כיצד מברכים על גרעיני הפירות
גמרא. ותנן גבי ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין - חייבין בערלה.
גרעיני הפירות, אם הם מתוקים - מברך עליהם בורא פרי העץ, ואם הם מרים - אינו מברך עליהם כלל, ואם מתקן על ידי האור - מברך עליהם שהכל.
(שו״ע אורח חיים רב, ג)
התוספות (ד״ה קליפי) והרא״ש (סי׳ ד) כותבים שמברכים על גרעיני הפירות בורא פרי העץ, כשם שחייבים בערלה, ומכאן שנחשבים פרי, וכך כותבים המרדכי (סי׳ קיד) ורבינו יונה (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה ומדלגבי).
הרשב״א חולק על התוספות בטענה שחיובם בערלה אינו משום שנחשבים בעצמם לפרי אלא מהריבוי ״את פריו - את הטפל לפריו״, כקליפי אגוזים שאסורים בערלה רק מפני הריבוי. אמנם הרשב״א עצמו אינו כותב מהי הברכה שמברכים, ומצינו שנחלקו בדבר. האבודרהם (עמ׳ שלד) כותב שמברכים בורא פרי האדמה, וסברתו כנראה שכך יש לברך על כל דבר שאינו פרי וגדל בקרקע, כמו שמצינו לגבי הברכה על הקפריסין לעיל (עמ׳ א ציון י). מאידך גיסא, יש דעה אחרת בחידושי הרשב״ץ שכותב בשם הרשב״א שלעולם מברך על הגרעינים רק ברכת שהכל כיון שאינם נחשבים לפרי, ועוד עיין להלן.
בדעת התוספות והרא״ש צריך לומר שמבינים שהריבוי בפסוק נצרך דוקא לקליפות ולא לגרעינים שנחשבים פרי מצד עצמם, וכך משמע מדברי הרא״ש שכותב: ״אבל גרעינין מדחייבין בערלה - אלמא פרי נינהו״. אמנם בעל מעדני יום טוב (אות נ) מעיר שהרא״ש סותר את עצמו, שבהלכות ערלה (סי׳ ז) כותב שגרעיני הפירות אסורים בערלה רק על פי הדרשה, ובעל פרי חדש מסיק שהרא״ש חזר בו ממה שכותב בסוגייתנו. אבל בעל עינים למשפט מיישב שהגרעינים נחשבים פרי מצד עצמם, ובכל זאת יש צורך ללמוד על חיובם מהדרשה ״את הטפל לפריו״ מכיון שאינם עיקר הפרי, והפסוק מלמד שאף החלק הטפל שבפרי חייב בערלה.
הגר״א (סק״ח) מכריע כדעת הרשב״א מכח כמה משניות מהן עולה שהגרעינים אינם נחשבים לפרי כלל, ועוד שמבואר במשנה
(ערלה פרק א, ח) שהגרעינים מותרים משום רבעי, הרי שחיובם בערלה נובע אך ורק מדרשת הפסוק ״את פריו״ שמדבר על ערלה ולא על רבעי.
הצל״ח מסביר בדעת התוספות והרא״ש שיש בגרעין חלק קשה כעץ אך יש חלק הראוי לאכילה, וכוונתם היא רק לחלק הזה שמברך עליו בורא פרי העץ, בעוד שהמשנה בערלה עוסקת בחלק הקשה של הגרעין שראוי לצביעה ואסור בערלה על פי הדרשה, אך מותר ברבעי שהדרשה אינה אוסרתו.
הטור מביא את דעת התוספות שמברך על הגרעינים בורא פרי העץ ואת דעת הרשב״א שחולק עליהם, אך אינו מפרש מהי הברכה שמברכים לדעתו. המחבר בשלחן ערוך פוסק כשיטת התוספות, אולם בעל באר היטב (סק״ו) מביא את דעת החולקים שמברכים בורא פרי האדמה או שהכל, ורבי עקיבא איגר תמה על הסוברים שמברך שהכל שאינו יודע את טעמם.
הרא״ש ורבינו יונה אשר סוברים שמברכים על הגרעינים ברכת בורא פרי העץ, מוסיפים שכאשר הגרעינים מרים - אינו מברך עליהם כלל.
גם הרשב״א מסכים עמהם לגבי גרעינים שאינם ראוים, אך מוסיף שכאשר ממתקם - מברך עליהם שהכל.
דעה זו מובאת בשלחן ערוך, ותמהים עליו המגן אברהם (סק״ז) והגר״א (שם) שאם סובר בראויים לאכילה כדעת התוספות שהגרעינים נחשבים לפרי - אם כן הוא הדין כשממתקם שצריך לברך ברכת בורא פרי העץ. לדעתם המחבר הרכיב בהלכה שיטות סותרות, את שיטת התוספות עם שיטת הרשב״א, וזה דבר שאינו מתקבל.
