ביצה זו שנולדה בשבת או ביו״ט שאמרנו עליה שלא תאכל הן מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומתורת מוקצה הן מן העומדת לאכילה ומתורת הכנה הואיל ומ״מ נאסרה באכילה אין מטלטלין אותה אפילו לצורך כגון לכסות בה פי צלוחית או לסמוך בה כרעי המטה ויראה לפרש במטה זו שהוא כלי ששוליו עגולים ומשתמשים בו בסעודתם והוא צר וארוך כעין מטה ונוטלין אותו בשפת השולחן מלא מים ומזומן להם לנטילת ידים שבין מאכל למאכל ומתוך ששוליו עגולים אין צריך להגביהו כדי ליטול אלא שמ״מ הוא צריך לסמכו באיזה דבר בצדדיו שלא יפלו מן המים על השולחן וכבר שמעתי לקצת חכמי הערב שהם רגילים להשתמש בכלי שכעין זה לדבר זה וקורין אותו חמיטה:
אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר שמותר לטלטל כלי הראוי לטלטול אף לצורך דבר שאין ראוי לטלטול שאין הלכה כדברי האומר
(שבת מ״ג:) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואע״פ שבמסכת שבת
(מ״ב:) אמרו שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה טעם הדבר הוא מפני שמבטל כלי מהיכנו שלא יוכל עוד לטלטלו אבל בכאן כל זמן שרוצה ליטול הכלי הרי יכול ליטלו ומפני זה פירשו בתלמוד המערב שלא הותר כן אלא בדרך שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה שמא מתוך כך יבא לטלטל הביצה:
היתה ביצה זו ספק אם נולדה ביו״ט אם לאו אסורה ואם נתערבה ביצה זו הן ביצת הודאי הן ביצת הספק באחרות כלן אסורות ואע״פ שבספיקא מיהא יש כאן שתי ספיקות שהרי היא גופה ספק וכשנתערבה ולא הוכרה יש על כל אחת שתי ספקות מ״מ העלו בסוגיא זו שמאחר שיש לה היתר אחר יום טוב אינה בטלה אפילו באלף ויש באין באיסורה מצד עצמה שלא נאמר לדעתם ספק ספקא אלא בתערובת אחר תערובת וכמו שהתבאר בזבחים אבל זו שספיקה הראשון ספקת הגוף הוא נעשה מ״מ גוף האיסור ואין בתערובתה אלא ספק אחד וזהו עקר וחכמי הצרפתים משיבין בה מצובע מלא היסט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא ופרשו בה שאם נתערב באחרים הותר מכח ספק ספיקא ואע״פ שמלא היסט בעצמו נתערב שם ותרצוה בשנחתך מלא היסט ואין ידוע אם נחתך האיסור אם לאו ולמדת מ״מ שאפילו ודאי שנתערבה באחרות ואחרות באחרות כל שהוא בתערובת שני הותר וקצת חכמי צרפת פרשו זו של נתערבה באחרות על ביצת הודאי שביצה שודאי נולדה ביו״ט הוא שאוסרת תערובתה אבל ביצת הספק מותרת ומדין ספק ספקא וכמו שאמרו בתלמוד המערב אף למאן דאמר ספק הכן מותר הכא אסור נשרים ספק היום נשרו ספק אתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כלם ולדעת זה לא אמרו נתערבה באחרות כלן אסורות אלא אודאה אבל ספק אינה אוסרת תערובתה שכל ספק ספיקא מותר אף בשל תורה ואף בעבודה זרה כמו שהתבאר בזבחים ואין בזו איסור לדעתם אף ביש לו מתירין ואף בבעלי חיים או דבר שדרכו לימנות אלא היתר גמור הוא וכעין ראיה אצלם מה שאמ׳ נתערבה בלשון נקבה ואלו נאמ׳ על הספק היה לו לומר נתערב שהספק לשון זכר הוא והם גורסין בשמועה זו וספקא אסור ואין הדברים נראין:
ומ״מ צריך שתדע שאף לדעת המכשיר בה אין לסמוך על זה להתיר ליקח ביצים או פירות שיש במינן במחובר מחנוני גוי אע״פ שיש כאן שתי ספקות אחת שמא נולדו או נלקטו בחול והשנית שמא היום חול הוא שאין עקר דין שני ספקות אמור אלא כשאותן שתי הספקות בגוף אחד ויש חולקין בזו וקצת רבני צרפת מתירין מטעם זה כל ספק מוכן ביו״ט שני ואנו נוהגין לאיסור וכן עקר ויש מתירין בביצים מטעם אחר והוא שהולכין אחר הרוב אף באיסורין כדין האמור בקטן וקטנה לענין ייבום ואינו נראה כן שכל שיש לו מתירין אין מקילין בו משום רוב וכן רוב העולם נוהגין באיסור:
וכן תדע שאין גורסין כאן ואחרות באחרות שהרי יש כאן ספק ספיקא אף בתערובת ולא נאמר כן אלא בעין שאף ספק ספקא שבהן אסורה לדעת ר׳ יהודה אע״פ שאין הלכה כן כמו שיתבאר בשלישי של ע״ז ויש גורסים ואחרות באחרות ופרשוה בשנתערבו כלן:
כל דבר שודאו אינו אסור אלא מדברי סופרים ספקו מותר לכתחלה וכל שודאו מן התורה ספקו אסור וזהו שאמרו כאן בשלמא לרבה ספקו דאוריתא היא כלומר דמוקמינן לה ביו״ט אחר השבת ויש דברים שאנו נוהגין איסור בספק שלהם אע״פ שאין איסור בודאם אלא מדברי סופרים מחשש שמא יבאו בהם לספק תורה כגון מעשר בספק חשיכה ספק אינו חשיכה ואע״פ שבחשיכה בודאי אין איסור מעשר אלא מדברי סופרים ואעפ״כ נאסר בספק חשכה מפני שמא מתוך המעשר יבוא לברור והברירה היא אסור תורה ויש דברים שאין בודאם איסור תורה כלל ואף ספקם אסור כגון גבינת הגוים שאין ודאה אלא מדברי סופרים שהרי החלקת פניה בשומן חזיר או העמדתה בעור קיבה אין בה איסור תורה לדעת קצת מפרשים כמו שיתבאר במס׳ חולין וכל שכן לדעת האוסרה משום נקור כמו שיתבאר במקומו ואעפ״כ נאסרו כל הגבינות אף ספקותיהן ויראה לי טעם הדבר באלו מפני שעקר גזרתם על הספקות היתה ודנוה כודאי ואלו לא גזרו אלא על הודאי היינו מתירין את הספקות ומ״מ כל הספקות אם יש לאותו ספק מתירין אסור וימתין לה עד שיגיע זמן התרו:
ומ״מ יש חוככין בכלל זה ממה שאמרו לערב ולהטביל בין השמשות אע״פ שאף בשבת אין אסורן אלא דברי סופרים וכוללין בזה שאף בדברי סופרים לכתחלה אסור וזו של ביצה הואיל ואינה יכול לאכלה ביומה דיעבד הוא וזו שאמרו במסכת ע״ז
(ז׳.) שכל שאחד אוסר ואחד מתיר ושניהם שוים בחכמה ובמנין הלך אחר המיקל וכן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כל אלו הואיל והם חולקים בגוף הגזרה מספיקא אין מחזיקין באיסור וכן מה שאמרו ביבמות
(פ״ב.) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד חולין ואחד תרומה נפלה זה בתוך זה מותר אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין והעמדנוה בתרומה דרבנן בזו הואיל ונתערבה דיעבד הוא אבל עירוב ועשור והטבלה הוא משים עצמו בה לכתחלה ומתוך כך אסור ומכאן הם למדים שהלוקח בגדים תפורים מן הגוים צריך להתיר התפירה אע״פ שאותן הכלאים דרבנן שהרי הוא הכניס עצמו באותו קנין מספק וספק מוכן לדעתנו שאוסרין אותו אפשר שודאו מן התורה ולמאן דאמר מוקצה דאוריתא ואף לדעת האומר דרבנן הואיל ויש במין המוקצה מה שהוא מן התורה גזרו בכלם וקצת מפרשים חוככין להקל מכח כלל זה שאם נתן גוי לישראל גבנים מותרין מספק סופרים ואינו כן שבודאי עקר הגזרה על הספקות היתה כמו שביארנו:
תרנגולת שהיתה ביצתה במעיה ונטרפה וילדה אותה ביצה אחר הטרפות אסורה אע״פ שנוצרה קודם הטרפות שמ״מ נגמרת היא באיסור ואפילו לא היתה טרפה ודאית אלא ספק טרפה כגון שהוכתה בראשה ולא נודע אם נקב קרום של מוח אם לאו אסורה שהרי ספק של תורה הוא וכן כל ספק שבה כגון שהיו לו אחת כשרה ואחת טרפה ואינו יודע בביצה זו אם נולדה מן הטרפה אם מן הכשרה אלא שבספק טרפה משהין אותה ערימה הראשונה ואם חוזרת וטוענת מתירין אותן כמו שיתבאר במקומו אבל ביצת עוף שנתנבלה בשחיטתה כל שנגמרה בקליפתה עד שכיוצא בה נמכרת בשוק כשרה שהרי לא גדלה באיסור נבלה וכן מצאנוה לגדולי המחברים בקצת ספרים בספר קדושה אלא שברוב ספרים לא מצאנוה ואע״פ שבמסכת עדויות אמרו עליה בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין כבר פירשו בתלמוד המערב שבפרק זה דההיא למשנה ראשונה נאמרה והיא אותה שנאמרה במסכת ע״ז שהחלב הכנוס בתוך הקיבה לא נחשב כפרשא דעלמא הא למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה וגדולי הדורות פסקוה לאיסור בפרק גיד הנשה וממה שבית הלל אסרוה ולא חששו לדברי תלמוד המערב ואף אני מסתפק בהם ממה שראיתי שאמרו שם ביצה גדולי גופה קיבה ממקום אחר באה וכן שהדברים שם מבולבלים וקשים בפירושן אלא שרוב מפרשים סוברים שלמשנה אחרונה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש מביאין ראיה לאיסור ממה שאמרו בפרק טרפות
(חולין ס״ג:) לוקחים ביצים מן הגוים ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות אלמא דביצת נבילה אסירא ואף גדולי המחברים הביאוה בלשון זה אלא שאנו מתרצים דהתם סרכיה נקט ואשגר לישן הוא ומ״מ נבלות לאו דוקא אלא שמא בנבלה שמתה מאליה שאף היא לפעמים נקראת נבלה:
ביצת טרפה או ספיקה שנתערבה באחרות בטלה ברוב הואיל ואין לה מתירין ואפילו אחת בשתים בטלה שכל איסור שאינו נבלל זה בזה ואינו מדברים החשובים בטל ברובו ואע״פ שבמסכת חולין
(צ״ז:) אמרו שביצה צריך ששים ואחת של היתר דוקא בשנתבשלה עם האחרות ונתנה טעם לאחרות כגון ביצה שיש בה אפרוח או ביצה בלא אפרוח שטרפה עם המותרות בקערה והרי הוא כדין כל שאר איסורים אלא שבשאר איסורין בששים וביצה בששים ואחת מפני שאין הביצים שוין כללו של דבר לא נאמר ששים אלא לח בלח או דבר שנתבשל כמות שהוא עם דברים של התר ונתן בהם טעם או כגון חיטים של איסור שנטחנו עם של היתר שהרי נתערב הכל אבל יבש ביבש אם הוא מין במינו אחד בשנים בטל ובלבד שיבשל או יצלה כל אחד בעצמו ואם בשל הכל כאחד צריך ששים ואע״פ שיש בקצת דברים אלו חולקים כך יצאה הוראה פשוטה מחכמי צרפת ובפירוש כתבו על שפוד של נבלה שנתערב עם שנים או שלשה שפודין של שחוטה ואין האיסור ניכר שצולה כל אחד בפני עצמו ומין בשאינו מינו אף ביבש צריך ששים ודברים אלו יתבאר עקר שלהם במסכת חולין:
יש כוללין בדיני הביצה שאפילו נתבשלה קלופה אינה פולטת ומפרשים מה שנאמר עליה בפרק גיד הנשה
(חולין צ״ז:) והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא אפילו בקלופה וכן מפרשים גיעולי ביצים האמור בפרק טרפות
(חולין ס״ד:) ביצה שנתבשלה עם האחרות או עם תבשיל שאין פליטתה אלא זיעה בעלמא וכבר פרשנוה שם בדרך אחרת ומ״מ לדבריהם אם נתבשלה ביצה שנולדה ביו״ט בשוגג עם התבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניחה עד למחר וכן נעשה מעשה בלוניל בטפילה שקורין פאנאדאה ומ״מ ביצה שנתבשלה עם דברים האסורים אסורה שאע״פ שאינה פולטת בולעת היא ואפילו נתבשלה בקלפתה:
יש דברים שאינן בטלים לעולם מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במסכת חולין והם כל שהוא בריה כגון זבוב או פרעוש ואע״פ שגיד הנשה בכלל זה הביצה מ״מ אינה בכלל כמו שיתבאר במסכת חולין בפרק גיד הנשה וכן חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים לדעת קצת אינה בטלה כמו שיתבאר במקומו וכן דבר שיש לו מתירין שנתערב במינו ויש אומרין אף שלא במינו אלא שהעקר כדעת ראשון כמו שביארנו בפרק גיד הנשה וכן דבר חשוב במינו ושיהיו כל אדם אפילו עשירים שבהם מיקרים אותם שלא למכרם אלא במנין ואין הביצה ממין זה ומהו ממין זה אגוזי פרך ר״ל שנפרכות ביד ורמוני בדן והוא שם מקום וחביות סתומות של