משנה. לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה רבי יהודה אומר מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים דאפילו כאביגיל.
יש להסתפק האם יסוד האיסור ד״לא ירבה לו נשים״ הוי איסור אישות ולוקה בקידושין גרידא, או״ד דהוי איסור ביאה ואינו לוקה אא״כ בעלה, ועיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מלכים ה״ב) שכתב וז״ל לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה, ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה עכ״ל. ומלשון הרמב״ם דאינו לוקה אא״כ הוסיף אשה אחת ובעלה, משמע דהוי חלות איסור ביאה ולא חלות איסור אישות בעלמא, (ועיין בכס״מ ובלחם משנה שם) .
אולם עיין ברמב״ם בספה״מ (מצות ל״ת שס״ד) וז״ל היא שהזהיר המלך מהרבות נשים והוא אמרו ית׳ (שם) לא ירבה לו נשים. וגבול זה שלא יוסיף על שמונה עשרה נשים בכתובה וקידושין עכ״ל. ומלשונו משמע דאינו עובר על הלאו אלא אם כן הוסיף אשה בכתובה וקידושין, ומשמע דהוי חלות איסור אישות ולא איסור ביאה. וצ״ע בסתירה בדברי הרמב״ם. ועוד צ״ע דמלשון הרמב״ם (פ״ג מהל׳ מלכים ה״ב) משמע דאם הוסיף המלך פלגש יתר על י״ח נשיו הרי הוא עובר בלאו דלא ירבה לו נשים, והרי פלגש היא בלי כתובה וקידושין (עיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ מלכים ה״ד), ואי נימא דאינו עובר אא״כ מוסיף אשה בכתובה וקידושין אמאי חייב כשמוסיף פלגש. וביאר הגר״מ זצ״ל דיתכן לומר דיסוד האיסור ד״לא ירבה לו נשים״ הוא איסור אישות שמרבה נשים יתר על י״ח נשיו, ומש״כ הרמב״ם (פ״ג מהל׳ מלכים ה״ב) ״ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה״ הוא רק בפלגשים, דע״י הביאה חל עליה שם פלגש ונעשית פלגשו, דהרי כתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ מלכים ה״ד) וז״ל ופלגשים בלא כתובה אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפלגש עכ״ל. והנה הרמב״ם (פ״א מהל׳ אישות ה״ד) סובר דהבועל אשה בלא קידושין לוקה משום האיסור דלא תהיה קדשה, והוי איסור של ביאת זנות. וצ״ע א״כ היאך מלך מותר בפלגש, וכי הותר למלך ביאת זנות. ונראה דהא דמלך מותר בפלגש אין הכוונה דלגבי מלך הותר האיסור של ביאת זנות, אלא דמלך קונה פלגש שהיא מיוחדת לו לביאה, ובמלך חל חלות דין אישות מיוחדת של פלגש דאין הביאה של מלך בפלגש חלות שם ביאת זנות, אלא היא אשה השייכת לו ומיוחדת לו לביאה. ולפי״ז י״ל דמש״כ הרמב״ם (פ״ד מהל׳ מלכים ה״ד) דמלך קונה אותה ביחוד ר״ל ביאה, דחל חלות שם פלגש דמלך ע״י ביאה. ולפי״ז י״ל דמש״כ הרמב״ם ״ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה״ הוא רק לגבי פלגש דאינו לוקה אא״כ בעל אותה, דהרי היא נעשית פלגשו ע״י הביאה, ורק ע״י שבעל אותה הרי נוספת לי״ח נשיו וחייב באיסור ״לא ירבה לו נשים״. ולפי״ז י״ל דלא ירבה לו נשים לא הוי חלות איסור ביאה אלא איסור אישות, ואם קידש אשה יתר על י״ח נשיו ולא בעלה הרי זה לוקה תיכף