×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אבְּמוּפְלָא שבב״דשֶׁבְּבֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר מִמְּךָ זֶה יוֹעֵץ וְכֵן הוּא אוֹמֵר {נחום א׳:י״א} מִמֵּךְ יָצָא חוֹשֵׁב עַל ה׳ רָעָה יוֹעֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זוֹ הֲלָכָה לַמִּשְׁפָּט זֶה הַדִּין.
it is with regard to the most distinguished [mufla] member of the court, an ordained, expert judge, that the verse is speaking. “For you [mimmekha]”; this is a reference to an adviser, who is consulted with regard to significant matters, e.g., intercalation of the year; and likewise it says: “From you [mimmekh] he emerged, who devised evil against the Lord, an adviser of wickedness” (Nahum 1:11). “A matter”; this a halakha transmitted to Moses from Sinai. “In judgment”; this is a logical inference, which is one of the hermeneutical principles.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ במופלא שבב״ד – במומחה לב״ד למעוטי תלמיד.
ממך זה יועץ – שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה כדמפרש לקמן.
וכן הוא אומר – דגבי יועץ כתוב ממך.
הלכה למשה מסיני – שאף עליה הוא נהרג.
למשפט זה הדין – אם נחלק בדבר הלמד בדין ג״ש גם הוא נהרג דאילו דין ממש כתיב להדיא בין דין לדין.
במופלא שבב״ד – מומחה למעוטי תלמיד ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתין כדפרישית שלהי פרק קמא (סנהדרין טז:).
גמרא אלא אמר רב פפא בעדי מכירה כולי עלמא לא פליגי כו׳. נ״ב ותימה לאוקימתא דרב פפא מנלן דחזקיה סבירא ליה כר׳ עקיבא דלמא אף הוא ס״ל כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והא דעדי גניבה אין נהרגין משום דיכולין לומר להלקותו באנו דס״ל עדי גניבה לוקין משא״כ לר״י דס״ל אינן לוקין ואין לומר בהא תליא דאי הוה ס״ל לחזקיה אפילו חצי דבר א״כ לפעמים הן נהרגין בענין שאין יכולין לומר להלקותו באנו כגון שהתרו בו עדים אף למיתה וכמו שפירשו התוס׳ ואם כן הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שהרי לפעמים נהרגין אלא ודאי משום דלעולם אין נהרגין משום חצי דבר זה אינו דמאן לימא לן דלקי מלא תענה דלמא לקי משום כאשר זמם לחוד וקושיא זו ליכא לאקשויי על סתמא דתלמודא דקאמר לעיל תסתיים דחזקיה הוא דאמר לוקין דאי ר״י כיון דאמר דנהרגין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כו׳ ומאי פריך שמא לוקים מכאשר זמם והוא נמי לקי היכא דלא בעי עדי מכירה ואי לא הוזמו אז אפילו נהרגים זו אינו קושיא דאי סבירא ליה לר״י דלוקין לא היו נהרגים מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו אלא דסבירא ליה דאין לוקין משום דניתן לאזהרת מיתת בית דין וא״נ לא לקי מהאי טעמא ואף דריהטא דתלמודא לא משמע הכי שהרי דייק איפכא דאי סבירא ליה דנהרגין לא הוי לקי משום דהוי לאו הניתן כו׳ אין חשש בזה דלא קפיד כולי האי ומאחר דעיקר הטעם לפי המסקנא דאין לוקין משום דניתן לאזהרת מיתת בית דין מש״ה פריך נמי כיון דאמר נהרגין אמאי לוקין כו׳ אבל סוף סוף קשה מנלן אליבא דחזקיה דלא ס״ל אפילו חצי דבר ואפילו הכי לוקין ואין נהרגין משום שיכולין לומר להלקותו באנו וי״ל משום דס״ל מאחר דאמר חזקיה סתמא אין נהרגין משמע בכל ענין בין התרו בו בין לא התרו בו והיכא דלא התרו בו כלל פשיטא שאין יכולין לומר להלקותו באנו ואפ״ה אין נהרגין ואמאי אי לאו משום דס״ל כר׳ עקיבא ומשום חצי דבר ולדעת התוס׳ שפירשו בחד שינויא דאף רבי יוחנן לא איירי אלא בהתרו בו למיתה א״כ צ״ל דטעמא דחזקיה משום חצי דבר ואז לא קשה כלל ואין לומר מאחר דחזקיה איירי בכל ענין אם כן עדי מכירה למה נהרגין לפי שעדי גניבה יכולים לומר להלקותו באנו הלא כשלא התרו בו אין יכולים לומר להלקותו באנו כדפריש לק״מ דחזקיה לא קאמר להדיא דעדי מכירה נהרגין אלא דתלמודא קאמר דמודה בעדי מכירה שנהרגים כו׳ דהיינו בכהאי גוונא כשיכולים לומר להלקותו באנו אבל דבריו שאמר להדיא מסתמא איירי בכל ענין ודו״ק היטיב (עיין במהרש״א):
בענין מופלא שבבית דין, כלומר, באדם המומחה וסמוך להיות דיין, הכתוב מדבר. ״ממך״זה יועץ הראוי לתת עצה בדינים חמורים כגון בעיבור השנה, וכהוכחה ש״ממך״ קשור ביועץ, שכן הוא אומר: ״ממך יצא חשב על ה׳ רעה יעץ בליעל״ (נחום א, יא). ״דבר״זו הלכה למשה מסיני. ״למשפט״זה הדין, שהוא אחת מדרכי הלימוד במדות שהתורה נדרשת בהם.
it is with regard to the most distinguished [mufla] member of the court, an ordained, expert judge, that the verse is speaking. “For you [mimmekha]”; this is a reference to an adviser, who is consulted with regard to significant matters, e.g., intercalation of the year; and likewise it says: “From you [mimmekh] he emerged, who devised evil against the Lord, an adviser of wickedness” (Nahum 1:11). “A matter”; this a halakha transmitted to Moses from Sinai. “In judgment”; this is a logical inference, which is one of the hermeneutical principles.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) בין דָּם לְדָם בֵּין דַּם נִדָּה דַּם לֵידָה דַּם זִיבָה בֵּין דִּין לְדִין בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת דִּינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי מַכּוֹת בֵּין נֶגַע לָנֶגַע בֵּין נִגְעֵי אָדָם נִגְעֵי בָתִּים נִגְעֵי בְגָדִים.

“Between blood and blood”; this is the ability to discern between the disparate halakhot relevant to the blood of a menstruating woman, the blood of childbirth, and the blood of a gonorrhea-like discharge [ziva]. “Between plea and plea”; this is the ability to discern between cases of capital law and cases of monetary law, with regard to which there are differences in evidence protocols, and laws involving the liability to receive lashes. “Between mark and mark”; this is the ability to discern between the disparate halakhot relevant to leprous marks of a person, leprous marks on houses, and leprous marks on garments (see Leviticus, chapter 14).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בין דם נדה דם לידה כו׳ – שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה.
ובין נגע לנגע – שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים.
רש״י בד״ה דברי ריבות ה״ל למיכתב דבר ריב כו׳ כצ״ל:
״בין דם לדם״ — להבחין בין סוגים שונים של דם: בין דם נדה לדם לידה ודם זיבה, שבכל אחד הלכות מיוחדות בתורה. ״בין דין לדין״ — להבחין בין דיני נפשות, לדיני ממונות, שיש ביניהם הבדלים בחוקי הראיות ועוד, ובין דיני מכות. ״בין נגע לנגע״בין נגעי צרעת אדם לנגעי צרעת בתים, ונגעי צרעת בגדים, שדיניהם שונים במקצת (ויקרא פרק יד).
“Between blood and blood”; this is the ability to discern between the disparate halakhot relevant to the blood of a menstruating woman, the blood of childbirth, and the blood of a gonorrhea-like discharge [ziva]. “Between plea and plea”; this is the ability to discern between cases of capital law and cases of monetary law, with regard to which there are differences in evidence protocols, and laws involving the liability to receive lashes. “Between mark and mark”; this is the ability to discern between the disparate halakhot relevant to leprous marks of a person, leprous marks on houses, and leprous marks on garments (see Leviticus, chapter 14).
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דברי אֵלּוּ הַחֲרָמִים וְהָעֲרָכִין וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת רִיבוֹת זוֹ הַשְׁקָאַת סוֹטָה וַעֲרִיפַת עֶגְלָה וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע בִּשְׁעָרֶיךָ זוֹ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה.

“Matters of [divrei]”; these are the dedications to God or to a priest, and the valuations of one’s value to the Temple, and the consecrations, all of which are matters of speech [dibbur]. “Controversy”; this is the giving of the bitter waters to a sota (see Numbers, chapter 5), which results from a dispute between husband and wife; and the heifer whose neck is broken, which results from an unresolved murder (Deuteronomy 21:1–9); and the purification of a leper, who is afflicted due to evil speech. “Within your gates”; this is referring to gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of the field [pe’a], all of which are given to the poor who eat at the gates of the city.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דברי ריבות – ה״ל למכתב דבר ריב וכתיב דברי ריבות לרבות חרמין וערכין והקדשות שהן באין וחלים ע״י דיבור הפה.
זו השקאת סוטה – שהיא על ידי ריב שבינה ובין בעלה.
ועריפת העגלה – שהחלל נהרג ע״י מריבה.
וטהרת מצורע – שאף נגעים ע״י ריב של לשון הרע הם באים.
זה לקט שכחה ופאה – שהן לעניים שכתוב בהן ואכלו בשעריך.
״דברי״אלו החרמים, שאומר שדבר יהא ״חרם לה׳⁠ ⁠״ או ״לכהן״, והערכין שמעריכים ערכו או ערך חבירו למקדש, וההקדשות שכולם תלויים בדיבור כשמקדיש את הדברים. ״ריבת״זו השקאת סוטה במים המאררים (במדבר פרק ה), שהיא תלויה בריב בין איש ואשתו, ועריפת עגלה שתלויה בריב שנגמר ברצח (דברים כא, א–ט), וטהרת מצורע שמקובל שנענש בצרעת משום שדיבר לשון הרע. ״בשעריך״ (דברים יז, ח)זו מתנות לקט שכחה ופאה הניתנות לעניים שנאמר בהם שהם אוכלים בשערי העיר.
“Matters of [divrei]”; these are the dedications to God or to a priest, and the valuations of one’s value to the Temple, and the consecrations, all of which are matters of speech [dibbur]. “Controversy”; this is the giving of the bitter waters to a sota (see Numbers, chapter 5), which results from a dispute between husband and wife; and the heifer whose neck is broken, which results from an unresolved murder (Deuteronomy 21:1–9); and the purification of a leper, who is afflicted due to evil speech. “Within your gates”; this is referring to gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of the field [pe’a], all of which are given to the poor who eat at the gates of the city.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וקמת מב״דמִבֵּית דִּין וְעָלִיתָ מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מא״ימֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וא״יוְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכׇּל הָאֲרָצוֹת אֶל הַמָּקוֹם במְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם.

