גמ׳. תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
א
עיין בתוס׳ (ד״ה דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח) וז״ל תימה הא מ״ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפרק קמא (דף יב: ושם) זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל מאן דאמר עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפרק קמא דר״ה
(דף ז. ושם) מ״ט דמ״ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל׳ יום אתי לזלזולי בחמץ וכיון דאם עברוה כ״ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח עכ״ל. והנה תוס׳ הקשו דכיון דלכו״ע אם עיברו את השנה לאחר פורים חל העיבור וא״כ לא קא שרי חמץ בפסח ולמה מתחייב משום זקן ממרא והרי לא יבוא לידי עבירת איסור כרת של אכילת חמץ בפסח, דהרי חל העיבור.
ויש לתרץ דישנן ב׳ דינים בחיוב זקן ממרא בהוראה בדבר שזדונו כרת: א) כשחולק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, כלומר שחולק על ענין שיש בו כרת ושגגתו חטאת, ב) כשחולק בדבר שיכול לבוא לידי איסור כרת אפילו ע״י כמה גלגולים, וכן מבואר מדברי הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) וז״ל זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר הרי זה חייב מיתה וכו׳, אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כיצד נחלקו באשה זו אם היא ערוה אם לאו, אם מראה דם זה מטמא באשה או לא, אם זו טמאה לידה או לא, אם זו זבה או לא, אם חלב זה אסור או מותר, וכל כיוצא באלו הרי זה חולק בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון שנחלקו בעיבור שנה אם מעברים עד הפורים או בכל אדר הרי זה חייב שזה מביא לידי חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות הרי זה חייב, שהרי לדבריו של זה שאומר שזה חייב לזה כל שנטל ממנו כדין נטל וע״פ בית דין נטל, ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון כל שנטל גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, ולדברי האומר שלו נטל הבא עליה במזיד ענוש כרת בשוגג חייב חטאת ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וכן אם נחלקו בדיני מכות אם זה חייב מלקות או אינו, או שחלק במנין הדיינים שלוקין בפניהם הרי זה חייב שהרי לדברי האומר אינו לוקה חובלין הם בו וחייבין לשלם וכל שיטול מהן כדין נוטל, ולדברי האומר בן מלקות הוא כל שיטול מהן גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. וכן אם נחלקו בערכין או בחרמין אם זה חייב ליתן או אינו הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר אינו חייב ליתן אם לקחו ממנו הרי זה גזל והמקדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם חלק עליהן בפדיון קדשים אם נפדו או לא נפדו הרי זה חייב שהרי לדברי האומר אין זה פדיון אם קדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם נחלקו בעריפת העגלה אם אלו חייבין להביא או לא הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר חייבים להביא הרי היא אסורה בהנאה והמקדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם נחלקו בערלה, וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופאה אם זה לעניים או לבעל הבית הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר לבעל הבית הרי זה גזל ביד העני ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם חלק עליהן באב מאבות הטומאה כגון נגעי בשר או נגעי בתים או נגעי בגדים הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר טהור מותר להכנס במקדש לאכול קדשים, ולדברי האומר טמא אם נכנס או אכל במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת, וכו׳, וכן כל כיוצא בזה צריכין לבדוק ולחקור אם היתה מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה ודבר זה מביא לידי דבר שני אפילו אחר מאה דברים אם יבוא בסוף לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, בין שהיה הזקן מיקל והן מחמירין בין שהיה הוא מחמיר והן מקילין חייב עכ״ל. ומבואר דיש חיוב זק״מ משום שמורה הוראה בדבר שע״י כמה גלגולים יבוא לידי חיוב כרת.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ממרים ה״א) שכתב וז״ל וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה עכ״ל. ומבואר דאע״פ שחמץ בערב פסח בשעה ששית אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן מ״מ זקן המורה הוראה כנגד סנהדרין הגדול ופסק שהחמץ מותר בהנאה חייב משום זקן ממרא, ואע״פ שאין זה הוראה שיבוא לידי מכשול של איסור כרת בפועל, דהרי לא הזכיר כאן הרמב״ם דחייב משום שיצא מזה מכשול לענין קידושין וכגון שקידש אשה עם חמץ לאחר שש שעות בערב פסח ואח״כ קידשה אדם שני בכסף, דלדברי הזקן חלו הקידושין לראשון ואילו לפי ב״ד הגדול לא חלו הקידושין והיא מקודשת לשני, ומשמע מהרמב״ם דחל חיוב משום שההוראה חלה כלפי חמץ שהוא דבר שיש בו חיוב כרת. ולפי דברי הרמב״ם יש ליישב קושיית התוס׳ דלא בעינן שיבוא לידי מכשול של חיוב כרת בפועל אלא דהוראה זו נוגעת לדבר שעצם ענינו ואיסורו הוי איסור כרת.
