×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבְשַׁבָּת מֵיסֵב וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְבָרֵךְ וּמְזַמֵּן, וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וְחַיָּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאֵלּוּ – נִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.
And there is no need for others to recite a blessing beforehand on his behalf, nor do others invite him to join in Grace after Meals, as he cannot be a member of the quorum of three required to recite the formula. He is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. On Shabbat, however, he reclines at the meal as per his custom, and eats meat and drinks wine, and recites blessings and recites the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals, and others may recite blessings on his behalf and invite him to join in Grace after Meals, and he is obligated in all mitzvot mentioned in the Torah. Rabban Shimon ben Gamliel says: Just as he is obligated on Shabbat to fulfill these mitzvot associated with Shabbat meals, he is obligated to fulfill all mitzvot.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ירשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
פרק ג.
{בבלי ברכות יח ע״א} תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא1 ויניחם על גבי החמור וירכב עליהן מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני גויים2 או מפני ליסטים3 מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים ומפני4 הליסטים מותר להניחו5 על גבי6 החמור שהוא רוכב7 עליו8 [אמר רחבא9] אמר רב10 יהודה כל הרואה את המת ואינו מלויהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם לוהו מה שכרו אמ׳ ר׳ אסי11 עליו הכתוב אומר {משלי יט:יז} מלוה יָי׳י חונן דל וגמולו ישלם
לו12.
1. בדסקיא: גנח, כ״י פריס 312: ״בדסיקיא״. גמו גס גסא: ״בדוסקיא״ (ראה ערוך). גלט, דפוס קושטא: ״בדוסיקיא״. דפוסים: בדיסקיא.
2. גויים: וכן בה״ג ובהלכות ריצ״ג. גלט, גמו, גנח, גס, גסא, כ״י פריס 312, כ״י נ, דפוסים, רא״ה: ״הגנבים״. כבסיפא (בספר תורה). וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ אבל (יד:יד), וברמב״ן בתורת האדם. לגירסא שבה״ג, כנראה שלא שייך בעצמות ובגנבים.
3. ליסטים: גלט, גמו, גנח, גס, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״הליסטים״. וכן גם כ״י א בסיפא. דפוס קושטא: הלסטין. וכן בסמוך שם.
4. ומפני: וכן כ״י פריס 312. גלט גמו גס גסא, כ״י נ, דפוסים, רא״ה: ״או מפני״.
5. להניחו: דפוסים: להניחה.
6. גבי: חסר בכ״י פריס 312.
7. שהוא רוכב: כ״י נ: ״וירכוב״.
8. עליו: דפוס קושטא: עליהם.
9. אמר רחבא: גלט, גנח, גס, גסא, כ״י פריס 312, דפוסים: וכן כ״י נ, רא״ה: ״אמר רחבה״. חסר בכ״י א.
10. רב: כ״י נ: ״רבי״.
11. אסי: גלט: ״יוסי״.
12. מלוה...ישלם לו: גמו עד ״דל״. גנח, גסא עד: ״דל וג׳⁠ ⁠״.
ואין מברכין עליו – אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם.
ואין מזמנין עליו – אין מצטרף עם שלשה לזימון.
אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. ירושלמי (שם): ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונין אחריהם אמן.
ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מיסב ואוכל. כלומר אפילו דרך כבוד ותענוג. ואוכל ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו. פי׳ כאדם אחר דעלמא, והיכא דהוי בור ואידך סופר מברך האיך ובור יוצאא. ומזמנין עליו וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פי׳ מדנקט בשבת דוקא בשבת דאין לו עסק קבורה כלל, אבל ביום טוב אפילו ביום ראשון כיון דאיכא עסק קבורה דאפשר על ידי גוים דינו שיפטר מכולן כחולב.
פי׳ ומדאמרינן הכא בשבת כיון דאין המת עומד ליקבר בו ביום חייב בכל המצות האמורות בתורה, מכאן הורו רבותינו בעלי התוספות ז״לג במי שתפשו שלטון ומת בתפישה ולא הניחו השלטון ליקבר דאף על גב דלא חל עליהו אבילות דלא נתיאשו ממנו ואין אבילות חל בכיוצא בזה אלא כשנתיאשו ממנוד, אפילו הכי אין דינו כמתו מוטל לפניו כיון שאין המת עומד ליקבר ומותרין לאכול בשר ולשתות יין, אבל היה האבל בבית האסורין, אף על פי שאין בידו להתעסק בקבורתו, כיון שהמת עומד ליקבר וזה ראוי להתעסק בקבורתו, זה כבודו של מת שלא יסיח מי שחייב באבילותו דעתו ממנו לענין אחר כלל, ודינו כמתו מוטל לפניוה ואסור לאכול בשר ולשתות ייןו.
רבן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. פי׳ דלתנא קמא דאמר דחייב בכל המצות האמורות בתורה לא מחייב אפילו הגיע עונתו דאיכא חיוב מצוה אפילו הכי לא מחייב, וכל היכא דלא מיחייב בודאי מיתסר דענין קלות הוא אצל אבל אף על גב דאכתי לא חיילא עליה אבילות, ורבן גמליאל סבר דחייב בעונה כשאר מצות אבל כל היכא דלא מיחייב במצות עונה אלא ברשות לכולי עלמא ודאי אסורז.
קתני מיהת אוכל בבית אחר ואפילו הכי פטור מקרית שמע ומן התפלה. פי׳ ואף על גב דלאו מתו מוטל לפניו. אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. פי׳ ומוטל לפניו מיקרי דכתיב ואקברה מתי מלפני, אטו ההיא שעתא קמיה הוה רמיא, אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, כלומר כל זמן שעומד ליקברח.
א. היינו לפי׳ רמב״ן דאין מברכין עליו בהמ״ז בלא זימון א״כ צריך לפרש מברכין עליו כשהוא בור, אבל לרש״י דאין מברכין עליו המוציא הרי בהמוציא אין מצוה ליחלק, והיינו להתוס׳ מה, א ד״ה אם אבל לרש״י גופיה שם בע״ב אף בהמוציא מצוה ליחלק.
ב. כ״ה בתורת האדם יעו״ש שהביא ראיה לזה מהירושלמי.
ג. בתורת האדם העתיק כל תשובתו של רבי יצחק הזקן בעל התוספות ז״ל בענין זה. ועיין תוס׳ ותר״י ורא״ש ושא״ר.
ד. פי׳ דבמס׳ שמחות פ״ב הי״ב מבואר דנתייאשו מקבורתו חל עליהם אבילות אבל הכא לא נתייאשו לגמרי שהרי רוצים כל הזמן להוציאו משם, יעו״ש בתשובת ר״י הזקן ובראשונים הנ״ל.
ה. לשיטתו לעיל דאחותו נשואה אע״פ דאין קבורתה עליו מ״מ אין לו להסיח דעתו לענין אחר עד שתקבר ה״ה הכא כיון דאחרים הא מתעסקין בקבורתו ועומד המת ליקבר אסור לו להסיח דעתו עד שיקבר משום כבוד מתו. אבל הרא״ש כתב דה״ה אם האונן בבית האסורים אוכל בשר ושותה יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו, וכ״פ בטוש״ע יו״ד שמא, ואע״פ דגם להרא״ש פטורו מצד כבוד המת מ״מ סובר דכבוד המת היינו כשעליו מוטל הקבורה, ואף באחותו נשואה נמי כיון דאילו לא היה בעלה היה הוא מחוייב בזה פטור מן המצות דבעצם המצוה גם עליו אלא דלבעלה איכא חיוב ממוני ומדיני האישות לקוברה וכמ״ש הרא״ש דלא כר״ת, אבל נמצא בבית האסורים דאינו מוטל עליו אין כאן חסרון בכבוד המת כשעוסק באכילת בשר ושתיית יין, משא״כ לרבינו עצם מה שמתו עדיין לא נקבר והוא מסיח דעתו לדברים אחרים חשוב חסרון בכבוד המת.
ו. והיינו דגם בשר ויין משום כבוד מתו שלא יעסוק בדבר אחר ודלא כהרשב״א דהוא שמא ימשך ולא יעסוק בקבורה הובא לעיל הערה 8.
ז. וכ״כ כל זה תר״י משמיה דהרי״ף וכ״ד הרמב״ן בתוה״א אבל בשם ה״ר יוסף הלוי כתב תר״י לא כן יעו״ש, ועיין בשא״ר בסוגיין ובמו״ק כג, ב.
ח. פי׳ דמוטל עליו לאו דוקא בשיכול לעסוק בקבורתו, וכמ״ש לעיל דגם כשהוא בבית האסורים פטור, אלא ר״ל שראוי הוא להתעסק בקבורתו ועומד ליקבר.
ואין מברכין עליו ר״ל שאין אחרים מברכין לו כלומר שאין אחרים צריכין לאכול בשבילו כדי לברך לו המוציא או שאין המברך המוציא צריך לכוין להשמיעו אחר שהוא פטור ממנו ומה שהוצרכנו לפרש כן הוא שאם האחרים אין אוכלים פשיטא שהרי ברכת הנהנין היא ואם אוכלים למה לא יברכו עליו אלא שהדבר כמו שפירשנו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואין מזמנין עליו ר״ל שאינו מצטרף לזמון הואיל ואינו חייב בברכה ואין דנין אותו אפי׳ בקטן מצד שאין מטרידין אותו בכלום ובתלמוד המערב פירשו במה שאמרו אין מברכין עליו שאין עונין אמן על ברכותיו ואצ״ל שאסור בתשמיש המטה ופטור מכל המצות מצד טרדתו או מצד כבוד המת אע״פ שאינו עוסק להדיא בקבורה עדיין ואם מת לו מת בשבת מותר בכל אלו חוץ מתשמיש המטה ואע״פ שבמסכת כתובות התירו להכנס לחדר אע״פ שמתו מוטל לפניו טעם הדבר שם מפני שאין בה זלזול שחובת חתונה וביאת מצוה מפקעת את הזלזול אבל בשאר בני אדם אסור:
וחייב בכל מצות האמורות בתורה שמא תאמר אף ביום טוב נאמר כן אל תפקפק בדבר זה שאם יום טוב שני הוא הרי הוא כחול גמור לגבי מת ואם יום טוב הראשון הרי הוא צריך להשתדל בקבורת עממין וכן מוטל עליו להוציאו ולטלטלו ולגנזו בתוך הקבר שכל אלו נעשות על ידי ישראל לשיטתנו כמו שיתבאר בראשון של יום טוב הילכך בי״ט פטור מכל המצות עד שיקבר ונמצא שאם מת לו בראש השנה פטור מתקיעת שופר ובחג מן הלולב ומשמחת יום טוב ואסור בכל אלו ואפי׳ גמר בדעתו שלא לקברו בי״ט עד הלילה אין מחשבתו כלום ואם רצה להחמיר על עצמו פרשו בתלמוד המערב שאינו רשאי ונחלקו שם בטעם זה חד אמר משום כבודו של מת וחד אמר מפני שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון שהיה לו מי שישא משאו אין תימר משום כבודו אסור אין תימר שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו ובאבל רבתי פרשוה בהדיא מכבוד המת ונסח דבריהם אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו פטור מק״ש ומתפלה ותפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד המת ושמא תאמר אם מפני כבוד לבד אף בשבת יהא אסור הואיל ואין כאן שום טירדא על עסקיו של מת אין כאן כבוד אבל ביום טוב יש כאן טרדא ואף ביום ראשון כמו שכתבנו ואף בתלמוד המערב אמרו והא תני פטור מנטילת לולב תפתר בחול ר״ל בחול המועד וקא הני פטור מתקיעת שופר אלא מכיון שהוא זקוק להביא ארון ותכריכין הרי הוא כמי שנושא משאוי על כתפו וכן הענין להוציאו ולגנזו אלא דקמא קמא נקט וא״ת אף בשבת הרי מחשיכין על התחום להביא ארון ותכריכין וחלילין ודאי מאותה שעה אסור לו שמאחר שנשקעה חמה לאו שבת גמור הוא שהרי משקיעת החמה הוא יכול להחשיך וודאי מה שהביאוה בתלמוד המערב על יום טוב כמו שאמרו שם מכיון שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמי שהוא נושא משאו הוא אין הדברים כפשוטן דמה ענין שבת לי״ט והרי שבת לא נאסר בכלום אלא כך פירושה הואיל ובשבת מותר להחשיך בי״ט עצמו מותר להתעסק בכל שבות וכיון שקוברין אותו והוא נושא משאו פטור הילכך אף בי״ט ראשון פטור כבחול:
חכמים גדולים הורו בצרפת שאין הדברים אמורים אלא באותו שהקבורה מוטלת עליו והוא מי שיורש נכסיו מן הדין אבל אם מת אחד ויש לו בן ויש לו אחים הואיל והאחים אין ראויין לירש במקום בן אין הקבורה מוטלת עליהם וחייבים בכל אלו ומותרים בבשר ויין וכן מי שמתה אחותו נשואה ונתפשטו חכמים אחרים לומר על סעד סברא זו שאם מת בלילה וגמרו בדעתם שלא לקברו עד למחר כמו שהלינוהו לכבודו אין אוסרין אותו בכל אלו ומקצת אחרונים הפליגו בהוראה זו לומר שאחר שאין מנהגנו שיהא האבל עכשיו מתעסק בצרכי קבורה שאין הדין לאסרו בכל אלו והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם נמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין כד דמך ר׳ יהודא קביל ר׳ חייא בר אבא אבלויי ואייכלון בשרא ואשקיתון חמר והם מפרשים אבלים שעליהם היתה קבורת המת מוטלת והן נמסר לרבים לקברו ומ״מ אפשר לפרש לדעתי נמסר לרבים והחוירו פניהם והתחילו למנות מאותה שעה על הדרך שיתבאר במקומו וכן מה שאמרו שלא נאמר אלא בראוי לירש אין הדברים נראים לנו שהרי כל הדברים מפני כבוד המת אמורים וכל שראוי להתאבל ראוי להתעסק בעניני קבורתו ולא הופקעה קורבתו מפני בטול ירושה ולא נאמר שהראוי לירש מוטל עליו לקברו אלא לעניני ממון אבל המצוה על כולם הוטלה ומ״מ אם אין בידו לקברו כגון שמת בתפיסה ואין השלטון מניח לקברו ואין יכולין להשתדל על זה לכבוד המת הופקעו מדינים אלו מכל וכל שהרי אין המת בידם וכן השיבוה אחרוני הרבנים על מעשה ולענין אבלות השיב שאין דינם כדין נתיאשו מלשאול שהרי על כל פנים משתדלים הם בכך אבל לענין פטור המצות אינה אלא מטרדת קבורה היה קרובו של מת בבית האסורין הורו מקצת חכמים שאע״פ שאין בידו להתעסק בו אין לו להקל שהרי מ״מ חיוב עניני קבורה עליו:
המשמר את המת אע״פ שאינו מן הראוים להתאבל עליו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה כאלו מתו המוטל עליו לקברו אחר שהוא משמרו:
היו שנים משמר אחד וקורא אחד וכשהשלים זה הקורא הולך ומשמר והאחר קורא ואע״פ שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה הרי אפשר לו לקיים את שתיהן ואע״פ שבהולכי לדבר מצוה אמרו פטורין מן הסוכה בין ביום בין בלילה דוקא כל שיש לחוש שיארע להם בשחרית קצת איחור באותה מצוה מצד ישיבת הסוכה וכמו שהוזכר שם ברב חסדא ורבה דכי הוו עיילי לשבתא דרגלא הוו גנו אריקתא דסורא כדי שיהא מעברם מזומן להם בבקר:
היה בספינה עם המת לא יאמר אין בספינה חשש גנבים או כלבים או חיות אניחהו בזוית זה ואתפלל בזוית אחרת שהרי מ״מ יש לחוש לעכברים:
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וכן לא יקרא על פה או יתפלל וכל שכן לפני המת עצמו ואם עשה כן נאמר עליו לועג לרש חרף עושהו בד״א בתוך ד׳ אמות של קבר או של מת אבל חוץ לד׳ אמות מותר:
המוליך עצמות ממקום למקום אסור לו ליתנם בדיסוקיא ולהניחם על החמור לרכוב עליהם שמנהג בזיון הוא אבל אם היה עושה כן מפני אימת לסטים או גוים מותר והוא הדין לספר תורה וכשחשש לבזיון עצמות וספר תורה לא אמרו אלא כשרוכב עליהם אבל אם הפשילן לאחריו אע״פ שמחזיר פניו מהם מותר שאי אפשר להביאם ממקום למקום בדרך אחרת אא״כ בדוחק גדול וגדולי המחברים כתבו בספר תורה כל שלא במקום סכנה נותנה לפניו כנגד לבו ואף במקום סכנה יש מפרשים בספר תורה שלא הותר לרכוב עליו ממש אלא כנגדה ובתלמוד המערב אמרו דיסוקיא שהיתה מלאה ספרים או עצמות המת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:
כל הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש שעושה כמי שחושב עליו גם אהבתו גם שנאתו ואם לוהו שכרו מרובה וכלל ידוע בדבר די לואי יילווניה דיספד יספדוניה:
טלית שכורכין בו את המת ומביאין אותו בו וגונזים אותו בו הרבה מפרשים נתחבטו בענינו אם מטילים בו ציצית אם לאו מפני שממה שמצינו בסוגיא זו נראה שאין בו ציצית ממה שאמרו ר׳ חייא ור׳ יונתן הוו אזלי בבית הקברות הוה שדי תכלתא דר׳ יונתן על קברי ואמר ליה ר׳ חייא דלייה ר״ל הגבה ציציותיך שלא יאמרו למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו כלומר ואיכא לועג לרש ואע״ג דבתפלין בראשו לא סגי בהצנעה ההוא לא מלבוש הוא אבל בזו אין ראוי לומר שיהא פושט את לבושו ועוד שמא כל מלבושיו מצויצין היו ומ״מ כשהם נגררין על הקבר ראוי להגביהם ולהצניעם שלא יהא לועג לרש לגמרי ואע״פ שבגד שאבד בו כלאים אמרו שעושהו תכריכין למת מצוה פרשוהו מפני שמכיון שאינו נראה ליכא לועג לרש וגדולי הרבנים מתרצים שזו ראוי להתיר שהרי אף לחי דומיא דמת מותר כל שאינו נהנה ולא מתכוין ליהנות כמו שאמרו מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו׳ ומתים לא נהנין ולא מתכונים ליהנות ומ״מ למדנו מכאן לטלית של מתים שאין בו ציצית וכן יראה ממה שאמרו באבל רבתי באבא שאול שצוה לבניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני ר״ל שיתירו הציצית מטליתו ובמסכת מנחות (מ״א.) בשמועת כלי קופסא נראה בהפך שאמרו שם אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאן לכבודו ר״ל לצורך תכריכין שפטורים הואיל ולא נעשו לשם חי אשר תכסה בה והאי לאו לאיכסויי עבידא בההיא שעתא ר״ל כשיהו כורכין אותו בו דמי ליה משום לועג לרש אלמא מטילין בו ציצית וכן בשאלתות כתבו יום טוב שני לגבי מת וכו׳ אפי׳ למיגד ביה גלימא ולמרמא ביה תכלתא ואף בדרש אמרו למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש לומר שהמתים חייבין בציצית ומתוך בלבול הדברים כתבו קצת גאונים דרך פשרה בין השמועות שמוציאין אותו בטלית מצוייץ משום לועג לרש וכשגונזין אותו מסירין את הציצית מטליתו על שם במתים חפשי ומה שאמר אבא שאול התירו תכלת מאפיליוני פירושו בשעת גניזה אבל בשעת הולכה מוליכין אותו בטלית מצויצת כדי שלא יהיו נושאי המטה מצוייצין והוא אינו מצוייץ ובשעת גניזה מסירין אותו מדין במתים חפשי ומה שאמר בבתרא פרק ספינה במתי מדבר אנא חזינא להו ורמי תכלתא בלבושיהו ההיא הם היו קוברין עצמם ואין יודעין איזה הוא חי ואיזה ימות שם ומתוך כך היו כולם מטילין מספק וכן מה שאמרו במדרש שהמתים חייבים בציצית פירושו שאנו חייבי׳ להטילו בהולכתו לשם משום לועג לרש ומ״מ אין אנו נוהגין בזה כלל וראיתי בשם אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא באותם הזמנים שלא היו הולכין בלא ציצית בכל בגדיהם ואף בהליכה לעסקיהם אבל עכשיו שאף הזריזים במצוה זו אין נוהגין בה אלא בלבוש אחד על כל בגדיהם וכן שאין נוהגין בה אלא בשעת תפלה אין בה משום לועג לרש אבל רבותי היו נוהגין כשהיה מזדמן להם לויה למת בשעת יציאה מבית הכנסת שהיו נכנסין בבתיהם ופושטין טליתם והולכין ומלוין את המת ומ״מ בבריתא של מסכת ציצית שהיא אחת משבע מסכיות קטנות אמרו אין מתירין ציצית על המת אבא שאול מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא התיר לי ציצית ר״ל צוני להתירו לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריכין למת מצוה ומרדעת לחמור אלמא שזו שצוה אבא שאול לבניו להתיר ציציותיו משום קדושה היה ואנו כבר פסקנו תשמישי מצוה נזרקין ואף אבא שאול מודה שבכלי קופסא ההיא שעתא רמינן ביה שהרי באותו שמטילין באותה שעה אין בו קדושה אלא שנעשית משום לועג לרש ומ״מ הלכה כחכמים ואף בישן מותר וזו שאמרו בסוגיא זו דלייה וכו׳ לא מפני שאינן נקברין בציצית אלא מפני שהם עסוקים במצוה והם פטורין אע״פ שנקברו בציצית וזו שבכלאים שלא חששו ללועג לרש כבר ביארנו הטעם ואחרוני הרבנים פירשו שבציצית הוא שאמרוה מפני ששקולה כנגד כל המצות כדכתיב וזכרתם את כל מצות ה׳ ומאחר שהלכה כחכמים למדנו שקוברין את המת בטלית מצוייצת ועושין אותו אף מרדעת לחמור ואע״פ שיש בה נויי מצוה והרי אמרו אין מתירין מבגד לבגד ההיא מפני שעדיין הוא בא לנהוג בו תורת מצוה אבל כל שבא לבטלו מתורת מצוה אין חוששין לבזוי כסוכה ולולב אחר מצותן שנזרקין וכן בכל תשמישי מצוה ומטעם זה קבלנו על הרב בעל התוספות שצוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו והרבה רבנים ראינו שמצוים לקברם בטלית מצוייצת שלהם בלא שום פקפוק ואף לגדולי קדמונינו אשר בנרבונאה שמענוה כן:
ואין מברכין עליו – דלא תימא הוא אין לו לברך אבל אחרים יאכלו עמו ויברכו ברכת המוציא ויצא הוא בשמיעה:
ואין מזמנין עליו – פרש״י שאין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע שאם רצה לברך הרשות בידו, ולא משמע כן בשמעתין דקאמר הכא חוץ לד׳ אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך, ויש שנוהגין לברך ואומרים דהא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או יש שם עוסקים אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ולא מברך ואם ברך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת ואפ״ה אסור ועוד אמרינן לקמן בפירקין [דף י״ט] אין המת מוטל לפניהם הם עומדין ומתפללין והוא יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין, ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון, הילכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות, וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי׳ התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו [למה] מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, מאי נפיק מביניהון כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והא תניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי״ט אמר ר׳ חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכים כדתנן התם מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו שנושא משאו דמי, ולא סבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושלמי נמי קתני בד״א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו כדרכו ושותה כל צרכו אוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם ברך עונין אחריו אמן אלא מייתי ראיה משבת ק״ו לי״ט שמותר להתעסק בדבור ולעבור עליו משום שבות הילכך בי״ט שמותר לקברו ע״י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינא ביה וכל דין אנינות נוהג בו אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף ע״פ שמותר להחשיך עליו חייב במצות. כך כתב הרמב״ן:
רשב״ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכלן – בירושלמי פסק כרשב״ג ובה״ג כתב דהלכה כתנא קמא דאסר ולית׳ לדרשב״ג. ולא שייך כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל עליה אבלות ואם איתא דתלמוד דידן סבר דהלכה כרשב״ג (להוא) [הוה] פסק כוותי׳:
ובשבת מסב ואוכל בשר וכו׳ – ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכ״נ בירושלמי, ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת.
ובשבת מסב ואוכל בשר וכו׳ – ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכן נראה בירושלמי. ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת:
תוס׳ בד״ה למחר כו׳ ותימה והא אמרינן פרק התכלת ההיא שעתא ודאי רמינן להו פירש נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג כו׳ ומאי שנא אומר ר״ת כו׳ כצ״ל:
בא״ד לדורותם כו׳ נ״ב פירוש משום הכי היו מחוייבים באותן דורות בציצית שהיו דור שכולו תם וק״ל:
בא״ד שמתה אחותו של ר״ת בשבת והודיעו לו עכ״ל מלת בשבת ברא״ש אינו וכ״נ דבשבת בלאו האי טעמא שיש לה בעל כו׳ אוכל בשר ושותה יין כדתני בשמעתין בשבת מיסב ואוכל בשר כו׳ וי״ל לפי׳ הר״ר נתנאל דבשבת נמי היכא דדעתו להחשיך על התחום אין לו לברך דיש לו דין אונן וה״נ הכא אי לאו שהיה לה בעל כיון שהיה ר״ת בעיר אחרת היה צריך להחשיך על התחום וק״ל:
בד״ה וירכב כו׳ ובכתובים שפיר דמי ומיהו נראה דאף בס״ת ש״ד מדנקט בסיפא ס״ת ולא כו׳ ובהדיא אמרינן בירושלמי כו׳ לאחוריו ורוכב ודקאמר אלא אסיפא משום כו׳ וה״ה לאחוריו מותר כו׳ עכ״ל כצ״ל מדברי הרא״ש ור״ל דקאמר אלא אסיפא עיקר חידושא אינו בסיפא דלסטים אלא עיקר חידושא בשריותא דנקט בסיפא דה״ה לאחוריו דשרי מדיוקא דרישא ונעשה לסיפא ודו״ק:
בד״ה למחר כו׳ ותימה והא אמרי׳ פרק התכלת כו׳ וההיא דתכלת היינו דרמו חוטים כו׳ ועכשיו אנו מסלקים אותם ומאי טעמא כו׳ כצ״ל:
בא״ד אי משום דכתיב לדורותם לדור תם אבל כו׳ כצ״ל ועיין בתוס׳ פרק התכלת:
בא״ד כמו מחזון ישעיהו כו׳ עכ״ל דלפי התלמוד ס״פ בני העיר לא מפטירין חזון ישעיהו דהיינו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אלא בר״ח [אב] שחל להיות בשבת ואנן הא מפטירין אותו בכל שנה בשבת שלפני ט׳ באב וע״ש בתוס׳ וק״ל:
בגמרא בשבת מיסב ואוכל כו׳ עד ואמר רבי יוחנן מ״ב תשמיש המיטה א״ב קתני מיהת פטור כו׳. ולכאורה כל זה האריכות דמייתי המקשה סיפא דברייתא דבשבת מיסב ואוכל ופלוגתא דרשב״ג ומימרא דר״י הכל מיותר לגמרי ואינן שייכים לעיקר הקושיא כלל ונראה לענ״ד ליישב דהמקשה גופא אסיק אדעתיה דיש לחלק בטעמא דעוסק במצוה בין יש לו מי שישא משאו או אין לו ומש״ה לא מצי לאקשויי בפשיטות מרישא דברייתא דקתני פטור אפילו אין מוטל לפניו דאיכא לשנויי כדפרישית דברייתא איירי באין לו ומתני׳ מתוקמא שפיר ביש לו ואפי׳ הכי פטור מפני כבודו של מת כיון דמוטל לפניו אלא דלפי סברת המקשה סלקא דעתך דמוטל לפניו היינו בבית אחד ממש ע״כ הוי משמע ליה דאסור משום כבודו של מת היינו משום לועג לרש דאל״כ מאי יש בין בית זה לבית אחר וא״כ לפ״ז מקשה שפיר מסיפא דקתני בשבת מברך ומזמנים כו׳ א״כ קשה ממ״נ את״ל דטעמא דמתני׳ היינו אפילו ביש לו ואפ״ה אסור משום לועג לרש א״כ אמאי מברך ומזמנים בשבת דלענין לועג לרש ל״ש לחלק בין שבת לחול ואהא משני ר״פ שפיר דבברייתא נמי לא מיפטר בחול אלא במוטל לפניו דוקא ואמחזיר פניו ואוכל קאי מיהו לאו כדקס״ד מעיקרא שהטעם משום לועג לרש אלא הא דאסרינן במוטל לפניו היינו אפילו ביש לו אלא שהטעם מפני כבודו של מת היינו לפי שיש גנאי גדול למת כיון שמוטל לפניו והוא מסיח דעתו מלהתעסק בקבורתו משא״כ בבית אחר אין כאן גנאי דהכל יודעין דמסתמא הניח מתעסקים אחרים כמ״ש המפרשים והפוסקים והא דמייתי נמי מילתא דרשב״ג ומימרא דר״י נ״ל דהמקשה נמי אסיק אדעתיה הך שינויא דר״פ דאפשר דברייתא נמי לא איירי בהא דקתני פטור במחזיר פניו ואוכל ומשום הכי מייתי מילתא דרשב״ג ור״י דאמר תשמיש המטה א״ב א״כ תו לא מיתוקמי בבית אחד ממש ובהחזרת פניו ולענין תשמיש המטה לא שייך חזרת פנים דאכתי איכא לועג לרש ואין גנאי למת יותר מזה וכ״ש דא״ש לפמ״ש התוס׳ במ״ק דמאי דאוסר רשב״ג תשמיש המטה באונן בחול אע״ג דאנינות קיל ליה מאבילות כיון דאכתי לא מטי זמן אבילות אלא דאפ״ה אוסר בתשמיש המטה משום חוצפא ומשום גנאי דמת וא״כ מה״ט אין לחלק בין שבת לחול ואהא משני ר״פ שפיר דאפ״ה רישא דברייתא לענין פטור המצות היינו דוקא באותו בית ממש וע״י חזרת פנים מיהו מאי דפליגי רבן שב״ג ורבנן לענין תשמיש המטה בשבת מטעם אבילות דלת״ק דקאמר בשבת אוכל בשר ושותה יין ולא קאמר ומשמש מטתו היינו משום דס״ל דבאונן נמי שייך דין אבילות טפי וס״ל נמי דיש אבילות בשבת לענין תשמיש משא״כ רשב״ג לטעמיה דלענין תשמיש המטה אין אבילות בשבת באונן מש״ה מותר לשמש מטתו בשבת כשהוא בבית אחר משא״כ לת״ק לעולם אסור וכמ״ש מבואר להדיא במ״ק (דף כג ע״ב) דמוקמינן התם לפלוגתא דת״ק ורשב״ג לענין זה כנ״ל נכון ודוק היטב:
גמ׳. וז״ל ובשבת מיסב ואוכל בשר וכו׳ וחייב בכל המצוות האמורות בתורה רשב״ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן וא״ר יוחנן מאי בינייהו תשמיש המטה איכא בינייהו עכ״ל.

הכנסת תשמישי קדושה או מצוה לבית הקברות

ציון א. [ה].
והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן - עובר משום ״לועג לרש חרף עושהו״... רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן, אמר ליה רבי חייא: דלייה, כדי שלא יאמרו: למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו.
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו, ואפילו בתוך ארבע אמות של מת או בתוך ארבע אמות של קבר צריך לחלוץ תפיליו, עד שירחיק ארבע אמות. וכו׳.(רמב״ם תפילין ד, כג)
לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אף על פי שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת, וכו׳.(רמב״ם ספר תורה י, ו)
בתי הקברות אסורין בהנאה. כיצד? אין אוכלין בהן... ולא קורין בהן ולא שונין בהן... לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו... וברחוק ארבע אמות מותר.(רמב״ם אבל יד, יג)
מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם הוא נגרר על הקברות - אסור, משום ״לועג לרש״. במה דברים אמורים? בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין אנו מכוונים בהם אלא לשם מצוה - אסור אפילו אינם נגררים, והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים - מותר.
יש נוהגים לקשור שתי ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות, ולא הועילו כלום בתקנתן.
הנכנס תוך ארבע אמות של מת או של קבר - דינו כנכנס לבית הקברות.(שו״ע אורח חיים כג, א-ג)
אסור ליכנס בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת ותפילין בראשו משום ״לועג לרש״, ואם הם מכוסים - מותר.(שם מה, א)
לא יהלך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת ותפילין בראשו משום ״לועג לרש״, ואם הם מכוסים - מותר.
לא יהלך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל, והוא הדין על פה אסור לקרות, אלא אם כן לכבוד המת, כמו שנתבאר.
מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת או של קבר והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקבר, אבל אם נגרר - אסור, משום ״לועג לרש״. במה דברים אמורים? בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמן, אבל האידנא שאין אנו לובשין אותו אלא לשם מצוה - אסור אפילו אינו נגררים, והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים - מותר.(שו״ע יורה דעה שסז, ב-ד)
לא יאחוז ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות אף על פי שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מהמת או מבית הקברות, וכו׳.(שם רפב, ד)

א. המחזיק ספר תורה ואינו קורא בו.

לפי הנוסח בגמרא מדובר על איסור להכנס לבית הקברות עם ספר תורה ולקרוא בו, ויש לעיין אם יש איסור להכנס עם הספר גם כשאין קוראים בו.
התוספות (ד״ה וספר) כותבים שהוא הדין בעל פה, והרא״ש (סי׳ ה) מסביר את לשון הברייתא שנכנס עם ספר תורה דאורחא דמילתא נקט. כך כותב רבינו יונה (דף יא, א בדפי הרי״ף) ומסביר את לשון הברייתא שהיא משום שאסור לומר בעל פה דברים שבכתב, וכן היא דעת הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והמאירי. לפי דעתם יוצא שהאיסור הנזכר כאן דומה ושייך לאיסור הנזכר בסוגיה לעיל (דף ג, ב), ושם (ציון א) כבר התבארו כל הגדרים של האיסור לומר דברי תורה ליד המת, והוא הדין בבית הקברות.
במסכת שמחות (פרק יג) למדנו שאין לעבור בבית הקברות כשכתבי הקודש בידו מפני שהוא דרך בזיון, מכאן שיש איסור אף בלי שקורא, ומתבאר שהאיסור כולל את כל כתבי הקודש ולא רק ספר תורה. כיוצא בזה משמע מדברי בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 444) והמאירי בחידושיו למסכת סוטה (דף מג) שמביאים את הברייתא שבסוגייתנו שאסור להלך בבית הקברות וספר תורה בזרועו ואינם גורסים ״וקורא בו״, כלומר שהאיסור הוא גם בהחזקה בלבד.
איסור זה נדון גם בספר האשכול (ח״ב סי׳ נ), והוא מביא בשם רב נחשון גאון שאין הכוונה לספר תורה שלם, כי הוא הדין כשמחזיק ספר שכתובים בו רק עשרת הדברות שהן תרי״ג אותיות. בעל האשכול עצמו דוחה את דבריו בטענה שכל פעם שנקטו ספר תורה מתכוונים לספר שלם, ועוד שלא מובן מה האיסור כשמחזיק כתב שאין בו קדושת ספר תורה. אולם לפלא שאינו מתחשב בברייתא אשר במסכת שמחות לפיה כאמור האיסור חל על כל כתבי הקודש ולא רק על ספר תורה.
בזוהר (פרשת אחרי) מובא שבשעת צרה לוקחים ספר תורה לבית הקברות ומתפללים עמו, ובעל נודע ביהודה (תנינא או״ח סי׳ קט) נשאל אם יש לקיים את המנהג, והשיב שכיון שבש״ס אין הדין ברור, ובזהר עצמו אמרו שיש להקפיד שלא לקחת ספר תורה שהוא חסר אפילו אות אחת - לכן ראוי יותר שלא לנהוג במנהג זה.
אמנם יש לעיין בגדרו של האיסור להחזיק ספר תורה, כי בשלמא כשעושה מצוה הרי הוא בבחינת לועג לרש, מה שאין כן כשמחזיק ספר ואינו קורא בו. אולם נראה שכיון שכאשר מחזיק ספר יש כמה מצוות הנוהגות בו מחמת קדושתו - הרי גם זה בבחינת לעג לרש כשאינו יכול לקיים את המצוות. לפיכך מסתבר שהאיסור קיים רק בספרים שיש בהם דיני קדושה, וגם במסכת שמחות מתכוונים לכתבי הקודש שיש בהם קדושה, ועיין בבירור הלכה למסכת קידושין דף לג, ב ציון ו שיש דיון האם החיוב לעמוד בפני ספר תורה כולל גם את החומשים שלנו.

ב. בתפילין ובציצית ושאר מצוות.

