מותיב עליה אביי מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת ואי חיישינן דלמא אתי לידי תקלה היכי שרינן ליה ושני׳ פת זורקה לבין העצים שמן נמי רמי ליה בכלי מאוס וכיון דמאיסי לא אתי למיכל מינייהו וכן חיטי שליקתא ומאיסתא שרי לאדלוקי בהו אבל חיטי שפירן וכיוצא בהן דחיישי׳ דלמא אכיל להו ואתי לידי תקלה לא משהינן להו וכן אבא שאול גבל של בית רבי היה מחמם חמין בחיטין שליקתא של תרומה [טמאה] ומאיסתא כדי ללוש עיסה בטהרה.
(1) 
בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא הכא נָמֵי בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב אָשֵׁי אַהָא דְּאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַחָא א״ר אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַבָּא שָׁאוּל גַּבָּל שֶׁל בֵּית רַבִּי הָיָה וְהָיוּ מְחַמִּין לוֹ חַמִּין בְּחִיטִּין שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה לָלוּשׁ בָּהֶן עִיסָּה בְּטׇהֳרָה אַמַּאי נֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה א״ר אָמַר רַב אָשֵׁי בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא.
בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא הכא נָמֵי בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב אָשֵׁי אַהָא דְּאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַחָא This is referring to boiled and repulsive wheat, i.e., wheat that one boiled and then placed in a repulsive area, in which case he need not be concerned that this wheat will accidentally be eaten; so too here, it is referring to boiled and repulsive wheat. The Gemara asks: Where was Rav Ashi’s explanation stated? It was stated with regard to this: As Rabbi Avin bar Rav Aḥa said that Rabbi Yitzḥak said: Abba Shaul was the dough kneader of Rabbi Yehuda HaNasi’s house, and they would heat water for him, to make dough, with wheat of ritually impure teruma, which was purchased from priests at a low price, in order to knead dough in ritual purity. The Gemara asks: Why did they do this? Let us be concerned lest they encounter a stumbling block by accidentally eating this wheat. With regard to this Rav Ashi said that it was only done when the wheat was boiled and repulsive and could only be used for lighting a fire.
ערך בצין
בצין – א(פסחים לד.) מתקיף לה רב אחא בר יעקב דלמא כבוצינא דריחיא פי׳ אפילו תימא גלגל חוזר והא דמעולם לא מצי עקרב בצפון לא קשיא משום שהוא עוד באמצע הגלגל כבוצינא דריחייא אותו חור שבאמצע הריחי׳ שכל מה שמתגלגל וחוזר הריחים מ״מ הוא עומד במקומו אי נמי כצינורא דדשא פי׳ כמו שהדלת עומד בציר שכל מה שהדלת נפתח לכאן ולכאן מכל מקום הוא עומד במקומו.
ערך דבר
דבר – ב(ברכות מא:) אמר רב פפא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן פי׳ כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה לאכול בהן פת כגון מירי תבשילין וכיוצא בהן דעבידי ללפת בהן אין טעונין ברכה לא לפניהן ונא לאחריהן יש מי שאומרי׳ ואפילו ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן שהרבה בני אדם אוכלין בהן פיתם בזמן שבאין בתוך הסעודה למלפת בהן פת הפת פוטרתן ואינן צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ודייסא וכיוצא בהן ואף על גב דאמרי בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמ׳ אם נהמא ממש היא דברי הכל פת פוטרת את הפת ואם אינה פת הרי היא תבשיל ופת לדברי הכל פוטר׳ כל תבשיל הבא מחמת סעודה בסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון מיני מתיקה חביצה ודובשא ופאלודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהן ולת לאחריהן פירוש פאלודג לשון ישמעאל הוא והוא מאכל שעושין מן בצים ושקדים ודבש. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון אבטיחים וענבים ורימונים וכיוצא בהן שאינן באין ללפת בהן שכבר סילקו הפת מלפניהן ועדיין לא רחצו ידיהן הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן זה פי׳ דברי רב פפא שפסק הלכה. דבר הגורם לממון כממון דמי (בבא קמא עא:) סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דברים האמורין בפרשה (סוטה כד: יבמות לו) רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה פי׳ בגמר׳ דבני מערבא גרסי (בהבא על יבמתו) דברים האמורים בפרשה לאוסרה לאחיו ולירש נכסי המת ולהתיר צרתה לשוק רבי יוחנן אמר קנה לכל הדברים אמר רבי יצחק מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כולי עלמא מודו שקנה הוא לכל הדברים אמר רב מתנה מה פליגין כשבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית בעלה כולי עלמא מודו שקנה לכל הדברים ש״מ לרבי יוחנן אפי׳ בהערא׳ בבית אביה קנה לכל הדברים ואסורה לבעלה נמי כיבמה ליבם יבמה לבעל אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה קיחה: (נדרים מז) במשנת הריני עליך חרם ואת עלי שניהן מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור שבאמצע הדרך ואסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה המרחץ ובור הכנסת התיבה והספרים. שלשה דברים נחלקו בהן שמאי והלל נדה וחלה ומקוה וארבע שחזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש האשה שבאה ממדינת הים ובכתובתה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכלי חרס מציל על הכל (משנה עדיות ב) אוכלי דבר אחר פסולין לעדות (סנהדרין כו) פי׳ מקבלי צדקה מן הגוי. אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר (שבת קכט) פי׳ אי פגע בחזיר קשה לצרעת (פסחים עו) מר בר אשי אמר אפילו למיכלה במלחא נמי אסור משום דקשה לריחא ולדבר אחר פי׳ אשה לריח הפה וצרעת. דבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (זבחים צב. שבת מא: שבת מו) הא שמעינן ליה לר׳ שמעון דאמר דב׳ שאין מתכוין מותר דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל. (שבת צג) אמר ריש לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו דכמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותנא קמא המחייב היינו רבי יהודה ומודה היה רבי שמעון במרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו פשיט׳ דאיהו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכו׳ סבירא לן מיהא שמעינן עיקר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכו׳ ור״ח ז״ל אמר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בהדיא לא אשכחן היכא פליגי אלא מדיוקייהו. (שבת קה) הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותו הא דתנא ועל עקרב שלא תשוך וכו׳ ואמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחד מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור ומותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כיפליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי חשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר דפטור ומותר וטעמא מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה והא קיימא לן דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דתנן המיחם שפינהו וכו׳ ואמרינן (שבת מו) דשמואל כרבי יהודה סבירא ליה. (בבא קמא נד) נפל לתוכו שור פירוש כגון בהמה וחיה דכתיב בהון בהדיא דמטמאין במגע ובמשא אבל עופות דאינן מטמאין במגע ובמשא אלא כגריס בבית הבליעה בדבר שמוסר עצמו עליו (בבא מציעא צב) פועל אוכל קישות פי׳ בדבר שמוסר נפשו עליו והוא כדי שכרו. בדבר שאין זרעו כלה (פסחים לד מנחות ע) מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא אמר ליה דבר שזרעו כלה בהן כגון אלו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה מאי תפשוט דאמר רב יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצל שתקנו וכו׳ ש״מ חטים ושעורים וכיוצא בהן דבר שזרעו כלה בצל וכדומה לו דבר שאין זרעו כלה (נדרים נט) ודילמא בדבר שזרעו כלה הא תניא אלו הן חסיות הלוף והשום והבצלים. דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טהור (סוטה כח) מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד מה סוטה דב׳ שיש בו דעת לישאל אף שרץ שיש בו דעת לישאל. (נדה ג פסחים כ).
ערך לול
לול – ג(פסחים כו.) לולין היו פתוחות בעליית בית קדש הקדשים פי׳ ארובה בעניית בית קדש הקדשים כמו ובלולים יעלו (מנחות לד.) אתמר לול פתוח מן הבית לעליה. (נדה יז) לול פתוח מעלייה לפרוזדור. (פסחים לד) בהלכתא האוכל תרומת חמץ לול קטן היה בין כבש למזבח.
