×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וַאֲפִילּוּ {במדבר ל״ב:ג׳} עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן, שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.
This applies to every verse, even a verse like: “Atarot and Divon and Yazer and Nimra and Ḥeshbon and Elaleh and Sevam and Nevo and Beon” (Numbers 32:3). While that verse is comprised entirely of names of places that are identical in Hebrew and Aramaic, one is nevertheless required to read the verse twice and its translation once, as one who completes his Torah portions with the congregation is rewarded that his days and years are extended.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות ח ע״ב-ט ע״א} פיס׳ עד סוף האשמורת1 הראשונה דברי ר׳ אליעזר וחכמ׳ אומ׳ עד חצות2 רבן גמליאל אומ׳ עד שיעלה עמוד השחר3: אמר רב יהודה אמר
שמואל הלכה כרבן גמליאל4.
תניא ר׳ שמעון בן יוחאי אומר פעמים5 שאדם קורא6 קרית שמע שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בה7 ידי חובתו (שתים)⁠8 אחת של-לילה ואחת של-יום9 אמר ר׳ אחא בר ר׳10 חנינה אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כר׳ שמעון בן יוחאי: ואיכא11 דמתני12 לה13 להא דר׳14 אחא בר ר׳15 חנינא אהא דתניא ר׳ שמעון [בן יוחאי16] אמ׳17 משום18 ר׳ עקיבה פעמים שאדם קורא19 קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה20 ידי חובתו אחת של-יום ואחת של-לילה21 אמר ר׳ אחא בר ר׳ חנינא אמר ר׳ יהושע בן לוי הלכה כר׳ שמעון [בן יוחאי22] שאמ׳ משום ר׳ עקיבה23 אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. הני24 כולהי הילכאתא נינהי25 מיהו הא דאמר רבן גמליאל ודאמר26 ר׳ שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדאיעבד הוא ואפילו27 עבד הכי במזיד וקרא קרית שמע28 קודם שיעלה עמוד השחר נפיק (בה)⁠29 ידי חובתיה ואף על פי שאינו רשאי לעשות כן {בבלי ברכות ד ע״ב} דתניא חכמים עשו חיזוק30 לדבריהם [כדי31] שלא יהא אדם בא מן השדה בערב32 ואומר33 אלך לביתי ואוכל34 קמעה ואשתה קמעה ואישן קמעה ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל ואם35 חטפתו36 שינה נמצא ישן כל הלילה (כולו)⁠37 אלא אדם בא38 מן השדה בערב39 ילך לבית הכנסת או לבית המדרש40 אם היה41 רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא42 קרית שמע ומתפלל (ואוכל פתו ומברך)⁠43 [וכל העובר]⁠44 על דברי חכמים חייב מיתה.⁠45 והא דר׳ שמעון46 דאמר47 (משום ר׳ עקיבה)⁠48 פעמים שאדם קורא49 קרית שמע של-ערבית50 קודם הנץ החמה דוקא בשעת הדחק כגון מי שהיה שכור או חולה אבל אם עשה [כן51]
במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו דאמרינן {בבלי ברכות ט ע״א} כי52 אתא רב53 יצחק בר54 יוסף אמר הא דרב׳ אחא בר ר׳ חנינה55 לא56 בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוא57 דרבנן58 דאשתכור בהלולא דבריה59 דר׳ יהושע בן לוי ולא קארו קרית שמע אתו לקמיה דר׳ יהושע בן לוי אמר להו60 כדאי הוא ר׳ שמעון בן יוחאי61 לסמוך עליו62 בשעת הדחק. וכן הא דר׳ שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא63 קרית שמע של-שחרית לאחר64 שיעלה עמוד השחר [בדיעבד הוא אי נמי] בשעת הדחק הוא65 כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך66 וכיוצא בו אבל לכתחלה לא:⁠67
{בבלי ברכות ח ע״ב} [אמ׳ ר׳ יהושע בן לוי אסור לאדם שיעבור]⁠68 אחורי בית הכנסת בזמן69 שהצבור מתפללין: אמר אביי לא אמרן אלא דלא דארי טונא ולא70 מנח תפילי ודליכא שני פתחים ודליכא בי71
כנישתא אחריתי אבל איכא חד [מיניהו]⁠72 לית לן בה.
1. האשמורת: דפוסים: ״האשמורה״ כבמשנה שם.
2. עד סוף... חצות: חסר בכ״י פריס 312.
3. עד סוף ... השחר: כ״י פריס 312 רק: ״רבן גמליאל...השחר״ גיז: ״עד סוף... חצות וכו׳⁠ ⁠״. דפוסים רק ״עד סוף... הראשונה״.
4. גיז גכא גכו גכג גכה מוסיפים: ״ואף רבנן דאמרי עד חצות כרבן גמליאל סבירא להו אלא שעשו ריחוק [בגכה: חיזוק] לדבריהם כדבעינן למימר לקמן״. וכל זה אינו בהעתקת המאמר ברא״ה.
5. פעמים: חסר ב-גכא.
6. שאדם קורא: גכו: ״שקורא אדם״.
7. בה: גכב: ״בהם״. גיא גכד גקי, דפוסים: ״בהן״, וכן בהמשך שם.
8. שתים: חסר ב-גכ גכא גכג גכה גכו, כ״י פריס 312, רא״ה, דפוסים. בהמשך חסר גם בכ״י א.
9. של-לילה ואחת של-יום: וכן גכג גכז, (אך בהמשך כולם הפכו לילה ליום). גכ גכא גכד גכה גכו גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוס קושטא: ״של יום ואחת של לילה״.
10. ר׳: חסר ב-גכא גכג גכה גכו גקטו, רא״ה, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. וכן לאורך כל הפרק, לעיתים ״בר״ ולעיתים ״בר׳⁠ ⁠״.
11. ואיכא: גכ: ״איכא״.
12. דמתני: דפוס קושטא: דלתני.
13. לה: וכן ברא״ה. חסר ב-גכג גכו גכז, כ״י פריס 312.
14. דר׳: גכ: ״דאמ׳ ר׳⁠ ⁠״.
15. ר׳: חסר ב-גכה גכו גכז גקי גקטו, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים, כבגוף המאמר שם.
16. בן יוחאי: חסר בכ״י א.
17. אמ׳: דפוסים: אומר (כבלישנא קמא). כ״י פריס 312: ״א׳⁠ ⁠״. ברא״ה חסר.
18. משום: גכ: ״משם״.
19. שאדם קורא: גכו: ״שקורא אדם״. (כבלישנא קמא שם).
20. בה: גכ גכו גקי, דפוסים: ״בהן״.
21. כ״י פריס 312 מוסיף: ״אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה״.
22. בן יוחאי: גכה גכז, רא״ה,דפוסים (כדלעיל).
23. אמר ר׳ אחא... ר׳ עקיבה: חסר ב-גכ, כ״י קרפנטרץ. כז, רא״ה, דפוסים עד: ״בן יוחאי״ בלבד.
24. הני: דפוסים: והני.
25. נינהי: חסר בכ״י פריס 312.
26. ודאמר: רא״ה: ״וההיא דאמר״.
27. ואפילו: דפוסים: ואפילו אי.
28. קרא קרית שמע: גכ גכד גכו, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ רק: ״וקרא״, גכה: ״וקורא״. רא״ה: ״וקרא אחר חצות״.
29. בה: חסר ב-גכ גכד גכה גכו, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
30. עשו חיזוק: גכ: ״חיזוק עשו״. דפוסים: עשו סייג.
31. כדי: גכ גכה גכו, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
32. בערב: כ״י פריס 312: ״לערב״.
33. ואומר: רא״ה: ״ויאמר״, כבה״ג (בדפוסים), רמב״ם משנ״ת הל׳ תפילה (ו:ז).
34. ואוכל: גכ גכד גכה גכו גקי, כ״י קרפנטרץ, רא״ה: ״אוכל״.
35. ואם: כ״י פריס 312: ״שאם״. כ״י קרפנטרץ, גכד גכה גקי: ״אם״.
36. חטפתו: כ״י קרפנטרץ: ״חטיפתו״. השווה לשון ר״ח לקמן ה ע״ב (באור זרוע ובערוך תפל ד) ״שמא תחטפני שינה״ דפוסים: חוטפתו. גכד גכו, דפוס קושטא: ״חטיבתו״. כ״י פריס 312, רא״ה: ״הטיבתו״. חסר בה״ג.
37. כולו: חסר ב-גכ גכד גכה גכו גכז גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים, ה״ג, רמב״ם.
38. אדם בא: גכו: ״כשבא אדם״. גכ רק: ״בא״.
39. בערב: כ״י פריס 312: ״לערב״.
40. או לבית המדרש: וכן גכו, דפוסים, ה״ג. חסר ב-גכ גכד גכה גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה.
41. היה: וכן ברא״ה. חסר ב-גכד גכה גכו גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, ה״ג.
42. וקורא: וכן גכו, ה״ג. גכ גכד גכה גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״ואחר כך קורא״.
43. ואוכל פתו ומברך: וכן בה״ג ובתלמוד. דומה לו במקבילו ברמב״ם (תפילה ו:ז): ״מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה״. חסר ב-גכ גכד גכה גכו גכז גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, רא״ש, דפוסים, אבות דר׳ נתן (נוסח ב ג:ח).
44. וכל העובר: גכ גכד גכה גכו גכז גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים, ה״ג. כ״י א: ״והעובר״.
45. בכ״י א נוסף (על פי המשך דברי הגמרא): ״מאי שנה דקא לאיט משום אונס שינה דילמא פשע״, ונמחק בקו ע״י המגיה.
46. שמעון: גכו רא״ה: ״בן יוחאי״.
47. דר׳ שמעון דאמר: כ״י פריס 312: ״דאמ׳ ר׳ שמע׳⁠ ⁠״.
48. משום ר׳ עקיבה: חסר ב-גכ גכד גכה גכו גקי, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
49. שאדם קורא: גכ, כ״י קרפנטרץ: ״שקורא״. גכד גקי: ״שקורא אדם״.
50. של-ערבית: חסר בכ״י פריס 312.
51. כן: גכ גכד גכה גכז, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים.
52. דאמרינן כי: כ״י פריס 312: ״דכי״.
53. רב: גכ, דפוסים: ״ר׳⁠ ⁠״.
54. בר: גכ: ״בן״. דפוסים: בר׳.
55. דרב׳ אחא בר ר׳ חנינה: גכ: ״דר׳ חנינא״. גכד, כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312,רא״ה: ״דר׳ אחא בר חנינא״ (כבכל הסוגיא שם). דפוסים: דר׳ יהושע בן לוי.
56. לא: גכ גכד, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״לאו״.
57. דההוא זוא: וכן ב-גכז. גכ רא״ה: ״דההוא זוגא״. גכו: ״דההוא זווא״. גכד, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״דהנהו זוגא״.
58. דרבנן: גכ: ״מרבנן״.
59. דבריה: חסר בכ״י פריס 312.
60. להו: חסר בכ״י פריס 312.
61. בן יוחאי: דפוסים, וכן ברא״ה.
62. עליו: גכו: ״על דבריו״.
63. שאדם קורא: וכן גד, רא״ה. גכ, כ״י קרפנטרץ: ״שקורא״. גכד (לאחר הגהה) גכו: ״שקורא אדם״, גכו: ״שאדם קורא את״. (ראה לעיל משום ר׳ עקיבה).
64. לאחר: כ״י פריס 312: ״אחר״.
65. בדיעבד הוא אי נמי בשעת הדחק הוא: גכ גכו, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, רא״ה. כ״י א: ״בשעת הדחק הוא או בדאי עבד והדחק״.
66. לדרך: חסר ב-גכו.
67. גכו מוסיף: ״תדע דקתני פעמים ולא קתני בעלמא פיס׳ וחכמי⁠[׳] אומרים עד חצות חכמים כרבן גמליאל סבירא להו דאמ׳ עד שיעלה עמוד השחר והאי דקמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם״.
68. אמ׳ ר׳ יהושע בן לוי אסור לאדם שיעבור: גיא גכו גכח גכט גלא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י א: ״אמ׳ להו רבא לבריה אל תחתכו בשר על פיסת היד ואל תשבו על מיטה ארמית ואל תעברו״ (משלים מלשון הגמרא שם) וכן ב-גכט (וכנראה גם גכח) נוסף בסמוך אחר: ״שהצבור מתפללין״. (ואפשר שבכל אלו הושלם מהערת-גליון, שלא למקומה).
69. בזמן: וכן: גיא. גכו גכח גכט, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״בשעה״, וכן אף בכ״י א לקמן סוף פרק ט.
70. ולא: וכן ב-גכט. גיא, כ״י פריס 312, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים: ״ודלא״. וכן אף כ״י א לקמן סוף פרק ט.
71. בי: וכן: גכו, דפוסים. חסר בכ״י קרפנטרץ, גיא גיח גלא, רא״ה, דפוס קושטא.
72. מיניהו: גיא גיח גכו, כ״י קרפנטרץ, רא״ה, דפוסים. כ״י פריס 312: ״מהני״. כ״י א: ״מהני כולהי״.
ואפי׳ עטרות ודיבון – שאין בו תרגום.
ואפילו עטרות ודיבון וכו׳ – פי׳ רש״י אפי׳ עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ״מ תרגום ירושלמי. היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל. ויש לומר משום הכי נקט עטרות ודיבון אע״ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי וצריך לקרות ג׳ פעמים העברי מ״מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום.
לעולם יזהר אדם שלא לעבור אחורי ב״ה בשעה שהצבור מתפללים שלא יחשדוהו הרואים כפורק מעליו קבלת עול מלכות שמים ואם יש שם דבר שיהא נשמר בו מחשד זה כגון אם יש שם ב״ה אחר שילכו בו באותו הדרך או שהוא מביא משאוי על כתפו רשאי ואין בכך כלום:
כל העושה דבר על דעת שבסבת אותו דבר תתקיים מצוה הרי הוא כמי שעשה מצוה שכן האוכל ושותה בתשיעי כדי שיוכל להתענות בעשירי הרי אכילתו נחשבת למצות תענית והרי הוא כמו שהתענה תשיעי ועשירי:
השוחט את העוף צריך שינקוב את הוורידין סמוך לשחיטה ודבר זה יתבאר במס׳ חולין:
זקן ששכח תלמודו מחמת אנסו מוזהרים אנו שלא לנהוג בו בזיון אלא שנכבדהו כאלו לא שכח אמרו חכמים לוחות ושברי לוחות מונחות בארון:
כבר ביארנו במשנה פסק עניני ק״ש של ערבית על פני כלו היאך הוא אבל ק״ש של שחרית נזכר בסוגיא אחד מן הזמנים שלה והוא שאמרו ר׳ שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא את שמע ב׳ פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בה ידי חובתו באחת בשל יום ובאחת בשל לילה אלמא זמנה של שחרית משעלה עמוד השחר ופירושה במשכים אלא שאנו נשמטים מלהזכיר את דינה עד שיתבארו בו כל הזמנים שלה בסוגיית המשנה השניה כמו שיתבאר עכשיו:
אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי מנחם א״ר אמי אר״י לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום. ואפי׳ עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. אפילו עטרות ודיבון פרש״י שאין בו תרגום. וקשה דהוה מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהן ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב בהן תרגום וגם בירושלמי הוא מתורגם. להך פירושא הא דנקט עטרות ודיבון אע״פ שאין צורך כל כך בתרגום. אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צריך לקרות שלש פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כפירש״י. י״מ דה״ה לכל הלועזות לעז שלהן הוי כמו התרגום. כי התרגום הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים לשון הקודש ואם כן ה״ה לעז למכירין בו. ולא נהירא לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא כדאמר רב יוסף (מגילה ג) אלמלא תרגומא דהאי קרא. ונראה שהקורא בפי׳ התורה יוצא בו ידי תרגום כיון שמפורש בו כל מלה ומלה:
ישלים פרשיותיו עם הצבור נראה דכל השבוע מיקרי עם הצבור הואיל ובמנחתא דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה אע״ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך (פסחים קו.) במדרש יש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה:
אפי׳ עטרות ודיבון – פרש״י שאין בו תרגום, וקשה דהוי מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהם, ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש נוסחא שכתוב בהן תרגום וגם (הוא) בירושלמי הוא מתורגם, ולהך פי׳ נקט עטרות ודיבון אע״פ שאין צורך כ״כ בתרגום אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהן אין צריך לקרותן ג׳ פעמים, מ״מ נהגו להחמיר כפרש״י, י״מ דה״ה לכל הלועזות לעז שלהם הוי כמו תרגום כי התרגום הוא בשביל עם הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש וא״כ ה״ה לעז למכירין בו, ול״נ משום שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא כדאמר רב יוסף אלמלא תרגום דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, ונראה דהקורא בפי׳ התורה יוצא ידי תרגום כיון שמתפרש בו כל מלה:
סבר לאשלומי׳ להני פרשייתי דכולא שתא (השתא) – ר״ח גריס פרשיותי דכלה, כי ר״ח אלול היו מתקבצים לדרוש בהלכות המועדות ולא היה להם פנאי לגמור הפרשה:
בד״ה אפילו עטרות ודיבון כו׳ טעות הוא וצ״ל וא׳ תרגום יש מפרשים וה״ה ללועזות בלע״ז שלהן הוי כמו תרגום שמפרש כו׳ כצ״ל:
בא״ד כ״א בלשון תרגום הס״ד ואח״כ מ״ה ואפילו עטרות ודיבון פירש״י שאין בו כו׳ כצ״ל אבל תרגום ירושלמי יש וצריך לקרות ג״פ העברי כצ״ל ור״ל דהיה צריך לקרות ג׳ פעמים העברי אי לאו שיש תרגום ירושלמי וק״ל:

האיסור לעבור מאחורי בית הכנסת בשעת התפילה

ציון א.
גמרא. דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. אמר אביי: ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא, אבל איכא פתחא אחרינא - לית לן בה. ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא, אבל איכא בי כנישתא אחרינא - לית לן בה. ולא אמרן אלא דלא דרי טונא ולא רהיט ולא מנח תפילין, אבל איכא חד מהנך - לית לן בה.
אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא אם כן היה נושא משאוי, או שהיה לבית הכנסת שני פתחים בשני רוחות, שהרואה אומר שמא ילך ויכנס מפתח האחר. וכן אם היה בעיר שני בתי כנסיות - יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. ואם יש לו תפילין בראשו - מותר לו לעבור ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו, שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר מצוות ואינו ממבטלי תפילה.(רמב״ם תפילה ו, א)
אסור לעבור חוץ לבית הכנסת בצד שהפתח פתוח בו בשעה שהצבור מתפללים, מפני שנראה ככופר כיון שאינו נכנס להתפלל, ואם נושא משאוי או שלבוש תפילין או שיש בית הכנסת אחר בעיר, או שיש לבית הכנסת זה פתח אחר, [או שרוכב על הבהמה] - מותר.(שו״ע אורח חיים צ, ח)
לפי המבואר בגמרא טעמו של האיסור הוא מפני החשד, שלא יאמרו שאינו נכנס לבית הכנסת להתפלל. על פי זה מובן שהכוונה למי שעובר מהצד של הפתח, כי רק שם רואים אותו שעובר ואינו נכנס, ונמצא שאין הפירוש כאן זהה בהכרח לפירוש של אחורי בית הכנסת לעיל בדף ו, ב ציון ה, שם הובא שיש מפרשים שנמצא מאחורי בית הכנסת דוקא בצד שאין בו הפתח, ומתפלל לכיוון הפוך משאר המתפללים או כשאחוריו לכיוון בית הכנסת.
רבינו יונה (דף ג, ב בדפי הרי״ף) עומד על הקושי שיש לפירוש זה כשמשווים את שתי הסוגיות, ומתרץ בדוחק שאפשר ששני הצדדים נקראים אחורי בית הכנסת, פעמים הצד שבו הפתח ופעמים הצד שאין בו פתח.
הגר״א (סקי״ג) מביא את דברי רבינו יונה ומחזקם על פי התוספות במסכת עירובין (יח, ב ד״ה ולא). מלבד זה הוא כותב שרש״י מפרש אף כאן שהכוונה לצד שלא במקום הפתח, ודבריו תמוהים, כיון שבדברי רש״י כאן אין רמז לזה, ואולי יש טעות סופר וכוונתו לפירוש רש״י בערובין, שם הוא כותב שעומד מאחוריה, וניתן להבין שכוונתו למעבר בצד שאין בו פתח.
יתכן שיש להסביר בעיה זו שיש טעם נוסף לדין, שאינו מפני החשד אלא מפני שנחשב כמי שמבזה את בית הכנסת כשעובר לידו ואינו נכנס להתפלל עם כולם. טעם זה מובא במגן אברהם (סי׳ תרעא סקי״ב) כשבא להסביר את החילוק בין הדין של סוגייתנו לדין הדין המובא בהלכות חנוכה שאם יש לו חצר עם שני פתחים משתי רוחות - צריך להדליק בשתיהן מפני החשד, משמע שהחשד אינו מתבטל גם כשיש שני פתחים. לפיכך הוא מסיק שאין לפרש את הדין של סוגייתנו מפני החשד, שהרי פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו ואינו יכול ללכת לבית הכנסת. כמו כן מדוע שלא נחשדהו כשהולך בשוק בשעת התפילה, ומדוע אמרו רק את זה שלא יעבור מאחורי בית הכנסת. בעל כרחנו הטעם שלא יעבור מאחורי בית הכנסת בשעת התפילה הוא משום שנראה כפורק עול ומבזה את בית הכנסת. לפי טעם זה מובן מדוע אין איסור כשיש לבית הכנסת פתח אחר, ומאידך גיסא מובן מדוע יש לאסור גם כשעובר מאחורי בית הכנסת בצד שאין בו פתח.
בגמרא מובאות כמה הסתייגויות לאיסור, והן מובאות גם בהלכה, חוץ ממה שכתוב בגמרא שאין איסור כשרץ (״ולא רהיט״), ויתכן שיש בזה חילופי גרסאות בגמרא, וגם הרי״ף אינו גורס זאת.
מאידך גיסא, הרמ״א מוסיף שאין איסור כשרוכב על הבהמה וזה על פי הגרסה בגמרא לקמן (סא, א), ויש לעיין מדוע המחבר עצמו והרמב״ם אינם מזכירים את הפרט הזה, אשר נזכר בפסקי הרי״ף לקמן (דף מד, ב).

קריאת שמע מעלות השחר עד הנץ החמה

ציון ב.ג.
גמרא. תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה... איכא דמתני להא דרב אחא בר חנינא אהא דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר משום רבי עקיבא: פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה.
הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה - לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס, כגון שכור או חולה וכיוצא בהן, וכו׳.
מי שהקדים וקרא קריאת שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר, אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה - יצא ידי חובתו, ובשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך - קורא לכתחלה משעלה עמוד השחר.(רמב״ם קריאת שמע א, י, יב)
מי שהוא אנוס, כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים... - יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר, דכיון שעלה עמוד השחר - שפיר קרינן ביה ״ובקומך״...
אם קראה משעלה עמוד השחר אף על פי שלא היה אנוס - יצא בדיעבד. הגה. ואם קראה בלא ברכות - יחזור לקרותה בזמנה עם הברכות...
אם נאנס ולא קרא קריאת שמע ערבית עד שעלה עמוד השחר, כיון שעדיין לא הנץ החמה - קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית, ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה ולסטים - לא יקרא אז קריאת שמע פעם שניה לצאת בה ידי חובת קריאת שמע של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה - אי אפשר לחזור ולעשותו יום.(שו״ע אורח חיים נח, ג-ה)
הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה... - לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס, כגון שכור או חולה וכיוצא בהן, וכו׳.(שם רלה, ד)

א. קריאת שמע של ערבית.

