×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כׇּל יוֹמָא דְשַׁבְּתָא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס כּוּלֵּי יוֹמָא. הַהוּא יוֹמָא דְּבָעֵי לְמֵינַח נַפְשֵׁיהּ, קָם מַלְאַךְ הַמָּוֶת קַמֵּיהּ וְלָא יְכִיל לֵיהּ, דְּלָא הֲוָה פָּסֵק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא. אֲמַר: מַאי אַעֲבֵיד לֵיהּ? הֲוָה לֵיהּ בּוּסְתָּנָא אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ, אֲתָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת סָלֵיק וּבָחֵישׁ בְּאִילָנֵי. נְפַק לְמִיחְזֵי, הֲוָה סָלֵיק בְּדַרְגָּא, אִיפְּחִית דַּרְגָּא מִתּוּתֵיהּ, אִישְׁתִּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
What did David do? Every Shabbat he would sit and learn all day long to protect himself from the Angel of Death. On that day on which the Angel of Death was supposed to put his soul to rest, the day on which David was supposed to die, the Angel of Death stood before him and was unable to overcome him because his mouth did not pause from study. The Angel of Death said: What shall I do to him? David had a garden [bustana] behind his house; the Angel of Death came, climbed, and shook the trees. David went out to see. As he climbed the stair, the stair broke beneath him. He was startled and was silent, interrupted his studies for a moment, and died.
רש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כל יומא דשבתא – של כל שבתות השנים.
הוה יתיב וגריס – שלא יקרב מלאך המות אליו שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה (דף כא.).
סליק ובחיש באילני – מנענע המלאך באילנות להשמיע קול תימה.
והשיבא תשובה,⁠ב נשמתו של אדם היא נרו של הקב״ה שנ׳ג נר יו״י נשמת אדם [מוטב תכבה נרו של בשר ודם מפני נרו של הקב״ה]. (והשיב תא שמע נשמת של אדם היא נרו של הקב״ה) כלומ׳ אם [הוא]⁠ד חולה שיש בו סכנה ש⁠(ה)⁠רי.⁠ה
א. בד׳ בלשון אחר, ולענין שאילתא דשאילנא
ב. בכפילות שבסמוך ובד׳, תא שמע
ג. משלי כ׳ כ״ז
ד. ד׳
ה. ד׳
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא [יום השבת היה יושב ולומד כל היום] להגן ממלאך המוות. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם [אותו יום שהיתה צריכה לנוח נפשו, היה צריך להיפטר מן העולם, עמד] מלאך המות קמיה [לפניו] ולא יכיל ליה [יכול היה לו], משום שלא הוה פסק פומיה מגירסא [היה פוסק פיו מלימוד]. אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו]? הוה ליה בוסתנא [היה לו בוסתן, גן] אחורי ביתיה [ביתו], אתא [בא] מלאך המות סליק ובחיש באילני [עלה ונענע באילנות]. נפק למיחזי [יצא דוד לראות]. הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה [כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר].
What did David do? Every Shabbat he would sit and learn all day long to protect himself from the Angel of Death. On that day on which the Angel of Death was supposed to put his soul to rest, the day on which David was supposed to die, the Angel of Death stood before him and was unable to overcome him because his mouth did not pause from study. The Angel of Death said: What shall I do to him? David had a garden [bustana] behind his house; the Angel of Death came, climbed, and shook the trees. David went out to see. As he climbed the stair, the stair broke beneath him. He was startled and was silent, interrupted his studies for a moment, and died.
רש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) שְׁלַח שְׁלֹמֹה לְבֵי מִדְרְשָׁא: אַבָּא מֵת וּמוּטָל בַּחַמָּה, וּכְלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רְעֵבִים – מָה אֶעֱשֶׂה? שְׁלַחוּ לֵיהּ: אחֲתוֹךְ נְבֵלָה וְהַנַּח לִפְנֵי הַכְּלָבִים, וְאָבִיךְ – בהַנַּח עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וְטַלְטְלוֹ. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: {קהלת ט׳:ד׳} ״כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת״?! וּלְעִנְיַן שְׁאֵילָה דְּשָׁאֵילְנָא קֳדָמֵיכוֹן, נֵר קְרוּיָה ״נֵר״ וְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם קְרוּיָה ״נֵר״; מוּטָב תִּכְבֶּה נֵר שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מִפְּנֵי נֵרוֹ שֶׁל הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.:

Since David died in the garden, Solomon sent the following question to the study hall: Father died and is lying in the sun, and the dogs of father’s house are hungry. There is room for concern lest the dogs come and harm his body. What shall I do? They sent an answer to him: Cut up an animal carcass and place it before the dogs. Since the dogs are hungry, handling the animal carcass to feed them is permitted. And with regard to your father, it is prohibited to move his body directly. Place a loaf of bread or an infant on top of him, and you can move him into the shade due to the bread or the infant. And is it not appropriate what Solomon said: “For a living dog is better than a dead lion.” The ultimate conclusion of this discussion is that life is preferable to death. And now, with regard to the question that I asked before you; Rav Tanḥum spoke modestly, as, actually, they had asked him the question. A lamp is called ner and a person’s soul is also called ner, as it is written: “The spirit of man is the lamp [ner] of the Lord” (Proverbs 20:27). It is preferable that the lamp of a being of flesh and blood, an actual lamp, will be extinguished in favor of the lamp of the Holy One, Blessed be He, a person’s soul. Therefore, one is permitted to extinguish a flame for the sake of a sick person.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולעיניין שאילתא דשאילנא, תא שמע: נשמתו של אדם היא נרו של הקב״ה – שנאמר: נר אלהים נשמת אדם. מוטב תכבה נרו של בשר ודם מפני נרו של הקב״ה – כלומר: אם הוא חולה שיש בו סכנה – שרי.
ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. תמצא עיקר המעשה בפרק כירה (שבת דף מג) איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורבי חיננא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ובפרק נוטל אדם את בנו (שבת דף קמב) אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מיכן נלמוד כי אותם שמניחין פת על המנורה שהדליקו את הנר עליה כדי שיסירו המנורה ממקומה עוברין הם על המצות ואסור לעשות כן שלא התירו חכמים להניח ככר אלא למת בלבד ולא לדבר אחר:
וכלבים של בית אבא רעבים – לשתי שאלות הללו הוצרך.
ולא יפה אמר כו׳ – שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק ל״א שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה לשון רבותי.
ולענין שאילתא – דמהו לכבות.
דשאילנא קדמיכון – דרך ענוה אמר דהוה ליה למימר דשאילתון קדמי.
קרויה נר – נר אלהים נשמת אדם (משלי כ).
