×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כְּעָבִין1 – חַיָּיבִין, כְּלִמּוּדִין – פְּטוּרִים. א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הַאי כּוּבָּא דְאַרְעָא מַאי מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ? א״לאֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ נַהֲמָא הוּא?! אגּוּבְלָא בְּעָלְמָא הוּא וּמְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.
thick [ke’avin], so that they appear like loaves of bread, they are obligated in ḥalla, and if he shaped them like boards [kelimmudin], they are exempt, since they will certainly only be used for kutaḥ. Abaye said to Rav Yosef: What blessing is recited over the dough of the ground? Rav Yosef said to him: Do you think that it is bread? It is merely kneaded dough, and just like over all other cooked grains, one recites over it the blessing: Who creates the various kinds of nourishment.
1. כן בדפוס וילנא. בכ״י מינכן 5: ״כעכין״, ועיינו בדקדוקי סופרים.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כעבין – ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה.
כלמודין – כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריסתם ודוגמתו שנינו במועד קטן (פ״ב דף יב.) עושה לו למודין לוחין לבור של יין לכסותו.
[במאור דף כז: ד״ה אמר ליה. לרי״ף סי׳ קמה (ברכות דף לח.)]
כתוב שם: א״ר יעקב בר אחא לשאר המינין נצרכה וזה הירושלמי [ברכות פ״ו ה״א] מוכיח כדברי הרי״ף ז״ל, וכו׳.
אמר אברהם: ומגמרא דילן נמי מוכיחין לה מדאמרינן במסכת סוכה [דף כו.] וכשנתנו לו לר׳ צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה [ו]⁠לא בירך אחריו והא פחות מכביצה [כ]⁠פחות מכזית משוי ליה דסבירא ליה כר׳ יהודה [ברכות דף מה.] ולאחריו הוא דלא בירך הא לפניו בירך. אלמא פחות מכשיעור לפניו מיהת בעי ברכה. וכן ממה שאמר [ברכות דף יד.] מטעמת אינה טעונה ברכה והא מטעמת פחות משיעור הוא ומטעמת דלא בלע⁠[ה] מידי הוא דלא בעיא ברכה, הא אוכלת כי האי גוונא בעיא ברכה. ומן הירושלמי שכתב זה אין מוכיח שלא בא [אלא] על הבוצע מלחם גדול שאעפ״י שלא פרס אלא פחות מכזית מברך עליו המוציא אעפ״י שזו הפרוסה אינה ראויה לברך עליה שלש ברכות מ״מ הרי אוכל הוא כל שבעו. ועל זה הענין בא לשם. וזה [החסר תבונות] מביא דברים סתומים ואינו מפרש אותם, [ואין זה מאור כי אם אופל, ד]⁠הא דאמר ר׳ יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה, הכי פירושה, כלומר לא באה הברייתא למעט פורס פחות מכזית, אלא למעט שאר מיני מאכל אעפ״י שהן מיני דגן, כגון [זריד וערסן] וכל מעשה קדרה כיון שאין [אומר] אחריו שלש ברכות כי אם מעין שלש, אין אומרים עליו המוציא, אבל על הלחם אפילו פורס פחות מכזית אומרים עליו [המוציא] ועל מיני קדרה אומרים בורא מיני מזונות. ומה שהוקשה עליו מן המשנה [נדה דף נא:] שאמרו ויש טעון לפניו ואין טעון לאחריו, ואמרינן בגמרא [ברכות דף מד:] למעוטי מאי, ואמרינן לרב פפא למעוטי ריחני והא איכא נמי פחות מכזית לא קשיא מידי, דמין חיוב ומין פטור קאמר, דוק ותשכח גבי פאה ומעשרות הכי [נדה דף נ׳].
[במאור דף כז: ד״ה אמר רב חייא בר אשי. לרי״ף סי׳ קמו (ברכות דף לח.)]
כתוב שם: ואפילו פרורין שאין בהם כזית וליכא עלייהו תוריתא וכו׳.
אמר אברהם: [טועה הוא בכל דבריו] דהא קיימא לן כרבא [דף לט:] דאמר דבעינן תוריתא דנהמא. ורב (פפא)⁠1 לא פליג אלא דלא בעינן בציעה קודם ברכה אבל תורת לחם בעינן, וחביצה דאמר דהוא כלי ראשון, בזה גם כן [טועה] כי החביצה [אינו] אלא קמחא ודבשא ומשחא, ויש מי שאוכל אותו בעינו ויש מי שאוכל בו לחם פרורין פרורין, ואין שם ענין [ל]⁠לחם מבושל כלל. ואם היה מבושל ממש הפירורין לא בטלה מהם תורת לחם, דע״כ לא פליג רבי יוסי [דף לח:] במבושל שלא נמוח אלא משום טעם מצה אבל שלקות במלתייהו קיימי, ולא בא הענין ההוא אלא ללמוד על פחות מכזית שהוא לחם, ובא בכאן ללמד שאעפ״י שיש [ל]⁠ו ככר לחם לבצוע עליו אם רצה מברך על אותה הצנומה, דלא כר׳ חייא דבעי בציעא על לחם גדול בין פרוס בין שלם, ורבא דאמר מברך ואח״כ בוצע איכא למימר דפליג אדר׳ חייא ואיכא למימר דלא פליג אלא לפרושי מלתא דר׳ חייא הוא דאתא, אלא מכיון דקבעי׳ הלכתא כרבא שמעינן דפליג. מ״מ פליגא אדרב דלא מברכינן על פת צנומה מפני שהוא בצועה קודם ברכה. ודוקא היכא דאיכא קמיה ככר לחם שיוכל לברך עליו ולבצוע, אבל אם אין לו פת אחרת אלא זו מברך עליה אפילו פירורין פחות מכזית והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא ואפילו הוא מבושל. וזהו האמת2.
1. הוסגר למחוק ע״פ הכ״י. גירסתנו בגמרא שם (דף לט.) רב חייא בר אשי, אבל ברי״ף גרס ר׳ חייא בר אשי אמר רב, וע״ש בדקדוקי סופרים (ו).
2. עיין בספר המאורות (ברכות דף לט. ד״ה פת צנומה, וברשב״ץ שם (ד״ה מברכין עליה המוציא), וברמב״ם הל׳ ברכות פ״ג ה״ח ובכ״מ שם.
אמר ליה אביי לר׳ דימיא האי בבוא דארעה מאי מברכין עליה אמר ליה מי סברת לחמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מיני מזונות, ולא אמרן אלא דלא קבע סעודתיה עליה אבל קבע סעודתיה עליה מברך המוציא וג׳ ברכות.⁠ב ותמרי דעבדינהי (טריתא) [טרימא], מברך עליהו בורא פרי העץ, מאי טעם, במילתיהו קיימא כדמעיקרא.⁠ג
א. לפנינו: ״לרב יוסף״. וראה להלן הערה 279.
ב. בבית-נתן ובדק״ס מכתי״פ גורסים כן בגמ׳.
ג. לשון הרי״ף כאן.
עשאה כעבין חייבת בחלה כלמודים פטורה מן החלה. ואף על גב דגלגול קובע לחלה, התם בשגלגלה אדעתא דפת הא לאו הכי פטורה. ואפילו גלגלה אדעתא למיעבדא כעבין, ונמלך ועבדה כלמודים חייבת בחלה שכבר נתחייבה (בה) משעת גלגול.
האי כובא דארעא. פירש רש״י ז״ל: כגון שעושין חלל בכירה ונותן לתוכו מים ומלח וקמח ואופהו שם כדרך שעושין באלפס, וקאמר דלאו לחמא הוא אלא גובלא בעלמא ומברכין עליה בורא מיני מזונות. ומיהו בשקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא.
וכתבו בתוספות דאותן ניבלי״ש שבלילתן רכה כיון שהן גובלא בעלמא לא מברכים עלייהו המוציא אלא מיני מזונות ואפילו קבע סעודה עלייהו, דלא דמי לכובא דאין בלילת הכובא רכה כל כך כמו בלילת הניבלי״ש. ולפי דבריהם נראה שהם אינם מפרשים כפירוש רש״י ז״ל, דלפי דברי רש״י ז״ל אין לך בלילה רכה מכובא דארעא, ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה על גבי קרקע. וכן נראה מלשון רב האי גאון ז״ל, וז״ל: טריקני דהוא כובא דארעא מאפה ולא בתנור אלא על הארץ חייב בחלה כדר׳ אבין אמר רבי יוחנן, ואף על גב דגובלא הוא ראשית עריסותיכם קרינן ביה, וכן ודאי נראה, שאילו לדברי רש״י ז״ל מאי איכא בין כובא דארעא למרתח גביל, דאף היא נמי פירש הוא ז״ל נותנין קמח בכלי ומים ובוחשין בכף ושופכים על גבי כירה כשהיא ניסוקת. ומיהו גם הא דמרתח גביל פירש רב האי ז״ל בענין אחר, שהוא ז״ל פירש כגון קמח שנותנין עליו מים ומרתיחין אותו ולאו עיסה הוא, וגריס בה ואינה חייבת בחלה. ואותן פרטולי״ש ורישאולי״ש כיון דאית להו תוריתא דנהמא אומרים בתוספות שמברכים עליהם המוציא וחייבות בחלה, וצריך עיון בההיא דפרק כל שעה (פסחים לז.).
דבש התמרים שזב מאליו והוא הדין לכל מי פירות שאין עיקרן למשקה כגון תפוחים ורמונים מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות אבל אם כתשן והוציא מהן משקה הרי הן כעיקר הפרי ומברך ברכה הראויה לפרי עצמו שהרי מי סחיטת הסלקא המבושלת מברך עליה ב״פ האדמה כסלקא עצמה ויש מי שאומר שאף היוצא על ידי כתישה אינו אלא בשהכל וממה שאמר רב אשי למטה בשכר של תמרים שאין מברך אלא שהכל וכן מה שאמרו כאן לענין חומש ר׳ יהושע פוטר וההיא ודאי אף בכתשן והוציא משקה נאמרה וודאי אף לענין ברכה כן וכן בכלם חוץ מיין ושמן ומי סחיטת הסלקא הואיל ורוב אכילתן בכך הרי הן כזיתים וענבים:
כלמודין פטורה – ואע״פ שהיתה עיסה כיון שאינה מתוקנת כהלכתה ואינה עשויה ללחם אינה חייבת בחלה אבל כעכין חייבת כיון דעשויה כהלכתה אתי לאחלופי בעיסה אחרת.
גובלא בעלמא – היה ר״י מסופק על אותן נייל״ש שאופין בשני ברזלים שיש להם שינים אי הוי כגובלא בעלמא ומברכין עלייהו במ״מ, אפילו למר זוטרא דקבע סעודתא אגובלא ומברך עליה המוציא ושלש ברכות היינו לפי שאין העיסה רכה כל כך כמו עיסת נייל״ש ומיהו אינן חייבות בחלה [וגובלא דהכא חייבין בחלה] אע״פ שאינו ראוי לברך עליו המוציא אם לא קבע סעודתיה עליה הילכך טוב ליזהר שלא לקבוע סעודתו על נייל״ש כדי להסתלק מן הספק:
רש״י ד״ה כלמודין כנסרים. ע׳ תי״ט פ״ה מ״ט דכלים:
גמ׳. וז״ל א״ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א״ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך עליה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות עכ״ל. עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ברכות ה״ט) וז״ל עיסה שנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בורא מיני מזונות ואם קבע מזונו עליו מברך המוציא עכ״ל, ונראה דלשיטת הרמב״ם כובא דארעא הוי לחם אלא שחסרה לה צורת פת, ולברכת המוציא יש דין מסוים דבעינן צורת פת ואינו תלוי בשם לחם דעלמא, ועל זה מועיל קביעת סעודה להחשיבו כפת ולברך עליו המוציא. וכן מוכח ממה דפסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ ביכורים הי״ב) דעיסה שנאפית בקרקע חייבת בחלה, וכן פסק לענין מצה (פ״ו מהל׳ חמץ ומצה ה״ו) שעיסה הנאפית בקרקע יוצא בה ידי חובת מצה. ומבואר דס״ל דאפייה בקרקע שמה אפייה וחל ע״י שם לחם, משא״כ מעשה חמה אינה אפייה ואין בה דין לחם לענין חלה ומצה (ע״ש פ״ו מהל׳ ביכורים הל׳ י״ב). ועל כרחך צ״ל דהטעם שאין מברכין המוציא על לחם שנאפה בקרקע הוא משום דלית ליה צורת פת וחל דין מסוים בברכת המוציא דבעינן צורת פת ולא חלות שם לחם בלבד, וכמשנ״ת לעיל בשיעוריםא.
א. עיין לעיל בשיעורים על תוס׳ ד״ה לחם בא״ד ורימשיי״ש וכו׳.

הברכה על מיני מאפה שאינם פת גמורה

ציון א.ב.
גמרא. אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא - מאי מברכין עלויה? אמר ליה: מי סברת נהמא הוא?! גובלא בעלמא הוא, ומברכין עלויה בורא מיני מזונות! מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. מאי טעמא? ״לחם עוני״ קרינן ביה.
עיסה שנאפת בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת - מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה - מברך המוציא. וכו׳.(רמב״ם ברכות ג, ט)
טרוקנין, דהיינו שעושים גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים ומערבים בה ונאפה שם - מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליו - מברך המוציא וברכת המזון. אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה - אין עליו תורת לחם כלל, ואין מברכין עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפילו קבע סעודתו עליו.
נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי בצים, וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה - מברך עליו בורא מיני מזונות.(שו״ע אורח חיים קסח, טו-טז)(סעיף טז לא צוין בעין משפט)

א. כובא דארעא.

לעיל (לז, ב) למדנו שטרוקנין היינו כובא דארעא, ועליהם אמר רב יוסף שמברכים בורא מיני מזונות. לפי מה שמוסיפה הגמרא שמר זוטרא קבע סעודתו ובירך המוציא וברכת המזון ניתן לכאורה להסיק שלמעשה תלוי הדין בצורת האכילה, שכאשר אינו קובע סעודה - מברך מזונות, ואם קובע - מברך המוציא, וכן פוסקים הרי״ף (כז, א), הרא״ש (סי׳ יא) והרמב״ם.
הרא״ה חולק וסובר שכובא דארעא היא כפת גמורה שמברך עליה המוציא אפילו כשאינו קובע עליה סעודה. הוא מסביר שממנהגו של מר זוטרא יש ללמוד שיש לפת חשיבות עד שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה, אך גם כשאינו קובע מברך המוציא וברכת המזון. לדבריו אין כאן סברה לחלק בין מי שקובע סעודתו לבין מי שאינו קובע, כמו שחילקו לקמן (מב, א) לגבי פת הבאה בכיסנין שהיא פת שנאפו בתוכה קליות, בעוד שכאן מדובר על פת גמורה לענין חיוב חלה ולענין שיוצאים בה ידי חובת מצה, ומסתבר איפוא שהוא הדין לענין הברכה. נראה, איפוא, שמבין שמר בר רב אשי שקובע שיוצאים בה ידי חובת מצה חולק על רב יוסף, והלכה כמותו, ועיין לקמן שהבית יוסף כותב כך בדעת הטור.
אכן בירושלמי (חלה פ״א ה״ג) מצינו מחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש בקשר לטריקתא, שלדעת רבי יוחנן חייבת בחלה וברכתה המוציא ויוצאים בה ידי חובה בפסח, ולדעת ריש לקיש פטורה מן החלה ואין מברכים עליה המוציא ואין יוצאים בה בפסח, ולא נזכר שיש חילוק בין מי שקובע עליה סעודה לבין מי שאינו קובע. נמצא ששיטת רבי יוחנן בירושלמי נראית מסייעת לפסק הרא״ה.
הטור כותב על הטרוקנין שמברך עליהם המוציא ובהמשך כותב שעל טריתא מברך מזונות, ואם קובע עליה סעודה - מברך המוציא וברכת המזון. הבית יוסף תמה עליו שאינו מגביל את הדין בטרוקנין דוקא למי שקובע סעודה, ואף שבירושלמי משמע שאין חילוק - ראוי היה שלא לדחות את מסקנת סוגייתנו מפני הירושלמי, בפרט שניתן להעמיד אף את דברי רבי יוחנן בירושלמי דוקא כשקובע סעודה. לפיכך הוא מסביר שהטור מבין שדברי מר בר רב אשי באים לחלוק על רב יוסף, ונמצאת שיטתו כשיטת הרא״ה. אמנם המשמעות הפשוטה בגמרא היא שאין חולק על רב יוסף שמברך מזונות, ועל כן מסיק הבית יוסף שכאשר הטור כותב בסוף דבריו שאם קובע סעודתו מברך המוציא - מתכוון לטרוקנין ולא לטריתא שמבאר את דינה בסמוך, עליה מברכים תמיד מזונות, כמבואר להלן.
הב״ח מסביר את פסקי הטור על פי גרסת הרי״ף שהחילוק בין הקובע סעודה לבין שאינו קובע נאמר על ״טריתא דארעא״, ולא על ״כובא דארעא״, הוא הטרוקנין, שלא מצינו עליהם חילוק כזה. לפי זה בטרוקנין, שחייבים בחלה, אין ספק שברכתם המוציא אפילו כשלא קבע סעודה עליהם, שיש להם דין של פת גמורה, מפני שנאפים בגומה שבכירה, ודוקא לגבי טריתא דארעא שנאפית בקרקע הסתפק אביי בברכתה, והמסקנה שמברכים מזונות, אלא אם כן קובע סעודה שמברך המוציא.
הב״ח טוען שזו גם גרסת הרמב״ם שכותב דוקא על פת שנאפית בקרקע ואין לה צורת פת שאם קובע מזונות עליה מברך המוציא, מכאן שמפרש שהדיון שבגמרא נסוב על טריתא, אבל בטרוקנין אין ספק שמברך המוציא, ולא ראה הרמב״ם צורך לכתוב זאת. אכן, הבית יוסף לשיטתו מסביר את הרמב״ם שמפרש שטרוקנין, או כובא דארעא, היינו פת הנאפית בקרקע, ואת הדין של הברכה על טריתא אין הרמב״ם מזכיר, כיון שאף בגמרא דנו עליה רק בקשר לחיוב חלה ולא בקשר לברכה.
המאירי מביא את שתי הדעות בקשר לברכת הטרוקנין, ומחדש שכולם מודים שכאשר האפיה היתה ביבש, כגון בתנור או באלפס עם מעט שמן - מברך המוציא אפילו כשלא קבע סעודה, למרות שבלילתו רכה.
רבינו ירוחם (נתיב טז ח״ה) פוסק שמברכים על הטרוקנין מזונות אלא אם כן קובע עליהם סעודה, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך לפי שיטתו בבית יוסף שמפרש בדרך זו אף את דברי הרמב״ם והטור. המגן אברהם (סק״מ) מדגיש שבלילת הטרוקנין רכה מאד, והמשנה ברורה בביאור הלכה מסתפק להלכה, שמא יש לומר שאף כשאין הבלילה רכה כל כך אין מברכים המוציא מפני שאין לה צורת הפת, כמו שמציין הרמב״ם בהלכה שלפנינו.
הב״ח מסיק שמספק יש להחמיר בטרוקנין שאינו קובע עליהם סעודה שלא לאוכלם אלא בתוך הסעודה.

ב. טריתא.

