×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רָבֵינָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תִיפּוּךְ, וְרִבִּי יְהוּדָה – לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנָן קָאָמַר לְהוּ:
With regard to the contradiction presented by Rabbi Yoḥanan, which led him to suggest that the opinions should be reversed, Ravina said that this is not the only possible resolution: Actually, do not reverse the opinions. Rather, in the case of the two Festival days, one could claim that Rabbi Yehuda spoke to them in accordance with the statement of the Rabbis, rather than presenting his own opinion.
ר׳ חננאלרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
רבינא אמר לעולם לא תיפוך ור׳ יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפילו ביום טוב ראשון שריא ואוכלא דאפרת הוא כו׳.
רבינא אמר – הא דקאמר ר׳ יוחנן מוחלפת השיטה לא תיפוך.
רבינא אמר לעולם לא תיפוך ורבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו. פירוש: ואפילו רבינא נמי משום משקים שזבו קא מפרש לה, דאי לא לא תיקשי ליה ולא מידי אף אם אמרה לנפשיה. וקשיא לי דכיון שכן אמאי לא קאמר ואף רבי יוחנן ורבינא סברי גזרה משום משקין שזבו, וניחא לי דאיכא למימר דרבינא לדבריו דרבי יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה.
ביצה זו שנולדה בשבת או ביו״ט שאמרנו עליה שלא תאכל הן מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומתורת מוקצה הן מן העומדת לאכילה ומתורת הכנה הואיל ומ״מ נאסרה באכילה אין מטלטלין אותה אפילו לצורך כגון לכסות בה פי צלוחית או לסמוך בה כרעי המטה ויראה לפרש במטה זו שהוא כלי ששוליו עגולים ומשתמשים בו בסעודתם והוא צר וארוך כעין מטה ונוטלין אותו בשפת השולחן מלא מים ומזומן להם לנטילת ידים שבין מאכל למאכל ומתוך ששוליו עגולים אין צריך להגביהו כדי ליטול אלא שמ״מ הוא צריך לסמכו באיזה דבר בצדדיו שלא יפלו מן המים על השולחן וכבר שמעתי לקצת חכמי הערב שהם רגילים להשתמש בכלי שכעין זה לדבר זה וקורין אותו חמיטה:
אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר שמותר לטלטל כלי הראוי לטלטול אף לצורך דבר שאין ראוי לטלטול שאין הלכה כדברי האומר (שבת מ״ג:) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואע״פ שבמסכת שבת (מ״ב:) אמרו שאין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה טעם הדבר הוא מפני שמבטל כלי מהיכנו שלא יוכל עוד לטלטלו אבל בכאן כל זמן שרוצה ליטול הכלי הרי יכול ליטלו ומפני זה פירשו בתלמוד המערב שלא הותר כן אלא בדרך שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה שמא מתוך כך יבא לטלטל הביצה:
היתה ביצה זו ספק אם נולדה ביו״ט אם לאו אסורה ואם נתערבה ביצה זו הן ביצת הודאי הן ביצת הספק באחרות כלן אסורות ואע״פ שבספיקא מיהא יש כאן שתי ספיקות שהרי היא גופה ספק וכשנתערבה ולא הוכרה יש על כל אחת שתי ספקות מ״מ העלו בסוגיא זו שמאחר שיש לה היתר אחר יום טוב אינה בטלה אפילו באלף ויש באין באיסורה מצד עצמה שלא נאמר לדעתם ספק ספקא אלא בתערובת אחר תערובת וכמו שהתבאר בזבחים אבל זו שספיקה הראשון ספקת הגוף הוא נעשה מ״מ גוף האיסור ואין בתערובתה אלא ספק אחד וזהו עקר וחכמי הצרפתים משיבין בה מצובע מלא היסט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא ופרשו בה שאם נתערב באחרים הותר מכח ספק ספיקא ואע״פ שמלא היסט בעצמו נתערב שם ותרצוה בשנחתך מלא היסט ואין ידוע אם נחתך האיסור אם לאו ולמדת מ״מ שאפילו ודאי שנתערבה באחרות ואחרות באחרות כל שהוא בתערובת שני הותר וקצת חכמי צרפת פרשו זו של נתערבה באחרות על ביצת הודאי שביצה שודאי נולדה ביו״ט הוא שאוסרת תערובתה אבל ביצת הספק מותרת ומדין ספק ספקא וכמו שאמרו בתלמוד המערב אף למאן דאמר ספק הכן מותר הכא אסור נשרים ספק היום נשרו ספק אתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כלם ולדעת זה לא אמרו נתערבה באחרות כלן אסורות אלא אודאה אבל ספק אינה אוסרת תערובתה שכל ספק ספיקא מותר אף בשל תורה ואף בעבודה זרה כמו שהתבאר בזבחים ואין בזו איסור לדעתם אף ביש לו מתירין ואף בבעלי חיים או דבר שדרכו לימנות אלא היתר גמור הוא וכעין ראיה אצלם מה שאמ׳ נתערבה בלשון נקבה ואלו נאמ׳ על הספק היה לו לומר נתערב שהספק לשון זכר הוא והם גורסין בשמועה זו וספקא אסור ואין הדברים נראין:
ומ״מ צריך שתדע שאף לדעת המכשיר בה אין לסמוך על זה להתיר ליקח ביצים או פירות שיש במינן במחובר מחנוני גוי אע״פ שיש כאן שתי ספקות אחת שמא נולדו או נלקטו בחול והשנית שמא היום חול הוא שאין עקר דין שני ספקות אמור אלא כשאותן שתי הספקות בגוף אחד ויש חולקין בזו וקצת רבני צרפת מתירין מטעם זה כל ספק מוכן ביו״ט שני ואנו נוהגין לאיסור וכן עקר ויש מתירין בביצים מטעם אחר והוא שהולכין אחר הרוב אף באיסורין כדין האמור בקטן וקטנה לענין ייבום ואינו נראה כן שכל שיש לו מתירין אין מקילין בו משום רוב וכן רוב העולם נוהגין באיסור:
וכן תדע שאין גורסין כאן ואחרות באחרות שהרי יש כאן ספק ספיקא אף בתערובת ולא נאמר כן אלא בעין שאף ספק ספקא שבהן אסורה לדעת ר׳ יהודה אע״פ שאין הלכה כן כמו שיתבאר בשלישי של ע״ז ויש גורסים ואחרות באחרות ופרשוה בשנתערבו כלן:
כל דבר שודאו אינו אסור אלא מדברי סופרים ספקו מותר לכתחלה וכל שודאו מן התורה ספקו אסור וזהו שאמרו כאן בשלמא לרבה ספקו דאוריתא היא כלומר דמוקמינן לה ביו״ט אחר השבת ויש דברים שאנו נוהגין איסור בספק שלהם אע״פ שאין איסור בודאם אלא מדברי סופרים מחשש שמא יבאו בהם לספק תורה כגון מעשר בספק חשיכה ספק אינו חשיכה ואע״פ שבחשיכה בודאי אין איסור מעשר אלא מדברי סופרים ואעפ״כ נאסר בספק חשכה מפני שמא מתוך המעשר יבוא לברור והברירה היא אסור תורה ויש דברים שאין בודאם איסור תורה כלל ואף ספקם אסור כגון גבינת הגוים שאין ודאה אלא מדברי סופרים שהרי החלקת פניה בשומן חזיר או העמדתה בעור קיבה אין בה איסור תורה לדעת קצת מפרשים כמו שיתבאר במס׳ חולין וכל שכן לדעת האוסרה משום נקור כמו שיתבאר במקומו ואעפ״כ נאסרו כל הגבינות אף ספקותיהן ויראה לי טעם הדבר באלו מפני שעקר גזרתם על הספקות היתה ודנוה כודאי ואלו לא גזרו אלא על הודאי היינו מתירין את הספקות ומ״מ כל הספקות אם יש לאותו ספק מתירין אסור וימתין לה עד שיגיע זמן התרו:
ומ״מ יש חוככין בכלל זה ממה שאמרו לערב ולהטביל בין השמשות אע״פ שאף בשבת אין אסורן אלא דברי סופרים וכוללין בזה שאף בדברי סופרים לכתחלה אסור וזו של ביצה הואיל ואינה יכול לאכלה ביומה דיעבד הוא וזו שאמרו במסכת ע״ז (ז׳.) שכל שאחד אוסר ואחד מתיר ושניהם שוים בחכמה ובמנין הלך אחר המיקל וכן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כל אלו הואיל והם חולקים בגוף הגזרה מספיקא אין מחזיקין באיסור וכן מה שאמרו ביבמות (פ״ב.) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד חולין ואחד תרומה נפלה זה בתוך זה מותר אני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין והעמדנוה בתרומה דרבנן בזו הואיל ונתערבה דיעבד הוא אבל עירוב ועשור והטבלה הוא משים עצמו בה לכתחלה ומתוך כך אסור ומכאן הם למדים שהלוקח בגדים תפורים מן הגוים צריך להתיר התפירה אע״פ שאותן הכלאים דרבנן שהרי הוא הכניס עצמו באותו קנין מספק וספק מוכן לדעתנו שאוסרין אותו אפשר שודאו מן התורה ולמאן דאמר מוקצה דאוריתא ואף לדעת האומר דרבנן הואיל ויש במין המוקצה מה שהוא מן התורה גזרו בכלם וקצת מפרשים חוככין להקל מכח כלל זה שאם נתן גוי לישראל גבנים מותרין מספק סופרים ואינו כן שבודאי עקר הגזרה על הספקות היתה כמו שביארנו:
תרנגולת שהיתה ביצתה במעיה ונטרפה וילדה אותה ביצה אחר הטרפות אסורה אע״פ שנוצרה קודם הטרפות שמ״מ נגמרת היא באיסור ואפילו לא היתה טרפה ודאית אלא ספק טרפה כגון שהוכתה בראשה ולא נודע אם נקב קרום של מוח אם לאו אסורה שהרי ספק של תורה הוא וכן כל ספק שבה כגון שהיו לו אחת כשרה ואחת טרפה ואינו יודע בביצה זו אם נולדה מן הטרפה אם מן הכשרה אלא שבספק טרפה משהין אותה ערימה הראשונה ואם חוזרת וטוענת מתירין אותן כמו שיתבאר במקומו אבל ביצת עוף שנתנבלה בשחיטתה כל שנגמרה בקליפתה עד שכיוצא בה נמכרת בשוק כשרה שהרי לא גדלה באיסור נבלה וכן מצאנוה לגדולי המחברים בקצת ספרים בספר קדושה אלא שברוב ספרים לא מצאנוה ואע״פ שבמסכת עדויות אמרו עליה בית שמאי מתירין ובית הלל אוסרין כבר פירשו בתלמוד המערב שבפרק זה דההיא למשנה ראשונה נאמרה והיא אותה שנאמרה במסכת ע״ז שהחלב הכנוס בתוך הקיבה לא נחשב כפרשא דעלמא הא למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה וגדולי הדורות פסקוה לאיסור בפרק גיד הנשה וממה שבית הלל אסרוה ולא חששו לדברי תלמוד המערב ואף אני מסתפק בהם ממה שראיתי שאמרו שם ביצה גדולי גופה קיבה ממקום אחר באה וכן שהדברים שם מבולבלים וקשים בפירושן אלא שרוב מפרשים סוברים שלמשנה אחרונה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש מביאין ראיה לאיסור ממה שאמרו בפרק טרפות (חולין ס״ג:) לוקחים ביצים מן הגוים ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות אלמא דביצת נבילה אסירא ואף גדולי המחברים הביאוה בלשון זה אלא שאנו מתרצים דהתם סרכיה נקט ואשגר לישן הוא ומ״מ נבלות לאו דוקא אלא שמא בנבלה שמתה מאליה שאף היא לפעמים נקראת נבלה:
ביצת טרפה או ספיקה שנתערבה באחרות בטלה ברוב הואיל ואין לה מתירין ואפילו אחת בשתים בטלה שכל איסור שאינו נבלל זה בזה ואינו מדברים החשובים בטל ברובו ואע״פ שבמסכת חולין (צ״ז:) אמרו שביצה צריך ששים ואחת של היתר דוקא בשנתבשלה עם האחרות ונתנה טעם לאחרות כגון ביצה שיש בה אפרוח או ביצה בלא אפרוח שטרפה עם המותרות בקערה והרי הוא כדין כל שאר איסורים אלא שבשאר איסורין בששים וביצה בששים ואחת מפני שאין הביצים שוין כללו של דבר לא נאמר ששים אלא לח בלח או דבר שנתבשל כמות שהוא עם דברים של התר ונתן בהם טעם או כגון חיטים של איסור שנטחנו עם של היתר שהרי נתערב הכל אבל יבש ביבש אם הוא מין במינו אחד בשנים בטל ובלבד שיבשל או יצלה כל אחד בעצמו ואם בשל הכל כאחד צריך ששים ואע״פ שיש בקצת דברים אלו חולקים כך יצאה הוראה פשוטה מחכמי צרפת ובפירוש כתבו על שפוד של נבלה שנתערב עם שנים או שלשה שפודין של שחוטה ואין האיסור ניכר שצולה כל אחד בפני עצמו ומין בשאינו מינו אף ביבש צריך ששים ודברים אלו יתבאר עקר שלהם במסכת חולין:
יש כוללין בדיני הביצה שאפילו נתבשלה קלופה אינה פולטת ומפרשים מה שנאמר עליה בפרק גיד הנשה (חולין צ״ז:) והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא אפילו בקלופה וכן מפרשים גיעולי ביצים האמור בפרק טרפות (חולין ס״ד:) ביצה שנתבשלה עם האחרות או עם תבשיל שאין פליטתה אלא זיעה בעלמא וכבר פרשנוה שם בדרך אחרת ומ״מ לדבריהם אם נתבשלה ביצה שנולדה ביו״ט בשוגג עם התבשיל הכל מותר חוץ מן הביצה שמניחה עד למחר וכן נעשה מעשה בלוניל בטפילה שקורין פאנאדאה ומ״מ ביצה שנתבשלה עם דברים האסורים אסורה שאע״פ שאינה פולטת בולעת היא ואפילו נתבשלה בקלפתה:
יש דברים שאינן בטלים לעולם מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במסכת חולין והם כל שהוא בריה כגון זבוב או פרעוש ואע״פ שגיד הנשה בכלל זה הביצה מ״מ אינה בכלל כמו שיתבאר במסכת חולין בפרק גיד הנשה וכן חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים לדעת קצת אינה בטלה כמו שיתבאר במקומו וכן דבר שיש לו מתירין שנתערב במינו ויש אומרין אף שלא במינו אלא שהעקר כדעת ראשון כמו שביארנו בפרק גיד הנשה וכן דבר חשוב במינו ושיהיו כל אדם אפילו עשירים שבהם מיקרים אותם שלא למכרם אלא במנין ואין הביצה ממין זה ומהו ממין זה אגוזי פרך ר״ל שנפרכות ביד ורמוני בדן והוא שם מקום וחביות סתומות של יין נסך שנתערבה בחביות של היתר שכל שהן סתומות היין חזק וחשוב וכשנפתחת מפיגה את טעמה וחילפי תרדין והוא מין אחד של תרדין שאינם חלקות אלא משעירות מעט ומשמושן קשה וגחור והוא הוא לשון חילפי והם חשובות במינן והם כעין הנקראות עכשו בורייא״ש וקילחי כרוב והוא שיש במיני הכרוב שאין להם קלחים ומין זה גדל קלח גדול עם העלה והוא החשוב שבמינו ודלעת יונית והיא החשובה שבדלועין אצלם וככרות של בעל הבית שאינם עשויים לימכר והם גדולים וחשובים ומתוך כך הם מקדשים את תערובתן ונראה לי שלא הוזכרו אלו אלא מפני שהם דברים שיש במינן הרבה מינים וזו חשובה שבכלן ומעתה כל הדומים לאלו מדברים שיש במינן מינין רבים ואותו דבר הוא המין החשוב שבאותו המין בדין זה וזהו שאמרוה כן בחתיכה הראויה להתכבד אע״פ שאינה משבעה דברים וכן זהו הענין שהאגוזים מקדשין תערובתן אע״פ שאינן שוות אלא מעט [ובהמה גדולה שוה כמה] בטלה שאין הדבר תלוי אלא בשנוי המין ולעלויא ואם נתפצעו האגוזים ונפרצו הרמונים ונפתחו החביות ונחתכו הדלועין ונתפרסו הככרות בטילות כדינן באחד ומאתים אם ערלה כגון באגוזים ורמונים אם כלאי הכרם כגון כרוב ותרדין וכן בככרות אם הם תרומה באחד ומאה וכן בריאה שנחתך ממנה אבר אחד וחתיכה שנחלקה לשנים והנבלה כלה שלמה אינה קרויה בריה ולא ראויה להתכבד אלא נתחין שבה הראויין ועקר דברים אלו יתבאר במסכת חולין:
ולענין ביאור כל שדרכו לימנות פירושו שסתם בני אדם מוכרים אותם במנין אע״פ שהעשירים אין מדקדקין בכך ואע״פ שבבהמה אמרו בזבחים (ע״ב.) שהיא מכל שדרכו בשמועת חטאת שמתו בעליה שנתערבה במאה חטאות אף בהמה בכלל זה הוא שהעשירים מוכרין לפעמים כל העדר בבת אחת ואין מדקדקין במנין ואת שדרכו למנות פירושו שאף העשירים קפדים שלא למכרו אלא במנין והביצה הרי היא מכל שדרכו לימנות ולמדת שאף בדברים החשובים הרבה דוקא בכגון אלו החשובים במינם:
מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם והם ראויים למתק בהם את הקדרה ידלקו שכלאי הכרם אסורין בהנאה ולא סוף דבר חבילה אלא אף בשאין שם חבילה ולא תפש לשון חבילה אלא לדעת האוסר את תערובתה שהחבילה היה סבור בה שהיא דבר חשוב ופרשו בתלמוד המערב שבמסכת ערלה כמה היא חבילה כ״ה עירין ומ״מ לענין פסק אף חבילות עולים באחד ומאתים:
ולענין ביאור מיהא לרבי דאמר כלן ידלקו ואף לרבנן כל (שיש) [שאין] שם מאתים של היתר יש שואלין ויוליך דמי הנאתו לים המלח כמו שנאמר בעצי אשרה שאפה בהן את הפת בשלישי של ע״ז (מ״ט:) ומתרצים דהתם שאני דליתיה לאיסורא בעיניה אי נמי ע״ז שאני שתופשת דמיה ובהולכת הנאה סגי שהרי דמיה כהיא עצמה הן אלא שהרבה מפרשים כתבוה כן אף בשאר איסורין ומתרצים כתירוץ ראשון ומ״מ הלכה בזו שבכאן כחכמים ואף החבילות בטלות באחד ומאתים:
ולענין כל שדרכו ואת שדרכו דקאמר ר׳ יוחנן את שדרכו וריש לקיש כל שדרכו י״מ שעל דעת ר׳ מאיר נחלקו ולמדין ממנה לפסוק כר׳ מאיר להיות חבילי תלתן מקדשין וכנגד מה שפסקנו ולומר שכל דבר חשוב אינו בטל אע״פ שאינו משבעה דברים ואינו נראה שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן שר׳ עקיבא בכלל הרבים אלא שאנו מפרשים דר׳ יוחנן וריש לקיש אליבא דרבנן פליגי דלריש לקיש כל שדרכו שנינו ועליה אמרו שאינו מקדש אלא שבעה דברים הא כל שיש לו חשיבות גדול אע״פ שאינו משבעה דברים מקדש ולר׳ יוחנן את שדרכו שנינו ועליה אמרו שאף באלו דוקא באותם הדברים או כיוצא בהם והלכה כר׳ יוחנן על הדרך שביארנו שיהא דבר החשוב במינו ושיהא מאת שדרכו לימנות וי״מ ששני אלו דבר אחד הוא:
רבינא אמר לגופה של הסתירה הזו שהראה ר׳ יוחנן וכתוצאה מכך אמר כי יש להפוך את השיטות, אין צורך בפתרון זה דווקא: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך את השיטות], אלא בענין שני ימים של יום טוב אפשר לומר כי ר׳ יהודה לדבריהם דרבנן [של חכמים] קאמר להו [אמר להם] ולא לפי שיטתו שלו, וכך יש להבין את דבריו:
With regard to the contradiction presented by Rabbi Yoḥanan, which led him to suggest that the opinions should be reversed, Ravina said that this is not the only possible resolution: Actually, do not reverse the opinions. Rather, in the case of the two Festival days, one could claim that Rabbi Yehuda spoke to them in accordance with the statement of the Rabbis, rather than presenting his own opinion.
ר׳ חננאלרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לְדִידִי אֲפִילּוּ בָּרִאשׁוֹן נַמֵּי שַׁרְיָא, דְּאוֹכְלָא דְּאִפְרַת הוּא; אֶלָּא לְדִידְכוּ, אוֹדוּ לִי מִיהַת דְּבַשֵּׁנִי שַׁרְיָא, דִּשְׁתֵּי קְדוּשׁוֹת הֵן! וְאַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן: לָא, קְדוּשָׁה אַחַת הִיא.