בהמשך הגמרא (ט, א) מובא שההלכה היא כרבי שמעון שיכול לקרוא קריאת שמע של ערבית לאחר עמוד השחר, אלא שזו אינה הלכה לכתחילה אלא לשעת הדחק. בדרך זו מסביר הרי״ף (דף ב, א) גם את הפסיקה כרבן גמליאל שקורא בדיעבד עד עלות השחר, שאז גם כשקרא במזיד - יצא ידי חובה, מה שאין כן לאחר עלות השחר, שאם קרא במזיד או בפשיעה - לא יצא ידי חובתו. מכל מקום יוצא שאין מחלוקת בין רבן גמליאל לבין רבי שמעון.
בעל המאור חולק על הרי״ף וסובר שאי אפשר לקיים את כל השיטות להלכה, דהיינו את המחלוקת בין התנאים ואת המחלוקת בין שתי השיטות אליבא דרבי שמעון, וזאת משום שלא יתכן שיהיה זמן שקוראים בו קריאת שמע של ערבית ושל שחרית כאחד.
לפיכך הוא מסביר שרבן גמליאל סובר שקוראים קריאת שמע של ערבית עד עלות השחר ותו לא, ובדעת רבי שמעון יש שתי שיטות: לפי השיטה הראשונה הזמן שבין עלות השחר לבין הנץ החמה שייך רק ליום, ויכול לקרוא רק קריאת שמע של שחרית, אבל לפי השיטה השניה שייך הזמן הזה רק ללילה, ויכול לקרוא רק קריאת שמע של ערבית.
להלכה הוא פוסק כשיטה השניה בדעת רבי שמעון, כלומר שהזמן שעד הנץ החמה שייך עדיין לערבית, ושל שחרית אינו אלא מהנץ החמה כמנהג ותיקין, ועיין בבירור הלכה לקמן ט, ב ציון א על השיטות השונות בקשר לזמן של הותיקין.
לפי שיטתו יוצא שעד הנץ החמה יוצא ידי חובת קריאת שמע של ערבית אף כשקורא במזיד, למרות שכמובן ראוי מלכתחילה לקרוא עוד לפני חצות.
הראב״ד בהשגותיו על בעל המאור כותב שגם לדעת הרי״ף יש מחלוקת בין השיטות השונות, ורק להלכה פוסק הרי״ף שקורא קריאת שמע של ערבית לאחר עלות השחר רק בשעת הדחק. רבי שמעון עצמו לפי השיטה השניה סובר שקורא גם לכתחילה, אבל להלכה אין סוברים כמותו, והוא שאמרו כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
לעומת זאת הריטב״א והרא״ש (סי׳ ט) מסכימים להבנה הנזכרת שלדעת הרי״ף אין מחלוקת בין השיטות השונות.
הרמב״ן (במלחמת ה׳) והרשב״א מסבירים זאת שבקריאת שמע אין זמן מוגדר של יום או לילה, שהרי התורה קבעה את מצותה ״בשכבך ובקומך״, ולכן יכולה להתקבל הלכה כזו על הזמן שיש ששוכבים בו ויש שקמים.
אמנם לפי זה אפשר לשאול מדוע אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע של ערבית אף לאחר הנץ החמה שהרי יש שעדיין ישנים, אבל כותב הרמב״ן שאף בני מלכים אינם ישנים בשעה זו ורק נעורים במיטתם, והרשב״א כותב שהישנים בשעה ההיא הרי הם מיעוטא דמיעוטא, ואי אפשר לקבוע הלכה על פי מנהגם.
הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך פוסקים כדברי הרי״ף שאפשר לקרוא בשעה זו קריאת שמע של ערבית וגם של שחרית.
עם זאת המחבר בשלחן ערוך מדגיש שלא יעשה כן באותו יום, כי אז נמצא שסותר את עצמו מיניה וביה, וכך מובא ברא״ש שלא מסתבר שיקרא בבת אחת של ערבית ושל שחרית באותה שעה. אבל מדברי התוספות (ד״ה לא וד״ה לעולם) משמע שסוברים שלפעמים קורא אחר עלות השחר שתי פעמים, של ערבית וגם של שחרית, ובאליה רבה מסביר שקורא פעמיים בתנאי שמפסיק בין הקריאות, שקורא של ערבית סמוך לעלות השחר ושל שחרית סמוך יותר להנץ החמה.

ב. קריאת שמע של שחרית.

לפי שיטת הרי״ף שהתבארה לעיל, שהלכה ככל הדעות שבסוגיה, יוצא שקורא קריאת שמע של שחרית כבר מעלות השחר, אולם כשם שהתבאר שקורא של ערבית לאחר עלות השחר רק בשעת הדחק - כך גם כותב הרי״ף לגבי שחרית, שיוצא מיד לאחר עלות השחר רק בדיעבד, או כשהיה אנוס כשמשכים לצאת לדרך וכיוצא בזה. לפי שיטתו צריך לומר שכל האמור לקמן (ט, ב) לגבי הזמן של קריאת שמע בשחרית נוגע לדין לכתחילה בלבד. כמו כן צריך לפרש את הדרשה המובאת במסכת מנחות (מג, ב) ״וראיתם אותו וזכרתם״ - ״ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואיזו? זו קריאת שמע״, שהכוונה לאסמכתא בעלמא.
כאמור, בעל המאור חולק על הרי״ף וסובר שהלכה כדעה הקובעת שהזמן שמעלות השחר ועד הנץ החמה שייך לקריאת שמע של ערבית ולא של שחרית. הוא מוכיח כשיטתו מכמה סוגיות, מהן משמע שקוראים קריאת שמע של שחרית רק מהנץ, וכן היא ההלכה לדעתו בסוגיה לקמן (ט, ב). לעומתו מסכימים הרמב״ן, הרשב״א והמאירי לשיטת הרי״ף שבדיעבד יוצא ידי חובה בקריאה כבר מעלות השחר. עם זאת הם דנים בשיטתו לאור מה שלמדנו לקמן (ל, א) בברייתא שאם השכים לצאת לדרך - מקדים לעשות את כל המצוות: שופר, לולב ומגילה וגם תפילה, ודוקא לגבי קריאת שמע אמרו שלא יקרא אלא כשיגיע זמנה. משמע שאין קוראים בעלות השחר אף על פי שהזמן נחשב ליום לגבי כל המצוות, זאת אומרת שאין קוראים אז קריאת שמע אף בשעת הדחק, כשיוצא לדרך.
אכן, התוספות לקמן (ד״ה אבוה) כותבים בשם רש״י שמדובר שם על הקדמה של התפילה עוד לפני עלות השחר, ממילא מובן שקוראים קריאת שמע רק לאחר עלות השחר, ויתכן שזוהי גם שיטת הרי״ף בביאור הסוגיה לקמן. אולם כבר התוספות מקשים על הסבר זה, כי לא נראה שאפשר לקיים מצוות שזמנן ביום עוד לפני עלות השחר.
הרמב״ן (במלחמת ה׳) מתרץ שמדובר בברייתא בכגון שלא היתה שעת הדחק לענין קריאת שמע, ומוסברים הדברים על ידי הרשב״א והמאירי שיכול לקרוא קריאת שמע אחר כך בדרך ואינו יכול להתפלל, לפי שהתפילה כולה צריכה כוונה ובעמידה. לפי דבריהם לא מתכוון הרי״ף בדבריו לכל מי שיוצא לדרך אלא רק למי שיודע שלא יוכל לקרוא קריאת שמע בדרך, אף לא פסוק ראשון, וגם אינו יכול להתעכב ולא לצאת מפני הסכנה וכיוצא בה.
בדרך שונה כותב בעל שלטי הגבורים (ב, ב בדפי הרי״ף), שהרי״ף פוסק כרבי שמעון בן אלעזר בברייתא לקמן אשר אומר ״בין כך ובין כך קורא ומתפלל״, ומפרש בדבריו שכבר בעלות השחר קורא וגם מתפלל, שלא כפירוש רש״י לקמן שהכוונה שימתין עד לנץ ויקרא ויתפלל.
סוגיה נוספת הנידונית בקשר לשיטת הרי״ף היא במסכת יומא (דף לז, ב), שם למדנו שהקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, כיון שהקדימו וקראו קריאת שמע בעלות השחר.
הרמב״ן מתרץ שהפירוש הנכון שם הוא שלא יצא ידי חובת מצוה כהלכתה, אך אינו צריך לחזור ולקרוא, כשיטת הרי״ף.
הראב״ד מחדש שיתכן שלא יצא ידי חובה כיון שקנסוהו כדי שלא יהיה רגיל לקרוא עם אנשי משמר שהיו קוראים באותה שעה בכל יום. הרשב״א מביא את ההסברים האלה ומוסיף אפשרות שאכן יש מחלוקת בדבר, ואין הלכה כדברי הברייתא במסכת יומא.
התוספות (ד״ה לא) מפרשים את השיטה שבסוגייתנו שקורא קריאת שמע לאחר עלות השחר, שאין הכוונה מיד בעלות השחר אלא שממתין מעט כדי שיקרא משיכיר בין תכלת ללבן או בין תכלת לכרתי, כדברי המשנה לקמן (ט, ב). לפי זה לא מדובר כאן על שעת הדחק אלא על הדין לכתחילה, ולפי השיטות הסוברות שזה הזמן.
הרמב״ם פוסק כמו הרי״ף שיוצא בדיעבד כשקורא אחר עלות השחר, ובשעת הדחק קורא אז לכתחילה.
הטור (סי׳ נח) כותב שהקורא לאחר עלות השחר יוצא ידי חובה ובלבד שלא יהיה רגיל בכך, ודבריו מכוונים איפוא לתירוץ הנזכר, שבמסכת יומא אמרו שלא יצא ידי חובה שקנסוהו כדי שלא יהיה רגיל לקרוא עם אנשי משמר. כך מסבירים את הטור הב״ח והגר״א בביאורו לשולחן ערוך, ויוצא שאם קרא מוקדם רק באופן אקראי - יוצא ידי חובה.
אמנם הגר״א עצמו (סק״י) מעלה את האפשרות שהברייתא במסכת יומא חולקת על הברייתא שבסוגייתנו, ממילא להלכה אפשר שיוצא ידי חובה כפי שמשמע בסוגייתנו שנפסקה הלכה כרבי שמעון בר יוחאי, מכאן שיש מחלוקת, ועל כן צריך לפסוק את ההלכה.
לגבי שיטת הרמב״ם והרי״ף ראוי להעיר שיש הבדל בין קריאת שמע של ערבית לבין קריאת שמע של שחרית, שבעוד שבדין של ערבית הם כותבים שיוצא ידי חובה רק כשהיה אנוס ממש, הרי בדין של שחרית כותבים שיוצא ידי חובה בדיעבד בכל אופן, ורק לגבי הדין לכתחילה כותבים שלא יקדים ויקרא אלא בשעת הדחק. נראה שההלכה בערבית נלמדת מהגמרא בסוגייתנו שמספרת שההלכה נקבעה מכללא, מהמעשה של זוגא דרבנן שהשתכרו והתירו להם לקרוא אחר עלות השחר, משמע שרק באופן זה יוצא ידי חובתו. לעומת זאת בדין של שחרית אין בגמרא הסתייגות מפסיקת ההלכה, משמע שזו הלכה קבועה, אלא שלכתחילה לא יקרא לפני הזמן הנזכר במשנה לקמן (ט, ב).
השלחן ערוך פוסק כמו הרמב״ם שכל שהקדים - יוצא ידי חובה בדיעבד, ובשעת הדחק קורא אז גם לכתחילה.
ואפילו פסוק כגון ״עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון״ (במדבר לב, ג) שכל הנאמר בו הוא שמות מקומות, ואין בו איפוא כל שינוי תרגום לשפה הארמית, יש לקרוא את הפסוק ואת תרגומו. שכן גדול הוא שכרה של קריאה שלימה של התורה ותרגומה, שכך אמרו: כל המשלים פרשיותיו עם הצבור זוכה שמאריכין לו בשכר זה ימיו ושנותיו.
This applies to every verse, even a verse like: “Atarot and Divon and Yazer and Nimra and Ḥeshbon and Elaleh and Sevam and Nevo and Beon” (Numbers 32:3). While that verse is comprised entirely of names of places that are identical in Hebrew and Aramaic, one is nevertheless required to read the verse twice and its translation once, as one who completes his Torah portions with the congregation is rewarded that his days and years are extended.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי סְבַר לְאַשְׁלוֹמִינְהוּ לְפָרָשִׁיָּיתָא דְּכוּלַּא שַׁתָּא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי. תְּנָא לֵיהּ חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי: כְּתִיב: {ויקרא כ״ג:ל״ב} ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב״.

Rav Beivai bar Abaye thought to finish all the Torah portions of the entire year, which he had been unable to complete at their appointed time, on the eve of Yom Kippur when he would have time to do so. But Ḥiyya bar Rav of Difti taught him: It is written with regard to Yom Kippur: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month in the evening, from evening to evening you shall keep your Sabbath” (Leviticus 23:32).
רב האיי גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ארב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לכולהו פרשייתא דכלה במעלי יומא דכיפורי. פירוש הן ח׳ פרשיות שקורין בד׳ שבתות שבאלול ובד׳ שבתות שבאדר. ומפני שהיה רב ביבי בר אביי טרוד בחדש הכלהב במסכתא דכלה, ולא מצא פנאי להשלים כל פרשה בשבתה, סבר לאשלומינהו להני ח׳ פרשיות בערב יום הכפורים, ואסיקנא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, אלא כל פרשתא בשבתא.
א. מקור הזיהוי: ספר הערוך (ערך כל ה). וכן פירש רבינו חננאל בלשון זו ממש [ומתוקן מעט על פיו], ודברים אלו מקורם מפירוש רבינו, דכן מפורש בספר העתים (סי׳ קסח) שהביא פירוש זה בשם רה״ג, וז״ל: רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו הני פרשייתא דכולי שתא במעלי יומא דכפורי, תנא ליה [רב] חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, וכי בתשעה מתענין והלא וכו׳ כלומר כי מפני שצריך אדם בערב יום הכפורים להתעסק בשמחת היום לא אריך לאתעסוקי בכך, כי היכי דלא ליתי לאיטרודי, סבר לאקדומינהו, תנא ליה ההוא סבא משום טעמא אחרינא כי השלמת הפרשיות בהדי צבורא היא מצותן בכל שבת ושבת, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר.
והאי לישנא דכתבינן סבר לאשלומינהו הני פרשייתא דכולא שתא לישנא דשיטפא היא, כי לישנא דגמרא היא פרשייתא דכלה, ושאר עמא דלא ידעי פירוש ׳כלה׳ אישטיף להו גמרא וטעו והוסיפו בה פרשייתא דכולה שתא, ופירוש פרשייתא דכלה פרשיות של אדר ושל אלול דאינון תרי ירחי דכלה, דהוה עסיק בגירסיה וטריד בתנויי דכלה ולא השלים פרשיותיו עם הצבור, וכו׳. ומה שפירשנו לעיל בהא דרב ביבי דסבר לאשלומינהו לפרשייתא דכלה הכין פירש מר רב האיי ז״ל.
ואמר מר רב שרירא בפירושיה חצי השנה רגילי רבנן דקרו ליה ׳כלה׳, והשנה ׳תרי כלי׳. והמנהג שקורין חצי התורה בכלה דסיתוא וחצי בכלה דקייטי, מבראשית ולהלן פרשייתא דכלה דסיתוא, ומן סוף ויקרא ולהלן פרשייתא דכלה דקייטא, לפי צורך השנה אם פשוטה אם מעוברת. עכ״ל, ומתוקן ע״פ כתה״י.
ונראה שדברים אלו שהביא בשם רב שרירא גאון לקוחים מתשובה שכתב רב שרירא ובה פירש ענין זה, וזאת משום שלא נודע לנו שכתב פירוש מיוחד למסכת ברכות, ונראה דגם לא היה כזה, דא״כ לא היה נזקק רבינו לכתוב פירוש חדש. והרי רבינו עשה שימוש נרחב בחיבור זה בתשובות שכתב אביו לפרש בהם סוגיות במסכת זו וכפי שהתבאר באורך במבוא, וודאי שאם אביו היה כותב פירוש שלם למסכת זו, לא היה אלא מעתיקו כדמותו ושולח אותו למבקשים.
ב. חדשי אלול ואדר, שבהם היו מתכנסים לישיבה תלמידים מבבל ומחוצה לה, לשמוע שיעורים מראש הישיבה ומראשי הכלה, על המסכת שלמדו בחמשת החודשים האחרונים, מכונים היו מזמן התנאים ועד אחרית ימי הגאונים בשם ׳ירחי כלה׳.
שם זה במקורו נגזר מצורת ישיבת החכמים והתלמידים בישיבה בחודש זה, שבו ישבו בעשר שורות שבכל אחת שבעה תלמידים. על כל שורה מונה חכם הנקרא ׳ראש כלה׳, שתפקידו היה למסור דרשה בשבת לבני הישיבה בעניני הלכה ואגדה. ומשמעות השם ׳כלא׳ הינו שורה, וזאת למדים אנו מדברי רב שרירא גאון שכתב בתשובה (תשובות הגאונים - הרכבי סי׳ ריב): אותבה בכלא דנשי, במקום אותבה בדרי דנשי, שבתלמוד (כתובות ס.), הרי דכלא ענינה דרא - שורה. ושרשה של המילה בערבית מהמילה ׳כלילא׳ שתרגומה ׳דבר עגול, עיגול׳, והרי סדר ישיבתם בשורות היה בחצי גורן עגולה כישיבת הסנהדרין. וממשמעות זו הושאל שם זה למונחים רבים: במסכת כלה (תענית י:), יומי דכלה (מו״ק טז:), כדטעים בר בי רב ועייל לכלה [-לישיבה] (סוכה כו.), ירחי כלה, ריש כלה, כלה דאדר, כלה דאלול ועוד (ראה מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות ח״א סי׳ יב עמוד קכט).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כל
כלא(ברכות ח:) רב בובי בר אביי סבר לאשלומינהו לכולהו פרשייתא דכלה במעלי יומא דכיפורי. פי׳ הן ח׳ פרשיות שקורין בד׳ שבתות שבאלול ובד׳ שבתות שבאדר ומפני שהיה רב ביבי מרוד בחדש הכלה במסכתא דכלה ולא מצא פנאי להשלים כל פרשה בשבתה סבר לאשלומינהו להני ח׳ פרשיות בערב יום הכפורים ואסיקנא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר (תענית י: קידושין מט:) על מנת שאני חכם אין אומרים לו כחכמי יבנה כגון רבי עקיבא וחביריו אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה. על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין דבר בתלמודו ואומרו אפילו במסכת כלה פי׳ ר״ח ז״ל בכל מקום בכלום מקום כלומר בכל מקום מן התלמוד ואפילו במסכת כלה שמתעסקין בה כל תלמידי חכמים שרוצין לדרוש בכלה של אלול בכלה של אדר. (חולין מט. בסוף הלכה הריאה) אמר שמואל בריה דרב אבהו אבא מרישי כלי דרפרם הוה:
א. [צירדע. ברויט. פארטאג.]
סימן קלד
אפרש⁠[יי]⁠תא דכלה הן ד׳ פרשיות שקורין באלול וד׳ פרשיות שקורין באדר ומפני שהיה רב ביבי טרוד בחודש הכלה במסכת דכלה ולא מצא פנאי לקרות ולהשלים כל פרשה עם הציבור בשבת שלה סבר לאשלומינהו לכולהו בערב [יום] הכיפורים.
א. כל הדיבור מקורו בפי׳ ר״ח שהובא באו״ז הל׳ ק״ש סי׳ יב ובקצרה בהגמ״י פי״ג מהל׳ תפלה הג׳ ת ובסתמא בערוך ע׳ כל ד. וקאי על ח ע״ב רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי וכו׳. וגרס בגמרא סבר לאשלומינהו לכולהו פרשייתא דכלה במעלי יומא דכיפורי. ולא לפרשייתא דכולא שתא כלפנינו. ועי׳ בהגמ״י שם שמבואר שם שחידושו של רבינו שמחה דיכול להשלים הקריאה עד שמח״ת, אינו עולה לגירסת ר״ח דגריס פרשייתא דכלה, דלגירסא זו אתי דא״א להשלים אלא אלו שהוא טרוד ואין לו פנאי לקרותן בזמנן. ע״כ. וא״כ רבינו שנקט לגירסת ר״ח ג״כ ס״ל הכי. ולכאורה ד״ז מתאים עם חידושו של רבינו בחובת קריאת שמו״ת לעיל סי׳ פח וז״ל שם: נ״ל דביחיד הדר בכרך מיירי שאין לו עשרה לקרות בתורה, שצריך לכוין השעה שקורין הציבור בפרשה בבהכ״נ ויקרא גם הוא ביחיד שנים מקרא כנגד שנים הקורין בב״ה ואחד תרגום כנגד המתרגם בב״ה. עכ״ל. וא״כ לשיטתיה אזיל, דאם גדר חיוב שמו״ת הוא קריאת התורה ביחיד, א״כ פשיטא שצריך לקרות בזמן קריאת הציבור ׳השעה שקורין הציבור בפרשה בבהכ״נ׳ ולא אחר זמן קריאתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאחר שהיה טרוד ביותר, רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי [חשב להשלים את פרשיות התורה של כל השנה, שלא הספיק לקרותן בזמנן, בערב יום הכפורים] בו היה פנוי יותר תנא ליה [שנה לו] רב חייא מדפתי דבר זה: כתיב [נאמר] בענין יום הכיפורים: ״ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם״ (ויקרא כג, לב), ותמהים:
Rav Beivai bar Abaye thought to finish all the Torah portions of the entire year, which he had been unable to complete at their appointed time, on the eve of Yom Kippur when he would have time to do so. But Ḥiyya bar Rav of Difti taught him: It is written with regard to Yom Kippur: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month in the evening, from evening to evening you shall keep your Sabbath” (Leviticus 23:32).
רב האיי גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין! אֵלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי..