בגמרא אין דיון על הברכה אלא רק על חיובה בחלה, וכבר התבאר שיש פירושים שונים בגמרא מהי טריתא, ויש שיטות שונות בהסבר הפירושים. המחבר בשלחן ערוך מביא בתחילה את הפירוש ששופכים על הכירה קמח ומים מעורבים והם מתפשטים ונאפים, דהיינו ״גביל מרתח״ לפי פירוש רש״י והרא״ש, ופוסק שמברכים בורא מיני מזונות אפילו בקביעות סעודה. בבית יוסף הוא מסביר שלא יתכן שיברך המוציא כשקובע סעודה, שאם כן מה ההבדל בינה לבין טרוקנין, שעליהם, לפי שיטתו, מברך המוציא דוקא כשקובע. גם מדברי רבינו ירוחם (שם) מוכח שסובר שבטריתא מברך לעולם בורא מיני מזונות, וכן כותב האבודרהם (עמ׳ שכט).
כאמור, הטור כותב שמברכים המוציא כשקובע סעודה דוקא בדין של טריתא ולא בדין של הטרוקנין. אולם כבר התבאר שלפי הבית יוסף כוונתו לחלק דוקא בטרוקנין, ובטריתא מברך מזונות אף כשקובע, ואילו לפי הב״ח דברי הטור מתפרשים כפשוטם שהחילוק הוא בטריתא כפי גרסת הרי״ף, ומספק הוא מסיק שעדיף להחמיר שלא לאכול טריתא בדרך של קביעות סעודה אלא אם כן בירך על לחם גמור ואוכלה בתוך הסעודה. לכך יש להוסיף גם את דברי הראבי״ה (סי׳ קד) שכותב במפורש שהמעשה של מר זוטרא היה בטריתא, ומשם למדנו שהקובע עליה סעודה מברך המוציא.
לעיל, בדין של הפרשת חלה, הובאו דברי רבינו יונה שרש״י גורס שטריתא חייבת, ולפי זה כותב רבינו יונה שטריתא דארעא שבסוגייתנו אינה הטריתא שמדובר עליה בתחילת הסוגיה, שהיא עשויה בכלי ומברכים עליה המוציא, וזו עשויה בקרקע ומברכים עליה מזונות אלא אם כן קובע סעודה עליה.
המגן אברהם (סקמ״א) חולק על השלחן ערוך ופוסק כטור שאם קבע סעודה - מברך המוציא, כיון שלא מצינו בפוסקים שהקלו בטריתא אלא לענין חלה, שכיון ששופכים על הכירה את המים והקמח - אינה חייבת, אבל לאחר שכבר נאפתה - הרי היא לחם גמור לברך המוציא כשקובע סעודה.
בסעיף טז פוסקים הטור והשלחן ערוך שעל ״נהמא דהנדקא״, שאופים אותו בשיפוד ומושחים אותו בשמן או במי ביצים - מברכים מזונות, וכן פוסק האבודרהם (שם), וכבר התבאר שזהו הפירוש השני בגמרא ל״טריתא״, ושיש מפרשים שהוא לחם העשוי לתכשיטים. אמנם נראה שהמאירי חולק על כך כשכותב לפי הפירוש שזהו לחם הנאפה בשיפוד שהוא לחם גמור ומברכים עליו המוציא, אך המאירי כותב כן לפי הגרסה שטריתא חייבת בחלה, ומסתבר שלפי הגרסה שפטורה - אין מברכים עליה המוציא, כדברי הפוסקים. המאירי מוסיף שלפי הפירוש שמדובר בלחם שאינו מיועד מתחילה לאכילה, אם נמלך עליו לאכלו - מברך המוציא וברכת המזון, ומסתבר שבזה אין חולק, שהרי אין כל שינוי בדרך אפית הלחם.
באשר ללחם העשוי לכותח, אשר מובא בגמרא כפירוש שלישי לטריתא, יש הבדלים בלשון הפוסקים ובדברי הראשונים. הריטב״א (הלכות ברכות א, לב) מסביר לפי שיטתו שהתבארה בסוגיה לעיל שכיון שלא נעשה הלחם מתחילה למאכל אדם אלא לכותח - אין מברכים עליו המוציא, ובפשטות כוונתו שאף כשקובע סעודה מברך מזונות. כך כותב גם האבודרהם לשיטתו, שזהו לחם האפוי יותר מדי, שקביעות בסעודה אינה משנה את הברכה, אך הוא מחלק חילוק אחר, שאם עשוי כעבין, דהיינו ערוכה ונאה כעין גלוסקא - מברך המוציא, וזה על פי מה שלמדנו בסוגיה לעיל בדין חלה. כך כותבים גם רבינו ירוחם (שם) והטור, אבל השלחן ערוך כותב בסתם שלחם העשוי לכותח מברך עליו מזונות, ואינו טורח לכתוב שהדין משתנה כשעשאו כעבין. המגן אברהם (סקמ״ג) מקשה על כך, שהרי השלחן ערוך עצמו כותב את החילוק ביורה דעה (שכט, ז) בדין חלה, ומסביר שדוקא שם יש חילוק לחומרא לחייב בחלה, מה שאין כן בדין של הברכה שלא רצה להחמיר במקום ספק, ומברך מזונות בכל מצב. הגר״א (סקמ״ח) מסביר שדוקא בחלה יש לחלק, כי בעשאה כעבין חוששים שמא יחליפה בלחם גמור או שמא ימלך לאוכלה בעינה, מה שאין כן לענין ברכה.
למעשה כותב המשנה ברורה (סקצ״ב) שיש להזהר שלא לאכול כדי שביעה מלחם העשוי לכותח שעשאו כעבין כי אם בתוך הסעודה, ולגבי הדין כשאוכל לחם העשוי לכותח שברכתו בודאי מזונות, מבואר במחצית השקל ובלבושי שרד שלפי פסק המגן אברהם בטריתא שהקובע מברך המוציא - הוא הדין בלחם העשוי לכותח וב״נהמא דהנדקא״, שהרי גם אלה נזכרו בגמרא בתור פירוש ל״טריתא״, על כן מסיק בעל כף החיים (סקקל״ד) שאין לאכלם מחוץ לסעודה.

כיצד מברכים על המיץ שנסחט מהפירות

ציון ד.
גמרא. ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי - מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה - רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר.
הסוחט פירות והוציא מהן משקין - מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים...
...דבש תמרים - מברכין עליו תחלה שהכל. וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, ב, ד)(הלכה ב לא צוינה בעין משפט)
דבש הזב מהתמרים - מברך עליו שהכל, וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזתים וענבים - מברך שהכל.(שו״ע אורח חיים רב, ח)
אם סחטן - אינו מברך על אותם משקים אלא שהכל.(שם רה, ג - לא צוין בעין משפט)
בגמרא מדובר על הדבש היוצא מהתמרים שמברכים עליו שהכל, וכותבים התוספות (ד״ה האי דובשא) והרא״ש (סי׳ יב) בשם בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 100) שהיינו דוקא כשנתן מים לתוך דבש התמרים, וכן כותב הרשב״א בשם רב האי גאון, והרא״ש מסביר שכאשר הדבש לבדו - הרי זה כשמן זית שמברכים עליו בורא פרי העץ מפני שהשתנה למעליותא. אחרת היא דעת התוספות והרא״ש, שדוקא במשקה היוצא מהזיתים ומהענבים קיימת הסברה שהשתנה למעליותא ולא בשאר פירות, וכמו שבדין ערלה אין חיוב מלקות על מי פירות חוץ מזיתים וענבים. למסקנה מסביר הרא״ש שאף בעל הלכות גדולות אינו חולק אלא בתמרים ולא בשאר פירות, כיון שהפסוק בשבעת המינים מזכיר דבש ולא תמרים, מכאן שהדבש שזב מהתמרים הוא עיקר הפרי, ואינו דומה למשקה היוצא מפירות אחרים כרימונים, תאנים או תפוחים, שאינו זב מאליו אלא על ידי כתישה וסחיטה.
הפני יהושע מבאר שבעל הלכות גדולות למד כן מדברי הגמרא בהמשך ״והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא - מברכין עלוייהו בורא פרי העץ״, ומפרש שמדובר בתמרים שזב מהם דבש, שלא כפירוש רש״י שמדובר בתמרים כתושים, וממילא יוצא שדברי מר בר רב אשי בסוגייתנו נידחו, ורק כשנתן מים לתוך הדבש מברך שהכל.
הסבר אחר עולה מדברי בעל הגהות אשר״י אשר כותב בדעת בעל הלכות גדולות שכשם שדבר שברכתו בורא פרי האדמה מברך עליו שהכל כששלקו, דהיינו שמורידים אותו דרגה אחת מברכתו הראשונה - כך בדבר שברכתו בורא פרי העץ, כשמשתנה לגריעותא די בהורדה בדרגה אחת, שיברך בורא פרי האדמה. לפי זה אין סתירה בין מה שלמדנו בדין ערלה, שאין למשקים דין פרי, לבין הדין של הברכה לדברי בעל הלכות גדולות, שכן גם הוא אינו מתכוון שמברך על דבש תמרים בורא פרי העץ. הסבר זה מובא בבית יוסף (סי׳ רב), והוא מעיר שכל הפוסקים חולקים על סברתו.
הרשב״א נוטה לקבל את שיטת בעל הלכות גדולות בדבש שזב מאליו, מפני הסברה שבפסוק כתוב ״דבש״ ולא תמרים, אבל רבינו יונה (כז, א בדפי הרי״ף ד״ה האי דובשא), הרא״ה, הריטב״א (הל׳ ברכות א, כ), הרי״ד, הריא״ז (הלכה א, יז) והראבי״ה (סי׳ קד) כותבים כדעת התוספות והרא״ש, והרא״ה מסביר שלרבותא נקט דבש תמרים, שאף על פי שהפרי עדיין קיים - אין אומרים שהמשקה שיצא נחשב אף הוא כמקצת הפרי, וכל שכן כשהפרי נפסד שאין מברכים על המשקה בורא פרי העץ.
סברה הפוכה יוצאת משיטת הראב״ד (מובא ברשב״א) לפיה דוקא כאשר הדבש זב מאליו מברך שהכל, אבל כשיצא על ידי סחיטה וכתישה - מברך בורא פרי העץ, מפני שנחשב אז לעיקר הפרי, כמו שלמדנו (לקמן לט, א) על מיא דסלקא שהם כסלקא.
הרשב״א דוחה את שיטת הראב״ד, כי למרות שמצינו סברה כזו במי שלקות - הרי זה מפני שרוב אכילתם על ידי שליקה, ולכן נותנים למים את הדין של הירק עצמו, אבל בפירות הנאכלים כמות שהם - אין לתת למשקה היוצא מהם את הדין של הפרי עצמו.
המאירי כותב כדברי הראב״ד, אך מוסיף גם את השיטה שמברך שהכל אף על היוצא על ידי כתישה, ומסבירה שיין, שמן ומי סחיטת הסלקא יוצאים מן הכלל הואיל ורוב אכילתם בכך.
שיטה דומה לשיטת הראב״ד מצינו בדברי הטור (סי׳ רה) בשם אחיו ה״ר יחיאל שכותב לגבי ירקות שמברך על המים שנסחטו מהם כדרך שמברך עליהם. אמנם הטור חולק עליו בטענה שיש במים שינוי לגריעותא, כמו שמצינו בסוגייתנו על מי פירות, אבל המרדכי (סי׳ קכה) מסביר שאין לדמותם, לפי שהמשקה הנסחט מהפירות עומד לשתיה ולכן מברך עליו שהכל, מה שאין כן במשקה הנסחט מירקות שעומד בעיקר לטבל בו מאכל, וראויה לו הברכה של המאכל עצמו.
הרמב״ם כותב שמברך שהכל על דבש תמרים, משמע שאינו מחלק בין זב מאליו לבין נסחט ונכתש, וכן כותב הבית יוסף בדעת הטור (סי׳ רב) שאין כוונתו דוקא כשזב מאליו, אלא רוצה לחדש שאפילו כשזב מעצמו מברך שהכל, על פי סברת הרא״ש שבזב מאליו היה מקום לומר שיברך בורא פרי העץ.
המחבר בשלחן ערוך כותב שמברך שהכל על דבש הזב מהתמרים, ולפי המבואר כוונתו גם כשנסחט או נכתש בידי אדם. אמנם הט״ז (רב סק״ה) תמה שיותר נראה לברך שהכל כשיוצא מאליו, כשהמשקה מועט והרי זה באמת כזיעה בעלמא, מה שאין כן כשיוצא על ידי כתישה וסחיטה. מטעם זה נוטה הט״ז (רה סק״ו) לפסוק כה״ר יחיאל שבסחיטה מברך על המשקה כברכת הפרי ולא שהכל, אלא שלמעשה הוא מסיק שאין לנהוג בניגוד לדעת הטור והשלחן ערוך, ורק כשיצא המשקה על ידי כתישה נראה לו שכולם מודים שמברך בורא פרי העץ.
מסקנת המשנה ברורה (רב סקמ״ז, רה סקי״ד) שמברך שהכל על כל משקה היוצא מן הפירות, בין מאליו ובין על ידי סחיטה או כתישה, ועוד יש לדון במשקה הנסחט מפירות שרובם עומדים לכך.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לחולין קכ, ב ציון ג.

הברכה על פירות שנכתשו או נמעכו

ציון ו.ז.
גמרא. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו? ...ואדכרתן מלתא, הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה - מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר, והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא - מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא? במלתייהו קיימי כדמעיקרא.
תמרים של תרומה - מותר לחבץ אותן ולקבצן כעיגול הדבילה, ואסור לעשות מהם שכר. וכו׳.(רמב״ם תרומות יא, ב)
...אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה - מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.(רמב״ם ברכות ח, ד)
תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם - אפילו הכי לא נשתנית ברכתן, ומברך עליהם בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש. הגה. ולפי זה הוא הדין בלטווער״ן הנקרא פווידל״א - מברכין עליהם בורא פרי העץ, ויש אומרים לברך עליהם שהכל, וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל, אבל אם בירך בורא פרי העץ - יצא, כי כן נראה עיקר.(שו״ע אורח חיים רב, ז)
בגמרא מבואר שאין עשית הטרימא גורמת לשינוי בברכה, ומבאר רש״י שטרימא היינו דבר שכתוש קצת ואינו מרוסק, וכן מפרשים בעל ספר המאורות והרי״ד בפסקיו. בעל תרומת הדשן (סי׳ כט) מדייק מדברי רש״י שכאשר הם מרוסקים לגמרי - מברך שהכל כיון שהשתנו ואי אפשר לומר עליהם ״במלתייהו קיימי״. כך מפורש בדברי הרא״ה והריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות א, כד), וגם המאירי מחלק בין פרי שחתכו לחתיכות דקות או שריסקו ונשאר המשקה בפנים, שמברך בורא פרי העץ, לבין פרי שרסקו ויצא המשקה, שמברך על מה שנשאר שהכל.
לעומת זאת נראה מדברי הרמב״ם שהברכה אינה משתנה אפילו כשנמעך הפרי לגמרי, שהרי הוא מדבר על תמרים שמיעכם ועשאם כמו עיסה, וכמוהו כותב הריא״ז (הלכה א, יט). בדומה לכך מפרשים גם הערוך (ערך טרימא) והאור זרוע (ח״א סי׳ קסו) שלוקחים את התמרים ללא הגרעינים וטורפים אותם ולשים בהם שומשמין וכיוצא בהם, והרוקח (סי׳ שמא) כותב את הדין על תמרים כתושים מבושלים.
הטור כותב תחילה את ההלכה לפי פירוש רש״י, שמברך בורא פרי העץ על תמרים שכתשם קצת ואינם מרוסקים לגמרי, ובהמשך מביא את דברי הרמב״ם שמדובר בתמרים שמיעכם ועשה מהם עיסה. הב״ח מסביר שהטור כותב בתחילה את ההלכה המוסכמת כשהם כתושים קצת, ואחר כך מביא את דעת הרמב״ם מפני שדעתו כמוהו ולא כרש״י. מלבד זה מחדש הב״ח שאף לפי רש״י מברך על הפירות שהתרסקו לגמרי בורא פרי האדמה ולא שהכל, וטעמו שהרי הוא אוכל את גוף הפרי, ואינו דומה לדבש תמרים שהוא כזיעה בעלמא ומברך עליו שהכל.
הגר״א (סקט״ז) כותב שהטור סובר כרש״י ולא כרמב״ם, וכנראה מסיק זאת מכך שמביא את פירוש רש״י בסתם בתחילת דבריו ורק לבסוף מביא את דברי הרמב״ם.
בעל הדרישה (סק״ד) מחדש שאין בכלל מחלוקת בין רש״י לבין הרמב״ם, שכן אינם עוסקים באותו ענין: רש״י מדבר על תמרים ששחקם עד שנימוחו קצת ונעשו כעין משקה או דבש, ועל כן מדגיש שמברכים בורא פרי העץ דוקא כשכתשם קצת ולא כשנימוחו לגמרי, כי אז שוב אין עליהם שם אוכל וברכתם שהכל, ולעומת זאת הרמב״ם עוסק בתמרים כשעדיין שם אוכל עליהם, ולכן מברך עליהם בורא פרי העץ.
גם הט״ז (סק״ד) סבור שאין מחלוקת, ולדעתו אין לדייק מרש״י כדיוקו של בעל תרומת הדשן שבמרוסקים לגמרי מברך שהכל, אלא יש לפרש שרש״י מדבר על כתושים קצת רק משום שכך עושים טרימא, אך הוא הדין כשריסקם לגמרי. כך מוכח לדעתו ממה שאמרו בסוגייתנו שמותר לעשות טרימא מתמרים של תרומה ואסור לעשות מהם שיכר, ולא אמרו חידוש גדול יותר לאסור אפילו כשריסקם הרבה כשיש בהם עדיין ממשות, מכאן שאף ריסוק גמור מותר כל עוד נמצא בו כל ממשות הפרי.
המחבר בשלחן ערוך פוסק את ההלכה על תמרים שעשה מהם עיסה, ולפי מה שהתבאר דעתו לפסוק כרמב״ם ולא כרש״י. הרמ״א מביא גם את הדעה החולקת שמברך עליהם שהכל, וכותב שטוב לחוש לדעה זו לכתחילה, אך גם הוא מסכים שהעיקר כדעת המחבר. המגן אברהם (סקי״ח) כותב שהמחלוקת אינה בכל דבר אלא רק במה שנדון בתרומת הדשן (שם) על גודגדניות שהתבשלו ונימוחו לגמרי ומערבים בהן תבלין ודבש, שלפי רש״י יוצא שמברך עליהן שהכל, וכך עדיף לנהוג מספק, אבל בתמרים שריסוקם ומיעוכם נעשים ביד ולא בדרך של בישול - הכל מודים שאף לכתחילה ראוי לברך בורא פרי העץ.
גם הלבוש כותב שכולם מודים בתמרים שגם כשמועכים אותם ניתן להבחין שהם תמרים, והמחלוקת היא רק בפירות שבהיותם מרוסקים קשה להבחין איזה פרי הם.
הב״ח פוסק, לפי שיטתו, שלכתחילה מברך בורא פרי האדמה על תמרים מרוסקים לגמרי כמו על גודגדניות מרוסקות ומבושלות, ורק בדיעבד יצא אם בירך בורא פרי העץ או שהכל. מאידך גיסא לשיטת הט״ז, שאין בכלל מחלוקת, נמצא שמברך על שניהם בורא פרי העץ לכתחילה.
מסקנת המשנה ברורה (סקמ״ב) שהלכה כדברי המחבר שאין הברכה משתנית כל עוד ממשות הפרי קיימת אף כשמיעכו לגמרי, ורק כשאבדה צורתו לגמרי מברך שהכל, כדברי הרמ״א בקשר לגודגדניות. לעומת זאת מסיק בעל כף החיים (סקנ״ז) שכיון שהדין שנוי במחלוקת - עדיף לכתחילה לברך שהכל על כל דבר שהתרסק לגמרי ואין צורת הפרי ניכרת, ורק בדיעבד יצא כשבירך את ברכת הפרי, ואם אפשר - עדיף לפוטרו בברכה על דבר שלם מאותו המין. עיין עוד בירור הלכה לקמן לט, א ציון ג.

כתישה או מעיכה של פירות תרומה

מהסוגיה נראה שהגדרים שווים לברכה ולתרומה, וכל שמברכים עליו בורא פרי העץ - אינו נחשב שינוי האסור בתרומה. לפי זה אם יש מחלוקת לענין ברכות - הרי היא נוגעת גם לתרומה, שלפי רש״י מותר דוקא לכתוש את התמרים מעט אך לא לרסקם לגמרי, בעוד שלפי הרמב״ם מותר אף לרסקם לגמרי ואסור רק לעשות מהם שיכר. הרמב״ם כותב שמותר לחבץ ולקבץ את התמרים כעיגול דבילה, ובפשטות צריך לומר שאלה פעולות דומות למה שכותב בהלכות ברכות, שעשה מהם עיסה, וכך כותב בעל ערוך השלחן העתיד (סי׳ פא, ה).
בספר דרך אמונה (באור ההלכה ד״ה תמרים) מובאת דעה שהרמב״ם דקדק לכתוב בהלכות ברכות שעשאם כעיסה, ולא כותב כך בהלכות תרומות, שכיון שיש איסור לשנות את הפירות מברייתם - ממילא אין לרסקם לגמרי אלא רק לקבצם כעיגול דבילה, ואף בסוגיה ההשוואה אינה מוחלטת, ובאה רק להוכיח שריסוק הפרי אינו נחשב שינוי לגריעותא הגורם לשינוי בברכה, שכן אילו היה נחשב שינוי לגריעותא - היה אסור לרסק פירות של תרומה אף במידה מועטה.

כיצד מברכים על קמח קלוי מעורב במים

ציון ח.
גמרא. שתיתא - רב אמר: שהכל נהיה בדברו, ושמואל אמר: בורא מיני מזונות. אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא בעבה הא ברכה, עבה - לאכילה עבדי לה, רכה - לרפואה קא עבדי לה.
קמח של אחד מחמשת המינין ששלקוהו וערבו במים או בשאר משקים, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו - מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה - מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.(רמב״ם ברכות ג, ג)
קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו - מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתיה - מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות.(שו״ע אורח חיים רח, ו)

א. מהי שתיתא.

רש״י מפרש שהוא מאכל העשוי מקמח קליות שהתייבשו בתנור בעוד השיבולים לחים, ובעירובין (כט, ב) הוא מוסיף שנותנים לתוכו דבש. המאירי מפרש שהוא משיבולי שעורים, והרמב״ם כותב שהוא עשוי מקמח של אחד מחמשת מיני דגן, ונראה שכל אחד מפרש לפי מה שהיה בזמנו ובמקומו.

ב. טעם החילוק בין עבה לרכה.

