×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם לִכְלֵי חֶרֶס דָּמוּ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: לָא לִיטַּמּוּ מִגַּבָּן? אהוֹאִיל וְנִרְאֶה תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ.
Rav Ashi said: There was never a need to equate glass vessels and metal vessels. Actually, glass vessels are likened to earthenware vessels in every sense. And that which was difficult for you, that if so, glass vessels, like other earthenware vessels, should not become impure from contact of their outer side with a source of ritual impurity; since in glass vessels its inner side looks like its outer side, the legal status of the outer side was equated with that of the inner side, as there is no visible separation between them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אשי אמר: לעולם כלי זכוכית ככלי חרס הן, ודקא קשיא לך: אם ככלי חרס הן – לא יטמאו מגבן, דהא אין כלי חרס מטמא אלא באויר ולא מגבו, מה שאין כן {בשאר כלים}.⁠1
דגרסינן בשחיטת חולין סוף ראשון: תנו רבנן: אויר כלי חרס – טמא, וגבו – טהור. אויר כל הכלים – טהורין, וגבן – טמא.
ותוב אמרינן: וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו2 – טמא הוא. אי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחיו? הוי אומר: זה כלי חרס. וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו – טהור. הא למדת, שכלי חרס אם אינו צמיד פתיל3 – טומאה קודמת לפתחו, ואפילו באויר מגבו. ואם הוא צמיד פתיל – אינו מטמא מגבו. ושאר כל הכלים, אפילו הן צמיד פתיל ונגעה בהן טומאה מגבן – נטמאו.
ופשוטי כלי זכוכית אין מקבלין טומאה, ככלי חרס. דתנינן (משנה כלים ב׳:ג׳): זה הכלל: כל שאין לו תוך בכלי חרס - אין לו אחוריים – פי׳: אין מיטמאין מגבן באויר, שאין כלי חרס מיטמא באויר מגבו אלא מתוכו, שנאמר: אל תוכו. לפיכך מוקף צמיד פתיל טהור, מפני שאינו מטמא מגבו שהן אחוריו. אבל שאר הכלים, ואפילו כלי זכוכית – אין צמיד פתיל מציל בהן בזמן שיש לכלי זכוכית בית קיבול, מפני שמטמאין מגבן.
הכא אמר רב אשי: כלי זכוכית – ככלי חרס הן. ובסוף ע״ז אמרינן: כלי זכוכית – ככלי מתכות הן.
שנינן: לא קשיא, הכי קאמר: כלי זכוכית ככלי חרס הן, ולא מקבלי טומאה אלא אם כן יש להן תוך ככלי חרס, והוא בית קיבול. אבל פשוטיהן – טהורין. וגזרו עליהן להיות מיטמאין מגבן, הואיל וכלי זכוכית ניראת הטומאה מגבו שהוא אחוריו כאילו בתוכו הוא. אבל לעלות מידי טומאתן – כלי זכוכית ככלי מתכות הן, וצריכין טבילה במ׳ סאה. והכין קיימא לן כרב אשי דהוא בתראה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בשאר כלים״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״על״.
3. כן בכ״י וטיקן 128, וכן בראב״ן סימן נ״ו בשם ר״ח. בדפוס וילנא תוקן נוסף כאן: ״עליו״.
לעולם לכלי חרס דמו – הואיל וברייתן מן החול הלכך פשוטיהן טהורין ואין בהן טומאה [ישנה].
הואיל ונראה תוכו – מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך.
רב אשי אמר לעולם לכלי חרס דמו – הכא לית ליה לרב אשי טעמא הואיל וכי נשברו יש להם תקנה שוינהו כו׳ ומיהו לענין להצריכן טבילה כשהן חדשים אית ליה לרב אשי האי טעמא בהדיא בפרק בתרא דמסכת ע״ז (עבודה זרה עה:).
אמרו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. והמרדע בלשון רבנן מלמד הבקר בלשון מקרא.⁠א והכונה בזה שאם נשא מרדע על כתיפו והאהיל המדרע על האדם הנושאו ועל כזית מן המת, שהוא מטמא האדם הנושאו באהל, ואע״פ שאינו נוגע באותו הדברב שהוא כזית מן המת, אלא שמשתפם האויר בלבד, והוא מאמר ה׳ג כל הבא אל האהל וג׳. אבל שיעור האהל האמור הוא זה שיש ברחבו טפח, והמרדע הזה אינו אלא גזירה שאין ברחבו טפח אך יש בהקיפו טפח. [וגזרו זה שיש בהקיפו טפח] אטו זה שיש ברחבו טפח.
א. שופטים ג׳ ל״א
ב. אינו ברור מי אינו נוגע במת, המרדע או האדם.
ג. במדבר י״ט י״ד
רש״י בד״ה גללים שייש. נ״ב זהו פי׳ הרמב״ם ובכל דוכתא רגי רש״י לפרש צפיעי בקר:
רב אשי אמר: מתחילה אין צורך להשוות את כלי הזכוכית לכלי מתכת אלא לעולם נאמר כי כלי זכוכית ככלי חרס דמו [הם נחשבים], ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך שלא ליטמו [ייטמאו] מגבן כשאר כלי חרס? — הואיל ובכלי זכוכית נראה תוכו כברו (כצדו החיצוני), יש לדון את שני צידיהם כאילו היו בפנים, שהרי אין חציצה ביניהם למראית העין.
Rav Ashi said: There was never a need to equate glass vessels and metal vessels. Actually, glass vessels are likened to earthenware vessels in every sense. And that which was difficult for you, that if so, glass vessels, like other earthenware vessels, should not become impure from contact of their outer side with a source of ritual impurity; since in glass vessels its inner side looks like its outer side, the legal status of the outer side was equated with that of the inner side, as there is no visible separation between them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) ״שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תִּיקֵּן כְּתוּבָה לָאִשָּׁה וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת״ – כְּלֵי מַתָּכוֹת דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: {במדבר ל״א:כ״ב} ״אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף וְגוֹ׳⁠ ⁠״!? לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְטוּמְאָה יְשָׁנָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּשֶׁל צִיּוֹן הַמַּלְכָּה שֶׁעָשְׁתָה מִשְׁתֶּה לִבְנָהּ וְנִטְמְאוּ כׇּל כֵּלֶיהָ, וְשִׁבְּרָתַן וּנְתָנָתַן לְצוֹרֵף, וְרִיתְּכָן וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים חֲדָשִׁים, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: יַחְזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה.

We learned that Shimon ben Shataḥ instituted the formula of the marriage contract for a woman and decreed impurity upon metal vessels. The Gemara asks: Aren’t metal vessels impure by Torah law, as it is written: “But the gold, and silver, and the bronze, and the iron, and the tin, and the lead. Anything that came in fire, make it pass through fire and it will be pure, but with the water of sprinkling it will be purified and anything that did not come in fire make it pass through water” (Numbers 31:22–23)? The Gemara answers: This ordinance of Shimon ben Shataḥ with regard to the impurity of metal vessels in general was only needed with regard to previous impurity reassumed by metal vessels after they are recast. As Rav Yehuda said that Rav said: There was an incident involving Shimon ben Shataḥ’s sister, Shel Tziyyon the queen, who made a wedding feast for her son. All of her vessels became impure, and she broke them and gave them to the smith, and he welded the broken vessels together and made new vessels. And the Sages said: What she did was ineffective, as all the vessels will reassume their previous impurity.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה – מפורש במסכת כתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים, בסופו: עד שבא שמעון בן שטח {ותיקן שיהא כותב}⁠1 כל נכסיו אחראין לכתובתיך.
וגזר טומאה {על כלי מתכות}2 ואסיק׳: טומאה ישנה, כגון שנטמאו כלי זכוכית ועמד ושיברן, כדקיימא לן: נשברו – טהרו, וריתכן ועשאן מיד כלים – גזרו עליהן לחזור לטומאתן הישנה.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה תמצא דבריו מבוארין במס׳ כתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף פב) תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכו׳ עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב כל נכסאי אחראין לכתובתיך ועיקר זאת הברייתא בתוספ׳ כתובות בראש פרק י״ב והוא אחרון המסכת:
ערך רתך
רתךא(שבת נב:) וטובלין במקומן. גמרא. אמאי והא איכא חציצה? ופירק רבי אמי: כשריתכן – פירוש: ריתכן באור, ובעודם השירין כמו גחלים לוחשות הטבילן, והמים באין אליהן מכל צד וליכא חציצה. ואמרינן1 האי פירוקא דרבי אמי דלא כרבי יצחק נפחא היא, דאי אליבא דרבי יצחק נפחא טבעת של בהמה יורד לקבל טומאה אפילו אם יחשב עליה להיות טבעת של אדם, וטבעת של אדם אינה עולה מידי טומאה להיבטל מעליה תורת כלי אלא בשינוי מעשה, כדתנן כל הכלים יורדין וכו׳. ואי כשריתכן, הנה עשה מעשה בהן ונסתלקה תורת כלי מעליהן, ואין צריכין לא הזאה ולא טבילה. כי בענן לסלק תורת כלי מעליה, מעשה לקלקל כגון שבירה וכיוצא בה. אבל ריתוך שהיא תיקון וחיזוק לכלי מתכות אינו מעשה לטהר ולא לבטל הטומאה מעל הטבעת. פ״א ריתכן באור והשיר קליפתן ונידקדקו ואחר כך הטבילן והמים באין אליהן מכל צד וליכא חציצה. ולפי זה הפירוש אפילו לאחר שמצטנן יכול להטבילו. בפרק א׳ בשבת (שבת טז:) בגמ׳ י״ח דברים2 נטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשאן כלים מיד – פי׳ ריתכן זה כמו התיכן וכן הא דגרסינן בע״ז3 בפרק ר׳ ישמעאל בגמרא (עבודה זרה נב.) עבודה זרה שלנכרי בעי רב המנונא ריתך כלי לעבודה זרה מהו – פי׳ שיברו והיתכו4 ועשאו כלי לכתחילה:
ערך עב
עבב(שבת טז) (אהלות פרק טז) כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע (סוכה מח:) אחד מעובה ואחד דק פי׳ ספל אחד קילוחו עבה שמוציא הרבה ואחד דק שמוציא מעט מעט (חולין מט.) מאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות (כלים פרק ט) עב כסות ותכריך כסות מדרס עב ארגמן ותכריך ארגמן פי׳ לבד שעושין ממנו כסות והוא עב כסות פי׳ עב ארגמן לבד חשוב צבוע ארגמן תכריך כסות בגד עב ואין ראוי לעשותו מלבוש ועושה ממנו בגד שלא כמנהג העולם (כלים פכ״ח) העבים הרכים אין בהם משום ג׳ על ג׳ תוספתא אלו הן העבים כגון הסגוסים והלבדים הרכים הברסין הברדסין והפומלאות של ראש (א״ב פי׳ פילימא בלשון יוני כובע של ראש עשוי מצמר שוע וכן נראה לי הגרסא ולא פומלאות) (מועד קטן יג) רבי יהודה אמר אף מעבים רבי חייא ורבי אסי ח״א מחפין אקלושי מעבין אסמכי וכו׳:
ערך רצף
רצףג(יומא יט:) עמד והפג אחת על הרצפה (שקלים פרק ו) מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה את הרצפה משונה (בריש תמיד) הגיע לרצפה והפך פניו לצפון (מגילה כב:) רצפה של אבנים הואי וכדתניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים שבמקדש וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תור׳ אלא רצפה של אבנים ואמר עולא לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ולמה נקרא שמה רצפה שהיה עשוי קרקע העזרה מאבני שיש חשובים קטנים מגוונים הרבה והיו רצופין ונראין כאחד (בפרק אחרון דאהלות) הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן פי׳ שוטח שם אבני שיש כדכתי׳ ואת הים הוריד מעל הבקר הנתשת אשר תחתיה ויתן אותו על מרצפת אבנים ואומר נגד העשרים אשר לחצר הפנימי ונגד רצפה בכל הבגדים (נגעים פי״א) שתי אם הוה רצוף מטמא פי׳ לאלתר כשמסיך המסכת מאספו ומגלגלו על מנור אורגי׳ (נדה מג) דאשתכח מאכולת רצופה אימור שמש רצפה פי׳ דחקה (בבא בתרא לז) אכלן רצופין אין לו חזקה מכרן רצופין אין לו קרקע פי׳ קרובין בטועין זה בצד זה בלי הפרש בינתים כלו׳ מעורבין זה לזה (שבת טז) איכא ביניייהו דרצפינהו מרצף פי׳ כגון שפוד שנרצף ששוקע כתלי הכלי בתוכו ונעשה כאלו נשברו כתליו לאביי דחייש שמא יקבנו בכדי טהרתו אע״ג דרצפיה חייש ועדיין טומא׳ ישנה עליו לרבא פרחה טומאתו דהא רצוף ולאו כלי הוא פ״א דרצפינהו מירצף ששיברו מהכל למאן דאמר שלא יקבנו בכדי טהרתו ליכא למחן דאמר שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה איכא דרצפינהו כמו מאכולת רצופה (זבחים צה.) פותחו והא כלי אמר רחמנא ולא כלי הוא דרציף ליה מירצף (בראשית רבה פ״ז) רצוף רצפך דהיא טבא באולפנא כלומר רבוע לך ושטח עצמך כארץ:
ערך שלחן
שלחןד(כתובות פ:) וכן לא יאמר לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן פי׳ המעות שעל השלחן שמסעסק בהן השולחני ועצה טובה קמ״ל דלא לימא לה הכי שמא יגנבו או יאבדו היכא דמייחד לה פי׳ אחר לא מייחד לה כלים שמשתמש בהן על השלחן (כתובות פב:) תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה פי׳ בלא אחריות היו מזקינין לא היו מוציאין נשים התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה כשהיה כועס עליה היתה קלה בעיניו להוציאה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות קלתות של כסף ושצ זהב וזה ששנינו לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן ומסייע לפי׳ שני עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ואחר שנושא ונותן בכל נכסיו ואינו מיחד לה כתובתה קשה בעיניו לפרוע לה ואינה קלה להוציאה והיינו דגרסינן (שבת טז) שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה פי׳ אחר של רבינו חננאל ז״ל ולא סבירא לן אמר רב יהודה בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים פי׳ שהיו נותנין לה כתובה קודם שתכנס לחופה ולפיכך לא היו הנשים נושאות אותן ומסתייע הדין פי׳ מדקאמר לקמן לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת על השלחן אלא כל נכסי אחראין לכתובתיך (ירושלמי) שמעון בן שטח התקין שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו (קידושין ס) הראה על השלחן אינה מקודשת פי׳ על השלחן של שולחני והוא המוכר מטבעות ולפי שהשלחן לפניו תמיד ומוכר וקונה על השולחן לפיכך נקרא שולחני:
א. [שמעלצען, צוזאממען לייטען.]