If so, Rabbi Yehuda’s statement should be understood as follows: In my opinion, even on the first Festival day, the egg is also permitted, as it is food that was separated. However, according to your opinion, which is that you prohibit liquid that comes from food, at least agree with me that it is permitted on the second day, as they are two sanctities. The first and second days of Rosh HaShana are not one unit, but two separate entities. Therefore, it is possible that the first day is sacred, while the second is a weekday. Consequently, an item prohibited on the first day might be permitted on the second. And the Rabbis said to him: No, the two days are one sanctity, i.e., they are viewed as a single continuous unit. The uncertainty applies equally to both of them.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוכלא דאפרת הוא – וכיון דמשום סחיטה ליכא משום משקין שזבו נמי ליכא בעומדת לאכילה.
לדידכו – דאסריתו לה אף בשני נהי נמי דאית לכו בביצה גזירת משקין שזבו ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה.
אודו לי מיהת דבשני שריא – דחד מינייהו חול הוא.
קדושה אחת היא – ולא דמו לשאר ימים טובים דהנך לאו משום ספקא אתקון דאף בזמן ב״ד היו עושין אותם שני ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה כדאמרינן בר״ה (דף ל:).
לדידי אפי׳ בראשון נמי שריא – ותימה ר׳ יהודה דאמר כבית שמאי וכי שביק ב״ה ועביד כב״ש וי״ל דר׳ יהודה היה אומר לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה מעולם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לדידי אפילו בראשון שריא. וא״ת והיכי עביד כבית שמאי ולא כבית הלל דאסרי במתניתין. ולי נראה משום דר׳ אליעזר הוי רביה דרביה דר׳ יהודה וסבירא ליה כר׳ אליעזר דשמותי הוא ותנא קמא דר׳ יהודה כבית הלל. ומעתה לא קשיא לן הא דר׳ יצחק ומפרש מתניתין משום משקין שזבו דהא איהו טעמא דבית הלל קאמר ואם כן ר׳ יצחק כתנא קמא דר׳ יהודה סבירא ליה ולא כר׳ יהודה כן נראה לי.
בד״ה לדידי אפי׳ בראשון כו׳ ותימה ר״י דאמר כב״ש וכי שביק ב״ה כו׳ עכ״ל ולעיל לר״נ דמוקי פלוגתא דב״ש וב״ה במוקצה לא תקשי להו הכי וכי עביד ר״ש במוקצה כב״ש בי״ט ושבק ב״ה וכן ר״י עבד בשבת במוקצה כב״ש ושבק ב״ה דאיכא למימר דר״ש ור״י משוים מדותיהם בחד דינא שבת וי״ט ולהכי ר״י אית ליה כיון דבי״ט אית להו לב״ה מוקצה ההיא מתני׳ דגבי שבת דשרי מוקצה לב״ה ליתא וכן ר״ש סבר כיון דגבי שבת לית להו מוקצה ההיא מתני׳ דגבי י״ט ליתא וק״ל:
בתוספות בד״ה לדידי אפילו בראשון שרי וכו׳ ותימא ר״י דאמר כב״ש. כבר כתבתי שיש לדקדק דלמא ר״י מוקי לפלוגתא דב״ש וב״ה בעומדת לגדל ומשום מוקצה ולא קשיא ליה ונפלוג בתרווייהו דהא לר״י ע״כ לא מפיך למתני׳ דמגביהין עצמות וקליפין אלא לדידיה ב״ה ס״ל אין מגביהין וא״כ פליגי התם במוקצה להודיען כוחן דב״ה והכא פליגי בנולד להודיעך כוחן דב״ש. ויש ליישב דע״כ סובר התלמוד עכשיו דסתם ביצה היינו אפילו עומדת לאכילה דאל״ה מאי דוחקיה לפ׳ לדבריהם דרבנן קאמר וטפי הומ״ל דר״י נמי איירי בעומדת לגדל כדתירץ רבינא אע״כ דסתם ביצה משמע ליה אפילו עומדת לאכילה וק״ל:
לדידי [לשיטתי] אפילו ביום טוב הראשון נמי שריא [גם כן מותרת] הביצה, כיון דאוכלא דאפרת [שאוכל שנפרד] הוא, אלא לדידכו [לשיטתכם] שאתם אוסרים במשקה היוצא מאוכל — אודו לי מיהת דבשני שריא [הודו לי על כל פנים שביום השני היא מותרת], שהרי שתי קדושות הן. כלומר: יום ראשון ושני של ראש השנה אינם המשך אחד, אלא נחשבים לשתי מהויות נפרדות, ויתכן כי הראשון קודש והשני חול, שהרי אין נוהגים בשניהם קדושה אלא מחמת הספק, ולכן מה שאסור בראשון אין לאוסרו בהכרח אף בשני. ואמרי ליה רבנן [ואמרו לו חכמים]: לא, קדושה אחת היא בשני הימים, שרואים אותם כהמשך אחד, והספק נמשך בשניהם.
If so, Rabbi Yehuda’s statement should be understood as follows: In my opinion, even on the first Festival day, the egg is also permitted, as it is food that was separated. However, according to your opinion, which is that you prohibit liquid that comes from food, at least agree with me that it is permitted on the second day, as they are two sanctities. The first and second days of Rosh HaShana are not one unit, but two separate entities. Therefore, it is possible that the first day is sacred, while the second is a weekday. Consequently, an item prohibited on the first day might be permitted on the second. And the Rabbis said to him: No, the two days are one sanctity, i.e., they are viewed as a single continuous unit. The uncertainty applies equally to both of them.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רָבֵינָא בְּרֵיהּ דְּרַב עוּלָּא אָמַר: הָכָא, בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, ור׳וְרִבִּי יְהוּדָה לְטַעֲמֵיהּ דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה.

Ravina, son of Rav Ulla, said: There is an alternative resolution to the contradiction raised by Rabbi Yoḥanan. Here, in the case of the egg laid on a Festival, Rabbi Yehuda prohibited eating the egg since it is not from a chicken designated for food, whose legal status is that of food. Rather, the case refers to a chicken designated for laying eggs, and Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as he holds that there is a prohibition of muktze. Since the egg is produced by something muktze, it is certainly muktze itself, which means that the halakha of food that was separated is inapplicable to this case.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבינא בריה דרב עולא אמר (לעולם) [הכא] בעומדת לגדל ביצים ור׳ יהודה לטעמיה דאית ליה מוקצה ולא דמיא ביצה לפירות.
רבינא ברי׳ דרב עולא אמר – רבי יהודה אדר׳ יהודה מעיקרא לא תקשי דהא דקאמר בשני אין בראשון לא בעומדת לביצים קאמר ומשום מוקצה ולא משום משקין שזבו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבינא בריה [בנו] של רב עולא אמר תירוץ אחר לסתירה שהראה ר׳ יוחנן: הכא [כאן] בענין ביצה שנולדה ביום טוב שאסרה ר׳ יהודה באכילה, מדובר לא בתרנגולת העומדת לאכילה שהיא כשלעצמה אוכל, אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ור׳ יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] דאית ליה [שיש לו שהוא סובר] דין מוקצה, ולכן הביצה היוצאת מן המוקצה היא בעצמה מוקצה, ואין כאן מקום לדין של אוכל שנפרד.
Ravina, son of Rav Ulla, said: There is an alternative resolution to the contradiction raised by Rabbi Yoḥanan. Here, in the case of the egg laid on a Festival, Rabbi Yehuda prohibited eating the egg since it is not from a chicken designated for food, whose legal status is that of food. Rather, the case refers to a chicken designated for laying eggs, and Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as he holds that there is a prohibition of muktze. Since the egg is produced by something muktze, it is certainly muktze itself, which means that the halakha of food that was separated is inapplicable to this case.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵיתִיבֵי: א״אֶחָד בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת, וְאֶחָד בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה ביו״טבְּיוֹם טוֹב – אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, לֹא לְכַסּוֹת בָּהּ אֶת הַכְּלִי, וְלֹא לִסְמוֹךְ בָּהּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה,

