כל הנרות של מתכת מטלטלים – דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן.
הדולק בשבת – שהיה נר דולק בו בין השמשות דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר נאסר גם הוא לטלטל וכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום.
(1) 
כׇּל נֵרוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת מִטַּלְטְלִין חוּץ מִן הַנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת.
כׇּל נֵרוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת מִטַּלְטְלִין חוּץ מִן הַנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת.One may move all metal lamps on Shabbat, even old ones, because they do not become repugnant like earthenware lamps, except for a metal lamp that one kindled on that same Shabbat and that was burning when Shabbat began, which it is prohibited to move for the entire Shabbat due to the prohibition against extinguishing.
תניא המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומ׳ בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית, ר׳ יוחנן הסנדלר אומ׳ בשוגג ייאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא ייאכל עולמית. אמ׳ רב חנן בר אמי כי מורי רב לתלמידיה, מורי להו כר׳ מאיר, וכי דריש בפירקא, דריש כר׳ יהודה, משום עמי הארץ. פי׳, והאי דאמ׳ רב אסורה באכילה ליומא, לר׳ מאיר היא אסורה לו ומותרת לאחרים, אע״פ שעשה במזיד, ולר׳ יהודה אסורה בין לו בין לאחרים כל יום השבת, ואם שחט בשוגג, לר׳ מאיר מותר אפי׳ לו בו ביום, ולר׳ יהודה אסורה לו, ומותרת לאחרים.
ואי קשיא, ולית ליה לרב מאי דאמרי׳ בפרק אין צדין גוי שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, אסור, ולערב נמי אסור בכדי שייעשו. ואמרי׳ נמי בפ׳ שואל אדם, תניא כותיה דרב, עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים, רוחץ מיד, אם רוב ישראל, ימתין בכדי שיעשו חמין. יש לומ׳ דודאי במלאכת גוי גזר רב להמתין בכדי שיעשו, גזירה שמא יאמר לו לעשות בשבת, ואמירה לגוי שבות, ושבות דרבנן קיל ליה, אבל במלאכת ישראל לא גזר שמא יבוא לעשות בשבת, דלא חשידי ישראל לחלל שבתות.
עיין בפ׳ מרובה שכתבתי שאין הלכה כרב דסבירא ליה כר׳ מאיר, אלא כרב אחא ורבינא דסבירא להו כר׳ יוחנן.
כל נרות של מתכת מטלטלין בשבת, ואפילו ישנים, משום שהם אינם מאוסים כנרות של חרס, חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת, שהיה דולק כשנכנסה השבת, שהוא מוקצה מחמת איסור כיבוי.
One may move all metal lamps on Shabbat, even old ones, because they do not become repugnant like earthenware lamps, except for a metal lamp that one kindled on that same Shabbat and that was burning when Shabbat began, which it is prohibited to move for the entire Shabbat due to the prohibition against extinguishing.
הכל
(2) וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּהוּא דָּחֵי לֵיהּ בְּיָדַיִם.
The Gemara rejects that analogy. And perhaps it is different there, in the case of the burning lamp, as he set it aside by direct action when he kindled the lamp. By contrast, in the case of an animal, he did not set it aside, and therefore, perhaps once it is slaughtered it is permitted.
שאני הכא דדחייה בידים כלומר דלא רצה לנגוע בו כלל אבל במקום אחר הוא אומר דמותר ולאו הלכה זה כמותו1 דאמרי׳ אסור באכילה ליומיה אלא מהלכה דמבשל כלומר דרבי יהודה סבר בשוגג יאכל במוצאי שבת אבל שבת עצמה אסור וכך הכא הוא אמר דאסור:
1. נראה דצ״ל אלא הא דאמרינן דאסורה באכילה ליומא ר״י הוא שמעינן לה מהלכה דמבשל כלומר וכו׳.
ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם], שהוא מוקצה מפני דהוא דחי ליה [שהוא עצמו דחה אותו] בידים, שהדליק את הנר ובכך הקצה אותו. אבל בהמה — לא הוא הקצה אותה, ושמא משנשחטה הותרה!
The Gemara rejects that analogy. And perhaps it is different there, in the case of the burning lamp, as he set it aside by direct action when he kindled the lamp. By contrast, in the case of an animal, he did not set it aside, and therefore, perhaps once it is slaughtered it is permitted.
הכל
(3) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי רַבִּי יְהוּדָה דִּמְבַשֵּׁל הִיא דִּתְנַן הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
Rather, Rav Ashi said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one who cooks, as we learned in a baraita: With regard to one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat what he cooked. If he acted intentionally, he may not eat what he cooked. This is the statement of Rabbi Meir.
יאכל – הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר״מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא.
במזיד – דאיכא איסורא.
לא יאכל – בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו. והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורחא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה.
המבשל בשבת בשוגג יאכל – אפילו בו ביום דר״מ לא קניס כלל שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין (גיטין נג:) ובפ׳ כירה (שבת דף לח.) נמי משמע דשרי בו ביום גבי הא דבעי מרבי חייא בר אבא שכח קדירה ע״ג כירה כו׳ במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום אבל במוצ״ש שרי אפי׳ לדידיה מדבעי לאוקמי מתניתין ר״מ ובמזיד ומתניתין דומיא דיוה״כ קתני דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כדאמרינן בסמוך ועוד אי במזיד לא יאכל עולמית לר״מ א״כ היינו מזיד דרבי יהודה כמו שאפרש וכן שוגג דרבי יהודה דהא מוקי מתניתין בשוגג ורבי יהודה ובמזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דאי לא יאכלו עולמית א״כ היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר ועוד דבמרובה (ב״ק דף עא.) מוקי דרבנן דפטרו בטבח בשבת מתשלומי ד׳ וה׳ כרבי יוחנן הסנדלר ולא מוקי לה כר׳ יהודה ובעי נמי התם מאי טעמא דר׳ יוחנן הסנדלר ולא בעי מ״ט דר׳ יהודה כללא דמילתא מזיד דר״מ שוגג דר׳ יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר.
תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר׳ מאיר. פירוש בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ואפילו בשבת, במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בשבת, אבל למוצאי שבת בכדי שיעשו יאכל אף המבשל. ר׳ יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. פירוש בשוגג לא הוא ולא אחרים בשבת, אבל במוצאי שבת בכדי שיעשו יאכל אף המבשל, במזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים מותרים במוצאי שבת בכדי שיעשו. ופסק הרב אלפסי כר׳ יהודה. ואיכא מאן דפסק כרב דמורי להו לתלמידיה כר׳ מאיר וכי דריש בפרקא דריש כר׳ יהודה.
המבשל בשבת בשוגג יאכל. פי׳ אפי׳ בו ביום ואפי׳ המבשלא עצמוב. ומנא תימרא, מדגרסינן במס׳ שבת בפ׳ כירהג בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל וה״ה לשוכח, משרבו משהין במזיד ואומרים שכוחיםד אנו חזרו וגזרו אף על השוכח. ואי ס״ד בו ביום אסור או על עצמוה אסור כיון שהחמרת עליהן כך היאךו היו משהין במזיד לאוסרן על עצמןז. ועודח דאמרינן בפ׳ הנזקיןט דר׳ מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד ור׳ יהודה קניס, וכיון דר׳ מאיר לא קניס כלל, אפי׳ בו ביום ואפילו לו יאכל. וכן במשמעות הלשון שלא הזכיר ר׳ מאיר מוצאי שבת, ולא לאחריםי.
במזיד לא יאכל. פי׳ בו ביום, לא יאכלכ לא הוא ולא אחריםל, ובמוצאי שבת אכלי בין הוא בין אחריםמ. ומנא תימרא, מדבעינן לאוקומה למתני׳ במזיד כר׳ מאיר ומתני׳ שחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים, ושבת דומיא דיום הכפורים קתני, מה יום הכפורים ביומיה לא אכלי לא הוא ולא אחריםנ אף בשבת לא אכלי לא הוא ולא אחריםס. ובדין הוא דליתני לא יאכל לא לו ולא לאחרים, אלא אידי דתנא רישא בדידיה, תנא סיפא נמי בדידיהע, וזו ראיה דרישא בדידיה כדפרישיתפ.
א. כן פירש רש״י ד״ה יאכל, כתובות לד, א ד״ה בשוגג, גיטין נג, ב ד״ה בשוגג, ב״ק עא, א ד״ה בשוגג, ובמחזור ויטרי הלכות שבת סי׳ מה. וכן פירשו התוס׳ ד״ה המבשל, כתובות שם ד״ה המבשל, גיטין שם ד״ה המבשל.
ב. כי״ל. בהוצ׳ הגרשז״ר ליתא תיבה זו.
ג. שבת לח, א.
ד. כי״ל. בכי״פ: שוכחים.
ה. כ״ה בכי״ל ונראה שכצ״ל, והדברים מתפרשים היטב, שכל שיש איסור בשוגג, בין לבו ביום, בין לעצמו, אין מקום לחוש שגרמו איסור. ובכ״י: אפי׳ לעצמו. וכ״ה גם בלשון הרמב״ן המובא בשטמ״ק: אף לעצמו. ותיבה זו קשה להבנה. [ובהוצ׳ הגרשז״ר הגיה: אפילו מיותר, וצ״ל ״בו ביום לעצמו אסור״].
ו. בכי״ל ובשטמ״ק שם: ׳דיין שהחמרת עליהם כך, והיאך׳ וכו׳. והלשון שלפנינו ברורה יותר.
ז. ראה ראש יוסף שכן כוונת התוס׳ ד״ה המבשל ובכתובות וגיטין שם, להוכיח מן הגמ׳ שבת שם. ועע״ש שתמה שעדיין יכול להערים כדי שיוכל לאכול במוצאי שבת מיד ולא יצטרך להמתין בכדי שיעשה, כמבואר בדברי רבינו להלן.
ח. ראה ביאור דברי רבינו בשטמ״ק קטע המתחיל ועל זה הדרך.
ט. גיטין נג, ב.
י. כ״ה בכי״ל ושטמ״ק. בכי״פ: ולא לו ולאחרים. והגיה הגרר״ב: לא לו ולאחרים.
כ. תיבה זו נוספה מכי״ל.
ל. רש״י ד״ה לא יאכל.
מ. תוס׳ ד״ה המבשל.
נ. מ׳לא׳ ע״כ נוסף מכי״ל.
ס. תוס׳ שם.
ע. רש״י ד״ה לא יאכל.
פ. לעיל ד״ה המבשל.
אלא אמר רב אשי רב יהודה דמבשל היא דתניא (ב״ק עא:)
המבשל בשבת בשוגג יאכל. פירוש בין הוא בין אחרים, דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין (גיטין נג:).
במזיד לא יאכל. בשבת עצמו בין הוא בין אחרים, כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים, ומנא תימרא דרבי מאיר אסר במזיד לאחרים ביומא, מדאמרינן בסמוך ונוקמא במזיד ורבי מאיר היא, אלמא רבי מאיר מודה דביומא מיהא אף לאחרים אסורה. ולא מצית למימר דהכי קאמר ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא דאסר ליה לדידיה, דאסורה ביומא לכולי עלמא משמע דומיא דיום הכפורים.
אלא אמר רב אשי: מה שאמר רב שבהמה שנשחטה בשבת אסורה בשבת עצמה, ולשיטת ר׳ יהודה, אין זה משום הכנה ולא משום מוקצה, אלא משום הנאה ממעשה איסור בשבת, וכשיטת רבי יהודה בעניין מבשל היא. דתנן [ששנינו בברייתא]: המבשל בשבת, אם עשה זאת בשוגג — יאכל בשבת ממה שבישל, במזיד — לא יאכל, אלו דברי רבי מאיר.
Rather, Rav Ashi said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one who cooks, as we learned in a baraita: With regard to one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat what he cooked. If he acted intentionally, he may not eat what he cooked. This is the statement of Rabbi Meir.
הכל
(4) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אבְּשׁוֹגֵג יֹאכַל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל עוֹלָמִית.
Rabbi Yehuda says: If he cooked the food unwittingly, he may eat it at the conclusion of Shabbat, as the Sages penalized even one who sinned unwittingly by prohibiting him from deriving immediate benefit from the dish that he cooked. If he cooked it intentionally, he may never eat from it.
רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת – ולא בשבת. וה״ה לאחריני דאע״ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תנא רישא נמי בדידיה ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא דא״כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני.
ר׳ יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. פי׳ בין לו בין לאחרים ובשבת בין לו בין לאחרים אסורהא כמזיד דר׳ מאיר. ומנא תימרא, מדאוקימנא למתניתין בשוגג כר׳ יהודהב.
במזיד לא יאכל עולמית. יש לפרש לא יאכל הוא עולמית אבל אחרים אכלי למוצאי שבת כשוגג דר׳ יוחנן הסנדלר. ויש לפרש לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים כמזיד דר׳ יוחנן הסנדלר. ואין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון הראשון, מדגרסינן בפ׳ מרובהג ובפ׳ אלו נערותד גנב וטבח בשבת משלם תשלומי ד׳ וה׳ דברי ר׳ מאיר וחכמים פוטרים, ואמרינן התם מאן חכמים ר׳ שמעון היא דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ואקשינן אלא שבת שחיטה ראויה היא, סבר לה כר׳ יוחנן הסנדלר ובשוחט במזיד, דאלו בשוגג שחיטה הראויה היא דהא אחרים אכלי, ועוד לדברי הכל דרבנן היא דכתיבה קדש היא מחלליהו במזיד אמרתי ולא בשוגג. וש״מ מדמוקמינן לה כר׳ יוחנן הסנדלר ולא מוקמינן כר׳ יהודה, דמזיד דר׳ יהודה לאו כמזיד דר׳ יוחנן הסנדלר. והתם נמי אמרינן מאי טעמא דר׳ יוחנן הסנדלר דבמזיד וכו׳, דאלמא טעמא דר׳ יהודה משום קנסא הוא לדברי הכל דהא שרי ליה לאחריני. זה הכלל מזיד דר״מ שוגג דר׳ יהודה מזיד דר׳ יהודה שוגגז דר׳ יוחנן הסנדלרח. וכן פירשה רש״י ז״ל במקום זה. ויש מקומות אחרים שכתב בחלוףט.
ולעניןי פסקא דשמעתא ראיתי לבעל הלכותכ ולרב אחא משבחא גאון ז״לל שפסקו כר׳ יהודהמ. וכן עיקרנ, חדא דרבס הכי דריש בפרקא משום עמי הארץ, ואפי׳ אורויי נמי אית לן לאורויי השתא הכיע, דנפישי עמי הארץפ. ועוד דר׳ מאיר ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה, ורבצ סבירא ליה מטין איתמר במס׳ עירוביןק ומשום הכי מורה כר׳ מאיר, ולא סמכינן עליה בהא, דקיימא לן כר׳ יוחנןר דאמר הלכה איתמר. ועוד דסתם מתני׳ דהכא כר׳ יהודה, ואע״ג דסתם לן תנא כר׳ מאיר במעשרותש, הא עדיפא משום דאיתמר בדוכתה ותני לה בהלכתא פסיקתא דהאי דינא. ור׳ יוחנן הסנדלר ליתה, דהא רב לא חאיש לה כלל ואפי׳ בפירקא לא דריש לה וכולהו סתמי דלא כותיה. וכן פסק רבנו הגדול ז״לת, ויהיב טעמא למילתיה מדפליגו ביה רב אחא ורבינאא, חד אמר מעשה שבת דאוריתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן. וכבר נתפרשו דבריו בספר מלחמות ד׳ב בראיות הרבהג מסייעות לפסק שלוד.
וכל מאי דאמרינן במוצאי שבת מותר, בכדי שיעשו קאמרינןה. ומיהו במבשל לחולה ובקוצץ לו דלעת מותר לבריא מיד במוצאי שבת, ולא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד, אבל כאן שברשות עשה ואין כאן איסור אלא או משום מוקצה או משום גזרה לא בעינן כדי שיעשוו, דליכא למיגזר שמא ירבה בשבילו כיון שאינו אוכל עד מוצאי שבת, ולא אמרו בכדי שיעשו אלא במחלל שבת שלא יהנה במעשיו הרעים אע״פ שהוא שוגג, וזהו דעת רש״יז וכן דעת בעל הלכותח ז״לט. ויש מן הגאוניםי האחרוניםכ שהם חולקין בזה ואומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו במעשה שבת דישראל עצמו אלא במלאכת גוי, כאותה שאמרול גוי שהביא דורון לישראל ויש מאותו המין במחובר, וכגון הנהו גינאי דגזו אסא בפ׳ בכל מערביןמ. עוד מצינו כן במלאכת ישראל הנעשית מאיליה, כגון אותה שהזכיר בפ׳ יציאות השבתנ לא תמלא אשה קדרה עססיות ותרמוסין ערב שבת עם חשכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. והטעם בכלס זה משום דקיל ליה וגזרינן, אבל במבשל ממש בשוגג או במזיד לאחרים אין אוסרין עליו אלא יומו. ואין טעמם מחוור, דכל כדי שיעשו כבו ביום דמיע שלאפ יהנה במעשה שבתצ.
א. תיבה זו נוספה מכי״ל.
ב. רש״י ד״ה רבי יהודה, תוס׳ ד״ה המבשל.
ג. ב״ק עא, א.
ד. כתובות לד, א.
ה. שמות לד, יד.
ו. תיבה זו נוספה מכי״ל.
ז. הוצ׳ הגרשז״ר: כשוגג.
ח. עד כאן ע״פ תוס׳ ד״ה המבשל.
ט. בשטמ״ק: ׳ויש מקומות אחרים שכתב בחילוף, בפ׳ הנזקין (גיטין שם ד״ה בשוגג וד״ה במוצאי שבת) כתב וז״ל: ר׳ יהודה אומר בשוגג יאכל, הוא עצמו. למוצאי שבת, לאחר שהמתין בכדי שיעשו, אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד. ע״כ. אלמא משמע דס״ל דשוגג דר׳ יהודה לדידיה הוא דאסור בו ביום אבל לאחריני שרי כיון דטעמ׳ משום קנסא, ולדידיה קנסו לאחריני לא קנסו׳. ועוד הביא שם פירוש רש״י בכתובות לד, א: במזיד לא יאכל, הוא לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים. ר׳ יהודה אומר בשוגג יאכל. הוא למוצאי שבת ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד. במזיד לא יאכל - הוא עולמית אלא אחרים. והאריך בשטמ״ק כאן (ובכתובות שם) לבאר דברי רש״י, והסיק שמוסכם מכל המפרשים דשוגג דר״י כמזיד דר״מ, ושוגג דר״י הסנדלר כמזיד דר״י וכפירוש רש״י בשמעתין. וראה רש״י להלן ד״ה ונוקמה בשם ׳ואית דמפרשי׳.