הגמרא מחלקת בין שתיתא עבה לרכה ומסבירה שהרכה עשויה לרפואה, וניתן להבין שזהו הטעם מדוע מברכים עליה שהכל, שאינה עשויה למאכל. כן כותבים הרשב״א, הריטב״א, המאירי וריב״ב (על הרי״ף דף כז, א), אבל התוספות (ד״ה והא תנן) והרמב״ם כותבים שהטעם לקביעת ברכה זו הוא מפני שאינה עשויה לאכול ולסעוד אלא לשתות, וכן מובא בתוספות הרא״ש וברבינו יונה (שם בדפי הרי״ף).
על החילוק שבגמרא שואל הרשב״א שגם אם מובן מדוע אינו מברך על הרכה בורא מיני מזונות, לפי שאינה עשויה לאכילה מזינה, מכל מקום עדיין יש להעמידה במקומה ולברך את הברכה הראויה לה, דהיינו בורא פרי האדמה. אכן, לעיל (לו, א ציון ה.ו.) התבאר שיש מחלוקת איזו ברכה מברכים על הקמח, ושאלת הרשב״א היא כמובן רק לדעת הפוסקים שם כרב יהודה שמברכים בורא פרי האדמה, ולא לדעת הפוסקים כרב נחמן שמברכים אף על הקמח ברכת שהכל. הרשב״א מוסיף שאין לומר שבסוגייתנו מברך שהכל מפני שמכוון לרפואה, כי לעיל (לו, א) למדנו שמברך בורא פרי העץ על שמן שעל ידי אניגרון, ששותה לרפואה. הוא מתרץ שברכת שהכל שנקבעה על שתיתא כשהיא רכה, היא משום שאין דרך ליהנות ממנה כלל אלא לרפואה, מה שאין כן בשמן שדרך הנאתו על ידי שתיה.
הרשב״ץ בחידושיו מסיק משיטה זו שאם עושה שתיתא רכה לאכילה - מברך עליה בורא מיני מזונות.
המאירי מסכים לדעה שהטעם לחילוק בין עבה לבין רכה הוא שהרכה עשויה לרפואה, על כן הוא כותב אף בדעת הרמב״ם שמתכוון לחילוק זה, וכותב על הרכה שראויה לשתיה לפי שכל שהוא רך עד שהוא ראוי לשתיה בודאי עשוי לרפואה, ואף הלחם משנה מנסה לפרש את הרמב״ם על פי דברי הגמרא.
מאידך גיסא, בדברי רבינו יונה (שם) מובא הסבר לדברי הגמרא שעשאה לרפואה, שאינם בתור נימוק לחילוק בדין אלא בתור סימן, כלומר שאם היתה רכה כמו שדרך לעשותה לרפואה - מברך עליה ברכת שהכל אף על פי ששותה אותה להנאה. נמצא לפי זה שאין העשיה לרפואה סיבה לברכה, וממילא צריך לומר שהעשיה לשתיה היא הגורמת הבלעדית לכך שמברך שהכל, והרי זה כמי פירות שאין מברכים עליהם ברכת העץ אלא ברכת שהכל, כדלעיל בענין דבש תמרים (ציון ד).

ג. שיטת ההלכה.

הטור והשלחן ערוך כותבים את ההלכה כדברי הרמב״ם, והבית יוסף (סי׳ רד ד״ה מצאתי) מביא את שתי הדעות מדוע מברך ברכת שהכל על שתיתא כשהיא רכה.
המשנה ברורה (סקכ״ג) מסביר את שיטת השלחן ערוך, שכיון שהמים רבים עליו כל כך עד שאינו ראוי לאכילה - אינו בכלל מאכל ומברכים שהכל כברכת המים. עם זאת הוא מוסיף תנאי שכך מברכים דוקא כשממשות הקמח כבר אינה בעין.
לגבי שתיתא שהיא עבה הדין מבואר שמברכים בורא מיני מזונות, אולם יש חילוקי גרסאות בלשון הרמב״ם והשלחן ערוך האם מדובר בכגון שראוי ללועסו או ללועטו, והפירוש שאינו עבה כל כך עד שראוי ללעיסה אלא העיקר שאינו עשוי לשתיה בעלמא.
שתי הדעות מובאות באליה רבה (סק״ז) ובמעשה רקח על הרמב״ם. להלכה מסיקים המגן אברהם (סק״ח) והגר״א (סקי״ח) שמברך את ברכת המזונות אף על פי שאינו ראוי ללועסו.
ציון [ח]. [ט].
עיין בירור הלכה לשבת קנו, א ציון א-ד.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לשבת קט, ב ציון ג.

נוסח ברכת המוציא

ציון א (לח, ב).
גמרא. תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ. רבי נחמיה אומר: מוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: במוציא - כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע... כי פליגי בהמוציא... משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמעון בר רב זביד, דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא. אמר להם: לכשיבא לידכם - הביאוהו לידי. זמנא חדא איקלע לגביה, אפיקו ליה ריפתא, פתח ואמר: מוציא. אמר: זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא?! בשלמא אי אמר ׳המוציא׳ - אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן, אלא דאמר ׳מוציא׳ - מאי קא משמע לן? ואיהו דעבד - לאפוקיה נפשיה מפלוגתא, והלכתא: המוציא לחם מן הארץ, דקיימא לן כרבנן דאמרי דאפיק משמע.
האוכל פת - חייב לברך לפניה ׳ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ׳, וכו׳.(רמב״ם ברכות ג, ב)
יברך ׳המוציא לחם מן הארץ׳, וכו׳.(שו״ע אורח חיים קסז, ב)
על הקביעה ״והלכתא המוציא לחם מן הארץ״ יש לתמוה מדוע פסקו לברך בלשון ׳המוציא׳, שהיא שנויה במחלוקת, ולא בלשון ׳מוציא׳ שאינה שנויה במחלוקת. התוספות (ד״ה והלכתא) והרא״ש (סי׳ יד) עונים על פי מה שלמדנו בירושלמי (ה״א) שעדיף לברך בלשון ׳המוציא׳ כדי שלא לערב את האותיות כשיאמר ׳מלך העולם מוציא׳, וכן כותב האור זרוע (סי׳ קלט). בעל ספר המכתם והמאירי מתרצים את הקושיה בדרך נוספת, שקבעו הלכה לומר דוקא בנוסח שנוי במחלוקת כי ראוי לברך בנוסח שיש בו חידוש, לקיים את מה שאמרו שמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא, וכמוהו כותב הרא״ש במסכת פסחים (פרק א סי׳ י).
הב״ח כותב שהטעם לנוסח ׳המוציא׳ הוא כדי שיכוון על לשעבר ועל להבא, דהיינו שיכוון שהוציא הקדוש ברוך הוא לחם זה מן הארץ לשעבר וגם שיוציא להבא, כדברי הדרשה (שבת ל, ב) שעתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות, וכשמברך בלשון זו - נמצא שמברך לשעבר על פי הפשט ועל העתיד על פי הדרשה.
לגופם של דברים מצינו שלש שיטות לגבי פסיקת ההלכה שיברך בלשון ׳המוציא׳. המאירי כותב שלכתחילה יברך ׳המוציא׳ ואם ברך ׳מוציא׳ - יצא, וכן משמע מהרא״ה ומהריטב״א שכותבים ש׳המוציא׳ עדיף, וכן כותב בעל אוהל מועד (דרך שישי נתיב א, קו, ב). לפי זה מתפרשת אף הכרעת הגמרא שאינה באה לשלול את מה שאמרו ״במוציא כולי עלמא לא פליגי״, ובאה רק להורות שעדיף לברך בלשון ׳המוציא׳.
הראבי״ה (סי׳ קה) מסביר את ההלכה של הגמרא שבאה ללמד שיכול לברך אף בלשון ׳המוציא׳, ואם ברך בלשון ׳מוציא׳ - כל שכן שיצא. הריטב״א מביא שיטה זו ודוחה אותה, והט״ז (סק״ד) מביא דעת זקנו שאף הוא מפרש כמותה.
השיטה השלישית מובאת בספר הפרדס (עמ׳ רה) לפיה יש לברך רק בלשון ׳המוציא׳, ואם ברך בלשון ׳מוציא׳ - לא יצא אף בדיעבד, שהואיל ונזרקה מפי חבורה שמברך ׳המוציא לחם׳ - הרי זה כמשנה ממטבע שטבעו חכמים. להלכה פוסקים בעל עולת תמיד (סק״ד), המשנה ברורה (סקט״ז) ובעל כף החיים (סקכ״ג) כשיטה האומרת שמברך ׳המוציא׳, ואם בירך בלשון ׳מוציא׳ - יצא.
כעבין (ככרות עבים הנראים כלחמים ממש) — חייבין בחלה, ואם כלמודין (כלונסאות) — פטורים, שבוודאי ישמשו רק לצורך הכותח. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה [אותו בצק דליל הנאפה בכירה מה מברכים עליו]? אמר ליה [לו] רב יוסף: מי סברת נהמא [האם סבור אתה שלחם] הוא?! גובלא בעלמא [גיבול בצק בלבד] הוא ומברכין עלויה [ומברכים עליו] כעל שאר תבשילי דגן ״בורא מיני מזונות״.
thick [ke’avin], so that they appear like loaves of bread, they are obligated in ḥalla, and if he shaped them like boards [kelimmudin], they are exempt, since they will certainly only be used for kutaḥ. Abaye said to Rav Yosef: What blessing is recited over the dough of the ground? Rav Yosef said to him: Do you think that it is bread? It is merely kneaded dough, and just like over all other cooked grains, one recites over it the blessing: Who creates the various kinds of nourishment.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מָר זוּטְרָא בקְבַע סְעוֹדְתֵּיהּ עִלָּוֵיהּ, וּבָרֵךְ עִלָּוֵיהּ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת.

Mar Zutra based his meal on this dough, and he recited: Who brings forth bread from the earth, beforehand and the three blessings of Grace after Meals thereafter. Since he based his meal on it, he considered it to be bread.
עין משפט נר מצוהתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה – וכן ניל״ש אי קבע סעודתיה עליה מברכין עליה המוציא וכן צוה הר״מ בפורים שקובעין סעודתן עליהן לברך המוציא בפת תחלה כדי לפוטרן מברכה שהיה מסופק אי הוה קביעותייהו קביעות או לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תמרה המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והוא הנקרא בלשון תלמוד טרימא או חשילתא וכן הדין בכל פרי מברכין עליה ברכה שהיתה ראויה לה בעוד שהיתה קיימת וכן אם חתך את הפרי לחתיכות דקות ריסק את הפרי והוציא ממנו משקה ורצה לאכול את הפסולת הנשאר אין מברך עליה אלא שהכל וכבר ביארנו שקנים המתוקים שסוחטים אותם ומבשלים מימיהם עד שנקפא והוא הסוקרי פרשו הגאונים שמברכין עליהן ב״פ האדמה ומקצתם אמרו ב״פ העץ ומגדולי המחברים כתבו שאין מברכין עליו אלא שהכל לא יהא דבש אלו הקנים גדול מדבש של תמרים שדינו בשהכל:
ולענין זה שאמרו שומשמי קאמרת פרושו שכתש את השומשמין והוציא את השמן ורוצה לאכול הפסולת והשיבו דההוא ודאי בשהכל קאמינא ר״ל פרי המרוסק ולחותו נשאר עמו וענין קורטמי פירושו שהיה מנהגם לכתוש גרעיני הכרכום ומערבים בו דברים אחרים ומוציאים משם משקה ואוכלים אח״כ הפסולת על ידי אותו התערובת וכן פורצני שמוציא מהן היין ואוכלן מיד עד שלא יתיבשו אם הוא שואלו בתמרים כעין אלו שהוציא מהן הדבש ובא לאכול את הפסולת והשיבו שלא שאלו אלא בשרסקן ובא לאכלן בלחותם ביחד:
תרומה אין משנין אוכלין שבה למשקה אלא זיתים וענבים בלבד מעתה תמרים של תרומה אין עושין מהם שכר וכן אין עושין מהם דבש ולא מתפוחים שכר ולא מענבים סיתוניות חומץ וענבים סיתוניות הם ענבים שמשתהין באביהם עד הסתו שאין בטבעם להתבשל עד הסתו ואינן ראויים ליין אלא לחומץ וכן כל שאר הפירות אין משנין אותן מאוכל למשקה שאין אלו חשובין אלא כזיעה בעלמא לענין חשיבות תרומה חוץ מזיתים וענבים כמו שביארנו ובדיעבד הרי זה שותהו בטהרת תרומה וזר ששתהו בשגגה פטור אף מן הקרן ואין צריך לומר בחומש וכבר כתבנוה במסכ׳ חולין ומ״מ מרסק הוא פרי של תרומה או חותכו בסכין לחתיכות דקות ואינו חושש:
שתיתא והוא שבלים רכים של שעורים שעשאן קליות וטחנן וערב קמחן במים אם היא עבה לאכילה עשאוה ומברך עליה בורא מיני מזונות ואם היא רכה סתמה לרפואה ולהקר ומברך עליה שהכל ולא מפני שהיא ראויה לשתיה לבד שהרי אנגרין משקה הוא ודינו בב״פ האדמה וכמו שביארנו בסמוך במשקה היוצא מן הפרי אלא מפני שאינו אוכל ולא משקה אלא רפואה וגדולי המחברים כתבו בקמח של חמשת המינים שקלו אותו וערבוהו במים או בשאר משקין אם הוא עבה עד שראוי לאכילה מברך מיני מזונות ואם רך עד שהוא ראוי לשתיה מברך שהכל ואפשר שבדעתם לומר שכל שהוא רך עד שהוא ראוי לשתיה לרפואה הוא עשוי:
עירב קמח זה במים מערב שבת בוחשין אותו בשבת שלא ישאר קמח בשולים ומותר לשתותה בשבת שכל דבר שאין הבריא נמנע מאכילתו או משתייתו מותר לאכלו או לשתותו בשבת דרך רפואה וכן הדין ששותין זיתום המצרי אע״פ שאינו משקה הרגיל הואיל ובריאים שותים אותו לפעמים וכל שלרפואה מברך עליו שהכל אחר שיש באכילתו קצת הנאה וכן הדין בכל המרקחות שאין הבריאים ראויים לאכלו אם אכלן זה לרפואה מברך עליהן שהכל ואפי׳ היה בהם מפירות האילן אבל מה שהוא רגיל לבריאים לאכלו כגון מרקחת הזנגביל וכיוצא בו וכגון שמן שעל ידי אנגרין מברך ברכה הראויה על העקר שבו:
מה שביארנו שעל הפת מברך המוציא לחם וכו׳ אם בירך מוציא לחם מן הארץ יצא שהרי משמעו גם כן לשעבר כגון אל מוציאו ממצרים ומ״מ ראוי לו לכתחלה לברך המוציא הואיל ונחלקו בהמוציא אם משמעו להבא או לשעבר ועלה בידינו שאף המוציא משמעו לשעבר ראוי לברך כן שמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם אם לאו ולא עוד אלא שלא להבליע ולערב מ״ם שבסוף העולם למ״ם שבראש המוציא וכן כתבוה בתלמוד המערב וא״ת בלחם מן הארץ בזו לשון מקרא הוא שנ׳ להוציא לחם מן הארץ וכן שאי אפשר לתקן בו כלום שאין לומר מן הארץ לחם ובשאר ברכות מיהא כגון בין גומל להגומל מעביר להמעביר מבדיל להמבדיל בורא להבורא אין מדקדקים בהם לא נחלקו אלא במוציא להמוציא ובלבער ועל ביעור אבל שאר הברכות אין מדקדקים בהם אלא כמו שהותקנו ואע״פ שאמרו בתלמוד המערב על דעתון דרבנן אומר הבורא פרי הגפן אין הדברים מדוקדקים ויש מי שטורח בכלם ואין עולה בידו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר שמר זוטרא קבע סעודתיה עלויה [סעודתו עליו], על בליל זה, וברך עלויה [עליו] לפני אכילתו ״המוציא לחם מן הארץ״, ולאחר אכילתו שלש ברכות, שמאחר שקבע עליו את ארוחתו הריהו מחשיבו בכך כלחם ממש.
Mar Zutra based his meal on this dough, and he recited: Who brings forth bread from the earth, beforehand and the three blessings of Grace after Meals thereafter. Since he based his meal on it, he considered it to be bread.
עין משפט נר מצוהתוספותראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: גוְאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, מ״טמַאי טַעְמָא{דברים ט״ז:ג׳} ״לֶחֶם עוֹנִי״ קָרֵינַן בֵּיהּ.

Mar bar Rav Ashi said: With these types of bread, a person fulfills his obligation to eat matza on Passover. What is the reason? Because we call it bread of affliction, and in that sense, it is in the category of matza.
עין משפט נר מצוהראב״ד כתוב שםבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוסיף ואמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן במיני לחם אלה ידי חובתו בפסח כמצה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]״לחם עוני״ קרינן ביה [קוראים אנו בו, לו], ללחם זה, ובכלל מצה הוא.
Mar bar Rav Ashi said: With these types of bread, a person fulfills his obligation to eat matza on Passover. What is the reason? Because we call it bread of affliction, and in that sense, it is in the category of matza.
עין משפט נר מצוהראב״ד כתוב שםבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: דהַאי דּוּבְשָׁא דְתַמְרֵי מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. מ״טמַאי טַעְמָא? – זֵיעָה בְּעָלְמָא הוּא.