ב. [דיקע.]
ג. [געפלאסטערטער באדען. דורך אנאנדער.]
ד. [וועקסעל טיש.]
1. בכ״י לונדון: ״ואמ׳⁠ ⁠״. בכ״י וינה: ״ואמרי׳⁠ ⁠״. בדפוס רומא: ״ואמר׳⁠ ⁠״. בדפוסים מאוחרים: ״ואמר רב״.
2. כן בכ״י וינה. בכ״י לונדון: ״בשבת״.
3. כן בכ״י וינה. בכ״י לונדון: ״בפר׳ ע״ז״.
4. כן בכ״י לונדון. בדפוס רומא: ״והתיכו״.
בשל ציון – בימי שמעון בן שטח היתה.
כל כליה – במת שהיתה צריכה להמתין הזאת שלישי ושביעי לפיכך שברתן למהר טהרתן לבו ביום.
וריתכן – שולד״י בלעז שמחבר כסף במקום שבר.
דאמר רב יהודה מעשה בשל ציון המלכה – ומייתי ראיה דבימי שמעון בן שטח גזרו טומאה על כלי מתכות דיחזרו לטומאתן ישנה דהוא היה בימי של ציון המלכה כדאיתא בפרק ג׳ דתענית (תענית כג:) דאמר מעשה בימי ר״ש בן שטח ושל ציון המלכה שהיו גשמים יורדים מע״ש לע״ש וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו כי שמעון בן שטח תיקן את נוסח הכתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות. ותמהים: כלי מתכות הלא דאורייתא נינהו [מן התורה הם] מיטמאים! דכתיב כן נאמר]: ״אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נידה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים״ (במדבר לא, כב–כג)! ומשיבים: לא נצרכה תקנה זו של שמעון בן שטח לטומאת מתכת בכלל, כי אם לטומאה ישנה החוזרת על כלי מתכת. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון המלכה, שהיתה אחותו של שמעון בן שטח, שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה, ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים. ואמרו חכמים: יחזרו כל הכלים לטומאתן הישנה.
We learned that Shimon ben Shataḥ instituted the formula of the marriage contract for a woman and decreed impurity upon metal vessels. The Gemara asks: Aren’t metal vessels impure by Torah law, as it is written: “But the gold, and silver, and the bronze, and the iron, and the tin, and the lead. Anything that came in fire, make it pass through fire and it will be pure, but with the water of sprinkling it will be purified and anything that did not come in fire make it pass through water” (Numbers 31:22–23)? The Gemara answers: This ordinance of Shimon ben Shataḥ with regard to the impurity of metal vessels in general was only needed with regard to previous impurity reassumed by metal vessels after they are recast. As Rav Yehuda said that Rav said: There was an incident involving Shimon ben Shataḥ’s sister, Shel Tziyyon the queen, who made a wedding feast for her son. All of her vessels became impure, and she broke them and gave them to the smith, and he welded the broken vessels together and made new vessels. And the Sages said: What she did was ineffective, as all the vessels will reassume their previous impurity.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מ״טמַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם גֶּדֶר מֵי חַטָּאת נָגְעוּ בָּהּ.

With regard to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the reason that they imposed a decree of previous impurity on metal vessels? The Gemara answers: Due to a fence constructed to maintain the integrity of the water of a purification offering, the Sages touched upon it. In order to purify a vessel that came into contact with a corpse, one is required to have the water of a purification offering sprinkled on the vessel on the third day and the seventh day after it became impure, as it is written: “He should be purified with it on the third day and on the seventh day he will become pure, and if he is not purified with it on the third day and on the seventh day he will not become pure” (Numbers 19:20). This involves a significant inconvenience. If people will prefer to break or damage impure metal vessels in order to purify them more easily, the use of water of a purification offering will become obsolete. As a result, the Sages decreed that metal vessels will remain impure until they undergo the purification process.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גדר מי חטאת – נמצאו מי חטאת בטלים שאין לך אדם ממתין ז׳ ימים אלא שוברן ותשתכח תורת מי חטאת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעיקר הדבר שואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו בהם חכמים טומאה? ומשיבים: משום גדר מי חטאת נגעו בה. כי, כדי להטהר מטומאת מת יש צורך להזות מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי לטהרו (״הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר״. במדבר יט, ב) ודבר זה טרחה יתירה הוא, ולפיכך יבואו אנשים לשבור או לפגום את כלי המתכת שנטמאו, כדי לטהרם בדרך קלה יותר, ועל ידי כך יתבטל השימוש במי חטאת. ומשום כך גזרו חכמים שלעולם כלי מתכת טמאים עד שייטהרו כדינם.
With regard to the essence of the matter, the Gemara asks: What is the reason that they imposed a decree of previous impurity on metal vessels? The Gemara answers: Due to a fence constructed to maintain the integrity of the water of a purification offering, the Sages touched upon it. In order to purify a vessel that came into contact with a corpse, one is required to have the water of a purification offering sprinkled on the vessel on the third day and the seventh day after it became impure, as it is written: “He should be purified with it on the third day and on the seventh day he will become pure, and if he is not purified with it on the third day and on the seventh day he will not become pure” (Numbers 19:20). This involves a significant inconvenience. If people will prefer to break or damage impure metal vessels in order to purify them more easily, the use of water of a purification offering will become obsolete. As a result, the Sages decreed that metal vessels will remain impure until they undergo the purification process.
רש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: לֹא לְכׇל הַטּוּמְאוֹת אָמְרוּ, אֶלָּא לְטוּמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד אָמְרוּ, שַׁפִּיר.

The Gemara asks: Granted, according to the one who said that they did not say the decree of previous impurity on metal vessels with regard to all forms of impurity; rather, they only said the decree with regard to the impurity caused by contact with a corpse, it works out well. In the case of impurity caused by contact with a corpse, the Sages issued this decree because its purification process is demanding. It requires immersion and sprinkling of the water of a purification offering on the third and the seventh days. However, with regard to other forms of impurity, whose purification is accomplished by means of immersion alone, a person will not break a vessel in order to avoid immersion. Consequently, there is no need to institute a decree in those cases.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא לכל טומאה גזרו זו גזירה, אלא לטומאת מת בלבד. ומאי טעמא? אמר עולא: משום גדר מי חטאת – פי׳: דאי מטהרת להן – אתי לאוקולי במי נדה.
למ״ד כו׳ – לא ידענא היכא.
אמרו – שיחזרו.
הניחא למ״ד דלא לכל הטומאות אמרו – רשב״ג סבירא ליה הכי (בתוספתא) דכלים (פי״א) גבי ההוא דמייתי לעיל (כלי עץ וכלי עור כו׳) ופליג את״ק דאמר סתמא יחזרו לטומאתן ישנה וטעמא משום דטומאת מת היא זמן מרובה וישבר ולא ירצה להמתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הניחא למ״ד לא לכל הטמאות אלא לטומאת מת – פלוגתא דרשב״ג ורבנן הוא בסיפא דהך מתני׳ גופא, והוא במסכת כלים בר״פ י״א,⁠א דתנן כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו, חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה. רשבג״א לא לכל טומאה אלא לטומאת נפש. ודאמרי׳ נמיב הניחא למ״ד כלי טמא חושב משקין פלוגתא דר״מ ור׳ יוסי הוא, בתוספתא דמסכת מכשיריןג דתניא עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתנין והצפין בכי יותן, נטלה לשפכה בש״א בכי יותן ובה״א אינן בכי יותן במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהן בכי יותן דברי ר׳ מאיר, ר׳ יוסי אומר אחת טמאה וא׳ טהורה בש״א בכי יותן ובה״א אינן בכי יותן.⁠ד
א. מ״א, ועי׳ תוס׳ ד״ה הניחא ורשב״א.
