הכנסת תשמישי קדושה או מצוה לבית הקברות
ציון א. [ה].
והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן - עובר משום ״לועג לרש חרף עושהו״... רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן, אמר ליה רבי חייא: דלייה, כדי שלא יאמרו: למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו.
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, ואפילו בתוך ארבע אמות של מת או בתוך ארבע אמות של קבר צריך לחלוץ תפיליו, עד שירחיק ארבע אמות. וכו׳.
(רמב״ם תפילין ד, כג)
לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אף על פי שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת, וכו׳.
(רמב״ם ספר תורה י, ו)
בתי הקברות אסורין בהנאה. כיצד? אין אוכלין בהן... ולא קורין בהן ולא שונין בהן... לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו... וברחוק ארבע אמות מותר.
(רמב״ם אבל יד, יג)
מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם הוא נגרר על הקברות - אסור, משום ״לועג לרש״. במה דברים אמורים? בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם אלא לשם מצוה - אסור אפילו אינם נגררים, והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים - מותר.
יש נוהגים לקשור שתי ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות, ולא הועילו כלום בתקנתן.
אסור ליכנס בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת ותפילין בראשו משום ״לועג לרש״, ואם הם מכוסים - מותר.
(שם מה, א)
לא יהלך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת ותפילין בראשו משום ״לועג לרש״, ואם הם מכוסים - מותר.
לא יהלך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל, והוא הדין על פה אסור לקרות, אלא אם כן לכבוד המת, כמו שנתבאר.
מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת או של קבר והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקבר, אבל אם נגרר - אסור, משום ״לועג לרש״. במה דברים אמורים? בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן, אבל האידנא שאין אנו לובשין אותו אלא לשם מצוה - אסור אפילו אינו נגררים, והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים - מותר.
(שו״ע יורה דעה שסז, ב-ד)
לא יאחוז ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות אף על פי שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מהמת או מבית הקברות, וכו׳.
(שם רפב, ד)
א. המחזיק ספר תורה ואינו קורא בו.
לפי הנוסח בגמרא מדובר על איסור להכנס לבית הקברות עם ספר תורה ולקרוא בו, ויש לעיין אם יש איסור להכנס עם הספר גם כשאין קוראים בו.
התוספות (ד״ה וספר) כותבים שהוא הדין בעל פה, והרא״ש (סי׳ ה) מסביר את לשון הברייתא שנכנס עם ספר תורה דאורחא דמילתא נקט. כך כותב רבינו יונה (דף יא, א בדפי הרי״ף) ומסביר את לשון הברייתא שהיא משום שאסור לומר בעל פה דברים שבכתב, וכן היא דעת הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והמאירי. לפי דעתם יוצא שהאיסור הנזכר כאן דומה ושייך לאיסור הנזכר בסוגיה לעיל
(דף ג, ב), ושם (ציון א) כבר התבארו כל הגדרים של האיסור לומר דברי תורה ליד המת, והוא הדין בבית הקברות.
במסכת שמחות
(פרק יג) למדנו שאין לעבור בבית הקברות כשכתבי הקודש בידו מפני שהוא דרך בזיון, מכאן שיש איסור אף בלי שקורא, ומתבאר שהאיסור כולל את כל כתבי הקודש ולא רק ספר תורה. כיוצא בזה משמע מדברי בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 444) והמאירי בחידושיו למסכת סוטה
(דף מג) שמביאים את הברייתא שבסוגייתנו שאסור להלך בבית הקברות וספר תורה בזרועו ואינם גורסים ״וקורא בו״, כלומר שהאיסור הוא גם בהחזקה בלבד.
איסור זה נדון גם בספר האשכול (ח״ב סי׳ נ), והוא מביא בשם רב נחשון גאון שאין הכוונה לספר תורה שלם, כי הוא הדין כשמחזיק ספר שכתובים בו רק עשרת הדברות שהן תרי״ג אותיות. בעל האשכול עצמו דוחה את דבריו בטענה שכל פעם שנקטו ספר תורה מתכוונים לספר שלם, ועוד שלא מובן מה האיסור כשמחזיק כתב שאין בו קדושת ספר תורה. אולם לפלא שאינו מתחשב בברייתא אשר במסכת שמחות לפיה כאמור האיסור חל על כל כתבי הקודש ולא רק על ספר תורה.