יין נסך שנתערבה בחביות של היתר שכל שהן סתומות היין חזק וחשוב וכשנפתחת מפיגה את טעמה וחילפי תרדין והוא מין אחד של תרדין שאינם חלקות אלא משעירות מעט ומשמושן קשה וגחור והוא הוא לשון חילפי והם חשובות במינן והם כעין הנקראות עכשו בורייא״ש וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו ודלעת יונית והיא החשובה שבדלועין אצלם וככרות של בעל הבית שאינם עשויים לימכר והם גדולים וחשובים ומתוך כך הם מקדשים את תערובתן ונראה לי שלא הוזכרו אלו אלא מפני שהם דברים שיש במינן הרבה מינים וזו חשובה שבכלן ומעתה כל הדומים לאלו מדברים שיש במינן מינין רבים ואותו דבר הוא המין החשוב שבאותו המין בדין זה וזהו שאמרוה כן בחתיכה הראויה להתכבד אע״פ שאינה משבעה דברים וכן זהו הענין שהאגוזים מקדשין תערובתן אע״פ שאינן שוות אלא מעט [ובהמה גדולה שוה כמה] בטלה שאין הדבר תלוי אלא בשנוי המין ולעלויא ואם נתפצעו האגוזים ונפרצו הרמונים ונפתחו החביות ונחתכו הדלועין ונתפרסו הככרות בטילות כדינן באחד ומאתים אם ערלה כגון באגוזים ורמונים אם כלאי הכרם כגון כרוב ותרדין וכן בככרות אם הם תרומה באחד ומאה וכן בריאה שנחתך ממנה אבר אחד וחתיכה שנחלקה לשנים והנבלה כלה שלמה אינה קרויה בריה ולא ראויה להתכבד אלא נתחין שבה הראויין ועקר דברים אלו יתבאר במסכת חולין:
ולענין ביאור כל שדרכו לימנות פירושו שסתם בני אדם מוכרים אותם במנין אע״פ שהעשירים אין מדקדקין בכך ואע״פ שבבהמה אמרו בזבחים
(ע״ב.) שהיא מכל שדרכו בשמועת חטאת שמתו בעליה שנתערבה במאה חטאות אף בהמה בכלל זה הוא שהעשירים מוכרין לפעמים כל העדר בבת אחת ואין מדקדקין במנין ואת שדרכו למנות פירושו שאף העשירים קפדים שלא למכרו אלא במנין והביצה הרי היא מכל שדרכו לימנות ולמדת שאף בדברים החשובים הרבה דוקא בכגון אלו החשובים במינם:
מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם והם ראויים למתק בהם את הקדרה ידלקו שכלאי הכרם אסורין בהנאה ולא סוף דבר חבילה אלא אף בשאין שם חבילה ולא תפש לשון חבילה אלא לדעת האוסר את תערובתה שהחבילה היה סבור בה שהיא דבר חשוב ופרשו בתלמוד המערב שבמסכת ערלה כמה היא חבילה כ״ה עירין ומ״מ לענין פסק אף חבילות עולים באחד ומאתים:
ולענין ביאור מיהא לרבי דאמר כלן ידלקו ואף לרבנן כל (שיש) [שאין] שם מאתים של היתר יש שואלין ויוליך דמי הנאתו לים המלח כמו שנאמר בעצי אשרה שאפה בהן את הפת בשלישי של ע״ז
(מ״ט:) ומתרצים דהתם שאני דליתיה לאיסורא בעיניה אי נמי ע״ז שאני שתופשת דמיה ובהולכת הנאה סגי שהרי דמיה כהיא עצמה הן אלא שהרבה מפרשים כתבוה כן אף בשאר איסורין ומתרצים כתירוץ ראשון ומ״מ הלכה בזו שבכאן כחכמים ואף החבילות בטלות באחד ומאתים:
ולענין כל שדרכו ואת שדרכו דקאמר ר׳ יוחנן את שדרכו וריש לקיש כל שדרכו י״מ שעל דעת ר׳ מאיר נחלקו ולמדין ממנה לפסוק כר׳ מאיר להיות חבילי תלתן מקדשין וכנגד מה שפסקנו ולומר שכל דבר חשוב אינו בטל אע״פ שאינו משבעה דברים ואינו נראה שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן שר׳ עקיבא בכלל הרבים אלא שאנו מפרשים דר׳ יוחנן וריש לקיש אליבא דרבנן פליגי דלריש לקיש כל שדרכו שנינו ועליה אמרו שאינו מקדש אלא שבעה דברים הא כל שיש לו חשיבות גדול אע״פ שאינו משבעה דברים מקדש ולר׳ יוחנן את שדרכו שנינו ועליה אמרו שאף באלו דוקא באותם הדברים או כיוצא בהם והלכה כר׳ יוחנן על הדרך שביארנו שיהא דבר החשוב במינו ושיהא מאת שדרכו לימנות וי״מ ששני אלו דבר אחד הוא: