ויעויין במס׳ נזיר
(דף נז:) דפליגי רב הונא ורב אדא בר אהבה בדין אשה שמקפת איש, אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב, א״ל רב אדא בר אהבה לרב הונא, ודידך מאן מגלח להון, אמר ליה חובה, תקברינון חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא, מכדי תרוייהו ס״ל הקפת כל הראש שמה הקפה, במאי קמיפלגי, רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה, ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב מקיף נמי לא מיחייב עכ״ל. ופליגי בתרתי: א) בדין אשה המקפת איש, דלרב הונא מותרת ולרב אדא בר אהבה אסורה; ב) בדין המקיף את הקטן, דלרב הונא חייב ולרב אדא בר אהבה מותר. ולכאורה שתי המחלוקות אינן שייכות להדדי, משום דבאשה הם חולקים, האם אשה פטורה מהקפה משום סברת דלית להו זקן, ולכן פטורה רק כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה את האיש הרי היא חייבת - זוהי שיטת רב אדא בר אהבה. ואילו רב הונא סובר שאשה פטורה מהקפה בתורת גברא משום ילפותא, ולכן ל״ש כשהיא הניקפת ול״ש כשהיא מקיפה איש - בכל אופן פטורה. ומאידך בהקפת קטן פליגי בשאלה אחרת, דהיינו אם יש איסור מקיף במקום דליתא לאיסור ניקף. דאליבא דרב הונא המקיף את הקטן חייב כי איסור המקיף אינו תלוי באיסור הניקף, ואילו אליבא דרב אדא בר אהבה המקיף את הקטן פטור כי סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף.
אמנם יתכן לבאר את שתי המחלוקות בדרך שהן תלויות זו בזו. דהנה יש לחקור בגדר איסור המקיף - האם מהוה חלות איסור בפני עצמו שאסור לעשות מעשה הקפה שאינו תלוי כלל באיסור הניקף, או״ד שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, כלומר שיסוד האיסור של המקיף הוא שמחוייב בעד האיסור של הניקף דעבירת הניקף מצטרפת למקיף שאחראי עליה. ונראה שבחקירה זו ניתן לבאר את שתי המחלוקות בבת אחת. דיתכן דרב אדא בר אהבה סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, דהיינו שהמקיף מתחייב בשביל חטא הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן פטור, מאחר שהקטן הניקף אינו חייב אף המקיפו אינו חייב. ואילו רב הונא סובר שאיסור המקיף חלות איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור של הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן חייב.
ובדרך זו חלוקים אף בדין של האשה המקיפה איש. דבאמת אשה אינה מוזהרת בעצמה באיסור הקפה, משום דמופקעת בתורת גברא מאזהרת הקפה ולא מסברא בעלמא. ולפיכך אליבא דרב הונא הסובר שאיסור המקיף איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור הניקף, אשה פטורה משום דאינה באזהרה. ואילו אליבא דרב אדא אשה חייבת כשמקיפה איש, כי סובר שהאיסור של המקיף אינו איסור בפני עצמו אלא שאיסור הניקף מצטרף למקיף. ולפיכך אע״פ שאשה בעצמה אינה מוזהרת, היינו כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה איש, שעצם המחייב הוא האיש הניקף, הרי היא חייבת בשביל האיסור של האיש הניקף. ולפי״ז רב הונא ורב אדא בר אהבה פליגי בנוגע לדין אשה המקיפה איש לשיטתם בדין איש המקיף קטן.
והנה בסוגיין דלפנינו איתא שהלאו דהקפה אינו שוה בכל משום שאשה פטורה. ולפי הדרך הראשון הנ״ל הסוגיא אזלא כמו רב הונא שסובר שאשה פטורה בין כניקף ובין כמקיף והרי היא מופקעת כגברא מאיסור הקפה. שלפי הדרך הראשון הנ״ל בביאור המחלוקת שבין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה, לרב אדא בר אהבה אשה מוזהרת בהקפה, ומשו״ה חייבת מדין מקיף ורק פטורה כשמקיפה את עצמה מכיון דחסר לה החפצא של שערות המחייב, ואליביה עצם הלאו דהקפה הרי היא שוה בכל, ולפי״ז צ״ל שהגמרא דידן אזלא אליבא דרב הונא. מאידך אליבא דהדרך האחרון הנ״ל ניתן לומר שהסוגיא אזלא אפילו אליבא דרב אדא בר אהבה, כי אף הוא סובר כמו רב הונא שעצם האזהרה דהקפה חיילה באיש ולא באשה, אלא דרב אדא סובר שכשאשה מקיפה איש האיסור של האיש הניקף מצטרף לאשה ומחייב אותה. ויוצא אפילו אליביה שעצם הלאו דהקפה אינו שוה בכל כי בתורת גברא האשה מופקעת מהמחייב של הקפה ולכן פטורה כניקף, וחיובה כמקיף חל רק מחמת האיש הניקף.