מוטב תכבה נרו כו׳ – לאו מהכא יליף חלול שבת דפיקוח נפש נפקא לן מוחי בהם ולא שימות בהם אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחתכין את הנבלה לפני הכלבים בשבת ואפי׳ נתנבלה היום כמו שביארנו בראשון של יום טוב ומטלטלים את המת מחמה לצל על ידי ככר או תינוק כמו שיתבאר במסכתא זו:
ולענין שאלה כו׳. עיין פירש״י ובפרק שואל מפורש שהוא ממש דומה לשאלה דלעיל בדרשת במתים חפשי כו׳ דקאמרינן נמי התם תינוק בן יומו חי מחללין עליו השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו השבת כיון שמת אדם בטל מן המצות כו׳ דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות והתם נמי צ״ל דסמך אדרשה דוחי בהם ולא שימות בהם כפירוש רש״י. דההוא טעמא כדי שישמור שבתות הרבה אידחי בפי״ה ע״ש ודו״ק:
וכיון שמת בגן שלח שלמה לבי מדרשא [לבית המדרש] שאלות אלה: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים (ויש לחשוש שמא יבואו להזיק לגופו) מה אעשה? שלחו ליה [לו] בתשובה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, שבשביל שהכלבים הרעבים מותר לטלטל את הנבילה ולהאכיל אותם בה. וביחס לאביך, אין היתר לטלטלו במישרין, אלא הנח עליו ככר לחם או תינוק וטלטלו למקום הצל אגב התינוק או הכיכר. וכי לא יפה אמר שלמה: ״כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת״, ואם כן מסקנת כל הדברים היא שעדיפים החיים. ומכאן לענין שאילה דשאילנא קדמיכון [השאלה ששאלתי לפניכם], שאמר בלשון ענוה, כלומר, השאלה ששאלתם אותי, הרי הנר קרויה ״נר״ וגם נשמתו של אדם קרויה ״נר״ (״נר ה׳ נשמת אדם״. משלי כ, כז), מוטב שתכבה נר של בשר ודם כדי שלא יכבה נרו של הקדוש ברוך הוא. ומותר איפוא לכבות את הנר לצורך החולה.
Since David died in the garden, Solomon sent the following question to the study hall: Father died and is lying in the sun, and the dogs of father’s house are hungry. There is room for concern lest the dogs come and harm his body. What shall I do? They sent an answer to him: Cut up an animal carcass and place it before the dogs. Since the dogs are hungry, handling the animal carcass to feed them is permitted. And with regard to your father, it is prohibited to move his body directly. Place a loaf of bread or an infant on top of him, and you can move him into the shade due to the bread or the infant. And is it not appropriate what Solomon said: “For a living dog is better than a dead lion.” The ultimate conclusion of this discussion is that life is preferable to death. And now, with regard to the question that I asked before you; Rav Tanḥum spoke modestly, as, actually, they had asked him the question. A lamp is called ner and a person’s soul is also called ner, as it is written: “The spirit of man is the lamp [ner] of the Lord” (Proverbs 20:27). It is preferable that the lamp of a being of flesh and blood, an actual lamp, will be extinguished in favor of the lamp of the Holy One, Blessed be He, a person’s soul. Therefore, one is permitted to extinguish a flame for the sake of a sick person.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גְּנָזוּהוּ? מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילָּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְסוֹפוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה. תְּחִילָּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה – דִּכְתִיב: {קהלת א׳:ג׳} ״מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכׇל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמוֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ״, וְאָמְרִי דְּבֵי ר׳רַבִּי יַנַּאי: ״תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ״ הוּא דְּאֵין לוֹ, קוֹדֶם שֶׁמֶשׁ – יֵשׁ לוֹ. סוֹפוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: {קהלת י״ב:י״ג} ״סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״. מַאי ״כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם״? אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. ר׳רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאָמְרִי לַהּ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: לֹא נִבְרָא כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֶלָּא לִצְווֹת לָזֶה.

Since contradictions in Ecclesiastes were mentioned, the Gemara cites additional relevant sources. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: The Sages sought to suppress the book of Ecclesiastes and declare it apocryphal because its statements contradict each other and it is liable to confuse its readers. And why did they not suppress it? Because its beginning consists of matters of Torah and its end consists of matters of Torah. The ostensibly contradictory details are secondary to the essence of the book, which is Torah. The Gemara elaborates: Its beginning consists of matters of Torah, as it is written: “What profit has man of all his labor which he labors under the sun?” (Ecclesiastes 1:3), and the Sages of the school of Rabbi Yannai said: By inference: Under the sun is where man has no profit from his labor; however, before the sun, i.e., when engaged in the study of Torah, which preceded the sun, he does have profit. Its ending consists of matters of Torah, as it is written: “The end of the matter, all having been heard: Fear God, and keep His mitzvot; for this is the whole man” (Ecclesiastes 12:13). With regard to this verse, the Gemara asks: What is the meaning of the phrase: For this is the whole man? Rabbi Eliezer said: The entire world was only created for this person. Rabbi Abba bar Kahana said: This person is equivalent to the entire world. Shimon ben Azzai says and some say that Shimon ben Zoma says: The entire world was only created as companion to this man, so that he will not be alone.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך צבת
צבתא(ברכות ו: שבת ל:) כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצבות לזה (סוכה נב) אורחא רחיקא וצבתין בסימא (פסחים פט) אפילו שבולת דלצבתא (בבא קמא ט) התם צבתא דחרש קא גרים (בבא בתרא ס) אימא בברתא מצטבתא ברתא באימא לא מצטבתא פי׳ מתחברת יש ספרים שכתוב בהם לצוות בוא״ו אלו ג׳ צבתים אחרונים קרובי ענין הם:
א. [פעראייניגען זיך פערבינדען.]
תחלתו וסופו – וכ״ש שיש עוד בינתיים.
קודם השמש – אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש יתרון.