ערך עבר
עבר – ד(בבא בתרא צא.) עברא זעירא דכותי זהו אור כשדים פי׳ אותו מעבר קטן שבכותה (ברכות כח:) כל פרשת העיבור יהיו צרכיהן מלפניך פירוש בתלמוד אפילו כשישראל עוברין על דברי תורה יהיו צרכיהן (א״ב תרגום ערות דבר עברת פתגמא) ואיכא דאמרי אפילו כשאתה מלא עליהם עברה יהיו צרכיהן לפניך (יומא לג) עבורי דרעא אטוטפתא אסור פי׳ להעביר תפילין שביד קודם תפילין של ראש אסור למה כי כשיבא להוציאן יעלו בידו תפילין של ראש ואסור להניחן קודם תפילין של יד כמפורש (מנחות לו) תנא כשהוא מניח מניח של יד ואח״כ של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח״כ של יד ומפרש שם מאי טעמא והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהו שתים של תפילין למטה ואח״כ חולץ של יד ומניח בכיס הלכך חולץ בתחילה של ראש כמצוותה ומניח בכיס למעלה וכשיבא ללבוש לוקח תחילה של זרוע שהן למעלה ומניחה לאלתר ואינו עובר על המצות ואח״כ נוטל הטוטפת שהיא למטה בכיס ומקיים כל זמן שבין עיניך יהו שתים (חולין ס) ואת העם העביר אותו לערים מאי נפקא מינה כי היכי דלא לקרו לאחוהי גלותא בני גלותא (ברכות ד) וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (זבחים עח) תעובר צרתו ויצא לבית השריפה. (פסחים לד) בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה פי׳ פסולו בגופו כגון פגול בדם ובבעלים שאירע בו פסול מחמת הדם שנשפך או מחמת הבעלים שמתו דפסול טומאה הוי משום הכי בעי צורה וממתין עד שתעובר צורתו ואח״כ מוציאו לבית השריפה.
א. [אנגיל.]
ב. [ווארט, זאכע.]
ג. [גראטע.]
ד. [איבערפאהרען, איבערטרעטען, פערניכטען.]
בשליקתא ומאיסתא – לאחר שנטמאו שולקן ואח״כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן.
והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה – שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול.
ללוש בהן עיסה בטהרה – כלומר אע״פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו.
בשליקתא ומאיסתא – קצת נראה דוקא שהן כבר מאוסות מותר להשהותן אבל למאס אסור דבתוך כך אתי ביה לידי תקלה כמו בדריכת ענבים דבפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) אמרינן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורים ר״א אומר תרום ותרקב ובמס׳ תרומות בפ״ה גרסינן תרום ותשרף ואומר ר״ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה.
מחמין לו חמין בחיטין של תרומה – אור״ת דלכהנים של בית רבי היו עושין דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כילוי כמו עירוב דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו או להדליק אסור לישראל כדאמרינן בפ״ק דמס׳ ע״ז (טו.) כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמסכת תרומות (פי״א משנה י׳) נמי אמרי׳ מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פירוש אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה ור״י אומר טעמא משום דדרשינן משמרת תרומותי מה תרומה טהורה וכו׳ ומה טהורה דוקא לכהן אף טמאה דוקא לכהן ובטמאה ליכא אלא הדלקה.
הכא נמי בסליקאתא ומאיסתא – פירוש: מאי דאמר ר׳ יוחנן אפילו חיטי כגון שניטמאו לאחר שנשלקו שמשליכן לצד אחד ונמאסין דתו לא אתי בהו לידי תקלה ורב הונא דאמר אבל חיטי לא מיירי בחיטין חיות ולא פליגי. ודברי המורה לא נראו לי.
זה שהתרנו תרומה טמאה בהנאה דוקא לכהן אבל לישראל אסור וכמו שביארנו במקומו בכהן ששכר בהמתו של ישראל שלא יאכילנה תרומה וזה שהזכירו כאן על אבא שאול שהיה גבל של בית ר׳ והיו מחמין לו חמין בחיטי תרומה שנטמאו ללוש בהם עיסה בטהרה פי׳ גדולי הרבנים שלוקחין היו אותה מן הכהנים בזול או שמא לצורך כהנים שהיו שם היו עושין כן ואע״פ שאמרו מערבין לישראל בתרומה בזו אינה אלא מאחר שהתרומה חוזרת בעינה וכמו שאמרו בככר של תרומה שמותר לישב עליו אבל הנאה שגוף התרומה כלה בה אסור וכן כתבוה קצת רבני צרפת:
זרעים של תרומה טהורה שזרעם אם הם דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה מהם ומותרת אף לזרים וכן מן הדין מותר לכהן לאכלן בטומאה ומ״מ יראה מסופה של סוגיא זו שהם כתרומה עצמה ליאסר לזרים וכן ליאסר אכילתה בטומאה לכהן וזהו שאמרו בסוף סוגיא זו אין זריעה לתרומה ומעלה הוא שעשו בה ובראשון של שבת (י״ז:) פירשו הטעם מחמת תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהרי בזריעתה יהא נפקע ממנה שם תרומה ושם טומאה ומ״מ גדולי המחברים כתבו שלא גזרו עליה אלא ליאסר לזרים וכמו שאמרוה בתחלת סוגיא זו הא ליאכל לכהן בטומאה מותר שאין שם תרומה עליה אלא לזרים וא״כ גידולי תרומה פירושו לזרים הא לכהן הרי הן כחולין ליאכל בטומאה וגידולי גידולין בדבר שזרעו כלה כגון עלים חדשים הנעשין בקלח הכרוב מלבד מה שנתוספו הראשונות ונתרחבו שהן גדולין הרי הן חולין לכל דבר וגדולי המחברים מתירין בגידולי גידולין אף בדבר שאין זרעו כלה ואין נראה כן שהרי הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה ובדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין וכל שכן בתרומה וכן כתבוה גדולי המגיהים ומ״מ זרעים של תרומה טמאה שזרעם אע״פ שהגדולין טהורים כתבו גדולי המחברים שאסורין באכילה ונראה לומר אף לכהן הואיל והתרומה שנזרעה טמאה היתה כבר נדחית וזהו שאמרו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם טהרו מלטמא ואסורין מלאכול כלומר שמעלה הוא שעשו בתרומה:
הטבל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין פי׳ שאין זרעו כלה בצלין שנוטען והן עצמן קימות ושזרעו כלה חטה והכי איתא במסכת תרומות, ופי׳ גדולי גדולין כגון בצל ששתלו ונתוסף מה שנתוסף נקראין גדולין עצמן. חזר ושתל הבצל הראשון במקום אחר והוסיף אלו הן גדולי גדולין. והכי משמע בירושלמי במסכת תרומות דגרסי׳ התם עד היכן אסורין גידולי גידולין עד שלש גרנות אסורין גורן הרביעי מותר:
הא ניחא למאן דאמר היסח הדעת פסול הגוף הוי שפיר דאע״ג דידעינן ודאי דלא ירדה להן טומאה כגון הכא דזריעתן מטהרתן אפי״ה אסורין לכהני׳ משום היסח הדעת דכתיב את משמר׳ תרומתי שלא יסיח דעתו ממנו אלא למאן דאמר פסול טומא׳ הוי כיון שהסיח דעתו ממנה חיישינן שמא נטמאת ואם יבא אליהו ויאמר דאין לה טומאה מותרת והכא ודאי כיון דזרעה טהורה ואמאי אסורה לכהנים. אבל כי אמרינן דאין מטמאין לאחרים לא קשיא דכיון דספק טומאה היא אינן מטמאין:
בד״ה בשליקתא כו׳ אבל למאס אסור כו׳ דבפ׳ הלוקח כו׳ תירום ותרקב כו׳ ואור״ת דבמאיסתא כו׳ עכ״ל לכאורה שהביאו ראיה לדבריהם דלמאס אסור מהא דבפ׳ הלוקח אר״א תירום ותרקב ובפ״ה דתרומות גרסו ותשרף וע״כ בשכבר מאוסות אמר תישרף דאי שרי למאס לישרף אמאי תנא כלל תרקב שהרי יוכל למאס וליהנות בשעת שריפה וק״ק דלפ״ז רב הונא דפליג דאסר בחיטי היינו אפילו בשכבר שלוקות ומאוסות ותקשי ליה אההיא דתני תישרף ויש לישב ודו״ק:
בד״ה טהרו מלטמא כו׳ דתניא בתוס׳ גידולי תרומה ומעשר שני הרי הוא כחולין כו׳ עכ״ל והר״ש בפי׳ המשנה כתב דבתוספתא דמס׳ טהרות מתנייה ואיכא לאוקמי לענין טומאה וטהרה ע״ש וק״ל:
בתוס׳ בד״ה מחמין לו חמין כו׳ אומר ר״ת דלכהנים של בית ר׳ היו עושין כו׳ עס״ה. ולכאורה מלשון רש״י לא משמע כן מדכתב להדיא אע״ג שר׳ אוכל חולין בטהרה היה משמע דלרבי ולבני ביתו עצמו היו עושין כן ומאי דקשיא ליה לר״ת דלישראל אסור בהנאה של כילוי יש ליישב ע״פ מ״ש בפרק במה מדליקין דף כ״ד וכ״ה דהא דהנאה של כילוי אסור אפשר דאינו אלא מדרבנן והאי דרשא דמשמרת תרומותי דמייתי ר״י כאן אסמכת׳ בעלמא היא וכמו שכתבתי שם ג״כ בשם בעל ספר משנה למלך וא״כ יש לקיים פרש״י דאפשר דהני חטין של תרומת ח״ל היו שהיו לוקחין בזול וא״כ הא אשכחן שהקילו חכמים הרבה בתרומת ח״ל וא״כ לא שייך להחמיר לאסור בהנאה של כילוי אפילו את״ל דמסתמא איירי בתרומת א״י דר׳ בא״י הוי אפ״ה איכא לאוקמי בתרומה שנטמאת ע״י טומאה מדרבנן וא״כ אפשר דבכה״ג נמי לא אסרו בהנאה של כילוי וק״ל:
בשליקתא ומאיסתא [בשלוקות ומאוסות], שמבשלן לאחר שנטמאו ואחר כך משליכן במקום מאוס שאין לחשוש שמא יבוא לאוכלן, הכא נמי בשליקתא ומאיסתא [כאן גם כן מדובר בשלוקות ומאוסות]. ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמרה] במקור הלכה זו של רב אשי? אהא [על זו] שאמר רבי אבין בר רב אחא אמר ר׳ יצחק: אבא שאול גבל (האיש המגבל את הבצק) של בית רבי היה, והיו מחמין [מחממים] לו מים חמין לגיבול על ידי שהיו שורפים חיטין של תרומה טמאה, שהיו קונים אותם מן הכהנים במחיר מוזל כדי ללוש בהן עיסה בטהרה. ושאלו: אמאי [מדוע] עשו כן? ניחוש דילמא אתי בהו [נחשוש שמא יבוא בהן] לידי תקלה ושמא בטעות יקחו מן החיטין הללו ויאכלום, על זה אמר רב אשי שמדובר בשליקתא ומאיסתא [בשלוקות ומאוסות] שלא יבואו לאוכלן, ואינן ראויות אלא להסקה.
This is referring to boiled and repulsive wheat, i.e., wheat that one boiled and then placed in a repulsive area, in which case he need not be concerned that this wheat will accidentally be eaten; so too here, it is referring to boiled and repulsive wheat. The Gemara asks: Where was Rav Ashi’s explanation stated? It was stated with regard to this: As Rabbi Avin bar Rav Aḥa said that Rabbi Yitzḥak said: Abba Shaul was the dough kneader of Rabbi Yehuda HaNasi’s house, and they would heat water for him, to make dough, with wheat of ritually impure teruma, which was purchased from priests at a low price, in order to knead dough in ritual purity. The Gemara asks: Why did they do this? Let us be concerned lest they encounter a stumbling block by accidentally eating this wheat. With regard to this Rav Ashi said that it was only done when the wheat was boiled and repulsive and could only be used for lighting a fire.
הכל
(2) אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַב חֲנַנְיָא בַּר אָבִין תָּנוּ תְּרוּמוֹת בֵּי רַבָּה פְּגַע בְּהוּ רָבָא בַּר מַתְנָה אֲמַר לְהוּ מַאי אָמְרִיתוּ בִּתְרוּמוֹת דְּבֵי מָר אֲמַרוּ לֵיהּ וּמַאי קַשְׁיָא לָךְ אֲמַר לְהוּ תְּנַן אשְׁתִילֵי תְרוּמוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ וּשְׁתָלָן טְהוֹרִים מִלְּטַמֵּא וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל (בִּתְרוּמָה) וְכִי מֵאַחַר דִּטְהוֹרִין מִלְּטַמֵּא אַמַּאי אֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל.
After mentioning ways in which impure teruma was used, the Gemara mentions other halakhot pertaining to this issue. Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin taught the tractate of Terumot in the school of Rabba. Rava bar Mattana met them and said to them: What novel idea can you say has been taught with regard to Terumot in the school of our Master, Rabba? They said to him: What is difficult for you? There must be some issue troubling you that has caused you to ask this question. He said to them: The following statement that we learned in the mishna in Terumot is unclear: Saplings of teruma that became ritually impure and were planted are pure such that they do not impart ritual impurity once they have been planted, but they are prohibited to be eaten as teruma. The question arises: If they do not impart ritual impurity, why is it prohibited to eat them? If their impurity has been eliminated then it should be permitted to eat them, like other ritually pure teruma.
After mentioning ways in which impure teruma was used, the Gemara mentions other halakhot pertaining to this issue. Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin taught the tractate of Terumot in the school of Rabba. Rava bar Mattana met them and said to them: What novel idea can you say has been taught with regard to Terumot in the school of our Master, Rabba? They said to him: What is difficult for you? There must be some issue troubling you that has caused you to ask this question. He said to them: The following statement that we learned in the mishna in Terumot is unclear: Saplings of teruma that became ritually impure and were planted are pure such that they do not impart ritual impurity once they have been planted, but they are prohibited to be eaten as teruma. The question arises: If they do not impart ritual impurity, why is it prohibited to eat them? If their impurity has been eliminated then it should be permitted to eat them, like other ritually pure teruma.
בעי רבה בר מתנה מאביי ורב חנניה בר אבין הא דתנן פ״ט דתרומה שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסו׳ מלאכול עד [שיגום] את האוכל וכיון שטהרו [מלטמא] אמאי אסורין לאכול א״ל הכי אמר רבה אסורה לזרים כלומר תרומה הן ובקדושתן קיימי אמרו לו מאי קא משמע לן דגידולי תרומה הן תנינא גידולי תרומה תרומה וכ״ת בגידולי גידולין עסקינן ובדבר שאין זרעו כלה הא נמי תנינא דתנן גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין ואוקימנא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אשתיקו פי׳ דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אמר להו הכי א״ר ששת אסור לכהנים מאי טעמא הואיל ונפסלו בהיסח הדעת כלו׳ כיון שנטמאו הסיח דעתו מהן ונפסלו.
תנו תרומות – מס׳ תרומות.
מאי אמריתו – חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה.
שתילי תרומה – כגון שתילי כרוב וכרישין.
טהרו מלטמא – אחרים שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל.
ואסורין מלאכול – וקא ס״ד משום טומאה ולכהנים.
טהרו מלטמא – תימה לר״י דבפ׳ קמא דשבת (שבת טז:) מסקינן דהיינו טעמא דגזרו גידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן פי׳ שלא ישהה אותה לזריעה והשתא כיון דטהרו ישהה אותה לזריעה כדי לטהרה ואומר ר״י דמשום ריוח פורתא לא ישהה אותה מאחר שעדיין היא תרומה ולא נעשית חולין הקשה רבינו נסים גאון דתניא בתוספתא גידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין ומצא תירוץ בירושלמי דמסכת תרומות דהרי הן כחולין היינו להתחייב בלקט ושכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אותן אלא שאסורין לזרים והיינו דתניא עניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה וטעמא לפי שמדאורייתא אין תרומה ומעשר חייבין בלקט שכחה ופאה ולא אתי גזירה דרבנן ומפקע ליה ועוד הקשה הר״ר משה נבריי״ש דתנן במסכת בכורים (משנה בכורים ב׳:ב׳) יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר ובכורים גידולן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה משא״כ בתרומה משמע דגידולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא א״ש לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי ליה למימר ונראה דזרים דהתם היינו נכרים וכן משמע בירושלמי.
