הברכה על מיני מאפה שאינם פת גמורה
ציון א.ב.
גמרא. אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא - מאי מברכין עלויה? אמר ליה: מי סברת נהמא הוא?! גובלא בעלמא הוא, ומברכין עלויה בורא מיני מזונות! מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. מאי טעמא? ״לחם עוני״ קרינן ביה.
עיסה שנאפת בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת - מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה - מברך המוציא. וכו׳.
(רמב״ם ברכות ג, ט)
טרוקנין, דהיינו שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים ומערבים בה ונאפה שם - מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליו - מברך המוציא וברכת המזון. אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה - אין עליו תורת לחם כלל, ואין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפילו קבע סעודתו עליו.
נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי בצים, וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה - מברך עליו בורא מיני מזונות.
(שו״ע אורח חיים קסח, טו-טז)(סעיף טז לא צוין בעין משפט)
לעיל
(לז, ב) למדנו שטרוקנין היינו כובא דארעא, ועליהם אמר רב יוסף שמברכים בורא מיני מזונות. לפי מה שמוסיפה הגמרא שמר זוטרא קבע סעודתו ובירך המוציא וברכת המזון ניתן לכאורה להסיק שלמעשה תלוי הדין בצורת האכילה, שכאשר אינו קובע סעודה - מברך מזונות, ואם קובע - מברך המוציא, וכן פוסקים הרי״ף (כז, א), הרא״ש (סי׳ יא) והרמב״ם.
הרא״ה חולק וסובר שכובא דארעא היא כפת גמורה שמברך עליה המוציא אפילו כשאינו קובע עליה סעודה. הוא מסביר שממנהגו של מר זוטרא יש ללמוד שיש לפת חשיבות עד שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה, אך גם כשאינו קובע מברך המוציא וברכת המזון. לדבריו אין כאן סברה לחלק בין מי שקובע סעודתו לבין מי שאינו קובע, כמו שחילקו לקמן
(מב, א) לגבי פת הבאה בכיסנין שהיא פת שנאפו בתוכה קליות, בעוד שכאן מדובר על פת גמורה לענין חיוב חלה ולענין שיוצאים בה ידי חובת מצה, ומסתבר איפוא שהוא הדין לענין הברכה. נראה, איפוא, שמבין שמר בר רב אשי שקובע שיוצאים בה ידי חובת מצה חולק על רב יוסף, והלכה כמותו, ועיין לקמן שהבית יוסף כותב כך בדעת הטור.
אכן בירושלמי (
חלה פ״א ה״ג) מצינו מחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש בקשר לטריקתא, שלדעת רבי יוחנן חייבת בחלה וברכתה המוציא ויוצאים בה ידי חובה בפסח, ולדעת ריש לקיש פטורה מן החלה ואין מברכים עליה המוציא ואין יוצאים בה בפסח, ולא נזכר שיש חילוק בין מי שקובע עליה סעודה לבין מי שאינו קובע. נמצא ששיטת רבי יוחנן בירושלמי נראית מסייעת לפסק הרא״ה.
הטור כותב על הטרוקנין שמברך עליהם המוציא ובהמשך כותב שעל טריתא מברך מזונות, ואם קובע עליה סעודה - מברך המוציא וברכת המזון. הבית יוסף תמה עליו שאינו מגביל את הדין בטרוקנין דוקא למי שקובע סעודה, ואף שבירושלמי משמע שאין חילוק - ראוי היה שלא לדחות את מסקנת סוגייתנו מפני הירושלמי, בפרט שניתן להעמיד אף את דברי רבי יוחנן בירושלמי דוקא כשקובע סעודה. לפיכך הוא מסביר שהטור מבין שדברי מר בר רב אשי באים לחלוק על רב יוסף, ונמצאת שיטתו כשיטת הרא״ה. אמנם המשמעות הפשוטה בגמרא היא שאין חולק על רב יוסף שמברך מזונות, ועל כן מסיק הבית יוסף שכאשר הטור כותב בסוף דבריו שאם קובע סעודתו מברך המוציא - מתכוון לטרוקנין ולא לטריתא שמבאר את דינה בסמוך, עליה מברכים תמיד מזונות, כמבואר להלן.
הב״ח מסביר את פסקי הטור על פי גרסת הרי״ף שהחילוק בין הקובע סעודה לבין שאינו קובע נאמר על ״טריתא דארעא״, ולא על ״כובא דארעא״, הוא הטרוקנין, שלא מצינו עליהם חילוק כזה. לפי זה בטרוקנין, שחייבים בחלה, אין ספק שברכתם המוציא אפילו כשלא קבע סעודה עליהם, שיש להם דין של פת גמורה, מפני שנאפים בגומה שבכירה, ודוקא לגבי טריתא דארעא שנאפית בקרקע הסתפק אביי בברכתה, והמסקנה שמברכים מזונות, אלא אם כן קובע סעודה שמברך המוציא.