And with regard to blessings, Mar bar Rav Ashi said: Over this date honey one recites: By Whose word all things came to be. What is the reason that one does not recite: Who creates fruit of the tree, as he does over the date itself? Because date honey is not the essence of the fruit, but merely moisture that drips from the ripe fruit.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זיעה בעלמא הוא – ואינו פרי לברך עליו בורא פרי העץ.
האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל – וכן משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר כדאמרינן גבי ערלה ולאפוקי מה״ג שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים ושכר דידן אע״ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל ואפי׳ לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת ועוד בשתיה אומר שהכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר מר בר רב אשי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא. פי׳ לרבותה נקט דובשא דתמריא, דאפילו האי דנשאר הפרי עדיין קיים לא אמרינן דהאי דפריש מיניה ליהוי כמקצתו של פרי וליבריך בורא פרי העץב, וכל שכן משקה היוצא מן הפרי ונשאר הפרי נפסד דלא חשיב משקה היוצא ממנו כמותו ואין מברכין עליו אלא שהכל, והכי אמרינן בגמרא [דההיא] דאמר מר בר רב אשי אתיא כרבי יהושע דאמר בפירות של תרומה דמשקין היוצאין מהן אינן כמותןג, דכל שאין גופו קיים אינו כלוםד, אלא אם כן ריבה אותו הכתוב בפירוש, כשם שריבה תירוש ויצהר בתרומה שהוא משקהה וריבה אותו הכתוב לעשותו כפריו, ואפילו בממחה את החלב וגמעו איצטריך ריבויא לרבי יהושע לחיובא כדאיתא בהעור והרוטב (בבלי חולין קכ.) דאי לא לא מיחייבז.
ואפילו ביין ושמן לערלה בעינן התם רבוייא לרבי יהושע למהוי כפרי דאי לא לא מיתסרח, והכא נמי יין ושמן לא [הוי לן לא]⁠חשובינהו פרי ולברוכי עלייהו כפרי טפי משאר משקיןט, מכל מקום מסתברא דאירבו לברכה לבסוף לברוכי עלייהו מעין שלש משום דבההוא קרא דכתיבי שבעת המינין כתיב עלייהו ואכלת ושבעת [וברכת] ושמעינן מיניה מעין שלש, [ו]⁠בההוא קרא כתיב זית שמן, אישתכח דשמן כתיב בהדיאי, ויין כשמן אי משום דאיתקוש להו בתרומה דכתיב תירוש ויצהר, אי מדכתיב ושבעת, ושבעת זו שתיה כדאיתא בגמרא (בבלי ברכות מט:)כ, ואפילו הכי לא מברך עליה בסוף ברכת שלש אלא מעין שלש כדנפרש לקמן בפירקין (בבלי ברכות מד.), וכן לענין ברכה בתחלהל שפיר מיקרי בלישנא פרי כיון דאירבי לענין בכורים וערלה דכתיב בהו פרימ. הלכך בכולהו שאר פירות לא מברכינן במשקין היוצאין מהן אלא שהכל, וכל היכא דלא מברכינן בתחלה אלא שהכל לא מברכינן לבסוף אלא בורא נפשות רבות.
א. דעת הראב״ד (הובא ברשב״א וכ״ה בהשגות הראב״ד טומאת אוכלין פ״א ה״ד) דלא הוי זיעה בעלמא אלא בזב מאליו דאין זה הפרי עצמו אלא זיעה שבפרי, אבל סחטן והוציא מימיהם הו״ל עיקר הפרי ולא גרע ממיא דסילקא, וכ״כ המאירי (ומבואר בדבריו דזיתים וענבים אף בזבו מאליהם מברך בפה״ע), ולדרכם נקט דובשא דתמרי משום שדרכו לזוב מאליו. ואע״ג דבתרומה גם ע״י כתישה אין משלם קו״ח, מבואר בלשון המאירי לקמן דהוו זיעה בעלמא לענין חשיבות תרומה, אבל לענין ברכה לא הוו זיעה אלא בזב מאליו, והא דאין לוקין בערלה אלא איין ושמן כתב המאירי פסחים כד, ב משום שלא כדרך הנאתו וכר״ז שם. וכשיטתם הוא דעת הירושלמי כאן דמייתי ראיה מדתנן חוץ מן היין אע״פ ששחוק דכל ששחוק לא נשתנה ברכתו ומשמע אף כל מ״פ, וא״ש לדרך זו הא דפריך לו, א פשיטא אהא דמברך בפה״ע אשמן, אך רבינו ושאר הראשונים סברי דאף בסחטן ובכל מ״פ הו״ל זיעה בעלמא וכדאמר אביי פסחים כד, ב גבי ערלה ומברך שהכל, וכ״ה בתוספתא פ״ד ברכות ה״ב והובא ברשב״א, ולכן הוצרך רבינו לבאר למה נקט מבר״א דובשא דתמרי דהא בכל מי פירות מלבד זו״ע נמי דינא הכי.
ב. אלא רק גוף הפרי עצמו שם פרי עליה ולא היוצא ממנו. והנה בה״ג כתב דובשא דתמרי דתארו להו מיתרא שהכל (דבש תמרים ששראום במים שהכל) דובשא דדאיב מן תמרי בפה״ע (דבש שזב מתמרים בפה״ע), וי״ל בדעתו דזב מן התמרים בפה״ע דנשאר הפרי קיים הו״ל דבש דפריש מיניה כמקצתו של פרי, ומבר״א מיירי בששרה התמרים במים ויצא דובשם דנפסד הפרי, וגם אם אין הפרי נפסד כיון דלא זב מאליו אלא ע״י כתישה חשיב שינוי התמרים לדבש, ולפ״ז יתכן דשאר מ״פ שזבו מאליהם שהכל ושאני דבש שדרכו לזוב מאליו, וע׳ בפי״א דתרומות דאין עושים תמרים דבש, ולכאורה לבה״ג אכתי פרי הוא, אך להאמור גם לבה״ג היכא דמשנה אותם לדבש אינו פרי. עי״ל בדעתו דסובר כהראב״ד ומאירי בהע׳ הקודמת דמי פירות בפה״ע, ולדעתו אפילו בזבו מאליהם נמי, ומבר״א מיירי בשרה התמרים במים ובישלם דכה״ג הוו זיעה בעלמא דאזוקי מזיק ליה כמו שהביא הרשב״א בשם רה״ג בשם קצת מרבוותא, וכן משמע דעת בה״ג דמי פירות בפה״ע מדכתב (בעמ׳ סו, ב בנדמ״ח) דשמן שומשמין בפה״א וכ״כ אבודרהם הובא בב״י ס״ס רד. וע״ש ברשב״א ובתוס׳ ותר״י ורא״ש מש״כ בדעת בה״ג.
ג. דאלמא דברי מבר״א נאמרו בכל מ״פ ולאו דוקא בדובשא דתמרי.
ד. פי׳ דאע״פ שסחט הפרי עצמו אין שם פרי על הנסחט דכל שאין גוף הפרי קיים אינו כלום אלא לחלוחית בעלמא.
ה. פי׳ אע״פ שהוא משקה מ״מ ריבה אותו וכו׳.
ו. כדאי׳ חולין קכ, ב וכ״כ תוס׳ פסחים כד, ב ד״ה אלא דמן הדין גם יין ושמן הוו זיעה בעלמא אלא דילפינן מקרא להחשיבן כפרי עצמו וכ״כ בחי׳ הריטב״א שם בשם רבינו דהיוצא מן הפרי אינו אוכל כלל אלא דיין ושמן רבינהו קרא למיהוי כפרי ע״ש. וברשב״א ורמב״ן מבואר באופן אחר ויתבאר בסמוך.
ז. דקאמר התם אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא ביה וכו׳ וכתב הרמב״ן דלאו משום דשותה מיבע״ל קרא דהא שתיה בכלל אכילה אלא שכשאסרן הכתוב כברייתן אסרן ובאכילה ולא אסרתן בשתייה דהן ולא שינוייהן. ומייתי מינה רבינו דלא רק משקין היוצאין אינם חשובין כפרי עצמו לר׳ יהושע אלא אף הפך גוף הדבר למשקה אין לאסור לר׳ יהושע כיון שאין גוף הדבר קיים (מלבד בחלב וחמץ דאסר קרא גם שינוייהם). וע״ש ברמב״ן וברשב״א ובתוס׳ קכ, ב ד״ה היכא. ועיין להלן גבי טרימא.
ח. לכאורה אין כונת רבינו דאפילו יין ושמן צריך קרא שהרי כבר כתב דאף יין ושמן בתרומה צריך קרא אלא כונתו דאפילו לערלה צריך קרא, דבתרומה בעינן שם וחלות וחשיבות תרומה, אבל ערלה כיון דנאסר נאסר, ובע״כ דמשקה דידהו הוי מילתא אחריתא וצריך קרא ליין ושמן. (ועיין בהע׳ 88 דהמאירי מחלק באמת בין תרומה לערלה).
ט. דבעצם מסברא הוו זיעה בעלמא כמו שאר מ״פ אלא דגזה״כ לעשותן כמו פרי עצמו לענין תרומה ובכורים וערלה אע״ג דלא הוו פרי.
י. מבואר דמברכין מעין שלש אשמן וכ״ה ברמב״ן מט, ב ובריטב״א פ״א ה״כ וברשב״א לה, א וכ״כ במ״ב רב סקל״ב, אך בר״מ פ״ח ה״ב משמע לכאורה לא כן.
כ. דכיון דכתיב לעיל גפן דדרכו בשתיה ואח״כ כתיב ושבעת דהיינו שתיה נלמד דמברך איין מעין שלש, והרמב״ן מט, ב יליף מינה גם שמן ע״ש, אך רבינו מפרש דשמן כתיב בהדיא, ועוד דלמאן דלית ליה ושבעת זו שתיה צריך למילף יין משמן כמ״ש רבינו מד, א ע״ש, וגם י״ל לדעתו דשמן אין דרכו בשתיה כיין וליכא למילפיה מושבעת זו שתיה, ועוד דיין סעיד כדלעיל לה, ב וקרינן ביה ושבעת.
ל. דמברכה שלאחריו ליכא למילף דאף דחייבה תורה מעין שלש ביין ושמן מ״מ לא הוו פרי וליכא למימר בהו בפה״ע, אך הריטב״א בהל׳ ברכות פ״א ה״כ כתב דהתורה אמרה זית שמן לומר שהשמן כזית לברכה לפניו ולאחריו.
מ. מבואר בלשונו דלא הוו פרי ואינו אלא גזה״כ בתרומה ובכורים וערלה וכמש״ל, ולכן לענין ברכה אחרונה הוצרך להביא מקור ליין ושמן, אלא דמ״מ מצי למימר לשון בורא פרי כיון שבדיני התורה דינם כפרי (ועיין תשובות וכתבים לחזו״א סי׳ מא ומדברי רבינו מבואר שלא כדרכו). וזהו דרך רבינו דהסברא החיצונה דכל המשקין הוו זיעה ואף יין ושמן אלא דגזה״כ לענין תרומה ובכורים וערלה דדינם כהפרי אף שהם זיעה בעלמא. אבל רש״י כתב ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד ומבואר דזו״ע חלוקין דניתנו למשקה והכונה כמ״ש רש״י לו, א ד״ה הכא דעיקר נטיעת הזית לשמנו הילכך פרי הוא, והרשב״א הביא בשם תוס׳ דשאני יין ושמן דאישתנו לעילויא הילכך לאו זיעה בעלמא נינהו וכן מבואר בתורי״ח וברא״ש כאן ובתוס׳ ב״ב צו, ב ובתר״י, והריא״ז כתב משום שדרך זו״ע להוציא מהם משקין משא״כ שאר פירות אין דרכן בכך וכ״ה בפיה״מ פי״א תרומות מ״ג וברש״י חולין קכ, ב. ועמ״ש לט, א בסוגיא דמי שלקות. ונתבאר ברשב״א דמקראי דבכורים ותרומה נלמד בין דכל מ״פ אין דינם כפרי בין דיין ושמן דינם כפרי, ואנן מפרשי׳ טעמא מסברא דכל מ״פ הוו זיעה בעלמא משא״כ יין ושמן (דניתנו למשקה לרש״י או משום דאישתנו לעילויא לתוס׳ או משום שדרכן להוציא מהם משקין), וכן מתבאר ברמב״ן בחולין, ודלא כמ״ש רבינו דמסברא כולהו הוו זיעה וקרא קמ״ל דיין ושמן דינם כהפרי. וביאור סברת רש״י דמ״פ אין המים נחשבין הפרי אלא אדרבה הפרי הוא רק כברייתו דלכך הוא עומד אבל זו״ע ניתנו ועומדים למשקה ואדרבה היין והשמן הוא עיקר פריים, וכ״מ בהמשך דברי הרשב״א דכיון שרוב ועיקר זו״ע לסחיטה שם פרי עלייהו, ועד״ז כתב רש״י בסברת רב חסדא לח, ב לענין שלקות ע״ש בד״ה שלקו ובמש״כ שם, וכן לענין טרימא מבואר ברש״י דנתרסק לגמרי מברך שהכל וכן לענין קמח מבואר לו, א דחשיב אישתני ומברך שהכל לר״נ כיון דלא הגיע לתכליתו אע״פ שנתקרב לתכליתו ואפ״ה בהומלתא שהם בשמים כתושים מברך בפה״א כדלעיל לה, ב וביאר בתה״ד סי׳ כט משום דאורחייהו בהכי תדיר לכתוש ולשחוק כל הבשמים מש״ה חשיבי קיימין במילתייהו ע״ש, ואף רבינו כתב סברא דומה לזו לענין גרגלידי דליפתא לט, א שעשאן כעין פירורין דלא חשיב העברת צורתם כמו מ״פ כיון שזה תיקון בישולם והכשרם ע״ש. ולתוס׳ לא צריך עומד וניתן לכך אלא כל דאישתני לגריעותא אינו אלא זיעה אבל כשאינו לגריעותא הוי פרי, וכ״כ תוס׳ לענין שלקות לח, ב וכ״ה בתר״י לו, א גבי קמח ולט, א גבי מי שלקות ע״ש. ויעו׳ במתני׳ פי״א דתרומות דפליגי ר״א ור׳ יהושע גם לענין משקין המכשירים דר״א סובר דכולם מכשירין ור׳ יהושע סובר דרק ז׳ משקין מכשירים, ולרש״י ותוס׳ ודעימייהו הוא מבואר דמשקה היינו דבר שמברייתו וצורתו להיות לח ולכן ר״א דסובר דלוקין משום ערלה על כל המשקין דחשיבי פרי אף דנשתנו הוא הדין דמכשירים אבל לר׳ יהושע כל הפירות אין צורתם אלא כאוכל אבל כמשקה אינו הפרי אלא זיעה בעלמא משא״כ זו״ע דניתנו ועומדים למשקה וזהו עיקר הפרי שם משקה עלייהו להכשיר כמו מים וטל, וכ״ה בתר״י וברשב״א דמ״פ הוו זיעה ויין ושמן הוו משקה, אבל לרבינו לכאורה היא מחלוקת אחרת וצ״ע. ולרבינו שסובר דיין ושמן נמי לא הוו פרי, צ״ל דשאני מגרגלידי דליפתא והומלתא דהתם זהו תיקונם והכשרם משא״כ הכא דזיתים וענבים אין תיקונם והכשרם לעשות מהם יין ושמן. ומש״כ רבינו לח, ב בסוגיא דשלקות דאם נפגם בשליקתו מברך שהכל אבל אם לא נפגם מברך בפה״א וצ״ע דלשיטתו לא בעי׳ אישתני לגריעותא לבטל ברכת הפרי, וי״ל דהתם כל שנשלק למעליותא חשוב זה תיקונו והכשרו ודמי לגרגלידי דליפתא, משא״כ בנשלק לגריעותא אי״ז הכשרו, אבל במ״פ וטרימא אין לומר שהכשר הפירות והתמרים בסחיטתם וריסוקם, ואכתי צ״ע דמשמע דוקא משום דנפגם ולא משום שלא נשתנה למעליותא, וביותר צ״ע מהסוגיא לו, א דקאמר ר״נ דאקמח מברך שהכל הואיל ואישתני ופי׳ רבינו שם דלאו במילתיה קאי ולא הוי פרי והק׳ רבא משמן דמברך בפה״ע ולרבינו הא שמן באמת לא הוי פרי אלא דקאמר בורא פרי משום דבדיני התורה דינו כהפרי ובגמ׳ שם משני דשאני שמן דלית ליה עילויא אחרינא והיינו דמש״ה הוי פרי והרי מבואר דלא כרבינו אלא כרש״י ותוס׳ דיין ושמן הוו פרי וצ״ע רב. ומוכרח בזה לכאורה לדעת רבינו דשני סוגיות הם, דבסוגיין וגבי גרגלידי דליפתא דנו מצד העברת צורתו דנתבטל הפרי לכל דיני התורה כיון שאין גוף הדבר קיים, אבל גבי קימחא דחיטי ושלקות אין כאן נידון של ביטול הפרי בכה״ת דשלקות הא לא בטל צורתם וגופן קיים ואף קימחא דחיטי שעבר צורתם הא עומדים לכך לטוחנם לאפות מהם פת ולא חשיב העברת צורתם (ולכו״ע זהו סברת רב יהודה דקאמר אע״ג דאישתני מברך אקמח בפה״א ולרבינו אף ר״נ מודה לזה) אלא דיש בזה הלכה מסויימת בהל׳ ברכות דכל שנשתנה לא חשיבא פרי לברך ברכתו המיוחדת ומש״ה קאמר ר״נ דמברך שהכל אקימחא דחיטי ואקשי׳ עלה משמן דמברך בפה״ע אף דנשתנה ומשני דשמן אישתני לעילויא דידיה משא״כ קמח אית ליה עילויא אחרינא, וכן בשלקות לא נגרעו מברכתם אלא היכא דאישתנו לגריעותא דנגרעו מברכתם כיון שנפגם טעמם ע״י השליקה, (והיינו טעמא דלא מייתי רבינו כאן מקמח ושלקות לדינא דאישתני). וע״ע בריטב״א פסחים כד, ב וברא״ש סי׳ ג. ויעו״ע מש״כ רבינו לט, א גבי גרגלידי דליפתא וגבי מי שלקות ובמש״נ שם ושם. ועמ״ש מג, א הע׳ 354, 360, 381.
האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל – פי׳ בה״ג כגון שנתן בו מים דאם לבדו הוא מברך עליו בורא פרי העץ דאישתני לעילויא כמו שמן זית, ולא נהירא דהוי כמו היוצא מן הרמונים ומן התאנים דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כ״ד ע״ב) דחשבינן להו זיעה ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה ולא עדיף מיין תפוחים, ואפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא ומברך עליו בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין ג׳:
אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נ״ב וכו׳ – פירוש מיחל מתוק הנוטף מן התמרים קרי ליה דובשא. כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות. פירוש ענבים שאין מתבשלים לעולם ועושין מהם חומץ, ר׳ אליעזר מחייב קרן וחומש פירוש לשותה ממנו בשוגג דמשקה שלהן חשוב כמותן ור׳ יהושע פוטר פירש״י לפי שלא נתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד הא שאר מי פירות זיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חלה עליו והיינו כמר בר רב אשי.
אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו וכו׳ – פירוש מיחל מתוק הנוטף מן התמרים קרי ליה דובשא:
בד״ה האי דובשא כו׳ אחרינא בפת כו׳ נ״ב פי ולא נשתנה לעילויי וק״ל:
בא״ד ועוד בשתיה אמר שהכל נ״ב וז״ל האשר״י מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן על רכה מברך שהכל ע״כ:
בד״ה האי דובשא כו׳ ואפילו לרב ושמואל דאמרי כל כו׳ ועוד בשתיה אומר שהכל עכ״ל כצ״ל:
בגמ׳ ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי כו׳ מ״ט זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים כו׳. לכאורה טפי הו״ל לאתויי סתם משנה דערלה דתנן אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים דמהאי מתני׳ מסיק הש״ס בפ׳ כל שעה דטעמא דמלתא משום דזיעה בעלמא הוא וכמו שפרש״י שם מדלא שמעינן בפירות גופייהו כו׳ ע״ש א״כ היינו להדיא כדמסקינן הכא דדבש תמרים מיקרי זיעה בעלמא משא״כ בהך פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע לא שמעינן הך מלתא כ״כ דטעמא משום דזיעה בעלמא אלא איכא למימר טעמא דרבי יהושע דפוטר מתרומה היינו משום דלא אשכחן תרומה במשקין אלא בתירוש ויצהר לחוד ועוד דלשיטת רש״י ותוס׳ אפילו תרומת תמרים ותאנים גופייהו לא הוי אלא מדרבנן כדמוכח מדוכתי טובא אלא דנראה דהא דלא מייתי ממתני׳ דערלה היינו משם דאיכא למימר דטעמא דמלתא משום דלא הוי כדרך הנאתן כדס״ד דרבי זירא התם בפ׳ כל שעה מש״ה ניחא ליה לאתויי מתני׳ דתרומה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע והיינו כדמסקינן בפרק העור והרוטב דטעמא דרבי יהושע משום דס״ל דילפינן תרומה מביכורים ודון מינה ואוקי באתרה וביכורים ילפינן מתרומה והדר ילפינן מערלה פרי פרי מביכורים וא״כ דלפ״ז מכל הנך משמע דשום משקה לא מקרי פירי אלא יין ושמן א״כ ממילא דזיעה בעלמא נינהו כיון דלא מקרי פירי וכמו שכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו ע״ש באריכות ומש״ה תו לא שייך לברך על דבש תמרים בפה״ע כיון דלאו פירי מקרי. ועוד נראה לי דכיון דלא מיקרי פירי לענין ביכורים דילפינן לה מתרומה כדפרישית מסוגיא דהעור והרוטב וכדתנן להדיא אין מביאין ביכורים משקה ובביכורים אשכחן דאינן נוהגות אלא בז׳ מינים דילפינן ארץ ארץ בגזירה שוה כדאיתא במנחות דף פ״ד דמה להלן בקרא דארץ חטה ושעורה שבח הארץ אף כאן שבח הארץ וא״כ לפ״ז ע״כ ממילא דהאי דבש דכתיב בז׳ מינים לאו בדבש תמרים איירי שהוא משקה אלא בתמרים גופייהו כן נ״ל נכון. וכבר הארכתי בזה בק״א למס׳ קדושין בפסק דין איסור חדש ע״ש ועיין עוד בסמוך מה שאכתוב בדברי התוס׳:
בתוס׳ בד״ה האי דובשא דתמרי כו׳ ולאפוקי מהלכות גדולות שפירש דמיירי שנתן לתוכן מים. וכבר האריכו הרשב״א והרא״ש ז״ל לפרש טעמא של בה״ג שהביאו גם כן רבינו האי גאון ז״ל ומסקו במילתייהו דטעמייהו משום דדבש כתיב בפרשה ולא תמרים. ובאמת שאין פירושם מספיק דאכתי היאך פליג בה״ג על הגמ׳ דאמרינן להדיא דטעמא דמר בר רב אשי היינו משום דס״ל כר׳ יהושע בתרומה וממילא משמע דאיירי בכה״ג גופא שלא נתן לתוכה מים כדמוכח מסוגיא דהעור והרוטב ומכ״ש דקשה טפי לפי מה שכתבתי בסמוך דאדרבא מתרומה וביכורים דאיתקש לתרומה שמעינן דדבש הנזכר בשבח הארץ לגבי ז׳ מינים היינו בתמרים גופייהו ולא בדבש הזב מהם וכדמשמע נמי לקמן דף מ״א בהא דאמר רבי חנן כל הפסוק כולו דארץ חטה לשיעורין נאמר ומסיק דשיעורא דדבש היינו ככותבת הגסה ביוה״כ א״כ משמע להדיא דאיירי בתמרים גופייהו ולא בדבש הזב מהם:
מיהו ראיתי בלשון הגהת אשר״י בשמעתין שרוצה לפרש פי׳ בעל הל׳ גדולות בענין אחר דאין כוונתו דבדבש תמרים שלא נתן לתוכה מים מברך בפה״ע דהא ודאי ליתא כיון דלרבי יהושע לא מקרי פירי לענין תרומה אלא דעיקר דברי בה״ג היינו משום דקשיא ליה במאי דקאמר מר בר רב אשי דמברך שהכל ואי ס״ד דאיירי בדבש תמרים שהן בעין בלא מים נהי דלא מברכינן עלייהו בפה״ע כיון דלא הוו כפירי כדאשכחן בתרומה אכתי בורא פרי האדמה הו״ל לברוכי כדאשכחן בשאר פירות העץ דכל מאי דלא הוי עיקר הפירי מברכינן בורא פרי האדמה כדאשכחן לעיל גבי מיני נצפה דאפי׳ על העלה ועל התמרות מברכים בפה״א ואמאי קאמר דמברך שהכל שאין סברא להוריד אותן משני מעלות. אע״כ דהא דמברך שהכל היינו כשנתן לתוכה מים ואפ״ה תליא שפיר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ע״ש באריכות. ולענ״ד הוא פי׳ כפתור ופרח בישוב שיטת בה״ג דלא ליפלוג אסתמא דתלמודא אלא שכבר כ׳ הב״י בא״ח סי׳ ר״ב שכל המפרשים חולקים על פי׳ הגהת אשר״י. מיהו למאי דפרישית היה באפשר לומר דטעמא דבה״ג לפי שסובר דהא דמסקינן הכא דטעמא דמר בר רב אשי דאמר זיעה בעלמא הוא ותליא בפלוגתא דר״א ורבי יהושע היינו לסברת אביי דפ׳ כל שעה דטעמא דערלה משום דזיעה בעלמא הוא. משא״כ לרבי זירא התם דמשמע דלא ס״ל הך סברא דזיעה בעלמא כלל וא״כ ע״כ סובר דטעמא דרבי יהושע דפוטר בתרומה היינו מגזירת הכתוב וכולה סוגיא דפ׳ העור והרוטב דגמר פירי פירי נמי לאו משום דזיעה בעלמא הוא אלא משום גזירת הכתוב וכמ״ש הרשב״א ז״ל בשמעתין בתחלת דבריו בשם הראב״ד ע״ש וכדמשמע לכאורה מלשון התוס׳ בפ׳ כל שעה ואף שבק״א בקידושין העליתי בראיות ברורות שאין לפרש כן מ״מ כיון שמצינו סברא זו ברבוותא קדמאי שפיר מצינן למימר דבה״ג נמי הכי ס״ל כן נראה לי ועדיין צ״ע:
ויותר נ״ל דטעמא דבעל ה״ג היינו משום דמשמע ליה דהא דמסקינן בסמוך בגמ׳ והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכינן עלייהו בפה״ע מ״ט במילתייהו קיימו אסוגיא דלעיל קאי לאשמעינן דלא קיי״ל כהאי דמר בר״א אלא כשנתן לתוכו מים אבל בלא מים היינו טרימא ומברכין עליה בפה״ע ואע״ג דרש״י מפרש האי דטרימא בענין אחר דהיינו תמרים הכתושין קצת ואינן מרוסקי׳ אפ״ה לא ניחא ליה לבעל ה״ג לפרש כן והיינו משו׳ דל׳ הלכתא משמע מכלל דפליגי ובאמת בטרימא כפרש״י לא אשכחן דפליגי דהא רבא ורב אסי פשיטא להו דבמלתייהו קיימי ונהי דהאי מרבנן בעי מיניה דרבא מ״מ מסתמא לבתר דפשטא ליה רבא קביל מיניה אע״כ דהא דקאמר והלכתא היינו לאפוקי ממאי דאמרינן מעיקרא דמר בר״א אפי׳ בכה״ג ס״ל דמברך שהכל משום דהיינו טרימא היינו דובשא דתמרי כן נ״ל:
תוס׳ ד״ה האי דובשא. וז״ל וכן משקין מכל מיני פירות בר מתירוש ויצהר כדאמרינן גבי ערלה עכ״ל. במשנה בתרומות (פי״א מ״ג) איתא ״אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים״, ומתבאר דרק ביין ושמן חל חלות שם פרי, אלא דלית להו צורת פרי דאין להם צורת ענבים וזיתים וערלה תלוי בשם פרי ולא בצורת פרי, ואעפ״כ קיימא לן דמברכים עליהם בורא פרי העץ, ולכאורה מוכח דברכה מסוימת דבפה״ע לא בעי צורת פרי.
והנה נחלקו הראשונים בחיוב זיתים וענבים בתרומות ומעשרות מן התורה דכתיב (דברים י״ד, כ״ב - כ״ג) ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו׳ ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳⁠ ⁠״. ועיין ברמב״ן עה״ת (שם פס׳ כ״ב) שפירש דתירוש הוא יין ויצהר הוא שמן, ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן שחייב מה״ת בתרומות ומעשרות, ולפי פשוטו של מקרא אף זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מה״ת עד שיעשו תירוש ויצהר. ונראה דלשיטת הרמב״ן, התורה חידשה חלות שם פרי בפני עצמו דתירוש ויצהר שחייב בתרומה ומעשר מה״ת, ואילו זיתים וענבים עצמם אינם חייבין בתרומה ומעשר אלא מדרבנן. ולפי״ז י״ל דיין ושמן הויין חלות שם פרי בפנ״ע ולכן תירוש ויצהר אית להו גם שם פרי וגם צורת פרי, דהיינו צורת הפרי דתירוש ויצהר. ולפי״ז מברכים ברכת בפה״ע רק על צורת פרי בלבד.
אמנם שאר ראשונים ס״ל דזיתים וענבים חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ויין ושמן חייבין מדין משקין היוצאין מזיתים וענבים דאית להו חלות שם פרי דזיתים וענבים והויין איפוא כפרי עצמו. ולשיטתם משמע דמברכין בורא פרי העץ אף כשאין צורת פרי, דמברכין על יין ושמן בורא פרי העץ משום דאית להו שם פרי דזיתים וענבים ואע״פ שאין להם צורת פרי דזיתים וענבים.
ועיין ברמב״ם (פ״ח מהל׳ ברכות ה״ה) וז״ל הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח כל הגאונים אמרו שמברכין עליו בורא פרי האדמה ומקצת אמרו בורא פרי העץ וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע״י האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ומברכין עליו שהכל עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם והגאונים נחלקו בגדר דין סוכר, דהרמב״ם ס״ל דסוכר נחשב כמשקה היוצא מן הפירות דהוי זיעא בעלמא וברכתו שהכל כדין דבש תמרים, (שרק יין ושמן היוצאין מזיתים וענבים חשיבי פרי דמברכים עליהם ברכה מסוימת דבורא פרי העץ וכדפסק בפ״ח מהל׳ ברכות ה״ב). ובסברת הגאונים י״ל דס״ל דהא דמשקין היוצאין מזיתים וענבים דינם כפרי אינו דין מסוים בזיתים וענבים דוקא, אלא דמזיתים וענבים ילפינן דכל היכא שהמשקה הוא עיקר תכלית הפרי דנטעוהו לשם אותו המשקה חל במשקה חלות שם פרי ודינו כעצם הפרי. ולפי״ז יין ושמן הן דוגמא למשקה שהוא התכלית של הפרי ודינו כפרי עצמו, ומשום כך חשיב סוכר כפרי עצמו.
אמנם עדיין צריך ביאור מהו יסוד המחלוקת שבין הגאונים האם מברכין על סוכר בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה. ונראה דלכולי עלמא הקנים נחשבים כאילן אלא דנחלקו אי בעי צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, דלשיטת מקצת הגאונים לא בעינן צורת פרי, וע״כ מברכים על סוכר בורא פרי העץ. ואילו לשאר הגאונים בעינן צורת פרי לברכת בורא פרי העץ, וע״כ אע״פ שמים היוצאין מקנים המתוקים חשובים כפרי עצמו, אמנם מכיון שאין להם צורת פרי אי אפשר לברך עליהם בורא פרי העץ, וע״כ מברכין עליהם ברכה כללית דבורא פרי האדמה. אמנם צ״ע לשיטת שאר הגאונים אמאי מברכין על יין ושמן בורא פרי העץ, דהרי לכאורה אין ליין ושמן צורת פרי. וצ״ל דס״ל כשיטת הרמב״ן דחל חלות שם פרי בפנ״ע על יין ושמן, וע״כ חל בהן חלות דין צורת פרי, וממילא מברכין עליהן בורא פרי העץ.
ועיין בתוס׳ (דף לו: ד״ה ברטיבא) שכתבו וז״ל ועל צוקר״ו מברכין בורא פרי העץ כי יערי עם דבשי זה צוקר״ו עכ״ל. ומבואר דתוס׳ ס״ל כשיטת מקצת הגאונים (שהובאו ברמב״ם הנ״ל). ולפי מה שנתבאר ס״ל דהא דקיימא לן דמשקין היוצאין מזיתין וענבים דינם כפרי עצמו אינו דין מסוים בזיתים וענבים אלא דילפינן מזיתים וענבים דכל היכא שהמשקה הוא עיקר תכלית דהפרי שלכך נטעוהו, מברכין בורא פרי העץ משום דחל במשקה שם פרי. וצ״ע דזה סותר למש״כ בתוס׳ דידן דבכל משקין היוצאין מן הפרי מברכים שהכל חוץ מזיתים וענבים בלבד, וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ובענין ברכות אמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי [דבש תמרים זה] מברכין עלויה [עליו] ״שהכל נהיה בדברו״. ומאי טעמא [מה טעם] אין מברכים עליו ״פרי העץ״ כעל פרי התמר עצמו? — כי אותו דבש אינו מעיקר הפרי אלא זיעה בעלמא [בלבד] הוא, הנוטף מן הפרי הבשל.
And with regard to blessings, Mar bar Rav Ashi said: Over this date honey one recites: By Whose word all things came to be. What is the reason that one does not recite: Who creates fruit of the tree, as he does over the date itself? Because date honey is not the essence of the fruit, but merely moisture that drips from the ripe fruit.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כְּמַאן? – כִּי הַאי תַּנָּא דִּתְנַן דְּבַשׁ תְּמָרִים, וְיֵין תַּפּוּחִים, וְחוֹמֶץ סִפְוָנִיּוֹת, וּשְׁאָר מֵי פֵירוֹת שֶׁל תְּרוּמָה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, הוְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

