×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תִּינַח לְתַנָּא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְרַבָּנַן מְנָא לְהוּ.
§ The Gemara comments: This works out well with regard to that which the school of Rabbi Yishmael taught, that all garments mentioned in the Torah are composed of linen or wool. However, according to the opinion of the Rabbis, who do not accept this opinion, from where do they derive the principle that a positive mitzva overrides a prohibition? As stated previously, the conclusion that the positive mitzva to place fringes on a garment overrides the prohibition against mixing linen and wool is derived from a free expression in a biblical verse; however, the expression is free for interpretation only in the opinion of the tanna from the school of Rabbi Yishmael.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך לא
לאא(מגילה ג:) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי׳ כגון זקן שאין כבודו להנהיג בהמה אם ראה בהמת חבירו נדחה אינו חייב להשיבה נמצא כבוד זקן דוחה לא תוכל להתעלם. ל״ת שניתק לעשה (יומא פו. חולין קמא.) מפורש על הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו וכו׳ גנב וגזלן לאו שניתק לעשה דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה אשר גזל לא תשוב לקחתו ושב ולקח לא תכלה פאת שדך לעני ולגר וכו׳ לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר זה יש לו דין אחר שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו (תמורה ג) מפרש והרי מימר שהכתוב נתקו לעשה וכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו׳ לא תגנוב קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזול. (בשאילתא דאלה תולדות נח מפורש) (בבא מציעא ס״א) לא תגנוב דכתב רחמנא למה לי פ״א שכתוב לא תגזול גזילה היינו גניבה לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו׳ (תמורה ג) כל לא תעשה האמור בתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר והמברך את חבירו בשם וכו׳ (שבועות ד) שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אמר ר׳ יוחנן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו׳ לאו שבכללות אין לוקין עליו (פסחים מא) לאו דחרצן וזג לאו דנא ומבושל (מנחות נח) המעלה משאור ודבש על גבי המזבח אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל (יבמות ה.) פי׳ שאינו נוהג בנשים לפיכך קל מה ללאו דמחמר דהא לאו גרידה שנאמר אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך שמעינן מינה כי מחמר בבהמה קא אסר רחמנא וכבר פירשנו בערך חמר במחלוקת ראשון לא יהיה כלי גבר על אשה מפורש (נזיר כט) שלא יתקן איש כתיקונו אשה המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא יהיה כלי גבר על אשה לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן (יבמות מד) לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר (גיטין מה) לא תבשל גדי בחלב אמו (קידושין נז) וכבר פירשנו בערך גד (חולין פט) לא מרובכם מכל העמים אמר הקב״ה חושק אני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם וכו׳. לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי (ערכין טו) פירוש כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא הוצרכתי לחזור ראשי לאחור ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפילו יהיה שם לא הייתי חושש שאני משקר ואיני אמרו בלשון הרע. לא הלך זרזיר אחר עורב אלא שהוא מינו (בראשית רבה ס״ו ויהי עשו):
א. [ניכט.]
תינח לתנא דבי רבי ישמעאל – דאייתור ליה צמר ופשתים אלא לרבנן דלית להו כל בגדים צמר ופשתים והא צמר ופשתים לא מייתר מנא להו דאתי עשה ודוחה לא תעשה.
לרבנן מנא להו – המ״ל דלא סברי כר׳ יהודה ולא בעי שיהא מוכח או מופנה אלא ניחא ליה לשנויי אפילו אי סברי כר׳ יהודה וא״ת ומאן ניהו דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל ר׳ שמעון בן אלעזר והא רשב״א ואידך תנא דבי רבי ישמעאל דבפ׳ במה מדליקין (שבת כז.) מודו דבלא ריבוי הוו סתם בגדים צמר ופשתים ואר״י דהיינו ההיא ברייתא דפ׳ התכלת (מנחות לט:) דאמר רב נחמן התם השיראין פטורה מן הציצית איתיביה רבא לרב נחמן השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית ומשני מדרבנן אבל רבא דפריך התם לרב נחמן לטעמא דמחייב מדאורייתא וסבר לה כי ההיא ברייתא ולית ליה שינוייא דרב נחמן דמשני התם מדרבנן.
אלא לרבנן מנא להו – אית דגרסי אלא כי אצטריך קרא לכדרבא כלומר לעולם כדקאמרת דצמר ופשתים לא צריך דועשו להם ציצית חזי מיניה כלאים וכי אצטריך צמר ופשתים לכדרבא אצטריך וכו׳ דצמר ופשתים פוטרים וכו׳ וקא מקשי ליה היכי מצי למימר דסמוכין אתו לכדרבא דהא תנא דבי ר׳ ישמעאל לית ליה דרבא וקא משני כדוקייא דרבא והשתא קאמר כאידך גיסא דלא כדקאמרינן מעיקרא דסמוכין לכדרבא אתו דהא לא מצינן למימר אלא דלעולם סמוכין דלא מצי למשרי כלאים מועשו להם ציצית משום דאנא דייקנא כדרבא דדריש הכנף מין כנף וכו׳ אבל כלאים לא חזי מש״ה אצטריכו סמוכין דצמר ופשתים דכלאים שרי בציצית וא״ת אי לאו סמוכין הכנף למין כנף לא צריך דפשיטא דכלאים בציצית אסור דמסברא אין עשה דוחה ל״ת וכיון שכן דוקיא דרבא לא צריך קרא וי״ל דה״ק סד״א כדוקיא דרבא דבעינן מין כנף כלומר צמר לצמר הוא דצבעיה בתכלת אבל לפשתים בעינן נמי ציצית לבן של פשתים ודלא יהא צבוע למראה אחר דמין כנף לגמרי בעינן קמ״ל סמוכין ולא דרשינן הכנף דודאי אליבא דתנא דבי ר׳ ישמעאל כיון דלא מחייב בציצית אלא בגד של צמר ופשתים ודאי אין לן למימר דלא דריש הכנף. והראב״ד גריס כהך גי׳ בתרא והגיה בספרו כך וזהו לשונו פי׳ לתנא דבי ר׳ ישמעאל האי צמר ופשתים לאו למישרא כלאים בציצית אתא דלא צריך אלא לאפוקי מדרבא דמרבה שאר מינים קמ״ל צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא. ואקשינן והא תנא דבי ר׳ ישמעאל לית ליה דרבא כלומר רבא גופיה דמרבה שאר מינים מהכא מייתי להו משום דכתיב הכנף ולתנא דבי ר׳ ישמעאל כיון דאמר כל בגדים אינן אלא צמר ופשתים הכנף גופיה אינו אלא צמר ופשתים א״כ צמר ופשתים למעוטי שאר מינין לא צריך ע״כ. ומשמע נמי לדידיה דכי קאמר אלא סד״א כדוקייא דרבא מתפרש כדפרשי ליה אנן דלעיל הדר. וקי״ל כר׳ ישמעאל דמן התורה לא מחייב בציצית אלא של צמר ופשתים ושאר מינים אינם חייבין אלא מדרבנן ומהכא משמע מ״ש הרי״ף ז״ל שיכול אדם לעשות ציצית מפשתים דקאמר הכא כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וא״ת מה קא בעי לרבנן מנא להו לימא דשמא רבנן יסברו דדרשינן סמוכין אף היכא דלא מוכח ולא מופנה. וי״ל דקא בעי הכא לר׳ יהודה דלא דרש סמוכין במשנה תורה אלא היכא דמוכח או מופנה אי ס״ל כרבנן מנא ליה וניחא שפיר:
אלא לרבנן דפליג עליה דתנא דברי רבי ישמעאל מנא להו. פירוש, לרבנן דפליגי עליה דתנא דבי ר׳ ישמעאל, אי לא דרשי סמוכין בכל התורה כולה כר׳ יהודה. אבל רבנן דר׳ יהודה דדרשי אפילו בכל התורה אף על גב דלא מוכח ולא מופנה, הכא נמי מסמיכות דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך נפיק להו. אי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן דר׳ יהודה קאמר, משום דלכולי עלמא אין עושין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן מופנה וכדכתבינן לעיל.
לרבנן מנא להו. איכא למידק אימא לרבנן לעולם מגדילים ומשום דמוכח, דהא ודאי משמע לעיל (יבמות ד:) שבין דמוכח ולא מופנה בין במופנה ולא מוכח דריש ר׳ יהודה סמוכין כדאמרינן לעיל (שם) איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה, אלמא בחד מנייהו סגי. ועד כאן לא אקשי לעיל (שם) והא מצרך צריכי ושקלינן וטרינן וטרחינן לאפנויי אלא משום דאמרינן מופנה הוא. אבל מכל מקום כשתמצא לומר דלא מופנה לימא דטעמיה דר׳ יהודה משום דמוכח הוא, ואכתי אמאי קא שביק גדילים ומהדר בתר ראשו, והא נמי דאקשינן לעיל (יבמות ד:) ולתנא דברי ר׳ ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הוה אמינא כלאים בציצית אסור, לאו ממופנה בלבד פריך, אלא הכי קאמר, ולתנא דבי ר׳ ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים בין לכשתמצא לומר משום דמופנה בין לכשתמצא לומר משום דמוכח, הא לאו הכי לא דחי, הא ממקומו הוא מוכרע בפרשת ציצית ממש. ויש לומר דהא דאמרינן איבעית אימא משום דמוכח איבעית אימא משום דמופנה, לאו למימרא דבכל חד מנייהו קא דריש ר׳ יהודה סמוכין, אלא כמסתפק בטעמיה דר׳ יהודה קאמר, דילמא טעמיה דר׳ יהודה או משום דמוכח ואף על גב דלא מופנה, ואי בעית אימא טעמיה דר׳ יהודה משום דמופנה דוקא אבל מוכח לא מעלה ולא מוריד והלכך כשתמצא לומר משום דמופנה דוקא מנא ליה כנ״ל.
{לביאור המאירי לסוגית עשה דוחה לא תעשה, עיינו לעיל יבמות ג:}
לרבנן. דלית להו כל בגדים שנאמרו בתורה של צמר ופשתים, ואיצטריך להו צמר ופשתים לאשמועי׳ דשאר מינין אין בהם משום כלאים.
תינח לתנא דבי ר׳ ישמעאל לרבנן מנא להו – פירוש לרבנן דסברי דכל בגד כל שאר מיני׳ משמע האי צמר ופשתים לאו מופנה דהא אצטריך למעוטי כלאי׳ משאר מיני׳ ויליף שעטנז דהעלאה משעטנז דלבישה דסתום מן המופנה וא״כ מנ״ל יתורא דאתי עשה ודחי לא תעשה וא״ת וכי ליכא מופנה הא איכא מוכח וי״ל דקושיי׳ למאי דאמרי׳ אי משום דמופנה וי״מ עוד דכי אמרי׳ לעיל אי בעית אימא משום דמופנה דוקא ומוכח לא מעלה ולא מוריד ואינו מחוור וקושיין השתא אפי׳ לרבנן דפליגי אפי׳ לר׳ יהודה דלא בעי בעלמא מופנה דלא מוכח דבמינים דהוי בנין אב מופנה או מוכח כדפי׳ רש״י ז״ל.
בד״ה לרבנן מנא להו כו׳ ואר״י דהיינו ההיא ברייתא כו׳ דמחייב מדאורייתא כו׳ עכ״ל יש לדקדק אע״ג דלית לה לההיא ברייתא דשאר מינין חייבין מדאורייתא מ״מ איכא למימר דאית להו בנין אב דאף כל כו׳ וא״כ הוה ליה צמר ופשתים גבי כלאים מופנה לסמוכין אלא דגבי ציצית לית להו דרשא דאף כל משום דהכנף מין כנף רבויא הוא ומפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו׳ דכמו כן ניחא לרבא דאית ליה אף כל לגבי שרצים ולית ליה דרשא דאף כל לגבי ציצית משום דהכנף רבויא הוא וי״ל דאף אם נדרוש אף כל כו׳ גבי כלאים וצמר ופשתים מופנה הוא לסמיכות מ״מ נימא לכדרבא לחוד קאתא למדרש סמוכים דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למשרי כלאים וכך הקשו התוס׳ לקמן במסקנא דשעטנז מופנה הוא ותירצו שם דהכי משמע סמיכות מופנה דשעטנז לא תלבש שעטנז וגו׳ גדילים תעשה לך מהם (א) אבל השתא דלא מופנה שעטנז אלא צמר ופשתים אכתי אית לן למימר הכי דלא אתא קרא דסמיכות למשרי כלאים אלא לכדרבא לחוד דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינין וק״ל:
ענין הקפת הראש
תינח [נניח], שהגענו למציאת הוכחה, לשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, הסבור שכל בגדים האמורים בתורה הם בגדים העשויים צמר ופשתים בלבד. אולם לרבנן שיטת חכמים] שאינם סבורים כן, מנא להו [מניין להם] שעשה דוחה את לא תעשה? שהרי, כפי שהוכחנו, לימוד זה שעשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים תלוי בייתור, וייתור זה מתבסס על שיטת תנא דבי ר׳ ישמעאל.