§ The Gemara raises an objection from a baraita, which clarifies the issue differently: Both an egg that was laid on Shabbat and an egg that was laid on a Festival are considered to be muktze, and therefore in both cases, one may not move the egg, neither for the sake of food nor for any other purpose: Not to cover a vessel with it, nor to support the legs of a bed with it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתיבי אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה כלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר וספיקא אסורה.
מיתיבי – אהנך אמוראי קמאי דאפלוג בטעמא דבית הלל דמתני׳.
לכסות בה את הכלי – פי צלוחית.
לסמוך בה – זוקפה כנגד חודה וסומך בה.
{שמעתא דטלטול ביצה שנולדה בשבת או ביו״ט}
והא דתניא: אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה – הלכה היא. ומייתי׳ לה בהלכה למעשה בעובדא דאושפיזכניה דרב אדא בר אהבה (בבלי ביצה ד׳.).
ואף על פי שהביצה אפשר לגמעה כשהיא חיה, כיון שדרך הנאתה על ידי בישול הוא איסור מוקצה נוהג בה ביום טוב. ומתוך שנוהג בה ביום טוב כדרך הנאתה נוהג בה בשבת אפילו בגמיעה, ואפילו בטלטולה לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה, שהם שלא כדרך הנאתה. ובהא אפילו רב נחמן, דמוקים לה למתני׳ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, מודה. וכל שכן לרבה ורב יוסף ור׳ יצחק, דמוקמי לה למתני׳ בטעמא אחרינא, שאין לדבריהם להפריש בין שנולדה ביום טוב לנולדה בשבת, הכל אסור מטעם אחד.
[במאור דף ב. ד״ה והא דאמרינן. לרי״ף סי׳ תתמח (ביצה דף ג:)]
כתוב שם: ודאמרינן עלה אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול הו״ל דבר שיש לו מתירין, כלומר הוה ליה ודאה [דבר שיש לו מתירין] וכו׳.
אמר אברהם: זו היא מן הנכריות אשר אהב, ואם לא חזר על הספקות מאי קשיא ליה, הלא רישא ודאי באיסור יום טוב קא מיירי, ובתרתי מילי איירא מתניתין. ולישני ליה נתערבה באלף קאי ארישא, ומאי בדיחותא דלא נהדר נתערבה באלף ארישא, ולעולם ספיקא דקתני ספק טרפה ונתערבה באלף ארישא. אלא ע״כ הכי משמע להו דנתערבה באלף ארישא ספקא אסורה קאי, דסמיך ליה. ומאי דקשיא ליה להאי מפרש משמעתא דזבחים (דף עד.] לא קשיא מידי, דלא דמיא האי ספק ספיקא לההיא, דהתם תערובת דבתר תערובת היא, אבל הכא קמאה ספק דגופה היא, ובתראה ספק דתערובת ומשום הכי אסור.⁠1 ועוד דר׳ שמעון הוא דפליג עליה דר׳ יהודה התם, וקאמר לרבוא אסורין מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר. אלמא בעי מיהא דנפרוש מהתם לרובא אחרינא, והדר ליפרוש מההוא רובא, ולעולם בדוכתיה אסור ואפילו בספק ספיקא.⁠2
[במאור שם.]
1. עיין בתוס׳ ביצה דף ג: ד״ה ונתערבה, ובתורת הבית (בית ד שער ב׳ עמ׳ כד:-כה., מהדורת הרשלר) ובעבודת הקודש (בית מועד שער ה פ״ד ה״ח) ובשו״ת רשב״א ח״א סי׳ ת״א.
2. עיין במכתם ביצה דף ג: ד״ה נתערבה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א מיתיבי [מקשים] מן הברייתא, לברר את הנושא באופן אחר. שנינו שם: אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב — הריהי מוקצה, ולכך אין מטלטלין אותה לא לאכילה ולא לכל צורך אחר; לא לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה כרעי המטה.
§ The Gemara raises an objection from a baraita, which clarifies the issue differently: Both an egg that was laid on Shabbat and an egg that was laid on a Festival are considered to be muktze, and therefore in both cases, one may not move the egg, neither for the sake of food nor for any other purpose: Not to cover a vessel with it, nor to support the legs of a bed with it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) באֲבָל כּוֹפֶה עָלֶיהָ אֶת הַכְּלִי בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר; גוּסְפֵיקָא אֲסוּרָה, דוְאִם נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת״.

However, if one wishes, he may cover the egg with a vessel, without handling the egg itself, so that it does not break from being accidentally trodden upon. Although it is prohibited to move the egg itself, it is nevertheless permitted to move a vessel for its sake. And even if there is uncertainty with regard to whether this egg was laid on a Festival, it is prohibited to move it. And, furthermore, if it became intermingled with a thousand permitted eggs, they are all prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם נתערבה באלף כולם אסורות.
אבל כופה עליה כו׳ – ואע״ג דהיא אינה ניטלת מטלטלין את הכלי לצורכה ולאפוקי מדר׳ יצחק דאמר (שבת דף מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ואיהו מוקי לה בצריך למקומו של כלי.
וספקא – של זו אסורה קא סלקא דעתך ספק נולדה ביו״ט ספק בחול אסורה ביו״ט.
אבל כופה עליה כלי – פירש רש״י דמהך ברייתא פריך התם לר׳ יצחק דאמר דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והוא תירץ בצריך למקומו ומכאן פוסקין דהא דקי״ל דדבר שמלאכתו לאיסור אסור אינו אלא דוקא שאינו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל לצורך גופו או לצורך מקומו שרי ואם התחיל לטלטלו בשביל שצריך לגופו או למקומו מותר להוליכו אפילו בחדרו אם ירצה דהא חזינא הכא דהואיל וצריך למקומו או לגוף הכלי כופהו על הביצה.
{שמעתא דדין ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין}
והא דאמרי׳: וספיקה אסור, אוקמה רב אשי, דהוא בתרא, בספק יום טוב ספק חול, ומשום דה״ל דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכשם שאינו בטל כך ספקו אסור, אף על פי שהוא ספק דדבריהם. ואין צ״ל בספק טרפה, שהוא ספיקא דאורייתא.
ודאמרי׳: נתערבה באלף כולן אסורות – פירשוה המפרשים בודאה, אבל לא בספיקה. ודאמרי׳ עלה, אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול ה״ל דבר שיש לו מתירין, כלומר, הוה ליה ודאה דבר שיש לו מתירין, אלא אי אמרת ספק טרפה, אפילו ודאה דבר שאין לו מתירין הוא וליבטול ברובא.
אבל ספיקה שנתערבה באחרות אינה אוסרת. שאין לנו איסור ספק ספיקא כה״ג אלא לר׳ יהודה, דאמר: רמוני באדן אסורין בכל שהן. כיצד. נפלה אחת מהן לרבוא ומרבוא לרבוא, אסור. ואיתא בכל הזבחים (בבלי זבחים ע״ד.). ויש ספרים משובשים בענין הזה במקצת הנוסחאות.
ואיכא דקשיא ליה על הא דרב אשי, דאוקמא בספק יום טוב ספק חול, מההיא דאמרינן (בבלי ביצה ז׳:), כי לא בדק אימר מאתמול גמרא. ואמאי. תיהוי כספק יום טוב ספק חול ותיתסר.
ואיכא למימר דאפי׳ בדספנא מארעא טפי שכיח למירמא ביממא מלמירמא בליליא, ומשום הכי תלינן לקולא ואזלינן בתר רובא. ולמירמא בליליא טפי שכיח מדר׳ יוחנן, דאמר (ביצה ז׳.), ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב וכו׳. הילכך, היכא דבדיק מאתמול אסורה בדספנא מארעא, וכדר׳ יוסי בן שאול.⁠1
1. בבעל המאור מופיע כאן הקטע על שיטת ר׳ אפרים בביצים גמורות שהובא לעיל בבלי ביצה ב׳:.
כתוב שם: ולא נתבררו דברים הללו אצלי, כי ביצה במעי תרנגולת כאחד מאיבריה הם, ואינן נאסרות אפילו ביום טוב אחר השבת.
אמר אברהם: אין בדבריו של זה כלום. שלא התירו אותם בגמרא מזה הטעם, דכיון דגמורות הם לאו כאחד מאיבריה הם. אלא מטעם מילתא דלא שכיחא התירו אותם שלא גזרו עליהם. מעתה דברי הרב ר׳ אפרים1 מראין פנים שהרי יו״ט אחר השבת אינו משום גזירה. אלא שיש לדקדק עליו שהרי בגמרא מיו״ט אחר השבת הקשו על רבה דהא אמר אם איתא ליגזר משום הנך דמתילדא, ואי ביו״ט דעלמא גזרה לגזרה היא, אלמא אפילו ביו״ט אחר השבת נמי קמיירי, דחדא גזרה היא. ואי אמרת כיון דביום טוב אחר השבת משמע ליה למימרא ליה מגופא אמאי מותרת, הנך נמי ליתסרו משום הכנה דדילמא הוו מתיילדי, ואיכא למימר משום דקים להו דכל ביצה דגמרה מאתמול שפיר בהשכמה ילדא להו, והך מדלא ילדה בהשכמה ודאי לא גמרה שפיר מאתמול, מיהו לגזור משום הנך דמתילדי. ושני ליה מילתא דלא שכיחא היא. הילכך מכלל דברינו אם שחט שלא בהשכמה ומצא בה ביצים גמורות מותרות, וכל שכן שאינן גמורות, אפילו ביום טוב אחר שבת.
אמר אברהם: אחר ימים מצאתי בירושלמי [ביצה פ״א ה״א] דגרסינן הכי: מאי טעמא דבית שמאי מוכנת היא על גבי אמה, מאי טעמא דבית הלל נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור. והתני השוחט את התרנגולת ונמצא בה ביצים גמורות מותרות, ר׳ חננא2 ר׳ מונא, חד אמר לא דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ, וחד אמר אינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ. נראה מאלו הטעמים שכל זמן שהיא מבפנים צריכה היא לאמה, וכיון שכן הרי היא כירך אמה ומותרת על גב אמה, אבל כשיצאה ונגמרה לגמרי ואינה עם אמה אין הכנת אמה מועילה כלום לה. וזה עיקר וליתא לדר׳ אפרים.⁠3
1. תמים דעים סי׳ קכ״ד.
2. לפנינו בירושלמי: חנניה.
3. עיין במכתם ביצה דף ב: ד״ה ואם איתא.
אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר, דלית הילכתא כר׳ יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.
וספיקה אסורה, כלומר דלא ידעינן אם נולדה בחול או ביום טוב אזלינן לחומרא, דספיקא דאוריתא הוא, כדרבה משום הכנה דכתיב והכינו, ולרב אשי מוקים לה אפילו בספק יום טוב ספק חול, דכיון שיש לו מתירין, דלמוצאי יום טוב תשתרי, אזלינן לחומרא, והינו טעמא דספק מוכן דאסור כדלקמן ואפילו באיסורא דרבנן כיון שיש לו מתירין, וכל שכן בדאוריתא כגון שיש מאותו המין במחובר.
ואם נתערבה באלף כולן אסורות, דאע״ג דכל איסורין שבתורה בטלין ברוב או בששים, הני מילי אותן אסורין דלית להו תקנתא עולמית, כגון חלב ונבלה וביצת נבלה, דאי לא שרית ליה השתא בששים לא משתרי לעולם, אבל ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה בששים דאסור שלה אינו נוהג אלא יום אחד, דלמוצאי יום טוב פרחה לה אסורא, ליכא הפסד בדבר אם נאסר הכל עד מוצאי יום טוב, הילכך אסרינן לה אפילו [נתערבה] באלף כיון שיש לו מתירין. יש לפרש דהאי נתערבה באלף כולן אסורות לא מיירי בביצת ספק אלא בביצת ודאי, ומשום הכי מחמרינן ליה כיון דיש לו מתירין, אבל בביצת ספק לא מחמרינן כולי האי, שאין לנו אסור ספק שיאסור אפילו באלף אלא ר׳ יהודה דאמר רמוני באדין אסורין בכל שהן, כיצד נפלה אחת מהן לרבוא (ומרובא) [ומרבוא] לרבוא אחר, ואיתא להאי מלתא בפרק כל הזבחים, ויש לומר אע״ג דרבנן לא מודו ליה לר׳ יהודה התם, משום דהוי דבר שאין לו מתירין, אבל בדבר שיש לו מתירין אליבא דדברי הכל מחמרינן ליה תרי חומרי.
אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת הכא בצריך למקומו של כלי וכדאיתא התם בפרק כירה (שבת מג.) גמרא אין נותנים כלי תחת הנר, ושמעינן מינה דכלי הניטל לצורך מקומו אין מחייבים אותו להניח מיד שהוציאו מן המקום שהוא צריך לו, אלא כיון שנוטלו מניחו באיזה מקום שירצה, והיינו שכופהו כאן על הביצה, וכדמוכח נמי מהנך טובא דאקשינן עליה דרבי יצחק חבית של טבל שנשברה מביא כלי וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל וכופין כלי תחת הנר וכולהו מוקמינן דצריך למקומן, וכולהו ודאי ליכא לדחוקי ולפרושי דוקא כשהיה כלי סמוך להם ובמקום שהוא צריך לו אלא ודאי כדאמרינן, וכן כתב שם רש״י ז״ל (ד״ה בצריך). ולמאן דאמר דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל הכא נמי אפילו נטלו ממש לכסות את הביצה.
נתערבה באלף כולן אסורות. פירש ר״ת ז״ל: דאודאי קאי, דאי אספקא הוה ליה ספק ספיקא ושרי אפילו בדאורייתא. ולפי פירושו הא דאמרינן בסמוך אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכו׳ וליבטיל ברובא, הכי קאמר אי אמרת בשלמא האי ספיקא דקתני ספק יום טוב ספק חול קאמר היינו דקתני שאם נתערבה באלף לא בטלה אלא אי אמרת ספק טריפה ודאי נמי כי נתערבה ליבטיל ברובא, וזהו דוחק קצת. אלא נראה דנתערבה באלף אספיקא קאי, ולא ספקא דספקא הוא דלא אמרינן ספק ספקא להקל אלא בב׳ ספקות הבאות מכח התערובת, כגון (זבחים עד.) טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא, דכל חדא וחדא דאיכא ברובא שני יש בה ספק ספקא, דבכל חד מינייהו אמרינן לא זו היא שנפלה כאן עכשיו ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן עכשיו שמא לא זו היא שנפלה לרובא ראשון כי היא נשארה ברובא הראשון שנפלה בו, אבל כאן מה תאמר שמא לא זו היא הביצה שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא [היא] גופא שריא, והלא מתחלתה אסרתה והיאך תחזור ותתירנה אחרי שהספק בגופה ממש, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז״ל ועיקר.
ומיהו איכא למידק מדתנן התם במסכת ערלה (משנה ערלה ג׳:ה׳) הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים, ואלו נתערבה באחרים לא קתני דאלמא משמע דאם נתערב באחרים לא ידלקו וטעמא משום דהוי ספק ספקא ואף על פי שהוא בעצמו נתערב שם, ויש לומר כגון שנחתך מלא הסיט מן הבגד ואינו יודע אם האיסור נחתך דהשתא אם נתערב באחרים הוי ליה ספק ספקא. וקשיא לי בהא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות (כתובות ט.) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו זינתה ואם תמצא לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון והתם אין הספקות באות מכח התערובת ואפילו הכי אתה דן אותן בספק ספקא להקל. ויש לתרץ דהתם שאני שאי אפשר לה לדון לפניך אלא בשתי ספיקות, ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר היאך תתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בזו שהיא ספק חול ספק של יו״ט שמי⁠[ד] עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרים ונתוסף בתערובת ספק זה השני. ומכל מקום בירושלמי (פ״א ה״א) מצאתי סיוע לדברי ר״ת ז״ל, בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל כשם שהיא אסורה לאכול (ב)⁠כך היא אסורה לטלטל נתערבה אחד במאה או אחד באלף כולן אסורות, מה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור, נשרים ספק מהיום נשרו ספק נשרו מאתמול ברם הכא יש כאן [אחת] אסורא והיא מוכחת על כלן, עד כאן.
ומדברי ר״ת ז״ל נלמוד דכל ספק ספקא אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר, דהא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל ואפילו הכי דוקא ודאי אבל ספק לא, וטעמא משום דכל שהוא בספק ספיקא התר גמור משוינן ליה ואם כן אפילו לשיש לו מתירין (למה) [נמי]. הלכך אפילו בריה דלא בטלה או דבר שדרכו לימנות כל שיש בו ספק ספקא מותר לאלתר, ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כספק ספיקא בשל תורה ואפילו הכי אסיק רב אשי לקמן דבדבר שיש לו מתירין אסור, דהתם היינו טעמא דכיון דבספק אחד כנגדו בשל תורה אסור אלא דמשום שהוא בשל דבריהם הקלת בו להתיר בספק אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר. וגרסינן עלה בירושלמי ובלבד שלא יהא כלי נוגע בביצה.
נתערבה באלף כולן אסורות. פירש ר״ת דאודאה קאי דאלו אספיקא לא משום דהוי ספק ספיקא ושריא. ורבינו יצחק ז״ל פירש דלא מיקרא ספק ספיקא אלא היכא שבאו שניהן מכח התערובת אבל הכא ספיקא קמייתא דספק נולד או דספק טריפה היא ובתרייתא ספק תערובת היא. ומהאי טעמא אסר ז״ל בספק טרפה שנתערבה רגליה ברוב רגלים של בהמות כשרות. וגם אסר בארי שנכנס לעדר ולא נודע אם דרס ברגל דאין דריסה ברגל ואם תימצי לומר דרס ביד מכל חדא וחדא איכא למימר לא זו דרס וכן כל כיוצא בזה. והא תנן במסכת ערלה הצובע בקליפי ערלה מלא היסט וארגו בבגד ואין ידוע אי זו היא ר׳ מאיר אומר ידלק וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואילו נתערבו באחרים לא קתני דמשמע דאם נתערב באחרים מותרין ואף על גב דהיסט בעצמו נתערב שם. וי״ל דמיירי כגון שנחתך מן הבגד מלא היסט ואין ידוע אם האיסור נחתך אי לא. וכתב מורי הרב נר״ו דדוקא כשנחתך מלא היסט ולא נאבד שאם נאבד אפילו אותו בגד עצמו שנתערב בו מותר ולא ידלק מפני שאני אומר שאותו היסט שנאבד היה אותו הצבוע בקליפי ערלה. וכדאמרינן פרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות. ודוקא לים הגדול אבל אם היה במקום אחר עדיין באיסורן עומדין. והראיה בזה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונאסר הכל ואחר כך נפלה כשיעור התרומה למקום אחר שחוזר ומדמע ועדין הראשון באיסורו עומד. וכן בדין שלא נאמר כל דפריש מרובה פריש אלא להתיר אותו שפירש אבל הנך כולהו באיסורן עומדים. ובמה שאנו אומרים שהאיסור בטל יש בו דינים חלוקים שאם נתערב אחד בשנים שהאיסור בטל צריך שיאכלם אחד אחד שאם יאכלם שנים כאחד יש לתלות שאוכל האיסור כיון שאוכל הרוב ביחד ודמי לשני שבילין ובאין לישאל בבת אחת. ואם האיסור חמור כגון תאנה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפלה אחת מהן לים הגדול שהשאר מותרות אוכלין שתים שתים כדי שיאכל מן ההיתר על כל פנים כדאמרינן בזבחים גבי ראש בין הראשים שמקריבין שנים שנים עד כאן לשונו.
תוס׳ בד״ה אבל כופה כו׳ אינו אלא דוקא כשאינו צריך לגופו או למקומו אבל לצורך גופו או לצורך מקומו שרי אם התחיל לטלטלו כו׳ כצ״ל:
אבל אם רוצה, כופה (הופך) עליה על הביצה את הכלי מבלי לטלטלה, בשביל שלא תשבר על ידי דריסת הרגל עליה בלא מתכוון. ואף שהיא עצמה אסורה בטלטול, מכל מקום הותר לטלטל כלי לצורכה. ואף ספיקה של ביצה זו אסורה. שגם כשספק אם נולדה ביצה זו ביום טוב הריהי אסורה, ואף אם נתערבה באלף ביצים כשירות — כולן אסורות.
However, if one wishes, he may cover the egg with a vessel, without handling the egg itself, so that it does not break from being accidentally trodden upon. Although it is prohibited to move the egg itself, it is nevertheless permitted to move a vessel for its sake. And even if there is uncertainty with regard to whether this egg was laid on a Festival, it is prohibited to move it. And, furthermore, if it became intermingled with a thousand permitted eggs, they are all prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בִּשְׁלָמָא לְרַבָּה דְּאָמַר מִשּׁוּם הֲכָנָה, הָוֵי סְפֵיקָא דְאוֹרַיְיתָא, וְכָל סְפֵיקָא דְאוֹרַיְיתָא לְחוּמְרָא.