אכן, הטענה על המחבר שמרכיב שתי שיטות סותרות מבוססת כנראה על ההנחה שלדעת הרשב״א מברכים שהכל גם על גרעינים הראויים לאכילה, אולם כאמור, יש שכותבים בדעת הרשב״א שמברכים עליהם ברכת בורא פרי האדמה. לפי דעתם יוצא שחידושו של הרשב״א שמברכים שהכל על גרעינים מרים שהמתיקום אינו קשור לשיטתו שמברכים בורא פרי האדמה על הגרעינים הראויים, ויש להבין שסובר שכאשר הגרעינים מרים והמתיקום - אין להם דין של פרי ואף לא של גידולי קרקע, ומברכים עליהם שהכל, על כן חידוש זה מתאים גם לשיטת התוספות שסוברים שמברכים בורא פרי העץ על הגרעינים הראויים. אכן, המגן אברהם מתרץ כך את הקושיה כשכותב בדעת המחבר שכאשר הגרעינים מרים אינם נחשבים לפרי ולכן מברכים עליהם שהכל, אף על פי שמברך בורא פרי העץ כשהם ראויים לאכילה כמות שהם.
הגדרת שומר הפרי לענין ערלה
גמרא. אלא אמר רבא: היכא אמרינן דנעשה להו שומר לפירי? היכא דאיתיה בשעת גמר פירא, האי קפרס - ליתיה בשעת גמר פירא! איני?! והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי דערלה - אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי, ושומר לפירי אימת הוי? בכופרא, וקא קרי ליה שומר לפירי! ...אלא אמר רבא: היכא אמרינן דהוי שומר לפרי? היכא דכי שקלת ליה לשומר מיית פירא, הכא כי שקלת ליה - לא מיית פירא! הוה עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ויבש רמונא, ושקלוה לפרחא דביטיתא ואיקיים ביטיתא.
בעל ספר החינוך (מצוה רמו) כותב ששומר הפרי חייב בערלה בתנאי שעומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל איסור ערלה, ובתנאי שהפרי צריך לשומר, שאם ינטל - ימות הפרי.
בעל מנחת חינוך מעיר על דבריו שמהסוגיה נראה שהגדר הראשון, שהשומר ישנו בשעת גמר פירא, נדחה, ונשאר רק הגדר השני שאם ילקח השומר ימות הפרי. אכן הרא״ה והריטב״א בסוגייתנו מסבירים זאת שמהלשון עצמה ״שומר לפרי״ מוכח שהשומר נאסר דוקא כשישנו יחד עם הפרי ולא כשנושר לפני הופעת הפרי. לפי זה צריך לומר ששני התירוצים אינם חולקים זה על זה אלא שניהם אמת, ועיין במהדיר לרא״ה שכותב שאפשר לומר כך אף על פי שהלשון ״אלא אמר רבא״ מלמדת שחזר בו ממה שאמר בתחילה, כי בכל זאת אפשר שהדברים האחרונים כוללים את הראשונים, שכיון שאם ינטל השומר ימות הפרי - ממילא ברור שהשומר ישנו בשעת גמר פרי, אלא שלא התבאר איך הם מסבירים את המשא ומתן שבגמרא.
הרמב״ם והשלחן ערוך אינם מבארים מהן ההגדרות המדוייקות של שומר לפרי, ואף אינם כותבים את הכלל שהקליפין אסורים כיון ששומרים את הפרי, וכותבים רק את הדין הפרטי של קליפי רימונים וקליפי אגוזים, כמובא בהלכה ברורה (ציון ג).
יש לעיין מדוע אינם מזכירים גם את דברי רב נחמן שמתחלי דערלה אסורים משום שומר, שהרי למסקנה אין הדברים אמורים דוקא בשיטת רבי יוסי אלא אף לרבנן המודים בשאר אילנות. אמנם עיין להלן ציון ה, שהתבאר שיש שאינם מקבלים את מסקנת סוגייתנו, וסוברים כירושלמי שחכמים חולקים על רבי יוסי גם בשאר הפירות. לפי זה בודאי שאין לאסור את הקליפין, כמו הני מתחלי, השומרים על הפרי רק בשלב המוקדם כאשר הפרי עצמו אינו נאסר.
בהמשך לכך יש לומר שכיון שחכמים חולקים על רבי יוסי בכל הפירות - ממילא ניתן לקיים גם את ההגדרה הקודמת בסוגיה לשומר לפרי, שהוא רק כשנמצא בשעת גמר הפרי. זו אם כן שיטת הרא״ה והריטב״א שמזכירים את שני התנאים על פי שתי ההגדרות האחרונות שבסוגיה, שכיון שאינם סוברים כמסקנת הגמרא בבבלי שחכמים מודים לרבי יוסי - ממילא יוצא שאפשר לקיים להלכה את שתי ההגדרות.
איסור ערלה בסמדר בגפנים, וכיוצא בזה בשאר פירות
ציון ה.
גמרא. רב נחמן סבר לה כרבי יוסי, דתנן, רבי יוסי אומר: סמדר אסור מפני שהוא פרי, ופליגי רבנן עליה. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני מי פליגי רבנן עליה?!