§ The Gemara comments: This works out well with regard to that which the school of Rabbi Yishmael taught, that all garments mentioned in the Torah are composed of linen or wool. However, according to the opinion of the Rabbis, who do not accept this opinion, from where do they derive the principle that a positive mitzva overrides a prohibition? As stated previously, the conclusion that the positive mitzva to place fringes on a garment overrides the prohibition against mixing linen and wool is derived from a free expression in a biblical verse; however, the expression is free for interpretation only in the opinion of the tanna from the school of Rabbi Yishmael.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) נָפְקָא לְהוּ מֵרֹאשׁוֹ דְּתַנְיָא {ויקרא י״ד:ט׳} רֹאשׁוֹ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״ט:כ״ז} לֹא תַקִּיפוּ (אֶת) פְּאַת רֹאשְׁכֶם שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף מְצוֹרָע כֵּן.

The Gemara responds: They derive it from the verse mentioned with regard to the halakhot of the purification of a leper from his leprosy [tzara’at]: “And it shall be on the seventh day, that he shall shave all his hair off his head and his beard and his eyebrows, even all his hair he shall shave off” (Leviticus 14:9). As it is taught in a baraita: Since it states “all his hair,” what is the meaning when the verse states “his head”? The baraita explains that as it is stated: “You shall not round the corners of your heads” (Leviticus 19:27), i.e., it is prohibited to shave the corners of the head, I would derive that even a leper is included in this prohibition.
רש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ראשו מה ת״ל – במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מראשו. דמצורע, דכתו׳ וגלח את כל שערו. את ראשו מה ת״ל. והלא בכלל כל שערו היה. וקסבר האי תנא. דמצריך ראשו למשרי לאו דהקפה במצורע, דהויא לה הקפת כל הראש, אלמ׳ קסבר שאסור להקיף כל הראש. ובנזיר1 פליגי בהא מילתא. בכל. דהא נשים פטירי. דהך תנא. דקסבר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה, הילכך לא אצטריך ראשו למשרי לאו דהקפה במצורע. ב⁠[שאלה]. שיכול להשאל על נזירותו ומותר בכל, כשאר נדרים. עשה. קדוש יהיה גדל פרע2. לא תעשה. תער לא יעבור על ראשו3.
1. נז, ב.
2. במדבר ו, ה.
3. שם.
נפקא ליה מראשו דתניא וכו׳ – יש גורסי׳ דהשתא נמי אאידך ראש דלקמן למדרשי בנזיר בלאו השוה בכל ודוק וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה ופי׳ והיינו דאיכא איסורא דלא תקיפו ואצטריך ראשו למשרייה במצותו ואכתי אצטריך סד״א כהני׳ הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות קמ״ל ולמאי דס״ד מעיקרא דאין הפרש בין כהני׳ לישראל בזה אמאי נקט תנא ופאת זקנם לא יגלחו ולא נקט לא תשחית את פאת זקנך דכתיב בישראל וכדנקט קרא דישראל וי״ל דאנן ס״ד דרבותא איכא קצת דדחי אפי׳ לאו דכהני ומיהו לאו רבותא כולי האי דלאצטריך להו קרא ולא יליף מדישראל דראשו׳ תו ק״ל נפרוך דאצטריך לכהנים גופייהו משום דאית בהו עשה ולא תעשה דהיינו עשה דקדושי׳ תהיו לאלהיכם וכדאי׳ במסכת נזיר וי״ל דהכא לא חשיב רבותא דמאי טעמא אמרי׳ בעלמא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה משום דאמרי׳ מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אבל הכא הא אלים דעשה במצותו שוה בכל ואית ביה שלום הבית ולהכי הוה סלקא דעתין דלדחי אפי׳ עשה ולא תעשה שאינן שוים בכל וכדאמרי׳ בבבא מציעא גבי כבוד אב ואם דמשום דהוקש כבוד אב לכבוד המקום הוה סלקא דעתין דדחי עשה ולא תעשה.
ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם, נלמד הדבר] מ״ראשו״ האמור בדין המצורע. דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר במצורע הנטהר מצרעתו: ״והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח״ (ויקרא יד, ט) וכיון שנאמר כבר ״כל שערו״, ״ראשו״ מה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו? ומסבירים: לפי שנאמר ״לא תקפו פאת ראשכם״ (שם יט, כז) שאסור לגלח את פאות הראש, ומהפסוק הזה שומע (למד) אני כי אף מצורע כן, שגם הוא בכלל איסור זה,
The Gemara responds: They derive it from the verse mentioned with regard to the halakhot of the purification of a leper from his leprosy [tzara’at]: “And it shall be on the seventh day, that he shall shave all his hair off his head and his beard and his eyebrows, even all his hair he shall shave off” (Leviticus 14:9). As it is taught in a baraita: Since it states “all his hair,” what is the meaning when the verse states “his head”? The baraita explains that as it is stated: “You shall not round the corners of your heads” (Leviticus 19:27), i.e., it is prohibited to shave the corners of the head, I would derive that even a leper is included in this prohibition.
רש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תַּלְמוּד לוֹמַר רֹאשׁוֹ וְקָא סָבַר הַאי תַּנָּא אהַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה.

Therefore, the verse states explicitly: “His head,” to teach that the mitzva that a leper must shave overrides the prohibition against rounding the corners of one’s head by shaving. The Gemara adds: And this tanna holds that the shaving of the entire head is considered rounding. Some Sages maintain that one violates the prohibition against rounding the corners of his head only when he leaves some hair intact and removes the corners alone. Conversely, this tanna holds that even when one removes all of the hair on the head, as a leper does when he performs his ritual shaving, as this act includes the corners, he thereby transgresses the prohibition against rounding the corners. This demonstrates that a positive mitzva overrides a prohibition.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וקסבר האי תנא – דאיצטריך ליה ראשו לדחות לאו דלא תקיפו דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא אמרינן פאת כתב רחמנא הלכך אי לאו דרבי קרא ה״א לא ליקוף. אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומהכא נפקא. הלכך איצטריך עליה למיסר ערוה לייבום דלא תימא אתי עשה דייבום ודחי לאו דאחות אשה.
וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה. כלומר, והיינו דאצטריך קרא למשריה הכא. ולית ליה להאי תנא דרשא דגדילים, דאלו סבירא ליה לא היה צריך קרא ראשו למשרי הקפת הראש במקום גלוח מצורע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תלמוד לומר שפירש הכתוב ״ראשו״, ללמדנו שמצות תגלחת מצורע דוחה את לא תעשה של הקפת (גילוח) פאת הראש. ומעירים: וקא סבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי הקפת כל הראש שמה הקפה. כי יש חכמים הסבורים שעובר משום הקפת פאת הראש רק כאשר משאיר חלק משערות הראש ומוריד את הפאות בלבד, אבל תנא זה סבור שאם מסיר את כל שערות הראש כולן, כמצורע המגלח כל שערו, אם הוריד גם את הפאות עובר משום לאו של הקפה, ומתגלחת מצורע למדנו איפוא שעשה דוחה את לא תעשה!
Therefore, the verse states explicitly: “His head,” to teach that the mitzva that a leper must shave overrides the prohibition against rounding the corners of one’s head by shaving. The Gemara adds: And this tanna holds that the shaving of the entire head is considered rounding. Some Sages maintain that one violates the prohibition against rounding the corners of his head only when he leaves some hair intact and removes the corners alone. Conversely, this tanna holds that even when one removes all of the hair on the head, as a leper does when he performs his ritual shaving, as this act includes the corners, he thereby transgresses the prohibition against rounding the corners. This demonstrates that a positive mitzva overrides a prohibition.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְלָאו דְּהַקָּפָה שֶׁכֵּן לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל.

The Gemara raises an objection against that claim. This proof can be refuted: What about the fact that the prohibition against rounding is specific in that this prohibition is not equally applicable for all, as it does not apply to women, and therefore other cases cannot be derived from it? One cannot learn from this halakha that a positive mitzva that applies only to some people overrides even a prohibition that applies equally to all people.
רש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאין שוה בכל – דנשים אינן בלאו דהקפה בפ״ק דקידושין (דף לה:) תאמר בלאו דאחות אשה שכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו דכתיב הנפשות העושות (ויקרא יח) שניהם במשמע.
מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל – בפ׳ שני נזירין (נזיר נח. ושם) מפרש דהאי תנא דמוקי ראשו לנזיר סבר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה ולהכי לא מצי לאוקמי כשאינו נזיר והך תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא סבר דשמה הקפה ואיבעית אימא דלכולי עלמא שמיה הקפה ותנא מוקי לה לנזיר דהוי לא תעשה ועשה משום דללאו גרידא לא איצטריך לאשמעינן דדחי דמגדילים נפקא והאי תנא דמוקי לה לראשו גרידא סבר דמגדילים לא ילפינן משום דאיצטריך לכדרבא לאשמועינן דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינים ולאו לדחות לאו דכלאים קאתי ומראשו מסייע להאי תנא דעשה דחי לא תעשה בעלמא וקשה היכי יליף מראשו דאיכא למיפרך כדפרכינן הכא שכן לאו שאין שוה בכל וע״כ פירכא גמורה היא דאם לא כן נילף מזקנו דלידחי לא תעשה ועשה וי״ל דסוגיא דנזיר סברה דאפילו לא כתיב ראשו הוה מוקמינן זקנו בכהן דזקנו משמע בין כהן בין ישראל אע״ג דראשו לא משמע בין נזיר ובין שאינו נזיר משום דקרא איירי בסתם בני אדם שאינן נזירים ולהכי כיון דכתיב זקנו דדחי לא תעשה ועשה תו לא איצטריך ראשו ללאו שאין שוה בכל ואם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו לענין ששוה בכל אבל סוגיא דשמעתין סברה דזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו ואיצטריך ראשו לגלויי אזקנו דאיירי בכהנים ודחי לא תעשה ועשה ולא מצי למילף מראשו מידי א״נ סוגיא דהכא סברה דאיצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה אבל ההיא דשני נזירים (נזיר נז:) סוברת דמסברא ידעינן דשמה הקפה.
מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל הנשים תאמר באחות אשה שהיא חייבת כמו האיש דכתיב ונכרתו הנפשות העושות תרי משמע. ותימה דמשמע הכא דלהך תנא דמוקים ראשו למצורע [גרידא] לא יליף עשה דוחה ל״ת מהקפה משום שאינו שוה בכל ותימה דאמרינן בפ׳ שני נזירים לימא הקפת הראש תנאי היא דת״ר ראשו מה ת״ל כו׳ יכול אף מצורע כן ת״ל ראשו. ותניא אידך ראשו מה תלמוד וכו׳ יכול אף נזיר מצורע כן ת״ל וכו׳ מאי לאו תנאי היא דמר סבר הקפת כל הראש שמה הקפה כו׳ עד דמסיק דכ״ע הקפת כל הראש שמה הקפה ומקשה מאן דמוקים לקרא למדחי לאו תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה. דא״ל נימא מכ״ש דאיכא למפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ומשני יליף מגדילים ומשמע אבל למאן דמוקים לקרא למדחי לאו גרידא דהיינו הך דמוקים ראשו למצורע לחוד לא קשה לתלמודא מנא ליה דדחי לאו גרידא דיליף ליה מהכא וא״כ קשה דהכא משמע דלא ילפינן מיניה משום שאינו שוה בכל. וי״ל דודאי לע ולם הך תנא דראשו למצורע צ״ל דיליף עשה דחי לאו גרידא מהכא ומגדילים דאי מגדילים לחוד ה״א כדרבא דלעיל להכי אצטריך ראשו דמצורע ואי מראשו דמצורע הוה פרכינן ליה מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל. אבל כיון דחזינן לאו שאינו שוה דדחי מהקפה מעתה יש לנו לומר דגם בשוה בכל דחי מגדילים ולא נדרוש גדילים לכדרבא והתם קאמר למאי דמוקים לקרא למדחי לא תעשה ועשה דהיינו אידך תנא דלקמן דמוקים ראשו לנזיר מצורע לאו גרידא מנא ליה יליף מגדילים לחוד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מה ללאו דהקפה כו׳ אבל סוגיא דשמעתין סברי דמזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו כו׳ עכ״ל פירוש למאי דדחי ליה הכא וקאמר דסד״א שאני כהנים כו׳ סבירא ליה הכא דאצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים ומיהו למאי דקאמר בשמעתין דאתיא ראשו לנזיר ע״כ הא דמוקים זקנו לכהן סבירא ליה דזקנו משמע בין כהן בין ישראל וכההיא סוגיא דנזיר ובזה יתיישב דהמתרץ נמי דבעי לאוכוחי מההיא דזקנו דאם אינו ענין כו׳ ולא ידע אכתי דאצטריך קרא לכהנים הואיל וריבה או משום דה״ל ל״ת ועשה כמ״ש התוס׳ וא״כ אמאי לא תקשי ליה אמאי מוקי ליה תנא דברייתא לקרא דזקנו לכהנים טפי מישראל דאיכא למימר דהאי המתרץ נמי ידע דאיכא ל״ת ועשה בכהנים אלא דסבירא ליה כההיא סוגיא דנזיר דזקנו משמע נמי כהן וא״כ לא אצטריך ראשו ללאו שאינו שוה בכל ואם אינו ענין כו׳ והמדחה השיב לו דסד״א כהנים שאני כו׳ ולא הוה מוקמינן קרא לכהנים אלא לישראל ואצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים וכמ״ש התוס׳ ודו״ק:
גמ׳. מה ללאו דהקפה שכן לאו שאין שוה בכל.
ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההוכחה הזו ולומר: מה ללאו (מצות לא תעשה) של הקפה שהוא מיוחד ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר דברים, שכן הוא לאו שאין שוה בכל, שמצות לא תעשה זו של הקפה אינה חלה על הכל, שכן הנשים אינן בכלל איסור זה, ואין ללמוד איפוא ממה שנדחה לאו כזה, שגם לא תעשה החל על הכל יידחה על ידי מצות עשה!
The Gemara raises an objection against that claim. This proof can be refuted: What about the fact that the prohibition against rounding is specific in that this prohibition is not equally applicable for all, as it does not apply to women, and therefore other cases cannot be derived from it? One cannot learn from this halakha that a positive mitzva that applies only to some people overrides even a prohibition that applies equally to all people.
רש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא אָתְיָא מִזְּקָנוֹ דְּתַנְיָא {ויקרא י״ד:ט׳} זְקָנוֹ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״א:ה׳} וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף כֹּהֵן מְצוֹרָע כֵּן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר זְקָנוֹ.

Rather, the Gemara provides an alternative suggestion: The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from the superfluous phrase: “His beard” (Leviticus 14:9). As it is taught in a different baraita: What is the meaning when the verse states: “His beard”? After all, a beard is already included in the phrase: “All his hair.” The baraita answers: As it is stated with regard to priests: “Neither shall they shave off the corners of their beard” (Leviticus 21:5), I would derive that even a leper who is a priest is included in this prohibition against shaving his beard. Therefore, the verse states “his beard” in the case of a leper.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופאת זקנם – בכהנים כתיב.
תלמוד לומר זקנו – לרבות זקן כהן מצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה (ואע״ג דהאי נמי לאו שאין שוה בכל ילפינן מיניה דכל לא תעשה נמי דחי דאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דאתי עשה ודחי ליה דהא נפקא לן מראשו תנהו ענין כו׳).
זקנו מה תלמוד לומר – וא״ת והא איצטריך ראשו וזקנו לכלל ופרט וכלל כדאמרי׳ בסוטה בפ׳ היה מביא (סוטה טז.) מה הפרט מפורש מקום כינוס שער כו׳ ויש לומר דההיא מילתא מצי למידרש מגבות עיניו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש להציע דרך אחרת: אתיא [בא, נלמד] הדבר מייתור אחר, מ״זקנו״. דתניא כן שנינו בברייתא אחרת]: ״זקנו״ שנאמר בתגלחת המצורע מה תלמוד לומר? הרי הוא כבר נכלל ב״כל שערו״? אלא, ההסבר הוא: לפי שנאמר בכהנים ״ופאת זקנם לא יגלחו״ (שם כא, ה), ומפסוק זה שומע (למד) אני כי אף כהן מצורע בכלל כן, שאסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר במצורע במפורש ״זקנו״.
Rather, the Gemara provides an alternative suggestion: The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from the superfluous phrase: “His beard” (Leviticus 14:9). As it is taught in a different baraita: What is the meaning when the verse states: “His beard”? After all, a beard is already included in the phrase: “All his hair.” The baraita answers: As it is stated with regard to priests: “Neither shall they shave off the corners of their beard” (Leviticus 21:5), I would derive that even a leper who is a priest is included in this prohibition against shaving his beard. Therefore, the verse states “his beard” in the case of a leper.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְלָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל תְּנֵהוּ עִנְיָן לְלָאו הַשָּׁוֶה בַּכֹּל.

However, the shaving of one’s beard is also a prohibition that is not equally applicable for all, as it does not apply to women. Therefore, it is necessary to develop this argument further. And if this derivation from the term “his beard” is not referring to the matter of a prohibition that is not equally applicable for all, as the principle that a positive mitzva overrides a prohibition that does not apply equally for all has already been derived from the phrase “his head,” then the repetition of this specific scenario must serve to expand upon the teaching. Consequently, refer it to the matter of a prohibition that is equally applicable for all, i.e., that a positive mitzva that is not equally applicable for all overrides even prohibitions that apply equally to all people.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמנם, גם גילוח זקן לאו שאינו שווה בכל, כיון שאינו חל על הנשים, ואם לימוד זה מ״זקנו״ אינו ענין ללאו שאין שוה בכל, שהרי כבר למדנו מ״ראשו״ שלאו שאינו שוה בכל נדחה מפני מצות עשה, ואין צורך איפוא בלימוד נוסף, על כן יש להבין שהחזרה על מקרה מסויים זה באה להרחיב את הלימוד, ולכן תנהו ענין ללאו השוה בכל, שאף מצות לא תעשה השווה בכול נדחית על ידי מצות עשה.
However, the shaving of one’s beard is also a prohibition that is not equally applicable for all, as it does not apply to women. Therefore, it is necessary to develop this argument further. And if this derivation from the term “his beard” is not referring to the matter of a prohibition that is not equally applicable for all, as the principle that a positive mitzva overrides a prohibition that does not apply equally for all has already been derived from the phrase “his head,” then the repetition of this specific scenario must serve to expand upon the teaching. Consequently, refer it to the matter of a prohibition that is equally applicable for all, i.e., that a positive mitzva that is not equally applicable for all overrides even prohibitions that apply equally to all people.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאַכַּתִּי אִיצְטְרִיךְ סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵירוֹת אֲפִילּוּ לָאו שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל לָא דָּחֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּדָחֵי.

The Gemara rejects this proof: Still, it is necessary for the verse to state: “His beard.” This phrase is not in fact superfluous at all, as it has a novelty: It could enter your mind to say that priests are different; since the verse includes for them additional mitzvot it is appropriate to be more stringent with them, and therefore one might think that a positive mitzva should not even override a prohibition that is not equally applicable for all. Consequently, the verse states: “His beard,” and it thereby teaches us that even with regard to priests a positive mitzva overrides a prohibition that is not equally applicable for all. This means that the principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that is equally applicable for all cannot be derived from here.
רש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואכתי איצטריך – לגופיה לאשמועינן דלאו דפאת זקן כהנים מידחי דלא נפקא לן מראשו ואע״ג דאין שוה בכל הוא דסד״א שאני לאוי דכהנים דחמירי שריבה בהן הכתוב מצות רבות אכתי לאו השוה בכל מנלן דדחי.
ואכתי איצטריך סד״א שאני כהנים כו׳ – הוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למידחי עשה ולא תעשה דמראשו לא שמעינן אלא לאו גרידא ומהכא לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל כדאמרינן בפרק שני נזירים (נזיר דף נח:) וא״ת ונלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאין שוה בכל וא״כ מאי פריך בפרק אלו מציאות (ב״מ ל. ושם) גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן והיא בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא לאו ועשה שאין שוה בכל ואר״י דהתם עיקר פירכא סמיך אמי דחינן איסורא מקמי ממונא ועוד קשיא דקאמר התם בסוף פירקין (יבמות לב.) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו ת״ל כו׳ ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומאי פריך והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה אלא בכהנים ואר״י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבדה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ועוד קשה דלקמן בפ״ב (דף כ.) גבי אלמנה לכ״ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל״ת מן הנשואין נמי אמאי ניחא ליה והא לאו ועשה שאין שוה בכל הוא וכן שם גבי פלוגתא דר׳ אחא ור׳ אלעזר (לקמן כא.) בביאת כ״ג באלמנה קאמר מן הנשואין כ״ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל״ת ועשה ואר״י דלא דמו דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכ״ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי ליה עשה דיבום אע״ג דאינו שוה אלא בכהנים וי״מ דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפילו אין שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע״י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בשילוח הקן (חולין דף קמא.) דאי לאו שלח תשלח ה״א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום ובשמעתין ה״ל למימר דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דהכא דחי דאפילו עשה כי האי לא נגמר מהכא דלידחי ומיהו לא יתיישב טעם זה אלא למאן דאסר במ״ק (דף ז:) מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה אבל למאן דשרי לא.
שאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות וכו׳. איכא למידק טובא אמאי לא שני ליה קושטא דמילתא, דזקנו דכהן אצטריך לאשמועינן דאתי עשה דגילוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן, דהא בעלמא לא דחי וכדאיתא בנזיר פ׳ שני נזירים (נזיר נח.) דבכהן עשה ולא תעשה איכא, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא, ו) ולא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו. ועוד דהוא ליה לאצרוכי זקנו לגלוח בתער כדמצריך ליה בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מא.) דגרסינן התם ולמה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב ראשו, ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי, משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי דבתער מנא לן, להכי כתב רחמנא זקנו. פירוש דמראשו לא חזינן דגלוח מצורע בתער, דבמספרים נמי איכא דחייה בהקפה, אבל מזקנו שמעינן ליה, משום שאין השחתת זקן אלא בתער כדאיתא התם. ואיכא למימר דהכא לא הוה ידע טעמא דתנא ולא הוה רמי אנפשיה דמשום דאתי עשה דגלוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן קא מוקי ליה בזקן דכהן, אלא דאכתי קשיא לי לסברתיה דמאן דאמר אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל, במאי תלי טעמא דתנא דשביק זקנו דישראל ונקיט זקן דכהן כיון דלדעתיה ליכא חדוש טפי בזקן דכהן מבזקן דישראל, (או) הוה ליה לתנא למימר זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך וכו׳, ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ויש לומר דמאן דבעי למילף הכא מיניה הוא סלקא דעתיה משום דריבה הכתוב מצות יתירות בכהן הוא דאוקמיה תנא בזקן דכהן ושבקיה לזקן דישראל, ומכל מקום היה סבור דתנא משום חדוש כל דהו ניחא ליה למדרשיה בכהן ולא בישראל אבל מכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דלזקן דכהן אתא, אינו סברא שהוצרך הכתוב לכתוב זקנו משום חדוש מועט כזה, דכולה מילתא מראשו דישראל שמעינן לה, אלא עיקר טעמא דאיצטריך קרא למכתב זקנו כלל אינו אלא ללמד אעלמא במדה זו שאם אינו ענין כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה ראשו מת״ל בראשו דמצורע נמי קאי כו׳ ואע״ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אא״ע כו׳ עכ״ל תימה לפי׳ דבפ״ב דנזיר אמרינן בהדיא דלאו דנזיר שוה בכל הוא והתוס׳ הביאו זה בשמעתין ומהרש״ל כתב דהא דאמרינן דלאו דנזיר שוה בכל הוא נגד לאו דכהנים אבל חשיב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין וכה״ג כתב מהר״י סמיג״ה באריכות בזה בספר פורת יוסף ואין כל זה מספיק דאכתי קשיא מנלן למימר תנהו ענין ללאו השוה בכל גמור כיון דאצטריך האי לאו דנזיר לגופיה דכיון דשוה בכל הוא גבי לאו דכהנים לא נפקא ליה לאו דנזיר מלאו דכהנים גם אמאי פרש״י כך בפשיטות דמקרי לאו דנזיר אינו שוה בכל כיון דסוגיא דנזיר קרי ליה שוה בכל ועוד כיון דנשים איתנהו בנזיר אמאי אינו שוה בכל הוא טפי מלאו דהקפה וראיתי בספרים מדויקים שמחקו כל זה מפרש״י ואיזה תלמיד טועה כתבו:
תוס׳ ד״ה ואכתי איצטריך וכו׳ ואר״י דלא דמי. עי׳ מכות דף טו ע״א תד״ה אם כהן:
א
יעויין ברש״י שכ׳ וז״ל דנשים אינן בלאו דהקפה בפ״ק דקידושין (דף לה:) עכ״ל. ועיין בסוגיא שם: בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמר אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן, אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן, דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל ולא איתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה, ומנלן דלא איתנהו בהשחתה, איבעית אימא סברא דהא לא אית להו זקן, ואיבעית אימא קרא דאמר קרא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, מדשני קרא בדיבוריה, דא״כ ניכתוב רחמנא פאת זקנכם, מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך, ולא והתניא זקן אשה כו׳ שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה, אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות כו׳ דכי כתיב בני אהרן אכוליה ענינא כתיב כו׳ ואלא הא דתניא זקן האשה כו׳ הרי הן כזקן לכל דבריהם למאי הלכתא אמר מר זוטרא לטומאת נגעים כו׳ לטהרת נגעים כו׳ ע״כ. ומהסוגיא יוצא דנשים מותרות בהקפת הראש מפני שמותרות בהשחתת זקן. ונשים מותרות בהשחתת זקן או מסברת דלית להו זקן או מגז״ש פאת פאת, שכמו שנשים כהנות מותרות בהשחתת הזקן והקפת הראש ע״פ גזיה״כ ד״בני אהרן ולא בנות אהרן״ ה״ה שכל הנשים מותרות בהשחתת הזקן והקפת הראש.