והנה מצינו בכמה מקומות אחרים שאיסור של אדם אחד מצטרף לחייב אדם שני. למשל, בפסק הרמב״ם במלביש חבירו כלאים שכ׳ (פ״י מהל׳ כלאים הלל״א) וז״ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאים והמלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ״ל. ומהא דהמלביש חייב רק כשהלובש שוגג, ואילו כשהלובש מזיד וחייב, המלבישו פטור, חזינן שעיקר חיוב המלביש הוא בשביל החטא של הלובש, ולכן כשהלובש מזיד שהוא עצמו חייב, המלבישו פטור, ואילו כשהלובש שוגג ופטור, אזי החטא של הלובש מצטרף למלבישו ומחייבו. וכמו״כ פסק הרמב״ם בנוגע למטמא את הכהן (פ״ג מהל׳ אבל הל״ה) וז״ל המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה עכ״ל. הרמב״ם פסק שהמטמא כהן חייב רק כשהכהן שוגג, כי באופן הזה חטא הכהן מצטרף למטמא, ואילו כשהכהן מזיד שהוא עצמו חייב אין המטמאו חייב כי אז חטא הכהן אינו מצטרף למטמאו. ולכאורה הוא גם כן שיטת הרמב״ם (שמובאת בר״ן
לנדרים דף טו. ד״ה הלכה ועיין ברמב״ם פ״י מהל׳ נדרים הלי״ב) שהבעל שהדיר את אשתו בהנאה אם הוא מהנה אותה שלוקה, ולכאורה הביאור הוא שחטא המודר מצטרף למדיר. ברם אין זה מוכרח די״ל שהמדיר לוקה משום שחילל בעצמו את דברי הנדר שנדר. ואע״פ שאיסור החפצא דנדר חל על המודר מ״מ לוקה המדיר בשביל הפלאתו שהוא עצמו חילל
א.
ב
והנה יש לברר את שיטת הרמב״ם בהקפה דהא בנוגע לאשה וקטן פסק הרמב״ם (פי״ב מהל׳ עכו״ם הל״א - ב׳ והל״ה) וז״ל והמגלח את הקטן לוקה. האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף. לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה. אע״פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד ז״ל האיסור הזה אינו לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור כו׳ עכ״ל. ביאור השגתו דמהרמב״ם משמע שאסור לה לאשה להקיף את ראש האיש מדאורייתא, וצ״ע בזה דאילו בתחילת הלכותיו כתב הרמב״ם שהאשה המקיפה את האיש פטורה מדאורייתא.
ועוד צ״ע ברמב״ם שפסק שעבדים חייבים באיסורי הקפה וגילוח הואיל ויש להם זקן, דמ״ש מכל שאר איסורים שבתורה, שהתורה הקישה עבד לאשה שכמו שהיא פטורה אף הוא פטור.
וביאר מרן הגר״ח זצ״ל דשאני פטור האשה בגילוח ובהקפה משאר פטורי האשה בכהת״כ. כי בשאר מצוות התורה - כגון במצוות עשה שהזמן גרמא - אשה פטורה כגברא, וכשפטורה מדין גברא עבד כנעני נמי פטור, משום דבחיובי ופטורי גברא הוקשו עבדים לאשה. משא״כ בגילוח הזקן, שאין אשה פטורה מדין גברא אלא משום שחסר לה את החפצא דזקן - ואף אם גדלה שערות, אמנם אינן נחשבות ע״פ דין לחפצא של זקן - ולפיכך רק אשה עצמה פטורה, ואילו עבד כנעני חייב מכיון שיש לו חפצא של זקן. והוסיף הגר״ח זצ״ל דלו יצוייר אשה שיהיה לה חפצא של זקן תהיה חייבת על גילוח הזקן שלה כמו איש, משום דאשה נמי בת חיובה היא בתורת גברא ובתנאי שיהיה לה זקן. ואמר מרן הגר״מ זצ״ל לאביו הגר״ח זצ״ל שיש ציור כזה באנדרוגונוס אליבא דהראב״ד (פ״ב מהל׳ שופר הל״ב) הסובר שאנדרוגונוס הוי חצי זכר וחצי נקבה, (שלא כרמב״ם הסובר שמין בפני עצמו הוא), ושהביא ב׳ שערות כשהוא בן י״ב שנה ויום א׳, שמדין חצי נקבה הרי היא גדולה ומדין חצי זכר הרי הוא קטן, וגילח האנדרוגונוס את זקנו דלפי הנ״ל חייב מדין נקבה. כי באופן זה יש לחצי אשה חפצא של זקן, שהרי הזקן גדל בגוף שהוא גם חצי זכר. ולכן אף צד של החצי נקבה חייבת בגילוח הזקן, כי למעשה יש חפצא של זקן בגופה, ואשה שיש לה חפצא של זקן בגופה חייבת בגילוח זקנה.
אמנם אכתי צ״ע בביאור הגר״ח והגר״מ זצ״ל, שהרי לפי״ז אשה המגלחת או המקפת איש צריכה להיות חייבת, כיון שגילחה חפצא של זקן, ואילו הרמב״ם פסק שפטורהב. ועוד צ״ע מהשגת הראב״ד דדברי הרמב״ם סתרי אהדדי בדין אשה המגלחת ומקיפה איש, דבתחילה כתב שפטורה מה״ת ולבסוף כתב שאסורה ומשמע מדאורייתא.