בברייתא שבגמרא מדובר על איסור להכנס לבית הקברות כשתפילין בראשו, והאיסור הזה מובן שנחשב לועג לרש שמקיים מצות תפילין בפני המת. אבל יש לדון האם חל האיסור הזה גם על תפילין של יד ועל ציצית ושאר מצוות שלא נזכרו בברייתא.
הרשב״א (בתשובה המובאת בב״י סי׳ כג) מדייק בלשון שאין איסור להכנס עם תפילין כשהם מכוסים, ומוכיח כדבריו ממה שמסופר בהמשך הגמרא על האמוראים שהיו נכנסים לבית הקברות עם ציצית, ומשמע שיש איסור רק כשהם גלויים ולא מכוסים, ולכן אמר רבי חייא לרבי יונתן ״דלייה״ שיגביה ציציותיו, והפירוש שיצניען. אמנם יש לשאול מה מועילה ההצנעה כלפי המתים שאינם רואים שום דבר, ואם אמרו שלא יקיים מצוות בפניהם - כך הוא הדין כשמצניע כמו כאשר אינו מצניע. אכן בעל הגהות מיימוניות (אבל יד, יג מובא במהד׳ אל המקורות ע״פ דפוס קושטא) כותב שהכיסוי אינו מועיל לא לציצית ולא לתפילין, וכנראה מפרש את דברי רבי חייא לרבי יונתן ״דלייה״ שכוונתו שיסיר את הציצית ולא שיצניעה, וכן מצינו בספר האגודה בשם הגאונים.
בדעת הרשב״א נראה להסביר שמפרש את הגמרא דוקא על תפילין של ראש וציצית שיש בהם ענין של ראיה על ידי אחרים, כמו שכותב רבינו יונה לעיל (דף ד, ב בדפי הרי״ף) שבתפילין נאמר ״וראו כל עמי הארץ״ ובציצית נאמר ״וראיתם אותו״. נמצא שכאשר הם גלויים לפני המת - יש בזה בחינה של לעג לרש, כאילו אומר להם שיראו, אבל כאשר מצניעם - שוב אינו לועג לרש, וכל מה שלובשם הוא בשביל קיום המצוה שלו בעצמו. לפי זה יוצא שאין שום בעיה בקיום מצוות אחרות בפני המת, וכמו שמשמע שאין מניעה שישאר עם תפילין של יד.
המאירי מחלק בענין זה בין תפילין לבין ציצית, שבתפילין לא מועילה ההצנעה כיון שאינם לבוש, ורק בציצית מועיל הכיסוי כיון שהם חלק מהלבוש, אולם על דבריו יש להקשות מתפילין שבזרועו שאינם לבוש, ומשמע שמותר ללכת עמם כיון שמכוסים.
גם רבינו יונה והרא״ש נדרשים לשאלה זו וכותבים שדוקא בתפילין ובשאר מצוות כיוצא בהן אסור ללכת בבית הקברות, אבל בציצית שהיא חובת הבגד - מותר, שאי אפשר שיפשוט בגדיו, אולם צריך שיגביהם. הם מסיימים שאפשר שטליתות שלנו שאינן ללבוש אלא למצוה צריך לפושטן כמו שאמרו על התפילין, ומתוך דבריהם ניתן להסיק שלא מועיל מה שמצניען והוא הדין שצריך להוריד גם תפילין של יד.
מחידושי הרא״ה והריטב״א ניתן לדייק שסוברים שבציצית אין איסור בכלל מפני שהיא חובת הבגד, ולכן אינם מחלקים בין הטליתות שלנו שהן למצוה לבין הטליתות שלהם שהיו ללבוש. כך היא בכל אופן דעת מהר״י בן חביב (מובא בבית יוסף סי׳ כג) בשיטת הרא״ה. אולם הבית יוסף נוטה לומר שאין מחלוקת בדבר זה, ולדעתו כולם מודים שאין להכנס בטלית שהיא למצוה לבית הקברות, אבל כשמצניע את הציציות - לדעת כולם בטל האיסור ועל זה סומכים כל הנכנסים כשציצית בבגדיהם, וכבר נזכרה המחלוקת בפירוש לשון הגמרא ״דלייה״ אם הכוונה להגבהה ולהצנעה או להסרה מוחלטת. אמנם לפי דעת המתירים בציצית לגמרי יש לומר שמפרשים את הלשון ״דלייה״ במובן של הגבהה בלבד, שצריך רק להקפיד שלא לגרור את הציציות על הקברים עצמם, שיש בזה בכל אופן משום לעג לרש.
באשר לקיום מצוות אחרות בבית הקברות כמו נטילת לולב למשל, לדעת האוסרים להכנס עם תפילין אפילו כשהן מוצנעות הרי זה פשוט שיש לאסור את כל המצוות. אבל לדעת המתירים כשמצניעים יתכן שאין איסור לקיים מצוות בבית הקברות, אלא רק להכנס עם מצוות שיש בהן כדי לעורר את הזולת כמו תפילין וציצית שיש ענין להראותן לאחרים, וכמו ספר תורה שקדושתו מחייבת את כל הנמצאים סביבו.

ג. שיטת ההלכה.

לגבי ספר תורה כותב הרמב״ם בהלכות אבל ובהלכות ספר תורה שלא יכנס עמו לבית הקברות. מדבריו משמע שיש איסור בעצם ההכנסה אף על פי שאינו קורא. כך כותב הכסף משנה בהלכות ספר תורה, אולם בהלכות אבל הוא כותב שהאיסור תלוי דוקא בקריאה. דברי הכסף משנה לכאורה סותרים, ואולי יש לומר שבהלכות אבל כותב את דעתו בניגוד לדעת הרמב״ם. עוד יש לדייק שמדובר רק על ספר תורה ולא על ספרים אחרים.
לגבי תפילין יש שינוי בלשון ההלכות, שבהלכות תפילין כותב שלא יכנס בבית הקברות ותפילין בראשו ובהלכות אבל כותב שלא ילך ותפילין בידו. הרדב״ז עומד על כך ומדייק שהאיסור חל גם כשתופס אותם בידו באופן שאינו מקיים שום מצוה, וזה חידוש שלכאורה אין לו מקור בגמרא, ועדיין יש לעיין מהי התשובה לסתירה בין ההלכות. אולי יותר נכון לומר שהרמב״ם מתכוון לתפילין המונחים על ידו כדרך מצותם, ומשמעות הדברים שסובר שאסור לקיים שום מצוה בבית הקברות, גם כשאינה גלויה לעין כתפילין של יד.
לגבי ציצית אין הרמב״ם כותב דבר, ואם אכן הוא סובר שצריך להוריד תפילין של יד ולא רק תפילין של ראש מפני שסובר שאין לקיים שום מצוה בבית הקברות אפילו אינה גלויה אלא מוצנעת - מובן מדוע לא ראה הרמב״ם לפרט את הדין בציצית לאחר שכבר ביאר את הכלל, ויש להבין דבר מתוך דבר.
אולם יש לעיין בשיטת הרמב״ם מהיבט נוסף, שאינו מזכיר כלל את הטעם הנזכר בגמרא שעובר משום לועג לרש, ועוד יש להתבונן במה שמצרף בהלכות ספר תורה את הדין של כניסה לבית הקברות לדין של כניסה לבית המרחץ ובית הכסא וספר תורה בידו. מכאן מדייק בעל עינים למשפט שהרמב״ם אינו מפרש את טעם האיסור מפני כבוד המת אלא מפני כבוד ספר התורה, שכמו שאסור להכניסו למבואות המטונפים - כך אסור להכניסו לבית הקברות. לפי זה מובן שהוא הדין בכל דבר שבקדושה, כמו תפילין, שאסור להכניסם לבית הקברות אפילו החזיקם בידו באופן שאינו מקיים את המצוה. מאידך גיסא, אין שום איסור להכניס את הציצית שאינה חפץ של קדושה, וכנראה מבאר את המעשה שבגמרא שהוא רק מצד מנהג חסידות בעלמא ולא מעיקר הדין.
בעל עינים למשפט מוסיף שיש נפקא מינה בבית הקברות של גוים, שלפי הטעם שפוגע במתים אין לאסור, אבל לפי הטעם שפוגע בספר תורה נותר האיסור במקומו. בין כך ובין כך יש לדייק ממה שכותב הרמב״ם שאסור להכניס את הספר אפילו היה כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו, שהאיסור אינו מתבטל על ידי כיסוי והצנעה.
המחבר בשלחן ערוך חוזר על השיטה שהכל מותר כשאינו גלוי אלא מכוסה, כך בתפילין כמו בציצית, ומוסיף שבציצית מותר לגמרי בבגד העשוי ללבוש ובלבד שלא יגרור את החוטים על הקברות.
אולם לגבי ספר תורה לא התבארה שיטתו, כי בהלכה אחת בסימן שסז כותב שלא יכנס עם ספר תורה ויקרא בו, ובהלכה שניה בסימן רפב כותב כלשון הרמב״ם, שלא יכנס עם ספר תורה בזרועו אף על פי שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, כמו שלא יכנס עם הספר לבית המרחץ או לבית הכסא.
לכאורה יש להסביר שחש לשיטת הרמב״ם לחומרא, אלא שלפי זה היה עליו להחמיר לאסור גם את הכנסת התפילין כשהם מכוסים, ואילו השלחן ערוך מתיר זאת באורח חיים סימן מה.

ד. ליד קברי נשים וקטנים.

בגמרא מדובר על מת בלי לפרט אם הכוונה לאיש שמת או גם לאשה שמתה ולקטן שמת, והצל״ח (ג, ב) כותב שבאמת אין הבדל ונחשב לועג לרש גם כלפי אשה אף על פי שלא היתה מחוייבת גם בחייה לא בתפילין ולא בציצית.
לעומתו כותב בעל ישועות יעקב (סי׳ עא סק״ו, מובא בפתחי תשובה יו״ד סי׳ שסז סק״א) בשם מהריט״ץ שאינו לועג לרש אלא כלפי מי שהיה מחוייב במצוה בחייו, ובעל שדי חמד (מערכת אבילות סי׳ קיג) מקשה שאף מהריט״ץ מסיק לבסוף שאין לחלק בין איש לאשה.
יתכן שמחלוקת זו קשורה בגדרים השונים שהתבארו על הדין של לעג לרש. לפי הרמב״ם הדבר מובן מאליו, שכן התבאר שיש להקפיד בכל האמור בסוגייתנו אפילו בבתי קברות של גוים, אבל לפי הפירושים האחרים שהזהירות היא שלא לפגוע במת יש מקום לספק. עם זאת גם לפי ההסבר שמדובר בסוגייתנו רק על דברים שיש בהם כדי לעורר את הזולת, כמו תפילין וציצית שיש ענין להראותם לאחרים וכמו ספר תורה שקדושתו מחייבת את כל הסובבים, הרי מסתבר שאין שום הבדל בין איש לאשה, כי אף על פי שהאשה אינה חייבת בציצית ובתפילין - רואה היא אותם כשהם מונחים על האיש.
המשנה ברורה (סי׳ כג סק״ה) מכריע על פי בעל אליה רבה והפרי מגדים שבקבר של קטן יש להחמיר שמא נשמת אדם גדול הוא, ולא בקבר אשה שגם בחייה פטורה, והכרעה זו מבוססת על ההנחה שהלעג לרש הוא בעצם העובדה שמקיים מצוות ליד המת.

ה. מידת ההרחקה בבית הקברות וממנו.

בגמרא מבואר שהאיסור הוא בתוך ארבע אמות של מת, ומרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה מדייק בלשון הרמב״ם שגם בבית הקברות אין צורך להרחיק אלא כמידת ארבע אמות מהקבר. אולם הטור (סי׳ מה) כותב שאסור להכנס עם תפילין לבית הקברות או לתוך ארבע אמות של מת, משמע שבבית הקברות האיסור מוחלט ואינו תלוי במרחק של ארבע אמות.
אכן הב״ח מקשה עליו שבגמרא משמע שהמרחק של ארבע אמות נקבע גם לגבי הנכנס לבית הקברות, ומסיק שאפילו הטור אינו מתכוון אלא רק לומר שאין צריכים להרחיק יותר מארבע אמות מהמת עצמו, וקל וחומר שאין צריכים להרחקה גדולה יותר בבית הקברות.
השלחן ערוך כותב בכל ההלכות כלשון הטור, ולכאורה יש לדייק אף בדבריו שמתכוון לאסור בבית הקברות גם כשרחוק יותר מארבע אמות מהקבר עצמו.
הט״ז (סי׳ מה סק״א) מעיר על לשון השלחן ערוך וכותב שיתכן שהטור והשלחן ערוך סוברים שהאיסור בבית הקברות כולו הוא רק כגדר כדי שלא יתקרב לתוך ארבע אמות, אבל מעיקר הדין אין חיוב הרחקה של יותר מארבע אמות. לכן אם אירע שנמצא בבית הקברות בזמן קריאת שמע - ירחיק ארבע אמות מהקברים ויקרא.
לעומתו סובר המגן אברהם שיש לקבל את דברי הטור והשלחן ערוך כפשוטם, שהאיסור הוא על כל השטח של בית הקברות, ויתר על כן יש לדייק בלשון השלחן ערוך ביורה דעה (סי׳ רפב) שיש חיוב הרחקה של ארבע אמות מבית הקברות עצמו. בעל לבושי שרד (על או״ח סי׳ מה) כותב שצריך להרחיק מהקרקע שהוקצה לבית הקברות אפילו עשה מחיצה לשטח כולו, אולם על כך יש להקשות מלשון ההלכה ביורה דעה (סי׳ שסז, ו) שם כותב המחבר בפירוש שאם יש מחיצה מותר אפילו בתוך ארבע אמות לקבר, וזה על פי הרשב״א בתשובה (ח״ג סי׳ ש). לכן כותב בעל מחצית השקל (או״ח סי׳ מה) בדעת המגן אברהם שמרחיק מן השטח שהוקצה לקברות בתנאי שאין מחיצה. נמצא איפוא שיש דין של הרחקת ארבע אמות מהמת עצמו וגם מבית הקברות.

המוליך עצמות המת וספר תורה בדרך

ציון ג. [ד].
גמרא. תנו רבנן: המוליך עצמות ממקום למקום - הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים - מותר, וכדרך שאמרו בעצמות - כך אמרו בספר תורה. אהייא? אילימא ארישא - פשיטא, מי גרע ספר תורה מעצמות?! אלא אסיפא.
היה מהלך ממקום למקום וספר תורה עמו - לא יניח ספר תורה בתוך השק ויניחנו על גבי החמור וירכב עליו, ואם היה מתפחד מן הגנבים - מותר, ואם אין שם פחד - מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך. וכו׳.(רמב״ם ספר תורה י, יא ויורה דעה רפב, ג)
המוליך עצמות ממקום למקום - לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים - מותר.(רמב״ם אבל יד, יד)
המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בשק או בדסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון, אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור - שפיר דמי, ואם היה מתיירא מפני הגנבים והלסטים - מותר.(שו״ע יורה דעה תג, י)

א. ביאור הגמרא.

לפי הנוסח שלפנינו הדיון הוא על האפשרות שירכב עליהם שזה בודאי אסור משום מנהג בזיון, ובכל זאת בשעת הסכנה מותר. לפי זה מובן שאין שום איסור להניחם לאחוריו על החמור, וכך כותבים התוספות (ד״ה וירכב) ומביאים שבירושלמי (הלכה ה) כתוב כך במפורש.
הרי״ף (דף יא, א) כותב לגבי ספר תורה שאם היה מתיירא מפני הגנבים - מותר להניחו על גבי החמור שהוא רוכב עליו, ומדבריו משמע שאין לרכב עליו אפילו בשעת הסכנה, ואין להניחו על גבי החמור עצמו אלא בשעת הסכנה.
רבינו יונה מסביר את שיטת הרי״ף שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בהם בזיון גדול כשיושב עליהם, אולם מקשה עליו מלשון הירושלמי, ולכן רוצה לחלק שהרי״ף נוקט כך לחומרא רק לענין ספר תורה, ולא לענין שאר ספרים שדינם כעצמות שמותר להניחם לאחוריו ובשעת הסכנה אף יושב עליהם, ועליהם מדובר בירושלמי. הלחם משנה (הל׳ אבל) ובעל מעדני יום טוב (אות א) מבארים לפי שיטת רבינו יונה שההשוואה בסוגייתנו בין עצמות המת לספר תורה אינה מוחלטת, אלא בעצמות מותר אף לשבת עליהם ובספר תורה מותר רק להניחו על החמור.
גם הרא״ש (סי׳ ז) דן באפשרות להחמיר בספר תורה לעומת שאר ספרים, אולם נוטה יותר לקבל את הדברים כמשמעות הלשון שמותר להניח הכל לאחוריו ובשעת הסכנה אף לשבת עליהם.
הרא״ש מוסיף שלפי הרי״ף ההשוואה בברייתא בין ספר תורה לעצמות נוגעת רק לסיפא, ומסביר זאת בעל מעדני יום טוב (שם) שמבין בדעת הרי״ף שמותר לרכב אף על ספר תורה בשעת הסכנה, ומחמיר רק שלא בשעת הסכנה שאין להניחו על החמור כלל. אולם לשון הרי״ף נראית יותר כפירוש רבינו יונה.
גם רבינו ירוחם (נ״ב ח״ד) והראבי״ה (סי׳ נט) משווים ספר תורה לשאר ספרים, אבל הנמוקי יוסף מקבל את החילוק ביניהם.

ב. שיטת ההלכה.

בלשון הרמב״ם יש הבדל בין ההלכות; כאשר אין שום פחד הוא כותב בהלכות ספר תורה שמניחו בחיקו כנגד ליבו, ובהלכות אבל כותב רק שלא ירכב על העצמות, ומשמע שאינו צריך לקחתם בחיקו, מכאן שמחלק ביניהם כמו שהתבאר בשיטת הרי״ף. אחרת היא הבנת בעל שלטי הגבורים (אות ד) בדעתו, ולפיה סובר הרמב״ם כתוספות שיכול להניח לאחוריו אף ספר תורה. נראה שמדייק כך מתחילת ההלכה, ומפרש את מה שכותב הרמב״ם בסופה שמניחו בחיקו כנגד ליבו רק בתור מצוה מן המובחר.
מאידך גיסא כאשר יש פחד כותב הרמב״ם בהלכות אבל שמותר לרכב כשהוא יושב על העצמות, אבל בהלכות ספר תורה כותב בשינוי לשון, שמותר להניח את הספר בתוך השק ולהניחו על גבי החמור ולרכב עליו. על דבריו אלה דנים המפרשים למה הוא מתכוון שרוכב עליו, האם הכוונה שרוכב על החמור או על הספר. בפשטות ניתן לומר שכוונתו שמותר אף לרכב כשהוא יושב ממש על הספר, ויוצא שמשווה את ההלכות, אולם הגר״א בסימן רפב (סקי״ב) כותב שספר תורה נקרא בלשון נקבה, כמו שמצינו בקידושין (דף ב, ב) שתורה נקראת לשון נקבה, שכתוב ״תורת ה׳ תמימה״ וגו׳, מכאן שכוונת הרמב״ם לומר שרוכב על החמור והספר מאחוריו. כנגדו מפרש בעל ערוך השלחן (רפב, ו) שהכוונה היא שיושב על השק, שזה בודאי בלשון זכר, ומלבד זה יש להעיר שתורה נקראת בלשון נקבה, אבל ספר תורה נקרא בלשון זכר, והרמב״ם עצמו כותב בהלכה בלשון זכר ״ויניחנו״.
הב״ח נוטה לפרש בשיטת הרמב״ם שיש להשוות את האמור בירושלמי עם האמור בבבלי על ידי הבחנה בדרגות הסכנה: פעמים די במה שמניח את הספר לאחוריו כדי להצילו מהסכנה, ופעמים שלא יוכל להציל אלא אם כן ירכב עליו.
השלחן ערוך כותב בהלכות ספר תורה כלשון הרמב״ם, ובהלכות אבלות מדגיש שמותר מלכתחילה להפשיל את העצמות לאחוריו, מה שאין כן בספר תורה שמלכתחילה לוקחו בחיקו.
הש״ך (רפב סק״ה) כותב כדעת הב״ח שאין לרכב כשהוא יושב על הספר, ובכל אופן במקום של סכנה גדולה מותר אף לשבת עליו כדי להצילו.

מצות לוית המת

ציון ד.
גמרא. אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו - עובר משום ״לועג לרש חרף עושהו״, ואם הלוהו - מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר ״מלוה ה׳ חונן דל...״, ״...ומכבדו חנן אביון״.
הרואה את המת ואינו מלוהו - עובר משום ״לועג לרש״ ובר נידוי הוא, ולפחות ילוונו ארבע אמות.(שו״ע יורה דעה שסא, ג)
רבינו יונה (דף יא, א בדפי הרי״ף) והרא״ש (סי׳ ח) כותבים שחיוב הלויה הוא לפחות של ארבע אמות, ובעל שו״ת יד אליהו (סי׳ כד) מסביר שכוונתם לכגון שיש למת מלוים די צרכו, שאם לא כן חייב ללוותו עד הקבר.
בעל ספר כל בו (סי׳ קיד) כותב שהוא הדין בגוי שמת, והבית יוסף (סי׳ שסז) כותב שזה מפני דרכי שלום, או שהיה מחסידי אומות העולם.
הנמוקי יוסף כותב שיש ראיה מהירושלמי שאם אינו מלווהו מנדים אותו, וכן כותב הרמב״ן בספר תורת האדם (מהד׳ שעוועל עמ׳ עה), ומוכיח זאת ממסכת מועד קטן (דף כז, ב), שם מסופר על רב המנונא שבא לעיר וראה שעוסקים במלאכתם כשיש מת בעיר ורצה לנדותם, עד שהודיעו לו שיש חבורה העוסקת בצרכי המת. נמצא איפוא שכל שנמנע מטיפול והלויה כשאין מלוים די צרכו - חייב נידוי.
הרמב״ם אינו מביא את לשון הגמרא שבסוגייתנו, אולם בהלכות אבל (פרק יד, ט-יא) כותב את החיוב להתעסק בהוצאת המת ואת כל פרטיו על פי מה שהתבאר במסכת מועד קטן (שם).
הטור מביא את לשון הגמרא ומפנה לעיין במה שכותב בסימן שמג, שם מדובר על כך שמנדים את העוסקים במלאכה בזמן שיש מת בעיר, ומדייק הבית יוסף (סי׳ שסא) שכוונת הטור לרמוז שחיוב הלויה הוא רק כשמוציאים את המת לקבורה, ולא כמו שכותב רבינו יונה שחייבים ללוותו אפילו כשאינם נושאים את המת לקבורה, ולכן הטור מפנה לדבריו בסימן שמג שם הוא עוסק בהלכות הקבורה עצמה.
עוד יש לדון אם החיוב בלויה חל גם כשאינו רואה את המת ורק יודע על קיומו, והבית שמואל (אה״ע סי׳ סה סק״ג) כותב בפשטות על לשון הברייתא שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה שחייב אפילו אם אינו רואה. אולם אפשר שניתן לחלק בין מי שמבטל בשביל להתעסק בצרכי המת ממש לבין מי שהולך רק ללוות, וכן היא הלשון בסוגייתנו שמדובר על הרואה את המת.
הנצי״ב דן באותו ענין בהעמק שאלה (שאילתא יד, ב ושאילתא לד, ב) וכותב שהמצוה ללוות את המת ולבטל לשם כך תלמוד תורה אינה אלא כשרואה את המת, ומוכיח זאת מהברייתא במסכת שמחות (פרק יא) שם אמרו על רבי יהודה בר אלעאי שכאשר ראה את המת עובר היה אומר לתלמידים לבטל את תלמודם מפני שהמעשה קודם.
ואין מברכין, כלומר, אין צורך שיברכו אחרים עליו (בשבילו), ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה. ואילו בשבת הריהו מיסב לסעודות שבת כדרכו, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו המצוות הכרוכות בסעודות שבת — נתחייב בכל המצוות כולן.
And there is no need for others to recite a blessing beforehand on his behalf, nor do others invite him to join in Grace after Meals, as he cannot be a member of the quorum of three required to recite the formula. He is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. On Shabbat, however, he reclines at the meal as per his custom, and eats meat and drinks wine, and recites blessings and recites the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals, and others may recite blessings on his behalf and invite him to join in Grace after Meals, and he is obligated in all mitzvot mentioned in the Torah. Rabban Shimon ben Gamliel says: Just as he is obligated on Shabbat to fulfill these mitzvot associated with Shabbat meals, he is obligated to fulfill all mitzvot.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״ירשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וא״רוְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי בֵּינַיְיהוּ – תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

Rabbi Yoḥanan said: What is the practical difference between the apparently identical statements of Rabban Shimon ben Gamliel and the first tanna? The practical difference between them is with regard to conjugal relations. The first tanna holds that although there is no mourning on Shabbat, since refraining from addressing his wife’s conjugal rights would not be a public display of mourning, conjugal relations are prohibited. Rabban Shimon ben Gamliel holds that since there is no mourning on Shabbat, he must fulfill the mitzva of addressing his wife’s conjugal rights.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תשמיש המטה איכא בינייהו – לר״ש חייב אבל בעונה בשבת.
תשמיש המטה איכא ביניהו – פיר׳ לתנא קמא פטור לרשב״ג חייב.⁠א
ירושל׳:⁠ב רשב״ג אומ׳ הואיל והיתרתה לו כל אילו חייב הוא בשאר כל מצותיה של תורה, אם חיי שעה היתרתה לו חיי העולם לא תתיר לו. אמ׳ ר׳ יחודה בן פזי בשם ר׳ יהושע בן לוי הלכה כרשב״ג.
א. ב״פירוש קדמון״ נוסף: ״פי׳ מפני שחייב הוא בעונת אשתו כדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. רשז״ל, לרבן גמליאל בשבת חייב אבל (בעונג [בעונה]״.
ב. בפרקין, עי״ש, והובא בתר״י כאן.
תשמיש המטה איכא בינייהו. גרסינן בירושלמי (שם): רבי יהודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואינו נראה כן בגמרין, דהא אמרינן במועד קטן (מועד קטן כד.) דברים שבצנעה נוהג. ואמרינן נמי בריש פרק קמא דכתובות (כתובות ד.) בועל בעילת מצוה ופורש וכו׳, מסייע ליה לר׳ יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ יוחנן: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם, בין רבן שמעון בן גמליאל והתנא הראשון], שלכאורה זהים דבריהם — תשמיש המטה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]. שרבן שמעון בן גמליאל סבור שמאחר שאין אבילות בשבת, חייב האבל לקיים בשבת גם את מצוות עונה עם אשתו, אף על פי שאם ימנע מכך לא ייראה הדבר לרבים כאבילות, שהרי אין זו אבילות בפרהסיה.
Rabbi Yoḥanan said: What is the practical difference between the apparently identical statements of Rabban Shimon ben Gamliel and the first tanna? The practical difference between them is with regard to conjugal relations. The first tanna holds that although there is no mourning on Shabbat, since refraining from addressing his wife’s conjugal rights would not be a public display of mourning, conjugal relations are prohibited. Rabban Shimon ben Gamliel holds that since there is no mourning on Shabbat, he must fulfill the mitzva of addressing his wife’s conjugal rights.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) קָתָנֵי מִיהַת פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה! אָמַר רַב פָּפָּא: תַּרְגְּמָא אַמַּחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ, כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי. שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית כ״ג:ג׳} ״וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ״, וְנֶאֱמַר: ״וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי״, כָּל זְמַן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי.

In any event, the baraita teaches that one is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. This is an apparent contradiction of our mishna which states that one is exempt only when the deceased is laid before him. To resolve this contradiction, Rav Pappa said: Explain the baraita as applicable only to the particular case when one turns his face away and eats, with the deceased laid out before him. In the other cases, when he is in a different room, he is obligated in all mitzvot. Rav Ashi says: The phrase: The deceased is laid out before him, is not to be taken literally, but rather, since it is incumbent upon him to bury the deceased, and he is not yet buried, it is as if he is laid out before him, as it is stated: “And Abraham rose up from before his dead” (Genesis 23:3), and when Abraham speaks with the Hittites, it is stated: “So that I may bury my dead from before me” (Genesis 23:4). As long as it is incumbent upon him to bury him, it is as he is laid out before him.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קתני מיהת פטור מק״ש ומכל ברכות – ואפילו כשהוא אוכל בבית חבירו.
תרגמא – להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל.
רב אשי אמר – לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו.
ויקם אברהם וגו׳ וכתיב ואקברה מתי מלפני – וההיא שעתא לאו לפניו הוה.
[קתני מיהת פטור מקריאת שמע] – פיר׳ דקתני דפטור מקרית שמע ואפי׳ בבית חבירו, אמ׳ ר׳ פפא תרגומה אמחזיר פניו ואוכל – פיר׳ הא דקתני פטור לאו אבית חבירו (אמ׳ ר׳ פפא) אלא במחזיר פניו. היינו (היינו מוטב) [מוטל] לפניו.⁠א
א. ראה פירש״י.
רב אשי אמר מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. הורו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה, במי שמת בתפיסה ביד המושל שאינו מניח לקוברו שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאין מוטל עליהם לקוברו, דומה למה שאמרו בירושלמי בפרק בתרא דמועד קטן (פ״ג, ה״ה) במת שמפנין אותו מקבר לקבר שאין מונים לו משיסתם הגולל הראשון אלא מן השני, ומסתמא פסקה אנינות משנקבר בראשון, וגם זה מכיון שאין מוטל עליהם לקוברו אין כאן אנינות. ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר, ואינו דומה למי שנתיאשו עליו לקוברו שחלה עליהם אבלות מאותה שעה, דהתם נתיאשו, אבל כאן עדיין לא נתיאשו שעדיין מצפים אולי יתרצה המושל ויקבר.
רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי – מעשה באחד שתפסו המושל ומת בתוך התפיסה ולא נתנו המושל לקבורה כמה ימים ופסק ר״י ז״ל שאין אנינות חל על הקרובים דלא קרינן כי האי גוונא מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין עליהם לקברו, ומכל מקום. אין לדמותו לנתיאשו מלקברו לענין שיחול עליהם אבילות כגון בהרוגי ביתר דהתם ודאי נתיאשו לקוברן ע״פ המלכות ומיד חלה עליהם אבלות וכן בדביתהו דר׳ אלעזר ב״ר שמעון כיון שלא היה עומד ליקבר חלה עליהם אבלות מיד אבל האי עובדא נהי שאין בידם להוציאו מן הכותים מ״מ אינן מתיאשין לגמרי מקבורתו ומצפים לישועת השם אולי יתרצה המושל ליתנו לקבור׳ ואוננין מיהא לא הוו כיון שאין יכולים להתעסק בקבורתו, ואפילו למאן דאסר תשמיש המטה בשבת למי שמתו מוטל לפניו שאני התם דשייך ביה קצת עסק קבורה להחשיך על התחום כדאיתא בירושלמי [ודמיא להא דאיתא בירושלמי] פרק בתרא דמועד קטן דמת שמפנין אותו מקבר לקבר כשהיה בדעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו אבלות משיסתום הגולל הראשון אלא משיסתום הגולל השני, ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסק האנינות, וגם אונן שעומד בבית האסורים לא גרע מנמסר לכתפים כיון שאין מוטל עליו לקברו וכשנפטרה אחות ר״ת הודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין ונתן טעם לדבריו דכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ולפי טעם זה אף אם היה בעיר הי׳ מותר ומילת׳ דתמיהא היא דא״כ לא נהיגא אנינות אלא בבנים שחייבין בקבורת אביהם ולא באביו ולא באחיו ולישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא כל המתאבלין הוו נמי [כמו כן] אוננין:
ומכל מצות האמורות בתורה – אמרו שפעם אחת היה רבינו יהודא אונן (ואבל) [ואכל] בלא הבדלה ואמרו לו תלמידיו נבדיל לפניך ותצא בשמיעה א״ל הא אמרינן בירושלמי שאם ברכו לפניו אין עונה אחריהם אמן ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה הא אמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהיה אמש פטור משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור שכן מצינו בפ״ק דחגיגה (דף ט׳) חגר שנתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון מלעלות לרגל ידחה ושוב אינו חייב וס״ת בזרועו וקורא. ה״ה בעל פה שאסור לקרות:
א״ר פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל – כלומר הא דקתני ופטור מק״ש וכו׳ לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית. רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי.
אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל – כלומר הא דקתני ופטור מק״שׁ וכו׳ לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית:
רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו – כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קתני מיהת [מכל מקום שנינו] שפטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, והדברים סותרים לכאורה את שיטת משנתנו שאינו פטור אלא כאשר מתו מוטל לפניו! וכדי לתרץ את הסתירה אמר רב פפא: תרגמא [הסבר אותה, את הברייתא] במקרה המיוחד שמחזיר פניו ואוכל, שאף שמחזיר פניו, בעצם מתו מוטל לפניו, ואולם בשאר המקרים, וכגון שהוא בבית אחר — חייב בכל המצוות. רב אשי אמר: יש לפרש את הביטוי ״מתו מוטל לפניו״ לאו דווקא במשמעותו המילולית, אלא כיון שמוטל עליו לקוברו ועדיין לא נקבר, הרי זה כמוטל לפניו דמי [נחשב]. כפי שנאמר: ״ויקם אברהם מעל פני מתו״ (בראשית כג, ג), וגם כאשר מדבר אברהם עם בני חת נאמר: ״ואקברה מתי מלפני״ (שם ד), הרי שכל זמן שמוטל עליו לקברו הריהו כמוטל לפניו דמי [נחשב].
In any event, the baraita teaches that one is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. This is an apparent contradiction of our mishna which states that one is exempt only when the deceased is laid before him. To resolve this contradiction, Rav Pappa said: Explain the baraita as applicable only to the particular case when one turns his face away and eats, with the deceased laid out before him. In the other cases, when he is in a different room, he is obligated in all mitzvot. Rav Ashi says: The phrase: The deceased is laid out before him, is not to be taken literally, but rather, since it is incumbent upon him to bury the deceased, and he is not yet buried, it is as if he is laid out before him, as it is stated: “And Abraham rose up from before his dead” (Genesis 23:3), and when Abraham speaks with the Hittites, it is stated: “So that I may bury my dead from before me” (Genesis 23:4). As long as it is incumbent upon him to bury him, it is as he is laid out before him.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵתוֹ – אִין, אֲבָל מְשַׁמְּרוֹ – לָא.

From the mishna one can infer that when his deceased relative is laid out before him, yes, he is exempt from mitzvot. But, if it is not his relative and he is only watching over the deceased, no, he is not exempt.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משמרו – אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א מן המשנה אפשר להבין כי מתו דווקא, כלומר, אדם מבני משפחתו — אין [כן], הריהו פטור מן המצוות, אבל אם אינו קרובו אלא שהוא רק משמרו למת — לא נפטר בכגון זה מן המצוות.
From the mishna one can infer that when his deceased relative is laid out before him, yes, he is exempt from mitzvot. But, if it is not his relative and he is only watching over the deceased, no, he is not exempt.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהָתַנְיָא: הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ – פָּטוּר מק״שמִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה! מְשַׁמְּרוֹ, אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ, מֵתוֹ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ.

The Gemara challenges: Wasn’t it taught in a baraita: One who watches over the deceased, even if it is not his deceased relative, is exempt from the recitation of Shema, from prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah? The Gemara responds that these two sources should not be understood as contradictory, but as complementary. In both the cases, he is exempt; where one watches over the deceased, but it is not his deceased relative, as well as the case where it is his deceased relative, but he is not watching over the deceased.
רי״ףההשלמהרא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא המשמר את המת אע״פ שאינו מתו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. היו שנים זה משמר וזה קורא, בן עזאי אומר היו באין בספינה מניחו בזוית זו ומתפלל בזוית אחרת. ולית הלכתא כותיה, דחיישינן לעכברים. ר׳ חייא ור׳ נתן הוו אזלי בבית הקברות הוה שדיא תכלתי׳ דר׳ (ו)⁠נתן על קבריהם א״ל ר׳ חייא דלייה שלא יאמרו למחר באים אצליגו ועכשו מחרפין אותנו. משמע מהכא שאין עושין ציצית לתכריכי המת. ותניא נמי באבל רבתי אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי. וקשיא הא דגרסינן במנחות בפרק התכלת אמר רב טובי בר קסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה, מאי טעמא, אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום דכתיב לועג לרש. ומדקאמר רמינן ליה ולא קאמר רמינן מיניה, אלמא מטילין ליה קאמר, וקשיין אהדדי. וכתב הרב בעל המאור במסכת מועד קטן שמעתי בשם הרב ר׳ יצחק בר׳ מלכי צדק הלכה למעשה.
כשנושאין את המת לבית הקברות מוציאין טלית שהניח לתכריכין מן הקופסא. והוא אין לה ציצית, מפני שעשאוה לכבוד ולא לכסות, וכורכין בו את המת. ואותה שעה מטילין לה ציצית, שלא יהיו נושאי המטה מעוטפין בטליתותיהם מצוצייצין בציצית שלהן והוא הולך בלא ציצית, ונראה כעובר משום לועג לרש. וכשגונזין אותו בקברו מתירין לו ציצית. לקיים דברי ר׳ יוחנן דאמר מצות בטלות לעתיד לבוא. כל זה כתב הרב ז״ל. ואע״ג דאשכחן במתי מדבר שהיה להם ציצית בפרק המוכר את הספינה, שאני התם מפני שהיו קוברין את עצמן בחייהם ולא היו יודעים אם יקומו.
תנו רבנן המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא. פי׳ ומתניתין דקתני מתו משום דמתו אף על פי שאינו משמרו פטורא.
א. כ״ה בגמ׳. ועיין הערה 7.
פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. אמרו שפעם אחת היה ר״י ז״ל אונן ואכל בלא הבדלה. א״ל תלמידיו ונבדיל לפניך. אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן. ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה האמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני. שכן מצינו בפרק קמא דחגיגה (חגיגה ט.) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב ביום שני. וה״ר מאיר ז״ל דנורנבערג כתב בהלכות שמחות שלו מי שיש לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצאי שבת נ״ל שמותר לאכול בלא הבדלה. דאמרינן בפ׳ מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות שבתורה. ואמרינן עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל דהא קי״ל בערבי פסחים (קו:) וקז. טעם מבדיל. ואמרי׳ נמי מי שלא הבדיל במ״ש מבדיל והולך כל השבת כולה. והא דאמרינן בפרק מי שמתו נושאי המטה וחילופיהן וכו׳ עד אלו ואלו פטורין מן התפלה ופירש״י וזה לשונו פטורין מן התפלה דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להן עוד שהות ול״נ שאין זה לשון פטורין. ואין להקשות על דברי מפרש״י דמשמע כיון שפטורין ההיא שעתא פטורין עולמית. דהא ודאי ליתא דמי לא מודה רש״י דאם קברו את המת ויש שהות ביום שיוכלו להתפלל שמתפללין ועד כאן {ס״א על כרחך} לא פליגי רבותיו והוא אלא שלפי רבותיו אם הגיע זמן התפלה ויכול לעסוק ועדיין יש להן שהות להתפלל יעסקו בו ואם לאו לא יבטלו מתפלה. ולפירש״י אפי׳ אם יעבור זמן התפלה יתעסקו בו. וא״כ בנדון זה כיון דזמן ההבדלה כל יום המחרת וכל השבת כולה אע״פ שלא היה יכול להבדיל קודם שנקבר מתו יבדיל לאחר שנקבר מתו כדפרישית. ואין לומר כיון שאין יכול להבדיל לא יאכל. דהא אמרינן דאינו מברך ואינו מזמן אפילו הכי אוכל ואפילו אם שמע מאחרים שהבדילו במ״ש אינו עולה לו כיון דבההיא שעתא לאו בר חיובא הוא וצריך למחר לחזור לברך ולהבדיל מיהו אינו מברך על הבשמים ועל המאור. שמעתי שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל. ואין נראה לי כלל אלא כדפרישית. ושוב הגיד לי הר״ז הלוי ז״ל משפיר״א בשם ה״ר יקותיאל משפיר״א שמצא גדול אחד שכ׳ כדברי ואת שמו לא הגיד לי ע״כ לשון ר״מ ז״ל. ונ״ל כדברי ר׳ יהודה דהא דאמרינן בע״פ מי שלא הבדיל במ״ש מבדיל והולך כל השבת כולה. היינו כשלא היה לו יין במ״ש או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל. אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב הבדלה היה פטור נפטר לגמרי ותו לא מיחייב. ודמיא לגמרי לההיא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני:
ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו ומזמנין עליו וחייב בק״ש ובתפלה ובכל מצות האמורות בתורה רשב״ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. בירושלמי פסק כרשב״ג. ובה״ג כתב דהלכה כת״ק דאסור. ולא שייך כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל אבלות עליה ואם איתא דגמ׳ דידן סבר דהלכה כרשב״ג הוה פסק כוותיה:
קתני מיהא אוכל בבית אחר ואפ״ה פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין. אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי דכתיב ואקברה מתי מלפני אטו ההיא שעתא קמיה הות רמיא אלא כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי:
המשמר את המת אף על פי שאינו מתו – פי׳ שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא.
המשמר את המת אף על פי שאינו מתו – פירוש שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל כך מקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה! על כך משיבים שאין לראות דברים אלה כסותרים, כי אם כמשלימים זה את זה. וכן יש להבינם: משמרו, המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, וכן באופן שהוא מתו אף על פי שאינו משמרו — שניהם פטורים.
The Gemara challenges: Wasn’t it taught in a baraita: One who watches over the deceased, even if it is not his deceased relative, is exempt from the recitation of Shema, from prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah? The Gemara responds that these two sources should not be understood as contradictory, but as complementary. In both the cases, he is exempt; where one watches over the deceased, but it is not his deceased relative, as well as the case where it is his deceased relative, but he is not watching over the deceased.
רי״ףההשלמהרא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מֵתוֹ וּמְשַׁמְּרוֹ – אִין, אֲבָל מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – לָא. וְהָתַנְיָא: אלֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן – עוֹבֵר מִשּׁוּם {משלי י״ז:ה׳} ״לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ״.