בזוהר (פרשת אחרי) מובא שבשעת צרה לוקחים ספר תורה לבית הקברות ומתפללים עמו, ובעל נודע ביהודה (תנינא או״ח סי׳ קט) נשאל אם יש לקיים את המנהג, והשיב שכיון שבש״ס אין הדין ברור, ובזהר עצמו אמרו שיש להקפיד שלא לקחת ספר תורה שהוא חסר אפילו אות אחת - לכן ראוי יותר שלא לנהוג במנהג זה.
אמנם יש לעיין בגדרו של האיסור להחזיק ספר תורה, כי בשלמא כשעושה מצוה הרי הוא בבחינת לועג לרש, מה שאין כן כשמחזיק ספר ואינו קורא בו. אולם נראה שכיון שכאשר מחזיק ספר יש כמה מצוות הנוהגות בו מחמת קדושתו - הרי גם זה בבחינת לעג לרש כשאינו יכול לקיים את המצוות. לפיכך מסתבר שהאיסור קיים רק בספרים שיש בהם דיני קדושה, וגם במסכת שמחות מתכוונים לכתבי הקודש שיש בהם קדושה, ועיין בבירור הלכה למסכת
קידושין דף לג, ב ציון ו שיש דיון האם החיוב לעמוד בפני ספר תורה כולל גם את החומשים שלנו.
ב. בתפילין ובציצית ושאר מצוות.
בברייתא שבגמרא מדובר על איסור להכנס לבית הקברות כשתפילין בראשו, והאיסור הזה מובן שנחשב לועג לרש שמקיים מצות תפילין בפני המת. אבל יש לדון האם חל האיסור הזה גם על תפילין של יד ועל ציצית ושאר מצוות שלא נזכרו בברייתא.
הרשב״א (בתשובה המובאת בב״י סי׳ כג) מדייק בלשון שאין איסור להכנס עם תפילין כשהם מכוסים, ומוכיח כדבריו ממה שמסופר בהמשך הגמרא על האמוראים שהיו נכנסים לבית הקברות עם ציצית, ומשמע שיש איסור רק כשהם גלויים ולא מכוסים, ולכן אמר רבי חייא לרבי יונתן ״דלייה״ שיגביה ציציותיו, והפירוש שיצניען. אמנם יש לשאול מה מועילה ההצנעה כלפי המתים שאינם רואים שום דבר, ואם אמרו שלא יקיים מצוות בפניהם - כך הוא הדין כשמצניע כמו כאשר אינו מצניע. אכן בעל הגהות מיימוניות (אבל יד, יג מובא במהד׳ אל המקורות ע״פ דפוס קושטא) כותב שהכיסוי אינו מועיל לא לציצית ולא לתפילין, וכנראה מפרש את דברי רבי חייא לרבי יונתן ״דלייה״ שכוונתו שיסיר את הציצית ולא שיצניעה, וכן מצינו בספר האגודה בשם הגאונים.
בדעת הרשב״א נראה להסביר שמפרש את הגמרא דוקא על תפילין של ראש וציצית שיש בהם ענין של ראיה על ידי אחרים, כמו שכותב רבינו יונה לעיל (דף ד, ב בדפי הרי״ף) שבתפילין נאמר ״וראו כל עמי הארץ״ ובציצית נאמר ״וראיתם אותו״. נמצא שכאשר הם גלויים לפני המת - יש בזה בחינה של לעג לרש, כאילו אומר להם שיראו, אבל כאשר מצניעם - שוב אינו לועג לרש, וכל מה שלובשם הוא בשביל קיום המצוה שלו בעצמו. לפי זה יוצא שאין שום בעיה בקיום מצוות אחרות בפני המת, וכמו שמשמע שאין מניעה שישאר עם תפילין של יד.
המאירי מחלק בענין זה בין תפילין לבין ציצית, שבתפילין לא מועילה ההצנעה כיון שאינם לבוש, ורק בציצית מועיל הכיסוי כיון שהם חלק מהלבוש, אולם על דבריו יש להקשות מתפילין שבזרועו שאינם לבוש, ומשמע שמותר ללכת עמם כיון שמכוסים.