בשעת הקידושין, ומש״כ הרמב״ם ״ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה״ היינו רק לגבי פלגש דאינו קונה אותה אלא ע״י ביאה, ואף בהוספת פלגש חל האיסור דלא ירבה לו נשים. ועיין ברמב״ם פי״ט מהל׳ סנהדרין דבכל הלאווין של איסורי ביאה כתב דלוקה אם ״נשא ובעל״ ואילו לגבי לאו זה כתב (קס״ו) ״מלך שהרבה נשים״, וצ״ע דמדברי הרמב״ם (פ״ג מהל׳ מלכים ה״ב) משמע דמלך אינו לוקה אא״כ בעל. ונראה דמש״כ הרמב״ם ד״אם הוסיף אחת ובעלה לוקה״ היינו רק לגבי פלגש, אך באמת יסוד האיסור הוא ריבוי נשים, ואם קידש אשה ולא בעלה הרי הוא לוקה מחמת הקידושין.א
אמנם יש להסתפק באופן שהוסיף המלך אשה אחת ויש לו י״ט נשים האם כולן נתפסו באיסור ואף הראשונות אסורות לו בביאה או דדוקא האשה הי״ט היא שנאסרה לו בביאה, ומלשון הרמב״ם ״ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה״ משמע דרק האשה הנוספת אסורה לו בביאה. והנה אי נימא דיסוד האיסור הוא התוספת והריבוי שנשוי ליותר מי״ח נשים אזי י״ל דהוי חלות איסור אישות ונישואין ועובר כשנשא לאשה הי״ט ואזי י״ל דהוי לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה, דיסוד האיסור הוא עצם הריבוי שנשוי ליותר מי״ח נשים. ולכאורה אם האיסור הוא מה שנשוי ליותר מי״ח נשים י״ל דאם הוסיף יותר מי״ח אזי כולן אסורות לו בביאה. אמנם מלשון הרמב״ם משמע שלוקה רק על בעילת האשה הנוספת. ומוכח דהוי חלות שם איסור ביאה דוקא באשה הנוספת, והוי לאו שיש בו מעשה דלוקין עליו. אמנם יל״ע האם ילקה על כל ביאה וביאה באשה הי״ט או רק על הביאה הראשונה. ועיין במנ״ח (מצוה תק״א אות א׳) דנקט דאליבא דהרמב״ם הוא לוקה על כל ביאה וביאה (וכן נקט הגר״מ זצ״ל). אמנם יתכן לומר דאינו לוקה אלא על הביאה הראשונה. וי״ל דהביאור בזה הוא, דעיין בגמ׳ קידושין
(עח.) דנחלקו אביי ורבא באיסור גרושה לכהן הדיוט ואלמנה לכה״ג, דאביי סובר דקידש לוקה, בעל לוקה, דלוקה על הקידושין בלבד משום ״לא יקח״ ועל הביאה משום ״לא יחלל״. ורבא סובר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה. ומבואר דלרבא אינו לוקה אא״כ קידש ובעל, משא״כ לאביי לוקה על הקידושין בלבד. ונראה דאף רבא סובר דיסוד האיסור הוי איסור אישות וליקוחין, אלא דס״ל דאינו לוקה אא״כ קידש ובעל משום דע״י הביאה נגמרה הליקוחין והאישות ואינו לוקה אלא על ליקוחין ואישות גמורין. (ועיין ברמב״ם פי״ז מהל׳ איסו״ב ה״ב שפסק כרבא). וי״ל דה״ה לגבי האיסור ד״לא ירבה לו נשים״, דכתב הרמב״ם ״ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה״, די״ל דאין זה חלות איסור ביאה בעלמא אלא חלות שם איסור אישות אלא דאינו לוקה אא״כ בעל משום דאז נגמרו האישות, בדומה לשיטת רבא באיסור גרושה לכהן ואלמנה לכה״ג. ולפי״ז י״ל דאינו לוקה על כל מעשה ביאה וביאה (כסברת המנחת חינוך הנ״ל) אלא לוקה רק על ביאה הראשונה בלבד שהיא גומרת את חלות האישות, דיסוד האיסור הוי איסור אישות ולא איסור ביאה בעלמא.
