×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תְּרֵי תַּנָּאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה.
The Gemara answers: The baraita and the mishna in tractate Nedarim are two tanna’im and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yehuda concerning whether or not he holds that Jerusalem itself was sanctified.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה, כלומ׳ יש תנא שאומ׳ כי ירושלם מקודשת היא כמזבח וכיוצא בו.
תרי תנאי ואליבא דר׳ יהודה – איכא למ״ד ירושלים מקדשא כהקדש שאם יטול מאבני החומה לבנות בביתו מעל ואיכא למ״ד לא מקדשא.
תרי תנאי ואליבא דר׳ יהודה – פ״ה איכא למ״ד ירושלים מקדשא שאם יטול מאבני החומה לבנותם בביתו מעל ואיכא למ״ד לא מקדשא מיהו קשה דבפ׳ שני דייני גזירות (כתובות דף קו:) תני אבני מזבח וההיכל והעזרה באין מבדק הבית חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באין משירי לשכה ובמסכת שקלים (דף ז.) תניא אבני מזבח וההיכל והעזרות משירי הלשכה חוץ לחומת העזרה כגון חומת העיר באים מלשכת בדק הבית וי״ל דבהא פליגי דההיא דשני דייני גזירות ס״ל אין מועלין בשירים וכמאן דאמר ירושלים אינה קדושה והכי קאמר דאבני מזבח וההיכל והעזרות דקדושים באין מבדק הבית דקדוש כמו כן וחומת העיר דאינו קדוש בא משירי הלשכה וההיא דמסכת שקלים דקאמר אבני מזבח וההיכל והעזרה באין משירי לשכה סבר דמועלין בשירי הלשכה ולכך עושין מהן דבר קדושה וכ״ש מבדק הבית דקדיש טפי חוץ לחומת העזרה כגון חומות העיר ומגדלותיה באין מבדק הבית כלומר אף מבדק הבית דקדוש קדושה גדולה דקסבר ירושלים קדשה.
תנאי נינהו אליבא דרבי יהודה – פירוש: יש תנא שאומר דסבר רבי יהודה כי ירושלם לא נבנית משירי הלשכה הלכך לא קדשה.⁠1
1. בדפוס ראשון מופיע כאן הביאור לדף נ״ב: ״ההיא איתתא״.
תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה – איכא למידק כיון דההיא דאבני ירושלים שנשברו סוף סוף אוקים כתנאי אמאי משבשינן לה לאפוקה מדרבי מאיר ולאוקמה כדרבי יהודה נימא תרי תנאי נינהו אליבא דר׳ מאיר אי אמרי׳ הואיל אם לאו. ותירצו דבר מהא מתניתא דאבני ירושלים איצטרכינן לאוקמי ההיא מתני׳ דנדרים כתנאי דר׳ יהודה משום מתני׳ אחריתי דאיכא התם דסבר ר׳ יהודה דירושלים קדשא וכיון דע״כ ר׳ יהודה תנאי עדיף לן לשבושי מתני׳ לאוקמה בתרי תנאי אליבא דר״י מלאוקמי תרי תנאי אליבא דר״מ.
תוס׳ בד״ה תרי תנאי אליבא כו׳ מיהו קשה דבפרק ב׳ דייני גזירות תני אבני כו׳ ובמס׳ שקלים כו׳ עכ״ל ר״ל דהאי שינויא דמשני הכא אתרתי ברייתות דתרי תנאי נינהו ליכא לשנויי התם בפשיטות דלכאורה הסברות הפוכות דבחדא קתני אבני מזבח כו׳ וכל דבר שבקדושה אתיין מבדק הבית חוץ לחומת כו׳ וכל דבר שאינו קדוש כ״כ באין משירי לישכה ובאידך תני בהיפך זה ותירצו דמ״מ י״ל התם תרי תנאי ודו״ק:
בד״ה ותרי תנאי ואליבא דר״י פ״ה כו׳ מיהו קשה כו׳ עד סוף הדיבור. לכאורה אין ענין קושיא זו לכאן דבפשיטות הוי מצי לאקשויי מסוגיא דשקלים אסוגיא דכתובות אלא לפי דמסוגיא דשמעתין נתיישב להו קושייתם מייתי לה הכא אלא דלפי תירוצם קשיא לי א״כ מאי מקשה הש״ס לעיל אהא דאמר ר״מ מועלין בשירי הלשכה והוצרך להגיה דר״מ לדר״י ואיצטריך נמי לאסוקי דתרי תנאי אליבא דר״י ואמאי לא משני בפשיטות דהא דקאמר ר״מ מועלין בשירי הלשכה היינו דס״ל כהאי תנא דמשירי הלשכה היו עושין ג״כ אבני המזבח וההיכל והעזרה ומש״ה מועלין בהם ולפ״ז י״ל דמש״ה מייתי התוספות הכא להאי קושיא והיינו שכתבו מיהו קשה כו׳ וכיון דאשכחן תנא דקאמר דמזבח ועזרה והיכל היו באין גם כן משירי הלשכה ואף על גב דסתם מתניתין ר״מ היא וקאמר שהיו עושין חומות העיר משירי הלשכה מ״מ איכא למימר שהיו עושין ג״כ דברים אחרים שיש בהן מעילה כי היכי דאשכחן בהאי ברייתא דשקלים גופא וע״ז מתרצין שפיר דהנך ודאי פליגין והא בהא תליא דמ״ד שהיו עושין משירי הלשכה חומות העיר היינו משום דסבר דמועלין באבני העיר והעזרה וא״כ כיון דלר״מ ע״כ לא שייך מעילה באבני העיר מטעמא דניתנו ליהנות א״כ ע״כ איהו דקסבר שחומות העיר באין משירי הלשכה ולא מבדק הבית א״כ תו לא מיתוקמא האי דמועלין בשירי הלשכה כר״מ אלא כרבי יהודה כן נ״ל ודו״ק:
ומשיבים: תרי תנאי נינהו [שני תנאים הם] שנחלקו בענין זה ושניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ יהודה והם חלוקים בדעותיהם אם נתקדשה ירושלים עצמה או לא.
The Gemara answers: The baraita and the mishna in tractate Nedarim are two tanna’im and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yehuda concerning whether or not he holds that Jerusalem itself was sanctified.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אָמַר עוּלָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פְּדָא אוֹמֵר הָיָה ר״מרַבִּי מֵאִיר הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל בְּשׁוֹגֵג אֵין מִתְחַלֵּל וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן בִּלְבָד וְכִי מֵאַחַר דְּאֵין מִתְחַלֵּל קׇרְבָּן בְּמַאי מִחַיַּיב.

Ulla said a different opinion in the name of bar Padda: Rabbi Meir would say: Consecrated property is desacralized if misused intentionally; it is not desacralized if misused unwittingly. And they said that consecrated property that is misused unwittingly is desacralized only with regard to an offering, i.e., the one who misused it is liable to bring a guilt-offering for his action, but the property remains consecrated. The Gemara asks: But since it is not desacralized when misused unwittingly, for what reason is he rendered liable to bring an offering, as the action had no effect?
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמ׳ עולא משמ׳ דבר פדאא אומ׳ היה ר׳ מאיר הקדש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל, ולא אמ׳ כי הקדש בשוגג מתחלל אלא לעניין אכילה בלבד, כלומ׳ כיון שא⁠[כלה ונתחלל] חייב בתשלומין, אבל שאר כל ההנאותב שנהנין מן ההקדישות אין מתחללין בשוגג ואין בהן מעילה.
א. לפנינו איתא שעולא אמר בשם בר פדא שהקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין קרבן בלבד, ומקשינן ע״ז וכי מאחר דאין מתחלל קרבן אמאי מחייב, ומתרצינן אלא כי אתא רבין פריש משמיה דבר פדא הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. ומדהביא רבינו המימרא בשם עולא מוכח דמפרש דאי״ז מחלוקת, אלא רבין פריש דבאמת גם עולא גופיה כן אמר.
ב. וכן הביא הרמב״ן והרשב״א בשם רבינו. אך רש״י בד״ה לענין, פירש דלאו דוקא בהנאת אכילה חייב לבר פדא, אלא אכילה וכל דדמי לה דהיינו כל הנאה של כילוי כהדלקת נר וכדומה, ולא אתא לאפוקי אלא הוצאת מעות הקדש שאינן יוצאות לעולם מרשות הקדש. ובתוס׳ ד״ה לא אמרו, כתבו דאפילו לא כילה אלא שנהנה מגוף הדבר יצאו לחולין. [ולרש״י נמי מועל לר״מ בכל הנאה מלבד בהוצאת מעות, אלא שבגונא שנהנה הנאה שאינה של כילוי לא יצא הדבר מרשות הקדש רק כנגד טובת הנאתו, כמבואר ברמב״ן יע״ש]. ועיין ברמב״ן שתמה דא״כ לפירוש רבינו יקשה הא דתניא כתנות כהונה מועלין בהם, והרי לר״מ אין מעילה בשום הנאה, וא״א לומר דבר פדא סבר כרב ושאני מתנות כהונה, דא״כ הוה להגמ׳ לומר כן, ויע״ש מה שתירץ בזה. ועיין ברשב״א שמסיק מחמת כן כשיטת התוס׳ [וכ״ה שיטת רש״י וכנ״ל בשם הרמב״ן].
בר פדא פליג אדרב וס״ל כר׳ יוחנן דטעמא דר״מ במתני׳ משום דקסבר אין הקדש מתחלל בשוגג דמקח טעות הוא דלא ניחא ליה דנתחלל הקדש על ידיה.
ולא אמרו בשוגג מתחלל – כלומר לא כתיב בתורה מתחלל אלא שצריך קרבן מעילה אבל המעות כל מקום שהולכות הקדש הם.
קרבן מי מחייב – דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף.
אמר עולא משמיה [משמו] של בר פדא שיטה אחרת בנושא זה, אומר היה ר׳ מאיר: הקדש במזידמתחלל, בשוגגאין מתחלל. ולא אמרו שהקדש בשוגג מתחללאלא לענין קרבן בלבד, שאם חללו חייב להביא אשם מעילות. ומקשים: וכי מאחר שאין מתחלל בשוגג, קרבן במאי מחייב [במה הוא מתחייב], הרי לא עשה דבר?!
Ulla said a different opinion in the name of bar Padda: Rabbi Meir would say: Consecrated property is desacralized if misused intentionally; it is not desacralized if misused unwittingly. And they said that consecrated property that is misused unwittingly is desacralized only with regard to an offering, i.e., the one who misused it is liable to bring a guilt-offering for his action, but the property remains consecrated. The Gemara asks: But since it is not desacralized when misused unwittingly, for what reason is he rendered liable to bring an offering, as the action had no effect?
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא כִּי אֲתָא רָבִין פָּרֵישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּבַר פְּדָא אוֹמֵר הָיָה ר״מרַבִּי מֵאִיר הֶקְדֵּשׁ בְּמֵזִיד מִתְחַלֵּל בְּשׁוֹגֵג אֵין מִתְחַלֵּל וְלֹא אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל אֶלָּא לְעִנְיַן אֲכִילָה בִּלְבָד.

Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael he explained it this way in the name of bar Padda: Rabbi Meir would say: Consecrated property is desacralized if misused intentionally; it is not desacralized if misused unwittingly. And they said that consecrated property that is misused unwittingly is desacralized only with regard to eating. If one ate consecrated food, thereby consuming it completely, he is liable to bring an offering. If he merely misused consecrated money it retains its sanctity and is not desacralized, and he is not liable to bring an offering.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לענין אכילה – האוכל ככר של הקדש דאזל ליה הקדש וה״ה להדלקת נר ולכל הנאה אבל הוצאת מעות הקדש אין בהם מעילה דלא נפקי מרשות הקדש.
לא אמרו אלא לענין אכילה – הא דנקט אכילה לאו דוקא דה״ה אם היה שמן דהקדש והדליק בו הנר דמעל שהרי כילה אותם מן העולם וא״ת א״כ אמאי מועלין בחדתין וי״ל דהתם נמי איירי ששקל כנגדן משקולות שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא אלא למעוטי הוצאה.
ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד – י״מ להוציא כל ההנאות וכן פר״ח ז״ל. ואי הכי לית לר׳ מאיר הא דתנןא הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל. וק״ל נמי הא דתניא כתנות כהונ׳ מועלין בהם ואמאי הא לית לרבי מאיר מעילה בשום הנאה ואי אפשר לומר דבר פדא סבר לה כרב ושאני כתנות כהונה וכפי מה שפר״ח ז״ל, דאי הכי הוה לן למימר הכי והוה לן למימר נמי וכן אמר עולא משמיה דבר פדא. ואפשר לידחק ולומר משכחת לה כגון שבלו ועשאום פתילות כאותה ששנינוב ממכנסי כהנים שבלו היו עושים פתילות ובא זה והדליקן נהנה בהם שהנאה זו כאכילה היא שכל שכלתו כאכילה לגמרי היא, ואבני ירושלים שנשרו כדרבי יהודה מתנינן לה. ולפי מה שכתב רש״י ז״ל נראה שהוא הדין לכל נהנה מן ההקדש ואפילו חפר בקרדומו שמעל לפי טובת הנאה שנהנה ממנו אבל לא שיצא לחולין וימעול כנגד כלו, ולפיכך אין אשה מתקדשת בשגגת הקדש1 ונפקא מינה למשאיל קרדום של הקדש לחבירו שהוא מועל לפי טובת הנאה שבו ואותה הנאה מתחללת לפיכך חברו מותר לבקע בו לכתחלה. ואי קשיא הא דתנןג אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד (הרי) האד בשאר הקדשות יש מועל אחר מועלה, לא קשיא דהא אוקימנא כרבי יהודה. ואי קשיא והיכי ס״ד לאוקמא כרבי מאיר פרש״י ז״ל דהא דקאמר ההיא רבי יהודה היא לכומר כבר אוקימנא כר׳ יהודה מדקתני אין מועל אחר מועל דאלמא מקמא נפיק לחולין אע״ג דשוגג הוא וראשון מעל ושני לא מעל. ועיקר קושיין דמעיקרא כי קושיין דבסוף כלומר דמדרבי יהודה נשמע לדרבי מאיר. ואפשר עוד לומר דכי קס״ד לאוקמה כרבי מאיר משום דסבירא לן כרבי יוחנן דמפרש מתני׳ משום מקח טעות כדאמר רבי יעקב לעיל וכן אתה צריך לפרש לפי פירוש ר״ח ז״ל. ואחרים אמרו שאם גזל כלי של הקדש ונהנה ממנו מעל כנגד כולו ואפילו לבר פדא שהוא כאכילה שהרי כלה הקרן של הקדש ויצא מרשותו ונתחלל אבל נהנה ממנו על מנת להחזירו ולא נתכוין לגזלו מעל לפי טובת הנאה שבו, והא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין בגזל קאמר ובמועל כנגד כולו שבשאר ההקדשות אין בהם ובבהמה ובכלי שרת אפילו ק׳ נהנים מהם על מנת לגזלם מעלו כנגד (כלו) הכלו אף על פי שלא יצאו לחולין. ואלו מביאין ראיה ממה שמצאו בתוספתאז לקח קרדום של הקדש ובקע בו ובא אחר ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו נתכוון אחד לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל, לפיכך קס״ד לאוקמה לההיא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשיןח כרבי מאיר שאם גזל קרדום של הקדש ובקע בו קנאו ומעל וחבירו לא מעל ובבהמה וכלי שרת מעלו כלן בכל ענין. ויש לפרש דבר פדא לא אמר אכילה דוקא אלא הוא הדיןט לכל הנאות שבעולם ולא בא למעט אלא שאינו מתחלל בשוגג דרך מקח וממכר כטעמיה דרבי יעקב שאמר משום רבי יוחנן בקדושי אשה וכרב חסדא דאמר אף במכר לא קנה:
ד. ע״פ כת״י. ובנדפס: הרי.
ה. ע״פ כת״י.
ו. ע״פ כת״י. ובנדפס: כלו.
ז. מעילה פ״ב ה״א.
ח. ע״פ כת״י. ובנדפס: במוקדשות.
ט. ע״פ כת״י. ובנדפס הכי קאמר.
1. הגהת הגרא״ז: א״א לומר דמעות דמי לקרדום דבמעות ליכא מעילה לר״מ כמפורש בפירש״י לפי שאין ההנאה מגופן ולשון ולפיכך דחוק ועיין ברשב״א וריטב״א.
הא דאמרינן: ולא אמרו שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. יש שפירשו דדוקא אכילה קאמר, ולאפוקי שאר ההנאות, וכן פירש ר״ח. וקשיא לן והא כתנות כהונה שבלו מועלין בהן, ועוד מועלין בעתיקין קשיא. ודוחקין לומר דכתנות כהונה שבשעה מהן פתילות דמקלא קלו, דהוה ליה כאכילה דכלה לגמרי, ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר׳ יהודה, אבל בתוס׳ פירשו אכילה וכל הנאה דמטי ליה מיניה כאכילה ולבישה שהוא נהנה ממנה כאכילה מעל, וכן בעתיקין בשוקל בהן, ולא אמרו אכילה אלא לאפוקי מקח וממכר בלבד כרב חסדא, והם אמרו דבשאין מתכוין לגזול אלא להשתמש בו ולהחזירו לא יצא כולו לחולין, ולא נתחלל אלא כנגד ההנאה בלבד, ולהתחייב עליו קרבן.
והלכך בקע בקרדום של הקדש והחזירו ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, אבל בנתכוון לגזול כולו מתחלל, והוא מעל וחברו לא מעל. והכי איתא בתוספתא דמעילה (מעילה פב.) בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו, כולן מעלו, נתכון לגזול הוא מעל וחברו לא מעל, ואם תאמר אם כן מצינו מועל אחר מועל בשאר הקדשות, ותנן במעילה (מעילה יט:) ומייתינן לה לקמן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, יש לומר ההיא בנתכוון לגזול. ואם תאמר והא מפרש לה כיצד רכב על גבי בהמה ובא חברו ורכב כולן מעלו, יש לומר דברוכב על מנת לגזול קאמר דאף על פי כן בקדושת הגוף לא נתחלל, שאין קדושת הגוף מתחללת.
כי אתא רבין – פי׳ משמיה דבר פדא אומר היה רבי מאיר הקדש במזיד מתחלל בשוגג אין מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד יש שפי׳ דברים כפשוטן דבענין אחר אינו מתחלל בשוגג כלל לא שנא בנהנה בגופו לא שנא דרך מקח וממכר ולהכי קתני רבי מאיר בהקדש בשוגג לא קדש. וכן פר״ח והקשו עליו א״כ לרבי מאיר האיך מועלין בכתנות כהונה דהא לאו עניין אכילה הוא. ותרצו דאכילה לאו דוקא אלא ה״ה כל היכא דאיכא כילוי קרנא ונקט אכילה דעביד׳ למיכלי ליה.
(3-7) מיהו אכתי קשיא לן דהא תנן הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל וסתמא קתני בכל נהנה בין באכילה בין בכל הנאות וליכא לאוקמה לסתם מתניתין דלא כרבי מאיר ותו קשיא עליה מדתניא בתוס׳ לקח קרדום של הקדש ובוקע בו ובא חבירו ובוקע בו כולן מעלו נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל והא הכא דקתני כולן מעלו ואף על גב שהקרן קיים וליכא לאוקמי כולהו מתניתא דלא כרבי מאיר והנכון דבר פדא קאמר דלרבי מאיר אין מעילה בשוגג בהקדש בדרך מקח וממכר כיון שאינו נהנה בגופו כלל והיינו מתניתין דקתני לא קידש אבל בנהנה בגופו ממש לעולם אית בהו מעילה ויוצא לחולין אלא דכי אפקינהו מרשות הקדש לגמרי באכילה וכלוי קרנא א״נ כשנתכוין לגזול מעל כנגד כולן ויצאו לחולין לגמרי אבל כי לא אפקינהו לגמרי מרשות הקדש ולא נתכוין לגוזלם והקרן קיים אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש והיינו דקתני׳ בתוספ׳ לקח קרדום של הקדש כו׳ כלן מעלו דכיון שלא נתכוונו ראשונים לגזול לא נפקו לחולין לגמרי ומעלו בקדוש׳ ששייר כל אחד לחבירו וקתני סיפא שאם נתכוין הראשון לגזול אפקיה כוליה לחולין ושוב אין מועלין בו. והשתא אתי שפיר מתניתין דכתנות כהונה ומתני׳ דנהנה ש״פ אפילו לרבי מאיר ומועלין כנגד טובת הנאה שבהם או כנגד כלן אם נתכוין לגזול וכן הא דתני׳ אין מועל אחר מועל במוקדשין אתיא כשנתכוין הראשון לגזול כסופא דתוספ׳ דלעיל ובבהמה וכ״ש שהן קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפילו כשנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ואתיא שפיר כר״מ ולהכי אותבי מינה לקמן. והנה אמת ונכון וגם לשון רש״י ז״ל כך יש לפרשו.
בד״ה לא אמרו כו׳ שנהנה מגוף השקלים והוי כמו אכילה ולא אתא למעוטי אלא הוצאה עכ״ל ואיכא לאקשויי לפ״ז לקמן דמייתי הא דאין מועל אחר מועל במוקדשין כו׳ כיצד היה רוכב ע״ג בהמה ובא חבירו כו׳ ומוקי לה כר׳ יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל הא כר״מ נמי אתי דמודה בכה״ג דבשוגג מתחלל כיון שנהנה מגוף הבהמה והכוס ולא פליג ר״מ אלא בהוצאת מעות ויש ליישב דלא קאמר לקמן ההיא רבי יהודה אלא כלומר כסברת ר׳ יהודה דסבר במתני׳ בכל שוגג מתחלל אבל ר״מ [לא] אשמועינן ליה בהדיא ודקאמר נמי לקמן דמדרבי יהודה נשמע לר״מ היינו נמי מסברת ר״י ומיהו ר״מ נמי מודה בכה״ג כדקאמרינן הכא ודו״ק:
בד״ה לא אמרו אלא לענין אכילה הא דנקט אכילה לאו דוקא כו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל א״כ אמאי מוקי לקמן ההיא דאין מועל אחר מועל כרבי יהודה הא כרבי מאיר נמי מיתוקמא דהא בהנאת רכיבה ר״מ נמי מודה ומיישב בדוחק ולענ״ד אגב חורפיה לא דק דהא כתבו התוספות להדיא לקמן דהאי כולן מעלו דהתם דנקיט ורכב היינו שנתכוון לגזלו מרשות לרשות ומעל לפי כולה דאי בהנאת רכיבה ולמעול לפי טובת הנאה לא מיתוקמא דא״כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו כל מילי נמי ודו״ק:
אלא כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פריש משמיה [פירש משמו] של בר פדא, אומר היה ר׳ מאיר: הקדש במזידמתחלל, בשוגג אין מתחלל. ולא אמרו כי בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד, שכאשר אכל דבר של הקדש השתמש וכילה את ההקדש, ועל כך מביא קרבן, אבל כשמוציא מעות הקדש — אינו מתחלל, והכסף נשאר בקדושתו.
Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael he explained it this way in the name of bar Padda: Rabbi Meir would say: Consecrated property is desacralized if misused intentionally; it is not desacralized if misused unwittingly. And they said that consecrated property that is misused unwittingly is desacralized only with regard to eating. If one ate consecrated food, thereby consuming it completely, he is liable to bring an offering. If he merely misused consecrated money it retains its sanctity and is not desacralized, and he is not liable to bring an offering.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אהֲלָכָה כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּוָתֵיהּ בוַהֲלָכָה כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ הוֹאִיל וּסְתַם לַן תְּנָא כְּוָתֵיהּ.

