×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְלוֹקֵחַ – וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט.
and take from the orla fruit, and as long as the Jew does not see him gather it, he may purchase the fruit from the gentile. If so, then outside of Eretz Yisrael, one may act in accordance with the opinion of Beit Shammai who hold that the caper-bush has the status of uncertain orla, and eat even the berries without apprehension.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות לו ע״ב} פלפלי רטיבאתא בורא1 פרי האדמה ויבישאתא2 ולא כלום דלאו אוכלא אינון3. {כפי׳ ר״ח} וכן זנגבילא רַטִאבָא4 מברך עליה5 בורא פרי האדמה [ויבישתא]⁠6 ולא כלום7:
חביץ קְדֵירא8 וכן דיסא דכעין חביץ קדרא כגון דאיכא בה דובשא רב יהודה אמר שהכל ורב כהנא אמר בורא מיני מזונות אמר רב יוסף נקוט (הא9) דרב כהנא [בידך]⁠10 דרב
ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינים [מברכין]⁠11 עליו בורא מיני מזונות {ר״ח} וכן הילכתא12 פי׳ חביץ קדרה [קורין לו]⁠13 בלשון14 ישמעאלים כ׳ביץ15:
{בבלי ברכות לו ע״ב-לז ע״א} גופה רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא16 מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות17 ואותבינן עליהו דרב18 ושמואל דאמרי תרויהו19 כל שהוא מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות דאלמא אורז אין מברכין עליו20 בורא מיני מזונות מיהא דתניא הכוסס את החטה מברך עליה21 בורא פרי האדמה טחנה אפאה [ובשלה]⁠22 בזמן שהפרוסות קיימות23 בתחלה מברך עליו24 המוציא ולבסוף25 שלש ברכות [ואם26] אין הפרוסות קיימות בתחלה27 מברך עליו28 בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והכוסס את האורז מברך [עליו]⁠29 בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו30 אע״פ שהפרוסות קיימות כתחלה31 מברך עליו32 בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש33 {הלכות גדולות34} וסלקא להו בתיובתא הולכך לגבי אורז כד-מבשיל35 ליה כתחלה [מברך36] בורא מיני מזונות ולבסוף מברך בורא נפשות רבות כידתריצנה37 להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקימא לן דכל ולבסוף ולא כלום38 מברך בורא נפשות רבות. {ע״פ ר״ח} והני מילי בדאיתיה39 [לאורז40] בעיניה אבל על ידי תערובת41 לא דקימא לן בהא כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות דלא אתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין [דאיתיה]⁠42 בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה43 בעיניה אלא44 על ידי תערובת לא אתותבי45 הולכך46 קימא לן כותיהו בהא47 דליכא מאן דפליג עליהו48 ועוד דסוגיין כותיהו. ופת דוחן בתחלה49 מברך שהכל ולבסוף50 בורא נפשות רבות.
1. בורא: כ״י נ: ״אומ׳ בורא״.
2. ויבישאתא: כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״יבישתא״.
3. אינון: דפוסים: הוא. בכ״י קרפנטרץ חסר.
4. רַטִאבָא: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״רטיבתא״.
5. מברך עליה: כ״י נ, דפוסים.
6. ויבישתא: כ״י נ: ״ויבשת׳⁠ ⁠״. דפוסים: ויבשתא. כ״י פריס 312, רא״ה: ״יבישתא״. כ״י א: ״ויבישא״.
7. פלפלי... זנגבלא... כלום: רא״ה: זה כתוב בהלכות רבנו ז״ל ונראה דטעות ידי סופר הוא. בכ״י קרפנטרץ חסר הקטע ״וכן זנגבלא... כלום״. בתלמיד ר׳ יונה: זה לשון הרי״ף, וכן כתבו הגאונים ז״ל. הרמב״ם הביאו במשנ״ת הל׳ ברכות (ח:ז). ראה גם אוצה״ג פירושים סי׳ קנב-קנג.
8. קדירא: דפוס קושטא: קדרא. כ״י נ, רא״ה: ״קדרה״. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״קידרא״, וכן תלמיד ר׳ יונה.
9. הא: חסר בכ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול.
10. לידך: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול. כ״י א: ״לידך״.
11. מברכין: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה, אשכול. כ״י א: ״מברך״.
12. וכן הילכתא: חסר ברא״ה.
13. קורין לו: אשכול, דפוסים. כ״י קרפנטרץ, רא״ה רק: ״קורין״. כ״י א: ״זה שקורין לו״.
14. בלשון: וכן רא״ה בשם רבינו. חסר בכ״י קרפנטרץ, אשכול, דפוסים.
15. כ׳ביץ: דפוסים: כוביץ.
16. שהוא: כ״י פריס 312, רא״ה: ״שיש בו״, וכן בה״ג. וכן אף בכ״י א, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, אשכול בהמשך המאמר (כאשר מדייק למעט תערובת).
17. וכן הילכתא... מזונות: חסר בכ״י נ, שמא מחמת הדומות. בכ״י פריס 312 חסר עד: ״כ׳ביץ״.
18. עליהו דרב: כ״י נ, רא״ה: ״על רב״. ואותבינן עליהו דרב: כ״י פריס 312: ״ורב״.
19. עליהו דרב ושמואל דאמרי תרויהו: כ״י נ, רא״ה: ״על רב ושמואל דאמרי״. דפוסים רק: ואותבינן עלייהו דאמרי.
20. אין מברכין עליו: כ״י נ, דפוסים: לדידהו לא מברכינן עליה. כ״י קרפנטרץ, אשכול: ״לא מברכי׳ עליה״.
21. עליה: כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״עליו״.
22. טחנה אפאה ובשלה: אשכול, כבה״ג. כ״י פריס 312: ״טחנה אפאה בישלה״. כ״י א: ״טחנה אפאה בשלה״. דפוסים: טחנה אפאה ובישלה. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״טחנן אפאן ובשלן״.
23. קיימות: כ״י קרפנטרץ: ״קיימות כתחלה״, כנראה הושמט מחמת הכפילות.
24. בתחלה מברך עליו: וכן כ״י נ. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, אשכול, רא״ה: ״בתחלה מברכין עליה״. כ״י פריס 312: ״מברכין עליה בתחילה״.
25. ולבסוף: כ״י פריס 312: ״ולבסוף מברך עליה״.
26. ואם: חסר בכ״י א, רא״ה, וכן חסר בה״ג.
27. בתחלה: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, דפוס קושטא: ״כתחילה״, רא״ה: ״לכתחלה״.
28. עליו: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״עליה״. חסר באשכול.
29. עליו: כ״י נ, אשכול, רא״ה. חסר בכ״י א, דפוסים.
30. טחנו אפאו ובשלו: כ״י נ: ״טחנן אפאן ובשלן״.
31. כתחלה: דפוסים, רא״ה: ״בתחלה״.
32. עליו: דפוסים, רא״ה.
33. והכוסס את האורז... מעין שלש: חסר בכ״י פריס 312, מחמת הדומות.
34. בה״ג דפוס ורשה, ראה הלכות פסוקות.
35. כד-מבשיל: כ״י נ: ״כדמברך״.
36. כתחלה מברך: דפוסים: בתחלה מברך. כ״י נ, כ״י פריס 312 רק: ״מברך״. חסר בכ״י א, כ״י קרפנטרץ, אשכול.
37. כידתריצנה: כ״י פריס 312: ״כדמתריצנא״.
38. וקימא... כלום: חסר בכ״י נ, כנראה מחמת דומות.
39. בדאיתיה: כ״י פריס 312: ״כי איתיה״.
40. לאורז: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה. חסר בכ״י א.
41. תערובת: דפוסים: תערובות. וכן בהמשך שם.
42. דאיתיה: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה. כ״י א: ״בדאיתיה״.
43. דליתיה: כ״י נ: ״דלא איתיה״.
44. אלא: כ״י נ: ״אבל״. ויתכן שכן גם בכ״י קרפנטרץ שהשמיט: ״אבל כל שיש... בעיניה״, כנראה מחמת הדומות.
45. אתותבי: וכן כ״י פריס 312: ״איתותבו״. כ״י נ, דפוסים, אשכול, רא״ה: ״איתותב״.
46. הולכך: כ״י נ: ״הילכתא״. כ״י פריס 312: ״והילכך״.
47. כותיהו בהא: כ״י פריס 312: ״בהא כוותיהו״. כ״י קרפנטרץ, כ״י נ רק: ״כותיהו״.
48. עליהו: דפוסים, רא״ה.
49. בתחלה: גפז, דפוס קושטא: ״כתחלה״. רא״ה: ״לכתחלה״.
50. בתחלה מברך, ולבסוף: כ״י פריס 312: ״בתחלה מברך עליו, ולבסוף מברך עליו״.
ערך חבץ
חבץא(ברכות לו:) חביץ קידרא הוא אברושך ומפורש במקומו בגמ׳ חוץ מן היין. (ברכות לז:, מנחות עה:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה פירורין כזית וכו׳ פי׳ פורר הפת בקערה ושפך המרק עליהן. (טבול יום פרק ב) ואם חיבץ כל מקום שהלך השמן פסל פי׳ כשיתערב הלחם במקפה ויעש׳ אחד כמו חביץ קדרה:
א. [מעהל קאך.]
ובלבד שלא יראנו – החבר כשהוא לוקט מן הנטיעות.
מה שכתב הרב אלפסי ז״ל בפלפלי רטיבתא שמברך עליו בורא פרי האדמה, איכא לעיוני מאי טעמא לא מברכינן עליה בורא פרי העץ כיון דמחויב בערלה. ויש לומר כיון דלאו אורחיה למיכל באפי נפשיה לא מברכינן עליה בורא פרי העץ ולא שהכל אלא בורא פרי האדמה. דהא מקשינן דרבא אדרבא, דאמר רבא האי המלתא דאתי מבי הינדואי שריא ומברכינן עליה בורא פרי האדמה, ושנינן לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא. וכי היכי דבהמלתא רטיבתא מברכינן עליה בורא פרי האדמה, הכי נמי גבי פלפלי רטיבתא. ואית דבעו מימר שעל התמרות הוא שכתב הרב ז״ל שמברך עליו בורא פרי האדמה אבל על הפרי עצמו מברך עליו בורא פרי העץ.
פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה יבישתא ולא כלום וכן זנגבלא רטיבתא בורא פרי האדמה יבישתא ולא כלום. זה כתוב בהלכות רבינו ז״ל. ונראה דטעות ידי סופר הוא דפלפלי רטיבתא כיון דאוכלא הוא, פרי העץ נמי הוא, ובעי לברוכי בורא פרי העץא, וכן מוכח בסוכה (בבלי סוכה לה.) בפירוש דפלפלין פרי העץ הוא.
א. וכ״כ רבינו לעיל לו, א דפלפלין גוף הפרי הם, ואף דסופן להתייבש ולא נטעי להו אדעתא דרטיבתא, בגוף הפרי לא איכפ״ל בזה, אבל הרשב״א ח״א סי׳ ת כתב בדעת הרי״ף דכיון שאין עיקרן לאכילה אלא לתבלין אין חשובין לברך עליהם בפה״ע ומיהו מברך עלייהו בפה״א כיון דקצת בנ״א נטעי להו אדעתא דרטיבתא (והובא לעיל בהע׳ 37 עמש״כ שם בזה), והרמב״ן כתב בדעת הרי״ף ורה״ג (וכן סובר ר״ח כמובא בפירושי ר״ח) דלא חשיבי פרי הגדל באילן אלא כגוף האילן (עיין הע׳ 34, 40) ומ״מ חייבין בערלה מריבוייא דקרא דעץ מאכל זה פלפלין יעו״ש, והנה אף רבינו לא הוכיח מדחייבין בערלה די״ל דנתרבה ריבוי מיוחד מקרא אבל לענין בפה״ע אין עליהם שם פה״ע, אך מסברא סובר דכיון שהם פרי הגדל באילן וראויין לאכילה הוו פה״ע ומברך בפה״ע, והביא ראיה מסוכה לה, א דאקשינן התם ואימא הא דכתיב פרי עץ הדר היינו פלפלין אלמא דמיקרו פרי עץ. (ויש להוסיף דהנה בראשונים מבואר דקו׳ הגמ׳ ארבא מהא דחייבין בערלה אך ברש״י יומא פא, ב מבואר דהקו׳ מהא דקרי להו רחמנא עץ מאכל, וכ״מ בדברי מקצת הגאונים שהביא רמב״ן ע״ש, ומשמע דעתם דלערלה ל״צ שיהיו ראויין לאכילה דגם תבלין נוהג בו ערלה, ועיין רש״י סוכה לה, א ותוס׳ שם ולהאמור רש״י לטעמיה במה דלא פי׳ כתוס׳, ולפ״ז ג״כ אין ראיה מערלה לבפה״ע דבערלה אף תבלין חייב בערלה אבל לבפה״ע אף דרטיבתא חזיא לאכילה כיון דעיקר הפלפלין לתבלין לא מברך עלייהו בפה״ע וכמ״ש הרשב״א. ולהראשונים לכאורה פלפלי יבשתא לית בהו משום ערלה אך הריטב״א בעירובין כח, ב כתב דכיון דחל עלייהו חיוב ערלה בעודן לחין לא פקע מינייהו ביבשין ואסור לתבל בהן הקדרה ועיין ריטב״א סוכה לה, א ונדה נא, א ועיין חזו״א דמאי סי׳ א״ו סק״א ודרך אמונה פ״ב תרומות סוף סקל״ב). והר״מ לא הביא כלל הא דפלפלין חייבין בערלה, וכתב הפר״ח בדעתו דרבנן פליגי אר״מ דלא חשיב עץ אלא צמח כעין ירק ולפ״ז פשוט הא דמברך בפה״א (ויש להוסיף דר״מ ילפה מעץ מאכל ואנן דרשינן מינה בירושלמי ריש ערלה דין נוטע לסייג ואכ״מ).
קליפי רמון והנץ שלו שהוא הפרח שעל הפטמא שבתוך השפופרת וכן קליפי אגוז והגרעינים וכן קליפי׳ שעל תמרים הדקים בקטנותם ואותן הקליפין הם שנקראות מתחלי והתמרים הדקים שהן עליהן נקראים כופרי כל אלו הקליפי׳ והדומי׳ להם שהפרי לוקה בהסרתן נעשו שומר לפרי וערלה נוהגת בהן אף בח״ל ואסורים בהנאה ואין בהם ברכה שאין ראויות לאכילה:
ובלבד שלא יראנו לוקט – פירוש אם נכנס בפרדס ומצא שם פירות שנלקטו אפילו יודע שכל הפרדס ערלה אותן פירות מותרין הן לו כיון שלא ראה אותן כשנלקטו דרחמנא התיר ספק ערלה בחוצה לארץ והא נמי ספק הוא דאפשר שממקום אחר הביאוה לשם.
ובלבד שלא יראנו לוקט – פירוש אם נכנס בפרדס ומצא שם פירות שנלקטו אפילו יודע שכל הפרדס ערלה אותן פירות מותרין הן לו כיון שלא ראה אותן כשנלקטו דרחמנא התיר ספק ערלה בחוצה לארץ. והא נמי ספק הוא דאפשר שממקום אחר הביאוה לשם:

כיצד מברכים על גרעיני הפירות

גמרא. ותנן גבי ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין - חייבין בערלה.
גרעיני הפירות, אם הם מתוקים - מברך עליהם בורא פרי העץ, ואם הם מרים - אינו מברך עליהם כלל, ואם מתקן על ידי האור - מברך עליהם שהכל.(שו״ע אורח חיים רב, ג)

א. כשראויים לאכילה.

התוספות (ד״ה קליפי) והרא״ש (סי׳ ד) כותבים שמברכים על גרעיני הפירות בורא פרי העץ, כשם שחייבים בערלה, ומכאן שנחשבים פרי, וכך כותבים המרדכי (סי׳ קיד) ורבינו יונה (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה ומדלגבי).
הרשב״א חולק על התוספות בטענה שחיובם בערלה אינו משום שנחשבים בעצמם לפרי אלא מהריבוי ״את פריו - את הטפל לפריו״, כקליפי אגוזים שאסורים בערלה רק מפני הריבוי. אמנם הרשב״א עצמו אינו כותב מהי הברכה שמברכים, ומצינו שנחלקו בדבר. האבודרהם (עמ׳ שלד) כותב שמברכים בורא פרי האדמה, וסברתו כנראה שכך יש לברך על כל דבר שאינו פרי וגדל בקרקע, כמו שמצינו לגבי הברכה על הקפריסין לעיל (עמ׳ א ציון י). מאידך גיסא, יש דעה אחרת בחידושי הרשב״ץ שכותב בשם הרשב״א שלעולם מברך על הגרעינים רק ברכת שהכל כיון שאינם נחשבים לפרי, ועוד עיין להלן.
בדעת התוספות והרא״ש צריך לומר שמבינים שהריבוי בפסוק נצרך דוקא לקליפות ולא לגרעינים שנחשבים פרי מצד עצמם, וכך משמע מדברי הרא״ש שכותב: ״אבל גרעינין מדחייבין בערלה - אלמא פרי נינהו״. אמנם בעל מעדני יום טוב (אות נ) מעיר שהרא״ש סותר את עצמו, שבהלכות ערלה (סי׳ ז) כותב שגרעיני הפירות אסורים בערלה רק על פי הדרשה, ובעל פרי חדש מסיק שהרא״ש חזר בו ממה שכותב בסוגייתנו. אבל בעל עינים למשפט מיישב שהגרעינים נחשבים פרי מצד עצמם, ובכל זאת יש צורך ללמוד על חיובם מהדרשה ״את הטפל לפריו״ מכיון שאינם עיקר הפרי, והפסוק מלמד שאף החלק הטפל שבפרי חייב בערלה.
הגר״א (סק״ח) מכריע כדעת הרשב״א מכח כמה משניות מהן עולה שהגרעינים אינם נחשבים לפרי כלל, ועוד שמבואר במשנה (ערלה פרק א, ח) שהגרעינים מותרים משום רבעי, הרי שחיובם בערלה נובע אך ורק מדרשת הפסוק ״את פריו״ שמדבר על ערלה ולא על רבעי.
הצל״ח מסביר בדעת התוספות והרא״ש שיש בגרעין חלק קשה כעץ אך יש חלק הראוי לאכילה, וכוונתם היא רק לחלק הזה שמברך עליו בורא פרי העץ, בעוד שהמשנה בערלה עוסקת בחלק הקשה של הגרעין שראוי לצביעה ואסור בערלה על פי הדרשה, אך מותר ברבעי שהדרשה אינה אוסרתו.
הטור מביא את דעת התוספות שמברך על הגרעינים בורא פרי העץ ואת דעת הרשב״א שחולק עליהם, אך אינו מפרש מהי הברכה שמברכים לדעתו. המחבר בשלחן ערוך פוסק כשיטת התוספות, אולם בעל באר היטב (סק״ו) מביא את דעת החולקים שמברכים בורא פרי האדמה או שהכל, ורבי עקיבא איגר תמה על הסוברים שמברך שהכל שאינו יודע את טעמם.

ב. כשאינם ראויים לאכילה.

הרא״ש ורבינו יונה אשר סוברים שמברכים על הגרעינים ברכת בורא פרי העץ, מוסיפים שכאשר הגרעינים מרים - אינו מברך עליהם כלל.
גם הרשב״א מסכים עמהם לגבי גרעינים שאינם ראוים, אך מוסיף שכאשר ממתקם - מברך עליהם שהכל.
דעה זו מובאת בשלחן ערוך, ותמהים עליו המגן אברהם (סק״ז) והגר״א (שם) שאם סובר בראויים לאכילה כדעת התוספות שהגרעינים נחשבים לפרי - אם כן הוא הדין כשממתקם שצריך לברך ברכת בורא פרי העץ. לדעתם המחבר הרכיב בהלכה שיטות סותרות, את שיטת התוספות עם שיטת הרשב״א, וזה דבר שאינו מתקבל.
אכן, הטענה על המחבר שמרכיב שתי שיטות סותרות מבוססת כנראה על ההנחה שלדעת הרשב״א מברכים שהכל גם על גרעינים הראויים לאכילה, אולם כאמור, יש שכותבים בדעת הרשב״א שמברכים עליהם ברכת בורא פרי האדמה. לפי דעתם יוצא שחידושו של הרשב״א שמברכים שהכל על גרעינים מרים שהמתיקום אינו קשור לשיטתו שמברכים בורא פרי האדמה על הגרעינים הראויים, ויש להבין שסובר שכאשר הגרעינים מרים והמתיקום - אין להם דין של פרי ואף לא של גידולי קרקע, ומברכים עליהם שהכל, על כן חידוש זה מתאים גם לשיטת התוספות שסוברים שמברכים בורא פרי העץ על הגרעינים הראויים. אכן, המגן אברהם מתרץ כך את הקושיה כשכותב בדעת המחבר שכאשר הגרעינים מרים אינם נחשבים לפרי ולכן מברכים עליהם שהכל, אף על פי שמברך בורא פרי העץ כשהם ראויים לאכילה כמות שהם.

הגדרת שומר הפרי לענין ערלה

גמרא. אלא אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה להו שומר לפירי? היכא דאיתיה בשעת גמר פירא, האי קפרס - ליתיה בשעת גמר פירא! איני?! והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי דערלה - אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי, ושומר לפירי אימת הוי? בכופרא, וקא קרי ליה שומר לפירי! ...אלא אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי? היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא, הכא כי שקלת ליה - לא מיית פירא! הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא דביטיתא ואיקיים ביטיתא.
בעל ספר החינוך (מצוה רמו) כותב ששומר הפרי חייב בערלה בתנאי שעומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל איסור ערלה, ובתנאי שהפרי צריך לשומר, שאם ינטל - ימות הפרי.
בעל מנחת חינוך מעיר על דבריו שמהסוגיה נראה שהגדר הראשון, שהשומר ישנו בשעת גמר פירא, נדחה, ונשאר רק הגדר השני שאם ילקח השומר ימות הפרי. אכן הרא״ה והריטב״א בסוגייתנו מסבירים זאת שמהלשון עצמה ״שומר לפרי״ מוכח שהשומר נאסר דוקא כשישנו יחד עם הפרי ולא כשנושר לפני הופעת הפרי. לפי זה צריך לומר ששני התירוצים אינם חולקים זה על זה אלא שניהם אמת, ועיין במהדיר לרא״ה שכותב שאפשר לומר כך אף על פי שהלשון ״אלא אמר רבא״ מלמדת שחזר בו ממה שאמר בתחילה, כי בכל זאת אפשר שהדברים האחרונים כוללים את הראשונים, שכיון שאם ינטל השומר ימות הפרי - ממילא ברור שהשומר ישנו בשעת גמר פרי, אלא שלא התבאר איך הם מסבירים את המשא ומתן שבגמרא.
הרמב״ם והשלחן ערוך אינם מבארים מהן ההגדרות המדוייקות של שומר לפרי, ואף אינם כותבים את הכלל שהקליפין אסורים כיון ששומרים את הפרי, וכותבים רק את הדין הפרטי של קליפי רימונים וקליפי אגוזים, כמובא בהלכה ברורה (ציון ג).
יש לעיין מדוע אינם מזכירים גם את דברי רב נחמן שמתחלי דערלה אסורים משום שומר, שהרי למסקנה אין הדברים אמורים דוקא בשיטת רבי יוסי אלא אף לרבנן המודים בשאר אילנות. אמנם עיין להלן ציון ה, שהתבאר שיש שאינם מקבלים את מסקנת סוגייתנו, וסוברים כירושלמי שחכמים חולקים על רבי יוסי גם בשאר הפירות. לפי זה בודאי שאין לאסור את הקליפין, כמו הני מתחלי, השומרים על הפרי רק בשלב המוקדם כאשר הפרי עצמו אינו נאסר.
בהמשך לכך יש לומר שכיון שחכמים חולקים על רבי יוסי בכל הפירות - ממילא ניתן לקיים גם את ההגדרה הקודמת בסוגיה לשומר לפרי, שהוא רק כשנמצא בשעת גמר הפרי. זו אם כן שיטת הרא״ה והריטב״א שמזכירים את שני התנאים על פי שתי ההגדרות האחרונות שבסוגיה, שכיון שאינם סוברים כמסקנת הגמרא בבבלי שחכמים מודים לרבי יוסי - ממילא יוצא שאפשר לקיים להלכה את שתי ההגדרות.

איסור ערלה בסמדר בגפנים, וכיוצא בזה בשאר פירות

ציון ה.
גמרא. רב נחמן סבר לה כרבי יוסי, דתנן, רבי יוסי אומר: סמדר אסור מפני שהוא פרי, ופליגי רבנן עליה. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני מי פליגי רבנן עליה?!
העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר - מותרין בערלה וברבעי. וכו׳.(רמב״ם מעשר שני ונטע רבעי ט, יג)
לפי המבואר בסוגייתנו נחלקו התנאים רק בענבים, אבל בשאר הפירות חכמים מודים לרבי יוסי שהפירות נאסרים כבר בשלב מוקדם בגידולם, כסמדר בגפנים.
אמנם נראה שמסקנה זו אינה מקובלת על הירושלמי, שכן במסכת ערלה (פרק א, ה) אמרו על הדין שבמשנה (שם א, ז) שאין מרכיבים בכפניות של ערלה, שהוא לפי רבי יוסי, כלומר שרבי יוסי שאוסר בסמדר בענבים - אוסר גם בכפניות בתמרים, ונמצא שחכמים חולקים עליו גם בשאר הפירות.
נושא זה נדון בדברי הראשונים במסכת עבודה זרה (דף מח, ב ציון ו), ומחידושי הרמב״ן, הריטב״א והר״ן (דף כא, ב בדפי הרי״ף) משמע שמקבלים את מסקנת הירושלמי להלכה, כשמפרשים שכפניות הן ה״מתחלי״ הנזכרים בסוגייתנו, ומסיקים שיש להתירם כיון שדין המשנה האוסר הינו רק לפי רבי יוסי.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שסמדר מותר, ואינו מחלק בין הפירות השונים, ויתכן שסובר שכל הפירות מותרים כשהם בשלב הזה בגידולם. אבל בפרק י, כא הרמב״ם פוסק את דין המשנה במסכת ערלה שאין מרכיבים כפניות של ערלה בדקלים, ולכאורה מזה משמע שאינו סובר כירושלמי שחכמים חולקים על רבי יוסי, אלא כבבלי שחכמים מודים בשאר הפירות. אולם יתכן שלדעתו הפירוש של המשנה הוא כדברי הרדב״ז, שכפניות הן הלולבים של התמר בעודם רכים, ולא הפירות כשהם סמדר. נמצא שאיננו יודעים מהי דעתו, האם יש חילוק בין ענבים לבין שאר הפירות, או שאין חילוק וכולם מותרים כמו סמדר, ומה שכותב על הכפניות אינו נוגע לזה, כיון שמדבר על הלולבים בעודם רכים ולא על הפירות.
הטור והשלחן ערוך אינם כותבים כלל את הדין של סמדר אף לא בענבים, למרות שכותבים ביורה דעה רצד, ב את שאר הדברים שנמנו עמו במשנה במסכת ערלה (שם) בתור דברים המותרים.
הב״ח כותב שאפשר שהטור מסופק שמא הלכה כרבי יוסי שסמדר אסור לחומרא, אולם כמובן שזה דוחק כשמפורשת אף דעת הרא״ש בהלכות ערלה (סי׳ ז) שהלכה כחכמים.
לדעת בעל עינים למשפט אין הטור והשלחן ערוך טורחים לכתוב את ההלכה הזו לאחר שכבר כתבו בסעיף א שהפגים חייבים בערלה, מכאן שבשלב מקודם יותר כשהפרי כסמדר - אין עליו איסור ערלה.
הגר״א (יו״ד סי׳ רצד סקל״ז) מעיר על השמטת השלחן ערוך את הדין של המשנה בערלה שאין להרכיב כפניות של ערלה, ומבאר זאת על פי הירושלמי שמפרש את המשנה כרבי יוסי וחכמים חולקים עליו, הרי שסובר שאין הלכה כרבי יוסי בכל הפירות, שבכולם אין איסור כל עוד הם כסמדר, ועוד עיין לקמן ציון ו.ז.