י. קטע זה הובא בשם רבינו בשו״ת ריב״ש סי׳ שצד, עיי״ש.
כ. הל׳ שבת פכ״ד ד״ו כב ע״ב, הוצ׳ ירושלים, ח״א עמ׳ 231. וראה או״ז הל׳ שחיטה סי׳ שסט, שכן פסק בה״ג סוף הל׳ טריפות. ולפנינו הוא בהל׳ שחיטה (ד״ו קכו ע״ד; הוצ׳ ירושלים, ח״ג עמ׳ 123). וראה ראבי״ה חולין סי׳ אלף פג (עמ׳ כז) שנראה שכוונתו לה״ג שם.
ל. שאילתות דר״א שלח שאי׳ קכח. וראה העמ״ש שם.
מ. וברשב״א נוסף: ׳וכן פסק הר״ם במז״ל׳ (הל׳ שבת פ״ו הכ״ג). ועי׳ מ״מ ולח״מ שם. וכן פסקו בספר האורה הל׳ שבת סי׳ נט, האשכול ח״ג סי׳ ז, והרא״ש (ב״ק פ״ז סי׳ ז, וחולין פ״א סי׳ יח) [ע״פ ב״י סי׳ שיח, עיי״ש ודברי חמודות חולין שם אות סד. ועי׳ ערך השלחן סי׳ שיח שם] וכ״פ בטוש״ע או״ח סי׳ שיח ס״א. ועי׳ ביאור הגר״א שם.
אבל בתוס׳ ד״ה מורי ובכ״מ, סמ״ג לאוין סה, ספר התרומה סי׳ רמח פסקו כר״מ. וכן כתב הרא״ה כאן. וכ״כ בדעת הרא״ש שם וחולין פ״א סי׳ יח) הב״ח ריש סי׳ שיח.
ובעה״מ בשבת (יז, א בדפי הרי״ף) פסק כרב דמורי כר״מ ודריש בפירקא כר״י ׳וזהו יסוד ההלכה לסמוך עליו ולעשות על פיו׳. וראה מה שכתב עליו רבינו במלחמות שם. וכדברי בעה״מ כתב הריטב״א בכתובות לד, א. וכתב שם שכן דעת גדולי הפוסקים. וכ״נ דעת הראב״ד בפירושו לב״ק עא, א.
ורב שרירא גאון, הובא בעיטור הל׳ שחיטה (הוצ׳ רמ״י כב ע״ג) פסק כר״י הסנדלר, וראה עיטור שם שכן משמע מן הירושלמי (תרומות פ״ב ה״ג, שבת פ״ג ה״א). ועי׳ אוצה״ג כתובות סי׳ רפד עמ׳ 109, וב׳תשובות רב שרירא גאון׳, הוצ׳ רנ״ד רבינוביץ, ירושלים, תשנ״ט, סי׳ לב, עמ׳ מא.
אבל בתוס׳ ד״ה מורי ובכ״מ, סמ״ג לאוין סה, ספר התרומה סי׳ רמח פסקו כר״מ. וכן כתב הרא״ה כאן. וכ״כ בדעת הרא״ש שם וחולין פ״א סי׳ יח) הב״ח ריש סי׳ שיח.
ובעה״מ בשבת (יז, א בדפי הרי״ף) פסק כרב דמורי כר״מ ודריש בפירקא כר״י ׳וזהו יסוד ההלכה לסמוך עליו ולעשות על פיו׳. וראה מה שכתב עליו רבינו במלחמות שם. וכדברי בעה״מ כתב הריטב״א בכתובות לד, א. וכתב שם שכן דעת גדולי הפוסקים. וכ״נ דעת הראב״ד בפירושו לב״ק עא, א.
ורב שרירא גאון, הובא בעיטור הל׳ שחיטה (הוצ׳ רמ״י כב ע״ג) פסק כר״י הסנדלר, וראה עיטור שם שכן משמע מן הירושלמי (תרומות פ״ב ה״ג, שבת פ״ג ה״א). ועי׳ אוצה״ג כתובות סי׳ רפד עמ׳ 109, וב׳תשובות רב שרירא גאון׳, הוצ׳ רנ״ד רבינוביץ, ירושלים, תשנ״ט, סי׳ לב, עמ׳ מא.
נ. דברי רבינו דלהלן, יסודם בחלקם בעיטור הל׳ שחיטה כב ע״א-ע״ד, עיי״ש.
ס. תיבה זו נוספה מכי״ל. וכ״ה בשו״ת ריב״ש סי׳ שצד: ׳דרב דריש הכי׳. ובשו״ת מהרלב״ח סי׳ קמז.
ע. בחי׳ הרמב״ן הוצ׳ מערבא תיקנו: הכי השתא. אכן גם בשו״ת ריב״ש שם הוא כלפנינו.
פ. ראה שו״ת מהרלב״ח סי׳ קמח (קונטרס הסמיכה) ד״ה עם היות שהוכיח מדברי רבינו כאן דלא אמרינן אכשורי דרי, עיי״ש.
צ. כ״ה בכי״ל וכצ״ל. ובהוצ׳ הגרשז״ר: ורבא.
ק. הגר״א בביאורו לשו״ע סי׳ שיח ס״א כתב שהוא ט״ס וצ״ל: דרב לית להו הני כללי׳, ראה עירובין מו, ב: ׳ר״מ ור׳ יהודה הלכה כר׳ יהודה׳. ושם מז, ב: ׳רב לית ליה הני כללי׳. ולא מצאנו שם מה שכתב רבינו על רב. ולשון רבינו זו הביאוה אף הרשב״א והר״ן כאן, והובאו להלכה בב״י או״ח סי׳ שיח. וכן כתב רבינו במלחמות שבת (יז, א בדפי הרי״ף) והביאו הר״ן שם [והעיר שם במסוה״ש שליתא בעירובין], והריב״ש סי׳ קעא, וכן הביאו בשטמ״ק כאן, ולא העירו בזה דבר [ועי׳ היטיב בשטמ״ק שם]. וראה עיטור שם ושער החדש אות קיא.
[ולולי דברי הגר״א היה נראה שרבינו למד שכן דעת רב ממה שאמרו כאן שהורה כר׳ מאיר ודרש בפירקא כר״י, וכמבואר ברש״י עירובין שם ד״ה מטין: ׳מורינן לאדם יחיד לעשות כרבי יוסי אבל מדרש בפירקי ברבים לא דרשינן׳ (ראה תענית כו, ב). ולפי זה נמצא שדעת רבינו שבכל מקום שנחלקו ר״מ ור״י, דעת רב שמטין כר״מ. אבל לשון רבינו משמע קצת ש׳מטין׳ היינו כר״י, וכן נראה לשון הריב״ש שם: ׳דנקיטינא כרבי יוחנן, דאמר, דר״מ ור׳ יהודה, הלכה כר׳ יהודה לגמרי לא מטין בלחוד איתמר׳. והדברים צ״ב, שאם רב סובר מטין כר״י, למה הורה לתלמידיו כר״מ].
[ולולי דברי הגר״א היה נראה שרבינו למד שכן דעת רב ממה שאמרו כאן שהורה כר׳ מאיר ודרש בפירקא כר״י, וכמבואר ברש״י עירובין שם ד״ה מטין: ׳מורינן לאדם יחיד לעשות כרבי יוסי אבל מדרש בפירקי ברבים לא דרשינן׳ (ראה תענית כו, ב). ולפי זה נמצא שדעת רבינו שבכל מקום שנחלקו ר״מ ור״י, דעת רב שמטין כר״מ. אבל לשון רבינו משמע קצת ש׳מטין׳ היינו כר״י, וכן נראה לשון הריב״ש שם: ׳דנקיטינא כרבי יוחנן, דאמר, דר״מ ור׳ יהודה, הלכה כר׳ יהודה לגמרי לא מטין בלחוד איתמר׳. והדברים צ״ב, שאם רב סובר מטין כר״י, למה הורה לתלמידיו כר״מ].
ר. ראה ביצה ד, א ורי״ף ב״ק מה, א בדפי הרי״ף.
ש. תרומות פ״ב מ״ג. [וכן בעיטור שם: ׳דסתם מתניתין כר״מ במעשרות... סתמא דמעשרות׳].
ת. שבת יז, א בדפי הרי״ף.
א. ב״ק עא, ב.
ב. שבת שם.
ג. כי״ל: ברורות.
ד. וראה עיטור שם שדחה פסק הרי״ף.
ה. ראה ב״י סי׳ שיח אות א.
ו. וכ״כ הרשב״א, הובא בב״י שם. וראה מ״מ הל׳ שבת פ״ב ה״ט שכן הסכימו המפרשים. ויסוד הדבר נראה שהוא בדברי רבינו כאן.
ז. ד״ה יאכל, גיטין נג, ב ד״ה למוצאי.
ח. כי״ל נוסף: גדולות.
ט. הלכות שבת ד״ו כא ע״ד.
י. תיבה זו ליתא בכי״ל.
כ. כן דעת הרמב״ם הל׳ שבת פ״ו הכ״ג, וכ״כ בתוה״ב בית רביעי ש״ד (יח, א) בשם רבו [ובשטמ״ק כאן בפירוש בשם הר״י החסיד]. וכ״כ הרא״ש בפסקיו (סי׳ יט) והר״ן על הרי״ף (כאן ובשבת יז, א בדפי הרי״ף).
ל. ביצה כד, ב.
מ. עירובין מ, א.
נ. שבת יח, ב.
ס. הוצ׳ הגרשז״ר: לכל.
ע. תיבה זו נוספה ע״פ כי״ל.