ונראה שלרמב״ם קיימים שני דיני פטור אשה בגילוח ובהקפה. א) דין שאשה פטורה משום שאין לאשה חפצא של זקן; ב) דין שאשה פטורה בתורת גברא. וביאור הענין דיש שתי פרשיות בתורה האוסרות גילוח הזקן והקפת הראש. פרשה אחת נמצאת בפ׳ קדושים ״ולא תשחית פאת זקניך״, האוסרת כל ישראל בגילוח, ופרשה שניה נמצאת בפ׳ אמור, ״ופאת זקנם לא יגלחו״, האוסרת גילוח זקן רק על כהנים. ובנוגע לפרשת אמור אשה פטורה בתורת גברא, משום דדרשינן ״בני אהרן ולא בנות אהרן״ ואשה ממועטת כגברא מהמצוה. ומאידך בפ׳ קדושים אף אשה מוזהרת כגברא אלא שפטורה מצד החפצא דהיינו משום שאין לה זקן. אמנם ב׳ הפרשיות מצטרפות ביחד לאזהרה אחת של גילוח זקן וכדמבואר בסוגית קידושין הנ״ל (דף לה:) ע״פ גזי״ש פאת פאת, ומשו״ה שאני דין של אשה המקיפה מדין האיש המקיף משום דאשה נאסרת כגברא רק בפרשה אחת שבתורה בפ׳ קדושים בלבד ולא בשתי הפרשיות שבתורה. ולפיכך סובר הרמב״ם שאע״פ שאשה המקיפה איש אסורה בהקפה מן התורה ע״פ פ׳ קדושים, אך מאחר שבפרשת אמור פטורה לפיכך אינה מוזהרת בעיקר האיסור דהקפה שעליו לוקין אלא באיסור טפל שעליו אין לוקין. והרמב״ם כאן לשיטתו בלאו שבכללות דעלמא שסובר שלוקין רק על עיקר חלות הלאו ולא על איסור טפל הנכלל בו ואע״פ שאסור מדאורייתאג. ומשום כך פסק הרמב״ם שאשה המקיפה איש עוברת על איסור טפל מדאורייתא ואיננה לוקה, ובכך השגת הראב״ד מתורצת.
ולפי״ז נראה שכשהרמב״ם אסר עבדים בהקפה אסרם רק באיסור טפל מדאורייתא בלי מלקות כמו דין אשה המקפת איש, משום דבנוגע לחיובי גברא שוה עבד לאשה. וכן מדוייק בלשונו הזהב שכתב שעבדים שיש להם זקן ״אסורין בהקפה״ ולא כתב שלוקין כמו שכתב במקיף קטן, כי באמת אין עבד לוקה על הקפה אלא שנאסר מדאורייתא באיסור טפל. אלא דבהא שאני עבד מאשה - בנוגע לחפצא של זקן כי לעבד יש זקן ולא לאשה. ונ״מ שאסור לו לעבד להיות ניקף ולהתגלח מדאורייתא כיון שיש לו חפצא של זקן. ואילו אשה מותרת לה להיות ניקף ולהתגלח מכיון שאין לה חפצא דזקן.
ולפי״ז אף לרמב״ם סוגיין האומרת שאיסור הקפה אינו שוה בכל מבוארת, משום דאשה לא נאסרת בעיקר הלאו דהקפה, ומשום כך אינה לוקה עליו - שלא כמו איש הנאסר בעיקר הלאו ולוקהד.
ג
כמה הערות בדיני הקפה:
א) לפי הרמב״ם לא חייבים על הקפת הראש אלא אם גילח פיאותיו בתער (פי״ב מהל׳ עכו״ם הל״ו). מאידך אליבא דהתוס׳ בשבועות (דף ב: ד״ה חייב) חייבים בהקפה במספרים כעין תער. ויל״ע בהגדרת השיעור של כעין תער - האם השיעור הוא שהשערות אינן ניראות או״ד כשהשערות אינן מורגשות כשמעבירין עליהן יד. ונ״מ למכונות גילוח חשמלית שונות - האם מותרות הן בהקפת הראש או אסורות.
ב) בהגדרת ״תער״ ו״מספרים״, נראה ש״תער״ היינו כלי שיש לו סכין אחד לבדו שמגלח בו, ו״מספרים״ היינו כלי שיש בו שני חלקים - חלק אחד המחזיק את השערות, וחלק שני המגלח אותן. וגילוח הזקן לכ״ע נאסר רק בתער ולא במספרים. ולפי הגדרתנו, מכונות גילוח חשמליות דעלמא הויין ״מספרים״ ולא ״תער״, כי חתיכת מתכת אחת אוחזת את השערות והסכין שבמכונה חותך את השערות הנאחזות - בדומה למספריםה.
ג) בשיעור שערות לענין איסור הקפה כתב הרמב״ם (פי״ב מהל׳ עכו״ם הל״ו) ופיאה זו שמניחין בצדע לא נתנו בה חכמים שיעור. ושמענו מזקינינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות עכ״ל. מאידך בהג״מ ובסמ״ג (מובא בכ״מ) איתא שחייב כשתולש אפילו ב׳ שערות בלבד מהפיאות. ויוצא דאליבא דהסמ״ג איסור ההקפה הוא עצם מעשה הגילוח של הפיאות, ולפיכך חייב במעשה גילוח של ב׳ שערות. ואילו הרמב״ם סובר שעצם האיסור הוא כשמשוה את צדעיו לאחורי פדחתו ואינו משאיר חפצא של פיאות שיש בהן מ׳ שערות.