§ Rav Naḥman says that Rav Adda bar Ahava says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir with regard to second tithe in that it is considered consecrated, as the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with his opinion. And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to consecrated property, as the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with his opinion.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמ׳ רב נחמן אמ׳ רב אדה בר אהבה הלכתא כר׳ מאיר במעשר שיני [דוקא] דבין בשוגג בין במזיד לא קדש דברי ר׳ מאיר, הואיל וקאי בית הילל כותיה בבחירתא דהיא עדיות פרק ד׳ {מ״ה}, כדתנן כרם רבעי בית שמאי אומ׳ יש לו פרט ויש לו עוללות ועניים פודין לעצמן ובית הילל אומ׳ כולו לגת, ואמרינן מאי טעמיהו דבית הילל כת׳ במעשר ק⁠[דש וכת׳ ב]⁠כרם רבעי קדש הילולים, מה מעשר יש לו חומש שנ׳ {ויקרא כז, לא} ואם גאל יגאל [איש ממעשרו] חמישיתו יוסף עליו, ויש לו ביעור שנא׳ {דברים כו, יג} ביערתי הקדש מן הבית וגומ׳ בכרם רבעי ......... דתנן בסוף מעשר שני {פ״ה מ״י} במנחה ביום טובא היו מתודין כיצד היה וידוי בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי כול׳. וכיון דאוקימנה כבית הילל [במשנה] ..... ביעור וכרם רבעי ומעשר שני דינם שווה, אמרינן בית הילל במעשר כר׳ [מאיר סב׳ ליה, ד]⁠אי כר׳ יהודה דאמ׳ מעשר ממון הדיוט הוא כרם רבעי כמותו אמאי כולו לגת ליחייב בפרט ובעוללות כדכת׳ {ויקרא יט, י} וכרמך לא תעולל, ואוקימנה בית הילל דקאמ׳ כולו לגת כר׳ מאיר, דאמ׳ ממון גבוה הוא בסוף פרק חלק {סנהדרין קיב, ב}, דתנו רבנן עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה וחכמ׳ אומ׳ חייבת, אמ׳ רב חסדא מחלוקת בירושלם דר׳ מאיר סבר ממון גבוה כול׳. וכר׳ יהודה במעשר {לא}, והתנן הפודה (נטע רבעי) [מעשר שני] שלו מוסיף חמישיתו בין משלו בין שניתן לו במתנה, מאי לאו ר׳ יהודה היא דאמ׳ ממון הדיוט הוא ולפיכך מצי יהיב במתנה. ודחינן לעולם ר׳ מאיר וכגון דיהיב ליה הפרי כולו במתנה קודם שיפריש ממנו המעשר, וקסבר ר׳ מאיר כגון זה ממון הדיוט הוא, כי מתנות שלא הורמו לאו כמה שהורמו [דמיא] ועיקר זה באלו הן הלוק⁠(ח)⁠ין {מכות כ, א}. ונטע רבעי נמי דתנן כי האי גונא במעשר שני פרק אחרון, אוקימנה נמי כגון דיהבה ליה במתנה ועדיין הוא סמדר שאינו פרי, ודלא כר׳ יוסי דאמ׳ סמדר אסור מפני שהוא פרי.
והלכה כר׳ יהודה בהקדש דאמ׳ שוגג קידש במזיד לא קידש הואיל וסתם לה תנא כותיה בסוף מעילה {כא, א} דתנן שילח ביד פיקח ונזכר בעל הבית עד שלא הגיע אצל החנוני חנוני מעל לכשיוציא, מאי טעמא דכיון דנזכר בעל הבית מזיד הוא והקדש במזיד אינו מתחלל לפיכך לא מעל, אבל החנוני שהוא שוגג אם הוציא מעל. ואף על גב דתנינן משך הימנו מעשר בסלע וכו׳, וסלקא כר׳ יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כותיה דר׳ מאיר הלכתא כותיה דמסכתא דבחירתא דייקא טובא.
א. וכן הגירסא בירושלמי מעשר שני שם ה״י, וכ״ה בדקדוקי סופרים, לפנינו שם: ביום טוב האחרון.
ב. מכאן נמצא גם מקבילה בכת״י קמברידג׳ TS NS 171 קטע 46 A.
במעשר – דממון גבוה הוא.
כר׳ יהודה בהקדש – דשוגג מתחלל ולא מזיד.
הלכה כר׳ מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה. ואם תאמר והא בתרי מסכתא אין סדר למשנה, ודלמא סתם ואחר כך מחלוקת הוא (והלכה כמחלוקת) [ואין הלכה כסתם] ותירצו בתוס׳ דנהי דסתם גמור לא הוי, מכל מקום הוי כרבים אצל יחיד. פירוש לפירושם כיון שלא נתברר שהוא סתם ואחר כך מחלוקת, אלא דקשיא לי אם כן בעלמא (בבא קמא קב א) דפרכינן הכי, ופרקינן כולה נזיקין חדא מסכתא הוא, מאי קושיא, תיפוק ליה דהוו כרבים אצל היחיד. ועוד דאם כן תרי סתמי עדיפי מחדא סתמא, דהוו להו כרבים, ובריש פרק מצות חליצה אמרינן (יבמות קא:) מכדי הא סתמא והא סתמא, מה לי תרי סתמא מה לי תלתא סתמא, ובסמוך נמי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. אלא נראה משום דבית הלל קאי כותיה קאמר. אי נמי משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, והא דאמר רב נחמן בשלהי שמעתין אלא משום דתנן בבחירתא כותיה קאמר, פירושא דהא מילתא דאמרינן הואיל וסתם לן תנא כותיה הוא, וכן פירש רש״י אמר רב נחמן דכי אמרינן הלכה כר׳ מאיר הואיל ונשתנית משנה זו בבחירתא, והא דאמרינן וכר׳ יהודה בהקדש. משום דסתם לן כותיה בדוכתא, דהיא עיקר. כנ״ל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

א אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כשיטת ר׳ מאיר במעשר שני, שהוא נחשב לכל דבר כממון גבוה, הואיל וסתם לן [לנו] התנא במשנה אחרת כותיה [כמותו], והלכה כשיטת ר׳ יהודה בהקדש הואיל וסתם לן [לנו] התנא כותיה [כמותו].
§ Rav Naḥman says that Rav Adda bar Ahava says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir with regard to second tithe in that it is considered consecrated, as the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with his opinion. And the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to consecrated property, as the tanna taught us an unattributed mishna in accordance with his opinion.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר בְּמַעֲשֵׂר מַאי הִיא דִּתְנַן כֶּרֶם רְבָעִי ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּיעוּר וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים גיֵשׁ לוֹ.

The Gemara clarifies this statement: What is the unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Meir with regard to second tithe? It is as we learned (Pe’a 7:6): It is prohibited to eat or derive benefit from fruit during the first three years after the tree is planted. The fruit of the fourth year is to be taken to Jerusalem and eaten there. With regard to a vineyard in its fourth year, Beit Shammai say: It does not have the halakha of adding one-fifth, i.e., if the owner himself redeems the fruit to bring money to Jerusalem to spend on food there, as one may also do with second tithe, he does not add one-fifth to its value but redeems it for its true value. And it also does not have the halakha of disposal, i.e., there is no obligation to dispose of it on the eve of Passover of the fourth year of the Sabbatical cycle, when all tithes that have not yet been separated must be disposed of. And Beit Hillel say: It does have the halakha of adding one-fifth and the halakha of disposal.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין לו חומש – המחלל פירותיו להעלות הדמים לירושלים אין צריך להוסיף חומש ואפי׳ בעליו.
אין לו ביעור – בשנה שלישית וששית של שמיטה שהמעשרות מתבערים מן הבית שאסור להשהותן יותר כדכתיב כי תכלה לעשר וגו׳.
יש לו – כדיליף לקמן.
כרם רבעי דינו כמעשר שני ליאכל לבעליו בירושלם או ליפדות ולהוציא דמיו בירושלם וכל שפודהו לעצמו מוסיף חומש כמעשר שני וצריך לבערו מביתו בשנה שלישית וששית לשמטה כשאר המעשרות ואין לו פרט ולא עוללות שממון גבוה הוא כמעשר שני ואין זה קרוי כרמך אלא כלו לגת ומביא את היין לירושלם או פודהו שכרם רבעי אם רצה פודהו בענבים ואם רצה פודהו ביין וכן בזיתים מה שאין כן בשאר פירות שאין יכול לשנותן אלא שפודה אותן במה שהן כמו שיתבאר במקומו ומאחר שאין לעניים בו כלום אינו צריך לעשות בה סימן להיות עניים מכירין בו שהוא רבעי עד שיהיו פודין לעצמן ואם כן מה שאמרו בסדר זרעים ובשביעי של קמא שמציינין היו כרם רבעי בקזוזיות של אדמה פירושה בשנת השמטה שיד הכל ממשמשת בו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ומבארים: משנה זו שסתמה כר׳ מאיר במעשר, מאי [מה] היאדתנן כן שנינו במשנה]: כרם רבעי בשנתו הרביעית, לאחר שלוש שנים של ערלה שצריך להעלות את פירותיו לירושלים ולאכלם שם, בית שמאי אומרים: אין לו חומש, כלומר, אין צריך להוסיף על שוויו חומש אם הוא עצמו מחללו בכסף כדי להעלות את הכסף לירושלים כמו מעשר שני, ואין לו ביעור שאין חובה לבערו בערב פסח של השנה הרביעית לשמיטה שאז מבערים את כל המעשרות שלא ניתנו בשעתם. ובית הלל אומרים: יש לו חומש וביעור.
The Gemara clarifies this statement: What is the unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Meir with regard to second tithe? It is as we learned (Pe’a 7:6): It is prohibited to eat or derive benefit from fruit during the first three years after the tree is planted. The fruit of the fourth year is to be taken to Jerusalem and eaten there. With regard to a vineyard in its fourth year, Beit Shammai say: It does not have the halakha of adding one-fifth, i.e., if the owner himself redeems the fruit to bring money to Jerusalem to spend on food there, as one may also do with second tithe, he does not add one-fifth to its value but redeems it for its true value. And it also does not have the halakha of disposal, i.e., there is no obligation to dispose of it on the eve of Passover of the fourth year of the Sabbatical cycle, when all tithes that have not yet been separated must be disposed of. And Beit Hillel say: It does have the halakha of adding one-fifth and the halakha of disposal.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יֵשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים דכּוּלּוֹ לַגַּת.

That mishna continues: Furthermore, Beit Shammai say: It has the mitzva requiring the owner of the vineyard to leave individual fallen grapes for the poor [peret], and it has the mitzva requiring the owner to leave incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot]. Since the vineyard is considered the owner’s property during this year, he must leave these gifts for the poor. And Beit Hillel say: All of it goes to the winepress to make wine. Since the grapes have sanctity, he is not obligated to leave these gifts for the poor.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יש לו דין פרט ויש לו דין עוללות – דכרמך קרינא ביה והעניים אוכלין אותן בירושלים או פודין אותן ומעלין דמיהן.
כולו לגת – דקסברי כולו ממון גבוה הוא כמעשר שני דיליף מיניה כדמפרש ואזיל ולא קרינא ביה כרמך.
פרט – הנושר בשעת בצירה וכתיב (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט.
עוללות – אשכול שאין לו פסיגין אלא אחת היא כולה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ועוד, בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, שהכרם בשנה זו נחשב כרכוש הבעלים ולכן חייב לתת ממנו מתנות העניים. ובית הלל אומרים: כולו הולך לגת לעשות ממנו יין, כיון שהוא של גבוה אינו חייב בהפרשת מתנות עניים.
That mishna continues: Furthermore, Beit Shammai say: It has the mitzva requiring the owner of the vineyard to leave individual fallen grapes for the poor [peret], and it has the mitzva requiring the owner to leave incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot]. Since the vineyard is considered the owner’s property during this year, he must leave these gifts for the poor. And Beit Hillel say: All of it goes to the winepress to make wine. Since the grapes have sanctity, he is not obligated to leave these gifts for the poor.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מ״טמַאי טַעְמָא דב״הדְּבֵית הִלֵּל גָּמְרִי {ויקרא י״ט:כ״ד} קוֹדֶשׁ {ויקרא כ״ז:ל״ב} קוֹדֶשׁ מִמַּעֲשֵׂר מָה מַעֲשֵׂר יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר אַף כֶּרֶם רְבָעִי יֵשׁ לוֹ חוֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּיעוּר וב״שוּבֵית שַׁמַּאי לָא גָּמְרִי קוֹדֶשׁ קוֹדֶשׁ מִמַּעֲשֵׂר.

The Gemara explains: What is the reason for the opinion of Beit Hillel? They derive a verbal analogy from the word “holy” stated with regard to a fourth-year vineyard, as the verse states: “Holy, for giving praise to the Lord” (Leviticus 19:24), from “holy” stated with regard to second tithe, as the verse states: “Holy to the Lord” (Leviticus 27:30). This verbal analogy teaches the following: Just as second tithe has the halakha of adding one-fifth and it has the halakha of disposal, so too, the fourth-year vineyard has the halakha of adding one-fifth and it has the halakha of disposal. And Beit Shammai do not derive the verbal analogy of “holy” with regard to a fourth-year vineyard and “holy” from second tithe.
תוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמר קדש קדש ממעשר – וא״ת א״כ ל״ל הלולים דדריש מיניה בפ׳ כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך ג״ש וי״ל דאי מג״ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית אי נמי ה״א מאי חזית דגמר ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו ואינו יוצא לחולין (אבל מאחר דגמרי מהלולים שאינו תופש דמיו גמר ממעשר).
ב״ה גמרי קדש קדש ממעשר – איכא דקשיא ליהא ולגמר מיניה מה מעשר יש לו פדיון אף נטע רבעי יש לו פדיוןב ולמה ליה הלולים דאיצטריך דאחליה לקדושתיה כדאמרינן בפרק כיצד מברכיןג (ברכות ל״ה.) ובכמה מקומות בתלמוד. וניחא ליה אי לא כתיב הילולים גמרינן קדש קדש משביעית שאין לו פדיוןד. ואחרים אמרו איצטריך דאי לאו הכי הוה אמינא בשביעית שאין בו מעשר שני לא יהא נוהג בו רביעי כדגרסינן בירושלמי במסכת מעשר שני פ״הה שמואל בר אבא בעי ב״ש אומר לא למדו נטע רביעי אלא ממעשר שני כמה דאת אמרו אין מעשר שני בשביעית ודכותא אין נטע רביעי בשביעית, דכוותא שלישית וששית הואיל ואין בהם מעשר שני לא יהא בהם נטע רביעי, אמר רבי יוסי שלישית וששית אף על פי שאין בהם מעשר שני יש בהם שאר מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר, ועיין בכל אותה הסוגיא שכולה על דרך זו:
א. נוסף ע״פ כת״י.
ב. נוסף ע״פ כת״י.
ג. ברכות.
ד. כן כתבו תוד״ה גמר, ושאר ראשונים.
ה. ה״ב.
ו. ע״פ כת״י. וכן הגירסא בירושלמי. ובנדפס: כדאמרינן.
מאי טעמייהו דבית הלל גמר קדש קדש ממעשר. ואם תאמר אם כן קדש הלולים דכתב רחמנא (ויקרא יט, כד) דדרשינן מיניה בריש כיצד מברכין (ברכות לה.) אחליה לקדושתיה והדר אכליה, למה לי, תלמוד לומר קדש קדש ממעשר. ותירצו בתוס׳ דאיצטריך לשביעית, שאין מעשר נוהג, וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דמעשר שני (פ״ה, ה״ב)⁠1 שמואל בר בא בעי בית שמאי אומרים לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני בית הלל אומרים אין מעשר בשביעית ודכותה אין נטע רבעי בשביעית דכותה שלישית וששית, הואיל ואין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי, אמר ר׳ יוסי שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני (לא) יש בהן שאר מעשרות שביעית אין בה מעשר כל עיקר, ורבינו יצחק תירץ דאי לאו קדש הלולים הוה אמינא ניליף קדש קדש משביעית דאין מתחלל.
1. יש הוספה בגיליון.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

מאי טעמייהו דב״ה גמרי קדש קדש ממעשר כו׳ – קשיא לן דכיון דגמרי׳ קדש קדש ממעשר ל״ל דכתב רחמנא בכרם רבעי קדש הלולים דניחליה לקדושתיה והדר ליכליה לגמר קדש קדש ממעשר מה מעשר צריך פדיון אף כרם רבעי צריך פדיון. תרצו בתוספות דאי לאו דכתב רחמנא הילולים היה אמינא נגמר קדש משביעית שאין לה פדיון אבל השתא דכתב רחמנא הילולים גלי לן דנגמר קדש קדש ממעשר לפדיון ולחומש ולביעור ותרווייהו איצטריכו ונכון הוא.
(7-13) והרב רבי חיים הצרפתי ז״ל תירץ דאי לא דכתב רחמנא הלולים הוה אמינא כיון דגמרינן קדש קדש ממעשר כשם שאין מעשר שני נוהג בשנה שלישית ושביעית כך אין כרם רבעי נוהג בהו קמ״ל הלולים אם אינו ענין לשאר שנים דגמרי קדש קדש ממעשר תנהו ענין לשנה שלישית ושביעית והני אשכחן בירושלמ׳ דמסכת מעשר שני פ״ה דבעו אליבא דב״ה כיון דגמ׳ קדש קדש ממעשר א״כ שנה שלישית. ושביעית שאין מ״ש נוהג בו לא יהא נוהג בו כרם רבעי וגם זה נכון.
מאי טעמא [מה הטעם] של בית הללגמרי [למדים] הם בגזירה שווה ״קדש״ שנאמר ברבעי ״קודש הלולים לה׳⁠ ⁠״ (ויקרא יט, כד) מ״קדש״ הנאמר גבי מעשר שני שנאמר עליו ״קודש לה׳⁠ ⁠״ (ויקרא כז, ל); מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעוראף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור. ובית שמאי לא גמרי [אינם לומדים] ״קדש״ ״קדש״ ממעשר.
The Gemara explains: What is the reason for the opinion of Beit Hillel? They derive a verbal analogy from the word “holy” stated with regard to a fourth-year vineyard, as the verse states: “Holy, for giving praise to the Lord” (Leviticus 19:24), from “holy” stated with regard to second tithe, as the verse states: “Holy to the Lord” (Leviticus 27:30). This verbal analogy teaches the following: Just as second tithe has the halakha of adding one-fifth and it has the halakha of disposal, so too, the fourth-year vineyard has the halakha of adding one-fifth and it has the halakha of disposal. And Beit Shammai do not derive the verbal analogy of “holy” with regard to a fourth-year vineyard and “holy” from second tithe.
תוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כְּמַעֲשֵׂר כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ אִי כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה אַמַּאי כּוּלּוֹ לַגַּת הָאָמַר מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא אֶלָּא לָאו כר״מכְּרַבִּי מֵאִיר.

The Gemara proceeds to clarify the opinions of Beit Hillel and Beit Shammai with regard to the obligation to leave peret and olelot from a fourth-year vineyard. And with regard to Beit Hillel, who say that the halakha of fourth-year produce is like the halakha of second tithe, in accordance with whose opinion do they hold with regard to second tithe? If they hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why does all of it go to the winepress? Didn’t Rabbi Yehuda say that second tithe is itself common, i.e., non-sacred, property, and the owner must therefore leave peret and olelot? Rather, is it not the case that they hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that second tithe is consecrated property? The mishna aligning the opinion of Beit Hillel with that of Rabbi Meir is tantamount to there being an unattributed mishna in accordance with Rabbi Meir’s opinion, as the halakha is generally in accordance with the opinion of Beit Hillel.
רש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וב״ה – דמדמו כרם רבעי למעשר כמאן סבירא להו במעשר לענין ממון גבוה או ממון הדיוט.
אלא לאו כר״מ – וב״ה כסתם משנה חשיב להו דהלכה כמותן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

גמרא אי כרבי יהודה אמאי כולו לגת. לכאורה יש בזה סתירה למה שכתבתי לעיל בפיסקא דמעשר שני דהא דקאמר רב חסדא בפ׳ חלק דבגבולין מודה ר״י דהוי ממון גבוה היינו משום דמיקרי קדש ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא שפיר מצינן לאוקמי מילתא דב״ה כר״י ויליף רבעי קדש קדש ממעשר שני בגבולין דכתיב ביה קדש אלא דבאמת יש ליישב דנהי דבגבולין הוי ממון גבוה ומיקרי קדש היינו להא מילתא לחוד שצריך להעלותו לירושלים וא״א להפקיע קדושתו בגבולין וא״כ אכתי מש״ה אין לפוטרו מפרט ועוללות דעניים נמי מסקו ליה לירושלים אע״כ דלב״ה בירושלים נמי ממון גבוה הוא והיינו כר״מ וק״ל:
ומעתה נברר את שיטתם בנוגע לחיוב פרט ועוללות מכרם רבעי: ובית הלל שאומרים שדין רבעי כמעשר, כמאן סבירא להו דעת מי הם סבורים] בדין מעשר? אי [אם] כשיטת ר׳ יהודה אמאי [מדוע] כולו לגת? האמר [הרי אמר] ר׳ יהודה שמעשר שני עצמו ממון הדיוט הוא ולדעתו צריך להתחייב בפרט ועוללות! אלא לאו [האם לא] שהם סבורים כשיטת ר׳ מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא. משמע מסתם משנה זו שהלכה כר׳ מאיר, שכן הלכה כבית הלל בכל מקום.
The Gemara proceeds to clarify the opinions of Beit Hillel and Beit Shammai with regard to the obligation to leave peret and olelot from a fourth-year vineyard. And with regard to Beit Hillel, who say that the halakha of fourth-year produce is like the halakha of second tithe, in accordance with whose opinion do they hold with regard to second tithe? If they hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why does all of it go to the winepress? Didn’t Rabbi Yehuda say that second tithe is itself common, i.e., non-sacred, property, and the owner must therefore leave peret and olelot? Rather, is it not the case that they hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that second tithe is consecrated property? The mishna aligning the opinion of Beit Hillel with that of Rabbi Meir is tantamount to there being an unattributed mishna in accordance with Rabbi Meir’s opinion, as the halakha is generally in accordance with the opinion of Beit Hillel.
רש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּהֶקְדֵּשׁ מַאי הִיא דִּתְנַן השִׁילַּח בְּיַד פִּיקֵּחַ וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָונִי חֶנְוָונִי מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא.