The Gemara wonders: And does one fast on the ninth of Tishrei? Doesn’t one fast on the tenth of Tishrei, as the Torah says at the beginning of that portion: “However, on the tenth day of this seventh month is the Day of Atonement; there shall be a holy convocation for you, and you shall afflict your souls” (Leviticus 23:27)? Rather, this verse comes to tell you: One who eats and drinks on the ninth day of Tishrei in preparation for the fast the next day, the verse ascribes him credit as if he fasted on both the ninth and the tenth of Tishrei. Ḥiyya bar Rav of Difti cited this verse to Rav Beivai bar Abaye to teach him that Yom Kippur eve is dedicated to eating and drinking, not to completing the Torah portions one may have missed throughout the year.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעלה עליו הכתוב כו׳ – והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כענוי היום.
כאילו מתענה תשיעי ועשירי – ה״פ אם נצטווה להתענות יום ט׳. והקשה רבינו שמואל ב״ר אהרן מינבי״ל מאי קשיא ליה והא כתיב בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (שמות יב) ואותו ערב ר״ל ערב של ט״ו הכא נמי נימא מאי ערב ערב של עשירי ויש לומר דשאני התם דכתיב תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי״ד בלילה תאכלו מצות. אבל הכא כתיב ועניתם קודם בערב דמשמע ועניתם מיד ביום התשיעי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי בתשעה מתענין – הקשה הר׳ (שמעון) [שמואל בר׳ אהרן] מאנביילה ומאי קשיא ליה הא כתיב בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, ופי׳ בערב של י״ד דהיינו ליל ט״ו הכא נמי הכי קאמר בערב של תשיעי דהיינו ליל עשירי ועניתם את נפשותיכם, וי״ל דלא דמי דהתם כתיב ועניתם קודם בתשעה משמע שגם בתשיעי יהיה העינוי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי בתשעה בחודש תשרי מתענין?! והלא בעשרה בחודש מתענין (כנאמר בתחילת הפרשיה ״אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם״. שם, כז)! אלא רמז הכתוב לומר לך כי כל האוכל ושותה בתשיעי ומכין עצמו לצום שלמחרת, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי רצופים. וצריך איפוא להקדיש את ערב יום הכיפורים לאכילה ושתיה, ולא לקריאתן של הפרשיות.
The Gemara wonders: And does one fast on the ninth of Tishrei? Doesn’t one fast on the tenth of Tishrei, as the Torah says at the beginning of that portion: “However, on the tenth day of this seventh month is the Day of Atonement; there shall be a holy convocation for you, and you shall afflict your souls” (Leviticus 23:27)? Rather, this verse comes to tell you: One who eats and drinks on the ninth day of Tishrei in preparation for the fast the next day, the verse ascribes him credit as if he fasted on both the ninth and the tenth of Tishrei. Ḥiyya bar Rav of Difti cited this verse to Rav Beivai bar Abaye to teach him that Yom Kippur eve is dedicated to eating and drinking, not to completing the Torah portions one may have missed throughout the year.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) סְבַר לְאַקְדּוֹמִינְהוּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא, תְּנֵינָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר.

When Rav Beivai heard this, he thought to read the Torah portions earlier, before they were to be read by the community. A certain unnamed elder told him, we learned: As long as one does not read the Torah portions earlier or later than the congregation. One must read them together with the congregation.
רי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאקדומינהו – לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות.
ואסיקנא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר אלא כל פ׳רשה בשבתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כששמע זאת רב ביבי סבר לאקדומינהו [חשב להקדימן], את קריאת הפרשיות לפני השבתות שקוראים בהן בציבור, אמר ליה [לו] ההוא סבא [אותו זקן] שלא נתפרש שמו, תנינא [שנינו]: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר קריאת הפרשיות מהזמן הקבוע להן, אלא יקראן עם הציבור.
When Rav Beivai heard this, he thought to read the Torah portions earlier, before they were to be read by the community. A certain unnamed elder told him, we learned: As long as one does not read the Torah portions earlier or later than the congregation. One must read them together with the congregation.
רי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כְּדַאֲמַר לְהוּ ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ: ״אַשְׁלִימוּ פָּרָשִׁיּוֹתַיְיכוּ עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם,

As Rabbi Yehoshua ben Levi told his sons: Complete your portions with the congregation, the Bible text twice and the translation once.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ישלים פרשיותיו עם הצבור – נראה דכל השבוע מכיון דמתחילין לקרות הפרשה דהיינו ממנחת שבת ואילך עד שבת הבאה נקראת עם הצבור ואע״ג דלענין גיטין לא נקרא קמי שבת אלא מרביעי ואילך (בפסחים דף קו.) [וזמן השלמה יש] במדרש ג׳ דברים צוה רבינו הקדוש לבניו בשעה שנפטר שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה משמע דקודם אכילה צריך להשלימה. ומיהו אם השלימה לאחר אכילה שפיר דמי. מ״מ מצוה מן המובחר קודם אכילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה ע״ג כו׳ מפני הרוק נ״ב פי׳ שאינו נושקו בפיו וק״ל:
תוספות בד״ה ואפילו כו׳ וצריך לקרות כו׳ נ״ב פי׳ ה״א שדי בקריאת ג׳ פעמים עברי אפ״ה קא משמע לן דצריך לקרות פעם שלישית בתרגום ירושלמי נ״ל וכן בפי׳ רבינו יונה:
בד״ה ישלים כו׳ קמי שבת אלא מרביעי ואילך כו׳ במדרש יש ג׳ דברים כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכפי שאמר ר׳ יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: אשלימו פרשיותייכו [השלימו פרשיותיכם] עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום. ועוד יעץ להם:
As Rabbi Yehoshua ben Levi told his sons: Complete your portions with the congregation, the Bible text twice and the translation once.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהִזָּהֲרוּ בַּוְּרִידִין כְּרִבִּי יְהוּדָה״, דִּתְנַן: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין.

He also advised them: Be careful with the jugular veins, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna with regard to the laws of ritual slaughter: Rabbi Yehuda said: Cutting the trachea and esophagus in the ritual slaughter of a bird does not render the bird kosher until he slaughters the jugular veins as well. While this is not halakhically required, it is appropriate to do so to prevent significant amounts of blood from remaining in the bird.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שישחוט את הורידין – כדי שיצא כל הדם ולא אמר כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הזהרו בורידין כשיטת ר׳ יהודה, דתנן כן שנינו במשנה] בהלכות שחיטה: ר׳ יהודה אומר: אין שחיטת עוף כשרה עד שישחוט את הורידין, שהעוף אינו מותר בשחיטת הקנה והושט בו, אלא רק לאחר שחיטת הורידים בהם זורם הדם. ואף שאין הדבר מחוייב מעיקר ההלכה, מכל מקום ראוי לנהוג כך, כדי שיימנע מלבוא לידי מכשולים, כשיישאר הדם בתוך העוף ולא יצא כולו בשחיטה.
He also advised them: Be careful with the jugular veins, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna with regard to the laws of ritual slaughter: Rabbi Yehuda said: Cutting the trachea and esophagus in the ritual slaughter of a bird does not render the bird kosher until he slaughters the jugular veins as well. While this is not halakhically required, it is appropriate to do so to prevent significant amounts of blood from remaining in the bird.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ, דְּאָמְרִינַן: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחוֹת בָּאָרוֹן.

Rabbi Yehoshua ben Levi further advised: And be careful to continue to respect an elder who has forgotten his Torah knowledge due to circumstances beyond his control. Even though he is no longer a Torah scholar, he must still be respected for the Torah that he once possessed. As we say: Both the tablets of the Covenant and the broken tablets are placed in the Ark of the Covenant in the Temple. Even though the first tablets were broken, their sanctity obligates one not to treat them with contempt. An elder who forgot the Torah knowledge he once possessed is likened to these broken tablets.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחמת אונסו – שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו.
שברי לוחות מונחות בארון – דכתיב (דברים י) אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הזהרו בזקן כו׳. לוחות כו׳ מפורש פ׳ שתי הלחם (מנחות צ״ט.):
גמ׳. ז״ל והזהירו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון עכ״ל. נראה לפרש דמה ששברי לוחות מונחות בארון הוא משום דחלין בלוחות ב׳ דיני קדושה: א) קדושת הגוף משום דהויין מכלי המקדש כמו כלי שרת, ב) קדושת ס״ת. דהנה עיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ ס״ת ה״י) וז״ל מצוה ליחד לספר תורה מקום ולכבד אותו המקום ולהדרו יותר מדאי, דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ם שהדין לכבד ס״ת נלמד מהלוחות ששמים אותן בארון, כי הדברים שבלוחות הברית הן הן הדברים שבכל ספר תורה. וכן מבואר מדברי הגהות מיימונית שם (אות ט) וז״ל תשובת מורי רבינו וששאלת למה אין משכיבין ס״ת בארון כמו לוחות יפה שאלת ור״ת כתב בתשובה שכן היה יותר טוב מטעם זה ועוד כתב אלו נזכרתי בעשותי ארון הרחבתיו עכ״ל, ומבואר דילפינן דיני כבוד ס״ת מהלוחות וע״כ דחל בלוחות קדושת ס״ת.
ונראה לומר דמשנשתברו הלוחות פקעה מהם חלות קדושת ס״ת דהויין כס״ת שחסר בו יריעה אחת דליתא ביה חלות קדושת ס״ת. אמנם עדיין נשאר בלוחות חלות קדושת הגוף, דלגבי קדושת הגוף קיי״ל שקדושת הגוף לא פקעה בכדי, ואפילו בקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה מ״מ חלות קדושת הגוף אית בהו, וכמבואר ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מעילה ה״א) וז״ל קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה מה״ת אבל מועלים בהם מד״ס עכ״ל. ונראה דרק יצאו מידי מעילה משום דאינם קדשי ה׳ דאינם ראויים להקרבה. אמנם לגבי חלות דין קדושת הגוף אע״פ שמתו נשארו בקדושתן, דלא פקע הקדושה במיתה וחל בהם עדיין איסור אכילה והנאה מדאורייתא מדין איסור קודשא. והגר״מ זצ״ל נקט דאף יאסרו משום לא תעבוד ולא תגוז דרק נתמעטו ממעילה משום שאינו קדשי ה׳ אבל כל הדינים שתלויים בקדושת הגוף עדיין חלים בהםב.
ונראה דאף בת״ח חלה חלות קדושת הגוף, ומשום דלימוד התורה מקדשת את גוף האדם הלומד תורה. דיעויין באבות דר״נ (פמ״א מ״א) וז״ל ר׳ שמעון אומר ג׳ כתרים הם, אלו הן כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכו׳ כתר כהונה כיצד אפילו נותן כל כסף וזהב אין נותנים לו כתר כהונה וכו׳ כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנים לו כתר מלכות וכו׳ אבל כתר תורה אינו כן עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול עכ״ל, וכן כתב הרמב״ם (פ״ג ה״א מהל׳ ת״ת) וז״ל בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן שנא׳ והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כתר מלכות זכה בו דוד שנא׳ זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל וכו׳ כל מי שירצה יבוא ויטול. שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו וכו׳ הא למדת שכתר התורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות עכ״ל. וצריך ביאור מהי ההשואה בין ג׳ כתרים אלו ובמה גדולה כתר תורה מכתר כהונה ומלכות, ועוד צ״ב מהו המובן של ״כתר תורה״. ונראה דלגבי כתר כהונה וכתר מלכות המובן של כתר הוא דחלה חלות קדושת הגוף נוספת בגברא. דהרי כהן גדול נמשח בשמן המשחה ונתקדש בקדושת הגוף וכן במלך המשיחה מקדשת את המלך בקדושת הגוף נוספת, וכמו שאמר שמואל לשאול (שמואל א׳ פרק י, ו) ״וצלחה עליך רוח ה׳ והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר״.
ולפי״ז נראה דהמובן ״כתר תורה״ היינו שע״י לימוד התורה חלה חלות קדושת הגוף בגברא, דהאדם הלומד תורה מתקדש ומתעלה, דהתורה מקדשת ומטהרת את האדם וכמש״כ (משלי ד, ח) ״סלסלה ותרוממך לכבדך כי תחבקנה״. ונראה דבפ״א מהל׳ ת״ת הרמב״ם מבאר גדר החיוב של מצות לימוד וידיעת התורה. אולם בפ״ג (שם) הרמב״ם מבאר את דין כתר התורה - דהיינו חלות קדושת הגוף שחלה בגברא ע״י לימוד ועמלות בתורה. ולפי״ז יש לבאר דברי הרמב״ם (פ״ג הי״ג) וז״ל אע״פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה וכיוצא בהן אלא בדברי תורה ודברי חכמה וכו׳ עכ״ל. ולכאורה צ״ב דהרמב״ם (פ״א ה״ח מהל׳ ת״ת) כבר כתב החיוב ללמוד תורה ביום ובלילה וז״ל כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו וכו׳ חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנא׳ והגית בו יומם ולילה עכ״ל. וצ״ע דלכאורה הרמב״ם היה צריך להדגיש בהלכה זו את גודל הענין ללמוד תורה בלילה. ברם עפימש״נ יש ליישב דבפ״א מהל׳ ת״ת הרמב״ם מיירי מענין מצות לימוד תורה גרידא, אמנם בפ״ג מהל׳ ת״ת דהוא פרק כתר התורה מיירי הרמב״ם בדין כתר תורה ובקדושת הגוף שחלה ע״י לימוד התורה ועמלות בתורה, וע״כ דוקא כאן (בפ״ג) מדגיש גודל החשיבות של לימוד התורה בלילה כדי להשיג כתר התורה. ולפי זה נראה לבאר את הגמ׳ דידן דחייבין לכבד ת״ח ששכח את תלמודו משום דאע״פ שחסר לו בידיעת התורה מ״מ חלות קדושת הגוף שחלה בו לא פקע, ומשו״ה חייבים בכבודו. ודומה לשברי הלוחות שאע״פ שבטלה מהם קדושת ס״ת מ״מ קדושת הגוף שבהם לא בטלה, וע״כ מונחים בארון ומחייבים בכיבוד.
אמנם עדיין צריך ביאור דבגמ׳ מבואר שרק אם שכח את תלמודו באונס אזי חייבים בכבודו, ומשמע דאם שכח ע״י פשיעה אין חייבים לכבדו, ולפימש״כ צ״ע דהרי קדושת הגוף לא פקעה ממנו בכדי, וא״כ לכאורה אף כששכח ע״י פשיעה יהיו חייבים לכבדו מחמת חלות קדושת הגוף שחלה בו.
ונראה דבגמ׳ במס׳ ע״ז (דף נב:) איתא ״גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון אמר ר׳ פפא התם קרא אשכח ודרש ובאו בה פריצים וחיללוה״. ועיין בבעל המאור (במס׳ ע״ז כד: בדפי הרי״ף) שפירש שאבני מזבח נתקדשו בקדושת בדק הבית ויצאו לחולין ע״י פריצי ישראל שמעלו בהם. אמנם עיין ברמב״ן במלחמות ה׳ (מס׳ ע״ז דף כד. בדפי הרי״ף) שחולק על הבעה״מ וסובר דבאמת אבני מזבח נתקדשו בקדושת הגוף דהויין כלי שרת ואע״פ שבכל דבר שאן לו פדיון יש מועל אחר מועל מ״מ יצאו לחולין ע״י עובדי כוכבים מגזה״כ ד״ובאו בה פריצים וחיללוה״, והבית המקדש עצמו יצא מקדושתו ונעשה חול אע״פ שאן בו מעילה דאין מעילה בקרקעות מגזה״כ ד״ובאו בה פריצים וחיללוה״. ומבואר מדברי הרמב״ן דחילול קדשים ע״י ״ובאו בה פריצים וחיללוה״ מפקיע אפילו קדושת הגוף. ולפי״ז י״ל דת״ח ששכח תלמודו מחמת פשיעה שהסיח דעתו מדברי תורה ועבר על לאו ״פן יסורו מלבבך״ הוי בגדר ״ובאו בה פריצים וחיללוה״ ופקע ממנו קדושת הגוף ואין חייבים בכבודו.
והנה עיין בשולחן ערוך (או״ח סי׳ קח סעיף ח) שפסק וז״ל מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל וכן מי שהוא שיכור ולא התפלל כולם חשובים אונסים ויש להם תשלומין עכ״ל. וכתב הגר״א (בביאור הגר״א ד״ה וכן) וז״ל דזהו מיקרי ג״כ אונס כמ״ש רש״י בברכות ד״ה מחמת וכו׳ עכ״ל, ועיין ברש״י בסוגיין (דף ח:) ד״ה מחמת אונסו וז״ל שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו. הגר״א מציין דמרש״י בסוגיין מבואר דהטרוד מחמת מזונות נחשב לאנוס ומתפלל משום כך תשלומין. ולפי דברינו יש להעיר דלכאורה יש לחלק בין חיוב כבוד לת״ח ששכח תלמודו לבין תפלת תשלומין, דבת״ח ששכח תלמודו רק אם פשע והסיח דעתו מד״ת אין צריך לכבדו דפקע ממנו קדושת הגוף והוי בכלל ״ובאו בה פריצים וחיללוה״. ולכן אם שכח מחמת טרדת מזונותיו דלא פשע בהסיח דעתו מהתורה אזי חייבים לכבדו דלא פקע מיניה קדושת הגוף. אולם בנוגע להל׳ תפלה ותשלומין יתכן דטרדת מזונותיו לא חשיבא כאונס ואינו יכול להתפלל תשלומין, וצ״ע בראיית הגר״א מרש״י בסוגייןג.
גמ׳. ז״ל והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון עכ״ל. יש להסתפק אם חיוב הכבוד לת״ח ששכח תלמודו באונס הוא לכבדו כאילו לא שכח תלמודו וחיבים לכבדו כת״ח, או דהוי חיוב כבוד בפני עצמו ודין כבוד לת״ח ששכח תלמודו אינו שוה לת״חד. ואולי תהא נפ״מ לגבי חיוב מורא - די״ל דבת״ח ששכח תלמודו חל רק חיוב כבוד וליכא חיוב מורא. והנה עיין בגמ׳ במנחות דף (צט.) וז״ל אשר שברת ושמת בארון תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחות בארון מכאן לת״ח ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגים בו מנהג בזיון עכ״ל. ומשמע דהוי חלות דין כבוד בפני עצמו דהיינו שאין לבזותו, אבל מ״מ אין חיוב כבודו שוה ממש לת״ח. אמנם בירושלמי במס׳ מועד קטן (פ״ג ה״א) איתא ״זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגים בו כקדושת ארון״, ומשמע דחייבים בכבודו ממש בשוה לת״ח שלא שכח תלמודו. ואולי י״ל דזה תלוי במח׳ בין ר׳ יהודה ורבנן (עיין בירושלמי שקלים פ״ו ה״א וברמב״ן עה״ת דברים י, א) האם היו ב׳ ארונות או ארון אחד, די״ל דלשיטת ר׳ יהודה שהיה ארון בפ״ע לשברי לוחות י״ל דחל חיוב כבוד בפ״ע לת״ח ששכח תלמודו, משא״כ לרבנן דשברי לוחות מונחות בארון אחד עם הלוחות י״ל דחייב בכבודו בשוה לת״ח שלא שכח תלמודו.
א. ומש״כ הרמב״ם דמועלים בהם מד״ס ר״ל דהחיוב מעילה לשלם חומש הוא מדרבנן. אמנם עצם האיסור ההנאה שחל בהם הוא איסור קודש מדאורייתא.
ב. עיין בחידושי הגר״מ הלוי עמ׳ קכה - קכט.
ג. עיין בתוס ב״ק (דף כז: ד״ה ושמואל) שהבחינו בין אונס כעין אבידה לבין אונס כעין גניבה, דכעין אבידה קרובה יותר לפשיעה. ויתכן דכוונת רבינו זצ״ל להקשות דאם נאנס ולא התפלל מחמת טרדת מזונותיו, הו״ל אונס כעין אבידה, ומשו״ה אין לתפלתו תשלומין ומ״מ אינו בגדר, ובאו בה פריצים וחיללוה, דהרי אינו פשיעה ממש, ומשו״ה חייבים לכבד ת״ח שנאנס ושכח תלמודו מחמת טירדת מזונותיו.
ד. וע׳ במאירי שכתב ״כאילו לא שכח״ ואילו הראבי״ה כתב ״לנהוג בו כבוד״ ואפשר דנחלקו בספק הנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד יעץ ר׳ יהושע בן לוי: הזהרו בכבודו של זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו (במחלות, או בטרדות החיים), שאף שאינו כעת תלמיד חכם, יש לכבדו על התורה שהיתה בו. דאמרינן כן אמרנו]: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון הברית במקדש, שהיו בו לוחות הברית השלמים השניים, וגם שברי הלוחות הראשונים, שאף ששבורים הם כעת — אין לזלזל בקדושתם, ואף כן הזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דינו כשברי לוחות העדות.
Rabbi Yehoshua ben Levi further advised: And be careful to continue to respect an elder who has forgotten his Torah knowledge due to circumstances beyond his control. Even though he is no longer a Torah scholar, he must still be respected for the Torah that he once possessed. As we say: Both the tablets of the Covenant and the broken tablets are placed in the Ark of the Covenant in the Temple. Even though the first tablets were broken, their sanctity obligates one not to treat them with contempt. An elder who forgot the Torah knowledge he once possessed is likened to these broken tablets.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵיהּ: כְּשֶׁאַתֶּם חוֹתְכִין בָּשָׂר, אַל תַּחְתְּכוּ עַל גַּב הַיָּד. אִיכָּא דְּאָמְרִי, מִשּׁוּם סַכָּנָה, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, מִשּׁוּם קִלְקוּל סְעוּדָה.