והנה בהקפת הראש, גם המקיף וגם הניקף לוקין (עי׳ מכות דף כ:). ויל״ע מהו דין האשה המקפת את האיש. ולכאורה דינה תלוי בשתי הלשונות שבגמרא בקידושין, דאליבא דהלשון שמותרת בהשחתת זקן מסברת דלית לה זקן, האשה מותרת רק מפני שאין לה חפצא של זקן, ולפי״ז רק כשהאשה עצמה המתגלחת או הניקפת הרי היא פטורה. ואילו כשהאשה מקפת איש הרי היא חייבת. משא״כ אם אשה פטורה משום גז״ש פאת פאת, כמו שבנות אהרן פטורות מאיסורי כהונה, אזי אשה מופקעת בתורת גברא ואינה מוזהרת כלל באיסורי השחתת זקן והקפת הראש, ואף כשהיא מקפת את שערות איש הרי היא פטורה.
את ההוכחה הזו דוחים: ואכתי איצטריך [ועדיין נצרך] ״זקנו״ להיאמר לגופו וללמד שהלאו של הקפת זקן הכהנים נדחה מפניו, ואין כאן ייתור שממנו אפשר ללמוד בדרך ״אם אינו ענין״, משום שיש בכתוב זה צד חידוש אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי שאני [שונים] כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך יש להחמיר בהם, ואם כן אפילו לאו שאין שוה בכל גם לא דחי [תדחה] מצות עשה, ולכן קא משמע לן דדחי [השמיע לנו שהיא דוחה]!
The Gemara rejects this proof: Still, it is necessary for the verse to state: “His beard.” This phrase is not in fact superfluous at all, as it has a novelty: It could enter your mind to say that priests are different; since the verse includes for them additional mitzvot it is appropriate to be more stringent with them, and therefore one might think that a positive mitzva should not even override a prohibition that is not equally applicable for all. Consequently, the verse states: “His beard,” and it thereby teaches us that even with regard to priests a positive mitzva overrides a prohibition that is not equally applicable for all. This means that the principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that is equally applicable for all cannot be derived from here.
רש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא אָתְיָא מֵרֹאשׁוֹ דְּהָךְ תַּנָּא דְּתַנְיָא רֹאשׁוֹ מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ו׳:ה׳} תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אַף מְצוֹרָע וְנָזִיר כֵּן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר רֹאשׁוֹ.

§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning in favor of an alternative answer. The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from a different interpretation of the phrase “his head,” cited by this tanna. As it is taught in a baraita with regard to the verse: “He shall shave all his hair off his head” (Leviticus 14:9); what is the meaning when the verse states: “His head”? The baraita explains: As it is stated with regard to a nazirite: “No razor shall come upon his head” (Numbers 6:5), I would derive that even a leper who is a nazirite is prohibited from shaving his head upon purification. Therefore, the verse states: “His head.” This teaches that the positive mitzva for a leper to shave overrides the prohibition of a nazirite.
רש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ראשו מה ת״ל – בראשו דמצורע נמי קאי.
ת״ל ראשו – אלמא אתי עשה ודחי ל״ת. ואע״ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל.
אלא אתיא מראשו דהך תנא – פירוש וסבירא ליה להאי תנא הקפת כל הראש שמה הקפהא, ולא איצטריך קרא אלא לנזיר. ותנא קמא נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי ישמעאל, דכוותיה סבירא ליה בבגדים שנאמרו בתורה סתם, והא דכתב רחמנא הכא ראשו, מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב לה. אי נמי לאשמועינן ממילא דאיכא איסורא בראשו טפי משאר הגוף, דהקפת כל הראש שמה הקפהב.
א. נראה שצריך להגיה: הקפת כל הראש לא שמה הקפה, וכדאיתא בנזיר נח א מובא בתוד״ה מה ללאו, דלהך תנא דיליף מנזיר צ״ל דס״ל לא שמה הקפה, ואפילו לפי האיבעית אימא דכ״ע שמיה הקפה מפרש שם משום דיליף מגדילים דעשה דוחה ל״ת, אבל כאן הגמ׳ איירי למ״ד דלא יליף מגדילים, א״כ ע״כ צריך לומר דהא דמוקי לה בנזיר משום דס״ל הקפת כל הראש לא שמה הקפה. אבל תנא קמא שפיר י״ל כמש״כ רבינו בסמוך דשמה הקפה. ועיין בתוס׳ הרא״ש.
ב. עיין בתוד״ה מה ללאו, בסוה״ד שכ״כ משום קושיא אחרת, וכן לקמן ע״ב ד״ה טעמא בסופו. אמנם במהרש״א מהדורא בתרא כיון לדברי רבינו. וכ״כ הריטב״א להלן בע״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אתיא מראשו דהך תנא – פרש״י דהני ראשו אחרים דכ׳ במצותו פי׳ לפי׳ דאי לא מהיכא תיתי ליה לתנא למדרשיה בנזיר מידי נזיר כתיב הכא אלא ודאי משום דמהאי מראשו וזקנו נפקי ישראל וכהן אייתר הא לנזיר והיינו דאצטריך כלהו.
ותני חדא תני להו שומע אני אף נזיר מצורע כן תלמוד לומ׳ בראשו – פי׳ רש״י דאע״ג דהאי לאו שאינו שוה בכל הוא כיון דאם אינו ענין לכך תנהו ענין ללאו השוה בכל ולא דק בה מרן דודאי לאו דבנזיר שוה בכל הוא כיון שנוהג בין בכהני׳ בין בישראל בין באנשים אף על פי שאינו נוהג אלא בנזיר אין בכך כלום ותדע דאי לא הוה מפרש לה תלמודא כדפירש״י לעיל.
רש״י בד״ה ת״ל ראשו כו׳ שוה בכל הוא כו׳. נ״ב הקשה לי אחד מן המשכילים בדרך על מה שפרש״י פה שנזיר אינו שוה בכל ובפ׳ שני נזירים משמע בהדיא שלאו דנזיר שוה בכל וליכא למיפרך בנזיר אלא מה שישנה בשאלה וכמו שהביא התוס׳ כאן ובחפזי אמרתי טעות סופר הוא דבלאו הכי קשה לפירושו א״כ נילף מתנא דידן דמוקי ראשו בלאו דלא תקיפו באם אינו ענין דנפקא לן מזקנך ומה לנו לאידך תנא ובבואי לישוב אמרתי עם הספר דודאי דברי רש״י כנים ואמיתים הם כי לא נאמר לשם להדיא דנזיר שוה בכל אלא שהוא שוה בכל נגד לאו דכהנים ומכהן לא אתי אבל לעולם חשוב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין וזו היא סברא ברורה ואינה צריכה רבה ועוד משום הכי פרש״י לשם דשוה בכל לפי שקשה לשם נילף מתרוייהו במה הצד כמו שהקשו התוס׳ ע״כ תפס רש״י נמי סברא זו דהשתא לא קשה מידי דאיכא למיפרך מה לתרוייהו שכן שוין בכל ומה שאמרתי בלבי שקשה לפי דברי רש״י א״כ נילף מראשו דתנא דידן דמוקי בלא תקיפו באם אינו ענין דזקנך לא קשה מידי דס״ל לרש״י כמו שפירשו תוס׳ באידך שנויא דסוגיא דהכא ס״ל דאצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמיה הקפה לכן בעינן לאידך תנא דמוקי ראשו בנזיר נראה לי. (עיין במהרש״א):
אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר, שאתיא [בא, נלמד] הכלל שעשה דוחה את לא תעשה מהלימוד מהמלה ״ראשו״ דהך תנא [של תנא זה] בדרך אחרת. דתניא כן שנינו בברייתא], על הכתוב במצורע ״יגלח את כל שערו את ראשו...״ (שם יד, ט): ״ראשו״ מה תלמוד לומר אחר שכבר נאמר ״כל שערו״? ומסבירים: לפי שנאמר בנזיר ״תער לא יעבר על ראשו״ (במדבר ו, ה) שומע אני לכאורה שאף מצורע ונזיר בכלל כן, שנזיר שנצטרע אסור לו לגלח ראשו בטהרתו, על כן תלמוד לומר: ״ראשו״ ללמד שמצות עשה של גילוח מצורע דוחה את מצות לא תעשה של נזיר.
§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning in favor of an alternative answer. The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from a different interpretation of the phrase “his head,” cited by this tanna. As it is taught in a baraita with regard to the verse: “He shall shave all his hair off his head” (Leviticus 14:9); what is the meaning when the verse states: “His head”? The baraita explains: As it is stated with regard to a nazirite: “No razor shall come upon his head” (Numbers 6:5), I would derive that even a leper who is a nazirite is prohibited from shaving his head upon purification. Therefore, the verse states: “His head.” This teaches that the positive mitzva for a leper to shave overrides the prohibition of a nazirite.
רש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְנָזִיר מְצוֹרָע שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי הָא דְּקַיְימָא לַן בדְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.

The Gemara responds that this proof can be refuted as well: What about the fact that the prohibition of a nazirite is not especially severe, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved by a Sage? Since he can nullify the prohibition against shaving, this prohibition is evidently not very severe, and therefore one cannot prove anything with regard to all of the prohibitions of the Torah from this case. The Gemara adds: As, if you do not say this, that the prohibitions of a nazirite are not as severe as other prohibitions, that halakhic ruling that we maintain that a positive mitzva does not override both a prohibition and a positive mitzva would be negated.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך שאל
שאלאאף בחול שואלו ואוכל על פיו וכבר פי׳ בערך דמאי ובערך חזר (יבמות ה.) מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה פי׳ ויתכן לו שישאל על נזירותו ויתרהו רכם ונמצא שלא יהיה נזיר לפיכך לאו שלו קל הוא לפיכך עשה דחי ליה (בבא מציעא קג.) אמר רב נחמן שואל בעובו לעולם פי׳ יש לשואל להשתמש בכלי ששאלו לעולם בטובה שהחזיק למשאיל כשהשאילו וה״מ בתשמיש שאינו מכלה אותו הכלי ואם קנה מן משאיל שהשאילו לשואל להשתמש בו בכל מלאכה שיחפוץ יש לו להשתמש בו בכל מלאכה ואע״פ שהוא חסר וכלה ואם לא נשאר ממנו אלא ידו של אותו הכלי וכלה וחסר כולו מחמת המלאכה שהיה משתמש בו מחזיר לו אותו היד ופטור וזהו ומהדר ליה קתיה (סנהדרין קב) חזאל שושביניה דאחאב היה אזל אליהו ואתאב למשאל ליה טעמא קוסם וזקן תרגום משתאיל וסב:
א. [פערלאנגען ביטטען. פראגען, בארגען.]
לנזיר שכן ישנו בשאלה. איכא למידק תיתי מכהן ונזיר מצורע. ובפרק שני נזירים (נזיר נח:) דאמרינן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנן בשאלה, נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל בעלמא לא ילפינן כדאמרן, איכא לאקשויי נמי ניליף בעלמא מתרוייהו, ומיהו לגירסת קצת הספרים דגרסי התם, בנזיר בעלמא לא ילפינן כדאמר מר מקל אדם כל גופו בתער, לק״מ, דהכי קאמר בעלמא לא ילפינן ואפילו מתרוייהו מפני ששניהם הותרו מכללן, דאמר מר מקל אדם ואפילו כהן ואפילו נזיר מצורע מקל כל גופו בתער, כלומר במספרים כעין תער כדאיתא התם, אבל לגירסת הספרים דעבדי לה מימרא באפי נפשה דגרסי הכי אמר רב מקל אדם כל גופו בתער קשיא. ומיהו נראה לי דאפילו לההיא גירסא לא קשיא, דמכל מקום משום דקושטא דמלתא הכין דמקל אדם כל גופו בתער כדרב והותרו מכלל, משום הכי לא ילפינן מתרווייהו, ואינהו הוו ידעי לה להא דרב. והא דאמרינן התם בעלמא לא ילפינן כדאמר, הכי קאמר, בעלמא לא ילפינן מחדא כדאמרן, אבל מתרוייהו משום דרב היא. ויש מתרצים (תוס׳ נזיר שם ד״ה הר״ף) דמתרוייהו לא ילפינן משום דאיכא למפרך מה לכהן ונזיר מצורע שכן גדול שלום הבית וכמאן דאמר (מו״ק ז:) דמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש המטה, וכדאמרינן (חולין קמא.) בשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה היא דאיכא מהו דתימא הואיל ואמר מר גדול שלום הבית וכו׳. ואכתי איכא למידק נגמר מכהן מצורע בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, ואנן בעלמא קיימא לן דלא דחי, דלקמן בפרק כיצד (יבמות כ.) גבי אלמנה לכהן גדול דתניא דחולצת ולא מתיבמת פרכינן בגמרא בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלמא פשיטא להו דלא דחי אפילו עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל כאלמנה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול בלבד. ועוד דלגבי הא דתניא יכול אמר לו אביו היטמא כו׳, פרכינן במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא לב.) טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי הוה אמינא דציית ליה ואמאי עשה ולא תעשה הוא, ואף על גב דלאו דטומאה אינו שוה בכל. ומיהו מהא ליכא ראיה כל כך, דאיכא למדחי דמאל תחזיר קא מקשה, דהוי לאו השוה בכל. ואף על פי שאינה בזקן ואינו לפי כבודו (בבא מציעא ל.), מכל מקום בכהנים לוים וישראלים נוהג. אבל מאידך דאלמנה קשיא. ויש לומר בהא נמי דמכהן מצורע לא ילפינן בעלמא כלל, דדלמא שאני התם משום דגדול שלום הבית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה לנזיר מצורע שכן בשאלה – פי׳ דלאו שלו קל לידחות וא״ת וניתי מכהן ומנזיר מיבעיא וי״ל דשאני גלוח דמצורע שכן גדול שלום הבית דמצור׳ אסור בתשמיש המטה וכדאמ׳ דכוותא בפ׳ שלוח הקן דאי לא תימא הכי כלומר דאי אמרת דהאי לאו פרכא היא שאין חכם נזקק להתיר נדר של מצוה אלא לצורך דברי גדול או דבר מצוה או פקוח נפש.