In accordance with whose opinion does he recite that blessing? In accordance with the opinion of this tanna, as we learned in a mishna: If a non-priest ate date honey, apple wine or vinegar made from grapes of autumn that grow stunted at the end of the season and are unfit for wine production, or any other type of juice made from fruits of teruma, Rabbi Eliezer obligates him to repay the principal and an additional fifth as a penalty for misuse of consecrated items. And Rabbi Yehoshua exempts him from payment, because he holds that these are byproducts of the fruit and do not have the status of the fruit itself. Mar bar Rav Ashi’s ruling with regard to blessings was based on Rabbi Yehoshua’s ruling with regard to teruma.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך סתו
סתוא(שביעית פרק ט) אבל לא על הסתוניות פי׳ רבי דניאל ז״ל ענבים שבימות הסתיו אין אוכלין עליהן ואם ביכרו קודם שיכלה הקיץ מותר כדברי רבי יהודה (תרומות פי״א) ולא חומץ סיתוניות (נדרים נג.) מן הסיתוניות מותר בחומץ סיתוניות (ברכות לח.) כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים דין תפוחים וחומץ סתוניות וכו׳ פי׳ ענבים שמניחין בגפנים עד הסתיו ומשקה היוצא מהן הוי חומץ:
א. [ווינטער.]
וחומץ ספוניות – סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ.
מחייב קרן וחומש – לשותה ממנו בשוגג.
ור׳ יהושע פוטר – דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבש של תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות וכו׳. רבי אליעזר מחייב קרן וחומש רבי יהושע פוטר. פרש״י ז״ל לפי שלא ניתן למשקה אלא ענבים וזיתים בלבד, הא שאר כל מי פירות זיעה בעלמא הוא, והיינו כמר בר רב אשי. וקשיא לי דתינח כולהו אלא חומץ סתוניות מאי איכא למימר, דאדרבה לא ניתן אלא למשקה ואין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל הוא, כדאיתא בנדרים בפ׳ הנודר מן המבושל (נדרים נג.). והכי נמי קשיא למה שפירשו בתוספות דזיתים וענבים אישתנו לעלויא אבל כל שאר מי פירות לא אישתנו לעלויא והלכך קרי לכולהו זיעה בעלמא, דחומץ סתוניות ודאי אשתני לעילויא, ולית ליה עילויא אחרינא. ואולי נאמר דכיון שהסתוניות בעצמן שהן הענבים הרעים שאינם מתבשלים לעולם הן גרועין מאד ואינן ראויין, גם היוצא מהן אע״פ שהוא ראוי יותר מהן עצמן, מ״מ הוא גרוע כל כך שאינו ראוי לקרות משקה אלא זיעה בעלמא.
והראב״ד ז״ל פירש דטעמא דרב יהושע משום דקסבר דגמרינן תרומה מבכורים מה בכורים משקה היוצא מהן כמותן דכתיב (דברים כו:) אשר תביא מארצך, והכי דריש בספרי, אף תרומה נמי, ואוקי באתרא מה תרומה יין ושמן הוא דמחייבי, שאר משקין לא, אף בכורים היוצא מהן יין ושמן אין, שאר משקין לא, והדר גמיר בכורים מתרומה. והקשה הוא ז״ל אי הכי טעמא דרבי יהושע לאו משום זיעה הוא כמר בר רב אשי, אלא מהאי טעמא ואפילו כתשן והוציא מהן משקין. ודחק ותירץ הוא ז״ל דאפשר דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעה אבל היכא דכתשן לא, דעיקר הוי ולא גרע ממיא דסילקא. והקשה עוד אם כן אפילו כרבי אליעזר דע״כ לא פליג רבי אליעזר אלא בפירות ועשאן משקה, אבל משקים שזבו זיעה בעלמא נינהו ולא משלם חומש, ותירץ דאיכא למימר דמילתא דפשיטא ליה קאמר דכרבי יהושע ודאי, אבל כרבי אליעזר ספק. אלו הן דברי הרב ז״ל.
ובודאי שהם דברים רחוקים מאד, חדא, דאם כן היכי תליא כלל הא דמר בר רב אשי בהא דרבי יהושע, דההיא דרבי יהושע תלי בגזירת הכתוב ואף על גב דהוי משקה גמור, ודמר בר רב אשי הוי משום דלא חשיב ליה משקה אלא זיעה. ועוד דאם כן מאי דקאמר מרנא דמר בר רב אשי סבר לה כותיה בהיכא דהוי זיעה אבל היכא דכתשן לא, אטו מי פליג מר בר רב אשי אההיא דרבי יהושע דתלי טעמיה בגזרת הכתוב וגמר לה מבכורים. ואנן דקיימא לן (לט:) דמיא דכולהו שלקי ככולה⁠[ו] שלקי מי מפקינן הא דרבי יהושע לבר מהלכתא, ואי שלקיה להו לתמרי ונפיק מינייהו דובשא דרך בשול מי מברכינן עליה בורא פרי העץ. אלא משמע דטעמא קא דרשינן דכיון דלא חאיל שם תרומה אסחיטת הפירות לבד מיין ושמן, שמע מינה דלא חשוב משקה אלא זיעה בעלמא וחומץ סתוניות נמי כטעמא דאמרן, ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא על ידי שליקה מי שליקתן כמותן, הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה אלא למיכליה בעיניה, בהנהו לא אמרינן שיהיו מימיהון כהן, והא דקא כאיל הכא ושאר כל מי פירות לאו פירות שדרכן לישלק קאמר אלא כעין תפוחים ותמרים שדרכן ליאכל חיים ובעיניה קאמר וכרמונים וענבים וכיוצא בהן.
ומכל מקום שמעינן מיהא דיין תפוחים ורמונים אין מברכין עליהן אלא שהכל. אבל לפי דברי הרב ז״ל מברכין עליהן בורא פרי העץ. ובתוספתא דמכלתין בריש פרק [רביעי] תנינן בהדיא שאין מברכין עליו אלא שהכל, דתנינן תמן (ה״ב): דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות מברכין עליהן כדרך שמברכין על המורייס.
ומכל מקום מדברי כולם נלמוד בדבש הזב מעצמו מן התמרים שאין מברכין עליו כי אם שהכל. אבל בפירושי הגאון רב האי ז״ל ראיתי שכתב בשם מקצת רבוותא ז״ל דהא דמר בר רב אשי דוקא בששרה את התמרים במים ובשלן כהאי גוונא הוא דהוי זיעה בעלמא דאזוקי מזיק ליה, אבל אם הניח חטובות תמרה וזב מהן דבש שלא על ידי האור לאו זיעה הוא אלא פרי העץ והכתוב קראו דבש. וקצת סיוע יש לדברי מהא דשליק את התמרים לא דמיא למיא דכולהו שלקי, אף על פי שהדברים מתמיהין מצד עצמן דהא מוקמינן להא דמר בר רב אשי כי הא דרבי יהושע, וההיא דרבי יהושע אפילו במשקה והדבש הנסחט ממנו הוא. ועוד דהוה ליה כיוצא מן התאנים ומן הרמונים, ובפסחים בפ׳ כל שעה (פסחים כד:) חשיב להו זיעא בעלמא ואינו סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה, דאמרינן תמן עלה דההיא דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואילו מתאנים ורמונים לא, מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן. ואמר ליה אביי בשלמא אי אשמעינן פירא גופא ולא קאכיל ליה דרך הנאתן שפיר, אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא. ומההיא נמי דפרק כל שעה (פסחים כד:) איכא למידק כדידי, דלא מברכינן איין רימונים פרי העץ אלא שהכל דזיעה בעלמא הוא.
ומכל מקום לגבי דבש תמרים אפשר כדברי הגאון ז״ל דדבש כתיב בפרשה ולא תמרים, דאלמא אף על הדבש מברך בורא פרי העץ ולבסוף מעין שלש, והיינו בדבש הזב מאליו.
חומץ סתווניות – אבל חומץ סתם שייך בה תרומה שהרי פרי גמור היה אלא שנתקלקל היין, ואחד שכר תמרים ואחד [שכר] שעורים מברכין עליו שהכל כדאיתא בפרק המוכר את הפירות [דף צ״ו:], ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל הלא השעורים עיקר ואישתנו לעילויא, וי״ל דאית להו עילויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל. א״נ כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ולא שייכא לההיא דרב ושמואל דאמרי כל דבר שיש בו מחמשת המינין [לפי] דאין בו כי אם טעם בעלמא מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן [דעל רכה] מברך שהכל:
כמאן כי האי תנא דתניא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות – פירוש ענבים שאין מתבשלים לעולם ועושין מהם חומץ:
ר׳ אליעזר מחייב קרן וחומש – פירוש לשותה ממנו בשוגג דמשקה שלהן חשוב כמותן:
ור׳ יהושע פוטר – פירש רש״י לפי שלא נתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד הא שאר מי פירות זיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חלה עליו והיינו כמר בר רב אשי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמאן דעת מי] עשה במנהגו זה? — כי האי דעת זה] התנא, דתנן כן שנינו במשנה] דבש תמרים, ויין תפוחים וחומץ ספוניות (ענבים הצומחים בסוף העונה ואינם מתבשלים אלא עושים מהם חומץ), וכן שאר מיני מי פירות שהיו כולם של תרומה, אם אכל מהם זר, ר׳ אליעזר מחייב לשלם בכגון זה קרן וחומש, כלומר, את גוף הנזק ועוד תוספת חומש, כקנס שמשלם המועל בקדשים. ור׳ יהושע פוטר בכגון זה, שלדעתו הדברים שהוזכרו הינם רק מוצרי לוואי ואינם עיקר הפרי, וכשיטת ר׳ יהושע בתרומה פסק מר בר רב אשי לענין ברכה.
In accordance with whose opinion does he recite that blessing? In accordance with the opinion of this tanna, as we learned in a mishna: If a non-priest ate date honey, apple wine or vinegar made from grapes of autumn that grow stunted at the end of the season and are unfit for wine production, or any other type of juice made from fruits of teruma, Rabbi Eliezer obligates him to repay the principal and an additional fifth as a penalty for misuse of consecrated items. And Rabbi Yehoshua exempts him from payment, because he holds that these are byproducts of the fruit and do not have the status of the fruit itself. Mar bar Rav Ashi’s ruling with regard to blessings was based on Rabbi Yehoshua’s ruling with regard to teruma.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: טְרִימָא מַהוּ? לָא הֲוָה אַדַּעְתֵּיהּ דְּרָבָא מַאי קָאָמַר לֵיהּ. יְתֵיב רָבִינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא, א״לאֲמַר לֵיהּ: דְּשׁוּמְשְׁמֵי קָא אָמְרַתְּ, אוֹ דְּקוּרְטְמֵי קָא אָמְרַתְּ, אוֹ דְּפוּרְצָנֵי קָא אָמְרַתְּ?

One of the Sages said to Rava: What is the halakha with regard to terima? Rava was unfamiliar with the term terima and did not understand what he was saying to him. Ravina sat before Rava and said to the student who had posed the question to Rava: In posing the question, are you speaking of sesame terima or are you speaking of safflower terima or are you speaking of grape-pits terima?
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך טרימא
טרימאא(ברכות לח.) טרימא מה היא פי׳ טרימא דקורטמי מבבלין הכרכום במים דשומשמין מבשלין השומשמין במי׳ ואוכלין אותו דפורצני שורין הזגין של ענבים במים ויש בו טעם יין ושותין אותו. (בפ״ב בתוספתא דמעשר שני) אבל שוחקן ועושה אותן טרימא של תמרים לוקחין גופ׳ של תמרים כמו׳ שהן שאין טורפין אותן ומוציאין גרעיניהן ולשין בהן שומשמין וכיוצא בהן והן חשילתא (א״ב פי׳ בלשון יוני דבר מעורב וטרוף יחד הן לאכול הן לשתות ונקרא בשם זה מין רקיק):
א. [צו זאממען געריבן.]
טרימא מהו – מה מברכין עליו ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק.
לא הוה אדעתא דרבא – לא היה מבין מהו שואל.
א״ל – רבינא לההוא מרבנן איזו טרימא אתה שואל.
דקורטמי – כרכום שכותשים אותו ונותנין בו יין ושותין.
או דשומשמי – להוציא שמנן.
או דפורצני – כתישת ענבים לתת לתוך החרצנים מים לעשות תמד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ האיי ז״ל:⁠א טרימא אית דסבירא להו שהיא תמרים מבושלות וטרופות, כגון שטורפין אותן בלובן ביצה עד שתהא עבה וקורין גאטף, ולשין אותה בקונבסב או בדברים אחרים ואין אנו רואין כך, כי זה כשכר הוא נחשב, גם זיעה בעלמא היא. אלא (מדימא) [טרימא] כך פרישו ראשונים:⁠ג גופן של תמרים כמו שהן. מוציאין גרעיניהן ולשין בהן מנאמוןד או מה שחפצים.
א. קטע זה מפירה״ג לא נודע לנו ממקום אחר.
ב. ראה ערוך ע׳ קנבס וע׳ כרויא. והוא מין תבלין.
ג. פירוש זה הובא בערוך ע׳ טרימא ובאו״ז ח״א סי׳ קס״א בשמו. וכ״ה ברמב״ם הל׳ ברכות פ״ד ה״ד ובטוש״ע סי׳ ר״ב סעיף ז.
ד. אולי צ״ל: ״קנמון״. ובערוך שם: ״שומשמין״.
טרימא מהו – פירוש דבר כתוש מלשון מכה טריה ואיידי דשמע לעיל שהמשקה הזב זיעה בעלמא היא שאל על הפסולת.
הוה יתיב רבינא וכו׳ וקס״ד שהוא פסולת דבר כתוש, א״ל קורטמי קאמרת – פירש פסולת הנשאר מתמרים שעושין מהם שכר או דשומשומי או דפורצני קאמרת. א״ל רבא חשילתא קאמרת. פי׳ תמרים שמפצעים אותם ומתוך הכתישה נדבקין זה עם זה כעין עיגולי דבילה.
טרימא מהו – פירוש דבר כתוש מלשון מכה טריה. ואיידי דשמע לעיל שהמשקה הזב זיעה בעלמא היא שאל על הפסולת:
הוה יתיב רבינא וכו׳ – וקא סלקא דעתיה שהוא פסולת דבר כתוש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: טרימא מהו דינו לענין ברכה? לא הוה אדעתיה [היה בדעתו] של רבא, לא הבין, מאי קאמר ליה [מה הוא אומר לו], ששכח מה הוא טרימא. יתיב [ישב] רבינא קמיה [לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבינא לאותו תלמיד השואל: האם לטרימא דשומשמי קאמרת של שומשומין אתה אומר, מתכוין], או דקורטמי קאמרת [של כרכום אתה אומר], או דפורצני קאמרת [של חרצני ענבים אתה אומר]? אדהכי
One of the Sages said to Rava: What is the halakha with regard to terima? Rava was unfamiliar with the term terima and did not understand what he was saying to him. Ravina sat before Rava and said to the student who had posed the question to Rava: In posing the question, are you speaking of sesame terima or are you speaking of safflower terima or are you speaking of grape-pits terima?
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםספר הנרריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אַדְּהָכִי וְהָכִי אַסְּקֵיהּ רָבָא לְדַעְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲשִׁילְתָּא וַדַּאי קָא אָמְרַתְּ, וְאַדְכַּרְתַּן מִלְּתָא הָא דְּאָמַר רַב אַסִּי: והַאי תַּמְרֵי שֶׁל תְּרוּמָה מוּתָּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶן טְרִימָא, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שֵׁכָר. וְהִלְכְתָא זתַּמְרֵי וְעַבְדִינְהוּ טְרִימָא – מְבָרְכִין עִלָּוַיְיהוּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. מַאי טַעְמָא? – בְּמִלְּתַיְיהוּ קָיְימִי כִּדְמֵעִיקָּרָא..