ועוד יש להסתפק אם לקח אשה י״ט ואח״כ לקח עוד אשה האם לוקה נמי על בעילת האשה הכ׳. ולכאורה אי נימא דהאיסור הוי חלות איסור ביאה, אזי י״ל דאין נפ״מ בין אם בעל האשה הי״ט או הכ׳ ולוקה על שניהם. משא״כ אי נימא דיסוד האיסור הוא ריבוי נשים יש לצדד דאינו לוקה אלא על הי״ט, דבזה חל ריבוי נשיו אבל אינו לוקה על האשה הכ׳, דהרי כבר נתרבה לו נשים, ומה לי אם מוסיף עוד אשה הרי אינו מוסיף בעצם שם הריבוי דהיה כבר מרובה נשים, וצ״ע.
והנה בנוגע לאיסור לא ירבה לו נשים נחלקו הרמב״ם והראב״ד האם פלגשים הן נמנין בתוך הי״ח נשים, דכתב הרמב״ם (פ״ג מהל׳ מלכים ה״ב) וז״ל לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה, ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה, וכו׳ עכ״ל. והשיג ע״ז הראב״ד וז״ל א״א זה אי אפשר שהרי היו לדוד שש נשים ופלגשים כשאמר לו נתן הנביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה נמצא י״ח חוץ מן הפלגשים הן עכ״ל. ולכאורה יש לתלות פלוגתתם אי פלגשים נקנין בקידושין או לא, דאי חל בהם קידושין אזי י״ל שהן נכללין בתוך הי״ח נשים, משא״כ אי קונה פילגש בלי קידושין י״ל דאינן נכללין במנין של י״ח נשים. ועיין בגמ׳ (כא.) ״מאי נשים ומאי פילגשים, אמר ר׳ יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין״, ועיין ברמב״ן עה״ת
(בראשית כה:ו) שהשיג עמ״ש רש״י ״נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין
(כא.) בנשים ופלגשים דדוד״, וכתב ע״ז הרמב״ן וז״ל ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קידושין, כי הכתובה מדברי סופרים, והגירסא בסנהדרין בלא כתובה וקידושין עכ״ל. ונראה דהוקשה לרמב״ן דאי כתובה היא מדרבנן דקיי״ל כתובה לאו דאורייתא אי פילגש נקנית בקידושין, א״כ צ״ע איזה חילוק יש מה״ת בין פילגש לאשתו, וצ״ע בדברי רש״י. וי״ל דאין כוונת רש״י בלא כתובה ממש אלא בלא חיובי ושעבוד הבעל לאשתו הנשואה דהיינו חיובי שאר כסות ועונה, וכן דין טומאה תלוי בנישואין דאין כהן מטמא אלא לאשתו הנשואה, וכן דין ירושה תלוי בנישואין, והפילגש אינה כנשואה אלא היא כארוסה כל ימיה. ומבואר דרש״י והרמב״ן נחלקו אם יש קידושין בפילגש, ולכאורה היה יתכן לומר דבזה נחלקו נמי הרמב״ם והראב״ד. אולם יעויין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ מלכים ה״ד) דפילגש היינו בלא כתובה ובלא קידושין (כשיטת הרמב״ן), ואעפ״כ סובר דפילגש הוי בכלל מנין של הי״ח נשים דהותרו למלך, וצ״ע בשיטת הרמב״ם.
והנה כתב הרמב״ם (בפ״ד מהל׳ מלכים הל״ד) ז״ל וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקידושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו. אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד עכ״ל. והנה ישנה מחלוקת גדולה בין הראשונים מהו דין הפילגש, האם פילגש היא אשה בלי קידושין ובלי כתובה או״ד שיש לה קידושין אלא שאין לה כתובה. ופסק הרמב״ם שפילגש חל בלי קידושין ובלי כתובה ומותרת רק למלך, וההדיוט אסור בפילגש חוץ מאמה העבריה אחרי ייעוד. ולכאורה דברי הרמב״ם תמוהים, דהא כתב (בפ״ד מהל׳ עבדים הל״ז) וז״ל יעד אותה האדון לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא במיתת הבעל או בגט כו׳ כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה אפילו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה, ואינו צריך ליתן לה כלום שמעות הראשונות לקידושין ניתנו ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות עכ״ל. הרמב״ם פסק שמעות הראשונות לקידושין ניתנו, ובכן יש מעשה קידושי כסף ביעוד כבארוסה דעלמא הנקנית בכסף קידושין, ויפלא א״כ היאך השווה הרמב״ם את דין אמה העבריה המיועדת להדיוט לדין פילגש של מלך, דהא בפילגש אין מעשה קידושין כלל אלא יחוד, ואילו באמה העבריה יש מעשה קידושי כסף. ועוד צ״ע ברמב״ם שאסר פילגש להדיוט, ומשמע שסובר שההדיוט שיש לו פילגש עובר באיסור ״לא תהיה קדשה״ (ויעויין ברמב״ם פ״א מהל׳ אישות הל״ד ובהשגת הראב״ד שם). וא״כ קשה היאך הותרה פילגש למלך, דהא לא שמענו מעולם שלמלך יש פחות איסורים מהדיוט, ואיך חל היתר מן התורה למלך בפילגש, והרי לפי הרמב״ם הוא עובר על איסור דאורייתא של קדשה.