“Then you shall arise” from the court where he sits as a judge. “And ascend”; this teaches that the Temple is higher than the rest of Eretz Yisrael, and Eretz Yisrael is higher than all the other lands. Therefore, the language of ascent is employed with regard to travel to Eretz Yisrael. “To the place that the Lord, your God, shall choose”; this teaches that the location that God chose for the Sanhedrin to convene causes their rulings to be authoritative, in the sense here in the mishna that the rebellious elder who instructs others to act contrary to a ruling issued there is liable.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וקמת מבית דין – מדכתיב וקמת מכלל דביושבין עסקינן והיינו ב״ד שיושבין במקום הקבוע להם עד עת האוכל ושם באין כל הצריכין לדין ולהוראה בכל עיר ועיר ואזהר רחמנא לב״ד של אותה העיר שהמחלוקת ביניהם לילך ולישאל.
מלמד שבית המקדש גבוה מא״י – וקמת ועלית אל המקום ש״מ אין לך עיר בא״י שאין ירושלים גבוה ממנה.
וא״י גבוה מכל הארצות – תנא דברייתא קא מסיק למלתיה ולאו מהאי קרא יליף ולקמן מפרש מנלן.
שבית המקדש גבוה – לאו מכל א״י דאיכא עין עיטם דמידלי מיניה כדאמר באיזהו מקומן (זבחים דף נד:) סבור למבנייה בעין עיטם דמידלי אי נמי כותלי בהמ״ק גבוה מעין עיטם שגובהן ק׳ אמה.
מלמד שהמקום גורם – לאפוקי מצאן בבית פאגי והמרה עליהם כדאמרינן לעיל בפרק קמא (סנהדרין יד:).
גמ׳. וקמת מבית דין, ועלית מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות. אל המקום מלמד שהמקום גורם.
והנה שיטת התוס׳ (דף יד: ד״ה מלמד שהמקום גורם) דסנהדרין הן במקומן דוקא כשיושבין בלשכת הגזית שהיא סמוכה למחנה שכינה, ולדבריהם ניחא הא דאמרינן בברייתא ״וקמת ועלית מלמד שביהמ״ק גבוה מכל א״י אל המקום מלמד שהמקום גורם״ דב״ד הגדול הן במקומן רק כשהן יושבין בלשכת הגזית שבביהמ״ק, דהוא המקום הגבוה שבא״י ואזי מתקיים הקרא ״וקמת ועלית אל המקום״, דעולה לביהמ״ק ללשכת הגזית שהיא על ראש ההר במקום הכי גבוה שבירושלים. אך יש להעיר דלפי שיטת הרמב״ם הסנהדרין הגדול הן במקומן כשהן יושבין בכל מקום בהר הבית ולא רק כשהן בלשכת הגזית, דכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ סנהדרין ה״ב) וז״ל קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד עכ״ל, והגר״מ זצ״ל ביאר דכוונת הרמב״ם במש״כ ״במקדש״ היינו בהר הביתא. ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ז) וז״ל מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם לו מיתה עכ״ל, וביאר הגר״מ זצ״ל דר״ל שאם הסנהדרין אינן יושבין בהר הבית והמרה עליהם הריהו פטור, דהמקום גורם, אבל אם יושבין בהר הבית מחוץ ללשכת הגזית חשיב שב״ד יושבין במקומן וחל דין מקום גורם וחיוב זקן ממרא. ולפי״ז י״ל דהרמב״ם סובר ד״וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠״ היינו להר הבית, וא״כ קצת צ״ע למה קתני כאן בברייתא של דיני זקן ממרא שביהמ״ק היה גבוה מכל א״י, והרי אינו צריך לעלות למקום הכי גבוה בא״י כדי לדון בפני הסנהדרין הגדול במקומן, דכל מקום בהר הבית חשיב מקומן. ומלשון הברייתא משמע קצת כדברי התוס׳, דמקומן היינו בדוקא כשהן יושבין בלשכת הגזית שהיא בעזרה על ראש ההר במקום הכי גבוה שבהר הבית.
א. עיין בשיעורים לעיל דף פו: ד״ה משנה. שלשה בתי דינין היו שם וכו׳.
״וקמת״ (דברים יז, ח) משמעו — מבית דין שיושב ודן בנושא זה. ״ועלית״ (דברים יז, ח)מלמד שבית המקדש שאליו הולכים גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות, שלכן נופלת לשון ״עליה״ על הליכה למקדש ולארץ מכל מקום אחר בעולם. ״אל המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך בו״ (דברים יז, ח)מלמד שהמקום גורם ונותן תוקף לפסקי ההלכה, שדווקא במקום בו בחר ה׳ למושב סנהדרין, הרי החולק עליהם שם — הוא זקן ממרא.
“Then you shall arise” from the court where he sits as a judge. “And ascend”; this teaches that the Temple is higher than the rest of Eretz Yisrael, and Eretz Yisrael is higher than all the other lands. Therefore, the language of ascent is employed with regard to travel to Eretz Yisrael. “To the place that the Lord, your God, shall choose”; this teaches that the location that God chose for the Sanhedrin to convene causes their rulings to be authoritative, in the sense here in the mishna that the rebellious elder who instructs others to act contrary to a ruling issued there is liable.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בִּשְׁלָמָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מא״ימֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב וְעָלִיתָ אֶלָּא א״יאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכׇּל הָאֲרָצוֹת מְנָא לֵיהּ דִּכְתִיב {ירמיהו כ״ג:ז׳} לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ (לֹא יֵאָמֵר) חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי אִם חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם.

The Gemara asks: Granted, the fact that the Temple is higher than the rest of Eretz Yisrael is derived from this verse, as it is written: “And ascend.” But from where does the tanna derive the fact that Eretz Yisrael is higher than all the other lands? The Gemara answers that it is derived from this verse, as it is written: “Therefore, behold, the days come, says the Lord, and they will no longer say: As the Lord lives, Who brought up the children of Israel from the land of Egypt; rather, as the Lord lives, Who brought up and led the descendants of the house of Israel from the north country and from all the countries where I had driven them, and they shall dwell upon their land” (Jeremiah 23:7–8). Apparently, coming from other countries to Eretz Yisrael is also characterized as ascent.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשר העלה וגו׳ מכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם – ש״מ דאדמתם גבוה מכל הארצות דכתיב העלה.
בד״ה זה צ״ל זו השקאת סוטה כצ״ל:
אגב הזכרת הדברים שואלים: בשלמא [נניח] לענין בית המקדש שגבוה מארץ ישראלדכתיב [שנאמר]: ״ועלית״, אלא שארץ ישראל גבוה מכל הארצות מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: ״לכן הנה ימים באים נאם ה׳ לא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפנה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם״ (ירמיה כג, ז), הרי שלשון ״עליה״ משמשת לשיבה לארץ ישראל מכל ארצות שבעולם.
The Gemara asks: Granted, the fact that the Temple is higher than the rest of Eretz Yisrael is derived from this verse, as it is written: “And ascend.” But from where does the tanna derive the fact that Eretz Yisrael is higher than all the other lands? The Gemara answers that it is derived from this verse, as it is written: “Therefore, behold, the days come, says the Lord, and they will no longer say: As the Lord lives, Who brought up the children of Israel from the land of Egypt; rather, as the Lord lives, Who brought up and led the descendants of the house of Israel from the north country and from all the countries where I had driven them, and they shall dwell upon their land” (Jeremiah 23:7–8). Apparently, coming from other countries to Eretz Yisrael is also characterized as ascent.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תָּנוּ רַבָּנַן גזָקֵן מַמְרֵא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל דָּבָר שֶׁעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִילּוּ דִּקְדּוּק אֶחָד מִדִּקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים.