ה״נ איכא לפרוך מה לנזיר – פי׳ ואנן מעיקרא הוה ס״ד דכיון דנזיר איכא עשה ולא תעשה אע״ג דאפשר בשאלה עדיפי תרוייהו בלא תעשה גרידא בעלמא דלא אפשר בשאלה הילכך גמרינן מיניה ללא תעשה גרידא אבל לא גמרינן ללא תעשה ועשה ותלמודא מהדר דכי היכי דלא גמרינן לחדא.
גמ׳ שכן ישנו בשאלה. עי׳ טורי אבן ר״ה דף כח ע״ב ד״ה עובר:
ויעויין במס׳ נזיר (דף נז:) דפליגי רב הונא ורב אדא בר אהבה בדין אשה שמקפת איש, אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב, א״ל רב אדא בר אהבה לרב הונא, ודידך מאן מגלח להון, אמר ליה חובה, תקברינון חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא, מכדי תרוייהו ס״ל הקפת כל הראש שמה הקפה, במאי קמיפלגי, רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה, ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב מקיף נמי לא מיחייב עכ״ל. ופליגי בתרתי: א) בדין אשה המקפת איש, דלרב הונא מותרת ולרב אדא בר אהבה אסורה; ב) בדין המקיף את הקטן, דלרב הונא חייב ולרב אדא בר אהבה מותר. ולכאורה שתי המחלוקות אינן שייכות להדדי, משום דבאשה הם חולקים, האם אשה פטורה מהקפה משום סברת דלית להו זקן, ולכן פטורה רק כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה את האיש הרי היא חייבת - זוהי שיטת רב אדא בר אהבה. ואילו רב הונא סובר שאשה פטורה מהקפה בתורת גברא משום ילפותא, ולכן ל״ש כשהיא הניקפת ול״ש כשהיא מקיפה איש - בכל אופן פטורה. ומאידך בהקפת קטן פליגי בשאלה אחרת, דהיינו אם יש איסור מקיף במקום דליתא לאיסור ניקף. דאליבא דרב הונא המקיף את הקטן חייב כי איסור המקיף אינו תלוי באיסור הניקף, ואילו אליבא דרב אדא בר אהבה המקיף את הקטן פטור כי סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף.
אמנם יתכן לבאר את שתי המחלוקות בדרך שהן תלויות זו בזו. דהנה יש לחקור בגדר איסור המקיף - האם מהוה חלות איסור בפני עצמו שאסור לעשות מעשה הקפה שאינו תלוי כלל באיסור הניקף, או״ד שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, כלומר שיסוד האיסור של המקיף הוא שמחוייב בעד האיסור של הניקף דעבירת הניקף מצטרפת למקיף שאחראי עליה. ונראה שבחקירה זו ניתן לבאר את שתי המחלוקות בבת אחת. דיתכן דרב אדא בר אהבה סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, דהיינו שהמקיף מתחייב בשביל חטא הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן פטור, מאחר שהקטן הניקף אינו חייב אף המקיפו אינו חייב. ואילו רב הונא סובר שאיסור המקיף חלות איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור של הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן חייב.
ובדרך זו חלוקים אף בדין של האשה המקיפה איש. דבאמת אשה אינה מוזהרת בעצמה באיסור הקפה, משום דמופקעת בתורת גברא מאזהרת הקפה ולא מסברא בעלמא. ולפיכך אליבא דרב הונא הסובר שאיסור המקיף איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור הניקף, אשה פטורה משום דאינה באזהרה. ואילו אליבא דרב אדא אשה חייבת כשמקיפה איש, כי סובר שהאיסור של המקיף אינו איסור בפני עצמו אלא שאיסור הניקף מצטרף למקיף. ולפיכך אע״פ שאשה בעצמה אינה מוזהרת, היינו כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה איש, שעצם המחייב הוא האיש הניקף, הרי היא חייבת בשביל האיסור של האיש הניקף. ולפי״ז רב הונא ורב אדא בר אהבה פליגי בנוגע לדין אשה המקיפה איש לשיטתם בדין איש המקיף קטן.
והנה בסוגיין דלפנינו איתא שהלאו דהקפה אינו שוה בכל משום שאשה פטורה. ולפי הדרך הראשון הנ״ל הסוגיא אזלא כמו רב הונא שסובר שאשה פטורה בין כניקף ובין כמקיף והרי היא מופקעת כגברא מאיסור הקפה. שלפי הדרך הראשון הנ״ל בביאור המחלוקת שבין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה, לרב אדא בר אהבה אשה מוזהרת בהקפה, ומשו״ה חייבת מדין מקיף ורק פטורה כשמקיפה את עצמה מכיון דחסר לה החפצא של שערות המחייב, ואליביה עצם הלאו דהקפה הרי היא שוה בכל, ולפי״ז צ״ל שהגמרא דידן אזלא אליבא דרב הונא. מאידך אליבא דהדרך האחרון הנ״ל ניתן לומר שהסוגיא אזלא אפילו אליבא דרב אדא בר אהבה, כי אף הוא סובר כמו רב הונא שעצם האזהרה דהקפה חיילה באיש ולא באשה, אלא דרב אדא סובר שכשאשה מקיפה איש האיסור של האיש הניקף מצטרף לאשה ומחייב אותה. ויוצא אפילו אליביה שעצם הלאו דהקפה אינו שוה בכל כי בתורת גברא האשה מופקעת מהמחייב של הקפה ולכן פטורה כניקף, וחיובה כמקיף חל רק מחמת האיש הניקף.
והנה מצינו בכמה מקומות אחרים שאיסור של אדם אחד מצטרף לחייב אדם שני. למשל, בפסק הרמב״ם במלביש חבירו כלאים שכ׳ (פ״י מהל׳ כלאים הלל״א) וז״ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאים והמלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ״ל. ומהא דהמלביש חייב רק כשהלובש שוגג, ואילו כשהלובש מזיד וחייב, המלבישו פטור, חזינן שעיקר חיוב המלביש הוא בשביל החטא של הלובש, ולכן כשהלובש מזיד שהוא עצמו חייב, המלבישו פטור, ואילו כשהלובש שוגג ופטור, אזי החטא של הלובש מצטרף למלבישו ומחייבו. וכמו״כ פסק הרמב״ם בנוגע למטמא את הכהן (פ״ג מהל׳ אבל הל״ה) וז״ל המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה עכ״ל. הרמב״ם פסק שהמטמא כהן חייב רק כשהכהן שוגג, כי באופן הזה חטא הכהן מצטרף למטמא, ואילו כשהכהן מזיד שהוא עצמו חייב אין המטמאו חייב כי אז חטא הכהן אינו מצטרף למטמאו. ולכאורה הוא גם כן שיטת הרמב״ם (שמובאת בר״ן לנדרים דף טו. ד״ה הלכה ועיין ברמב״ם פ״י מהל׳ נדרים הלי״ב) שהבעל שהדיר את אשתו בהנאה אם הוא מהנה אותה שלוקה, ולכאורה הביאור הוא שחטא המודר מצטרף למדיר. ברם אין זה מוכרח די״ל שהמדיר לוקה משום שחילל בעצמו את דברי הנדר שנדר. ואע״פ שאיסור החפצא דנדר חל על המודר מ״מ לוקה המדיר בשביל הפלאתו שהוא עצמו חיללא.
ב
והנה יש לברר את שיטת הרמב״ם בהקפה דהא בנוגע לאשה וקטן פסק הרמב״ם (פי״ב מהל׳ עכו״ם הל״א - ב׳ והל״ה) וז״ל והמגלח את הקטן לוקה. האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף. לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה. אע״פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד ז״ל האיסור הזה אינו לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור כו׳ עכ״ל. ביאור השגתו דמהרמב״ם משמע שאסור לה לאשה להקיף את ראש האיש מדאורייתא, וצ״ע בזה דאילו בתחילת הלכותיו כתב הרמב״ם שהאשה המקיפה את האיש פטורה מדאורייתא.
ועוד צ״ע ברמב״ם שפסק שעבדים חייבים באיסורי הקפה וגילוח הואיל ויש להם זקן, דמ״ש מכל שאר איסורים שבתורה, שהתורה הקישה עבד לאשה שכמו שהיא פטורה אף הוא פטור.
וביאר מרן הגר״ח זצ״ל דשאני פטור האשה בגילוח ובהקפה משאר פטורי האשה בכהת״כ. כי בשאר מצוות התורה - כגון במצוות עשה שהזמן גרמא - אשה פטורה כגברא, וכשפטורה מדין גברא עבד כנעני נמי פטור, משום דבחיובי ופטורי גברא הוקשו עבדים לאשה. משא״כ בגילוח הזקן, שאין אשה פטורה מדין גברא אלא משום שחסר לה את החפצא דזקן - ואף אם גדלה שערות, אמנם אינן נחשבות ע״פ דין לחפצא של זקן - ולפיכך רק אשה עצמה פטורה, ואילו עבד כנעני חייב מכיון שיש לו חפצא של זקן. והוסיף הגר״ח זצ״ל דלו יצוייר אשה שיהיה לה חפצא של זקן תהיה חייבת על גילוח הזקן שלה כמו איש, משום דאשה נמי בת חיובה היא בתורת גברא ובתנאי שיהיה לה זקן. ואמר מרן הגר״מ זצ״ל לאביו הגר״ח זצ״ל שיש ציור כזה באנדרוגונוס אליבא דהראב״ד (פ״ב מהל׳ שופר הל״ב) הסובר שאנדרוגונוס הוי חצי זכר וחצי נקבה, (שלא כרמב״ם הסובר שמין בפני עצמו הוא), ושהביא ב׳ שערות כשהוא בן י״ב שנה ויום א׳, שמדין חצי נקבה הרי היא גדולה ומדין חצי זכר הרי הוא קטן, וגילח האנדרוגונוס את זקנו דלפי הנ״ל חייב מדין נקבה. כי באופן זה יש לחצי אשה חפצא של זקן, שהרי הזקן גדל בגוף שהוא גם חצי זכר. ולכן אף צד של החצי נקבה חייבת בגילוח הזקן, כי למעשה יש חפצא של זקן בגופה, ואשה שיש לה חפצא של זקן בגופה חייבת בגילוח זקנה.
אמנם אכתי צ״ע בביאור הגר״ח והגר״מ זצ״ל, שהרי לפי״ז אשה המגלחת או המקפת איש צריכה להיות חייבת, כיון שגילחה חפצא של זקן, ואילו הרמב״ם פסק שפטורהב. ועוד צ״ע מהשגת הראב״ד דדברי הרמב״ם סתרי אהדדי בדין אשה המגלחת ומקיפה איש, דבתחילה כתב שפטורה מה״ת ולבסוף כתב שאסורה ומשמע מדאורייתא.
ונראה שלרמב״ם קיימים שני דיני פטור אשה בגילוח ובהקפה. א) דין שאשה פטורה משום שאין לאשה חפצא של זקן; ב) דין שאשה פטורה בתורת גברא. וביאור הענין דיש שתי פרשיות בתורה האוסרות גילוח הזקן והקפת הראש. פרשה אחת נמצאת בפ׳ קדושים ״ולא תשחית פאת זקניך״, האוסרת כל ישראל בגילוח, ופרשה שניה נמצאת בפ׳ אמור, ״ופאת זקנם לא יגלחו״, האוסרת גילוח זקן רק על כהנים. ובנוגע לפרשת אמור אשה פטורה בתורת גברא, משום דדרשינן ״בני אהרן ולא בנות אהרן״ ואשה ממועטת כגברא מהמצוה. ומאידך בפ׳ קדושים אף אשה מוזהרת כגברא אלא שפטורה מצד החפצא דהיינו משום שאין לה זקן. אמנם ב׳ הפרשיות מצטרפות ביחד לאזהרה אחת של גילוח זקן וכדמבואר בסוגית קידושין הנ״ל (דף לה:) ע״פ גזי״ש פאת פאת, ומשו״ה שאני דין של אשה המקיפה מדין האיש המקיף משום דאשה נאסרת כגברא רק בפרשה אחת שבתורה בפ׳ קדושים בלבד ולא בשתי הפרשיות שבתורה. ולפיכך סובר הרמב״ם שאע״פ שאשה המקיפה איש אסורה בהקפה מן התורה ע״פ פ׳ קדושים, אך מאחר שבפרשת אמור פטורה לפיכך אינה מוזהרת בעיקר האיסור דהקפה שעליו לוקין אלא באיסור טפל שעליו אין לוקין. והרמב״ם כאן לשיטתו בלאו שבכללות דעלמא שסובר שלוקין רק על עיקר חלות הלאו ולא על איסור טפל הנכלל בו ואע״פ שאסור מדאורייתאג. ומשום כך פסק הרמב״ם שאשה המקיפה איש עוברת על איסור טפל מדאורייתא ואיננה לוקה, ובכך השגת הראב״ד מתורצת.