ע״כ
גמ׳. שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות כו׳. מפשטות הגמרא משמע שאיסור בפני עצמו חל על שבט הכהנים לא לגלח את זקנם בתער. וכמו כן איתא במס׳ נזיר
(דף נח.) שאיסור העשה של ״קדושים יהיו״ חל על כהן המתגלח בתער ועובר המתגלח בל״ת ובעשה. וכן בספר יראים מונה שני איסורי גילוח - א׳ לישראל וא׳ לכהנים. אמנם שיטת הרמב״ם צ״ב דהוא מונה רק איסור א׳ לישראל ואינו מונה לאו מיוחד בכהנים וגם אינו מונה איסור עשה בגילוח הכהנים. ויעויין ברמב״ן על התורה
(דברים י״ד, א׳) בנוגע לאיסורי גדידה וקרחה בכהנים שכ׳ וז״ל שאמר בתורה בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכירו שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה׳ אלקיכם כמו הכהנים א״כ תשמר גם אתם במצוה הזאת כמותם כו׳ ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד אינו ראוי לעבודה כמו שאמר ולא יחללו שם אלקיהם והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם עכ״ל. והנה ישנן שתי דעות ברמב״ן, לפי הדיעה הראשונה חל איסור קרחה אחד על זרים ועל כהנים. ואילו אליבא דהדיעה השניה חלים שני איסורים - א׳ על כהנים וא׳ על שאר בנ״י - והאיסור לכהנים מחלל את עבודתם. אמנם ניתן להעיר שכל דברי הרמב״ן הם רק בנוגע לאיסור גדידה וקרחה ולא בנוגע להקפת הראש, ויתכן דהקפת הראש הוי אותו איסור בין לכהנים ובין לישראלים אפי׳ לפי הדיעה השניה שברמב״ן, ומשו״ה לא מחללת את עבודת הכהונה. ועיין בגמ׳ זבחים
(דף יז.) ר׳ סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת״ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום, אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן, טבול יום דאם עבד במיתה מנלן דגמר חילול חילול מתרומה, דפסול בתרומה מחיל עבודה, דלא פסול בתרומה לא מחיל עבודה עכ״ל, ומפורש שכהן הקורח קרחה או שמשחית פאת זקנו אינו מחלל עבודה - ודלא כרמב״ן. אלא דבפשטות הגמרא שם נמי משמע שהעשה של ״קדושים יהיו״ אינו חל בקרחה או בהשחתת זקן, ודלא כפשטות הגמ׳ בנזיר, וצ״ע
ו.
תוס׳ ד״ה ואכתי. ז״ל הוה מצי למימר דאיצטרך זקנו למידחי עשה ולא תעשה כו׳ עכ״ל. מבואר מדברי התוס׳ דס״ל שהעשה של ״קדושים יהיו״ חל בכהן הניקף והמתגלח. ויוצא לתוס׳ שלאו מיוחד חל על כהן שמתגלח בנוסף ללאו שחל על ישראל, ולפיכך חל נמי על הכהן איסור העשה של ״קדושים יהיו״. ופשיטא שכהן שאוכל חזיר אינו עובר על העשה של ״קדושים יהיו״ מכיון שהאיסור של אכילת חזיר אינו איסור כהונה, והאיסור של ״קדושים יהיו״ חל רק על איסורי כהונה בלבד. ואליבא דתוס׳ איסורי הקפה וגילוח מהווים איסורי כהונה ולכן נאסרים בעשה של ״קדושים יהיו״.
שם. בא״ד דלקמן בפ״ב (דף כ.) גבי אלמנה לכ״ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה כו׳ עכ״ל. יעויין לקמן
(דף כ:) בגמ׳ אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם, ממזרת ונתינה מאי איכא למימר, כתיב והתקדשתם, א״ה כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם, אלא אמר רבא גזירה כו׳, ע״כ. דברי הגמ׳ צריכה ביאור, דבס״ד דגמ׳ מבואר דאף באלמנה מן האירוסין לכ״ג חל העשה ד״קדושים יהיו״, ובממזרת לישראל חל העשה של ״והתקדשתם״, והגמ׳ דוחה דא״כ בכהת״כ נמי בכל איסור לאו נמי יחול העשה של ״והתקדשתם״. ברם מסקנת הגמרא צריכה ביאור, דבאמת יש להבין מדוע לא נאסר כל ל״ת שבתורה עם העשה של ״והתקדשתם״ ואף באלמנה מן האירוסין לכ״ג למה לא חל איסור עשה של ״קדושים יהיו״.
ונראה שהגמרא מחלקת בין איסור עשה כללי לבין איסור עשה פרטי. כלומר דאה״נ שהעשה של ״והתקדשתם״, חל בכל התורה כולה, אלא שחל כאיסור כללי המחייב כל אחד ואחד לשמור ולהזהר במצוות התורה להתקדש בם ולא לעבור על אחת מהלאוין. וממילא חל עשה זה רק במקום שחל הלאו, וכשהלאו נדחה מדין עשה דוחה ל״ת, גם העשה של ״והתקדשתם״ פקע, ומשו״ה לא חל דין אין עשה דוחה ל״ת ועשה כי העשה ממילא פקע כיון שהלאו נדחה. וה״ה באלמנה מן האירוסין לכ״ג כי העשה של ״קדושים יהיו״ חל כאיסור כללי המזהיר את הכהנים לשמור על קדושתם ולא לחללה באיסורי כהונה. אמנם כשעשה דיבום דוחה את הל״ת של אלמנה מן האירוסין לכ״ג גם העשה של ״קדושים יהיו״ פקע ממילא. כי הכהנים מוזהרים בעשה לשמור על קדושתם ולא לחללה במקום שיש עבירה, ברם במקום שעשה דיבום דוחה ואין עבירה, העשה של ״קדושים יהיו״ נמי פקע, ולכן לא חל כאן הדין שאין עשה דוחה ל״ת ועשה. מאידך באלמנה מן הנשואין העשה של ״והוא אשה בבתוליה יקח״ חל כעשה פרטי שאוסר את הבעולה מן הנשואין על כ״ג ואין העשה תלוי בלאו של אלמנה. ולפיכך חל הדין של אין עשה דוחה ל״ת ועשה.
אך צ״ע, שהרי במס׳ ב״מ
(דף לב.) איתא שאם אמר אביו לבנו כהן להיטמא שאל ישמע לו, והגמרא מבארת שיש צד לומר שהוא משום שאין עשה דוחה ל״ת ועשה, ובפשטות העשה הוא העשה של ״קדושים יהיו״, וחזינן שאינו עשה כללי אלא עשה פרטי.