פ. רבינו הוסיף טעם זה שהרי זו סברת המצריכים בכדי שיעשה, ראה מ״מ הלכות שבת שם, שהרמב״ם שפסק שאין צריך בכדי שיעשה, הוא לשיטתו שכתב שם ה״ח שכל מקום שאסרו עד שימתין בכדי שתעשה, הוא מטעם שלא יבא לומר לעכו״ם לעשות. וכן רבינו יונה (בתוה״ב שם ושטמ״ק) כתב שא״צ בכדי שיעשה אלא במקום שיש לחוש שיאמר גוי. וטעם זה כתבו גם התוס׳ עירובין לט, ב ד״ה אי וביצה כד, ב ד״ה ולערב. אבל רש״י כאן ובשאר מקומות כתב בפירוש שהטעם הוא שלא יהנה ממעשה שבת. וראה עוד שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ לט, ב״י סי׳ תקטו ולח״מ הל׳ יו״ט ספ״א.
ובמחנ״א בהגהותיו על הרמב״ם הל׳ שבת שם כתב על דברי רבינו, שאינו נראה, דכל שנעשה בשוגג לא שייך לומר כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. והוסיף ׳ודוק בפירש״י ז״ל בשמעתין׳. והדברים צ״ב שהרי רש״י כתב כאן בפירוש: ׳דאע״ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה׳..
ובמחנ״א בהגהותיו על הרמב״ם הל׳ שבת שם כתב על דברי רבינו, שאינו נראה, דכל שנעשה בשוגג לא שייך לומר כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. והוסיף ׳ודוק בפירש״י ז״ל בשמעתין׳. והדברים צ״ב שהרי רש״י כתב כאן בפירוש: ׳דאע״ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה׳..
צ. הרא״ה בבדה״ב שם הביא דברי רבינו ביתר ביאור: ׳אבל מורי רבינו משה ז״ל לא אמר כן, אלא כל מקום שהוא אסור מחמת מעשה איסור שנעשה בו, ואי אפשר שיגיע לו אלא על ידי מעשה איסור, כיון שאסור לבו ביום, אף לערב אסור בכדי שיעשו, שאם אי אתה אומר כן, נמצא זה נהנה ממעשה שבת, ואיסור זה בכלל איסור היום, שאין זה איסור מחודש, אלא בכלל איסור היום, שכיון שראוי שיאסור לבו ביום שלא יהנה ממעשה שבת, אף לערב ראוי שיאסר בכדי שיעשו, שלא יהנה ממעשה זה׳.
רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין הוא בין אחרים. דאף על גב דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד כדאיתא במסכת גיטין (גיטין נג:), הני מילי ביומיה, כי היכא דלא ליתי לאיערומי ולבישולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי, אבל לקונסו עולמית לא, דכיון דקנסיה ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי, כיון דלא אהני ליה מעשיו, דליכא מאן דקניס שוגג בהא כמזיד לגמרי אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, אבל רבי יהודה לא.
במזיד לא יאכל הוא עולמית. דקנסי ליה, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, וכדמשמע בבבא קמא (שם) דאמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר אמר קרא (שמות לא, יד) קודש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורים, מדקאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא קאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ורבי יהודה, שמע מינה דליכא מאן דאית ליה האי סברא אלא רבי יוחנן הסנדלר, אבל רבי יהודה לערב הוא נהי דאינו אוכל אבל אחרים אוכלין, ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן לבד. וכן כתב הרב בה״ג ז״ל וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה.
וכל מאי דשרי לערב כתב רש״י ז״ל וכן בה״ג בכדי שיעשו, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו מעשיו. ויש מי שפירש לערב מותר מיד, וכן כתב רבינו הרב ז״ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי, כגון שהביא דורון לישראל (ביצה כד:) ויש מאותו המין במחובר, אי נמי (שבת קנא:) נכרי שהביא חלילין, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא, לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו, כההיא דפרק יציאות השבת (שבת יח:) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, אבל המבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפילו בשוגג, [ו]במזיד נמי דאסר רבי יהודה ביומיה ושרי לה לערב לאחרים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה.
כלי שהוקצה בין השמשות מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת אע״פ שכבה הנר אסור לטלטלו כל אותה שבת לא הדליקו בה באותה שבת שאין כאן מוקצה מחמת איסור אלא שהוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלו ויש אומרים דוקא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא מחמה לצל אבל נר חדש והוא שלא הדליק בו מעולם מותר אף מחמה לצל והוא ראוי להשתמש בו להיתר וכבר ביארנוה בשלישי של שבת במשנה חמישית שבו:
רש״י בד״ה רבי יהודה כו׳ אלא טעמא משום דלא לתהני מעבירה הוא כו׳. נ״ב ותימה הא מסקינן להדיא בפ׳ הנזקין דר״מ לא קניס שוגג אטו מזיד ור׳ יהודה הוא דקניס שוגג אטו מזיד ובע״כ צריכין אנו לפרש דקנסו שוגג אטו מזיד לאסור באותו היום לכ״ע כאילו נעשה במזיד אבל שהחמירו עוד במזיד לאסור לו עולמית משום קנסא לא החמירו בשוגג ודו״ק:
בפרש״י בד״ה רבי יהודה אומר בשוגג כו׳ דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא כו׳ והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו כו׳ משום דקנסו שוגג אטו מזיד כו׳ דא״כ דקנסא דרישא כו׳ עכ״ל וכמו שהוא בפרש״י שלפנינו כך ראיתי בפירוש ישן נושן ומהרש״ל כתב ותימה דהא בהדיא בפרק הניזקין מסיק לר׳ יהודה דקניס שוגג אטו מזיד ובע״כ כו׳ עכ״ל ע״ש וכדבריו נמי מצאתי בפירוש א׳ וז״ל דאע״ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא קנסו שוגג אטו מזיד ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטיה הנאה מעבירה ולהכי מפרש במסכת גיטין דר״י קניס שוגג אטו מזיד ומיהו במזיד קניס ליה טפי לדידיה ולא יאכל עולמית ואיידי כו׳ והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ומתניתין דאסר ליה ליומא אפילו לאחריני לאו ר״י היא דכיון דטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד הוא מזיד משוינן לי׳ לכ״ע בכדי שיעשו כדין מזיד משום דלא נתהני מעבירה ל״ש הוא ול״ש אחריני ע״כ העתקתי מפי׳ ישן גם מדברי התוס׳ לקמן בשמעתין נראה כן דלפי סוגיא דשמעתין נמי טעמא דר״י משום קניס שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין אבל לפירוש רש״י שלפנינו גם בפירוש הישנים נראה לפי דרכו דאי משום קנסא דשוגג אטו מזיד לאחריני ליכא למקנס כלל וכן מוכיח פרש״י בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות שכתב שם דאיהו גופיה לר״י בו ביום אסור מטעמא דשוגג אטו מזיד ולא הזכיר שם לאסור גם לאחריני משום דלטעמא דשוגג אטו מזיד האמור בפרק הניזקין ליכא למקנס אחריני אבל לרב הכא דדייק לי׳ איסורא ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים ע״כ דלר״י נמי לא יאכל לו ולאחריני קאמר אית לן למימר ע״כ דטעמיה לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד דלאחריני ליכא למקנס אלא דטעמיה משום דכיון דעבירה מיהא איכא אסור בו ביום לו ולאחריני דלא נמטיה הנאה מעבירה ואהא כתב רש״י דליכא להקשות מנליה לרב לאוקמיה מתני׳ דאסור ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים וכר״י דאימא דטעמיה דר״י משום שוגג אטו מזיד ולא אסור לאחרינא דהשתא מתני׳ דאסור לאחריני ע״כ לא אתיא כר״י וקאמר דרב אית ליה דאי טעמא דר״י משום דקניס שוגג אטו מזיד אמאי משתרי הוא לאורתא כו׳ אלא טעמיה משום דלא ליתהני מעבירה כו׳ וההיא סוגיא דפרק הניזקין דפריך התם דר״י אדר״י ודאי לא סבירי להו הך דרב דהכא דקאמר טעמא דר״י משום דלא ליתהני מעבירה דלהאי טעמא לא קשיא כלל דר״י אדר״י התם אלא משום קנסא דשוגג אטו מזיד הוא ולא חש תלמודא דהתם להך מילתא דמדקדק רב הכא דאי טעמא משום דקנסא אמאי משתרי הוא לאורתא כו׳ כפרש״י דאיכא למימר דלא רצה לקנוס בשוגג אטו מזיד כ״כ לאסור עולמית כמו במזיד וסגי למקנס שוגג אטו מזיד בו ביום וכדברינו אלו מוכיח פרש״י דפ׳ מרובה שפירש שם דמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה לא יאכל בין לו בין לאחרים והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטים עכ״ל דמשמע מפירושו מתוך סוגיא דשמעתין לרב אבעי לן לפרושי הכי דלא יאכלו לו ולאחריני אבל לפי הסוגיא דפ׳ הניזקין דטעמיה דר״י משום קנסא לית לן לפרושי לא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי דלכך לא הזכיר שם בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות איסורא דלא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי כמ״ש לעיל והדברים ברורין ואין כאן מקום תימה לפרש״י שלפנינו כמו שכתב מהרש״ל ודו״ק:
Rabbi Yehuda says: If he cooked the food unwittingly, he may eat it at the conclusion of Shabbat, as the Sages penalized even one who sinned unwittingly by prohibiting him from deriving immediate benefit from the dish that he cooked. If he cooked it intentionally, he may never eat from it.
הכל
(5) רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.
Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: If he acted unwittingly, the food may be eaten at the conclusion of Shabbat by others, but not by him. If he cooked the food intentionally, it may never be eaten, neither by him nor by others. According to Rav, the mishna is referring to a case where one slaughtered the animal unwittingly. According to Rabbi Yehuda, the slaughter is valid but it is prohibited to eat the animal on Shabbat.
ר׳ יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת – בכדי שיעשו כר׳ יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי׳ לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה.
במזיד לא יאכל עולמית כו׳ – לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבוד איסורא אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות באלו נערות (דף לד:) ובב״ק בפרק מרובה (דף עא.) ושמרתם את השבת כי קדש וגו׳ מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה יכול אפילו בשוגג ת״ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג.
רבי יוחנן הסנדלר אומר: אם בשוגג — יאכל התבשיל למוצאי שבת, ואולם רק לאחרים ולא לו, במזיד — לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים. ולפי רב יש לפרש את משנתנו לשיטת ר׳ יהודה כששחט בשוגג, ובאופן זה שחיטתו כשרה, ואולם הבהמה אסורה בשבת עצמה.
Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: If he acted unwittingly, the food may be eaten at the conclusion of Shabbat by others, but not by him. If he cooked the food intentionally, it may never be eaten, neither by him nor by others. According to Rav, the mishna is referring to a case where one slaughtered the animal unwittingly. According to Rabbi Yehuda, the slaughter is valid but it is prohibited to eat the animal on Shabbat.
הכל
(6) וְנוֹקְמַהּ בְּמֵזִיד וְרַבִּי מֵאִיר.
The Gemara challenges this: And let us interpret the mishna as referring to a case where he slaughtered the animal intentionally, and explain that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that eating the animal in such a case is permitted only after the conclusion of Shabbat.
ונוקמה במזיד ורבי מאיר כלומר מתנית׳ דאומר דאסורה באכילה נוקמה ששחט במזיד ורבי מאיר דהוא א׳ במזיד לא יאכל. לא ס״ד דקתני במתנית׳ (דאמר) השוחט בשבת ויוה״כ ודומיא דיוה״כ מה יוה״כ לא שנא שוגג (לאיסור) [ל״ש מזיד לא אכיל] ה״נ לא אכיל:
The Gemara challenges this: And let us interpret the mishna as referring to a case where he slaughtered the animal intentionally, and explain that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that eating the animal in such a case is permitted only after the conclusion of Shabbat.
הכל
(7) לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּקָתָנֵי דֻּומְיָא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מָה יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד לָא אָכֵיל אַף הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד לָא אָכֵיל.
The Gemara responds: That possibility should not enter your mind, as the case of slaughter on Shabbat is juxtaposed to and taught in a manner similar to the case of slaughter on Yom Kippur. Just as with regard to slaughter on Yom Kippur, it is no different whether one slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day due to the fast, so too here, with regard to slaughter on Shabbat, it is no different whether he slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day. Rabbi Meir, though, deems it permitted for one who cooked unwittingly to eat the cooked food on Shabbat.
ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דקתני [שהרי הוא שונה] כאחת שוחט בשבת וביום הכיפורים, ומשם נלמד כי דין השבת הוא דומיא [בדומה] ליום הכפורים, מה יום הכפורים לא שנא [אינו שונה] אם היה זה בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] במזיד — לא אכיל [אינו אוכל], שהרי כל אכילה נאסרה בו, אף הכא נמי [אף כאן, בשבת, גם כן], לא שנא [אינו שונה] בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] במזיד — לא אכיל [אינו אוכל].
The Gemara responds: That possibility should not enter your mind, as the case of slaughter on Shabbat is juxtaposed to and taught in a manner similar to the case of slaughter on Yom Kippur. Just as with regard to slaughter on Yom Kippur, it is no different whether one slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day due to the fast, so too here, with regard to slaughter on Shabbat, it is no different whether he slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day. Rabbi Meir, though, deems it permitted for one who cooked unwittingly to eat the cooked food on Shabbat.
הכל
(8) וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ בְּשׁוֹגֵג וְרַבִּי יְהוּדָה וְהָא אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ קָתָנֵי הָכִי קָאָמַר אע״פ אַף עַל פִּי דִּבְמֵזִיד מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ הוּא הָכָא דִּבְשׁוֹגֵג שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
The Gemara asks: And can you interpret the mishna as referring to a case of unwitting slaughter and in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in the mishna: Although he is liable to receive the death penalty? One is liable to be executed only if he intentionally performs labor on Shabbat. The Gemara answers that this is what the mishna is saying: Although if he slaughtered it intentionally he is liable to receive the death penalty, here, in a case where he slaughtered the animal unwittingly, his slaughter is valid.
ומי מצית מוקמת [לה] בשוגג ור׳ יהודה – והא מתנית׳ אע״פ שמתחייב בנפשו [קתני]1 במזיד הכא בשוגג שחיטתו כשרה ויכול לאוקומי כר׳ יהודה:
1. צ״ל הכי קאמר אע״פ דבמזיד מתחייב בנפשו הכא דבשוגג וכו׳.
ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד אותה, את משנתנו] בשוגג וכשיטת רבי יהודה? והא [והרי] ״אף על פי שמתחייב בנפשו״ קתני [הוא שונה], ואין אדם חייב מיתה אלא אם עשה במזיד! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: השוחט (בשוגג) בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שבמזיד מתחייב בנפשו הוא, הכא [כאן] שעשה בשוגג — שחיטתו כשרה.
The Gemara asks: And can you interpret the mishna as referring to a case of unwitting slaughter and in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in the mishna: Although he is liable to receive the death penalty? One is liable to be executed only if he intentionally performs labor on Shabbat. The Gemara answers that this is what the mishna is saying: Although if he slaughtered it intentionally he is liable to receive the death penalty, here, in a case where he slaughtered the animal unwittingly, his slaughter is valid.
הכל
(9) וְנוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר דְּאָמַר לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד לָא אָכֵיל רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר קָמְפַלֵּיג בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ תַּנָּא דִּידַן שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה קָתָנֵי לָא שְׁנָא לוֹ וְלָא שְׁנָא לַאֲחֵרִים.
The Gemara challenges: And let us interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar, who says: It is no different whether he cooked unwittingly and it is no different whether he cooked intentionally; he may not eat it on Shabbat. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan HaSandlar draws a distinction with regard to the conclusion of Shabbat, in that he permits eating food cooked on Shabbat for others and not for him, while the tanna of our mishna teaches: His slaughter is valid, without qualification, indicating that with regard to his ruling it is no different for him and it is no different for others.
ר׳ יוחנן הסנדלר קא מפליג וכו׳ הכא שחיטתו כשרה לא שנא לו ולא שנא לאחרים כלומר שמותרת למוצאי שבת אפי׳ מזיד ולא יכול לאקומי כר׳ יוחנן הסנדלר:
ונוקמה כר׳ יוחנן הסנדלר דאמר כו׳ – לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים. ואית דמפרשי דהאי במזיד לא יאכל דרבי מאיר ובשוגג לא יאכל דרבי יהודה לא יאכל הוא אבל לאחרים שרי והאי אסורה באכילה ליומיה דקאמר רב נמי לדידיה קאמר אבל לאחריני שרי ולאו מילתא דהא דומיא דיום הכפורים קתני דלא שנא לו ולא שנא לאחרים אסור ועוד אסורה באכילה ליומא לגמרי משמע.
ונוקמא כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא יאכל. כך היא גירסת הספרים. וקשה לי למה ליה להזכיר כאן מה שאוסר רב יוחנן לדידיה בין בשוגג בין במזיד, ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל, והכי הוה ליה למימר ונוקמא בשוגג ורבי יוחנן הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא. ונראה דמכיון דאוקמוה חבריא כרבי יהודה הבין המקשה דמשום דרבי יוחנן הסנדלר אסר לה לדידיה לגמרי אפילו בשוגג לא אוקמה כותיה, אלא שאל הבין טעמו של דבר, ולפיכך שאל אף על גב דרבי יוחנן הסנדלר אסר לגבי דידיה שוגג כמזיד אמאי לא מוקמינן לה כותיה ובשוגג. ופרקינן משום דכשרה לגמרי, משמע בין לדידיה בין לאחריני, וכאן גילה לו טעמא של דבר. אי נמי יש לומר דמשום דנדינן מדרבי מאיר מדלא אסר בשוגג אלא במזיד, ואנן דומיא דיום הכיפורים תנינן, לפום כן אמר ליה ונוקמוהו כרבי יוחנן הסנדלר דאסר בין בשוגג בין במזיד, וזה נכון.
ושואלים: ונוקמה [ונעמיד אותה, את משנתנו] בין בשוגג ובין במזיד, וכדעת רבי יוחנן הסנדלר שאמר: לא שנא [אינו שונה] אם בישל בשוגג ולא שנא [ואינו שונה] אם עשה במזיד — לא אכיל [אינו אוכל] בשבת עצמה! ומשיבים: רבי יוחנן הסנדלר קמפליג [מחלק] במוצאי שבת, שהוא מתיר לאחרים ולא לו, ואילו התנא דידן [שלנו] ״שחיטתו כשרה״ קתני [הוא שונה], ומשמע — לא שנא [אינו שונה] לו ולא שנא [ואינו שונה] לאחרים.
The Gemara challenges: And let us interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar, who says: It is no different whether he cooked unwittingly and it is no different whether he cooked intentionally; he may not eat it on Shabbat. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan HaSandlar draws a distinction with regard to the conclusion of Shabbat, in that he permits eating food cooked on Shabbat for others and not for him, while the tanna of our mishna teaches: His slaughter is valid, without qualification, indicating that with regard to his ruling it is no different for him and it is no different for others.