ולפי״ז נראה שכשהרמב״ם אסר עבדים בהקפה אסרם רק באיסור טפל מדאורייתא בלי מלקות כמו דין אשה המקפת איש, משום דבנוגע לחיובי גברא שוה עבד לאשה. וכן מדוייק בלשונו הזהב שכתב שעבדים שיש להם זקן ״אסורין בהקפה״ ולא כתב שלוקין כמו שכתב במקיף קטן, כי באמת אין עבד לוקה על הקפה אלא שנאסר מדאורייתא באיסור טפל. אלא דבהא שאני עבד מאשה - בנוגע לחפצא של זקן כי לעבד יש זקן ולא לאשה. ונ״מ שאסור לו לעבד להיות ניקף ולהתגלח מדאורייתא כיון שיש לו חפצא של זקן. ואילו אשה מותרת לה להיות ניקף ולהתגלח מכיון שאין לה חפצא דזקן.
ולפי״ז אף לרמב״ם סוגיין האומרת שאיסור הקפה אינו שוה בכל מבוארת, משום דאשה לא נאסרת בעיקר הלאו דהקפה, ומשום כך אינה לוקה עליו - שלא כמו איש הנאסר בעיקר הלאו ולוקהד.
ג
כמה הערות בדיני הקפה:
א) לפי הרמב״ם לא חייבים על הקפת הראש אלא אם גילח פיאותיו בתער (פי״ב מהל׳ עכו״ם הל״ו). מאידך אליבא דהתוס׳ בשבועות (דף ב: ד״ה חייב) חייבים בהקפה במספרים כעין תער. ויל״ע בהגדרת השיעור של כעין תער - האם השיעור הוא שהשערות אינן ניראות או״ד כשהשערות אינן מורגשות כשמעבירין עליהן יד. ונ״מ למכונות גילוח חשמלית שונות - האם מותרות הן בהקפת הראש או אסורות.
ב) בהגדרת ״תער״ ו״מספרים״, נראה ש״תער״ היינו כלי שיש לו סכין אחד לבדו שמגלח בו, ו״מספרים״ היינו כלי שיש בו שני חלקים - חלק אחד המחזיק את השערות, וחלק שני המגלח אותן. וגילוח הזקן לכ״ע נאסר רק בתער ולא במספרים. ולפי הגדרתנו, מכונות גילוח חשמליות דעלמא הויין ״מספרים״ ולא ״תער״, כי חתיכת מתכת אחת אוחזת את השערות והסכין שבמכונה חותך את השערות הנאחזות - בדומה למספריםה.
ג) בשיעור שערות לענין איסור הקפה כתב הרמב״ם (פי״ב מהל׳ עכו״ם הל״ו) ופיאה זו שמניחין בצדע לא נתנו בה חכמים שיעור. ושמענו מזקינינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות עכ״ל. מאידך בהג״מ ובסמ״ג (מובא בכ״מ) איתא שחייב כשתולש אפילו ב׳ שערות בלבד מהפיאות. ויוצא דאליבא דהסמ״ג איסור ההקפה הוא עצם מעשה הגילוח של הפיאות, ולפיכך חייב במעשה גילוח של ב׳ שערות. ואילו הרמב״ם סובר שעצם האיסור הוא כשמשוה את צדעיו לאחורי פדחתו ואינו משאיר חפצא של פיאות שיש בהן מ׳ שערות.
ע״כ
גמ׳. שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות כו׳. מפשטות הגמרא משמע שאיסור בפני עצמו חל על שבט הכהנים לא לגלח את זקנם בתער. וכמו כן איתא במס׳ נזיר (דף נח.) שאיסור העשה של ״קדושים יהיו״ חל על כהן המתגלח בתער ועובר המתגלח בל״ת ובעשה. וכן בספר יראים מונה שני איסורי גילוח - א׳ לישראל וא׳ לכהנים. אמנם שיטת הרמב״ם צ״ב דהוא מונה רק איסור א׳ לישראל ואינו מונה לאו מיוחד בכהנים וגם אינו מונה איסור עשה בגילוח הכהנים. ויעויין ברמב״ן על התורה (דברים י״ד, א׳) בנוגע לאיסורי גדידה וקרחה בכהנים שכ׳ וז״ל שאמר בתורה בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכירו שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה׳ אלקיכם כמו הכהנים א״כ תשמר גם אתם במצוה הזאת כמותם כו׳ ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד אינו ראוי לעבודה כמו שאמר ולא יחללו שם אלקיהם והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם עכ״ל. והנה ישנן שתי דעות ברמב״ן, לפי הדיעה הראשונה חל איסור קרחה אחד על זרים ועל כהנים. ואילו אליבא דהדיעה השניה חלים שני איסורים - א׳ על כהנים וא׳ על שאר בנ״י - והאיסור לכהנים מחלל את עבודתם. אמנם ניתן להעיר שכל דברי הרמב״ן הם רק בנוגע לאיסור גדידה וקרחה ולא בנוגע להקפת הראש, ויתכן דהקפת הראש הוי אותו איסור בין לכהנים ובין לישראלים אפי׳ לפי הדיעה השניה שברמב״ן, ומשו״ה לא מחללת את עבודת הכהונה. ועיין בגמ׳ זבחים (דף יז.) ר׳ סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת״ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום, אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן, טבול יום דאם עבד במיתה מנלן דגמר חילול חילול מתרומה, דפסול בתרומה מחיל עבודה, דלא פסול בתרומה לא מחיל עבודה עכ״ל, ומפורש שכהן הקורח קרחה או שמשחית פאת זקנו אינו מחלל עבודה - ודלא כרמב״ן. אלא דבפשטות הגמרא שם נמי משמע שהעשה של ״קדושים יהיו״ אינו חל בקרחה או בהשחתת זקן, ודלא כפשטות הגמ׳ בנזיר, וצ״עו.
תוס׳ ד״ה ואכתי. ז״ל הוה מצי למימר דאיצטרך זקנו למידחי עשה ולא תעשה כו׳ עכ״ל. מבואר מדברי התוס׳ דס״ל שהעשה של ״קדושים יהיו״ חל בכהן הניקף והמתגלח. ויוצא לתוס׳ שלאו מיוחד חל על כהן שמתגלח בנוסף ללאו שחל על ישראל, ולפיכך חל נמי על הכהן איסור העשה של ״קדושים יהיו״. ופשיטא שכהן שאוכל חזיר אינו עובר על העשה של ״קדושים יהיו״ מכיון שהאיסור של אכילת חזיר אינו איסור כהונה, והאיסור של ״קדושים יהיו״ חל רק על איסורי כהונה בלבד. ואליבא דתוס׳ איסורי הקפה וגילוח מהווים איסורי כהונה ולכן נאסרים בעשה של ״קדושים יהיו״.
שם. בא״ד דלקמן בפ״ב (דף כ.) גבי אלמנה לכ״ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה כו׳ עכ״ל. יעויין לקמן (דף כ:) בגמ׳ אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם, ממזרת ונתינה מאי איכא למימר, כתיב והתקדשתם, א״ה כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם, אלא אמר רבא גזירה כו׳, ע״כ. דברי הגמ׳ צריכה ביאור, דבס״ד דגמ׳ מבואר דאף באלמנה מן האירוסין לכ״ג חל העשה ד״קדושים יהיו״, ובממזרת לישראל חל העשה של ״והתקדשתם״, והגמ׳ דוחה דא״כ בכהת״כ נמי בכל איסור לאו נמי יחול העשה של ״והתקדשתם״. ברם מסקנת הגמרא צריכה ביאור, דבאמת יש להבין מדוע לא נאסר כל ל״ת שבתורה עם העשה של ״והתקדשתם״ ואף באלמנה מן האירוסין לכ״ג למה לא חל איסור עשה של ״קדושים יהיו״.
ונראה שהגמרא מחלקת בין איסור עשה כללי לבין איסור עשה פרטי. כלומר דאה״נ שהעשה של ״והתקדשתם״, חל בכל התורה כולה, אלא שחל כאיסור כללי המחייב כל אחד ואחד לשמור ולהזהר במצוות התורה להתקדש בם ולא לעבור על אחת מהלאוין. וממילא חל עשה זה רק במקום שחל הלאו, וכשהלאו נדחה מדין עשה דוחה ל״ת, גם העשה של ״והתקדשתם״ פקע, ומשו״ה לא חל דין אין עשה דוחה ל״ת ועשה כי העשה ממילא פקע כיון שהלאו נדחה. וה״ה באלמנה מן האירוסין לכ״ג כי העשה של ״קדושים יהיו״ חל כאיסור כללי המזהיר את הכהנים לשמור על קדושתם ולא לחללה באיסורי כהונה. אמנם כשעשה דיבום דוחה את הל״ת של אלמנה מן האירוסין לכ״ג גם העשה של ״קדושים יהיו״ פקע ממילא. כי הכהנים מוזהרים בעשה לשמור על קדושתם ולא לחללה במקום שיש עבירה, ברם במקום שעשה דיבום דוחה ואין עבירה, העשה של ״קדושים יהיו״ נמי פקע, ולכן לא חל כאן הדין שאין עשה דוחה ל״ת ועשה. מאידך באלמנה מן הנשואין העשה של ״והוא אשה בבתוליה יקח״ חל כעשה פרטי שאוסר את הבעולה מן הנשואין על כ״ג ואין העשה תלוי בלאו של אלמנה. ולפיכך חל הדין של אין עשה דוחה ל״ת ועשה.
אך צ״ע, שהרי במס׳ ב״מ (דף לב.) איתא שאם אמר אביו לבנו כהן להיטמא שאל ישמע לו, והגמרא מבארת שיש צד לומר שהוא משום שאין עשה דוחה ל״ת ועשה, ובפשטות העשה הוא העשה של ״קדושים יהיו״, וחזינן שאינו עשה כללי אלא עשה פרטי.
ונראה דאפשר לחלק בין איסורי ביאה של כהן לבין איסור טומאת כהן למת, דבנוגע לאיסורי ביאה העשה ד״קדושים יהיו״ הוי עשה כללי, ואילו בנוגע לטומאת מת העשה הוי עשה פרטי. ומשו״ה באיסורי ביאה דכהן אמרינן עשה דוחה ל״ת, משום העשה הכללי של ״קדושים יהיו״ פקע ממילא ואינו חל, משא״כ בנוגע לטומאת מת אמרינן אין עשה דוחה ל״ת ועשה, כי העשה חל כאיסור פרטי האוסר בעצמו טומאת כהנים ולא חל בגלל הלאו. אמנם קשה קצת לחלק שאותו עשה אחד של ״קדושים יהיו״ הוי גם איסור כללי וגם איסור פרטיז.
ויתכן פירוש אחר, והוא עפי״מ שכתוב בפרשת אמור, ״ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כו׳ לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה׳ כו׳ אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלקיו. וקדשתו כו׳ קדוש יהיה לך כו׳ והכהן הגדול מאחיו כו׳ ועל כל נפשות מת לא יבא כו׳ והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כו׳⁠ ⁠״ ע״כ. ולפי״ז יתכן שהעשה של ״קדושים יהיו״ חל רק על האיסורים שנזכרו בפרשה מלפניו ולא על האיסורים שנזכרו מלאחריו. ולפיכך העשה של ״קדושים יהיו״ חל רק בטומאת כהן בלבד אבל לא באיסורי ביאה. ולפי״ז ביאור מסקנת רבא (לקמן כ:) הוא דליכא עשה ד״קדושים יהיו״ באיסורי ביאה דכהן ולא משום דהוא עשה כלליח.
וכל זה בנוגע למצות ״קדושים יהיו לאלקיהם״. מאידך בנוגע למצות ״וקדשתו״ הכתוב אחרי איסורי הביאה של כהן הדיוט, נראה שאינה חובת מצוה שחלה על הכהן עצמו, אלא מצוה שחלה על ב״ד ועל עם ישראל לנהוג בקדושה כלפי הכהנים ולהבדיל את הכהנים מעבירות. ברם אין המצוה חלה על הכהנים עצמם אלא על אחרים, וכמו שכתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ כלי המקדש הל״א) וז״ל ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכניסם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב עכ״ל. אמנם בנוגע לכהן עצמו אין המצוה של ״וקדשתו״ חל ואינו מוזהר באיסורי ביאה בל״ת ועשה אלא בל״ת בלבד.