The Gemara notes: Granted, according to the opinion of Rabba, who said that an egg is prohibited due to the lack of preparation, this case involves an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by Torah law; and in any case of an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by Torah law, the ruling is stringent. Therefore, the egg is prohibited even if there is uncertainty whether it was laid on a Festival.
ר׳ חננאלרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא לרבה דאמר משום הכנה כיון דהכנה מדאורייתא היא הוי ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא.
בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ליה ספיקא דאורייתא. פירוש: משכחת לה דאורייתא ביום טוב אחר שבת ומתניתא אית ליה אוקמתא, אלא לרב יוסף ולרב יצחק גזרות דרבנן נינהו ולא משכחת לה לברייתא אוקימתא. והא דלא מקשו מינה ג״כ לרב נחמן דהא מוקצה נמי דרבנן היא היינו משום דכבר אידחיא ליה בקושין, ואי נמי דאמר לך רב נחמן דהאי תנא סבר מוקצה דאורייתא וכדבעי רבה למימר בפרק אלו עוברין בפסחים (פסחים מז:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ בשלמא לרבה וכו׳ וכתב מהרש״א ז״ל דהא דלא מקשה לרב נחמן היינו משום דלטעמא דמוקצה א״ש דאיסור מוקצה חמור כעין דאורייתא כדאמרינן לקמן ספק מוכן אסור עכ״ל ואי לאו שכתב שמצא כן בתוס׳ ישנים היה לי להשיב דודאי מהא דאמרינן ספק מוכן אסור אין ראיה דההיא אליבא דמסקנא דכולהו ספיקי נמי אסירי משום דהוי דבר שיש לו מתירין אלא דיש ליישב משום דההיא דספק מוכן משמע להדיא ממתניתין דמצודות חיות ועופות וכו׳ אלא דלפ״ז קשיא לי דא״כ דהמקשה ידע דספק מוקצה יש לאסור טפי א״כ מאי מקשה לרב יוסף ולר׳ יצחק הא אינהו נמי מצי לאוקמי להאי ברייתא בעומדת לגדל ביצים ולמאן דאית ליה מוקצה דהא ע״כ לרב נחמן נמי לא אתיא אלא כר״י מדקתני א׳ שבת וא׳ י״ט ולרב נחמן משמע דבשבת לית ליה מוקצה כמ״ש לעיל. ועוד דלקמן גבי אין מבטלין איסור כתבו תוספות להדיא דמוקצה אין לו עיקר כלל מדאורייתא א״כ משמע דאדרבה גזירת מוקצה קיל טפי משאר מידי דרבנן שיש להם עיקר. וכן במ״ש מהרש״א ז״ל דהא דקאמר תלמודא דלרבה ניחא היינו דאיירי בשבת אחר י״ט או י״ט אחר שבת דוקא דכה״ג הו״ל ספק דאורייתא ולא בי״ט ושבת דעלמא ואם כן קשה מאי מקשה נמי להנך אמוראי דלמא אינהו נמי ס״ל הכנה דרבה בשבת אחר י״ט או י״ט אחר השבת ומוקי לברייתא בהאי גוונא גופא כמו לרבה אלא דמאי שסובר רבה דגזרינן י״ט ושבת דעלמא אטו י״ט אחר השבת בהא לחודא לא ס״ל כוותיה ומשום הכי הוצרכו לפרש מתני׳ במילי אוחרין ואף אם נאמר דמשמע להש״ס בפשיטות דלית להו הכנה דרבה כלל אפ״ה מצי לאוקמי אליבא דרבי אליעזר דאית ליה הכנה לקמן גבי ביצה שנולדה בי״ט דקאמר לא תאכל בשבת ואוקימנא משום הכנה וכן בפרק בכל מערבין אית ליה הכנה. (ואין לומר דכיחידאי לא מוקי לברייתא דה אף למאי דמשני דאיירי בספק טריפה נמי מסיק דלא מיתוקמי אלא כיחידאי):
לכך נלע״ד דהא דקאמר לרבה ניחא היינו אף בשבת וי״ט דעלמא דכיון דבי״ט אחר השבת מיהא הוי דאורייתא וספיקה אסורה א״כ בי״ט דעלמא שגזרו חכמים על ודאי ביצה שנולדה משום הנך גזרו ג״כ בספקן משום לא פלוג ובכה״ג מצינו בכמה דוכתי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפשר דאי לא הא לא קיימא הא משא״כ להני אמוראי דלא משמע להו לגזור י״ט דעלמא אטו י״ט אחר השבת אלא שגזרו בי״ט משום פירות הנושרין דהוי נמי מדרבנן א״כ מקשה שפיר והיינו נמי דלא מוקי לה כר״א דנהי דאית ליה לר״א הכנה מ״מ לא מצינן לומר שגוזר י״ט דעלמא אטו י״ט אחר השבת כמו שיבואר. והא דלא מוקי לה בטעמא דמוקצה היינו משום דמוקצה גופא מדרבנן והא דקתני לקמן במשנה דמצודות חיות ועופות שספקן אסור אפשר דמשמע ליה משום טעמא דהכנה לרבה ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת רש״י שכתבתי לעיל דהכנה דרבה היינו דמוקצה דמחובר או נולד מדאורייתא הוי א״כ פשיטא דלק״מ והא דלא מקשה שפיר נמי לר״נ היינו משום דבלא״ה איתותב דהא אקשינן עליה וליפלגו בתרווייהו ולא משני מידי כנ״ל ודו״ק:
בפירש״י בד״ה דספק טריפה ספק נולדה מתרנגולת טריפה כו׳ ולא ניחא ליה לפרש לביצה שנולדה מתרנגולת ספק טריפה דאפשר דס״ל דבכה״ג מקרי דבר שיש לו מתירין אם תטעון התרנגולת לאחר כ״א יום ועיין בק״א ומש״ה ניחא ליה לפרש בכה״ג שאין אנו יודעים אם נולדה מתרנגולת טריפה או מכשרה. ומ״ש רש״י ז״ל עוד בזה הדיבור דלאו בי״ט קאי ואיידי כו׳ לולי פירושו היה נ״ל לפרש דקאי שפיר נמי אנולדה בי״ט ולענין טלטול דאיירי בה רישא דברייתא דכיון שהביצה היא ספק דאורייתא ואינה ראויה לאכילה וא״כ הו״ל מוקצה לר״י דהא הך ברייתא ע״כ ר״י היא מדקתני אחד שבת ואחד י״ט כן נ״ל:
ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רבה, שאמר שהאיסור בביצה זו הוא משום הכנה, אם כן הוי ספיקא דאורייתא [הרי זה ספק מן התורה] וכל ספיקא דאורייתא [ספק מן התורה] הריהו לחומרא [להחמיר], ולכן אף ספיקה של ביצה זו אסורה.
The Gemara notes: Granted, according to the opinion of Rabba, who said that an egg is prohibited due to the lack of preparation, this case involves an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by Torah law; and in any case of an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by Torah law, the ruling is stringent. Therefore, the egg is prohibited even if there is uncertainty whether it was laid on a Festival.
ר׳ חננאלרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף ולר׳וּלְרִבִּי יִצְחָק דְּאַמְרֵי מִשּׁוּם גְּזֵרָה, סְפֵיקָא דְרַבָּנַן הִיא, וְכָל סְפֵיקָא דְרַבָּנַן לְקוּלָּא!

However, according to the opinions of Rav Yosef and Rabbi Yitzḥak, who say that an egg is prohibited due to a decree, this case involves an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by rabbinic law, and in any case of an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by rabbinic law, the ruling is lenient.
ר׳ חננאלרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לרב יוסף ולר׳ יצחק דאמרי גזרה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו כל ספיקא דרבנן לקולא הוא. אמאי ביצה זו אסורה. ופריק רב אידי סיפא דקתני וספיק׳ אסורה אינה ביצה שנולדה ספק ביום טוב ספק בחול אלא כגון שהיתה שם תרנגולת טרפה ואחרת שלמה ונמצאת בקן ביצה זו ואין יודעין אם הטרפה ילדה או השלמה ילדה אותה שהיא אסורה.
ספק דרבנן היא – דאפי׳ ודאי משום גזירה הוא דאתסר וכי הויא לה ספיקא הוי ספק במידי דאסור מדרבנן.
אלא לרב יוסף ולרבי יצחק קשיא. תמיה לי אמאי לא תוקמא כתנאי דלקמן (ביצה ד.) דתניא נולדה בשבת תאכל ביום טוב ביום טוב תאכל בשבת ר׳ יהודה אומר משום רבי אליעזר עדיין הוא מחלוקת, דאלמא תנא קמא לית ליה הכנה דרבה אלא הוי טעמא או משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ולרבי אליעזר אית ליה הכנה דרבה, והלכך ברייתא דהכנה כרבי יהודה משמיה דרבי אליעזר ורב יוסף ורבי יצחק כתנא קמא. ויש לומר משום (דדחיא) [דההיא] לא מפרשא דהוי טעמא דתנא קמא משום פירות הנושרין [ו]⁠לא משום משקין שזבו אלא דלמא כולהו אית להו הכנה דרבה כיון דאשכחן האי ברייתא דאית ליה הכנה דרבה, אלא דלמא טעמא דתנא קמא דהתם משום דביומה מדינא שריא אם כן אין כאן הכנה ומדינא שריא, ואפילו לרבה לא אשכחן ליה דאסר בכי הא אלא דרב הוא דאמר הכי דקסבר דכיון דמדאורייתא ביום טוב אחר [השבת] נולדה בשבת אסורה ביו״ט מדרבנן. והא דאמרינן לקמן לאו למימרא דתנא קמא שרי מטעמא דמילתא דר׳ יוחנן אלא אעיקרא קאי, כלומר נולדה בזה אסורה בזה כרב או מותרת כר׳ יוחנן תנאי נינהו ולאו מטעמייהו ממש אלא מר אמר הכנה דאורייתא ממש אית לן דרבנן לית לן ומר סבר אפילו דרבנן אית לן כדאמרינן, כן נראה לי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אלא לרב יוסף ולר׳ יצחק דאמרי משום גזירה ספיקא דרבנן היא כו׳ אבל לר״נ דאמר משום מוקצה לא פריך דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן. מתוספות ישנים. ונראה הא דקאמר בשלמא לרבה דהוי ספיקא דאורייתא דמיירי בי״ט אחר השבת ושבת אחר י״ט אבל שבת וי״ט דעלמא לרבה נמי אינו אלא משום גזירה:
אלא לשיטת רב יוסף ורב יצחק, דאמרי [שהם אומרים] משום גזרה, ואם כן האיסור הוא רק מדברי סופרים, ואם כן ספיקא דרבנן היא [ספק מדברי סופרים הוא] והרי כלל הוא כי כל ספיקא דרבנן [ספק מדברי סופרים] הרי ידוע שנוהגים בו לקולא [להקל]!
However, according to the opinions of Rav Yosef and Rabbi Yitzḥak, who say that an egg is prohibited due to a decree, this case involves an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by rabbinic law, and in any case of an uncertainty with regard to the legal status of an item prohibited by rabbinic law, the ruling is lenient.
ר׳ חננאלרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) (א״לאֲמַר לֵיהּ) סֵיפָא אָתָאן לְסָפֵק טְרֵפָה.