ונראה דאפשר לחלק בין איסורי ביאה של כהן לבין איסור טומאת כהן למת, דבנוגע לאיסורי ביאה העשה ד״קדושים יהיו״ הוי עשה כללי, ואילו בנוגע לטומאת מת העשה הוי עשה פרטי. ומשו״ה באיסורי ביאה דכהן אמרינן עשה דוחה ל״ת, משום העשה הכללי של ״קדושים יהיו״ פקע ממילא ואינו חל, משא״כ בנוגע לטומאת מת אמרינן אין עשה דוחה ל״ת ועשה, כי העשה חל כאיסור פרטי האוסר בעצמו טומאת כהנים ולא חל בגלל הלאו. אמנם קשה קצת לחלק שאותו עשה אחד של ״קדושים יהיו״ הוי גם איסור כללי וגם איסור פרטיז.
ויתכן פירוש אחר, והוא עפי״מ שכתוב בפרשת אמור, ״ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כו׳ לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה׳ כו׳ אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלקיו. וקדשתו כו׳ קדוש יהיה לך כו׳ והכהן הגדול מאחיו כו׳ ועל כל נפשות מת לא יבא כו׳ והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כו׳ ״ ע״כ. ולפי״ז יתכן שהעשה של ״קדושים יהיו״ חל רק על האיסורים שנזכרו בפרשה מלפניו ולא על האיסורים שנזכרו מלאחריו. ולפיכך העשה של ״קדושים יהיו״ חל רק בטומאת כהן בלבד אבל לא באיסורי ביאה. ולפי״ז ביאור מסקנת רבא
(לקמן כ:) הוא דליכא עשה ד״קדושים יהיו״ באיסורי ביאה דכהן ולא משום דהוא עשה כללי
ח.
וכל זה בנוגע למצות ״קדושים יהיו לאלקיהם״. מאידך בנוגע למצות ״וקדשתו״ הכתוב אחרי איסורי הביאה של כהן הדיוט, נראה שאינה חובת מצוה שחלה על הכהן עצמו, אלא מצוה שחלה על ב״ד ועל עם ישראל לנהוג בקדושה כלפי הכהנים ולהבדיל את הכהנים מעבירות. ברם אין המצוה חלה על הכהנים עצמם אלא על אחרים, וכמו שכתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ כלי המקדש הל״א) וז״ל ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכניסם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב עכ״ל. אמנם בנוגע לכהן עצמו אין המצוה של ״וקדשתו״ חל ואינו מוזהר באיסורי ביאה בל״ת ועשה אלא בל״ת בלבד.
בא״ד. ואר״י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוה טפי וכו׳ עכ״ל. דברי התוס׳ שלפנינו סתומים, ומשמע דר״ל דאיסור אלמנה מן הנשואין נמי אינו שוה בכל הוא אלא דגילוח הוי טפי אינו שוה בכל מאלמנה, מכיון שהאלמנה שאינה כהן ג״כ מוזהרת. וק״ק דמ״ל אינו שוה בכל טפי או לא. ברם יעויין בתוס׳ ב״מ (דף ל. ד״ה הא כו׳) שכתבו בתירוץ לקושית התוס׳ וז״ל וי״ל דחשוב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע״ג דאינו שוה בכל אלא בכהנים כו׳ עכ״ל. ובביאור דבריהם נראה דר״ל דמכיון דהאשה הנבעלת עוברת באיסור ביאה ביחד עם הכ״ג הו״ל איסור ששוה בכל, דכ״ע מוזהרין באיסור זה אלא דצריך חפצא של כ״ג, ודין ״אינו שוה בכל״ תלוי במי שמוזהר ולא בחפצא של האיסור. לפיכך איסור גילוח הזקן הו״ל אינו שוה בכל, כיון דנשים אינן מוזהרות, משא״כ איסור אלמנה לכ״ג, דכ״ע מוזהרים - בין זרים בין כהנים בין אנשים ובין נשים - אלא שזקוקים לחפצא של כ״ג, ולפיכך נחשב לאיסור ששוה בכל.
ולפי״ז עולה דהנה באלמנה מן הנשואין לכ״ג העשה הוא מצות ״והוא אשה בבתוליה יקח״, ומתוס׳ משמע שאף האשה מוזהרת ועוברת על העשה הזה כמו הכ״ג, והוא חידוש, אך מסתבר הוא משום דבכל איסורי ביאה שבתורה הכלל הוא שהאשה הנבעלת עוברת באותו איסור כמו הבועל.
והנה בתוס׳ הקשו מטומאת כהנים דהו״ל ל״ת ועשה שאינו שוה בכל, מכיון שרק כהנים בלבד מוזהרים ולא זרים. ויל״ע בזה אליבא דשיטת הרמב״ם (פ״ג מהל׳ אבל הל״ח) שפסק במטמא כהן שהוא שוגג שזה שטמאו במזיד לוקה משום איסור טומאת הכהן, ויוצא איפוא מזה שאף זר מוזהר באיסור טומאה, ולכאורה הו״ל איסור ששוה בכל, משום דדין הכהן הוא רק דין בחפצא של האיסור, שהכהן צריך להיות החפצא המתטמא, אך כ״ע מוזהרים בעצם האזהרה בין כהנים ובין זרים, וא״כ הו״ל לאו ששוה בכל, דמ״ש מאיסור ביאה דכהן דהו״ל שוה בכל דכ״ע מוזהרים בו אלא שזקוקים לחפצא של כהן.