הב״ח טוען שזו גם גרסת הרמב״ם שכותב דוקא על פת שנאפית בקרקע ואין לה צורת פת שאם קובע מזונות עליה מברך המוציא, מכאן שמפרש שהדיון שבגמרא נסוב על טריתא, אבל בטרוקנין אין ספק שמברך המוציא, ולא ראה הרמב״ם צורך לכתוב זאת. אכן, הבית יוסף לשיטתו מסביר את הרמב״ם שמפרש שטרוקנין, או כובא דארעא, היינו פת הנאפית בקרקע, ואת הדין של הברכה על טריתא אין הרמב״ם מזכיר, כיון שאף בגמרא דנו עליה רק בקשר לחיוב חלה ולא בקשר לברכה.
המאירי מביא את שתי הדעות בקשר לברכת הטרוקנין, ומחדש שכולם מודים שכאשר האפיה היתה ביבש, כגון בתנור או באלפס עם מעט שמן - מברך המוציא אפילו כשלא קבע סעודה, למרות שבלילתו רכה.
רבינו ירוחם (נתיב טז ח״ה) פוסק שמברכים על הטרוקנין מזונות אלא אם כן קובע עליהם סעודה, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך לפי שיטתו בבית יוסף שמפרש בדרך זו אף את דברי הרמב״ם והטור. המגן אברהם (סק״מ) מדגיש שבלילת הטרוקנין רכה מאד, והמשנה ברורה בביאור הלכה מסתפק להלכה, שמא יש לומר שאף כשאין הבלילה רכה כל כך אין מברכים המוציא מפני שאין לה צורת הפת, כמו שמציין הרמב״ם בהלכה שלפנינו.
הב״ח מסיק שמספק יש להחמיר בטרוקנין שאינו קובע עליהם סעודה שלא לאוכלם אלא בתוך הסעודה.
בגמרא אין דיון על הברכה אלא רק על חיובה בחלה, וכבר התבאר שיש פירושים שונים בגמרא מהי טריתא, ויש שיטות שונות בהסבר הפירושים. המחבר בשלחן ערוך מביא בתחילה את הפירוש ששופכים על הכירה קמח ומים מעורבים והם מתפשטים ונאפים, דהיינו ״גביל מרתח״ לפי פירוש רש״י והרא״ש, ופוסק שמברכים בורא מיני מזונות אפילו בקביעות סעודה. בבית יוסף הוא מסביר שלא יתכן שיברך המוציא כשקובע סעודה, שאם כן מה ההבדל בינה לבין טרוקנין, שעליהם, לפי שיטתו, מברך המוציא דוקא כשקובע. גם מדברי רבינו ירוחם (שם) מוכח שסובר שבטריתא מברך לעולם בורא מיני מזונות, וכן כותב האבודרהם (עמ׳ שכט).
כאמור, הטור כותב שמברכים המוציא כשקובע סעודה דוקא בדין של טריתא ולא בדין של הטרוקנין. אולם כבר התבאר שלפי הבית יוסף כוונתו לחלק דוקא בטרוקנין, ובטריתא מברך מזונות אף כשקובע, ואילו לפי הב״ח דברי הטור מתפרשים כפשוטם שהחילוק הוא בטריתא כפי גרסת הרי״ף, ומספק הוא מסיק שעדיף להחמיר שלא לאכול טריתא בדרך של קביעות סעודה אלא אם כן בירך על לחם גמור ואוכלה בתוך הסעודה. לכך יש להוסיף גם את דברי הראבי״ה (סי׳ קד) שכותב במפורש שהמעשה של מר זוטרא היה בטריתא, ומשם למדנו שהקובע עליה סעודה מברך המוציא.
לעיל, בדין של הפרשת חלה, הובאו דברי רבינו יונה שרש״י גורס שטריתא חייבת, ולפי זה כותב רבינו יונה שטריתא דארעא שבסוגייתנו אינה הטריתא שמדובר עליה בתחילת הסוגיה, שהיא עשויה בכלי ומברכים עליה המוציא, וזו עשויה בקרקע ומברכים עליה מזונות אלא אם כן קובע סעודה עליה.
המגן אברהם (סקמ״א) חולק על השלחן ערוך ופוסק כטור שאם קבע סעודה - מברך המוציא, כיון שלא מצינו בפוסקים שהקלו בטריתא אלא לענין חלה, שכיון ששופכים על הכירה את המים והקמח - אינה חייבת, אבל לאחר שכבר נאפתה - הרי היא לחם גמור לברך המוציא כשקובע סעודה.