The Gemara answers: In the latter clause of the baraita, we have arrived at a different case. The case does not involve the prohibition of an egg laid on a Festival; the case involves an egg laid by a chicken with regard to which there is uncertainty whether it is an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], which is prohibited by Torah law. The uncertainty with regard to the legal status of the chicken is relevant to the egg.
רש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לספק טריפה – ספק נולדה מתרנגולת טרפה ולאו ביו״ט קאי ואיידי דאיירי באיסור ביצה איירי נמי בהא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ סיפא אתאן לספק טרפה. עי׳ חולין דף סד ע״א תוד״ה שאם ריקמה ובשיטה מקובצת בב״ק דף מז ע״א ד״ה מאי טעמא:
ומתרצים: סיפא אתאן [בסופה של הברייתא באנו] לדון לא באיסור ביצה שנולדה ביום טוב אלא בביצה שנולדה מתרנגולת שהיא ספק טריפה (שהוא איסור מן התורה), וכשם שהיא עצמה ספק כך גם ביצתה היא ספק טריפה.
The Gemara answers: In the latter clause of the baraita, we have arrived at a different case. The case does not involve the prohibition of an egg laid on a Festival; the case involves an egg laid by a chicken with regard to which there is uncertainty whether it is an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], which is prohibited by Torah law. The uncertainty with regard to the legal status of the chicken is relevant to the egg.
רש״יבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִי הֲכִי, אִימָא סֵיפָא: ״נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף – כּוּלָּן אֲסוּרוֹת״. אִי אָמַרְתָּ בִּשְׁלָמָא, סָפֵק יו״טיוֹם טוֹב סָפֵק חוֹל – הָוֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, הוְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לָא בָטִיל.

The Gemara raises a difficulty with this response: If so, say the latter clause of that same baraita: If it became intermingled with a thousand other eggs, they are all prohibited. Granted, if you say that there is uncertainty whether the egg was laid on a Festival and uncertainty whether it was laid on a weekday, then it is an object whose prohibition is temporary, as the egg will be permitted on the following day, and the principle is: Any object whose prohibition is temporary is not nullified, even by a thousand permitted items. Since its prohibition will lapse on its own, there is no need to make use of the option of nullification.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן בשלמא ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין כלומר ביצה זו ביום טוב אסורה אבל למחר מותרת וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. לפיכך תני ואם נתערבה באלף כולן אסורות.
שיש לו מתירין – שיכול לאכלו אחר יו״ט בהיתר גמור.
אפילו באלף לא בטיל – ואע״ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כולן אסורות. וא״ת ולישקול דמי איסור שבו ולשדינהו בנהרא והשאר יהא מותר כדאמרינן בפרק כל הצלמים גבי ההיא חביתא דחמרא דיין נסך שנתערב עם שאר חביות דלשקול ארבעא זוזי ולשדינהו בנהרא. וי״ל דהתם ודאי לא התירו שאר חביות לשתות אלא למכור לנכרי וליהנות מן הדמים והכא נמי מאי אסורות אסורות לאכול הביצים קאמר אבל למכור וליהנות מן הדמים שרי. ובתוספות אסרו ואמרו דלא שרו אלא יין נסך או עבודה זרה או עצי אשרה שתופסין דמיהן והאיסור נתפס על הדמים והוי כאלו משליך האיסור אבל בשאר מילי לא. ולמכור הכל לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כדאמרינן גבי יין נסך לא משום דחיישינן דלמא הדר ומזבין ליה לישראל. והרשב״א האריך בזה. ואי נמי דינא קתני ולא תקנתא.
הא דאקשינן ונבטל ברובא פירושו ברובא ממש חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי ואפילו מדרבנן. והוא שיאכל כל אחד בפני עצמו כמו שפירש מורי נר״ו. ועוד טעמא כדי שלא יתן טעם זה בזה. ויש מפרשים דמדרבנן אפילו יבש ביבש בעי ששים ואם כן הכי מקשה תבטיל ברובא הראוי לו דהיינו ששים והוא דחוק מאד.
נתערבו באחרים כולן אסורות. רבינו תם ז״ל לא גריס ואחרים באחרים משום דהוי ספק ספקא. וכתב הרשב״א ז״ל דהא דאמרינן התם במסכת ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערבו באחרים כולם ידלקו ואמרי התם נמי הצובע מלא היסט בקליפי ערלה ידלק וכו׳ ולא קתני נתערב באחרים כדקתני בכל הני היינו משום דיכול להסיר מאחד מהם מלא הסט ומשתרו מטעם ספק ספקא אם נתערב באחרים. ומורי הרב נר״ו הקשה עליו וכתב דהיאך יכול להסיר מלא הסט כדי להתירן והא אין מבטלין איסור לכתחלה דאפילו באגוזי פרך אמרינן פרק הנזקין שאם פצען במזיד שאסורים והכא לא שנא שאם חתך מלא הסט כדי להתירן שאסורין. ואין לומר דלא דמי הא לאגוזי פרך אסורין שנתערבו עם של היתר ופצען דשאני התם שהן נשארים לשם אבל כשחתך מלא הסט זורקו לחוץ ודלמא איהו הוא האסור שאינו תירוץ כלל דההיא דאגוזי פרך דפרק הנזקין התם מיתמרא ואפילו הן דתרומה שאף על פי שפצען ובטלה לה צריך להרים כמותן וליתנן לכהן משום גזל השבט ואפילו הכי כיון שפצען קנסוהו. והכא נמי אם עושה כן כדי להתירן אסירי דלא שנא. אלא ודאי לדברי רבינו תם ז״ל דחשיב ספק ספקא כל היכא דאיכא תרי ספיקי ואף על פי שהאסור ישנו לשם וכדאמרינן לעיל הכא אם נתערב באחרים מישתרו כולהו ואף על פי שלא חתך מהם כלום משום דאיכא בכל חד תרי ספיקי שמא אין זה אותו בגד שנתערב בו מלא הסט אסור ואם תמצי לומר דאיהו הוא שמא אין זה אותו הסט האיסור. אבל הרשב״א ז״ל אזיל לטעמיה דאמר דכל היכא שהאיסור בודאי נתערב בתוך ההיתר כי הכא שהסט האיסור נתערב לשם אף על גב דאיכא כמה ספיקי אסיר ולפיכך כתב ז״ל לעיל שנחתך מלא הסט מן הבגד כלומר מעצמו דאי לאו מעצמו ודאי אסיר לפי דברי הרשב״א ז״ל דלא חשיב ספק ספקא היכא שהאיסור בתוכו והוי כטבעת עבודה זרה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים דאמרינן דוקא נפלה אבל הפילה הוא באיסור עומדות עד כאן לשונו נ״ר. אבל הריטב״א ז״ל הסכים לפירוש רבינו תם ז״ל.
בגמ׳ א״ה אימא סיפא כו׳ אלא בשלמא ספק י״ט כו׳ הוי דבר שיש לו מתירין לכאורה יש לתמוה כיון דהמקשה אסיק אדעתיה האי סברא דדבר שיש לו מתירין אפי׳ באלף לא בטל א״כ מאי קשיא ליה מעיקרא ספיקא דרבנן הוא ואמאי לא אסיק אדעתיה דלענין ספיקא נמי יש להחמיר מה״ט גופא שיש לו מתירין כדמסיק רב אשי לקמן דמסברא ודאי יש להחמיר יותר בספק טריפה מבתערובת א׳ באלף שאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. מיהו לפי שיטת מהרש״א שכתבתי בסמוך דהא דקאמר דסד״א בשלמא לרבה היינו משום דמוקמינן לה בשבת אחר י״ט א״כ מצינו למימר דיותר יש להחמיר בדבר שיש לו מתירין באיסור דאורייתא אפילו באחד מאלף ממה שנחמיר בספיקא דרבנן משום דבר שיל״מ משא״כ לפי מה שהוכחתי בסמוך דלרבה נמי לא הוי אלא גזירה דרבנן כיון דמוקמינן לברייתא בשאר י״ט א״כ הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב וצ״ע ועיין לקמן בסוף הסוגיא:
על תירוץ זה מקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא, נאמר שם: נתערבה באלףכולן אסורות. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שביצה זו היא ספק ביצה שנולדה ביום טוב, ספק נולדה ביום חול, אם כן הוי [הרי היא] בגדר דבר שיש לו מתירין, שהרי איסור זה שבביצה הוא רק לבו ביום, ולמחרת היא מותרת, וכלל בידינו: כל דבר שיש לו מתירין (אופן מסויים של היתר) לאחר זמן — אפילו באלף לא בטיל [אינו בטל], שהרי איסורו יפקע ממילא, ואין צורך להזדקק לענין של ביטול האיסור.
The Gemara raises a difficulty with this response: If so, say the latter clause of that same baraita: If it became intermingled with a thousand other eggs, they are all prohibited. Granted, if you say that there is uncertainty whether the egg was laid on a Festival and uncertainty whether it was laid on a weekday, then it is an object whose prohibition is temporary, as the egg will be permitted on the following day, and the principle is: Any object whose prohibition is temporary is not nullified, even by a thousand permitted items. Since its prohibition will lapse on its own, there is no need to make use of the option of nullification.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אִי אָמַרְתָּ סָפֵק טְרֵפָה – דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין הִיא, וְתִבָּטֵל בְּרוּבָּא!

However, if you say that the egg referred to in the baraita is an uncertain tereifa, it is an object whose prohibition is not temporary, as there is no way to permit the prohibition of tereifa, and it should therefore be nullified by a simple majority.
ר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא ספק טרפה דבר שאין לו מתירין לעולם הוא ונבטיל ברובא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שביצה זו שעסקה בה הברייתא היא ספק טרפה, אם כן דבר שאין לו מתירין היא שהרי אין היתר לאיסור טריפה, ותבטל ברובא [ברוב], ואפילו בפחות מאלף!
However, if you say that the egg referred to in the baraita is an uncertain tereifa, it is an object whose prohibition is not temporary, as there is no way to permit the prohibition of tereifa, and it should therefore be nullified by a simple majority.
ר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְכִי תֵימָא בֵּיצָה חֲשׁוּבָה וְלָא בָטְלָה, הַנִּיחָא למ״דלְמָאן דְּאָמַר ״כָּל״ שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ,

The Gemara adds: And if you say that an egg is significant and is not nullified, as nullification applies only to items that have no intrinsic significance, while a significant object cannot be nullified, that works out well according to the one who said that we learned: Any item whose manner is also to be counted, i.e., that is sometimes sold by unit, rather than by weight or volume, is considered significant. An egg falls into that category, as it is sometimes sold by unit.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי תימא ביצה חשובה וכל דבר שהוא חשוב לא בטיל אפילו באלף הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. כלומר זה שכתוב במשנה את שדרכו לימנות שנינו מקדש היה ריש לקיש שונה כל שדרכו לימנות מקדש. וכיון ששונה במשנתנו כל שדרכו שמעינן מינה ואפילו ביצה בכללם שדרכה לימנות אחת אחת אלא לר׳ יוחנן דאמר את שדרכו שנינו שאין בטלין אפילו באלף [והיינו] אלו השנויין במשנתנו בלבד. והן עשרה דברים. דאשכחן בירושלמי במסכת ערלה דר׳ יוחנן וריש לקיש חד אמר דברי ר׳ מאיר עשרה דברים מקדשין וחד אמר דברי ר׳ מאיר כל הדברים מקדשין. שמע מינה דאליביה דר׳ מאיר חולקין ר׳ יוחנן וריש לקיש. ואלו הן עשרה השנויין במשנה. ראשון בגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערב באחרים כולן ידלקו דברי ר׳ מאיר.
הניחא למ״ד – לקמן.
כל שדרכו למנות שנינו – במשנת ערלה כדלקמן דלא בטיל משמע כל דבר שיש בני אדם המקפידין עליו מפני חשיבותו למוכרו במנין ביצה נמי הרבה מוכרין אותה במנין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. כלומר דכל דבר שפעמים נמכר במנין אף על פי שפעמים נמכר באומד לא בטיל וביצה נמי נמכרת היא במנין וכיון שכן לא בטלה אף על פי שפעמים נמכרת באומד. אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו כלומר את המיוחד דדוקא נמכר במנין משום חשיבותו לא בטיל אבל היכא שפעמים נמכר באומד בטיל. מאי איכא למימר דהא ביצה נמי פעמים נמכרת באומד. ותיפוק ליה דביצה בריה היא כיון שהיא של בעלי חיים ולא בטלה. תירץ ר״י דלא אמרו בריה אלא בביצת עוף טמא שהיא אסורה מתחלת בריתה.
ומוסיפים: וכי תימא [ואם תאמר] ביצה חשובה ולא בטלה, שאין ביטול אלא בדברים שאין להם יחוד וחשיבות לעצמם, אבל דבר חשוב אינו בטל, הניחא למאן [זה נוח לשיטת מי] שאמר כי כל דבר שדרכו לימנות, כלומר: שלפעמים מוכרים אותו לפי מנין יחידות (ולא במשקל או במידה) שנינו והחשבנוהו לדבר חשוב, ודבר חשוב כזה איננו בטל אפילו באלף, אם כן הוא הדין לביצה שהרי אף היא נמכרת לעתים על פי מנין,
The Gemara adds: And if you say that an egg is significant and is not nullified, as nullification applies only to items that have no intrinsic significance, while a significant object cannot be nullified, that works out well according to the one who said that we learned: Any item whose manner is also to be counted, i.e., that is sometimes sold by unit, rather than by weight or volume, is considered significant. An egg falls into that category, as it is sometimes sold by unit.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא למ״דלְמָאן דְּאָמַר ״אֶת״ שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

However, according to the one who said that we learned: That item whose manner is exclusively to be counted, i.e., that is always sold by unit, is considered significant, what can be said? Although eggs are often sold by unit, they are also often sold by weight or volume.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא למאן דאמר את שדרכו – דמשמע את המיוחד לכך שאין אדם מוכרו באומד.
מאי איכא למימר – הרי ביצה הרבה נמכרת באומד בלא מנין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא למאן דעת מי] שאמר כי את שדרכו לימנות שנינו שדבר חשוב הוא רק זה שתמיד מוכרים אותו במנין ולא באופן אחר, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] לשיטתו, שהרי לעיתים מוכרים ביצים רבות בכלי אחד, לפי אומדן! על מנת להסביר היטב את ענין המחלוקת בדבר ש״דרכו לימנות״ מביאים את המשנה המקורית.
However, according to the one who said that we learned: That item whose manner is exclusively to be counted, i.e., that is always sold by unit, is considered significant, what can be said? Although eggs are often sold by unit, they are also often sold by weight or volume.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) דִּתְנָן: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם – יִדָּלֵּקוּ. נִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרוֹת, וַאֲחֵרוֹת בַּאֲחֵרוֹת – כּוּלָּן יִדָּלֵּקוּ, דִּבְרֵי ר׳רִבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ויַעֲלוּ בְּאַחַת וּמָאתַיִם.