ב. עי׳ לקמן יז, סע״א ותוס׳ שם.
ג. פ״ב ה״ב.
ד. בכי״מ דיבור זה מאוחר לאחר הדיבור ד״ה המניח.
הא דאמרינן: הא ניחא למ״ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת מת בלבד. פלוגתא היא דרשב״ג ורבנן (וסיפא) [בסיפא] דהך מתני׳ גופא היא במסכת כלים (פי״א מ״א), דתנן התם כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו, חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה, רשב״ג אומר לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת נפש.
והא דאמרינן נמי (שבת יז.): הניחא למ״ד כלי טמא חושב משקה. פלוגתא היא דר״מ ור׳ יוסי בתוספתא דמסכת מכשירין (פ״ב, ה״ב), דתניא התם עריבה שירד דלף לתוכה המים הניתזין והצפין בכי יותן, נטלה לשפכה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן, במה דברים אמורים בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהם בכי יותן דברי ר״מ, ר׳ יוסי אומר אחת טהורה ואחת טמאה בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים אינן בכי יותן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה למ״ד ל״י היכא. עיין ברכות דף כה ע״ב ברש״י ד״ה מאן שמעת ליה כו׳ וש״נ:
שואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שטומאה ישנה בכלי מתכות לא לכל הטומאות אמרו, אלא לטומאת המת בלבד אמרו לגזור שיחזרו לטומאתם הישנה, ולדעתו, שפיר [יפה] טעם זה, שיש לומר שרק בה גזרו כיון שטהרתה קשה, שהרי צריך לשם כך טבילה והזייה שלישי ושביעי, אבל בטומאות אחרות שלטהרתן די בטבילה בלבד, לא יבוא אדם לשבור את הכלי כדי להמנע מטרחת הטבילה ולכך אין לגזור בהן.
The Gemara asks: Granted, according to the one who said that they did not say the decree of previous impurity on metal vessels with regard to all forms of impurity; rather, they only said the decree with regard to the impurity caused by contact with a corpse, it works out well. In the case of impurity caused by contact with a corpse, the Sages issued this decree because its purification process is demanding. It requires immersion and sprinkling of the water of a purification offering on the third and the seventh days. However, with regard to other forms of impurity, whose purification is accomplished by means of immersion alone, a person will not break a vessel in order to avoid immersion. Consequently, there is no need to institute a decree in those cases.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: לְכׇל הַטּוּמְאוֹת אָמְרוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר אַבָּיֵי: גְּזֵירָה שֶׁמָּא לֹא יִקֳּבֶנּוּ בִּכְדֵי טׇהֳרָתוֹ.

However, according to the one who said that they said the decree of previous impurity in metal vessels with regard to all forms of impurity, which includes those forms of impurity that do not require sprinkling of the water of a purification offering for their purification, what is there to say as a rationale for the decree? Abaye said: Shimon ben Shataḥ instituted a decree due to the concern that perhaps he would not perforate that vessel with a hole large enough to render it ritually pure. To purify a vessel by breaking it, one must make a hole large enough to ensure that the vessel will no longer be able to hold the contents that it was designed to hold. Abaye explained that Shimon ben Shataḥ’s concern was that one who values the vessel will not break it sufficiently to render it ritually pure.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: ולמאן דאמר: לכל הטומאות חוזרין לטומאתן ישנה, ושבירתן כי האי גוונא לא טיהרתן, מאי טעמא?
אמר אביי: גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו – כדתנן (משנה כלים י״ד:א׳): כלי מתכות, כמה שיעורן? הדלי – למלאות1 בו כו׳.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״למאות״.
בכדי טהרתו – כמוציא רמון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] כי לכל הטומאות אמרו גזירת טומאה ישנה, ואף לאלו שאין צורך בהזיית מי חטאת לטהרתם, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר] בטעם הדבר? אמר אביי: גזירה גזר שמעון בן שטח שמא לא יקבנו לאותו כלי כדי לטהרו בכדי שיעור טהרתו. שהרי כדי ייטהר הכלי מטומאתו בדרך של שבירה, צריך שיווצר בו נקב בשיעור שלא יוכל להחזיק את הדברים אותם הוא אמור להחזיק, ומאחר שהוא חס על הכלי לא ישברנו דיו, ולא יטהר הכלי.
However, according to the one who said that they said the decree of previous impurity in metal vessels with regard to all forms of impurity, which includes those forms of impurity that do not require sprinkling of the water of a purification offering for their purification, what is there to say as a rationale for the decree? Abaye said: Shimon ben Shataḥ instituted a decree due to the concern that perhaps he would not perforate that vessel with a hole large enough to render it ritually pure. To purify a vessel by breaking it, one must make a hole large enough to ensure that the vessel will no longer be able to hold the contents that it was designed to hold. Abaye explained that Shimon ben Shataḥ’s concern was that one who values the vessel will not break it sufficiently to render it ritually pure.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רָבָא אָמַר: בגְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה לָהּ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? א״באִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַצְפִינְהוּ מִרְצָף.:

Rava said: It is a decree lest they say that immersion on the same day is sufficient for this vessel to be purified. People will be unaware of the manner in which the metal vessel became pure, and they will assume that its purity was achieved by means of immersion and not by means of breaking. That will lead them to the conclusion that any vessel becomes pure immediately upon immersion, and there is no need to wait for sunset, contrary to Torah law. Therefore, the Sages decreed that repaired vessels retain previous impurity. The Gemara asks: What is the practical difference between the reasons of Abaye and Rava? The Gemara answers: The difference between them is found in a case where he broke the vessel completely. If there was concern that perhaps he will not perforate it sufficiently, there is no longer room for concern. However, if there was concern lest people say that immersion is effective on that day, there remains room for concern.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר: גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה – פי׳: הרואה כי שיברו ותיקנו ונטהר מידי כך, יטבילהו וישתמש בו מיד בלא הערב שמש. יאמרו: שבירתן מטהרתן, וטבילתן מטהרתן: מה שבירתו אינה צריכה הערב שמש – אף טבילתו אינה צריכה הערב שמש.
מכדי אביי ורבא סברי תרוייהו: יחזרו לטומאתן ישנה. מאי ביניהן? איכא בינייהו דרצפונהי מירצף – פירוש: כגון שפוד שנרצף, שיקע כותלי הכלי בתוכן ונעשה כאילו נשברו כתליו. לאביי דחייש שמא לא יקבנו בכדי טהרתו, אף על גב דרצפה – חייש, ועדיין טומאתו ישנה עליו. לרבא – פרחה טומאתו, דהא רציף ולא כלי הוא.
בת יומא – בלא הערב שמש שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום ואינו יודע שנשברו סובר שהטבילום.
עולה – מועלת.