בא״ד. ואר״י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוה טפי וכו׳ עכ״ל. דברי התוס׳ שלפנינו סתומים, ומשמע דר״ל דאיסור אלמנה מן הנשואין נמי אינו שוה בכל הוא אלא דגילוח הוי טפי אינו שוה בכל מאלמנה, מכיון שהאלמנה שאינה כהן ג״כ מוזהרת. וק״ק דמ״ל אינו שוה בכל טפי או לא. ברם יעויין בתוס׳ ב״מ (דף ל. ד״ה הא כו׳) שכתבו בתירוץ לקושית התוס׳ וז״ל וי״ל דחשוב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע״ג דאינו שוה בכל אלא בכהנים כו׳ עכ״ל. ובביאור דבריהם נראה דר״ל דמכיון דהאשה הנבעלת עוברת באיסור ביאה ביחד עם הכ״ג הו״ל איסור ששוה בכל, דכ״ע מוזהרין באיסור זה אלא דצריך חפצא של כ״ג, ודין ״אינו שוה בכל״ תלוי במי שמוזהר ולא בחפצא של האיסור. לפיכך איסור גילוח הזקן הו״ל אינו שוה בכל, כיון דנשים אינן מוזהרות, משא״כ איסור אלמנה לכ״ג, דכ״ע מוזהרים - בין זרים בין כהנים בין אנשים ובין נשים - אלא שזקוקים לחפצא של כ״ג, ולפיכך נחשב לאיסור ששוה בכל.
ולפי״ז עולה דהנה באלמנה מן הנשואין לכ״ג העשה הוא מצות ״והוא אשה בבתוליה יקח״, ומתוס׳ משמע שאף האשה מוזהרת ועוברת על העשה הזה כמו הכ״ג, והוא חידוש, אך מסתבר הוא משום דבכל איסורי ביאה שבתורה הכלל הוא שהאשה הנבעלת עוברת באותו איסור כמו הבועל.
והנה בתוס׳ הקשו מטומאת כהנים דהו״ל ל״ת ועשה שאינו שוה בכל, מכיון שרק כהנים בלבד מוזהרים ולא זרים. ויל״ע בזה אליבא דשיטת הרמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל הל״ח) שפסק במטמא כהן שהוא שוגג שזה שטמאו במזיד לוקה משום איסור טומאת הכהן, ויוצא איפוא מזה שאף זר מוזהר באיסור טומאה, ולכאורה הו״ל איסור ששוה בכל, משום דדין הכהן הוא רק דין בחפצא של האיסור, שהכהן צריך להיות החפצא המתטמא, אך כ״ע מוזהרים בעצם האזהרה בין כהנים ובין זרים, וא״כ הו״ל לאו ששוה בכל, דמ״ש מאיסור ביאה דכהן דהו״ל שוה בכל דכ״ע מוזהרים בו אלא שזקוקים לחפצא של כהן.
ונראה דניתן לחלק בתרי אנפי:
א) י״ל שאיסור של המטמא כהן אינו חלות איסור בפני עצמו אלא שאיסור הכהן מצטרף למטמאו ומחייבוט, ונמצא שבעיקר הלאו הכהן מוזהר ולא הזר, ומפני כן הו״ל אינו שוה בכל. משא״כ באלמנה לכ״ג שהאשה בעצמה מוזהרת, ולפיכך הו״ל שוה בכלי.
ב) א״נ י״ל דנ״מ בנוגע לעשה, משום דבאלמנה לכ״ג האשה כמו הכהן מוזהרת בעשה של ״והוא אשה בבתוליה יקח״ המהוה איסור ביאה שהנבעלת מוזהרת כמו הבועל. משא״כ בטומאת כהן, דנהי דהמטמא כהן עובר על הלאו של ״לא יטמא״ אך אינו עובר על העשה של ״קדושים יהיו״ כי העשה מוגבל לכהנים לבדם המוזהרים בעצמם לשמור על קדושתם, ואילו הזר אינו מוזהר, ומשו״ה הו״ל עשה שאינו שוה בכל.
גמ׳. שכן ישנו בשאלה. לכאורה צ״ע אמאי דוחה עשה דגילוח מצורע את איסור הגילוח דנזיר, הרי אפשר לקיים את שניהם, שישאל על נזרו וממילא לא יעבור על איסור הגילוח. ונראה שאין כאן קושיא משני טעמים:
א) נזירות מהוה קיום מצוה כמו שכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ נזירות הל״ג) וז״ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה וכו׳ עכ״ל, ולא אמרינן אפשר לקיים את שניהם אם כדי לקיימם הוא מפסיד קיום מצות עשה.
ב) ועוד נראה שדין אפשר לקיים את שניהם חל רק במקום שאין סתירה בין העשה לבין הלאו כלומר שאפילו בזמן שמוזהר על שניהם אפשר לו לקיים את העשה בלי לדחות את הלאו. משא״כ אם ישאל על נזרו, שלא יהיה מוזהר כלל על הלאו דנזירות אין זה בגדר אפשר לקיים את שניהם. ומשום שכל זמן שהלאו דנזירות קיים יש סתירה עם העשה דמצורע ולפיכך הו״ל אי אפשר לקיים את שניהםכ.
שם. שיטת הרמב״ם בתגלחת נזיר מצורע
כתב הרמב״ם בפ״ז מהל׳ נזירות (הלט״ו) ז״ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע, ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו, הרי זה מגלח כל שערו וכו׳ ובכל מקום אין עשה דוחה ל״ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו, כמו שביארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה, שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ״ל. והראב״ד השיג ז״ל אני שונה בריש מס׳ יבמות משום דהוי ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ״ל. וביאור השגתו דאמאי לא הביא הרמב״ם טעמא דגמ׳ דעשה דגילוח מצורע דוחה ל״ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה, ובמקום זה חידש הרמב״ם דבמצורע העשה דנזיר בטל, והרי מהסוגיא מוכח להיפך, והוא שישנו לעשה אלא שנדחה מפני שישנו בשאלה.
וביאר מרן הגר״ח זצ״ל שקיימים שני דינים בעשה של ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״: א) איסור עשה, שאסור לו לנזיר להתגלח בתער, ואם גילח עבר על איסור עשה; ב) קיום מצות עשה, שאם גדל שערו כל ימי נזרו קיים מצות העשה של ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״. וכן מפורש הוא ברמב״ם (פ״א מהל׳ נזירות הל״ג) וז״ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה כו׳ והשניה גדל פרע שער ראשו עכ״ל. ואם גילח בימי נזרו ביטל את קיום העשה הזה כמו מי שלא אכל מצה בליל הסדר.
והנה מש״כ הרמב״ם שהעשה של ״קדוש יהיה״ בטל בימי צרעתו שייך רק לקיום מצות העשה, כי ימי צרעתו אינם עולים לו לנזירותו, וחלה הפקעה בעצם קדושת הנזיר, ולכן אינו מקיים את מצות ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״, דעיקר קיום העשה תלוי בניהוג קדושת הנזירות, ובימי צרעתו דפקעה קדושה זו, ליכא קיום העשהל.
והא ראייה שקדושתו פקעה שהרי איסור ההנאה של שער נזיר דילפינן מ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״ אינו נוהג בנזיר מצורע וכמבואר בירושלמי נזיר (פ״ח הל״ב) וברמב״ם (פ״י מהל׳ נזירות הל״ב). והיינו טעמא משום דבנזיר מצורע חלה הפקעת קדושה, והאוסר של שער הנזיר אינו השם נזיר שבגברא, אלא עצם קדושת נזירתו, ובימי חלוטו כשהוא מצורע חסרה קדושת נזיר, ומשו״ה שערו מותר.
וכל זה בנוגע לקיום העשה שאינו מקיימו בימי צרעתו, אבל איסור העשה נוהג כמו שאר איסורי הנזיר. והטעם משום שאיסורי הנזיר אינם תלויים בקדושת הנזירות, כי אם בחלות שם נזיר שבגברא בלחוד, וחלות שם נזיר חל בגברא אפילו בימי צרעתו ואסור באיסור העשה דגילוח. משא״כ קיום העשה של ״קדוש יהיה״, שמקיים מצות עשה זו בניהוג קדושת נזיר, דלא שייך בימי צרעתו.
והנה כל ההלכה של דחיית עשה לל״ת, נאמרת רק בנוגע לאיסורין, כי קיום מצות עשה דוחה איסור לאו. אבל ליכא דין דחייה בנוגע לקיום מצות עשה. כי כשיש לגברא שתי קיומי מצוות עשה המוטלות עליו לעשותן ולקיימן חל דין קדימה, דלמצות עשה אחת יש קדימה על חבירתה, וחייב לקדם ולעשותה בראשונה והשניה לאחריה.
ולפיכך אמר הגר״ח זצ״ל שבאמת אף הרמב״ם מסכים לסוגיין דאיסורי נזיר קלים שישנם בשאלה, וקולא זו הוא היסוד לדחיית איסור העשה ול״ת דנזיר. משא״כ בנוגע לקיום מצות העשה של ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״, דאין נ״מ במה דישנה בשאלה, שהרי קיום מצות עשה אינה נתפסת בדחייה, ואפילו אם ישנה בשאלה אינה נדחה, דדחייה חלה באיסורים ולא בקיומי מצוות, ואילו סדר קיומי מצוות עשה תלוי בדיני קדימה. וא״כ יתכן שקיום מצות נזירות קודמת למצות עשה דתגלחת מצורעמ. ומשום כך הוזקק הרמב״ם לטעם אחר, דהיינו שהעשה ד״קדוש יהיה״ בטל בימי צרעתו ובהתאם לכך מתגלח בשביל מצות טהרת צרעתו. ויוצא שטעם הגמ׳ וטעם הרמב״ם משלימים זה לזה - הרמב״ם מדבר אודות קיום העשה והגמרא מדברת אודות איסור העשה, ע״כ מדברי הגר״ח זצ״ל.
אמנם צע״ק בזה, דהנה הרמב״ם (פ״א מהל׳ נזירות הל״ג) כתב וז״ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו כו׳ עכ״ל, ולכאורה העשה ד״ככל היוצא מפיו יעשה״ אינו תלוי בקדושת הנזיר ורק במה שקיים את ההפלאה דנזירות בלי לחללו, וא״כ היאך יפרש הרמב״ם את הדין של תגלחת מצורע נזיר לאור קיום מצות העשה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״, דלכאורה חלה גם בנזיר מצורע.
ונראה שגם במצות ״ככל היוצא מפיו יעשה״ ישנם דין של איסור עשה וגם דין של קיום עשה. איסור העשה אוסר את חילול ההפלאה בדומה ללאו ד״בל יחל דברו״. דנזירות מהוה הפלאה ונדר, ואסור לנזיר לחלל את נדר נזירותו. וכמו שבכל נדרי איסור שבתורה שעיקר החלות הוא איסורי חילול ההפלאה בנזיר נמי חלים איסורי הפלאה. את דין זה הדגיש הרמב״ם בפ״א מהל׳ נדירות (הל״א) כשכתב וז״ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור שנא׳ כי ידור נדר נזיר וגו׳ עכ״ל, ובכך הוא משווה את נדר נזיר לשאר נדרי איסור שבתורה. אמנם ישנו אף דין שני ב״ככל היוצא מפיו יעשה״ שיש בנזירות קיום עשה דהפלאה. ובזה נדר נזיר שונה מנדרי איסור, כי בנדרי איסור בעלמא אין קיום מצות עשה ולא קיום הפלאה, אלא חלות איסור דחילול ההפלאה לבדו. משא״כ בנזיר, שאם מקיים את נזירותו הרי הוא מקיים מצות עשה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״. ובכך נדר נזיר דומה לנדרי הקדש דעלמא, שכשאדם מקדיש ומקיים את נדרו יש לו קיום מצוה של ״מוצא שפתיך תשמר״, וה״ה בנזיר שהוא מקיים את מצות ״ככל היוצא מפיו יעשה״. ועיין בהשגות הרמב״ן לספר המצוות (מצוה צ״ד) המונה נדרי הקדש ונדרי איסור לשתי מצוות שונות - כי בנדרי הקדש ישנו גם קיום מצוה, ואילו בנדרי איסור ישנו רק איסור עשה בלי קיום מצוהנ. ויוצא שבנזיר חלים גם קיום מצות עשה וגם איסור עשה דהפלאה.
ומשו״ה נראה דמה שכתב הרמב״ם בנוגע למצות ״קדוש יהיה״ הרי הוא סובר נמי בנוגע למצות ״ככל היוצא מפיו יעשה״, ושאפשר לו לנזיר מצורע להתגלח, משום דבנוגע לאיסור העשה דהפלאה מכיון דנזירות ישנה בשאלה אמרינן עשה דוחה ל״ת ועשה, ומאידך בנוגע לקיום מצות העשה דהפלאה אמרינן שבימי צרעתו בטלה קיום העשה, כי במצורע חסרה קדושת נזיר שלמה, ואינו מקיים לא את העשה של ״קדוש יהיה״ ולא את העשה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״. משום דהמצוה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״ הוא שיקיים את נדרו לעשות את המצוה של ״קדוש יהיה״. ובמצורע דליכא ״קדוש יהיה״ ליכא קיום ״ככל היוצא מפיו יעשה״ס.