מאימתי אין קוצצים אילנות בשביעית

ציון ו.ז.
גמרא. והתנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילנות - משיוציאו, ובית הלל אומרים: החרובין - משישרשרו, והגפנים - משיגרעו, והזיתים - משיניצו, ושאר כל האילנות - משיוציאו, ואמר רב אסי: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. פול הלבן סלקא דעתך?! אלא אימא: שיעורו כפול הלבן.
ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית? החרובין - משישלשלו, והגפנים - משיגרעו, והזיתים - משינצו, ושאר כל האילנות - משיוציאו בוסר, וכו׳.(רמב״ם שמיטה ויובל ה, יח)
הבוסר, כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן - מברך עליו בורא פרי האדמה, ומשהוא כפול הלבן ואילך - מברך עליו בורא פרי העץ, ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן - לעולם מברך בורא פרי האדמה עד שיהיה גדול ביותר. ושאר כל האילן - משיוציאו פרי מברכין עליו בורא פרי העץ, ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל. הגה. ויש אומרים דעל חרובין אינו מברך בורא פרי העץ עד שיראה בהן כמין שרשראות של חרובין, וכן בזתים עד שיגדל הנץ סביבם, וקודם לכן מברך בורא פרי האדמה, וכן עיקר.(שו״ע אורח חיים רב, ב)
לפי המבואר בגמרא יוצא שהאיסור מתחיל עוד לפני שגדל כפרי בוסר, שהרי על כן הביאו כאן את המשנה ממסכת שביעית, להוכיח שחכמים מודים לרבי יוסי בכל האילנות שיש שם פרי כשגדל כסמדר בענבים, שהוא קודם לבוסר.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שהאיסור הוא רק משיוציאו בוסר, ולכאורה הוא פוסק שלא כמסקנת סוגייתנו. אמנם יתכן שפסיקתו זו מתאימה להנחה שהוזכרה לעיל (ציון ה) שחכמים חולקים על רבי יוסי בכל הפירות ואינם אוסרים שום פרי עד שיהיה בוסר. לפי זה הוא הדין באיסור הקציצה של האילנות בשביעית, וצריך לפרש שמה שאמרו בית הלל שאסור לקצוץ בכל האילנות משיוציאו - כוונתם לפחות לפרי בוסר. מסתבר שזו אם כן דעת הרמב״ם בכל ההלכות שבסוגיה ובהלכה שלפנינו.
לביאור הדברים ראוי גם לדון בפירוש הרמב״ם על המשניות (שביעית ד, י) שמפרש ״משיוציאו״ - כשיתחילו בו העלים הירוקים, וזהו גם פירושו של רש״י במסכת פסחים (נב, ב).
הרדב״ז על הרמב״ם, ורבי עקיבא איגר על רש״י, מעירים שיש סתירה בדבריהם, דהיינו בין פירוש המשניות לבין ההלכה, ובין פירוש רש״י בפסחים לבין פירושו בסוגייתנו.
לדעת הרדב״ז התשובה היא שבפירוש המשניות הרמב״ם כותב את ההסבר לדברי בית שמאי, בעוד שבהלכה הוא כותב את היוצא מדברי בית הלל, והמהרי״ט (ח״א סי׳ פג) כותב שהרמב״ם בהלכה אכן חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות.
אולם בתרגום של הרב קאפח לפירוש המשניות מובא שהרמב״ם מפרש ״משיוציא״ - ״משיראה בו הפרי אף על פי שהן פגין״, וזה קרוב יותר לביאור של סוגייתנו, שהכוונה לפרי שכבר יצא כסמדר בענבים.
גם את פירוש רש״י נראה לתרץ, כמו שכותב בעל עינים למשפט, שרש״י בפסחים מדייק לכתוב ״משיוציאו תחילת העלין בימי ניסן״, דהיינו כמו שמבאר שם המאירי שבתקופה זו יוצאים העלים, לאחר שהפירות כבר קדמו להם. לפי זה אין סתירה בין דברי רש״י בשתי הסוגיות, וגם דברי הרמב״ם בפירוש המשניות ניתנים לביאור דומה. עם זאת אין הדברים שבפירוש המשניות מתאימים לגמרי למה שכותב בהלכה, שהאיסור חל רק משיוציאו בוסר. מסתבר איפוא שבפירושו הרמב״ם מכוון את דבריו לסוגייתנו ולשיטת הבבלי, שחכמים מודים לרבי יוסי בשאר הפירות, שנאסרים ונחשבים כפרי כבר בגידולם כסמדר, בעוד שבהלכה הוא מכוון את דבריו כשיטת הירושלמי שחכמים חולקים על רבי יוסי בכל הפירות, ונמצא שאינם נאסרים עד שיהיו כבוסר.

מאימתי מברכים על הפרי בורא פרי העץ

התוספות (ד״ה שיעורו), הרא״ש (סי׳ ה) והרשב״א כותבים שיש להשוות את הדין של הברכה לדין של איסורי ערלה ושביעית, שמאותו שלב בגידול הפרי שחלים עליו איסורי ערלה ושביעית - מברכים עליו בורא פרי העץ, ולפני כן מברכים רק ברכת בורא פרי האדמה. לפי זה יוצא שיש לנהוג כדברי בית הלל במשנה בשביעית, שמברכים על החרובים משישרשרו, על הגפנים משיגרעו, על הזיתים משיניצו ועל שאר הפירות משעה שהאילנות יוציאו.
הטור כותב את הדברים בהתאם למסקנה זו, והבית יוסף תמה על רבינו ירוחם (נתיב טז ח״ב) אשר מחלק בין הענבים שמברכים עליהם משיגיעו לפול הלבן לבין שאר האילנות, ואינו מזכיר את הדין המיוחד שיש לזיתים ולחרובים. אולם בבדק הבית הוא מיישב שלענין ברכה אין מברכים על החרובים בשום שלב מוקדם, כיון שהם מרים ואינם ראויים לאכילה.
בשלחן ערוך כותב המחבר כדבריו בבדק הבית, ומחלק בין ענבים לבין שאר הפירות עליהם מברכים כבר משיוציאו, ובלבד שיהיו ראויים לאכילה. הרמ״א מזכיר גם את הדין המיוחד של חרובים וזיתים לפי המבואר במשנה, ומסגנון דבריו שכותב שאין מברכים על החרובים עד שישרשרו ועל הזיתים עד שיניצו, משמע שרוצה לומר שלדעת המחבר מברך עליהם גם קודם לכן. על כך מעירים בעל לבושי שרד ובעל פרי מגדים (א״א סק״ו) שכבר התבאר שלדעת המחבר אין מברכים עליהם אפילו בשלב זה, כיון שאינם ראויים לאכילה.
הרמב״ם אינו כותב דבר בהלכות ברכות, והמגן אברהם (סק״ו) כותב שהוא סובר כדברי המחבר בשלחן ערוך, וכוונתו למחלוקת בינו לבין הרמ״א על החרובים והזיתים, אך לא התבאר מה מקורו.
בעל פאת השלחן (סי׳ כה, יח) מביא את לשון הרמב״ם בהלכות ברכות (ח, ח) שכותב שמברכים על הפגים שהכל, ולדעתו יש לדייק מכאן שסובר שאין מברכים בורא פרי העץ אף כשהפרי בוסר. אמנם כבר נזכר שבפירוש המשניות לרמב״ם לפי תרגום הרב קאפח למסכת שביעית (ד, י), מתפרשת לשון המשנה בדברי בית הלל ״משיוציא״ - משיראה הפרי והן פגים, ומתוך כך נראה לדייק שהפגים הם בשיעור הנזכר בסוגייתנו, כסמדר בגפנים, וממילא אפשר שעל הבוסר כבר מברך בורא פרי העץ. בקשר לכך יש להוסיף את מה שהתבאר לעיל בשיטת הרמב״ם לגבי האיסור בשביעית שאינו פוסק כמסקנת הגמרא בסוגייתנו לאסור את הפרי בשלב המוקדם הזה אלא רק משעה שיהיו הפירות בדרגת פרי בוסר, נמצאת שיטתו בהלכות ברכות מתאימה לשיטתו בהלכות שמיטה ויובל ובהלכות ערלה שאין להחשיב את הפרי כפרי עד שיהיה לפחות כבוסר.
כאמור דעת השלחן ערוך כדברי התוספות והרא״ש המסיקים מסוגייתנו שמברכים בורא פרי העץ כבר משיוציא האילן את הפרי, ויש לעיין בשיטת השלחן ערוך לאור מה שהתבאר לעיל אם פוסק להלכה ככל העולה מסוגייתנו.
לעיל (ציון ה) הובאו דברי הגר״א ביורה דעה (רצד סקל״ז) שאין הלכה כרבי יוסי בשום פרי, ובכולם אין איסור כל עוד הפרי סמדר, ולפי זה ראוי גם שלא לברך בורא פרי העץ לפני שיהיה הפרי לפחות כבוסר. אכן, הגר״א עצמו בהלכה שלפנינו (סק״ז) חולק על פסיקת השלחן ערוך, אולם זאת מסיבה אחרת, שאין להשוות כלל את הדין של הברכות לדין הנאמר במסכת שביעית. הוא טוען שהדין של קציצת האילנות בשביעית אינו מוכיח דבר על חשיבות הפרי, כי גם לפני היות הפרי ראוי לאסור את הקציצה בשביעית. יותר נכון, לדעתו, להשוות את הדין של הברכות לדין המצוי במעשרות, שכל שהגיע לחיוב מעשר - ראוי לברך עליו ברכת בורא פרי העץ.
לגבי דעת המחבר בשלחן ערוך, כיון שמבואר שסובר שיש לברך על העץ עוד מקודם - ניתן להסביר שגם אם מסקנת סוגייתנו בקשר לשביעית וערלה נדחית על פי מה שהתבאר לעיל (ציון ה), מכל מקום ההלכה בקשר לברכות לא זזה ממקומה, שמברכים על העץ כבר משיוציא האילן את פירותיו.
כאמור דעת התוספות היא שבשלב המוקדם מברך בורא פרי האדמה, וכן נפסק בשלחן ערוך, אולם יש שסוברים שמברך רק ברכת שהכל, כמובא באוצר הגאונים (תשובות סי׳ רלד) ובשבלי הלקט (סי׳ קס).
שיטה כזו מובאת גם על ידי הריטב״א (הל׳ ברכות א, יד) והמאירי, ומחלוקת זו דומה איפוא למחלוקת שנזכרה לעיל בדעת הרשב״א על הברכה שמברכים על גרעיני הפירות, כשהשאלה היא בדבר שגדל על העץ ואין מברכים עליו בורא פרי העץ, האם מברכים עליו בורא פרי האדמה או שהכל נהיה בדברו.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לעיל עמוד א ציון י.

הברכה על פלפלין וזנגביל

ציון ט.כ.מ.
גמרא. פלפלי - רב ששת אמר: שהכל, רבא אמר: לא כלום... מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר ״וערלתם ערלתו את פריו״ איני יודע שעץ מאכל הוא?! אלא מה תלמוד לומר ״עץ מאכל״? להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזהו? זה הפלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה... לא קשיא, הא ברטיבתא הא ביבשתא. אמרי ליה רבנן למרימר: כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור?! והא אמר רבא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי - שריא, ומברכין עליה בורא פרי האדמה! לא קשיא, הא ברטיבתא הא ביבשתא.
הפלפלין והזנגביל, בזמן שהן רטובין - מברך עליהן בורא פרי האדמה, אבל יבשין - אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שהן תבלין ואינו אוכל. וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, ז)
על פלפל וזנגביל יבשים... וכל כיוצא בזה, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת - אין מברך עליהם כלום.
על פלפל וזנגביל כשהם רטובים - בורא פרי האדמה. וכו׳.(שו״ע אורח חיים רב, טז, יח)
על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב - בורא פרי האדמה, ונראה דהוא הדין אם מרקחים אותו יבש, כיון שעל ידי כך הוא ראוי לאכילה - הזנגביל עיקר, ומברך עליו בורא פרי האדמה.(שם רג, ו)

א. פלפלין.

מסקנת הגמרא שיש חילוק בין יבשים לבין רטובים, שביבשים אין מברכים כלום וכשהם לחים מברכים, וכותבים הרי״ף (כה, ב בדפיו), רב האי גאון (מובא ברשב״א), רבינו חננאל, התוספות (ד״ה ברטיבא), הסמ״ג (עשין כז), הראבי״ה (סי׳ קא) והמאירי שמברכים בורא פרי האדמה. הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ ת) מבאר את טעמם שאין מברכים עליהם בורא פרי העץ מפני שנוטעים אותם בעיקר בשביל לאכול אותם כשהם יבשים שחוקים בתבלין, ורק לפעמים אוכלים אותם בפני עצמם.
לעומתם כותבים הראב״ד (מובא ברשב״א), הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ש (סי׳ ו), רבינו יונה (שם ד״ה פלפלי), הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות א, טז), הרא״ה ובעל שבלי הלקט (סי׳ קס) שמברכים בורא פרי העץ, וטעמם שכיון שלמדנו שהפלפלין חייבים בערלה - ממילא יוצא שהם פרי העץ גם לענין הברכה.
הרמב״ן תמה על שיטת הגאונים שמברך בורא פרי האדמה, ובכל זאת מסיק שיש לקבל את דעתם, שכן אפשר שסוברים שיש לדמות את הפלפלין לתמרות של צלף, מפני שאוכלים את תמרות הפלפלין שמהעץ עצמו שבתחילה הן לבנות וכשמתבשלות יותר הן שחורות. כעין זה כותבים המאירי ובעל ספר המאורות בשם הראב״ד, שכל מה שאמרו הרי״ף והגאונים שמברך בורא פרי האדמה הרי זה על התמרות, עליהן נאמר בגמרא שטעם העץ והפרי שוים, אך על הפרי עצמו מברכים בורא פרי העץ. אולם רבינו יונה דוחה שאין לכך כל רמז בדבריהם. הסבר נוסף מובא בספר המאורות, שכיון שטעם העץ כטעם פריו - נחשבים כל חלקיו לפרי האדמה, וגם בעל ספר המכתם מסביר שאין לפלפלין תורת פרי לגמרי, והרי הם כחלק מהעץ.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כרי״ף שמברך בורא פרי האדמה, אבל הטור פוסק כרא״ש שמברכים בורא פרי העץ, וכן מכריע הגר״א בביאורו (סק״ל).

ב. זנגביל.

מהסוגיה עולה בפשטות שכאשר אוכל זנגביל כשהוא לח - מברך בורא פרי האדמה. כך מוכח ממה שהקשו על הדין של הכוסס זנגביל ביום הכפורים מדברי רבא שמברכים על המלתא בורא פרי האדמה, ותירצו ״הא ברטיבתא הא ביבשתא״. מסקנה זו נראית מוסכמת גם לפי הדעה שעל הפלפלין מברך בורא פרי העץ, ומסביר הרמב״ן את הטעם לפי שהזנגביל אינו פרי אלא שרשים, והריטב״א (הלכות ברכות א, יז) מסביר זאת שאוכלים מן העץ ולא מן הפרי.
בטור ובשלחן ערוך מובאת ההלכה הזו תחילה בסימן רב ללא שינוי לעומת מה שעולה מפשט הגמרא, אולם בסימן רג חוזר הטור וכותב שמברכים על המלתא דאתיא מבי הנדואי ברכת בורא פרי האדמה. הבית יוסף מסביר שכוונתו לזנגביל מרוקח, ובא לחדש שלא השתנתה הברכה אף על פי שהתרקח. מסתימת לשון הטור מדייק הב״ח שכך הדין אפילו בזנגביל יבש, שכאשר מרקחו בדבש - כך היא דרך אכילתו, ומברך עליו בורא פרי האדמה. כמוהו כותב המחבר בשלחן ערוך ומסביר שכיון שעל ידי הרקיחה נעשה ראוי לאכילה - מברכים עליו בורא פרי האדמה. אבל בעל פרי חדש מסתפק שמא ברכתו שהכל, כמו שמצינו בסימן רה, א בדין תומי וכרתי שברכתם שהכל גם שנשתבחו עם דברים אחרים על ידי בישול, כיון שהשבח בא מחמת דבר אחר, והוא הדין בזנגביל יבש שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי שמרקחים אותו. עיין עוד לעיל דף לו, א ציון י בקשר לברכה על קליפות פרי מרוקחות.

חיוב פלפלין וזנגביל בערלה

א. פלפלין.

בברייתא בשם רבי מאיר למדנו שחייבים בערלה, ויש לברר מדוע לא נזכר דבר בפוסקים. אפשר שלא ראו בכך חידוש, ונחלקו רש״י והתוספות במסכת סוכה (לה, א) מדוע באמת היה צורך לחדש זאת, האם מפני שהעץ שפל והיה מקום לחשוב שזה ירק, או מפני שסופו ליבש.
בעל כפות תמרים (בחיבורו תוספת יום הכפורים יומא פא, ב) מחדש שהרי״ף והרמב״ם סוברים שהברייתא היא לדעת רבי מאיר דוקא, ורבנן חולקים עליו וסוברים שאין דין ערלה בפלפלין מפני שנוטעים אותם בשביל לייבשם ולאוכלם כתבלין ולא כעץ מאכל רגיל. לפי זה יוצא שמתאימה שיטתם בדין ערלה לשיטתם בדין של הברכה, שאין דין ערלה ואין מברכים ברכת בורא פרי העץ.
בעל עינים למשפט מוכיח מדברי הרמב״ם בפירוש המשניות (ערלה ב, י) שסובר שיש חיוב ערלה בפלפלין כשמפרש את דברי המשנה: ״תבלין, שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה - אסור ומצטרפין״, שהכוונה, למשל, לפלפל, שהוא מין שיש בו שחור ולבן.
יש להעיר שלא מדובר בסוגייתנו על מה שנקרא בימינו פלפל, שהוא בודאי ירק ואין בו איסור ערלה, אלא מדובר על פירות האילן מהם מפיקים את התבלינים פלפל שחור ולבן (עיין בספרו של ר״י פליקס ״הצומח והחי במשנה״), ולגבי הפלפל החריף התעורר לאחרונה ספק על הגדרתו כירק, והדברים נדונים בהרחבה בידיעון הליכות שדה (גליון 100) ובאמונת עתיך (גליון 9).

ב. זנגביל.

רבינו ירוחם (נתיב כא ח״ב) כותב שיש איסור ערלה בזנגביל כמו בפלפלין, והמהרשד״ם (סי׳ קצא) מסיק ממה שלא הביא שום חולק שזה דין מוסכם על הכל, למרות שמברכים עליו בורא פרי האדמה. אולם מסתבר שמי שלומד על ברכת הפלפלין מחיובם בערלה - יסבור לפי דרכו, שכיון שעל זנגביל מברכים בורא פרי האדמה - מוכח שאינו פרי עץ ואין ערלה נוהגת בו, וכן מבואר בחידושי הרמב״ן והמאירי.
ציון י.ל.
עיין בירור הלכה ליומא פא, ב ציון ה.

הברכה על מאכל המעורב בחמשת מיני דגן

ציון נ.ס.
גמרא. חביץ קדרה וכן דייסא - רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו, רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא - כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי - בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר שהכל - סבר דובשא עיקר, רב כהנא אמר בורא מיני מזונות - סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין - מברכין עליו בורא מיני מזונות.
...וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין, בין קמח בין פת - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות.
במה דברים אמורים? כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה - אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וכו׳.
כיצד היא הטפלה המעורבת? כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו - אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל - הרי זו טפלה. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות - הרי הוא עיקר. לפיכך, מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה - אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר.(רמב״ם ברכות ג, ד-ו)(הלכות ה-ו לא צוינו בעין משפט)
חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדרה, הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם - מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו - בטל בתבשיל.
עירב קמח דוחן ושאר מיני קטנית עם קמח של חמשת מיני דגן ובישלו בקדרה - מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, ואם עשה ממנו פת - מברך המוציא וברכת המזון, ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים - אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן, אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה, ואם בשלו בקדרה - מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.(שו״ע אורח חיים רח, ב, ט)
כל שהוא עיקר ועמו טפילה - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, וכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל - הרי זה טפילה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת - הרי הוא עיקר. לפיכך, מיני דבש שמבשלים אותם ונותנין בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה - אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר. הגה. ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובת שהוא עיקר - היינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם, וכו׳.(שם רד, יב)
במחלוקת האמוראים נפסקה הלכה כרב כהנא על פי הכלל שקבעו רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת מיני דגן - מברכים עליו בורא מיני מזונות, וכותבים התוספות (ד״ה כל) שהיינו דוקא כשנותנים את הקמח כדי שיסעוד את הלב ולא כשנותנים רק כדי לדבק. כך עולה מהסוגיה לקמן (לט, א) בענין תבשילא דלפתא שמברכים עליו בורא פרי האדמה אף על פי שמרובה בו הקמח, אלא שמשמש לדיבוק בעלמא.
הרא״ש (סי׳ ז) מוסיף שכאשר הקמח עיקר בתבשיל - מברכים בורא מיני מזונות אף כשרוב התבשיל ממין אחר, ומסבירים הב״ח ובעל מעדני יום טוב (אות ו) שכך נראה מסוגייתנו שדיברו על כל דבר שיש בו מין דגן, משמע אפילו כשאינו הרוב. גם הרשב״א כותב שכיון שהסולת נועדה להכשיר את התבשיל - מברכים בורא מיני מזונות אף שרובו מדבש, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הריטב״א (בחידושיו לקמן לט, א ובהלכות ברכות א, כח) כותב שמברך בורא מיני מזונות בתנאי שיש בקמח כזית בכדי אכילת פרס. כן כותב הרא״ה (בסוגייתנו ובסוגיה לקמן) ומסביר שבפחות מזה כשם שכאשר הדגן בעינו אינו חשוב דיו כדי שיברך לאחריו ברכת מעין שלש - כך בתערובת אינו חשוב לענין הברכה שלפניו.
דעה אחרת לאבודרהם (עי׳ שיד) בשם רבינו יונה, כשכותב שהשיעור קובע רק לענין ברכה אחרונה ולא לענין ברכה ראשונה, וכשיטה זו פוסק המחבר בשלחן ערוך בסעיף ט.
אמנם האבודרהם והשלחן ערוך מדברים על מי שעירב קמח מחמשת מיני דגן עם קמח דוחן, ולדעת המגן אברהם (רח סקט״ו) דוקא בכגון זה משתנה הדין של הברכה האחרונה כשאין שיעור של כזית בכדי אכילת פרס, מה שאין כן כשהקמח מעורב עם מינים אחרים, כמו בסוגייתנו כשמעורב בדבש, שמברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, אף כשאין שיעור כזה. כמוהו כותב בעל הדרישה (סק״א) שדוקא כשהתערובת היא של קמח בקמח יש צורך בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס, מפני שאין לה טעם, מה שאין כן כשמערב קמח במאכל ותבשיל שנותן בו טעם, שאין צורך בשיעור. אולם בעל דברי חמודות (סעיף יט) כותב שהם מדברים על תערובת רגילה שהיא עם קמח דוחן, אך הוא הדין בכל התערובות, וכן היא מסקנת המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה בקדרה) ובעל שו״ת אבני נזר (או״ח ח״א סי׳ לח, י).
הרמב״ם (הלכה ו) מחלק בין קמח שמערבים אותו כדי לדבק או לתת ריח או לצבוע, שהוא טפל, לבין קמח שמערבים אותו כדי לתת טעם, שהוא עיקר ויש לברך עליו בורא מיני מזונות. הכסף משנה מביא את המקור לדבריו ממה שלמדנו במסכת ביצה (לח, ב) שטעם אינו בטל. כיוצא בזה כותב הרשב״א שכיון שהסולת באה להטעימו - מברכים עליה ולא על הדבש. אולם המאירי כותב שתבשיל שמכניסים בו קמח כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל - אין מברכים עליו בורא מיני מזונות, הרי שמשווה טעם לדיבוק, וכן מפורש בספר הפרדס (עמ׳ יג) שאין הקמח נחשב לעיקר כשנותנים אותו רק כדי להטעים את התבשיל.
המחבר בשלחן ערוך (רד, יב) פוסק כשיטת הרמב״ם, והרמ״א מעיר שדוקא כשיש ממשות בדבר שנותן כדי להטעים - מברכים עליו. לגבי ההלכה של סוגייתנו כותב הט״ז (רח סק״ג) שבודאי כשמדובר על תערובת עם דבש מברכים בורא מיני מזונות אף על פי שאין מרגישים בטעם הדגן, מפני חשיבותם של מיני הדגן למאכל. אולם הפרי מגדים מעיר שהמגן אברהם (רד סקכ״ה), הב״ח, בעל הדרישה והלבוש חולקים וסוברים אף כאן שדוקא כשטעם הדגן מורגש מברכים בורא מיני מזונות, וכך מסיק המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה מברך תחלה).
באשר לתבשיל שהקמח ניתן בו רק כדי לדבקו, מבואר בב״ח שאין מברכים עליו בורא מיני מזונות אפילו כשרובו קמח, אבל הט״ז (רח סק״ד) כותב לאידך גיסא שיש סברה לומר שנהנה מהריבוי אף על פי שנועד לדבק, ולכן מספק יש להמנע מלאכול תבשיל כזה בפני עצמו, אלא דוקא בתוך הסעודה שנפטר בברכת המוציא. בעל כף החיים (סקי״ב) מביא בשם בעל מטה יהודה שכאשר הרוב קמח - מברך בורא מיני מזונות אף כשניתן לשם דיבוק, שזה מועיל לבטל את החשיבות של הדגן אך לא את העובדה שיש רוב דגן. לכך נראית נוטה דעת המשנה ברורה בשער הציון (סקי״ג), אשר מוסיף שאין הדבר מצוי שכמות מרובה של קמח תינתן רק בשביל לדבק.
ולוקח מפירות הערלה — ובלבד שלא יראנו היהודי לוקט. ואם כן אפשר לנהוג בחוצה לארץ כדעת בית שמאי שהצלף לדעתם רק ספק ערלה, ועל כן אפשר לאכול גם את אביונות הצלף ללא חשש!
and take from the orla fruit, and as long as the Jew does not see him gather it, he may purchase the fruit from the gentile. If so, then outside of Eretz Yisrael, one may act in accordance with the opinion of Beit Shammai who hold that the caper-bush has the status of uncertain orla, and eat even the berries without apprehension.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר עָבְדִינַן כְּוָתֵיהּ, וב״שוּבֵית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם ב״הבֵּית הִלֵּל – אֵינָהּ מִשְׁנָה.

The Gemara answers: The general rule that outside of Eretz Yisrael one acts in accordance with the lenient opinion in a dispute within Eretz Yisrael applies when Rabbi Akiva expresses a more lenient opinion in place of Rabbi Eliezer, and we act in accordance with his opinion. And however, when Beit Shammai express an opinion where Beit Hillel disagree, their opinion is considered as if it were not in the mishna, and is completely disregarded.
רי״ףרש״יההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אינה משנה – ואין זה ספק אלא ודאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הכלל שנוהגים בחוץ לארץ כדעת המקל בארץ, הרי זה כגון שעומדת דעת ר׳ עקיבא במקום דעת ר׳ אליעזר, שהם חולקים ודעת ר׳ עקיבא להקל, שאז עבדינן כותיה [עושים אנו כמותו], ואולם כשעומדת דעת בית שמאי במקום דעת בית הללאינה ודבריהם נדחו לגמרי מן ההלכה ואינם נחשבים.
The Gemara answers: The general rule that outside of Eretz Yisrael one acts in accordance with the lenient opinion in a dispute within Eretz Yisrael applies when Rabbi Akiva expresses a more lenient opinion in place of Rabbi Eliezer, and we act in accordance with his opinion. And however, when Beit Shammai express an opinion where Beit Hillel disagree, their opinion is considered as if it were not in the mishna, and is completely disregarded.
רי״ףרש״יההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי, וְרַחֲמָנָא אָמַר: {ויקרא י״ט:כ״ג} ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״, אאֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ, וּמַאי נִיהוּ – שׁוֹמֵר לַפְּרִי.

The Gemara approaches this matter from a different perspective: Let us derive the halakha that buds are included in the prohibition of orla from the fact that the bud serves as protection for the fruit, and the Torah says: “When you enter the land and plant any tree for food you shall regard its fruit [et piryo] as orla (Leviticus 19:23), and et piryo is interpreted to mean that which is secondary to the fruit. What is that? That section of the plant which is protection for the fruit. The buds should be prohibited as orla, since they protect the fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יההשלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותיפוק ליה – דאי נמי ר׳ עקיבא דאמר לענין מעשר דלאו פירא נינהו לענין ערלה אסירי קפריסין דהוה ליה שומר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את כו׳ אף על גב דאשכחן כמה תנאי דלא דרשי את אפילו הכי לא שייך לומר בכגון זה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל כיון שאין המחלוקת באותו דבר עצמו אלא בענין כללות וכיון דבעלמא קיי״ל כר״ע דדריש את תו לא שייך לחלק בין א״י לח״ל דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא וטלולא כן נ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א באותו ענין עצמו עוסקים עתה בנקודה אחרת: ותיפוק ליה [ותצא לו] ההלכה שהקפריסין אסורים בערלה מן הטעם שהקפריסין נעשה שומר לפרי, ורחמנא אמר [והתורה אמרה]: ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו״ (ויקרא יט, כג), ואנו דורשים כי ״את פריו״ משמעו — את הטפל לפריו, ומאי ניהו [ומה הוא]שומר לפרי, אותו חלק בצמח השומר את הפרי ומכאן מקור ישיר לאסור את הקפריסין בערלה משום שומרי הפרי.
The Gemara approaches this matter from a different perspective: Let us derive the halakha that buds are included in the prohibition of orla from the fact that the bud serves as protection for the fruit, and the Torah says: “When you enter the land and plant any tree for food you shall regard its fruit [et piryo] as orla (Leviticus 19:23), and et piryo is interpreted to mean that which is secondary to the fruit. What is that? That section of the plant which is protection for the fruit. The buds should be prohibited as orla, since they protect the fruit.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יההשלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה שׁוֹמֵר לַפְּרִי – הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, הָכָא בִּמְחוּבָּר – אִיתֵיהּ, בְּתָלוּשׁ – לֵיתֵיהּ.