בסעיף טז פוסקים הטור והשלחן ערוך שעל ״נהמא דהנדקא״, שאופים אותו בשיפוד ומושחים אותו בשמן או במי ביצים - מברכים מזונות, וכן פוסק האבודרהם (שם), וכבר התבאר שזהו הפירוש השני בגמרא ל״טריתא״, ושיש מפרשים שהוא לחם העשוי לתכשיטים. אמנם נראה שהמאירי חולק על כך כשכותב לפי הפירוש שזהו לחם הנאפה בשיפוד שהוא לחם גמור ומברכים עליו המוציא, אך המאירי כותב כן לפי הגרסה שטריתא חייבת בחלה, ומסתבר שלפי הגרסה שפטורה - אין מברכים עליה המוציא, כדברי הפוסקים. המאירי מוסיף שלפי הפירוש שמדובר בלחם שאינו מיועד מתחילה לאכילה, אם נמלך עליו לאכלו - מברך המוציא וברכת המזון, ומסתבר שבזה אין חולק, שהרי אין כל שינוי בדרך אפית הלחם.
באשר ללחם העשוי לכותח, אשר מובא בגמרא כפירוש שלישי לטריתא, יש הבדלים בלשון הפוסקים ובדברי הראשונים. הריטב״א
(הלכות ברכות א, לב) מסביר לפי שיטתו שהתבארה בסוגיה לעיל שכיון שלא נעשה הלחם מתחילה למאכל אדם אלא לכותח - אין מברכים עליו המוציא, ובפשטות כוונתו שאף כשקובע סעודה מברך מזונות. כך כותב גם האבודרהם לשיטתו, שזהו לחם האפוי יותר מדי, שקביעות בסעודה אינה משנה את הברכה, אך הוא מחלק חילוק אחר, שאם עשוי כעבין, דהיינו ערוכה ונאה כעין גלוסקא - מברך המוציא, וזה על פי מה שלמדנו בסוגיה לעיל בדין חלה. כך כותבים גם רבינו ירוחם
(שם) והטור, אבל השלחן ערוך כותב בסתם שלחם העשוי לכותח מברך עליו מזונות, ואינו טורח לכתוב שהדין משתנה כשעשאו כעבין. המגן אברהם (סקמ״ג) מקשה על כך, שהרי השלחן ערוך עצמו כותב את החילוק ביורה דעה (שכט, ז) בדין חלה, ומסביר שדוקא שם יש חילוק לחומרא לחייב בחלה, מה שאין כן בדין של הברכה שלא רצה להחמיר במקום ספק, ומברך מזונות בכל מצב. הגר״א (סקמ״ח) מסביר שדוקא בחלה יש לחלק, כי בעשאה כעבין חוששים שמא יחליפה בלחם גמור או שמא ימלך לאוכלה בעינה, מה שאין כן לענין ברכה.
למעשה כותב המשנה ברורה (סקצ״ב) שיש להזהר שלא לאכול כדי שביעה מלחם העשוי לכותח שעשאו כעבין כי אם בתוך הסעודה, ולגבי הדין כשאוכל לחם העשוי לכותח שברכתו בודאי מזונות, מבואר במחצית השקל ובלבושי שרד שלפי פסק המגן אברהם בטריתא שהקובע מברך המוציא - הוא הדין בלחם העשוי לכותח וב״נהמא דהנדקא״, שהרי גם אלה נזכרו בגמרא בתור פירוש ל״טריתא״, על כן מסיק בעל כף החיים (סקקל״ד) שאין לאכלם מחוץ לסעודה.
כיצד מברכים על המיץ שנסחט מהפירות
ציון ד.
גמרא. ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי - מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה - רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר.
הסוחט פירות והוציא מהן משקין - מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים...
...דבש תמרים - מברכין עליו תחלה שהכל. וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, ב, ד)(הלכה ב לא צוינה בעין משפט)
דבש הזב מהתמרים - מברך עליו שהכל, וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזתים וענבים - מברך שהכל.
(שו״ע אורח חיים רב, ח)
בגמרא מדובר על הדבש היוצא מהתמרים שמברכים עליו שהכל, וכותבים התוספות (ד״ה האי דובשא) והרא״ש (סי׳ יב) בשם בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 100) שהיינו דוקא כשנתן מים לתוך דבש התמרים, וכן כותב הרשב״א בשם רב האי גאון, והרא״ש מסביר שכאשר הדבש לבדו - הרי זה כשמן זית שמברכים עליו בורא פרי העץ מפני שהשתנה למעליותא. אחרת היא דעת התוספות והרא״ש, שדוקא במשקה היוצא מהזיתים ומהענבים קיימת הסברה שהשתנה למעליותא ולא בשאר פירות, וכמו שבדין ערלה אין חיוב מלקות על מי פירות חוץ מזיתים וענבים. למסקנה מסביר הרא״ש שאף בעל הלכות גדולות אינו חולק אלא בתמרים ולא בשאר פירות, כיון שהפסוק בשבעת המינים מזכיר דבש ולא תמרים, מכאן שהדבש שזב מהתמרים הוא עיקר הפרי, ואינו דומה למשקה היוצא מפירות אחרים כרימונים, תאנים או תפוחים, שאינו זב מאליו אלא על ידי כתישה וסחיטה.