גם רבינו יונה והרא״ש נדרשים לשאלה זו וכותבים שדוקא בתפילין ובשאר מצוות כיוצא בהן אסור ללכת בבית הקברות, אבל בציצית שהיא חובת הבגד - מותר, שאי אפשר שיפשוט בגדיו, אולם צריך שיגביהם. הם מסיימים שאפשר שטליתות שלנו שאינן ללבוש אלא למצוה צריך לפושטן כמו שאמרו על התפילין, ומתוך דבריהם ניתן להסיק שלא מועיל מה שמצניען והוא הדין שצריך להוריד גם תפילין של יד.
מחידושי הרא״ה והריטב״א ניתן לדייק שסוברים שבציצית אין איסור בכלל מפני שהיא חובת הבגד, ולכן אינם מחלקים בין הטליתות שלנו שהן למצוה לבין הטליתות שלהם שהיו ללבוש. כך היא בכל אופן דעת מהר״י בן חביב (מובא בבית יוסף סי׳ כג) בשיטת הרא״ה. אולם הבית יוסף נוטה לומר שאין מחלוקת בדבר זה, ולדעתו כולם מודים שאין להכנס בטלית שהיא למצוה לבית הקברות, אבל כשמצניע את הציציות - לדעת כולם בטל האיסור ועל זה סומכים כל הנכנסים כשציצית בבגדיהם, וכבר נזכרה המחלוקת בפירוש לשון הגמרא ״דלייה״ אם הכוונה להגבהה ולהצנעה או להסרה מוחלטת. אמנם לפי דעת המתירים בציצית לגמרי יש לומר שמפרשים את הלשון ״דלייה״ במובן של הגבהה בלבד, שצריך רק להקפיד שלא לגרור את הציציות על הקברים עצמם, שיש בזה בכל אופן משום לעג לרש.
באשר לקיום מצוות אחרות בבית הקברות כמו נטילת לולב למשל, לדעת האוסרים להכנס עם תפילין אפילו כשהן מוצנעות הרי זה פשוט שיש לאסור את כל המצוות. אבל לדעת המתירים כשמצניעים יתכן שאין איסור לקיים מצוות בבית הקברות, אלא רק להכנס עם מצוות שיש בהן כדי לעורר את הזולת כמו תפילין וציצית שיש ענין להראותן לאחרים, וכמו ספר תורה שקדושתו מחייבת את כל הנמצאים סביבו.
לגבי ספר תורה כותב הרמב״ם בהלכות אבל ובהלכות ספר תורה שלא יכנס עמו לבית הקברות. מדבריו משמע שיש איסור בעצם ההכנסה אף על פי שאינו קורא. כך כותב הכסף משנה בהלכות ספר תורה, אולם בהלכות אבל הוא כותב שהאיסור תלוי דוקא בקריאה. דברי הכסף משנה לכאורה סותרים, ואולי יש לומר שבהלכות אבל כותב את דעתו בניגוד לדעת הרמב״ם. עוד יש לדייק שמדובר רק על ספר תורה ולא על ספרים אחרים.
לגבי תפילין יש שינוי בלשון ההלכות, שבהלכות תפילין כותב שלא יכנס בבית הקברות ותפילין בראשו ובהלכות אבל כותב שלא ילך ותפילין בידו. הרדב״ז עומד על כך ומדייק שהאיסור חל גם כשתופס אותם בידו באופן שאינו מקיים שום מצוה, וזה חידוש שלכאורה אין לו מקור בגמרא, ועדיין יש לעיין מהי התשובה לסתירה בין ההלכות. אולי יותר נכון לומר שהרמב״ם מתכוון לתפילין המונחים על ידו כדרך מצותם, ומשמעות הדברים שסובר שאסור לקיים שום מצוה בבית הקברות, גם כשאינה גלויה לעין כתפילין של יד.
לגבי ציצית אין הרמב״ם כותב דבר, ואם אכן הוא סובר שצריך להוריד תפילין של יד ולא רק תפילין של ראש מפני שסובר שאין לקיים שום מצוה בבית הקברות אפילו אינה גלויה אלא מוצנעת - מובן מדוע לא ראה הרמב״ם לפרט את הדין בציצית לאחר שכבר ביאר את הכלל, ויש להבין דבר מתוך דבר.