לפי המבואר בסוגייתנו נחלקו התנאים רק בענבים, אבל בשאר הפירות חכמים מודים לרבי יוסי שהפירות נאסרים כבר בשלב מוקדם בגידולם, כסמדר בגפנים.
אמנם נראה שמסקנה זו אינה מקובלת על הירושלמי, שכן במסכת ערלה
(פרק א, ה) אמרו על הדין שבמשנה (שם א, ז) שאין מרכיבים בכפניות של ערלה, שהוא לפי רבי יוסי, כלומר שרבי יוסי שאוסר בסמדר בענבים - אוסר גם בכפניות בתמרים, ונמצא שחכמים חולקים עליו גם בשאר הפירות.
נושא זה נדון בדברי הראשונים במסכת עבודה זרה (דף מח, ב ציון ו), ומחידושי הרמב״ן, הריטב״א והר״ן (דף כא, ב בדפי הרי״ף) משמע שמקבלים את מסקנת הירושלמי להלכה, כשמפרשים שכפניות הן ה״מתחלי״ הנזכרים בסוגייתנו, ומסיקים שיש להתירם כיון שדין המשנה האוסר הינו רק לפי רבי יוסי.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שסמדר מותר, ואינו מחלק בין הפירות השונים, ויתכן שסובר שכל הפירות מותרים כשהם בשלב הזה בגידולם. אבל בפרק י, כא הרמב״ם פוסק את דין המשנה במסכת ערלה שאין מרכיבים כפניות של ערלה בדקלים, ולכאורה מזה משמע שאינו סובר כירושלמי שחכמים חולקים על רבי יוסי, אלא כבבלי שחכמים מודים בשאר הפירות. אולם יתכן שלדעתו הפירוש של המשנה הוא כדברי הרדב״ז, שכפניות הן הלולבים של התמר בעודם רכים, ולא הפירות כשהם סמדר. נמצא שאיננו יודעים מהי דעתו, האם יש חילוק בין ענבים לבין שאר הפירות, או שאין חילוק וכולם מותרים כמו סמדר, ומה שכותב על הכפניות אינו נוגע לזה, כיון שמדבר על הלולבים בעודם רכים ולא על הפירות.
הטור והשלחן ערוך אינם כותבים כלל את הדין של סמדר אף לא בענבים, למרות שכותבים ביורה דעה רצד, ב את שאר הדברים שנמנו עמו במשנה במסכת ערלה (שם) בתור דברים המותרים.
הב״ח כותב שאפשר שהטור מסופק שמא הלכה כרבי יוסי שסמדר אסור לחומרא, אולם כמובן שזה דוחק כשמפורשת אף דעת הרא״ש בהלכות ערלה (סי׳ ז) שהלכה כחכמים.
לדעת בעל עינים למשפט אין הטור והשלחן ערוך טורחים לכתוב את ההלכה הזו לאחר שכבר כתבו בסעיף א שהפגים חייבים בערלה, מכאן שבשלב מקודם יותר כשהפרי כסמדר - אין עליו איסור ערלה.
הגר״א (יו״ד סי׳ רצד סקל״ז) מעיר על השמטת השלחן ערוך את הדין של המשנה בערלה שאין להרכיב כפניות של ערלה, ומבאר זאת על פי הירושלמי שמפרש את המשנה כרבי יוסי וחכמים חולקים עליו, הרי שסובר שאין הלכה כרבי יוסי בכל הפירות, שבכולם אין איסור כל עוד הם כסמדר, ועוד עיין לקמן ציון ו.ז.
מאימתי אין קוצצים אילנות בשביעית
ציון ו.ז.
גמרא. והתנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילנות - משיוציאו, ובית הלל אומרים: החרובין - משישרשרו, והגפנים - משיגרעו, והזיתים - משיניצו, ושאר כל האילנות - משיוציאו, ואמר רב אסי: הוא בוסר, הוא גרוע, הוא פול הלבן. פול הלבן סלקא דעתך?! אלא אימא: שיעורו כפול הלבן.
ומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית? החרובין - משישלשלו, והגפנים - משיגרעו, והזיתים - משינצו, ושאר כל האילנות - משיוציאו בוסר, וכו׳.
(רמב״ם שמיטה ויובל ה, יח)
הבוסר, כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן - מברך עליו בורא פרי האדמה, ומשהוא כפול הלבן ואילך - מברך עליו בורא פרי העץ, ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן - לעולם מברך בורא פרי האדמה עד שיהיה גדול ביותר. ושאר כל האילן - משיוציאו פרי מברכין עליו בורא פרי העץ, ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל. הגה. ויש אומרים דעל חרובין אינו מברך בורא פרי העץ עד שיראה בהן כמין שרשראות של חרובין, וכן בזתים עד שיגדל הנץ סביבם, וקודם לכן מברך בורא פרי האדמה, וכן עיקר.
(שו״ע אורח חיים רב, ב)
לפי המבואר בגמרא יוצא שהאיסור מתחיל עוד לפני שגדל כפרי בוסר, שהרי על כן הביאו כאן את המשנה ממסכת שביעית, להוכיח שחכמים מודים לרבי יוסי בכל האילנות שיש שם פרי כשגדל כסמדר בענבים, שהוא קודם לבוסר.