The Gemara cites the mishna where the dispute cited above appears. As we learned (Orla 3:6–7): With regard to one who had bundles of clover, a type of legume, that were diverse kinds of food crops that grew in a vineyard, from which it is prohibited to derive benefit, those bundles must be burned. If the bundles were intermingled with others, and those others were intermingled with others, they must all be burned. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They may be nullified by one part in two hundred similar parts. When the prohibited portion is less than one-half of one percent of the permitted portion, the prohibition is nullified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. שני האורג מלא הסיט הצבוע בקליפי ערלה וארגו בבגד ונתערב באחרים ואין ידוע איזו היא ר׳ מאיר אומר הבגד כולו ידלק. וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. שלישי חבילי תלתן של כלאי הכרם שנתערבו באחרים כולם ידלקו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. באלו הג׳ חלקו. והודו לו על השאר. ועל זה שנינו שהיה ר׳ מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש.
ערך חבל
חבלא(בבא קמא י) והאיכא מרבה בחבילות פי׳ מרבה חבילי עצים לחזק בהן הדליקה (ביצה ג:) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם (בבא מציעא פד:) הקפתנו חבילות תשובות שאין בהן ממש (בבא מציעא עב) ת״ר המוליך חבילה ממקום למקום וכו׳ פי׳ אדם שמוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר ברשות מוכר מותר (בבא מציעא עח) שוכר עליהן או מטען כי תניא ההיא כשבאת חבילה לידו פי׳ כגון שהביא הפועל חבילתו של בגדיו ושל כלי אומנתו ונתנה לבעל הבית ואמר לו הרי ערבוני עמך שאין אני חוזר בי וקבל בעל הבית את החבילה וסומכה דעתו שהוא עושה מלאכתו ופטר את הפועלין האחרים וסמך עליו ולאחר מכן חזר בו שוכר עליו עד מ׳ ונ׳ זוז (קידושין סה) שנים שבאו ממדינת הים והאשה עמהן וחבילה עמהן וכו׳. (כלים פרק י״ד) המטה מטמאת חבילה ומטהרת חבילה (פסחים קב) אין עושין מצות חבילות חבילות:
א. [בינדל, מאססע, מענגע.]
תלתן – מין קטנית למתק קדירה פילוג״ר בלעז.
ידלקו – כדין כלאי הכרם שנאמר (דברים כב) פן תוקדש תוקד אש דאסירי בהנאה.
יעלו באחת ומאתים – אם נתערב אחד מהן במאתים של היתר יעלה אחד מהן וידלק והשאר מותרין וזה שיעור ביטול כלאים וערלה באחד ומאתים.
ואחרות באחרות וכו׳ – תימה דאם כן אוסר ספק ספיקא ובהתערובות (זבחים דף עד. ושם) דקאמר מי איכא דאסר ספק ספיקא באסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע״ג דאיכא ספק ספיקא בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר״ת נתערב׳ באלף אאיסור עצמו קאי א״נ הא דלעיל ברייתא היא ומאי אולמא דהך ברייתא דהכא מהך ברייתא דהתם אבל (מברייתא1 קשיא למשנה) ע״כ לא גריס ר״ת ואחרות באחרות ורבינו יצחק ב״ר ברוך אומר דגרס ליה שפיר וה״פ שנתערב גם האיסור דסד״א שמותר הואיל ואיכא כעין תרי רובי קא משמע לן ועוד תירץ הר״ר יצחק דגרס ליה שפיר ואעפ״כ לא מצי למיפשט מהכא דקים לן כל דבר שיש לו חשיבות אינו בטל אלא בתרי רובי לכך אינו בטל הכא אבל התם מוכיח ליה מתרי רובי דקאמר אם נתערב רובא בתוך רובא והתניא וכו׳ אבל הכא אין כאן תרי רובי שהתערובת הראשון היה שוה ובפרק הערל (יבמזת דף פא. ושם בד״ה נתערבו) פירשתי.
1. [צ״ל: ״ממשנה״.]
מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כלן ידלקו וכו׳. חבילי תלתן מפורש בירושלמי: כמה היא חבילה עשרים וחמשה זרדים.
נתערבו באחרות. יש ספרים שכתוב בהם ואחרות באחרות, ורבנו תם ז״ל לא גריס ליה דהוי ליה ספק ספקא, ובפרק התערובות בזבחים (זבחים עד.) (ממש) [משמע] דליכא תנא דאית ליה ספק ספקא אסור אלא לרבי יהודה דברייתא בלבד, דאמר שמואל התם טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא כולן אסורות ופריך (מטעם דשמואל) [התם אשמואל] מברייתא דשרי׳ ולא משכח תנא דקאי כשמואל אלא לר׳ יהודה דברייתא דאסר ספק ספקא בכל האיסורין ושמואל סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ואי איתא לימא קאי כתנא דהא מתניתין. ועוד תדע דהתם במסכת ערלה דאיתא (להו) [להא] מתניתין קתני (פ״ג מ״א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב⁠(ה) באחרים כולן ידלקו, וקתני התם הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני, וכן נמי קתני התם האורג מלא הסיט מצמר [הבכור] בבגד ידלק ולא קתני ביה נתערב באחרים כדקתני גבי חבילי תלתן וגבי תבשיל שבשלו בקליפי ערלה, והיינו טעמא משום דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד ואחד מלא הסיט דמשתרי מטעם ספק ספיקא.
ויש מפרשים דאפילו גרסינן ואחרות באחרות ניחא דלא הוי ספק ספקא דמיירי שכל האחרות נתערבו באחרות, ואצטריך ליה לאשמועינן כי האי גוונא אף על גב דאיכא תרי רובי, ודכוותיה איכא בסוף פרק קמא דכתובות (כתובות ט״ו. עיי״ש) הולכים אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואפילו עיר קטנה ואין הולכים אחר רוב העיר גרידתא אפילו גדולה כאנטוכיא.
כולן ידלקו. ואם תאמר אמאי ידלקו לסגי ליה בהולכת הנאה לים המלח, כאותה ששנינו בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מט:) גבי אשרה נטל ממנה עצים ואפה את הפת ונטל ממנה כוש וארג בו את הבגד ונתערב עם אחרים ר׳ אליעזר אומר יוליך הנאה לים, ואיפסיקא הלכתא התם בהדיא כר׳ אליעזר, ויש לומר דהתם הוא משום דליתיה לממשות אסורא בעיניה אבל הכא דאיתי׳ בעיניה לא. וההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דסתם יינן בחמרא דשרינן נמי בהולכת הנאה לים המלח (שם), התם לא שרינן ליה בהולכת הנאה לים המלח אלא היתר הנאה כגון למכור לגוים או ליתן לפועליו עכו״ם ולא שיהנה גופו בדבר, ואלו היה בעי לזבוני נמי כוליה חמריה לעכו״ם בבת אחת חוץ מדמי ההוא חבית שרי, הילכך לא שרינן למיכל מכל הני חבילי תלתן בהולכת הנאה לים המלח.
ואם תאמר מכל מקום ימכרו כלן לגוים חוץ מדמי האיסור שבהם וכדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בפרק בתרא דעבודה זרה (עבודה זרה עד.) גבי יין נסך שנתערב ביין (כיון) תירצו אותה בירושלמי מסכת עבודה זרה (פ״ג הי״ג ופ״ג דערלה שם) דחיישינן בהו דילמא הדר ביה עכו״ם ומזבין לישראל וכאותה שאמרו (פסחים מ:) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו״ם, אבל ביין נסך ליכא למיחש דהא לא זבנינן ליה והוא הדין לכל הדברים שאין נקנין מעכו״ם.
כולן ידלקו. כתב רבנו שמשון ז״ל: ולא מבעיא (דאמרינן לזבנינהו) [דאסרינן לבדרינהו] כדמוכח בפרק התערובות (זבחים עג:) דגזרי׳ שמא יבאו י׳ כהנים בבת אחת והכי נמי גזרה שמא יבואו עשרה בני אדם, אלא אפילו אתרמי דניידי מאליהן אסירי משום האי גזרה דכיון שהיו קבועים שעה אחת ונאסרו תו לא משתרו, כדמוכח מילתיה דרב יהודה דהתם (עד.) דטבעת של עבודה זרה כשנפלה למאה ופירשו ארבעים לצד אחד ונפלו לאלף שרו, ומשמע דוקא שנפלו לאלף הא פירשו ולא נתערבו אסירי ואף על פי דפירשו משמע מאיליהן, וכן קתני בברייתא גבי כוסות.
ואם תאמר דבנזיר פ׳ הריני נזיר מן הגרוגרות גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה (נזיר יב.) משמע דבשוקא מצי לקדושי אי לאו משום דהדרא לניחותא ולא חשבינן לה ניידא ואפילו בשוקא חשיבא קבועה, ואמאי הלא נאסרה בבית מקום קביעות, ויש לומר דשאני התם דלא שייך בכל נשים שבעולם גזירה שמא יבואו כל העולם. ועוד דכולא שמעתא דהתם אינו אלא קנסא בעלמא מפני שהכניס עצמו בספק, וכן בההיא דקן סתומה (שם), והא דקאמר ואלו שאר קיני׳ דעלמא [מיתקנן] מיהא דאפילו לדידיה שרו קא דייק. (וגרע) [ותדע] מדלא אסרינן כל אנשים שבעולם בנשים שהיו קטנות באותה שעה והיה להן אבות שמא קבלו אביהן הקדושין מזה האיש והן אינן יודעין. והא דמייתי לה בפרק התקבל (גיטין סד.) ולא קאמר האי טעמא, היינו טעמא משום דאי לאו דאמרינן בעלמא חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא כהאי גוונא לא היו קונסים אותו, ע״כ.
וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. פירש רש״י ז״ל: יעלו כלומר: יסלקו אחד מהן והשאר מותרין. ואינו מחוור דבהדיא תנן בריש פ׳ ב׳ דערלה ערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים, ואף על גב דבתרומה שנינו שצריך להרים דוקא תרומה משום גזל השבט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. פירוש יבטל ולא יסלק אחר מהם קאמר כמו שפירש רש״י ז״ל דלא נאמרה אלא לענין תרומה ומעשר משום גזל גבוה וגזל השבט כדאיתא בירושלמי. והאי דקתני יעלו אשגרות לישן הוא דאיידי דנקט תנא לשון העלאה גבי תרומה ומעשרות נקיט לה הכא ובשאר דוכתי.
בד״ה יעלה באחת כו׳ יעלה אחד מהן וידליק כו׳. נ״ב בכאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק כי משנה שלימה בפ׳ שני דערלה שא״צ להרים המדומע אלא בתרומה משום גזל השבט ולא בערלה וכלאי הכרם ובריש פ״ג דערלה פירש הרמב״ם יעלה באחד ומאתים ענינו כשיערבו אותו במאתים שיהיה הכל מותר כו׳:
בד״ה ואחרות באחרות כו׳ ובהתערובת דקא מתמה אשמואל דאסר ספק ספיקא באיסורי הנאה מברייתא דמתרת ולא אשכח דקאי כשמואל אלא ר״י אמאי לא פשיט כו׳ כצ״ל:
בא״ד כדפי׳ ר״ת נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי כו׳ כצ״ל. ונ״ב אבל הס״ת כתב בשם ר״י דנתערבה אפי׳ באלף קאי אספיקא ואפי׳ הכי אין זה ספק ספיקא שספק הראשון חשוב כודאי ולא מקרי ס״ס אלא ששתי הספיקות בגוף אחד כגון ספק תחתיו ספק אונס כו׳ או שתי תערובות וכן הביאו הסמ״ג ע״ש:
בא״ד ומאי אולמיה דהך ברייתא דהכא מהאי ברייתא דהתם כו׳ באחרות ור״י בר ברוך אומר דגרס ליה כו׳ בתוך רובא וכו׳ אבל הכא כו׳ כצ״ל:
בתוס׳ בד״ה ואחרות באחרות כו׳ ועוד אומר רבי יצחק ב״ר ברוך דגרס ליה שפיר והכי פירוש׳ שנתערב גם האיסור דסד״א הואיל ואיכא כעין תרי רובא עכ״ל. ולכאורה נראה דוחק אלא דבאמת מצינו לפרש בפשיטות דהאיכא רבותא טובא דודאי היכא שנתערב בפעם אחד אפילו באלף שייך להחמיר שיש כאן ודאי איסור מש״ה החמירו בו חכמים דאפילו באלף לא בטיל דכיון שדבר שבמנין הוא עשאוהו חכמים כעין קבוע דאורייתא כמבואר בפוסקים משא״כ היכא שנתערבו תחלה אפילו חד בתרי דמדאורייתא בטיל ומותר לאכול שלשתן א״כ הו״ל כאילו נסתלק האיסור לגמרי וכמאן דליתא דמי וא״כ אפילו נתערב׳ אח״כ כולם כאחד לבין אחרים ס״ד אמינא דשרי כיון שאין כאן תערובת של איסור דאורייתא כלל אחר שכבר חזר להיתר כן נ״ל נכון ודו״ק היטב:
דתנן כן שנינו במשנה]: מי שהיו לו חבילי תלתן (מין קטניות) של כלאי הכרם, כלומר: צמחי תלתן שגדלו בתוך כרם והם אסורים משום כך בהנאה מדין כלאים, הרי חבילות אלה — ידלקו (ישרפו). נתערבו חבילות אלה באחרות, ואותן אחרות נתערבו שוב באחרותכולן ידלקו, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: יעלו (יתבטלו) באחת ומאתים שכמותם. שאם האיסור הוא פחות מאחד במאתים מן ההיתר — הרי הוא בטל.
The Gemara cites the mishna where the dispute cited above appears. As we learned (Orla 3:6–7): With regard to one who had bundles of clover, a type of legume, that were diverse kinds of food crops that grew in a vineyard, from which it is prohibited to derive benefit, those bundles must be burned. If the bundles were intermingled with others, and those others were intermingled with others, they must all be burned. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: They may be nullified by one part in two hundred similar parts. When the prohibited portion is less than one-half of one percent of the permitted portion, the prohibition is nullified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) שֶׁהָיָה ר׳רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת, מְקַדֵּשׁ; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים בִּלְבַד; ר׳רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זשִׁבְעָה, וְאֵלּוּ הֵן: אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ, וְרִמּוֹנֵי בָאדָן, וַחֲבָיוֹת סְתוּמוֹת, וְחִלְפֵי תְרָדִין, וְקִלְחֵי כְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית. ר׳רִבִּי עֲקִיבָא מוֹסִיף אַף כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