וצ״ל דחלוק דין פילגש דמלך מפילגש דהדיוט, דבאמת למלך איכא חלות קנין אישות בפילגשו, משא״כ בפילגש דהדיוט שאין ביניהם חלות אישות, דאישות חלה בהדיוט דוקא ע״י מעשה קידושין, ופילגש שלא נקנית במעשה קידושין אסורה להדיוט כקדשה. ושאני פילגש דמלך דהתורה חידשה שחל בה חלות אישות דמלך ע״י יחוד בעלמא בלי מעשה קידושין דכסף שטר או ביאה. ומאחר שיש למלך חלות קנין אישות בפילגשו לכן היא מותרת לו ואינה אסורה כקדשה, כי קדשה אסורה רק כשאין לגברא חלות קנין אישות, דהבא עליה בלי קידושין הוי׳ בעילתו בעילת זנות, משא״כ במלך שיש לו אישות בפילגשו. והא ראייה שהרמב״ם כ׳ בפ״ג מהל׳ מלכים (הל״ב) וז״ל לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה עכ״ל. ומוכח מהרמב״ם שיש למלך חלות אישות בפלגשו שהרי סובר שפלגשים נמנים במנין י״ח נשים.
ולפי״ז נראה לבאר מה שהשווה הרמב״ם דין יעוד דאמה העבריה לדין פילגש דמלך, דהרמב״ם סובר שאף באמה העבריה חסר מעשה קידושין דעלמא של כסף שטר או ביאה. והא דאמרינן מעות הראשונות לקידושין ניתנו, אינו ר״ל שהמעות הראשונות מתהפכין למפרע להיות כסף קידושין דעלמא, כי לא ניתנו המעות לכתחילה לשם קידושין אלא לשם קנין שפחות. ושיטת הרמב״ם בדין מעות הראשונות הוא שיש אפשרות בעצם חלות השפחות להפך את השפחות לאישות ע״י יעוד, דהאישות נכלל בתוך השפחות. ואף על פי שמייעדה בסוף שש סמוך לשקיעת החמה שאינו נותן לה או מוחל לה שוה פרוטה של השפחות, ע״י מעשה היעוד מתהפכת חלות השפחות לחלות אישות, והוא חידוש דין תורה שאישות דיעוד חלה בלי מעשה קידושין דעלמא של כסף שטר או ביאה. ומפני כן השווה הרמב״ם את יעוד דהדיוט לפילגש דמלך משום דבשני האופנים האלה חלה חלות אישות בלי מעשה קנין דקידושין, דהמלך קונה את הפילגש ביחוד בלבד בלא קנין קידושין. וכן יעוד אמה עבריה קונה קנין אישות בלי מעשה קידושין. ונראה דמכיון דיש למלך חלות דין אישות בפילגש ס״ל להרמב״ם דפילגשים נכללים במנין של י״ח נשים דמלך.ב
א. ועיין במש״כ בשם הגר״מ הלוי סולובייצי׳ק זצ״ל בס׳ קול בריסק (עמ׳ רכ״ט – ר״ל).
ב. ועיין ברשימות שיעורים למס׳
יבמות דף ד. ד״ה אנוסת בנו אות ב׳ (עמ׳ ס״ח – ס״ט). וברשימות שיעורים למס׳ קידושין בענין יעוד.