הרמב״ם בהלכה שלפנינו כותב שהאיסור הוא רק משיוציאו בוסר, ולכאורה הוא פוסק שלא כמסקנת סוגייתנו. אמנם יתכן שפסיקתו זו מתאימה להנחה שהוזכרה לעיל (ציון ה) שחכמים חולקים על רבי יוסי בכל הפירות ואינם אוסרים שום פרי עד שיהיה בוסר. לפי זה הוא הדין באיסור הקציצה של האילנות בשביעית, וצריך לפרש שמה שאמרו בית הלל שאסור לקצוץ בכל האילנות משיוציאו - כוונתם לפחות לפרי בוסר. מסתבר שזו אם כן דעת הרמב״ם בכל ההלכות שבסוגיה ובהלכה שלפנינו.
לביאור הדברים ראוי גם לדון בפירוש הרמב״ם על המשניות
(שביעית ד, י) שמפרש ״משיוציאו״ - כשיתחילו בו העלים הירוקים, וזהו גם פירושו של רש״י במסכת פסחים
(נב, ב).
הרדב״ז על הרמב״ם, ורבי עקיבא איגר על רש״י, מעירים שיש סתירה בדבריהם, דהיינו בין פירוש המשניות לבין ההלכה, ובין פירוש רש״י בפסחים לבין פירושו בסוגייתנו.
לדעת הרדב״ז התשובה היא שבפירוש המשניות הרמב״ם כותב את ההסבר לדברי בית שמאי, בעוד שבהלכה הוא כותב את היוצא מדברי בית הלל, והמהרי״ט (ח״א סי׳ פג) כותב שהרמב״ם בהלכה אכן חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות.
אולם בתרגום של הרב קאפח לפירוש המשניות מובא שהרמב״ם מפרש ״משיוציא״ - ״משיראה בו הפרי אף על פי שהן פגין״, וזה קרוב יותר לביאור של סוגייתנו, שהכוונה לפרי שכבר יצא כסמדר בענבים.
גם את פירוש רש״י נראה לתרץ, כמו שכותב בעל עינים למשפט, שרש״י בפסחים מדייק לכתוב ״משיוציאו תחילת העלין בימי ניסן״, דהיינו כמו שמבאר שם המאירי שבתקופה זו יוצאים העלים, לאחר שהפירות כבר קדמו להם. לפי זה אין סתירה בין דברי רש״י בשתי הסוגיות, וגם דברי הרמב״ם בפירוש המשניות ניתנים לביאור דומה. עם זאת אין הדברים שבפירוש המשניות מתאימים לגמרי למה שכותב בהלכה, שהאיסור חל רק משיוציאו בוסר. מסתבר איפוא שבפירושו הרמב״ם מכוון את דבריו לסוגייתנו ולשיטת הבבלי, שחכמים מודים לרבי יוסי בשאר הפירות, שנאסרים ונחשבים כפרי כבר בגידולם כסמדר, בעוד שבהלכה הוא מכוון את דבריו כשיטת הירושלמי שחכמים חולקים על רבי יוסי בכל הפירות, ונמצא שאינם נאסרים עד שיהיו כבוסר.
מאימתי מברכים על הפרי בורא פרי העץ
התוספות (ד״ה שיעורו), הרא״ש (סי׳ ה) והרשב״א כותבים שיש להשוות את הדין של הברכה לדין של איסורי ערלה ושביעית, שמאותו שלב בגידול הפרי שחלים עליו איסורי ערלה ושביעית - מברכים עליו בורא פרי העץ, ולפני כן מברכים רק ברכת בורא פרי האדמה. לפי זה יוצא שיש לנהוג כדברי בית הלל במשנה בשביעית, שמברכים על החרובים משישרשרו, על הגפנים משיגרעו, על הזיתים משיניצו ועל שאר הפירות משעה שהאילנות יוציאו.
הטור כותב את הדברים בהתאם למסקנה זו, והבית יוסף תמה על רבינו ירוחם (נתיב טז ח״ב) אשר מחלק בין הענבים שמברכים עליהם משיגיעו לפול הלבן לבין שאר האילנות, ואינו מזכיר את הדין המיוחד שיש לזיתים ולחרובים. אולם בבדק הבית הוא מיישב שלענין ברכה אין מברכים על החרובים בשום שלב מוקדם, כיון שהם מרים ואינם ראויים לאכילה.
בשלחן ערוך כותב המחבר כדבריו בבדק הבית, ומחלק בין ענבים לבין שאר הפירות עליהם מברכים כבר משיוציאו, ובלבד שיהיו ראויים לאכילה. הרמ״א מזכיר גם את הדין המיוחד של חרובים וזיתים לפי המבואר במשנה, ומסגנון דבריו שכותב שאין מברכים על החרובים עד שישרשרו ועל הזיתים עד שיניצו, משמע שרוצה לומר שלדעת המחבר מברך עליהם גם קודם לכן. על כך מעירים בעל לבושי שרד ובעל פרי מגדים (א״א סק״ו) שכבר התבאר שלדעת המחבר אין מברכים עליהם אפילו בשלב זה, כיון שאינם ראויים לאכילה.