The Gemara continues with the explanation of Rav Naḥman’s statement: What is the unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to consecrated property? As we learned (Me’ila 21a): In a case where one sent an agent to buy something on his behalf and unwittingly gave him consecrated money to use, if he sent it in the possession of a halakhically competent person and remembered that it was consecrated money before the agent reached the storekeeper, the storekeeper will have misused consecrated property when he will later spend the money. This indicates that one is liable for misuse of consecrated property even when one acts unwittingly, as the storekeeper did.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכר׳ יהודה בהקדש מאי היא – היכן תנן בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל.
שילח ביד פיקח – רישא הכי תנן שלח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותן גזבר מעל לא עשו שליחותן לא מעל שלח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני ואוקמינן התם כשהוזכרו שניהם גיזבר ושליח.
חנוני מעל כשיוציא – דשגגה גביה איתיה אבל הני מזידין נינהו ולא מחייבי מעילה אלמא שוגג מתחלל מזיד אין מתחלל.
שילח ביד פיקח ונזכר כו׳ – וא״ת אמאי לא מייתי מרישא דקאמר שילח ביד חרש שוטה וקטן עשו שליחותו גזבר מעל לא עשו שליחותו חנוני מעל אלמא היכא דהוי שוגג חייב קרבן מעילה וי״ל דמההיא לא מוכח אלא דבשוגג מתחלל אבל דבמזיד לא מתחלל לא שמעינן ומהך דהכא שמעינן תרי מדקאמר נזכר עד שלא הגיע אצל חנוני חנוני מעל ולא בעל הבית אלמא משמע דבמזיד אינו מתחלל ומדקאמר חנוני מעל לכשיוציא מכלל דבשוגג מתחלל.
כבר ביארנו בענין הקדש בדק הבית שכל שמסר לשלוחו מעות של הקדש בשוגג להוציאם לקנות מהם אי זה דבר בתורת חלין שאם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל אפילו היה השליח חרש שוטה וקטן שאינם בדין שליחות ואם לא עשה שליח שליחותו אלא ששינה שליח מעל אם הוא בר מעילה כגון ששלח ביד הפקח ובזו אם שלח ביד חרש ושוטה וקטן ושינו בשליחותם בעל הבית מיהא פטור שלח ביד פקח ואף הפקח עשה שליחותו אלא שכבר נזכר בעל הבית שהמעות הקדש קודם שהוציאם השליח והשליח לא נזכר ונתנם בשגגה ליד החנוני שליח מעל שהוא השוגג ובעל הבית פטור שמזיד היא ואין קרבן למזיד וחנוני יכול להוציאם שכבר נתחללו כשהגיעו לידו ואם נזכר אף השליח קודם שיגיעו ליד חנוני הרי נמצאו בעל הבית ושליח מזידים ונמצא שלא נתחלל ההקדש ביד החנוני והרי הם הקדש בידו והוא מעל לכשיוציאם בשוגג:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

שם וכרבי יהודה בהקדש מאי היא דתנן שילח ביד פיקח כו׳ ופרש״י רישא הכי תנן שלח ביד חרש כו׳ ואוקמינן התם שנזכרו שניהם כו׳ עכ״ל. נ״ל בכוונתו כמ״ש התוספות דהא דלא מייתי מרישא היינו משום דמהתם לא שמעינן אלא דבשוגג מתחלל מש״⁠ ⁠״ה מייתי מסיפא דשמעינן נמי דבמזיד אין מתחלל אלא דאכתי מסיפא נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דהא דנזכר בע״ה לא מעל היינו משום דמסתמא כיון שנזכר נתבטל׳ השליחות ותו לא הוי לא שוגג ולא מזיד דה״ל מעשה השליח כאיש אחר מש״ה מייתי רש״י דאוקמינן התם שנזכרו שניהם הבע״ה והשליח ומדלא מעל השליח ע״כ אשמעינן דבמזיד אין מתחלל כן נ״ל:
ואותה משנה שבה סתם לנו התנא כשיטת ר׳ יהודה בהקדש מאי [מה] היאדתנן כן שנינו במשנה]: שילח שליח לקנות לו דבר ונתן לו בטעות מעות הקדש, אם שילח ביד פיקח ונזכר בעל הבית שהן מעות הקדש עד שלא הגיע השליח אצל החנווניחנווני מעל לכשיוציא את הכסף לצרכי עצמו. משמע שמועלים בהקדש אף בשוגג.
The Gemara continues with the explanation of Rav Naḥman’s statement: What is the unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to consecrated property? As we learned (Me’ila 21a): In a case where one sent an agent to buy something on his behalf and unwittingly gave him consecrated money to use, if he sent it in the possession of a halakhically competent person and remembered that it was consecrated money before the agent reached the storekeeper, the storekeeper will have misused consecrated property when he will later spend the money. This indicates that one is liable for misuse of consecrated property even when one acts unwittingly, as the storekeeper did.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וכר׳וּכְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַעֲשֵׂר מִי לָא תְּנַן וְהָתְנַן והַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ בֵּין מִשֶּׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מַנִּי אִילֵימָא ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ בְּמַתָּנָה וְהָאָמַר מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא אֶלָּא לָאו ר׳רַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara asks: But didn’t we learn an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to second tithe? But didn’t we learn (Ma’aser Sheni 4:3): With regard to one who redeems his own second tithe, he adds to it its one-fifth, whether the tithe was from his crop or given to him as a gift. The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can one give second tithe to another as a gift? But didn’t he say that second tithe is property belonging to the Most High, which means it is not one’s own to give to another as a gift? Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that second tithe is common property, and consequently this unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to second tithe?
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משלו – שהפריש מכריו.
בין שניתן לו במתנה – קס״ד לאחר שהפריש ניתן לו וקתני מוסיף חומש דשלו הוא וקרינן ביה אם גאל יגאל איש ממעשרו (ויקרא כז).
ממון גבוה הוא – ולא מצי יהיב ליה והוה ליה זה שניתן לו כאילו אינו שלו ואין מוסיף חומש אלא בעלים דלא קרינא ביה ממעשרו.
כבר התבאר שהפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרו בין שנפל לו בירושה בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר היאך איפשר לינתן לו במתנה והלא ממון גבוה הוא פירושו בשניתן לו הטבל והוא מפריש אחר כך מעשרותיו ולענין זה לא אמרו שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו שאין קדשה למתנות שיקרא ממון גבוה עד שיופרשו:
אף כרם רבעי הדין בו כמעשר שני שכל הפודהו לעצמו מוסיף חומש בין שהיה שלו מעיקרא בין שניתן לו במתנה ושמא תאמר והלא אמרת שהוא ממון גבוה כדין מעשר שני והאיך נותנו במתנה שהרי בזו אי אתה אומר שנתנו בטבלו שהרי שם רבעי על הכל הוא פירושו שנתנו לו כשהוא סמדר והוא כשנפל הפרח מעליהם והוכרו הענבים שעדין לא חל איסור רבעי עליו ויכול ליתנו שהסמדר אינו פרי ומותר בין לערלה בין לרבעי כמו שיתבאר במקומו וכל שכן אם נתנו קודם שהוא סמדר אלא שיש מפקפקין בזו מצד דבר שלא בא לעולם ואין הדברים נראין אבל בוסר מיהא חייב בערלה ואינו יכול ליתנו וגדולי המחברים כתבו שאף הבוסר יכול ליתנו והוא תמה:
מעשר שני הואיל וממון גבוה הוא אינו רשאי למכרו ומכל מקום אם עבר ומכרו יראה מכאן שמכור ולענין דין קניתו דינו כדין הקדש שעקר קנינו בכסף אלא שקונה במשיכה לתועלת הקדש שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש מעתה משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בשתים נותן לו שתים שאין עקר ענינו אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו משך הימנו בשתים ולא הספיק ליתן לו הסלע עד שעמד בסלע נותן לו שתים שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ויש חולקים בענין זה ומפרשים משנה בשהסלע של מעשר והפירות חלין ואף גדולי המחברים נסכמים בה ואין הדברים נראין וכבר האריכו עליהם גדולי המגיהים:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ושואלים: וכשיטת ר׳ יהודה במעשר מי [האם] לא תנן [שנינו] סתם משנה כשיטתו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הפודה מעשר שני שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה המעשר משלו בין שני תן לו במתנה. ונברר, מני [כשיטת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] שכשיטת ר׳ מאיר היא — אולם לדעתו מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו] במתנה? והאמר [והרי אמר]: מעשר שני ממון גבוה הוא, וכיון שאינו שלו ודאי אינו יכול לתתו במתנה לאחר! אלא לאו [האם אין זאת] שיטת ר׳ יהודה שמעשר שני ממון הדיוט הוא, הרי שיש סתם משנה אף כשיטתו!
The Gemara asks: But didn’t we learn an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to second tithe? But didn’t we learn (Ma’aser Sheni 4:3): With regard to one who redeems his own second tithe, he adds to it its one-fifth, whether the tithe was from his crop or given to him as a gift. The Gemara clarifies: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can one give second tithe to another as a gift? But didn’t he say that second tithe is property belonging to the Most High, which means it is not one’s own to give to another as a gift? Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that second tithe is common property, and consequently this unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to second tithe?
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לָא לְעוֹלָם ר״מרַבִּי מֵאִיר וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן זכְּגוֹן דְּיָהֵיב נִיהֲלֵיהּ בְּטִיבְלֵיהּ וְקָסָבַר מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁלֹּא הוּרְמוּ דָּמְיָין.