The Sages taught in a baraita: A rebellious elder is liable only for instructing another to perform an action involving a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: One is liable for a matter whose essence is known from the words of the Torah itself and whose explanation is understood from traditional rabbinic interpretations of the Torah. The elder is not liable if the essence of the matter with regard to which he issues his ruling does not appear in the Torah or if the entire matter is written in the Torah. Rabbi Shimon says: Even if he differs with regard to one of the minutiae of the scribes in interpreting the Torah, the elder is liable, irrespective of the severity of the transgression.
עין משפט נר מצוהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳. תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
א

ביסוד החיוב דזקן ממרא

עיין בתוס׳ (ד״ה דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח) וז״ל תימה הא מ״ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפרק קמא (דף יב: ושם) זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל מאן דאמר עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפרק קמא דר״ה (דף ז. ושם) מ״ט דמ״ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל׳ יום אתי לזלזולי בחמץ וכיון דאם עברוה כ״ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח עכ״ל. והנה תוס׳ הקשו דכיון דלכו״ע אם עיברו את השנה לאחר פורים חל העיבור וא״כ לא קא שרי חמץ בפסח ולמה מתחייב משום זקן ממרא והרי לא יבוא לידי עבירת איסור כרת של אכילת חמץ בפסח, דהרי חל העיבור.
ויש לתרץ דישנן ב׳ דינים בחיוב זקן ממרא בהוראה בדבר שזדונו כרת: א) כשחולק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, כלומר שחולק על ענין שיש בו כרת ושגגתו חטאת, ב) כשחולק בדבר שיכול לבוא לידי איסור כרת אפילו ע״י כמה גלגולים, וכן מבואר מדברי הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) וז״ל זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר הרי זה חייב מיתה וכו׳, אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כיצד נחלקו באשה זו אם היא ערוה אם לאו, אם מראה דם זה מטמא באשה או לא, אם זו טמאה לידה או לא, אם זו זבה או לא, אם חלב זה אסור או מותר, וכל כיוצא באלו הרי זה חולק בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון שנחלקו בעיבור שנה אם מעברים עד הפורים או בכל אדר הרי זה חייב שזה מביא לידי חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות הרי זה חייב, שהרי לדבריו של זה שאומר שזה חייב לזה כל שנטל ממנו כדין נטל וע״פ בית דין נטל, ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון כל שנטל גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, ולדברי האומר שלו נטל הבא עליה במזיד ענוש כרת בשוגג חייב חטאת ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וכן אם נחלקו בדיני מכות אם זה חייב מלקות או אינו, או שחלק במנין הדיינים שלוקין בפניהם הרי זה חייב שהרי לדברי האומר אינו לוקה חובלין הם בו וחייבין לשלם וכל שיטול מהן כדין נוטל, ולדברי האומר בן מלקות הוא כל שיטול מהן גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. וכן אם נחלקו בערכין או בחרמין אם זה חייב ליתן או אינו הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר אינו חייב ליתן אם לקחו ממנו הרי זה גזל והמקדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם חלק עליהן בפדיון קדשים אם נפדו או לא נפדו הרי זה חייב שהרי לדברי האומר אין זה פדיון אם קדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם נחלקו בעריפת העגלה אם אלו חייבין להביא או לא הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר חייבים להביא הרי היא אסורה בהנאה והמקדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם נחלקו בערלה, וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופאה אם זה לעניים או לבעל הבית הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר לבעל הבית הרי זה גזל ביד העני ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם חלק עליהן באב מאבות הטומאה כגון נגעי בשר או נגעי בתים או נגעי בגדים הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר טהור מותר להכנס במקדש לאכול קדשים, ולדברי האומר טמא אם נכנס או אכל במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת, וכו׳, וכן כל כיוצא בזה צריכין לבדוק ולחקור אם היתה מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה ודבר זה מביא לידי דבר שני אפילו אחר מאה דברים אם יבוא בסוף לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, בין שהיה הזקן מיקל והן מחמירין בין שהיה הוא מחמיר והן מקילין חייב עכ״ל. ומבואר דיש חיוב זק״מ משום שמורה הוראה בדבר שע״י כמה גלגולים יבוא לידי חיוב כרת.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ממרים ה״א) שכתב וז״ל וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה עכ״ל. ומבואר דאע״פ שחמץ בערב פסח בשעה ששית אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן מ״מ זקן המורה הוראה כנגד סנהדרין הגדול ופסק שהחמץ מותר בהנאה חייב משום זקן ממרא, ואע״פ שאין זה הוראה שיבוא לידי מכשול של איסור כרת בפועל, דהרי לא הזכיר כאן הרמב״ם דחייב משום שיצא מזה מכשול לענין קידושין וכגון שקידש אשה עם חמץ לאחר שש שעות בערב פסח ואח״כ קידשה אדם שני בכסף, דלדברי הזקן חלו הקידושין לראשון ואילו לפי ב״ד הגדול לא חלו הקידושין והיא מקודשת לשני, ומשמע מהרמב״ם דחל חיוב משום שההוראה חלה כלפי חמץ שהוא דבר שיש בו חיוב כרת. ולפי דברי הרמב״ם יש ליישב קושיית התוס׳ דלא בעינן שיבוא לידי מכשול של חיוב כרת בפועל אלא דהוראה זו נוגעת לדבר שעצם ענינו ואיסורו הוי איסור כרת.
ונראה דיש להוסיף ביאור בזה, דעיקר החיוב דזקן ממרא אינו מפאת מעשה העבירה שנעשה מחמת הוראתו, אלא יסוד חיובו הוא מפאת ההמראה כנגד חכמי הסנהדרין, דהנה עיין ברמב״ם (פ״א מהלכות ממרים ה״ב) שכתב וז״ל כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳, אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם סובר דיש מצוה עשה ול״ת מה״ת לשמוע לתקנות וגזירות ומנהגים שמדרבנן. והקשה עליו הרמב״ן (השגות הרמב״ן לספה״מ שורש א׳) וז״ל שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה להקל באלו ולהחמיר באלו, ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצות שלהם עובר על עשה ועל ל״ת היה חומר גדול בהם ולא היו ראויים לקולות הללו עכ״ל. ועיין בקרית ספר (והובאו דבריו בלח״מ שם) שתירץ וז״ל ואומר אני שאין כוונת הרב ז״ל שהעושה הדבר שאיסורו מדרבנן שיהיה עובר על עשה דעל פי התורה אשר יורוך ועל לאו דלא תסור, אלא בעשה הוא להודות ולהאמין על מה שיגזרו ויתקנו שהוא חייב לעשותו, וכמו שכתב (פ״א מהל׳ ממרים ה״א) וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולישען עליהן, וכן הלאו הוא שלא לחלוק עליהן במה שיורו אפילו בגזרות, וכמו שכתב כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר וגו׳ שרוצה לומר כל מי שאינו עושה כהוראתן אלא שחולק על עיקר הוראתן, וכמו שכתב אחר כך מצות עשה לשמוע להם והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה וכו׳, שנראה שהמצוה היא השמועה שהיא ההודאה וההוראה, והלאו הוא מה שהוא הפך זה שאינו מודה לדבריהם וחולק עליהם, וזה נקרא עובר בענין זה על לאו זה, אבל מי שעובר על דבר שהוא מדרבנן להנאתו או לתועלתו או לתאבון בין בשוגג בין במזיד הרי הוא עובר על דברי חכמים והוא פורץ גדר ישכנו נחש ואינו עובר על לאו ועשה, שאם הוא עובר הרי כל דברי חכמים הם כדברי תורה ממש וכמו שהקשה עליו הרמב״ן ז״ל, וכו׳, אבל לא יהיה עובר על לאו ועשה זה כי אם בהיותו חולק ומכחיש עיקר הדבר שדרשו או שלמדו או שגזרו שאינו אמת אצלו, ואם מורה לעשות כדבריו יהיה זקן ממרא עכ״ל. ומבואר מדברי הקרי״ס דהרמב״ם סובר דהעובר על איסור דרבנן עובר בלאו דלא תסור רק באופן שממרה וחולק על הסמכות של החכמים להורות הוראתם, ואילו אם עבר להנאתו ולתועלתו אינו עובר בלאו דלא תסור. ויש לומר דמשו״ה דקדק הרמב״ם בלשונו וכתב (פ״א מהל׳ ממרים ה״א) ״כל מי שאינו עושה כהוראתן אלא שחולק על עיקר הוראתן וכו׳ עובר בל״ת״, ולא כתב ד״מי שאינו עושה כתקנתם וגזירותיהם עובר בלא תעשה״. וי״ל דהביאור בזה הוא דהלאו דלא תסור היינו משום ההמראה שחולק על הוראת הסנהדרין וסמכותם להורות ומורה לאחרים שלא לשמוע להוראת הסנהדרין, ולא משום שעבר על תקנתם ועבר על עבירה מדרבנן, וכדביאר הקרית ספר. ונראה דמשו״ה אם המרה על ב״ד הגדול בדבר שענינו כרת הרי הוא מתחייב משום זקן ממרא, ולא בעינן שיעשה עבירת כרת בפועל.
ובאמת אף מדברי הרמב״ן בספה״מ (בהשגות הרמב״ן שורש א׳) משמע דיסוד גדר הלאו דלא תסור הוא ההמראה והמרידה בדברי החכמים, שכתב וז״ל אבל הגזירות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל. וכ״ש שהממרה בהם ועובר באחת מהן על דעת שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה, ואינו בכלל דין פרשה זו כלל, לפי שהיא כולה עונש הממרים ולא החוטאים עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן חולק על הרמב״ם שסובר דהעובר על איסור דרבנן עובר על לאו דאורייתא דלא תסור, וס״ל להרמב״ן דלא תסור לא קאי על כל מי שעבר על איסור דרבנן, אלא רק על מי שממרה ועובר על דבריהם מפני שהוא חולק על כח החכמים לתקן איסור, אבל העובר על דבריהם ומודה דיש כאן איסור אלא שעבר על האיסור מדעתו ורצונו אינו עובר בלאו דלא תסור, דהלאו רק נאמר בממרים ולא בחוטאים. ומשמע דעיקר הלאו דלא תסור היא ההמראה כנגד סמכות החכמים לתקן גזירות ותקנות הוא עיקר הלאו. וכן משמע ממש״כ הרמב״ן שם בהמשך דבריו דהאיסור לא תסור הוי לאו מסוים שלא לחלוק על ב״ד הגדול ולהיות זקן ממרא, וז״ל אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו, ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין כלומר שנתכסה מהם דבר ונחלקו במשפטי התורה ואיסוריה ונגעיה והעובר על דברי ב״ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ועל לא תעשה הללו. ואפילו אם נחלקו ב״ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח ב) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה, והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות. והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וכו׳ עכ״ל. אמנם נראה דאף להרמב״ן יסוד הלאו הוה ההמראה והמרידה בסמכות של ב״ד הגדול, וכמש״כ ״לפי שהיא כולה עונש הממרים ולא החוטאים״.⁠א
ב