הפני יהושע מבאר שבעל הלכות גדולות למד כן מדברי הגמרא בהמשך ״והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא - מברכין עלוייהו בורא פרי העץ״, ומפרש שמדובר בתמרים שזב מהם דבש, שלא כפירוש רש״י שמדובר בתמרים כתושים, וממילא יוצא שדברי מר בר רב אשי בסוגייתנו נידחו, ורק כשנתן מים לתוך הדבש מברך שהכל.
הסבר אחר עולה מדברי בעל הגהות אשר״י אשר כותב בדעת בעל הלכות גדולות שכשם שדבר שברכתו בורא פרי האדמה מברך עליו שהכל כששלקו, דהיינו שמורידים אותו דרגה אחת מברכתו הראשונה - כך בדבר שברכתו בורא פרי העץ, כשמשתנה לגריעותא די בהורדה בדרגה אחת, שיברך בורא פרי האדמה. לפי זה אין סתירה בין מה שלמדנו בדין ערלה, שאין למשקים דין פרי, לבין הדין של הברכה לדברי בעל הלכות גדולות, שכן גם הוא אינו מתכוון שמברך על דבש תמרים בורא פרי העץ. הסבר זה מובא בבית יוסף (סי׳ רב), והוא מעיר שכל הפוסקים חולקים על סברתו.
הרשב״א נוטה לקבל את שיטת בעל הלכות גדולות בדבש שזב מאליו, מפני הסברה שבפסוק כתוב ״דבש״ ולא תמרים, אבל רבינו יונה (כז, א בדפי הרי״ף ד״ה האי דובשא), הרא״ה, הריטב״א
(הל׳ ברכות א, כ), הרי״ד, הריא״ז (הלכה א, יז) והראבי״ה (סי׳ קד) כותבים כדעת התוספות והרא״ש, והרא״ה מסביר שלרבותא נקט דבש תמרים, שאף על פי שהפרי עדיין קיים - אין אומרים שהמשקה שיצא נחשב אף הוא כמקצת הפרי, וכל שכן כשהפרי נפסד שאין מברכים על המשקה בורא פרי העץ.
סברה הפוכה יוצאת משיטת הראב״ד (מובא ברשב״א) לפיה דוקא כאשר הדבש זב מאליו מברך שהכל, אבל כשיצא על ידי סחיטה וכתישה - מברך בורא פרי העץ, מפני שנחשב אז לעיקר הפרי, כמו שלמדנו
(לקמן לט, א) על מיא דסלקא שהם כסלקא.
הרשב״א דוחה את שיטת הראב״ד, כי למרות שמצינו סברה כזו במי שלקות - הרי זה מפני שרוב אכילתם על ידי שליקה, ולכן נותנים למים את הדין של הירק עצמו, אבל בפירות הנאכלים כמות שהם - אין לתת למשקה היוצא מהם את הדין של הפרי עצמו.
המאירי כותב כדברי הראב״ד, אך מוסיף גם את השיטה שמברך שהכל אף על היוצא על ידי כתישה, ומסבירה שיין, שמן ומי סחיטת הסלקא יוצאים מן הכלל הואיל ורוב אכילתם בכך.
שיטה דומה לשיטת הראב״ד מצינו בדברי הטור (סי׳ רה) בשם אחיו ה״ר יחיאל שכותב לגבי ירקות שמברך על המים שנסחטו מהם כדרך שמברך עליהם. אמנם הטור חולק עליו בטענה שיש במים שינוי לגריעותא, כמו שמצינו בסוגייתנו על מי פירות, אבל המרדכי (סי׳ קכה) מסביר שאין לדמותם, לפי שהמשקה הנסחט מהפירות עומד לשתיה ולכן מברך עליו שהכל, מה שאין כן במשקה הנסחט מירקות שעומד בעיקר לטבל בו מאכל, וראויה לו הברכה של המאכל עצמו.
הרמב״ם כותב שמברך שהכל על דבש תמרים, משמע שאינו מחלק בין זב מאליו לבין נסחט ונכתש, וכן כותב הבית יוסף בדעת הטור (סי׳ רב) שאין כוונתו דוקא כשזב מאליו, אלא רוצה לחדש שאפילו כשזב מעצמו מברך שהכל, על פי סברת הרא״ש שבזב מאליו היה מקום לומר שיברך בורא פרי העץ.