ונראה דיש להוסיף ביאור בזה, דעיקר החיוב דזקן ממרא אינו מפאת מעשה העבירה שנעשה מחמת הוראתו, אלא יסוד חיובו הוא מפאת ההמראה כנגד חכמי הסנהדרין, דהנה עיין ברמב״ם (פ״א מהלכות ממרים ה״ב) שכתב וז״ל כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳, אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם סובר דיש מצוה עשה ול״ת מה״ת לשמוע לתקנות וגזירות ומנהגים שמדרבנן. והקשה עליו הרמב״ן (השגות הרמב״ן לספה״מ שורש א׳) וז״ל שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה להקל באלו ולהחמיר באלו, ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצות שלהם עובר על עשה ועל ל״ת היה חומר גדול בהם ולא היו ראויים לקולות הללו עכ״ל. ועיין בקרית ספר (והובאו דבריו בלח״מ שם) שתירץ וז״ל ואומר אני שאין כוונת הרב ז״ל שהעושה הדבר שאיסורו מדרבנן שיהיה עובר על עשה דעל פי התורה אשר יורוך ועל לאו דלא תסור, אלא בעשה הוא להודות ולהאמין על מה שיגזרו ויתקנו שהוא חייב לעשותו, וכמו שכתב (פ״א מהל׳ ממרים ה״א) וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולישען עליהן, וכן הלאו הוא שלא לחלוק עליהן במה שיורו אפילו בגזרות, וכמו שכתב כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר וגו׳ שרוצה לומר כל מי שאינו עושה כהוראתן אלא שחולק על עיקר הוראתן, וכמו שכתב אחר כך מצות עשה לשמוע להם והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה וכו׳, שנראה שהמצוה היא השמועה שהיא ההודאה וההוראה, והלאו הוא מה שהוא הפך זה שאינו מודה לדבריהם וחולק עליהם, וזה נקרא עובר בענין זה על לאו זה, אבל מי שעובר על דבר שהוא מדרבנן להנאתו או לתועלתו או לתאבון בין בשוגג בין במזיד הרי הוא עובר על דברי חכמים והוא פורץ גדר ישכנו נחש ואינו עובר על לאו ועשה, שאם הוא עובר הרי כל דברי חכמים הם כדברי תורה ממש וכמו שהקשה עליו הרמב״ן ז״ל, וכו׳, אבל לא יהיה עובר על לאו ועשה זה כי אם בהיותו חולק ומכחיש עיקר הדבר שדרשו או שלמדו או שגזרו שאינו אמת אצלו, ואם מורה לעשות כדבריו יהיה זקן ממרא עכ״ל. ומבואר מדברי הקרי״ס דהרמב״ם סובר דהעובר על איסור דרבנן עובר בלאו דלא תסור רק באופן שממרה וחולק על הסמכות של החכמים להורות הוראתם, ואילו אם עבר להנאתו ולתועלתו אינו עובר בלאו דלא תסור. ויש לומר דמשו״ה דקדק הרמב״ם בלשונו וכתב (פ״א מהל׳ ממרים ה״א) ״כל מי שאינו עושה כהוראתן אלא שחולק על עיקר הוראתן וכו׳ עובר בל״ת״, ולא כתב ד״מי שאינו עושה כתקנתם וגזירותיהם עובר בלא תעשה״. וי״ל דהביאור בזה הוא דהלאו דלא תסור היינו משום ההמראה שחולק על הוראת הסנהדרין וסמכותם להורות ומורה לאחרים שלא לשמוע להוראת הסנהדרין, ולא משום שעבר על תקנתם ועבר על עבירה מדרבנן, וכדביאר הקרית ספר. ונראה דמשו״ה אם המרה על ב״ד הגדול בדבר שענינו כרת הרי הוא מתחייב משום זקן ממרא, ולא בעינן שיעשה עבירת כרת בפועל.
ובאמת אף מדברי הרמב״ן בספה״מ (בהשגות הרמב״ן שורש א׳) משמע דיסוד גדר הלאו דלא תסור הוא ההמראה והמרידה בדברי החכמים, שכתב וז״ל אבל הגזירות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל. וכ״ש שהממרה בהם ועובר באחת מהן על דעת שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה, ואינו בכלל דין פרשה זו כלל, לפי שהיא כולה עונש הממרים ולא החוטאים עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן חולק על הרמב״ם שסובר דהעובר על איסור דרבנן עובר על לאו דאורייתא דלא תסור, וס״ל להרמב״ן דלא תסור לא קאי על כל מי שעבר על איסור דרבנן, אלא רק על מי שממרה ועובר על דבריהם מפני שהוא חולק על כח החכמים לתקן איסור, אבל העובר על דבריהם ומודה דיש כאן איסור אלא שעבר על האיסור מדעתו ורצונו אינו עובר בלאו דלא תסור, דהלאו רק נאמר בממרים ולא בחוטאים. ומשמע דעיקר הלאו דלא תסור היא ההמראה כנגד סמכות החכמים לתקן גזירות ותקנות הוא עיקר הלאו. וכן משמע ממש״כ הרמב״ן שם בהמשך דבריו דהאיסור לא תסור הוי לאו מסוים שלא לחלוק על ב״ד הגדול ולהיות זקן ממרא, וז״ל אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו, ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין כלומר שנתכסה מהם דבר ונחלקו במשפטי התורה ואיסוריה ונגעיה והעובר על דברי ב״ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ועל לא תעשה הללו. ואפילו אם נחלקו ב״ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח ב) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה, והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות. והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וכו׳ עכ״ל. אמנם נראה דאף להרמב״ן יסוד הלאו הוה ההמראה והמרידה בסמכות של ב״ד הגדול, וכמש״כ ״לפי שהיא כולה עונש הממרים ולא החוטאים״.א
ב
ביאור מחלוקת הרמב״ם ורמב״ן אם נעשה זקן ממרא כשחולק על ב״ד הגדול בתקנות וגזירות שמדרבנן
ועיין עוד שם בהשגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם (שורש א) וז״ל ונתחייב עוד לפי זאת השטה לומר שנעשה זקן ממרא על הגזרות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתת ב״ד שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳ וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן וכתבו מפורש (שם רפ״ד) וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בשעה ששית או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן משיג על שיטת הרמב״ם שסובר שאם זקן ממרא חולק על ב״ד הגדול בנוגע לתקנות וגזירות דרבנן דחייב מדין זקן ממרא, ואילו הרמב״ן חולק עליו וסובר דאינו נעשה זקן ממרא כשחולק בהוראה על דין דרבנן, וכמש״כ בהשגות לספה״מ (שורש א׳) וז״ל אבל דבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם כלל, וכך אמרו שם בפרק הנחנקין (פז.) לדברי ר״מ שאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וגמירי לה מפר העלם דבר של צבור והתם אין חייבין על שום איסור של דבריהם ולא על של תורה נמי אלא בדבר שהוא מתחייב ממש על זדונו כרת כדמפורש בגמרא הוריות
(ח.) עכ״ל.
ונראה לבאר עוד את סברת הרמב״ם דס״ל שאף אם חולק זקן על איסורי דרבנן חל חיוב זקן ממרא, דהחילוק בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא הוא רק בנוגע לחובת הגברא, דהחיוב דרמי על קרקפתא דגברא לקיים דינים דרבנן אינו אלא חיוב מדרבנן, משא״כ בדינים דאורייתא החיוב הוי מדאורייתא. אך בנוגע לחפצא של תורה אף דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מדאורייתא בשוה לדינים מדאורייתא. דפשיטא דהלומד מס׳ מגילה או מס׳ עירובין דמיירי בדינים דרבנן הריהו מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא, דאף דינים שהם דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא
ב. וכל החילוק בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא הוא רק בנוגע לחובת הגברא. ולפי״ז מבואר דיש במצות דרבנן ב׳ גדרים: א) חובת גברא מדרבנן, ב) אף דינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא
ג. וי״ל דשני דינים אלו מיוסדים בב׳ פסוקים שונים, דמהפסוק ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״ ילפינן דיש חובת גברא לקיים דברי החכמים, ומהפסוק ״שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך״ ילפינן דמצות דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא. ועיין בגמ׳ מס׳ שבת
(דף כג.) ״מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״, ונ״ל דנחלקו האם לברך על מצוה דרבנן אשקב״ו סגי בהא דמהווה חפצא של תורה מדאורייתא (שיטת ר״נ דהביא את הפסוק שאל אביך ויגדך), או דבעינן חיוב מה״ת לשמוע לדברי חכמים (שיטת ר׳ אויא דהביא הפסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך). ולפי״ז נראה דהרמב״ם סובר דמאחר דמצות דרבנן הויין חלות שם חפצא של תורה מה״ת, משו״ה חל חיוב זקן ממרא כשחולק על הסנהדרין לגבי תקנות וגזירות מדרבנן, דאע״פ דחיוב הגברא בתקנות וגזירות דרבנן אינו אלא חיוב דרבנן מ״מ הויין חפצא של תורה מדאורייתא, וא״כ חלה בהוראתו חלות שם הוראה לגבי חפצא של תורה, וחל המראה בדברי חכמים בנוגע לחפצא של תורה, וחיוב זקן ממרא הוא משום ההמראה והוראתו כנגד דעת סנהדרין הגדול בתורה, ולא משום המכשול והעבירה שנעשה מחמת הוראתו.
ולפי״ז יש ליישב את קושיית הרמב״ן שהקשה דלפי הרמב״ם דמצות דרבנן הם בכלל מצות לא תסור א״כ מדוע קיי״ל דספק דרבנן לקולא, והרי כל ספק דרבנן הוי נמי ספק דאורייתא ומ״ש משאר איסורים דאורייתא דקיי״ל דספק דאורייתא לחומרא. וי״ל דאע״פ דלהרמב״ם מצוות דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא מ״מ לענין חיוב הגברא יסוד חיובם אינו אלא מדרבנן, ומשו״ה קיי״ל דספק דרבנן לקולא, דהספק חל בנוגע לחיוב שהוא מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ולפי״ז נמי יש ליישב קושיית הרמב״ן דיהא איסור דרבנן יותר חמור משל תורה דבכל איסור דרבנן איכא לאו ועשה משא״כ איסור תורה אינו אלא לאו. וי״ל דאף אליבא דהרמב״ם העובר על איסור דרבנן אינו עובר על לאו דלא תסור ואינו מבטל העשה ד״ועשית ככל אשר יורך״, דרק מי שממרה על חכמי התורה בהוראתם בדיני דרבנן וסובר שאין להם כח ורשות להורות מה שהורו עובר בלאו דלא תסור.
ואילו הרמב״ן סובר דבאופן שהמחלוקת בין הזקן ממרא ובית דין הגדול היא בנוגע לתקנות וגזירות מדרבנן אינו נעשה זקן ממרא משום דבעינן שיחלוק על הסנהדרין בדבר שחיובו מה״ת ולא רק בדבר שמהווה חפצא של תורה מדאורייתא.
ועיין ברמב״ן (בהשגות לספה״מ שורש א׳) שכתב וז״ל ולפי שאמרו בגמרא (פז א) שזו הברייתא מתפרשת לדעת ר׳ מאיר אני אומר שאם קדש אדם בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקדשה בקדושין גמורין והורה הזקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם והם הורו שהיא אשת השני, אף על פי שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת תקנה של דבריהם אינו נעשה זקן ממרא דלא קרינן ביה על פי התורה עכ״ל, ומבואר דהרמב״ן סובר דאע״פ שהתיר הזקן דבר שזדונו כרת ממש אינו נעשה זקן ממרא מכיון דהמחלוקת הוא מחמת דין דרבנן. ועיין במרגניתא טבא (בפירושו לספה״מ להרמב״ם שורש א׳ אות ד׳) שהקשה על הרמב״ן מסוגיין דמוכח דאם נחלקו לענין עיבור השנה נעשה זקן ממרא ואע״פ שהדין שאין מעברין את השנה אלא עד הפורים הוא רק דין דרבנן, וצ״ע.
ונראה דהרמב״ן סובר דמכיון שבציור זה עיקר יסוד המחלוקת בין הזקן ממרא ובין הסנהדרין הגדול הוא בנוגע לאיסור חמץ בהנאה בערב פסח, דהזקן סובר שחמץ משש שעות אינו אסור בהנאה ומשום כך פסק שהיא מקודשת לראשון, ואילו הסנהדרין סברי דחמץ משש שעות אסור בהנאה (מדרבנן), ומשו״ה ס״ל דמקודשת לשני, ואע״פ שנחלקו בהוראתם לענין ציור ומקרה של קידושין, מ״מ עצם הנידון שבו נחלקו הזקן ממרא וב״ד הגדול הוא בדין חמץ בערב פסח לאחר שש שעות אם נאסר בהנאה מדרבנן או לא, וחלות ההוראה הוי הוראה לגבי דין חמץ בערב פסח דהוי איסור מדרבנן דזהו עיקר הנידון, ואין ההוראה חלה על התוצאה שיוצאת מחמת עיקר הנידון דהיינו הקידושין, ומשו״ה לא חשיב הוראה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ולכן הרמב״ן סובר שאינו נעשה זקן ממרא אף כשחולק הזקן ממרא על הסנהדרין בנוגע לציור של קידושין ע״י חמץ בער״פ לאחר שש. אמנם נראה דלו יצוייר דההלכה היתה דחמץ בערב פסח מותר בהנאה אלא דרבנן גזרו איסור מסוים לקדש אשה בחמץ בערב פסח אזי אם נחלק זקן ושאר ב״ד הגדול בציור של קידושין שנעשו ע״י חמץ ער״פ י״ל דנעשה זקן ממרא דבכהאי גוונא עיקר הדבר שבו נחלקו הוא בדין הקידושין אי חלו או לא, וחלות ההוראה חלה בנוגע לקידושין דהוי דין דאורייתא. ולפי״ז י״ל דלמשל אם נחלקו הסנהדרין עם הזקן ממרא במחלוקת בין רבי ורשב״ג לענין ביטול הגט שלא מדעת השליח אי מהני הביטול או לא
(עיין גיטין דף ל.), ונחלקו הזקן ממרא ושאר ב״ד הגדול האם הגט שנתבטל שלא מדעת השליח הוא כשר או לא, וי״ל דלפי הרמב״ן בכה״ג נעשה זקן ממרא, ואע״פ דהך דינא שלא לבטל את הגט שלא מדעת השליח אינו אלא דין דרבנן, מ״מ הרי ההוראה היתה כלפי דין דאורייתא – אם גט זה כשר לגרש בו או לא. ולא דמי להוראה שנחלקו אם אשה שנתקדשה באיסורי הנאה מדרבנן היא מקודשת או לא, דהתם עיקר הנידון הוא לגבי דין דרבנן ועל זה חלה הוראת הזקן ממרא, משא״כ הכא בביטול הגט עיקר ההוראה היא בנוגע לכשרות הגט דזהו דין דאורייתא. ולפי״ז יש לתרץ דהרמב״ן לא פטר אלא היכא שהוראת הזקן חלה על הדין שמדרבנן, אבל כאן לגבי עיבור השנה זה אע״פ שנחלקו אם יכולים לעבר את השנה לאחר הפורים שהוא תקנה מדרבנן מ״מ עיקר התקנה דרבנן היא נוגעת לדין דאורייתא דחלות עיבור השנה הוי דין דאורייתא, ומשו״ה נעשה זקן ממרא דחלות ההוראה שבו נחלקו הוא דין דאורייתא.
ונמצא דהרמב״ם סובר דאף באופן שחלה הוראת הזקן ומחלקותו עם שאר ב״ד הגדול לגבי דין דרבנן שיש בעיקר האיסור זדונו כרת ושגגתו חטאת דנעשה זקן ממרא, וכמש״כ (בפ״ד מהל׳ ממרים ה״א) וז״ל וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה עכ״ל. משא״כ הרמב״ן סובר דאף היכא דנחלקו לגבי ציור של קידושין בערב פסח ע״י חמץ לאחר שש שעות דאינו נעשה זקן ממרא, אע״פ שהעובדה הזאת נוגעת ממש לזדונו כרת ושגגתו חטאת, מאחר שעיקר הנידון שבו נחלקו הוא לגבי דין דרבנן – דין חמץ בערב פסח אי מותר בהנאה או לא, וחלות ההוראה חלה לגבי עיקר הנידון דהוי דרבנן. ורק כאשר חלה ההוראה בעיקר לגבי דין דאורייתא אזי נעשה זקן ממרא, וכגון בסוגיין דנחלקו לגבי עיבור השנה לאחר פורים.
ג
עיין בהשגות הרמב״ן (לספר המצוות לרמב״ם שורש א) שכתב וז״ל ואפילו אם נחלקו ב״ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח:) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות. והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן. וענשו אבוד מן העוה״ז ומן העולם הבא. וזו היא כת הצדוקים הארורים ששמם במזרח קראין. כי התורה נתנה לנו ע״י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים וחתך לנו ית׳ הדין שנשמע לב״ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כן ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם. כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה. וזה הוא מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ן דס״ל דזקן ממרא הוי אפיקורס ככת הצדוקים ואין לו חלק לעולם הבא.
אמנם נראה דהרמב״ן חולק בזה על הרמב״ם שכתב (פ״ג מהל׳ ממרים ה״א – ה״ד) וז״ל מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין וכו׳ מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורסין והאומרין אין תורה מן השמים וכו׳ בד״א באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכו׳ אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא עכ״ל. ובכס״מ כתב דהרמב״ם נקט דזקן ממרא מתודה ויש לו חלק לעולם הבא לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע״פ שאין לו חלק לעוה״ב, ומבואר דהרמב״ם סובר דזקן ממרא אינו אפיקורס ויש לו חלק לעוה״ב. וכן מוכח ממש״כ הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״א) וז״ל מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין עכ״ל. ומבואר דזקן ממרא אינו אפיקורס - כלומר מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אלא שהוא חכם מחכמי ישראל המאמין בתושבע״פ אלא שהוא חולק על סברת הסנהדרין הגדול באיזה דין ואינו מקבל הוראתם והורה לאחרים לעשות שלא כהוראתן אזי הריהו זקן ממרא. וכן מוכח מהגמ׳ לקמן
(פח.) שלא דנו את עקביא בן מהללאל כזקן ממרא משום שחלק על סנהדרין הגדול בד׳ דברים (עיין במשנה מס׳ עדיות פ״ה מ״ו) מפני שלא הורה הלכה למעשה, ובודאי עקביא בן מהללאל לא היה אפיקורס שלא הודה בתושבע״פ ובכח החכמים להורות ח״ו, ומוכח דזקן ממרא אינו אפיקורס אלא הריהו מאמין בתושבע״פ ובכח חכמי המסורה, ורק שחולק על הוראת הסנהדרין המסוימת בדין הזה דחולק עליהם בסברא מסוימת שלהם והורה שלא לעשות כהוראתן הזאת.
ונראה להוסיף דהרמב״ם סובר דיסוד הדין דזקן ממרא הוא שמורה הוראה בדיני התורה כנגד ב״ד הגדול, ואילו אי הוראתו הוי חפצא של אפיקורסות וכפירה אזי לא חלה חלות שם הוראה על דבריו, ולא הוי זקן ממרא. וכן מבואר מדברי הרמב״ם בפיה״מ
(לקמן פח:) על המשנה ״האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור״, וז״ל אבל אם אמר אין תפילין דרך כפירה הרי זה נהרג מפני שהוא מין לא מפני שהוא זקן ממרא. והבן את הענינים האלו היטב לפי שכבר הוקשה להרבה מן החכמים ענין זה וחשבו שזה שאמרו בתלמוד בזקן ממרא אינו חייב עד שיאמר כך ועד שיעשה כך ובתנאי כך וכך, שכל זמן שלא נשלמו אותם התנאים הרי זה מלט נפשו, ואין הדבר כן, אלא ענינו שאינו חייב משום זקן ממרא ופטור מדין זקן ממרא, אבל הוא חייב מיתה מצדדים אחרים, הראית אדם האומר שדעתו ואמונתו השניות או השלוש שזה בלי ספק מכחיש דבר הכתוב ה׳ אחד האם נאמר שזה אינו נהרג או שהוא זקן ממרא, אלא זה נהרג מפני שיצא מן הכלל, כלומר מכלל ישראל שיש בהם חוטאים אשר אחד מהם כלומר אחד החוטאים זקן ממרא, לפי שאין זקן ממרא הורס חומות התורה ולא כופר בכל תורה שבעל פה כליל כמו צדוקין וביתוסין, אלא הוא איש המחשיב את דבריו על דברי בית דין הגדול, וחייבו הכתוב מיתה משום כבודם כמו שחייב מקלל אביו מיתה משום כבוד הוריו. ולפיכך יש אומרים זקן ממרא על פי בית דין שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו, אבל אין הדין כן מן הטעם שהזכירו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. אבל צדוקין וביתוסין הכופרים בתורה שבעל פה כליל ומסתפקין בתורה שבכתב וכפי שהם מבארים אותה אינם מן הסוג הזה, אלא הם מן הסוג שאומרים אין תורה מן השמים וכו׳, אבל נהרגין אלו על הכפירה כדרך שנהרג מי שכופר באלהות או המכחיש נבואת משה. לפי שכל ההורס יסוד מאותם היסודות שביארתי לך יצא מכלל התורניים וכו׳ עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם סובר דזקן ממרא אינו כופר בתושבע״פ ובעיקרי האמונה אלא שהוא חולק על הוראת ב״ד הגדול המסוימת ומחשיב את דבריו על דברי ב״ד הגדול בהוראה הזו.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ תשובה ה״ח) שכתב וז״ל שלשה הן הכופרים בתורה האומר שאין התורה מעם ה׳ אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה וכו׳ עכ״ל. וצ״ע למה חילק הרמב״ם לשני אופנים ״הכופר בפירושה״, ״והמכחיש מגידיה״, דלכאורה חדא מילתא היא - דהמכחיש מגידיה הריהו ממילא כופר בפירוש התורה, והוא כופר בתורה. ועל כרחך צ״ל דהמכחיש מגידיה הוי דין מיוחד של אפיקורסות בפנ״ע, שכופר בחכמי המסורה. ויש ב׳ דינים של אפיקורסות וכפירה: א) כפירה בגופה של תורה, ב) המכחיש מגידיה - דמחלוקת עם חכמי המסורה הוי חפצא של אפיקורסות, ואע״פ שאינו חולק על גוף התורה ועל המסורה עצמה, אלא שחולק על סברת חכמי המסורה הרי זה נחשב אפיקורסותד. ולפי״ז צ״ע דכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) וז״ל ב״ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו׳ ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש עכ״ל. ומבואר דבעת שב״ד הגדול היה קיים דייני ב״ד הגדול הם חכמי המסורה המוסרים את פירוש התורה לכלל ישראל, וא״כ לכאורה זקן ממרא החולק על ב״ד הגדול הריהו חולק על חכמי המסורה והוי בכלל המכחיש מגידיה והוי אפיקורוס. וצ״ע דהרי ביארנו דלשיטת הרמב״ם אפיקורסוס הויא הפקעה מפרשת זקן ממרא דלא חלה על אפיקורסות חלות שם הוראה, ואם חסר חלות שם הוראה אזי ליכא המראה בב״ד הגדול, וצ״ע.