Rava said to his sons three bits of advice: When you cut meat, do not cut it on your hand. The Gemara offers two explanations for this. Some say: Due to the danger that one might accidentally cut his hand, and some say: Due to the fact that it could ruin the meal, as even if one only cut himself slightly, that small amount of blood could still spoil the meat and render it repulsive to eat.
ר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיכא דאמרי מטה ארמית ממש. ממעשה שהיה לרב פפא אמרי דרב פפא היתה לו מלוה אצל גוי אמר כיון שדחקו רב פפא לגוי במלוה שלו רצה הגוי לעשות לו עלילה במרמה כדי להנצל בה מן התביע׳ שלו מה עשה נטל תינוק אחד קטן מת והשכיבו על מטה שלו וכסהו בבגדים כדי שלא ירגיש בו אדם ואמר לו לרב פפא בא עמי לביתי ואני נותן לך את שיש לך אצלי הלך אצלו ונכנס לביתו אמר לו הגוי שב לך על המטה נתן עיניו רב פפא בדברים שהיו על המטה קודם שישב עליה ומצא התינוק המת מוטמן בתוך הבגדים והרגיש הדברים שרצה להתעולל עליו עלילות ברשע ומאותה שעה אסרו חכמים לישב על מטה ארמית מפני כן וזה המעשה בקבלה הוא אצלי מרבי אדונינו הרב הקדוש רבנו חושיאל ריש בי רבנן ז״ל ולתחיה וגם מצאתי אותו בתשו׳ הגאונים כמו כן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ארם
ארםא(מגילה כה.) האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא פירוש לא תתן מזרעך באומה ידועה שמעבירין זרעם למולך כגון ארמיים שאתה גורם להעביר זרעך למולך ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירין מזרעם למולך מותר לפיכך משתקין אותו בנזיפה אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי רבי ישמעאל הבא על הכותית והוליד לעבודה זרה הכתוב מדבר דלא שנא מולך משאר בתי עבודה זרה (ברכות ח:) אמר להו רבא לבניו אל תחתכו בשר על פיסת היד ואל תשבו על מטה ארמית. (פסחים קיב:) ד׳ דברים צוה רבינו הקדוש את בנו ואחד מהן אל תשב במטה ארמית משום מעשה דרב פפא שהיה נושה בארמאי מעות אזל למיתבעינהו כיון דעל לביתיה אמר ליה תיב על ערסא והוה ביה ינוקא מית אייתי סהדי אשכחי׳ לרב פפא דיתיב אערסא אמר ליה אנת קטלתיה באותה שעה אמר אל תשב במטה ארמית. ארמי אובד אבי מכאן שאמירה כמעשה כשרדף לבן ליעקב והשיגו אמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע והעלה עליו הכתוב כאילו עשה וכן לענין הטובה וכו׳ בילמדנו ויאמר ה׳ אל הנחש. שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ תרגומו בארע ארמאה:
ערך גב
גבב(ברכות ח) אסכרה דומה לחיזרא דשלפ׳ לה מגבבא דעמרא פי׳ חיזרא קוץ כלו׳ כמו צמר שנסתבך בקוץ ובא לשלפו מגביה קוץ שאינו יכול לשלפו אלא בשבירת צמחי הקוץ כך מיתת אסכרה אבל מיתת נשיקה היא סתימת הפה בלא צער כמו (איוב) ותישק ידי לפי מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבא דעמרא חיורא לגבא עמרא דתכלתא. (גיטין סח.) וסתמינהו בגבבי דעמרא פי׳ גיזי צמר:
ערך ספר
ספרג(כלים פרק טו) כל הספרים מטמאין את הידים חוץ מספר עזרא פ׳ מפני שהכהנים זריזין הן ולא יבא להצניע ספר אצל תרומה שבשביל כן גזרו עליו טומאה כמפורש (שבת טו.) בסוף ידים וספרי המירוס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים. (פסחים קיב.) וכשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה פי׳ ספר מבואר שלא יהא מטושטש בספר מדוקדק. ירושלמי בפרק קמא במגלה ובפי׳ ר״ח ובפרק הניזקין הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות בדיו מסורגל וכרוכין בשיער וטולין במטלית ודבוקין בדבק ותופרן בגידין וצריך שיהא כותב על הגויל במקום השיער ועל הקלף במקום הבשר ואם שינה פסול ולא יהא כותב חציו של עור וחציו של קלף ועוד מפורש בערך דוכסוסטוס (ברכות ח) רבן גמליאל אומר מאי דכתיב ועוזבי ה׳ יכלו זהו שמניח ספר תורה ויוצא (עבודה זרה ט) וקרסיט׳ וסימנ׳ תנא תוספא ספרא בצירא פי׳ מנהג הכותב מקרא לכתוב בחיסור כגון משה בלא ו׳ לאמר בלא ו׳ אבל התנא מנהגו לכתוב התיבה מלא בלא חיסור ספרא וספרי פי׳ ספרא נקרא תורת כהנים שהוא ספר ויקרא לבדו ספרי הוא וישלחו שהן שני חומשין. ספר מתא כבר פי׳ בערך אמן:
ערך פי טורי
פי טוריד(ברכות ח מועד קטן כט) כפי טורי בפי הוושט. (בריש ויקרא רבה פרשת ועוד ראיתי) כפיטורין היוצאין מן הוושט ר׳ חנינא אמר כציפורין היוצאין מן הוושט פי׳ כאדם שרוצה להוציא חבל שיש בו קשר בחור של תורן ויש בו טורח גדול (א״ב בנוסחאות דידן כתוב כפיטורי מלה אחת ופרש״י חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים ואטונין ובל׳ יוני פי׳ פטורין דבר מעופש ופי׳ צפרין דבר כבר הבאיש וריחו רע):
ערך ציון
ציוןה(בריש שקלים) ומציינין על הקברות (מועד קטן ה.) פי׳ מלשון ובנה אצלו ציון כרם רבעי מציינין אותו בקוזזו׳ אדמה עיין בערך חרם (ברכות ח) אוהב ה׳ שערי ציון אוהב ה׳ שערום המצוינין בהלכה מכל בתי כנסיות ומדרשות (עירובין נד:) הציבי לך ציונין עשי ציונין לתורה מאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון רבי אליעזר אמר מהכא ומודע לבינה תקרא וכו׳ (בפסקא ויהי ביום כלות משה) צב מציינות צב מטוכסות פי׳ מטוכסות מצויירות:
א. [אראם.]
ב. [בינדל.]
ג. [בוך. ראללע.]
ד. [שטריק.]
ה. [צייכען.]
משום סכנה – שלא יקוץ ידו.
משום קלקול סעודה – אף בחבורה קטנה יצא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין.
א״ל רבא לבריה אל תשנוא על מיטה ארמית, גויה ממש, משום מעשה דרב פפא בשבא לבית גוי שהיה חייב לו ממון והיה מת בנו של גוי ומונח על המיטה והושיב הגוי לרב פפא על אותה המיטה והעליל עליו שהמית את בנו וקנסו ממון.
א. מריש הו״א דט״ס קלה כאן וצ״ל תשבו [שהרי גם לישיבה יש לחוש ממעשה שהיה] וכלשון הגמרא שלפנינו. אבל שו״ר לרבינו בחרוזיו ח״א עמ׳ תפא שו׳ תכב: ועל מיטת ארמית לא יישן עולמית.
ב. לפנינו נמצא המעשה בגמרא [בשינוי כדלהלן] ועי׳ דק״ס שבכי״מ כתוב על הגליון ׳אינו מלשון התלמוד ופירוש הוא׳ וכתב ע״ז הר״ב דק״ס: העיקר כדברי הגליון וכן מוכח מפירש״י ורשב״ם בפסחים ורנ״ג כתב בס׳ המפתח שקבלה בידו זאת המעשה מרבינו חושיאל וכו׳ וכן הראב״ן בסי׳ קלד פירש מעצמו כל הסיפור. עכ״ל. וסיפורו של רבינו הוא כסיפורו של רנ״ג הנ״ל וכפי׳ ר״ח בפסחים קיג ע״ב ושונה הוא מאשר לפנינו בגמרא.
אל תחתכו בשר על פיסת הידא – רשצז״ל:⁠ב פיר׳ משום סכנה שלא יקוץ ידו. ומשום קלקול סעודה, אפי׳ בחבורה קטנהג שמא יוציא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין. ואל תשב על מטה ארמית – פיר׳ בלא קרית שמע, שתהא מיטתך דומה למיטת גוי. ויש לפרש ארמית ממש משום מעשה דרב פפא,⁠ד שאמרה לו [גויה שב] על מיטה זו והיה לה בן קטן מת והיה מוטל במטתה ומכוסה והיתה רוצה להעליל עליו ולומ׳ שהוא ישב עליו והרגו (ועשה) [ועשתה] כך מפני שהייתה חייבת לו ממון ועשת זו הערמה למחול לה את חובה או ליתן לה ממון.
א. כ״ה הגי׳ בדק״ס מכתי״מ ולפנינו: ״אל תחתכו על גב היד״.
ב. ראה רש״י לפנינו בשינויים.
ג. מכאן עד סוף דף כ״ב נמצא גם ב״חלק מפירוש קדמון למסכת ברכות״ (ראה מבוא פרק א׳ הערה 2) בקצת שינויים והוספות שיצוינו במקומם.
ד. מפירש״י נראה שלא גרס בגמ׳ המעשה דרב פפא. וכ״נ מפירושו לפסחים קי״ב ב׳ ומפיר״ח ורשב״ם שם. וראה ספר המפתח לרב ניסים גאון ובפי׳ המיוחס לרס״ג עמ׳ ל״ג ובערוך ע׳ ארם ובדק״ס כאן. ויש להעיר שלפי הנוסח שמביא כאן מפירש״י, נראה שגם ב׳ הפירושים על ״ואל תשב על מטת ארמית״ לא היו לפניו בגמ׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר להו [להם] רבא לבניה [לבניו] שלוש עצות: כשאתם חותכין בשר, אל תחתכו על גב היד. ושני הסברים ניתנו בטעמו של דבר, איכא דאמרי [יש שאומרים]: משום סכנה, שעשוי הוא לחתוך בשגגה את ידו ולהסתכן. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: משום קלקול סעודה, שאף אם לא יסתכן בכך, אפילו במעט דם שיצא ממנו יזהם את הבשר וימאיסנו מאכילה.
Rava said to his sons three bits of advice: When you cut meat, do not cut it on your hand. The Gemara offers two explanations for this. Some say: Due to the danger that one might accidentally cut his hand, and some say: Due to the fact that it could ruin the meal, as even if one only cut himself slightly, that small amount of blood could still spoil the meat and render it repulsive to eat.
ר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית, וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.. ״וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית״.. אִיכָּא דְּאָמְרִי, לֹא תִּגְּנוּ בְּלֹא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּלָא תִּנְסְבוּ גִּיּוֹרְתָּא, וא״דוְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲרַמִּית מַמָּשׁ,

And Rava also advised: Do not sit on the bed of an Aramean woman, and do not pass by a synagogue when the community is praying. The Gemara explains: Some say: Do not sit on the bed of an Aramean woman means one should not go to sleep without reciting Shema, as by doing so, it is tantamount to sleeping in the bed of a non-Jew, as his conduct is unbecoming a Jew. Others say: This means that one should not marry a woman who converted, and it is better to marry a woman who was born Jewish. And some say: It literally means that one should not sit on the bed of an Aramean, i.e., a non-Jewish woman.
רי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בלא ק״ש – שתהא מטתך דומה למטת ארמית.
ארמית ממש – על מטת ארמית.
ואל תעברו אח⁠[ו]⁠רי ב״ה בשעה שהציבור מתפללין שלא יחשדוהו בגויא. והוא דלא דרי מידי, אז יחשדוהו, אבל דרי מידי לא יחשדוהו כי יאמרו אינו פנוי.
א. וכ״כ רבינו מנוח רפ״ו מהל׳ תפלה: משום חשד שמא אינו ישראל. ורש״י סא ע״א כת׳ נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ד לא תגנו בלא ק״ש כו׳. עיין פירש״י ויש לדקדק אמאי נקט דגני בלא ק״ש בהאי לישנא ובכל המצות אמאי לא קאמר דלא תהא דומה כארמי ונראה לפרש דודאי ק״ש של ב״ה שרי בכל לשון וכן תפלה בצבור כמו ששנינו במס׳ סוטה (ל״ב ע״א) אבל יחיד המתפלל לא ישאל צרכיו בל׳ ארמי שאין מה״ש נזקקין לו שאין מכירין בל׳ ארמי ה״נ איכא למימר בק״ש שעל מטתו שהיא ודאי ביחיד ובעי רחמים מפני שימור מהמזיקין כדאמרינן לעיל ולכך אומרים בק״ש שעל מטתו שיר של פגעים שיהיו מה״ש נזקקין לו לשומרו כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו׳ ולזה קאמר אל תשב על מטת ארמית ומפרש לה דגני בלא ק״ש דבל׳ ארמית שקרא לא יצא כיון דאין מה״ש מכירין אותו וכאלו לא קרא ק״ש ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד יעץ: אל תשבו על מטת ארמית, ואל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. וביאורם של הדברים: אל תשבו על מטת ארמית, איכא דאמרי [יש שאומרים] שהיתה כוונתו שלא תגנו [תשכבו לישון] בלא קריאת שמע, והעושה כן נחשב כ״יושב על מיטת גוי״ כי הוא מתנהג שלא כראוי לאדם מישראל. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שרמז שלא תנסבו גיורתא [תישאו גיורת], שמוטב לשאת אשה מבנות ישראל. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] כפשוטו, שלא ישב על מיטת ארמית (גויה) ממש.
And Rava also advised: Do not sit on the bed of an Aramean woman, and do not pass by a synagogue when the community is praying. The Gemara explains: Some say: Do not sit on the bed of an Aramean woman means one should not go to sleep without reciting Shema, as by doing so, it is tantamount to sleeping in the bed of a non-Jew, as his conduct is unbecoming a Jew. Others say: This means that one should not marry a woman who converted, and it is better to marry a woman who was born Jewish. And some say: It literally means that one should not sit on the bed of an Aramean, i.e., a non-Jewish woman.
רי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּרַב פַּפָּא, דְּרַב פַּפָּא אֲזַל לְגַבֵּי אֲרַמִּית, הוֹצִיאָה לוֹ מִטָּה, אָמְרָה לוֹ: ״שֵׁב!״ אָמַר לָהּ: ״אֵינִי יוֹשֵׁב עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה.״ הִגְבִּיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק מֵת. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית.

This bit of advice was due to an incident involving Rav Pappa. Rav Pappa went to visit an Aramean woman. She took out a bed and she said to him: Sit. He said to her: I will not sit until you lift the sheets covering the bed. She did so and they found a dead baby there. Had Rav Pappa sat upon the bed, he would have been blamed for killing the baby. From that incident, the Sages said: One is prohibited from sitting on the bed of an Aramean woman.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעשה דרב פפא – שאמרה לו שב על המטה והיה בנה מת מוטל עליה והיתה רוצה להעליל עליו ולומר שישב עליו והרגו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשום מעשה שהיה ברב פפא. שפעם אחת רב פפא אזל [הלך] לענין מסויים לגבי [אצל] ארמית (גויה אחת), והוציאה לו מטה לישיבה עליה. ואמרה לו: שב! אמר לה: איני יושב, עד שתגביהי את המטה (כלומר, את המצעים המכסים את המטה). עשתה כן ומצאו שם תינוק מת. ונמצא שאם היה רב פפא יושב על המטה היו מעלילים עליו שהוא זה שהמית את התינוק. מכאן (על כן) אמרו חכמים: אסור לישב על מטת ארמית.
This bit of advice was due to an incident involving Rav Pappa. Rav Pappa went to visit an Aramean woman. She took out a bed and she said to him: Sit. He said to her: I will not sit until you lift the sheets covering the bed. She did so and they found a dead baby there. Had Rav Pappa sat upon the bed, he would have been blamed for killing the baby. From that incident, the Sages said: One is prohibited from sitting on the bed of an Aramean woman.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ״וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין״, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר ר׳רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אאָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבוֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.

And Rava’s third bit of advice was, do not pass behind a synagogue while the congregation is praying. This statement supports the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: One is prohibited from passing behind a synagogue while the congregation is praying because they will suspect that he does not want to pray, and it is a show of contempt for the synagogue.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א[אסור לו לאדם שיעבור אחורי ביהכנ״ס בשעה שהצבור מתפללין ... באינו] יכול ליכנס ואין כןג חשד, ואם כשתפילין בראשו הרי הוא חשוב בחבריםד שאינן חשודיןה.
א. מקור הזיהוי: כת״י א2.
ב. קאי אדברי הגמרא שאם נושא משא או רץ שניכר שאינו יכול ליכנס.
ג. -כאן.
ד. כ״ה בכת״י, ונדצ״ל: כחברים.
ה. וכן פי׳ הרמב״ם (תפלה פ״ו ה״א) שהתפילין מוכיחים עליו שהוא רודף מצוות ואינו ממבטלי התפילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסור לעבור וכו׳ – שנראה כמבריח עצמו מפתח בית הכנסת שבמזרח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואשר לעצה שיעץ להם אל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין הרי הוראה זו מסייע ליה [לו] לשיטתו של ר׳ יהושע בן לוי. שאמר ר׳ יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין, לפי שהוא גורם שיחשדו בו שאינו חפץ להתפלל, ובז לבית הכנסת.
And Rava’s third bit of advice was, do not pass behind a synagogue while the congregation is praying. This statement supports the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: One is prohibited from passing behind a synagogue while the congregation is praying because they will suspect that he does not want to pray, and it is a show of contempt for the synagogue.
עין משפט נר מצוהרב האיי גאוןרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר אַבַּיֵי: וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, אֲבָל אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, לֵית לַן בַּהּ; וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלֵיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא, אֲבָל אִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא, לֵית לַן בַּהּ; וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלָא דָרֵי טוּנָא, וְלָא רָהֵיט, וְלָא מַנַּח תְּפִילִּין, אֲבָל אִיכָּא חַד מֵהָנָךְ, לֵית לַן בַּהּ.:

Abaye introduced several caveats to Rabbi Yehoshua ben Levi’s statement and said:
We only said this prohibition if there is no other entrance to the synagogue, but if there is another entrance, since it is possible that he will simply use the second entrance, they will not suspect him, and the prohibition does not apply.
And we only said this prohibition if there is no other synagogue in the city, but if there is another synagogue, the prohibition does not apply.
And we only said this prohibition when he is not carrying a burden, and not running, and not wearing phylacteries. But if one of those factors applies, the prohibition does not apply. If he is carrying a burden or running, clearly he is occupied with his work. If he is wearing phylacteries, it is evident that he is a God-fearing individual and they will not suspect him.
רי״ףראב״ןספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוא דליכא ב׳ פתחים לבהכנ״ס יחשדוהו, אבל איכא ב׳ פתחים אומ׳ בפתח אחר נכנסא.
א. וצ״ב למה השמיט רבינו אבל איכא בי כנישתא אחרינא וכן רהיט וכן מנח תפילין. ואולי לא היה בגירסתו. וכן ליתא בכת״י פירנצה של הגמ׳. [וכן ליתא בכת״י אוק׳ של הגמ׳ אבל תפילין יש שם]. וכנישתא אחריתי לית גם בגמרתנו לקמן סא ע״א. שו״ר שבחרוזיו ח״א עמ׳ תפא נמצא: ובעת התפילה לא יעבור לבטלה, והנושא חבילה לא נחשד בעבירה.
1דלא דארי טונא – נ״א: טוענא – פיר׳ משו׳.⁠א
א. ראה ערוך ע׳ טען.
1. ד״ה זה מופיע בכ״י לפני הביאורים לדף ח׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי לסייג את דברי ר׳ יהושע בן לוי בכמה גדרים: לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא באופן דליכא פתחא אחרינא [שאין פתח אחר] לבית הכנסת, אבל כאשר איכא פתחא אחרינא [יש פתח אחר], אף שרואים אותו עובר אחורי בית הכנסת — יתכן שיכנס לתוכו מן הפתח האחר, ולכן לית לן [אין לנו] בה צד איסור. וכן לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא באופן דליכא בי כנישתא אחרינא [שאין בית כנסת אחר] בעיר, אבל כאשר איכא בי כנישתא אחרינא [יש בית כנסת אחר] בעיר — לית לן [אין לנו] בה צד איסור וכן לא אמרן [אמרנו] כן אלא באופן דלא דרי טונא [שאינו נושא משא], ולא רהיט [רץ], ולא מנח [מניח] תפילין, אבל אם איכא חד מהנך [יש אחד מאלו] — לית לן [אין לנו] בה צד איסור בדבר. כי כשהוא רץ או נושא משא, יודעים שהוא טרוד במלאכתו, והמניח תפילין מראה כי אימת שמים עליו, ולא יבואו לחשוד בו.
Abaye introduced several caveats to Rabbi Yehoshua ben Levi’s statement and said:
We only said this prohibition if there is no other entrance to the synagogue, but if there is another entrance, since it is possible that he will simply use the second entrance, they will not suspect him, and the prohibition does not apply.
And we only said this prohibition if there is no other synagogue in the city, but if there is another synagogue, the prohibition does not apply.
And we only said this prohibition when he is not carrying a burden, and not running, and not wearing phylacteries. But if one of those factors applies, the prohibition does not apply. If he is carrying a burden or running, clearly he is occupied with his work. If he is wearing phylacteries, it is evident that he is a God-fearing individual and they will not suspect him.
רי״ףראב״ןספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תַּנְיָא: אָמַר ר״ערִבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָּדִיִּים: כְּשֶׁחוֹתְכִין אֶת הַבָּשָׂר, אֵין חוֹתְכִין אֵלָּא עַל גַּבֵּי הַשּׁוּלְחָן; כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵין נוֹשְׁקִין אֵלָּא עַל גַּב הַיָּד; וּכְשֶׁיּוֹעֲצִין, אֵין יוֹעֲצִין אֵלָּא בַּשָּׂדֶה.

The Gemara cites a statement from a baraita, along the lines of Rava’s advice to refrain from cutting meat on one’s hands: Rabbi Akiva said: In three aspects of their conduct, I like the Medes, and we should learn from their practices. When they cut meat, they cut it only on the table and not on their hands; when they kiss, either as a show of affection or honor, they kiss only the back of the hand and do not give the person being kissed an unpleasant feeling; and when they hold counsel, they only hold counsel in the field so others will not hear their secrets.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על גב היד – את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק.
אלא בשדה – דאמרי אינשי אזנים לכותל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא על גב שלחן כו׳. ולאפוקי על גב היד כדאמרינן לעיל אבל במדרש ילקוט איתא שאין נושכין ואוכלין אלא חותכין ואוכלין וק״ל:
אלא ע״ג היד כו׳. עיין פירש״י אבל הכתוב משבח נשיקות פה אל פה כמ״ש ישקני מנשיקות פיהו כפירש״י שם ונראה לפרש דהכא משום צניעות נגעו בה דומיא דהנהו ג׳ דברים כו׳ דבסמוך דנשיקות פה הוא קירוב בשר הוא ראוי בין איש לאשה במקום צניעות אבל באחרים הוא דרך פריצות כדאמרינן פ״ק דשבת (י״ג א׳) גבי עולא דמנשק לאחוותיה אבי חדיא ולא בפה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אגב עצת רבא לבניו שלא לחתוך בשר על גב ידם, מביאים עוד מה שתניא [שנינו בברייתא], אמר ר׳ עקיבא: בשלשה דברים אוהב אני את המדיים, וראוי ללמוד מהם מנהגים אלו, ואלו הם: כשחותכין את הבשראין חותכין אלא על השולחן, ולא על היד, כשנושקין נשיקה של קירבה או של כבוד — אין נושקין אלא על גב היד, ועל ידי זה אינם גורמים אי נעימות לאיש שנשקו אותו, וכשיועציןאין יועצין אלא בשדה, כך שאין אנשים זרים עשויים לשמוע דברי סוד.
The Gemara cites a statement from a baraita, along the lines of Rava’s advice to refrain from cutting meat on one’s hands: Rabbi Akiva said: In three aspects of their conduct, I like the Medes, and we should learn from their practices. When they cut meat, they cut it only on the table and not on their hands; when they kiss, either as a show of affection or honor, they kiss only the back of the hand and do not give the person being kissed an unpleasant feeling; and when they hold counsel, they only hold counsel in the field so others will not hear their secrets.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֲמַר רַב אִדָּא בַּר אַהֲבָה: מַאי קְרָאַהּ? {בראשית ל״א:ד׳} ״וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ״.:

Rav Adda bar Ahava said: From what verse is this derived? From the verse, “And Jacob sent and he called Rachel and Leah to the field to his flock” (Genesis 31:4); it was only there in the field that he held counsel with them.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וישלח יעקב וגו׳. אע״ג דאפשר דקראן אליו מפני שלא היה לו פנאי לילך אליהן מפני נטירותא יתרתא דעבד בצאן לבן כדאמרינן ס״פ הפועלים (ב״מ צ״ג א׳ ) מ״מ לא ה״ל להזכיר בכתוב שקראן השדה אם לאו לאשמועי׳ שיועצין בשדה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אדא בר אהבה: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז שראוי לעשות כך — ״וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו״ (בראשית לא, ד), ורק שם נתייעץ עמן.
Rav Adda bar Ahava said: From what verse is this derived? From the verse, “And Jacob sent and he called Rachel and Leah to the field to his flock” (Genesis 31:4); it was only there in the field that he held counsel with them.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) תַּנְיָא: אֲמַר רַבַּן גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים: הֵן צְנוּעִין בַּאֲכִילָתָן, וּצְנוּעִין בְּבֵית הַכִּסֵּא, וּצְנוּעִין בְּדָבָר אַחֵר.:

It was taught in a baraita, Rabban Gamliel said: In three aspects of their conduct, I like the Persians: They are a modest people; they are modest in their eating, they are modest in the lavatory, and they are modest in another matter, i.e., sexual relations.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדבר אחר – תשמיש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובדומה לכך תניא [שנויה ברייתא] אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: שיש בהם מידת צניעות, לפי שהן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר (בזיווגם).
It was taught in a baraita, Rabban Gamliel said: In three aspects of their conduct, I like the Persians: They are a modest people; they are modest in their eating, they are modest in the lavatory, and they are modest in another matter, i.e., sexual relations.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) {ישעיהו י״ג:ג׳} ״אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקוּדָּשָׁי״, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ הַפַּרְסִיִּים הַמְּקוּדָּשִׁין וּמְזוּמָּנִין לַגֵּיהִנָּם.:

While they have been praised here regarding certain specific aspects of their conduct, the Gemara proceeds to offer another perspective on the Persians based on a verse describing the destruction of Babylonia at the hands of the Persian and Medean armies: “I have commanded My consecrated ones; I have also called My mighty ones for My anger, even My proudly exulting ones” (Isaiah 13:3). Rav Yosef taught a baraita: These are the Persians who are consecrated and designated for Gehenna, for they have been sent by God to carry out his mission of anger, and they will be sent to Gehenna.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אני צויתי למקודשי – במפלת בבל כתיב אני צויתי את מלכי פרס ומדי לבא ולהשחיתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המקודשין כו׳. כתב האי לישנא למקודשי תחת מזומני ע״פ מ״ש ברפ״ק דע״ז בדין לעתיד דפרס עיילי בתר רומיים דאמרי אינהו סתרי ב״ה ואנן בנינן וזה רמז בהאי לישנא למקודשי לאותן שיבנו מקדש שלי בבית שני ומדכתיב למקודשי כו׳ דריש ליה דלא אהני להו טענתא זאת כדמסיק שם וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף שדובר בשבח עניינים מסויימים של הפרסיים, יש מקום לראיה כוללת שונה שלהם, וכביאור למקרא המדבר במפלת בבל על ידי צבא מדי ופרס: ״אני צויתי למקדשי גם קראתי גבורי לאפי עליזי גאותי״ (ישעיה יג, ג) תני [שנה] רב יוסף בשם ברייתא: אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם, שהוזכר בכתוב שהם רק מוכנים (מוקדשים) ביד ה׳ לעשות שליחות זעמו, ואף הם מיורדי הגיהנום.
While they have been praised here regarding certain specific aspects of their conduct, the Gemara proceeds to offer another perspective on the Persians based on a verse describing the destruction of Babylonia at the hands of the Persian and Medean armies: “I have commanded My consecrated ones; I have also called My mighty ones for My anger, even My proudly exulting ones” (Isaiah 13:3). Rav Yosef taught a baraita: These are the Persians who are consecrated and designated for Gehenna, for they have been sent by God to carry out his mission of anger, and they will be sent to Gehenna.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַבַּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: וְכוּ׳.: אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כר״גכְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל.