ביאור מחלוקת הרמב״ם ורמב״ן אם נעשה זקן ממרא כשחולק על ב״ד הגדול בתקנות וגזירות שמדרבנן

ועיין עוד שם בהשגות הרמב״ן לספר המצוות לרמב״ם (שורש א) וז״ל ונתחייב עוד לפי זאת השטה לומר שנעשה זקן ממרא על הגזרות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתת ב״ד שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו׳ וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן וכתבו מפורש (שם רפ״ד) וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בשעה ששית או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן משיג על שיטת הרמב״ם שסובר שאם זקן ממרא חולק על ב״ד הגדול בנוגע לתקנות וגזירות דרבנן דחייב מדין זקן ממרא, ואילו הרמב״ן חולק עליו וסובר דאינו נעשה זקן ממרא כשחולק בהוראה על דין דרבנן, וכמש״כ בהשגות לספה״מ (שורש א׳) וז״ל אבל דבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם כלל, וכך אמרו שם בפרק הנחנקין (פז.) לדברי ר״מ שאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וגמירי לה מפר העלם דבר של צבור והתם אין חייבין על שום איסור של דבריהם ולא על של תורה נמי אלא בדבר שהוא מתחייב ממש על זדונו כרת כדמפורש בגמרא הוריות (ח.) עכ״ל.
ונראה לבאר עוד את סברת הרמב״ם דס״ל שאף אם חולק זקן על איסורי דרבנן חל חיוב זקן ממרא, דהחילוק בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא הוא רק בנוגע לחובת הגברא, דהחיוב דרמי על קרקפתא דגברא לקיים דינים דרבנן אינו אלא חיוב מדרבנן, משא״כ בדינים דאורייתא החיוב הוי מדאורייתא. אך בנוגע לחפצא של תורה אף דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מדאורייתא בשוה לדינים מדאורייתא. דפשיטא דהלומד מס׳ מגילה או מס׳ עירובין דמיירי בדינים דרבנן הריהו מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא, דאף דינים שהם דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתאב. וכל החילוק בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא הוא רק בנוגע לחובת הגברא. ולפי״ז מבואר דיש במצות דרבנן ב׳ גדרים: א) חובת גברא מדרבנן, ב) אף דינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתאג. וי״ל דשני דינים אלו מיוסדים בב׳ פסוקים שונים, דמהפסוק ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״ ילפינן דיש חובת גברא לקיים דברי החכמים, ומהפסוק ״שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך״ ילפינן דמצות דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא. ועיין בגמ׳ מס׳ שבת (דף כג.) ״מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״, ונ״ל דנחלקו האם לברך על מצוה דרבנן אשקב״ו סגי בהא דמהווה חפצא של תורה מדאורייתא (שיטת ר״נ דהביא את הפסוק שאל אביך ויגדך), או דבעינן חיוב מה״ת לשמוע לדברי חכמים (שיטת ר׳ אויא דהביא הפסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך). ולפי״ז נראה דהרמב״ם סובר דמאחר דמצות דרבנן הויין חלות שם חפצא של תורה מה״ת, משו״ה חל חיוב זקן ממרא כשחולק על הסנהדרין לגבי תקנות וגזירות מדרבנן, דאע״פ דחיוב הגברא בתקנות וגזירות דרבנן אינו אלא חיוב דרבנן מ״מ הויין חפצא של תורה מדאורייתא, וא״כ חלה בהוראתו חלות שם הוראה לגבי חפצא של תורה, וחל המראה בדברי חכמים בנוגע לחפצא של תורה, וחיוב זקן ממרא הוא משום ההמראה והוראתו כנגד דעת סנהדרין הגדול בתורה, ולא משום המכשול והעבירה שנעשה מחמת הוראתו.
ולפי״ז יש ליישב את קושיית הרמב״ן שהקשה דלפי הרמב״ם דמצות דרבנן הם בכלל מצות לא תסור א״כ מדוע קיי״ל דספק דרבנן לקולא, והרי כל ספק דרבנן הוי נמי ספק דאורייתא ומ״ש משאר איסורים דאורייתא דקיי״ל דספק דאורייתא לחומרא. וי״ל דאע״פ דלהרמב״ם מצוות דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא מ״מ לענין חיוב הגברא יסוד חיובם אינו אלא מדרבנן, ומשו״ה קיי״ל דספק דרבנן לקולא, דהספק חל בנוגע לחיוב שהוא מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ולפי״ז נמי יש ליישב קושיית הרמב״ן דיהא איסור דרבנן יותר חמור משל תורה דבכל איסור דרבנן איכא לאו ועשה משא״כ איסור תורה אינו אלא לאו. וי״ל דאף אליבא דהרמב״ם העובר על איסור דרבנן אינו עובר על לאו דלא תסור ואינו מבטל העשה ד״ועשית ככל אשר יורך״, דרק מי שממרה על חכמי התורה בהוראתם בדיני דרבנן וסובר שאין להם כח ורשות להורות מה שהורו עובר בלאו דלא תסור.
ואילו הרמב״ן סובר דבאופן שהמחלוקת בין הזקן ממרא ובית דין הגדול היא בנוגע לתקנות וגזירות מדרבנן אינו נעשה זקן ממרא משום דבעינן שיחלוק על הסנהדרין בדבר שחיובו מה״ת ולא רק בדבר שמהווה חפצא של תורה מדאורייתא.
ועיין ברמב״ן (בהשגות לספה״מ שורש א׳) שכתב וז״ל ולפי שאמרו בגמרא (פז א) שזו הברייתא מתפרשת לדעת ר׳ מאיר אני אומר שאם קדש אדם בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקדשה בקדושין גמורין והורה הזקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם והם הורו שהיא אשת השני, אף על פי שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת תקנה של דבריהם אינו נעשה זקן ממרא דלא קרינן ביה על פי התורה עכ״ל, ומבואר דהרמב״ן סובר דאע״פ שהתיר הזקן דבר שזדונו כרת ממש אינו נעשה זקן ממרא מכיון דהמחלוקת הוא מחמת דין דרבנן. ועיין במרגניתא טבא (בפירושו לספה״מ להרמב״ם שורש א׳ אות ד׳) שהקשה על הרמב״ן מסוגיין דמוכח דאם נחלקו לענין עיבור השנה נעשה זקן ממרא ואע״פ שהדין שאין מעברין את השנה אלא עד הפורים הוא רק דין דרבנן, וצ״ע.
ונראה דהרמב״ן סובר דמכיון שבציור זה עיקר יסוד המחלוקת בין הזקן ממרא ובין הסנהדרין הגדול הוא בנוגע לאיסור חמץ בהנאה בערב פסח, דהזקן סובר שחמץ משש שעות אינו אסור בהנאה ומשום כך פסק שהיא מקודשת לראשון, ואילו הסנהדרין סברי דחמץ משש שעות אסור בהנאה (מדרבנן), ומשו״ה ס״ל דמקודשת לשני, ואע״פ שנחלקו בהוראתם לענין ציור ומקרה של קידושין, מ״מ עצם הנידון שבו נחלקו הזקן ממרא וב״ד הגדול הוא בדין חמץ בערב פסח לאחר שש שעות אם נאסר בהנאה מדרבנן או לא, וחלות ההוראה הוי הוראה לגבי דין חמץ בערב פסח דהוי איסור מדרבנן דזהו עיקר הנידון, ואין ההוראה חלה על התוצאה שיוצאת מחמת עיקר הנידון דהיינו הקידושין, ומשו״ה לא חשיב הוראה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ולכן הרמב״ן סובר שאינו נעשה זקן ממרא אף כשחולק הזקן ממרא על הסנהדרין בנוגע לציור של קידושין ע״י חמץ בער״פ לאחר שש. אמנם נראה דלו יצוייר דההלכה היתה דחמץ בערב פסח מותר בהנאה אלא דרבנן גזרו איסור מסוים לקדש אשה בחמץ בערב פסח אזי אם נחלק זקן ושאר ב״ד הגדול בציור של קידושין שנעשו ע״י חמץ ער״פ י״ל דנעשה זקן ממרא דבכהאי גוונא עיקר הדבר שבו נחלקו הוא בדין הקידושין אי חלו או לא, וחלות ההוראה חלה בנוגע לקידושין דהוי דין דאורייתא. ולפי״ז י״ל דלמשל אם נחלקו הסנהדרין עם הזקן ממרא במחלוקת בין רבי ורשב״ג לענין ביטול הגט שלא מדעת השליח אי מהני הביטול או לא (עיין גיטין דף ל.), ונחלקו הזקן ממרא ושאר ב״ד הגדול האם הגט שנתבטל שלא מדעת השליח הוא כשר או לא, וי״ל דלפי הרמב״ן בכה״ג נעשה זקן ממרא, ואע״פ דהך דינא שלא לבטל את הגט שלא מדעת השליח אינו אלא דין דרבנן, מ״מ הרי ההוראה היתה כלפי דין דאורייתא – אם גט זה כשר לגרש בו או לא. ולא דמי להוראה שנחלקו אם אשה שנתקדשה באיסורי הנאה מדרבנן היא מקודשת או לא, דהתם עיקר הנידון הוא לגבי דין דרבנן ועל זה חלה הוראת הזקן ממרא, משא״כ הכא בביטול הגט עיקר ההוראה היא בנוגע לכשרות הגט דזהו דין דאורייתא. ולפי״ז יש לתרץ דהרמב״ן לא פטר אלא היכא שהוראת הזקן חלה על הדין שמדרבנן, אבל כאן לגבי עיבור השנה זה אע״פ שנחלקו אם יכולים לעבר את השנה לאחר הפורים שהוא תקנה מדרבנן מ״מ עיקר התקנה דרבנן היא נוגעת לדין דאורייתא דחלות עיבור השנה הוי דין דאורייתא, ומשו״ה נעשה זקן ממרא דחלות ההוראה שבו נחלקו הוא דין דאורייתא.
ונמצא דהרמב״ם סובר דאף באופן שחלה הוראת הזקן ומחלקותו עם שאר ב״ד הגדול לגבי דין דרבנן שיש בעיקר האיסור זדונו כרת ושגגתו חטאת דנעשה זקן ממרא, וכמש״כ (בפ״ד מהל׳ ממרים ה״א) וז״ל וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה עכ״ל. משא״כ הרמב״ן סובר דאף היכא דנחלקו לגבי ציור של קידושין בערב פסח ע״י חמץ לאחר שש שעות דאינו נעשה זקן ממרא, אע״פ שהעובדה הזאת נוגעת ממש לזדונו כרת ושגגתו חטאת, מאחר שעיקר הנידון שבו נחלקו הוא לגבי דין דרבנן – דין חמץ בערב פסח אי מותר בהנאה או לא, וחלות ההוראה חלה לגבי עיקר הנידון דהוי דרבנן. ורק כאשר חלה ההוראה בעיקר לגבי דין דאורייתא אזי נעשה זקן ממרא, וכגון בסוגיין דנחלקו לגבי עיבור השנה לאחר פורים.
ג