המחבר בשלחן ערוך כותב שמברך שהכל על דבש הזב מהתמרים, ולפי המבואר כוונתו גם כשנסחט או נכתש בידי אדם. אמנם הט״ז (רב סק״ה) תמה שיותר נראה לברך שהכל כשיוצא מאליו, כשהמשקה מועט והרי זה באמת כזיעה בעלמא, מה שאין כן כשיוצא על ידי כתישה וסחיטה. מטעם זה נוטה הט״ז (רה סק״ו) לפסוק כה״ר יחיאל שבסחיטה מברך על המשקה כברכת הפרי ולא שהכל, אלא שלמעשה הוא מסיק שאין לנהוג בניגוד לדעת הטור והשלחן ערוך, ורק כשיצא המשקה על ידי כתישה נראה לו שכולם מודים שמברך בורא פרי העץ.
מסקנת המשנה ברורה (רב סקמ״ז, רה סקי״ד) שמברך שהכל על כל משקה היוצא מן הפירות, בין מאליו ובין על ידי סחיטה או כתישה, ועוד יש לדון במשקה הנסחט מפירות שרובם עומדים לכך.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לחולין קכ, ב ציון ג.
הברכה על פירות שנכתשו או נמעכו
ציון ו.ז.
גמרא. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו? ...ואדכרתן מלתא, הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה - מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר, והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא - מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא.
תמרים של תרומה - מותר לחבץ אותן ולקבצן כעיגול הדבילה, ואסור לעשות מהם שכר. וכו׳.
(רמב״ם תרומות יא, ב)
...אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה - מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.
(רמב״ם ברכות ח, ד)
תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם - אפילו הכי לא נשתנית ברכתן, ומברך עליהם בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש. הגה. ולפי זה הוא הדין בלטווער״ן הנקרא פווידל״א - מברכין עליהם בורא פרי העץ, ויש אומרים לברך עליהם שהכל, וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל, אבל אם בירך בורא פרי העץ - יצא, כי כן נראה עיקר.
(שו״ע אורח חיים רב, ז)
בגמרא מבואר שאין עשית הטרימא גורמת לשינוי בברכה, ומבאר רש״י שטרימא היינו דבר שכתוש קצת ואינו מרוסק, וכן מפרשים בעל ספר המאורות והרי״ד בפסקיו. בעל תרומת הדשן (סי׳ כט) מדייק מדברי רש״י שכאשר הם מרוסקים לגמרי - מברך שהכל כיון שהשתנו ואי אפשר לומר עליהם ״במלתייהו קיימי״. כך מפורש בדברי הרא״ה והריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות א, כד), וגם המאירי מחלק בין פרי שחתכו לחתיכות דקות או שריסקו ונשאר המשקה בפנים, שמברך בורא פרי העץ, לבין פרי שרסקו ויצא המשקה, שמברך על מה שנשאר שהכל.
לעומת זאת נראה מדברי הרמב״ם שהברכה אינה משתנה אפילו כשנמעך הפרי לגמרי, שהרי הוא מדבר על תמרים שמיעכם ועשאם כמו עיסה, וכמוהו כותב הריא״ז (הלכה א, יט). בדומה לכך מפרשים גם הערוך (ערך טרימא) והאור זרוע (ח״א סי׳ קסו) שלוקחים את התמרים ללא הגרעינים וטורפים אותם ולשים בהם שומשמין וכיוצא בהם, והרוקח (סי׳ שמא) כותב את הדין על תמרים כתושים מבושלים.
הטור כותב תחילה את ההלכה לפי פירוש רש״י, שמברך בורא פרי העץ על תמרים שכתשם קצת ואינם מרוסקים לגמרי, ובהמשך מביא את דברי הרמב״ם שמדובר בתמרים שמיעכם ועשה מהם עיסה. הב״ח מסביר שהטור כותב בתחילה את ההלכה המוסכמת כשהם כתושים קצת, ואחר כך מביא את דעת הרמב״ם מפני שדעתו כמוהו ולא כרש״י. מלבד זה מחדש הב״ח שאף לפי רש״י מברך על הפירות שהתרסקו לגמרי בורא פרי האדמה ולא שהכל, וטעמו שהרי הוא אוכל את גוף הפרי, ואינו דומה לדבש תמרים שהוא כזיעה בעלמא ומברך עליו שהכל.
הגר״א (סקט״ז) כותב שהטור סובר כרש״י ולא כרמב״ם, וכנראה מסיק זאת מכך שמביא את פירוש רש״י בסתם בתחילת דבריו ורק לבסוף מביא את דברי הרמב״ם.
בעל הדרישה (סק״ד) מחדש שאין בכלל מחלוקת בין רש״י לבין הרמב״ם, שכן אינם עוסקים באותו ענין: רש״י מדבר על תמרים ששחקם עד שנימוחו קצת ונעשו כעין משקה או דבש, ועל כן מדגיש שמברכים בורא פרי העץ דוקא כשכתשם קצת ולא כשנימוחו לגמרי, כי אז שוב אין עליהם שם אוכל וברכתם שהכל, ולעומת זאת הרמב״ם עוסק בתמרים כשעדיין שם אוכל עליהם, ולכן מברך עליהם בורא פרי העץ.