א. ועיין עוד ברשימות שיעורים לנדרים ושבועות חלק א׳ (דף כ״ב ודף נ״ד בשיעורים). ולכאורה ראייה לביאור האחרון דרבינו זצ״ל יוצאת ממה שבנדרים המדיר לוקה אע״פ שהמודר מזיד. ואילו במלביש כלאים או במטמא כהן, אין המלביש והמטמא לוקין אלא כשהלובש והכהן הם שוגגים ולא כשהם מזידים, והטעם דשאני נדר כי המדיר לוקה על חילול הפלאתו. אמנם צ״ע מהא דהמקיף חייב גם כשהניקף מזיד, וקשה מ״ש הקפה מכלאים ומטומאת כהנים, ומזה משמע שהמקיף אינו חייב מחמת איסור הניקף, ויעויין בכס״מ (פ״י מכלאים הלל״א) וע״ע בשיעורים לקמן (דף ה) לתוס׳ ד״ה ואכתי, וצ״ע.
ב. לכאורה התשובה לכך הוא שלאשה שאין לה זקן חל נמי פטור גברא ולפיכך מותרת לה לגלח איש, ואילו עבד שיש לו זקן אינו פטור.
ג. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ ענין לאו שבכללות.
ד. אך קשה על הרמב״ם מהגמרא בב״מ (דף י ב) באיש דאמר לאשה אקפי לי קטן שחלה שליחות לדבר עבירה משום שאינה בת חיובא, וקשה דמ״מ הרי אסורה מדאורייתא באיסור טפל, ואע״פ שאינה לוקה הו״ל לומר אין שליח לדבר עבירה, וצ״ע.
ה. לפי״ז יל״ע מהו דינן של מכונות גילוח המושכות את השערות שמתחת לעור החוצה ואח״כ מגלחן, דבכה״ג כל אורך השער מתגלח כמו בתער, ומאידך מעשה הגילוח שונה מתער, כי הגילוח נעשה ע״י שני החלקים שבמכונה.
ו. עיין עוד בשיעורים לקמן (דף כ ב) ד״ה אמר רבא.
ז. עיין בשיעורים לקמן (דף כ ב) ד״ה אמר רבא.
ח. יעויין בתוס׳ במס׳ ב״מ (דף ל א) ד״ה הא וז״ל וא״ת דבפ״ב דיבמות כו׳ לא חשיב אלמנה לכ״ג אלא ל״ת גרידא והא איכא עשה דקדושים יהיו וי״ל דלא קאי קדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה עכ״ל, כלומר שהעשה חל רק באיסורי כהן הדיוט ולא באיסורי כ״ג. ולפי״ז קושית הגמרא (לקמן דף כ ב) ממצות ״והתקדשתם״, דבכהת״כ נמי, הוי׳ קושיא על ממזרת, אלא דמכיון דבממזרת צ״ל דהוי׳ גזירה מדרבנן ה״ה דאמרינן נמי הכי באלמנה מן האירוסין, ורבא חזר בו משינויא דידיה ש״קדושים יהיו״ חל באלמנה מן האירוסין, כמו שחזר בו משינויא דידיה ד״והתקדשתם״ חל בממזר. אך שתי המצוות שונות בדיניהן כי באלמנה מן האירוסין אין העשה של ״קדושים יהיו״ חל כלל, ואילו בממזרת העשה של ״והתקדשתם״ חל אלא דהוי עשה כללי. וכמו כן צ״ל נמי אליבא דרבינו זצ״ל, ודו״ק.
ט. והא ראייה שכשהכהן מזיד המטמאו פטור דבאופן זה החטא מצטרף לכהן לבדו ולא למטמאו. ואילו באלמנה לכ״ג האלמנה חייבת בין כשהכהן שוגג ובין כשהוא מזיד משום שנאסרה בעצמה ולא מפני איסורו של הכהן.
י. עיין לעיל בשיעורים (דף ה א) ד״ה מה ללאו דהקפה סוף אות א׳.
כ. עיין ברב נסים גאון למס׳ שבת (דף קלג א) המובא לעיל בהערה 4, וחילוק זה של רבינו זצ״ל מובן מאד לפי ההסבר דר״נ גאון ביסוד הדין דעדל״ת. ועיין בתוס׳ כתובות (דף מ א) ד״ה כגון שהקשה למה עדל״ת בציצית בטלית של פשתן, ותירץ וז״ל ואר״י דבטלית של פשתן א״א לקיים את שניהם כו׳ משום דאפשר בצמר דאין זה חשוב אפשר עכ״ל, ר״ל שאם לא ילבש הפשתן יפקיע כל חובת המצוה מעיקרא ואין זה חשוב אפשר לקיים את שניהם.
ל. יעויין במש״כ ברשימות שיעורים (לשבועות נדרים ח״א דף קי״ט) דיתכן דנזיר שמשון הוי נזיר לענין איסורי נזירות בלי קדושת נזיר ובלי קיום מצות נזירות. והא ראייה שהרי אינו מביא קרבנות נזיר. אמנם עיין ברדב״ז (פ״ז מנזירות הלט״ו) דאית ליה דהעשה ד״קדוש יהיה״ חל אף בנזיר שמשון.
מ. יתכן שקיום מצות הנזירות קודמת לקיום מצות הצרעת משום שנזיר מקודש ומצורע אינו מקודש, ומקודש ואינו מקודש מקודש קודם (זבחים פט א). ועוד י״ל דשב ואל תעשה עדיף, ומקיים מצות נזירות בשב ואל תעשה ואילו מצות תגלחת מצורע זקוקה לקום ועשה.
נ. ועוד עיין ברשימות שיעורים לנדרים (דף ב א) ענין נדרי גבוה. וע״ע ברמב״ם (פ״א מהל׳ נדרים הל״ד) ובסה״מ (מצוה צ״ד) וצע״ק.
ס. ע״ע בקובץ חידושי תורה להגר״מ והגרי״ד בדין תגלחת מצורע בימי נזירות (דף לג - מז).
ודוחים: עדיין איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההוכחה, ולומר כך: גם האיסור בנזיר איננו איסור חמור כל כך, כי יש לטעון: מה לנזיר מצורע — שכן עצם נדר הנזיר ישנו בשאלה לחכם ויש בכך התרה לאיסורו, ומשיתיר לו החכם נדרו, תותר נזירותו, ואז יתבטל גם איסור התגלחת, וכיון שהלאו הזה איננו חמור כל כך, אין להביא ממנו הוכחה לכל איסורי התורה. ומוסיפים עוד, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהלאו בנזיר איננו חמור כלאוים אחרים — הא דקיימא לן [זה שמוחזק לנו] הכלל ההלכתי שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה יחד, ואם כן הרי היה לנו
The Gemara responds that this proof can be refuted as well: What about the fact that the prohibition of a nazirite is not especially severe, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved by a Sage? Since he can nullify the prohibition against shaving, this prohibition is evidently not very severe, and therefore one cannot prove anything with regard to all of the prohibitions of the Torah from this case. The Gemara adds: As, if you do not say this, that the prohibitions of a nazirite are not as severe as other prohibitions, that halakhic ruling that we maintain that a positive mitzva does not override both a prohibition and a positive mitzva would be negated.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לִיגְמַר מִנָּזִיר אֶלָּא מִנָּזִיר מ״טמַאי טַעְמָא לָא גָּמְרִינַן דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה ה״נהָכִי נָמֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בִּשְׁאֵלָה.

The Gemara explains the previous claim: Let us derive the opposite of this principle from the case of a nazirite, as in this case the positive mitzva for a leper to shave apparently overrides both the positive mitzva for a nazirite to grow hair and the prohibition against shaving. Rather, what is the reason that we do not derive this principle from the case of a nazirite? The reason is that there is room to refute this proof in the aforementioned manner: One cannot learn from a nazirite, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved. So too, there is room to refute the proof from the halakha of a nazirite that a positive mitzva overrides a prohibition, as he can request to have his vow dissolved.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנזיר – בנזיר עשה ולא תעשה איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע.
שכן ישנו בשאלה – לשאול לחכם ויתיר לו הלכך אתי עשה ודחי ליה.
ליגמר מנזיר – דדחי וא״ת אדרבה נילף מכבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהיטמא ואל תחזיר אבידה וי״ל דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כדלקמן וא״ת אכתי אם באת ללמוד מכאן דדחי א״כ איצטריך לן שפיר והתעלמת בפרק אלו מציאות (ב״מ ל. ושם) לכהן והיא בבית הקברות דמתעלם ומאחר דהתם לא דחי אדרבה נילף בעלמא דלא דחי וי״ל דהתם לא צריך קרא להכי דפשיטא דלא דחי כדקאמר התם ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא.
שכן ישנו בשאלה – וא״ת וניגמר במה הצד מכהן ונזיר דלידחי בעלמא עשה את לאו ועשה ובפרק ב׳ נזירים (נזיר דף נח: ושם) בתר דקאמר וכהן ונזיר לא גמרינן מהדדי קאמר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן פי׳ מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן אינו שוה בכל ותימה דאמאי לא נגמר מינייהו במה הצד וי״ל דעל מה הצד פרכינן כל דהו דאינו לא קולא ולא חומרא ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח זה בראשו וזה בזקנו ואית דלא גרסי כדאמרן ומפרש דקאי איכא למפרך אהא דאמר בתר הכי אמר רב וכו׳ פי׳ ומפרש דאיכא למיפרך דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומסיק כעין תער וכיון דאיסור דידהו קל אתי עשה ודחי להו אבל קשיא נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ולא תעשה כדאמר בפרק ר׳ אליעזר אם לא הביא (שבת קלב:) ונראה דהוו כמו שני כתובים הבאים כאחד דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך ועוד אי ילפינן מינייהו למה לי קרא דכלאים בציצית ללאו גרידא ותירוץ זה יש לדחות כמו שאפרש בסמוך ובפרק שני נזירים היה יכול לומר כן כדפרישית אלא דלא חש לדקדק ולהאריך [וע׳ היטיב תוס׳ נזיר נח: סד״ה הר״ף].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה שכן ישנן כו׳ ובפרק ב׳ נזירים בתר דקאמר כו׳ דאיכא למיפרך כדאמרן פירש מה כו׳ כצ״ל. ונ״ב ולשם פירש ר״י משום דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דאיכא ביה שלום בית וכי האי גוונא איתא בפ׳ שלוח הקן ע״ש:
ליגמר [ללמוד] מנזיר היפוכו של כלל זה, שהרי בנזיר יש גם מצות עשה של גידול שיער וגם מצות לא תעשה שלא לגלח את השיער. ולכאורה מצות עשה של גילוח מצורע דוחה את שתיהן! אלא, מנזיר מאי טעמא לא גמרינן [מה טעם אין אנו לומדים] הלכה כללית, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הראיה, ולומר שאין למדים מנזיר שכן ישנו בשאלה — הכי נמי [כך גם כן] לענייננו, ללמוד מכאן שעשה דוחה את לא תעשה בכלל, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] בטענה שכן ישנו בשאלה. ואם כן אין להביא ראיה מדין הנזיר.
The Gemara explains the previous claim: Let us derive the opposite of this principle from the case of a nazirite, as in this case the positive mitzva for a leper to shave apparently overrides both the positive mitzva for a nazirite to grow hair and the prohibition against shaving. Rather, what is the reason that we do not derive this principle from the case of a nazirite? The reason is that there is room to refute this proof in the aforementioned manner: One cannot learn from a nazirite, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved. So too, there is room to refute the proof from the halakha of a nazirite that a positive mitzva overrides a prohibition, as he can request to have his vow dissolved.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא לְעוֹלָם

§ If so, no proof can be brought from the case of a nazirite. Rather, the Gemara offers a different explanation: Actually,
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לחזור מן ההצעות הללו, ולומר כי לעולם נלמד הדבר
§ If so, no proof can be brought from the case of a nazirite. Rather, the Gemara offers a different explanation: Actually,
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות ה., הערוך על סדר הש"ס יבמות ה., רש"י יבמות ה., תוספות יבמות ה., תוספות ישנים יבמות ה., רמב"ן יבמות ה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות ה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות ה. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות ה., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות ה., מהרש"א חידושי הלכות יבמות ה., גליון הש"ס לרע"א יבמות ה., רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות ה. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות ה., אסופת מאמרים יבמות ה.

Yevamot 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 5a, Collected from HeArukh Yevamot 5a, Rashi Yevamot 5a, Tosafot Yevamot 5a, Tosefot Yeshanim Yevamot 5a, Ramban Yevamot 5a, Rashba Yevamot 5a, Meiri Yevamot 5a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 5a, Ritva Yevamot 5a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 5a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 5a, Gilyon HaShas Yevamot 5a, Reshimot Shiurim Yevamot 5a, Steinsaltz Commentary Yevamot 5a, Collected Articles Yevamot 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144