Meanwhile, Rava comprehended the meaning of the term and said to the Sage: Certainly, you are speaking of pressed items, and you reminded me of a matter that Rav Asi said: Those dates of teruma; one is permitted to press them in order to make terima, because the dates maintain their form, and one is forbidden to make date beer from them, as in so doing the dates are damaged and it is forbidden to damage teruma. The Gemara concludes: The halakha is that over dates that were made into terima, one recites: Who creates fruit of the tree. What is the reason? Because they remain in their original state.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ל רבא חשילתא קא אמרת – מתוך דברי רבינא הבין רבא את השאלה א״ל דבר מעוך שאלתני כמו ביעי חשילתא דשחיטת חולין (דף צג.).
מותר לעשות מהן טרימא – שאינו מפסידה אלמא דבמילת׳ קאי וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב״פ העץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותמרי ועבדינהו טרימא. פי׳ שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זהא כעין עגולי דבלה אלא שהן מרוסקין יותר. (ו)⁠מברכינן עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. פי׳ ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לאב ואין מברכין עליהן אלא שהכל ולבסוף ולא כלום, וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מן הזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהן אלא שהכל וזה מבואר.
שתיתא. פי׳ קמח קלי מבושל. רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה דלאכילה עבדי לה בורא מיני מזונות רכה דלרפואה עבדי לה שהכל. פי׳ שהיא מיוחדת לרפואה שאין דרך לאכלה כלל אלא לרפואהג, וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה, דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך, לא מברך עלהד, ומכל מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה.
ואפילו הכי שרא למיכלא בשבת, ואף על פי שדברים המיוחדין לרפואה אסורין בשבת, שאני שתית דהיא גופה מזון גמור הוא לכל כעבה ואין כאן שנוי מזון כלל אלא שמרבה בה מים, וכיון דהיא גופה מזון גמור כי האי גוונא ודאי שרי, והיא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, תדע לך דאילו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא אם כן נותן בו מים, ומוזג אותו עד כדי שאינו ראוי לבריא לשתותו שאין שותין כיוצא בו, ודאי מותר לו בשבת אפילו מתכוין בשתייתו לרפואה, שהיין עצמו בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה, אף שתית גם כן בכלל זה הוא, והכי מוכח בגמראה וזה ברור.
מתני׳ (בבלי ברכות לה.) על פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים. פי׳ הא דאמרינן בפת המוציא ובפירות האילן בורא ואינו אומר הבורא, אפשר דהיינו דעדיף לן המוציא משום דמשמע עבר ומשמע הווה ומשמע עתיד לפי שהן מיני זרעים שיוצאין בכל יום, ובגמרא (בבלי ברכות לח.) אמרינן דאפשר ליה לברוכי נמי מוציא אבל המוציא עדיףו, ובפירות האילן שייך טפי בורא לפי שהן אילנות ואינן צומחין בכל יום כזרעים, ואחר שבפירות האילן תיקנו בורא תיקנו גם כן בפירות האדמה בורא ולא הבורא.
א. וכ״כ הר״מ פ״ח ברכות ה״ד התמרים שמיעכן בידו והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה (וע״ע ר״מ פי״א תרומות ה״ב) וכ״ה בערוך ערך טרימא הובא באו״ז סי׳ קסו ובס׳ הנר בשם רה״ג ובריא״ז ורשב״ץ, ועיין רש״י שכ׳ דטרימא הוא שם לכל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק, אכן הרמב״ן חולין קכ, ב כתב דטרימא היינו תמרים שחוקין וגומעין אותם וכ״ה במאירי, ויתבאר מחלוקתם בהע׳ הבאה.
ב. וכן דעת רש״י שכתב דטרימא כתוש קצת ואינו מרוסק, הא במרוסק לא קיימא במילתיה, וכ״ה ברי״ד ונמו״י ור״י מלוניל וקיצור פסקי הרא״ש ורבנו ירוחם (קמג ע״ג) וטור סי׳ רב. ונראה דמרוסק לגמרי היינו שנעשה כעין משקה, וכמ״ש רבינו לעיל דממחה חלב וגמעו לולא קרא שרי דנשתנה מברייתו ואין גופו קיים, משא״כ מיעכן ועשאן עיסה דממשן וגופן קיים, וכ״ה בטור שם שכתב דתמרים מרוסקין לגמרי מברך שהכל ואח״כ הביא דברי הר״מ דמיעכן ועשאן כעין עיסה מברך בפה״ע וביאר דכיון שהם בעין חשובים כעיקר הפרי, וכ״פ הדרישה וא״ר שם, אבל הב״י והרמ״א בד״מ ושו״ע הבינו דהוא מחלוקת רש״י והר״מ, אך בדברי רבינו מבואר כהדרישה, (וע״ש במג״א ומ״ב וביאה״ל), וכ״מ בפיה״מ פי״א דתרומות מ״ג שכתב שאסור לו לעשות האוכל למשקה, והרי משמע דלא רק לסחטן אסור אלא לרסקו עד שנעשה כמשקה נמי אסור דתו לא חשיב פרי ומפסידו. ומש״כ דמרוסק היינו דנעשה כעין משקה, ה״ה נטחן ונקצץ כעין פירורים דחשיב אישתני וכמבואר לו, א גבי קמח ובתה״ד סי׳ כט גבי הומלתא ובדברי רבינו לט, א גבי גרגלידי דליפתא (ועיין רשב״א לז, א סד״ה תיובתא ותר״י שם ד״ה והפת ורמ״א רח ס״ח) וכ״ה במג״א סוף סי׳ רה גבי שומשמין טחונים (וע״ש באהעו״ז) ובמ״ב שם סקט״ו. אכן הרמב״ן בחולין כתב דמדקאמר במשקין היוצאים משום דהוו זיעה בעלמא ולא קאמר משום דבטיל אוכל שמע מינה דדוקא במשקין שאינם גוף הפרי אלא זיעה אבל ממחה הדבר עצמו וגומעו אף דבטיל אוכל שם הפרי עליה ואסור בכל האיסורים והיינו טרימא ששוחק תמרים וגומען יעו״ש, וכ״כ המאירי והרשב״ץ ע״ש, אך רבינו סובר דזהו גופא פי׳ דזיעה בעלמא דכיון שאין גוף הפרי קיים ועבר צורתו אי״ז הפרי אלא לחלוחית בעלמא וה״ה נתרסק הפרי עצמו ונעשה כמשקה, ובעוד אופן י״ל דהפרי עצמו שנתרסק ודאי חשיב שינוי צורתו אבל משקין היוצאים איכא למימר דלא נשתנה צורתם דכנוסים כך בפרי ולזה קאמרינן דהוו זיעה בעלמא של הפרי ואין צורתם אלא כחלק מגוף הפרי אבל כשיצאו תו לא הוו פרי. ועיין בס׳ הנר בשם רה״ג שכתב די״מ דטרימא היינו תמרים מבושלות וטרופות וכגון שטרפן בלובן ביצה עד שתהא עבה וזה אינו דכה״ג דמי לשכר וזיעה בעלמא הוא אלא הפי׳ דגוף התמרים מוציאין גרעיניהם ולשין בהם שומשמים וכל מה שחפצים עכ״ד (וע׳ רשב״א בשם רה״ג אדובשא דתמרי). ולהרמב״ן ודעימיה הא דסובר ר״נ לו, א דאקמח מברך שהכל, ע״ש במאירי בסוגיא דקמח שכתב באמת דפירות שנכתשו או נטחנו לא נפקע ברכתם ואפילו משקה היוצא בכתישתם כמותם (לטעמיה בסוגיין דדובשא דתמרי בזב מאליו) אבל קמח אין דרך לאוכלו והו״ל כקרא חייא, ולפשטות הגמ׳ שם דקאמר משום דאישתני, צ״ל דהתם חשיב אישתני לגריעותא כיון דאית ליה עילויא אחרינא ולא הגיע לעילויו ומברך שהכל דומיא דשלקות שנשתנו לגריעותא, או שהוא צירוף דזה דאית ליה עילויא אחרינא בפת מגרעו דגם אינו כברייתו וגם אין נאכל כמות שהוא עתה, וכן משמע ברמב״ן לו, ב גבי פלפלי יבישתא דגם באישתני לגריעותא צריך להא דאין נאכל כמות שהוא ומש״ה גרעינן ברכה דידיה ע״ש. ועמ״ש שם בסוגיא דקמח. (ועיין מאירי לט, א ד״ה מים וכונתו כנראה למש״כ לח, א דאפסולת הפירות מברך שהכל וצ״ע). ודעת הטור כנ״ל דמרוסק לגמרי מברך שהכל, וצ״ב מאי שנא ממי שלקות שכתבו הרא״ש והטור דכיון דיש בהם טעם הירק הרי הם כמותו משא״כ מ״פ אין להם טעם הפרי אלא טעם עצמם, ולכאורה פרי עצמו שנתרסק הא יש בו טעם הפרי, (שו״ר בנשמ״א כלל נא סק״ח שעמד בזה), ונראה דלא מהני מה שיש טעם הפרי אלא בהיוצא מן הפרי או במים שקיבלו טעמו דמתייחסים להפרי ושם הפרי עלייהו (אלא דמ״פ אין בהם טעם הפרי כי אם טעם עצמם), אבל פרי מרוסק גרע דהפך הפרי בעצמו לדבר אחר ותחת הפרי נעשה משקה ודוק. ויתכן עוד דנתרסק לגמרי ונעשה כמשקה חשיב המשקה העיקר וכיון שאין בו טעם הפרי אין מברך בפה״ע, אך לפ״ז נטחן ונקצץ אין מבטל ברכתו לטעמא דהרא״ש, ויותר נראה כמ״ש דשאני ריסק דהפך הפרי לדבר אחר. ועמ״ש לט, א בסוגיא דמי שלקות.
ג. ר״ל דאין כונת הגמ׳ משום שנעשית לרפואה אלא משום שאין בנ״א אוכלין אותה אלא לרפואה, אבל נעשית לרפואה ובנ״א אוכלים אותה לפעמים להנאה מברך במ״מ.
ד. ברשב״א מבואר הטעם כיון שאין דרך הנאת קמח קלי בדרך שתיה וכ״מ בהל׳ ברכות להריטב״א פ״א הי״ח והכ״ב והכ״ג וכ״ה בשיטמ״ק דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל, והיינו דומיא דקרא חייא דמברך שהכל כיון דאין נאכלת כך כלל, אך המאירי כתב שאינו אוכל אלא רפואה, ומשמע משום דשם רפואה עלה, וכן ביאר בביאה״ל סי׳ ריב ד״ה ואינו דכיון שהדבר מיוחד רק לרפואה ולא להנאה אין בדבר זה ברכתו העצמית רק כיון דנהנה ואין ליהנות בלא ברכה צריך לברך שהכל, וכ״מ בדברי רבינו שכתב דל״ש בה ברכה דידה דכל שמיוחדת לרפואה לא מברך עלה, משמע דזה שמיוחדת לרפואה מוציאה מכלל ברכה, וכן מדכתב דמ״מ מברך שהכל כיון דנהנה והיינו דבעצם אין לברך כיון שהיא רפואה אלא דמ״מ כיון דנהנה אין ליהנות בלא ברכה, וכמ״ש הביאה״ל, ומ״מ לא סגי במה דנעשית לרפואה אלא צריך שלא תאכל כלל דאם לפעמים נאכלת להנאה הו״ל גם אוכל, ויש לדחות דכונת רבינו דכיון דאין נאכלת כלל אין לברך וכמ״ש הרשב״א והריטב״א, אלא דמ״מ כיון דנהנה מברך שהכל. (וע״ש בביאה״ל שכתב דאם גם במיוחד לרפואה מברך ברכתו העצמית, כ״ש באכל טפל קודם עיקר אף דאין כונתו ליהנות מהנאתו אלא שיוכל לאכול העיקר מ״מ כיון דנהנה מברך ברכתו העצמית, ואף אם במיוחד לרפואה אין מברך ברכתו העצמית י״ל דדוקא במיוחד לרפואה אבל עשוי להנאה אלא דהוא מתכוין כעת לאכלו לצורך העיקר מברך ברכתו העצמית ע״ש, אך לכאורה יש לחלק דכאן אין ההנאה לצורך התרופה אלא דאגב שמתרפא נהנה וכיון דנהנה אף דאין כונתו לזה מברך ברכתה המיוחדת, משא״כ התם הנאת הטפל באה לצורך העיקר ומש״ה סברי תה״ד ורמ״א דאין מברך עליה ברכתה המיוחדת כיון שהנאתו לצורך העיקר ולא לההנאה בעצמה). והנה רבינו והרשב״א והריטב״א והמאירי מפרשים גמ׳ כפשטה דכיון שאינה לאכילה אלא לרפואה מברך שהכל, אבל תוס׳ והר״מ פ״ג ה״ג ותר״י והרא״ש סי׳ יב כתבו משום שהוא דרך שתיה, וכ״ה בבה״ג אי קליישא ולשתייה עבדין לה שהכל כו׳ עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה שתי לה, והמאירי הק׳ ע״ז ממי שלקות, אכן בתשו׳ הרא״ש כלל ד אות טו מתבאר דודאי גם כשאוכל דבר דרך שתיה שייך בו ברכתו המיוחדת אלא דשאני שתיתא דמערב הקמח במים אחרים ובטל בהם ולא דמי למים שנתבשל בהם השלקות דהתם עיקר הבישול בשביל הירקות וכיון דנתנו טעם במים הרי המים כמותם אבל כאן עיקרו לשתיה ונותן קמח במים לשתותם כך והקמח בטל בהם ואינו אלא משקה שברכתו שהכל (וכ״מ ברש״י שכתב עבה לאכילה עבידא ובמילתה קיימא, הא רכה לאו במילתה קיימא דנשתנית למשקה ובטל הקמח במים), וע׳ תוס׳ ע״ז לא, ב סד״ה תרוייהו ומ״ב רח סקכ״ג ומג״א רה סק״ו. וע׳ בהגר״א רב ס״ד ומ״ב סקל״ד ומש״כ בהע׳ 16. ולדרך רבינו ודעימיה, הא דמבואר לעיל לו, א דחושש בגרונו ושותה שמן עם אניגרון לרפואה מברך בפה״ע, כתב רבינו שם דאין נותן בו כ״כ שמן בשיעור שלא יהא אלא לרפואה אלא בשיעור שדרך ליהנות לפעמים וכ״כ הריטב״א פ״א הכ״ב, אך ברשב״א כאן כתב דשמן עם אניגרון דרך הנאתו בדרך שתיה, ומשמע דסגי במה דדרך הנאתו בשתיה דלפ״ז י״ל דגם בשמן מרובה דמיוחד רק לרפואה מברך בפה״ע כיון דעכ״פ דרך הנאתו בשתיה בשמן מועט, משא״כ בשתיתא עבה ורכה דעבה הוא דרך אכילה ורכה הוא דרך שתיה ועיין. ובב״י סי׳ רד כתב וז״ל מצאתי כתוב בשם הרא״ה שכל המרקחות שאינם מאכל בריאים אלא לרפואה מברך שהכל ואע״ג דהוא מפירות האילן, כשתיתא דהיא מחמשת המינין ואפ״ה מברך שהכל, ושמן שע״י אניגרון שאני שאף הבריאים רגילין בכך, ומרקחת זנגבי״ל דהיינו הומלתא נמי מאכל בריאים הוא ע״כ (וכ״ה במאירי כאן), ובבד״ה כתב דבסי׳ רח כתב בשם המפרשים שאין הטעם בשתיתא משום דלרפואה עבידא, אבל הרמ״א בסי״א הביא דברי הב״י בשם רבינו להלכה, וי״ל דסובר דהני דלא מפרשי הכי בשתיתא משום דסברי דדרך לאכול לפעמים שתיתא רכה להנאה, אבל באין דרך לאכלה כלל הו״ל כקרא חייא, אבל בפשטות צ״ל בדעתם דכיון שנאכל לרפואה סגי בזה להחשב אכילה כדרכה ול״צ דרך ליאכל להנאה, וכן צ״ל בדעת רבינו והמאירי לפמ״ש דמפרשים הטעם משום דשם רפואה עלה ולא משום שלא כדרך.
ה. דרב יוסף הק׳ מהא דמותר לאכול שתית רכה בשבת ומשני אביי דהוא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, ומפרש רבינו כיון דשתיתא בעצמותה הוי מזון דנאכלת עבה, ואין רכה דבר אחר אלא תוספת מים בעלמא, וכ״כ הריטב״א בהל׳ ברכות פ״א הכ״ג, אך בתוס׳ וברשב״א מבואר הטעם משום דראויה לאכילה ושם אוכל עלה אף שאין דרך בנ״א לאכלה כלל אלא לרפואה (וע׳ מאירי), ולכאו׳ כדבריהם מתב׳ בגמ׳ דקאמר טעמא דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא קא הויא והיינו דמתרפא ע״י אכילת אוכל ואילו לרבינו הטעם משום דנאכלת עבה וצ״ל דגם לרבינו הטעם משום דחשיב מתרפא באכילת אוכל אלא דפליגי בטעמא דחשיבא אוכל דלרבינו הטעם משום דנאכלת עבה אבל בעצמה לא חשיבא ראויה לאכילה כיון דאין נאכלת כלל ולתוס׳ והרשב״א הטעם משום דראויה לאכילה. ומדברי כולם נשמע לכאו׳ דהיתר אכילת אוכלין לרפואה לאו משום דאיכא למיתלי דאוכל להנאה אלא משום דלא אסרו להתרפאות באוכל, והרשב״א ביאר דזהו גופא מחלוקת רב יוסף ואביי ע״ש, (ובתוס׳ משמע סברת רב יוסף משום דעשויה לרפואה והוא מוכרח לטעמייהו דאין טעמא דמברך שהכל משום שהיא לרפואה אלא משום שהוא דרך שתיה וע״כ קו׳ רב יוסף אהא דקאמר דעבדי לה לרפואה דא״כ תאסר בשבת אבל הרשב״א דמפרש טעמא דמברך שהכל משום דאינה נאכלת כלל זהו דהק׳ רב יוסף דא״כ ליכא למיתלי דשותה להנאה, ובאמת הם חלוקים גם בגירסא דהרשב״א גורס כדלפנינו ואי ס״ד לרפואה קמיכוין והיינו דאין לתלות בהנאה אבל תוס׳ גרסי ואי ס״ד לרפואה עבדי לה דכיון דנעשית לרפואה יש לאוסרה בשבת לרב יוסף. ולהרשב״א ורבינו יש להוסיף ביאור בקו׳ רב יוסף דכיון שמה שאין דרך לאכלה כלל מוציאה מדרך אכילה או דשם רפואה עלה אע״פ דנאכלת עבה א״כ תאסר בשבת ומשני אביי דמ״מ שם אוכל עלה).
ו. דקאמר בסה״ע בשלמא אי אמר המוציא כו׳ ומבואר דהמוציא עדיף, ומ״מ אפשר לברך מוציא, והא דקאמר והילכתא המוציא הכונה כמ״ש הרי״ד ועו״ר דאפשר לברך המוציא. ודברי רבינו צ״ע דבגמ׳ מבואר דבעינן לשון עבר וזהו מחלוקת ר׳ נחמיה ורבנן אי המוציא עבר משמע או לאו, וצ״ל דרבינו מפרש דר׳ נחמיה סובר דמשמע רק לשון עתיד כמו שיוציא, עיין פסקי הרי״ד, ורבנן סברי דמשמע גם עבר והווה. ועיין רשב״א ורא״ש.
תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא – מפני שאינו מפסיד אותם אבל לעשות מהם שכר אסור כיון שמפסיד גופן לגמרי ואפילו כהן אינו רשאי להפסיד שום תרומה אבל כשעושה מהן טרימא מברכין עליה בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כמעיקרא. ושמעינן מינה דטעמא דבמילתייהו קיימי הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם אלא שהכל וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהם אלא שהכל.
אמר ליה קורטמי קאמרת – פירוש פסולת הנשאר מתמרים שעושין מהם שכר. או דשומשומי או דפורצני קאמרת:
אמר ליה רבא חשילתא קאמרת – פירוש תמרים שמפצעים אותם ומתוך הכתישה נדבקין זה עם זה כעין עיגולי דבילה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכי אסקיה [בין כה וכה העלה] רבא לדעתיה [בדעתו], נזכר ואמר ליה [לו] לאותו תלמיד: חשילתא [לדברים מעוכים] ודאי קא אמרת [אתה אומר, מתכוין], ואדכרתן מלתא הא [והזכרתני דבר הלכה זה] שאמר רב אסי: האי תמרי [אותם תמרים] של תרומה מותר לעשות מהן טרימא, ואולם אסור לעשות מהן שכר. שכאשר עושה מהתמרים טרימא הריהם נשארים בעינם, ואולם כאשר הוא עושה מהם שיכר הריהם מתקלקלים, ואסור לקלקל מאכל תרומה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שתמרי ועבדינהו [תמרים ועשאם] טרימאמברכין עלוייהו [עליהם] ״בורא פרי העץ״. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שבמלתייהו קיימי כדמעיקרא [שבדברם בטבעם, הם עומדים כמתחילה].
Meanwhile, Rava comprehended the meaning of the term and said to the Sage: Certainly, you are speaking of pressed items, and you reminded me of a matter that Rav Asi said: Those dates of teruma; one is permitted to press them in order to make terima, because the dates maintain their form, and one is forbidden to make date beer from them, as in so doing the dates are damaged and it is forbidden to damage teruma. The Gemara concludes: The halakha is that over dates that were made into terima, one recites: Who creates fruit of the tree. What is the reason? Because they remain in their original state.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) שְׁתִיתָא, רַב אָמַר ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, וּשְׁמוּאֵל אָמַר ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״.