Rava said: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? That is specifically when it exists both when the fruit is detached from the tree and when it is still connected to the tree. However, here, it exists when the fruit is connected to the tree, but when it is detached it does not, and since the protection falls off of the fruit when it is picked, it is no longer considered protection.
רי״ףרש״יההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתלוש ליתיה – סופו שנופל הימנו כשמגיע להתבשל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: היכא אמרינן [היכן, באיזה מקרה אומרים אנו] שנעשה שומר לפרי — זהו דווקא היכא דאיתיה [היכן שישנו] בין בתלוש בין במחובר, ואולם הכא במחובראיתיה [ישנו], בתלושליתיה [אינו], ומאחר שהשומר נופל מן הפרי כשהוא תלוש, שוב אינו נקרא ״שומר״.
Rava said: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? That is specifically when it exists both when the fruit is detached from the tree and when it is still connected to the tree. However, here, it exists when the fruit is connected to the tree, but when it is detached it does not, and since the protection falls off of the fruit when it is picked, it is no longer considered protection.
רי״ףרש״יההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בפִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף. מִדְּקָאָמַר הַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף, אַלְמָא דְּלָאו אוֹכֶל הוּא. ותנ׳וּתְנַן גַּבֵּי עׇרְלָה: גקְלִיפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִיפֵּי אֱגוֹזִים דוְהַגַּרְעִינִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה.

Abaye raised a challenge based on what we learned with regard to the halakhot of ritual impurity: The crown of a pomegranate joins together with the pomegranate as a unified entity with regard to calculating the requisite size in order to become ritually impure. And its flower, however, does not join together with the pomegranate in that calculation. From the fact that it says that the pomegranate’s flower does not join, consequently the flower is secondary to the fruit and is not considered food. And we learned in a mishna regarding the laws of orla: The rinds of a pomegranate and its flower, nutshells, and pits of all kinds, are all obligated in the prohibition of orla. This indicates that the criteria dictating what is considered protection of a fruit and what is considered the fruit itself with regard to ritual impurity, are not the same criteria used with regard to orla, as is illustrated by the case of the pomegranate flower. Therefore, even if the buds are not regarded as protecting the fruit with regard to ritual impurity, they may still be considered fruit with regard to orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נץ
נץא(ברכות ט:) עד הנץ החמה פי׳ יציאת חמה כמו הנצו הרמונים (בראשית רבה כט) אמחה מהיכן הקב״ה מנץ את האדם לעתיד לבא אמר לו מנץ שדרה היא חוליה קטנה שבסוף שמונה עשר חוליות שבאדם (ברכות לו: חולין קיט., עוקצין פרק ב) הפטמא של רימון מצטרף והנץ שלו אינו מצטרף פי׳ נץ הוא פרח שעל הפיטמא של רמון והוא השיער שפי׳ בערך מסרק:
א. [בליעהן. זאנגע אויף גאנג.]
פיטמא של רמון – הפרח שבראשו כעין שיש לתפוחים ולספרגלין.
מצטרפת – לכביצה לטומאת אוכלין.
והנץ שלו – נץ ברמון כקפרס באביונות.
אין מצטרף – אע״ג דקי״ל בהעור והרוטב (דף קיז:) שומרים מצטרפין לטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין הני מילי קליפת האגוז והרמון אבל הנץ שומר על גבי שומר הוא ואין מצטרף והכי אמרינן בהעור והרוטב (דף קיט:).
חייבים בערלה – דרחמנא רבינהו מאת פריו הטפל לפריו והא נץ ליתיה שומר בתלוש שכשמתיבש נופל מעל הקליפה.
קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה – דפירי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בורא פרי העץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה. כתבו בתוס׳ דמכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גודגניות שקורין צירדיש וגרעיני אפרסקין ותפוחים וכל מיני פירות בורא פרי העץ. ואינו מחוור בעיני כלל, שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויא דאת דדרשינן את הטפל לפריו, והיינו דערבינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים וכולהו מאת מרבינן להו, ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום, ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל. ואי ממתק להו על ידי האור מברך עליהו שהכל, כך נראה לי.
ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו – אי לאו הך ברייתא דלעיל הוה אמינא דמחייב בערלה משום דהוי אוכל ולא משום שומר אבל השתא ליכא למימר טעמא אלא משום שומר.
והגרעינין חייבין בערלה – בגרעינין של כל פירות איירי, מכאן יש ללמוד דעל גרעיני גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים ושל כל מיני פירות מברכין עליהם בורא פרי העץ:
פיטמא של רמון – שהוא כעין פי הדד בראש הרמון, מצטרפת. פירוש לטמא אוכלים בכביצה. והנץ שלו, פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים כלומר של שאר פירות חייבין בערלה פירוש והנץ ליתיה שומר בתלוש שמתייבש ונופל מעל הקליפה ואפי׳ הכי נוהג בו ערלה.
(לו.) פיטמא של רמון – שהוא כעין פי הדד בראש הרמון:
מצטרפת – פירוש לטמא אוכלים בכביצה:
והנץ שלו – פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף:
פיטמא של רמון – שהוא כעין פי הדד בראש הרמון:
מצטרפת – פירוש לטמא אוכלים בכביצה:
והנץ שלו – פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף:
ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים – כלומר של שאר פירות:
חייבין בערלה – פירוש והנץ ליתיה שומר בתלוש שמתייבש ונופל מעל הקליפה ואפילו הכי נוהג בו ערלה:
בתוס׳ ד״ה קליפי אגוזים וגרעינין חייבים בערלה דפירי נינהו מכאן שיש לברך בפה״ע כו׳ עד סוף הדיבור. ונראה ברור דמה שכתבו דפירי נינהו אגרעינין לחודא דגרעינין ודאי לאו שומר לפירי נינהו לרבויינהו מאת פריו אלא מגוף הפירי חשיבי ומש״ה כתבו דמברכין עליה בפה״ע משא״כ בקליפים דלא מחייבי בערלה אלא מטעם שומר מרבויא דאת פריו אפילו הנך דלאו בני אכילה נינהו כדמוכח בכולה שמעתין ממילא דאין זה ענין כלל לברכת בורא פרי העץ כיון דלאו פירי נינהו כן נראה להדיא מלשון הרא״ש ז״ל. אמנם ראיתי לבעל המחבר מגן אברהם שכ׳ בא״ח סי׳ ר״ב ס״ק י״ז לענין קליפות מרנצי״ן דיש לברך עליהם בפה״ע והביא ראיה מלשון התוספות דהכא ומסוגיא דשמעתין ונראה לכאורה מדבריו דכל מאי דחייב בערלה אפילו מטעם שומר דינו כפירי גמור לכל מילי אפילו לענין ברכה ואחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר דאדרבה מסוגיא דשמעתין משמע איפכא דמידי דברכה לענין בפה״ע או בפה״א קאמר בגמרא דתליא בפלוגתא דר״א ור״ע דפליגי לענין מעשר אלא דממילא שמעינן נמי לענין ערלה מ״מ עיקר פלוגתייהו לאו מטעם שומר איירי אלא אי הוה פירי גמור תדע דהא מסקינן בשמעתין דקפריסין לא מיקרי שומר אלא על כרחך דלרבי אליעזר פירא גמור הוא ומשום הכי בעי למימר דלרבי אליעזר מברכינן בפה״ע וא״כ שמעינן להדיא דברכת בורא פה״ע לא שייך כלל במאי דמחייב בערלה מטעם שומר והיינו הקליפין ולפ״ז כיון דקפריסין חשיבא מיהו לאכילה בעיניה כדמשמע בשמעתין ואפ״ה מסקינן דמברך עליהם בפה״א כ״ש קליפות מרנצי״ן דלא חזיא אלא לרקוח בדבש שאין עליהם דין פירי כלל לברך עליהם בפה״ע אע״ג דחייב בערלה מטעם שומר ומה שהביא עוד ראיה מוורדי״ן אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שזה עיקר הפירי ממש ולא נטעי להו אלא אדעתא דהכי לחוד משא״כ בקליפות קפריסין ומרנצי״ן אע״ג דנטעי נמי אדעתא דהכי כדאיתא בשמעתין מ״מ עיקר הנטיעה הם בשביל עיקר הפירי ממש והם האביונות והמרנצי״ן עצמן כנ״ל ברור ואין להאריך כאן יותר ודו״ק:
שם בפי׳ רש״י בד״ה ופליגי רבנן עליה והלכה כרבים הלכך כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרך רש״י ז״ל לפרש דהלכה כרבים תיפוק ליה דבלא״ה קיי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל. ויש ליישב ע״פ מה שפירשתי לעיל דדוקא במימרא דרב דאיירי בח״ל דוקא משמע מדבריו דס״ל כמ״ד ערלה בח״ל הלכות מדינה הוא ומש״ה אמרינן דכל המיקל בארץ כו׳ וה״ה נמי למאי דס״ד דרבינא דה״נ סבר מר בר רב אשי משא״כ למאי דמסקינן לעיל דאהדר ליה מר בר רב אשי ר״ע במקום ר״א עבדינן כוותיה משמע לקושטא דמילתא דמר בר רב אשי לא מחלק כלל בין א״י לח״ל אלא דלגמרי ס״ל כר״ע דהלכה כר״ע מחבריו וא״כ כל האי שקלא וטריא דשומר שייך נמי בין בארץ ישראל בין בח״ל ומש״ה הוצרך רש״י ז״ל לפרש דהלכה כרבים לגבי רבי יוסי ומש״ה קפריסין פטורין מערלה אפילו בא״י כן נ״ל נכון ודו״ק ועיין בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה עליו] אביי ממה ששנינו בדיני טומאה: פיטמא של פרי הרמון מצטרפת לשיעורו של הרימון והם נחשבים כדבר אחד לענין מדידת הכמות המינימלית העשויה לקבל טומאה. ואולם הנץ שלו (פרח הרימון) אין מצטרף. מדקאמר [ממה שאמר] שהנץ שלו אין מצטרף, אלמא דלאו [מכאן שלא] אוכל הוא, אלא טפל בלבד. ואף על פי כן תנן [שנה] בדיני ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין כולם חייבין בערלה. הרי שקנה המידה שעל פיו אנו קובעים מה נחשב כשומר לפרי ומצטרף לאוכל לדיני טומאה אינו קובע בדיני ערלה, וכפי שאנו רואים במקרה של נץ הרימון. ועל כן הקפריסין אף אם אינם נחשבים כשומר לפרי בדיני טומאה, עדיין אפשר שהם מצטרפים לו לדיני ערלה!
Abaye raised a challenge based on what we learned with regard to the halakhot of ritual impurity: The crown of a pomegranate joins together with the pomegranate as a unified entity with regard to calculating the requisite size in order to become ritually impure. And its flower, however, does not join together with the pomegranate in that calculation. From the fact that it says that the pomegranate’s flower does not join, consequently the flower is secondary to the fruit and is not considered food. And we learned in a mishna regarding the laws of orla: The rinds of a pomegranate and its flower, nutshells, and pits of all kinds, are all obligated in the prohibition of orla. This indicates that the criteria dictating what is considered protection of a fruit and what is considered the fruit itself with regard to ritual impurity, are not the same criteria used with regard to orla, as is illustrated by the case of the pomegranate flower. Therefore, even if the buds are not regarded as protecting the fruit with regard to ritual impurity, they may still be considered fruit with regard to orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּנַעֲשָׂה לְהוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי – הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא, הַאי קַפְרֵס לֵיתֵיהּ בִּשְׁעַת גְּמַר פֵּירָא.

Rather, Rava said another explanation: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? Where it exists when the fruit is ripe. This bud does not exist when the fruit is ripe, because it falls off beforehand.
רי״ףרש״יההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קפרס ליתיה בגמר פירא – כשמגיע סמוך לבשולו הוא נופל ממנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא וכו׳ הני מתחלי דערלה – פירוש הוא קליפה שנעשית בתמרים כשהן קטנים כמו קפריס לאביונות.
אלא אמר רבא וכו׳ הני מתחלי דערלה – פירוש הוא קליפה שנעשית בתמרים כשהן קטנים כמו קפריס לאביונות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא הסבר אחר: היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] שנעשה להו [להם] שומר לפירי [לפירות] — הרי זה היכא דאיתיה [היכן שישנו], השומר בשעת גמר בישול פירא [הפרי], ואולם האי [זה] הקפרס (=יחידה אחת של קפריסין) ליתיה [איננו] בשעת גמר פירא [הפרי] והוא נושר עוד לפני גמר בישול הפרי.
Rather, Rava said another explanation: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? Where it exists when the fruit is ripe. This bud does not exist when the fruit is ripe, because it falls off beforehand.
רי״ףרש״יההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הָנֵי מְתַחֲלֵי דְעׇרְלָה אֲסִירִי, הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי. וְשׁוֹמֵר לְפֵירֵי אִימַּת הָוֵי – בְּכוּפְרָא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״שׁוֹמֵר לְפֵירֵי״.

The Gemara challenges this explanation as well: Is that so? Didn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: Those orla date coverings are prohibited, because they became protection for the fruit. And when do these coverings serve as protection for the fruit? When the fruit is still young; and he, nevertheless, calls them protection for the fruit. This indicates that in order to be considered protection for the fruit it need not remain until the fruit is fully ripened. The question remains: Why are the buds not accorded the same status as the berries of the caper-bush?
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כפר
כפרא(ברכות לו:) שומר לפרי אימת הוי בכופרי (בבא קמא נט:) האי דקץ כופרא מאי משלם אמר ליה דמי כופרא והא הוו תמרי אמר ליה דמי תמרי אמר להו והא לאו תמרי שקל פי׳ כל זמן שהפרי רך ולא נגמר נקרא כופרי ויש מפרשין כפניות בענין זה:
ערך מתחל
מתחלב(ברכות לו:) הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי פי׳ קליפי כפניות שהן שומרין לכפניות שהן כופרי וכשיוצאות הכפניות ונעשין תמרים נפלי הני מתחלי ולא מתקמו עד שעת גמר תמרים (כתובות עו) כליל מלכא ומתחלי דערלא סומקא:
א. [אומצייטיגע דייטלען.]
ב. [שאלע פאן דייטלען.]
מתחלי – בתמרי כקפרס בצלף.
בכופרא – כשהתמרים קטנים קודם בשולם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה מתחלי בתמרי כו׳ נ״ב פירוש תמרים ממש ע״כ פירש״י כקפרס בצלף ולא פי׳ כקפרס באביונות כדלעיל אלא לפרש בא שהם תמרים ממש שאינן בצלף וק״ל:
תוס׳ בד״ה והלכתא כו׳ ובברכות ליכא חילוק כו׳. נ״ב פירוש ול״ג הא מדלגבי ערלה לאו פרי הוא כו׳ וגרסת הלכות גדולות היא ואינה עיקר עיין באשר״י:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גם על הסבר זה מקשים: איני [וכן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי [אותן עטיפות התמרים] של ערלהאסירי [אסורות], הואיל ונעשו שומר לפירי. ואולם אותן עטיפות שומר לפירי אימת הוי [מתי הן], כלומר, ממתי מתחילות הן לשמש כשומר לפרי — בכופרא [בעוד הפרי צעיר], ובכל זאת קא קרי ליה [הוא קורא לו, להם] ״שומר לפירי [לפירות]״, הרי ששומר לפרי אינו צריך להשאר עד גמר בישולו של הפרי, ושוב יש לשאול מפני מה אין משווים את הקפריסין לפירות הצלף?!
The Gemara challenges this explanation as well: Is that so? Didn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: Those orla date coverings are prohibited, because they became protection for the fruit. And when do these coverings serve as protection for the fruit? When the fruit is still young; and he, nevertheless, calls them protection for the fruit. This indicates that in order to be considered protection for the fruit it need not remain until the fruit is fully ripened. The question remains: Why are the buds not accorded the same status as the berries of the caper-bush?
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רַב נַחְמָן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי. הוּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ.

The Gemara explains that Rav Naḥman held in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as we learned in a mishna that Rabbi Yosei says: The grape-bud, i.e., a cluster of grapes in its earliest stage, immediately after the flowers dropped from the vine, is prohibited due to orla, because it is already considered a fruit. According to this opinion, even the date coverings that exist in the earliest stage of the ripening process are nevertheless considered protection for the fruit and prohibited due to orla. The Rabbis disagree with him, explaining that fruit at that stage is not considered fruit; and, therefore, the date coverings and caper-bush buds are not considered protection for the fruit and are not prohibited due to orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבר לה כר׳ יוסי – דכופרא הוי פרי ואע״פ שלא נגמר לפיכך שומר שלו חשוב שומר.
סמדר אסור – ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר וקאמר ר׳ יוסי כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי ואסור משום ערלה.
ופליגי רבנן עליה – והלכה כרבים הלכך אביונות בעוד שהקפריסין בהן לאו פירי נינהו ולא מיקרו קפריסין שומר לפרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבר לה כר׳ יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי – פירוש וכיון דכן כל שומר לפרי דאיתיה בשעת סמדר מתסר דשומר גריר בתר פרי וכל היכא דפרי מתסר שומר נמי מתסר וה״נ גבי מתחלי כיון דכופרי שהן תמרים קטנים מתסרי מתחלי נמי שהוא שומר מתסרי והוי דכותייהו. אבל רבנן דסבירא להו דסמדר לא הוי פרי ה״נ כל שומר דאזיל ליה מקמי דפירא חשיב פרי לאתסורי בערלה שרי דלא עדיף מן הפרי עצמו שהוא מותר באותה שעה. ואסיקנא דבעינן לענין ערלה דכי שקלת ליה לשומר לקי פירא דאי לא לא חשיב שומר למיהוי כפרי לענין ערלה ולא חשיב שומר לפרי לאתסורי בערלה אלא היכי דאיתיה בהדי פירא והכי דייק לישנא דשומר לפרי, הלכך הני פרחים דאילני טובא דמטו מקמי פירא ולכי מטי פירא נתרי שרו ואפי׳ מטו בהדי פירא וקיימי בהדי׳ ואי שקליא להו מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, הלכך הני וורדים שקורין רוש״ש (רויזין בלשוננו) והם נעשים ודאי באילן דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא והדר מפיק פירא ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד והוא סתום ואינו נראה והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות ומגיעין בתחלת הפרי ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא.
סבר לה כר׳ יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי – פירוש וכיון דכן כל שומר לפרי דאיתיה בשעת סמדר מתסר דשומר גריר בתר פרי וכל היכא דפרי מתסר שומר נמי מתסר. והכי נמי גבי מתחלי כיון דכופרי שהן תמרים קטנים מתסרי מתחלי נמי שהוא שומר מתסרי והוי דכוותייהו. אבל רבנן דסבירא להו דסמדר לא הוי פרי הכי נמי כל שומר דאזיל ליה מקמי דפירא חשיב פרי לאתסורי בערלה שרי דלא עדיף מן הפרי עצמו שהוא מותר באותה שעה. ואסיקנא דבעינן לענין ערלה דכי שקלת ליה לשומר לקי פירא דאי לא לא חשיב שומר למיהוי כפרי לענין ערלה. ולא חשיב שומר לפרי לאתסורי בערלה אלא היכי דאיתיה בהדי פירא והכי דייק לישנא דשומר לפרי. הלכך הני פרחים דאילני טובא דמטו מקמי פירא ולכי מטי פירא נתרי שרו. ואפילו מטו בהדי פירא וקיימי בהדיה ואי שקלית להו מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו. הלכך הני וורדים שקורין רוש״ש (רויזין בלשוננו) והם נעשים ודאי באילן דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא והדר מפיק פירא. ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד והוא סתום ואינו נראה. והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות ומגיעין בתחלת הפרי. ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר. הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מסבירים כי רב נחמן סבר לה [סבור הוא] להלכה כשיטת ר׳ יוסי, דתנן כן שנינו במשנה] שר׳ יוסי אומר שסמדר (הענבים בשלב הראשון של היותם פירות, מיד לאחר שנופלים פרחי הגפן) אסור משום ערלה מפני שהוא נחשב כבר כפרי ולשיטה זו גם עטיפות התמרים, אף על פי שהן בשלב ראשון של חניטתם נחשבים לערלה. ופליגי רבנן עליה [וחלוקים חכמים עליו] והם סבורים כי הסמדר איננו פרי, ועל כן גם עטיפות התמרים אינן פרי וכמו כן גם הקפריסין.
The Gemara explains that Rav Naḥman held in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as we learned in a mishna that Rabbi Yosei says: The grape-bud, i.e., a cluster of grapes in its earliest stage, immediately after the flowers dropped from the vine, is prohibited due to orla, because it is already considered a fruit. According to this opinion, even the date coverings that exist in the earliest stage of the ripening process are nevertheless considered protection for the fruit and prohibited due to orla. The Rabbis disagree with him, explaining that fruit at that stage is not considered fruit; and, therefore, the date coverings and caper-bush buds are not considered protection for the fruit and are not prohibited due to orla.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְקִיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: וּבִשְׁאָר אִילָנֵי מִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ? וְהָתְנַן: מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית – ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ, וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: והֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרְעוּ, וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵיצוּ, וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ.