לצוות – צוותא שולא״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם אל יהרהר אדם אחרי מדותיו של מקום אע״פ שרואה לפעמים העדר הסדור בין בני אדם כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו שהכל במשפט על דרך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ולהערה זו אמרו טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב״ה כועס עם הצדיקים בעוה״ז משחוק שמשחק עם הרשעים בעוה״ז וטובה שמחה שהקב״ה משמח את הצדיקים בעולם הבא משחוק ששוחק את הרשעים בעולם הזה רצו בזה שתכלית הגמול והעונש הוא לענין נצחי וקיים והוא אמרם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש תחת השמש הוא דאין לו הא למעלה מן השמש יש לו ר״ל לעולם העליון הוא עולם הנפשות וי״מ בעמל התורה וסודותיה והכל אמת למבין:
שתחלתו ד״ת כו׳. הכא גבי קהלת הוצרך לומר טעמא דלא גנזוהו מפני שמצאו בו תחלתו ד״ת כו׳ אבל בפ״ק גבי ספר יחזקאל שדרשוהו שלא יהא סותר ד״ת ולא קאמרי התם טעמא היינו משום דיחזקאל מוחזק לנביא היה ודבריו כולם נבואה משא״כ קהלת כדאמרי׳ פ״ק דמגילה דאינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא מש״ה אי לאו דתחלתו ד״ת כו׳ לא הוה דרשוהו לתרץ סתירת דבריו זה ע״ז ומה״ט נמי לקמן בספר משלי דהוה גנזוהו ולא הוה דרשוהו אי לאו דעיינינן בספר קהלת ואשכחינן טעמא כו׳ דבספר משלי נמי בעי למימר התם דמשלים בעלמא הן ולא נאמרו ברוח הקדש מיהו לא קאי התם הכי ודו״ק:
תחת השמש כו׳. עיין פירש״י ולפי זה תחת השמש קאי על העמל ועוד נראה לפרש דקאי על היתרון והשכר של העמל דבדבר שנברא בעוה״ז תחת השמש אין לו יתרון ושכר בכל עמלו אבל בדבר שנברא קודם השמש דהיינו בג״ע שנברא קודם השמש יש לו יתרון ושכר בעמלו בתורה ורש״י בספר קהלת לקח לעצמו דרך אחרת בדרש זה שפירש תחת השמש תמורת התורה שקרויה אור כו׳ ע״ש ולא ידעתי למה הניח דברי התלמוד דשמעתין וק״ל (מפורש בפ״ק דברכות):
א ומאחר שהוזכרו הסתירות בספר קהלת, מביאים דברים נוספים בענין זה. אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ועשוי הוא לבלבל את קוראיו. ומפני מה לא גנזוהו?מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. והפרטים הנראים כסותרים טפלים הם לעיקר הספר המכוון לתורה. ומפרטים: תחילתו דברי תורהדכתיב כן נאמר] בו: ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״ (קהלת א, ג), ואמרי דבי [ואמרו חכמי בית מדרשו] של ר׳ ינאי: יש להבין זאת ש״תחת השמש״ הוא שאין לו לאדם יתרון בעמלו, אבל קודם השמש, כלומר, בעיסוק בתורה שהיא קדמה לשמש — יש לו יתרון. וכן סופו דברי תורה, דכתיב כן נאמר]: ״סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״ (קהלת יב, יג): ואגב הזכרת הפסוק שואלים: מאי [מה] פירוש הכתוב ״כי זה כל האדם״? אמר ר׳ אליעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל אדם זה. ר׳ אבא בר כהנא אמר: שקול אדם זה כנגד כל העולם כולו. ושמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] ששמעון בן זומא אומר זאת: יתר על כן, לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות (להתחבר) לזה, שלא יהיה בודד.
Since contradictions in Ecclesiastes were mentioned, the Gemara cites additional relevant sources. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: The Sages sought to suppress the book of Ecclesiastes and declare it apocryphal because its statements contradict each other and it is liable to confuse its readers. And why did they not suppress it? Because its beginning consists of matters of Torah and its end consists of matters of Torah. The ostensibly contradictory details are secondary to the essence of the book, which is Torah. The Gemara elaborates: Its beginning consists of matters of Torah, as it is written: “What profit has man of all his labor which he labors under the sun?” (Ecclesiastes 1:3), and the Sages of the school of Rabbi Yannai said: By inference: Under the sun is where man has no profit from his labor; however, before the sun, i.e., when engaged in the study of Torah, which preceded the sun, he does have profit. Its ending consists of matters of Torah, as it is written: “The end of the matter, all having been heard: Fear God, and keep His mitzvot; for this is the whole man” (Ecclesiastes 12:13). With regard to this verse, the Gemara asks: What is the meaning of the phrase: For this is the whole man? Rabbi Eliezer said: The entire world was only created for this person. Rabbi Abba bar Kahana said: This person is equivalent to the entire world. Shimon ben Azzai says and some say that Shimon ben Zoma says: The entire world was only created as companion to this man, so that he will not be alone.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּמַאי דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה? כְּתִיב: {קהלת ז׳:ג׳} ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״, וּכְתִיב: {קהלת ב׳:ב׳} ״לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהֹלָל כְּתִיב: {קהלת ח׳:ט״ו} ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ וּכְתִיב: {קהלת ב׳:ב׳} ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה!? לָא קַשְׁיָא: ״טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק״ – טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַּדִּיקִים בעוה״זבָּעוֹלָם הַזֶּה מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְלִשְׁחוֹק אָמַרְתִּי מְהֹלָל – זֶה שְׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא;

And to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the meaning of: Its statements that contradict each other? It is written: “Vexation is better than laughter” (Ecclesiastes 7:3), and it is written: “I said of laughter: It is praiseworthy” (Ecclesiastes 2:2), which is understood to mean that laughter is commendable. Likewise in one verse it is written: “So I commended mirth” (Ecclesiastes 8:15), and in another verse it is written: “And of mirth: What does it accomplish?” (Ecclesiastes 2:2). The Gemara answers: This is not difficult, as the contradiction can be resolved. Vexation is better than laughter means: The vexation of the Holy One, Blessed be He, toward the righteous in this world is preferable to the laughter which the Holy One, Blessed be He, laughs with the wicked in this world by showering them with goodness. I said of laughter: It is praiseworthy, that is the laughter which the Holy One, Blessed be He, laughs with the righteous in the World-to-Come.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מהולל – משובח.
משחוק שמשחק עם הרשעים – שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקן ולטורדן מן העולם הבא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי דבריו סותרין כו׳ טוב כעס כו׳. הא דלא קאמר הא דלעיל דכתיב ושבח אני את המתים וגו׳ דכתיב כי לכלב חי הוא טוב וגו׳ ואי משום דאיכא תירוצא ה״נ הכא איכא תירוצא לסתירתו אלא די״ל דע״כ רב לא איכוין להך סתירה דלעיל דא״כ הל״ל נמי דדבריו סותרין דברי אביו שאמר לא המתים יהללויה וק״ל:
אמרתי מהולל כו׳. יש לעיין בזה מי הכריחו לומר שהוא מלשון הלול ושבח ואימא שהוא מלשון הוללות וערבוב ושטות כפירוש התרגום ופירש״י שם וכמה מקראות יש בזה הלשון ולא הוה סתרן קראי ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה דאי הוה מלשון ערבוב ושטות הוה מלת מהולל יתירא דה״ל למכתב לשחוק ולשמחה אמרתי מה זו עושה דהיינו שסופה תוגה וערבוב וק״ל:
שכועס הקב״ה כו׳. וסיפא דקרא כי ברוע פנים ייטב לב יתפרש כתרגומו שם ויש ליישב בזה אמאי לא מתרץ קראי כפשטיה ע״פ מ״ש בפרק אין עומדין דאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה״ז שנא׳ אז ימלא שחוק פינו וגו׳ דהשתא לשחוק אמרתי מהולל בעוה״ב וטוב כעס משחוק וגו׳ היינו בעוה״ז משום דסיפא דהאי קרא כי ברוע פנים וגו׳ לא יתפרש שפיר לפי זה ועוי״ל דטוב כעס לא משמע לי׳ כפשטיה דהכעס ממדה הרעה ביותר כמ״ש בפסחים כל הכועס נבואתו וחכמתו מסתלקת ממנו ובנדרים דה״ל כל הכועס כאלו עובד ע״ז וכל מיני גיהנם שולטין בו:
ולגופו של ענין שואלים: מאי [מה] התכוין בדבריו ״דבריו סותרין זה את זה״? שבפסוק אחד כתיב [נאמר]: ״טוב כעס משחוק״ (קהלת ז, ג), ומצד שני כתיב [נאמר] שם ״לשחוק אמרתי מהולל״ (קהלת ב, ב). והבינוהו שהכוונה ״משובח״?! וכן בפסוק אחד כתיב [נאמר] ״ושבחתי אני את השמחה״ (קהלת ח, טו) ובמקום אחר כתיב [נאמר] ״ולשמחה מה זה עשה (קהלת ב, ב)?! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה] שכן יש להסביר כי ״טוב כעס משחוק״ משמעו: טוב הכעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על (עם) הרשעים ונותן להם כל טוב בעולם הזה. ואילו ״לשחוק אמרתי מהולל״זה השחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא.