ונראה דניתן לחלק בתרי אנפי:
א) י״ל שאיסור של המטמא כהן אינו חלות איסור בפני עצמו אלא שאיסור הכהן מצטרף למטמאו ומחייבוט, ונמצא שבעיקר הלאו הכהן מוזהר ולא הזר, ומפני כן הו״ל אינו שוה בכל. משא״כ באלמנה לכ״ג שהאשה בעצמה מוזהרת, ולפיכך הו״ל שוה בכלי.
ב) א״נ י״ל דנ״מ בנוגע לעשה, משום דבאלמנה לכ״ג האשה כמו הכהן מוזהרת בעשה של ״והוא אשה בבתוליה יקח״ המהוה איסור ביאה שהנבעלת מוזהרת כמו הבועל. משא״כ בטומאת כהן, דנהי דהמטמא כהן עובר על הלאו של ״לא יטמא״ אך אינו עובר על העשה של ״קדושים יהיו״ כי העשה מוגבל לכהנים לבדם המוזהרים בעצמם לשמור על קדושתם, ואילו הזר אינו מוזהר, ומשו״ה הו״ל עשה שאינו שוה בכל.
גמ׳. שכן ישנו בשאלה. לכאורה צ״ע אמאי דוחה עשה דגילוח מצורע את איסור הגילוח דנזיר, הרי אפשר לקיים את שניהם, שישאל על נזרו וממילא לא יעבור על איסור הגילוח. ונראה שאין כאן קושיא משני טעמים:
א) נזירות מהוה קיום מצוה כמו שכתב הרמב״ם (פ״א מהל׳ נזירות הל״ג) וז״ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה וכו׳ עכ״ל, ולא אמרינן אפשר לקיים את שניהם אם כדי לקיימם הוא מפסיד קיום מצות עשה.
ב) ועוד נראה שדין אפשר לקיים את שניהם חל רק במקום שאין סתירה בין העשה לבין הלאו כלומר שאפילו בזמן שמוזהר על שניהם אפשר לו לקיים את העשה בלי לדחות את הלאו. משא״כ אם ישאל על נזרו, שלא יהיה מוזהר כלל על הלאו דנזירות אין זה בגדר אפשר לקיים את שניהם. ומשום שכל זמן שהלאו דנזירות קיים יש סתירה עם העשה דמצורע ולפיכך הו״ל אי אפשר לקיים את שניהםכ.
שם. שיטת הרמב״ם בתגלחת נזיר מצורע
כתב הרמב״ם בפ״ז מהל׳ נזירות (הלט״ו) ז״ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע, ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו, הרי זה מגלח כל שערו וכו׳ ובכל מקום אין עשה דוחה ל״ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו, כמו שביארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה, שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ״ל. והראב״ד השיג ז״ל אני שונה בריש מס׳ יבמות משום דהוי ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ״ל. וביאור השגתו דאמאי לא הביא הרמב״ם טעמא דגמ׳ דעשה דגילוח מצורע דוחה ל״ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה, ובמקום זה חידש הרמב״ם דבמצורע העשה דנזיר בטל, והרי מהסוגיא מוכח להיפך, והוא שישנו לעשה אלא שנדחה מפני שישנו בשאלה.
וביאר מרן הגר״ח זצ״ל שקיימים שני דינים בעשה של ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״: א) איסור עשה, שאסור לו לנזיר להתגלח בתער, ואם גילח עבר על איסור עשה; ב) קיום מצות עשה, שאם גדל שערו כל ימי נזרו קיים מצות העשה של ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״. וכן מפורש הוא ברמב״ם (פ״א מהל׳ נזירות הל״ג) וז״ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה כו׳ והשניה גדל פרע שער ראשו עכ״ל. ואם גילח בימי נזרו ביטל את קיום העשה הזה כמו מי שלא אכל מצה בליל הסדר.
והנה מש״כ הרמב״ם שהעשה של ״קדוש יהיה״ בטל בימי צרעתו שייך רק לקיום מצות העשה, כי ימי צרעתו אינם עולים לו לנזירותו, וחלה הפקעה בעצם קדושת הנזיר, ולכן אינו מקיים את מצות ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״, דעיקר קיום העשה תלוי בניהוג קדושת הנזירות, ובימי צרעתו דפקעה קדושה זו, ליכא קיום העשהל.
והא ראייה שקדושתו פקעה שהרי איסור ההנאה של שער נזיר דילפינן מ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״ אינו נוהג בנזיר מצורע וכמבואר בירושלמי נזיר
(פ״ח הל״ב) וברמב״ם (פ״י מהל׳ נזירות הל״ב). והיינו טעמא משום דבנזיר מצורע חלה הפקעת קדושה, והאוסר של שער הנזיר אינו השם נזיר שבגברא, אלא עצם קדושת נזירתו, ובימי חלוטו כשהוא מצורע חסרה קדושת נזיר, ומשו״ה שערו מותר.
וכל זה בנוגע לקיום העשה שאינו מקיימו בימי צרעתו, אבל איסור העשה נוהג כמו שאר איסורי הנזיר. והטעם משום שאיסורי הנזיר אינם תלויים בקדושת הנזירות, כי אם בחלות שם נזיר שבגברא בלחוד, וחלות שם נזיר חל בגברא אפילו בימי צרעתו ואסור באיסור העשה דגילוח. משא״כ קיום העשה של ״קדוש יהיה״, שמקיים מצות עשה זו בניהוג קדושת נזיר, דלא שייך בימי צרעתו.