שתילי ירקות כגון כרוב וכרישין שאדם תולשן אחר שצמחו וחוזר ונוטען ונטמאו כשנתלשו לכשחזר ושתלם ונשרשו טהרו שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל ופקעה טומאתן מאחר שהושרשו וכן הדין בזרעים כגון מיני התבואות שנטמאו וזרעם מכיון שנשרשו טהורים ואין צריך לומר שהצומח מהם טהור ואף בדבר שאין זרעו כלה כגון מין אחד של בצלים רקים כששותלין אחת כופלות ומתחברות שלשה או ארבעה ביחד והראשונה קיימת וכן קצת ממיני השומים הא קודם השרשה הרי הם בטומאתם אף בדבר שזרעו כלה וכל שהושרש ופרחה טומאתו אפי׳ עשאו תרומה אח״כ מותר שהרי טהרו בזריעה והשרשה:
א כיון שדובר בדרכי השימוש בתרומה טמאה, מביאים עוד הלכות שונות בנושא זה. מסופר, אביי בר אבין ור׳ חנניא בר אבין תנו [שנו] במסכת תרומות בי [בבית מדרשו] של רבה. פגע בהו [פגש אותם] רבא בר מתנה, אמר להו [להם]: מאי אמריתו [מה אומרים אתם] מה דברי חידוש שמעתם במסכת תרומות שלומדים דבי [בבית מדרשו] של מר [אדוננו, רבה]? אמרו ליה [לו]: ומאי קשיא לך [ומה קשה לך] שוודאי שואל אתה שאלה זו ביחס לבעיה שאתה מתקשה בה, אמר להו תנן [להם שנינו במשנה] במסכת תרומות: שתילי תרומות שנטמאו ושתלן, טהורים מלטמא שכיון ששתלם בטלה טומאתם, ואסורין מלאכול בתרומה, והשאלה היא: וכי מאחר שטהורין מלטמא, אמאי [מדוע] אסורים מלאכול? שהרי הן מעתה כשאר תרומה טהורה.
After mentioning ways in which impure teruma was used, the Gemara mentions other halakhot pertaining to this issue. Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin taught the tractate of Terumot in the school of Rabba. Rava bar Mattana met them and said to them: What novel idea can you say has been taught with regard to Terumot in the school of our Master, Rabba? They said to him: What is difficult for you? There must be some issue troubling you that has caused you to ask this question. He said to them: The following statement that we learned in the mishna in Terumot is unclear: Saplings of teruma that became ritually impure and were planted are pure such that they do not impart ritual impurity once they have been planted, but they are prohibited to be eaten as teruma. The question arises: If they do not impart ritual impurity, why is it prohibited to eat them? If their impurity has been eliminated then it should be permitted to eat them, like other ritually pure teruma.
הכל
(3) אֲמַרוּ לֵיהּ הָכִי אָמַר רַבָּה מַאי אֲסוּרִין אֲסוּרִין לְזָרִים וּמַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן גִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְּרוּמָה תְּנֵינָא בגִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְּרוּמָה.
Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin said to Rava bar Mattana: This is what Rabba said in explaining this mishna: What does it mean that they are prohibited to be eaten? It means that they are prohibited to be eaten by non-priests, but a priest may eat them. Once these saplings are planted, they lose their ritual impurity but retain their status as teruma. Rava bar Mattana challenged this answer: If this is the case, what is the mishna teaching us with this statement? Is it teaching us that growths of teruma are considered teruma? It is unnecessary to teach this principle, as we already learned: Growths of teruma, i.e., produce that grows from teruma that was planted in the ground, are considered teruma. Why, then, is it necessary to teach this principle again?
Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin said to Rava bar Mattana: This is what Rabba said in explaining this mishna: What does it mean that they are prohibited to be eaten? It means that they are prohibited to be eaten by non-priests, but a priest may eat them. Once these saplings are planted, they lose their ritual impurity but retain their status as teruma. Rava bar Mattana challenged this answer: If this is the case, what is the mishna teaching us with this statement? Is it teaching us that growths of teruma are considered teruma? It is unnecessary to teach this principle, as we already learned: Growths of teruma, i.e., produce that grows from teruma that was planted in the ground, are considered teruma. Why, then, is it necessary to teach this principle again?
אסורים לזרים – דלא אמרינן פקע שם תרומה מינייהו.
ומאי קא משמע לן גידולי תרומה כתרומה – אפילו בדבר שזרעו כלה כגון חיטין או צלעות שומין תנינא.
ומאי קמ״ל גידולי תרומה תרומה תנינה גידולי תרומה תרומה – אי קשיא: היכי ניחא ליה למימר מאי קמ״ל גידולי תרומה תרומה כו׳ דמשמע דהאי דקתני ואסורין מלוכל משום טעמא דגידולי תרומה הוא ומשום הכי אסורין לזרים והא בפרק קמא דשבת מוכח דהאי דתנן גידולי תרומה תרומה הוא שאסורין אפילו לכהנים דהכי אמרינן התם אף גידולי תרומה תרומה בו ביום גזרו מאי טעמא אמר ר׳ חנינה גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל אמר רבא אי חשידי אפרושי נמי לא ליפרשו אלא אמר רבא כיון דאיפשר למיעבד כשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי ולא עברי ואפרושי מפרשי הימוני מהימני אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסור לאוכלה ובא לזורעה וגזור שתהא כשמה הראשון והויא תרומה טמאה אלמא לא אמרינן גידולי תרומה תרומה אלא לאוסרן אפילו לכהנים והשתא מפרשי׳ אמר רבא מאי אסורין אסורין לזרים. ומקשה ליה: ומאי קמ״ל גידולי תרומה תנינה אדרבה הכי הוה ליה לאקשויי והתנן גידולי תרומה תרומה והוינן בה ומסקי׳ משום תרומה טמאה ביד כהן והן אסורין אפילו לכהנים והיכי תני הכא שיתלי1 תרומה שניטמאו ושתלן טהרו מלמטמא דמשמע שהותרו לכהנים ואינן אסורין אלא לזרים. תשובה: לעולם גידולי תרומה תרומה לא משמע אלא דאסורין לזרים ולא לכהנים ואף על גב דמסיק התם גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן הכין פירושיה מאי טעמא גזור רבנן על גידולי תרומה שיהו תרומה ולא בטלו אגב קרקע ויותרו אף לזרים כדאמרינן התם גבי טבל ושביעית שבטלין אגב קרקע ומסיק משום תרומה טמאה ביד כהן שאם אתה אומר שיהו הגידולין חולין לעולם לא יבוא הכהן לשרוף חיטין של תרומה שניטמאו אלא ישהא אותם עד מרחשוון זמן הזריעה ויזרעם ודילמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה להכי גזור שיהיו תרומה שכיון שיידע הכהן שלא יותרו לזרים אף על פי שיותר לו לא טרח לזרוע ולקצור ולהוציא הוצאות כדי להרבות לו תרומה מפני שהתרומה באה לו במתנה בלי דמים. אי נמי מוצא לקנות תרומה בזול או מדומע של ישראל שהוא מוכרו לכהנים בדמי תרומה הילכך אי הוו הגידולין מותרין לזרים הוה טרח בהו אבל השתא דידע שהן תרומה לעולם לא טרח בהו לזורען שהוא צריך הוצאות מרובות לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ומימנע ושריף להו. משום הכי מקשה ליה דהאי דתני אסורין באכילה אי לזרים קאמר תנינה עד דמסיק דלא איצטריך הא אלא לאוסרן אפילו לכהנים שאף על פי שטהרו מטומאתן הני מילי שלא למנות בהן ראשון ושיני אבל באיסורן הראשון עומדין שהן אסורין אפילו לכהנים משום הסח הדעת.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן בהרבה כ״י של הבבלי. בדפוסים: ״שתילי״.