And to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the meaning of: Its statements that contradict each other? It is written: “Vexation is better than laughter” (Ecclesiastes 7:3), and it is written: “I said of laughter: It is praiseworthy” (Ecclesiastes 2:2), which is understood to mean that laughter is commendable. Likewise in one verse it is written: “So I commended mirth” (Ecclesiastes 8:15), and in another verse it is written: “And of mirth: What does it accomplish?” (Ecclesiastes 2:2). The Gemara answers: This is not difficult, as the contradiction can be resolved. Vexation is better than laughter means: The vexation of the Holy One, Blessed be He, toward the righteous in this world is preferable to the laughter which the Holy One, Blessed be He, laughs with the wicked in this world by showering them with goodness. I said of laughter: It is praiseworthy, that is the laughter which the Holy One, Blessed be He, laughs with the righteous in the World-to-Come.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ – גשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ – זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה; לְלַמֶּדְךָ דשֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {מלכים ב ג׳:ט״ו} ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳.״ אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, שנאמר: והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. וכן לדבר הלכה. והני מילי ברבה, אבל בתלמיד – לא, שכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור – תכוינה.
שמחה של מצוה – כגון הכנסת כלה.
שחוק – שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפילו אינו של לצון מ״מ אין בו יישוב.
קלות ראש – לצון.
קחו לי מנגן – מצוה היא להשרות עליו שכינה.
לדבר הלכה – צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא.
לחלום טוב – אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זו שמחה של מצוה כו׳. והכי מפרשי קראי ושבחתי אני את השמחה ואשר אין השמחה טוב לאדם היא השמחה שתחת השמש אבל השמחה שקודם השמש כדלעיל דהיינו השמחה של מצוה ע״פ התורה שהיא קודם השמש היא שאני משבח דהיינו כ״א לאכול ולשתות ולשמוח כפירש״י דאכילה ושתיה דבקהלת אינה אלא תלמוד תורה כו׳ ע״ש ושאינה של שמחה דהיינו ולשמחה מה זו עושה מצדה אם היא אינה של מצוה וקאמר ללמדך שאין השכינה כו׳ דהרי המצוה היא משרה שכינה על העושה ובעי שמחה והיינו לא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה שנאמר ועתה וגו׳ שהיה צריך לנגן לפניו להסיר ממנו התוגה והכעס שעל ידי הכעס היתה נבואתו מסתלקת ממנו כדאמרי׳ פרק א״ד וכל השאר דנקט לא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק כו׳ לא מקרא אימעוט אלא מתוך סברא קאמר להו כן וכן קאמר להו בר״פ אין עומדין לענין תפלה מסברא וגרסינן התם בסיפא דמלתא אלא מתוך שמחה של מצוה היינו לגבי תפלה אבל הכא לגבי שריית שכינה ל״ג ליה דהא מקרא לא מייתי אלא דבעי שמחה כמו באלישע שאמר ועתה קחו לי מנגן וגו׳ ושריית שכינה גופיה היא המצוה ומיהו בפ׳ ע״פ גרסינן ליה ע״ש:
ובדומה לכך, ״ושבחתי אני את השמחה״ — זו שמחה של מצוה, ״ולשמחה מה זה עושה״זו שמחה שאינה של מצוה. ומשבחה של השמחה למדנו שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה סתם, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. וכפי שנאמר באלישע, שלאחר שכעס על מלך ישראל לא שרתה עליו הנבואה, אלא לאחר שביקש ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳⁠ ⁠״ (מלכים ב׳ ג, טו). אמר רב יהודה: וכן הוא, שיש להקדים דברי בדיחות ושמחה לפני אמירת דבר הלכה. אמר רבא: וכן יש לאדם להיות בשמחה לפני השינה אם רוצה שיחלום בשנתו חלום טוב.
Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִינִי? וְהָאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מָר – תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {שיר השירים ה׳:י״ג} ״שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עוֹבֵר״ – אַל תִּקְרֵי ״מוֹר עוֹבֵר״ אֶלָּא ״מָר עוֹבֵר״; אַל תִּקְרֵי ״שׁוֹשַׁנִּים״ אֶלָּא ״שֶׁשּׁוֹנִים״!? לָא קַשְׁיָא – הָא בְּרַבָּה וְהָא בתלמיד וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא – הָא מִקַּמֵּי דְּלִפְתַּח, הָא לְבָתַר דִּפְתַח. כִּי הָא דְּרַבָּה, מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחִי רַבָּנַן, לְסוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.

The Gemara asks: Is that so, that one should introduce matters of halakha joyfully? Didn’t Rav Giddel say that Rav said: Any Torah scholar who sits before his teacher and his lips are not dripping with myrrh due to fear of his teacher, those lips shall be burnt, as it is stated: “His lips are as lilies, dripping with flowing myrrh [shoshanim notefot mor over]” (Song of Songs 5:13)? He interpreted homiletically: Do not read mor over, flowing myrrh; rather, read mar over, flowing bitterness. Likewise, do not read shoshanim, lilies; rather, read sheshonim, that are studying, meaning that lips that are studying Torah must be full of bitterness. The Gemara explains: This is not difficult, there is no contradiction here, as this, where it was taught that one should introduce matters of halakha joyfully, is referring to a rabbi, and that, where it was taught that one must be filled with bitterness, is referring to a student, who must listen to his teacher with trepidation. And if you wish, say instead that this and that are referring to a rabbi, and it is not difficult. This, where it was taught that he must be joyful, is before he begins teaching, whereas that, where it was taught that he must be filled with bitterness and trepidation, is after he already began teaching halakha. That explanation is like that which Rabba did. Before he began teaching halakha to the Sages, he would say something humorous and the Sages would be cheered. Ultimately, he sat in trepidation and began teaching the halakha.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך טף
טףא(שבת סה:) דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבא פרת שמא ירבו נוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים פי׳ מש״ה אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוה ביומי ניסן ולא היה מניחן לטבול בפרת מפני שרוב מימיו בניסן מי מטר הן כדרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת כלומר כיון שתראה שרבו מי פרת עדות שהוגשמה ארץ המערב וסבר אבוה דשמואל שמא ירבו מי גשמים דהן נוטפין מן הגנות ונעשו שאובים על מי פרת שהן זוחלין כדתנן (מקואות סג) הזוחלין במעיין והנוטפין במקוה. העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין פי׳ זוחלין נובעין נוטפין מי גשמים אחזיק לנטפי לא אחזיק לשפכי פי׳ בערך שפך. (שבת ל:) כל תלמוד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה אל תקרי שושנים אלא ששונים כלומר התלמידים שיושבין ללמוד צריכין להטיף ולהזיל אמרתו של רב באימה ובמרירות ואם יעבור שלא יעשה כן יכוה ויבער. (פסחים מ) א״ר פפא והוא דעביד טיף טיף דלהדי טיף טיף פירוש שאין ריוח בין דלף לדלף וכל זמן שמטפטף אינו מחמץ. (פסחים קיא) א״ר יוסף ג׳ מילי יהבן ארבונא לנהורא מאן דשתי טיף טיף ומאן דסריק רישיה יבש ודסיים מסאניה אדמתונה כרעיה. (עבודה זרה ל) א״ר חייא בר אשי אמר שמואל מי טיף אין בו משום גילוי א״ר פפא והוא דעביד טיף טיף דלהדי טיף טיף. (כתובות ס) בגמרא מניקה דאכלה מוניני הוו לה בני מטיפי עינא פי׳ נוטפי עינים. (בכורות מד) חוטמו נוטף מניין ת״ל או חרום:
א. [טריפין רעגענוואסער.]