הכל
(10) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל וּמְשַׁתֵּיק לֵיהּ רַב.
§ The tanna taught a baraita before Rav: One who cooks on Shabbat unwittingly may eat the food that he cooked; if he did so intentionally, he may not eat the food that he cooked, and Rav silenced him.
{שמעתא דאמאי מוקים רב מתניתין דהשוחט בשבת כר״י}
והא דתני תנא קמיה דרב ומשתיק ליה רב – משום דלא שני ליה לרב במוקצה מחמת איסור בין היכא דדחייה בידים להיכא דלא דחייה בידים, אלא כולן אסורים בין לר״מ בין לר׳ יהודה. שהרי שניהם שוין בנר שהדליקו בה באותה שבת שהוא אסור לטלטל, וכן השוחט בשבת, שלא היה מבע״י מוכן, אסור בין לר״מ בין לר׳ יהודה.
ואסיקנא: כי קא שרי ר״מ, כגון שהיה לו חולה מבע״י והבריא בשבת.
ואי איכא דקשיא ליה: מאי דוחקיה דרב לאוקומה למתני׳ בשהיה לו חולה מבע״י והבריא ור׳ יהודה היא, נוקמה בשלא היה לו חולה ואפי׳ לר״מ. איכא למימר: מדקתני, אף על פי שמתחייב בנפשו, משמע ליה לרב דהאי דאסורה באכילה ליומא משום מעשה שבת הוא, כר׳ יהודה, שכנגדו במזיד מתחייב בנפשו, ובשהיה לו חולה מבע״י והבריא. דאי בשלא היה לו חולה מבע״י, הא לאו משום מעשה שבת מתסרא ליומא, אלא משום מוקצה.
{שמעתא דמעשה שבת}
נקיטינן מהני שמעתתא דמתמרן בגמ׳ בהדין ענינא:
המבשל בשבת דבר שהיה מוכן מבעוד יום, בשוגג, יאכל, במזיד, לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים ולערב מותר בכדי שיעשו. אורויי מורינן הכי, ומדרש בפרקא לא דרשינן אלא כר׳ יהודה, דאמר: אסורה באכילה ליומיה, ל״ש לו ול״ש לאחרים, בין בשוגג בין במזיד. ולערב, אסור בכדי שיעשה ואח״כ מותר לאחרים, ולא לו, אם בשל במזיד. ואם בשל בשוגג, מותר לו ולאחרים.
וקוצץ דלעת ובשלה, או שלא בשלה, כיון שהיתה מחוברת מבע״י ולא היתה מן המוכן, אסורה ביומה לכל אדם ולערב אסורה בכדי שתעשה. וכן המבשל לחולה בשבת, אסור לבריא בו ביום בלבד, גזירה שמא ירבה בשבילו. והשוחט לבריא בשבת דינו כדין קוצץ דלעת, ואסורה ביומיה לכל אדם, בין לר״מ בין לר׳ יהודה, ולערב אסורה בכדי שתעשה.
והשוחט לחולה שחלה מבע״י ולא הבריא, מותר לבריא באומצא. ואם חלה מבע״י והבריא בשבת, דינו כדין המבשל בשבת, לר״מ כדאית ליה ולר׳ יהודה כדאית ליה.
והרי״ף ז״ל לא ביאר דברים הללו כל הצורך, ומקצתם שכתבם שלא על אופניהם. וכבר כתבנו בענין הזה במס׳ שבת, בפ׳ כירה (שמעתא דהמבשל בשבת; דף לח.).
{שמעתא דמעשה שבת}
ועוד, נקיטין מהני שמעתתא דמיתמרן בגמ׳ בהדין ענינא, המבשל בשבת דבר שהיה מוכן מבעוד יום, בשוגג, יאכל, במזיד, לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים ולערב מותר בכדי שיעשו, אורויי מורינן וכו׳, עד והרי״ף ז״ל לא ביאר דברים הללו כל הצורך, ומקצתם שכתבן שלא על אופניהם, וכבר כתבנו בענין הזה במס׳ שבת, בפ׳ כירה.
אמר הכותב: גם אנחנו כתבנו שם ופירשנו דברי רבינו הגדול, וביררנו שהם נכונים בראיות נכונות. וכך הסכימו הגאונים, שהלכה כר׳ יהודה למדרש ולאורויי.
ומה שכתב1 בסתם, השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בו ביום באומצא, ולא פירש דוקא בשהיה לו חולה מבע״י, זה ודאי מספק עלינו את השמועה הזאת. שאנו סבורים [דכל מוקצה מחמת איסור]2 לר׳ מאיר3 אית ליה כל מוקצה מחמת איסור וכ״ש לר׳ יהודה, ואף על פי שלא דחאו בידים אסור, כסבריה דרב, דהא מסקנא דשמעתין. וכיון דקי״ל כוותייהו במוקצה מחמת איסור בשבת, וביו״ט אפי׳ במוקצה סתם, ממילא שמעינן לשוחט לחולה שחלה בשבת שהוא אסור לבריא. ורב דימי לא פליג מידי, אלא בגזירה דשמא ירבה בשבילו איירי. וכן מצינו כדעת הזו לראשונים, כגון רב אחא ובעל הלכות.
אלא שנראה מדברי רבינו ז״ל שהוא סובר דרב דימי לית ליה מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים, כקושיין לעיל. ולא סבירא לן כרב, דלא שני ליה, דאיהו מדאית ליה מוקצה אזיל ביה לחומרא. וכבר ראינו לו ז״ל שהוא כותב בפירות שנשרו דאיסורן משום גזירה שמא יעלה ויתלוש (עיין ביצה ב.), וכן הוזכר בגמ׳ במס׳ ביצה ב׳ וג׳ פעמים (דף ג., וע״ש בדף כה. קרוב לזה, ועיין שם עוד בדף לו:) ולא אמרו שהם מוקצים מחמת איסור, דומיא דכוס וקערה ועששית (עיין שבת מד.) שאפי׳ ר׳ שמעון מודה באיסורן. אלא שאני התם דדחאה בידים. וזה דבר ברור הוא לדעת ר״ש, דאפי׳ במקום שהמוקצה מחמת איסור נוהג בו, כגון שאין דעתו עליו, אין איסורו אלא כשדחאו בידים. וכבר ביארנו זה בתחלת פ׳ אין צדין (שמעתא דגוי שהביא דורון לישראל; ביצה כד:).
מיהו, לר׳ מאיר, דאית ליה כל מוקצה מחמת איסור, וכ״ש לר׳ יהודה, היה נראה לנו דאע״פ שלא דחאו בידים אסור, כסבריה דרב. אלא שהרב ז״ל סובר דרב לטעמיה, דמחמיר במוקצה, אבל אנן לית לן ממוקצה אלא מאי דאשכחן ביה לתנאי, דהיינו דחאו בידים. והיינו סבריה דתנא דתני קמיה שוחט, וסברא דגמ׳ דמקשי - ודלמא שאני התם דדחיה בידים. ורב דימי מנהרדעא כוותייהו פסק.
וזו הסברא מסתייעת מפשטי השמועות ממקומות אחרים. שהרי אמרו בתחלת מס׳ ביצה (דף ב:), לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו״ט שחל להיות אחר השבת עסקינן וכו׳. ואקשינן, אי הכי שבת דעלמא תשתרי, ולא אמרו שהיא מוקצה מחמת איסור. וכבר נשתבשו שם רבים בפירושה, והוצרכו להעמידה בשבת שיש לו חולה.
עוד אמרו שם בגמ׳ ביצה (דף ו:) ופסחים (דף נו:) ובשבת (דף קנו:): השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דתנן, אם לא היתה נבלה מע״ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. שמעת מינה, שזו מוכנת לאדם היא בשבת אף על פי שאיסור שבת עליה. והיינו סבריה דאביי בשמעתין (דף יד.) וסוגיין דעלמא כוותיה.
זהו דעת רבינו וזהו קיצורו בהלכה הזו. וכן כתב תלמידו הרב ר׳ משה ז״ל. ויש לנו פי׳ אחר לפי שדעתנו כשמועות שהזכרנו, והוא כתוב בספר הזה בפרק שני ממסכת ביצה (שמעתא דעשיית מלאכה לכלבים ביו״ט; דף כא.).
1. ר״ל, ומה שכתב הרי״ף.
2. נראה דכ״ז יש למחוק.
3. נדצ״ל: דלר׳ מאיר.
א מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב: המבשל בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל, ומשתיק ליה [והיה משתיק אותו] רב, משום שטעות היא.
§ The tanna taught a baraita before Rav: One who cooks on Shabbat unwittingly may eat the food that he cooked; if he did so intentionally, he may not eat the food that he cooked, and Rav silenced him.
הכל
(11) מַאי טַעְמָא מְשַׁתֵּיק לֵיהּ אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה וְתַנָּא תָּנֵי כְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה מַאן דְּתָנֵי כְּרַבִּי מֵאִיר מְשַׁתֵּיק לֵיהּ.
The Gemara asks: What is the reason that Rav silenced him? If we say it is because Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and the tanna taught the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can it be that merely because he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda he silences one who teaches a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir?