אמרו ליה [לו]: הכי [כך] אמר רבה בפירוש הדבר: מאי [מה פירוש] אסורין מלאכול — משמעו שאסורין לזרים. שמי שאינו כהן אסור לאכול אותם, לא מפני הטומאה אלא מפני קדושת תרומה שבהן שאף ששתלם לא פקעה מהן קדושתם. על תירוץ זה הקשה רבא בר מתנה: אם כן מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בהלכה זו — שגידולי תרומה תרומה שאף הגידולים יש בהם קדושת תרומה, אולם אם כן אין בכך כל חידוש, הרי תנינא [שנינו] כבר דבר זה במפורש: גידולי תרומה תרומה ומה הטעם בחזרה על הלכה ידועה?!
Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin said to Rava bar Mattana: This is what Rabba said in explaining this mishna: What does it mean that they are prohibited to be eaten? It means that they are prohibited to be eaten by non-priests, but a priest may eat them. Once these saplings are planted, they lose their ritual impurity but retain their status as teruma. Rava bar Mattana challenged this answer: If this is the case, what is the mishna teaching us with this statement? Is it teaching us that growths of teruma are considered teruma? It is unnecessary to teach this principle, as we already learned: Growths of teruma, i.e., produce that grows from teruma that was planted in the ground, are considered teruma. Why, then, is it necessary to teach this principle again?
הכל
(4) וְכִי תֵּימָא גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין וּמַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה הָא נָמֵי תְּנֵינָא גהַטֶּבֶל גִּידּוּלָיו מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אפי׳ אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה אִישְׁתִּיקוּ.
And if you say as follows: This case is referring to the growths of growths of teruma, i.e., plants that grew from the original growths of teruma, and what is it teaching us? It is teaching that an item whose seed does not disintegrate when planted in the ground maintains its teruma status. While most seeds will disintegrate, other plants, such as onions and garlic, merely continue growing when planted. In that case, this mishna would be informing us that even the growths of growths of such plants retain their teruma status. However, we already learned that as well. As the mishna states: With regard to untithed produce [tevel], its growths, the produce that grows from it, are permitted in the case of items whose seed disintegrates; however, in the case of items where the seed does not disintegrate, it is prohibited to eat even the growths of growths unless they are tithed. There would be no need for the mishna to teach us this halakha a second time. They were silent and did not have an answer to this question.
And if you say as follows: This case is referring to the growths of growths of teruma, i.e., plants that grew from the original growths of teruma, and what is it teaching us? It is teaching that an item whose seed does not disintegrate when planted in the ground maintains its teruma status. While most seeds will disintegrate, other plants, such as onions and garlic, merely continue growing when planted. In that case, this mishna would be informing us that even the growths of growths of such plants retain their teruma status. However, we already learned that as well. As the mishna states: With regard to untithed produce [tevel], its growths, the produce that grows from it, are permitted in the case of items whose seed disintegrates; however, in the case of items where the seed does not disintegrate, it is prohibited to eat even the growths of growths unless they are tithed. There would be no need for the mishna to teach us this halakha a second time. They were silent and did not have an answer to this question.
וכי תימא – האי אסורין מלאכול בדבר שאין זרעו כלה קאמר כגון בצלים דקים שקורין ציבו״ש וכששותלים אחת אחת לבדה הן נוספות ומתחברות ששה וד׳ יחד והיינו גידולי גידולין אותן הנוספות עליהן שלא היו תרומה מעולם וגידולין עצמן כגון שתילי כרוב שהולכים ומרחיבין העלין הראשונים ובדים החדשים העולין בקלח הוו גידולי גידולים.
הטבל גידוליו מותרין – אע״פ שנתמרח בכרי והוקבע למעשר וחל עליו שם טבל וזרעו ולא הפריש מעשרותיו תחלה וצמח ונגמר וקצרו מותר לאכילת עראי עד שימרח בכרי ואף על גב דגידולי תרומה תרומה מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד את הכהנים אבל גידולי טבל חולין הן והרי הן כשקוצרן כשאר תבואה ואוכל מהן עראי עד שימרחם.
גידולי גידולין – פירש ריב״א דגידולים היינו גידולי ראשון מן הזרע ואח״כ חזר ונטע אותן גידולים זהו גידולי גידולין ומביא ראיה מירושלמי דמסיק התם אגידולי גידולין משיעשו שני גורנות דהיינו בכה״ג שנזרע ונלקט שתי פעמים ולפ״ה הכל הוי גידול ראשון ומה שפ״ה דשומין הוי דבר שזרעו כלה לא משמע הכי דבמסכת תרומות תנן בפ״ט (מ״ו) איזהו דבר שאין זרעו כלה הלוף והשום והבצלים.
בא״ד גידוליהם אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים כו׳ בלאו הכי לא א״ש לישנא אף לזרים כו׳ ונראה דזרים דהתם ההיינו נכרי כו׳ עכ״ל מהרש״ל כתב בזה דברי הרמב״ם אבל אינן מענין כוונת דברי התוס׳ דהכא וע״כ אין להאריך בהם אבל הנראה כמו שהעיד על עצמו בעל התוס׳ הר״ש מקוצי*) בפי׳ המשנה פ״ט דתרומות אמתניתין דגידולי תרומה וז״ל שם הא דתנן בפרק ב׳ דבכורים דמעשר שני ובכורים גידוליהם אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים משא״כ בתרומה במס׳ פסחים לא כווננו יפה דאין ענינה לכאן ופירושה כמו שפירשנו במקומה כו׳ עכ״ל ותוכן דברי הר״ש במקומה במס׳ בכורים בשם הירושלמי לתרץ אלו הקושיות דאף לזרים ולבהמה לא קאי אאיסורא דקאמר ת״ק אלא אהתירא דקתני התם ר״ש מתיר ומשום בכורים נקט זרים ודקתני משא״כ בתרומה פירש הר״ש שם דלאו לענין גידולין קאמר אלא לענין גידולי גידוליהן ולענין שאוסר בכל שהו דמשכחת [בבכורים] שאוסרת בכל שהוא כגון שנתערב בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא כו׳ ע״ש באורך ושכתב שם דהכא בפסחים לא נתכוון יפה דהיינו ממה שפי׳ כאן לתרץ הקושיות דזרים היינו נכרי ור״ל דאע״ג דשנינו במס׳ טהרות דגידולי תרומה אסורין מלאכול דהיינו לישראל משום כדי שלא ישהה אותה כהן לזריעה מיהו טהורים מלטמא דמשום ריוח פורתא דשרי לכהן לא ישהה אותה הכי נמי לזורעה כדי למוכרה גידוליה לנכרי ודאי לא ישהה אותה כיון דאסורה לישראל והשתא שפיר קאמר אף לזרים גבי מעשר שני ובכורים דזרים היינו נכרי וקאמר דאף על גב דגבי תרומה אמרינן גידוליה אסורין לישראל אבל לנכרי שרי דלא ישהה אותה הכהן משום ריוח פורתא כדי לזורעה למכרה לנכרי מכל מקום במעשר שני ובכורים גדוליהן אסור אף לנכרי ועל דברי אלו והפי׳ שכתב הר״ש כתב שם דלא נתכוין יפה אלא שהפי׳ הוא כמו שפי׳ במקומה במס׳ בכורים וכמ״ש לעיל ודו״ק:
וכי תימא [ואם תאמר] גידולי גידולין, שפה מדובר לא בגידולי התרומה עצמה אלא בגידולי גידולים — בצמחים חדשים שצמחו מתוך גידולי תרומה הראשונים, ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בדבר שאין זרעו כלה, כלומר במקרה שזרע צמח שאינו נרקב באדמה אלא רק מוסיף וגדל בה כגון בצלים או שומים, שבאלה אף גידולי גידולים אסורים. הרי הא נמי תנינא [זה גם כן שנינו במשנה]: הטבל (תבואה שהתחייבה במעשר ולא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) — גידוליו מותרין, אימתי — בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה — אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה עד שיעשרם. ואם כן אף בדין זה אין כל חידוש ואין טעם איפוא להשמיעו במשנה נוספת. אישתיקו [שתקו] ולא מצאו תשובה.