The Gemara answers: No, actually it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and with what are we dealing here? It is not a situation where one gave second tithe itself as a gift, but where he gave him his entire crop in its state of being untithed produce. Consequently, the portion he gave him included tithes that had not yet been separated, and he holds that gifts that have not been separated are not considered as though they have been separated. One does not categorize the untithed produce as a mixture of regular produce and tithes, but as a non-sacred category in and of itself. Since the second tithe has not yet been separated, the produce has no sanctity, and he can give it as a gift.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וקסבר כו׳ – דאיכא למ״ד בעלמא כמי שהורמו דמיין ואיהו ס״ל כל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו לכלום.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ודוחים: לא, לעולם שיטת ר׳ מאיר היא והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו מעשר ממש במתנה, אלא כגון דיהיב ניהליה בטיבליה [שנתן לו את כל התבואה בטיבלה] כשהיא עדיין טבל, בלתי מעושרת. שבתוך מה שנתן יש גם מעשר שעדיין לא הופרש בפועל. וקסבר [וסבור הוא]: מתנות שלא הורמו (שעדיין לא הפריש אותן) כמי שלא הורמו דמיין [הן נחשבות], שכיון שעדיין לא הופרשו אין בהן דיני קדושה השייכים בהן, ולכן יכול לתת אותן במתנה.
The Gemara answers: No, actually it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and with what are we dealing here? It is not a situation where one gave second tithe itself as a gift, but where he gave him his entire crop in its state of being untithed produce. Consequently, the portion he gave him included tithes that had not yet been separated, and he holds that gifts that have not been separated are not considered as though they have been separated. One does not categorize the untithed produce as a mixture of regular produce and tithes, but as a non-sacred category in and of itself. Since the second tithe has not yet been separated, the produce has no sanctity, and he can give it as a gift.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ת״שתָּא שְׁמַע חהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ בֵּין מִשֶּׁלּוֹ בֵּין שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מַנִּי אִילֵימָא ר״מרַבִּי מֵאִיר מִי מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ וְהָא גָּמְרִי קוֹדֶשׁ קוֹדֶשׁ מִמַּעֲשֵׂר אֶלָּא לָאו ר׳רַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara continues its line of inquiry: Come and hear another unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (Ma’aser Sheni 4:6): With regard to one who redeems his own fourth-year produce, he adds to it its one-fifth, whether the produce was from his crop or was given to him as a gift. The Gemara inquires: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can one give produce of the fourth year to another as a gift? But didn’t he derive that one must add one-fifth from the verbal analogy of “holy” for fourth-year fruit from “holy” from second tithe? This would mean that fourth-year fruit, like second tithe, is property of the Most High and cannot be given as a gift. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא גמר קדש קדש – האי תנא גמר ממעשר דאי לא גמיר חומש בנטע רבעי מנ״ל אלמא מעשר נמי ניתן במתנה ור׳ יהודה היא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ומביאים עוד ראיה שסתם כר׳ יהודה, תא שמע [בוא ושמע]: הפודה נטע רבעי שלו, של עצמו — מוסיף עליו חמישיתו, בין שהיה זה ממטע שלו, בין שניתן לו במתנה. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר׳ מאיר היא — מי מצי יהיב ליה [האם יכול לתת אותו]? והא גמרי [והרי לומדים] גזירה שווה ״קדש״ ״קדש״ ממעשר ולכן מוסיף עליו חומש, אם נלמד את הגזירה שווה שכשם שמעשר ממון גבוה הוא ואינו יכול לתת במתנה גם נטע רבעי אינו יכול לתת! אלא לאו [האם לא] שיטת ר׳ יהודה היא?
The Gemara continues its line of inquiry: Come and hear another unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (Ma’aser Sheni 4:6): With regard to one who redeems his own fourth-year produce, he adds to it its one-fifth, whether the produce was from his crop or was given to him as a gift. The Gemara inquires: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can one give produce of the fourth year to another as a gift? But didn’t he derive that one must add one-fifth from the verbal analogy of “holy” for fourth-year fruit from “holy” from second tithe? This would mean that fourth-year fruit, like second tithe, is property of the Most High and cannot be given as a gift. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) לְעוֹלָם ר״מרַבִּי מֵאִיר וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן טכְּגוֹן דְּיָהֵיב כְּשֶׁהוּא סְמָדַר וּדְלָא כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֶּרִי.

The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and with what are we dealing here? It is not a situation where one gave fully grown fourth-year fruit but where he gave him the fruit when it was a bud. And this is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: A bud of a fruit is forbidden as orla, because it is already considered a fruit. Rabbi Meir, by contrast, holds that a fruit bud is not considered fruit. Therefore, the halakhot of orla and fourth-year fruit apply only to fruit that has grown, whereas beforehand it can be given as a gift.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כשהוא סמדר – כשהענבים ניכרים לאחר שנפל הפרח וקמ״ל דכל זמן שהוא סמדר יכול לתתן במתנה שאין שם רבעי עליו ודלא כר׳ יוסי דאמר במסכת ערלה סמדר ערלה אסור מפני שהוא פרי וקרינא ביה ערלתו את פריו.
כגון דיהב לה כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי – פירוש: ואין לומר דיהב ליה קודם סמדר שעדיין לא בא לעולם ואין לומר כגון דיהב ליה הגפנים גופיהו דאם כן היינו בין שהוא משלו.
הכא במאי עסקינן בדיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר׳ יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ופירש רש״י בלשון ראשון דמשום הכי לא אמר בדיהיב ליה מקמי דלהוי סמדר, דבעי לאשמעינן אגב אורחיה דליתא לדר׳ יוסי, ובלשון שני פירש דמקמי דלהוי סמדר אי אפשר לאוקמה, דאפילו ר׳ מאיר דאמר (קידושין סב.) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר אלא היכא דודאי אתו, אבל הכא מי יימר דאתא, ותמיה לי דהא מוכר פירות דקל ואפילו קודם חנטה לר׳ מאיר קנה וקרית ליה עבידי דאתו, דממילא קא אתו, וכל שכן הכא דלאחר חנטה קודם שהגיעו לסמדר דעבידי דאתו, ולר׳ מאיר קנה, ומים הבאים דרך חצרו לבור ויונים הבאים דרך שובכו לשובך קרינן לר׳ מאיר עבידי דאתו בהמוכר את הספינה (עח.) אף על פי שאין המים בעולם עדיין, ומסתברא דלשון ראשון עיקר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