גם הט״ז (סק״ד) סבור שאין מחלוקת, ולדעתו אין לדייק מרש״י כדיוקו של בעל תרומת הדשן שבמרוסקים לגמרי מברך שהכל, אלא יש לפרש שרש״י מדבר על כתושים קצת רק משום שכך עושים טרימא, אך הוא הדין כשריסקם לגמרי. כך מוכח לדעתו ממה שאמרו בסוגייתנו שמותר לעשות טרימא מתמרים של תרומה ואסור לעשות מהם שיכר, ולא אמרו חידוש גדול יותר לאסור אפילו כשריסקם הרבה כשיש בהם עדיין ממשות, מכאן שאף ריסוק גמור מותר כל עוד נמצא בו כל ממשות הפרי.
המחבר בשלחן ערוך פוסק את ההלכה על תמרים שעשה מהם עיסה, ולפי מה שהתבאר דעתו לפסוק כרמב״ם ולא כרש״י. הרמ״א מביא גם את הדעה החולקת שמברך עליהם שהכל, וכותב שטוב לחוש לדעה זו לכתחילה, אך גם הוא מסכים שהעיקר כדעת המחבר. המגן אברהם (סקי״ח) כותב שהמחלוקת אינה בכל דבר אלא רק במה שנדון בתרומת הדשן (שם) על גודגדניות שהתבשלו ונימוחו לגמרי ומערבים בהן תבלין ודבש, שלפי רש״י יוצא שמברך עליהן שהכל, וכך עדיף לנהוג מספק, אבל בתמרים שריסוקם ומיעוכם נעשים ביד ולא בדרך של בישול - הכל מודים שאף לכתחילה ראוי לברך בורא פרי העץ.
גם הלבוש כותב שכולם מודים בתמרים שגם כשמועכים אותם ניתן להבחין שהם תמרים, והמחלוקת היא רק בפירות שבהיותם מרוסקים קשה להבחין איזה פרי הם.
הב״ח פוסק, לפי שיטתו, שלכתחילה מברך בורא פרי האדמה על תמרים מרוסקים לגמרי כמו על גודגדניות מרוסקות ומבושלות, ורק בדיעבד יצא אם בירך בורא פרי העץ או שהכל. מאידך גיסא לשיטת הט״ז, שאין בכלל מחלוקת, נמצא שמברך על שניהם בורא פרי העץ לכתחילה.
מסקנת המשנה ברורה (סקמ״ב) שהלכה כדברי המחבר שאין הברכה משתנית כל עוד ממשות הפרי קיימת אף כשמיעכו לגמרי, ורק כשאבדה צורתו לגמרי מברך שהכל, כדברי הרמ״א בקשר לגודגדניות. לעומת זאת מסיק בעל כף החיים (סקנ״ז) שכיון שהדין שנוי במחלוקת - עדיף לכתחילה לברך שהכל על כל דבר שהתרסק לגמרי ואין צורת הפרי ניכרת, ורק בדיעבד יצא כשבירך את ברכת הפרי, ואם אפשר - עדיף לפוטרו בברכה על דבר שלם מאותו המין. עיין עוד בירור הלכה לקמן לט, א ציון ג.
כתישה או מעיכה של פירות תרומה
מהסוגיה נראה שהגדרים שווים לברכה ולתרומה, וכל שמברכים עליו בורא פרי העץ - אינו נחשב שינוי האסור בתרומה. לפי זה אם יש מחלוקת לענין ברכות - הרי היא נוגעת גם לתרומה, שלפי רש״י מותר דוקא לכתוש את התמרים מעט אך לא לרסקם לגמרי, בעוד שלפי הרמב״ם מותר אף לרסקם לגמרי ואסור רק לעשות מהם שיכר. הרמב״ם כותב שמותר לחבץ ולקבץ את התמרים כעיגול דבילה, ובפשטות צריך לומר שאלה פעולות דומות למה שכותב בהלכות ברכות, שעשה מהם עיסה, וכך כותב בעל ערוך השלחן העתיד (סי׳ פא, ה).
בספר דרך אמונה (באור ההלכה ד״ה תמרים) מובאת דעה שהרמב״ם דקדק לכתוב בהלכות ברכות שעשאם כעיסה, ולא כותב כך בהלכות תרומות, שכיון שיש איסור לשנות את הפירות מברייתם - ממילא אין לרסקם לגמרי אלא רק לקבצם כעיגול דבילה, ואף בסוגיה ההשוואה אינה מוחלטת, ובאה רק להוכיח שריסוק הפרי אינו נחשב שינוי לגריעותא הגורם לשינוי בברכה, שכן אילו היה נחשב שינוי לגריעותא - היה אסור לרסק פירות של תרומה אף במידה מועטה.