Rav Shimi of Neharde’a strongly objects to this halakha: Do the Rabbis disagree with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the fruits of all other trees besides grapes, that even in the very first stage of ripening, they are considered fruit? Didn’t we learn in a mishna: With regard to fruit, which grows during the Sabbatical year, the Torah says: “And the Shabbat of the land shall be to you for eating” (Leviticus 25:6). The Sages inferred, for eating, and not for loss. Because one is prohibited from discarding fruit grown during the Sabbatical year, the question is raised: From when may one no longer cut trees during the Sabbatical year as he thereby damages the fruit? Beit Shammai say: All trees, from when the blossoms fall off and fruit begins to emerge in its earliest stage. And Beit Hillel say: There is a distinction between different types of trees. Carob trees may not be cut from when they form chains of carobs, vines may not be cut misheyegaru, explained below, olives from when they blossom, and all other trees from when fruit emerges.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית. ומפני מה אין קוצצין מפני שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשי׳ לה לאכלה ולא להפסד ובמסכת דפסחים בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב) כדאמרינן ר׳ אילא קץ כפנייתא דשביעי׳ אקשי׳ עליה והיכי עבד הכי לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד וכו׳ ומפרקינן בסופיה אלא ר׳ אילא בדנסחני קץ כלומר שאין באין לידי גמר פרי ולכך התיר ר׳ אילא לקוצן והכין אמר בעל הלכות בפירוש׳ דנסחני כפניות דנסחני דקרו להו גופרי מברכין עליהן בורא פרי העץ דכיון דלא עבדי פירא אחריני היינו פירייהו ואית בבבא קמא בפ׳ החובל בחברו (דף צא) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה והא אנן תנן וכמה יהא בזיתים ולא יקוצנו רובע שאני זיתים דחשיבי וזו המשנה אע״פ שהיא בשביעית לא הקשו ממנה עליה דרב אלא משיעורא דאית ביה דהוא רובע ורב אמר קב אלא מיהו דברי רב בכל השנים קאמר ואינן מיוחדין בשביעית בלבד מפני שכל דבר שיש בו הפסד הוא אסור מן הכתוב דכתיב (דברים כ׳:י״ט) לא תשחית את עצה הלא תראה כי כל שדמי עציו יקרים ויש הנאה מעציו יותר מפריו מותר לקוצו הואיל והוא משתכר בקציצתו אינו עובר עליו משום לא תשחית כדאמרי׳ אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר ואיתא בברייתא נמי סיועא להא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת״ל כי לא עץ מאכל הוא להקדים סרק למאכל יכול אפי׳ מעולה בדמים ת״ל רק ואיתא בבבא בתרא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כו) מאי דמסייע לה ובסוף פ׳ הישן תחת המטה (סוכה דף כט) הזכירו ענשו של דבר ואמרו בשביל ד׳ דברים מאורות לוקין ואחד מהן קוצצי אילנות טובים וזה הדבר נוהג בשאר השנים אבל בשביעית אין מותר לקוץ מהפירות אלא לאחר שנגמרין כגון כפניאתא דנסחני דהוא גמר פירי דידהו דרחמנא אמר תהיה כל תבואתה לאכול ואמרי׳ בגמ׳ מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה וכל מה שנקצץ ממנה קודם גמר פירי הרי הפסידו ורחמנא אמר לאכלה ודרשי ליה רבנן לאכלה ולא להפסד דתנן (שביעית פרק ד משנה י) כל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גרע
גרעא(בבא בתרא קיא:) קא סבר גורעין ומוסיפין ודורשין פי׳ גרע ו׳ מנחלתו ול׳ מלשארו וצרף שתי אותיות הללו ונעשה מלה אחת והיה לו ודרוש הכי ונתתם את נחלת שארו לו וזהו שאמרו חכמים גורעין ומוסיפין ודורשין לא גריעה ממש דהא רבא אידחי תירוצים דאביי ואמר סכינא חריפא מיפסקא קראי ומילת׳ דדחי בה הדר הוא ופסיק בה אלא הכי פירוש׳ קסבר כל קרא דכתיב לשון קדש ומפרשי לה בלשון ארמי או זולתה אי אפשר להעתיקה כמות שהיא אלא נראה כמוסיף וגורע וכך פתרון זה ונתתם את נחלתו של מורישה לשארו כלומר הנחלה שמוריש אביה לבתו שהיא שאר בעלה כדכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד ומי שהוא שארו שהוא קרוב לה אליו תעמוד הנחלה. זה פי׳ ר״ח ז״ל. (בבא מציעא קד:) אהני כתבא לגירעון פי׳ לעול׳ בין כתב לו הכי ובין לא כתב לו הכי ומשכנו המשכון כפירעון הוא מיהו אם לא כתב לו הכי ומשכנו כנגד חובו מכוון ועכשיו גרע מאות׳ השומא גרע למלוה וזהו אהני כתבא לגירעון ואם לא כתב לו כך ומשכנו אף על פי שבמקום פירעון עומד אם גרע עד שיחליטנו למלוה ברשות לוה גרע. (בבא מציעא קו) אלא מעתה לא תעלה לו בגירוע פי׳ אשדה אחוזה קאמר דהיכא דהקדיש בר ישראל שדה אחוזה בשעה שהיובל נוהג אם הקדישה משנת היובל ורוצה לגאלה הוא עצמו או ישראל אחר נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף שנאמר ואם משדה אחוזתו יקדיש שדהו כערכך יקום ומהו כערכך כמו שאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם יותר הוא מזרע חומר שעורים או פחות נותן לפי חשבון זה שכן כתיב לפי זרעו וזה השיעור כשרוצה לפדותה ארבעים ותשע שנים שהוא יובל שלם נותן נ׳ סלעים אבל הקדישה אחר שנה של יובל או אחר י׳ או אחר כ׳ מחשב עד שנת היובל שיבא ונותן לפי חשבון שנאמר ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל וכמ׳ מגיע לכל שנה סלע ופונדיון דתנן נותן סלע ופונדיון לשנה ותניא בערכין בתוספתא נמצאת אומר תשע וארבעים שנה תשעה וארבעים סלעים ומ״ט פונדיונין ותניא בתורת כהנים וכי מה טיבו של פונדיון זה והלא סלע של תורה אינו אלא מ״ח פונדיוני׳ אלא שתהא קולבון לפרוטרוט וקולבון הוא מטבע קטן שתהא תוספת לאותו סלע הנתון חתיכות חתיכות שאם בא לגאול מ״ט שנים נותן נ׳ סלעים כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם בא לגאלה מ׳ שנה או ל׳ שנה נותן סלע ופונדיון לשנה אף על פי שאין מגיע פונדיון שלם וכך מנהג בכל מקום יש מטבעות גדולים שנושאין ונותנין עמהן ויש שברי מטבעות ט״ו למטבע או כ׳ חתיכות למטבע הלוקח מקח למטבע שלם אם נותן מטבע שלם יצא ואם נותן מאותן חתיכות נותן לכל מטבע שתות קולבונו אף כאן בשביל אותו סלע אחר המשתכר נותן אותו תוספ׳. דתנן (שקלים ב) האחין והשותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון כיצד כל ישראל חייבין כל אחד מהן חצי סלע שנאמר בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש וכשישקול חייב ליתן קולבון שלא נתן אלא חצי סלע ובמקום שיש שני אחין אם חלוקין בממון נותן זה שקל שהוא חצי סלע וזה שקל שהוא חצי סלע ונותנין שני קולבונין ואם אינן חלוקין בממון וממון אחד הוא נותנין סלע שלם ופטורים משני קולבונין ואחד הבעלים ואחד כל אדם שוין לגאולה כשיעור זה אלא שהבעלים מוסיפין חומש ואינה יוצאה מידו ביובל דכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ותנן אחד הבעלים ואחד כל אדם שוין לגאולה מה בין הבעלים לבין כל אדם אלא שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין חומש הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל ואם גאלה אחר אינו מוסיף חומש ויוצאה מידו ביובל וחוזרת לכהנים דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ואפילו עושה פירות בשנה ששוין ק׳ סלעים אינו נותן אלא סלע ופונדיון לשנה והיינו דאמרינן באיזהו נשך לענין פרי בנכייתא מידי דהוה אשדה אחוזה דיהיב ארבע זוזי לשדה אחוזה לשתא דהיינו סלע דהוא ארבע זוזי אף על גב דקא אכיל פירא טובא וכמו שנותן הוא סלע ופנדיון לשנה כן כשאכלה הכהן שלשה או ארבעה שנים אפילו היתה שנה שביעית לפניו קודם שנגאלה מנכה סלע ופונדיון לשנה דתניא בערכין אכלה הקדש בעשר ובחמש עשרה שנה הבעלים גורעים הימנו סלע לשנה ומזה הקשה אלא מעתה הואיל ושביעית אפעקתא דמלכא לא תעלה לו בגירוע כשהיתה לפני כהן אלמה תנן נותן סלע ופנדיון לשנה מאותה שגאלה והנהו שנים שהיתה לפני כהנים מגרע ותניא (בתורת כהנים) ונגרע מערכך מלמד שאם היתה ביד כהנים ב׳ או ג׳ שנים מגרען סלע ופונדיון לשנה השיבו שאני התם הואיל וחזי למשטח בה פירי ליבשינהו ולמהוי ליה הנאה מיניה אבל לענין המוכר שדהו לחברו שני תבואות בעינן. (ערכין כד) רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב׳ שנים פירוש אם הקדישה פחות מב׳ שנים קודם היובל ובא לגואלה אינו נותן לאותן ב׳ שנים ב׳ סלעים וב׳ פנדיונין אלא נותן נ׳ שקלים שלמים לחומר שעורין מאי טעמא משום דכתיב אם עוד רבות בשנים כלומר שעדיין כשהקדישה נשארו אפילו שני שנים לפיהן ישיב גאולתו סלע ופונדיון לשנה לכור ואם פחות מב׳ שנים הקדישה נותן נ׳ שקל לכולן (קידושין יד) וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגירעון כסף בגמרא בגירעון כסף אמר חזקיה דאמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאת פי׳ שמגרע מדמיו לפי שנים שעברו ופודה את עצמו פרק כיצד מברכין (ברכות לו:) בגמ׳ חוץ מן היין (פסחים נב: ובפ״ד דשביעית יט) בית הלל אומרים החרובין משישרישו והגפנים משיגרעו אמר רבי אסי הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן פי׳ הא דתנן בגפנים משיגרעו בעץ שיהיה בוסר ושיעורו כפול הלבן יש לו גרעינא ואז נקרא פרי ואסור לקצצו ולהפסידו דאכלה אמר רחמנא ולא להפסד (ירושלמי סוף פרק ד) תני רבי חיננא בר פפא חרובין שלשולן הוא חנטן גפנים משיגרעו אמר רבי יונה משיזחילו כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים. (שבת עז) איבעיא להו גראינין תנן או גרעינין תנן אמר רבה בר אהבה ונגרע מערכך פי׳ גרוע שבפרי. פי׳ אחר שהגרעינין גורעין את האוכלין. ס״א גלעינין והנם בערך גלע. (קידושין פא) י׳ דברים נאמרו בגרע וכו׳. (פרק י״ב בכלים) מסמר הגרע טמא פי׳ גורע הדם והוא הספר. (ובמגילת איכה חד מן אתינס) וכו׳ עד אמר חד אנא מייתי ליה רישיה גריע (סנהדרין צו) גרעיתיה לארמא ושפר ליה אתלי ליה נורא בדיקניה ולא שבעת חוכא מיניה פירוש גלחת זקנו וחרפתו ושפר ליה שלא כעס אתלי ליה נורא ולא שבעת חוכא מיניה שתעשה ממנו כל מיני ליצנות (א״ב בנוסחאות דידן כתוב גרדתיה לארמאה עיין ערך גרד) ותגלח את שבע מחלפות תרגומו וגרעת. וכן ויגלח את חצי זקנם תרגומו וגרע:
א. [אבנעהמען ווערטלאז ווערדען טרויבען קערקער נידערלאסעען. שערען.]
בשאר אילנות – חוץ מן הענבים.
אין קוצצין בשביעית – דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד.
משיוציאו – את הפרי.
משישרשרו – משיראו בהן כמין שרשרות של חרובין.
משיגרעו – שהענבים גסים כגרוע ולקמן מפרש לה.
משיניצו – משיגדל הנץ סביב.
אין קוצצין אילנות בשביעית – וא״ת בלא שביעית נמי תיפוק ליה דאסור משום לא תשחית את עצה (דברים כ) וי״ל דלא טעין קבא דלא שייך ביה לא תשחית כדאיתא פ׳ לא יחפור (ב״ב כו.) אי נמי איירי דמעולה בדמים לעשות ממנה קורות דאז לא שייך לא תשחית ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית – פירש״י דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ותימא תיפוק לי׳ משום לא תשחית את עצה [דברים כ׳] י״ל דמיירי במעולין (שבדמים) [בדמים] לעשות מהן קורות לבנין וליכא בל תשחית, כדאיתא בפרק החובל [דף צ״א ע״ב] ומשום הפסד פירות שביעית איכא. א״נ דיקלא דלא טעין קבא דלא אסיר למקצייה:
מאימתי אין קוצצין אילנות בשביעית – פי׳ דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. אבל משום לא תשחית את עצה ליכא דמיירי במעולה בדמים (לעשות ממנה קורות) כדאיתא בספרי וכן נמי אסור לתלוש הפירות בשביעית קודם שהן ראויין משום הפסד וכדאמרינן במי שאכל פגי שביעית שהוא לוקה ומדרבנן כאותן שתי נשים שלקו אחת זנתה ואחת אכלה פגי שביעית.
וב״ה אומרים החרובין משישלשלו – פירוש כשהחרוב יוצא נעשה כמו שלשלת. ויש גורסין משישרשרו מלשון שרשרות. והגפנים משיגריעו. פירוש שיש גרעינים בתוך הגרגיר.
מאימתי אין קוצצין אילנות בשביעית – פירוש דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. אבל משום לא תשחית את עצה ליכא דמיירי במעולה בדמים (לעשות ממנה קורות) כדאיתא בספרי. וכן נמי אסור לתלוש הפירות בשביעית קודם שהן ראויין משום הפסד וכדאמרינן במי שאכל פגי שביעית שהוא לוקה. ומדרבנן כאותן שתי נשים שלקו אחת זנתה ואחת אכלה פגי שביעית:
ובית הלל אומרים החרובין משישלשלו – פירוש כשהחרוב יוצא נעשה כמו שלשלת. ויש גורסין משישרשרו מלשון שרשרות:
והגפנים משיגריעו – פירוש שיש גרעינים בתוך הגרגיר:
רש״י ד״ה משיוציאו את הפרי כו׳. עי׳ פסחים נ״ב ע״ב ברש״י ד״ה משיוציאו וצ״ע:
גמ׳. וז״ל והתנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב״ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב״ה אומרים החרובין משישרשו והגפנים משיגרעו וכו׳ ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן וכו׳ אימא שיעורי כפול הלבן מאן שמעת ליה דאמר בוסר אין סמדר לא וקתני שאר כל האילנות משיוציאו עכ״ל. עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ שמיטה ויובל הל׳ י״ז) וז״ל מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל ונאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא להפסיד, ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו עכ״ל. וצ״ע בדברי הרמב״ם שכתב דמשהגיע הפרי לעונת המעשרות בטל דין שביעית דאיך פקעה קדושת שביעית, ואם יקוץ את האילן משהגיעו הפירות לעונת המעשרות יפסיד הפרי שלא יגדל עוד, וא״כ אמאי מותר לקוץ את האילן משהגיעו הפירות לעונת המעשרות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה עליה, על הלכה זו] רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני [אילנות], פרט לענבים מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] במה שלדעתו הפרי אף בשלב הראשון של הבשלתו נקרא ״פרי״? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בתורה נאמר ביחס לפירות הגדלים בשביעית ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה״ (ויקרא כה, ו) ולמדו חכמים ״לאכלה״ — ולא להפסד. ומכיון שאסור להפסיד פירות שביעית, דנים מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית (בשנת השמיטה) כיון שבכך הוא גורם להשחתה — בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו, כלומר, מאותו זמן שבו נופלת התפרחת, ומתגלים הפירות בשלב הראשוני שלהם. ובית הלל אומרים שיש לחלק בין סוגי האילנות, החרובין אסורים להיקצץ משישרשרו — כשפרי החרוב מקבל צורה הדומה קצת לשרשרת. והגפנים משיגרעו (יבואר להלן), והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו.
Rav Shimi of Neharde’a strongly objects to this halakha: Do the Rabbis disagree with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the fruits of all other trees besides grapes, that even in the very first stage of ripening, they are considered fruit? Didn’t we learn in a mishna: With regard to fruit, which grows during the Sabbatical year, the Torah says: “And the Shabbat of the land shall be to you for eating” (Leviticus 25:6). The Sages inferred, for eating, and not for loss. Because one is prohibited from discarding fruit grown during the Sabbatical year, the question is raised: From when may one no longer cut trees during the Sabbatical year as he thereby damages the fruit? Beit Shammai say: All trees, from when the blossoms fall off and fruit begins to emerge in its earliest stage. And Beit Hillel say: There is a distinction between different types of trees. Carob trees may not be cut from when they form chains of carobs, vines may not be cut misheyegaru, explained below, olives from when they blossom, and all other trees from when fruit emerges.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאָמַר רַב אַסִּי: הוּא בּוֹסֶר, הוּא גֵּרוּעַ, הוּא פּוֹל הַלָּבָן. פּוֹל הַלָּבָן ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: זשִׁיעוּרוֹ כְּפוֹל הַלָּבָן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר בּוֹסֶר אִין, סְמָדַר לָא – רַבָּנַן, וְקָתָנֵי שְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת – מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ?

And Rav Asi said: Sheyegaru in our mishna is to be understood: It is an unripe grape, it is a grape kernel, it is a white bean. Before this is even explained, the Gemara expresses its astonishment: Does it enter your mind that the grape is, at any stage, a white bean? Rather, say: Its size, that of an unripe grape, is equivalent to the size of a white bean. In any case, whom did you hear that said: An unripe grape, yes, is considered fruit, while a grape-bud, no, is not considered fruit? Wasn’t it the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei, and it is taught that, according to these Sages, one is forbidden to cut all other trees from when fruit emerges. This indicates that even they agree that from the very beginning of the ripening process, the fruit is forbidden due to orla. The question remains: Why are the buds permitted?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותההשלמהרשב״ארא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוא בוסר הוא גרוע – כל מקום שהזכירו בוסר הוא גרוע.
פול הלבן ס״ד – הא בענבים קיימינן.
מאן שמעת ליה דאמר – גבי ענבים בוסר הוא דהוי פרי אבל סמדר לא.
רבנן – הוא דפליגי עליה דר׳ יוסי במסכת ערלה וקאמרי בשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי.
שיעורו כפול הלבן – ופחות מכאן לא הוי פירא מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב אשי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. ויש ללמוד מכאן שאין מברכין על הבוסר עד שיהא כפול הלבן, הא פחות מכאן אינו נקרא פרי העץ אלא מברכין עליו בורא פרי האדמה דומיא דקפריסין, אבל שאר אילנות משעה שיוציאו אף על פי שהן קטנים מאד מברכין עליהו בורא פרי העץ, וכן כתבו בתוספות.
תניא קליפי רמון והנץ שלו או קליפי אגוזים והנץ שלו והגרעינין חייבין בערלה משום דהוו שומר ודרשינן את פריו לרבות את הטפל לפריו אבל גרעינין מדחייבין בערלה אלמא פרי נינהו. מכאן יש ללמוד על כל גרעיני פירות דמברכין עליהם בורא פרי העץ ובלבד שלא יהו מרים שיהא נהנה מהן:
תנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב״ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב״ה אומרים החרובין משישרשרו נ״א משישלשלו וגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גירוע ושיעורו כפול הלבן מכאן יש ללמוד שאין מברכין בפה״ע על הבוסר כשהוא פחות מפול הלבן אבל מברך עליו בפה״א כמו קפריסין דאמרינן לעיל בפה״א ושאר האילנות משיוציאו מיד חשוב הוא לברך בפה״ע ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן יברך בפה״א דקי״ל כמתני׳ אם בירך על פירות האילן בפה״א יצא יאע״ג דבגמ׳ מ. מוקי ליה כר׳ יהודה מ״מ קי״ל הכי כיון דסתם לן תנא כר׳ יהודה:
הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן – מכאן יש ללמוד דלא מברכין בורא פרי העץ על בוסר כשהוא פחות מפול הלבן אבל מברך עליו בורא פרי האדמה כמו קפריסין דאמרינן לעיל בורא פרי האדמה, ובשאר אילנות משיוציאו הפרי מיד הוא חשוב לברך עליו בורא פרי העץ ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן יברך בפה״א דקיי״ל במתניתין דאם ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ואע״ג דבגמ׳ מוקמי׳ לה כר׳ יהודה מ״מ קיי״ל הכי כיון דסתם לן תנא כר׳ יהודה:
אלא אימא שיעורו כפול הלבן – פירוש ובהכי נקרא בוסר וקודם לכן נקרא סמדר ולא חשיב כלל וכשיעור זה כן שיעורו לענין ערלה. וכל הני שיעורי דשאר אילנות נמי לענין שביעית כך הוא שיעורם לענין ערלה ולענין פרחים של אילנות כל שהם ראויים לאכילה או שהוכשרו לאכילה ע״י דבר אחר מברכין עליהם בורא פרי האדמה בגופן דליכא חילוק בין ערלה לברכה וכל היכא דאינו פרי העץ לענין ערלה לא הוי פרי העץ נמי לענין ברכה דומיא דקפריס דמברכין עליה בורא פרי האדמה כיון דלא הוי פרי העץ לענין ערלה. ובכולן בין בשל אילנות בין עשבים מברך בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל קפריסין דקפריס לא חשיב שומר לענין ערלה. אע״ג דנץ דרמון חשיב שומר לענין ערלה דהא הוי עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ולקה רמונא שקלוה לנץ דפרחא דהיינו קפריסין ואיקיים בוטיתא דהיינו האביונות.
אלא אימא שיעורו כפול הלבן – פירוש ובהכי נקרא בוסר וקודם לכן נקרא סמדר ולא חשיב כלל. וכשיעור זה כן שיעורו לענין ערלה. וכל הני שיעורי דשאר אילנות נמי לענין שביעית כך הוא שיעורם לענין ערלה. ולענין פרחים של אילנות כל שהם ראויים לאכילה או שהוכשרו לאכילה על ידי דבר אחר מברכין עליהם בורא פרי האדמה בגופן דליכא חילוק בין ערלה לברכה. וכל היכא דאינו פרי העץ לענין ערלה לא הוי פרי העץ נמי לענין ברכה דומיא דקפריס דמברכין עליה בורא פרי האדמה כיון דלא הוי פרי העץ לענין ערלה. ובכולן בין בשל אילנות בין עשבים מברך בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל קפריסין דקפריס לא חשיב שומר לענין ערלה. אף על גב דנץ דרמון חשיב שומר לענין ערלה. דהא הוי עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ולקה רמונא. שקלוה לנץ דפרחא דהיינו קפריסין ואיקיים בוטיתא דהיינו האביונות:
בד״ה שיעורו כפול כו׳ אלא בפה״א הס״ד ואח״כ מ״ה לשון ה״ג והלכתא כמר כו׳ הד״א ועיין בתר״י בזה על דברי הרי״ף:
ונראה דלפי הרמב״ם יסוד האיסור דלאכלה ולא להפסד אינו חל אלא באופן שע״י שקצץ האילן לא תחול קדושת שביעית בפרי, ואי חלה קדושת שביעית גמורה בפרי ורק מונע עוד גידול פרי אינו עובר משום לאכלה ולא להפסד. והראייה לזה דאל״כ יהא עובר איסור ולא להפסד כשקוטף פרי אפילו כדי לאוכלו קודם שהגיע לגמר בישולו, ופשיטא דלא עבר, וע״כ מוכח דיסוד האיסור דקציצת אילנות בשביעית הוא להפסיד ולמנוע קדושת שביעית מלחול בפרי.
אלא דצ״ב מדוע הרמב״ם סובר שאסור לקוץ אילן בשביעית משהוציא בוסר, ומשהגיעו לעונת המעשרות מותר לקצצן דמאי שנא משהגיעו לעונת המעשרות, הרי כבר חל דין פירות שביעית בבוסר. דהנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מעשר שני ונטע רבעי הל׳ י״ג) וז״ל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי עכ״ל. ומשמע דרק בסמדר ליכא ערלה ורבעי משום דסמדר אינו פרי ולא חשיב אלא כעץ בעלמא, משא״כ בבוסר חל איסור ערלה ורבעי דהוי חלות שם פרי. ונראה דשיעור בוסר הוי שיעור פרי בכל התורה כולה, וכן מבואר במשנה (מס׳ ערלה פ״א מ״ז) דלר׳ יוסי סמדר הוי פרי ואסור בערלה ואילו לרבנן סמדר מותר דלאו פרי נינהו, וכן מבואר להדיא מדברי הרמב״ם (פ״ה מהל׳ נזירות ה״ב) וז״ל אבל העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין עכ״ל.
ונראה דעיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ מעשר שני ונטע רבעי ה״ב) וז״ל הרוצה לפדות נטע רבעי פודה כמעשר שני וכו׳, ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות שנא׳ להוסיף לכם תבואה, ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני, והרי הוא ממון גבוה כמעשר, לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו בשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר עכ״ל. ומבואר שהרמב״ם סובר שאע״פ שנטע רבעי הוי ממון גבוה לא חל עליו דין ממון גבוה כשהוא בוסר ולכן פסק שנקנה במתנה כשהוא בוסר, וצ״ע דבגמ׳ קידושין (דף נד:) איתא שאף לר״מ דס״ל דנטע רבעי ממון גבוה מ״מ נטע רבעי נקנה במתנה אם נתנו כשהוא סמדר, ודלא כר׳ יוסי דאמר סמדר אסור, ומשמע דלרבנן נטע רבעי נקנה במתנה כשהוא סמדר משום דאינו פרי ולא חל עליו קדושת נטע רבעי ואינו ממון גבוה, ובבוסר אף לרבנן אינו נקנה במתנה דחל ביה קדושת נטע רבעי והוי ממון גבוה. וצ״ע בדברי הרמב״ם דלכאורה סותר את דברי עצמו, דממה שכתב בהלכה י״ג דסמדר מותר בערלה ורבעי משמע דס״ל כרבנן דבוסר אסור דחל ביה חלות שם פרי וא״כ להוי ממון גבוה, ואיך פסק בהלכה ב׳ דבוסר שהוא רבעי נקנה במתנה.
ונראה דיש ב׳ דינים בנטע רבעי: א) דין איסור רבעי, ב) דין קיום מצות אכילה שבחפצא דרבעי. ונראה דמקור לשני דינים האלה נמצא בשתי פרשיות שבתורה העוסקות במצות נטע רבעי, א) דכתיב (ויקרא י״ט, כ״ד) ״ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳⁠ ⁠״, דילפינן מינה דין איסור רבעי, ב) לב״ה ילפינן דיני נטע רבעי ממעשר שני מגזירה שוה קדש קדש (עיין במשנה פאה פ״ז מ״ו, וגמ׳ קידושין דף נד:) וילפינן מזה דמעשר שני ונטע רבעי שווים לענין קיום מצות האכילה שבחפצא. והנה בדיני מעשר שני קיי״ל שחיוב מעשרות תלוי בעונת המעשרות וכדפסק הרמב״ם (פי״א מהל׳ מעשר שני ונטע רבעי ה״א) וז״ל תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית אע״פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהן מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית מפרישין מהן מעשר עני עכ״ל. ונראה שקיום מצות ואכלת לפני ה׳ אלוקיך דכתיב במעשר שני תלויה בעונת המעשרות, דאם הגיעו הפירות לעונת המעשרות חל בהם דין ניתן בחפצא שיאכלו לבעלים בירושלים. והוא הדין לגבי נטע רבעי שקיום מצות אכילת החפצא של רבעי תלויה בשיעור עונת המעשרות, ומשום כך פסק הרמב״ם דאין בנטע רבעי דין ממון גבוה עד שיגיע לעונת המעשרות.
ונראה דהא דמעשר שני ונטע רבעי אינם בהקנאה משום דהויין ממון גבוה אינו משום דליכא בעלות דהדיוט במעשר שני, דגם אם מעשר שני ממון גבוה חל עליו שם בעלים ויש זכות לבעלים במעשר שני, וכדמוכח ממה שפסק הרמב״ם (פ״ג מהל׳ מעשר שני הל׳ כ״ד) שהגונב מעשר שני אינו משלם כפל דמעשר שני ממון גבוה הוא, ומשמע שחייב מיהא בתשלומי קרן לבעלים. ומוכח דאע״פ שמעשר שני ממון גבוה מכל מקום אית ביה דין בעלים וממון דהדיוט. ונראה דגם לענין הקנאה הבעלים נשארין בכל תקפן ודינן ובידם להקנות, וכדמוכח מהא דמקדישין מעשר שני הקדש עילוי לבדק הבית. ויסוד ההלכה שאי אפשר להקנות מעשר שני ולקדש בו אשה חל משום דאין בהן הקיום למצותו והניתן דבחפצא דמעשר שני, דהחפצא של מעשר שני ניתן לקיום מצות אכילת הבעלים לפני ה׳ ואי אפשר לעשות בו שאר צרכיו. ויסוד דין מע״ש ממון גבוה הוי חלות בחפצא שניתן למצותו ואסור להשתמש בו לצרכים אחרים, ברם מצד דיני ממונות וקניני ממון מע״ש הוי ממון בעליםא. ומכיון שקיום הניתן שבחפצא דמעשר שני ונטע רבעי תלוי בעונת המעשרות, פסק הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מעשר שני ונטע רבעי הל׳ י״ג) דאין פודין נטע רבעי להעלותו לירושלים עד שיגיע לעונת המעשרות ולא חל ביה דין ממון גבוה כשהוא בוסר, וע״כ פסק הרמב״ם (שם) דנקנה במתנה משנתנו כשהוא בוסר. ברם יש בנטע רבעי חלות דין איסור רבעי משנעשה פרי, ולכן פסק הרמב״ם (פ״ט מהל׳ מעשר שני ונטע רבעי ה״ב) דחל איסור רבעי בבוסר, אע״פ שקיום הניתן שבחפצא דהיינו קיום מצות אכילה לפני ה׳ תלוי בעונת המעשרות.
והנה לענין פירות שביעית קיי״ל שחל דין ניתן למצוה בחפצא של פירות שביעית, וכדמבואר מדברי הרמב״ם (פ״ה מהל׳ שביעית הל׳ א׳ - ג׳) וז״ל פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. לאכילה ולשתייה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו ליאכל מבושל אין אוכלין אותו חי עכ״ל. ומבואר שחל דין ניתן בחפצא של שביעית דניתן לאכילה ושתייה וסיכה כדרכה, ואסור לשנות מהניתן שבחפצא, ומשום הכי קיי״ל (ירושלמי שביעית פ״ז ה״א) שהמחליף יין של שביעית בשמן של שביעית דהשמן נאסר בסיכה ומותר רק בשתייה שע״י החליפין חל בו דין הניתן של היין.
והביאור בזה הוא שהניתן למצוה חל בעצם קדושת החפצה של פירות שביעית, ולפיכך ע״י החליפין מקבל השמן את קודשת הניתן של היין ואסור בסיכה, דניתן עכשיו לשתייה כיין.
אמנם עיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ שמיטה ה״י) וז״ל מיני כבסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנא׳ והיתה שבת הארץ לכם, לכם לכל צרכיכם עכ״ל. והנה במיני כבסים אין שום קיום מהחמשה שימושים שהזכיר הרמב״ם (פ״ה שם ה״א) ששביעית ניתנה להם, וא״כ צ״ע אמאי חלה קדושת שביעית במיני כבסים. ונראה שנאמרו ב׳ הלכות בקדושת שביעית: א) קיום הניתן בחפצא, דהיינו שימושים שניתנה להם קדושת שביעית. ב) חלות דין איסור שביעית, דכאשר לא ניתן לקיים השימושים דניתן בחפצא, מ״מ חלה קדושת שביעית, וחל משום כך דין איסור שביעית, ואף היתר השתמשות מקרא דלכם לכל צרכיכם. ודומה לדין תרומה טמאה דאין קיום בחפצא של הניתן לתרומה, אלא שיש דיני איסור, ולכן טעונה שריפהב. ונראה דהוא הדין בנטע רבעי, שאחר שהגיעו הפירות לשיעור בוסר קודם הבאת שליש לא חלה עדיין חלות קדושת נטע רבעי לענין קיום מצות אכילה שבחפצא. אך מ״מ האיסורים דנטע רבעי כבר חלו, משעת בוסר.
ולפי״ז יש לבאר מה שכתב הרמב״ם שם (הל׳ י״א) ״כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין מהן מלוגמא וכו׳, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין מהן מלוגמא״, ונראה דבפירות שביעית המיוחדים למאכל אדם יש קיום מצות אכילה בחפצא שלהן, וחל ניתן בחפצא שאסור לבטלה, אבל מאכל בהמה אין בו ניתן בחפצא ואין קיום בחפצא באכילתו, וחל רק היתר להאכילה לבהמתו ואין קיום כלל בחפצא באכילת הבהמה. וכמו שמצינו לגבי תרומה שהכהן מותר להאכיל תרומה לבהמתו מדין קנין כספו, ופשיטא דאין באכילת הבהמה קיום בחפצא של אכילת תרומה, אלא שהוא היתר מדין קנין כספו שמותר לו להאכילה לבהמתו, וכן הוא בדין קדושת שביעית במאכל בהמה שאין בו קיום הניתן בחפצא אבל יש בו דיני איסור קדושת שביעית. ומלוגמא אינו קיום ניתן דאכילה בחפצא, ומשו״ה אסור בשביעית דניתן לאכילת אדם, אך מותר במאכל בהמה דאין בו קיום ניתן לאכילה, ומותר מדין לכל צורכיכם.
ולפי״ז י״ל דלענין שביעית נמי חל דין קדושת פירות שביעית משהגיעו לכלל בוסר, דקודם שהגיעו לכלל בוסר לא חל בהו שם פרי, והויין כעץ בעלמא, ומשו״ה ליכא איסור לקצוץ עצי שביעית שהוציאו סמדר. אמנם קיום הניתן שבחפצא אינו חל אלא לאחרי שהגיעו הפירות לעונת המעשרות כמעשר שני ונטע רבעי. ונראה להוכיח שחלה חלות קדושת פירות שביעית בבוסר, דמשהגיע לכלל בוסר חל היתר לאכול בשדה, וכמש״כ הרמב״ם (פ״ה מהל׳ שביעית הל׳ ט״ז) ״ומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית וכו׳ והבוסר משיוציא מים אוכלו בשדה״, אולם אינו מכניס פירות שביעית לביתו לקיים קיום אכילה עד הבאת שליש, וכמש״כ הרמב״ם (שם) ״הכניסו שליש מותר להכניס לביתו שהרי הגיע עונת המעשרות״, ומבואר דבבוסר חלה חלות איסור שביעית, דחל ביה שם פרי וחל היתר אכילה בשדה, ואילו קיום הניתן שבחפצא תלוי בהבאת שליש דהיינו עונת המעשרות. ויש שני דינים באכילת פירות שביעית: א) דין היתר אכילה שתלוי בחלות שם פירות שביעית שחל בבוסר, ב) קיום מצות אכילה בחפצא דתלוי בעונת המעשרות כמעשר שני ונטע רבעי, וחל בשביעית דין זכייה לזכות בפירות מהפקר להכניסם לביתו לקיים מצות האכילה שבחפצא משהביאו שליש. ועפי״ז נראה לבאר דברי הרמב״ם שפסק דאסור לקצוץ את האילן משהוציאו פירות (בוסר) אע״פ שלא הגיעו עדיין לעונת המעשרות, שאם יקוץ את האילן יעבור באיסור דלאכלה ולא להפסד, שיפסיד הפרי מלהגיע לעונת המעשרות ולא יחול בו דין גמור של קדושת פירות שביעית דדין ניתן שבחפצא תלוי בשיעור עונת המעשרות. משא״כ משהגיעו כבר לעונת המעשרות וכבר חל בם דין גמור של קדושת פירות שביעית וחל בהם דין ניתן שבחפצא דאז יכול לקצוץ את האילן. דאין האיסור במה שמונע גידול הפירות אלא במה שמונע מהפירות מלהשלים את קדושתן.
תוס׳ ד״ה שיעורו. וז״ל מכאן יש ללמוד דעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה עכ״ל. ונראה לבאר דתוס׳ סברי דאין מברכין ברכת בורא פרי העץ אלא על חלות שם פרי וע״כ שיעורו כפול הלבן, משא״כ ברכת בורא פרי האדמה אינה תלויה בשם פרי אלא בשם אוכל בלבד. וכן מוכח מהא דס״ל לר״ע דמברכין בפה״א על עלין ותמרות של צלף אע״פ שאינם פרי דהרי אינם מתעשרין, ומוכח דברכת בפה״א אינו תלוי בשם פרי אלא בחלות שם אוכל הצומח מן האדמה. ונראה דהשיעור דשם אוכל לענין ברכת בורא פרי האדמה הוי השיעור דשם אוכל לגבי טומאת אוכלין. ולפי״ז נמצא דסמדר מקבל טומאת אוכלין, וכן יש להוכיח מהמשנה (עוקצין פ״ג מ״ו) ״הפגין והבוסר ר׳ עקיבא מטמא טומאת אוכלין ר׳ יוחנן בן נורי אומר משיגיעו לעונת המעשרות״, ועיין ברש״י (נדה מז א ד״ה פגה) שפירש שפגין היינו סמדר, ומבואר לפי״ז דלר״ע דקיי״ל כוותיה סמדר מקבל טומאת אוכלין וחל ביה שם אוכל ושפיר מברכין עליו בורא פרי האדמה.
והנה לגבי פלפלין פסק הרמב״ם (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ז) וז״ל הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן תחלה בורא פרי האדמה אבל יבשים אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן מפני שהן תבלין ואינו אוכל עכ״ל, ובכסף משנה שם הקשה דכיון דפלפלין חייב בערלה ומיקרי פרי העץ למה אין מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהן רטובין, ותירץ הכס״מ ״וי״ל שאע״פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת״. ומבואר דהיכא דלא נטעי אינשי אדעתא לאכלן כמות שהן ברכתן נחית חד דרגא ומברכין בורא פרי האדמה. וצ״ע אמאי סובר שמואל (דף לו.) דמברכין על קורא שהכל נהיה בדברו משום דלא נטעי אינשי אדעתא דקורא, דמדוע לא יברך עליו בורא פרי האדמה כדין פלפלין רטובין, ומ״ש קורא דברכתו יורדת תרי דרגות לשהכל. ובשלמא אי נימא דלברכת בורא פרי האדמה בעינן שם פרי, י״ל דלגבי קורא מכיון דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי פקע מיניה שם פרי, ומשו״ה ברכתו יורדת לשהכל. אלא דיש להקשות על זה מהא דקיי״ל דמברך על פלפלין רטובין בורא פרי האדמה, אע״פ דלא נטעי איניש אדעתא דהכי, דמוכח מזה דלא פקע מיניה שם פרי משום דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וקשה מ״ש פלפלין דמברך בורא פרי האדמה מקורא דמברך שהכל, וצ״ע.
תוס׳ ד״ה ברטיבא בא״ד. וז״ל ועל צוקר״ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי (שה״ש ה׳) זה צוקר״ו עכ״ל. עיין ברמב״ם (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ה) וז״ל הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח, כל הגאונים אמרו שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ. וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע״י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם והגאונים נחלקו בגדר דין סוכר, דהרמב״ם ס״ל דסוכר נחשב כמשקה היוצא מן הפירות דהוי זיעא בעלמא וברכתו שהכל כדין דבש תמרים, (שרק יין ושמן היוצאין מזיתים וענבים חשיבי פרי דמברכים עליהם ברכה מסוימת דבורא פרי העץ וכדפסק בפ״ח מהל׳ ברכות ה״ב). ושיטת הגאונים וכן שיטת התוס׳ דמברכין על סוכר בפה״ע. ובסברת הגאונים ותוס׳ י״ל דס״ל דהא דמשקין היוצאין מזיתים וענבים דינם כפרי אינו דין מסוים בזיתים וענבים דוקא, אלא דמזיתים וענבים ילפינן דכל היכא שהמשקה הוא עיקר תכלית הפרי ונטעוהו לשם המשקה חל במשקה חלות שם פרי, ודינו כעצם הפרי. ולפי״ז יין ושמן הן דוגמה למשקה שהוא התכלית של הפרי ודינו כפרי עצמו, ומשום כך חשיב סוכר כפרי עצמו, (ולפי״ז י״ל דמברכים בפה״ע על מיץ תפוזים הנעשים מתפוזים שנטעו לשם המשקה שלהן).
אמנם עדיין צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת שבין הגאונים האם מברכין על סוכר בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. ונראה דלכולי עלמא הקנים נחשבים כאילן אלא דנחלקו אי בעי צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, דלשיטת מקצת הגאונים לא בעינן צורת פרי, וע״כ מברכים על סוכר בורא פרי העץ. ואילו לשאר הגאונים בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, וע״כ אע״פ שמים היוצאין מקנים המתוקים חשובים כפרי עצמו, אמנם מכיון שאין להם צורת פרי אי אפשר לברך עליהם בורא פרי העץ, וע״כ מברכין עליהם ברכה כללית דבורא פרי האדמה. אמנם צ״ע לשיטת שאר הגאונים אמאי מברכין על שמן בורא פרי העץ, הרי אין לשמן צורת פרי. וצ״ל דס״ל כשיטת הרמב״ן (דברים י״ד, כ״ב) דחל חלות שם פרי בפנ״ע על יין ושמן, וע״כ חל בהון חלות דין צורת פרי, וממילא מברכין עליהן בורא פרי העץ. ומתבאר דיש חילוק בין ברכת בורא פרי העץ דבעי צורת פרי (לשיטת הגאונים דמברכים על סוכר בורא פרי האדמה) לברכת בורא פרי האדמה דלא בעי צורת פרי וכדמוכח מדין מיא דסלקא כסלקא (דף לט.)⁠ג.
א. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ קנ״ו - קנ״ז.
ב. אך בשיעורים אחרים קבע רבינו זצ״ל דאליבא דהרמב״ם שריפה וההנאה בשעת שריפת תרומה טמאה מהווה קיום וניתן למצוה דהחפצא דתרומה טמאה. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי עמ׳ קמ״ג.
ג. והעיר רבינו זצ״ל דמדברי הרמב״ם פ״ח מהל׳ ברכות ה״ד ״תמרים שמיעכן בידו והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהם בתחילה בורא פרי העץ״ משמע דלדעת הרמב״ם ברכת בורא פרי העץ לא בעיא צורת פרי, דמיירי שמיעכן ועשאן עיסה ולכאורה תו ליכא עלייהו צורת פרי. אמנם עיין ברש״י (לח א ד״ה טרימא) שפירש דטרימא הוא ״כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק״ ומשמע דס״ל דבכדי לברך בורא פרי העץ בעינן שתהא צורת הפרי ניכרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב אסי: ״שיגרעו״ הכתוב במשנה יש להבין: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. עוד בטרם בירור הענין תמהים: פול הלבן סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד אפשר לדבר על פול הלבן בגפנים? אלא אימא [אמור] ששיעורו של הבוסר כפול הלבן. ועל כל פנים מאן שמעת ליה דאמר [את מי שמעת שאומר] כי בוסר אין [כן] נחשב לפרי, ואילו סמדר לא — הלא הם רבנן [חכמים] החולקים על ר׳ יוסי, וקתני [ושנינו] שלדעת חכמים אלה שאר כל האילנותמשיוציאו, הרי שאף הם מסכימים שהפרי מתחילת חניטתו אסור משום ערלה, וחוזרים אנו אם כן לשאלה הראשונה מדוע הקפריסין מותרים?
And Rav Asi said: Sheyegaru in our mishna is to be understood: It is an unripe grape, it is a grape kernel, it is a white bean. Before this is even explained, the Gemara expresses its astonishment: Does it enter your mind that the grape is, at any stage, a white bean? Rather, say: Its size, that of an unripe grape, is equivalent to the size of a white bean. In any case, whom did you hear that said: An unripe grape, yes, is considered fruit, while a grape-bud, no, is not considered fruit? Wasn’t it the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei, and it is taught that, according to these Sages, one is forbidden to cut all other trees from when fruit emerges. This indicates that even they agree that from the very beginning of the ripening process, the fruit is forbidden due to orla. The question remains: Why are the buds permitted?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותההשלמהרשב״ארא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא אָמַר רָבָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּהָוֵי שׁוֹמֵר לְפֵרֵי – הֵיכָא דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְשׁוֹמֵר מָיֵית פֵּירָא. הָכָא כִּי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ – לָא מָיֵית פֵּירָא.