ושואלים: מאי טעמא משתיק ליה [מה טעם היה משתיק אותו]? אילימא [אם תאמר] משום דסבירא ליה [שסבור הוא, רב] כרבי יהודה, ואילו התנא תני [שנה] כרבי מאיר, וכי משום דסבירא ליה [שסבור הוא] כרבי יהודה, מאן דתני [מי ששונה] כדעת רבי מאיר נחשב כטועה ומשתיק ליה [היה משתיק אותו]?!
The Gemara asks: What is the reason that Rav silenced him? If we say it is because Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and the tanna taught the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can it be that merely because he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda he silences one who teaches a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir?
הכל
(12) וְעוֹד מִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה וְהָאָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי כִּי מוֹרִי לְהוּ רַב לְתַלְמִידֵיהּ מוֹרֵי לְהוּ כר׳ כְּרַבִּי מֵאִיר וְכִי דָּרֵישׁ בְּפִירְקָא דָּרֵישׁ כְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם עַמֵּי הָאָרֶץ.
And furthermore, does Rav hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But doesn’t Rav Ḥanan bar Ami say: When Rav issues a ruling to his students, he issues a ruling in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and when he teaches in his public lecture delivered on the Festival, he teaches in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, due to his concern that the ignoramuses would treat the prohibition of labor on Shabbat with disdain?
ומי סבר לה רב כרבי יהודה והאמר רב חנן כי מורי וכו׳ כלומר וכך הלכה כרבי מאיר ומ״ט משתיק וכי תימא משום עמי הארץ טעמא דמשתיק אותו דתנא בפרקא תנא קמיה כלומר בבית המדרש קדם כולי עלמא כלומר בפני עמי הארץ משום קילותא דע״ה כו״ע לתנא בלשון הקודש צייתי לאמורא צייתי כלומר למתרגם ועדיין מ״ט משתיק אותו אמר רב נחמן שוחט תנא קמיה דמשום הכי משתיק אותו וכו׳ אלא במבשל ראוי לכוס כלומר בלשון לעז משייר אבל שוחט ואינו ראוי לכוס כלומר דבשחיטה קיימי ושחיטה אסורה ביום. לא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום וכו׳ כלומר מע״ש היה חולה שיש לו סכנה דראוי לחלל עליו את השבת:
כי מורי להו רב לתלמידיה – במבשל בשבת הוראה ביחיד מורי להו כרבי מאיר דמיקל.
בפירקא – ביום השבת ברבים.
מורי להו כר״מ – משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ׳ כירה (שבת דף לח. ע״ש) כר״מ וקשה מכאן לפי׳ הקונטרס דבריש אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש הקונט׳ דטעמא דאסורין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י״ט והרי מבשל בשבת דבשוגג יאכל אע״ג דנהנה ממלאכת שבת ומיהו י״ל דאין נהנה כ״כ כיון דבלאו בישול ראוי לכוס אבל קשה משוחט בשבת בשוגג דיאכל לר״מ היכא דהיה לו חולה מבעוד יום והבריא כדאמרינן בסמוך משום דלא הוי מוקצה ולא אסר מטעם שנהנה ממלאכת שבת וי״ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו.
תוס׳ בד״ה מורי להו כו׳ כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב כו׳ וזה הטעם של ר״י שמא יאמר לעובד כוכבים לך ולקוט ע״ש בריש אין צדין:
ועוד יש לשאול לעצם הדבר, מי סבר לה [והאם סבור] רב כרבי יהודה? והאמר [והרי אמר] רב חנן בר אמי: כי מורי להו [כאשר היה מורה] רב לתלמידיה [לתלמידיו] הלכה למעשה — מורי להו [היה מורה להם] בענין מבשל בשבת כדעת ר׳ מאיר, וכי דריש בפירקא [וכאשר היה דורש לרבים] — דריש [היה דורש] כרבי יהודה, משום שחשש מעמי הארץ שיזלזלו במלאכת שבת!
And furthermore, does Rav hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But doesn’t Rav Ḥanan bar Ami say: When Rav issues a ruling to his students, he issues a ruling in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and when he teaches in his public lecture delivered on the Festival, he teaches in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, due to his concern that the ignoramuses would treat the prohibition of labor on Shabbat with disdain?
הכל
(13) וְכִי תֵּימָא תַּנָּא בְּפִירְקֵיהּ תְּנָא קַמֵּיהּ אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְתַנָּא צָיְיתִי לְאָמוֹרָא צָיְיתִי.
And if you would say that the tanna taught the baraita before Rav during the public lecture and Rav silenced him so that the ignoramuses would not learn from him, is that to say that everyone attending the public lecture listens to the tanna who is citing the baraita? There is no need to silence the tanna, because they listen to the disseminator [amora], the Sage who repeats what he hears from Rav loudly for the benefit of those attending the lecture, and the amora quoted Rav’s ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
וכי תימא תנא בפירקיה תנא קמיה – ברבים היה שונה משנה זו ביום הדרשה וחייש רב לעמי הארץ שלא ישמעו קולו.
אטו – בני הכנסת הבאים לשמוע מה שהיה רב דורש.
לתנא צייתי – כלומר הם מטין אוזן לשמוע מן התלמידים היושבים שם ושונין איש משנתו לעצמו.
לאמורא – שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו אליו היו שומעין.
וכי תימא [ואם תאמר]: התנא בפירקיה תנא קמיה [חוזר המשניות בזמן הדרשה בציבור שנה לפניו] כשיטת ר׳ מאיר, ולכן השתיק אותו, כדי שלא ילמדו מכך עמי הארץ — דבר זה קשה לומר, אטו כולי עלמא לתנא צייתי [וכי הכל לחוזר המשניות הם מקשיבים] לשמוע מה אמר? והלוא לאמורא צייתי [הם מקשיבים], לחכם הממונה להשמיע לרבים את דברי רב, והוא הרי שומע מפי רב כדברי ר׳ יהודה, וכך היה משמיע לרבים!
And if you would say that the tanna taught the baraita before Rav during the public lecture and Rav silenced him so that the ignoramuses would not learn from him, is that to say that everyone attending the public lecture listens to the tanna who is citing the baraita? There is no need to silence the tanna, because they listen to the disseminator [amora], the Sage who repeats what he hears from Rav loudly for the benefit of those attending the lecture, and the amora quoted Rav’s ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
הכל
(14) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק תַּנָּא שׁוֹחֵט תְּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֹאכַל בְּמֵזִיד לֹא יֹאכַל אֲמַר לֵיהּ מַאי דַּעְתָּיךְ כְּרַבִּי מֵאִיר עַד כָּאן לָא קָשָׁרֵי רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בִּמְבַשֵּׁל דְּרָאוּי לָכוֹס אֲבָל שׁוֹחֵט דְּאֵין רָאוּי לָכוֹס לָא.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The tanna taught the halakha of one who slaughters before Rav: One who slaughters an animal on Shabbat unwittingly may eat from the slaughtered animal; if he slaughtered it intentionally, he may not eat from the slaughtered animal. Rav said to the tanna: What do you think, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir? Rabbi Meir deems eating permitted only in the case of one who cooks unwittingly on Shabbat, as even before he cooks the food it is fit to be chewed [lakhos], i.e., to be eaten uncooked, in a permitted manner, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began. But in the case of one who slaughters an animal, where the meat was not fit to chew, Rabbi Meir does not permit eating it on Shabbat, because it was set aside from use on Shabbat.
עד כאן לא קשרי ר״מ אלא במבשל – בשוגג דכיון דאיסור שבת ליכא דשוגג הוא איסור מוקצה נמי ליכא דמעיקרא הוי חזי לכוס חיה.
אבל שוחט – בשוגג נהי דאיסור שבת ליכא משום מוקצה מיהא אסורה דבין השמשות לא הויא חזיא לכוס. כל אכילה שלא כדרכה קרי כוסס כמו (ברכות דף לז.) הכוסס את החיטין הכוסס את האורז כס פילפלי ביומא דכפורי (שם דף לו:).
אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. פי׳ לית ליה לרב הא דאמרינן לעיל ודלמא שאני הכא דהא דחייה בידים, אלא כל מוקצה מחמת איסור אסור, ואע״ג דאיסור הבא מאליו הוא. ור׳ מאיר נמי אית ליה מוקצה מחמת איסור בנר שהדליקו בה באותה שבת כדאמרינן במס׳ שבת בפ׳ כירהא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בביצה פ״קב גבי הא דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, דלר׳ יהודה מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, משמעג דמוכן לאדם הוא, והכא אמרינן דאע״ג דלא דחייה בידים כל מוקצה מחמת איסור אסור והויא לאדם נמי מוקצהד. איכא למימר שכך הדין, שכל מה שנעשה מוקצה מאיליו מחמת איסור שבת אינו מוקצה אלא לעובר על האיסור בהכנתו, כגון תרנגולת שנעשית מוקצה בשבת מחמת איסור שבת, שאם נשחטה, הואיל ואיסור שבת יש בשחיטתה אסורה אע״פ ששחטה לחולה, שהרי מוקצתה משחיטה מחמת איסור שבת, אבל מתה מאיליה, אם תמצא לומר מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, מותרת ואינה מוקצת, שמקצת הכנתה עליה בכל ענין שלא חל עליו איסור שבת, לפיכך אין ביצתה מוקצתו. והיינו נמי דאמרינן בריש ביצהז שבת דעלמא תשתרי, אע״פ שאין התרנגולת עומדת לאכילה בשבת מחמת איסור שבת, כיון שלא הוקצת בידים עדיין הכנתה עליה בכל מה שאפשר ליהנות ממנה בלא חלול שבת כגון ביצהח, וזה הפי׳ נכון. ור״ת ז״לט פירשה לההיא בשיש לו חולה בתוך ביתו. ואינו נכון. ויש שפירשוהי עוד לר׳ שמעון דשרי בשנתנבלה בשבתכ, לדידיה הוא דמקשי מביצה בשבתל.