The Gemara returns to explain the mishna, in which we learned that Rabban Gamliel says: One may recite Shema until dawn. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.
רי״ףראב״ןבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן קלה
רבן גמליאל אומר זמן קר״ש כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״ג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״ג אומר עד שיעלה עמוד השחר אמר ר״י אמר שמואל הלכה כר״ג ואין צריך להחמיר ולהרחיק עד חצות לגבי ק״ש כמו לשאר דברים דהא חכמים לא פליגי עליה דר״ג אלא בסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה ור״ג לא מצריך להרחיק מ״מ אין לו לאכול ולא לשנות {ס״א לשתות} עד שיקרא ויתפלל שלא יחטפנו שינה. תניא ר״ש בן יוחי אומר פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה. אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת אחר שיעלה עמוד השחר אלמא אחר שיעלה עמוד השחר לילה הוא. והדר אמרת ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא יום הוא. לעולם לילה הוא. והא דנפיק ביה בדיממא. משום דאיכא אינשי דקיימי בההוא שעתא. לעולם לילה הוא פירוש בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום. ואע״פ שהוא חשוב יום לכל אותן שמצותן ביום כדאיתא במגילה (כ.) וכולן שעשאן משעלה עמוד השחר יצא. מ״מ לכתחלה אין לעשותה משום דנראה כלילה. וכן לענין ק״ש נמי לילה הוא למי שמרוב אונס לא היה יכול לקרות בלילה יכול לקרות אחר שיעלה עמוד השחר. מיהו כיון דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא מיקרי זמן קימה לקרות בו למי שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו דברים אחרים שאינו יכול לקרות בזמנו. וכי תימא כיון דיוצא ידי חובתו בקריאה של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר אמאי תני ר״ש בן יוחי פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה אחת קודם עמוד השחר לאשמעינן רבותא טפי דיוצא בק״ש של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר. ונראה לפי שרוצה להשמיענו שקורא אדם ק״ש שתי פעמים סמוכין זה לזה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ולהכי הוצרך לומר באותו של ערבית קודם שיעלה עמוד השחר דאם אירעו אונס שלא היה יכול לקרות בלילה וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו לא מסתברא שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה עמוד השחר אע״פ שיכול לקרות של ערבית לבדה אחר שיעלה עמוד השחר ולהכי תני אחת קודם שיעלה עמוד השחר. א״ר אחא ב״ח אריב״ל הלכה כר״ש בן יוחי:
איכא דמתני לה להא דר׳ אחא בר חנינא אהא דתניא ר״ש בן יוחי אומר משום ר״ע פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא בו ידי חובתו אחת של יום ואתת של לילה. הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה אלמא קודם הנץ החמה יממא. והדר אמרת ויוצא בהן ידי חובתו אחת של לילה. אלמא ליליא הוא. לעולם יממא הוא והא דנפיק בה בדליליא. משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. לעולם יממא פירוש בלשון העולם נקרא יום קודם הנץ החמה לפי שכבר האיר היום קצת וגם חשיב יום בדיעבד לכל אותן שמצותן ביום. והא דנפיק בה בדליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא הילכך מי שנאנס ולא היה יכול לקרות בלילה יכול לקרות עד הנץ החמה. ועתה לא פליגי הני תרי ברייתות אהדדי. הא דתני ר״ש אליבא דנפשיה והא דתני אליבא דר״ע. וכן דר״ג דמתני׳ דק״ש של ערבית דווקא עד שיעלה עמוד השחר היכא דלא אניס. אבל אם אניס יכול לקרות עד הנץ החמה. ובניו של ר״ג לא היו אנוסים אלא נמשך לבם אחר המשתה והאי דקאמר אליבא דר״ע דק״ש של שחרית לאחר הנץ החמה דווקא היכא דלא אניס ואי תיקשי לך הא לקמן (ברכות דף ט:) קאמר ר״ע משיכיר בין חמור לערוד. וצ״ל דתרי תנאי אליבא דר״ע אי נמי הא דקאמר אחר הנץ החמה לאו דווקא דה״ה נמי קודם הנץ החמה אלא נקט אחר הנץ החמה לאשמעינן דלאחר הנץ החמה אינו יכול לקרות ק״ש של ערבית אפילו אחר שנאנס. אמר רבי אחא בר חנינא אריב״ל הלכה כדברי ר״ש שאמר משום ר״ע. וכסוגיא הזו פירש גם רב אלפס ז״ל. א״ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש״י הקורא ק״ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו. שאין עתה זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף השכיבה. ויש מפרשים דלא קאי אלא אהיכא שקרא אחר שעלה עמוד השחר. אבל קודם שיעלה עמוד השחר יכול לומר השכיבנו. וכן משמע מדקבע מילתיה דר׳ זירא בתר ברייתא דר״ש בן יוחי. וה״ר יצחק גיאת ז״ל כתב לא שלא יאמר כל הברכה דהא בעי למימר שתים לאחריה. אלא שלא יאמר אלו המלות השכיבנו ה׳ אלהינו לשלום אלא מתחיל ותקננו בעצה טובה מלפניך. ואין משמע כפירושו דאם כן הוה ליה לגמרא לפרושי כדלקמן בפרק שני (ברכות דף יד:) דקאמר לא אמר אני ה׳ אלהיכם אינו צריך לומר אמת ומפרש גמרא היאך יאמר הברכה:
מתני׳ מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע. אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו אלא כל מקום שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. א״כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה:
גמ׳ ואילו אכילת פסחים והלל שבלילי פסחים לא קתני ורמינהו הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וק״ש ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר אמר רב יוסף לא קשיא הא ראב״ע הא ר״ע. דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה אמר ראב״ע נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. א״ל ר״ע והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון א״כ מה ת״ל בלילה שיכול שיהא נאכל כקדשים הנאכלים ביום. ת״ל בלילה. בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ואתא סתמא דמתני׳ דהכא כראב״ע וכן סתמא דמתני׳ דשלהי פסחים (קכ:) וכן סתמא דמתני׳ דאיזהו מקומן (נו:) ואין לדקדק מהני סתמי דהלכה כראב״ע דהאיכא נמי במגילה ד״כ:
סתמא כר״ע. ואמרי׳ בפרק מצות חליצה (יבמות דף קא:) מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי. ואין לדקדק דהלכה כר״ע מהא דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דמגילה. דלא דמי לההיא דהשוכר את האומנים (עו.) כל החוזר בו ידו על התחתונה דהתם שונה יחד דברים שהן דומין זה לזה אע״פ שכל המשנה ידו על התחתונה אין מקומה לשנות שם אבל אגב כל החוזר נקטיה. אבל התם שונה יחד כל שזמנו בלילה. אדרבה ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה משנה זמן של קדשים ולספרים דגרסי׳ לקמן והני תנאי כי הנו תנאי ומוקים ר׳ יהושע כר״ע משמע קצת הלכה כר״ע. ומשום דמספקא לן כמאן הלכתא צריך להחמיר לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות כדאי׳ בפסחים (קכ:) לר״א בן עזריה צריך לאכול מצה של חובה קודם חצות:
הלכה כר״ג – ואין צריך להחמיר ולהרחיק עד חצות לגבי ק״ש כמו לשאר דברים, מ״מ אין לו לאכול ולא לישן מתחלת הלילה עד שיקרא ויתפלל כדאמרינן בריש פרקין שלא יאמר אוכל קימעא:
מתני׳ רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל – כלומר שלכתחלה אפשר לו להמתין לקרוא קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ושבים לפירושה של המשנה. שנינו בה כי רבן גמליאל אומר שסוף זמן קריאת שמע של ערבית הריהו עד עלות השחר. תניא [שנויה ברייתא], אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.
The Gemara returns to explain the mishna, in which we learned that Rabban Gamliel says: One may recite Shema until dawn. Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.
רי״ףראב״ןבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) תַּנְיָא: ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בפְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה, אַחַת קוֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְאַחַת לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה..