נוטפות מר – מרירות מחמת אימה.
ובדחי רבנן – נפתח לבם מחמת השמחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר כו׳. נ״ב ומה שקשה מנא לן תכוינה אמינא דסמך אסיפא דקרא ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש וגו׳ והמבין יבין:
אל תקרי שושנים אלא ששונים ואל תקרי מור אלא מר כו׳ כצ״ל וכ״ה הגירסא בפרק ע״פ וששונים מלשון משנה וכ״ה בתרגום ושפוותיה חכימוי דעסיקין באורייתא כו׳ וק״ק לפי זה למה נקט התלמוד דיוקא דקרא במלתיה כל שיושב כו׳ ואין שפתותיו נוטפות כו׳ דגופיה דקרא הוי ליה למנקט שישב אדם לפני רבו ושפתותיו נוטפות מר וע״כ נראה לפרש אל תקרי שושנים אלא ששונים מלשון ששון ושמחה וה״ק קרא שפתותיו ששונים ושמחים בפני רבו ה״ז מר עובר שהוא מעביר המרירות והאימה ממנו בפני רבו וראוי שתכוינה שפתותיו והשתא ניחא דמגופיה פריך מששון ושמחה דאסר הכא בת״ח בפני רבו וק״ל:
הא בד״ת הא כו׳. הנהו תרי קראי דסמיכי אהדדי נינהו וכל חד נלמד מענינו דבההיא קרא דאל תען כסיל כאולתו מסיים ביה פן תשוה לו גם אתה דהיינו כהך דר׳ שבא לעשות בני רבי ממזרים והרי הוא ממזר כדאמרי׳ כל הפוסל במומו פוסל ואם אתה תענה לו כן שאתה ממזר הרי יאמרו גם עליך כן דכל הפוסל כו׳ ותשוה לו אתה ועד״ז אמר יחוסתא דבבל שתיקותא כמ״ש במקומו פ׳ עשרה יוחסין ובהאי קרא דענה כסיל כאולתו מסיים ביה פן יהיה חכם בעיניו דהיינו כהך תלמידא דר״ג דאם לא היה ר״ג משיב לו היה זה התלמיד נחשב בעיני עצמו כחכם ולא כתלמיד שהיה חושב דר״ג לא יוכל להשיב לו וק״ל (מורה ח״ב פכ״ח):
ושואלים: איני כי כן היא] שיש לפתוח לפני אמירת הלכה בדבר שמחה, והאמר [והרי אמר] רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות (מלאות) מר (מרירות) מחמת אימת רבו, תכוינה שפתיים אלה, וכפי שנאמר: ״שפתותיו שושנים נטפות מור עבר״ (שיר השירים ה, יג). ודרש: אל תקרי [תקרא] ״מור עבר״, אלא ״מר עבר״. וכן אל תקרי [תקרא] ״שושנים״ אלא ״ששונים״, כלומר, השפתיים השונות בתורה צריכות להיות מלאות מרירות. ומסבירים: אין כאן סתירה, שכן הא [זה] ששנינו שצריך להיות בשמחה לפני אמירת דבר הלכה הרי זה מדובר ברבה [ברב], והא [וזה] ששנינו שצריך להיות מלא מרירות הרי זה בתלמיד שצריך להקשיב לרבו באימה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא [זה וזה] מדובר ברבה [ברב], ולא קשיא [ואין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שצריך להיות בשמחה, הרי זה מקמי דלפתח [לפני שיפתח] הרב בשיעורו, ואילו הא [זה] ששנינו שצריך להיות מלא מרירות מאימת רבו, הרי זה לבתר [לאחר] שכבר פתח הרב בדברי הלכה. כי הא [כמו מנהג זה] שנהג רבה, מקמי [לפני] שפתח להו לרבנן [להם לחכמים] בדבר הלכה אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן [היה אומר דברי בדיחה והיו מתבדחים החכמים], ולסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא [לבסוף היה יושב באימה והיה פותח בהלכה].
The Gemara asks: Is that so, that one should introduce matters of halakha joyfully? Didn’t Rav Giddel say that Rav said: Any Torah scholar who sits before his teacher and his lips are not dripping with myrrh due to fear of his teacher, those lips shall be burnt, as it is stated: “His lips are as lilies, dripping with flowing myrrh [shoshanim notefot mor over]” (Song of Songs 5:13)? He interpreted homiletically: Do not read mor over, flowing myrrh; rather, read mar over, flowing bitterness. Likewise, do not read shoshanim, lilies; rather, read sheshonim, that are studying, meaning that lips that are studying Torah must be full of bitterness. The Gemara explains: This is not difficult, there is no contradiction here, as this, where it was taught that one should introduce matters of halakha joyfully, is referring to a rabbi, and that, where it was taught that one must be filled with bitterness, is referring to a student, who must listen to his teacher with trepidation. And if you wish, say instead that this and that are referring to a rabbi, and it is not difficult. This, where it was taught that he must be joyful, is before he begins teaching, whereas that, where it was taught that he must be filled with bitterness and trepidation, is after he already began teaching halakha. That explanation is like that which Rabba did. Before he began teaching halakha to the Sages, he would say something humorous and the Sages would be cheered. Ultimately, he sat in trepidation and began teaching the halakha.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאַף סֵפֶר מִשְׁלֵי בִּקְּשׁוּ לִגְנוֹז שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גְּנָזוּהוּ? אָמְרִי: סֵפֶר קֹהֶלֶת לָאו עַיְינִינַן וְאַשְׁכְּחִינַן טַעְמָא? הָכָא נָמֵי ליעיינן וּמַאי דְּבָרָיו סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה? כְּתִיב: {משלי כ״ו:ד׳} ״אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ״, וּכְתִיב: {משלי כ״ו:ה׳} ״עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ״!? לָא קַשְׁיָא – הָא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא.