Rather, Rava said a different explanation: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? Where if you remove the protection, the fruit dies. Here, in the case of the caper-bush, when you remove the bud, the fruit does not die.
רי״ףההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא פירוש אחר: היכא אמרינן דהוי [היכן אנו אומרים שהוא] שומר לפריהיכא דכי שקלת ליה [היכן שאם אתה נוטל אותו] את השומר, מיית פירא [מת הפרי], הכא כי שקלת ליה [כאן בצלף, כאשר אתה מוריד אותו], את הקפרס — לא מיית פירא [מת הפרי],
Rather, Rava said a different explanation: Where do we say that a section of the plant becomes protection for the fruit? Where if you remove the protection, the fruit dies. Here, in the case of the caper-bush, when you remove the bud, the fruit does not die.
רי״ףההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הֲוָה עוֹבָדָא וְשַׁקְלוּהּ לְנֵץ דְּרִמּוֹנָא, וִיבַשׁ רִמּוֹנָא, וְשַׁקְלוּהּ לְפִרְחָא דְבִיטִיתָא – וְאִיקַּיַּים בִּיטִיתָא.

In fact, there was an incident and they removed the flower of a pomegranate, and the pomegranate withered. And they removed the flower of the fruit of a caper-bush and the fruit of the caper-bush survived. Therefore, buds are not considered protection for the fruit.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בטיתא
בטיתאא(ברכות לו:) הוה עובדא ושקליה לניצא דפרחא וחיי בוטיתא (א״ב: בנוסחאות כתוב ושקליה לפרחא דבוטיתא ואיקיים בוטיתא) (חולין נט.) בגמרא אחוזת דם והמעושנת אמר רבי יוסף האי מאן דאכל י״ו ביעין וארבעין אמגוזין ושב בוטיבא דפרחא ושתי רביעית׳ דדובשא בתקופת תמוז אליבא ריקנא מתעק׳ טליא דליביה פי׳ בוטיתא הוא אביונות:
א. [בעערע איינע פרוכט.]
ביטיתא – אביונות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ושקלוה לפרחא דבוטיתא נ״ב קפרס אביונות:
שם מן והלכתא כמר בר רב אשי עד פרי האדמה נמחק ונ״ב כל זאת הוא מה״ג וכתבו עליה התוספות והיה אומר עליה הר״ם כו׳ כלומר דל״ג וליתא להאי סוגיא של ה״ג וכן הוא באשר״י להדיא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואכן הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא [היה מעשה ונטלו, הורידו, את נץ הרימון], ויבש רמונא [הרימון], ושקלוה לפרחא דביטיתא [ונטלו, את פרח פרי הצלף]ואיקיים ביטיתא [והתקיים פרי הצלף] ולא מת, וזו הסיבה שקפריסין אינם נחשבים כשומר לפרי.
In fact, there was an incident and they removed the flower of a pomegranate, and the pomegranate withered. And they removed the flower of the fruit of a caper-bush and the fruit of the caper-bush survived. Therefore, buds are not considered protection for the fruit.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) (וְהִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי דְּזָרֵיק אֶת הָאֲבִיּוֹנוֹת וְאָכֵיל אֶת הַקַּפְרֵיסִין. וּמִדִּלְגַבֵּי עׇרְלָה לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, חלְגַבֵּי בְּרָכוֹת נָמֵי לָאו פֵּירָא נִינְהוּ, וְלָא מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, אֶלָּא ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״.)

The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi, who discarded the berries and ate the buds. And since they are not considered fruit with regard to orla, they are also not considered fruit with regard to blessings, and one does not recite over them: Who creates fruit of the tree, but rather: Who creates fruit of the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותספר הנרההשלמהתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשון ה״ג והלכתא כמר בר רב אשי מדלגבי ערלה לאו פירא הוא וכו׳ – והיה אומר הר״מ דלגבי ערלה לאו פירא הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל אבל בארץ ודאי הוי פירא ומברכין עליו בורא פרי העץ ובברכות ליכא חלוק בין בארץ לח״ל.
רבסז״ל: אביונות הן התמרים הקטנים הצמחים בתחילה בלי ריכוב, מלשון ותפר האביונה,⁠א והקפריס הוא כסות להם ובתמרים הגדלים הוא אתם כמו עלים קטנים שהתמרה יושבת עליהן הסמוכות למכבדות, ואינן גוף התמרה. ויש אומ׳ כי פרי אחד הוא שהוא דמות תמרה והוא הנקרא בלשון ישמעאל כומג ועל כן נקרא קפריס כי הוא כצמיחותו דמות הקפריס הנקרא בלשון ישמעאל בספרד ובמערב קפר.⁠ב
והתם במעשרות גרסי בני מערבא:⁠ג רב (מקרקיר) [מפקיד] לאילן דבי רב, אתי ר׳ הונאד מפקיד לחבריא תהון מפקידין לנשיכון כדאינון כבשין האפקריסא דיהון מרימון אלין (בשארה) [בטיתא] – פיר׳ אביונות.⁠ה אמר ר׳ אבא אסברא ר׳ זעירא כל הקלופין גדולות עם הפרי וזה פרי מלמעלן וקליפין מלמטן.
רמסז״ל בריה דר׳ מימון ז״ל:⁠ו קפריס של צלף מברך עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי, והאביונות של צלף הן הפרי בצורת תמרים דקים קטנים ומברך עליהן בורא פרי העץ.
א. קהלת י״ב ה׳.
ב. ראה תשובות הגאונים מתוך הגניזה (אסף, תרפ״ט). עמ׳ 181.
ג. ירושלמי מעשרות פ״ד ה״ד.
ד. לפנינו שם: ״ר׳ הונא המנונא מפקיד וכו׳⁠ ⁠״ ובפנ״מ נדחק לפרשו.
ה. בפנ״מ שם: ״ואמר להם שיצוו אותן שירימו מהן אילין בסיתא, והן האביונות הקטנים הנמצאים בהם, משום ערלה״.
ו. לשון הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ח ח״ו, עי״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה – כל זה מלשון ה״ג הוא וכן פסק רב אלפס, ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר׳ עקיבא אלא משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל, הילכך לענין ברכה פירא הוי כמו בארץ ישראל ובההוא ברייתא דלעיל דקתני על האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ ואותה ברייתא עיקר הוא דפריך מינה לעיל ומשמע דרב ס״ל כוותיה אלא דמיקל בחו״ל. וה״ר אליעזר ממיץ הקשה היאך אנו מברכין על היין בורא פרי הגפן הא לא מיקרי פרי לענין בכורים דתניא בפ׳ העור והרוטב (חולין ק״כ ע״ב) פרי [פרי] אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת״ל תביא אלמא אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטין יין מפרי והתם [נמי] לא מרבה אלא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא אלמא לא מיקרי פירא ור׳ יהושע נמי פטר לקמן (ברכות ל״ח ע״א) דבש תמרים מתרומה דלא מיקרי פרי, וי״ל משום דילפינן מערלה שנקרא יין פרי כדתנן במס׳ תרומות ומייתי לה בפ׳ העור והרוטב [שם] אין סופג את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים ומפרש התם דיליף פרי מפרי מבכורים דמשקין הבאין מהן כמותם הילכך לענין בורא פרי הגפן נמי חשיב פרי ובערלה נמי אי לא הוה כתיבא ביה אכילה הוה אמינא בלא קרא דמשקה היוצא ממנו נקרא פרי ובבכורים נמי שמצריך פסוק דמשקין חשיב, פרי היינו משום דהוה ילפינן מערלה דכתיב בה אכילה והכי נמי מצרכינן קרא בפ׳ העור והרוטב להמחה את החלב וגמעו דחייב וכן חמץ וכן שרצים ונבלת, עוף טהור משו׳ דאכילה כתיב בהו אבל אי לא כתיבא בהו אכילה ממילא הייתי מחשב משקה כאוכל פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום וקיי״ל כרבא ופלפלי וזנגבילא יבישתא וכיוצא בהן כגון גרופלי ולא כלום וטעמא לפי שאין רגילות לאכלן חיים כי אם לערבן עם שאר דברים, ועל אגוז שקורין מושקד״א מברכין עליו בפה״ע ועל הקנה שקורין קניל״א מברכין בורא פרי האדמה וכן כל אותן שידוע שהוא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ ושאינו פרי בורא פרי האדמה, ושאינו ידוע מברך עליו שהכל, ועל הסוק״ר פסק בהלכות גדולות בורא פרי העץ והמריח בקנה מברך עליו אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה כיון דעיקרו עומד לאכילה כדאמרי׳ לקמן [דף מ״ג ע״ב] האי מאן דמורח ריח אתרוגא אומר אשר נתן ריח טוב בפירות ולא מברך בורא פרי בשמים כיון שעיקרו עומד לאכילה. כתב רב אלפס פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה. ולא נהירא מדפריך מערלה ומשני הא ברטיבתא הא ביבישתא מכלל דרטיבתא פרי העץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ אבל בזנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה ביבישתא ולא כלום:
בתוס׳ ד״ה והילכתא כמר בר רב אשי כו׳ והיה אומר הר״מ כו׳ עד סוף הדיבור ועיין בלשון הרא״ש ז״ל דמשמע ג״כ כדברי הר״מ. ומיהו הרי״ף והרמב״ם כתבו כנוסחת גמרא שלנו דמברכין בפה״א ויותר מזה נראה מבואר בלשון הרמב״ם ז״ל בהלכות מעשרות שפסק לגמרי כר״ע דאינו מתעשר אלא אביונות בלבד ולא חילק בין א״י לח״ל ואף שהוא סובר דמעשר כל האילנות דאורייתא כדפרישית ולפ״ז ע״כ כוונתו מבואר׳ שהוא על דרך שכתבתי לעיל במאי דקאמר מר בר רב אשי ר״ע במקום ר״א עבדינן כוותיה והיינו דלגמרי עבדינן כוותיה אפילו בא״י שקיי״ל הלכה כר״ע מחביריו וא״כ נראה דהרמב״ם ז״ל בשיטת הרי״ף רבו אמר שאין מחלק ג״כ בין א״י לח״ל וכתב ג״כ דמברך בפה״א וראיתי להרב רבינו יונה ז״ל שכתב ג״כ בתחילת דבריו בכוונת הרי״ף ז״ל שטעמו משום דקיי״ל הלכה כר״ע מחביריו לגמרי אלא שבסוף כתב דאין מזה ראיה כיון דאשכחן סתם ברייתא דלעיל דמברכין על קפריסין בפה״ע והיינו כר״א ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דהא קי״ל מחלוקת במתני׳ וסתם בבריית׳ לא הוי סתם דרבי לא שנה רבי חייא מנ״ל כדאיתא בהחולץ דף מ״ב ע״ב. ומה שכתב עוד רבינו יונה ז״ל דאין לפסוק נגד מימרא דרב דמחלק בין א״י לח״ל ולא אשכחן מאן דפליג עליה כבר נתיישב ג״כ מתוך דברינו מתוך מה שכתבתי דנראה דמאן דס״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל לגמרי היינו משום דס״ל ערלה בח״ל הלכות מדינה היא כשמואל ואפשר דהיינו טעמא דרב משא״כ למה דקיי״ל כרבי יוחנן דערלה בח״ל הלכה למשה מסיני משמע דלא שייך האי כללא דכל המיקל אלא היכא דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר משא״כ הכא דבעיקר פלוגתא דמעשר דפליגי ר״א ור״ע קיי״ל הלכה כר״ע מחביריו א״כ ה״ה לענין ערלה נמי הלכה כר״ע לגמרי וכדמשמע לישנא דגמרא. ועוד נראה לי לפרש בד״א דלפי המסקנא דהשתא מצינו למימר דרב נמי סובר לגמרי כר״ע אפילו בא״י דקפריסין לאו פירי הוא ואפ״ה קאמר רב צלף בח״ל משום דבא״י נהי דלאו פירי הוא אפ״ה חייבין בערלה מדין שומר והיינו כדבעי רבא למימר מעיקרא דהך מילתא אי קפריסין הוי שומר לפירי או לא תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן לענין סמדר דאפשר דרב לא ס״ל הא דרב אסי הוא בוסר הוא פול הלבן ומה שיש לדקדק עוד בזה אין מקומו כאן להאריך ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסכמים: והלכתא [והלכה] כמר בר רב אשי דזריק [שזרק] את האביונות ואכיל [ואכל] את הקפריסין. ומכיון שלגבי ערלה לאו פירא נינהו [אינם נחשבים כפירות], לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו [גם כן אינם נחשבים כפרי], ולא מברכינן עליה [ואין אנו מברכים עליו] ״בורא פרי העץ״ אלא ״בורא פרי האדמה״.
The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi, who discarded the berries and ate the buds. And since they are not considered fruit with regard to orla, they are also not considered fruit with regard to blessings, and one does not recite over them: Who creates fruit of the tree, but rather: Who creates fruit of the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותספר הנרההשלמהתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) פִּלְפְּלֵי, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל״, רָבָא אָמַר: טלָא כְלוּם. וְאַזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: יכַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי – פָּטוּר, כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי – פָּטוּר.

The question arose with regard to the blessing over peppers. Rav Sheshet said: One who eats peppers must recite: By Whose word all things came to be. Rava said: One need not recite a blessing at all. This is consistent with Rava’s opinion that eating peppers is not considered eating, as Rava said: One who chews on peppers on Yom Kippur is exempt, one who chews on ginger on Yom Kippur is exempt. Eating sharp spices is an uncommon practice, and is therefore not considered to be eating, which is prohibited by Torah law on Yom Kippur.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כס פלפלי – כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסה.
פטור – מכרת.
פילפל וזנגביל ושאר שרשין ומיני בשמים, יבישין אין טעונין ברכה, אבל לחין הוי הפילפל פירי וטעון ברכה בורא פרי העץא (ולא אמר) [ולאחריו] בורא נפשות.
א. כד׳ הרא״ש והטור סי׳ רב ודלא כר״ח [בס׳ הנר] ודעימיה דס״ל בורא פרי האדמה. עי׳ טוב״י סי׳ רב.
פלפלי רטובתא בורא פרי האדמה.⁠א
ר׳ האיי ז״ל: מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין.⁠ב ואוקימנא בלחהיג [אבל] יבישתא לא צריכין ברכה כרבא. וזנגבילא, הוא חמלתא,⁠ד נמי הכי, רטיבתא בורא פרי האדמה, יבישתא כפילפלי יבישתא.
רחז״ל:⁠ה פלפלי, ר׳ ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום – ומיסתברא דכי פלוג ר׳ ששת ורבא בפילפלי יבישתא אבל ברטיבתא דברי הכל בורא פרי האדמה,⁠ו דהא תניא בהדיא עץ מאכל זה פלפלין ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא פלפלי יבישתאז ביומא דכיפורי פטור. זנגבילא חמלתא דאתיא מבי הנדואי, דינא כדין פלפלי, יבישתא ולא כלום וביום הכפורים פטור, זנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה וביום הכפורים חייב.
רמ״ס בריה דרבנא מימון ז״ל:⁠ח הפלפלין והזנגבלין בזמן שהן רטיבין מברך עליהן תחילה בורא פרי האדמה, אבל יבישין אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שהן תבלין ואינן אוכל. וכן אוכלין שאינן ראויין לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתייה אינן טעונין ברכה לא לפניה ולא לאחריה.
רבסז״ל: פלפלא רטיבתא, רב אמר שהכל ורבא אמר ולא כלום – דאגב חריפותא לא מתהני,⁠ט ויש אומר לאו אוכלא הוא.⁠י ואותבינן אתרויהו מיהא דתניא (חדא) [היה] ר׳ מאיר אומר ממשמע דכ׳ וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל,⁠כ איני יודע שעץ מאכל הוא ומה תלמוד [לומר] עץ מאכל, אלא לומר לך עץ שטעם עיצו ופריו שווין [הוי] אומר זה פלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, דאלמא פירא הוא, ופרקינן: לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא – פיר׳ רטיבתא הוו פרי ומברכינן עליה בורא פרי העץ,⁠ל ומחלוקת ר׳ ששת ורבא ברטיבתא. ואזדא רבא לטעמיה,⁠מ דאמר רבא הכוסס פלפל או זנגביל.⁠נ דאת⁠(ר)⁠אי מבי הנדואי – פיר׳ מסהל אלטביעה.⁠ס ומברכינן עליה בורא פרי האדמה לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא. וקימא לן כרבא דפלפל רטוב בורא פרי העץ,⁠ע זנגבילי יבישין ולא כלום. ורבאפ בפילפלי יבישתא אבל ברטיבתא דברי הכל בורא פרי האדמה דהא תניא בהדיא עץ מאכל זה פלפלין.
א. לשון הרי״ף כאן. וראה בגמ׳ ל״ו ב׳ ובהערה הבאה.
ב. בחי׳ הרמב״ן כאן: ״והתימא גדול שמקצת הגאונים ז״ל כתבו פלפלא רטיבתא בורא פרי האדמה מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין וכ״כ רה״ג ז״ל וכו׳⁠ ⁠״. וראה רשב״א כאן וארחות חיים ח״א ל״ח ע״ג בשם רה״ג, תר״י כאן בשם הגאונים ולהלן מפיר״ח ומדברי הרמב״ם. והרבה ראשונים חולקים וסוברים שמברך בורא פרי העץ, ראה טוש״ע או״ח סי׳ ר״ב ולהלן מדברי רבסז״ל (הערה 38).
ג. כוונתו: בלחה (״ברטיבתא״).
ד. כן הגירסא בדק״ס מכתי״מ. ולפנינו: ״המלתא״.
ה. קטע זה מפיר״ח לא נודע לנו ממקום אחר. ובעיקר דבריו הוא כפי׳ רה״ג.
ו. ראה לעיל הערה 28 ולהלן הערה 43.
ז. נראה שגורס ״ואזדא רבא״ אחרי ״הא ברטיבתא״ לפיכך גורס: ״יבישתא״.
ח. לשון הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ח ה״ז, עי״ש.
ט. טעם זה לא הובא בראשונים.
י. ראה לעיל מלשון הרמב״ם: ״ואינן אוכל״, וכ״כ בתר״י, במאירי ובשטמ״ק.
כ. כן הגירסא גם בסוכה ל״ה א׳ ושם ל״ג ״מאכל״. ולפנינו: ״ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו״, וכ״ה ביומא פ״א ב׳. וראה דק״ס מכתי״מ וכתי״פ ולהלן הערה 44.
ל. הוא כדעת הראשונים החולקים על הגאונים והרי״ף, ראה לעיל הערה 28.
מ. ראה לעיל הערה 33.
נ. נראה שחסר וצ״ל: ״ביוהכ״פ פטור ומקשינן והא אמר רבא האי המלתא דאתאי וכו׳⁠ ⁠״.
ס. תרגומו: משלשל הטבע (= היציאה).
ע. ראה לעיל הערה 38.
פ. מכאן עד סוף הקטע נראה שאינו שייך כאן שהרי סותר את דבריו הקודמים, והוא חלק מלשון הר״ח שהובא לעיל (הערה 32).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור ובסוריא מותר וכל שכן בח״ל הן הספק בעצמו של פרי אם נוהג בו ערלה אם לאו הן שהיה הספק אם פירות אלו מכרם זה שהוא של ערלה אם לאו מעתה כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לה ואינו יודע אם הם מאותו כרם אם לאו בארץ אסור ובסוריא מותר ובח״ל אפי׳ ראה הענבים יוצאין מן הכרם של ערלה מותר ובלבד שלא יראהו לוקט:
הפיטמא של ימין מצטרפת לכביצה לטומאת אוכלין אבל הנץ שלה אינו מצטרף ופטמא זו היא כעין שפוי כובע שיש בתוך אותו עגול שעל הרמון העשוי כשפופרת ושפתו עשוי לתלפיות ונץ שלו הוא הפרח שבתוך אותו השפופרת של אותה פטמא והסמדר מותר בערלה מפני שאינו פרי עדיין:
מותר לקוץ אילנות בשביעית לעצים קודם שיהא בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי אסור שהרי מפסיד האוכל וכבר אמרו לאכלה ולא להפסד עד שיגיעו פירותיו לעונת המעשרות שכבר הוציא פירותיו ובטל ממנו דין שביעית ומאימתי נאסר לקוץ החירובין משישרשו והוא שבתחלת בריאתם עושין כעין שרשרת הגפנים משיגרעו ר״ל משיעשו בוסר שהבוסר והגירוע הכל אחד ויש מפרשים משיגרעו שיוציאו לחות מדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא כששעורו כפול הלבן והזיתים משינצו ר״ל משיגדל הנץ סביב ושאר האילנות משיוציאו ר״ל שיתחילו להוציא הפרי ובשאר ימות השנה מיהא מותר אע״פ שיש בו דין בל תשחית ודוקא כגון שהוא מעולה בעציו יותר מפירותיו או שאין קוצץ אלא ענפיו:
הואיל וביארנו בצלף שמין אילן הוא רשאי הוא לנטעו בכרם ואין בו משום כלאים בכרם שאלו היה מין ירק היה אוסר את הכרם כדין ירק:
האוכל פלפלין או זנגביל בעין בזמן שהם רטובים מברך עליהם ב״פ האדמה ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שאינו אוכל אלא תבלין וכן הדין בכל הסמים וכן אינן מטמאין טומאת אוכלין ביבשים כמו שביארנו במסכ׳ נדה פרק בא סימן וכן הדין ביום הכפורים שאם אכלן רטובים חייב ואם יבשים פטור:
ומה שהוזכרה בגמ׳ בלשון כסיסה כלומר כס פלפלי ביומא דכפורי פירושו אכילה גמורה אלא כל שאין דרכו באכילה נקראת אכילתם כסיסה ומאחר שאכילתן ביום הכפורים אינה מחייבת אף הוא אינו מברך כלום ואע״פ שהשותה חומץ פטור ואעפ״כ מברכין עליו שהכל בין חי בין מזוג לדעתנו בזו מה שהוא פטור הוא מפני שאינו משיב את הנפש אבל פלפלין וזנגביל אינו אלא מפני שאינם קרויים מאכל ואע״פ שבלחות מיהא היה לנו לברך בפלפלין ב״פ העץ הואיל והם חייבים בערלה מ״מ כיון שאין דרכו לאכלו בעין דיו בפרי האדמה וכן כתבוה גדולי הפוסקים וגדולי המפרשים כתבו שהפלפלין הרטובים מברכין עליהן ב״פ העץ שהרי אילן הוא וערלה נוהגת בו מה שאין כן בזנגביל שהוא גדל בארץ ותמרות של פלפלי והוא כעין שקים שהפלפלין עומדים לתוכן אף לדעת גדולי המפרשים אינן אלא בב״פ האדמה ואף הם מפרשים שעיקר השמועה לא נאמרה אלא באותם התמרות והוא שבאו עליה מטעם עצו ופריו שוים אבל בפרי עצמו הלח ודאי ב״פ העץ מברך ולא נכנס הפלפל עם הזנגביל בחדא מחתא אלא באותם התמרות:
מרקחת הזנגביל ונקראת בלשונם הימלתא דאתיא מבי וקנדואה ר״ל מארץ הודו אם היא של גויים מותרת ואין בה משום בשולי גויים אם מצד שאינו נעשה באור אם מצד שהדברים שבו נאכלין כמות שהם חיים ולא משום גיעולי גויים שנותן טעם לפגם הוא ומברכין עליו ב״פ האדמה אם נעשה בזנגביל רטוב שהזנגביל עיקר וכן הדין בכל מרקחת שיש הנאה באכילתו שהולכין אחר עקרו ומברך עליו ברכה ההוגנת לעיקר שלו ויש מי שאומר בהימלתא שהדבש עיקר ומברכין עליו שהכל ושמא תאמר לענין גיעולי גויים מיהא ניחוש שמא תפסק בסכין של גויים והשמנינות מעביר חורפתו וממתקו כמו שאמרו בקורט של חלתית אין זה כלום שהקורט יש בו מרירות ושמנינות מעבירו קצת אבל המרקחות חוזק חורפתם הוא שבח אצלם ונמצא מתוקו פוגם ובהלכות גדולות כתבו שהסוקר״י והקנה שלו ב״פ האדמה ואע״פ שהקנה עץ הוא הואיל ואינו פרי גמור אין מברכין עליו אלא ב״פ האדמה דומיא דשותא האמורה בצלף:
דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור – פירוש דלא חשיב אוכל כלל.
דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור – פירוש דלא חשיב אוכל כלל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שאלה מה לברך התעוררה גם לגבי פלפלי [פלפלים]. רב ששת אמר: האוכל פלפלים צריך לברך ״שהכל״, ואילו רבא אמר: לא כלום, אינו צריך לברך כלל. ואזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאכילת פלפלים אינה נחשבת, שאמר: כס פלפלי ביומא דכפורי [כסס, כרסם, פלפלים ביום הכיפורים]פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי [כסס זנגביל ביום הכיפורים]פטור, שאכילת הפירות החריפים הללו אינה מנהג בני אדם, ואינה נחשבת לאכילה, האסורה מן התורה ביום הכיפורים.
The question arose with regard to the blessing over peppers. Rav Sheshet said: One who eats peppers must recite: By Whose word all things came to be. Rava said: One need not recite a blessing at all. This is consistent with Rava’s opinion that eating peppers is not considered eating, as Rava said: One who chews on peppers on Yom Kippur is exempt, one who chews on ginger on Yom Kippur is exempt. Eating sharp spices is an uncommon practice, and is therefore not considered to be eating, which is prohibited by Torah law on Yom Kippur.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מֵיתִיבִי, הָיָה ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״ – לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? – זֶה הַפִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים ח׳:ט׳} ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנוּת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״.