אולם יש לעיין בשיטת הרמב״ם מהיבט נוסף, שאינו מזכיר כלל את הטעם הנזכר בגמרא שעובר משום לועג לרש, ועוד יש להתבונן במה שמצרף בהלכות ספר תורה את הדין של כניסה לבית הקברות לדין של כניסה לבית המרחץ ובית הכסא וספר תורה בידו. מכאן מדייק בעל עינים למשפט שהרמב״ם אינו מפרש את טעם האיסור מפני כבוד המת אלא מפני כבוד ספר התורה, שכמו שאסור להכניסו למבואות המטונפים - כך אסור להכניסו לבית הקברות. לפי זה מובן שהוא הדין בכל דבר שבקדושה, כמו תפילין, שאסור להכניסם לבית הקברות אפילו החזיקם בידו באופן שאינו מקיים את המצוה. מאידך גיסא, אין שום איסור להכניס את הציצית שאינה חפץ של קדושה, וכנראה מבאר את המעשה שבגמרא שהוא רק מצד מנהג חסידות בעלמא ולא מעיקר הדין.
בעל עינים למשפט מוסיף שיש נפקא מינה בבית הקברות של גוים, שלפי הטעם שפוגע במתים אין לאסור, אבל לפי הטעם שפוגע בספר תורה נותר האיסור במקומו. בין כך ובין כך יש לדייק ממה שכותב הרמב״ם שאסור להכניס את הספר אפילו היה כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו, שהאיסור אינו מתבטל על ידי כיסוי והצנעה.
המחבר בשלחן ערוך חוזר על השיטה שהכל מותר כשאינו גלוי אלא מכוסה, כך בתפילין כמו בציצית, ומוסיף שבציצית מותר לגמרי בבגד העשוי ללבוש ובלבד שלא יגרור את החוטים על הקברות.
אולם לגבי ספר תורה לא התבארה שיטתו, כי בהלכה אחת בסימן שסז כותב שלא יכנס עם ספר תורה ויקרא בו, ובהלכה שניה בסימן רפב כותב כלשון הרמב״ם, שלא יכנס עם ספר תורה בזרועו אף על פי שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, כמו שלא יכנס עם הספר לבית המרחץ או לבית הכסא.
לכאורה יש להסביר שחש לשיטת הרמב״ם לחומרא, אלא שלפי זה היה עליו להחמיר לאסור גם את הכנסת התפילין כשהם מכוסים, ואילו השלחן ערוך מתיר זאת באורח חיים סימן מה.
בגמרא מדובר על מת בלי לפרט אם הכוונה לאיש שמת או גם לאשה שמתה ולקטן שמת, והצל״ח (ג, ב) כותב שבאמת אין הבדל ונחשב לועג לרש גם כלפי אשה אף על פי שלא היתה מחוייבת גם בחייה לא בתפילין ולא בציצית.
לעומתו כותב בעל ישועות יעקב (סי׳ עא סק״ו, מובא בפתחי תשובה יו״ד סי׳ שסז סק״א) בשם מהריט״ץ שאינו לועג לרש אלא כלפי מי שהיה מחוייב במצוה בחייו, ובעל שדי חמד (מערכת אבילות סי׳ קיג) מקשה שאף מהריט״ץ מסיק לבסוף שאין לחלק בין איש לאשה.
יתכן שמחלוקת זו קשורה בגדרים השונים שהתבארו על הדין של לעג לרש. לפי הרמב״ם הדבר מובן מאליו, שכן התבאר שיש להקפיד בכל האמור בסוגייתנו אפילו בבתי קברות של גוים, אבל לפי הפירושים האחרים שהזהירות היא שלא לפגוע במת יש מקום לספק. עם זאת גם לפי ההסבר שמדובר בסוגייתנו רק על דברים שיש בהם כדי לעורר את הזולת, כמו תפילין וציצית שיש ענין להראותם לאחרים וכמו ספר תורה שקדושתו מחייבת את כל הסובבים, הרי מסתבר שאין שום הבדל בין איש לאשה, כי אף על פי שהאשה אינה חייבת בציצית ובתפילין - רואה היא אותם כשהם מונחים על האיש.
המשנה ברורה (סי׳ כג סק״ה) מכריע על פי בעל אליה רבה והפרי מגדים שבקבר של קטן יש להחמיר שמא נשמת אדם גדול הוא, ולא בקבר אשה שגם בחייה פטורה, והכרעה זו מבוססת על ההנחה שהלעג לרש הוא בעצם העובדה שמקיים מצוות ליד המת.