And if you say as follows: This case is referring to the growths of growths of teruma, i.e., plants that grew from the original growths of teruma, and what is it teaching us? It is teaching that an item whose seed does not disintegrate when planted in the ground maintains its teruma status. While most seeds will disintegrate, other plants, such as onions and garlic, merely continue growing when planted. In that case, this mishna would be informing us that even the growths of growths of such plants retain their teruma status. However, we already learned that as well. As the mishna states: With regard to untithed produce [tevel], its growths, the produce that grows from it, are permitted in the case of items whose seed disintegrates; however, in the case of items where the seed does not disintegrate, it is prohibited to eat even the growths of growths unless they are tithed. There would be no need for the mishna to teach us this halakha a second time. They were silent and did not have an answer to this question.
הכל
(5) א״ל אֲמַרוּ לֵיהּ מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא אֲמַר לְהוּ הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מַאי אֲסוּרִין דאֲסוּרִין לְכֹהֲנִים הוֹאִיל וְאִיפְּסִילוּ לְהוּ בְּהֶיסַּח הַדַּעַת.
They said to Rava bar Mattana: Have you heard something in this regard? He said to them: This is what Rav Sheshet said: What is the meaning of the word prohibited in this context? It means that it is prohibited for priests, since it has been disqualified for them due to the diversion of attention. Teruma and other consecrated property must be guarded, and when one fails to do so, it is treated as though it were impure. Therefore, these teruma saplings are treated as though they have become impure once the priest diverts attention from them, and they remain prohibited to him even after another generation grows from them.
They said to Rava bar Mattana: Have you heard something in this regard? He said to them: This is what Rav Sheshet said: What is the meaning of the word prohibited in this context? It means that it is prohibited for priests, since it has been disqualified for them due to the diversion of attention. Teruma and other consecrated property must be guarded, and when one fails to do so, it is treated as though it were impure. Therefore, these teruma saplings are treated as though they have become impure once the priest diverts attention from them, and they remain prohibited to him even after another generation grows from them.
בהיסח הדעת – כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך.
בגמרא אמר רב ששת מאי אסורין כו׳ הואיל ואיפסלו להו בהיסח הדעת. ופרש״י כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלים בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה כו׳ וכן נראה בכוונת התוס׳ דמשו״ה כתבו בד״ה פסול הגוף הוי תימא דלעיל אמרינן כו׳ ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ״ל והיינו דקשיא ליה נמי למהרש״א ז״ל בהא דאמרינן לקמן גבי אם זרק הורצה אמאי הורצה כיון דהיסח הדעת פסול הגוף הוי ע״ש. מיהו לולי פרש״י בזה היה נ״ל דהאי היסח הדעת דהכא לאו משום דכשנטמאו מתחילה הסיח דעתו מהם דמאי פסקא דכיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה אם כן מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא אלא הא דקאמר הכא שנפסלו בהיסח הדעת היינו כגון ששתלן ומהאי שעתא ודאי מעיקרא אסח דעתיה ולא עביד לה שימור אם כן לפ״ז אין מקום לקושיית התוספות אמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה דהא קמן שלא הסיח דעתו מהם שהרי היתה מונחת במקום המוצנע ועוד דבספק טומאה איירי התם והוא מוזהר עליה שלא יסיח דעתו מכ״ש לשורפן ולהפסידן בידים ודוקא ע״י גרמא התירו לו להניחן במקום התורפה וכמ״ש לעיל בפ״ק באריכות והעתקתי לשון הירושלמי ע״ש. ואם כן לפי זה כ״ש דאין מקום למה שדקדק מהרש״א ז״ל בהאי דאם זרק הורצה דלקמן. כך היה נראה לי לכאורה אלא דמלשון רש״י והתוספות לא משמע כן מיהו יש ליישב קצת דמ״ש רש״י דהאי כשנטמאו מתחילה כתב כן אליבא דמ״ד היסח הדעת פסול טומאה הוי משא״כ למ״ד היסח הדעת פסול הגוף הוי ומשום מעלה תקנו חכמים שלא יסיח דעתו מהם אלא לשומרן בשמירה מעולה בין בקדשים ובין בתרומה א״כ שפיר י״ל דלא שייך האי היסח הדעת אלא היכא דקים לן שהסיח דעתו ממנה כגון שלא הניחה במקום המשתמר. נמצא דלפ״ז אכתי נתיישב׳ קושיית התוס׳ וקושיית מהרש״א ז״ל ודו״ק:
אמרו ליה [לו]: מידי שמיע לך בהא [וכי דבר שמעת בענין זה] ושמא אתה יודע תירוץ לדבר? אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב ששת: מאי [מה פירוש] אסורין — אסורין לכהנים, וטעם האיסור — הואיל ואיפסילו להו [ונפסלו להם] בהיסח הדעת, שדבר של תרומה או קודש שאין שומרים אותו ומסיחים את הדעת מלשומרו נחשב כטמא. ואם כן, אף שתילי תרומה אלה, כיון שנטמאו פעם ראשונה — הסיחו דעת מהם, ולכן אף כשגדלו פסולים משום היסח הדעת.
They said to Rava bar Mattana: Have you heard something in this regard? He said to them: This is what Rav Sheshet said: What is the meaning of the word prohibited in this context? It means that it is prohibited for priests, since it has been disqualified for them due to the diversion of attention. Teruma and other consecrated property must be guarded, and when one fails to do so, it is treated as though it were impure. Therefore, these teruma saplings are treated as though they have become impure once the priest diverts attention from them, and they remain prohibited to him even after another generation grows from them.
הכל
(6) הָנִיחָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר הֶיסַּח הַדַּעַת פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי שַׁפִּיר אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר הֶיסַּח הַדַּעַת פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that a diversion of attention constitutes an inherent disqualification, it works out well. According to this opinion, a diversion of attention does not disqualify teruma due to a concern that it became impure. Instead, there is an independent rabbinic decree rendering teruma that has not been watched impure even when this teruma could not possibly have become impure. According to this opinion, one can understand why this growth may not be eaten by a priest. But according to the one who says that a diversion of attention is a disqualification due to a concern about ritual impurity, what is there to say? It is stated in the mishna that by planting these saplings they become pure, even if they were certainly ritually impure prior to being planted. If this is the case with regard to teruma that is certainly impure, all the more so should it apply to a case where there is only a chance that the teruma is ritually impure.
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that a diversion of attention constitutes an inherent disqualification, it works out well. According to this opinion, a diversion of attention does not disqualify teruma due to a concern that it became impure. Instead, there is an independent rabbinic decree rendering teruma that has not been watched impure even when this teruma could not possibly have become impure. According to this opinion, one can understand why this growth may not be eaten by a priest. But according to the one who says that a diversion of attention is a disqualification due to a concern about ritual impurity, what is there to say? It is stated in the mishna that by planting these saplings they become pure, even if they were certainly ritually impure prior to being planted. If this is the case with regard to teruma that is certainly impure, all the more so should it apply to a case where there is only a chance that the teruma is ritually impure.
ואמרי׳ הניחא למאן דאמר היסח הדעת פסול הגוף הואי כלו׳ הרי הוא כבשר חטאת שאין לו היתר לעולם אלא למאן דאמר היסח הדעת פסול טומאה הואי לא יהא הטפל חמור מן העיקר כיון ששתלן אמרת טהרו מטומאתן ולמה לא יהו מותרין מפסול (טומאה) [היסח הדעת] ונדחו גם דבריו וחזרנו לברר מחלוקת ר׳ יוחנן וריש לקיש דאיתמר היסח הדעת [ריש לקיש אמר פסול הגוף הוי] שאם יבוא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו ומותיב עליה ר׳ יוחנן מהא דתניא בסוף תמורה ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר לול קטן [היה] בין כבש למזבח למערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה וכיון שנפסל הסיח דעתו ממנו הניחא לדידי דאמינא פסול טומאה הוא משום הכי בעי עיבור צורה אלא לדידך דאמרת פסול הגוף הוא למה לי עיבוד צורה התנן זה הכלל כל שפסולו בגוף ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו כלומר כל זמן שיתכן שיאכל מניחין אותו שמא יבוא אליהו ויתירנו באכילה עד שיסריח וישנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל ויצא לשרפה קתני מיהא כל שפסולו בגופו ישרף מיד ושנינ׳ האי תנא סבר אפילו פגול שאינו מרצה לעולם והוא ודאי פסול הגוף טעון עיבור צורה דיליף עון עון מנותר.