The mishna continues: Rabbi Meir says that they must all be burned, as Rabbi Meir would say: That whose manner is exclusively to be counted, is considered significant and cannot be nullified. Therefore, it renders the entire mixture forbidden, and it must be burned. And the Rabbis say: Only six items are sufficiently significant to render the entire mixture forbidden. Rabbi Akiva says: There are seven. And they are: High-quality nuts from Perekh, and pomegranates from Badan, and sealed barrels of wine, and branches of spinach, and cabbage stalks, and Greek pumpkin. Rabbi Akiva adds: Even loaves of a homeowner.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ואלו הן אגוזי פרך ורמוני באדן. חביות סתומות. חליפות תרדין. קולסי כרוב. ודלעת יוונית. ר״ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית. פירוש מפני שהן גדולין. ואינן (במנין) [נמכרין] אלא אחד אחד.
ערך באדן
באדןאבסוף ערלה אגוזי פרך ורימוני באדן (ובכלים בפרק כל כלי בעלי בתים) לא הוזכרו רימוני באדן וחצרי גבע אלא שיהיו מתעשרים ודאי בכל מקום פי׳ שם מקום וכן פרך מקום ופירותיהן גדולין וחשובין (עבודה זרה עד. ביצה ג:):
א. [נאהמע איינער שטאדט, געגעגד.]
שהיה ר׳ מאיר אומר – כלומר להכי אמר ר׳ מאיר כולן ידלקו ולית להו ביטול שהיה ר׳ מאיר אומר הואיל ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין לאסור כל המתערבין בהן.
וחכמים אומרים – כל פירות שבעולם בטלים חוץ מששה דברים הללו המנויין כאן שהן חשובין מאד.
פרך ובאדן – מקומות הן.
קולחי – קלחי כרובין גדולים עם עלין שלהן וכרוב של א״י היה גדול כאילן כדאמרינן בכתובות (דף קיא:).
(14-15) [סימן תיט]
שהיה ר׳ מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וכו׳. ואיתמר עלה ריש לקיש אמר כל שדרכו למנות שנינו בדברי ר׳ מאיר שמקדש, וביצה [אינה] בטילה שדרכה להימנות אחת אחת. ור׳ יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו בדברי ר׳ מאיר שמקדש ואין בטילין, והן אילו השנויין במשנה והן עשרה דברים ולא יותר. דהכי אשכחן במסכת ערלה ירושלמי (ירושלמי ערלה פ״ג הל״ד) ר׳ יוחנן ור״ל חד אמר עשרה דברים מקדשין לר׳ מאיר וחד אמר דברי ר׳ מאיר כל הדברים מקדשין, אלמא אליבא דר׳ מאיר פליגי. ופירוש העשרה שנויין במשנה כולהו, א׳ בגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערב באחרות כולן ידלקו דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. ב׳ האורג מלא הסיט הצבוע בקליפי ערלה וארגו בבגד ונתערב ואין ידוע מקומו ר׳ מאיר אומר ידלק כל הבגד וחכמים אומרים יעל באחד ומאתים. ג׳ חבילי תלתן של כלאי הכרם ונתערבו באחרות רביא מאיר אומר כולן ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים. באילו השלשה חלקו והודו לו חכמים על השאר. ועל זה שנינו שהיה ר׳ מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים [ואילו הן אגוזי פרך וכו׳] ור׳ עקיבא מוסיף שביעית הרי י׳ב (ואילו הן אגוזי פרך וכו׳) פירוש מפני שהן גדולין ואין נמנין אלא אחד אחד. פר״חג.
א. בכת״י: כולן ידלקו דברי ר׳ מאיר .
ב. מפורש כאן כמש״כ בערוך ע׳ דרך ששאר שבעה דברים הן אלו שמנו חכמים ור״ע. עי׳ בהערה לפירוש ר״ח ירושלם תשנ״ו.
ג. ועי׳ בהערות לר״ח הנ״ל שנחלקו ראשונים אם ר״י ור״ל בדר׳ מאיר נחלקו או בדרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן. פירוש מקומות הן שהאגוזים והרמונים חשובים בהם. וחביות סתומות של יין ושל שמן והני שלשה מיירי שהן של ערלה. וחליפי תרדין וקלחי כרוב פירוש אותן של ארץ ישראל. והא דלא קתני הכי בהדיא נראה לי משום דידוע היה אצל העולם דאי לא מאי שנא קלחי כרוב משאר ירקות. ר׳ עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית. פירוש מחטה שנזרע בכרם. הראוי לערלה ערלה והראוי לכלאי הכרם כו׳. ואמאי לא קאמר הראוי לתרומה תרומה. וי״ל משום דלישנא דהראוי לתרומה משמע דאיכא דלא חזו לתרומה וליתא דכולהו חזו לתרומה כן תירצו בתוספות. הניחא לר׳ שמעון בן לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. פירוש דר׳ מאיר קתני כל שדרכו לימנות. וקשיא לי בשלמא לר׳ שמעון בן לקיש דאמר דר׳ מאיר קתני כל שדרכו היינו דפליגי חכמים עליה ואמרו דוקא המיוחד למנין דהיינו ששה דברים שנמכרים במנין ולא באומד לא בטילי אבל חבילי תלתן דלפעמים נמכר באומד בטיל וחכמים מנו את שדרכו לימנות. אבל לר׳ יוחנן דאמר דאת שדרכו קתני ר׳ מאיר אם כן ר׳ מאיר וחכמים במאי פליגי. וא״ת דלחכמים לא מיקרי חבילי תלתן את שדרכו אלא כל שדרכו אין זו סברא ניזל לשוקא ונחזי אי נמכר באומד או במנין דוקא. וצריך עיון.
ולענין פסק הלכה כיון דר׳ יוחנן וריש לקיש פליגי בפירושא דדברי ר׳ מאיר קיימא לן כר׳ מאיר ולא כחכמים ור׳ עקיבא שלא אסרו אלא ששה ושבעה דברים. ועוד דבכמה דוכתי מייתינן לה בתלמודא להך פלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש והכי סוגיין בתלמודא דכל דבר חשוב לא בטיל. ואפשר דלחכמים אף על גב דחבילי תלתן נמכר דוקא במנין לא חשיב להו משום דהם נמכרים בזול ולא חשיב להו אלא ששה דברים אלו בלבד שהם נמכרים ביוקר ובמנין לפי שהן חשובין בעצמן וכן נראה מפירוש רש״י. אבל בתוספות פירשו בפרק הערל דר׳ יוחנן וריש לקיש לא פליגי בדר׳ מאיר דלכולי עלמא לר׳ מאיר כל שדרכו לימנות שנינו אלא במלתייהו דרבנן. דר׳ יוחנן סבר דרבנן את שדרכו לימנות ודווקא הני ששה. וריש לקיש סבר דאפילו לרבנן כל שדרכו לימנות שנינו וכל שדרכו דרבנן לא הוי ככל שדרכו דר׳ מאיר דסבר ר׳ מאיר דאפילו נמכרים פעמים מועטים בשוק במנין חשיבי ולא בטילי ורבנן סברי כגון ששה דברים דרוב פעמים בשוק נמכרים במנין.
גמ׳ וחליפי תרדין כו׳. נ״ב פי׳ רבי שמשון בשם הערוך צלעות תרדין והרמב״ם פי׳ מה שמחליפות וצומחות ע״ש:
שם וקולסי כרוב כו׳. כצ״ל ונ״ב הרמב״ם פי׳ קולסי כרוב עיקר הכרוב ר״ל הגדל מהן:
בד״ה קולחי צ״ל קולסי קלחי כרוב גדלין כו׳:
שהיה ר׳ מאיר אומר: את שדרכו למנותמקדש (אוסר, פוסל). כלומר: כל דבר שמונים אותו הוא דבר חשוב, ולכן איננו מתבטל כלל, בכל רוב, ומשום כך גם אוסר את תערובתו ועליו להשרף. וחכמים אומרים: אף פרי אינו מקדש (אוסר) אלא ששה דברים בלבד שהם חשובים ואינן בטלים, ר׳ עקיבא אומר שבעה דברים הם. ואלו הן: אגוזי פרך אגוזים מסוג משובח הבאים מהמקום פרך, ורמוני באדן רמונים הבאים מן המקום באדן, וחביות יין סתומות, וחלפי (ענפי) תרדין, וקלחי כרוב, ודלעת יונית. ר׳ עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית.
The mishna continues: Rabbi Meir says that they must all be burned, as Rabbi Meir would say: That whose manner is exclusively to be counted, is considered significant and cannot be nullified. Therefore, it renders the entire mixture forbidden, and it must be burned. And the Rabbis say: Only six items are sufficiently significant to render the entire mixture forbidden. Rabbi Akiva says: There are seven. And they are: High-quality nuts from Perekh, and pomegranates from Badan, and sealed barrels of wine, and branches of spinach, and cabbage stalks, and Greek pumpkin. Rabbi Akiva adds: Even loaves of a homeowner.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הָרָאוּי לְעָרְלָה – עָרְלָה; הָרָאוּי לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְאִתְמַר עֲלַהּ: רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אֶת״ שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת שָׁנִינוּ. ור׳וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: ״כָּל״ שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת שָׁנִינוּ.

Different prohibitions apply to these seven items. That which is fit to be forbidden due to orla, fruit that grows during the first three years after a tree is planted, is forbidden due to orla. That which is fit to be forbidden due to diverse kinds of food crops that grew in a vineyard is forbidden due to diverse kinds in a vineyard (Avoda Zara 74a). And it was stated about the wording of this mishna that there is an amoraic dispute. Rabbi Yoḥanan said that we learned: Only that whose manner is exclusively to be counted is significant and cannot be nullified, and it is therefore prohibited by Rabbi Meir. And Rabbi Shimon ben Lakish said that we learned: Any item whose manner is also to be counted, is significant and cannot be nullified.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הראוי לערלה ערלה – פירוש: כל מי שהוא מין אילן. כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות של יין או של שמן איסורן משום ערלה שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו. אבל חליפות תרדין וקולסי כרוב ודלעת יוונית שהן ירקות אין איסורן אלא משום כלאים. אבל איסור ערלה אין בהן. וזה ששנינו כי אין בטלין לעולם בזמן שהן שלמים. אבל אם נתפצעו האגוזים או נתפרדו הרמונים וכן כל כיוצא בהן לא הוו ממי שדרכו לימנות אלא עולין באחד ומאתים וראינו רבותינו שחשבו תשלום העשרה שהזכירו בתלמוד ארץ ישראל כל הזבחים שנתערבו בחטאות מתות כו׳ והא דביצה וחתיכה של נבלה שנתבשלה עם החתיכות כו׳. ומפרש בגמרא [יבמות פ״ב זבחים ע״ב] דבכל שדרכו לימנות ובאת שדרכו לימנות פליגי. (אלא) [ולא] סמכנו על זה דחזינא בה פרכא ולא השבנו על זה הפירוש שאין משיבין את הארי שלא בפניו. וחזרנו בעינייננו לפרש שמועה זו. הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות מקדש שנינו אליבא דר׳ מאיר איכא לרבויי אפילו ביצה דהא קתני ביה כל.
הראוי לערלה ערלה – אותן שהן מין אילן וערלה נוהגת בהן מקדשין את ערוביהן משום ערלה.
והראוי לכלאי הכרם – כגון חלפי תרדין וקולחי כרוב וככרות שאינן מין אילן מקדשין ערוביהן באיסור כלאי הכרם.
את שדרכו לימנות שנינו – במילתיה דר׳ מאיר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 14]

ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו לימנות שנינו. ואיכא למידק דהא שמעינן ליה לר׳ מאיר בסמוך גבי ליטרא קציעות דעולה לכ״ע במאה ואף על גב דליטרא קציעות חשבינן לה מכל שדרכו לימנות כדאיתא בסמוך, ועוד דהא כלאי הכרם בזמן הזה דרבנן לדעת ריש לקיש דאמר במסכת יבמות (יבמות פב:) דקדושה שניה נמי לא קדשה לעתיד לבוא וכיון שכן אף הן יעלו באחד ומאתים ככל שדרכו לימנות, דכל שהוא מדרבנן ומכל שדרכו לימנות עולה וכדאמר ריש לקיש גופיה ביבמות בפרק הערל (יבמות פב:) דתרומה בזמן הזה דרבנן וקא מייתי ראיה שאני שונה עיגול בעגולים עולה. ויש לומר דהתם איכא תרי דרבנן חדא תרומת תאנים דרבנן ועוד דבטלה קדושת הארץ מה שאין כן בכלאי הכרם דליכא אלא חדא דרבנן. ואין זה מחוור בעיני דתלתן אינו (דרבנן דבר תורה) [דבר תורה אלא דרבנן]. ויש לומר דכלאי הכרם דאסירי בהנאה חמירי שיקדש בהם כל שדרכו, אף על פי שהם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן. ואי נמי יש לומר [דה״ק] שהיה ר׳ מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש, ואם כן בכלאי הכרם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן את שדרכו וחבילי תלתן (משדרכו) [מאת שדרכו] לימנות היא אף לריש לקיש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבעה דברים אלה ששנינו כאן אינם יכולים להיות כלולים במין אחד של איסורים אלא הראוי לערלהערלה, שיש מהם שהם מיני אילנות, ונזכרו משום שחל עליהם איסור ערלה שהוא איסור הנאה. הראוי לכלאי הכרם שהם מיני ירקות וקטניות הנאסרים משום היותם כלאי הכרם — הרי הם כלאי הכרם. ואתמר עלה [ונאמר שנחלקו עליה], בדבר נוסחה המדוייק של משנה זו, ר׳ יוחנן אמר: ״את שדרכו למנות״ שנינו שגם ר׳ מאיר לא אמר שאין ביטול אלא בדברים שדרכם להימכר רק במנין. ור׳ שמעון בן לקיש אמר: ״כל שדרכו למנות״ שנינו. כלומר: כל דבר שרק לפעמים נוהגים למכור אותו במנין — חשוב הוא ואינו בטל.
Different prohibitions apply to these seven items. That which is fit to be forbidden due to orla, fruit that grows during the first three years after a tree is planted, is forbidden due to orla. That which is fit to be forbidden due to diverse kinds of food crops that grew in a vineyard is forbidden due to diverse kinds in a vineyard (Avoda Zara 74a). And it was stated about the wording of this mishna that there is an amoraic dispute. Rabbi Yoḥanan said that we learned: Only that whose manner is exclusively to be counted is significant and cannot be nullified, and it is therefore prohibited by Rabbi Meir. And Rabbi Shimon ben Lakish said that we learned: Any item whose manner is also to be counted, is significant and cannot be nullified.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הַנִּיחָא לר׳לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֶלָּא לְרִבִּי יוֹחָנָן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

Returning to the matter of the egg, the Gemara reprises its question: This works out well according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, but according to Rabbi Yoḥanan, what can be said? Since an egg is not sold exclusively by unit, it is not significant. Therefore, the egg of a tereifa should be nullified by a simple majority.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לר׳ יוחנן דאמר את שדרכו אפילו לר׳ מאיר [והיינו] אלו העשרה שפירשנו מאין לנו לרבות ביצה ועמדה הקושיא אליבא דר׳ יוחנן ופריק רב פפא הכי זה התנא ששנה אחת ביצה שנולדה בשבת כו׳.
הניחא לר׳ שמעון בן לקיש – איכא לאוקמא לברייתא דלעיל דקתני ביצה לא בטלה כר׳ מאיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה הניחא כו׳ דלעיל דקתני כו׳ כצ״ל:
ולענייננו בדבר ביצה, הניחא [דבר זה נוח] לדעת ר׳ שמעון בן לקיש, אלא לר׳ יוחנן מאי איכא למימר
Returning to the matter of the egg, the Gemara reprises its question: This works out well according to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, but according to Rabbi Yoḥanan, what can be said? Since an egg is not sold exclusively by unit, it is not significant. Therefore, the egg of a tereifa should be nullified by a simple majority.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אָמַר רַב פַּפָּא: הָאי תַּנָּא, תַּנָּא דְּלִיטְרָא קְצִיעוֹת הוּא, דְּאָמַר: כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן – אפי׳אֲפִילוּ בִּדְרַבָּנָן לָא בָטִיל, וְכָל שֶׁכֵּן בִּדְאוֹרַיְיתָא.