הרמב״ם אינו כותב דבר בהלכות ברכות, והמגן אברהם (סק״ו) כותב שהוא סובר כדברי המחבר בשלחן ערוך, וכוונתו למחלוקת בינו לבין הרמ״א על החרובים והזיתים, אך לא התבאר מה מקורו.
בעל פאת השלחן (סי׳ כה, יח) מביא את לשון הרמב״ם בהלכות ברכות
(ח, ח) שכותב שמברכים על הפגים שהכל, ולדעתו יש לדייק מכאן שסובר שאין מברכים בורא פרי העץ אף כשהפרי בוסר. אמנם כבר נזכר שבפירוש המשניות לרמב״ם לפי תרגום הרב קאפח למסכת שביעית
(ד, י), מתפרשת לשון המשנה בדברי בית הלל ״משיוציא״ - משיראה הפרי והן פגים, ומתוך כך נראה לדייק שהפגים הם בשיעור הנזכר בסוגייתנו, כסמדר בגפנים, וממילא אפשר שעל הבוסר כבר מברך בורא פרי העץ. בקשר לכך יש להוסיף את מה שהתבאר לעיל בשיטת הרמב״ם לגבי האיסור בשביעית שאינו פוסק כמסקנת הגמרא בסוגייתנו לאסור את הפרי בשלב המוקדם הזה אלא רק משעה שיהיו הפירות בדרגת פרי בוסר, נמצאת שיטתו בהלכות ברכות מתאימה לשיטתו בהלכות שמיטה ויובל ובהלכות ערלה שאין להחשיב את הפרי כפרי עד שיהיה לפחות כבוסר.
כאמור דעת השלחן ערוך כדברי התוספות והרא״ש המסיקים מסוגייתנו שמברכים בורא פרי העץ כבר משיוציא האילן את הפרי, ויש לעיין בשיטת השלחן ערוך לאור מה שהתבאר לעיל אם פוסק להלכה ככל העולה מסוגייתנו.
לעיל (ציון ה) הובאו דברי הגר״א ביורה דעה (רצד סקל״ז) שאין הלכה כרבי יוסי בשום פרי, ובכולם אין איסור כל עוד הפרי סמדר, ולפי זה ראוי גם שלא לברך בורא פרי העץ לפני שיהיה הפרי לפחות כבוסר. אכן, הגר״א עצמו בהלכה שלפנינו (סק״ז) חולק על פסיקת השלחן ערוך, אולם זאת מסיבה אחרת, שאין להשוות כלל את הדין של הברכות לדין הנאמר במסכת שביעית. הוא טוען שהדין של קציצת האילנות בשביעית אינו מוכיח דבר על חשיבות הפרי, כי גם לפני היות הפרי ראוי לאסור את הקציצה בשביעית. יותר נכון, לדעתו, להשוות את הדין של הברכות לדין המצוי במעשרות, שכל שהגיע לחיוב מעשר - ראוי לברך עליו ברכת בורא פרי העץ.
לגבי דעת המחבר בשלחן ערוך, כיון שמבואר שסובר שיש לברך על העץ עוד מקודם - ניתן להסביר שגם אם מסקנת סוגייתנו בקשר לשביעית וערלה נדחית על פי מה שהתבאר לעיל (ציון ה), מכל מקום ההלכה בקשר לברכות לא זזה ממקומה, שמברכים על העץ כבר משיוציא האילן את פירותיו.
כאמור דעת התוספות היא שבשלב המוקדם מברך בורא פרי האדמה, וכן נפסק בשלחן ערוך, אולם יש שסוברים שמברך רק ברכת שהכל, כמובא באוצר הגאונים (תשובות סי׳ רלד) ובשבלי הלקט
(סי׳ קס).
שיטה כזו מובאת גם על ידי הריטב״א
(הל׳ ברכות א, יד) והמאירי, ומחלוקת זו דומה איפוא למחלוקת שנזכרה לעיל בדעת הרשב״א על הברכה שמברכים על גרעיני הפירות, כשהשאלה היא בדבר שגדל על העץ ואין מברכים עליו בורא פרי העץ, האם מברכים עליו בורא פרי האדמה או שהכל נהיה בדברו.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לעיל עמוד א ציון י.
ציון ט.כ.מ.
גמרא. פלפלי - רב ששת אמר: שהכל, רבא אמר: לא כלום... מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר ״וערלתם ערלתו את פריו״ איני יודע שעץ מאכל הוא?! אלא מה תלמוד לומר ״עץ מאכל״? להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואיזהו? זה הפלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה... לא קשיא, הא ברטיבתא הא ביבשתא. אמרי ליה רבנן למרימר: כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור?! והא אמר רבא: האי המלתא דאתיא מבי הנדואי - שריא, ומברכין עליה בורא פרי האדמה! לא קשיא, הא ברטיבתא הא ביבשתא.