It was taught in a baraita: Based on Rabban Gamliel’s ruling, Rabbi Shimon ben Yoḥai said: At times, one recites Shema twice at night, once just before dawn and once just after dawn, and he thereby fulfills his obligation to recite Shema, one of the day and one of the night. According to Rabban Gamliel, the Shema that he recited before dawn fulfills his evening obligation and the Shema that he recited after dawn fulfills his morning obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אמר ר׳ שמעון בן יוחי פעמים שאדם קורא ק״ש ב׳ פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ואמר ריב״ל הלכה כר׳ שמעוןא.
א. הר״ב אבני שהם והר״ב אב״ש העירו שכאן צ״ל כל מה שהקיפו בסוגריים בסימן הבא. אבל עדיין הספר חסר, שהרי מש״כ שם כגון שישן עד שעלה עמה״ש, לא קאי על האמור כאן כי אם על המאמר השני בגמרא, וא״כ נשמט כאן עוד (כנראה מחמת הדומות) וכצ״ל: ופעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנה״ח ויוצא בהן יד״ח אחת של יום ואחת של לילה ואמר ריב״ל הלכה כר׳ שמעון ומסיים בה רבינו בשעת הדחק כגון שישן עד שעלה עמוד השחר וכו׳. ומקור דברי רבינו בפי׳ רבינו חננאל עי״ש בנדמ״ח עמ׳ טז ובלקוטים שבסוף אוצה״ג עמ׳ 7.
{שמעתא דדין בין עלות השחר להנץ החמה לענין קריאת שמע}
תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר, פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים בלילה וכו׳. איכא דמתני להא דרבי אחא בר חנינא אהא דתניא: רשב״י אומר משום ר״ע, פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים ביום – כתב עלה הרי״ף: הני כולהו הלכתא נינהו. וכולהו כדכתיבא בהלכות.
ואנן קשיא לן בדברי הר״ב ז״ל. היכי מזכי שטרא לבי תרי. דהא אילין תרתין ברייתין דר״ש פליגי אהדדי, והיכי איפשר לן למפסק הלכתא כתרתין דסתרי אהדדי.
ואנן לא חזי לן הכי. ובין ברייתא קמייתא ובין בתרייתא איכא בינייהו, בין עמוד השחר להנץ החמה. לקמייתא חזי לשל יום, ולבתרייתא לשל לילה. וזמנה של ק״ש זו אינה זמנה של זו לדברי הכל, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וזמנה של ק״ש של ערבית תכוף לשל שחרית, בין לברייתא קמייתא בין לבתרייתא. וכברייתא בתרייתא קי״ל, משום דפסק אביי, לק״ש כותיקין.
ויש מי שמפרש לק״ש כותיקין, כלומר, זמן ק״ש של יום לדידן כזמן תפלה לותיקין, שהוא משעת הנץ החמה. כי עיקר דברי ותיקין משום תפלה היו. ומביאין ראיה לזה הפירוש מדאביי גופיה, דאמר, לתפילין כאחרים. אף על פי שאין דברי אחרים בתפילין אלא בק״ש, סמך אביי זמן תפילין לזמן ק״ש של אחרים. וכך הוא פי׳ לק״ש כותיקין, זמן ק״ש של יום לדידן כזמן תפלה לותיקין.
וזה הפי׳ אינו מחוור אצלי, אף על פי שהוא עולה בידינו לענין פסק הלכה, אבל לענין הפי׳ אינו נכון אצלי.
ונ״ל ששלשה שיעורין הם. אחד קודם הנץ החמה, וא׳ בהנץ החמה וא׳ לאחר הנץ החמה. ותמצא שלשה שיעורין הללו מפורשין בפסחים פ׳ ראשון (בבלי פסחים י״ב:): א׳ אומר קודם הנץ החמה, וא׳ אומר בתוך הנץ החמה וא׳ אומר לאחר הנץ החמה. למדנו משם, לפי השלש מחלוקות שנאמרו שם, כי ג׳ זמנים הם.
וקודם הנץ החמה חזי לק״ש של לילה ולא של יום. ואף לשל לילה נמי לאו שפיר דמי למיעבד הכי לכתחלה, אלא כדתניא בברייתא: אדם בא מן השדה בערב, הולך לבית הכנסת וכו׳. ואי עביד הכי, אפי׳ במזיד, יצא ידי חובתו. והא דתנן במתניתין − אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר מותרים אתם לקרות − דשמעת מינה, הא אם עלה עמוד השחר אסורין לקרוא ואף על פי שלא הגיע עדיין הנץ החמה, לא קיי״ל כותיה. ואף על גב דפסק רב יהודה אמר שמואל כר״ג, אנן אדרשב״י משום ר״ע סמכינן משום דמסייע ליה דאביי, דאמר, לק״ש כותיקין.
ואיצטריך דרשב״י משום ר״ע ואיצטריך דותיקין. דאי מדרשב״י, הוה אמינא דוקא לאחר הנץ החמה הוא דחזי לשל יום, אבל בשעת הנץ החמה לא. קמ״ל דותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה, ללמדך ששעת נץ החמה כלאחר הנץ החמה דמי לק״ש של יום. ועוד, שעיקר מצותה מן המובחר בשעת הנץ החמה הוא. וההיא דתנן (בבלי ברכות כ״ב:), אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרוא עד שלא תנץ החמה, תרגימ׳, עד שלא יגמור הנץ החמה, דאתיא כותיקין. ואי מדותיקין, הוה אמינא מצותה עם הנץ החמה, ואי אקדים משעלה עמוד השחר יצא, קמ״ל דרשב״י משום ר״ע דעד הנץ החמה ראוי הוא לק״ש של לילה, ואם קרא של יום לא יצא.
גרסינן בירושלמי (ירושלמי ברכות א׳:ב׳): עם1 הנץ החמה. ר׳ זכריה2 בריה דר׳ יעקב בר זבדי בשם ר׳ יונה: כדי שתהא מטפטפת על ראשי ההרים. ואתיא הא דגרסינן בירושלמי כההיא דגרסינן בגמרא דילן, ביומא (בבלי יומא ל״ז:), בנברשת של זהב: אמר אביי, לשאר עמא דבירושלים. ואביי אזיל לטעמיה, דפסיק הכא כותיקין. ומדאמרינן התם, הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, אתה למד שהקורא את שמע של יום קודם הנץ החמה, אף על פי שעלה עמוד השחר, לא יצא ידי חובתו. וכל שאינו זמן קימה, מבעוד לילה עד3 הנץ החמה, זמן שכיבה הוא וחזי לק״ש של לילה, אף על פי שיקרא אותה במזיד.
ואל תטעה במאי דאמרינן בגמרא דהא דרשב״ל לאו בפירוש אתמר אלא מכללא דההוא זוגא אתמר, דסברת מינה דאלמא לא אמרינן הכי במזיד. הוי יודע כי כל שכרות קרוב למזיד הוא, ואין להפריש בין שכור למזיד בזו. ומאחר שלא הגיע עדיין זמן קימה, כמו שבררנו מדברי אביי בנברשת של זהב, הלא הוא זמן שכיבה בידוע. ומנין לנו לבטל ק״ש ממי ששיהה אותו אף במזיד.
וזה שכ׳ הרי״ף ז״ל: שמי שמשכים לצאת לדרך קורא ק״ש של שחרית לאחר שעלה עה״ש משום שעת הדחק, קשיא עליה הא דתניא (בבלי ברכות ל׳.): השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, ומתפלל. ולכשיגיע זמן ק״ש, קורא. ובידוע שאין מצות שופר ולולב ומגילה אלא משיעלה עמוד השחר, ואעפ״כ לא הותרה לו ק״ש אלא בעונתה.
ועובדא דאבוה דשמואל ולוי ומרימר ומר זוטרא ורב אשי (בבלי ברכות ל׳.), ליכא בכולהו מאן דמקדים זמן ק״ש משום יציאת הדרך ושעת הדחק.
1. גירסתנו: עד. ועיין בנ״ל
2. גירסתנו ר׳ זבדיה
3. כך רק בכתי״ו אך כן נראה נכון. בדפ״ר ובכתי״ס: עם
[במאור דף ב. ד״ה תניא רשב״י. לרי״ף סי ב (ברכות דף ח:)]
כתוב שם: ואנן קשיא לן היכי מזכי שטרא לבי תרי, דהא הלין תרתי ברייתא דר׳ שמעון פליגי אהדדי.
אמר אברהם: חלק להם ר׳ שמעון משמיה דנפשיה בדיעבד ולר׳ שמעון משמי׳ דרביה במקום אונס כמו שמפורש בגמרא, והכל יודעים שיש מחלוקת ביניהם, ולא כמו שסובר זה החכם דלענין ק״ש של שחרית תרוייהו מודו דזמנה מן המובחר כותיקין ומפני התפלה, כמו שכתבנו, [לעיל בד״ה ולענין עונת ק״ש] ולכולי עלמא כדי שיכיר בין תכלת ללבן ובדיעבד אחר עמוד השחר מיד וכ״ש מאונס. אבל יש מחלוקת ביניהם בק״ש של ערבית, דלר׳ שמעון משמיה דנפשיה אם קרא אחר עמוד השחר מיד לא יצא, ולר׳ שמעון משמיה דרביה יצא עם הנץ החמה בדיעבד ואפילו שלא מאונס. מיהו אנן לא תפשינן מינה אלא מן האונס. וזהו שאמר הרב תרוייהו הלכתא נינהו האי כדוכתי׳ והאי כדוכתי׳. וזה המקשה עליו הלא ראה מה שאמר ר׳ יהושע בן לוי כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואין שעת הדחק בכל מקום אלא אונס ולא פשיעה. ומה שאמר מנין לנו לבטל ממנו ק״ש אעפ״י ששהא אותו במזיד, זה אינו, ומי אמר לבטל ממנו והלא שנון הוא, ועוד שלא הפסיד בברכות אבל יקרא ויברך לפניה ולאחריה ויתפלל אם לא [ה]⁠תפלל, אלא שלא יצא ידי ק״ש. [ה]⁠לא הם דברי אמת. והגאונים הסכימו עליהם. ולא שלשת השיעורין שתקן זה בהנץ החמה, והם כעור מן אדרי קיט1, שלא הוזכרו בגמרא [ברכות דף כה ע״ב] אלא לותיקין ומשום תפלה. ועוד כי אפילו לותיקין עצמן קודם הנץ החמה היו קורין כדי שישלימו אותה וברכותיה בהנץ החמה ויתפללו ביום, היינו אחר הנץ החמה מיד כדכתיב עם שמש [תהילים עב ה]. ואל יקשה עליך על ר׳ שמעון משום ר׳ עקיבא, כיון דמודה דזמן ק״ש של שחרית קודם הנץ החמה נמי משכחת לה, ומאי טעמא אמר אחד קודם הנץ החמה ואחד לאחר הנץ החמה. תרוייהו קודם הנץ החמה נמי משכחת לה, של שחרית, ושל ערבית. לא היא, דלא דמו אהדדי, דהאי דיעבד, והאי לכתחלה, של לילה בדיעבד ונקרא פושע, ושל יום אפילו לכתחלה והיינו כמצותה, אבל השתא דאמר אחר הנץ החמה הך נמי לאו כמצותה היא מפני שהיא מאוחרת כדפרישנא.
[במאור דף ב: שם.]
כתוב שם: וזה הוכחת הרי״ף שמי שמשכים לצאת לדרך וכו׳ קשיא עליה ההיא דתניא וכו׳ [עד לאחר שעלה עמוד השחר וכו׳].
אמר אברהם: וכי התפלה תלויה בעלות השחר [ה]⁠לא או בהנץ החמה כותיקין או בסמיכת גאולה לתפלה. וזמן ק״ש לכל אדם דהוא משיכיר בין תכלת ללבן או מחמת דוחק כגון משכים לצאת בדרך באיזה שעה שיהיה, הילכך שופר ולולב ומגלה לחוד, {ומתפלל לחוד}⁠2, ואפילו קודם עמוד השחר3, ולכשיגיע זמן ק״ש יקרא, [ד]⁠היינו מעמוד השחר ואילך כל זמן שיראה שעה לעצמו שיכול לקרא בעמידה, כדאמרינן [ברכות דף יג:] עד על לבבך בעמידה, וכל מה שיוכל לעמוד ולקרא יעמוד כדי שלא יהא עליו עראי ואינו צריך להמתין [עד שיהא] מכיר בין תכלת ללבן מפני הדוחק, והיינו כרבי שמעון אליבא דנפשיה וכרבן גמליאל [ברכות דף ב.] דקאי כותיה בחדא בהדיא ואפשר דסבירא ליה כוותיה באידך.
1. לשון הכתוב בדניאל ב לה, בענין צלם נבוכדנצר, ופירושו: כמוץ יסוער מגורן בימי הקיץ (ערוך, ערך כעור, ואבן עזרא שם).
2. המוסגר אינו בכ״י המבורג
3. עיין להלן בפ׳ תפילת השחר ובהערה שם.
תניא ר׳ שמעון בן יוחאי אומר פעמים אדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת משיעלה עמוד השחר ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים בלילה אלמא משיעלה עמוד השחר ליליא הוא והדר תני ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום אלמא יממא הוא. לעולם ליליא הוא והאי דקרי ליה יממא דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא.
{שמעתא דדין בין עלות השחר להנץ החמה לענין קריאת שמע}
כתוב בספר המאור, תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים בלילה וכו׳, איכא דמתני לה להא דרבי אחא בר חנינא אהא דתניא, ר״ש בן יוחאי אומר משום ר״ע, פעמים שאדם קורא את שמע שתי פעמים ביום, כתב עלה הרב אלפסי ז״ל, הני כולהו הלכתא נינהו, וכולהו כדכתיבא בהלכות, ואנן קשיא לן בדברי הרב ז״ל, היכי מזכי שטרא לבי תרי, דהא הלין תרתי ברייתא דרבי שמעון פליגן אהדדי, עד וכברייתא בתרייתא קיימא לן, משום דפסק אביי, לק״ש כותיקין.
אמר הכותב: ותמה על עצמך. אי הכי, היכי לא רמינן דר״ש אדר״ש. ואי איכא לדחויא, ליקשי ולפרוק, הא דידיה הא דרביה. דהכי הוא אורחא דתלמודא בכל דוכתא.
ותו, תיקשי דר״ע אדר״ע. דהכא תניא: לאחר הנץ החמה. ולקמן (בבלי ברכות ט׳:) תניא: ר״ע אומר, כדי שיכיר בין חמור לערוד.
ועוד, מה זו סמיכה שסמך על דברי אביי שלא לצאת בק״ש של יום קודם לזמן הזה. הא ודאי טעמא דאביי כטעמא דברייתא, דקתני, כדי שיהא סומך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. והכי קאמר: לתפלין, מאימתי זמנן בשחרית, כאחרים, דהא פסקי׳ כוותיהו. אבל לק״ש, עדיין צריך לאחר עד כדי שיהא גומרה עם הנץ החמה ויתפלל ביום. דשמעת מינה בהדיא דמשום דבעי תפלה ביום הוא. וקרא נמי דרבי זירא לתפלה הוא, וכדמוכח נמי בפ׳ תפלת השחר (בבלי ברכות כ״ו.). והא ליתא ודאי אלא בלכתחלה, אבל אם התפלל משעלה עמוד השחר אינו צריך לחזור ולהתפלל. דתנן (בבלי ברכות כ״ו.): תפלת השחר עד חצות. וכדתניא (בבלי ברכות ל׳.): השכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע ועומד ומתפלל. ואפילו לר״ש בן אלעזר דפליג עלה, הא פירשו בגמרא משום דמסמך גאולה לתפלה עדיף ליה, הא לאו הכי זמן תפלה הוא. מעתה, אם קרא ק״ש והתפלל קודם הנץ החמה, יצא.
ועוד, שהדבר ידוע מכמה מקומות שבגמרא שאם לא סמך גאולה לתפלה יצא, בין שבטל בשוגג בין שבטל במזיד. וכיון שכן, לאביי, שאין זמן הנץ החמה לק״ש אלא משום שיסמוך גאולה לתפלה ויתפלל עם שמש, אם קרא ק״ש קודם הנץ החמה ולא התפלל עד לאחר הנץ החמה דבר ברור הוא שיצא, אלא שלא קיים מצוה, כלומר, סמיכת גאולה לתפלה.
ולא עוד, אלא שצורת הגמ׳ מוכחת שכך היה מנהג חכמים, שלא לסמוך גאולה לתפלה. שהרי אמרו (בבלי ברכות ט׳:), אדם גדול הוא ושמח במצות הוא. זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה. ועוד אמרו (בבלי ברכות ט׳:): אינו ניזוק כל אותו היום. ואמר רבי זירא: אנא סמכי. והרי דבר גדול הוא אפילו לאדם גדול, שהרי המלך חזקיהו התפאר בעצמו ותלה בזכותו מפני זה (בבלי ברכות י׳:). הא נראה שהוא שבח גדול ודבר שאי אפשר לקיימו בכל יום, לפי שאין אדם יכול לכוין ולקרות בכדי שיגמור עם הנץ ולהתפלל מיד ביום. והיו מקדימין וקורין ק״ש ולא היו רוצים להתפלל אלא עם השמש. לפיכך, לא היו סומכין גאולה לתפלה, והיו משבחין הסומך גאולה לתפלה. ולא אמרו, הקורא ק״ש בעונתה, או, המתפלל בעונתה. משמע שהכל היו עושין כהלכה, אלא שלא היו סומכין. וכן כתב רבינו הגאון ז״ל.
אלא ודאי, לא נאמרו דברי ותיקין אלא למצוה מן המובחר. והרי לא אמרו: מאימתי קורין שמע בשחרית. ותיקין אומרים: משעת הנץ החמה. או, עם הנץ החמה. ואי ס״ד לעיכוב, לא משתמיט תנא דתני כולהו זמנין בערבין ובשחרין דניתני הנץ החמה במאימתי.
אלא בשבחן של ותיקין דברו חכמים. ובא אביי לומר שלעולם יעשו כל אדם עצמו כותיקין, כל שאפשר. ומשום הכי אמר: לק״ש, כותיקין. דבעי סמיכת גאולה לתפלה ובעי תפלה עם השמש, כלומר, סמוך להנץ, מאחריו מיד. והלכך, הותיקין גומרים עם הנץ. ושאינו יכול לכוון כן, מתחיל עם הנץ וסומך תפלה להנץ בכל כחו. וזהו סימן של נברשת של הלני לשאר עמא דבירושלים, דכשניצוצות נתזין הימנה, אחר הנץ החמה הוי. וכן אמרו בירושלמי (ירושלמי ברכות א׳:ב׳) אפיסקא דמתני׳, עד הנץ החמה, כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים. וטעה בעל המאור בזה בגירסתו ובפירושו.
מ״מ, למדנו שלא נאמר עם הנץ החמה אלא למצוה כותיקין. ולכשיתקיים מקרא שכתוב (ישעיהו ס׳:כ״א), ועמך כלם צדיקים, יהו כל ישראל כותיקין ולא יהו לעולם נזוקין. וכך שנויה בפרק תפלת השחר (בבלי ברכות כ״ו.), מצותה עם הנץ החמה. ובתוספתא (תוספתא ברכות א׳:ד׳) קתני רישא דההיא, מאימתי קורין את שמע בשחרין: אחרים אומרים, כדי שיהא חבירו ברחוק ד׳ אמות ומכירו. מצותה עם הנץ החמה, כדי שיהא סומך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום. ובירושלמי (ירושלמי ברכות א׳:ב׳) נמי איתא: אית תניי תני, בין זאב לכלב בין חמור לערוד, אית תניי תני, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד׳ אמות ומכירו. אבל אמרו: מצותה עם הנץ החמה, כדי שיסמוך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום. א״ר זעירא: אנא אמרית טעמא, ייראוך עם שמש. אמר מר עוקבא: הותיקין היו משכימין וקורין אותה כדי שיסמכו תפלתן עם הנץ החמה. כלומר, שהיו מקדימין וקורין אותה קודם הנץ החמה כדי שיהו גומרין אותה וסומכין תפלתם עם הנץ החמה.
הא למדנו שלא אמרו הנץ החמה אלא למצוה מן המובחר לותיקין, מקדים וגומר עם הנץ החמה. ושאינו מכוין כל כך, מתחיל עם הנץ וסומך, כדפרישית. אבל זמנה כמו ששנינו (בבלי ברכות ט׳:): מאימתי קורין את שמע בשחרין וכו׳. וזה דבר פשוט ומפורסם, ולא הוצרכנו לדברי רבינו אלא בזה שאמר דמודים חכמים לרבי שמעון דיוצא בה משעלה עמוד השחר, בדיעבד, ואין שיעורין באימתי קורין אלא לכתחלה.
ועוד, ממקומו הוא מוכרע. שהרי אף לר״ש משום ר״ע, קודם הנץ יממא הוא, והאי דנפיק ביה בליליא משום דאיכא מיעוטא דאינשי דגנו ההיא שעתא. ואי משום דמיעוטא דגנו קרינא ביה, בשכבך, ונפיק בשל לילה ביום, משום רובא דקמו לא קרינן ביה, בקומך, למיפק בה לשל יום ביום. ואם תאמר, זמנו של זה לא זמנו של זה, היה לו לצאת בשל יום, דיום הוא וזמן קימה הוא לרובא, ולא ליחוש למיעוטא דגנו.
ומן התימה שאני תמה על דברי הרב רבי אפרים אלו, המועתקים בספר הזה. שהרי שנינו משנה שלימה (מגילה כ׳.): אין קורין את המגלה בלילה וכו׳ עד הנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר. ש״מ, כל דבר שמצותו ביום משעת הנץ החמה, ואם1 עשה משעלה עמוד השחר, כשר. ומה חדוש נתחדש להם בק״ש ותפלה יותר משאר המצות, שהאריכו עלינו את הדרך. ועיקר זמנים הללו שתקנו חכמים לכל המצות, כלומר, משעלה עמוד השחר ועד צאת הכוכבים, למדום בגמ׳ בשלהי פ׳ הקורא את המגלה, מדכתיב (נחמיה ד׳:ט״ו): ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ומכאן למדו חכמים לזמן ק״ש בערבין בריש פירקין (בבלי ברכות ב׳:). הא כל הדברים שוין.
אבל הרוצה לפרש שיהא כל דברי חכמים קיימים, יסמוך על דברי רבינו הגדול ז״ל בזה. וכך עיקרן של דברים. שזמן ק״ש לקיים מצות חכמים עד חצות. ואם עבר עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה אחרת, חייב מיתה, אבל קורא הוא עד שיעלה עמוד השחר, ואפילו לכתחלה, דודאי לילה הוא לכל דבר.
משעלה עמוד השחר, נעשה יום לכל דבריו. ואעפ״כ, כיון דכתב רחמנא, בשכבך, ולא כתב, בבקר ובערב, היה ר׳ שמעון אומר משום ר״ע שיוצא ידי חובתו של לילה בדיעבד, דהא איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. ואף על גב דמיעוטא הוא, כיון דאפקיה רחמנא בלשון יחיד, משמע בשכבך דידך, כדדרשינן בפ׳ היה קורא (בבלי ברכות ט״ז.), בלכתך דידך, וכיון דאיכא אינשי דגנו ואיהו נמי לא קרא עדיין, מצי קרי עד הנץ החמה. ומכאן ואילך ליכא דגני, ואי משום בני מלכים, נעורין הם במטתן ואינן רוצין לעמוד עד שלש שעות.
ואפשר שלא אמרו כן אלא כשבטל באונס. והיינו דקתני, שתי פעמים ביום, ופשטי׳ בגמרא, לעולם יממא הוא. כלומר, שאין זמנה של ק״ש דערבין אלא באונס. וכדתניא (בבלי ברכות ט׳.) − הלל שבלילי פסחים, ואכילת פסחים וק״ש של ערבית, מצותן עד שיעלה עמוד השחר − ואיתוקמא כר״ע. ואפשר דרבי שמעון משמיה דר״ע לכל אדם היה אומר שיצא בכל דיעבד, ואפילו ביטל במזיד, אלא שלא סמכו חכמים על דבריו אלא בשנאנס. והיינו, בשעת הדחק, כדאסיקו בגמרא. הא בלא אונס, הלכה כרבן גמליאל דמתני׳, כדרב יהודה אמר שמואל, דלא אשכחן אמורא דפליג עליה. והכי פסיק קמאי, רבינו האי ור״ח, והכי אמר רבי יצחק בן גיאת משום דכולהו רבואתא.⁠2
וזה כענין שאמרו בירושלמי (ירושלמי ברכות א׳:ב׳): הלכה כר׳ יהושע בשוכח.⁠3 וכי יש הלכה בשוכח.⁠4 אלא כך היא הלכה, ולמה אמרו בשוכח,⁠5 כדי שיהא אדם מזרז עצמו לקרותה בעונתה. ודוגמת זה בגמ׳ דילן בפ׳ תפלת השחר (בבלי ברכות כ״ו.): אמר ר׳ יצחק אמר רבי יוחנן, כגון שבטל במזיד. אף כאן אין שעת הדחק ראיה לשלא מתוך דוחק. וכיוצא בה במס׳ שבת פ׳ כירה (שבת מ״ה.): אמרי ליה רב כהנא ורב אסי6 לרב: הלכתא הכי. אמר להו: כדאי רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק. אלמא, אין למדין הלכה משעת הדחק. והכי נמי מוכח בהדיא בפ״ק דנדה (בבלי נדה ו׳. ודף ט׳:).
הלכך, כיון שפסקו רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ גמליאל סתם (בבלי ברכות ח׳:), ומסקנא כדרבי יהושע בן לוי, כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, אנן נמי הכי פסקי׳, במאי דמתפרש בגמ׳, ולא מפלגינן אמוראי אהדדי לחנם.
וזהו זמן ק״ש של ערבית, אבל בשל שחרית משנה שלימה שנינו (בבלי ברכות ט׳:): מאימתי קורין וכו׳. ואף על פי שהוא קורא ק״ש של ערבית עד הנץ, משום דכתיב, בשכבך, וחיישינן למיעוטא דגנו, מיהו, ודאי משעלה עמוד השחר יום הוא לכל דינין שבתורה. ומפני שאין זמנו ידוע לכל אמרו במילה וטבילה והזאה, דבעו ספירה ביום, הנץ החמה, דבר שהוא ברור לכל. שאם הקדים באלו פסל, והמאחר אינו מפסיד כלום, שאין הקדמתן מצוה וזמנן כל היום. ולענין תמיד במקדש, דכתיב, בקר, קבעו האיר המזרח, שהקדמתן מצוה.
וכלן לא אמרן אלא בלכתחלה ולמצוה. אלא לענין ק״ש דשחרית, אף על גב דבעי׳ בקר ואינה כל היום, כיון דכתיב, בקומך, ורובא דאינשי לא קיימי עד שיכיר אחד את חבירו, ועוד, מפני שקבעו פרשת ציצית בק״ש, דכתיב, וראיתם [לו הסמוך לו מפרשינן],⁠7 לפיכך קבעו חכמים זמן קריאתה משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה. וכדתניא בפ׳ הקומץ (מנחות מ״ג:): וראיתם וזכרתם. ראה מצוה זו וזכור אחרת שתלויה בה. ואיזו. זו ק״ש. דתנן, מאימתי קורין את שמע בשחרין וכו׳. וטעמא מפורשת בירושלמי (ירושלמי ברכות א׳:ב׳): וראיתם אותו, מן הסמוך לו. ומפרש התם, מאן דמר, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד׳ אמות ומכירו, כמ״ד בין תכלת ללבן. כלומר, דחד שיעורא הוא. והקורא קודם לכן לא קיים מצוה.
וזו היא ששנו בברייתא במס׳ יומא (בבלי יומא ל״ז:): הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו. לפי שמקדימין וקורין קודם לזמן הזה, ולא הגיע עדיין זמן פרשת ציצית ולא זמן ברכת יוצר אור שתקנו לפניה.
ואפשר, וקרוב היה הדבר לאומרו, דלרבנן לעולם לא יצא עד הזמן הזה, ומשנה חתוכה היא, מאימתי קורין בשחרין, כמו שהיא חתוכה בערבין. אלא שרבינו הגדול ז״ל מסמיכה על דברי רשב״י, שהיה אומר, בשעת הדחק או בדיעבד, משעלה עה״ש יצא. והיינו דקתני, פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים בלילה, ופרישי לה בגמרא, לעולם לילה הוא, כלומר לגבי ק״ש של שחרית לכתחלה, אבל דיעבד יצא, משום דמיעוטא דאינשי קיימי בההיא שעתא, וכתיב, בקומך, בקומך דידך. והך סברא שייכא לה בסברא דידיה דאמר משמיה דרביה, דכי היכי דהתם חיישינן למיעוטא דגנו, מדכתיב, בשכבך, ואף8 הכא נמי חיישינן למיעוטא דקיימי, מדכתיב, בקומך. וכל דכן הוא כדפרישית.
וליכא למימר, כיון דהוא זמן ק״ש דשל לילה, אם קרא של יום לא יצא, שהרי משיכיר בין חמור לערוד זמן ק״ש הוא לר״ע, או משהגיע זמן אחרים, קורין9 ק״ש של שחרית ויוצא בשל ערבית.
ולפי דעתי, זהו שאמרו בגמ׳: הא גופא קשיא. אמרת ב״פ בלילה, אלמא לילה הוא – כלומר, לענין ק״ש ליליא הוא, דבשכבך קרינן ביה וראוי הוא הזמן הזה לק״ש של ערבית ולא לשל שחרית − והדר תני איפכא, דאלמא יממא הוא. ופריק: לעולם לילה הוא. כלומר, לגבי ק״ש. דאלו לכל דינים10 שבתורה ודאי יום הוא. אלא לילה הוא לגבי ק״ש, ויוצא הוא נמי בשל ערבית. והאי דקרו ליה יממא, לצאת בו לשל יום משום מיעוטא. וכן פי׳ פירכא בתרייתא ופירוקה, לעולם יממא הוא, שיוצאין בה בשל שחרית, דשל יום ביום הוא, והאי דקרו ליה ליליא, משום מיעוטא, ולצאת בו בדיעבד משל ערבית.
ואנן השתא סמכינן אדר״ג, בדיעבד, ואדר״ש בתרייתא, וכדפסק בה, כדאי הוא ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק. דגמרא בהדיא הוא. וכיון דשייכי מימרי דר״ש אהדדי, סמך רבינו הגדול ז״ל בשל שחרין אדר״ש קמייתא, אף על גב דלישנא בתרא דרבי אחא בר׳ חנינא אדר״ש בתרייתא אתמר. ועוד, שלא מצאו מי שחולק עליו בשל שחרין, אלא כל שיעורי חכמים לכתחלה הם, כדפרישית.
וההיא ברייתא דמייתי בגמרא במס׳ יומא (בבלי יומא ל״ז:) לא פליגא כלל. דהא תלמוד, אנשי משמר יוצאין בה. ואנשי מעמד נמי לא היו מאחרים עד לאחר ג׳ שעות, והכי משמע בירושלמי (ירושלמי ברכות א׳:ה׳). וכן היא באמת, לפי שלא היו צריכין לאחר כל כך מפני סדר התמיד. ובודאי שלא נשנית לר׳ אליעזר.⁠11 ואם אחר זמן ממש היו עושין לא היו יוצאין כלל, והיאך אפשר שהיו אנשי משמר ואנשי מעמד מבטלין מצות ק״ש ואמת ויציב דאורייתא לגמרי. והלא אפשר לאחר ולהקדים כדי לצאת ידי הכל.
אלא ודאי, מאי לא יצא ידי חובתו. שלא קיים מצוה כהלכה. שאלו מקדימין וקורין קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ואלו מאחרין עד לאחר הנץ החמה. ואפי׳ לר׳ יהושע,⁠12 זמנה קודם הנץ הוי, דהוא זמן קימה לאינשי, חוץ מבני מלכים. וכל לכתחלה בזמנים דרובא קרינן, בין בשכיבה בין בקימה, וכדפרישית לעיל. ועוד, משום תפלה כותיקין.
אבל לחזור ולקרות אין לנו. ושנינו כיוצא בה (פסחים קט״ז.): כל שלא אמר ג׳ דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור.
ורי״ץ בן גיאת ז״ל כתב כן: לק״ש, כותיקין. והקורא לאחר עמוד השחר יצא, שהרי אנשי משמר מקדימין וקורין. דתניא: הקורא עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין. פי׳, לא יצא ידי מצוה בזמנה, שהרי אמרו, מצותה עם הנץ החמה. ע״כ דברי הרי״ץ13 ז״ל.
ודקא קשיא לך: אי לא פליגי ברייאתא אהדדי, היכי אמר רבי שמעון משמיה דנפשיה, אחת קודם שיעלה ע״ה. י״ל, ללמד שאפילו תיכף ק״ש של שחרית לעמוד השחר יצא, ולעולם ליליא הוא לשל ערבית, כדקתני, בלילה. וכן ר״ש משמיה דרבי עקיבא בא ולמד שעד הנץ קורא של ערבית, ושל שחרית אפילו לאחר הנץ החמה יוצא ידי חובתו, להוציא מדברי ת״ק דמתני׳, דאמר, עד הנץ החמה. וזה מספיק.
אבל העיקר שנ״ל, שלא התירו לו חכמים שיהא קורא ק״ש של ערבית14 בבת אחת זו אחר זו, אא״כ הנץ החמה בינתים או יעלה עמוד השחר. והדבר הזה יש לו שחר, ובו קיימנו דברי הרב הגדול ז״ל.
וזו שהוקשה לבעל המאור ז״ל מההיא דתניא (בבלי ברכות ל׳.), השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע וכו׳, אינה קושיא. דהתם לאו שעת הדחק הוא לק״ש אלא לתפלה מעומד, ולא ראו לדחות מפני תפלה זמן ק״ש קודם שיכיר את חבירו. אבל היה מקום דחוק לק״ש עצמה, מקדים וקורא משעלה עמוד השחר.
ובירושלמי (ירושלמי ברכות א׳:א׳) מצאתי דתני בשם ר״ש בן יוחאי: פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים, אחת לפני עמוד השחר ואחת לאחר שעלה ע״ה, ונמצא יוצא ידי חובתו וכו׳. ושאלו: הא ר״ג כר״ש בערבית. אף בשחרית כן. או ייבה15 כיי דמר רבי זעירא תני, אחוי דר׳ חייא בר אשי ודרב אדא בר חנא: הקורא עם אנשי משמר לא יצא, כי משכימין היו.
וזה נראה כסיוע לסברתינו, שהקורא של שחרית קודם הזמן ששנו במשנתינו, לדברי חכמים לא יצא. וברייתא דיומא פליגא על ר״ש וכדברי חכמים היא שנויה. אלא כיון שאנו רואין אנשי משמר שיוצאין מפני צורך שעתן, כדאי הוא ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק ובדיעבד. ובני תלמוד ירושלמי כך נסתפק להן, אם מודה ר״ג לדברי ר״ש לכתחלה או אינו סובר כך אלא דיעבד. הא בדיעבד הכל מודים שיצאו, כאנשי משמר. וכן אתה מכיר מתלמוד זה, שהם אינם גורסין בברייתא, בלילה, כמו שאמרו בגמרא שלנו, ולפיכך השוו להם רבן גמליאל ור׳ שמעון.
מ״מ, כלל הדברים לשל ערבית כרבן גמליאל היא, וכרבי שמעון בתרייתא בשעת הדחק, כדאפסיק בגמרין בהדיא. ובשל שחרית, למצוה מן המובחר, כותיקין. וזמנה אפילו לכתחלה, כמתניתין. ובטלו מחלקותיו של בעל המאור מזה.
1. נראה דצ״ל: אם
2. בדפ״ר: רשואתא
3. בדפ״ר: בשכירו
4. בדפ״ר: בשכירו
5. בדפ״ר: בשכירו
6. גירסתנו: רב אשי
7. נראה דצ״ל: אותו, ומפרשינן, מן הסמוך לו
8. נראה דצ״ל: אף
9. נראה דצ״ל: וקורין
10. בדפ״ר: דיניו
11. דס״ל שזמנה עד הנץ החמה
12. דס״ל שזמנה עד ג׳ שעות
13. בדפ״ר: הרי״ף
14. נראה דחסר כאן: ושל שחרית
15. גירסתנו: יהא בה. וכן נראה לגרוס
והדר תני אחת של יום אלמא יממא הוא. הא דלא אקשי ליה גופה דדינא, כלומר, כיון דקאמר שתי פעמים בלילה היכי נפיק ידי חובה דיום בשל לילה. נראה לי משום דעדיפא מינה אקשי ליה, דהא דקא מקשה אלמא יממא הוא הויא קושיא חדא דאית ביה תרתי, דמדקאמר אחת של יום ונפיק בה דיום אלמא יממא הוא, דאי לא, לא נפיק ביה ידי יום, ומכל מקום עיקר קושיא משום דינא הוא, דאי לאו משום דינא מאי קושיא אלמא יממא הוא, דמאן קאמר דיממא הוא, הא אנן לא קאמרינן אלא דנפיק ביה ידי חובתו של יום ואף על גב דהוי לילה, והיינו נמי דאנן לא תרצינן לישנא אלא דינא, לעולם לילה הוא והאי דנפיק ביה דיממא משום דאיכא אינשי דקיימי.
{{20l}}
הכי גרסינן: לעולם לילה הוא והא דנפיק ביה דיממא וכו׳. וכן היא ברוב הספרים. ואיכא למידק טובא, דהא כתיב (נחמיה ד, טו) מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וכתיב (שם) (והיה) [והיו] לנו הלילה משמר [והיום מלאכה]. ועוד דתנן במגילה (מגילה כ.) אין טובלין ולא מזין ולא מלין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא יממא הוא.
ויש מפרשים דהכי קאמר, לעולם לילה הוא לשאר דברים כגון מילה והזאה וטבילה, ולא לילה ממש קאמר, אלא לילה דלכתחילה לא ימול ולא יזה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לענין קריאת שמע הוי יממא אפילו לכתחילה, וכי תימא הכי נמי, אם כן מאי פעמים דקאמר רבי שמעון, דמשמע דלכתחילה לא, ועוד מאי קא משנינן משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, כלומר והתורה אמרה ובקומך מזמן קימה, דאטו הנך כגון מילה וטבילה מי לא שרא רחמנא משעלה עמוד השחר אלא דרבנן עשו סייג לתורה עד שתנץ החמה, והכא נמי מאי שנא.
אלא נראה לפרש דכולה לקריאת שמע קאמר, כלומר: לילה הוא לענין קריאה, דלא אמר רחמנא בבוקר ובערב ואי נמי ביום ובלילה, אלא בשכבך ובקומך, והלכך כיון דרובא דאינשי גנו עדיין לילה הוא לענין קריאה, ואלא הא דנפיק בה ידי קריאה דיום, משום דאיכא קצת אינשי דקיימי מההיא שעתא, ולאו דרך מקרה אלא התחלת קימה לקצתן היא, והלכך הוי זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה. והוא הדין דהוה מצי למקרייה יממא, אלא משום דקודם שיעלה עמוד השחר לילה גמורה היא, לא הוי רבותא ולישנא דתמיהא אי אמר פעמים שאדם קורא אחת בלילה ואחת ביום, אבל השתא דקאמר שתי פעמים בלילה ונפיק בה ידי חובתו אחת של יום הוי לישנא דתמיהא ורבותא. והא דקאמר אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ולא נקט להו תרוייהו לאחר שיעלה עמוד השחר דהוי רבותא טפי כי נפיק בה ידי חובת שניהן. איכא למימר דדילמא לר״ש משמיה דנפשיה נפיק לאחר שיעלה עמוד השחר בשל יום ואפילו עבר וקרא במתכוין לאחר שיעלה עמוד השחר מיד, מה שאין כן בשל לילה דאם עבר ושהה במזיד לא שריא ליה דהוה ליה מעוות, ואי נמי עבר דרך פשיעה לא, וכדאמר להו רבן גמליאל לבניו צאו וראו אם לא עלה עמוד השחר, דמשמע שאם עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, ורבן גמליאל ורבי שמעון משמיה דנפשיה בחדא שיטתא קיימי לגמרי בין בקודם שיעלה עמוד השחר בין לאחר שיעלה עמוד השחר וכדמשמע בירושלמי (ה״א, פיסקא דרבן גמליאל), ולתרוייהו כיון דהתחיל זמן קימה ועוד דלשאר מילי יממא הוא, אף על גב דרובא דאינשי גנו, בקומך קרינן ביה, ומדאורייתא שרינן למיקרי לכתחילה אלא דמדרבנן לא יקרא לכתחילה להרחקה בעלמא וכענין שהרחיקו במילה והזאה וטבילה, אבל של לילה לא יקרא לאחר שיעלה עמוד השחר כל שעבר במזיד או בפשיעה.
ואם תאמר כיון דאחר שיעלה עמוד השחר אכתי גנו רובא דאינשי והתורה אמרה בשכבך, האיך אפשר דשרינן טפי בההוא שעתא בשל יום מחמת מיעוטא דקיימי, ממאי דשרינן בשל לילה משום רובא דגנו בה. יש לי לומר דכיון שזה נתעכב ושהה עד השתא דהוי יממא לשאר מילי, איכא למיגזר בה טפי דילמא פשע ויתאחר טפי עד שתנץ החמה ואי נמי שעה דקיימי רובא דאינשי, מאי דליכא למיגזר כולי האי בשל שחר דילמא מקדים וקרי קודם זמנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם תניא ר׳ שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא כו׳ אחת ביום ואחת בלילה. לכאורה יש לדקדק איפכא הוי ליה לומר אחת בלילה ואחת ביום ולשיטת הרא״ש ז״ל אתי שפיר משום דלקושטא דמילתא בהא דיוצא בשל יום לא אשמעי׳ רשב״י שום רבותא דהא לענין כל המצות שנוהגין ביום שנינו בהדיא בפ״ב דמגילה וכולן שעשאן משעלה עמוד השחר כשר וילפי׳ לה מקרא דכתיב ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קרא יום אלא דעיקר רבותא דרשב״י לענין ק״ש של לילה ובהא נמי ליכא רבותא כל כך שכבר למדנו כן מדברי ר״ג במשנתינו אלא דעיקר רבותא הוא דאע״פ שרוצה לקרות אחריה מיד סמוך לו ק״ש של שחרית ולעשותו זמן קימה אליבא דנפשי׳ אפ״ה יכול לקרות נמי באותה שעה ק״ש של ערבית ולא אמרינן דהוי כחוכא ואטלולא לעשות זמן שכיבה וזמן קימה כא׳ בשעה מועטת כזו והיינו כיון דעלות השחר מפסיק ביניהם יש לה היכרא טובא ותו לא מחזי כחוכא ואטלולא והשתא א״ש שהקדים רשב״י של יום לשל לילה דהמשך הלשון הוא כך דאע״פ שיוצא באותו של יום כדינו כיון שכבר הגיע זמן קימה אפ״ה יוצא ג״כ באותו של לילה שקרא קודם לכן בסמוך לה כן נ״ל נכון בשיטת הרא״ש אבל לשיטת התוס׳ לא נחתו לסברא זו כמו שאפרש א״כ עדיין צ״ע:
בתוס׳ ד״ה לעולם לילה כו׳ תימא א״כ לימא רבותא כו׳ עכ״ל. נראה דפשיטא להו להתו׳ דהא דקאמר לילה לאו היינו לילה ממש דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דמעלות השחר יממא אפילו לענין כל המצות כמ״ש בסמוך ממתניתין דמגילה אע״כ דלילה הוא היינו לענין ק״ש לחוד משום דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא מש״ה קשי׳ להו שפיר ליתני רבותא שיכול לקרות ק״ש של לילה אפילו לאחר שיעלה עמוד השחר וצריך לומר דלא ניחא להתוס׳ לפרש כפירוש הרא״ש ז״ל דלפירושו אין מקום לקושייתם ולא ניחא להו נמי לפרש כפי׳ הרשב״א ז״ל בחידושיו דקודם שעלה עמוד השחר יכול לקרות אם עבר אפילו במזיד משא״כ לאחר עלות השחר שאין רשאי לקרות אא״כ עבר באונס משום דמחלק בין מזיד לאונס ולדידהו לא ניחא לחלק. אבל אי קשיא לי הא קשי׳ לי דלפי סברת התוס׳ עכשיו א״כ אמאי קאמר ר״א ב״ח משמי׳ דריב״ל הלכה כרשב״י מיהו אף לפי פירושם נ״ל ליישב קושייתם בע״א דהא דלא קאמר רשב״י פעמים שאדם קורא ק״ש של ערבית לאחר שעלה ע״ה דא״כ הוי משמע דאף לכתחילה רשאי לעשות כן והא ליתא דכיון דקיי״ל דבערבית נמי ק״ש ואח״כ תפלה לאחר שעלה עמוד השחר וודאי עבר זמן תפלה של ערבית דתו לא הוי זמן אברים ופדרים דנפסלין בעמוד השחר כמ״ש התוס׳ לעיל אפילו למ״ד דסובר תפלת ערבית רשות אפילו הכי צריך לסמוך גאולה לתפלה כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:
בא״ד ויש לומר דהכ׳ קאמר כו׳ כמו ציצית ותפילין כו׳ עכ״ל. ונראה דכוונתן אע״ג דלענין כל המצות שמצותן ביום קיימא לן שמעלות השחר יממא הוא כדאי׳ במגילה אפ״ה לענין ציצית לילה הוא דלאו ביממא לחוד תליא מלתא אלא בראיה דכתיב וראיתם אותו דהיינו משיכיר בין תכלת ללבן ולענין תפילין נמי אע״ג דמדאוריתא מעה״ש הוה זמן תפילין לכ״ע כמו בכל המצות אפ״ה איכא למימר דמדרבנן לא הוי זמן תפילין עד שיראה את חבירו כדאמר אביי לקמן לתפילין כאחרים:
בא״ד והאי דנקיט לאחר שיעלה ע״ה כו׳ קשי׳ לי דא״כ לפ״ז ע״כ הא דקאמר ראב״ח משמיה דריב״ל הלכה כרשב״י לא אק״ש של יום קאי שהרי לא זכר כלל שיעור זה רשב״י בדבריו ולא שייך הך הלכתא אלא לענין ק״ש של לילה לחוד וא״כ אמאי קאמר הלכה כרשב״י דברייתא טפי הוי ליה למימר הלכה כר״ג דמתני׳ ויש ליישב דבהא ודאי נחתי התוס׳ לסברת הרא״ש דאיכא מיהו צד רבותא בהך מלתא שיכול לקרות שני ק״ש רצופים ולא הוי כחוכא ואיטלולא מיהו בעיקר הדין לא ניחא להתוס׳ לחלק בזו הסברא שחולק הרא״ש דתרתי לאחר שעלה ע״ה לא מצי למיקרי דא״כ לא הי׳ מקום לקושייתם ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [שנויה ברייתא]: מתוך הסתמכות עקרונית על שיטתו של רבן גמליאל, ר׳ שמעון אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה ובזמנים סמוכים מאד, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ואף על פי כן יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, זו שלפני עמוד השחר — כקריאת שמע של לילה (כשיטת רבן גמליאל), וזו שלאחר עלות עמוד השחר — כקריאת שמע של יום.
It was taught in a baraita: Based on Rabban Gamliel’s ruling, Rabbi Shimon ben Yoḥai said: At times, one recites Shema twice at night, once just before dawn and once just after dawn, and he thereby fulfills his obligation to recite Shema, one of the day and one of the night. According to Rabban Gamliel, the Shema that he recited before dawn fulfills his evening obligation and the Shema that he recited after dawn fulfills his morning obligation.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםההשלמהרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) הָא גּוּפָא קַשְׁיָא! אֲמַרְתְּ ״פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה״, אַלְמָא לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר לֵילְיָא הוּא! וַהֲדַר תָּנֵי ״יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה״, אַלְמָא יְמָמָא הוּא!