Rav Pappa said: According to Rabbi Yoḥanan, this tanna, who said that an egg cannot be nullified, is the tanna of the halakha concerning a litra of dried figs, who, based on his statement, said: Any item that is counted, even if it is prohibited by rabbinic law, cannot be nullified, and all the more so items prohibited by Torah law, e.g., the egg of a tereifa.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא דלטרא קציעות הוא. דסבר כל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וכיוצא בה שלא יתכן להיות מותרת לזר לעולם אפילו בדרבנן לא בטיל דתניא ליטרא קציעות שדרסה על פי עיגול ואינו יודע כו׳.
האי תנא – דלעיל.
תנא – דאיירי גבי ליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שיש בו מנין אפילו במידי דרבנן כגון ליטרא קציעות דאיירי בתרומת פירות דרבנן לא בטיל כדמפרש לקמיה.
וכ״ש – ביצה טרפה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל. ולעולם מתניתין בספק קתני. ואף על גב דביצה גמורה פירשא בעלמא היא ואפילו נולדה מטרפה ודאית הוה לן למשרי מדאורייתא. מכל מקום כיון דקודם שנגמרה בחלבון וחלמון אסירא מדאורייתא לפי שהיא כגופה של תרנגולת גזרו חכמים בכל ביצה ואפילו נמכרת בשוק כיוצא בה וקרינן לה איסורא דאורייתא.
שהרי ביצה אינה דבר הנמכר תמיד במנין, ולכן אינה חשובה, וביצה טריפה היתה צריכה להיבטל ברוב! אמר רב פפא, אפשר לתרץ: האי תנא [תנא זה] שאמר שביצה אינה בטילה הוא התנא ששנה בענין ליטרא קציעות הוא, שאמר (כלומר: מתוך דבריו נובע), כי כל דבר שבמנין, אפילו בדבר שאיסורו רק בדרבנן [מדברי סופרים] לא בטיל [בטל], כל שכן אם היה זה בדבר שאיסורו בדאורייתא [מן התורה], כגון ביצה טריפה.
Rav Pappa said: According to Rabbi Yoḥanan, this tanna, who said that an egg cannot be nullified, is the tanna of the halakha concerning a litra of dried figs, who, based on his statement, said: Any item that is counted, even if it is prohibited by rabbinic law, cannot be nullified, and all the more so items prohibited by Torah law, e.g., the egg of a tereifa.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) דִּתְנָן: לִיטְרָא קְצִיעוֹת שֶׁדְּרָסָהּ עַל פִּי עִגּוּל, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה עִגּוּל דְּרָסָהּ; עַל פִּי חָבִית, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ חָבִית דְּרָסָהּ; עַל פִּי כַּוֶּרֶת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ כַּוֶּרֶת דְּרָסָהּ – ר׳רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״ר׳רִבִּי אֱלִיעֶזֶר

As we learned in a mishna: With regard to a litra of dried figs, whose stems were removed, and were dried and pressed in different vessels and shaped into circles, the obligation to tithe fruits is by rabbinic law. If one forgot to tithe the figs, and later remembered that he placed the figs into a barrel, and during the process of producing a circle he pressed the figs onto the mouth of one of the circular vessels in which the circles are formed, and does not know into which circular vessel he pressed it; or, if he recalls that he pressed it on the mouth of a barrel, but does not know in which barrel he pressed it, or if he recalls that he pressed it on the mouth of a straw receptacle, but does not know in which receptacle he pressed it, Rabbi Meir says that in all these cases there is a dispute between the tanna’im of the previous generation: Rabbi Eliezer
הערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך עגל
עגלאהעיגול משיחליקנו כבר פירשנו בערך חלק (בבא מציעא כא.) מצא עיגול ובתוכו חרס פי׳ עיגול של דבילה (ביצה ג:) ואין יודע באיזה עיגול דרסה כבר פי׳ בערך דרס (קידושין ח) עגל זה בחמש סלעין לפדיון בני בנו פדוי (א״ב כן נקרא בשביל שהוא עגול כדאמרינן במשנה דתרומה העגולים מעלים את המלבנית שעושים פלס דבלה עגול או בצורת מלבן רבוע גם יש ככרות וכלים של גת ומגינים עגולים אם כן כל הענינים קרובים זה לזה. (בראשית רבה נא)) כי ידעתיו חד עיגולא דפיתא בעשרה פולרין. במגילת איכה ותזנח משלום נפשי תמנין עיגולין דפיתא פיתא מן פיתא (א״ב תמנין פטליקין כתוב בנוסחאות) (סוטה יב) ומלקט להן ב׳ עיגולין אחד של שמן ואחד של דבש:
ערך קצע
קצעב(מעשרות פרק ב) על מנת שאוכל בשעת הקציעה ולאחר הקציעה פירוש תאנים שעושין מהן קציעות מניתין אותן במכתשת וכותשין אותן ועושין אותן כמין ככרות (תרומות פרק ד) הדורס ליטרא קציעות על פי בית הבד (מועד קטן יג:) ומחפין את הקציעות בקש (ביצה ג:) ליטרא קציעות שדרסה על פי העיגול ובני קוצעי קציעות כבר פי׳ בערך גנב:
ערך דרך
דרךג(שבת ו.) המעביר חפץ מתחילת ד׳ לסוף ד׳ והעבירו דרך עליו פטור פירוש שהעבירו על עצמו מימינו לשמאלו פטור. אמר רבי עקיבא הוי זהיר מן היועץ לפי דרכו (סנהדרין עו:) כלומ׳ אם נתן לך עצה בשביל תקנתו. (סנהדרין לא) ירמיה אחי העביר עני את הדרך פי׳ שסרסו והעביר ממנו דרך תשמיש כדכתיב דרך גבר בעלמה. דרך לשון זכר ולשון נקבה (קידושין ב) דרכי לימנות (ביצה ג) פי׳ פליגי רבי יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי מאיר לריש לקיש ששונה כל אפילו ביצה בכלל לפי שדרכה לימנות אחת אחת ואיכא בין רבי מאיר לרבנן טובא דרבנן אמרי ו׳ דברים בלבד ורבי מאיר אמר כל דבר חשוב שדרכו למנות א׳ א׳ ואפילו ביצה לר׳ יוחנן ששונה את שדרכו לימנות שנינו שאין בטילין ברוב ואפילו באלף אלו השנויין במשנה בלבד (פרק אחרון דערלה) א׳ הבגד שצבעו בקליפי וכו׳ ב׳ האורג מלא הסיט הצבוע בקליפי ערלה ג׳ חבילי תלתן של כלאי הכרם וכו׳. ועל זה שנינו שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ו׳ דברים ורבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית מפני שהן גדולים ואין נמנין אלא א׳ א׳ הנה י׳ וכן מפורש (בערלה ירושלמי) רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר לרבי מאיר י׳ דברים מקדשין וחד אמר לדברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין. דרכי האמורי כבר פירשתי בערך אמר:
ערך חלף
חלףד(ביצה ג יבמות פא ובסוף ערלה) וחילפות תרדין (ובפ״ק דעוקצין) שורשי קולסי כרוב וחילפו׳ תרדין פי׳ יש שאומרים הן העלין והצלעות של תרדין:
א. [רינדע זאך.]
ב. [טראקענע פייגען.]
ג. [וועג, זיטטען.]
ד. [איין ארט קרויט.]
ליטרא קציעות – תאנים שנתייבשו בשדה וקצען במקצוע והוא שם כלי העשוי לכך וחותכין בו עוקצי התאנים ואחר כך דורסים אותם בכלי עגול והן נדבקין יחד ונעשין כגבינה והוא נקרא עגולי דבילה וכשבאין למוכרן מפרידן במגריפה ומוכרן במשקל ליטרא.
שדרסה ע״פ כלי – ששמו עגול שבו עושין העגולין.
ואינו יודע באיזה עגול – אבל יודע שעל פיו הוא ולא בתוכו.
רבי מאיר אומר – כן נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בדבר זה ר׳ אליעזר אומר אף על פי שאין לטרות תחתונות בספק דמוע מצטרפות התחתונות אל הפומין של כל העגולין הללו.
הא דתנן: ליטרא קציעות שנדרסה על פי עגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה. ולא אמרינן בכל חד מינייהו לא זהו שנפל שם ולישרו כולהו, כאותה שאמרו (תרומות פ״ז מ״ה) שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו דתרומת תאנים נמי דרבנן היא והוה לן למימר בה שאני אומר, כבר פרשתיה ביבמות פרק הערל בס״ד (רשב״א יבמות פב: ד״ה וסבר).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על פי כוורת ואינו יודע באיזו כוורת דרסה. ואם תאמר ולמה ליה למינקט עיגול וחבית וכוורת. ויש לומר לאשמועינן דלמאן דאמר שרואין את העליונות כאלו הן פרודות קאמר בכל אחד מהכלים ואפילו בכוורת שהוא דבר מסויים יותר ולמאן דלית ליה רואין אפילו בעיגול וחבית שאינן מסויימין כל כך קאמר.
ר׳ מאיר אומר ר׳ אליעזר אומר רואין את העליונות כאלו הן פרודות. כלומר אף על פי שהעליונות מסויימות למעלה על הפה ואין הספק בתחתונות כלל מכל מקום לפי שהספק נולד בכל הכלים רואין כאלו נתפרדו העליונות ממקומן ונתערבו למטה. ואף על גב דהכא משמע דלר׳ מאיר כל שדרכו לימנות בטיל כגון הכא שהן תאנים דתרומה דרבנן דמדאורייתא אין תרומה אלא דגן תירוש ויצהר ולריש לקיש לר׳ מאיר גבי חבילי תלתן שהן כלאי הכרם דרבנן לא בטלי. שאני התם משום דאיכא למיחש דלמא אתי לידי איסורא דאורייתא כגון כלאים דאורייתא שהוא אפילו בזמן הזה אבל בתרומה דרבנן בזמן הזה לא. והא דאמר ר׳ אליעזר רואין אפילו אם הוא בתרומה דאורייתא הוה אמר כיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וכל העיגולין חשיבי כאלו הן מעורבין ויעלה באחד ומאה ומיירי שאין בעיגול אחד ומאה דאלו כן למה לן טעמא דרואין כן נראה לי.
שם דתנן ליטרא קציעות כו׳ ר׳ אליעזר אומר רואין כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה הניחא למ״ד לקמן הס״ד ואח״כ אותה במניין ג״כ ס״ד:
שם ר׳ מאיר אומר ר״א כו׳ השתא משמע דבטל ולעיל גבי תלתן דקאמר ר״מ לר״ל כל שדרכו לימנות צ״ל הא דידיה הא דרביה מתוס׳ ישנים:
ומביאים את הדברים במקורם, דתנן [ששנינו במשנה]: ליטרא של קציעות תאנים שקוצצים את עוקציהן, מייבשים, ואחר כך כובשים אותן בכלים שונים ועושים מהם עיגולי דבילה. וליטרא זו שכח להפריש ממנה תרומות ומעשרות, והפרשת מעשר מפירות מדברי סופרים בלבד היא. אם זוכר אותו אדם שאותה ליטרא עשאה דבילה ודרסה (דחק אותה, בתהליך ייצורה) על פי עגול בפיו של אחד מן העיגולים שנהוג לדרוס בהם את הקציעות, שיהפכו להיות לדבילה, אבל אינו יודע באיזה עגול דרסה, אף על פי שזוכר בבירור כי דרסה על פיו, או שזוכר שדרסה על פי חבית ואינו יודע באיזו חבית דרסה, או על פי כורת (שאף היא כלי עגול, המשמש גם לדבורים) ואינו יודע באיזו כורת דרסה. ר׳ מאיר אומר שבנושא זה נחלקו כבר תנאים בדור קודם, ר׳ אליעזר
As we learned in a mishna: With regard to a litra of dried figs, whose stems were removed, and were dried and pressed in different vessels and shaped into circles, the obligation to tithe fruits is by rabbinic law. If one forgot to tithe the figs, and later remembered that he placed the figs into a barrel, and during the process of producing a circle he pressed the figs onto the mouth of one of the circular vessels in which the circles are formed, and does not know into which circular vessel he pressed it; or, if he recalls that he pressed it on the mouth of a barrel, but does not know in which barrel he pressed it, or if he recalls that he pressed it on the mouth of a straw receptacle, but does not know in which receptacle he pressed it, Rabbi Meir says that in all these cases there is a dispute between the tanna’im of the previous generation: Rabbi Eliezer
הערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה ג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה ג:, ר׳ חננאל ביצה ג:, הערוך על סדר הש"ס ביצה ג:, רש"י ביצה ג:, ראב"ן ביצה ג: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה ג:, בעל המאור ביצה ג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה ג: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה ג: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א ביצה ג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ביצה ג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ג:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ג:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה ג:, פני יהושע ביצה ג:, גליון הש"ס לרע"א ביצה ג:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ג:, אסופת מאמרים ביצה ג:

Beitzah 3b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 3b, R. Chananel Beitzah 3b, Collected from HeArukh Beitzah 3b, Rashi Beitzah 3b, Raavan Beitzah 3b, Tosafot Beitzah 3b, Baal HaMaor Beitzah 3b, Raavad Katuv Sham Beitzah 3b, Ri MiLunel Beitzah 3b, Rashba Beitzah 3b, Meiri Beitzah 3b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 3b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 3b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 3b, Penei Yehoshua Beitzah 3b, Gilyon HaShas Beitzah 3b, Steinsaltz Commentary Beitzah 3b, Collected Articles Beitzah 3b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144