The Gemara raised an objection to this based on what was taught in a baraita, that regarding the verse: “When you enter the land and plant any tree for food you shall regard its fruit as orla(Leviticus 19:23), Rabbi Meir would say: By inference from that which is stated: “You shall regard its fruit as orla,” don’t I know that it is referring to a tree that produces food? Rather, for what purpose does the verse state: “Any tree for food”? To include a tree whose wood and fruit have the same taste. And which tree is this? This is the pepper tree. And this comes to teach you that the peppers, and even the wood portions, are edible and are therefore obligated in the prohibition of orla, and to teach that Eretz Yisrael lacks nothing, as it is stated: “A land where you shall eat bread without scarceness, you shall lack nothing” (Deuteronomy 8:9). Obviously, peppers are fit for consumption.
רי״ףספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואני זכריה בי״ר יהודה נ״ע אגמאתי, כשעמדתי על דברי רבסז״ל ישרו בעיני,⁠א ובגמרא גרסי׳, ר׳ מאיר אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל,⁠ב איני יודע שעץ מאכל הוא ומה ת״ל עץ מאכל, אלא להביא עץ שטעם עצו ופריו שווה, הווי אומר זה פלפלין וכו׳, דנפקא מינה שהוא עץ והפלפל הוא הפרי, ואם כן למה לא נברך על פלפלי רטיבתא בורא פרי העץג ואם תאמר דהא ר׳ נחמן אמר הא חמלתא דאתיא מבי הנדואי מברכין עליה בורא פרי האדמה בזמן שהיא רטיבתא, תשובתך: אינה דומה חמלתא שהיא זנגבילא רטיבתא לפלפלי רטיבתא, דזנגבילא עץ בלא פרי והוא מצמחים שצמחו באדמה ואינו כשאר אילנות מפרי, שאין לו פרי, ולא מברכין בורא פרי העץ אלא על פרי העץ.
א. ראה מבוא הערה 3.
ב. ראה לעיל הערה 37.
ג. כעי״ז הקשו הראשונים החולקים על הגאונים והרי״ף (ראה חי׳ הרמב״ן, תר״י ורא״ש כאן וכ״מ הל׳ ברכות פ״ח ה״ז בשם הרמ״ך).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עץ שטעם עצו ופריו שוין ואיזה זה פלפלין. קשיא לי ואימא אתרוג. וליתא, דאם כן למאי אצטריך לרבויא, אלא ודאי פלפלין הוא דאיצטריך לרבויי משום דכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעינייהו כשאר פירי.
איני יודע שעץ מאכל הוא – פירוש דכיון דכתיב את פריו ודאי בעץ מאכל איירי מה ת״ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה הוי אומר זה פלפלין. וא״ת אימא אתרוג כדאמרינן בסוכה בענין פרי עץ הדר. לא היא דהא פשיטא ומאי שנא משאר אילנות והא ודאי לא איצטריך לרבויי אלא ודאי לרבות פלפלין איצטריך משום דלכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעיניהו כשאר פרי. ובתוספות הקשו כיון דפרי הוא לענין ערלה ה״ה דחייב במעשר וא״כ היו ראויין לקבל טומאת אוכלין כדאמרינן בפ׳ בא סימן כל שחייב במעשר מקבל טומאת אוכלין ואלו התם בנדה אמרינן דפלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין. ויש לתרץ כדמתרצינן הכא כאן ברטיבתא כאן ביבישתא דהא דהכא דאיכא משום ערלה מיירי ברטיבתא וכיון דנחתא להו איסור ערלה תו לא פקע מינייהו וההיא דנדה ביבישתא אבל ה״ה דלענין טומאת אוכלין אדחזו לאכלן דהיינו רטיבתא מקבלין טומאה.
איני יודע שעץ מאכל הוא – פירוש דכיון דכתיב את פריו ודאי בעץ מאכל איירי:
מה תלמוד לומר עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה הוי אומר זה פלפלין – וא״ת אימא אתרוג כדאמרינן בסוכה בענין פרי עץ הדר. לא היא דהא פשיטא ומאי שנא משאר אילנות והא ודאי לא איצרטיך לרבויי אלא ודאי לרבות פלפלין איצטריך משום דלכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעיניהו כשאר פרי. ובתוספות הקשו כיון דפרי הוא לענין ערלה הוא הדין דחייב במעשר. ואם כן היו ראויין לקבל טומאת אוכלין כדאמרינן בפרק בא סימן כל שחייב במעשר מקבל טומאת אוכלין. ואילו התם בנדה אמרינן דפלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין. ויש לתרץ כדמתרצינן הכא כאן ברטיבתא כאן ביבישתא דהא דהכא דאיכא משום ערלה מיירי ברטיבתא וכיון דנחתא להו איסור ערלה תו לא פקע מינייהו וההיא דנדה ביבישתא. אבל הוא הדין דלענין טומאת אוכלין אדחזו לאכלן דהיינו רטיבתא מקבלין טומאה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא שהיה ר׳ מאיר אומר על הפסוק ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו״ (ויקרא יט, כג): ממשמע שנאמר ״וערלתם ערלתו את פריו״ וכי איני יודע שעץ מאכל הוא? אם כן מה תלמוד לומר (מה מלמדנו הכתוב) ״כל עץ מאכל״להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ואיזהו?זה הפלפלין. ללמדך שהפלפלין ואפילו החלק העצי שבהם ראויים לאכילה, ולפיכך הם חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, וכפי שנאמר: ״ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה״ (דברים ח, ט), והרי שהפלפלים ראויים לאכילה!
The Gemara raised an objection to this based on what was taught in a baraita, that regarding the verse: “When you enter the land and plant any tree for food you shall regard its fruit as orla(Leviticus 19:23), Rabbi Meir would say: By inference from that which is stated: “You shall regard its fruit as orla,” don’t I know that it is referring to a tree that produces food? Rather, for what purpose does the verse state: “Any tree for food”? To include a tree whose wood and fruit have the same taste. And which tree is this? This is the pepper tree. And this comes to teach you that the peppers, and even the wood portions, are edible and are therefore obligated in the prohibition of orla, and to teach that Eretz Yisrael lacks nothing, as it is stated: “A land where you shall eat bread without scarceness, you shall lack nothing” (Deuteronomy 8:9). Obviously, peppers are fit for consumption.
רי״ףספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) לָא קַשְׁיָא: כהָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא.

The Gemara responds: This is not difficult, as there is a distinction between two different cases. This, where Rabbi Meir spoke of peppers fit for consumption, is referring to a case when it is damp and fresh; and this, where chewing on pepper is not considered eating on Yom Kippur and does not require a blessing, is referring to a case when it is dry.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותההשלמהרמב״ןרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברטיבא – כגון ליטוארי״ו בלע״ז מברכינן עליה בורא פרי האדמה אבל יבישתא לא מברכינן עליה וכן הלכה בזנגבילא שקורין זינזי״ברו בלע״ז וכן קל״ו של גרופל״י שאין רגילים לאכול [אלא] ברטיבא כגון בליטוארי״ו אין מברכין עליהם כלל ביבשתא אבל עץ של קנמון שקורין קניל״א מברכינן עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים ועל צוקר״ו מברכינן בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי (שיר השירים ה) זה צוקר״ו ואגוז שקורין מושקד״א מברכינן בורא פרי העץ שגם נוהגין לאכול אותו ביובש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולענין פלפלין – כתבו הגאוניםא ז״ל בלחה מברך בפה״א. וזה תימה גדול כיון שהוא נוהג בערלה, קרינן ביה את פריו, פרי העץ בעי ברוכי. ואולי סברו, דהאי הימלתאב דאתיא מבי הנדואי, דאמר רבא שריא, ומברכינן עליה בפה״א, דפלפלי היא. וזה אינו נכון שאין לנו בפרי הנוהג בערלה, אלא ברכת פרי העץ לעולם. אבל הימלתא דהנדאי, דזנגבילא רטיבתא היא,⁠ג ובזנגבילא ודאי בורא פרי האדמה מברכינן, דשרשין הם ולאו פירא כלל. אבל פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר״מ.⁠ד והתימה גדול, שמקצת הגאונים ז״ל כתבו פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה, מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין. וכן כתב רב האיי גאון ז״ל. ואדרבה היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ. ואפשר שסברו הראשונים, מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות, והן לבנות, והוא פלפל לבן, וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור. זהו ענין הפלפלין בתולדתן, ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרות של צלף, ושל אתרוג, לברך עליהן פרי האדמה, דכגופא של אילן הם. וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב, מדכתיבה עץ מאכל הוא, יתכן דעץ מאכל קרי ליה, בפה״א מברכינן, כעץ הנאכל.⁠ו וקבלת הגאונים נקבל. ומעתה נוכל לפרש, שהימלתא הבאה מבית הנדואי, עיקרא פלפלין. ששם בהנדואה יוצאים הפלפלין ולא במקום אחר, גם היום.
וקשיא לי לרב ששת דאמר ביבישתא שהכל, מאי קסבר אי במלתייהו קיימי וחזו לאכילה, לברך פרי האדמה, או פרי העץ. ואי לאו במילתייהו קיימי, ולא חזו, ביבישתא ולא כלום. ונ״ל דרב ששת עביד דיבישיא כשינויא, וכיון דאישתנו לגריעותא, ולא אכלי להו רובא דאינשי בעינייהו, גרעינן נמי ברכה דידהו, ומברכין עלייהו שהכל. ודמי לטעמיה דרב נחמן בקמחא דחטי.⁠ז וראיתי בהלכות גדולות,⁠ח ואית רבנן דאמרי, סוכ״ר וקנה דסוכ״ר, בפה״א, ולאו משום דס״ל דקנה לאו עץ הוא, אלא הכי ס״ל, אע״ג דעץ הוא, כיון דלאו פירא קא מפיק, ולא קא אכלינן פירא, אלא עץ,⁠ט לא מיתמר לן בפה״ע, אלא בורא פרי האדמה, מידי דהוה אתיתאי ואפירחא.
א. כ״כ הרשב״א והארחות חיים הל׳ ברכות אות כה בשם רב האי גאון, רבינו יונה, וכלבו הל׳ ברכת הפירות בשם גאונים, ובספר הנר הביא דרב האי גאון סובר בפה״א ורס״ג בפה״ע. ועיין אוצר הגאונים ברכות חלק הפירושים עמ׳ 51 סי׳ קנב-קנג. וכן פסקו הרי״ף, הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ח ה״ז, או״ז סי׳ קסד, תוד״ה ברטיבא.
ב. בגמרא שבפנינו: המלתא, ועיין דקדוקי סופרים.
ג. כן פירשו גם בה״ג (ד״ו דף ח ע״ב, מהדורת הילדסהיימר עמ׳ 97), ראבי״ה סי׳ קא סמ״ג עשין כז, או״ז סי׳ קסד, רשב״א ריטב״א ומאירי בסוגיין.
ד. וכן חולק גם רבנו יונה, וכן פסקו לברך בפה״ע גם הראב״ד הובא ברשב״א ובארחות חיים, ריטב״א כאן ובסוכה לה א, רא״ש סי׳ ו.
ה. ויקרא יט כג.
ו. הריטב״א סוכה לה א כתב על טעם זה: ואיננו נכון. אבל בשו״ת הרשב״א סי׳ ת הסכים לזה. והוסיף דכיון שניטע על דעת ליבשו נגרע. וכ״ה במאירי ובכס״מ. וכעין הסברא שכתב רבינו בסמוך לדעת רב ששת.
ז. לעיל ע״א.
ח. ד״ו דף ז ע״ד, ושם כתב מתהילה לברך בפה״ע, ואח״כ הביא לשון רבינו: ואית וכו׳ ובמהדו׳ הילדסהיימר עמ׳ 95 הביא מד״ב לברך בפה״א ואית רבנן דאמרי בפה״ע עיי״ש. ובזה מבואר מחלוקת הראשונים בדעת בה״ג, דר׳ יונה, מאירי ריטב״א, שמ״ק וארחות חיים שם כתבו בשמו לברך בפה״א כרבינו, אבל הרא״ש סי׳ ו, או״ז סי׳ קסד, תוספות ר׳ יהודה החסיד והטור סימן רב כתבו בשמו לברך בפה״ע, ועיין תוס׳ ד״ה רטיבא ומרדכי סי׳ קיז.
ט. והסוברים בפה״ע טעמם דעל דעת כן נטעו ליה אינשי. והרמב״ם הל׳ ברכות פ״ח ה״ה כתב מטעם זה דברכתו שהכל, והסוכר לא עדיף מדבש תמרים שברכתו שהכל וכן הסכים הסמ״ג סי׳ כז (דפוס וינציא קיג ע״ד), ומה שהביא בה״ג ראיה משותא ופירחא יש לחלק דנאכלים, ובקנה סוכר דרך למוצצו לכך גרע. ועיין פרישה סי׳ רב אות כג, הגהמ״י וכס״מ שם. טור שם שדחו הראיה מדבש תמרים.
י. בגמ׳ לו א ובבה״ג ד״ו: אשותא, בה״ג ד״ב: אשיתא.
לא קשיא הא ביבישתא הא ברטיבתא. ובודאי משמע מהכא דרטיבתא חזי למיכל ומברכין עליה בורא פרי העץ. וכן פירש הראב״ד ז״ל. אבל הרב אלפסי ז״ל כתב בורא פרי האדמה. וכן מצאתי גם לרבנו האי גאון ז״ל בפירושיו. וביבשתא קיימא לן כרבא ולא מברכין עלייהו כלום.
לא קשיא הא ברטיבתא – מברך בורא פרי האדמה הא ביבישתא ולא כלום דכי היכי שהיא פרי לענין ערלה הכי נמי לענין ברכה:
בד״ה ברטיבא כו׳ של גרופלי כו׳ נ״ב בל״א נעגיליך:
בא״ד שקורין מושקדן נ״ב ואגוז מטוגן בדבש גם כן בפה״ע כדלקמן (ברכות דף ל״ח ע״ב) ד״ה משכחת לה בתומי:
בד״ה ברטיבא כו׳ מברכין עליה בפה״א כו׳ עכ״ל וכ״כ גם הרי״ף שעל פלפלי רטיבתא מברכין בפה״א [ול״נ] מדפריך (עליה) ומשני לה הא ברטיבתא מכלל דמברכין בפה״ע וק״ל [עיין בהרא״ש]:
בא״ד של גרופלי שאין רגילין לאכול אלא ברטיבא כגון כו׳ עכ״ל כצ״ל מלשון המרדכי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שיש לחלק, הא [זה] שרואים מדברי ר׳ מאיר שהפלפלים ראויים לאכילה הרי זה ברטיבתא [ברטובה], בעוד הפלפלים רכים שאז הם ראויים לאכילה. ואילו הא [זה] ששנינו לענין יום הכיפורים שאין כסיסתם נחשבת לאכילה, הרי זה ביבשתא [ביבישה], שכשמכרסם פלפלים יבשים אין אכילתו אכילה, ואינה טעונה ברכה.
The Gemara responds: This is not difficult, as there is a distinction between two different cases. This, where Rabbi Meir spoke of peppers fit for consumption, is referring to a case when it is damp and fresh; and this, where chewing on pepper is not considered eating on Yom Kippur and does not require a blessing, is referring to a case when it is dry.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותההשלמהרמב״ןרשב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְמָרִימָר: לכַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי פָּטוּר? וְהָא אָמַר רָבָא: מהַאי הִמְלְתָא דְּאָתְיָא מִבֵּי הִנְדּוּאֵי – שַׁרְיָא, ומברכין עליה ״בפה״אבּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא.

With regard to this discussion of chewing pepper on Yom Kippur, the Gemara cites what the Sages said to Mareimar: Why is one who chews ginger on Yom Kippur exempt? Didn’t Rava say: One is permitted to eat the ginger that comes from India, and over it, one recites: Who creates fruit of the ground. With regard to blessing, it is considered edible; therefore, with regard to chewing on Yom Kippur, it should be considered edible as well. The Gemara responds: This is not difficult. This, where a blessing is recited, is referring to a case when it is damp and fresh; this, where no blessing is recited, is referring to a case when it is dry.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך המלתא
המלתאא(ברכות לו:) האי המלתא דאתי דבי הנדואי שריא פי׳ הוא זנגבילא דינה כדין פילפלי יבישתא ולא כלום וביום הכפורים פטור זנגבילא רטיבא בורא פרי האדמה וביום הכפורים חייב ואם שרה זנגביל במים אין בו משום בישולי עכו״ם:
א. [אינגבער.]
המלתא – ליטואר״יו בלעז.
שריא – אין בה לא משום בשול נכרים ולא משום געול נכרים.
הנדואי – כושיים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אמר רבא האי הומלתא – פירוש מרקחת שעושין מזנגבילא שקורין לה בלעז גינגבער״ט שריא ומברכין עליה בורא פרי האדמה. לא קשיא הא ברטיבתא מברך בורא פרי האדמה הא ביבישתא ולא כלום דכי היכי שהיא פרי לענין ערלה ה״נ לענין ברכה.
והא אמר רבא האי הומלתא – פירוש מרקחת שעושין מזנגבילא שקורין לה בלעז גינגבער״ט. שריא ומברכין עליה בורא פרי האדמה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב הזכרת ענין כסיסת הפלפלים ביום כיפור מביאים את מה שאמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] למרימר: מפני מה כס זנגבילא ביומא דכפורי [הכוסס זנגביל ביום הכיפורים] פטור? והא [והרי] אמר רבא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי [אותו זנגביל הבא מהודו]שריא [מותר] באכילה, ומברכינן עליה [ומברכים אנו עליו] ״בורא פרי האדמה״. ומתוך שלענין ברכה רואים אנו שהוא נחשב כראוי לאכילה, כך צריך להיות הדין גם לגבי כסיסתו ביום הכיפורים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שיש לברך עליו הרי זה ברטיבתא זנגביל רטוב, טרי], הא [זה] ששנינו לענין כסיסתו ביום הכיפורים שאינה נחשבת כאכילה הרי זה ביבשתא [ביבש].
With regard to this discussion of chewing pepper on Yom Kippur, the Gemara cites what the Sages said to Mareimar: Why is one who chews ginger on Yom Kippur exempt? Didn’t Rava say: One is permitted to eat the ginger that comes from India, and over it, one recites: Who creates fruit of the ground. With regard to blessing, it is considered edible; therefore, with regard to chewing on Yom Kippur, it should be considered edible as well. The Gemara responds: This is not difficult. This, where a blessing is recited, is referring to a case when it is damp and fresh; this, where no blessing is recited, is referring to a case when it is dry.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יההשלמהריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) חֲבִיץ קְדֵרָה וְכֵן דַּיְיסָא, רַב יְהוּדָה אָמַר: ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: נ״במ״מבּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. בְּדַיְיסָא גְּרֵידָא כ״עכּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דבמ״מדְּ״בוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. כִּי פְּלִיגִי בְּדַיְיסָא כְּעֵין חֲבִיץ קְדֵרָה, רַב יְהוּדָה אָמַר ״שֶׁהַכֹּל״, סָבַר דּוּבְשָׁא עִיקָּר. רַב כָּהֲנָא אָמַר ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, סָבַר סְמִידָא עִיקָּר. א״ראָמַר רַב יוֹסֵף: כְּוָתֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מִסְתַּבְּרָא, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.:

The Gemara cites a similar dispute with regard to the blessing be recited over ḥavitz, a dish consisting of flour, oil, and honey cooked in a pot as well as pounded grain. Rav Yehuda said that one recites: By Whose word all things came to be. Rav Kahana said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment. The Gemara explains: With regard to pounded grain alone, everyone agrees that one recites: Who creates the various kinds of nourishment. When they argue, it is with regard to pounded grain mixed with honey, in the manner of a ḥavitz cooked in a pot. Rav Yehuda said that one recites: By Whose word all things came to be, as he held that the honey is primary, and on honey one recites: By Whose word all things came to be. Rav Kahana said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment, as he held that the flour, as is the case with all products produced from grain, is primary, and therefore one recites: Who creates the various kinds of nourishment. Rav Yosef said: It is reasonable to say in accordance with the opinion of Rav Kahana, as Rav and Shmuel both said: Anything that has of the five species of grain in it, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, even if it is mixed with other ingredients.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהרשב״ארא״הרא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אברושך
אברושך – אברושך (ברכות לו:) פי׳ אברושך הוא חביץ קידר׳ ומפורש במקומו דהוא קימח׳ ודובש׳ ומשח׳ (א״ב: כן פירש״י חביץ קדרה אבל אני לא מצאתי מלת אברושך בגמ׳):
ערך דייסא
דייסאא(ביצה כו) מערבין בדייסא. (עבודה זרה לח.) איכא בנייהו אדרי ודייסא. (ברכות לו:) בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דמברכין בורא מיני מזונו׳ פירוש דייסא הריפות גרידא בלא עירוב דבש ובלשון ישמעאל הריסא:
ערך פרחא
פרחאב(ברכות לו) דשקליה לניצא דפרחא והוי בוטיתא פי׳ צלף ובלעז קפר״א:
ערך פרצן
פרצןג(ברכות לו) הא בדשומשמי הא בדפורצני (פסחים מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני פי׳ נותנין מים על החרצנים ב׳ וג׳ ימים ואח״כ סוחטין אותן והיוצא מהן נקרא תמד דפורצני והנותן מים בשמרי יין ומסנן אותן והיוצא מהן נקרא תמד דרווקא (נזיר לד:) רבי יוסי אומר כדי שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי עינבל (גמרא) אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עצורין כרבי יוסי פי׳ זוג היינו עצורין דזהו החיצון שמעצרין אותו כרבי יוסי דמתניא ופורצני היינו הפנימי הגרגר כמו פרצידא:
ערך תמר
תמרדתמר מקמי נהמא כי נרגא לדקלא לבתר נהמא כעברא לדשא פי׳ האוכל תמרים אליבא ריקנא שוברין הגוף כגרזן לאילן והאוכלן אחר הסעודה מחזיקין הגוף כמו הבריח לדלת עיין בערך נגר תומרתא דחיננותא פי׳ בערך חן פי׳ תחילת ביכורין של כל פירות כשמתחילין לבשל פירות מהן קורין אותן בלשון ארמי חינניתא בין לתמרים בין לשאר פירות (מכות כ:) מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי פי׳ דרך בני אדם לאכול תמרי כשהן בארבלא ואם אוכלן אדם שם ואינם מעושרין מי שיודע שהתרה בו ויהא חייב מלקות זית שמן ודבש תרגום ירושלמי תעריא תליין בדובשא תמר תמרות אביונות וקפריסין (ברכות לו) פי׳ תמרות הן לולבי נצפה ואוכצין אותן כשהן רכין משום דאדעתא דהכי נטעי להו מברך עלייהו בורא פרי האדמה אבל לולבי גפנים דלאו אדעתא למיכל לולבי נטעי להו מברכין עליו שהכל וכבר פירשנו פי׳ מבואר בערך צלף (שביעית פרק ב) התמרות שלהן אסורות פי׳ הציץ קודם שהוא פתוח דומה לתמרה כדאמרינן נקטם ראשה ועלתה בו תמרה (מעשרות פרק ד) רג״א תמרות של תלתן וחרדל ושל פול המצרי חייב במעשר (פרה פי״א) אין מזין לא בינקיות ולא בתמרות פי׳ כמין גרגרים קטנים שיש בראש האזוב:
א. [צוקאסט מעהלשפייז.]
ב. [קאפער.]
ג. [קערנער.]
ד. [דייטלען.]
חביץ קדרה – מין מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה כך עושין מאכל קפוי בקדרה ולקמן מפרש לה קמחא ודובשא ומשחא וקרו ליה אברושד״י.
דייסא – של חטים כתושות במכתשת.
דייסא כעין חביץ קדרה – לקמן מפרש לה חטי דמתברי באשיתא ויהבו בהו דובשא ועביד להו בקדירה.
סמידא – סלת.
וכל תבשיל שיש בו מה׳ מינין של תבואה מברך לפניו בורא מיני מזונות ולאחריה על המחיה וכו׳.
כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות – וכן קלייריט״ש בלע״ז שעושים מקמח ומים או מחלב מברכין עליהם בורא מיני מזונות וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מ״מ ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מ״מ וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך.
(חביס) [חביץ] קירדא, בלשון ישמעאל אל כביץ.⁠א דיסא, אל חריסי.⁠ב
ר׳ יהודה אומר שהכל ור׳ כהנא אמר בורא מיני מזונות. בדיסא גרידא – פיר׳ בלא דבש, כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות. כי פליגי בדיסא דכעין חביץ קירדה – פיר׳ ברבש, ר׳ יהודה אמר שהכל דדובשא עיקר, ר׳ כהנא אמר בורא מיני מזונות שמידא עיקר.
1מקצת פירשו: מאי חביץ קידרא קמח ודבש דעבידי אברושך, ודיסא דכעין חביץ קידרא חייטא דאתברי (באמצנא) [באסיתא] ודובשקאג – פיר׳ סלת ודבש מבושלים יחד ונקראת בלש׳ ישמעאל חרידה.⁠ד
א. ראה רי״ף כאן ובערוך ע׳ חבץ.
ב. ראה ערוך ע׳ דייסא ואוצה״ג פיר״ח עמ׳ 44.
ג. ראה דק״ס מכתי״מ שכל הקטע שבכאן הובא בגירסת הגמ׳ (שם: ״ודובשא דעבדינהו בקידרא״). וע״ע ערוך ע׳ אברושך וע׳ חבץ ובהערות שם.
ד. ראה לעיל הערה 47 .
1. פיסקא זו מופיעה בכ״י לאחר ד״ה ״הכוסס את החטה״ בדף ל׳ז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דובשא עיקר. פירוש: רובו דבש ומיעוטו סולת ואי נמי עיקרו מחמת דובשו וסלתו להטעימו ולהכשירו ומכל מקום כיון דסולתו מעורב בו להכשירו מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב ושמואל. ולא דמי לתבשילא דליפתא (ברכות לט.) דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל, דהתם הוא משום דקמחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא, אבל הכא דלאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין.
חביץ קדירא. פי׳ קמחים שנתבשלו ונותנין לתוכן בבישולןא דבש הרבהב. וכן דייסא דכעין חביץ קדירא כגון דאיכא בה דובשא רב יהודה אמר שהכל. פי׳ דקסבר דובשא עיקר. ורב כהנא אמר בורא מיני מזונות אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי׳ דלעולם אינהו חשיבי עיקרג. כתב רבינו ז״ל חביץ קדירא קורין בלשון ישמעאלים כביץ.
[רי״ף כו, א] גופא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי׳ ולבסוף ברכה אחת מעין שלשד דטעמא דרב ושמואל משום דאינהו חשיבי עיקרה. ורב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי׳ וכיון דאמרינן כל שיש בו דהיינו תערובתו, כל שכן כל שהוא דהוא בעין, אלא דאתא לאפוקי כל שאינו מחמשת המינין דלא מברכינן עליה בורא מיני מזונות.
ואותבינן על רב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות מהא דתניא הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה. פי׳ ועשאה פת. ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות. פי׳ שיש בהם כזית. בתחלה מברך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות אין הפרוסות קיימות. פי׳ שאין בהם כזית, שנמוחו בשביל ריבוי בישול שנתבשלו, וכיון שכן ודאי עברה צורתו של לחםו. לכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה [אחת] מעין שלש. פי׳ אבל בשלא נימוחו מחמת ריבוי בישול, אע״פ שנימוחו, דין לחם גמור עליו לכל דבר בין לענין המוציא בין לענין שלש ברכות כדמוכח לקמןז. פי׳ ומיהו ברישא דהיינו כוסס את החטה לא תני בה ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דליכא לעולם בחמשת המינין מעין שלש אלא בדאיכא מעיקרא בורא מיני מזונות, אבל בכוסס את החטה דבתחלה בורא פרי האדמה ליכא לבסוף מעין שלש, וטעמא דמילתא משום דחמשת המינין מזון ומסתמא למזון קיימי, ובשהזכירן בתורה והטעינן ברכה לאחריהן בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן, ולאפוקי הכוסס את החטה, ומכל מקום מידי בורא פרי האדמה לא נפיק דאורחיהו דאינשי זימנין דאכלי הכי, אבל ודאי אינו מזון ולא כדרך מזוןח ואין ברכה לאחריו לבסוף אלא כשאר דברים דאינן משבעת המיניןט. והכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו. פי׳ עשה בו את הפתי. ובישלו אע״פ שהפרוסות קיימות. [פי׳] שיש בהן כזית. בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי׳ ובגמרא אסיקנא דליתא להא, דכל שאינו משבעת המינין אין ברכה לאחריו מעין שלש, אלא הכי תניא, בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. וסלקא להו בתיובתא. פי׳ לרב ושמואל דאמרי דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דהא תנא דאמרינן באורז דלכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. [הילכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות] ולבסוף בורא נפשות רבות וכדתריצנא להא מתניתא פי׳ בגמרא תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקיימא לן דכל דלבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות.
והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובת פי׳ דחמשת המיניןכ לא דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה. פי׳ דדיקינן מיניה דהא אינו מחמשת המינין אין מברכין עליו בורא מיני מזונות, ובהא הוא דאיתותב דהא אשכחן דתניא דמברכין עליו בורא מיני מזונות. אבל על ידי תערובת לא איתותב. כלומר מאידך שמעתא דאמרי דכל שיש בו תערובת מחמשת המינין הוא עיקר ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש מיהא לא איתותב. הילכך קיימא לן כותיהו בהא דליכא מאן דפליג עליהו ועוד דסוגיין כותיהו.
פי׳ ומיהא דוקא בתערובת הוא דקאמרינן דכל שיש בו מחמשת המינין [מברך עליו בורא מיני מזונות], ואפילו היה שאר התערובת עיקר, דלעולם חשיב דחמשת המינין עיקר, אבל כשאינו בתערובת, פעמים שהוא טפלה ואפילו פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן (בבלי ברכות מד.) בהביאו לו מליח ופת אי נמי בפירות גינוסרל, וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת, אפילו הוא מעט, מכל מקום לעיקר תבשיל הוא שם, ואע״פ שמרבה בשאר המינין והוי עיקר לגביה, מכל מקום כיון דגם הוא מעיקר התבשיל הוא חשיב, אבל כשהוא בעין ובא עם דבר מליח או עם פירות גינוסר אינו עיקר כלל ולא בא כי אם להכשיר את פיו, ולא עוד אלא אפילו בתערובת כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכונת אכילתו לא חשיב כלל, כדאמרינן לקמן (בבלי ברכות לט.) בתבשילא דליפתא ויהבי ביה קימחא דאע״ג דמפשי ביה קימחא לא מברכינן עליה אלא שהכל משום דקימחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמאמ.
פי׳ והא דרב ושמואל נמי דכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו [בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש], דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי, דאפילו אכליה בעיניה בכי האי גונא, לא חשיב לברוכי עליה לבסוףנ, וכיון דכן על ידי תערובת כי האי גונא, מסתבר ודאי דלא חשיב לא בתחלתו ולא בסופוס.
וכתב רבינו ז״ל ופת דוחן לכתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. פי׳ ולא מסתבר, דבגמרא משמע בהדיא דאורז ודוחן שוין הןע, ובפתן ובתבשילן מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות.
וריהטא. פי׳ הם קמחים רכיםפ ונותנים בו דבש הרבה ועל ידי שהן רכין נקראין ריהטאצ. בין דמפשי ביה קימחא בין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
א. משמע כונתו דאין נותנין הדבש אחר הבישול אלא מתבשל יחד עם הקמח, וצ״ב דלכאורה גם בלא נתבשלו יחד הוו מאכל אחד ויש כאן עיקר וטפל (ודעת דה״ח דאפילו שני מאכלים שעירבם וניכרים כל אחד לעצמו מברך על הרוב או על הדגן כמובא בביאה״ל סי׳ ריב וכ״ש הכא שהם מאכל אחד ואין ניכרים כל אחד לעצמו דלכ״ע מברך על הרוב או דגן), אכן יעו׳ בפסקי הרי״ד והריא״ז שג״כ כתבו דמיירי בבישלם יחד, וביאר הרי״ד דלא קאמר רב יהודה דובשא עיקר אלא משום שנתבשלו הקמח והדבש יחד והדבש הוא רוב התבשיל, אבל נתן הדבש אחר הבישול לכו״ע קימחא עיקר אף שהדבש הוא רוב שהקמח עיקר המאכל והדבש בא להטעים הקמח ודמי לשורה פתו ביין, ואף בחטים שלוקות שלמות שאין בהם חשיבות דגן (ועיין שעה״צ רח כו, כז ותשו׳ הרא״ש כלל ד אות טו) החטים עיקר בכה״ג עכ״ד. ונראה דזהו גם כונת רבינו דאין לדון הדבש עיקר משום שנתן דבש הרבה אלא כשבישלו עם הקמח דהו״ל תבשיל אחד והדבש הרוב, אבל נתנו אח״כ הו״ל הקמח עיקר מאכלו והדבש בא להטעים, ועיין בהע׳ הבאה.
ב. ומש״ה סבר רב יהודה דדבש עיקר שהוא הרוב, ועיין בהע׳ הקודמת, והרשב״א לז, ב ד״ה דובשא עיקר כתב ג״כ באופן הראשון דהדבש עיקר משום שהוא הרוב, אבל אופן נוסף כתב דעיקר מטרתו בדבש והקמח בא להכשירו ולהטעימו. (ועיין טור ס״ס רד וב״י ס״ס רג).
ג. הכי איתא בגמ׳ ר״כ אמר במ״מ סבר סמידא עיקר ועלה קאמר רב יוסף נקוט דר״כ בידך וכו׳, והיה מקום לפרש דר״כ דקאמר סמידא עיקר מיירי במסויים לענין חביץ קדירא דסבר דמטרת האוכל בקמח והוא העיקר אע״פ שהוא מיעוט, (וע״ד שאמר רבא לז, ב ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קימחא סמידא עיקר), אבל רב ושמואל דקאמרי כללא דכל שיש בו מה׳ המינים מברך במ״מ ע״כ מטעמא אחרינא הוא, ומצו למיסבר כרב יהודה דדובשא עיקר אלא דמטעם אחר מברך במ״מ, וכן סבר בתחלה בשי׳ ריב״ב על הרי״ף, אך דחה הך פירושא דאם הדבש עיקר והדגן טפל כלל גדול הוא דמברך על העיקר ופוטר הטפל, ועוד נראה דמדקאמר נקוט דר״כ בידך משמע דר״כ ורב ושמואל חד מילתא קאמרי, ולכן פי׳ רבינו וכן מסיק בשי׳ ריב״ב וכ״ה בשאר הראשונים דרב ושמואל נמי אתו עלה משום דסמידא עיקר והטעם דאינהו עיקר מצד חשיבותא דדגן ואע״פ שהם טפלים מצד כמותם בתבשיל. (וצ״ע מדקאמר ר״כ לט, א תבשילא דסילקא דלא מפשו בה קימחא בפה״א ואי סבר כרב ושמואל אף בפורתא סגי ולרבינו לקמן דמצריך כזית בכא״פ יש ליישב אך להחולקים צ״ע, שו״ר באבנ״ז סי׳ לח שעמד בזה). ועמ״ש בהע׳ 61 בדעת הר״מ.
ד. וכ״ה ברי״ף כו, א בסה״ע ומשמע דגרס כן בגמ׳ וכ״ה בתוס׳ מא, ב (ד״ה אלא) דאמרינן לעיל כל שיש בו מחמשת המינים צריך ברכה מעין שלש, וכ״ה בתורי״ח ואו״ז בשם ר״ח וברא״ש וש״ר וכ״נ בר״מ פ״ג הי״א. ועיין ריטב״א פ״א ה״ל ופסקי הרי״ד וריא״ז וב״י סי׳ רח בשם האשכול ואבודרהם דאם עשאה פת מברך המוציא ובהמ״ז.
ה. פי׳ דאם היה שאר התבשיל עיקר אלא שאמרו חכמים שכל שיש בתבשיל דגן המזין מברך במ״מ אין זה אלא לענין במ״מ אבל לענין מעין שלש יש לילך אחר העיקר והדגן טפל ונפטר בברכת העיקר אבל כיון שהטעם משום דנחשב הדגן עיקר ממילא מברך שפיר מעין ג׳.
ו. רבינו מפרש דפרוסות קיימות ואין קיימות הכונה לגודל הפרוסות, ושיעור קיימות בכזית, ומקורו בירושלמי כמ״ש התוס׳ לז, ב ושא״ר שם, אמנם לפי׳ רבינו בע״ב בסוגיא דחביצא עולה למסקנא דפירורים פחותים מכזית שנתבשלו מברך עליהם המוציא כל זמן שיש בהם תואר מראית לחם, ומש״ה הוכרח לפרש כאן דלא עצם מה שאין בהם כזית מוציאן מכלל לחם אלא דמה שאין בהם כזית הר״ז ע״י שנימוחו בשביל ריבוי בישול וכיון שכן ודאי עברה צורת ומראית הלחם, ומשמע דגם בכזית בעי׳ מראית לחם אלא דכל שלא נימוחו כ״כ דאיכא עדיין כזית גם לא עברה צורת הלחם, משא״כ בע״ב דפיררם לפני הבישול שפיר משכח״ל פירורים פחותים מכזית וצורת לחם עליהם, ועד״ז כתבו תוס׳ בע״ב לדעת רש״י דבכזית דרך להיות תוריתא דנהמא ובפחות מכזית ליכא תוריתא דנהמא ע״ש, ורש״י פי׳ דקיימות היינו שלא נימוחו ואין קיימות היינו שנימוחו ולדינא הוא עולה כד׳ רבינו אבל לרש״י אי״צ לפרש דמדאין בהם כזית ש״מ דנימוחו אלא אין קיימות פירושו שנימוחו, אכן שי׳ תר״י בע״ב דבבישול כל דאיכא כזית מברך המוציא אף בדליכא תוריתא דנהמא וכל דליכא כזית מברך במ״מ אף דאיכא תוריתא דנהמא דכיון שנתבשל לא תואר לחם לו (ובארח״ח בשם רבינו יונה דלא תואר לחם ולא הדר לו וכ״ה במג״א סי׳ קסח סקכ״ח דחסר בעצם התואר וצורת לחם ע״י שנתבשל אף דניכר לרואה שהוא לחם וע״ש במאמ״ר) וכ״פ הרא״ש וטושו״ע סי׳ קסח. ועמ״ש עוד לקמן בע״ב.
ז. עיין להלן לט, א פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא וכתב הרז״ה דמיירי בנתנה בכלי שני שאינו מבשל ומש״ה אף דלית לה תוריתא דנהמא מברך המוציא משא״כ בחביצא מיירי בנתבשל בכ״ר ומש״ה מברך במ״מ בדלית להו תוריתא דנהמא וכ״כ הרמב״ן בשם גאון יעו״ש, ולכאורה גם אם אין מתבשל מ״מ עובר צורת הלחם, וצ״ל בדעתם דרק בחל עליו שם תבשיל הוא שמתבטל שם לחם, אך רבינו לא נתכוין להגמ׳ שם דאיהו פירשה בנתבשל ולא עברה צורת לחם, אלא כונת רבינו להגמ׳ בע״ב דפירורים פחות מכזית כל זמן שתואר לחם עליהם מברך המוציא ובהמ״ז, ומשמע לפ״ז דנימוח שלא ע״י בישול לא עברה צורת הלחם, וצ״ב בזה, ובראשונים בע״ב מבואר דה״ה נדבק ע״י דבש ומרק וכיו״ב ואבד תואר לחם מברך במ״מ, וע״ש בתוס׳ דהשרה פירורים במים עד שנתלבנו המים מברך במ״מ, וצ״ע אם רבינו חולק דנדבק או נשרה במים אינו מפסיד צורת לחם (וחביצא מיירי בנתבשל לדידיה כמבואר בדבריו בע״ב) או דמיירי בענין אחר, ויעו׳ חולין קכ, א דהמחה למצה וגמעה אינו יוצא דלאו לחם הוא וכ״ה בר״ח פסחים לה, א וכ״ה ברש״י שם מא, א ד״ה יוצאין דרקיק השרוי שנימוח לאו לחם הוא (וע״ש ברש״י לה, א ד״ה אין ובתוס׳ חולין ד״ה לחם), וקשה מזה על הרז״ה ורבינו, ואולי למצוה לחם מעליא בעינן יעו׳ לשון רבינו לקמן לח, א גבי כובא דארעא דמבואר סברא כזו וצ״ע, עוד מצינו פלוגתא בראשונים דתר״י לז, ב ולט, א כתבו דפירר לפירורים דקים שאין ניכר שהוא לחם אכתי חשיב תוריתא דנהמא ובמראהו עמד כיון שלא נשתנה מראהו בעצם רק אין ניכר מחמת קוטנם, ואילו ברמב״ן שם מבואר דעצם הפירור לפירורים דקים מוציאו מתואר לחם וכ״ה בתשו׳ מהרי״ל ס״ס קסה. ויעו׳ בר״מ פ״ג ברכות ה״ח ובכ״מ שם, ונראה דסובר דאם עברה צורת הפת ע״י שנימוחה בריבוי בישול אף בכזית לא הוי לחם כיון דנימוחה וכההיא דחולין (ויתכן דכשהיא גוש אחד ע״י הבישול חשיבא כזית, כהבנת אהעו״ז סי׳ קסח בדעת מג״א, אלא דמ״מ כיון שנימוחה לא הוי לחם) אבל אם לא נימוחה אלא שפיררה ועירבה במרק או בתבשיל ועי״ז אין ניכר בפירורים שהם פת, בפירורי כזית חשיבי לחם ובפחותים מכזית לא חשיבי לחם, ועד״ז כתב באהא״ז. ועיין בכתבי הגרי״ז מנחות עה, ב.
ח. ולשון רבינו לקמן מד, א דלאו אורחא דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים ועמש״כ בהע׳ שם.
ט. וכ״כ רבינו לעיל לו, א ולקמן מד, א ע״ש בהע׳. ומש״כ לענין בפה״א עמ״ש בהע׳ 22.
י. לכאורה צ״ל עשאו פת.
כ. פירוש רבינו בדברי הרי״ף מחודש, דבפשוטו כונת הרי״ף דדוקא בחמשת המינים אמרי׳ דכל שמעורבים בתבשיל הם חשובין העיקר אבל אורז שנתערב בתבשיל אינו חשוב עיקר לברך במ״מ וכדאמרי רב ושמואל כל שיש בו מחמשת המינים הא אורז לא, ולא איתותבו אלא באורז דאיתיה בעיניה ולא באורז המעורב בתבשיל (עיין בגמ׳ לז, א ברה״ע אבל אורז ודוחן לא משום דע״י תערובת), וכ״ה ברשב״א ורא״ש ור״מ פ״ג ברכות ה״י וריטב״א הל׳ ברכות פ״א הכ״ט ובשא״ר, אך רבינו מפרש דהרי״ף קאי אמש״כ דמברך אאורז בנ״ר ועל זה כתב דדוקא באורז לבדו אבל בעירב בו מחמשת המינים מברך מעין שלש דבההיא דכל שיש בו וכו׳ לא איתותב רב ושמואל, ולא יתכן פירוש זה אלא לגי׳ רבינו ברי״ף דקיי״ל כרו״ש כו׳ ולבסוף מעין שלש, אבל לפנינו ברי״ף ליתא תיבות ולבסוף מעין שלש, (ואין מובן לפי׳ רבינו הא דנקט הרי״ף הך דינא באורז דוקא). ומדלא פי׳ רבינו כשאה״ר נראה מבואר דפליג וסובר דאף באורז המעורב בתבשיל הוא עיקר דהא חשיב כחמשת המינין לענין במ״מ, והא דאמרי רב ושמואל מחמשת המינים לשיטתייהו דאף אאורז בעיניה לא מברך במ״מ קאמרי אבל לדידן דאאורז בעיניה מברך במ״מ ה״ה בתערובת הוא חשוב עיקר דומיא דחמשת המינים, וכן דעת הריא״ז. ולפי׳ שאר הראשונים ברי״ף, יעו׳ רא״ש שכ׳ דהיינו באופן דשאר המינים הם רוב אבל כשהאורז הוא רוב אף שמעורב בו דברים אחרים מברך במ״מ, אבל הר״מ פ״ג ה״י כתב שאין מברך על אורז במ״מ אלא כשהוא לבדו ולא כשמעורב עם דבר אחר ודייק ב״י סי׳ רח דאף באורז עיקר ורוב מברך שהכל כשאינו לבדו וכ״ה במכתם, ועיין מג״א ושעה״צ סקל״ד. ומשמע דעת הר״מ והמכתם דלולא רב ושמואל הו״א דלא תיקנו במ״מ אלא בדבר שכולו מזונות וקמ״ל רב ושמואל דאם אך יש בו מקצת המזין ברכתו במ״מ ולאו משום דחשיב עיקר אלא דדבר שמקצתו מזין ברכתו במ״מ אבל באורז הדרינן לסברא קמייתא דרק בכולו אורז ברכתו במ״מ, אבל דעת שא״ר דרב ושמואל באו לחדש באופן שהדגן הוא מיעוט וטפל וטעמם דלעולם חשיב העיקר וכמ״ש רבינו לו, ב ע״ש בהע׳. ועיין ביאור הגר״א סי׳ רח ס״ז.
ל. וכן לשונו בסמוך ובא עם דבר מליח או עם פירות גינוסר, וצ״ע דהא מתני׳ דמליח ופת מפרשינן לה התם באוכלי פירות גינוסר והיינו הך, ונראה למאי דמפרש רבינו שם דנתן מלח בפירות ופירות עיקר, וכן יהא הדין באכל דבר מלוח בלא פירות דהוא עיקר, כל שעיקר כונתו למליח ואין אוכל הפת אלא שלא יזיקנו גרונו, וכ״מ בר״מ פ״ג ברכות וטור ושו״ע סי׳ ריב, והא דאמרינן מד, א מי איכא מידי דמליח עיקר ופת טפלה ר״ל באוכל פת לסעוד הלב, וזהו גם כונת רי״ו שכתב בנט״ז ח״ב (קמג, ב) דדוקא מליח דפירות גינוסר ולא מליח אחר, וזהו גם כונת הר״מ בפיה״מ אמתני׳ דמליח ופת. וע׳ שעה״צ ריב סק״ט, ודברי רבינו כטור ושו״ע וט״ז וא״ר, ואף דברי הר״מ בפיה״מ ורי״ו שהביא בשעה״צ מתפרשים כן כאמור.
מ. ביאור הדברים דבתערובת הרי המזונות מהוה מרכיב בגוף התבשיל שטעמו מצטרף מכל המינים שבו, ובכל אופן הרי הוא חלק חשוב ממאכלו, ובזה נתחדש דחלק המזונות נחשב העיקר, ואף דבעלמא בכה״ג אזלינן בתר העיקר מצד כונת האוכל או מה שהוא רוב, הכא אזלינן בתר חמשת המינים דמחמת חשיבותייהו הם חשובין העיקר שבתבשיל (ובב״י ס״ס קסח בשם האגור דמיני דגן חשיבי להו לאינשי), משא״כ שלא בתערובת דאוכל מליח וכדי שלא יזיקנו אוכל פת הרי המליח הוא מאכלו ואין הפת חלק ממאכלו אלא להכשיר את פיו לאכול המליח היא באה, ואף בתערובת לא אמרינן אלא כשהמזונות הוא חלק מגוף התבשיל דאית ליה חשיבות אבל אם הוא למטרה צדדית כגון לדבק לא חשיב כלל ואינו אלא טפל למאכל שהוא שאר המינים. (ועיין בשעה״צ ריב סק״ד ולשונו צע״ק). ומבואר בדברי רבינו דלא בעינן אלא דיבוא לכונת אכילה לאפוקי לדבק, ואף דעיקר שם התבשיל ע״ש שאר המינים והם עיקר המאכל, מ״מ כיון דגם הוא חלק מהמאכל מברך במ״מ דהוא נחשב העיקר, וכ״ה בריטב״א פ״א הכ״ח דאע״פ שאינו אלא טפל מצד כונת האוכל וכמותו בתבשיל מ״מ חשיב כאילו היה עיקר, וכ״ה בר״מ פ״ג ברכות דעירב מיני מזונות בתבשיל אם עירבו ליתן טעם חשיב עיקר אבל לדבק או לריח או לצבע הו״ל טפל, דאינו חשוב אצלו שהרי אינו בא לצורך טעמו שלו עצמו אלא לשמש אחרים לדבק או ריח או צבע ע״ש (ועיין מג״א ס״ס רד), וכן מבואר ברשב״א לז, ב דאע״פ דהדבש הוא עיקר מטרתו והקמח אינו אלא להכשירו ולהטעימו מ״מ כיון דהוא להטעים ולא לדבק חשיב עיקר מצד חשיבותו, וכ״ה בריב״ב על הרי״ף ובעוד ראשונים, וכ״נ בט״ז סי׳ רח ובשאר אחרונים. וילה״ס לפ״ז היכא דנתנו לתבל אי חשיב עיקר, כל שראוי עכ״פ ליאכל גם בפ״ע, דהא מ״מ בא ליתן טעם ולכונת אכילה, וכ״מ במג״א רד סקכ״ה, אך יותר נראה דלתבל הו״ל כמו לריח ולדבק עיין נדה נא, ב ור״מ פ״א טו״א, ומג״א שם מיירי בבצל דאינו תבלין בעלמא אלא נאכל כחלק מהתבשיל עיין בגר״ז ר״ה ס״א. (ועיין בט״ז דאי״צ טעם דגן, דכל שבא למאכל חשיב עיקר, וצ״ל כונתו דנתנו במאכל לסעוד הלב ולא להרגיש טעמו, ומ״ש הר״מ ליתן טעם בתערובת ר״ל דבא לטעם ולא לדבק או ריח וצבע, ולא שצריך שיורגש טעמו, והא דהצריך בשו״ע שם ס״ט שיהא בו טעם דגן י״ל דדוקא בפחות מכזית בכא״פ שהוא מעט בעינן לה, ועוד נראה דדוקא לענין המוציא אמרה דבעי׳ שם לחם ותנן בחלה פ״ג מ״ז דעושה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן הו״ל לחם וחייבת בחלה ויוצא בה יד״ח מצה ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין יוצא יד״ח בפסח). אכן בתורי״ח וברא״ש נראה דהיכא דעיקר מטרתו הוא שאר המינים והמזונות בא כטפל אינו מברך במ״מ דלא חשיב עיקר דומיא דלדבק, ולא אמרו אלא היכא דהמזונות עיקר מטרתו או דכולם יחד מטרתו, אלא שהרוב הוא מהמינים האחרים, דאע״פ דבעלמא בכה״ג הרוב הוא החשוב (כשאינו בא ללפת המיעוט), הכא המזונות הוא החשוב דמזונות עדיפא בחשיבותו מרוב, וכ״ה בטור סי׳ רח, וכן מפורש במאירי דאם עיקר התבשיל הוא שאר המינים והמזונות אינו אלא להטעים אין מברך במ״מ וכ״ה בספר הפרדס ש״א ה״ח. והיינו דרבינו ודעימיה סברי דחשיבות דגן אפילו כטפל בעלמא ולעולם איהו חשיב עיקר, אם אך בא כחלק מהתבשיל, אבל הרא״ש ודעימיה סברי דלא נאמר חשיבות הדגן אלא להכריע נגד הרוב דאף שהרוב ממינים אחרים ובעלמא נקבע התבשיל ע״ש הרוב הכא נקבע התבשיל ע״ש הדגן אבל כטפל בעלמא להטעים וכיו״ב א״א להחשיבו עיקר. ועיין תוס׳ שכתבו דאם נתן הקמח לסעוד הלב הו״ל עיקר, ומשמע אף דעיקר המטרה בשקדים אלא שנותן בהם קמח לסעוד הלב מ״מ חשיב עיקר (ומש״כ תוס׳ לסעוד הלב, ה״ה לכל כונת אכילה אלא דבציור דאיירו ביה היו נותנים לסעוד הלב).
נ. וכ״כ במג״א סי׳ ר״י דאין ברכה לאחריו אלא באכל כזית בכא״פ ע״ש, ובשעה״צ סק״ט הביא שכ״כ רבינו.
ס. וכ״כ הריטב״א פ״א הכ״ח, אבל שאר הראשונים לא הצריכו כן, ולהדיא כתב אבודרהם בשם רבינו יונה והובא להלכה בב״י סי׳ רח ובשו״ע ס״ט דאף בפחות מכזית בכא״פ מברך במ״מ, (ועיין תוס׳ לח, א ד״ה האי דמשמע לכאורה כרבינו והריטב״א ויש לדחות ע״פ תוס׳ שאנץ פסחים ב, א ע״ש, ועיין בהל׳ ברכות למהר״ם מרוטנבורג שכתב דאם יש כזית בכא״פ מברך במ״מ ומעין ג׳ ומשמע כרבינו דאף לענין במ״מ צריך כזית בכא״פ, ועיין ב״ח יו״ד ר״ס קיד). והנה לענין במ״מ אף לרבינו אי״צ לאכול כזית דגן אלא שאם יש כזית דגן בפרס חשיב לברך בתחלה במ״מ, אך לענין מעין ג׳ צ״ע אי סגי נמי במה שיש כזית דגן לפרס ולא בעינן אלא שיהא חפצא חשוב של דגן המצורף יחד דאז כל התערובת נגררת אחר הדגן (כעין שכתב הרא״ש חולין פ״ז סי׳ לא בשם רבינו חיים לענין טעם כעיקר וע״ע רא״ש הל׳ חלה), או שצריך שיאכל כזית דגן בכא״פ, ומדברי רבינו נראה דצריך לאכול כזית דגן, דמשמעות דבריו כך דלא עדיף אוכל הדגן ע״י תערובת מאוכלו בעיניה, אלא גרע דאפילו בתחלה אין מברך במ״מ כשאין מעורב כזית בפרס, דלא חשיב לברך עליו כשהוא מעורב אלא אם כשהוא בעין מברך עליו אף לבסוף, וכן בריטב״א שם ה״ל כתב דתבשיל שמערבין בו פת מברך המוציא לפניו ובהמ״ז בשאכל פת כזית, אכן בפשטות יתר הראשונים נראה דל״צ לאכול כזית דגן בכא״פ, ואף ל״צ שיהא בו כזית דגן בכא״פ, אלא כל שיש בו מחמשת המינים מברך על כל המאכל במ״מ בתחלתו ומעין שלש בסופו ואף כשאין בו שיעור כזית לפרס, מדכתבו בסתמא דכל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בתחלה במ״מ ולבסוף מעין ג׳, ועיין ביאה״ל רח ס״ט ד״ה בקדרה שהביא דברי הגר״א שכתב מקור דבתחלה ל״צ כזית לפרס דכל שיש בו וכו׳ משמע גם פחות מכזית לפרס וכתב הביאה״ל דלפ״ז הרי״ף שסיים ולבסוף מעין ג׳ משמע דל״צ כזית בכא״פ אף לברך מעין ג׳, והרי כהרי״ף כתבו גם תורי״ח ואו״ז בשם ר״ח והאשכול והרא״ש והטור ועו״ר, ובתוס׳ מא, ב ותוס׳ הרא״ש גרסי הכי בגמ׳, (ומש״כ רש״י מא, ב ד״ה פהב״ב ומתוך שנותנים תבלין הרבה ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג׳ דהביא מזה הגר״א שם דצריך לאכול כזית דגן וכ״ה באבן העוזר סי׳ קסח ובנשמ״א כלל נ סכ״א תמוה דברש״י נראה דאין חסר בשיעור אלא דבפת כזו לא הטעינו מעין ג׳ וכן בתר״י כתבו טעמו דאינו דרך אכילה כ״כ בכה״ג, וע״ע מש״כ בהע׳ 266 בזה, ולפ״ז גם מה שהביאו אחרונים הנ״ל ראיה מתוס׳ שם שחלקו ארש״י דס״ל דל״צ כזית דגן אינו ראיה דשפיר י״ל דמיירו באכל כזית דגן), וכן דעת המג״א רח סקט״ו והפר״ח במים חיים סי׳ א והפמ״ג סי׳ רי, וביאר הפר״ח דמהני חשיבות הדגן דהכל נגרר אחריו וכאילו הכל מדגן וחל עליו שם מאכל דגן, ונראה דזהו טעם המנהג שהביא המ״ב בסי׳ רח סוף סקמ״ח, ועד״ז בח״א כלל נ סכ״א ע״ש בנשמ״א, (ואף להדעות דלא מהניא טכ״ע דיהפך ההיתר לאיסור או להחשיב עיסה שיש בה דגן כאילו כולה מדגן לציד״ח מצה אלא צריך לאכול כזית מן האיסור ומן הדגן, הכא לא אתינן עלה משום טכ״ע דברכה לא תליא אלא בטעם הדבר מצד עצמו ולא בטעם דבר אחר הנוסף בו, אלא מדין עיקר וטפלה אתינן עלה, וכיון דברכה בהנאה תליא מילתא ועיקר הנאת מאכל זה בהדגן שבו הו״ל הכל כמאכל דגן, והרי הפר״ח בסי׳ תמב וסי׳ תנג סובר דצריך לאכול כזית מן האיסור ומן הדגן וכאן סובר דחשיב הכל כדגן), וביאור הענין דהנה הא דאזלינן בתר רוב או בתר מין דגן אף דשניהם מעיקר מטרתו היינו מדין עיקר וטפלה דמתני׳ מד, א (וכן מוכח מהא דאמרינן לו, א א״כ הו״ל אניגרון עיקר ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו׳ לדרך רבינו שם דהאניגרון עיקר משום שהוא רוב), וכ״ה בריטב״א שם ה״ל, והנה יסוד דין עיקר וטפלה מפורש במתני׳ מד, א דמברך על העיקר ופוטר הטפלה, ומבואר דאין הפירוש דמברך על העיקר בלבד אלא ברכת העיקר פוטרת הטפל, אך מאידך חזינן התם דפת טפלה אי״צ בהמ״ז והרי מה״ת ברכת בנ״ר אינה ברכה כלל לפת, ונראה דיסוד הדין הוא דהטפל אינו אכילה לעצמה אלא אכילתו חשובה חלק מאכילת העיקר, ולכן הטפל מצד עצמו אינו טעון ברכה דאינו אכילה בפ״ע ומש״ה פת טפלה אי״צ בהמ״ז, אבל הוא טעון ברכה מצד שהוא חלק מאכילת העיקר, (ואם העיקר אינו טעון ברכה כגון בתרופה מרה שנותנים בה דבר מתוק לא יצטרך ברכה לפ״ז כיון דאינו חלק מאכילה ויל״ע במ״ב סי׳ רד סקמ״ב), ועפ״ז מבואר סברת הפר״ח הנ״ל, דכיון דחשבינן לטפל כחלק מאכילת העיקר, משום הכי במאכל אחד שיש בו דבר עיקרי נקבע שם המאכל לפי הדבר העיקרי, וכיון דדגן עיקר הו״ל כאילו כולו דגן ומצטרף לשיעור, ואמנם בטפל הנפרד אינו מצטרף להשלים השיעור דאינו אלא מצורף בכונת אכילתו אבל אינו דבר אחד עם העיקר אבל בטפל המעורב כיון דהטפל חשוב חלק מאכילת העיקר ממילא הו״ל דבר אחד ששמו נקבע עפ״י העיקר, אבל רבינו והריטב״א סברי דגם בטפל המעורב אין גדרו אלא כטפל הנפרד ועיקר האכילה היא אכילת העיקר והשאר נטפל לאכילת העיקר אבל אין נקבע שם המאכל עפ״י העיקר ולכן אין מצטרף הטפל להשלים השיעור לברך מעין ג׳, ואף דכל הטפלות אינה אלא מכח שהוא מאכל אחד ויש במאכל זה דבר עיקרי מ״מ אין זה קובע שם המאכל אלא קובע שבאכילת מאכל זה עיקר האכילה היא אכילת העיקר שבו, וסברי עוד דגם לענין לברך בתחלה במ״מ צריך שיהא בו כזית דגן בכא״פ, והוא מבואר לטעמייהו, דכיון דאין הפירוש דהדגן קובע כל המאכל כמאכל דגן אלא דהאכילה העיקרית היא אכילת הדגן שבו ממילא היכא דאין כזית בכא״פ נמצא שבכא״פ שהוא שיעור המצרף אכילה אחת אין כאן אכילה חשובה של דגן וממילא גם בתחלתו אין להחשיב דעיקר אכילתו הוא הדגן שבתערובת דהרי כשאוכל פרס מתערובת זו בכא״פ אין כאן אכילה חשובה של דגן, אבל לשאר הראשונים נעשה המאכל כמאכל דגן ולכן גם היכא דאין בו כזית בכא״פ מ״מ כיון דהדגן הוא החשוב שבו נעשה הכל לדגן והו״ל אכילת דגן, (ובר״מ הל׳ ברכות פ״ג משמע דטפלה דמתני׳ מד, א היינו כשאינו בא לכונת אכילה דידיה כלל, ולפ״ז הא דאזלינן במאכל המורכב מדברים חלוקים בתר רוב או דגן אף שכל הדברים שבו לכונת אכילת עצמם הם באים אינו כלל מדין עיקר וטפלה אלא דשם המאכל נקבע לפי המרכיב החשוב והעיקרי, ויעו׳ לעיל הע׳ 61 דאין הר״מ מפרש טעמא דרב ושמואל דהמזונות עיקר אלא דתיקנו ברכתו במ״מ כל שיש בו קצת דגן המזין, ולפ״ז ג״כ ל״צ לאכול כזית דגן בכא״פ, והא דאמרינן לו, א גבי שמן ואניגרון דמברך אאניגרון משום דין עיקר וטפלה ובהע׳ 18 נתבאר בשי׳ הר״מ דטעמא דאניגרון עיקר משום שהוא הרוב והרי שהוא מדין עיקר וטפלה, ואולי התם לאו משום שהאניגרון רוב המאכל, דלא חשיב מאכל אחד דהשמן צף למעלה, אלא דמדין עיקר וטפלה הו״ל שמן טפל, כיון שאין בו הנאה לבדו רק כמצורף לאניגרון, וכל שאין בו הנאה עצמית אינו חלק עיקר בתערובת אלא טפל הבא לצורך אחרים דומיא דניתן לדבק וכיו״ב), ובב״י סי׳ רח הובא דברי אבודרהם בשם רבינו יונה הנ״ל ונפסק בשו״ע ס״ט ע״ש, והגר״א והמ״ב פירשו דבריו דצריך לאכול כזית מהדגן, (ואף להדעות דמהניא טכ״ע דההיתר מצטרף למלקות וכן לענין לציד״ח מצה עיין מ״ב סי׳ תנג, כבר נתבאר דלענין ברכה לא אמרינן טכ״ע דהברכה על הדבר מצד עצמו ולא על טעם דבר אחר הנוסף בו, אלא דמשום עיקר וטפל מברך על הדגן אבל אין הטפל משלים השיעור, ועיין ביאה״ל ד״ה אינו), ומש״כ דבעשה פת מברך מעין ג׳ בפחות מכזית כתב הגר״א שהוא ט״ס אך בלשון אבודרהם משמע שאכן חלוק דין עשה פת מבישלו בקדרה ע״ש, ויש לומר דכשעשה ממנו פת יש בזה הדין המבואר במתני׳ חלה פ״ג מ״ז דעשה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן הוי לחם לחלה ומצה וסובר רבינו יונה דל״צ כזית בכא״פ ואורז לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וז״ש דעשה פת הוי לחם ומברך המוציא לחם כיון שיש טעם דגן ואף מעין ג׳ מברך מה״ט אבל בהמ״ז אין מברך דלא עדיף מפהב״ב וליכא בהמ״ז אלא בפת מדגן שקובעין עליו סעודה משא״כ ביש בו כזית בכא״פ ואכלו בכא״פ מברך בהמ״ז וזה דין מיוחד בעירוב קמחים שעושה מהם עיסה ולחם ואיכא טעם דגן אבל בישלו בקדרה מברך בנ״ר, ודעת המג״א דל״צ לאכול כזית דגן כפשטא דסי׳ רח ס״ב ודוקא בקמחים מעורבים הצריך כזית דגן, ועוד יתכן דגם לרבינו יונה ל״צ לאכול כזית דגן רק שיהא בתבשיל כזית דגן לפרס דבכה״ג הדגן מצטרף יחד וחשיב ונגרר הכל אחריו אבל בפחות מכזית לפרס אין לדגן צירוף ובטל בתבשיל, ועד״ז כתב במאמ״ר, (וע״ש במאמ״ר ובא״ר שביארו דכיון דלא חשיב נחית חד דרגא ובפת מברך מעין ג׳ ובתבשיל בנ״ר והוא מתפרש לדרך זו דל״צ לאכול כזית דגן רק צריך שיעור חשוב דכזית בכא״פ ובפחות מזה נחית דרגא, אך צ״ע מנ״ל ומהיכ״ת לרבינו יונה ד״ז). וע״ע באבנ״ז סי׳ לח. ובמש״כ בגדר עיקר וטפל, הנה ברא״ש סי׳ כז כתב בשם בה״ג דעל יין שלאחר בהמ״ז אי״צ לברך לאחריו וכתב הרא״ש דשמא חשבו בא מחמ״ס, וצ״ב דגם אם בא מחמ״ס היינו דבהמ״ז פוטרתו אבל יין זה שתה לאחר בהמ״ז, אכן הביאור כמ״ש דהטפל אינו מחייב ברכה מצ״ע אלא מצד שהוא חלק מאכילת העיקר וכיון דבירך על הסעודה שפיר איכא ברכה לאכילה זו ולכל הנטפל לה. ובתוס׳ מד, א מבואר דאם הביאו לו טפל שלא היה דעתו עליו צריך לברך עליו, ואי״ז סותר למש״כ דאף דכל דין ברכתו מצד שהוא חלק מאכילת העיקר לא יהא אלא כהביאו לפניו עוד מן העיקר דבאופן שלא היה דעתו עליו צריך לברך, אבל בעה״מ (כט, א) כתב דאף בלא היה דעתו עליו כיון דטפל הוא לא בעי ברוכי, ונראה טעמו דהביאו לפניו עוד מן העיקר כיון דלא היה דעתו עליו הו״ל אכילה חדשה אבל הביאו לפניו טפל כיון דמצ״ע אי״צ ברכה אלא מצד שהוא חלק מאכילת העיקר הרי שאין כאן אכילה חדשה אלא מצטרף לאכילת העיקר שאכל, (ובמג״א ריב סק״ב כתב דבעה״מ מודה לתוס׳ וכונתו דאוכל פת דעתו על הכל כמ״ש ב״י ורמ״א ססי׳ קעז). ועיין בביאה״ל סי׳ ריב שהביא בשם דה״ח דעירב שני מאכלים יחד אף דכל אחד ניכר לעצמו הרוב או הדגן עיקר והח״א חולק ע״ש (ועיין לעיל הע׳ 51), ולכאורה ביאור פלוגתייהו ע״ד שנתבאר בפלוגתת רבינו והריטב״א עם שאר הראשונים, דלהח״א גדר טפלות במאכל אחד היינו דהעיקר קובע שם המאכל וממילא כאן שהם שני מאכלים ל״ש לומר כן, אבל להדה״ח גדר טפלות דמאכל אחד היינו כיון דנאכל באכילה אחת אמרינן דהרוב או הדגן הוא עיקר אכילתו ולכן אף בשני מאכלים כיון דנאכלים באכילה אחת אמרינן דהרוב או הדגן הוא עיקר האכילה, (ועיין ריטב״א פ״א ה״ל ובהע׳ 4 ואינו ראיה דהתם עשהו מאכל אחד).
ע. דבכל הסוגיא נזכר אורז ודוחן יחד ובברייתא תניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, עיין תר״י ורשב״א בארוכה, ועיין רעק״א ורש״ש. ועיין תוד״ה תיובתא ובר״מ פ״ג ה״י דס״ל כהרי״ף. ועיין ביאה״ל סי׳ רח.
פ. עיין רש״י שכתב דריהטא הוא חביץ קדרה דלעיל לו, ב והיינו דמערבים קמח ודבש ושמן, וכ״ה גם לרבינו אלא דאיירי הכא בקמח רך דהיינו שמערבין קמח מעט עם מים הרבה, וכ״כ תר״י דהיינו חביץ קדרה אלא שזה אינו עבה כ״כ, וסבר רבא מתחלה כרב יהודה גבי חביץ קדרה דדובשא עיקר אלא דהיכא דמפשי ביה קימחא הקמח העיקר דהוא הרוב או דעכ״פ הדבש אינו אלא להטעים הקמח ומסיק כרב ושמואל דכל שיש בו וכו׳. ועיין שיטמ״ק.
צ. דעל ידי שהוא דבר רך מתפשט בשפיכתו ונקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה, שיטמ״ק.
פלפלי רב ששת אמר שהכל נהיה בדברו רבא אמר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר כס פלפלי ביומא דכפורי פטור מיתיבי ר״מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא מה ת״ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה פלפלין מלמד שהפלפלין חייבין בערלה ל״ק הא ברטיבתא והא ביבשתא וקי״ל כרבא ופלפלי וזנגבילא יבשתא וכן כל כיוצא בהן כגון גרופל״י ונגלי״ן ולא כלום וטעמא לפי שאין רגילין לאוכלן חיין כי אם לערבן עם שאר דברים ועל אגוז שקורין מושקט מברכין עליו בפה״ע ועל הקנה שקורין קניל״א צינמון מברכין עליו בפה״א וכן כל אותן שהוא ידוע שהוא פרי האילן מברך עליהם בפה״ע ושאינו פרי בפה״א ושאינו ידוע מברך שהכל ועל הסוק״ר כתב בעל ה״ג בפה״ע והוא יערת הדבש והמריח בקנה מברך אשר נתן ריח טוב בפרי האדמה כיון שעיקרו עומד לאכילה כדאמרי׳ לקמן (ברכות דף מג:) האי מאן דמרח אתרוגא אומר אשר נתן ריח טוב בפירות ולא מברך בורא פירות {ס״א עצי} בשמים כיון שעיקרן עומד לאכילה. רב אלפס ז״ל כתב פלפלי רטיבתא בפה״א ולא נהירא מדפריך מערלה ומשני הא ביבשתא והא ברטיבא מכלל דרטיבתא פרי העץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ אבל בזנגבילא רטיבא בפה״א ביבשתא לא כלום:
חביץ קדירה וכן דייסא כעין חביץ קדירה כגון דאיכא בהן דובשא רב יהודה אומר שהכל ורב כהנא אומר בורא מיני מזונות אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וכן הלכתא דהא רב יוסף מייתי מינייהו ראיה הלכך כל שעיקרו מחמשת המינין אפי׳ רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר כדאמרינן לקמן (ברכות דף לט.) האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא דעבידי ומברכין עליו בורא פה״א ואע״ג דהלכתא כוותייהו בהך מימרא קמייתא בהך מימרא תנינא דקאמר כל שהוא מה׳ מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות לאפוקי אורז לא קי״ל כוותייהו דאיתותבו (לז.) מהך ברייתא דתניא הכוסס את החטה מברך עליה ב״פ האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך בתחלה המוציא ולבסוף ג׳ ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג׳:
גמ׳ כל שיש בו כו׳. ע׳ לקמן מ״א ע״ב תוס׳ ד״ה אלא כו׳:
תוס׳ ד״ה כל כו׳. ואם לדבק. לקמן ל״ט ע״א:
בא״ד א״צ לברך כו׳. לישנא קייטא הוא מה דנקטו א״צ לברך הא אף אינו רשאי לברך במ״מ דהוי כמברך על שקדים במ״מ דהוי ברכה לבטלה:
בא״ד בתוך הסעודה. ק״ל הא שקדים תוך הסעודה טעון ברכה וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג וכן שאלו בדבר ברכת חביץ קדרה (מאכל העשוי מתערובת קמח שמן ודבש) וכן דייסא. ונחלקו הדעות, רב יהודה אמר שמברכים עליהם ״שהכל נהיה בדברו״ ואילו רב כהנא אמר שמברכים עליהם ״בורא מיני מזונות״. ומבארים: בדייסא גרידא [בלבד] בלי דבר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמברכים עליה ״בורא מיני מזונות״. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה בדייסא שמוסיפים לה דבש, כעין מה שעושים בחביץ קדרה, שרב יהודה אמר שמברכים עליו ״שהכל״, שהוא סבר דובשא [סבור שהדבש] עיקר, ועליו מברכים ״שהכל״. ורב כהנא אמר שמברכים עליו ״בורא מיני מזונות״. כיון שהוא סבר סמידא [סבור שהסולת] עיקר, ועליה כעל כל שאר דברים הנעשים מתבואה מברכים ״בורא מיני מזונות״. אמר רב יוסף: כותיה [כשיטתו] של רב כהנא מסתברא [מסתבר] לומר, שכן רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל שיש בו מחמשת המינין של דגן מברכין עליו ״בורא מיני מזונות״ אף שהוא מעורב בדברים אחרים.
The Gemara cites a similar dispute with regard to the blessing be recited over ḥavitz, a dish consisting of flour, oil, and honey cooked in a pot as well as pounded grain. Rav Yehuda said that one recites: By Whose word all things came to be. Rav Kahana said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment. The Gemara explains: With regard to pounded grain alone, everyone agrees that one recites: Who creates the various kinds of nourishment. When they argue, it is with regard to pounded grain mixed with honey, in the manner of a ḥavitz cooked in a pot. Rav Yehuda said that one recites: By Whose word all things came to be, as he held that the honey is primary, and on honey one recites: By Whose word all things came to be. Rav Kahana said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment, as he held that the flour, as is the case with all products produced from grain, is primary, and therefore one recites: Who creates the various kinds of nourishment. Rav Yosef said: It is reasonable to say in accordance with the opinion of Rav Kahana, as Rav and Shmuel both said: Anything that has of the five species of grain in it, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, even if it is mixed with other ingredients.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותספר הנרההשלמהרשב״ארא״הרא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ סכֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. וְאִיתְּמַר נָמֵי, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תרווייהו כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.