This Tosefta is self-contradictory. Initially, you said: At times one recites Shema twice at night. Apparently, the time just after dawn is still night. And then you taught: He thereby fulfills his obligation to recite Shema one of the day and one of the night. Apparently, the time in question is considered day, as otherwise, he would not have fulfilled his obligation to recite Shema during the day. There is an internal contradiction with regard to the status of the time just after dawn. Is it considered day or night?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליליא הוא – עד הנץ החמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על סגנון הדברים בתוספתא מקשים מיד: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה] בלשונה, שבראשית הדברים אמרת: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אלמא [מכאן] שלאחר שיעלה עמוד השחר עדיין לילה הוא, והדר תני [וחזר ושנה] בהמשך: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא יממא [מכאן שיום] הוא, שאם לא כן אי אפשר לצאת חובת קריאת שמע של יום, ואם כן יש לכאורה סתירה פנימית בדבר מהותו של הזמן שלאחר עלות עמוד השחר, אם יום הוא או לילה.
This Tosefta is self-contradictory. Initially, you said: At times one recites Shema twice at night. Apparently, the time just after dawn is still night. And then you taught: He thereby fulfills his obligation to recite Shema one of the day and one of the night. Apparently, the time in question is considered day, as otherwise, he would not have fulfilled his obligation to recite Shema during the day. There is an internal contradiction with regard to the status of the time just after dawn. Is it considered day or night?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) לָא, לְעוֹלָם לֵילְיָא הוּא, וְהָא דְּקָרֵי לֵיהּ יוֹם, דְּאִיכָּא אֱינָשֵׁי דְּקָיְימִי בְּהָהִיא שַׁעְתָּא.

The Gemara answers: No, there is no contradiction. Actually, the time just after dawn, when it is still dark, is considered night and the fact that it is referred to here as day is because there are people who rise from their sleep at that time and, if the need arises, it can be characterized as bekumekha, when you rise, despite the fact that it is still night.
רי״ףרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקיימי בההיא שעתא – הלכך זמן ק״ש דיום הוא דגבי קרית שמע ובקומך כתיב והא קיימי.
לא לעולם ליליא הוא – תימא אם כן לימא רבותא שפעמים יש אדם קורא לאחר שיעלה עמוד השחר שני פעמים ויוצא בו משום שחרית ומשום ערבית. וי״ל דהכי קאמר לעולם לילא הוא בשאר מצות דבעינן בהו יום כמו תפילין וציצית. אבל גבי ק״ש לא הואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא. והאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין (לקמן ט:) עד שיכיר בין תכלת לכרתי.
פירוש לעולם ליליא הוא, דלכתחלה לא קרינן של יום קודם הנץ החמה. ומיהו בדיעבד נפיק דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא. אמר ר׳ אחא בר׳ חנינא אמר ר׳ יהושע בן לוי הלכה כר׳ שמעון בן יוחאי. איכא דמתני לה להא דר׳ אחא בר׳ חנינא אהא ר׳ שמעון בן יוחאי אומר משום ר׳ עקיבא פעמים שאדם קורא ק״ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא הוא והדר אמרת ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא ליליא הוא. לעולם יממא הוא והאי דקרי לה ליליא דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. פירוש לעולם יממא הוא דלכתחלה לא איבעי ליה למקרי של לילה אחר שיעלה עמוד השחר, ומיהו בדיעבד ובאנוס נפיק דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. כשתמצא לומר קודם שיעלה עמוד השחר זמן שכיבה לכל היא, אחר הנץ החמה זמן קימה לכל הוא. משיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה איכא דקיימי ואיכא דגנו, הילכך לית ליה לכתחלה למקרי ק״ש של ערבית כיון דלאו זמן שכיבה לכל הוא, ולא ק״ש של שחרית כיון דלאו זמן קימה לכל הוא, ומיהו בדיעבד יצא. ומזה הפירוש יתבאר לך פסק הרב אלפסי על נכון. ועוד יש ראיה למה שפסק, ממאי דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״ג. ומאי דאקשי עלה הרב בעל המאור מהא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק״ש קורא, ומאי קושיא, והא ההיא מתניתא ודאי אף לדברי הרב בעל המאור פליגא אדר׳ שמעון בן יוחאי קמייתא דאמר דלאחר שיעלה עמוד השחר קורא ק״ש של יום. וכיון דאפסיקא הלכתא כר׳ שמעון ממילא אדחיא ההיא מתניתא. ועוד יש לומר דאיתא להאי ואיתא להאי, וכי קתני התם ומתפלל, אפילו קודם היום קאמר, ועלה קאי ולכשיגיע זמן ק״ש קורא. וכן כתב הראב״ד ז״ל. וכן משמע שפירש ר״ש ז״ל בפרק תפלת השחר דכי קתני ומתפלל אפילו קודם היום קאמר.
והפסק שראוי לסמוך עליו הוא שלא הוזכר הנץ החמה לענין ק״ש אלא משום תפלה שיתפלל ביום, דמכדי תנן מאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן ר׳ אליעזר אומר בין תכלת לכרתי, ותניא נמי ר׳ מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר׳ עקיבא אומר משיכיר בין חמור לערוד אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו, ואמר רב הונא הלכה כאחרים. אלמא כולהו תנאי מודו, ור׳ עקיבא בהדייהו, שזמן ק״ש הוא קודם הנץ החמה, ואם כן קשיא דר׳ עקיבא אדר׳ עקיבא. ותו היכי אתו ותיקין לאיפלוגי אכולהו תנאי. אלא לאו ש״מ דותיקין בזמן ק״ש כחד מינייהו סבירא להו שהוא קודם הנץ החמה, ומשום תפלה הוא שהיו גומרין אותו עם הנץ החמה. ודייקא נמי דקא תני כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, אלמא עיקר שהייתן עד הנץ החמה משום תפלה הוא. ומאי דאמרינן בפרק אמר להם הממונה הילנאי אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואמרינן עלה בגמרא תנא בשעת שחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנו ויודעין שהגיע זמן ק״ש מיתיבי הקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין אמר אביי לשאר עמא דבירושלם, ההיא נמי משום תפלה היא. ומאי דאמרינן נמי בפרק מי שמתו ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא וכו׳, ואמרינן עלה לימא תנן סתמא כר׳ אליעזר, אפילו תימא ר׳ יהושע כי תניא ההיא לותיקין וכו׳. ההיא נמי משום תפלה הוא דקאמר וקורא ק״ש קודם הנץ החמה מעט כדי שיתפלל אחר הנץ החמה. והא דתנן הקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא שאנשי משמר מקדימין, והדבר ידוע שלא היו קורין אנשי משמר אלא אחר עמוד השחר ואפילו הכי לא יצא ואפילו דיעבד. ההיא מיירי כגון שקרא קודם שיכיר בין תכלת ללבן או קודם שיכיר את חברו ברחוק ד׳ אמות. אבל אם קרא לאחר מכן אפילו קודם הנץ החמה יצא, ואפילו לכתחלה נמי אי לאו משום מסמך גאולה לתפלה שיתפלל ביום. והא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ולכשיגיע זמן ק״ש קורא, הכא נמי מיירי קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ולפיכך אינו קורא ק״ש בזמן ההוא. אבל לאחר זמנים אלו אפילו קודם הנץ החמה קורא, ומיהו משום מסמך גאולה לתפלה מבעי ליה למקרייה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביום כמו שכתב הרב אלפסי ז״ל. זהו הפסק הנכון, ואם ידעתי כי לא כן כתבו הפוסקים, רק הרב אלפסי אפשר שהלך בדרך זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם ליליא הוא – פי׳ בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום וכן חשוב יום בדיעבד לכל אותם שמצותם ביום והא דנפיק ביה בלילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא הילכך מי שנאנס ולא היה יכול לקרות בלילה יכול לקרות עד הנץ החמה ועתה לא פליגי הני תרי אהדדי האי דקאמר ר׳ שמעון אליבא דנפשיה וכן ר״ג דק״ש של ערבית דוקא עד שיעלה עמוד השחר היינו בדלא אניס אבל אי אניס יכול לקרות עד הנץ החמה ובניו של ר״ג לא היו אונסים אלא נמשך לבם אחר המשתה, והא דקאמר ר׳ שמעון אליבא דר׳ עקיבא דק״ש של שחרית דוקא אחר הנץ החמה היינו בדלא אניס, והא דקאמר אליבא דר׳ עקיבא אחר הנץ החמה תקשה לך דהא [לקמן עמוד ב׳] קאמר ר׳ עקיבא משיכיר בין חמור לערוד וצ״ל דתרי תנאי אליבא דר׳ עקיבא. א״נ הא דקאמר אחר הנץ החמה [לאו דוקא דה״ה נמי קודם הנץ החמה] אלא נקט אחר הנץ החמה לאשמועינן דלאחר הנץ החמה אינו יכול לקרות ק״ש, של ערבית ואע״פ שנאנס:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא — אין זו סתירה ולעולם אכן אותה שעה שלאחר עלות עמוד השחר כשעדיין חושך ליליא [לילה] הוא. והא דקרי ליה [וזה שהוא קורא לו], לזמן זה ״יום״ — משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא [שיש אנשים הקמים משנתם באותה שעה] ואפשר בדוחק לקרוא לשעה זו כבר זמן המתאים ל״ובקומך״ שבתורה, אף כי הוא נחשב לכל שאר הדברים כלילה.
The Gemara answers: No, there is no contradiction. Actually, the time just after dawn, when it is still dark, is considered night and the fact that it is referred to here as day is because there are people who rise from their sleep at that time and, if the need arises, it can be characterized as bekumekha, when you rise, despite the fact that it is still night.
רי״ףרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אֲמַר רַב אֲחָא בַּר חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי.

Rav Aḥa bar Ḥanina said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דברים אלה שאמר ר׳ שמעון בן יוחאי אמר רב אחא בר חנינא, אמר ר׳ יהושע בן לוי: הלכה כר׳ שמעון בן יוחי.
Rav Aḥa bar Ḥanina said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַב אֲחָא בַּר חֲנִינָא אַהָא דְתַנְיָא: רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר מִשּׁוּם ר׳רִבִּי עֲקִיבָא: גפְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם, אַחַת קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאַחַת לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה.