And, the Gemara continues, the Sages sought to suppress the book of Proverbs as well because its statements contradict each other. And why did they not suppress it? They said: In the case of the book of Ecclesiastes, didn’t we analyze it and find an explanation that its statements were not contradictory? Here too, let us analyze it. And what is the meaning of: Its statements contradict each other? On the one hand, it is written: “Answer not a fool according to his folly, lest you also be like him” (Proverbs 26:4), and on the other hand, it is written: “Answer a fool according to his folly, lest he be wise in his own eyes” (Proverbs 26:5). The Gemara resolves this apparent contradiction: This is not difficult, as this, where one should answer a fool, is referring to a case where the fool is making claims about Torah matters; whereas that, where one should not answer him, is referring to a case where the fool is making claims about mundane matters.
ספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אומרים עוד כי אף את ספר משלי בקשו החכמים לגנוז משום שהיו דבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? אמרי ]⁠אמרו⁠[: ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא [האם לא עיינו ומצאנו טעם]? הכי נמי ליעיינן [אף כאן נעיין]. ומאי [ומה] הם אותם דברים שאמרנו שדבריו סותרים זה את זה? — שמצד אחד כתיב [נאמר] ״אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה״ (משלי כו, ד), ומצד אחר כתיב [נאמר]: ״ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו״ (משלי כו, ה)?! ומתרצים: לא קשיא, הא [זה] שנאמר שיש לענות לכסיל זהו כשהוא טוען בדברי תורה, ואילו הא [זה] שנאמר שאין לענות לו הרי זה במילי דעלמא [בענייני העולם]. וסיפרו כיצד נהגו חכמים בשני הדברים.
And, the Gemara continues, the Sages sought to suppress the book of Proverbs as well because its statements contradict each other. And why did they not suppress it? They said: In the case of the book of Ecclesiastes, didn’t we analyze it and find an explanation that its statements were not contradictory? Here too, let us analyze it. And what is the meaning of: Its statements contradict each other? On the one hand, it is written: “Answer not a fool according to his folly, lest you also be like him” (Proverbs 26:4), and on the other hand, it is written: “Answer a fool according to his folly, lest he be wise in his own eyes” (Proverbs 26:5). The Gemara resolves this apparent contradiction: This is not difficult, as this, where one should answer a fool, is referring to a case where the fool is making claims about Torah matters; whereas that, where one should not answer him, is referring to a case where the fool is making claims about mundane matters.
ספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כִּי הָא דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: אִשְׁתְּךָ – אִשְׁתִּי, וּבָנֶיךָ – בָּנַי. אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנֶךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? שָׁתָה וּפָקַע. הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: אִמְּךָ – אִשְׁתִּי, וְאַתָּה – בְּנִי. אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנֶךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? שָׁתָה וּפָקַע. אֲמַר רַבִּי חִיָּיא: אַהְנְיָא לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ לְרַבִּי דְּלָא לְשַׁוּוֹיֵיהּ בְּנֵי מַמְזֵירֵי, דְּרַבִּי כִּי הֲוָה מְצַלֵּי, אֲמַר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם מֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים״.

The Gemara relates how Sages conducted themselves in both of those circumstances. As in the case of that man who came before Rabbi Yehuda HaNasi and said to him: Your wife is my wife and your children are my children, Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Would you like to drink a cup of wine? He drank and burst and died. Similarly, the Gemara relates: There was that man who came before Rabbi Ḥiyya and said to him: Your mother is my wife, and you are my son. He said to him: Would you like to drink a cup of wine? He drank and burst and died. Rabbi Ḥiyya said with regard to the incident involving Rabbi Yehuda HaNasi: Rabbi Yehuda HaNasi’s prayer that his children will not be rendered mamzerim, children of illicit relations, was effective for him. As when Rabbi Yehuda HaNasi would pray, he said after his prayer: May it be Your will, O Lord, my God, that You will deliver me today from impudent people and from insolence. Insolence, in this case, refers to mamzerut. It was due to his prayer that that man burst and was unsuccessful in disparaging Rabbi Yehuda HaNasi’s children.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מעזי פנים – שלא יזיקוני.
ומעזות פנים – שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ובניך בני כו׳ א״ל רצונך שתשתה כו׳. נ״ב ע״ד הפסוק אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה׳ ישלם לך כך נמצא בפירוש ממהר״ר אברהם מפראג ז״ל. ואני אומר שאין דומה דברי הכסיל לדברי יצה״ר שנקרא חכם וק״ל:
ההוא דאתא לקמיה דר׳ חייא אמר ליה אמך כו׳. בע״י גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר״ח אהניא ליה צלותיה דרבי דלא לשויה ממזרא ויש לקיים כאן גי׳ כל הספרים ולקמן גרסי׳ דלא לשויה בני ממזרא ומאי דאהני ליה לרבי חייא דלא לשויה ממזרא ר״ל דסמך אמה שאמרו פרק הפועלים גדולים מעשה חייא ודו״ק:
כי הא דההוא דאתא לקמיה [כמו מעשה זה, שאותו אדם בא לפני רבי] רבי ואמר ליה [לו]: אשתךאשתי ובניךבני. אמר ליה [לו] רבי: האם רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע (מת). וכעין זה מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אותו אדם שבא לפני] ר׳ חייא, אמר ליה [לו] ר׳ חייא: אמך אשתי ואתה בני. אמר ליה [לו]: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע. אמר ר׳ חייא על מה שקרה לרבי: אהניא ליה צלותיה [הואילה לו תפילתו] לרבי שלא לשווייה בני ממזירי [יעשה את בניו ממזרים]. שרבי כי הוה מצלי אמר [כאשר היה מתפלל היה אומר] אחר תפילתו: ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו, שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים״ ועזות פנים היא הממזרות. ומתוך תפילתו פקע אותו אדם, ולא הספיק להוציא לעז על בניו של רבי.
The Gemara relates how Sages conducted themselves in both of those circumstances. As in the case of that man who came before Rabbi Yehuda HaNasi and said to him: Your wife is my wife and your children are my children, Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Would you like to drink a cup of wine? He drank and burst and died. Similarly, the Gemara relates: There was that man who came before Rabbi Ḥiyya and said to him: Your mother is my wife, and you are my son. He said to him: Would you like to drink a cup of wine? He drank and burst and died. Rabbi Ḥiyya said with regard to the incident involving Rabbi Yehuda HaNasi: Rabbi Yehuda HaNasi’s prayer that his children will not be rendered mamzerim, children of illicit relations, was effective for him. As when Rabbi Yehuda HaNasi would pray, he said after his prayer: May it be Your will, O Lord, my God, that You will deliver me today from impudent people and from insolence. Insolence, in this case, refers to mamzerut. It was due to his prayer that that man burst and was unsuccessful in disparaging Rabbi Yehuda HaNasi’s children.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בְּדִבְרֵי תוֹרָה מַאי הִיא? כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרֵישׁ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתֵּלֵד בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: {ירמיהו ל״א:ח׳} ״הָרָה וְיוֹלֶדֶת יַחְדָּיו״. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד, אָמַר: ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״! א״לאֲמַר לֵיהּ: בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתָן בעוה״זבָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק, אַחְוִי לֵיהּ תַּרְנְגוֹלֶת.