ה. מידת ההרחקה בבית הקברות וממנו.
בגמרא מבואר שהאיסור הוא בתוך ארבע אמות של מת, ומרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה מדייק בלשון הרמב״ם שגם בבית הקברות אין צורך להרחיק אלא כמידת ארבע אמות מהקבר. אולם הטור (סי׳ מה) כותב שאסור להכנס עם תפילין לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת, משמע שבבית הקברות האיסור מוחלט ואינו תלוי במרחק של ארבע אמות.
אכן הב״ח מקשה עליו שבגמרא משמע שהמרחק של ארבע אמות נקבע גם לגבי הנכנס לבית הקברות, ומסיק שאפילו הטור אינו מתכוון אלא רק לומר שאין צריכים להרחיק יותר מארבע אמות מהמת עצמו, וקל וחומר שאין צריכים להרחקה גדולה יותר בבית הקברות.
השלחן ערוך כותב בכל ההלכות כלשון הטור, ולכאורה יש לדייק אף בדבריו שמתכוון לאסור בבית הקברות גם כשרחוק יותר מארבע אמות מהקבר עצמו.
הט״ז (סי׳ מה סק״א) מעיר על לשון השלחן ערוך וכותב שיתכן שהטור והשלחן ערוך סוברים שהאיסור בבית הקברות כולו הוא רק כגדר כדי שלא יתקרב לתוך ארבע אמות, אבל מעיקר הדין אין חיוב הרחקה של יותר מארבע אמות. לכן אם אירע שנמצא בבית הקברות בזמן קריאת שמע - ירחיק ארבע אמות מהקברים ויקרא.
לעומתו סובר המגן אברהם שיש לקבל את דברי הטור והשלחן ערוך כפשוטם, שהאיסור הוא על כל השטח של בית הקברות, ויתר על כן יש לדייק בלשון השלחן ערוך ביורה דעה (סי׳ רפב) שיש חיוב הרחקה של ארבע אמות מבית הקברות עצמו. בעל לבושי שרד (על או״ח סי׳ מה) כותב שצריך להרחיק מהקרקע שהוקצה לבית הקברות אפילו עשה מחיצה לשטח כולו, אולם על כך יש להקשות מלשון ההלכה ביורה דעה (סי׳ שסז, ו) שם כותב המחבר בפירוש שאם יש מחיצה מותר אפילו בתוך ארבע אמות לקבר, וזה על פי הרשב״א בתשובה (ח״ג סי׳ ש). לכן כותב בעל מחצית השקל (או״ח סי׳ מה) בדעת המגן אברהם שמרחיק מן השטח שהוקצה לקברות בתנאי שאין מחיצה. נמצא איפוא שיש דין של הרחקת ארבע אמות מהמת עצמו וגם מבית הקברות.
המוליך עצמות המת וספר תורה בדרך
ציון ג. [ד].
גמרא. תנו רבנן: המוליך עצמות ממקום למקום - הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים - מותר, וכדרך שאמרו בעצמות - כך אמרו בספר תורה. אהייא? אילימא ארישא - פשיטא, מי גרע ספר תורה מעצמות?! אלא אסיפא.
היה מהלך ממקום למקום וספר תורה עמו - לא יניח ספר תורה בתוך השק ויניחנו על גבי החמור וירכב עליו, ואם היה מתפחד מן הגנבים - מותר, ואם אין שם פחד - מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך. וכו׳.
(רמב״ם ספר תורה י, יא ויורה דעה רפב, ג)
המוליך עצמות ממקום למקום - לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים - מותר.
(רמב״ם אבל יד, יד)
המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בשק או בדסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור - שפיר דמי, ואם היה מתיירא מפני הגנבים והלסטים - מותר.
(שו״ע יורה דעה תג, י)
לפי הנוסח שלפנינו הדיון הוא על האפשרות שירכב עליהם שזה בודאי אסור משום מנהג בזיון, ובכל זאת בשעת הסכנה מותר. לפי זה מובן שאין שום איסור להניחם לאחוריו על החמור, וכך כותבים התוספות (ד״ה וירכב) ומביאים שבירושלמי (הלכה ה) כתוב כך במפורש.