והנה כל ההלכה של דחיית עשה לל״ת, נאמרת רק בנוגע לאיסורין, כי קיום מצות עשה דוחה איסור לאו. אבל ליכא דין דחייה בנוגע לקיום מצות עשה. כי כשיש לגברא שתי קיומי מצוות עשה המוטלות עליו לעשותן ולקיימן חל דין קדימה, דלמצות עשה אחת יש קדימה על חבירתה, וחייב לקדם ולעשותה בראשונה והשניה לאחריה.
ולפיכך אמר הגר״ח זצ״ל שבאמת אף הרמב״ם מסכים לסוגיין דאיסורי נזיר קלים שישנם בשאלה, וקולא זו הוא היסוד לדחיית איסור העשה ול״ת דנזיר. משא״כ בנוגע לקיום מצות העשה של ״קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו״, דאין נ״מ במה דישנה בשאלה, שהרי קיום מצות עשה אינה נתפסת בדחייה, ואפילו אם ישנה בשאלה אינה נדחה, דדחייה חלה באיסורים ולא בקיומי מצוות, ואילו סדר קיומי מצוות עשה תלוי בדיני קדימה. וא״כ יתכן שקיום מצות נזירות קודמת למצות עשה דתגלחת מצורעמ. ומשום כך הוזקק הרמב״ם לטעם אחר, דהיינו שהעשה ד״קדוש יהיה״ בטל בימי צרעתו ובהתאם לכך מתגלח בשביל מצות טהרת צרעתו. ויוצא שטעם הגמ׳ וטעם הרמב״ם משלימים זה לזה - הרמב״ם מדבר אודות קיום העשה והגמרא מדברת אודות איסור העשה, ע״כ מדברי הגר״ח זצ״ל.
אמנם צע״ק בזה, דהנה הרמב״ם (פ״א מהל׳ נזירות הל״ג) כתב וז״ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו כו׳ עכ״ל, ולכאורה העשה ד״ככל היוצא מפיו יעשה״ אינו תלוי בקדושת הנזיר ורק במה שקיים את ההפלאה דנזירות בלי לחללו, וא״כ היאך יפרש הרמב״ם את הדין של תגלחת מצורע נזיר לאור קיום מצות העשה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״, דלכאורה חלה גם בנזיר מצורע.
ונראה שגם במצות ״ככל היוצא מפיו יעשה״ ישנם דין של איסור עשה וגם דין של קיום עשה. איסור העשה אוסר את חילול ההפלאה בדומה ללאו ד״בל יחל דברו״. דנזירות מהוה הפלאה ונדר, ואסור לנזיר לחלל את נדר נזירותו. וכמו שבכל נדרי איסור שבתורה שעיקר החלות הוא איסורי חילול ההפלאה בנזיר נמי חלים איסורי הפלאה. את דין זה הדגיש הרמב״ם בפ״א מהל׳ נדירות (הל״א) כשכתב וז״ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור שנא׳ כי ידור נדר נזיר וגו׳ עכ״ל, ובכך הוא משווה את נדר נזיר לשאר נדרי איסור שבתורה. אמנם ישנו אף דין שני ב״ככל היוצא מפיו יעשה״ שיש בנזירות קיום עשה דהפלאה. ובזה נדר נזיר שונה מנדרי איסור, כי בנדרי איסור בעלמא אין קיום מצות עשה ולא קיום הפלאה, אלא חלות איסור דחילול ההפלאה לבדו. משא״כ בנזיר, שאם מקיים את נזירותו הרי הוא מקיים מצות עשה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״. ובכך נדר נזיר דומה לנדרי הקדש דעלמא, שכשאדם מקדיש ומקיים את נדרו יש לו קיום מצוה של ״מוצא שפתיך תשמר״, וה״ה בנזיר שהוא מקיים את מצות ״ככל היוצא מפיו יעשה״. ועיין בהשגות הרמב״ן לספר המצוות (מצוה צ״ד) המונה נדרי הקדש ונדרי איסור לשתי מצוות שונות - כי בנדרי הקדש ישנו גם קיום מצוה, ואילו בנדרי איסור ישנו רק איסור עשה בלי קיום מצוהנ. ויוצא שבנזיר חלים גם קיום מצות עשה וגם איסור עשה דהפלאה.
ומשו״ה נראה דמה שכתב הרמב״ם בנוגע למצות ״קדוש יהיה״ הרי הוא סובר נמי בנוגע למצות ״ככל היוצא מפיו יעשה״, ושאפשר לו לנזיר מצורע להתגלח, משום דבנוגע לאיסור העשה דהפלאה מכיון דנזירות ישנה בשאלה אמרינן עשה דוחה ל״ת ועשה, ומאידך בנוגע לקיום מצות העשה דהפלאה אמרינן שבימי צרעתו בטלה קיום העשה, כי במצורע חסרה קדושת נזיר שלמה, ואינו מקיים לא את העשה של ״קדוש יהיה״ ולא את העשה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״. משום דהמצוה של ״ככל היוצא מפיו יעשה״ הוא שיקיים את נדרו לעשות את המצוה של ״קדוש יהיה״. ובמצורע דליכא ״קדוש יהיה״ ליכא קיום ״ככל היוצא מפיו יעשה״ס.