א. מד, א.
ב. ו, ב.
ג. בשטמ״ק: דמשמע.
ד. ראה תוס׳ שבת קנו, ב ד״ה רבי יהודה; פסחים נו, ב ד״ה דתנן, ביצה ו, ב ד״ה השתא, תוס׳ ותוס׳ הרא״ש לעיל יד, א ד״ה אם לא.
ה. כי״ל ושטמ״ק: הוקצת.
ו. עי׳ חידושים וביאורים סי׳ כג אות ב מ״ש על דברי רבינו.
ז. ב, ב.
ח. בשטמ״ק: ביצתה.
ט. ספר הישר סי׳ שעד.
י. כן כתב הרשב״א בשם רבינו יונה.
כ. ראה שבת קנו, ב.
ל. בביצה שם. וע״ע בחי׳ הרשב״א ובשטמ״ק. והגרר״ב הגיה: דמקשי דביצה בשבת דעלמא תשתרי.
עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל הואיל וראו לכוס. כלומר שאין שם איסור מוקצה, [ו]מחמת איסור בישול לא אסר ליה רבי מאיר בשוגג אפילו לדידיה, אבל בשוחט אף על גב דאינו נאסר עליו מחמת מעשה איסור שנעשה בו בשבת, מוקצה מיהא הוי. ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת אסור מודה הוא בשוחט שאסור, ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שבת מה:) דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, הכא מודה, דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא, אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת, והיינו דמשתיק ליה רב לתנא. ותדע לך דאם איתא דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, איכא למיפרך אטו דמאן דאית ליה כרבי שמעון משתיק לה רב, ורבינו נ״ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן, בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא, והא דמשתיק ליה רב לתנא, לא אקשינן עליה מאן דתני כרבי שמעון משתיק ליה כדאקשינן אטו מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה, היינו טעמא משום דלא הוזכר דעת רבי שמעון בשום משנה ובשום ברייתא, אבל רבי מאיר הרי נתברר דעתו בברייתא דהתיר במבשל בשוגג.
אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. וסבירא ליה לרב דבין רבי מאיר ובין רבי יהודה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו אית להו, ודלא כי הא דאמרינן לעיל שאני התם דדחיא בידים. וא״ת א״כ היכי מקשינן בפרק קמא דביצה (ביצה ו:) השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור, לפי שאינו מן המוכן, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, והיכי פשטי מהא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר אפילו מתה ביום טוב אסורה, דילמא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דנבלה משום דאית ליה לר״י מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אבל בהמה שמתה ביום טוב דליכא איסור מוקצה שרי, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ותו היכי קרי לה מוכן לאדם, דכיון שבאת שבת ולא נשחטה הרי נדחית מאכילת אדם ומוכן לאדם נמי לא הוי.
ורבותינו בעלי התוספות ז״ל (חולין יד.) פירשו דלישנא יתירה דייק, דכיון דתנא ר״י אומר אסורה למה ליה לאורוכי לישני ולמיתני לפי שאינה מן המוכן, אלא משום דאשמעינן בה דטעמיה בהא משום דמוכן לאדם דאינה מוכן לכלבים ואפילו ביום טוב אסירא. ורבינו זצ״ל תירץ דסוגיין דהתם כסוגיין דהכא דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, וכיון שכן ודאי טעמיה דרבי יהודה בנתנבלה בשבת שאינו מן המוכן לכלבים הוא. ואם תירוצו של רבינו ז״ל על פירוק למה שקראה שם מוכן לאדם.
והרמב״ן ז״ל תירץ דמוקצה מחמת איסור הבא מאליו הוי מוקצה כשהוכן על ידי איסור, כגון ששחט את הבהמה שלא נראה אלא על ידי איסור שנעשה בה, לפי שהוא ודאי כשבאה שבת ולא שחטה הקצה אותה מדעתו מחמת איסור שבת, אבל כל מה שיתכן שיכין ממנה בלא איסור, כגון שמתה מאליה, שהרי נתכנה מאליה לכלבים בלא שום איסור, ואם איתא דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודאי הוה שריא לכלבים אפילו נתנבלה בשבת, שהכנה זו לא הוקצת ממנה, ומן הטעם הזה ביצה שנולדה בשבת מדינא שריא, והיינו דמקשינן בפרק קמא דביצה (ביצה ב:) שבת בעלמא תשתרי, שאף על פי שהתרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה ביצתה שאפשר להכנתה בלא איסור היה לן למשרי. ומיהו ר״ת ז״ל אוקמה לההיא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ורבינו ז״ל פירש דלר״ש קא מקשי. ומינה שמעינן דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, והכי מקשינן אי הכי לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בכל מוקצה בר ממוקצה מחמת איסור שדחאו בידים בשבת דעלמא תשתרי.
אמר רב נחמן בר יצחק: כך הוא טעמו של דבר, התנא [חוזר המשניות] שוחט תנא קמיה [שנה לפני] רב: השוחט בשבת, בשוגג — יאכל, במזיד — לא יאכל. אמר ליה [לו] רב: מאי דעתיך [מה דעתך]? כשיטת מי אתה שונה, כשיטת רבי מאיר? והרי עד כאן לא קשרי [לא שמענו שהתיר] רבי מאיר שיאכל בשבת אם עשה בשוגג, אלא במבשל, מפני שמאכל שלא נתבשל ראוי על כל פנים לכוס (לכסיסה, ללעיסה), ולא היה מוקצה כשנכנסה השבת, אבל שוחט, שאין הבשר ראוי לכוס לפני שחיטה — לא התיר, שהרי היה מוקצה כשנכנסה השבת!
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The tanna taught the halakha of one who slaughters before Rav: One who slaughters an animal on Shabbat unwittingly may eat from the slaughtered animal; if he slaughtered it intentionally, he may not eat from the slaughtered animal. Rav said to the tanna: What do you think, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir? Rabbi Meir deems eating permitted only in the case of one who cooks unwittingly on Shabbat, as even before he cooks the food it is fit to be chewed [lakhos], i.e., to be eaten uncooked, in a permitted manner, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began. But in the case of one who slaughters an animal, where the meat was not fit to chew, Rabbi Meir does not permit eating it on Shabbat, because it was set aside from use on Shabbat.
הכל
(15) וְהָא מַתְנִיתִין דְּשׁוֹחֵט הוּא וְאָמַר רַב הוּנָא דָּרֵשׁ חִיָּיא בַּר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה לְיוֹמָא וְנָסְבִין חַבְרַיָּא לְמֵימֵר רַבִּי יְהוּדָה הִיא הָא רַבִּי מֵאִיר שָׁרֵי.
The Gemara asks: But isn’t the mishna addressing the case of one who slaughters an animal, and Rav Huna says that Ḥiyya bar Rav taught in the name of Rav: Consumption of the animal is prohibited for that day, and the members of the company of Sages, i.e., those in the academy, tended to say that this halakha is the opinion of Rabbi Yehuda, from which it may be inferred: But Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat, and he is not concerned that the animal was set aside from use when Shabbat began?
ומקשים: והא מתניתין [והרי משנתנו] ששוחט הוא, ואמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה [משמו] של רב: אסורה הבהמה באכילה ליומא [לאותו יום], ונסבין חבריא למימר [ונטו בני החבורה של החכמים לומר] ששיטת רבי יהודה היא, ומשמע: הא [אבל] רבי מאיר שרי [מתיר] בכגון זה, ואינו חושש למוקצה!
The Gemara asks: But isn’t the mishna addressing the case of one who slaughters an animal, and Rav Huna says that Ḥiyya bar Rav taught in the name of Rav: Consumption of the animal is prohibited for that day, and the members of the company of Sages, i.e., those in the academy, tended to say that this halakha is the opinion of Rabbi Yehuda, from which it may be inferred: But Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat, and he is not concerned that the animal was set aside from use when Shabbat began?
הכל
(16) כִּי שָׁרֵי רַבִּי מֵאִיר
The Gemara answers: When Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat,
כי שרי ר״מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום – וא״ת ונוקי מתניתין בשוגג ור״מ ולא היה לו חולה כלל וי״ל דדומיא דיוה״כ קתני דאסור אף על גב דהיה לו חולה וא״ת והא על כרחיך לא הוה לגמרי דומיא דיוה״כ דבשבת אם לא הבריא מותר אפי׳ לרבי יהודה וי״ל דבמקום ששייך חיוב קא מדמה שבת ליוה״כ כדתני אע״פ שמתחייב בנפשו.
כי שרי רבי מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ואם תאמר ומאי דוחקין לאוקמוה למתניתין כשהיה לו חולה מבעוד יום ורבי יהודה היא, דילמא בשלא היה לו חולה מבעוד יום ורבי מאיר היא דאסר משום מוקצה, וניחא לאוקומי טפי כותיה משום דסתם מתניתין רבי מאיר. יש לומר מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה ביומא בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה מבעוד יום, שבת נמי אסורה בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה, ואף על גב דאי אפשר לומר דשבת דומיא דיום הכפורים לגמרי, שהרי כשהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת מותרת אפילו ביומא, מכל מקום מתניתין הא מפרשי בהדיא דלאו בשהיה לו חולה ולא הבריא מיירי, מדקתני אף על פי שמתחייב בנפשו, ואילו שוחט לחולה ולא הבריא מותר לשחוט לכתחלה.
The Gemara answers: When Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.