הרי״ף (דף יא, א) כותב לגבי ספר תורה שאם היה מתיירא מפני הגנבים - מותר להניחו על גבי החמור שהוא רוכב עליו, ומדבריו משמע שאין לרכב עליו אפילו בשעת הסכנה, ואין להניחו על גבי החמור עצמו אלא בשעת הסכנה.
רבינו יונה מסביר את שיטת הרי״ף שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בהם בזיון גדול כשיושב עליהם, אולם מקשה עליו מלשון הירושלמי, ולכן רוצה לחלק שהרי״ף נוקט כך לחומרא רק לענין ספר תורה, ולא לענין שאר ספרים שדינם כעצמות שמותר להניחם לאחוריו ובשעת הסכנה אף יושב עליהם, ועליהם מדובר בירושלמי. הלחם משנה (הל׳ אבל) ובעל מעדני יום טוב (אות א) מבארים לפי שיטת רבינו יונה שההשוואה בסוגייתנו בין עצמות המת לספר תורה אינה מוחלטת, אלא בעצמות מותר אף לשבת עליהם ובספר תורה מותר רק להניחו על החמור.
גם הרא״ש (סי׳ ז) דן באפשרות להחמיר בספר תורה לעומת שאר ספרים, אולם נוטה יותר לקבל את הדברים כמשמעות הלשון שמותר להניח הכל לאחוריו ובשעת הסכנה אף לשבת עליהם.
הרא״ש מוסיף שלפי הרי״ף ההשוואה בברייתא בין ספר תורה לעצמות נוגעת רק לסיפא, ומסביר זאת בעל מעדני יום טוב (שם) שמבין בדעת הרי״ף שמותר לרכב אף על ספר תורה בשעת הסכנה, ומחמיר רק שלא בשעת הסכנה שאין להניחו על החמור כלל. אולם לשון הרי״ף נראית יותר כפירוש רבינו יונה.
גם רבינו ירוחם (נ״ב ח״ד) והראבי״ה (סי׳ נט) משווים ספר תורה לשאר ספרים, אבל הנמוקי יוסף מקבל את החילוק ביניהם.
בלשון הרמב״ם יש הבדל בין ההלכות; כאשר אין שום פחד הוא כותב בהלכות ספר תורה שמניחו בחיקו כנגד ליבו, ובהלכות אבל כותב רק שלא ירכב על העצמות, ומשמע שאינו צריך לקחתם בחיקו, מכאן שמחלק ביניהם כמו שהתבאר בשיטת הרי״ף. אחרת היא הבנת בעל שלטי הגבורים (אות ד) בדעתו, ולפיה סובר הרמב״ם כתוספות שיכול להניח לאחוריו אף ספר תורה. נראה שמדייק כך מתחילת ההלכה, ומפרש את מה שכותב הרמב״ם בסופה שמניחו בחיקו כנגד ליבו רק בתור מצוה מן המובחר.
מאידך גיסא כאשר יש פחד כותב הרמב״ם בהלכות אבל שמותר לרכב כשהוא יושב על העצמות, אבל בהלכות ספר תורה כותב בשינוי לשון, שמותר להניח את הספר בתוך השק ולהניחו על גבי החמור ולרכב עליו. על דבריו אלה דנים המפרשים למה הוא מתכוון שרוכב עליו, האם הכוונה שרוכב על החמור או על הספר. בפשטות ניתן לומר שכוונתו שמותר אף לרכב כשהוא יושב ממש על הספר, ויוצא שמשווה את ההלכות, אולם הגר״א בסימן רפב (סקי״ב) כותב שספר תורה נקרא בלשון נקבה, כמו שמצינו בקידושין
(דף ב, ב) שתורה נקראת לשון נקבה, שכתוב ״תורת ה׳ תמימה״ וגו׳, מכאן שכוונת הרמב״ם לומר שרוכב על החמור והספר מאחוריו. כנגדו מפרש בעל ערוך השלחן (רפב, ו) שהכוונה היא שיושב על השק, שזה בודאי בלשון זכר, ומלבד זה יש להעיר שתורה נקראת בלשון נקבה, אבל ספר תורה נקרא בלשון זכר, והרמב״ם עצמו כותב בהלכה בלשון זכר ״ויניחנו״.