פסול הגוף הוי – מעלה היא בקדשים שנפסלין בכך ושם פסול הוא לעצמו ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן אין שומעין לו.
שפיר – משום הכי אסורין שאין שתילתן מועלת להן להסיר שם פסול מעליהן.
אלא למ״ד – כל מה שקדשים נפסלין בהיסח הדעת אינו אלא משום חשש טומאה שמא ע״י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהן טומאה ואינו יודע.
מאי איכא למימר – הני אמאי מיפסלי משום חשש טומאה הא אפילו טומאה ודאית שבהן טיהרתם שתילתן.
פסול הגוף הוי – תימה דלעיל (דף כ:) אמרינן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרי׳ גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה.
תוס׳ ד״ה טהרו כו׳ אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ שלא לאכול חוץ לירושלים אפי׳ גידוליו ומ״ה הקשו בתוס׳ שהיה לו לומר אף לכהנים וק״ל:
בא״ד דגידולי תרומה שרי לזרים. נ״ב והכי פירושו לענין מעשר ובכורים אמרינן שגידול שלהן כמותן אבל גידולי תרומה הרי היא נעשית חולין גמורין דאי אסורים לזרים א״כ מה מעלה במעשר משא״כ בבכורים והרמב״ם פי׳ לשם דה״ק גידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה אסורין הגידולין אפי׳ בירושלים וזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ואפשר שהתוס׳ היה נראה להם דוחק לחלק ולפרש חד אמעשר וחד אבכורים ומ״ה פירשו בתחלה דקאי אמה שלמעלה מלאכול בירושלים ולפי זה קשה דהל״ל אף לכהנים ומש״ה כותבין אח״כ ונראה דזרים דכתב הוא עכו״ם וקאי שפיר אף אמעשר וכפי׳ הרמב״ם ולפי זה לא יהיה קשה לישנא דאף וק״ל. אבל מה שכתבו התוס׳ וכן משמע בירושלמי הוא תימה שבתוס׳ רבינו שמשון מביא כל הירושלמי ולא הזכיר זה ובעבור שפירושו דחוק ע״כ לא הבאתי אותו שלמה לורי״א (עיין במהרש״א):
בד״ה פסול הגוף כו׳ במקום התורפה נראה בעיני הגלוי וההפקר:
ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מאן [מי] שאמר היסח הדעת פסול הגוף הוי [הוא], כלומר שפסול היסח הדעת אינו נובע מתוך חשש טומאה אלא הוא ענין פסול לעצמו. שגזרו שדבר קודש שלא נשמר נפסל, אף אם ברור שלא נטמא. ולשיטה זו שפיר [יפה] מדוע פסולים הגידולים, אלא לשיטת מאן [מי] שאמר היסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא] שאנו חוששים רק שמא נטמא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?! שהרי במשנה זו אמרנו שעל ידי שתילה נטהרו השתילים אפילו מטומאה ודאית, כל שכן שנטהרו מחשש טומאה שבהיסח הדעת!
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that a diversion of attention constitutes an inherent disqualification, it works out well. According to this opinion, a diversion of attention does not disqualify teruma due to a concern that it became impure. Instead, there is an independent rabbinic decree rendering teruma that has not been watched impure even when this teruma could not possibly have become impure. According to this opinion, one can understand why this growth may not be eaten by a priest. But according to the one who says that a diversion of attention is a disqualification due to a concern about ritual impurity, what is there to say? It is stated in the mishna that by planting these saplings they become pure, even if they were certainly ritually impure prior to being planted. If this is the case with regard to teruma that is certainly impure, all the more so should it apply to a case where there is only a chance that the teruma is ritually impure.
הכל
(7) דְּאִתְּמַר הֶיסַּח הַדַּעַת רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הפְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי.
Apropos the discussion of diversion of attention, the Gemara cites a dispute between amora’im with regard to this issue, as it was stated: What is the nature of the disqualification of diversion of attention? Rabbi Yoḥanan said: It is a disqualification due to a concern about ritual impurity that may have been contracted while one’s attention was diverted. And Rabbi Shimon ben Lakish said: It is an inherent disqualification.
Apropos the discussion of diversion of attention, the Gemara cites a dispute between amora’im with regard to this issue, as it was stated: What is the nature of the disqualification of diversion of attention? Rabbi Yoḥanan said: It is a disqualification due to a concern about ritual impurity that may have been contracted while one’s attention was diverted. And Rabbi Shimon ben Lakish said: It is an inherent disqualification.
ב כיון שעסקו בנושא מביאים מה דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: היסח הדעת מה מהותו? ר׳ יוחנן אמר: פסול טומאה הוי [הוא] שחוששים שמא נטמא החפץ בלא יודעין ור׳ שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי [הוא] ופסול כשלעצמו.
Apropos the discussion of diversion of attention, the Gemara cites a dispute between amora’im with regard to this issue, as it was stated: What is the nature of the disqualification of diversion of attention? Rabbi Yoḥanan said: It is a disqualification due to a concern about ritual impurity that may have been contracted while one’s attention was diverted. And Rabbi Shimon ben Lakish said: It is an inherent disqualification.
הכל
(8) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי שֶׁאִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה שׁוֹמְעִין לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי שֶׁאִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
The Gemara discusses the ramifications of this dispute: According to Rabbi Yoḥanan, who said it is a disqualification due to a concern about ritual impurity, if Elijah comes and renders it ritually pure then we will listen to him, because it was treated as impure only due to a doubt with regard to its actual status. However, according to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that it is an inherent disqualification, even if Elijah comes and renders it pure we will not listen to him. The reason for this is that Rabbi Shimon ben Lakish believes that this decree is unrelated to the question of whether the object actually became impure.
The Gemara discusses the ramifications of this dispute: According to Rabbi Yoḥanan, who said it is a disqualification due to a concern about ritual impurity, if Elijah comes and renders it ritually pure then we will listen to him, because it was treated as impure only due to a doubt with regard to its actual status. However, according to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that it is an inherent disqualification, even if Elijah comes and renders it pure we will not listen to him. The reason for this is that Rabbi Shimon ben Lakish believes that this decree is unrelated to the question of whether the object actually became impure.
היסח הדעת ר״ל שהסיח דעתו משמירת בשר הקדשים פוסל בקדשים מתורת ספק טומאה ומ״מ כל שפיסולו בהיסח הדעת אינו פסול הגוף לגמרי עד שאפי׳ יתברר שלא נטמא ישרף כדין קדשים שנטמאו אלא ספק טומאה הוא וכל שנתברר שלא נטמא טהור מעתה כל שנפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק טומאה אין שורפין אותן מיד שמא טהורים הם ויש עבירה בשריפתם אלא ממתינין עד שתעובר צורתו ר״ל שישהנו עד שיעשה נותר וישתנה מראיתו שיהא טעון שריפה בודאי וגומא קטנה חלולה היתה בבנין הרצפה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שפיסולן מספק עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מפני שבקרן מערבית דרומית היתה נעשית הא כל שפיסולו בודאי ישרף מיד בד״א בשפיסולו בגוף הבשר אבל אם היה הפסול בדם כגון שנטמא הדם או שמחמת הדם כגון שנשפך אין שורפין אותו עד שתעובר צורתו וכל שכן אם היה הפסול בבעלים כגון שנטמאו בעלים והפסח נשחט ואין מי שיאכלנו:
ומבארים משהו מתוצאות המחלוקת העקרונית הזו: ר׳ יוחנן אמר: פסול טומאה הוי [הוא] שאם יבא אליהו ויטהרנה שיאמר בבירור שבחפץ זה לא נגעה טומאה — שומעין לו ומטהרים, שהרי לא פסלנו אלא מתוך חוסר ידיעת העובדות. ואילו ר׳ שמעון בן לקיש אומר: פסול הגוף הוי [הוא], שאם יבא אליהו ויטהרנה — אין שומעין לו, שכן אין הדבר תלוי בשאלה האם נטמא או לא.