With regard to the halakha of the blessing recited over the five species of grain, the Gemara clarifies the matter itself. Rav and Shmuel both said: Anything that has of the five species of grain in it, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment. Elsewhere, it was stated that Rav and Shmuel both said: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment. This is problematic, as these statements appear redundant.
עין משפט נר מצוהרי״ףההשלמהתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין כו׳ – הני תרי מימרא דרב ושמואל הך קמייתא דכל שיש בו מחמשת המינין קיי״ל כוותיהו דהא רב יוסף מייתי מיניהו ראיה הילכך כל דבר שהעיקר משבעת המינין אפילו רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר כדאמרינן לקמן [דף ל״ט ע״א] האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא דעבידא ומברכין עליו בורא פרי האדמה, אבל מימרא שניה דקאמרי כל שהוא מחמשת המינין לאפוקי אורז לא קיי״ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי שמברכין עליהם תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות כדמסיק לקמן גבי אורז ולבסוף ולא כלום ופרש״י שלא יברכו עליו מברכת הפירות של ארץ ישראל ולא שייך בהו ברכה אחת מעין שלש אבל מ״מ כיון שזן נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב. וי״ס שכתוב בהן מלשון ה״ג אבל אורז לא מברכין עליהם בורא מיני מזונות דלא קיי״ל כר׳ יוחנן בן נורי אלא שהכל, ולאו מילתא היא דלר׳ יוחנן בן נורי אם אפאו מברכין עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה, אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה אפילו בשלו ואינו בעין אלא הוי דייסא מברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, והאי דקאמר כמעשה קדרה גבי אורז היינו דהוי כעין מעשה קדרה לענין בורא מיני מזונות, ורב אלפס כתב דפת דוחן מברך תחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במילתייהו דחכמים הכוסס את האורז ולא נקט דוחן, ונ״ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי מדר׳ יוחנן בן נורי ולהשמיענו דאין לו דין חטה דקתני ברישא, וכן משמע בההיא דלעיל הביאו לו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, והכי מסתבר משום דמיזן זיין כמו אורז, וכן די״ש כיון שסועד הלב נראה שמברכין עליו בורא מיני מזונות.
בגמ׳ גופא רב ושמואל כו׳ שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות כו׳ וצריכא כו׳ עד אבל איתא בעיניה. ולכאורה יש לדקדק דמה סברא היא זו דמה נפשך אי אורז ודוחן מין דגן נינהו כר״י בן נורי לקמן א״כ אפילו ע״י תערובת נמי ליברך במ״מ כמו בחמשת המינין דמאי שנא ואי לאו מין דגן נינהו אפי׳ בעיניה נמי לא דמהיכי תיתי יקבע ברכה לעצמן ונראה דמשום דהך ברכה דבורא מיני מזונות אשכחן בחד מתרי טעמי אי משום דזייני טובא או משום חשיבותייהו דכל חמשת המינין הם בכלל חטה ושעורה כדאיתא בפסחים ומש״ה קבעו ברכה לעצמה אפילו כשאינן לחם אלא דממאי דאמרי רב ושמואל במימרא קמייתא דכל שהוא מחמשת המינין מברך במ״מ אע״ג דע״י תערובת כל שהוא ודאי לא זייני כן משמע להדיא לשון הגמרא דאפילו אי הוה דובשא עיקר אפ״ה יש לברך במ״מ מהאי דרב ושמואל דאמרי כל שהוא כו׳ וע״כ דהטעם בזה משום דלאו בזייני תליא מילתא אלא בחשיבות החמשה מינין עצמם תליא מילתא לענין חלה ולענין מצה ולענין בה״מ והיינו נמי טעמא דרב ושמואל באידך מימרא דידהו דבאורז ודוחן אין מברכין במ״מ אף על גב דודאי זייני כמו שמבואר אפ״ה כיון דלא שייך בהו חד מהנך חשיבות לא קבעו להם ברכה לעצמם ולפ״ז א״ש הא דקאמר וצריכא דאי הוה קאמרי כל שהוא הו״א דבהא הוא דממעטינן אורז ודוחן שע״י תערובת כיון דלית בהו שום צד למעליותא אבל איתא בעיניה דזייני טובא ס״ד דלברך בורא מ״מ קמ״ל דלא תליא מידי בזייני אלא בחשיבות לחוד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד בהלכה על ברכת חמשת המינים, מבררים את הענין גופא [לגופו]. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו ״בורא מיני מזונות״. ואיתמר נמי [ונאמר גם כן] במקום אחר שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכל מאכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו ״בורא מיני מזונות״. ולכאורה תמוה הדבר, שכן שני מאמרים אלה הינם חזרה על אותה הלכה!
With regard to the halakha of the blessing recited over the five species of grain, the Gemara clarifies the matter itself. Rav and Shmuel both said: Anything that has of the five species of grain in it, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment. Elsewhere, it was stated that Rav and Shmuel both said: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment. This is problematic, as these statements appear redundant.
עין משפט נר מצוהרי״ףההשלמהתוספות רא״שפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ״כֹּל שֶׁהוּא״ הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת – לָא.

The Gemara explains: Both statements are necessary, as had he taught us only: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, I would have said that is because the grain is in its pure, unadulterated form, but if one eats it in the context of a mixture, no, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment.
רי״ףההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כן מסבירים: וצריכא [ונצרכה] החזרה, שכן אי אשמעינן [אילו היה משמיע לנו] רק שכל שהוא מחמשת המינים חייב בברכת מזונות הוה אמינא [הייתי אומר] כי משום דאיתיה בעיניה הדגן ישנו בעינו], אבל על ידי תערובותלא יברכו עליו ״בורא מיני מזונות״.
The Gemara explains: Both statements are necessary, as had he taught us only: Anything that is from the five species of grain, one recites over it: Who creates the various kinds of nourishment, I would have said that is because the grain is in its pure, unadulterated form, but if one eats it in the context of a mixture, no, one does not recite: Who creates the various kinds of nourishment.
רי״ףההשלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות לו:, ר׳ נסים גאון ברכות לו:, רי"ף ברכות לו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות לו:, רש"י ברכות לו:, ראב"ן ברכות לו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות לו:, ספר הנר ברכות לו: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות לו: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן ברכות לו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה דוד וינברגר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות לו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות לו: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לו:, תוספות רא"ש ברכות לו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לו:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לו:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לו:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות לו:, פני יהושע ברכות לו:, גליון הש"ס לרע"א ברכות לו:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לו: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לו:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לו:, אסופת מאמרים ברכות לו:

Berakhot 36b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 36b, R. Nissim Gaon Berakhot 36b, Rif by Bavli Berakhot 36b, Collected from HeArukh Berakhot 36b, Rashi Berakhot 36b, Raavan Berakhot 36b, Tosafot Berakhot 36b, Sefer HaNer Berakhot 36b, HaHashlamah Berakhot 36b, Ramban Berakhot 36b, Rashba Berakhot 36b, Raah Berakhot 36b, Meiri Berakhot 36b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 36b, Tosefot Rosh Berakhot 36b, Ritva Berakhot 36b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 36b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 36b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 36b, Penei Yehoshua Berakhot 36b, Gilyon HaShas Berakhot 36b, Reshimot Shiurim Berakhot 36b, Beirur Halakhah Berakhot 36b, Steinsaltz Commentary Berakhot 36b, Collected Articles Berakhot 36b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144