The Gemara raises another question with regard to the blessing recited on roasted barley to which honey or vinegar was added [shetita]. Rav said that one recites: By Whose word all things came to be; and Shmuel said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםספר הנררשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שתית
שתיתא(ברכות לח.) שתיתא רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא מיני מזונות פי׳ לוקחין תבואה שלא הביאה שליש ומייבשין אותה בתנור ועושין מאכל מן הקמח פ״א בערך קלי (גיטין ע.) מיית ליה בונא דשתיתא דטליפחי (עבודה זרה לט):
א. [מעהל שפייזע.]
שתיתא – מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים.
שתיתא עבה, פולץ בל׳, העשויין לאכילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה וכו׳ אבל שתיתא רכה דלרפואה מברך שהכל נהיה בדברו דאית ליה הנאה מיניה.
ירקות שלקות או כבושות מברך בורא פרי האדמה. סילקא קרא כרוב וכיוצא בהן שאין דרכן לאכול אלא בבישול, אם אכלן מבושלין בורא פרי האדמה, וכן כל כיוצא בהן, ואם אוכלן חיין שהכל נהיה בדברו. ותומי וכרתי וחסא וכיוצא בהן שאוכלן חיין, הואיל ודרכן כך מברך בורא פרי האדמה ואם בישלן מברך שהכל נ״ב. ולפת שדרכו לאכול בין חי בין מבושל מברך בורא פרי האדמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שתיתא – בלשון ישמעאל סויק. קוצרין השעורים ועושין בהן קמח ומערבין אותן במים.⁠א
א. ראה ערוך ע׳ שתית.
שתיתא. אסיקנא דבעבה מיני מזונות משום דלאכילה עבדי לה אבל רכה שהכל משום דלרפואה עבדי לה. קשיא לי ואפילו עבדי ליה לרפואה מאי הוי, לבריך עליה בורא פרי האדמה, דבשלמא מיני מזונות לא מברכינן עליה כיון דלא עבדי ליה לאכילה ולמיזן, אבל פרי האדמה מיהא לבריך עליה דבמילתיה קאי וכקמחא דחיטי לרב יהודה דלעיל (ברכות לו.), ואי הוה קיימא לן כרב נחמן דאמר בקמחא דחיטי שהכל שפיר, אלא אי קיימא לן כרב יהודה תקשי דהא קיימא לן נמי כי האי מסקנא דרב חסדא דהכא, ואם תאמר דכיון דלא מיכוון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל, והא שמן על ידי אניגרון היכא דמיכוין לרפואה מברכין עליה בורא פרי העץ.
ואפשר לומר דשאני הכא דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו בהכי אלא לרפואה בעלמא, ואין עיקר הנאתו בהכי לא מברכינן עליה אלא שהכל דלאו במילתיה קאי, אבל שמן דעל ידי אניגרון דרך הנאתו הוא בדרך שתיה, אלא שכל שהוא לבדו מזיק ומכשירין אותו על ידי אניגרון, וכשהוא עושה האניגרון עיקר אי אפשר לברך עליו משום דהוי ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו, אבל כשמתכוין לרפואה הוה ליה שמן עיקר ודרך הנאתו לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ, ואף על פי שהוא מתכוין לרפואה כדאמרן דמכל מקום דרך עיקר הנאתו הוא, כך נראה לי.
שתיתא – פירוש קמח קלי מבושל. הא בעבה הא ברכה. רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל.
תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא – מפני שאינו מפסיד אותם אבל לעשות מהם שכר אסור כיון שמפסיד גופן לגמרי ואפילו כהן אינו רשאי להפסיד שום תרומה. אבל כשעושה מהן טרימא מברכין עליה בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כמעיקרא. ושמעינן מינה דטעמא דבמילתייהו קיימי הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא ואין מברכין עליהם אלא שהכל. וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהם אלא שהכל:
בגמרא שתיתא רב אמר כו׳ מתיב ר׳ יוסף ושוין שבוחשין כו׳. נראה דר״י משמע ליה דרב ושמואל בעבה פליגי דברכה אין שום סברא לומר דמברך במ״מ אבל בעבה שפיר מצינו למימר דפליגי בהך פלוגתא דלעיל דף ל״ו דפליגי ר׳ יהודה ור״נ בקמחא דחיטי ופירשו התוס׳ שם דהיינו בקמח שמייבשים בתנור ואם כן הוה דומיא דשתיתא דהכא דהיינו נמי שמייבשים בתנור ובזה נתיישב גם כן הא דמסקינן בסמוך וצריכא דרב ושמואל ולכאורה יש לדקדק דנהי דשמואל שפיר צריכא כיון דאיירי ברכה דלרפואה קא מכוון ס״ד דלא מברך קמ״ל דמברך משא״כ מימרא דרב דאיירי בעבה לא איצטריך כלל אבל למאי דפרישית א״ש דבעבה נמי איצטריך לאשמעינן דמברך במ״מ דלא דמי לקמחא דחטה או לכוסס את החטה ונראה עוד לומר דהא בהא תליא דאי לא הוי מברך ארכה כלל משום דלרפואה קא מכוון א״כ אפילו בעבה לא הוי אלא מיעוטא דמיעוטא דרוב תבואות אין עומדין סתמא לעשות ממנה שתיתא ואפילו אותן הנעשים ממנו שתיתא רובא דאינשי ברכה עבדי להו כיון שהוא דרך רפואה וא״כ לפ״ז בעבה לא הוי מברכינן אלא בפה״א דומיא דכוסס את החטה או קמחא דחטה משא״כ השתא דברכה נמי מברכינן כיון דאית ליה הנאה מיניה א״כ שפיר שייך לברך במ״מ בעבה כן נראה לי נכון:
רש״י ד״ה שתיתא מאכל העשוי כו׳. וכ״כ רש״י מלכים א יב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שאלה אחרת נשאלה לגבי שתיתא (מאכל העשוי מקמח שבלים קלויות שהוסיפו עליהן דבש או חומץ וכדומה), מה היא הברכה שמברכים עליו. רב אמר שמברכים ״שהכל נהיה בדברו״, ושמואל אמר שמברכים עליו ״בורא מיני מזונות״.
The Gemara raises another question with regard to the blessing recited on roasted barley to which honey or vinegar was added [shetita]. Rav said that one recites: By Whose word all things came to be; and Shmuel said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment.
הערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםספר הנררשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב חִסְדָּא, וְלָא פְּלִיגִי: חהָא בְּעָבָה, הָא בְּרַכָּה. עָבָה לַאֲכִילָה עָבְדִי לַהּ, רַכָּה לִרְפוּאָה קָא עָבְדִי לַהּ.

Rav Ḥisda said: And they do not disagree, as each is referring to a different case. This, where Shmuel said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment, is in a case where the mixture is thick, while this, where Rav said that one recites: By Whose word all things came to be, is in a case where the mixture is thin. When it is thick, he made it as food; therefore one recites a blessing just as he would over any food made from the five species of grain. When it is thin, he made it as medicine, therefore one only recites: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עבה לאכילה עבידא – ובמילת׳ קיימא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שתיתא – פירוש קמח קלי מבושל:
הא בעבה הא ברכה – רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך העיר ואמר רב חסדא: ולא פליגי [ואינם חלוקים], כי כל אחד מהם התכון למקרה אחר, הא [זה] שאמר שמואל שברכתו ״בורא מיני מזונות״ הרי זה באופן שבלילתו עבה, הא [זה] שאמר רב שברכתו ״שהכל״ הרי זה באופן שבלילתו רכה. שכן עבה לצורך אכילה עבדי לה [עושים אותה] ולכן ברכתה כדין שאר מזון העשוי מחמשת מיני דגן, ואילו רכה לצורך רפואה קא עבדי לה [עושים אותה], ולכך אין לברך עליה אלא ״שהכל״.
Rav Ḥisda said: And they do not disagree, as each is referring to a different case. This, where Shmuel said that one recites: Who creates the various kinds of nourishment, is in a case where the mixture is thick, while this, where Rav said that one recites: By Whose word all things came to be, is in a case where the mixture is thin. When it is thick, he made it as food; therefore one recites a blessing just as he would over any food made from the five species of grain. When it is thin, he made it as medicine, therefore one only recites: By Whose word all things came to be.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ד כתוב שםמיוחס לשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מֵתִיב רַב יוֹסֵף: (ח)וְשָׁוִין שֶׁבּוֹחֲשִׁין אֶת הַשַּׁתּוּת בְּשַׁבָּת (ט)וְשׁוֹתִין זֵיתוֹם הַמִּצְרִי. וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ לִרְפוּאָה קָא מְכַוֵּין, רְפוּאָה בְּשַׁבָּת מִי שְׁרֵי?!

With regard to the assumption that this mixture is essentially medicinal, Rav Yosef raised a challenge from the laws of Shabbat: And they agree that one may mix shetita on Shabbat and drink Egyptian beer [zitom haMitzri], which contains a mixture of a pungent spice in flour. And if it enters your mind to say that when one prepares shetita, his intention is for medicinal purposes, is medicine permitted on Shabbat?
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך בחש
בחשא(ברכות לח.) בוחשי׳ את השתות פי׳ מערבין את השתות במים ושותין אותו. פ״א נותן השתות שהוא קלי בכלי ונותן בו חומץ ומערבבו שתי וערב. (גיטין מה.) בחשן קידרא בכשפין פירוש כשהיתה הקדירה רותחת היו מכניסות ידיהן לתוכה וגוששות כל מה שבתוכה ונראה שמחמת צדקותן הוא ולא הוה אלא מחמת כשפים. (גיטין סט) ניבחשיה בגואזא דמרמהון (סנהדרין לט) איתיבתיה קמיה בביחושיה. (שבת ק״מ) ובחשי ליה בשופתא דתומא (א״ב: תרגום בפסוק מרסנא ממוכן הוו מרסן ובחשן ית דמא פי׳ מערבין):
ערך זיתום
זיתוםב(ברכות לח. שבת מב) ושותין זיתום המצרי. (פסחים מב:) חומץ האדומי וזיתום המצרי גמרא מאי זיתום המצרי תני רב יוסי תילתא שערי תילתא קורטמי ותילתא מלחא (א״ב פירוש בלשון יוני ורומי מין שכר שעורים):
א. [אויס מישען.]
ב. [ביער.]
שבוחשין – מגיסין בכף לערבו יפה במימיו.
זיתום המצרי – מפורש במסכת פסחים (דף מב:).
ושוין שבוחשין – רבי ור׳ יוסי פליגי גבי נותן מים לתוך המורסן ובקלישה מיירי מדקתני ובוחשין ולא קתני לשון גבול והכי דייקינן התם.
ואי ס״ד לרפואה עבדי ליה רפואה בשבת מי שרי – דסובר דכיון דכל שעקרו לרפואה ואין רגילות לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי סלקא דעתך לרפואה קא מיכוין רפואה בשבת מי שרי. פירוש: דקסבר רב יוסף דאם איתא להא דרב חסדא שאין דרכן של בני אדם לעולם לשתות שתיתא רכה אלא לרפואה, אם כן אסור לשתותה בשבת, והיינו דלא קשיא ליה שתית שמן בשבת על ידי אניגרון למי שחושש בגרונו, משום דאניגרון כיון שדרכן של בני אדם לשתותו כך ליהנות בו לפעמים ושלא מחמת רפואה, השתא נמי דשתי ליה לכונת רפואה לא גזרינן ביה משום שחיקת סמנין, דאיכא למיתלי דדילמא לשתית הנאה בעלמא קא מיכוין, ולא פלוג רבנן בין שותה לרפואה לשותה לכוונת הנאה, אבל שתיתא כיון דלעולם לא עבדי לה רכה אלא לרפואה, אף על גב דאוכל הוא לא ליכליה בשבת דאית ביה משום שחיקת סמנין, והיינו נמי דלא אקשי ליה אביי מן החושש בגרונו לא יערער לתוכו שמן אבל נותן הוא לתוך האניגרון וכדאמרן, אלא אקשי מדתנן כל האוכלין אדם אוכל לרפואה, דמשמע כל האוכלין ואפילו אותן שאין דרכן של בני אדם לאוכלן אלא לצורך רפואה דמכל מקום כיון דתורת אוכל יש להן אף על פי שאינו אוכלן אלא לרפואה אפילו הכי שרי, כך נראה לי.
ושוין שבוחשין את השתיתא בשבת – ברייתא היא בפרק בתרא דשבת [דף קנ״ו] גבי פלוגתא דרבי ור׳ יוסי בר יהודה דפליגי בנותן מים למורסן והתם מסיק דמיירי ברכה מדקתני בוחשין ולא נקט לשון גיבול:
ואי ס״ד לרפואה רפואה בשבת מי שרי – דסבירא ליה כיון שעיקרו לרפואה ואין רגילין לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת:
ושוין שבוחשין השתיתא בשבת – פירוש שמערבו יפה במימיו. א״ל אביי ואת לא תסברא. פירוש דכה״ג מותר והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. ואע״ג דההיא ליתא אלא באוכלין שדרך בריאים לאכול לפעמים ומשום כך אפילו אוכל אותה לרפואה מותר אבל בדבר שהוא מיוחד לרפואה ודאי לא גזרו משום שחיקת סמנים וא״כ מאי קא מקשה מהא לשתיתא דהיא מיוחדת לרפואה כשעושין אותה רכה ומש״ה נפקא מדין ברכה שלה. י״ל דשתיתא שאני מדבר שהוא מיוחד ממש לרפואה מפני שהיא גופה מזון גמור הוא כשהיא עבה וכשהיא רכה אין בה שינוי מזון אלא שמרבה בה מים וכיון שהיא גופה מזון גמור מותרת בשבת דבכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה הוא תדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא כשהוא מזוג ביותר עד כדי שאין שותין כיוצא בו הבריאים ודאי מותר הוא לו יין זה ואפי׳ מתכוין בשתייתו לרפואה דיין גופיה בכלל כל המשקין אדם שותה הוא אף שתיתא נמי כענין זה הוא. היכא דעבדא קלישתא, פי׳ דעשאה רכה כל כך דיצאה מתורת אוכל דאין דרך לאוכלו כך לא מברך עליה ברכתו הראויה לו אלא שהכל ומ״מ שהכל מיהת מברך ואע״ג דמכוין לרפואה דמ״מ הוא נהנה.
הא בעבה הא ברכה – רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל:
בד״ה ושוין שבוחשין רבי ור׳ יוסי פליגי גבי נותן מים כו׳ עכ״ל כצ״ל ור״ל אהא קאי האי ושוין דרבי ור׳ יוסי דפליגי התם גבי בוחשין שוין הם:
בא״ד והכי דייק התם הס״ד ואח״כ מ״ה ואי ס״ד לרפואה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה והא תנן כו׳ מדנקט כל האוכלין כו׳ ש״ד מדנקט כל ומסיק כו׳ דמתני׳ דשריא אע״פ שעומד לרפואה כו׳ עכ״ל כצ״ל והוצרכו לכל זה כיון דהמקשה רב יוסף ודאי דהוה ידע נמי דמשנה שלימה היא דאוכל אדם לרפואה אלא דהוה ס״ד לאסור הכא כיון דכל עיקרו לרפואה כו׳ כמ״ש התוס׳ לעיל וא״כ מאי מייתי ליה אביי להתיר מהך מתני׳ דאימא דלא איירי אלא כשאין עיקרו עומד לרפואה ואהא תירצו דאביי מדקדק ליה לישנא דכל דמשמע להתיר אפילו כל עיקרו לרפואה וקאמרי ומסיק וצריכא דרב כו׳ דאע״ג דלענין שבת שרי אפילו עיקרו עומד לרפואה מ״מ לא לבריך קמ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על ההנחה שהשתיתא היא בעיקרה לצורך רפואה מתיב [מקשה] רב יוסף, והרי שנינו בדיני שבת: ושוין, כלומר, הכל מסכימים שבוחשין לכתחילה את השתות (שתיתא) בשבת וכן שותין זיתום המצרי (סוג של תבלין חריף בקמח). ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי באכילת השתיתא לרפואה קא מכוין [הוא מתכוין], רפואה בשבת מי שרי [האם מותרת]?!
With regard to the assumption that this mixture is essentially medicinal, Rav Yosef raised a challenge from the laws of Shabbat: And they agree that one may mix shetita on Shabbat and drink Egyptian beer [zitom haMitzri], which contains a mixture of a pungent spice in flour. And if it enters your mind to say that when one prepares shetita, his intention is for medicinal purposes, is medicine permitted on Shabbat?
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרָא? וְהָא תְּנַן: טכׇּל הָאוֹכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה בְּשַׁבָּת, וְכׇל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה. אֶלָּא מָה אִית לָךְ לְמֵימַר – גַּבְרָא לַאֲכִילָה קָא מְכַוֵּין, ה״נהָכִי נָמֵי גַּבְרָא לַאֲכִילָה קָא מְכַוֵּין.

Abaye said to Rav Yosef: Do you not hold that to be true? Didn’t we learn in a mishna: All foods that are commonly eaten; a person may eat them for medicinal purposes on Shabbat, and all drinks that are not designated for medicinal purposes, a person may drink them for medicinal purposes on Shabbat. But what can you say in explaining that ruling? The man’s intention is for the purpose of eating; here too, when he mixes the shetita, the man’s intention is for the purpose of eating.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותראב״ד כתוב שםתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכל המשקים שותה – אלמא לאכילה מכוין ורפואה ממילא הויא הכא נמי לאכילה מכוין כו׳.
והא תנן כל האוכלין וכו׳ – דמשמע מדנקט כל האוכלין דאפי׳ כל שעקרו לרפואה כיון שראוי לאכילה שפיר דמי מדנקט כל ומסיק הגמרא וצריכא דרב ושמואל דפשיטא דמתניתין שריא אף על פי שעומד לרפואה אבל דרב ושמואל אשמעינן דלא נימא כיון דעקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל קא משמע לן כיון דמתהני מיניה בעי ברוכי ומכל מקום לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ואם כן כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל וכהאי גוונא פסק בה״ג והלכתא שתיתא עבה מברך בורא מיני מזונות קלישתא מברך שהכל ואף על פי שלרפואה נעשית היכא דאית ליה הנאה מיניה מברך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל אביי והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה – ומשמע מדנקט כל האוכלין דאפילו עיקרו לרפואה כיון שראוי לגבול מדתנא כל. ומסיק תלמודא וצריכא דרב ושמואל דלא תימא כיון דשמעינן ממתניתין דשרי למיכל בשבת א״כ פשיטא שראוי לאכילה וצריך לברך עליו מ״מ אתי רב ושמואל לאשמועינן דלא תימא כיון שעיקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל קמ״ל כיון דמתהני מיני׳ בעי ברכה, ומ״מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות וראיה מכאן לשכר כדפי׳ לעיל:
ושוין שבוחשין השתיתא בשבת – פירוש שמערבו יפה במימיו:
אמר ליה אביי ואת לא תסברא – פירוש דכהאי גונא מותר והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה. ואף על גב דההיא ליתא אלא באוכלין שדרך בריאים לאכול לפעמים ומשום כך אפילו אוכל אותה לרפואה מותר אבל בדבר שהוא מיוחד לרפואה ודאי לא גזרו משום שחיקת סמנים ואם כן מאי קא מקשה מהא לשתיתא דהיא מיוחדת לרפואה כשעושין אותה רכה ומשום הכי נפקא מדין ברכה שלה. יש לומר דשתיתא שאני מדבר שהוא מיוחד ממש לרפואה מפני שהיא גופה מזון גמור הוא כשהיא עבה וכשהיא רכה אין בה שינוי מזון אלא שמרבה בה מים וכיון שהיא גופה מזון גמור מותרת בשבת דבכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה הוא. תדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא כשהוא מזוג ביותר עד כדי שאין שותין כיוצא בו הבריאים ודאי מותר הוא לו יין זה ואפילו מתכוין בשתייתו לרפואה דיין גופיה בכלל כל המשקין אדם שותה הוא. אף שתיתא נמי כענין זה הוא. היכא דעבדא קלישתא. פירוש דעשאה רכה כל כך דיצאה מתורת אוכל דאין דרך לאוכלו כך. לא מברך עליה ברכתו הראויה לו אלא שהכל. ומכל מקום שהכל מיהת מברך ואף על גב דמכוין לרפואה דמכל מקום הוא נהנה:
בד״ה וכל המשקים כו׳ הויא הו״ל כו׳ כצ״ל והד״א:
ד״ה ה״ג צריכא נמחק ה״ג והדבור צ״ל וצריכא:
שם א״ל אביי ואת לא תסברא והא תנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. ויל״ד דאכתי מי דמי דהא מצ״ל דהא דאמרינן דכל אוכלים מותרים לאכול לרפואה היינו בדלא מוכח מילתא דלרפואה קעביד משא״כ הכא דלר״ח דלאכילה עבה עבדי ליה ולרפואה רכה עבדי ליה א״כ מוכח מילתא דלרפואה קא מכוון ואימא דאסור ואפשר דמשמע ליה לאביי מדנקט כל האוכלים ממילא משמע אפילו בכה״ג היכי דמוכח מילתא נמי שריא ועי״ל דסתם אכילה לרפואה נמי יש בהם שינוי שאין עושין אותן העומדים לרפואה כמו שעושין בהנך העומדות לאכילה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור כן]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: כל האוכלין הנאכלים כרגיל אוכל אדם המתכוין לרפואה בשבת, וכל המשקין שאינם מיוחדים לרפואה שותה אדם. אלא מה אית [יש] לך למימר [לומר] כדי להתיר אופן ריפוי זה בשבת — גברא [האיש] לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין], הכי נמי [כאן גם כן] לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין] ובוחש את השתות לצורך זה.
Abaye said to Rav Yosef: Do you not hold that to be true? Didn’t we learn in a mishna: All foods that are commonly eaten; a person may eat them for medicinal purposes on Shabbat, and all drinks that are not designated for medicinal purposes, a person may drink them for medicinal purposes on Shabbat. But what can you say in explaining that ruling? The man’s intention is for the purpose of eating; here too, when he mixes the shetita, the man’s intention is for the purpose of eating.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותראב״ד כתוב שםתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אֶלָּא מָה אִית לָךְ לְמֵימַר – גַּבְרָא לַאֲכִילָה קָא מְכַוֵּין, וּרְפוּאָה מִמֵּילָא קָא הָוְיָא? ה״נהָכִי נָמֵי לַאֲכִילָה קָא מְכַוֵּין, וּרְפוּאָה מִמֵּילָא קָא הָוְיָא.

The Gemara cites another version of what was taught above: But what can you say in explaining that ruling? The man’s intention is for the purpose of eating and the cure comes about on its own; here too, the man’s intention is for the purpose of eating and the cure comes about on its own. Ostensibly, after proving that it is permissible to drink the shetita on Shabbat, it is clearly a type of food over which one is required to recite a blessing. If so, it is difficult to understand the need for Rav and Shmuel to point out that one is required to recite a blessing over it.
ראב״ד כתוב שםבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לישנא אחרינא [לשון אחרת], נוסחה אחרת של הדברים נאמרה כך: אלא מה אית [יש] לך למימר [לומר] בענין המאכלים המרפאים — כי גברא [האיש] לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין], ורפואה ממילא קא הויא [נהיית, נעשית], הכי נמי [כאן גם כן] האיש לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין], ורפואה ממילא קא הויא [נהיית, נעשית], לכאורה, לאחר שהוכחנו שמותר לשתות את השתות בשבת, הרי שהיא ודאי מין אוכל וצריך לברך עליו, ואם כן תמוה הדבר לשם מה הוצרכו רב ושמואל לצין שצריך לברך עליהם?
The Gemara cites another version of what was taught above: But what can you say in explaining that ruling? The man’s intention is for the purpose of eating and the cure comes about on its own; here too, the man’s intention is for the purpose of eating and the cure comes about on its own. Ostensibly, after proving that it is permissible to drink the shetita on Shabbat, it is clearly a type of food over which one is required to recite a blessing. If so, it is difficult to understand the need for Rav and Shmuel to point out that one is required to recite a blessing over it.
ראב״ד כתוב שםבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּצְרִיכָא דְּרַב (וּשְׁמוּאֵל). דְּאִי מֵהַאי, ה״אהֲוָה אָמֵינָא לַאֲכִילָה קָא מְכַוֵּין וּרְפוּאָה מִמֵּילָא קָא הָוְיָא, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דִּלְכַתְּחִלָּה לִרְפוּאָה קָא מְכַוֵּין – לָא לְבָרֵיךְ עִלָּוֵיהּ כְּלָל. קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ בָּעֵי בָּרוֹכֵי.:

Therefore the Gemara says: And the statement of Rav and Shmuel is necessary, as if the halakha had been derived solely from this mishna that permits drinking shetita on Shabbat, I would have said: This applies specifically when one’s intention is for the purpose of eating and the cure comes about on its own. Here, however, since from the outset, his intention in eating the shetita is for the purpose of medicine; just as one recites no blessing when he ingests medicine, let him recite no blessing over the shetita at all. Therefore, Rav and Shmuel taught us that here, since he derives pleasure from eating it, he is required to recite a blessing.
רש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: וצריכא דרב ושמואל – ואע״ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה.
ה״ג: דסד״א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה קמ״ל כיון דמתהני מיניה – שהרי מאכל הוא בעי ברוכי.
והלכתא ל״ג, ומהלכות גדולות הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי ה״א כו׳ כצ״ל ונ״ב נ״ל דלא גרסי׳ ושמואל דהא שמואל איירי בעבה אלא רב לחוד ודו״ק:
בד״ה ה״ג דסד״א כו׳ ברוכי והלכתא כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה למר כו׳ בפורים מברך המוציא כו׳ נ״ב עי׳ לקמן בתוס׳ (ברכות דף מ״ב) בד״ה לחמניות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולכן אומרים: וצריכא [ונצרכת] האמרה של רב ושמואל. דאי מהאי הוה אמינא [שאם מכאן, מההיתר לשתות שתיתא בשבת, הייתי אומר]: שהמדובר דווקא באופן שהאוכלם לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין] ודעתו שהרפואה ממילא קא הויא [תיעשה, תבוא], אבל הכא [כאן], כיון שלכתחילה לרפואה קא מכוין [הוא מתכוין] באכילתו את השתיתא ולא לאכילה, ואם כן לא לבריך עלויה [יברך עליו] כלל כדרך שאין מברכים על רפואות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שאף כאן כיון דאית ליה [שיש לו] הנאה מיניה [ממנו, מאכילתו] על כן בעי ברוכי [צריך הוא לברך].
Therefore the Gemara says: And the statement of Rav and Shmuel is necessary, as if the halakha had been derived solely from this mishna that permits drinking shetita on Shabbat, I would have said: This applies specifically when one’s intention is for the purpose of eating and the cure comes about on its own. Here, however, since from the outset, his intention in eating the shetita is for the purpose of medicine; just as one recites no blessing when he ingests medicine, let him recite no blessing over the shetita at all. Therefore, Rav and Shmuel taught us that here, since he derives pleasure from eating it, he is required to recite a blessing.
רש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר ״הַמּוֹצִיא״ וְכוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: מָה הוּא אוֹמֵר? – ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: ״מוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. אָמַר רָבָא: בְּ״מוֹצִיא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאַפֵּיק מַשְׁמַע, דִּכְתִיב: {במדבר כ״ג:כ״ב} ״אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם״. כִּי פְּלִיגִי בְּ״הַמּוֹצִיא״, רַבָּנַן סָבְרִי הַמּוֹצִיא דְּאַפֵּיק מַשְׁמַע, דִּכְתִיב: {דברים ח׳:ט״ו} ״הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ״. וְרַבִּי נְחֶמְיָה סָבַר הַמּוֹצִיא דְּמַפֵּיק מַשְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות ו׳:ז׳} ״הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם״.

We learned in the mishna that over bread one recites: Who brings forth bread from the earth. The Sages taught in a baraita: What does one who eats bread recite before eating? Who brings forth [hamotzi] bread from the earth. Rabbi Neḥemya says that the blessing is phrased: Who brought forth [motzi] bread from the earth. Rava said: Everyone agrees that the term motzi means brought, in the past tense, as it is written: “God who brought them forth [motziam] from Egypt is for them like the horns of the wild ox” (Numbers 23:22). When do they disagree? With regard to the term hamotzi, as the Rabbis hold that hamotzi means that God brought forth, in the past tense, as it is written: “Who brought forth [hamotzi] for you water from a rock of flint” (Deuteronomy 8:15), which depicts a past event. Rabbi Neḥemya holds that the term hamotzi means that God brings forth in the present tense, as it is stated in Moses’ prophecy to the Jewish people in Egypt: “And you will know that I am the Lord your God who is bringing you forth [hamotzi] from under the burdens of Egypt” (Exodus 6:7). Since, in that context, hamotzi is used with regard to an event transpiring in the present or possibly even one that will transpire in the future, it is inappropriate to include this term in a blessing referencing the past.
רש״יראב״ד כתוב שםרא״שתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאפיק משמע – שהוציא כבר והא ודאי ברכה הגונה דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות הימנו.
דכתיב אל מוציאם ממצרים – וכשנאמרה פרשת בלעם כבר יצאו.
המוציא לך מים – וכבר הוציא.
ורבי נחמיה סבר דמפיק משמע – שעתיד להוציא דכתיב המוציא אתכם וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוץ מן הפת ת״ר על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ. ירושלמי רבי ירמיה בריך קומי רבי זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מאי כרבנן שלא לערב ראשי האותיות ואף על גב דלחם מן הארץ מעורב הוא התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקרא להוציא לחם מן הארץ ירושלמי על דעתיה דרבנן הבורא פרי הגפן על דעתיה דר׳ נחמיה בפה״ג והאידנא נהוג עלמא לומר בפה״ג ואמרינן המוציא וסמכינן אהא דירושלמי שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות:
המוציא לחם מן הארץ – ירושלמי ר׳ ירמיה בריך קומי ר׳ זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מה ר׳ (נחמי׳) [כרבנן] שלא לערב ראשי אותיות ואע״ג דבלחם מן מערב הוא התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקרא להוציא לחם מן הארץ, ירושלמי על דעתיה דרבי נחמיה בורא פרי הגפן ועל דעתייהו דרבנן הבורא פרי הגפן והאידנא נהוג עלמא לומר בורא פרי הגפן אע״ג דאמרינן המוציא, וסמכינן אהא דירושלמי שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות:
גמ׳ ור״נ סבר המוציא דמפיק משמע. ע׳ עירובין י״ט ע״א וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה שעל הפת הוא אומר ברכת ״המוציא לחם מן הארץ״. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה הוא, האוכל פת, אומר לפני אכילתה? — ״המוציא לחם מן הארץ״. ר׳ נחמיה אומר, נוסח הברכה הוא: ״מוציא לחם מן הארץ״. אמר רבא: בלשון ״מוציא״ כולי עלמא לא פליגי דאפיק [הכל אינם חלוקים שהוציא] לשון עבר משמע, דכתיב כן נאמר]: ״אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו״ (במדבר כג, כב). כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה בלשון ״המוציא״, שרבנן סברי [חכמים סבורים] ש״המוציא״ לשון דאפיק [שהוציא] בעבר משמע, דכתיב כן נאמר]: ״המוציא לך מים מצור החלמיש״ (דברים ח, טו), שהוא תיאור מה שהיה בעבר. ואילו ר׳ נחמיה סבר [סבור] כי לשון ״המוציא״ דמפיק [המוציא] עכשיו, לשון הווה משמע. וכפי שנאמר בנבואת משה לישראל במצרים ״וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים״ (שמות ו, ז), ומכיון ש״המוציא״ שימושו בלשון הווה (או אפילו עתיד), אין ראוי להשתמש במלה זו כברכה על העבר.
We learned in the mishna that over bread one recites: Who brings forth bread from the earth. The Sages taught in a baraita: What does one who eats bread recite before eating? Who brings forth [hamotzi] bread from the earth. Rabbi Neḥemya says that the blessing is phrased: Who brought forth [motzi] bread from the earth. Rava said: Everyone agrees that the term motzi means brought, in the past tense, as it is written: “God who brought them forth [motziam] from Egypt is for them like the horns of the wild ox” (Numbers 23:22). When do they disagree? With regard to the term hamotzi, as the Rabbis hold that hamotzi means that God brought forth, in the past tense, as it is written: “Who brought forth [hamotzi] for you water from a rock of flint” (Deuteronomy 8:15), which depicts a past event. Rabbi Neḥemya holds that the term hamotzi means that God brings forth in the present tense, as it is stated in Moses’ prophecy to the Jewish people in Egypt: “And you will know that I am the Lord your God who is bringing you forth [hamotzi] from under the burdens of Egypt” (Exodus 6:7). Since, in that context, hamotzi is used with regard to an event transpiring in the present or possibly even one that will transpire in the future, it is inappropriate to include this term in a blessing referencing the past.
רש״יראב״ד כתוב שםרא״שתוספות רא״שגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְרַבָּנַן? – הָהוּא הָכִי קָאָמַר לְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: כַּד מַפֵּיקְנָא לְכוּ, עָבֵידְנָא לְכוּ מִלְּתָא כִּי הֵיכִי דְּיָדְעִיתוּ דַּאֲנָא הוּא דְּאַפֵּיקִית יָתְכוֹן מִמִּצְרַיִם, דִּכְתִיב: {שמות ו׳:ז׳} ״וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא״.

And the Rabbis, how do they respond to that proof? The Sages interpret that verse to mean that the Holy one, Blessed be He, said to Israel as follows: When I bring you forth, I will perform something for you that you will know that I am the one who brought you forth from Egypt, as it is written: “And you will know that I am the Lord your God who brought you forth [hamotzi]”; in this verse, too, hamotzi refers to the past.
רש״יראב״ד כתוב שםבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאפיקית יתכון – שאני הוא שהוצאתי אתכם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם על משמעות זו? — לדעתם משמעות הכתוב ההוא היא כי הכי קאמר להו קודשא בריך הוא [כך אמר להם הקדוש ברוך הוא] לישראל: כד מפיקנא לכו [כאשר אוציא אתכם], עבידנא לכו מלתא [אעשה לכם דבר] כי היכי דידעיתו דאנא [כדי שתדעו שאני] הוא דאפיקית יתכון [שהוצאתי אתכם] ממצרים, דכתיב [שנאמר]: ״וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא״, ולכן גם בפסוק זה ״המוציא״ היא לשון עבר.
And the Rabbis, how do they respond to that proof? The Sages interpret that verse to mean that the Holy one, Blessed be He, said to Israel as follows: When I bring you forth, I will perform something for you that you will know that I am the one who brought you forth from Egypt, as it is written: “And you will know that I am the Lord your God who brought you forth [hamotzi]”; in this verse, too, hamotzi refers to the past.
רש״יראב״ד כתוב שםבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מִשְׁתַּבְּחִין לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי זֵירָא [אֶת] בַּר רַב זְבִיד אֲחוּהּ דר״שדְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב זְבִיד דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וּבָקִי בִּבְרָכוֹת הוּא. אָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁיָּבֹא לְיֶדְכֶם הֲבִיאוּהוּ לְיָדִי. זִמְנָא חֲדָא אִיקְּלַע לְגַבֵּיהּ אַפִּיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא, פָּתַח וְאָמַר ״מוֹצִיא״. אָמַר: זֶה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וּבָקִי בִּבְרָכוֹת הוּא?! בִּשְׁלָמָא אִי אֲמַר ״הַמּוֹצִיא״

On that note, the Gemara relates: The Sages would praise son of Rav Zevid, brother of Rabbi Shmuel bar Rav Zevid to Rabbi Zeira, that he is a great man and he is expert in blessings. Rabbi Zeira said to the Sages: When he comes to you, bring him to me so that I can meet him. One day he happened to come before him. They brought out bread to the guest, he began and recited: Who brought forth [motzi] bread from the earth. Rabbi Zeira grew annoyed and said: This is he of whom they say that he is a great man and expert in blessings? Granted, had he recited: Hamotzi,
ראב״ד כתוב שםרא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברך עליה שהכל מ״ט זיעה בעלמא הוא וכתב בעל ה״ג והוא שנתן בו מים דאי לבדו הוא מברך עליו בורא פרי העץ דאישתני לעלויא כמו שמן זית ולא נהירא דהוי כמו היוצא מן הרמונים ומן התאנים דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כד:) דחשבינן להו זיעה בעלמא ואין סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה ולא עדיף מיין תפוחים ואפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא ומברך עליו בורא פרי העץ וברכה אחת מעין שלש ולא דמי ליוצא מן הרמונים ומן התאנים וליין תפוחים דהני יוצאים על ידי כתישה וסחיטה אבל הזב מאליו מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק ושכר העשוי מן התמרים או שכר שעורים מברכין עליו שהכל כדאיתא בפ׳ המוכר פירות (בבא בתרא דף צו:) ואם תאמר בשכר שעורין אמאי מברכין שהכל והלא השעורים עיקר ומשתני לעלויא. וי״ל דאית להו עלויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל אי נמי כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מה׳ המינים לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל. ותמרי דעבדינהו טרימו מברכים עלייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא:
שתיתא רב אמר שנ״ב. ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא ברכה הא בעבה עבה דלאכילה עבידא בורא מ״מ ורכה דלרפואה עבידא מברך שהכל:
שם משתבחין ליה רבנן לרבי זירא כו׳ נ״ב פי׳ היו משבחין חכם אחד שהיה בר רב זביד כו׳ לפני רבי זירא ונחסר שם החכם כאן בספר ודו״ק:
רש״י בד״ה ולאו צ״ל לאו אדעתא דרבא לא כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומענין זה מסופר: היו משתבחין ליה רבנן [בו חכמים] בפני ר׳ זירא את בר [בן] רב זביד אחוה [אחיו] של ר׳ שמעון בר [בן] רב זביד שאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא. אמר להם ר׳ זירא לחכמים: לכשיבא לידכם הביאוהו לידי, כדי שאוכל להכירו. זמנא חדא איקלע לגביה אפיקו ליה ריפתא [יום אחד נקלע אצלו הוציאו לו לחם] לאורח, פתח ואמר ״מוציא לחם מן הארץ״. התרעם ר׳ זירא ואמר: זה הוא שאומרים עליו שאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא?! בשלמא אי אמר [נניח אם היה אומר] בלשון ״המוציא״
On that note, the Gemara relates: The Sages would praise son of Rav Zevid, brother of Rabbi Shmuel bar Rav Zevid to Rabbi Zeira, that he is a great man and he is expert in blessings. Rabbi Zeira said to the Sages: When he comes to you, bring him to me so that I can meet him. One day he happened to come before him. They brought out bread to the guest, he began and recited: Who brought forth [motzi] bread from the earth. Rabbi Zeira grew annoyed and said: This is he of whom they say that he is a great man and expert in blessings? Granted, had he recited: Hamotzi,
ראב״ד כתוב שםרא״שמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות לח., הערוך על סדר הש"ס ברכות לח., רש"י ברכות לח., ראב"ן ברכות לח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות לח., ראב"ד כתוב שם ברכות לח. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ברכות לח. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א ברכות לח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות לח. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לח., תוספות רא"ש ברכות לח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לח., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לח., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לח., מהרש"א חידושי הלכות ברכות לח., פני יהושע ברכות לח., גליון הש"ס לרע"א ברכות לח., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לח., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לח., אסופת מאמרים ברכות לח.

Berakhot 38a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 38a, Collected from HeArukh Berakhot 38a, Rashi Berakhot 38a, Raavan Berakhot 38a, Tosafot Berakhot 38a, Raavad Katuv Sham Berakhot 38a, Sefer HaNer Berakhot 38a, Rashba Berakhot 38a, Raah Berakhot 38a, Meiri Berakhot 38a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 38a, Tosefot Rosh Berakhot 38a, Ritva Berakhot 38a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 38a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 38a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 38a, Penei Yehoshua Berakhot 38a, Gilyon HaShas Berakhot 38a, Reshimot Shiurim Berakhot 38a, Beirur Halakhah Berakhot 38a, Steinsaltz Commentary Berakhot 38a, Collected Articles Berakhot 38a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144