The Gemara further challenges: We concluded that, in both cases, if it is his deceased relative or if he was watching over the unrelated deceased, he is exempt from mitzvot. However, one walking in a cemetery is not exempt. Wasn’t it taught explicitly in a baraita: One may not walk in a cemetery with phylacteries on his head and a Torah scroll in his arm and read from it? If one does so he commits a transgression due to the verse: “He who mocks the poor blasphemes his Creator” (Proverbs 17:5). As the deceased is incapable of fulfilling mitzvot, fulfilling a mitzva in his presence is seen as mocking him.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וספר תורה בזרועו וקורא – והוא הדין דעל פה אסור לקרות.
וספר תורה בזרועו וקורא בו. לאו דוקא, אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום לועג לרש וכו׳. לפי שג״ח לעשירים מצפה לתשלום גמול משא״כ ג״ח לרש וע״כ קרא ג״ח למתים כאלו עושה חסד לרשים כמ״ש חסד ואמת דג״ח שעושים עם המת הוא ג״ח של אמת והיינו לועג לרש וגו׳ כאלו גם עושהו לא יוכל לשלם לו ואמר שאם מלוהו אמר הכתוב מלוה ה׳ חונן דל גם שהמת לא יוכל לשלם לו כדל הזה קאמר בסיפיה דההוא קרא וגמולו ישלם לו הקב״ה דהיינו כאלו מלוה ה׳ וק״ל:
א.
פסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ אבל ה״ב) וז״ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר עכ״ל. ומבואר שהרמב״ם סובר שאין איסורי אבילות חלין לפני הקבורה. וצ״ל לשיטתו דלשיטת הת״ק הרבנן גזרו איסור מיוחד בפ״ע דתשמיש המטה על אונן ואינו איסור תשמיש שחל מדין איסורי אבילות, ולכן אע״פ שאין איסורי אנינות נוהגים בשבת מ״מ נאסר בתשמיש המטה דהוי איסור מיוחד בפ״ע. אמנם צ״ע לשיטת הרמב״ן (בתורת האדם עמ׳ רי״ב בהוצאת שעוועל) הסובר שחלין איסורי אבילות משעת מיתה (חוץ מנעילת הסנדל וכפיית המטה ועטיפת הראש דהויין קיומי אבילות בקום ועשה), דלשיטתו י״ל שאונן אסור בתשמיש המטה בשבת מדין אבילות, ולפי״ז צ״ע מדוע לדעת רשב״ג הותר תשמיש המטה בשבת, דנהי דבשבת ליכא חלות אנינות מכל מקום חלין בשבת חלות אבילות ואיסורי אבילות, וצ״עא.
ב.
מבואר בגמרא שאין אנינות בשבת, ויעויין בתוס׳ (דף יז: ד״ה ואינו) ובשיעורים שם דנתבאר דליכא מצות קבורה בשבת ומשו״ה ליכא אנינות בשבת. דרק מי שמתו מוטל עליו לקוברו הוי אונן, ובשבת אינו חייב לקוברו ואפילו ע״י עממין ומשו״ה ליכא אנינות בשבת. וכן נמי משמע מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ יו״ט הל׳ כ״ג) שהביא את ההיתר לקבור ע״י עממין רק בנוגע ליו״ט ולא בשבת ולכן פסק הרמב״ם (פ״ד מהל׳ אבל ה״ו) שאין דיני אנינות חלין כלל בשבת משום שאי אפשר לקבור בשבת משא״כ ביו״ט שקוברין ע״י עממין. ונראה דבשבת הריהו פטור ממצות קבורה ובשבת לא התירו קבורה ע״י עממין כמו שהתירו ביו״ט משום ששבת מופקעת מקבורת ישראל, ודין זה חל מחמת קדושת השבת ולא רק משום איסור מלאכה, דחל איסור מיוחד שיהודי יקבר בשבת. ומשו״ה אסור לקבור בשבת אף ע״י עממין וכל חיוב הקבורה פקע בשבת, ולכן אין אנינות בשבת דהמחייב דאנינות הוא חיוב הקבורהב.
גמ׳. וז״ל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס״ת בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו עכ״ל. יש להסתפק האם חל איסור לועג לרש דוקא כשמקיים מצוה בפני המת או אף אם אוחז חפצא של מצוה בפני המת. ומלשון הגמ׳ ״לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס״ת בזרועו וקורא״ משמע דליכא איסור אא״כ מקיים מצוה בפני המת. וכן משמע מהגמ׳ לקמן (יח.) ״רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן, א״ל רבי חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו״, ומבואר דאם מכסין הציצית אינו עובר משום לועג לרש דאינו מקיים מצוה בפרהסיא בפני המת. וכן משמע מתוס׳ (ד״ה ספר) דאפילו לקרות בעל פה אסור משום דמקיים מצות ת״ת בפני המת. ולפי״ז מבואר היטב הא דאיתא בב״ק (דף יז.) ״ת״ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה וכו׳ שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה״, דאין בזה משום לועג לרש דלא קיימו מצוה בפני המת.
אמנם יעויין ברמב״ם (פי״ד מהל׳ אבל הי״ג) וז״ל לא ילך אדם בתוך ד׳ אמות של קבר ותפילין בידו וס״ת בזרועו עכ״ל, ומלשון הרמב״ם משמע דאיכא איסור לועג לרש כשאוחז תפילין וס״ת בידו אע״פ שאינו מקיים מצוה באותה שעה (וכן פירש הרדב״ז שם, ועיין בכסף משנה ובלח״מ שם), וכן משמע ממש״כ הרמב״ם (פ״י מהל׳ ס״ת ה״ו) וז״ל לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות עכ״לג. ומתבאר מזה שהרמב״ם סובר דחל איסור לועג לרש משום שמביא חפצא של מצוה בפני המת והאיסור דלועג לרש אינו תלוי בגברא המקיים מצוה בפני המת. ולפי״ז צ״ל דהטעם שהותר להניח ס״ת על מטתו של חזקיה הוא משום שאמרו ״קיים את זה מה שכתוב בזה״, ולפיכך לא היה בזה איסור דלועג לרש דאדרבה כיבדוהו ע״י שהניחו ס״ת על מטתוד.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ תפילין הכ״ג) וז״ל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואפילו בתוך ד׳ אמות של מת או בתוך ד׳ אמות של קבר צריך לחלוץ תפילין עד שירחיק ד׳ אמות עכ״ל. ומשמע שהרמב״ם סובר דעובר באיסור לועג לרש כשמקיים מצוה בפני המת. וכן משמע ממש״כ ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ק״ש ה״ב) ״אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע״פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ד׳ אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות וכל מי שקורא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא״. והשיג עליו הראב״ד ״אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום״, וביאר הכס״מ בכוונת השגתו ״וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא״.
ונראה דהרמב״ם סובר דיש איסור מסוים לקיים מצוה דדבר שבקדושה בתוך ד׳ אמות של המת משום דאינו מקום טהרה, והוי חסרון מצד המקום דלא הוי מקום הראוי לק״ש ולקיום מצות דברים שבקדושה, בדומה למקום ערוה שאסור לקרוא בו ק״ש מדין ולא יראה בך ערות דבר. ולפי״ז מבואר הטעם למה כלל הרמב״ם דין זה דלא יקרא ק״ש בבית הקברות ביחד עם ההלכה שלא יקרא ק״ש בבית הכסא ובבית המרחץ, משום דסובר דהלכה אחת הן - דבעינן מקום הראוי לק״ש. ומשום כך פסק הרמב״ם שאם קרא ק״ש בבית הקברות צריך לחזור ולקרות כדין הקורא ק״ש במקום שאין ראוי לקרות בו. דבנוסף לאיסור לועג לרש ס״ל להרמב״ם דיש איסור לקרוא ק״ש בבית הקברות משום דהוי מקום שאינו ראוי לקריאה.
א. לכאורה מוכח מכאן דאפילו לרמב״ן אין המיתה מחייבת איסורי אבילות אלא הקבורה בלבד מחייבת אבילות, והא דאונן דעלמא נאסר באיסורי אבל הוא מדיני אנינות ולא מדין אבילות, ובשבת דליכא אנינות הריהו מותר בכל לפי רשב״ג.
ב. עיין בתוס׳ ב״ק (דף פא. ד״ה אומר) וברמב״ן במס׳ שבת (דף צד: ד״ה שרי), ובתורת האדם עמ׳ פ׳ דפוס ווילנא. וע״ע ברמב״ן למס׳ שבת (דף קנא. ד״ה מתני׳) שכתב בשם הגאונים שאם חפרו גויים קבר בשבת בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית משום דגנאי למת להקבר בקבר שחיללו עליו את השבת ואפילו שחופרי הקבר היו עממין.
ג. ועיין בכס״מ שביאר שטעמו משום לועג לרש אלא דסובר דאף אחיזת ס״ת אע״פ שאינו קורא בו מצוה היא, ועיין בשו״ע יו״ד סימן רפ״ב ס״ד ובש״ך ס״ק ו׳.
ד. ועיין בר״י מיגש (הובא בשטמ״ק ב״ק דף טז:) דליכא איסור לועג לרש אם מתכוונים לכבודו של המת, ואסור לעסוק בד״ת בפני המת היכא שמתכוונים להנאת עצמן אמנם אם מתכוונים לכבדו מותר, ולכן ליכא משום לועג לרש בזה שהושיבו ישיבה על קברו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מקשים: הגענו איפוא למסקנה שמתו, אם מת לו מת, או שהיה משמרו את המת — אין [כן], הוא פטור מן המצוות, אבל המהלך בבית הקברותלא יהא פטור. והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו. ואם עושה כןעובר משום ״לועג לרש חרף עושהו״ (משלי יז, ה), שהמת אינו יכול לקיים מצוות, והוא בקיום המצוה בפניו נראה כלועג למת.
The Gemara further challenges: We concluded that, in both cases, if it is his deceased relative or if he was watching over the unrelated deceased, he is exempt from mitzvot. However, one walking in a cemetery is not exempt. Wasn’t it taught explicitly in a baraita: One may not walk in a cemetery with phylacteries on his head and a Torah scroll in his arm and read from it? If one does so he commits a transgression due to the verse: “He who mocks the poor blasphemes his Creator” (Proverbs 17:5). As the deceased is incapable of fulfilling mitzvot, fulfilling a mitzva in his presence is seen as mocking him.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָתָם, תּוֹךְ אַרְבַּע [אַמּוֹת] הוּא דְאָסוּר, חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב. דְּאָמַר מָר מֵת תּוֹפֵס ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת לק״שלִקְרִיאַת שְׁמַע. הָכָא, חוּץ לד׳לְאַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי פָּטוּר.:

The Gemara answers: There, when one walks in a cemetery, within four cubits of a grave, that is prohibited. However, beyond four cubits from a grave, one is obligated in prayer and phylacteries. As the Master said: The deceased occupies four cubits with regard to the exemption from the recitation of Shema. One who walks within four cubits of the deceased is exempt. Here, however, in the case where it is either his deceased relative or he is watching over an unrelated deceased, beyond four cubits he is also exempt.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאמר מר מת תופש ד׳ אמות לקרית שמע. עיקרה במסכתא סוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מג) כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ אליעזר בן יעקב מת תופש ד׳ אמות לקרית שמע דכתיב (משלי י״ז:ה׳) לועג לרש חרף עושהו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תופס ד׳ אמות לק״ש – שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש.
התם תוך ד׳ אמות אסור – שהמת תופס ד׳ אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ד׳ אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו.
כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים – יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם התם תוך ד׳ הוא דאסור חוץ לד״א חייב כו׳ הכא חוץ לד׳ אמות נמי פטור. מכאן דקדקו התוס׳ במ״ק והרא״ש בשמעתין דפטור בחוץ לד״א היינו אסור דומיא דרישא דתוך ד׳ דקתני אסור ומקשי׳ מכאן על פי׳ רש״י דלעיל שכתב דהא דאינו מברך ואינו מזמן היינו דאין צריך אמנם כבר כתבתי דרש״י ז״ל לא פי׳ כן אלא לפי סברת המקשה וכמ״ש באריכות מה שא״כ למסקנא דרב אשי דמתני׳ וברייתא חדא מילתא היא דמוטל לפניו כמוטל עליו לקוברו נראה דרש״י גופא מודה דהא דקתני דאינו מברך ואינו מזמן היינו דאיסורא נמי איכא דאפילו כשיש לו מי שישא משאו אפילו הכי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא ומצוה בו יותר מבשלוחו מש״ה אין רשאי להחמיר על עצמו דנקרא הדיוט כיון שהתורה פטרתו כנ״ל:
והשתא דאתינא להכי יש ליישב רישא וסיפא דירושלמי שכתבו התוס׳ בד״ה ואינו מברך דקשיין אהדדי דמעיקרא קאמר דבי״ט פטור כיון שזקוק להביא ארון ותכריכים כדתנן מחשיכים על התחום ובסיפא קתני דבשבת מברך ועונין אחריו אמן ולמאי דפרישית לק״מ דכיון דהא דקתני רישא דבחול אינו מברך ואינו מזמן היינו דאיכא איסורא ומטעמא דפרישית דאפילו יש לו מי שישא אפ״ה מצוה בו יותר מבשלוחו ובהא מסיק שפיר בד״א בחול אבל בשבת מברך ועונים אחריו אמן דאף ע״ג דבשבת שייך נמי יש צורכי מת כיון שרשאי להחשיך על התחום מ״מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהחשיך על תחום על ידי שלוחו ליכא איסורא ורשאי לברך ולעשות כל המצות ונראה ברור דלא שייך ה״ט דמצוה בו יותר מבשלוחו כיון דאינו עוסק בעיקר המצוה אלא במכשירי מצוה בעלמא להחשיך כדי להביא וכה״ג אין לחלק בין בו לשלוחו ומש״ה רשאי להחמיר אם ירצה ולפ״ז מתוקמי שפיר נמי כל הנך ברייתא דמייתי בירושלמי דבי״ט פטור משופר ומלולב דהא ודאי שפיר קתני פטור אם אינו רוצה להחמיר דהכי משמע לשון פטור והיינו משום דאפ״ה עוסק במצוה מיקרי אם יתעסק בעצמו דהכי קושטא דמילתא דכל שלוחי מצוה פטורין אפילו במכשירין כדמשמע לישנא דקאזיל לדבר מצוה כן נ״ל נכון ותו לא מידי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך מתרצים: התם [שם, העובר בבית הקברות] תוך ארבע אמות לקבר המת הוא שאסור, אבל חוץ לארבע אמות מן המת — חייב בתפילה ובתפילין. שאמר מר [החכם]: מת תופס ארבע אמות לענין הפטור מקריאת שמע למהלך באותן ארבע אמות. ואילו הכא [כאן] שהיה זה מתו או שהיה משמר את המת חוץ לארבע אמות נמי [גם כן] פטור.
The Gemara answers: There, when one walks in a cemetery, within four cubits of a grave, that is prohibited. However, beyond four cubits from a grave, one is obligated in prayer and phylacteries. As the Master said: The deceased occupies four cubits with regard to the exemption from the recitation of Shema. One who walks within four cubits of the deceased is exempt. Here, however, in the case where it is either his deceased relative or he is watching over an unrelated deceased, beyond four cubits he is also exempt.
ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גּוּפָא. בהַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ – פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הָיוּ שְׁנַיִם – זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא, וְזֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה – מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ, וּמִתְפַּלְּלִין שְׁנֵיהֶם בְּזָוִית אַחֶרֶת.

The Gemara discusses the matter of the baraita itself. It was taught in the baraita: One who watches over the deceased, even though it is not his dead relative, is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. The baraita continues: If two individuals were watching over the deceased, this one watches and that one recites Shema, and then that one watches and this one recites Shema. Ben Azzai says: If they were traveling with the deceased on a boat, they are permitted to set the deceased down in this corner of the boat and both pray in another corner of the boat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטור מק״ש – משום דעוסק במצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב מעתה באים לדון באותה ברייתא גופא [לגופה]. שנינו בה שהמשמר את המת אף על פי שאינו מתופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ובהמשך דבריה אומרת הברייתא שאם היו שנים, שני אנשים, משמרים את המת — זה, אחד מהם, משמר אותו, וזה, האחר, קורא, ואחר כך מתחלפים וזה משמר וזה קורא. בן עזאי אומר: אם היו באים בספינה עם המת — מניחו, מותר להם להניחו בזוית זו, פינה אחת של הספינה, ומתפללין שניהם בזוית אחרת שלה.
The Gemara discusses the matter of the baraita itself. It was taught in the baraita: One who watches over the deceased, even though it is not his dead relative, is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. The baraita continues: If two individuals were watching over the deceased, this one watches and that one recites Shema, and then that one watches and this one recites Shema. Ben Azzai says: If they were traveling with the deceased on a boat, they are permitted to set the deceased down in this corner of the boat and both pray in another corner of the boat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבִינָא: חוֹשְׁשִׁין לְעַכְבָּרִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מָר סָבַר: חָיְישִׁינַן. וּמַר סָבַר: לָא חָיְישִׁינַן.:

The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? Ravina said: The practical difference between them is whether or not one need be concerned about mice even inside the boat. The first Sage holds that we are concerned about mice everywhere, and it is therefore inappropriate to leave the deceased unguarded, even on a boat, lest he be eaten by mice. The other Sage, ben Azzai, maintains that we are not concerned about mice on a boat.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חוששין לעכברים – תנא קמא חייש לעכברים אפילו בספינה.
אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו – כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך.
התם תוך ארבע אמות אסור – שהמת תופס ארבע אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ארבע אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם]? אמר רבינא: מחלוקתם בבעיה אם חוששין לעכברים גם בתוך הספינה איכא בינייהו, שמר סבר [החכם הראשון סבור]: חיישינן [חוששים אנו] לעכברים בכל מקום, ועל כן אין ראוי להניח את המת בלא שמירה כשהוא בספינה שמא יאכלוהו העכברים. ואילו מר סבר [החכם השני, בן עזאי, סבור]: לא חיישינן [אין אנו חוששים], שבספינה אין לחוש לכך.
The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? Ravina said: The practical difference between them is whether or not one need be concerned about mice even inside the boat. The first Sage holds that we are concerned about mice everywhere, and it is therefore inappropriate to leave the deceased unguarded, even on a boat, lest he be eaten by mice. The other Sage, ben Azzai, maintains that we are not concerned about mice on a boat.
רי״ףרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: גהַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵם בְּדִסַקַּיָּא וְיִתְּנֵם עַל גַּבֵּי חֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם1 וּמִפְּנֵי לִסְטִים – מוּתָּר. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת כָּךְ אָמְרוּ (ד)בְּסֵפֶר תּוֹרָה.