Some teach this statement of Rav Aḥa bar Ḥanina, in which he ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, with regard to this halakha, which is stylistically similar to the previous halakha. As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai said in the name of Rabbi Akiva: At times, one recites Shema twice during the day, once just before sunrise and once just after sunrise, and he thereby fulfills his dual obligation to recite Shema: One, that he recites after sunrise, Shema of the day, and one, that he recites before sunrise, Shema of the night.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דמתני לה אסיפא וכו׳. הא גופא קשיא וכו׳, לעולם יממא הוא, והאי דנפיק ביה ידי לילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. כלומר: אף על גב דרובא קיימי כיון דאיכא דגנו אכתי נפיק ביה ידי לילה דאכתי בשכבך קרינא ביה. וקשיא לי אי משום מיעוטא דגנו קרינן ביה בשכבך אע״ג דיממא ממש הוי, אי הכי לישרי אפילו לאחר הנץ החמה ואפילו עד שלש שעות כיון דאיכא בני מלכים דגנו. ויש לומר דבני מלכים מיעוטא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר והא שרינן של שחר עד שלש שעות משום בני מלכים אף על גב דהוי מיעוטא דמיעוטא, ומחמתיהו קרינן בקומך עד אותו זמן, ומאי שנא שכיבה. יש לומר דכיון דמחמת יממא חייבה תורה לקרות בשחר, אף על גב דתלי ליה בזמן קימה דינא הוא דנשרי כל זמן קימה ואפילו של בני מלכים, ועוד דאינו בדין דלא יקראו בני מלכים בשל שחר, אבל בשל לילה הנכנס בשל יום אף על גב דתלא ליה בשכיבה כיון דיממא הוא וכולהו אינשי כבר קמו, משום מיעוטא דמיעוטא דבני מלכים לא שרינן. והא דרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא, משמע דאפילו שלא בשעת הדחק קאמר דקודם הנץ החמה קורא הוא של לילה, ואפילו בפשע ונתעכב, ואי נמי בנשתהה במתכוין. ותדע לך דמדקאמר רבי יהושע כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, אלמא רבי שמעון אפילו שלא בשעת הדחק קאמר.
ואפשר דרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא פליג אדנפשיה דוקא בשל לילה, דלרבי שמעון דנפשיה לא קרי בשעבר במזיד ואי נמי בפשיעה כבני דרבן גמליאל שנתעכבו מחמת המשתה, אלא אם כן נאנס ומשום שעת הדחק ואפילו לאחר שיעלה עמוד השחר מיד וכל שכן סמוך להנץ החמה, ולרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא קרי אפילו סמוך להנץ ואפילו עבר ונתעכב במזיד אלא דלכתחילה אינו רשאי, אבל בשל יום לא פליגי כלל, דבין למר ובין למר משעלה עמוד השחר הוי זמן קימה וזמן קריאה של שחר.
ומיהו לא מסתברא דלגמרי קיימי בההיא שעתא בחדא שיטתא, דלרבי שמעון משמיה דנפשיה הא משמע דלא שרי לכתחילה לקרות של יום מיד בסמוך לעלות השחר עד זמן קימה לרובא דאינשי, דהיינו עד שיכיר בין תכלת ללבן, או חד מהני זמני דאיכא במתניתין או בברייתא, ולרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא לכשתימצי לומר דלדידיה זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה אפילו שלא בשעת הדחק יוצא משום יום לאחר שעלה עמוד השחר, דהשתא סמוך להנץ החמה שרינן לקרות של לילה משום מיעוטא דגנו, ואף על גב דהוי יממא לשאר מילי, ועוד דאיכא למיגזר ביה טפי משום פשיעותא, בשל שחר דאיכא רובא דקיימי ועוד דיממא הוא לכל מילי לא כל שכן דשרי למיקרא ואפילו שלא בשעת הדחק, אלא שאין ראוי לעשות כן לכתחילה עד שיכיר בין חמור לערוד, וכדקתני בברייתא (ברכות ט:) רבי עקיבא אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד, אבל מכל מקום לכשיכיר בין חמור לערוד מותר לכתחילה לרבי עקיבא ואף על פי שלא תנץ החמה עדיין. וכן נראה מן התוספתא (פ״א, ה״ד) דקתני: אמר רבי יהודה פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי עקיבא ואחר רבי אלעזר בן עזריה הגיע זמן קריאת שמע, כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהן עסוקים בצרכי צבור, קריתי ושניתי ואחר כך התחילו הן ואחר כך נראתה החמה על ראשי ההרים, אלמא דרבי עקיבא מודה הוא דקורין של שחר קודם הנץ החמה. אלא שבירושלמי (פ״א, ה״ד) מצאתי גירסא זו בהיפך דהתם אמרו וכבר נראתה החמה על ראשי ההרים, דמשמע דלרבי עקיבא אינו קורא עד שתנץ החמה, ושמא גירסא שבירושלמי משובשת.
וא״ת א״כ לימא פעמים שאדם קורא שתי פעמים ביום קודם שתנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. תירץ הראב״ד ז״ל משום דשל לילה קאמר הכין דתרוייהו נקט להו בדיעבד, דשל לילה ודאי קודם הנץ החמה דוקא בדיעבד היא, וכן נמי של יום לאחר הנץ החמה בדיעבד הוא, אבל קודם הנץ החמה כמצותה היא לרבי עקיבא משיכיר בין תכלת ללבן לכל אדם, ולותיקין סמוך להנץ החמה.
ולי נראה דמשום רבותא דשל לילה נקט לה, דאי נקיט להו תרוייהו קודם הנץ החמה הוה אמינא דבעינן שיקרא של לילה מיהא רחוק מהנץ החמה כדי קריאה אחת, אבל השתא אשמעינן דקורין של לילה אפילו סמוך ממש להנץ החמה. ואפילו לגירסא זו שבירושלמי איכא למימר דלרבי עקיבא התחלת קריאת שמע לכל אדם ואפילו לכתחילה משיכיר בין חמור לערוד, ולמצוה מן המובחר לאחר הנץ החמה, ואיהו לית ליה דתפלה עם שמש כותיקין, ואי נמי [אית ליה] תפלה עם שמש, למיקרי קריאת שמע בעונתה לאחר הנץ טפי עדיפא ליה לרבי עקיבא, דאפילו לותיקין נמי הא משמע דמצותה לאחר הנץ החמה ולא אמרו קודם הנץ אלא משום תפלה דאית להו ייראוך עם שמש, וכדי שיסמוכו גאולה לתפלה, הא משום מצות קריאת שמע גופא לא.
ולענין פסק הלכה, קיימא לן בשל לילה כרבי עקיבא ובשעת הדחק דוקא. וכדאמר רבי יהושע בן לוי כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואפילו סמוך להנץ ממש הואיל ואיכא אינשי דגנו, אבל במי שעבר במזיד ונשתהה לא, ואפילו בפושע נמי, ולאו דוקא סמוך להנץ אלא כל לאחר שעלה עמוד השחר אסור, וכמעשה דרבן גמליאל דאמר להו לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם, הא עלה לא, ואינהו ודאי משמע דלאו שוגגין גמורין היו אלא פושעים לפי שנמשכו אחר עניני המשתה. ולענין קריאה של שחר נמי מעמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחילה לא יקרא, דהא לא אשכחן מאן דשרי לכתחילה קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ואפילו רבי שמעון בן יוחאי לאו לכתחילה קאמר אלא בשעת הדחק, דהא פעמים שאדם קורא קאמר, ואפילו תאמר דרבי שמעון שלא בשעת הדחק קאמר אלא שקדם מדעת וקרא, מכל מקום כיון דרובא דאינשי גנו לא שרינן לכתחילה אלא בשעת הדחק.
ומיהו בשעת הדחק במי שהשכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו לפרשה ראשונה ואפילו עד על לבבך, הרי זה מותר לקרות משעלה עמוד השחר, דהא ודאי לא גרע לענין קריאה של שחר מיעוטא דקיימי לאחר שיעלה עמוד השחר, ממיעוטא דגנו סמוך להנץ לענין קריאה של ערב, אלא עדיף טפי משום דהכא איכא תרתי, חדא דמיעוטא מיהא קיימי, ועוד דהוי יממא לכולהו מילי דעלמא, והתם הויא איפכא דהוי מיעוטא דגנו ויממא, הלכך במקום אונס מיהא שרי.
ואם תאמר והא תניא (ברכות ל.) השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ומתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא, דאלמא אפילו ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא, ומדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר היא. יש לי לומר דהתם ביוצא בשיירא, אי נמי במקום שאין שם גדודי חיות ולסטים, ואפילו הכי מתפלל קודם צאתו, משום דכולה תפלה בעי עמידה בשאפשר וכוונה, ואפשר שלא יזדמן לו בדרך, אבל קריאת שמע שאינו צריך אלא פסוק ראשון אי נמי עד על לבבך כדאיתא לקמן (ברכות יג:), מזדמן הוא לו בסתם דרכים, הלכך מתאחר הוא למצוה מן המובחר עד זמן המקרא, וכענין שאמרו בירושלמי גבי הפסקה דגרסינן התם (פ״א, ה״ב): תמן תנינן מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, אמר רבי יוסי קריאת שמע אינה צריכה כוונה ותפלה צריכה כוונה, אמר רבי מונא קשיתא קומי רבי יוסה ואפילו תימר קריאת שמע אינה צריכה כוונה, שלושה פסוקים הראשונים אינן צריכין כוונה, מן גו דאינון ציבחר הוא מיכוין.
ואי קשיא לך עוד הא דתניא במסכת יומא (יומא לז:) הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שהן מקדימים, ואנשי משמר בודאי לאחר עלות השחר היו קורין, ואפ״ה הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא. איכא למימר דההיא ליתא, ואי נמי איתא, לאו למימרא שלא יהא יוצא בשעת הדחק במשכים לצאת לדרך, אלא שלא יצא ידי מצוה מן המובחר ואי נמי אפשר במי שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת שלא יצא כלל וצריך לחזור ולקרות בעונתה, ואף על גב דמברך יוצר אור אין בכך כלום, דמכיון שעלה עמוד השחר שפיר מצי קרי יוצר אור וכאנשי משמר. והא דאמרינן לקמן (ברכות יא:) גבי אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, אילימא דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצא אור דילמא לא מטא זימניה, ההוא דיחויא בעלמא אבל למסקנא הא אסיקנא התם דאמר יוצר אור.
קצרו של דבר בשל ערבית לאחר שיעלה עמוד השחר עד שתנץ החמה לא יקרא שלא בשעת הדחק, הא בשעת הדחק קורא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. לאחר שתנץ החמה אינו קורא של לילה כלל, והרי זה מעוות לא יוכל לתקון. ושל שחר משעה שעלה עמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחילה לא יקרא אלא בשעת הדחק, הא בשעת הדחק קורא וקורא בברכותיה, ואפילו יוצר אור משיכיר בין תכלת ללבן רשאי לקרות ואפילו לכתחילה כסתם מתניתין ונמשך אותו זמן והולך עד ג׳ שעות ביום כרבי יהושע, וכדפסק רב יהודה כוותיה (ברכות י:), ואלא מיהו למצוה מן המובחר ממתין כותיקין עד שעה הסמוכה להנץ החמה כדי שיגמור עם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכדפסק אביי לקמן (ברכות ט:), וזהו למצוה מן המובחר ולא לעיכובא, דותיקין לא פליגי אשיעורי דמתניתין ודברייתא אלא דמשום תפלה שתהא עם הנץ החמה הוא שמצריכין לאחר עד סמוך להנץ ומדכתיב (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש, הא משום חובת קריאת שמע לא, וכולהו תנאי נמי למצוה מן המובחר כותיקין סבירא להו וכדמשמע לקמן (ברכות כו.) דתנן תפלת השחר עד חצות, ורמינן עלה מדתניא מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, ופרקינן כי תניא ההיא לותיקין. אלמא מדקאמר כי תניא ההיא לותיקין ולא קאמר הא מני ותיקין היא משמע דותיקין לאו מפלג פליגי. ואמרינן נמי לקמן (ברכות כה:) לימא תנן סתמא כרבי אליעזר אפילו תימא כרבי יהושע ולותיקין וכו׳, אלמא דותיקין מודין לרבי יהושע, אלא שהותיקין למצוה מן המובחר אמרו וליכא מאן דפליג בה.
ועוד מצאתי כן בירושלמי בהדיא דגרסינן התם (ה״ב): אית תנייתא תנו בין זאב לכלב בין חמור לערוד אית תנייתא תנו כדי שיהא אדם רחוק ד״א מחבירו ויכירנו. הוון בעי מימר מאן דמר בין זאב לכלב בין חמור לערוד כמאן דמר בין תכלת לכרתי, ומאן דמר כדי שיהא רחוק ד״א מחבירו ומכירו כמאן דמר בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עד הנץ החמה כדי שיהא סומך, אלמא כו״ע מודו דלמצוה מן המובחר כותיקין.
והא דאמרינן ביומא (יומא לז:) אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן קריאת שמע, ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים, דמשמע דאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה, לא קשיא, דהתם לצבור שאי אפשר להם להתקבץ ולכוין כותיקין, ועל זה אנו סומכין שלא לעשות כותיקין. כל זה נראה לפי שיטתו של הרב אלפסי ז״ל.
אבל ר״ת ז״ל כתב בתשובה דזמן קריאת שמע אינו אלא עד לאחר הנץ החמה, וכההיא דיומא דנברשת של זהב, וכרבי שמעון בן יוחאי משמיה דרבי עקיבא דאמר פעמים שאדם קורא שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ, ודוקא לאחר הנץ קאמר, וכדפסק רבי יהושע בן לוי כותיה, והותיקין היו ממהרין קודם זמנה ומשום חביבות התפלה כדי שיסמכו גאולה לתפלה, והא דאמר אביי כאן (ברכות ט:) לקריאת שמע כותיקין, לאו למימרא שיהא הלכה בקריאת שמע עצמה כותיקין, אלא לסימנא בעלמא נקט לה, והכי קאמר לקריאת שמע לדידן כותיקין לתפלה, דהיינו סמוך להנץ החמה מלאחריו. וכדאמרינן נמי (שם) לתפילין כאחרים ואף על גב דאחרים לא דברו כלל מתפילין, אלא דזמנן של אחרים בקריאת שמע נקט לה בסימנא בעלמא לתפילין לדידן. וכן נמי תנן במגילה (מגילה כ.) אין טובלין ולא מזין ולא מוהלין אלא ביום, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא דבר שמצותו ביום מצותו למובחר משעת הנץ החמה. ויש בזה כמה גמגומין, והראשון נראה עיקר.
פיסקא עד סוף האשמורת הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל.
[רי״ף ב, א] תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שעלה עמוד השחר ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן יוחאי. פי׳ אמרי עלה בגמרא הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים בלילה אלמא משיעלה עמוד השחר ליליא הוא והדר תני ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום אלמא יממא הוא, לעולם ליליא הוא והאי דקרי ליה יממא דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, כלומרא פעמים אלו פעמים אלו לומר שדרכן של בני אדם לפעמים להשכים לעמוד משיעלה עמוד השחר וכיון דכן שפיר מיקרי זמן קימה דבשכיבה וקימה תלא רחמנאב, ולא שייך למימר הכא מיעוטא הוא דמנהגא דכולי עלמא [הוא] מיהו זימנין הני וזימנין הני, והאי דאמרינן לעולם ליליא הוא כלומר לענין שכיבה חשוב הוא אצל העולם לילהג ומיהו לגבי רובד דינין שבתורה חשוב הוא יום משיעלה עמוד השחר.
איכא דמתני לה להא דרבי אחא ברבי חנינא אהא דתניא רבי שמעון בר יוחאי אומר משום רבי עקיבא פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. פי׳ ודאי דענין הנץ החמה תלתא זימנין הוו, והכי מוכח בהדיא בפסחים (בבלי פסחים יב:) דאמרינן אחד אומר קודם הנץ החמה אחד אומר בהנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה, אלא דהתם הוא לענין עדות והתם חשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי לא חזי בהאי, אבל לענין עיקר דינא דגופיה פשיטא מילתא דהנץ דינו כאחר הנץה.
ואמרינן עלה בגמרא, הא גופא קשיא אמרת שתי פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא הוא והדר תני ויוצא בה ידי חובתו אחת של לילה אלמא ליליא הוא, לעולם יממא הוא, פי׳ אי לענין שכיבה דחשוב הוא אצל העולם יוםו אי לגבי רוב דינין שבתורה. והאי דקרי לה ליליא דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא, כלומר פעמים אלו פעמים אלו כדפרישנא לעילז, עד כאן.
א. יעו׳ לעיל הערה 3 והערה 8.
ב. צע״ק למה הוסיף לזה דבשלמא אם מ״ש בגמ׳ לעולם ליליא הוא היינו לילה ממש הרי צריך להוסיף לזה דאע״פ דלילה הוא מ״מ לענין ק״ש דין יום יש לו כיון דקמים בשעה זו ובשכיבה וקימה תלא רחמנא אך הרי רבינו ביאר להלן דהכונה לענין שכיבה.
ג. ברש״י משמע דלילה ממש הוא עד הנה״ח להך ברייתא ודלא כמתני׳ מגילה כ, א וזהו כונת רש״י ט, ב ד״ה מתפלל ביום שכתב דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא והיינו אף לברייתא זו, וכן נקטו תוס׳ דלילה ממש הוא עד הנה״ח להך ברייתא ומה שאין יכול לקרות ק״ש אע״פ שהוא לילה דכבר אינו זמן שכיבה כיון דאיכא אינשי דקיימי, והרא״ש פי׳ דליליא הוא בלשון העולם דנראה כלילה ולכך לכתחלה מה שמצותו ביום עושה מהנה״ח כדתנן מגילה כ, א וכו׳ ע״ש, אך לרבינו ה״פ דאקשינן מדקאמרת שני פעמים בלילה אלמא לענין ק״ש חשיב לילה אחר עה״ש דזמן שכיבה הוא והדר תני אחת של יום אלמא לענין ק״ש יממא הוא דזמן קימה הוא ומשני לעולם ליליא הוא דעיקר זמן זה זמן שכיבה הוא אצל העולם אבל קרי לה יממא כיון דאיכא לפעמים אינשי דקיימי מעה״ש ולכן קרינן בה נמי זמן קימה, וע׳ עוד ברשב״א.
ד. פי׳ שאר דינים שבתורה מלבד ק״ש, ואין לפרש דשעות היום שאמרו חז״ל היינו מהנה״ח עד שקיעתה, וזהו שכתב רוב דינים שבתורה דלענין מנין י״ב שעות קרינן לה לילה עד הנה״ח, שבדברי רבינו להלן רפ״ד מבואר דשעות היום מעה״ש עד צאה״כ.
ה. פי׳ דבהך דפסחים לאחר הנץ פירושו משנגמר הנץ אבל לעניננו לאחר הנץ היינו משמתחיל הנץ דתו לאו זמן שכיבה הוא, ומשמעות דברי רבנו דלכל מילי אזלינן בתר התחלת הנץ, ואף לענין תפלה כותיקין דהיינו בהנץ החמה דנלמד מייראוך עם שמש אזלינן בתר התחלת הנץ דמיקרי עם שמש. והנה שיטת ר״ח דותיקין היו קוראין ק״ש עם הנץ החמה והק׳ הראשונים מדתנן כב, ב אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתהא הנץ החמה יעלה וכו׳ ומפרש בגמ׳ דהיינו לותיקין שגומרין ק״ש עם הנה״ח והרי מפורש במתני׳ דקורא לפני הנה״ח וי״ל דקריאתה לותיקין בהתחלת הנץ עד סוף הנץ דאז מיקרי עם שמש וכונת המשנה דיכול לקרות קודם גמר הנץ.
ו. היינו דבנ״א קמים בין עה״ש להנה״ח וכדתנן במתני׳ ט, ב זמנה לכתחלה מאימתי הוא אלא דלפעמים משכימים מעה״ש ולפעמים מאחרים עד הנה״ח, ודעת ר״ג דכיון דאיכא דקיימי מעה״ש תו לא מיקרי זמן שכיבה אבל דעת רשב״י דלא מיבעי סמוך לעה״ש דרובא גנו מיקרי זמן שכיבה אלא אף סמוך להנץ דרובא קיימי כיון דאיכא דגנו לפעמים עד הנה״ח זמן שכיבה מיקרי.
ז. עיין לעיל הערה 12.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה וכו׳ – ותלת זימני יש בהנץ החמה כדמוכח במסכת פסחים דאמרינן אחד אומר קודם הנץ ואחד אומר בהנץ ואחד אומר אחר הנץ החמה והתם הוא לענין עדות וחשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי זמנא לא חזי בהאי. אבל לענין עיקר דינא דגופיה פשיט׳ מילתא דהנץ דינו כאחר הנץ.
אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה וכו׳ – ותלת זימני יש בהנץ החמה כדמוכח במסכת פסחים דאמרינן אחד אומר קודם הנץ ואחד אומר בהנץ ואחד אומר אחר הנץ החמה. והתם הוא לענין עדות וחשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי זמנא לא חזי בהאי. אבל לענין עיקר דינא דגופיה פשיטא מילתא דהנץ דינו כאחר הנץ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דמתני להא [יש ששונים את זו], את קביעת ההלכה כר׳ שמעון על ידי רב אחא בר חנינא אהא [על הלכה זו] הדומה בסגנונה להלכה הקודמת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יוחי אומר משום (בשם) ר׳ עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה, ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום, זו שלאחר הנץ החמה ואחת של לילה, זו שקודם הנץ החמה.
Some teach this statement of Rav Aḥa bar Ḥanina, in which he ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, with regard to this halakha, which is stylistically similar to the previous halakha. As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai said in the name of Rabbi Akiva: At times, one recites Shema twice during the day, once just before sunrise and once just after sunrise, and he thereby fulfills his dual obligation to recite Shema: One, that he recites after sunrise, Shema of the day, and one, that he recites before sunrise, Shema of the night.
עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) הָא גּוּפָא קַשְׁיָא! אֲמַרְתְּ ״פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם״, אַלְמָא קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה יְמָמָא הוּא! וַהֲדַר תָּנֵי ״יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה״, אַלְמָא לֵילְיָא הוּא!

This baraita is self-contradictory. Initially, you said: “At times one recites Shema twice during the day.” Apparently, the time just before sunrise is considered day. And then you taught: “He thereby fulfills his dual obligation to recite Shema, one of the day and one of the night.” Apparently, the time in question is considered night, as otherwise, he could not thereby fulfill his obligation to recite Shema during the night.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולכאורה הא גופא קשיא [היא עצמה קשה] בלשונה, שאף כאן קיים אותו קושי מגופם של דברים. שבתחילה אמרת כי פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אלמא [מכאן] שהשעה קודם הנץ החמה יממא [יום] הוא, והדר תני [חזר ושנה] יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא [מכאן] שזמן זה ליליא [לילה] הוא!
This baraita is self-contradictory. Initially, you said: “At times one recites Shema twice during the day.” Apparently, the time just before sunrise is considered day. And then you taught: “He thereby fulfills his dual obligation to recite Shema, one of the day and one of the night.” Apparently, the time in question is considered night, as otherwise, he could not thereby fulfill his obligation to recite Shema during the night.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות ח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות ח:, רב האיי גאון ברכות ח: – מהדורת הרב ישי רונן על פי כתבי יד מגניזת קהיר ומובאות מהראשונים והקדמונים, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות ח:, רי"ף ברכות ח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות ח:, רש"י ברכות ח:, ראב"ן ברכות ח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות ח:, בעל המאור ברכות ח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ברכות ח: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ברכות ח: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה ברכות ח: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן מלחמות ה' ברכות ח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות ח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות ח: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות ח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות ח:, תוספות רא"ש ברכות ח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות ח:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות ח:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות ח:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות ח:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות ח:, פני יהושע ברכות ח:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות ח: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות ח:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות ח:, אסופת מאמרים ברכות ח:

Berakhot 8b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 8b, R. Hayyei Gaon Berakhot 8b, R. Nissim Gaon Berakhot 8b, Rif by Bavli Berakhot 8b, Collected from HeArukh Berakhot 8b, Rashi Berakhot 8b, Raavan Berakhot 8b, Tosafot Berakhot 8b, Baal HaMaor Berakhot 8b, Raavad Katuv Sham Berakhot 8b, Sefer HaNer Berakhot 8b, HaHashlamah Berakhot 8b, Ramban Milchamot HaShem Berakhot 8b, Rashba Berakhot 8b, Raah Berakhot 8b, Meiri Berakhot 8b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 8b, Tosefot Rosh Berakhot 8b, Ritva Berakhot 8b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 8b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 8b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 8b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 8b, Penei Yehoshua Berakhot 8b, Reshimot Shiurim Berakhot 8b, Beirur Halakhah Berakhot 8b, Steinsaltz Commentary Berakhot 8b, Collected Articles Berakhot 8b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144