כיצד מברכים על קמח קלוי מעורב במים
ציון ח.
גמרא. שתיתא - רב אמר: שהכל נהיה בדברו, ושמואל אמר: בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא בעבה הא ברכה, עבה - לאכילה עבדי לה, רכה - לרפואה קא עבדי לה.
קמח של אחד מחמשת המינין ששלקוהו וערבו במים או בשאר משקים, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו - מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה - מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.
(רמב״ם ברכות ג, ג)
קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו - מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתיה - מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות.
(שו״ע אורח חיים רח, ו)
רש״י מפרש שהוא מאכל העשוי מקמח קליות שהתייבשו בתנור בעוד השיבולים לחים, ובעירובין
(כט, ב) הוא מוסיף שנותנים לתוכו דבש. המאירי מפרש שהוא משיבולי שעורים, והרמב״ם כותב שהוא עשוי מקמח של אחד מחמשת מיני דגן, ונראה שכל אחד מפרש לפי מה שהיה בזמנו ובמקומו.
ב. טעם החילוק בין עבה לרכה.
הגמרא מחלקת בין שתיתא עבה לרכה ומסבירה שהרכה עשויה לרפואה, וניתן להבין שזהו הטעם מדוע מברכים עליה שהכל, שאינה עשויה למאכל. כן כותבים הרשב״א, הריטב״א, המאירי וריב״ב (על הרי״ף דף כז, א), אבל התוספות (ד״ה והא תנן) והרמב״ם כותבים שהטעם לקביעת ברכה זו הוא מפני שאינה עשויה לאכול ולסעוד אלא לשתות, וכן מובא בתוספות הרא״ש וברבינו יונה (שם בדפי הרי״ף).
על החילוק שבגמרא שואל הרשב״א שגם אם מובן מדוע אינו מברך על הרכה בורא מיני מזונות, לפי שאינה עשויה לאכילה מזינה, מכל מקום עדיין יש להעמידה במקומה ולברך את הברכה הראויה לה, דהיינו בורא פרי האדמה. אכן, לעיל (לו, א ציון ה.ו.) התבאר שיש מחלוקת איזו ברכה מברכים על הקמח, ושאלת הרשב״א היא כמובן רק לדעת הפוסקים שם כרב יהודה שמברכים בורא פרי האדמה, ולא לדעת הפוסקים כרב נחמן שמברכים אף על הקמח ברכת שהכל. הרשב״א מוסיף שאין לומר שבסוגייתנו מברך שהכל מפני שמכוון לרפואה, כי לעיל
(לו, א) למדנו שמברך בורא פרי העץ על שמן שעל ידי אניגרון, ששותה לרפואה. הוא מתרץ שברכת שהכל שנקבעה על שתיתא כשהיא רכה, היא משום שאין דרך ליהנות ממנה כלל אלא לרפואה, מה שאין כן בשמן שדרך הנאתו על ידי שתיה.
הרשב״ץ בחידושיו מסיק משיטה זו שאם עושה שתיתא רכה לאכילה - מברך עליה בורא מיני מזונות.
המאירי מסכים לדעה שהטעם לחילוק בין עבה לבין רכה הוא שהרכה עשויה לרפואה, על כן הוא כותב אף בדעת הרמב״ם שמתכוון לחילוק זה, וכותב על הרכה שראויה לשתיה לפי שכל שהוא רך עד שהוא ראוי לשתיה בודאי עשוי לרפואה, ואף הלחם משנה מנסה לפרש את הרמב״ם על פי דברי הגמרא.
מאידך גיסא, בדברי רבינו יונה (שם) מובא הסבר לדברי הגמרא שעשאה לרפואה, שאינם בתור נימוק לחילוק בדין אלא בתור סימן, כלומר שאם היתה רכה כמו שדרך לעשותה לרפואה - מברך עליה ברכת שהכל אף על פי ששותה אותה להנאה. נמצא לפי זה שאין העשיה לרפואה סיבה לברכה, וממילא צריך לומר שהעשיה לשתיה היא הגורמת הבלעדית לכך שמברך שהכל, והרי זה כמי פירות שאין מברכים עליהם ברכת העץ אלא ברכת שהכל, כדלעיל בענין דבש תמרים (ציון ד).
הטור והשלחן ערוך כותבים את ההלכה כדברי הרמב״ם, והבית יוסף (סי׳ רד ד״ה מצאתי) מביא את שתי הדעות מדוע מברך ברכת שהכל על שתיתא כשהיא רכה.
המשנה ברורה (סקכ״ג) מסביר את שיטת השלחן ערוך, שכיון שהמים רבים עליו כל כך עד שאינו ראוי לאכילה - אינו בכלל מאכל ומברכים שהכל כברכת המים. עם זאת הוא מוסיף תנאי שכך מברכים דוקא כשממשות הקמח כבר אינה בעין.