The Gemara discusses other issues concerning the dignity of the deceased. The Sages taught: One who transports bones from place to place may not place them in a saddlebag [disakaya] and place them on the donkey’s back and ride on them, as in doing so he treats the remains disgracefully. However, if he is afraid of gentiles or highwaymen and therefore must move quickly, he is permitted to do so. And just as they said with regard to bones, so they said with regard to a Torah scroll.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דיוסק
דיוסקא(ברכות יח.) תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיוסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. (שבת קמב:) פעם אחת שכחו דיוסקיא מלאה פירות בסטיו. (פסחים ח) בגמ׳ דיוסקיאה מלאה חמץ. (בבא בתרא עח) אמר עולא מחלוקת בשק דיוסקי׳ וכומני. (בבא קמא קה) כגון שהיתה דיוסקיא של אביו מופקדת ביד אחר פי׳ שני שקים מחוברין ומונחין על החמור אחד מצד זה ואחד מצד אחר ובלשון ישמעאל אלכרג (א״ב תרגו׳ ירושלמי ויהי הם מריקים שקיהם והוה כד אינון מריקין דיסקייהון):
א. [דאפפעלזאק סאקוויס.]
דסקיא – מרצוף גדול של עור.
ואם היה מתירא – וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ.
וירכב עליהם – אבל אי מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בס״ת ואפילו אם בדעתך לאסור ס״ת אבל בנביאים ובכתובים שפיר דמי מדנקט ס״ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דנכרים ולסטים דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור ועוד דבהדיא אמר בירושלמי דסקיא מלאה ספרים או שהיו בה עצמות של מת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב עליו.
כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה ופרישנא שאם היה מתירא מפני גוים או מפני לסטים מניחו על החמור ורוכב עליו שזו היא שמירתו הא לאו הכי אסור דלא גרע מעצמות, ומיהו דוקא לרכוב עליהם, אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור מותר. וגרסינן בירושלמי (פ״ג, ה״ה): דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת לתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב.
תנו רבנן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו ולאא יקרא בהן ויתפלל. פי׳ ולא יקרא בהן אפילו על פהב ולא יתפלל שם. ואם עשה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו ודוקא בתוך ארבע אמות דאמר מר מת תופס ארבע אמות לקרית שמע. פי׳ ולכל דכותהג. אבל חוץ לארבע אמות שרי.
פי׳ ובגמרא אמרינן רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי לבית הקברות הוה שדיא תכלתא דרבי חייאד על קבריאה אמר ליה רבי יונתן דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. פי׳ והשתא ודאי לא אסרינן ליה משום לועג לרש דהא לא מדכרינן ליה להאי טעמא כלל, ולא אסרינן ליה משום דלבוש טלית בבית הקברותו וכדאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו ד⁠[התם] הוה מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל כאן שהיא מצוה שבטליתו אין אומרין שלא ללבוש טליתוז משום הכי לא אשכח ליה לאיסורא שום טעמאח, אלא דאמר ליה למדלייה דלא לרמא תכלתא על קבריה. ואהא דייקינן בגמ׳ אי ידעי אי לא ידעי, למימרא אי איכפת להו אי שדי תכלתא על קברא, ואילו לעיל גבי לועג לרש לא דיקינן הכי כלל דאפילו לא ידעי כלל איכא משום הכי, אבל בהא דקפידא משום דתכלתא שדיא אקברא בהאי איכא אי ידעי וקפדי בהכי או לאט.
א. לפנינו ברי״ף ויקרא בו ויתפלל, ובגמ׳ ס״ת בזרועו וקורא (וליתא ויתפלל). ועיין בהערה הבאה.
ב. גם לגי׳ דקמן כתבו תוס׳ דס״ת בזרועו לאו דוקא וה״ה בעל פה נמי אסור וכדמוכח מקו׳ הגמ׳ ומהך דאמר מת תופס ד״א לק״ש, אך לגי׳ רבינו דגרס ולא יקרא בהן ניחא טפי דמשמע מילתא בפ״ע וגם נראה דפי׳ בהן היינו בדברי תורה וה״ק לא יהלך וספר תורה בזרועו ולא יקרא בדברי תורה וז״ש רבינו אפילו על פה (ועיין דק״ס). ובאמת יש בזה נפ״מ דלגי׳ דקמן לא נתבאר איסור בעצם מה שס״ת בזרועו אלא במה שס״ת בזרועו וקורא אבל לגי׳ רבינו ס״ת בזרועו אסור מצד עצמו גם אם אינו קורא בו, וכ״ה בר״מ הל׳ ס״ת פ״י ה״ו לא יאחז אדם ס״ת בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבהכ״ס או לבית הקברות כו׳ ולא יקרא בו עד שירחיק ד״א מן הקבר או מן המת או מבהכ״ס, (ואיסור תפלה בביה״ק המפורש בברייתא לגי׳ הרי״ף ורבינו כתב הר״מ בפי״ד אבל הי״ג ועיין פ״ד תפלה ה״ח), וכן מבואר במאירי. אבל בתוס׳ הנ״ל וברשב״א ובתר״י נראה דאין איסור בס״ת בזרועו בלא קריאה וחד מילתא הוא ס״ת בזרועו וקורא אלא דאינו בדוקא וה״ה דבע״פ נמי אסור כיון דלועג לרש (ותר״י כתב דנקט הכי מחמת שדברים שבכתב אסורים להאמר בע״פ). ולדעת רבינו והר״מ והמאירי צ״ל דעצם אחיזת הס״ת שבה המצות לפני המת יש בזה לעג למת. ובאמת בדברי הר״מ נראה דאסר משום בזיון הס״ת מדכלל ביה״ק בהדי מרחץ ובהכ״ס וסיים אכולהו אע״פ שהוא כרוך במטפחת ונתון בתוך התיק שלו, וגם באיסור קריאה בע״פ נראה דהוא משום לתא דמחניך קדוש לדעת הר״מ מדכלל בהכ״ס בהדי קבר ומת, וכן נראה ממש״כ בהל׳ תפלה פ״ד ה״ח טהרת מקום התפלה כיצד כו׳ וכשם שמרחיקין מצואה ומ״ר וריח רע ומן המת ומראית הערוה לק״ש כך מרחיקין לתפלה, וכן נראה בהל׳ ק״ש פ״ג ה״א ומיושב בפשיטות השגת הראב״ד שם, וצ״ל דמפרש הר״מ בברייתא דלועג לרש מילתא בפ״ע היא דאם עשה כן הוא לועג לרש אבל עיקר איסורו משום בזיון התפלין וס״ת ומשום מחניך קדוש, וטעמא דלועג לרש לא נזכר כלל בדברי הר״מ, גם נקט ביה״ק בסתמא ומשמע אף של גוים, וכ״נ כדברי הר״מ מל׳ הברייתא בירושלמי פ״ב ה״ג הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיע עונת ק״ש הר״ז פורש למקום טהרה ולובש תפלין וקורא את שמע ומתפלל (ומצאתי בפסקי רי״ד שגורס כדאמר מר מת תופס ד״א לטומאה וזה משמע כמ״ש להר״מ). אך בדברי רבינו נראה כפשטא דגמ׳ דמשום לועג לרש אסור, ובס״ת בזרועו איכא לועג לרש וכמ״ש, ועיין בכ״מ הל׳ ס״ת שם.
ג. ר״ל כל קריאת ד״ת ולאו דוקא ק״ש (וה״ה לכאורה תפלין וס״ת), וצ״ע באמת מה דנקט ק״ש, ונראה מדוייק כשי׳ הר״מ רפ״ג ק״ש דאם קרא בצד המת לא יצא ולהכי נקט ק״ש דמת תופס ד״א לק״ש דאם קרא בצדו לא יצא דאילו להראב״ד שם דאסור ויצא יד״ח (דסובר דאין האיסור אלא משום לועג לרש) הא איסור בכל ד״ת איכא, וי״ל דהראב״ד סובר כהרא״ש סי׳ ו ובתוס׳ הרא״ש ג, ב דבפני המת אסור ד״ת אף חוץ לד״א והיינו אע״פ דעיקר איסור דסמוך למת או לקבר שוה בד״ת וק״ש ואין איסור בד״ת סמוך לקבר אלא בד״א וכדאמרי׳ בגמ׳ התם תוך ד״א וכו׳ מ״מ כשמתעסקין בקבורתו ומספידין אותו אסור למשתתפים לספר בד״ת בפניו אף חוץ לד״א (ותוך ד״א משמע ברא״ש דגם דבריו של מת אסור) אבל לענין ק״ש דמחוייב לקרותה וקבעומ״ש היא ליכא הך איסורא דבפני המת אלא איסורא דד״א דמת ולפ״ז י״ל דלהכי נקט ק״ש כיון דד״ת משכחת לה דאסור בפני המת גם מחוץ לד״א. אך אין ללמוד מדברי רבינו שכתב ולכל דכותה דמשמע דד״ת נמי אין האיסור אלא בתוך ד״א, דסובר כשי׳ תוס׳ ג, ב דאיסור ד״ת בפני המת היינו בתוך ד״א, דרבינו באיסור דסוגיין איירי ואף במת שאין עוסקים בקבורתו אלא מוטל לפניו בעלמא דכה״ג שוה ד״ת לק״ש וכמ״ש. ובגמ׳ משמע דאם נמצא בביה״ק פטור מק״ש, וכגון באינו יכול לצאת מביה״ק לא יקרא אף שעובר זמנה, דאל״ה מאי מקשי מתו ומשמרו אין אבל מהלך בביה״ק לא והתניא וכו׳ הרי נפ״מ דמתו ומשמרו פטור מק״ש, וצ״ע להראב״ד ופשטא דגמ׳ דמשום לועג לרש אסור היכי דחי לועג לרש מצות ק״ש.
ד. לפנינו, דרבי יונתן.
ה. לפנינו ליתא על קברא, ועיין דק״ס אות ת דכ״ה כגי׳ רבינו בכ״י ובב״נ ובכי״פ ובילקוט שמואל וקהלת ובתר״י ורא״ש, ועיין בסמוך.
ו. פי׳ דמלבד שלא נזכר לועג לרש גם מוכח דלית הכא משום לועג לרש דהא לא אמר לו אלא להגביה הציציות מן הקברים אבל עצם לבישת טלית מצוייצת בביה״ק אין בה איסור ולא כתפלין וס״ת שעצם היות תפלין בראשו וס״ת בזרועו אסור בביה״ק.
ז. פי׳ דס״ת ותפלין הוו חפצא של מצוה אבל בציצית אין הטלית חפצא של מצוה כי אם מלבוש אלא שהמצוה להשים ציצית במלבושו ואין ראוי לחייבו לפשוט לבושו. והנה תר״י כתבו לבאר החילוק דשאני ציצית שתלוי במלבוש ואינו יכול להסיר המלבוש בשעה שהולך לביה״ק, והוסיפו דאפשר לומר דדוקא בזמנם שהטלית היתה לשם מלבוש אבל בזמננו שאינו אלא לשם מצוה יש לו להסירם בביה״ק משום לועג לרש, וכ״כ הרא״ש, והובא בטור או״ח סי׳ כג. והב״י שם הביא דברי רבינו בשם מהר״י ן׳ חביב (ויעו״ש קצת שינויים בלשון) וכתב מהר״י דאפשר שרבינו חולק ומתיר אף בזמננו שלבוש לשם מצוה כיון דמ״מ תלוי במלבוש דכתיב על כנפי בגדיהם וכתב הב״י דהדבר ברור שאי״ז מוכרח דהא אפשר לומר שאינו חולק ומהיכ״ת דחולק, אכן לכאורה נראה בביאור דברי מהר״י דהא טעמי רבינו ותר״י חלוקין דתר״י כתב משום שאין יכול להסיר לבושו ולפ״ז בלבוש לשם מצוה שפיר יכול להסיר שאי״צ לו בשביל לבוש מפני החום או הקור וכיו״ב אבל רבינו אתי עלה משום שאין הטלית חפצא של מצוה אלא מלבוש ואין לועג לרש מחייב להסיר מלבושו אלא שלא להביא חפצא של מצוה, וזהו גם בזמננו שהוא לשם מצוה דמ״מ לא נעשה הטלית חפצא של מצוה אלא מלבוש בעלמא שהרי זהו המצוה להשים ציצית בלבושו וכמ״ש על כנפי בגדיהם, (ועיין ב״י סי׳ יג דמותר לצאת בט״ק בשבת דמלבוש הוא ובד״מ השיג דאינו למלבוש אלא למצוה והוה משאוי יעו״ש ולכאורה דעת הב״י דמ״מ מלבוש הוא כיון דזהו המצוה להשים בלבושו ולובשו דרך מלבוש כדי שיוכל להשים ציצית בלבושו), ומש״כ מהר״י בלשון אפשר לומר היינו דגם לרבינו י״ל דכיון שהוא לשם מצוה שוב ראוי הוא לומר לו לפשטו, ומ״מ שפיר יש בזה סברא דכיון דעצמות הטלית לא נעשית חפץ מצוה אלא מלבוש אין לועג לרש מחייב להסיר לבושו משא״כ לתר״י דאתו עלה מצד דאינו יכול להסיר בגדו. ויעו״ש בב״י דלתר״י מה שאנו בזמננו אין פושטין הט״ק היינו משום שהוא מכוסה דכיון דלא מתחזי ליכא משום לועג לרש, והביא תשובת הרשב״א שכתב לשואל שרצה לומר כן דתפלין מכוסין שרי וראייתו מהך דציצית וכתב לו הרשב״א דלדבריו צריך לפרש דלייה וכסייה, ופסק כן בשו״ע. אכן לגי׳ רבינו ותר״י דגרסי שדייה על קברא כנ״ל הערה 37 הרי ליכא לפרושי דלייה וכסייה דהך לישנא לא משמע אלא דלא יהיו נגררים על הקבר ולא שיצניעם, ולדבריהם גם ליתא לראיית השואל מציצית להמציא חילוק זה, והמאירי כתב להדיא דתפלין אסור גם בהצנעה, ובהך דציצית כתב ע״ד רבינו ותר״י ע״ש, וכן משמעות דברי רבינו דאילו היה ציצית כתפלין היה אסור עצם לבישתה ולאו דוקא במה שנראית. (ולהאמור יש להחמיר בתפלין מכוסין).
ח. דלא מצא שום טעם לאסור הדבר מכחו.
ט. בדברי רבינו מתבאר דגם הא דאמר לו שיגביהם אינו משום לועג לרש דלועג לרש לא תלי בידעי ולא ידעי, והיינו דלועג לרש הוא עצם הבאת חפץ של מצוה לביה״ק וקיום מצוות בביה״ק ולא מצד צער המת אלא מצד מדה רעה בעצם שלועג לרש אבל הא דלא יהו נגררים על הקברות אינו אלא משום צער המת אם יודעים הנעשה בין החיים. ומובן לפ״ז מה שלדעת רבינו איכא לועג לרש בספר תורה בזרועו, עיין הערה 34, אע״פ דאין מצוה בהאחיזה דמ״מ עצם הבאת חפץ של מצוה לבית הקברות הוא לועג לרש ולא מצד שהמת מצטער שרואה שהחי מקיים מצוה והוא אינו יכול לקיים מצוה. ומבואר טפי דעת רבינו דליכא לועג לרש בציצית ואף בזמננו שלבוש לשם מצוה כמש״ב בהערה 39 עפ״ד מהר״י ן׳ חביב דכיון דאין הטלית נעשה חפצא של מצוה בעצם אין בזה משום לעג לרש בהבאתה לביה״ק דלא קיום המצוה לפני המת הוא שחשוב לועג לרש אלא הבאת חפצים של מצוה לביה״ק משא״כ בטלית דהבאתה אינה אלא כהבאת בגדיו. ומבואר גם כן הא דלרבינו גם אם כיסה התפלין אסור וכמ״ש בסוף הערה 39 כיון דאינו משום צער המת שרואה אותו מקיים המצוה אלא עצם הבאת חפץ מצוה לבית הקברות ועשיית מצוות בבית הקברות ולכן גם תפלין מוצנעין אסור. אבל המאירי כתב דנגררים על הקבר משום לועג לרש וכ״נ בשאר הראשונים, ולדבריהם אין לועג לרש אלא משום דידעי המתים ומצטערים בזה, וכן הוא בשטמ״ק ע״ש.
ת״ר לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראש וס״ת בזרועו ויקרא בו וה״ה בעל פה נמי שאסור לקרות אלא אורחא דמילתא נקט. ודוקא בתפילין ובשאר מצות וכיוצא בהן אסור אבל בציצית שהוא חובת הבגד מותר שאינו יכול לפשוט בגדיו בשעה שהוא מהלך בבית הקברות וראיה לדבר מדאמרינן לקמן ר׳ חייא ור׳ יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוי שדיא תכלתא דרבי יונתן על קברי א״ל ר׳ חייא דלייה וכו׳. אלמא שהלכו במלבושים בציצית אלא שיש לאדם ליזהר שיגביה ציציותיו. ומיהו אפשר דדוקא בימיהם שהיו לכל בגדיהם ארבע כנפות אי אפשר שיסירו בגדיהם כשהולכי׳ על הקברים אבל טליתות שלנו שאין אנו מתכוונים למלבוש אלא לקיים מצות ציצית נראה דהוה כמו תפילין ואית ביה משום לועג לרש. כך מצאתי כתוב בשם רבי יונה ז״ל:
ת״ר המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקי׳ וישים על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס״ת. וירכב עליהם אבל אם מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי. וכן בספר תורה ואפילו אם נפשך לאסור בספר תורה בנביאים ובכתובים שפיר דמי. ומיהו נראה דאף לספר תורה שפיר דמי מדתני בסיפא כך אמרו בס״ת דלא מיסתבר למימר דמשום שריותא דגנבים ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בו מנהג בזיון ולא ימסרנו ביד גנבים ולסטים. אלא משום דיוקא דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילו לאחוריו. ובהדיא אמרי׳ בירושלמי דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילו לאחוריו ורוכב. ורב אלפס ז״ל כתב וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס״ת שאם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניח על גבי החמור שהוא רוכב עליו משמע דקאי דוקא אסיפא:
וירכב עליהם – אבל (אין) [אם] מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בס״ת בנביאים ובכתובים שפיר דמי, [ומיהו נראה דאף לס״ת שפיר דמי מדתני בסיפא] (מדנקט) כך אמרו בס״ת דלא מסתבר למימר דמשום שריותא (דגנבים) [דמפני כותים] ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בהם מנהג בזיון ולא ימסרו ביד כותים ולסטים אלא משום (דנקט) [דיוקא] דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילן לאחוריו, ובהדיא אמרו בירושלמי דיסקיא שהיא מליאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:
וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה – אהייא וכו׳ אלא אסיפא. כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב.
(10-11) אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו – כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ומתוך הדברים באים לדון בנושאים אחרים הקשורים בכבוד המת. תנו רבנן [שנו חכמים]: המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדיסקיא (שק כפול שמניחים על החמור) ויתנם על גבי חמור, וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואולם אם היה מתירא מפני גוים או מפני ליסטים וצריך למהר — מותר אף באופן זה. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה.
The Gemara discusses other issues concerning the dignity of the deceased. The Sages taught: One who transports bones from place to place may not place them in a saddlebag [disakaya] and place them on the donkey’s back and ride on them, as in doing so he treats the remains disgracefully. However, if he is afraid of gentiles or highwaymen and therefore must move quickly, he is permitted to do so. And just as they said with regard to bones, so they said with regard to a Torah scroll.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַרֵישָׁא – פְּשִׁיטָא! מִי גָּרַע סֵפֶר תּוֹרָה מֵעֲצָמוֹת? אֶלָּא אַסֵּיפָא.:

With regard to this last statement, the Gemara asks: To what section of the baraita does the parallel to a Torah scroll refer? If you say that this refers to the first clause of the baraita, this is obvious. Is a Torah scroll less important than bones of the dead? Certainly one may not treat a Torah disgracefully. Rather, this statement must refer to the latter clause of the baraita, that in a dangerous situation, one is permitted to ride on a Torah scroll as well.
רי״ףרש״יתוספותמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אסיפא – אם היה מתירא רוכב.
אלא אסיפא משום לסטים מותר לרכוב עליהם – וה״ה לאחוריו מותר אפילו בלא לסטים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על הפיסקה האחרונה שואלים: אהייא [להיכן]? על איזה קטע מן הברייתא מוסבת התוספת ״וכן בספר תורה...״? אי לימא [אם תאמר] כי הוא מוסבת ארישא [על ראש הברייתא] — הלא זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! שכן מי גרע [האם גרוע] ספר תורה מעצמות המת? ובוודאי אסור לנהוג בו מנהג בזיון. אלא יש לומר שקטע זה מוסב אסיפא [על הסוף] שבשעת סכנה מותר לרכב אף על גבי ספר תורה. אמר
With regard to this last statement, the Gemara asks: To what section of the baraita does the parallel to a Torah scroll refer? If you say that this refers to the first clause of the baraita, this is obvious. Is a Torah scroll less important than bones of the dead? Certainly one may not treat a Torah disgracefully. Rather, this statement must refer to the latter clause of the baraita, that in a dangerous situation, one is permitted to ride on a Torah scroll as well.
רי״ףרש״יתוספותמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: דכָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ״. וְאִם הִלְוָהוּ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַב אַסִּי, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: {משלי י״ט:י״ז} ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דָּל {משלי י״ד:ל״א} וּמְכַבְּדוֹ חוֹנֵן אֶבְיוֹן״.:

Raḥava said that Rav Yehuda said: One who sees the deceased taken to burial and does not escort him has committed a transgression due to the verse: “He who mocks the poor blasphemes his Creator.” And if he does escort him, what is his reward? Rav Asi said: The verse says about him: “He who gives to the poor gives a loan to the Lord, and the Lord will repay him” (Proverbs 19:17), and: “He who oppresses the poor blasphemes his Creator, but he who is gracious to the poor honors Him” (Proverbs 14:31).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלוה ה׳ חונן דל – קרי ביה מלוה את המקום מי שחונן את הדל ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום.
ומיהא ליכא למישמע מינה דלא רמינן ציצית בטלית של מת דאפילו אית להו איכא חלישות הדעת משום דלא מחייבי במצות כלל. ואדרבה משמע קצת דציציות היו להם מההיא דבבא בתרא (בבלי ב״ב עד.) דמתי מדבר דאמרינן התם דאית להו ציציות אף על גב דלא ראיה היא דהתם מחיים נכנסין לשם ולמחר בדלין החיים מתוך המתים. אבל ראיה גמורה דבטלית של מת בעינן ציצית מההיא דמנחות (בבלי מנחות מא.) דאמרינן דזקן שעשה (לפי כבודו) [טלית לכבודו] שהיא פטורה מן הציצית, ואפילו למאן דאמר חובת מנא ומחייב (ב)⁠ציצית בטלית אפילו אינו לובשה, כאן פוטר משום שאין טלית זה לחיים דאיהו לאחר מיתה קא עבדיה, ואמרינן התם עלה, דההיא שעתא רמינן ליה, כלומר מטילין לה ציצית, משום לועג לרש אי מכסינן ליה טלית בלא ציציתא.
אלא קשיא לן הא דתניא בשמחות (שמחות י״ב) אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני. ותי׳ מורי רבינו ז״לב דההיא דהתם בציצית שעשאה לטליתו בחיים שנשתמש בה למצוה ומשום קדושה נגעו בה דסבר אבא שאול דשירי מצוה אין נזרקין אלא יש בהן משום קדושה, ורבנן דפליגי עליה דקתני בהדיא בסיפא וחכמים אומרים אין בהן משום קדושה אלא עושין אותו מרדעת לחמור ותכריכין למת דקסברי רבנן דשירי מצוה נזרקיןג בכל שנעשית מצותו, וזהו כל זמן שיסלק דעתו מטליתו לאפוקי עודה במצותו דהתם ודאי אסור לנהוג בה מנהג בזיון וכדאיתא התם בשבת (בבלי שבת כב.)ד אבל לדברי הכל בטלית של מת וציצית שעושין להם אין בהם משום קדושה דההוא ציצית לא חייל עליה מעיקרא שם מצוה כללה, הילכך אפילו לאבא שאול כשעושין להם טלית עושין להם ציצית.
וכי תימא ולאבא שאול דאסר ציצית בטלית של מת בשעשאה לצרכו מחיים ואסר לה משום קדושה, מי חמיר ציצית מספר תורה דקימא לן (בבלי מגילה כו:) שגונזין אותה אצל תלמיד חכם ששונה הלכותו. לא קשיא דהתם בספר תורה שבלה שראוי לגניזה אבל כאן בעודו ראוי למצותו סבר אבא שאול דיש בו משום קדושה דשירי מצוה אין נזרקין ואין מבטלין אותו ממצותו, ורבנן סברי נזרקין ורשאי לבטלן ממצותן במסלק דעתו מהן.
וכי תימא ומאי שנא ציצית דרמינן להו משום לועג לרש, ואילו בכלאים מכסינן להו וכדתניא (בבלי נדה סא:) לענין כלאים ועושין אותו תכריכין למתז, איכא למימר דההיא דהתם בהדיא איירי בבגד שאבד בו כלאים ולא מינכרא מילתא וליכא למימר בהכי לועג לרש. והתם דיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבא דאילו אין בטלות אסור, וכי אמרינן דדיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבוא לאו במיתתן דהא ודאי דכולי עלמא הוא במתים חפשי דכיון שמת נעשה חפשי מן המצותח אלא לתחיית המתים קאמרינן דאילו לא בטלות אסור להלבישן באיסורין שהן עומדין בלבושיהןט ונמצאו עוברין, ולמאן דאמר בטלות אף על פי שהן עומדין בלבושיהן מותר משום דאין עוברין.
אמרי ר׳ זריקא אמר ר׳ אמי אמר ר׳ שמעון בן לקיש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. כלומר הצריכין לוכ. אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא. כלומר דדברי תורה אסור אבל מילי דעלמא שרי. ואיכא דאמרי אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא. וקא כתב רבינו האי גאון ז״ל משמא דקמאי דכלישנא קמא עבדינן ואין אומרים דברי תורה בפני המת אלא דבריו בלבד כלומר הצריכין לו אבל מילי דעלמא אמרינןל.
תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניחו על גבי חמור שהוא רוכב עליו. פי׳ לא אסרו אלא לרכוב עליהם אבל להטפילן לאחריו מותרמ וכן הוא בירושלמי [כח, א].
אמר רחבא אמר רב יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם ליוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו.
א. עיין תוס׳ בסוגיין ובשאר מקומות (נסמנו עה״ג) ורא״ש בהל׳ ציצית סי׳ ט ובעל המאור מו״ק טז, א ורמב״ן במלחמות שם ובתורת האדם ענין ההוצאה וברשב״א וטור יו״ד שנא ושאר ראשונים בענין זה. (ומהך דסוגיין הוה מצי לשנויי דלא לכל המתים יש טלית בעלת ד׳ כנפות).
ב. במלחמות מו״ק טז, א בדפי הרי״ף ובתוה״א ענין ההוצאה.
ג. מגילה כו, ב תשמישי מצוה נזרקין וכו׳.
ד. דאין מתירין ציצית מבגד לבגד ואבוהון דכולהו דם ע״ש, וזה כהשאילתות סי׳ קכו דתשמישי מצוה נזרקין רק לאחר שנעשית מצותם דבעודם במצותם אסור לבזותם והובא בטור או״ח כא ע״ש בטור ובב״י. וכ״ה ברמב״ן שבת כב, א ובריטב״א ושיטה לר״ן שם בשם רבינו דביזוי מצוה היינו בזמן מצותם ע״ש.
ה. כיון דהטלית פטורה כדלעיל מגמ׳ דמנחות.
ו. פי׳ דגם תשמישי קדושה דאין נזרקין אלא נגנזין גונזין אותם עם מת ת״ח וא״כ לאבא שאול דתשמישי מצוה אין נזרקין מ״מ לא חמירי מתשמישי קדושה ותי׳ דס״ת שבלה שראוי לגניזה הרי זהו כבודו אבל ציצית הראויה למצוה הרי זה בזיון כשמבטלה ממצותה לגונזה בקבר והרי הוא כזורקה.
ז. בכלאים ט, ד תנן תכריכי המת אין בהן משום כלאים אבל רבינו לא הק׳ מהמשנה וגם תירוצו אינו עולה למתני׳ דהא מתני׳ מסתמא בכלאים ניכרין, והביאור דבמתני׳ לא אמרו אלא דאין בזה משום איסור כלאים ועדיין י״ל דמשום לועג לרש אסור אבל בברייתא מבואר דעושים אותו בפועל תכריכין למת אלמא דאין בזה משום לועג לרש (ועיין בתוס׳ נדה ד״ה אמר) ותי׳ דאבד בו כלאים שאני אבל כלאים ניכרין אסור, וכ״כ בתוה״א ענין ההוצאה בשם אחרים, והריטב״א בנדה הק׳ ממתני׳ דכלאים ולהאמור מיושב, וע״ש בתוה״א ובריטב״א ובתוס׳ נדה ושא״ר.
ח. נדה שם, וצ״ע דהתם מייתי מינה דמצות בטלות לעת״ל וצ״ל דריו״ח דריש במתים חפשי לעולם אף לאחר שיחיה אותם הקב״ה ברחמיו אבל מ״ד אין בטלות סבר במתים חפשי בזמן מיתתן, ובריטב״א שם הביא כן בשם רבינו דלע״ל פי׳ לתחה״מ דלא כהרשב״א דפי׳ בזמן מיתתן יעו״ש בארוכה וברשב״א על האגדות לעיל יב, ב.
ט. כתובות קיא, ב מתים שעתיד הקב״ה להחיות בלבושיהן עומדים, ועיין בדברי רבינו לקמן ספ״ד בפי׳ ברכת הלבנה.
י. גמ׳ ג, ב. ועיין לעיל הערה 35 מ״ש לבאר בדין זה.
כ. ל׳ רמב״ן בתוה״א, ומאי דבריו הלכות הספד והוצאת המת וקבורה, וצ״ע אי פליג על רבינו וסבר דדברים דשייכי למת מותר לדבר בהם אף שאין בהם צורך למת או דכונתו לדבר בהלכות אלו מה שנצרך בשביל קבורת המת.
ל. וכ״ד ר״ח אבל בה״ג פסק כל״ב ועיין טושו״ע יו״ד סי׳ שדמ.
מ. משמע אף בס״ת וכל׳ הירושלמי דסקיא מלאה ספרים, ודלא כתר״י דבס״ת אסור אף במפשילן לאחוריו, ולפ״ז בשעת הסכנה מותר גם לרכוב על הס״ת כמו עצמות, ולית ליה לרבינו דיוק תר״י שדייקו מל׳ הרי״ף דס״ת גם בשעת סכנה אין מותר אלא להניח ע״ג החמור בלא לרכוב עליה אלא כונת הרי״ף להניחו ע״ג חמור במקום שהוא רוכב עליו וכפשטא דגמ׳ דשוה ס״ת לעצמות.
אמר רחבה אמר רב יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם מלוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה׳ חונן דל ולפחות ילונו ד׳ אמות:
אמר ריב״ל כל המספר אחר מטתן של ת״ח נופל בגיהנם שנאמר והמטים עקלקלותם יוליכם ה׳ את פועלי האון. לפי שהם בחזקה שעשו תשובה כדאמרינן אם ראית ת״ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום:
כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש – דאומר למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול. ויש אומרים דלכל הפחות יש לו ללותו ארבע אמות.
וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה אהייא וכו׳ אלא אסיפא – כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה. ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום ״לועג לרש חרף עשהו״. ואם הלווהו (ליווהו) מה שכרו? אמר רב אסי, עליו הכתוב אומר: ״מלוה ה׳ חונן דל וגמולו ישלם לו״ (משלי יט, יז), וכן ״עושק דל חרף עושהו ומכבדו חונן אביון״ (שם יד, לא).
Raḥava said that Rav Yehuda said: One who sees the deceased taken to burial and does not escort him has committed a transgression due to the verse: “He who mocks the poor blasphemes his Creator.” And if he does escort him, what is his reward? Rav Asi said: The verse says about him: “He who gives to the poor gives a loan to the Lord, and the Lord will repay him” (Proverbs 19:17), and: “He who oppresses the poor blasphemes his Creator, but he who is gracious to the poor honors Him” (Proverbs 14:31).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתָּא דְרַבִּי יוֹנָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: הדַּלְיַיהּ, כְּדַי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ, וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִין אוֹתָנוּ.