הכא במאי עסקינן כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר ודלא כר׳ יוסי דאמר סמדר אסור בערלה מפני שהוא פרי וכי תימא ולוקמי אפילו כר׳ יוסי ובדיהב לה מקמי דליהוה סמדר איכא למימר דבעינן לאוקמא כרבנן דהלכתא כוותייהו א״נ דמקמי סמדר לא חשיבי מידי וכפירות שלא באו לעולם חשיב ולא מצי מקנה להו לרבנן מיהת ואף ע״ג דהא ר״מ היא לא בעי לאוקמי בההיא פלוגתא דלית הלכת׳ כרבי מאיר כן נראה לי.
ודוחים: לעולם שיטת ר׳ מאיר היא, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] לא שנתן לו את פירות הנטע רבעי כאשר היו כבר בשלים, אלא כגון דיהיב [שנתן] את הפירות כשהוא סמדר (לפני שהבשילו). ודלא [ושלא] כשיטת ר׳ יוסי, שאמר שסמדר לענין ערלה אסור, מפני שהוא כבר פרי. שר׳ מאיר סבור שאין הסמדר נחשב לפרי, ואין דיני ערלה ונטע רבעי חלים עליו אלא לאחר שיבשיל, ויכול ליתנם במתנה.
The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and with what are we dealing here? It is not a situation where one gave fully grown fourth-year fruit but where he gave him the fruit when it was a bud. And this is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: A bud of a fruit is forbidden as orla, because it is already considered a fruit. Rabbi Meir, by contrast, holds that a fruit bud is not considered fruit. Therefore, the halakhot of orla and fourth-year fruit apply only to fruit that has grown, whereas beforehand it can be given as a gift.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ת״שתָּא שְׁמַע ימָשַׁךְ הֵימֶנּוּ מַעֲשֵׂר בְּסֶלַע וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בִּשְׁתַּיִם נוֹתֵן סֶלַע וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ מַנִּי אִילֵימָא ר״מרַבִּי מֵאִיר אַמַּאי מִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע {ויקרא כ״ז:כ״ג} וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ אָמַר רַחֲמָנָא אֶלָּא לָאו ר׳רַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara continues its line of inquiry: Come and hear another unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (Ma’aser Sheni 4:6): If one was selling second-tithe produce, and the buyer pulled tithe worth a sela from him, thereby acquiring it, and did not manage to redeem it until its value stood at two sela, and he had not yet paid the seller, the buyer gives a sela to the seller, and he thereby gains a sela and the second tithe is his, since he acquired it when he pulled it and the price was fixed at that point. The Gemara inquires: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, why does the buyer gain a sela? The Merciful One states in the Torah with regard to the redemption of consecrated property: And he will give the money and it will be assured to him (see Leviticus 27:19), from which it is derived that one acquires consecrated property only after paying money. This means that the value of the second tithe increased before he acquired it. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that second tithe is common property, and it is acquired from the moment he pulled it?
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משך הימנו – איש מחבירו.
נותן סלע – וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרינן ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים.
מפני שמעשר שני שלו – שהמעשר ממון הדיוט ונקנה במשיכה.
ונתן הכסף וקם לו – אין הקדש נקנה במשיכה דכתיב ביה ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואין שטר וחזקה קונין קרקעותיו ולא משיכה את מטלטלין.
גמ׳ ומשתכר בסלע ומעשר שני שלו כו׳ כצ״ל ונ״ב כן הוא בהדיא בפ״ד דמסכת מעשר שני ואפשר שרש״י מפרש מפני וק״ל. ורבינו שמשון מפרש לשם ומעשר שני שלו כלומר שאין מחולל המעשר יותר מסלע ומאחר שהמעשר שוה ב׳ סלעים א״כ נשאר סלע של מעשר ביד הלוקח וזהו ומעשר שני שלו ע״ש:
ועוד ראיה מביאים, תא שמע [בוא ושמע]: המוכר מעשר שני שלו לחבירו ומשך הימנו הקונה מעשר בשווי סלע (מטבע), ולא הספיק לפדותו עד שעמד ערכו בשתים בשני סלעים ועדיין לא שילם למוכר — נותן הקונה סלע למוכר, ונמצא משתכר (מרוויח) בסלע, ומעשר שני שלו הוא, שהרי נקנה לו בשעה שמשך. ונברר: מני [שיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר׳ מאיר היא — אמאי [מדוע] משתכר בסלע? הלא בהקדש ״ונתן את הכסף וקם לו״ (ראה ויקרא כז, יט) אמר רחמנא [אמרה תורה], שאין קונים מן ההקדש אלא לאחר מתן הכסף, והרי ברשות ההקדש עלה ערכו! אלא לאו [האם לא] שיטת ר׳ יהודה היא הסבור שמעשר שני הוא ממון הדיוט, ואף לענין דיני קניינים דינו כן שהקנין נגמר בשעת המשיכה.
The Gemara continues its line of inquiry: Come and hear another unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (Ma’aser Sheni 4:6): If one was selling second-tithe produce, and the buyer pulled tithe worth a sela from him, thereby acquiring it, and did not manage to redeem it until its value stood at two sela, and he had not yet paid the seller, the buyer gives a sela to the seller, and he thereby gains a sela and the second tithe is his, since he acquired it when he pulled it and the price was fixed at that point. The Gemara inquires: In accordance with whose opinion is this mishna? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, why does the buyer gain a sela? The Merciful One states in the Torah with regard to the redemption of consecrated property: And he will give the money and it will be assured to him (see Leviticus 27:19), from which it is derived that one acquires consecrated property only after paying money. This means that the value of the second tithe increased before he acquired it. Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that second tithe is common property, and it is acquired from the moment he pulled it?
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) לְעוֹלָם ר׳רַבִּי יְהוּדָה וְהָכָא חַד סְתָמָא וְהָכָא תְּרֵי סְתָמֵי.

The Gemara confirms: Actually, this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Nevertheless, Rav Naḥman’s statement that the halakha with regard to second tithe is in accordance with the opinion of Rabbi Meir is still correct, as here there is one unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while here there are two unattributed mishnayot that indicate that Beit Hillel’s opinion is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, the one in tractate Ma’aser Sheni, and one in tractate Eiduyot (4:5).
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי גרסינן: לעולם ר׳ יהודה והכא חד סתמא והתם תרי סתמי – כר״מ סתם לן תרי זמני בשתי מקומות תנא רבי משנה זו דכרם רבעי חדא בסדר זרעים (מעשר שני פ״ה מ״ג) וחדא בעדיות (פ״ד מ״ה).
שם הכא חד סתמא והכא תרי סתמי ופרש״י דבשני מקומות שנה רבי משנה זו כו׳ ואף על גב דבלא״ה איכא נמי סתמא דריש מעשר שני דקתני מע״ש אין מוכרין אותו והיינו כר״מ וכדאיתא בירושלמי מ״מ אפשר דתלמודא דידן סובר דאיכא לאוקמי נמי כרבי יהודה ומודה דמדרבנן אין מוכרין אותו וכדמשמע נמי בירושלמי אהא דמסיק שם אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ע״ש:
ואומרים: אכן לעולם הלכה זו כשיטת ר׳ יהודה היא, ואולם בכל זאת אנו אומרים שפוסקים בעיקרו של דבר כר׳ מאיר כי והכא חד סתמא [וכאן יש סתם אחד] שסתמה המשנה כר׳ יהודה, ואילו הכא תרי סתמי [כאן יש שני סתמים] שפעמיים נשנתה המשנה ממנה מבואר שדעת בית הלל כר׳ מאיר במסכת מעשר שני ובמסכת עדויות.
The Gemara confirms: Actually, this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Nevertheless, Rav Naḥman’s statement that the halakha with regard to second tithe is in accordance with the opinion of Rabbi Meir is still correct, as here there is one unattributed mishna that is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while here there are two unattributed mishnayot that indicate that Beit Hillel’s opinion is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, the one in tractate Ma’aser Sheni, and one in tractate Eiduyot (4:5).
רש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאִי סְתָמָא דַּוְקָא מָה לִי חַד סְתָמָא מָה לִי תְּרֵי סְתָמֵי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הֲלָכָה כר׳כְּרַבִּי מֵאִיר הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּוָותֵיהּ

The Gemara asks: But if an unattributed mishna is stated that way specifically to teach the halakha, what difference is there to me if it is one unattributed mishna or two unattributed mishnayot? The Gemara suggests an alternate reasoning. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, since we learned in a mishna in the preferred tractate, Eiduyot, in accordance with his opinion. Since the halakha is ruled in accordance with all of the mishnayot in Eiduyot, the fact that the opinion of Beit Hillel in that tractate is in accordance with the opinion of Rabbi Meir means that the halakha should be decided accordingly.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי גרסינן: ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא כו׳.
הואיל ותנן בבחירתא כוותיה מסכת עדיות קרי בחירתא שכל דבריהם העידו מפי הגדולים והלכה כמותן.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר׳ מאיר הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ה״ה דמצי למימר דהא דב״ה דקיימי כר״מ עדיף מסתמא דר׳ יהודה כדאמרי׳ במסכת שבת אלא הא דנקט הא דבחירתא דעדיפא מכולהו מיהו דוקא מהאי טעמא הא לאו הכי אע״ג דהא סתמא כר׳ מאיר נשנית בשתי מסכתות במסכת דמאי ובמסכת מעשר שני לא עדיפא מאידך דרבי יהודה דאיתניא בחדא מסכת דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ומשום הכי פסק רבינו אלפסי ז״ל במסכת פסחים כר׳ אליעזר בן עזריא דזמן קריאת ההגדה דאכילת מצה ואכילת פסחים כל הלילה משום דסתם לן תנא כותיה במסכת מגילה גבי הלכתא פסיקתא דתנן דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואע״ג דאיכא תרי סתמי כרבי עקיבא דאמר עד חצות חדא בפ״ק דברכות וחדא בפרק איזהו מקומן אידך עדיפא דמה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמא ובמקומה פרשתיה יפה הילכך אוכלין מצה וקורין ההגדה בזמן הזה כל הלילה דומיא דאכילת פסחים ושלא כדעת התוספות.
ומקשים: ואי סתמא [ואם הסתם] הוא בדוקא שלמדים הלכה ממנו, מה לי אם היה זה חד סתמא [סתם אחד] מה לי תרי סתמי [שני סתמים]?! אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הלכה כשיטת ר׳ מאיר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במסכת הנבחרת, מסכת עדויות, כשיטתו]. שכיון שיש במסכת זו דברי עדות מדוייקים — עליה יש לסמוך יותר מאשר על מסכת אחרת.
The Gemara asks: But if an unattributed mishna is stated that way specifically to teach the halakha, what difference is there to me if it is one unattributed mishna or two unattributed mishnayot? The Gemara suggests an alternate reasoning. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, since we learned in a mishna in the preferred tractate, Eiduyot, in accordance with his opinion. Since the halakha is ruled in accordance with all of the mishnayot in Eiduyot, the fact that the opinion of Beit Hillel in that tractate is in accordance with the opinion of Rabbi Meir means that the halakha should be decided accordingly.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין נד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין נד:, ר׳ חננאל קידושין נד: – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רש"י קידושין נד:, תוספות קידושין נד:, תוספות רי"ד קידושין נד:, רמב"ן קידושין נד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין נד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין נד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א קידושין נד:, מהרש"ל חכמת שלמה קידושין נד:, מהרש"א חידושי הלכות קידושין נד:, פני יהושע קידושין נד:, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין נד:

Kiddushin 54b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 54b, R. Chananel Kiddushin 54b, Rashi Kiddushin 54b, Tosafot Kiddushin 54b, Tosefot Rid Kiddushin 54b, Ramban Kiddushin 54b, Rashba Kiddushin 54b, Meiri Kiddushin 54b, Ritva Kiddushin 54b, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 54b, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 54b, Penei Yehoshua Kiddushin 54b, Steinsaltz Commentary Kiddushin 54b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144