דרצפינהו מרצף – הריקן ושברן כולן כמו מאכולת רצופה שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו כו׳ ליכא דהא מינכר עשייה שנתחדש כולו וזה נראה בעיני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא איכא בינייהו דרצפינהו כו׳ ול״ל דאיכא בינייהו כלי שהעריב שמשו ולא הטבילו דליכא למיגזר ביה שמא יאמר טבילה בת יומא כו׳ דיחזרו לטומאה ישנה משמע דבעי נמי טבילה והיינו משום דלא תיהוי כחוכא וטלולא לטהרו בהערב שמש בלא טבילה וק״ל:
גמ׳ איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. עי׳ במתני׳ דכלים פי״א מ״ג ובתוי״ט שם ד״ה ריב״נ:
רבא אמר: גזירה היא שמא יאמרו שטבילה בת יומא [יום], עולה לה, לכלי זה כדי לטהרה. שלא ידעו אנשים כיצד נטהר כלי המתכת, ויחשבו שטהרתו היתה לא על ידי שבירה כי אם על ידי טבילה, ויבואו לחשוב שכל כלי שנטבל נטהר על ידי טבילה בו ביום, עוד לפני הערב השמש שלא כדין התורה. ומשום כך גזר עליו טומאה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], בין נמוקי אביי ורבא? ומשיבים: איכא בינייהו דרצפינהו מרצף [יש ביניהם, הבדל זה, ששבר את הכלי שבירה גמורה]. שמצד החשש לענין שמא לא יקבנו כראוי אין לחשוש עוד, ואולם לגזירה שמא יאמרו שטבילה עולה בו ביום עדיין יש לחשוש.
Rava said: It is a decree lest they say that immersion on the same day is sufficient for this vessel to be purified. People will be unaware of the manner in which the metal vessel became pure, and they will assume that its purity was achieved by means of immersion and not by means of breaking. That will lead them to the conclusion that any vessel becomes pure immediately upon immersion, and there is no need to wait for sunset, contrary to Torah law. Therefore, the Sages decreed that repaired vessels retain previous impurity. The Gemara asks: What is the practical difference between the reasons of Abaye and Rava? The Gemara answers: The difference between them is found in a case where he broke the vessel completely. If there was concern that perhaps he will not perforate it sufficiently, there is no longer room for concern. However, if there was concern lest people say that immersion is effective on that day, there remains room for concern.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאִידַּךְ מַאי הִיא? דִּתְנַן: ג״הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּינּוֹר לְקַבֵּל בָּהֶן מֵי גְּשָׁמִים, אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים, וַאֲפִילּוּ כְּלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה וּכְלֵי גְלָלִים – פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, דִּבְרֵי ב״שבֵּית שַׁמַּאי; וב״הוּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין בַּשּׁוֹכֵחַ. אָמַר ר׳רַבִּי מֵאִיר: נִמְנוּ וְרַבּוּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי עַל ב״הבֵּית הִלֵּל. וּמוֹדִים ב״שבֵּית שַׁמַּאי בַּשּׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עֲדַיִין מַחֲלוֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת.״

To this point, several, but not all, of the eighteen decrees were enumerated. The Gemara asks: And what is the other decree? The Gemara answers: As we learned in a mishna in tractate Mikvaot: One who places vessels under the drain pipe in order to collect rainwater, the water collected in the vessels is considered drawn water. This is true both in the case of large vessels which, due to their size, do not become impure, and in the case of small vessels. And even if they were stone vessels and earth vessels and dung vessels, made from dry cattle dung, which are not considered vessels in terms of ritual impurity and do not become impure at all, this ruling applies. The water in the vessels is considered drawn water in all respects. If it leaked from those vessels and flowed into a ritual bath that had not yet reached its full measure, forty se’a, and filled it, the water invalidates the ritual bath. The Gemara adds that this halakha applies both in a case where one places the vessels beneath the drainpipe with premeditated intent to collect the water flowing through it as well as in a case where one forgets the vessels there and they are filled unintentionally; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel deem the ritual bath pure, i.e., fit to complete the full measure of the ritual bath, in a case where one forgets the vessels. Rabbi Meir said: They were counted in the attic of Ḥananya ben Ḥizkiya and Beit Shammai outnumbered Beit Hillel. And Rabbi Meir said that Beit Shammai agree with Beit Hillel that in a case where one forgets vessels in the courtyard and they fill with rainwater, the water is pure. Rabbi Yosei said: The dispute still remains in place, and Beit Shammai did not agree with Beit Hillel at all.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המניח כליו תחת הצינור – כולה פשוטה היא.
תחת הצינור – שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאיבה.
ואחד כלים קטנים – דלא תימא לא חשיבי.
ואפילו כלי גללים – שאינם קרויין כלים לענין קבלת טומאה הוו כלים לענין שאיבה.
גללים – שייש.
כלי אדמה – דלאו ע״י גיבול הוא ככלי נתר וכלי חרס.
מטהרין – דשוכח לא חשיבה שאיבה הואיל ולא לכך נתכוון.
בחצר – שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור דבמניח תחת הצינור וכשהניחן בשעת קישור עבים ואח״כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במונח בחצר ואפי׳ בשעת קישור ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הלכך בטלה.
במקומה עומדת – במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי בית הלל דלא חזרו בהן.
אחד כלים גדולים – שמרוב גודלן אינן מקבלים טומאה כגון כלי עץ שהן יתרים על ארבעים סאה שאינן מיטלטלים מלא וריקן אפ״ה מיקרי שאיבה ואחד כלים קטנים כדתנן במס׳ כלים (פ״ב מ״ב) ומייתי לה בפ׳ אלו טריפות (ח לין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודפנותיהם יושבין שלא מסומכים שעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג אבל בציר מהכי טהורים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המניח כלים תחת הצנור – פירש המורה: שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל. ומוכיח מדבריו שהוא סובר שכל צנור שבעולם אף על פי שלא עשה לו בית קיבול צרורות הוא פוסל את המקוה. ואינו כן, שהצנור אינו פוסל את המקוה מפני שאינו עשוי לקבלה שכל המים נגררים עליו ויוצאין. ומאי דתניא צנור שחקקו מיירי שעשה בו בית קיבול צרורות כדתנן במקוות בפרק ד׳ וכדפרישית בפרק קמא דפסחים במהדורא קמא וההוא דחקק בו בית קיבול אפילו קבעו ולבסוף חקקו אסור להמשיך עליו כל מי המקוה דדוקא לג׳ לוגין דשאובין דפסולין מרבנן מהניא ליה קביעותו תחלה לבטלו מתורת כלי אבל להקוות עליו כל מי המקוה או להשלים בו למ׳ סאה אפילו קורטוב אחד כיון דפסולו מדאוריתא לא מהניא ליה קביעותו כדאמרינן בפרק המוכר את הבית שאני שאיבה דמדרבנן אלמא במידי דהוי מדרבנן מהני אבל במידי דאוריתא לא מהני ליה קביעותו וכדפרישית בקוטרס התשובות הילכך אין לפרש צנור זה אלא כגון שלא חקק שום בית קיבול בתוכו לקבל צרורות והמים נכנסין בזה ויוצאין בזה שאינו פוסל את המקוה וכל מקום שמזכיר צנור סתם זהו פירושו ומקום שמזכיר צנור שחקקו לא על חקק הצנור מדבר אלא על בית קיבול שחקק בתוכו לקבל צרורות.
המניח כלים תחת הצינור אחד כלים גדולים וכו׳ פוסלין את המקוה – בצינור שקבעו ולבסוף חקקו הוא ואליבא דמ״ד במס׳ ב״בא אינו פוסל את המקוה, וכן פירש״י ז״ל.⁠ב ויש לפרשה בצינור מפולש שאינו עשוי לקבלה שאינו פוסל את המקוה. ותנן במס׳ מקואות (פ״ג)ג סילון שהוא צר מיכן ומיכן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שאינו נעשה לקבלה. ושנינו עודד המניח טבלה תחת הצינור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת ותנן נמיה החוטט בצינור לקבל צרורות פוסל את המקוה, מכל הני שמעת מינה שכל שהצינור אינו עשוי לקבלה כגון אלו שלנו אינו פוסל את המקוה. ופי׳ כלים גדולים העשוין לנחת שאינן מקבלין טומאה,⁠ו שלא תאמר אין שם כלי עליהם כדקתני נמי כלי גללים ואצ״ל קטנים, [ולא] כדפירש״י.⁠ז
א. סז, א.