האם זקן ממרא הוי אפיקורס

עיין בהשגות הרמב״ן (לספר המצוות לרמב״ם שורש א) שכתב וז״ל ואפילו אם נחלקו ב״ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח:) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות. והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן. וענשו אבוד מן העוה״ז ומן העולם הבא. וזו היא כת הצדוקים הארורים ששמם במזרח קראין. כי התורה נתנה לנו ע״י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים וחתך לנו ית׳ הדין שנשמע לב״ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כן ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם. כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה. וזה הוא מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ן דס״ל דזקן ממרא הוי אפיקורס ככת הצדוקים ואין לו חלק לעולם הבא.
אמנם נראה דהרמב״ן חולק בזה על הרמב״ם שכתב (פ״ג מהל׳ ממרים ה״א – ה״ד) וז״ל מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין וכו׳ מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורסין והאומרין אין תורה מן השמים וכו׳ בד״א באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכו׳ אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא עכ״ל. ובכס״מ כתב דהרמב״ם נקט דזקן ממרא מתודה ויש לו חלק לעולם הבא לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע״פ שאין לו חלק לעוה״ב, ומבואר דהרמב״ם סובר דזקן ממרא אינו אפיקורס ויש לו חלק לעוה״ב. וכן מוכח ממש״כ הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״א) וז״ל מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין עכ״ל. ומבואר דזקן ממרא אינו אפיקורס - כלומר מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אלא שהוא חכם מחכמי ישראל המאמין בתושבע״פ אלא שהוא חולק על סברת הסנהדרין הגדול באיזה דין ואינו מקבל הוראתם והורה לאחרים לעשות שלא כהוראתן אזי הריהו זקן ממרא. וכן מוכח מהגמ׳ לקמן (פח.) שלא דנו את עקביא בן מהללאל כזקן ממרא משום שחלק על סנהדרין הגדול בד׳ דברים (עיין במשנה מס׳ עדיות פ״ה מ״ו) מפני שלא הורה הלכה למעשה, ובודאי עקביא בן מהללאל לא היה אפיקורס שלא הודה בתושבע״פ ובכח החכמים להורות ח״ו, ומוכח דזקן ממרא אינו אפיקורס אלא הריהו מאמין בתושבע״פ ובכח חכמי המסורה, ורק שחולק על הוראת הסנהדרין המסוימת בדין הזה דחולק עליהם בסברא מסוימת שלהם והורה שלא לעשות כהוראתן הזאת.
ונראה להוסיף דהרמב״ם סובר דיסוד הדין דזקן ממרא הוא שמורה הוראה בדיני התורה כנגד ב״ד הגדול, ואילו אי הוראתו הוי חפצא של אפיקורסות וכפירה אזי לא חלה חלות שם הוראה על דבריו, ולא הוי זקן ממרא. וכן מבואר מדברי הרמב״ם בפיה״מ (לקמן פח:) על המשנה ״האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור״, וז״ל אבל אם אמר אין תפילין דרך כפירה הרי זה נהרג מפני שהוא מין לא מפני שהוא זקן ממרא. והבן את הענינים האלו היטב לפי שכבר הוקשה להרבה מן החכמים ענין זה וחשבו שזה שאמרו בתלמוד בזקן ממרא אינו חייב עד שיאמר כך ועד שיעשה כך ובתנאי כך וכך, שכל זמן שלא נשלמו אותם התנאים הרי זה מלט נפשו, ואין הדבר כן, אלא ענינו שאינו חייב משום זקן ממרא ופטור מדין זקן ממרא, אבל הוא חייב מיתה מצדדים אחרים, הראית אדם האומר שדעתו ואמונתו השניות או השלוש שזה בלי ספק מכחיש דבר הכתוב ה׳ אחד האם נאמר שזה אינו נהרג או שהוא זקן ממרא, אלא זה נהרג מפני שיצא מן הכלל, כלומר מכלל ישראל שיש בהם חוטאים אשר אחד מהם כלומר אחד החוטאים זקן ממרא, לפי שאין זקן ממרא הורס חומות התורה ולא כופר בכל תורה שבעל פה כליל כמו צדוקין וביתוסין, אלא הוא איש המחשיב את דבריו על דברי בית דין הגדול, וחייבו הכתוב מיתה משום כבודם כמו שחייב מקלל אביו מיתה משום כבוד הוריו. ולפיכך יש אומרים זקן ממרא על פי בית דין שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו, אבל אין הדין כן מן הטעם שהזכירו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. אבל צדוקין וביתוסין הכופרים בתורה שבעל פה כליל ומסתפקין בתורה שבכתב וכפי שהם מבארים אותה אינם מן הסוג הזה, אלא הם מן הסוג שאומרים אין תורה מן השמים וכו׳, אבל נהרגין אלו על הכפירה כדרך שנהרג מי שכופר באלהות או המכחיש נבואת משה. לפי שכל ההורס יסוד מאותם היסודות שביארתי לך יצא מכלל התורניים וכו׳ עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם סובר דזקן ממרא אינו כופר בתושבע״פ ובעיקרי האמונה אלא שהוא חולק על הוראת ב״ד הגדול המסוימת ומחשיב את דבריו על דברי ב״ד הגדול בהוראה הזו.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ תשובה ה״ח) שכתב וז״ל שלשה הן הכופרים בתורה האומר שאין התורה מעם ה׳ אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה וכו׳ עכ״ל. וצ״ע למה חילק הרמב״ם לשני אופנים ״הכופר בפירושה״, ״והמכחיש מגידיה״, דלכאורה חדא מילתא היא - דהמכחיש מגידיה הריהו ממילא כופר בפירוש התורה, והוא כופר בתורה. ועל כרחך צ״ל דהמכחיש מגידיה הוי דין מיוחד של אפיקורסות בפנ״ע, שכופר בחכמי המסורה. ויש ב׳ דינים של אפיקורסות וכפירה: א) כפירה בגופה של תורה, ב) המכחיש מגידיה - דמחלוקת עם חכמי המסורה הוי חפצא של אפיקורסות, ואע״פ שאינו חולק על גוף התורה ועל המסורה עצמה, אלא שחולק על סברת חכמי המסורה הרי זה נחשב אפיקורסותד. ולפי״ז צ״ע דכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ ממרים ה״א – ה״ב) וז״ל ב״ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו׳ ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש עכ״ל. ומבואר דבעת שב״ד הגדול היה קיים דייני ב״ד הגדול הם חכמי המסורה המוסרים את פירוש התורה לכלל ישראל, וא״כ לכאורה זקן ממרא החולק על ב״ד הגדול הריהו חולק על חכמי המסורה והוי בכלל המכחיש מגידיה והוי אפיקורוס. וצ״ע דהרי ביארנו דלשיטת הרמב״ם אפיקורסוס הויא הפקעה מפרשת זקן ממרא דלא חלה על אפיקורסות חלות שם הוראה, ואם חסר חלות שם הוראה אזי ליכא המראה בב״ד הגדול, וצ״ע.
וי״ל דהרמב״ם סובר דזקן ממרא הוי א׳ מחכמי המסורה וכמש״כ הרמב״ם (פ״ג מהלכות ממרים ה״ד) וז״ל אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול וכו׳ עכ״ל, וא״כ מחלקותו עם ב״ד הגדול היא מעצמה של המסורה כמו שאר מחלוקות שיש בין חכמי המסורה, והחיוב של זקן ממרא הוא משום שאינו מבטל את דעתו לדעתם ולהוראתם של ב״ד הגדול לעשות למעשה כהוראתם. אמנם עצם הוראתו הוי הוראה של תורה, ואילו אפיקורסות אינה נתפסת בחלות שם הוראה והמראה.⁠ה
א. אלא דלרמב״ם איסור המראה וחלות דין זקן ממרא חל גם בממרא נגד סמכותם בדינים שמדרבנן, ואילו לרמב״ן הוא חל רק בממרא בסמכותם בדיני דאורייתא.
ב. דאין מעלה מדין קיום מצות תלמוד תורה ללמוד מסכתות דמיירי בדינים שהן דאורייתא וכגון מס׳ פסחים וכדומה.דמצד קיום מצות תלמוד תורה אין נפ״מ בין אם לומד הלכות שנוגעים לדינים דאורייתא או שלומד הלכות בדינים שמדרבנן, דאף דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מה״ת, ומקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא כשלומד דינים מדרבנן. וצ״ע במש״כ הרמ״א יו״ד סימן רמ״ו סעיף ה׳ בשם ההג״מ ״וכל חידושי סופרים,דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו״, דלכאורה אין נפ״מ בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא דשניהם מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, ומקיים מצות ת״ת דאורייתא אף כשלומד דינים דרבנן וא״כ מדוע מותר ליטול שכר ללמד דינים דרבנן. (רבינו זצ״ל)
ג. ועיין עוד במש״כ רבינו זצ״ל בספר שיעורים לזכר אבא מרי ח״א שיעור בענין שני סוגי מסורת אות ד׳ (עמ׳ רנ״ג – רנ״ה). ולכאורה יש להביא סמך לדברי רבינו זצ״ל דכל דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מדאורייתא, וכל החילוק בין מצות דאורייתא למצות דרבנן אינו אלא בנוגע לחובת הגברא מדברי הריטב״א (מס׳ ר״ה דף טז. ד״ה והא דקאמר) וז״ל שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח״ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו, כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע״פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח״ו שהיא חסירה כלום עכ״ל. ומבואר מדבריו דכל הדינים שמדרבנן הם נכללים ורמוזים בתורה ורק דהחיוב לעשותם מסרה התורה לחכמים והחיוב דרמי על הגברא הוא מדרבנן.
ד. עיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״א מהל׳ קה״ח ה״א – ה״ב אות ט׳.
ה. עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד פ״ג מהל׳ ממרים ה״ה.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: זקן ממרא אינו חייב אלא כשהורה על דבר שזדונו (עשייתו בזדון) מחייבת כרת, ושגגתו (עשייתו בשגגה) מחייבת חטאת, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, אבל אם לא נכתב עיקרו בתורה, או שכולו מפורש בתורה עצמה — אינו בכלל זקן ממרא. ר׳ שמעון אומר: אפילו חלק אותו זקן על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים בפירוש התורה, הרי זה ממרא, בלי קשר לחומרת העבירה.
The Sages taught in a baraita: A rebellious elder is liable only for instructing another to perform an action involving a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: One is liable for a matter whose essence is known from the words of the Torah itself and whose explanation is understood from traditional rabbinic interpretations of the Torah. The elder is not liable if the essence of the matter with regard to which he issues his ruling does not appear in the Torah or if the entire matter is written in the Torah. Rabbi Shimon says: Even if he differs with regard to one of the minutiae of the scribes in interpreting the Torah, the elder is liable, irrespective of the severity of the transgression.
עין משפט נר מצוהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַאי טַעְמָא דר״מדְּרַבִּי מֵאִיר גָּמַר דָּבָר דָּבָר כְּתִיב הָכָא {דברים י״ז:ח׳} כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וּכְתִיב הָתָם {ויקרא ד׳:י״ג} וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל מָה לְהַלָּן דָּבָר שֶׁחַיָּיב עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת אַף כָּאן דָּבָר שֶׁחַיָּיב עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? He derives a verbal analogy between the term matter written here and the term matter that is written elsewhere. Here, matter is written in the verse: “If there shall be a matter too hard for you in judgment” (Deuteronomy 17:8), and there, it is written: “And the matter shall be concealed from the eyes of the assembly” (Leviticus 4:13). Just as there, in the verse in Leviticus, the sin-offering of the congregation is brought only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, so too here, the rebellious elder is liable only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה להלן דבר שחייבים כו׳ – כדילפינן בהוריות.
ומבארים את השיטות, מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ מאיר?גמר [למד] בגזירה שווה של המילים ״דבר״ ״דבר״; כתיב הכא [נאמר כאן]: ״כי יפלא ממך דבר למשפט״ (דברים יז, ח), וכתיב התם [ונאמר שם]: ״ונעלם דבר מעיני הקהל״ (ויקרא ד, יג). מה להלן בענין חטאת הקהל אין מביאים חטאת זו אלא על דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן ב״יפלא דבר״ הכוונה לדבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? He derives a verbal analogy between the term matter written here and the term matter that is written elsewhere. Here, matter is written in the verse: “If there shall be a matter too hard for you in judgment” (Deuteronomy 17:8), and there, it is written: “And the matter shall be concealed from the eyes of the assembly” (Leviticus 4:13). Just as there, in the verse in Leviticus, the sin-offering of the congregation is brought only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, so too here, the rebellious elder is liable only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה {דברים י״ז:י״א} עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ עַד דְּאִיכָּא תּוֹרָה וְיוֹרוּךָ.