הפלפלין והזנגביל, בזמן שהן רטובין - מברך עליהן בורא פרי האדמה, אבל יבשין - אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שהן תבלין ואינו אוכל. וכו׳.
(רמב״ם ברכות ח, ז)
על פלפל וזנגביל יבשים... וכל כיוצא בזה, שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובת - אין מברך עליהם כלום.
על פלפל וזנגביל כשהם רטובים - בורא פרי האדמה. וכו׳.(שו״ע אורח חיים רב, טז, יח)
על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב - בורא פרי האדמה, ונראה דהוא הדין אם מרקחים אותו יבש, כיון שעל ידי כך הוא ראוי לאכילה - הזנגביל עיקר, ומברך עליו בורא פרי האדמה.(שם רג, ו)
מסקנת הגמרא שיש חילוק בין יבשים לבין רטובים, שביבשים אין מברכים כלום וכשהם לחים מברכים, וכותבים הרי״ף (כה, ב בדפיו), רב האי גאון (מובא ברשב״א), רבינו חננאל, התוספות (ד״ה ברטיבא), הסמ״ג (עשין כז), הראבי״ה (סי׳ קא) והמאירי שמברכים בורא פרי האדמה. הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ ת) מבאר את טעמם שאין מברכים עליהם בורא פרי העץ מפני שנוטעים אותם בעיקר בשביל לאכול אותם כשהם יבשים שחוקים בתבלין, ורק לפעמים אוכלים אותם בפני עצמם.
לעומתם כותבים הראב״ד (מובא ברשב״א), הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ש (סי׳ ו), רבינו יונה (שם ד״ה פלפלי), הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות א, טז), הרא״ה ובעל שבלי הלקט
(סי׳ קס) שמברכים בורא פרי העץ, וטעמם שכיון שלמדנו שהפלפלין חייבים בערלה - ממילא יוצא שהם פרי העץ גם לענין הברכה.
הרמב״ן תמה על שיטת הגאונים שמברך בורא פרי האדמה, ובכל זאת מסיק שיש לקבל את דעתם, שכן אפשר שסוברים שיש לדמות את הפלפלין לתמרות של צלף, מפני שאוכלים את תמרות הפלפלין שמהעץ עצמו שבתחילה הן לבנות וכשמתבשלות יותר הן שחורות. כעין זה כותבים המאירי ובעל ספר המאורות בשם הראב״ד, שכל מה שאמרו הרי״ף והגאונים שמברך בורא פרי האדמה הרי זה על התמרות, עליהן נאמר בגמרא שטעם העץ והפרי שוים, אך על הפרי עצמו מברכים בורא פרי העץ. אולם רבינו יונה דוחה שאין לכך כל רמז בדבריהם. הסבר נוסף מובא בספר המאורות, שכיון שטעם העץ כטעם פריו - נחשבים כל חלקיו לפרי האדמה, וגם בעל ספר המכתם מסביר שאין לפלפלין תורת פרי לגמרי, והרי הם כחלק מהעץ.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כרי״ף שמברך בורא פרי האדמה, אבל הטור פוסק כרא״ש שמברכים בורא פרי העץ, וכן מכריע הגר״א בביאורו (סק״ל).
מהסוגיה עולה בפשטות שכאשר אוכל זנגביל כשהוא לח - מברך בורא פרי האדמה. כך מוכח ממה שהקשו על הדין של הכוסס זנגביל ביום הכפורים מדברי רבא שמברכים על המלתא בורא פרי האדמה, ותירצו ״הא ברטיבתא הא ביבשתא״. מסקנה זו נראית מוסכמת גם לפי הדעה שעל הפלפלין מברך בורא פרי העץ, ומסביר הרמב״ן את הטעם לפי שהזנגביל אינו פרי אלא שרשים, והריטב״א
(הלכות ברכות א, יז) מסביר זאת שאוכלים מן העץ ולא מן הפרי.
בטור ובשלחן ערוך מובאת ההלכה הזו תחילה בסימן רב ללא שינוי לעומת מה שעולה מפשט הגמרא, אולם בסימן רג חוזר הטור וכותב שמברכים על המלתא דאתיא מבי הנדואי ברכת בורא פרי האדמה. הבית יוסף מסביר שכוונתו לזנגביל מרוקח, ובא לחדש שלא השתנתה הברכה אף על פי שהתרקח. מסתימת לשון הטור מדייק הב״ח שכך הדין אפילו בזנגביל יבש, שכאשר מרקחו בדבש - כך היא דרך אכילתו, ומברך עליו בורא פרי האדמה. כמוהו כותב המחבר בשלחן ערוך ומסביר שכיון שעל ידי הרקיחה נעשה ראוי לאכילה - מברכים עליו בורא פרי האדמה. אבל בעל פרי חדש מסתפק שמא ברכתו שהכל, כמו שמצינו בסימן רה, א בדין תומי וכרתי שברכתם שהכל גם שנשתבחו עם דברים אחרים על ידי בישול, כיון שהשבח בא מחמת דבר אחר, והוא הדין בזנגביל יבש שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי שמרקחים אותו. עיין עוד לעיל דף לו, א ציון י בקשר לברכה על קליפות פרי מרוקחות.
חיוב פלפלין וזנגביל בערלה
בברייתא בשם רבי מאיר למדנו שחייבים בערלה, ויש לברר מדוע לא נזכר דבר בפוסקים. אפשר שלא ראו בכך חידוש, ונחלקו רש״י והתוספות במסכת סוכה
(לה, א) מדוע באמת היה צורך לחדש זאת, האם מפני שהעץ שפל והיה מקום לחשוב שזה ירק, או מפני שסופו ליבש.
בעל כפות תמרים (בחיבורו תוספת יום הכפורים יומא פא, ב) מחדש שהרי״ף והרמב״ם סוברים שהברייתא היא לדעת רבי מאיר דוקא, ורבנן חולקים עליו וסוברים שאין דין ערלה בפלפלין מפני שנוטעים אותם בשביל לייבשם ולאוכלם כתבלין ולא כעץ מאכל רגיל. לפי זה יוצא שמתאימה שיטתם בדין ערלה לשיטתם בדין של הברכה, שאין דין ערלה ואין מברכים ברכת בורא פרי העץ.
בעל עינים למשפט מוכיח מדברי הרמב״ם בפירוש המשניות
(ערלה ב, י) שסובר שיש חיוב ערלה בפלפלין כשמפרש את דברי המשנה: ״תבלין, שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה - אסור ומצטרפין״, שהכוונה, למשל, לפלפל, שהוא מין שיש בו שחור ולבן.
יש להעיר שלא מדובר בסוגייתנו על מה שנקרא בימינו פלפל, שהוא בודאי ירק ואין בו איסור ערלה, אלא מדובר על פירות האילן מהם מפיקים את התבלינים פלפל שחור ולבן (עיין בספרו של ר״י פליקס ״הצומח והחי במשנה״), ולגבי הפלפל החריף התעורר לאחרונה ספק על הגדרתו כירק, והדברים נדונים בהרחבה בידיעון הליכות שדה (גליון 100) ובאמונת עתיך (גליון 9).
רבינו ירוחם (נתיב כא ח״ב) כותב שיש איסור ערלה בזנגביל כמו בפלפלין, והמהרשד״ם (סי׳ קצא) מסיק ממה שלא הביא שום חולק שזה דין מוסכם על הכל, למרות שמברכים עליו בורא פרי האדמה. אולם מסתבר שמי שלומד על ברכת הפלפלין מחיובם בערלה - יסבור לפי דרכו, שכיון שעל זנגביל מברכים בורא פרי האדמה - מוכח שאינו פרי עץ ואין ערלה נוהגת בו, וכן מבואר בחידושי הרמב״ן והמאירי.
ציון י.ל.
עיין בירור הלכה ליומא פא, ב ציון ה.
הברכה על מאכל המעורב בחמשת מיני דגן
ציון נ.ס.
גמרא. חביץ קדרה וכן דייסא - רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו, רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא - כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי - בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר שהכל - סבר דובשא עיקר, רב כהנא אמר בורא מיני מזונות - סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין - מברכין עליו בורא מיני מזונות.
...וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין, בין קמח בין פת - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות.
במה דברים אמורים? כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה - אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וכו׳.
כיצד היא הטפלה המעורבת? כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו - אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל - הרי זו טפלה. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות - הרי הוא עיקר. לפיכך, מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה - אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר.
(רמב״ם ברכות ג, ד-ו)(הלכות ה-ו לא צוינו בעין משפט)
חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדרה, הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם - מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו - בטל בתבשיל.
עירב קמח דוחן ושאר מיני קטנית עם קמח של חמשת מיני דגן ובישלו בקדרה - מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, ואם עשה ממנו פת - מברך המוציא וברכת המזון, ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים - אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן, אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה, ואם בשלו בקדרה - מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.(שו״ע אורח חיים רח, ב, ט)
כל שהוא עיקר ועמו טפילה - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, וכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל - הרי זה טפילה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת - הרי הוא עיקר. לפיכך, מיני דבש שמבשלים אותם ונותנין בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה - אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר. הגה. ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובת שהוא עיקר - היינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם, וכו׳.(שם רד, יב)
במחלוקת האמוראים נפסקה הלכה כרב כהנא על פי הכלל שקבעו רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת מיני דגן - מברכים עליו בורא מיני מזונות, וכותבים התוספות (ד״ה כל) שהיינו דוקא כשנותנים את הקמח כדי שיסעוד את הלב ולא כשנותנים רק כדי לדבק. כך עולה מהסוגיה לקמן
(לט, א) בענין תבשילא דלפתא שמברכים עליו בורא פרי האדמה אף על פי שמרובה בו הקמח, אלא שמשמש לדיבוק בעלמא.