הב״ח נוטה לפרש בשיטת הרמב״ם שיש להשוות את האמור בירושלמי עם האמור בבבלי על ידי הבחנה בדרגות הסכנה: פעמים די במה שמניח את הספר לאחוריו כדי להצילו מהסכנה, ופעמים שלא יוכל להציל אלא אם כן ירכב עליו.
השלחן ערוך כותב בהלכות ספר תורה כלשון הרמב״ם, ובהלכות אבלות מדגיש שמותר מלכתחילה להפשיל את העצמות לאחוריו, מה שאין כן בספר תורה שמלכתחילה לוקחו בחיקו.
הש״ך (רפב סק״ה) כותב כדעת הב״ח שאין לרכב כשהוא יושב על הספר, ובכל אופן במקום של סכנה גדולה מותר אף לשבת עליו כדי להצילו.
ציון ד.
גמרא. אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו - עובר משום ״לועג לרש חרף עושהו״, ואם הלוהו - מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר ״מלוה ה׳ חונן דל...״, ״...ומכבדו חנן אביון״.
הרואה את המת ואינו מלוהו - עובר משום ״לועג לרש״ ובר נידוי הוא, ולפחות ילוונו ארבע אמות.
(שו״ע יורה דעה שסא, ג)
רבינו יונה (דף יא, א בדפי הרי״ף) והרא״ש (סי׳ ח) כותבים שחיוב הלויה הוא לפחות של ארבע אמות, ובעל שו״ת יד אליהו (סי׳ כד) מסביר שכוונתם לכגון שיש למת מלוים די צרכו, שאם לא כן חייב ללוותו עד הקבר.
בעל ספר כל בו (סי׳ קיד) כותב שהוא הדין בגוי שמת, והבית יוסף (סי׳ שסז) כותב שזה מפני דרכי שלום, או שהיה מחסידי אומות העולם.
הנמוקי יוסף כותב שיש ראיה מהירושלמי שאם אינו מלווהו מנדים אותו, וכן כותב הרמב״ן בספר תורת האדם (מהד׳ שעוועל עמ׳ עה), ומוכיח זאת ממסכת מועד קטן
(דף כז, ב), שם מסופר על רב המנונא שבא לעיר וראה שעוסקים במלאכתם כשיש מת בעיר ורצה לנדותם, עד שהודיעו לו שיש חבורה העוסקת בצרכי המת. נמצא איפוא שכל שנמנע מטיפול והלויה כשאין מלוים די צרכו - חייב נידוי.
הרמב״ם אינו מביא את לשון הגמרא שבסוגייתנו, אולם בהלכות אבל (פרק יד, ט-יא) כותב את החיוב להתעסק בהוצאת המת ואת כל פרטיו על פי מה שהתבאר במסכת מועד קטן (שם).
הטור מביא את לשון הגמרא ומפנה לעיין במה שכותב בסימן שמג, שם מדובר על כך שמנדים את העוסקים במלאכה בזמן שיש מת בעיר, ומדייק הבית יוסף (סי׳ שסא) שכוונת הטור לרמוז שחיוב הלויה הוא רק כשמוציאים את המת לקבורה, ולא כמו שכותב רבינו יונה שחייבים ללוותו אפילו כשאינם נושאים את המת לקבורה, ולכן הטור מפנה לדבריו בסימן שמג שם הוא עוסק בהלכות הקבורה עצמה.
עוד יש לדון אם החיוב בלויה חל גם כשאינו רואה את המת ורק יודע על קיומו, והבית שמואל (אה״ע סי׳ סה סק״ג) כותב בפשטות על לשון הברייתא שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה שחייב אפילו אם אינו רואה. אולם אפשר שניתן לחלק בין מי שמבטל בשביל להתעסק בצרכי המת ממש לבין מי שהולך רק ללוות, וכן היא הלשון בסוגייתנו שמדובר על הרואה את המת.
הנצי״ב דן באותו ענין בהעמק שאלה (שאילתא יד, ב ושאילתא לד, ב) וכותב שהמצוה ללוות את המת ולבטל לשם כך תלמוד תורה אינה אלא כשרואה את המת, ומוכיח זאת מהברייתא במסכת שמחות
(פרק יא) שם אמרו על רבי יהודה בר אלעאי שכאשר ראה את המת עובר היה אומר לתלמידים לבטל את תלמודם מפני שהמעשה קודם.