And what is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as it is written with regard to the rebellious elder: “According to the Torah that they shall instruct you” (Deuteronomy 17:11), indicating that there is no liability until it is a matter that consists of elements of both the Written Torah and in that the Sages shall instruct you in interpretation of the Written Torah.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יהודה מה טעמו? — שנאמר בזקן ממרא ״על פי התורה אשר יורוך״ (דברים יז, יא), ללמד: עד דאיכא [שיש] באותו ענין עצמו גם ״תורה״ כתובה וגם ״יורוך״, דברי חכמים והוראתם המפרשים את הנאמר בתורה.
And what is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as it is written with regard to the rebellious elder: “According to the Torah that they shall instruct you” (Deuteronomy 17:11), indicating that there is no liability until it is a matter that consists of elements of both the Written Torah and in that the Sages shall instruct you in interpretation of the Written Torah.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲפִילּוּ כֹּל דְּהוּ.

And what is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? It is as it is written with regard to the rebellious elder: “That they shall declare unto you from that place” (Deuteronomy 17:10), from which Rabbi Shimon derives that one is liable even if he deviates from the ruling of the Sanhedrin to any degree whatsoever.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ שמעון: הוא סומך על הכתוב ״אשר יגידו לך מן המקום ההוא״ (שם י), ללמד: אפילו כל דהו [שהוא], שכל הלכה של חכמי לשכת הגזית מחייבת, והחולק עליה הריהו זקן ממרא.
And what is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? It is as it is written with regard to the rebellious elder: “That they shall declare unto you from that place” (Deuteronomy 17:10), from which Rabbi Shimon derives that one is liable even if he deviates from the ruling of the Sanhedrin to any degree whatsoever.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא לְרָבָא תַּרְגְּמַא לִי לְהָא מַתְנִיתָא אַלִּיבָּא דר״מדְּרַבִּי מֵאִיר א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב פָּפָּא פּוֹק תַּרְגְּמַא לֵיהּ.

Rav Huna bar Ḥinnana said to Rava: Interpret for me that baraita, in which the liability of the rebellious elder for rulings in different areas of halakha is derived from the verses, in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the rebellious elder is liable only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering. How is such a prohibition found in each of the categories enumerated in the baraita? Rava said to Rav Pappa his student: Go and interpret it for him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תרגמא לי – להאי מתניתא דלעיל דקתני דמיקטיל אכל הני דחשיב בה הלכה וגזירה שוה וערכים והקדשות וכולהו הנך דתנא בה דתיתוקם כר״מ דאמר אין חייב אלא על דבר שזדונו כרת וכו׳.
ב אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא לרבא: תרגמא [הסבר] לי להא מתניתא [ברייתא זו] שפרשנו את הפסוק כולו לדינים שונים אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ מאיר, כלומר, הסבר כיצד כל ההבדלים ההלכתיים הללו קשורים להוראתו של זקן ממרא בענין שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אמר ליה [לו] רבא לרב פפא תלמידו: פוק תרגמא ליה [לך והסבר לו אותה].
Rav Huna bar Ḥinnana said to Rava: Interpret for me that baraita, in which the liability of the rebellious elder for rulings in different areas of halakha is derived from the verses, in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the rebellious elder is liable only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering. How is such a prohibition found in each of the categories enumerated in the baraita? Rava said to Rav Pappa his student: Go and interpret it for him.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כִּי יִפָּלֵא בְּמוּפְלָא שבב״דשֶׁבְּבֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר מִמְּךָ זֶה יוֹעֵץ שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים כְּדִתְנַן דהֵן הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה כׇּל אֲדָר שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עַד הַפּוּרִים.

Rav Pappa said to Rav Huna: “If there shall be a matter too hard”; there the verse is speaking with regard to the most distinguished member of the court. “For you”; this is referring to an adviser, who knows how to intercalate years and establish months. How is there liability in this matter for karet or a sin-offering? It is as we learned in a mishna (Eiduyot 7:7): Rabbi Yehoshua and Rabbi Pappeyas testified that the judges may intercalate the year throughout the entire month of Adar, as the other Sages would say that the judges may do so only until the day of Purim.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פלא
פלאא(סנהדרין פז.) ת״ר כי יפלא ממך במופלא שבב״ד שנעשה זקן ממרא הכתוב מדבר (הוריות ד) או שלא היה מופלא של ב״ד שם (גמ׳) לא היה מופלא של ב״ד שם פטורין שהיה להם ללמד ממנו שהוא הרב שבכולם ולא למדו (נזיר כט:) במופלא הסמוך לאיש קאי מיפלגי פירוש היינו בן י״ג שנה דנדריו נבדקין אי הוה מופלא דיודע לשום מי נדר נדריו קיימין:
א. [אוסצייכענען.]
כדתנן הם העידו – כלומר אי אפלוגתא דהנך תנאי פליגי זקן ממרא ורבנן.
הם העידו – ר׳ יהושע ור׳ פפייס במס׳ עדיות.
שמעברין את השנה כל אדר – ואע״פ שלא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו את המגילה באדר הראשון ואחר כך ראו שהשנה צריכה להתעבר ועברוה.
שהיו אומרים כו׳ – לפיכך הוצרכו להעיד כן שהיו שאר חכמים אומרים עד הפורים מעברין ושוב אין מעברין וטעמא מפרש במס׳ ר״ה דמן הפורים התחילו לדרוש בהלכות הפסח דתניא שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ל׳ יום וכי מרחק להו לא צייתי לשלוחי ב״ד שכבר שמעו מן הדרשנים לעשות הפסח בסוף ל׳ ואתי לזלזולי בחמץ.
אמר לו: ״כי יפלא״במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ״ממך״זה יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים הקרויים ״סוד״ ו״עצה״, וכיצד יש בכך דבר שזדונו כרת. ומביאים דוגמא למחלוקת קיימת בתחום זה, כדתנן [כמו ששנינו במשנה ]: הן (ר׳ יהושע ור׳ פפייס שנזכרו באותו מקור קודם לכן) העידו שמעברים את השנה כל אדר, בעוד שחכמים היו רגילים להיות אומרים: עד הפורים בלבד מעברים.
Rav Pappa said to Rav Huna: “If there shall be a matter too hard”; there the verse is speaking with regard to the most distinguished member of the court. “For you”; this is referring to an adviser, who knows how to intercalate years and establish months. How is there liability in this matter for karet or a sin-offering? It is as we learned in a mishna (Eiduyot 7:7): Rabbi Yehoshua and Rabbi Pappeyas testified that the judges may intercalate the year throughout the entire month of Adar, as the other Sages would say that the judges may do so only until the day of Purim.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דְּאִי לְהַאי גִּיסָא קָא שָׁרֵי חָמֵץ בְּפֶסַח וְאִי לְהַאי גִּיסָא קָא שָׁרֵי חָמֵץ בְּפֶסַח.