In matters of Torah, what is the case with regard to which the verse said that one should respond to a fool’s folly? As in the case where Rabban Gamliel was sitting and he interpreted a verse homiletically: In the future, in the World-to-Come, a woman will give birth every day, as it says: “The woman with child and her that gives birth together” (Jeremiah 31:7), explaining that birth will occur on the same day as conception. A certain student scoffed at him and said: That cannot be, as it has already been stated: “There is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9). Rabban Gamliel said to him: Come and I will show you an example of this in this world. He took him outside and showed him a chicken that lays eggs every day.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך לגלג
לגלגא(שבת ל:) ליגלג עליו אותו תלמיד (בבא בתרא עה.) ליגלג עליו ההוא אפיקורס אמר השתא כי ביעתא דצוצילתא לא אשכחן. בתרגום ירושלמי ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו מלגלג בנפשיה פירוש ענין לעג (א״ב פי׳ ללג בלשון יוני פועל הצועק על דברי חבירו וקורץ בשפתיו ולועג עליהם):
ערך באש
באשב(ברכות כג.) בסוף הלכה דבעל קרי באישא הוה בקילעא דרבי הושעיא (שבת ל) מהו לכבויי בוצינא מן קדם באישא בשבתא פירוש חולה:
ערך גלסק
גלסקג(ברכות ס) כמה מיני גלוסקאות הביא לפני (פרק י׳ בדמאי) קח לי גלוסקין אחת. (שבת ל) המכב׳ את הנר (כתובות קיא:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר יהי פסת בר בארץ (עירובין לז:) בגמ׳ ר׳ יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו או גלוסקא אחת. (פסחים ו) גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוה. (פסחים מא) ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות (ובפרק קמא דידים) המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין פסולין. (בראשית רבה פ״ט) חטאו משקה מלך מצרים והאופה ולשר האופה נמצא צרור בגלוסקין שלו פי׳ ככרות לחם: ס״א קלוסקין (א״ב פי׳ קלקס בלשון יוני עוגה ופת עגול קטן עיין ערך קלסק):
ערך צלף
צלףד(שבת קי.) לאתויי מאי לאתויי מי צלפי בחומץ. (ביצה כה:) ג׳ עזין הן ישראל באומות וכו׳ ר״א אף צלף באילנות. (שבת ל) עתידין אילני סרק שבא״י מוציאין פירות וכו׳ עד נפק אתוי ליה צלף. (בבא בתרא כח) אכלה ג׳ פירות בג׳ ימים כגון תאנה אכלה ג׳ פירות ביום אחד כגון צלף הוי חזקה פי׳ צלף יש בו קפריסין ועלין ואביונות ואף על גב דאביונות אינון עיקר פירא הני נמי נמי כפרי תאנה הן חשובין תהוי חזקה צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין עיין בערך אביונות פי׳ צלף הוא נפצא והוא פרחא הוא שם האילן ובלשון ישמעאל אלכבר ובלעז קפר״א תמרות הן לולבי נצפא וכשהן רכין נקראין שיתי ואוכלין אותן והן עיקר העץ שעושה הפרי ועליו ועל העלין אומר בורא פרי האדמה שהן יוצאין מן האדמה ואביונות שהן יוצאין מהן הן עקיר הפרי ומברכין עליו בורא פרי העץ וגם על הקפרס שהוא שומר אביונות נמי מברכין בורא פרי העץ שהוא שומר הפרי ונקרא נצא דפרחא ועוד נקראין אביונות בוטיתא:
ערך רן
רןה(ברכות י.) רני עקרה לא ילדה רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו (ברכות כט.) הני כ״ד דתעניתא כנגד מי א״ר חלבו כנגד כ״ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קודש הקדשים (ירושלמי) כ״ד תעניות כנגד כ״ד פעמים שכתוב בפ׳ שלמה רנה תפלה תחנה (שבת ל מועד קטן ט). אמר כ״ד רננות ולא נענה (ברכות ת) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנא׳ לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה פי׳ במקום קיבוץ עם שמשיחין ומרננין שם תהא תפלה:
א. [שפעטטען.]
ב. [איבעל זיין.]
ג. [רונדער קיכין.]
ד. [קאפפער בוים.]
ה. [זינגען.]
בדברי תורה – מותר לענות כאולתו.
הרה ויולדת יחדיו – ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט.
בא ואראך – טרח לענותו כאולתו כדי להעמיד דברי תורה על מכונו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחוי ליה תרנגולת כו׳. עיין פירש״י אבל לא שיהיה הריון והלידה לולד א׳ ביום א׳ דזה בתרנגולים נמי אינו דאמרינן פ״ק דבכורות תרנגולת לכ״א יום ופירש״י שם לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחר כ״א יום עכ״ל ע״ש:
ואילו, בדברי תורה מאי [מה] היא שאמרו שמותר לענות כסיל כאיולתו? — כי הא דיתיב [כמו מעשה זה שהיה יושב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידה אשה לעולם הבא שתלד בכל יום, שנאמר ״הרה ויולדת יחדיו״ (ירמיהו לא, ז), ופירש שביום ההריון תהיה הלידה. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: אין הדבר יכול להיות, שכן כבר נאמר ״אין כל חדש תחת השמש ״! אמר לו רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן של דברים אלה בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] תרנגולת שזה דרכה שהיא מטילה בכל יום.
In matters of Torah, what is the case with regard to which the verse said that one should respond to a fool’s folly? As in the case where Rabban Gamliel was sitting and he interpreted a verse homiletically: In the future, in the World-to-Come, a woman will give birth every day, as it says: “The woman with child and her that gives birth together” (Jeremiah 31:7), explaining that birth will occur on the same day as conception. A certain student scoffed at him and said: That cannot be, as it has already been stated: “There is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9). Rabban Gamliel said to him: Come and I will show you an example of this in this world. He took him outside and showed him a chicken that lays eggs every day.
הערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְתוּ יָתֵיב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרֵישׁ: עֲתִידִים אִילָנוֹת שֶׁמּוֹצִיאִין פֵּירוֹת בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: {יחזקאל י״ז:כ״ג} ״וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי״ – מֶה עָנָף בְּכׇל יוֹם, אַף פְּרִי בְּכׇל יוֹם. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד, אָמַר: וְהָכְתִיב: ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״? א״לאֲמַר לֵיהּ: בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק, אַחְוִי לֵיהּ צָלָף.

And furthermore: Rabban Gamliel sat and interpreted a verse homiletically: In the future, in the World-to-Come, trees will produce fruits every day, as it is stated: “And it shall bring forth branches and bear fruit” (Ezekiel 17:23); just as a branch grows every day, so too, fruit will be produced every day. A certain student scoffed at him and said: Isn’t it written: There is nothing new under the sun? He said to him: Come and I will show you an example of this in this world. He went outside and showed him a caper bush, part of which is edible during each season of the year.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ליגלג – זו אוולת.