ב. ד״ה תחת. ועי׳ פי׳ הר״מ מקואות פ״ד מ״א ור״ש שם.
ג. פ״ד מ״ג.
ד. שם מ״ב.
ה. שם מ״ג. ועי׳ רשב״א ומקורו מרבנו.
ו. עי׳ תוס׳.
ז. כלומר דלרש״י הרבותא משום כלים קטנים דלא תימא מחמת קטנן אינן נחשבים כלים אבל לרבנו הרבותא בכלים גדולים שאף שאין מקבלין טומאה, קמ״ל דלא נימא דאין שם כלי עליהם.
הא דתנן: המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פירש רש״י ז״ל: דרבותא משום כלים קטנים, דלא תימא מחמת קטנן אינן נחשבים כלים. ואחרים פירשו, כלים גדולים אפילו העשויין לנחת שאין מקבלין טומאה. והיינו רבותא, דלא תימא אין שם כלי עליהם, כדקתני נמי כלי גללים, ואין צריך לומר קטנים.
וצנור זה שאמרו כאן שקבעו ולבסוף חקקו, אבל בשחקקו ולבסוף קבעו תיפוק ליה משום צנור דהוא גופיה כלי הוא ופוסל את המקוה, כדאיתא בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סו.). ועוד יש לפרש בצנור שאין לו בית קבול, שהוא מפולש ופתוח משני צדדיו כרעפים הללו שלנו או מן הצד האחד, שכל כיוצא בזה אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה, וכדתנן בפרק ד׳ דמקואות (משנה ג׳) סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה. והוא שלא יהיה לו חקק באמצעיתו לקבל אפילו צרורות, שאילו כן כלי העשוי לקבלה הוא ופוסל את המקוה, וכדתנן (שם) החוטט לקבל צרורות פוסל את המקוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ואידך מאי היא דתנן המניח כלים תחת הצינור כו׳ אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת ופירש״י במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי ב״ה דלא חזרו בהן עכ״ל. ולכאורה פירושו תמוה דהא במניח תחת הצינור בקישור עבים אמרינן בסמוך דמעיקרא לא נחלקו עליה ב״ש וב״ה ואף אם נפרש דבריו דמה שכתב בקישור עבים היינו נתקשרו ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דאכתי לשון מיותר הוא ובקצרה הו״ל לפרש דמחלוקת במ״ע שלא נמנו ורבו עליה והנראה בזה דעיקר כוונת רש״י ז״ל כי היכא דלא נטעה לפרש דהא דקאמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במ״ע אדלעיל מיניה קאי דקאמר רבי מאיר מודים ב״ש בשוכח בחצר שהוא טהור ופליג עליה רבי יוסי ואמר דעדיין מחלוקת במ״ע דשוכח בחצר נמי מטמאין ב״ש ופירוש זה כתב הב״י בסימן ר״א ובכ״מ בהלכות מקואות האריך לפרש כן כוונת הרמב״ם ז״ל. ולכאורה מסידור לשון המשנה עצמה משמע כן מדקתני הך ומודים בתר מילתיה דר״מ דאמר נמנו ורבו ומוקמינן מילתא דר׳ יוסי דאמר עדיין מחלוקת ואי כפירש״י האי ומודים הוי ליה למיתני מעיקרא מקמיה פלוגתא דר״מ ור״י כדי להסמיך פלוגתא דר״מ ור״י בהדי הדדי אלא דאפ״ה לא ניחא ליה לרש״י לפרש כן דא״כ לא א״ש הא דמקשה בגמרא בסמוך ולרבי יוסי בצרי להו לכך הוכרח רש״י לפרש דמחלוקת במ״ע אתחת הצינור קאי ולא אשוכח בחצר. ומ״ש בקישור עבים אשעת הנחה קאי ולעולם איירי כשהניחן משעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו דבכה״ג שוכח קרי להו דהא לא פליגי בית שמאי וב״ה אלא בשוכח לחוד והיינו דקאמר ר״י מחלוקת במ״ע וכדמשמע ממימרא דרבי משרשיא בסמוך כנ״ל. ועיין בזה בלשון הש״ך ביו״ד סימן ר״א ס״ק צ״ג. ולענ״ד דבריו שם מגומגמים שקיצר במובן וכעת לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו ע״ש:
רש״י ד״ה גללים שייש. עיין רש״י לקמן דף נח ע״א ד״ה כלי גללים. ועי׳ שו״ת תשב״ץ ח״א סימן קכא. תוס׳ ד״ה אקפח וכו׳ שלא תצאו מזה. ועי׳ חגיגה דף טז ע״ב תוס׳ ד״ה אראה בנחמה ובכתובות דף סז ע״א:
ב עד כאן נמנו אחדות מגזירות שמונה עשר דבר, ועדיין לא נמנו כולן. ושואלים: ואידך מאי [והאחרת מה] היא? ומשיבים, דתנן כן שנינו במשנה] במסכת מקואות: המניח כלים תחת הצינור (המרזב של מי הגשמים) כדי לקבל בכלים אלה מי גשמים — דין אחד להם אם היו כלים גדולים שמרוב גודלם אינם נטמאים, ודין אחד להם אם היו כלים קטנים שאינם חשובים ואינם נטמאים, ואפילו היו אלה כלי אבנים או כלי אדמה או כלי גללים, שהם עשויים מגללי בקר מיובשים, וכל אלה אינם נחשבים ככלים לענין טומאה ואינם מקבלים טומאה כלל — המים שבכלים נחשבים מים שאובים, ואם נזלו המים מכלים אלה וזרמו אל המקווה שעדיין לא הושלם מילויו לכדי שיעורו שהוא ארבעים סאה והם השלימוהו — הריהם פוסלין בכך את המקוה. ומוסיפים שלענין זה אין הבדל בדין, ואחד המניח את הכלים בכוונה תחילה מתחת לאותו מרזב כדי לקבל את המים היורדים ממנו, ואחד השוכח שם את הכלים ונתמלאו שלא על פי כוונתו, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל מטהרין את המקוה בשוכח את הכלים. ואמר ר׳ מאיר: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, בעליית חנניה בן חזקיה. ועוד אמר ר׳ מאיר כי מודים בית שמאי בשוכח כלים בחצר ונתמלאו מי גשמים שהוא טהור להשלים את המקוה לכדי שיעורו. אמר ר׳ יוסי: עדיין המחלוקת במקומה עומדת, ולא הודו בית הלל לבית שמאי כלל.