A ruling contrary to the ruling of the Sanhedrin could result in a matter for which one is liable to receive karet, as, if his disagreement is to this side, e.g., the court intercalated the year and the rebellious elder ruled that the year is not intercalated, his ruling permits consumption of leavened bread on Passover according to the calendar established by the Sanhedrin. And if his disagreement is to that side, e.g., the court did not intercalate the year and the rebellious elder ruled that the year is intercalated, his ruling permits consumption of leavened bread on Passover according to the calendar established by the Sanhedrin. One who intentionally eats leavened bread on Passover is liable to receive karet, and one who does so unwittingly is liable to bring a sin-offering.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאי להאי גיסא – אם אמרו ב״ד שבלשכת הגזית שמעברים אחר הפורים מעוברת כר׳ יהושע ור׳ פפייס והוא אמר אינה מעוברת קא שרי חמץ בפסח.
ואי איפכא – נמי שרי חמץ בפסח דזדונו כרת.
דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח – תימה הא מ״ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפרק קמא (סנהדרין יב: ושם) זה ניסן ואין אחר ניסן אבל מאן דאמר עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפרק קמא דר״ה (דף ז. ושם) מ״ט דמ״ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל׳ יום אתי לזלזולי בחמץ וכיון דאם עברוה כ״ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח.
ומעתה אם החזיק זקן ממרא בשיטה אחרת בניגוד לדעת כל החכמים שבלשכת הגזית, דאי להאי גיסא [שאם לצד זה] הוא טוען בניגוד לדעת חכמים, הרי הם קובעים זמן הפסח בחודש אחר ונמצא קא שרי [שהוא מתיר] חמץ בפסח, ואי להאי גיסא [ואם חולק לצד זה], וכגון שקבעו שלא לעבר השנה, קא שרי [הוא מתיר] חמץ בפסח בחודש אחר, ובכך הורה על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
A ruling contrary to the ruling of the Sanhedrin could result in a matter for which one is liable to receive karet, as, if his disagreement is to this side, e.g., the court intercalated the year and the rebellious elder ruled that the year is not intercalated, his ruling permits consumption of leavened bread on Passover according to the calendar established by the Sanhedrin. And if his disagreement is to that side, e.g., the court did not intercalate the year and the rebellious elder ruled that the year is intercalated, his ruling permits consumption of leavened bread on Passover according to the calendar established by the Sanhedrin. One who intentionally eats leavened bread on Passover is liable to receive karet, and one who does so unwittingly is liable to bring a sin-offering.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) דָּבָר זֶה הֲלָכָה זוֹ הִלְכַות אַחַד עָשָׂר דְּאִיתְּמַר עֲשִׂירִי ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עֲשִׂירִי כִּתְשִׁיעִי ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר עֲשִׂירִי כְּאַחַד עָשָׂר.

“A matter”; this is a halakha transmitted to Moses from Sinai. This is a matter involving karet in the case of the halakhot of eleven days, which is the minimal number of days between one menstrual period and another, when if a woman experiences a flow of blood on three consecutive days during those eleven days, she assumes the status of a greater zava, with regard to whom there are unique halakhot, e.g., the passage of seven clean days before purification by Torah law. When the woman experiences a discharge of blood for one or two days, she is a lesser zava, and if she observes the third day clean from the discharge of blood she may immerse immediately and she is ritually pure. As it was stated that there is an amoraic dispute with regard to a woman who experiences a discharge of blood on the tenth of those eleven days. Rabbi Yoḥanan says: The status of the tenth day is like that of the ninth day, and Rabbi Shimon ben Lakish says: The status of the tenth day is like that of the eleventh day.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלכות אחד עשר – יום אחרון של י״א שבין נדה לנדה קיימא לן י״א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני משעברו ז׳ ימי הנדה אינה חוזרת להיות נדה עד שיעברו י״א יום דכל דמים שרואה בהם דם זיבה הם ואם ראתה בהם יום או יומים רצופים שומרת יום ג׳ ואם פסקה ולא ראתה בו טובלת בו ביום וטהורה ואם ראתה ג׳ ימים רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מים חיים ואפליגו רבי יוחנן ורשב״ל בהלכות יום האחרון רבי יוחנן אמר הלכה אחת נאמרה בו ר״ל אמר שתי הלכות נאמרו בו ליחלק משלפניו והך פלוגתא בשילהי מסכת נדה ואתמר בתרתי לישני וחד מינייהו נקט הכא.
ורשב״ל אומר עשירי כאחד עשר – וא״ת ולרשב״ל אי אמר זקן ממרא כרבי יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי״ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו שוה פרוטה דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו שוה פרוטה דחזי לאכילה ומקודשת.
כבר ביארנו במשנה שאין זה נעשה זקן ממרא אא״כ הוא חכם ומומחה והוא שאמרו כי יפלא במופלא שבבית דין ואין פירושו הגדול שבהם אלא למעט את התלמידים שלא הגיעו להוראה ר״ל שלא נסמכו ומופלא האמור כאן פירושו שהוא מן הסמוכים וכן ביארנו במשנה שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולא סוף דבר שגוף הענין שהוא חולק בו יהא בו כרת או חטאת אלא אף אם היא הוראה המביאה לידי כך כיצד הרי שנחלוקו בעבור שנה הוא אומר שאין מעברין אלא עד הפורים והם אומרים כל אדר ואפילו לא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו מגלה כמו שביארנו הרי זה חייב שהרי חשבונו מביא לידי אכילת חמץ בפסח ואין חלוק במחלקותיו בין שהוא מחמיר בין שהוא מיקל שמ״מ מקדים הפסח או מאחרו וכן בעבור חדש אם נחלק במה שהעידו על שני אדרים שאין מקדשין אותן אלא בלילי עבוריהן והרי מקדים בפסח יום אחד או מאחרו יום אחד:
כבר ידעת בנדה מן התורה שכל שהתחילה לראות טמאה שבעה בין שתראה כל השבעה בין שלא תראה אלא יום אחד וכל שפסקה בשביעי קודם שקיעת החמה טובלת לערב אחר צאת הכוכבים שהנדה צריכה להשלים שבעה בנדתה והוא שאמרו עליה שטבילתה בלילה ומשמשת בלילה עצמה ולסוף שבעת ימים אלו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה והעשרה מהם נקראים ימי זיבה מן התורה ויום אחד עשר היה ראוי להיות תחלת נדה אלא שמהלכה למשה מסיני הוא מתחבר עם ימי זיבה וכיצד הוא דינם אם ראתה ראשון מהם שהוא יום שמיני לנדתה ופסקה בערב שומרת כל אותה הלילה ומחרתו עד הנץ החמה וטובלת אחר הנץ החמה ומשמשת בלילה אם לא ראתה אחר טבילתה וכן אפילו ראתה שנים רצופין שומרת שלישי ואם ראתה שלשה רצופין נעשית זבה גדולה לספירת שבעה ולקרבן עד שתטבול זהו חשבון עשרה של עיקר המנין שלשה לראיות רצופות ושבעה לנקיים וכל זמן שלא ראתה שלשה רצופים בתוך אחד עשר ימים אלו שומרת יום כנגד יום או יום כנגד שנים ויום אחד עשר אינו צריך שמור שהרי יום שנים עשר אינו מכלל זה אלא מותרת לשמש לערב שהוא שנים עשר ואם ראתה למחר מונה ימי נדה ואפילו ראתה עשירי ואחד עשר ויש מחמירין בזה בקצת חבורי חכמי צרפת ואינו נראה:
ומ״מ עשירי נחלקו בו ר׳ יוחנן וריש לקיש ר׳ יוחנן אומר עשירי כתשיעי מה תשיעי צריך לשמור עשירי שהרי ראוי להצטרף לזיבה גדולה אם תראה תשיעי ועשירי ואחד עשר אף עשירי צריך לשמור אחד עשר אע״פ שאין כאן עוד צירוף לזיבה גדולה הואיל ויש כאן עדין תחום זיבה של תורה ואינה משמשת ליל שעבר עשירי אלא שומרת וטובלת ביום אחד עשר ומשמשת בלילה שמחרתו שנים עשר ולר׳ שמעון בן לקיש אינו צריך שמור ומשמשת ליל שמחרתו אחד עשר ונמצא לר׳ יוחנן שהלכה זו של יום אחד עשר הלכה אחת היא ר״ל שבדבר אחד נחלק מימים שלפניו והוא שאינו צריך שמור אבל מ״מ נעשה הוא שמור לעשירי כשאר הימים שלפניהם ולריש לקיש שתי הלכות יש בו אחת שאינו צריך שמור והשנית שאינו נעשה שמור לשלפניו ר״ל שאף העשירי אע״פ שהוא מעיקר חשבון תורה אינו צריך שמור הואיל ואינו ראוי להצטרף לזיבה גדולה ולמדת שכל שהולכת על סדר זה יש בין פתח נדה לפתח נדה שמנה עשר יום שבעת ימי נדה הראשונים ואחד עשר שבין סוף נדתה לתחלת נדתה הא כל שהיא זבה גדולה אינה חוזרת לעולם לפתח נדתה עד שתספור שבעה נקיים אפילו ראתה תשיעי ועשירי ואחד עשר אינה חוזדת לימי נדה עד שתספור שבעה נקיים וכל שספרה שבעה נקיים כל יום שתראה הוא תחלת נדה ר״ל שאם ראתה אחר ימי נדה בתחלת אחד עשר יום ראשון ושני ושלישי ופסקה וספרה שבעה נקיים ונמצא שכלו עשרה הרי יום אחד עשר שהוא מימי זיבה הוא תחלת נדה ואע״פ שלשון גדולי המחברים יראה לך כחולק על מקצת דברים כונתם כך היא אלא שהם קורין לדברים אלו עקירת וסת ומ״מ לענין פסק אינך צריך לדברים אלו שהרי בנות ישראל החמירו על עצמן לעשות עצמן בכל ראייותיהם זבות גמורות כמו שבארנו בברכות ולא ביארנו אלא להדריך המתלמד לצרף חשבון זה עם מה שכתבנו בנדה דבנות ישראל במסכת ברכות ולענין זקן ממרא שאם נחלק על חבריו בזו אם הוא מיקל יש בה זדון כרת ושגגת חטאת ואם הוא מחמיר מחייב הבועלה בשוגג קרבן וכשהפריש מעות לקרבנו וקדש בהן את האשה יצא לדבריו שאינה מקדשת:
״דבר״זה הלכה למשה מסיני, זו הלכות אחד עשר יום שבנדה. שהלכה היא, שהזמן הקצר ביותר של ימים שהם לא זמן נדה בין תקופה אחת של תחלת הווסת לתקופה שניה, הוא אחד עשר יום. ואם ראתה אשה דם שלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום אלה, דינה כזבה וחייבת לשבת שבעה ימים נקיים, וכל דיני זיבה עליה. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו ברואה ביום עשירי מסוף שבעת ימי נדתה. ר׳ יוחנן אמר: היום העשירי דינו כתשיעי וככל ראיית דם בתוך אחד עשר יום שצריכה לשמור עצמה ולבדוק טהרתה למחר, ור׳ שמעון בן לקיש אמר: היום העשירי דינו כבר כיום האחד עשר, כיון שאין כאן מקום לשלושה ימים של זיבת דם שיהיו בתוך אחד עשר יום שהם ״בלא עת נדתה״, ומבארים את השיטות:
“A matter”; this is a halakha transmitted to Moses from Sinai. This is a matter involving karet in the case of the halakhot of eleven days, which is the minimal number of days between one menstrual period and another, when if a woman experiences a flow of blood on three consecutive days during those eleven days, she assumes the status of a greater zava, with regard to whom there are unique halakhot, e.g., the passage of seven clean days before purification by Torah law. When the woman experiences a discharge of blood for one or two days, she is a lesser zava, and if she observes the third day clean from the discharge of blood she may immerse immediately and she is ritually pure. As it was stated that there is an amoraic dispute with regard to a woman who experiences a discharge of blood on the tenth of those eleven days. Rabbi Yoḥanan says: The status of the tenth day is like that of the ninth day, and Rabbi Shimon ben Lakish says: The status of the tenth day is like that of the eleventh day.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עֲשִׂירִי כִּתְשִׁיעִי מָה תְּשִׁיעִי בָּעֵי שִׁימּוּר האַף עֲשִׂירִי בָּעֵי שִׁימּוּר.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says: The status of the tenth day is like that of the ninth day: Just as a discharge on the ninth day requires the woman to examine herself the following day and requires the observance of a day clean from discharges, so too does a discharge on the tenth day require observance of a day clean from discharges on the eleventh day before immersing in a ritual bath. According to Rabbi Yoḥanan, a woman who experiences a discharge on the tenth day assumes the status of a woman who observes a clean day for one or two days after she experiences a discharge.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עשירי רבי יוחנן אמר הרי הוא כתשיעי – מה הרואה בתשיעי צריכה להיות שומרת עשירי שהרי ראויה בצירוף ג׳ לזיבה ושמא תראה בעשירי הרי שנים ותחזור ותראה באחד עשר הרי ג׳ אף הרואה בעשירי צריכה להיות שומרת אחד עשר ואע״פ שעשירי אינו ראוי לצירוף ג׳ שאין שנים עשר מצטרף עמהם לזיבה דהיכא דלא ראתה ג׳ רצופין להיות זבה בהנך י״א יום הוי יום שנים עשר תחלת נדה והיינו דקאמר רבי יוחנן התם הלכתא י״א הלכה אחת נאמרה בו ליחלק משלפניו ומאי איהו דלא בעי שימור להיות שומרת שנים עשר נגדו דהא לאו מימי זיבה הוא אבל שוה לשלפניו להיות שימור לראיית עשירי כשם שהעשירי שימור לראיית תשיעי.
בד״ה זה צ״ל זו לקט כו׳:
בד״ה אשר העלה וגו׳ מכל כצ״ל:
בד״ה הילכתא כו׳ לנידה דקי״ל כו׳ האחרון ר׳ יוחנן כו׳ כצ״ל והד״א:
ר׳ יוחנן אמר שעשירי דינו כתשיעי, מה תשיעי בעי [צריך] שימור, כלומר, לבדוק אם יהא אחריו יום אחד נקי מדם, כדי להפסיק את רצף ימי הטומאה שלא יחשבו לזיבה, אף עשירי בעי [צריך] שימור יום אחד עשר.
The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says: The status of the tenth day is like that of the ninth day: Just as a discharge on the ninth day requires the woman to examine herself the following day and requires the observance of a day clean from discharges, so too does a discharge on the tenth day require observance of a day clean from discharges on the eleventh day before immersing in a ritual bath. According to Rabbi Yoḥanan, a woman who experiences a discharge on the tenth day assumes the status of a woman who observes a clean day for one or two days after she experiences a discharge.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ר״לרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עֲשִׂירִי כְּאַחַד עָשָׂר מָה אַחַד עָשָׂר לֹא בָּעֵי שִׁימּוּר אַף עֲשִׂירִי לָא בָּעֵי שִׁימּוּר.