צלף – מין אילן הטוען ג׳ מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין וכי איתיה להאי ליתיה להאי כדאמר בריש חזקת הבתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחוי ליה צלף כו׳. עיין פירש״י והיינו שטוען פירות בכל יום דאחר שנלקט זה גדל פרי אחר ועי׳ בתוס׳ פרק ח״ה:
ותו [ועוד]: יתיב [ישב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידים אילנות לעולם הבא שיהיו מוציאין פירות בכל יום, וכפי שנאמר: ״ונשא ענף ועשה פרי״ (יחזקאל יז, כג)מה ענף גדל בכל יום אף הפרי יהיה בכל יום. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והכתיב [והרי נאמר] ״אין כל חדש תחת השמש״. אמר לו: בא ואראך דוגמתם בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] צלף, שבכל עונה בשנה יש בו חלק מסויים הראוי לאכילה.
And furthermore: Rabban Gamliel sat and interpreted a verse homiletically: In the future, in the World-to-Come, trees will produce fruits every day, as it is stated: “And it shall bring forth branches and bear fruit” (Ezekiel 17:23); just as a branch grows every day, so too, fruit will be produced every day. A certain student scoffed at him and said: Isn’t it written: There is nothing new under the sun? He said to him: Come and I will show you an example of this in this world. He went outside and showed him a caper bush, part of which is edible during each season of the year.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְתוּ יָתֵיב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרֵישׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילָת, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ע״ב:ט״ז} ״יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ״. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד וְאָמַר: ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״. אֲמַר לֵיהּ: בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק, אַחְוִי לֵיהּ כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת, וְאַכְּלֵי מֵילָת – נְבָרָא בַּר קוֹרָא.:

And furthermore: Rabban Gamliel sat and interpreted a verse homiletically: In the future, the World-to-Come, Eretz Yisrael will produce cakes and fine wool garments that will grow in the ground, as it is stated: “Let abundant grain be in the land.” A certain student scoffed at him and said: There is nothing new under the sun. He said to him: Come and I will show you an example in this world. He went outside and showed him truffles and mushrooms, which emerge from the earth over the course of a single night and are shaped like a loaf of bread. And with regard to wool garments, he showed him the covering of a heart of palm, a young palm branch, which is wrapped in a thin net-like covering.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיסת בר – משמע גלוסקאות שרחבות כמין פס יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים.
בר – כמו לשבור בר (בראשית מב) ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה (שיר השירים ו).
כמהין ופטריות – שיוצאין כמות שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות.
נברא בר קורא – סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך קור ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה קודם שיתקשה קרוי קור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עתידה א״י שתוציא גלוסקאות וכו׳. מפורש סוף מסכת כתובות פרק אחרון וע״ש:
ותו [ועוד]: יתיב [היה יושב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידה ארץ ישראל לעתיד לבוא שתוציא גלוסקאות (עוגות) וכלי מילת (צמר מובחר) מוכנים שנאמר יהי פסת בר בארץ (תהלים עב, טז). ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והלא כבר נאמר ״אין כל חדש תחת השמש״. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] כמיהין ופטריות היוצאים גמורים מהאדמה במשך לילה אחד, ויש להם תבנית של ככרות לחם. ולגבי כלי מילת — הראה לו נברא בר קורא [לבוש ענף הדקל], שכשהוא צעיר יוצא הוא עטוף בכעין רשת דקה.
And furthermore: Rabban Gamliel sat and interpreted a verse homiletically: In the future, the World-to-Come, Eretz Yisrael will produce cakes and fine wool garments that will grow in the ground, as it is stated: “Let abundant grain be in the land.” A certain student scoffed at him and said: There is nothing new under the sun. He said to him: Come and I will show you an example in this world. He went outside and showed him truffles and mushrooms, which emerge from the earth over the course of a single night and are shaped like a loaf of bread. And with regard to wool garments, he showed him the covering of a heart of palm, a young palm branch, which is wrapped in a thin net-like covering.
רש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: הלְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְותָן כְּהִלֵּל וְאַל יְהֵא קַפְּדָן כְּשַׁמַּאי. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם

Since the Gemara discussed the forbearance of Sages, who remain silent in the face of nonsensical comments, it cites additional relevant examples. The Sages taught in a baraita: A person should always be patient like Hillel and not impatient like Shammai. The Gemara related: There was an incident involving two people
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהי קפדן כשמיי. מעשה בג׳ בני אדם שהמרו זה את זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אע״פ שראוי לאדם לעמוד נכנע ושפל רוח ראוי לו להעמיד עצמו בשמחה לקיים מצותיו ולמה שיגיעהו מן השלמות שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהעצבון מטמטם את הלב וסותם שבילי ההכנה ולא מתוך עצלות שקידה והתבוננות אלא מתוך שמחת הלב ליושר המזגים ואף דרך החכמים היה בישיבתם לפתוח במילי דבדיחותא:
לעולם יהא אדם שואל בחכמה ואל יבוש לחסרון שאלתו שהשאלה נתיב ומבוא לידיעה כבר אמר החכם שאל בחכמה שאלת השוטים ואף הרב לא יהא נואש ושותק לו לסכלות שאלתו אלא יהא משיב לו בנחת אבל במילי דעלמא רשאי לשתוק לו או להשיב כסכלותו ועליו נאמר ענה כסיל כאולתו ועל הראשונה נאמר אל תען כסיל כאולתו:
לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי שענותנותו של אדם גורמת ברכה לו ולאחרים שבאין ושואלים בלא בושת ומתקרבים על ידו תחת כנפי שכינה וכבר ידעת לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד וכבר אמר אחד דרך צחות קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם ענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה:
ג וכיון שדובר בסבלנותם של תלמידי חכמים לשמוע הערות הבל ולשתוק, הביאו מעשים נוספים מעין זה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. שסיפרו: מעשה בשני בני אדם
Since the Gemara discussed the forbearance of Sages, who remain silent in the face of nonsensical comments, it cites additional relevant examples. The Sages taught in a baraita: A person should always be patient like Hillel and not impatient like Shammai. The Gemara related: There was an incident involving two people
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ל: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת ל:, ר׳ חננאל שבת ל:, ר׳ נסים גאון שבת ל:, הערוך על סדר הש"ס שבת ל:, רש"י שבת ל:, ספר הנר שבת ל: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ל: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת ל:, מהרש"א חידושי אגדות שבת ל:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת ל:, אסופת מאמרים שבת ל:

Shabbat 30b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 30b, R. Chananel Shabbat 30b, R. Nissim Gaon Shabbat 30b, Collected from HeArukh Shabbat 30b, Rashi Shabbat 30b, Sefer HaNer Shabbat 30b, Meiri Shabbat 30b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 30b, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 30b, Steinsaltz Commentary Shabbat 30b, Collected Articles Shabbat 30b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144