וי״ל דהרמב״ם סובר דזקן ממרא הוי א׳ מחכמי המסורה וכמש״כ הרמב״ם (פ״ג מהלכות ממרים ה״ד) וז״ל אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול וכו׳ עכ״ל, וא״כ מחלקותו עם ב״ד הגדול היא מעצמה של המסורה כמו שאר מחלוקות שיש בין חכמי המסורה, והחיוב של זקן ממרא הוא משום שאינו מבטל את דעתו לדעתם ולהוראתם של ב״ד הגדול לעשות למעשה כהוראתם. אמנם עצם הוראתו הוי הוראה של תורה, ואילו אפיקורסות אינה נתפסת בחלות שם הוראה והמראה.ה
א. אלא דלרמב״ם איסור המראה וחלות דין זקן ממרא חל גם בממרא נגד סמכותם בדינים שמדרבנן, ואילו לרמב״ן הוא חל רק בממרא בסמכותם בדיני דאורייתא.
ב. דאין מעלה מדין קיום מצות תלמוד תורה ללמוד מסכתות דמיירי בדינים שהן דאורייתא וכגון מס׳ פסחים וכדומה.דמצד קיום מצות תלמוד תורה אין נפ״מ בין אם לומד הלכות שנוגעים לדינים דאורייתא או שלומד הלכות בדינים שמדרבנן, דאף דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מה״ת, ומקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא כשלומד דינים מדרבנן. וצ״ע במש״כ הרמ״א יו״ד סימן רמ״ו סעיף ה׳ בשם ההג״מ ״וכל חידושי סופרים,דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו״, דלכאורה אין נפ״מ בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא דשניהם מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, ומקיים מצות ת״ת דאורייתא אף כשלומד דינים דרבנן וא״כ מדוע מותר ליטול שכר ללמד דינים דרבנן. (רבינו זצ״ל)
ג. ועיין עוד במש״כ רבינו זצ״ל בספר שיעורים לזכר אבא מרי ח״א שיעור בענין שני סוגי מסורת אות ד׳ (עמ׳ רנ״ג – רנ״ה). ולכאורה יש להביא סמך לדברי רבינו זצ״ל דכל דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מדאורייתא, וכל החילוק בין מצות דאורייתא למצות דרבנן אינו אלא בנוגע לחובת הגברא מדברי הריטב״א (מס׳ ר״ה דף טז. ד״ה והא דקאמר) וז״ל שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח״ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו, כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע״פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח״ו שהיא חסירה כלום עכ״ל. ומבואר מדבריו דכל הדינים שמדרבנן הם נכללים ורמוזים בתורה ורק דהחיוב לעשותם מסרה התורה לחכמים והחיוב דרמי על הגברא הוא מדרבנן.
ד. עיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״א מהל׳ קה״ח ה״א – ה״ב אות ט׳.
ה. עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד פ״ג מהל׳ ממרים ה״ה.