And Reish Lakish says: The status of the tenth day is like that of the eleventh day: Just as a discharge on the eleventh day does not require observance of a day clean from discharge before immersing in a ritual bath, so too does a discharge on the tenth day not require observance of a day clean from discharges on the eleventh day. Even if she were to experience a discharge of blood on the days that follow, the eleventh and the twelfth days, she would not assume the status of a greater zava, as in that case the blood that she saw on the twelfth day would be the blood of menstruation and not the discharge of a zava. According to Reish Lakish, she does not assume that status. Therefore, if the Sanhedrin issued a ruling in accordance with Rabbi Yoḥanan’s opinion, one who engages in intercourse with that woman before her purification is liable to receive karet. If the rebellious elder issued a ruling in accordance with the opinion of Reish Lakish, then one who intentionally engaged in intercourse with the woman is liable to receive karet. If he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור״ל אמר עשירי כאחד עשר – מה אחד עשר לא בעי שימור שנים עשר שהרי אין השנים עשר מימי הזיבה אף עשירי לא בעי שימור להיות שומרת י״א דלא נאמרה שומרת יום נגד יום אלא בראויה לצירוף ג׳ הלכך לר״ל שתי הלכות נאמרו ביום אחד עשר ליחלק משאר ימים שלפניו אחת שאינו צריך שימור ואחת שאין נעשה שימור לראיית עשירי ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהלכות אחד עשר כדאיפליגו ר״ל ורבי יוחנן הוי דבר שזדונו כרת על שומרת יום כנגד יום חייב כרת כדכתיב (ויקדא טו) כל ימי זוב טומאתה וגו׳ ודרשינן ימי וכל ימי.
ואילו ריש לקיש אמר: עשירי דינו כאחד עשר, מה יום אחד עשר לא בעי [אינו צריך] שימור, אף עשירי לא בעי [אינו צריך] שימור, שכן אם תראה למחרת ביום אחד עשר וגם ביום שאחרי זה (יום שנים עשר), הרי היום האחרון של שלושה ימים רצופים הוא כבר תחילת ימי הנדה ואין כאן זיבה, ולכן ממילא אינה צריכה שימור. ואם היו סנהדרין סבורים כר׳ יוחנן, והיה בא על האשה ביום זה בזדון — חייב כרת כבא על הנדה.
And Reish Lakish says: The status of the tenth day is like that of the eleventh day: Just as a discharge on the eleventh day does not require observance of a day clean from discharge before immersing in a ritual bath, so too does a discharge on the tenth day not require observance of a day clean from discharges on the eleventh day. Even if she were to experience a discharge of blood on the days that follow, the eleventh and the twelfth days, she would not assume the status of a greater zava, as in that case the blood that she saw on the twelfth day would be the blood of menstruation and not the discharge of a zava. According to Reish Lakish, she does not assume that status. Therefore, if the Sanhedrin issued a ruling in accordance with Rabbi Yoḥanan’s opinion, one who engages in intercourse with that woman before her purification is liable to receive karet. If the rebellious elder issued a ruling in accordance with the opinion of Reish Lakish, then one who intentionally engaged in intercourse with the woman is liable to receive karet. If he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מִשְׁפָּט זֶה הַדִּין

“In judgment”; this is a logical inference, which is one of the hermeneutical principles,
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
״משפט״זה הדין כלומר, לימוד לפי המדות שהתורה נדרשת בהן
“In judgment”; this is a logical inference, which is one of the hermeneutical principles,
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין פז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין פז., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין פז., רש"י סנהדרין פז., תוספות סנהדרין פז., בית הבחירה למאירי סנהדרין פז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין פז., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין פז. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין פז.

Sanhedrin 87a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 87a, Collected from HeArukh Sanhedrin 87a, Rashi Sanhedrin 87a, Tosafot Sanhedrin 87a, Meiri Sanhedrin 87a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 87a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 87a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 87a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144