The Gemara discusses the ramifications of this dispute: According to Rabbi Yoḥanan, who said it is a disqualification due to a concern about ritual impurity, if Elijah comes and renders it ritually pure then we will listen to him, because it was treated as impure only due to a doubt with regard to its actual status. However, according to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that it is an inherent disqualification, even if Elijah comes and renders it pure we will not listen to him. The reason for this is that Rabbi Shimon ben Lakish believes that this decree is unrelated to the question of whether the object actually became impure.
הכל
(9) אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לרשב״ל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר ולוּל קָטָן הָיָה בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ שֶׁשָּׁם הָיוּ זוֹרְקִין פְּסוּלֵי חַטַּאת הָעוֹף וּתְעוּבַּר צוּרָתָן וְיוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי מִשּׁוּם הָכִי בָּעֵי עִיבּוּר צוּרָה שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פְּסוּל הַגּוּף לְמָה לִי עִיבּוּר צוּרָה וְהָתְנַן זֶה הַכְּלָל
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish based on what is taught in the Tosefta: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: There was a small gap between the ramp and the altar on the western side of the ramp, where they would throw disqualified birds that had been designated as sin-offerings. If birds became disqualified for any reason, such as a diversion of attention, they were left there until their form decayed, i.e., until the next morning, at which point they would be definitively disqualified due to remaining in the Temple overnight and could be taken out to the place designated for burning. Granted, if you say that a diversion of attention is a disqualification due to a concern for ritual impurity, for this reason it requires decay of form to ensure that the bird is certainly disqualified. Currently the bird is disqualified only due to uncertainty, and Elijah may come and render it ritually pure. However, if you say that it is an inherent disqualification, then why do I need to leave it until it has decay of form? It should be definitively disqualified once there has been a diversion of attention. But didn’t we learn in the mishna that this is the principle:
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish based on what is taught in the Tosefta: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: There was a small gap between the ramp and the altar on the western side of the ramp, where they would throw disqualified birds that had been designated as sin-offerings. If birds became disqualified for any reason, such as a diversion of attention, they were left there until their form decayed, i.e., until the next morning, at which point they would be definitively disqualified due to remaining in the Temple overnight and could be taken out to the place designated for burning. Granted, if you say that a diversion of attention is a disqualification due to a concern for ritual impurity, for this reason it requires decay of form to ensure that the bird is certainly disqualified. Currently the bird is disqualified only due to uncertainty, and Elijah may come and render it ritually pure. However, if you say that it is an inherent disqualification, then why do I need to leave it until it has decay of form? It should be definitively disqualified once there has been a diversion of attention. But didn’t we learn in the mishna that this is the principle:
לול קטן – כעין גומא חלולה עשויה בבנין הרצפה.
בין כבש למזבח – כלומר בקרן זוית סמוך לכבש וסמוך למזבח במקום שהם מתחברים.
במערבו של כבש – אצל שפת מערבית של כבש.
ששם זורקין פסולי חטאת העוף – לפי שהיא נעשית בקרן מערבית דרומית למטה וכשאירע פסול בה שאינו פסול הגוף ממש ואין יכול לשורפה מיד משום בזיון קדשים נותנין אותה שם.
ותעובר צורתה – היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף ועל כרחך מדבעינן העברת צורה לאו כשפיגל בה או נטמאת או יצתה או מלקה שלא כמצותה קמיירי דהא פסול מעליא הוא ולמה לן לאהדורי אפסול לינה ואין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת וא״א פסול חשש טומאה הוא איכא למימר דהאי פסול בהיסח הדעת קאמר וכיון דלא חזינן ליה דאיטמי אלא חששא בעלמא הוא בעי עיבור צורה דלא מצינן למשרפה להדיא שמא יבוא אליהו אחרי כן ויאמר טהורה היתה ונמצאת ששרפנו קדשים טהורין אלא אם שם פסול הוא לעצמו אפי׳ לא נטמא למה לי עיבור צורה.
למה לי עיבור צורה – קשה לר״י דילמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וי״ל מ״מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת הר״ר אלחנן.
בד״ה ל״ל עיבור צורה קשה לר״י כו׳ וי״ל מ״מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת כו׳ עכ״ל יש לדקדק דהא טומאה נמי מביא להיסח הדעת כדאמר לעיל גבי שתילי תרומה שנטמאו וא״כ ה״נ נימא לקמן בנטמא או בנפסל בטבול יום שמסיח דעתו שוב מן הבשר והיסח הדעת פסול הגוף הוא והדרן קושיא לדוכתיה אמאי קתני הורצה ויש ליישב כיון דההוא היסח הדעת בא מן הטומאה שפיר קאמר דהורצה על הטומאה גופה וק״ל:
בתוספות בד״ה למה לי עיבור צורה קשה לר״י דילמא האי פסול היינו בדם כו׳ עס״ה. יש לתמוה דמאי קשיא ליה לר״י מעיקרא כיון דפשטא דמילתא משמע כמו שתירץ הר׳ אלחנן דמשעה שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ולמאי דפרישית בסמוך אפשר דר״י נמי נחית לסברא זו דלמ״ד היסח הדעת פסול הגוף הוי היינו היכא דניכר שהסיח דעתו מהם כגון שהניחה במקום התורפה שיד כל אדם ושרצים ממשמשין בהם. אם כן לפ״ז הזריקה בלול לא היה מיקרי היסח הדעת כיון שהיה במקום מיוחד בעזרה ומסתמא אותו מקום מוצנע הוי שהרי מוזהר לשומרן שלא יסיח דעתו מהם כן נראה לי בכוונת ר״י אם כן לפי זה האי קושיית התוספות בדיבור הקודם לאו אליבא דר״י נינהו ודו״ק:
איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לר׳ שמעון בן לקיש ממה ששנינו בתוספתא, ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר: לול (כעין חור) קטן היה בין כבש (השיפוע שעולים בו אל המזבח) למזבח, במערבו של כבש, ששם היו זורקים פסולי חטאת העוף שנפסלו בשל חששות שונים כגון בשל היסח הדעת, כדי שתעובר צורתם, שיתקלקלו כליל בגלל שהייתם שם עד הבוקר הבא, ואז בודאי נפסלים כי הושארו (לנו) מעבר לזמן הראוי להם ודינם בשריפה מן התורה, ואז יוצאין לבית השריפה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהיסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא], משום הכי בעי [כך צריך] בעיבור צורה, שכן פסולי החטאת פסולים רק מספק, ושמא יבא אליהו ויטהרנה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] פסול הגוף הוא, אם כן למה לי עיבור צורה? דיו בטומאת היסח הדעת שהיתה בו ואינו צריך לעיבור צורה עוד, והתנן [והרי שנינו במשנה] זה הכלל:
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish based on what is taught in the Tosefta: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: There was a small gap between the ramp and the altar on the western side of the ramp, where they would throw disqualified birds that had been designated as sin-offerings. If birds became disqualified for any reason, such as a diversion of attention, they were left there until their form decayed, i.e., until the next morning, at which point they would be definitively disqualified due to remaining in the Temple overnight and could be taken out to the place designated for burning. Granted, if you say that a diversion of attention is a disqualification due to a concern for ritual impurity, for this reason it requires decay of form to ensure that the bird is certainly disqualified. Currently the bird is disqualified only due to uncertainty, and Elijah may come and render it ritually pure. However, if you say that it is an inherent disqualification, then why do I need to leave it until it has decay of form? It should be definitively disqualified once there has been a diversion of attention. But didn’t we learn in the mishna that this is the principle:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פסחים לד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים לד., ר׳ חננאל פסחים לד., הערוך על סדר הש"ס פסחים לד., רש"י פסחים לד. – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., תוספות פסחים לד., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים לד., בית הבחירה למאירי פסחים לד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים לד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים לד., מהרש"א חידושי הלכות פסחים לד., פני יהושע פסחים לד., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים לד.
Pesachim 34a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 34a, R. Chananel Pesachim 34a, Collected from HeArukh Pesachim 34a, Rashi Pesachim 34a, Tosafot Pesachim 34a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 34a, Meiri Pesachim 34a, R. Moshe Chalava Pesachim 34a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 34a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 34a, Penei Yehoshua Pesachim 34a, Steinsaltz Commentary Pesachim 34a