To this point, several, but not all, of the eighteen decrees were enumerated. The Gemara asks: And what is the other decree? The Gemara answers: As we learned in a mishna in tractate Mikvaot: One who places vessels under the drain pipe in order to collect rainwater, the water collected in the vessels is considered drawn water. This is true both in the case of large vessels which, due to their size, do not become impure, and in the case of small vessels. And even if they were stone vessels and earth vessels and dung vessels, made from dry cattle dung, which are not considered vessels in terms of ritual impurity and do not become impure at all, this ruling applies. The water in the vessels is considered drawn water in all respects. If it leaked from those vessels and flowed into a ritual bath that had not yet reached its full measure, forty se’a, and filled it, the water invalidates the ritual bath. The Gemara adds that this halakha applies both in a case where one places the vessels beneath the drainpipe with premeditated intent to collect the water flowing through it as well as in a case where one forgets the vessels there and they are filled unintentionally; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel deem the ritual bath pure, i.e., fit to complete the full measure of the ritual bath, in a case where one forgets the vessels. Rabbi Meir said: They were counted in the attic of Ḥananya ben Ḥizkiya and Beit Shammai outnumbered Beit Hillel. And Rabbi Meir said that Beit Shammai agree with Beit Hillel that in a case where one forgets vessels in the courtyard and they fill with rainwater, the water is pure. Rabbi Yosei said: The dispute still remains in place, and Beit Shammai did not agree with Beit Hillel at all.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: דְּבֵי רַב אָמְרִי: דהַכֹּל מוֹדִים כְּשֶׁהִנִּיחָם בִּשְׁעַת קִישּׁוּר עָבִים – טְמֵאִים, בִּשְׁעַת פִּיזּוּר עָבִים – ד״הדִּבְרֵי הַכֹּל טְהוֹרִין. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא שֶׁהִנִּיחָם בִּשְׁעַת קִישּׁוּר עָבִים וְנִתְפַּזְּרוּ וְחָזְרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ: מָר סָבַר – הבָּטְלָה מַחְשַׁבְתּוֹ. וּמָר סָבַר – לֹא בָּטְלָה מַחְשַׁבְתּוֹ.

Rav Mesharshiya said: The Sages of the school of Rav say: Everyone agrees that if he placed the vessels in the courtyard at the time of the massing of the clouds, a sign that it is about to rain, just before it began to rain, then the water in the vessels is impure, unfit, as he certainly intended that the water fill the vessels. If one placed the vessels at the time of the dispersal of the clouds, and then the clouds massed together, and then rain fell and the vessels filled with the rainwater, everyone agrees that the water is pure. It is fit to fill the ritual bath to its capacity because at the time that he placed the vessels under the drainpipe his intention was not that they fill with rainwater. They only disagreed in a case where he placed them at the time of the massing of the clouds, and the clouds dispersed, and rain did not fall then, and only later the clouds massed again, and rain fell and filled the vessels. In that case, this Sage, Beit Hillel, holds that because the clouds dispersed after he placed the vessels, his thought to fill the vessels with water was negated. The vessels remained in the courtyard due to his forgetfulness, and when they filled afterward it was not his intention that they fill. And this Sage, Beit Shammai, holds that his thought was not negated, as his original intention was ultimately fulfilled despite the delay in its fulfillment.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הניחן – תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחלה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו בשכחתו.
דברי הכל טהורים – דליכא גלויי דעתא.
בטלה מחשבתו – דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב משרשיא: החכמים דבי [של בית מדרשו] של רב אמרי [היו אומרים]: הכל מודים שאם הניח את הכלים בשעת קישור עבים (עננים) בשמים, קרוב לשעת הגשם, שהמים שבכלים טמאים (נפסלים), שוודאי נתכוון שימלאו המים את הכלים. ואם הניחם בשעת פיזור עבים ואחר כך נתקשרו העבים וירדו גשמים ונתמלאו בהם הכלים — לדברי הכל המים טהורין להשלים את המקווה לכדי שיעורו, שהרי בשעת הנחת הכלים לא היתה דעתו על מי הגשמים. לא נחלקו אלא באופן שהניחם בשעת קישור עבים, אלא שבאותה שעה לא ירדו גשמים, ונתפזרו העבים, ורק אחר כך חזרו ונתקשרו העבים וירד גשם ומילא את הכלים. ובכגון זה מר סבר [חכם זה, בית הלל סבור] שמאחר שנתפזרו העבים לאחר שהניח את הכלים — בטלה מחשבתו למלא את הכלים במים, ונשארו הכלים בחצר משכחה, וכשנתמלאו אחר כך — לא מרצונו נתמלאו. ומר סבר [וחכם זה, בית שמאי סבור] שלא בטלה מחשבתו, שהרי היתה כאן כוונה מתחילה, ולבסוף נתבצעה כוונתו למרות ההפסק שבינתיים.
Rav Mesharshiya said: The Sages of the school of Rav say: Everyone agrees that if he placed the vessels in the courtyard at the time of the massing of the clouds, a sign that it is about to rain, just before it began to rain, then the water in the vessels is impure, unfit, as he certainly intended that the water fill the vessels. If one placed the vessels at the time of the dispersal of the clouds, and then the clouds massed together, and then rain fell and the vessels filled with the rainwater, everyone agrees that the water is pure. It is fit to fill the ritual bath to its capacity because at the time that he placed the vessels under the drainpipe his intention was not that they fill with rainwater. They only disagreed in a case where he placed them at the time of the massing of the clouds, and the clouds dispersed, and rain did not fall then, and only later the clouds massed again, and rain fell and filled the vessels. In that case, this Sage, Beit Hillel, holds that because the clouds dispersed after he placed the vessels, his thought to fill the vessels with water was negated. The vessels remained in the courtyard due to his forgetfulness, and when they filled afterward it was not his intention that they fill. And this Sage, Beit Shammai, holds that his thought was not negated, as his original intention was ultimately fulfilled despite the delay in its fulfillment.
עין משפט נר מצוהרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ולר׳וּלְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר מַחֲלוֹקֶת עֲדַיִין בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת, בָּצְרִי לְהוּ!? א״ראָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף בְּנוֹת כּוּתִים נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן בּוֹ בַּיּוֹם גָּזְרוּ.:

The Gemara wonders: Indeed, according to Rabbi Meir, another decree was added to the total. However, according to Rabbi Yosei, who said that in this case the dispute still remains in place, the tally of eighteen decrees is lacking. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The decree that the daughters of the Samaritans [kutim] are considered to already have the status of menstruating women from their cradle, their birth, they issued on that day. The halakha is that any female who sees blood of menstruation is impure, regardless of her age, even if she is a day old. The Samaritans did not accept that halakha. Consequently, it is possible that there were girls among them who saw blood of menstruation before their coming-of-age, and the Samaritans ignored their impurity. Therefore, due to this uncertainty, the Sages decreed impurity on all daughters of the Samaritans from birth.
רש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בצרי להו – י״ח דבר שאין זו מן המנין דכל זמן שלא נמנו ורבו הויא הלכה כבית הלל וטהור.
נדות מעריסתן – מיום שנולדה דגזרינן דילמא חזאי נדות דקטנה בת יומא מטמאה בנדה דתניא אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים אין דורשין מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי לה הלכך גזור בהו רבנן.