לגבי שתיתא שהיא עבה הדין מבואר שמברכים בורא מיני מזונות, אולם יש חילוקי גרסאות בלשון הרמב״ם והשלחן ערוך האם מדובר בכגון שראוי ללועסו או ללועטו, והפירוש שאינו עבה כל כך עד שראוי ללעיסה אלא העיקר שאינו עשוי לשתיה בעלמא.
שתי הדעות מובאות באליה רבה (סק״ז) ובמעשה רקח על הרמב״ם. להלכה מסיקים המגן אברהם (סק״ח) והגר״א (סקי״ח) שמברך את ברכת המזונות אף על פי שאינו ראוי ללועסו.
ציון [ח]. [ט].
עיין בירור הלכה לשבת קנו, א ציון א-ד.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לשבת קט, ב ציון ג.
ציון א (לח, ב).
גמרא. תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ. רבי נחמיה אומר: מוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: במוציא - כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע... כי פליגי בהמוציא... משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמעון בר רב זביד, דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא. אמר להם: לכשיבא לידכם - הביאוהו לידי. זמנא חדא איקלע לגביה, אפיקו ליה ריפתא, פתח ואמר: מוציא. אמר: זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא?! בשלמא אי אמר ׳המוציא׳ - אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן, אלא דאמר ׳מוציא׳ - מאי קא משמע לן? ואיהו דעבד - לאפוקיה נפשיה מפלוגתא, והלכתא: המוציא לחם מן הארץ, דקיימא לן כרבנן דאמרי דאפיק משמע.
האוכל פת - חייב לברך לפניה ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ׳, וכו׳.
(רמב״ם ברכות ג, ב)
על הקביעה ״והלכתא המוציא לחם מן הארץ״ יש לתמוה מדוע פסקו לברך בלשון ׳המוציא׳, שהיא שנויה במחלוקת, ולא בלשון ׳מוציא׳ שאינה שנויה במחלוקת. התוספות (ד״ה והלכתא) והרא״ש (סי׳ יד) עונים על פי מה שלמדנו בירושלמי (ה״א) שעדיף לברך בלשון ׳המוציא׳ כדי שלא לערב את האותיות כשיאמר ׳מלך העולם מוציא׳, וכן כותב האור זרוע (סי׳ קלט). בעל ספר המכתם והמאירי מתרצים את הקושיה בדרך נוספת, שקבעו הלכה לומר דוקא בנוסח שנוי במחלוקת כי ראוי לברך בנוסח שיש בו חידוש, לקיים את מה שאמרו שמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא, וכמוהו כותב הרא״ש במסכת פסחים (פרק א סי׳ י).
הב״ח כותב שהטעם לנוסח ׳המוציא׳ הוא כדי שיכוון על לשעבר ועל להבא, דהיינו שיכוון שהוציא הקדוש ברוך הוא לחם זה מן הארץ לשעבר וגם שיוציא להבא, כדברי הדרשה
(שבת ל, ב) שעתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות, וכשמברך בלשון זו - נמצא שמברך לשעבר על פי הפשט ועל העתיד על פי הדרשה.
לגופם של דברים מצינו שלש שיטות לגבי פסיקת ההלכה שיברך בלשון ׳המוציא׳. המאירי כותב שלכתחילה יברך ׳המוציא׳ ואם ברך ׳מוציא׳ - יצא, וכן משמע מהרא״ה ומהריטב״א שכותבים ש׳המוציא׳ עדיף, וכן כותב בעל אוהל מועד (דרך שישי נתיב א, קו, ב). לפי זה מתפרשת אף הכרעת הגמרא שאינה באה לשלול את מה שאמרו ״במוציא כולי עלמא לא פליגי״, ובאה רק להורות שעדיף לברך בלשון ׳המוציא׳.
הראבי״ה (סי׳ קה) מסביר את ההלכה של הגמרא שבאה ללמד שיכול לברך אף בלשון ׳המוציא׳, ואם ברך בלשון ׳מוציא׳ - כל שכן שיצא. הריטב״א מביא שיטה זו ודוחה אותה, והט״ז (סק״ד) מביא דעת זקנו שאף הוא מפרש כמותה.
השיטה השלישית מובאת בספר הפרדס (עמ׳ רה) לפיה יש לברך רק בלשון ׳המוציא׳, ואם ברך בלשון ׳מוציא׳ - לא יצא אף בדיעבד, שהואיל ונזרקה מפי חבורה שמברך ׳המוציא לחם׳ - הרי זה כמשנה ממטבע שטבעו חכמים. להלכה פוסקים בעל עולת תמיד (סק״ד), המשנה ברורה (סקט״ז) ובעל כף החיים (סקכ״ג) כשיטה האומרת שמברך ׳המוציא׳, ואם בירך בלשון ׳מוציא׳ - יצא.