א. ועיין עוד ברשימות שיעורים לנדרים ושבועות חלק א׳ (דף כ״ב ודף נ״ד בשיעורים). ולכאורה ראייה לביאור האחרון דרבינו זצ״ל יוצאת ממה שבנדרים המדיר לוקה אע״פ שהמודר מזיד. ואילו במלביש כלאים או במטמא כהן, אין המלביש והמטמא לוקין אלא כשהלובש והכהן הם שוגגים ולא כשהם מזידים, והטעם דשאני נדר כי המדיר לוקה על חילול הפלאתו. אמנם צ״ע מהא דהמקיף חייב גם כשהניקף מזיד, וקשה מ״ש הקפה מכלאים ומטומאת כהנים, ומזה משמע שהמקיף אינו חייב מחמת איסור הניקף, ויעויין בכס״מ (פ״י מכלאים הלל״א) וע״ע בשיעורים לקמן (דף ה) לתוס׳ ד״ה ואכתי, וצ״ע.
ב. לכאורה התשובה לכך הוא שלאשה שאין לה זקן חל נמי פטור גברא ולפיכך מותרת לה לגלח איש, ואילו עבד שיש לו זקן אינו פטור.
ג. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ ענין לאו שבכללות.
ד. אך קשה על הרמב״ם מהגמרא בב״מ
(דף י ב) באיש דאמר לאשה אקפי לי קטן שחלה שליחות לדבר עבירה משום שאינה בת חיובא, וקשה דמ״מ הרי אסורה מדאורייתא באיסור טפל, ואע״פ שאינה לוקה הו״ל לומר אין שליח לדבר עבירה, וצ״ע.
ה. לפי״ז יל״ע מהו דינן של מכונות גילוח המושכות את השערות שמתחת לעור החוצה ואח״כ מגלחן, דבכה״ג כל אורך השער מתגלח כמו בתער, ומאידך מעשה הגילוח שונה מתער, כי הגילוח נעשה ע״י שני החלקים שבמכונה.
ו. עיין עוד בשיעורים לקמן (דף כ ב) ד״ה אמר רבא.
ז. עיין בשיעורים לקמן (דף כ ב) ד״ה אמר רבא.
ח. יעויין בתוס׳ במס׳ ב״מ
(דף ל א) ד״ה הא וז״ל וא״ת דבפ״ב דיבמות כו׳ לא חשיב אלמנה לכ״ג אלא ל״ת גרידא והא איכא עשה דקדושים יהיו וי״ל דלא קאי קדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה עכ״ל, כלומר שהעשה חל רק באיסורי כהן הדיוט ולא באיסורי כ״ג. ולפי״ז קושית הגמרא (לקמן דף כ ב) ממצות ״והתקדשתם״, דבכהת״כ נמי, הוי׳ קושיא על ממזרת, אלא דמכיון דבממזרת צ״ל דהוי׳ גזירה מדרבנן ה״ה דאמרינן נמי הכי באלמנה מן האירוסין, ורבא חזר בו משינויא דידיה ש״קדושים יהיו״ חל באלמנה מן האירוסין, כמו שחזר בו משינויא דידיה ד״והתקדשתם״ חל בממזר. אך שתי המצוות שונות בדיניהן כי באלמנה מן האירוסין אין העשה של ״קדושים יהיו״ חל כלל, ואילו בממזרת העשה של ״והתקדשתם״ חל אלא דהוי עשה כללי. וכמו כן צ״ל נמי אליבא דרבינו זצ״ל, ודו״ק.
ט. והא ראייה שכשהכהן מזיד המטמאו פטור דבאופן זה החטא מצטרף לכהן לבדו ולא למטמאו. ואילו באלמנה לכ״ג האלמנה חייבת בין כשהכהן שוגג ובין כשהוא מזיד משום שנאסרה בעצמה ולא מפני איסורו של הכהן.
י. עיין לעיל בשיעורים (דף ה א) ד״ה מה ללאו דהקפה סוף אות א׳.
כ. עיין ברב נסים גאון למס׳ שבת
(דף קלג א) המובא לעיל בהערה 4, וחילוק זה של רבינו זצ״ל מובן מאד לפי ההסבר דר״נ גאון ביסוד הדין דעדל״ת. ועיין בתוס׳ כתובות
(דף מ א) ד״ה כגון שהקשה למה עדל״ת בציצית בטלית של פשתן, ותירץ וז״ל ואר״י דבטלית של פשתן א״א לקיים את שניהם כו׳ משום דאפשר בצמר דאין זה חשוב אפשר עכ״ל, ר״ל שאם לא ילבש הפשתן יפקיע כל חובת המצוה מעיקרא ואין זה חשוב אפשר לקיים את שניהם.
ל. יעויין במש״כ ברשימות שיעורים (לשבועות נדרים ח״א דף קי״ט) דיתכן דנזיר שמשון הוי נזיר לענין איסורי נזירות בלי קדושת נזיר ובלי קיום מצות נזירות. והא ראייה שהרי אינו מביא קרבנות נזיר. אמנם עיין ברדב״ז (פ״ז מנזירות הלט״ו) דאית ליה דהעשה ד״קדוש יהיה״ חל אף בנזיר שמשון.
מ. יתכן שקיום מצות הנזירות קודמת לקיום מצות הצרעת משום שנזיר מקודש ומצורע אינו מקודש, ומקודש ואינו מקודש מקודש קודם
(זבחים פט א). ועוד י״ל דשב ואל תעשה עדיף, ומקיים מצות נזירות בשב ואל תעשה ואילו מצות תגלחת מצורע זקוקה לקום ועשה.
נ. ועוד עיין ברשימות שיעורים לנדרים
(דף ב א) ענין נדרי גבוה. וע״ע ברמב״ם (פ״א מהל׳ נדרים הל״ד) ובסה״מ (מצוה צ״ד) וצע״ק.
ס. ע״ע בקובץ חידושי תורה להגר״מ והגרי״ד בדין תגלחת מצורע בימי נזירות (דף לג - מז).