הרא״ש (סי׳ ז) מוסיף שכאשר הקמח עיקר בתבשיל - מברכים בורא מיני מזונות אף כשרוב התבשיל ממין אחר, ומסבירים הב״ח ובעל מעדני יום טוב (אות ו) שכך נראה מסוגייתנו שדיברו על כל דבר שיש בו מין דגן, משמע אפילו כשאינו הרוב. גם הרשב״א כותב שכיון שהסולת נועדה להכשיר את התבשיל - מברכים בורא מיני מזונות אף שרובו מדבש, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הריטב״א (בחידושיו לקמן לט, א ובהלכות ברכות א, כח) כותב שמברך בורא מיני מזונות בתנאי שיש בקמח כזית בכדי אכילת פרס. כן כותב הרא״ה (בסוגייתנו ובסוגיה לקמן) ומסביר שבפחות מזה כשם שכאשר הדגן בעינו אינו חשוב דיו כדי שיברך לאחריו ברכת מעין שלש - כך בתערובת אינו חשוב לענין הברכה שלפניו.
דעה אחרת לאבודרהם (עי׳ שיד) בשם רבינו יונה, כשכותב שהשיעור קובע רק לענין ברכה אחרונה ולא לענין ברכה ראשונה, וכשיטה זו פוסק המחבר בשלחן ערוך בסעיף ט.
אמנם האבודרהם והשלחן ערוך מדברים על מי שעירב קמח מחמשת מיני דגן עם קמח דוחן, ולדעת המגן אברהם (רח סקט״ו) דוקא בכגון זה משתנה הדין של הברכה האחרונה כשאין שיעור של כזית בכדי אכילת פרס, מה שאין כן כשהקמח מעורב עם מינים אחרים, כמו בסוגייתנו כשמעורב בדבש, שמברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, אף כשאין שיעור כזה. כמוהו כותב בעל הדרישה (סק״א) שדוקא כשהתערובת היא של קמח בקמח יש צורך בשיעור של כזית בכדי אכילת פרס, מפני שאין לה טעם, מה שאין כן כשמערב קמח במאכל ותבשיל שנותן בו טעם, שאין צורך בשיעור. אולם בעל דברי חמודות (סעיף יט) כותב שהם מדברים על תערובת רגילה שהיא עם קמח דוחן, אך הוא הדין בכל התערובות, וכן היא מסקנת המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה בקדרה) ובעל שו״ת אבני נזר (או״ח ח״א סי׳ לח, י).
הרמב״ם (הלכה ו) מחלק בין קמח שמערבים אותו כדי לדבק או לתת ריח או לצבוע, שהוא טפל, לבין קמח שמערבים אותו כדי לתת טעם, שהוא עיקר ויש לברך עליו בורא מיני מזונות. הכסף משנה מביא את המקור לדבריו ממה שלמדנו במסכת ביצה
(לח, ב) שטעם אינו בטל. כיוצא בזה כותב הרשב״א שכיון שהסולת באה להטעימו - מברכים עליה ולא על הדבש. אולם המאירי כותב שתבשיל שמכניסים בו קמח כדי למתק את הטעם או לעבות התבשיל - אין מברכים עליו בורא מיני מזונות, הרי שמשווה טעם לדיבוק, וכן מפורש בספר הפרדס (עמ׳ יג) שאין הקמח נחשב לעיקר כשנותנים אותו רק כדי להטעים את התבשיל.
המחבר בשלחן ערוך (רד, יב) פוסק כשיטת הרמב״ם, והרמ״א מעיר שדוקא כשיש ממשות בדבר שנותן כדי להטעים - מברכים עליו. לגבי ההלכה של סוגייתנו כותב הט״ז (רח סק״ג) שבודאי כשמדובר על תערובת עם דבש מברכים בורא מיני מזונות אף על פי שאין מרגישים בטעם הדגן, מפני חשיבותם של מיני הדגן למאכל. אולם הפרי מגדים מעיר שהמגן אברהם (רד סקכ״ה), הב״ח, בעל הדרישה והלבוש חולקים וסוברים אף כאן שדוקא כשטעם הדגן מורגש מברכים בורא מיני מזונות, וכך מסיק המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה מברך תחלה).
באשר לתבשיל שהקמח ניתן בו רק כדי לדבקו, מבואר בב״ח שאין מברכים עליו בורא מיני מזונות אפילו כשרובו קמח, אבל הט״ז (רח סק״ד) כותב לאידך גיסא שיש סברה לומר שנהנה מהריבוי אף על פי שנועד לדבק, ולכן מספק יש להמנע מלאכול תבשיל כזה בפני עצמו, אלא דוקא בתוך הסעודה שנפטר בברכת המוציא. בעל כף החיים (סקי״ב) מביא בשם בעל מטה יהודה שכאשר הרוב קמח - מברך בורא מיני מזונות אף כשניתן לשם דיבוק, שזה מועיל לבטל את החשיבות של הדגן אך לא את העובדה שיש רוב דגן. לכך נראית נוטה דעת המשנה ברורה בשער הציון (סקי״ג), אשר מוסיף שאין הדבר מצוי שכמות מרובה של קמח תינתן רק בשביל לדבק.