The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yonatan were walking in a cemetery and the sky-blue string of Rabbi Yonatan’s ritual fringes was cast to the ground and dragging across the graves. Rabbi Ḥiyya said to him: Lift it, so the dead will not say: Tomorrow, when their day comes, they will come to be buried with us, and now they are insulting us.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך תכלת
תכלתא(ברכות יח.) הוה קא גררא תכילתיה דרבי יונתן עילוי קברי (יבמות ד) תכלת עמרא הוא וממאי דתכלת עמרא הוא מדשש כיתנא תכלת עמרא (ברכות ה) תנא בין תכלת שבה ללבן שבה פי׳ שיש בה ו׳ חוטין של צמר לבן וב׳ חוטין של צמר הצבועין בתכלת ואחד מאותן שנים הוא שכורך על הז׳ ואין ניכר אלא ביום (ירושלמי) כיני מתני׳ בין תכל׳ שבה ללבן שבה מ״ט דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו ומאי טעמא דר״א וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבעין ותכלת וכרתן שניהן צמר צבוע בשני מינין (כלאים פרק ט) תנן אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים שמע מינה תכלת וארגמן תונעת שני שלשתן צמר הן וצבוע באלו ג׳ מינים זה פי׳ רבינו חננאל ז״ל (קידושין עא. ב״ר פרשה צח) חביל ימא תכילתא בבבל פי׳ תכלת כלומר מה תכלת מובחר שבגלימא כך זו מובחרת של ארצות של בבל פי׳ אחר אחרית בבל:
א. [פארפער וואלל.]
דלייה – הגביהנו.
למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו – ותימה והא אמרי׳ בפ׳ התכלת (מנחות דף מא.) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי׳ נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג לרש וי״ל דה״פ הכא דמביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו׳ וההיא דהתכלת היינו דרמו חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותן ומאי שנא אומר ר״ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד׳ כנפות וללבוש ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ״ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א״כ יהיה לועג לרש לאחרים ועוד אר״ת ששמע מאנשי לותי״ר דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי״ג עם ח׳ חוטין וחמשה קשרים ואם לובש ציצית נראה כאילו קיים כל התורה ומיחזי כשיקרא וזה לא נהירא דגם חיים עתה למה לובשים הלא לא קיימו כל התורה כולה ומיהו י״ל דאנו סומכים על מסכת שמחות (פי״ב) שצוה אבא שאול לבניו הטילו תכלת מאפיליוני ואע״פ שהגמרא חולק עליו יש דברים שאנו מניחין הגמ׳ שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא וכמו ויחל שיש בגמ׳ (מגילה דף לא.) דבתענית קורין ברכות וקללות ובמס׳ סופרים (פי״ז) מפרש ויחל והריצב״א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקי נפשיה מפלוגתא אם הם חייבין בציצית יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסין.
ואוקמה ר׳ (אסי) [אשי] אכולהי ולא קשין דכל היכי דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דאמי, דכ׳ ואקברה מתי מלפני, אטו ההיא שעתא קמיה הותא – פיר׳ והא עם בני חת הוה קאי, אלא כיון דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דאמי – פיר׳ ומאי מוטל לפניו דקתני מוטל עליו.
א. כ״ה הגירסא ברי״ף וברא״ש. וראה דק״ס ובהגהות שם מגי׳ הילקוט. וע״ע תורה-שלמה חיי שרה כ״ג אות כ״ו בבאור.
דלייה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. מכאן נראה שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ובמסכת שמחות (פי״ב מ״ח) נמי אמרינן: אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטלתי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במנחות (מנחות מא.) אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית, וההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו. יש לומר דההוא אליבא דשמואל קאמרינן, דאמר בשבת פרק שואל (שבת קנא:) מצות אינן בטלות לעתיד לבא, וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו מי שקוברים אותו איכא משום לועג לרש, ואנן קיימא לן כרב יוסף דאמר בנדה (נדה סא:) מצות בטלות לעתיד לבא. ובהא איתרצא לן אחריתי, דאיכא למידק מאי שנא דלענין ציצית אמרינן התם דאם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש, ואילו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן עושין אותו תכריכין למת. ולא היא דההיא הא אוקימנא לה במסכת נדה (שם) דוקא לספדו אבל לקברו אסור וכמאן דאמר מצות אינם בטלות לעתיד לבא, אבל למאן דאמר בטלות בין לספדו בין לקברו מותר וליכא משום לועג לרש.
ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מהא דאמרינן הכא דלייה כי היכי דלא לימרו מחר הן באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. תירץ רש״י ז״ל שאין בכלאים משום לועג לרש עכשיו כשהוא בקבר שאפילו בחי דומיא דמת אינו אסור דאינו נהנה והעלאה דרך לבישה אסרה תורה, ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה (פסחים כו:). ורבנו תם ז״ל תירץ דשאני ציצית הואיל ושקולה כנגד כל המצות. ומה שאמרו במדרש (ספרי זוטא פ׳ שלח סי׳ יח) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית, סברי לן כשמואל דאמר מצות אינן בטלות לעתיד לבא. וכן העידו משמו של רבנו תם ז״ל שאין מטילין ציצית בטליתו של מת, וכן עמא דבר.
דלייה דלא לימרו למחר באים אצלינו ועכשיו מלעיגים עלינו – מכאן אין ראיה שאין להטיל ציצית למתים דאפילו היה להם ציצית כיון שאין מקיימין המצות קרי מלעיג, ומעובדא דרבה בר בר חנה בפ׳ המוכר את הספינה שהיו למתי מדבר ציצית אין ראי׳ שצריך להטיל ציצית (לקברים) [לנקברים] מתים, דשאני התם שהיו נכנסין לקבריהם במלבושיהן כדאמרינן במדרש איכה רבתי, ויש להביא ראי׳ מהא דאמרין במנחות פ׳ התכלת [דף מ״א] אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו׳ ומודה שמואל בזקן שעשאה (לפי) לכבודו שפטורה מן הציצית, פי׳ שעשה בגדים לתכריכין, וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש, פי׳ לכשימות מטילין לו ציציות לתכריכיו. ויש דוחין ראיה זו ומפרשים וההיא שעתא כלומר שמתעסקין בו להוליכו לקברו מטילין לו ציצית משום לועג לרש [חרף עושהו שהמכתפין אותו יש להן ציציות והוא אין לו וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן], ותימא לאותן המפרשים שצריך לעשות להם ציצית משום לועג לרש מאי שנא מכלאים דתנן במס׳ כלאים ומייתי לה בפסחים ובעבודת כוכבים ובנדה בגד (שאגד) [שאבד] בו כלאים כו׳ אבל עושין אותו תכריכין למת וה״ה בלא (אגדו) [אבדו] כדתנן במס׳ כלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים ולמה אין כאן לועג לרש, ואומר ר״ת דשאני מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא במנחות ורמז לדבר דציצית עם ח׳ חוטין ה׳ קשרים (עליו) [עולה] תרי״ג הילכך יש כאן לועג לרש יותר, ורשב״ז תירץ דלא שייך לועג לרש בכלאים דאפילו לחי בכי האי גוונא שאינו נהנה אין כאן (מכרה) [עבירה] כדאמרינן אמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ולא נהירא דציצית נמי לא אשכחן בכי האי גוונא שיתחייב אם אינו נהנה דמוכרי כסות נמי פטורין מציצית. וה״ר יהודא תירץ דההיא דציצית דאמרינן במנחות ההיא שעתא ודאי רמינן (עליה) [ליה] אליבא דשמואל איירי התם דשמואל לטעמא דאית (ביה) [ליה] בשבת פ׳ השואל (שבת קט״ו.) מצות אינן בטילות לעתיד לבא ואם לא יטילו ציצית נמצא לעתיד לבא כשיעמדו צדיקים בלבושיהן יהיו בלא ציצית והא דתלי טעמא משום לועג לרש ולא בהא דמצות אינו בטילות לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם מוטל עליהם לעשות לו ציצית דאם לא כן הוי כלועג לרש שאינן חוששין עליו והוא אינו יכול לעשות לעצמו, ומתניתין דכלאים דעושין אותו תכריכין למת מוקי שמואל כר׳ ינאי דאמר בנדה פ׳ האשה [דף ס״א.] לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, ור׳ יוחנן פליג התם ואית ליה מצות בטלות לעתיד לבא ושרי אפילו לקברו ודרשינן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומה שנהגו האידנא להסיר הציצית מטלית של מתים אומר ר״ת כי שמע מזקני (לעיל) [לותי״ר] כי ציצית עדות שקיים את התורה, ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות, ונראה דהיינו טעמא לפי שבימי חכמים הראשונים שהיו רגילין [כולן] להתעטף בטלית בת ארבע כנפות והיו להם ציצית בחייהם [וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוי לועג לרש אם לא היו להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגנו ללבוש תמיד ציצית] אם יעשו (מהם) [עמהם] במותם מה שלא קיימו בחייהם אין לך לועג לרש גדול מזה ואם יעשו לאותן שהיה להם בחייהם ולאותם שלא קיימו בחיים לא יעשו היו אחרים מתביישין כדאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ע״א ע״א) בתחלה היו מטבילין על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות ותקנו שיהו מטבילין על הכל ובפרק בתרא דמועד קטן חשיב טובא דכי האי גוונא, וכן הכא נמי נהגו מטעם זה שלא יטילו ציצית אפילו לאותן שקיימו בחייהם שלא יהיו אותם שלא קיימו מתביישין, וכי נאמר אדרבא בהכי ניחא טפי דליכספו, י״ל דאין להענישן על זה דודאי בימי דורות הראשונים שהיו רגילין להתעטף בטלית בת ד׳ כנפות ראוי להענישן על כך כדאמרינן במנחות בעידן ריתחא ענשינן אבל עתה שאין רגילין לעשות מלבוש של ד׳ כנפות אפילו בעידן ריתחא לא ענשינן. ומ״מ מצוה הוא שיקנה אדם טלית בת ד׳ כנפות ולברך עליה בכל יום כדי לקיים המצוה כדאמרינן בסוטה (דף י״ד) וכי משה היה דחוק ליכנס לארץ כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא כדי לקיים המצות היה דחוק, ועוד יש סמך למנהגנו במס׳ שמחות [פי״ב] דקאמר התם אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני, וכמה דברים אנו נוהגים ע״פ ספרים החיצונים כמו ויחל משה בתעניות ובמס׳ מגילה אמרי׳ (שאומר) שקורין ברכות וקללות, וכן אמרו במגילה [דף ל״א ע״א] ר״ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואנן נהיגינן על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני תשעה באב וטעמא לא אתבריר למה צוה להתיר הציציות והרמב״ן כתב שנמצא בברייתא דמס׳ ציצית שהיא אחת מז׳ מס׳ קטנות דתני התם אין מטילין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התירו לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתן כדרך שצוה לו אביו שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים ואין צריך להתיר ציצית מטליתן של מתים ואפילו אבא שאול מודה בזקן שעשה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית דהתם ליכא משום קדושה לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל אלא משום לועג לרש אלא שהוא צוה להתיר הציצית שהיה בטליתו מחיים לפי שהי׳ בו קדושה:
אמר ליה ר׳ חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשו מחרפין אותנו – שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים ולא אסר ליה ללבוש דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו׳ דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא מותר שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית. ויש שמוכיחין מכאן שאין מטילין ציצית בטלית של מת ולאו ראיה היא דאפילו תמצא לומר דמטילין עדיין יש להן חלישות הדעת שהחיים לובשים אותו בחיוב מצוה והם אינם חייבים במצות כלל. ובבבא בתרא משמע דציצית היו להן ממתי מדבר אע״ג דלאו ראיה גמורה היא דהתם מחיים היו נקברים לשם ולמחר היו נבדלים החיים מתוך המתי׳ אבל יש ראיה מדאמרי׳ במנחו׳ פ׳ התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש אם מכסין אותו טלית בלא ציצית, ואי קשיא לך הא דתניא במסכת שמחות אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני איכא למימר דהתם בציצית שנשתמש בו מחיים בטליתו משום מצוה וכיון דכן הוא הוו להו שירי מצוה וקסבר אבא שאול שירי מצוה אין נזרקין דאית בהו קדושה ורבנן פליגי עליה וקסברי דשירי מצוה נזרקין ולית בהו קדושה וכן בכל דבר שנעשית מצותו והוא מסלק דעתו מהם אף על פי ששירי מצוה הן אין בהם קדושה אבל בציצית שעושין למתים בטליתם אפילו אבא שאול מודה דאין בהם משום קדושה דההיא ציצית לא חאיל עליה שם מצוה כלל הילכך אפילו לאבא שאול מטילין להם ציצית כשמכסין להם טלית. וא״ת אליבא דאבא שאול מי חמיר ציצית מס״ת שגונזין אותו אצל תלמיד חכם ששונה הלכות, יש לומר דהתם מיירי בספר תורה שבלה שאינו ראוי למצותו והוא ראוי לגניזה אבל הכא מיירי שעדיין אלו הציצית ראויין למצותן ומשום הכי סובר אבא שאול דאין מבטלין אותן ממצותן ויש בהן משום קדושה ורבנן סברי דכל היכא דמסלק דעתו מהן רשאי לבטלן ממצותן. וא״ת ומ״ש ציצית מכלאים דציצית רמינן להו משום לועג לרש ואלו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן דעושים אותו תכריכין למת. יש לומר דהתם בבגד שאבד בו כלאים לא מוכחא מילתא ואליבא דמ״ד מצות בטלות לעתיד לבא כלומר לתחיית המתים דאלו אין בטלות אסור להלבישן איסורין כיון שהם עתידי׳ לעמוד בלבושיהם ק״ו מחטה, אבל למ״ד בטלות אף על פי שעומדי׳ בלבושיהן מותר.
כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש – דאומר למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול. ויש אומרים דלכל הפחות יש לו ללוותו ארבע אמות:
אמר ליה ר׳ חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו – שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים ולא אסר ליה ללבוש. דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו׳ דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא מותר שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית. ויש שמוכיחין מכאן שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ולאו ראיה היא דאפילו תמצא לומר דמטילין עדיין יש להן חלישות הדעת שהחיים לובשים אותו בחיוב מצוה והם אינם חייבים במצות כלל. ובבבא בתרא [ע״ד ע״א] משמע דציצית היו להן ממתי מדבר. אף על גב דלאו ראיה גמורה היא דהתם מחיים היו נקברים לשם ולמחר היו נבדלים החיים מתוך המתים. אבל יש ראיה מדאמרינן במנחות פרק התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית. וההיא שעתה ודאי רמינן לה משום [דהוי] לועג לרש אם מכסין אותו טלית בלא ציצית. ואי קשיא לך הא דתניא במסכת שמחות [פי״ב] אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני. איכא למימר דהתם בציצית שנשתמש בו מחיים בטליתו משום מצוה וכיון דכן הוא הוו להו שירי מצוה וקסבר אבא שאול שירי מצוה אין נזרקין דאית בהו קדושה ורבנן פליגי עליה וקסברי דשירי מצוה נזרקין ולית בהו קדושה וכן בכל דבר שנעשית מצותו והוא מסלק דעתו מהם אף על פי ששירי מצוה הן אין בהם קדושה. אבל בציצית שעושין למתים בטליתם אפילו אבא שאול מודה דאין בהם משום קדושה דההיא ציצית לא חאיל עליה שם מצוה כלל הילכך אפילו לאבא שאול מטילין להם ציצית כשמכסין להם טלית. וא״ת אליבא דאבא שאול מי חמיר ציצית מספר תורה שגונזין אותו אצל תלמיד חכם ששונה הלכות. יש לומר דהתם מיירי בספר תורה שבלה שאינו ראוי למצותו והוא ראוי לגניזה אבל הכא מיירי שעדיין אלו הציצית ראויין למצותן ומשום הכי סובר אבא שאול דאין מבטלין אותן ממצותן ויש בהן משום קדושה ורבנן סברי דכל היכא דמסלק דעתו מהן רשאי לבטלן ממצותן. וא״ת ומאי שנא ציצית מכלאים דציצית רמינן להו משום לועג לרש ואלו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן דעושים אותו תכריכין למת. יש לומר דהתם בבגד שאבד בו כלאים לא מוכחא מילתא ואליבא דמאן דאמר מצות בטלות לעתיד לבא כלומר לתחיית המתים. דאילו אין בטלות אסור להלבישן איסורין כיון שהם עתידים לעמוד בלבושיהם קל וחומר מחטה אבל למאן דאמר בטלות אף על פי שעומדים בלבושיהן מותר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה למחר באים אצלינו כו׳ ותימא הא אמרינן פרק ה תכלת ההיא שעתא כו׳ עד סוף הדיבור. והרשב״א ז״ל תירץ בחידושיו דפלוגתא דאמוראי היא דשמואל ורבי יוחנן אי מצות בטלות לעתיד או לא ונ״ל דהתוס׳ לא ניחא להו לתרץ כן משום דהך פלוגתא משמע דאיירי לכשיחיו המתים משא״כ הכא דקאמר למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפים אותנו משמע דאיירי לאחר מיתת אדם ומש״ה הוצרכו לתרץ מטעמא דמתים אינם מצווין כנ״ל וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד מסופר כי ר׳ חייא ור׳ יונתן הוו שקלי ואזלי [היו מהלכים] בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא [היתה זרוקה תכלת ציציתו] של ר׳ יונתן ונגררת על גבי הקברים. אמר ליה [לו] ר׳ חייא: דלייה [הרימנה], כדי שלא יאמרו המתים: למחר, לכשיבוא יומם הם באין אצלנו להיקבר, ועכשיו הם מחרפין (מבזים) אותנו במעשיהם.
The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yonatan were walking in a cemetery and the sky-blue string of Rabbi Yonatan’s ritual fringes was cast to the ground and dragging across the graves. Rabbi Ḥiyya said to him: Lift it, so the dead will not say: Tomorrow, when their day comes, they will come to be buried with us, and now they are insulting us.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררשב״אתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעִי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא כְּתִיב: {קהלת ט׳:ה׳} ״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״! אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ – לֹא שָׁנִיתָ. אִם שָׁנִיתָ – לֹא שִׁלַּשְׁתָּ. אִם שִׁלַּשְׁתָּ – לֹא פֵּירְשׁוּ לְךָ. {קהלת ט׳:ה׳} ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ״ – אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרְאוּ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמואל ב כ״ג:כ׳} ״וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״.

Rabbi Yonatan said to him: Do the dead know so much? Isn’t it stated: “And the dead know nothing” (Ecclesiastes 9:5)? Rabbi Ḥiyya said to him: If you read the verse, you did not read it a second time, and if you read it a second time, you did not read it a third time, and if you read it a third time, they did not explain it to you properly. The meaning of the verse: “For the living know that they will die, and the dead know nothing and have no more reward, for their memory has been forgotten” (Ecclesiastes 9:5): For the living know that they will die, these are the righteous, who even in their death are called living. An allusion to this is as it is stated: “And Benayahu, son of Yehoyada, son of a valiant man of Kabze’el, who had done mighty deeds, he smote the two altar-hearths of Moab; he went down also and slew a lion in the midst of a pit in time of snow” (II Samuel 23:20).
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנית – לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו.
אלו צדיקים – ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים.
הוא הכה – השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה בהם כמותו.
אריאל – זה בית המקדש שנא׳ הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיהו כט).
מואב – על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה.
שני אריאל מואב – על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בן איש חי שאפילו במיתתו כו׳. דמצינו בו שהיה ראש סנהדרין כדאמרינן בפ״ק (ד.) ובניהו על הכרתי ועל הפלתי כמ״ש התוס׳ שם בשם ר״ת ודריש רב פעלים מקבצאל שרבה וקבץ כו׳ משום דכיון דרב פעלים קאי אהכה את שני וגו׳ ה״ל למכתב ולהקדים מקבצאל שהוא שם מקומו קודם רב פעלים ועוד דאין זה שהכה את שני אריאל והכה את הארי וגו׳ רב פעולות אלא פעולה אחת וע״כ דרשו רב פעלים הרבה פעלים לתורה קבץ ורבץ ודרש שני אריאל וגו׳ משום דלא מצינו לשון אריאל כפי התרגום רברבי מואב אלא מצינו אריאל בלשון המקרא על ב׳ מקדשות הוי אריאל וכמ״ש במס׳ מדות והיינו שלא הניח כמותו כו׳ שהיה אב״ד וראש לסנהדרין ודרש והכה את הארי כו׳ דלפי פשטיה מאי רבותיה דביום השלג וע״כ דרשי מדהאי והכה שני לדרשה האי והכה נמי לדרשה שהכה ותבר גזיזי כו׳ או שהכה תנא ספרא דבי רב ופירשו בתוספות מהארי דריש שהוא חמור שבספרים בתוך הבאר דספר ויקרא הוא באמצע ספרים ובאר היינו תורה כמ״ש בפסוק וימצאו שם באר מים חיים ועוד נראה מלשון ארי דריש תורת כהנים שכל דיניו במקדש הנקרא אריאל וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] ר׳ יונתן: ומי ידעי כולי האי [והאם יודעים הם המתים כל כך]? והא כתיב [והרי נאמר]: ״והמתים אינם יודעים מאומה״ (קהלת ט, ה)! אמר ליה [לו] ר׳ חייא: אם קרית את המקרא — לא שנית פעם אחרת. ואם שניתלא שלשת, ואם שלשתלא פרשו לך כראוי. וכך צריך לפרש את הפסוק ״כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם״ (שם): ״כי החיים יודעים שימותו״ — אלו הצדיקים שאף במיתתן נקראו ״חיים״ ורמז לדבר ממה שנאמר: ״ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג״ (שמואל ב׳ כג, כ).
Rabbi Yonatan said to him: Do the dead know so much? Isn’t it stated: “And the dead know nothing” (Ecclesiastes 9:5)? Rabbi Ḥiyya said to him: If you read the verse, you did not read it a second time, and if you read it a second time, you did not read it a third time, and if you read it a third time, they did not explain it to you properly. The meaning of the verse: “For the living know that they will die, and the dead know nothing and have no more reward, for their memory has been forgotten” (Ecclesiastes 9:5): For the living know that they will die, these are the righteous, who even in their death are called living. An allusion to this is as it is stated: “And Benayahu, son of Yehoyada, son of a valiant man of Kabze’el, who had done mighty deeds, he smote the two altar-hearths of Moab; he went down also and slew a lion in the midst of a pit in time of snow” (II Samuel 23:20).
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות יח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות יח., ר׳ נסים גאון ברכות יח., רי"ף ברכות יח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות יח., רש"י ברכות יח., תוספות ברכות יח., ספר הנר ברכות יח. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות יח. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רשב"א ברכות יח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות יח. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות יח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות יח., תוספות רא"ש ברכות יח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות יח., מיוחס לשיטה מקובצת ברכות יח., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות יח., מהרש"א חידושי הלכות ברכות יח., מהרש"א חידושי אגדות ברכות יח., פני יהושע ברכות יח., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות יח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות יח., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות יח., אסופת מאמרים ברכות יח.

Berakhot 18a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 18a, R. Nissim Gaon Berakhot 18a, Rif by Bavli Berakhot 18a, Collected from HeArukh Berakhot 18a, Rashi Berakhot 18a, Tosafot Berakhot 18a, Sefer HaNer Berakhot 18a, HaHashlamah Berakhot 18a, Rashba Berakhot 18a, Raah Berakhot 18a, Meiri Berakhot 18a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 18a, Tosefot Rosh Berakhot 18a, Ritva Berakhot 18a, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 18a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 18a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 18a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 18a, Penei Yehoshua Berakhot 18a, Reshimot Shiurim Berakhot 18a, Beirur Halakhah Berakhot 18a, Steinsaltz Commentary Berakhot 18a, Collected Articles Berakhot 18a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144