אף בנות כותים – תימה לר״י דבריש בנות כותים (נדה דל״ב. ושם) מוקי לה כר״מ דחייש למיעוטא והאי טעמא לא שייך אלא למ״ד כותים גרי אמת הן ואם ראתה טמאה מדאורייתא אבל למ״ד כותים גרי אריות הן לא שייך האי טעמא דאפי׳ אם ראתה טהורה מדאורייתא דעו״ג לא מטמאו בזיבה ובשמעתין מוכח דלכ״ע בנות כותים הוי מי״ח דבר ולמאן דלא חייש למיעוטא או למ״ד גרי אריות הן היכי מני לה בי״ח דבר ועוד דר׳ יוסי אית ליה דגרי אריות הן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סו: ושם) דאית ליה תורמין משל עו״ג על של כותים ומשל כותים על של עו״ג והכא חשיב אליבי׳ בנות כותים בי״ח דבר וי״ל דבנות כותים אתיא לכ״ע וגזרו עליהן שיהיו נדות שלא יטמעו בהן והא דמוקי התם מתני׳ כר״מ משום דסיפא מוכחא דלא הוי משום טימוע דקתני הכותים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות מספק ומסיים ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן ספק משמע דקאי אף אקטנות דאיירי בהן והא דקאמר התם רבי יוסי מעשה היה בעינבול והטבילוה קודם לאמה לאו משום דחייש למיעוט מייתי ראיה דמיעוט דשכיח הוא דהא טעמא דרבי יוסי משום טימוע אלא לכך מייתי ראיה דאי לאו דשכיח הוא לא הוי לן למיגזר שיהו נדות מעריסותיהם משום טימוע דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא וא״ת היכי חשיב ליה לר״מ בי״ח דבר והלא בלאו הכי בכל מקום חייש ר׳ מאיר למיעוטא וי״ל דהכא הוצרכו לגזור משום דדמי לחזקה ורובא שלא ראתה דמסתמא עם יציאתה לעולם לא ראתה ואוקמי אחזקה וסמוך רובא לחזקה ואיתרע ליה מיעוטא ולא הוה חייש רבי מאיר אי לאו דגזרו ליה בי״ח דבר דהוה ליה מיעוטא דמיעוטא כדמוכח בריש פרק בתרא דיבמות (יבמות קיט.) וא״ת למ״ד בפ״ב דמסכתא ע״ז (דף לו:) גזרו על בנותיהן משום דבר אחר היינו שיהו נדות מעריסותן אמאי חשיב להו בתרתי גזרות בנותיהן ובנות כותים וי״ל דצריכי דאי גזרו בעו״ג ה״א משום דאדוקי בעבודת כוכבים טפי אבל בנות כותים לא ואי גזרו בכותים משום דרגילין ושייכי טפי גבי ישראל מעובדי כוכבים אבל עכו״ם לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה בצרי לה י״ח דבר כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה שנה רש״י ז״ל כאן משנה שאינה צריכה דפשיטא דהכי הוא ומאי תיקן במה שכתב דכל מה שלא נמנו ורבו הוי הלכה כב״ה ויש ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך דמשום שיש מקום לפרש דהאי מחלוקת במ״ע דקאמר ר״י אשוכח בחצר דסליק מיניה לחוד קאי ע״ז כתב רש״י דאי אפשר לפרש כן דהא אי אמרינן דר״י מודה דנמנו ורבו ב״ש לגמרי בכל דבריהם בין מתחת הצינור ובין בשוכח בחצר א״כ לא שייך לשון מחלוקת במ״ע שהרי נמנו ורבו ואין כאן מחלוקת וב״ה הודו לב״ש ואם נאמר דלרבי יוסי נמי נמנו ורבו בתחת הצינור אבל בשוכח בחצר לא נמנו ורבו א״כ במאי פליג רבי יוסי אדר״מ כיון דבין למר ובין למר בשוכח בחצר טהור לר״מ משום דאפילו ב״ש מודה ולר״י משום דהלכה כבית הלל וטהור אלא ע״כ דרבי יוסי אתחת הצינור קאי כנ״ל בישוב לשון רש״י ודו״ק:
ותוהים: אכן לדעת ר׳ מאיר השלמנו למנין הגזירות גזירה נוספת, ואולם לדעת ר׳ יוסי שאמר שבענין זה המחלוקת עדיין במקומה עומדת, אם כן בצרי להו [חסרו להן] גזירות להשלמת המנין! אמר רב נחמן בר יצחק: אף הגזירה שבנות הכותים (השומרונים) נחשבות לנדות מעריסתן בו ביום גזרו. שלפי ההלכה כל הרואה דם נידה ללא הבדל גיל, אפילו היא בת יום אחד — מטמאה. והכותים שאינם מקבלים את ההלכה יתכן שיש ביניהם ילדות שראו דם נידה עוד לפני התבגרותן, ולא חששו הכותים משום טומאה. ועל כן, מספק זה גזרו טומאה על כל בנות הכותים אף מעריסתן.
The Gemara wonders: Indeed, according to Rabbi Meir, another decree was added to the total. However, according to Rabbi Yosei, who said that in this case the dispute still remains in place, the tally of eighteen decrees is lacking. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The decree that the daughters of the Samaritans [kutim] are considered to already have the status of menstruating women from their cradle, their birth, they issued on that day. The halakha is that any female who sees blood of menstruation is impure, regardless of her age, even if she is a day old. The Samaritans did not accept that halakha. Consequently, it is possible that there were girls among them who saw blood of menstruation before their coming-of-age, and the Samaritans ignored their impurity. Therefore, due to this uncertainty, the Sages decreed impurity on all daughters of the Samaritans from birth.
רש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִידַּךְ מַאי הִיא? דִּתְנַן: ״כׇּל המטלטלי׳הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה בְּעוֹבִי הַמַּרְדֵּעַ. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן:

The Gemara asks: And what is the other decree? The Gemara answers that another decree is as we learned a halakhic tradition in a mishna that all movable objects with the width of an ox goad, a long stick for prodding and directing a plowing animal, transmit impurity. If one side of the object was over a corpse and the other side of the object was over vessels, the vessels become impure due to the impurity of a tent over a corpse. Rabbi Tarfon said:
רש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל המטלטלין מביאין את הטומאה – משום אהל שאם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל המת ליטמא ז׳ ימים ולהיות אב הטומאה כדין אהל טמא.
בעובי המרדע – אפילו אין בהן פותח טפח אלא כעובי המרדע ולקמן מפרש יש בהיקפו טפח חוט טפח צריך להקיפו ואף על גב דאהל דאורייתא פחות מטפח לא הוי דהלכה למשה מסיני הוא כשאר כל השיעורין הכא גזור רבנן היקפו משום עביו.
כל המטלטלין – נקט מטלטלין משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע אלא על האדם הנושאן אבל בפותח טפח אפילו במחוברים נמי מביאין את הטומאה דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהן ממש קתני התם דלא מביאין ולא חוצצים דהוי כמו טיפת הברד והשלג וכפור והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם דמביא את הטומאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ושואלים: ואידך מאי היא [והגזירות האחרות מה הן]? ומשיבים כי גזירה אחרת נזכרת במשנה. דתנן כן שנינו במשנה] מסורת הלכה שכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. שאם האהיל צידם האחד על המת וצידם האחר על כלים, הרי הכלים טמאים משום אהל. אמר ר׳ טרפון:
The Gemara asks: And what is the other decree? The Gemara answers that another decree is as we learned a halakhic tradition in a mishna that all movable objects with the width of an ox goad, a long stick for prodding and directing a plowing animal, transmit impurity. If one side of the object was over a corpse and the other side of the object was over vessels, the vessels become impure due to the impurity of a tent over a corpse. Rabbi Tarfon said:
רש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת טז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת טז:, ר׳ חננאל שבת טז:, ר׳ נסים גאון שבת טז:, הערוך על סדר הש"ס שבת טז:, רש"י שבת טז:, תוספות שבת טז:, ספר הנר שבת טז: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת טז:, רמב"ן שבת טז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת טז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), מהרש"ל חכמת שלמה שבת טז:, מהרש"א חידושי הלכות שבת טז:, פני יהושע שבת טז:, גליון הש"ס לרע"א שבת טז:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת טז:

Shabbat 16b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 16b, R. Chananel Shabbat 16b, R. Nissim Gaon Shabbat 16b, Collected from HeArukh Shabbat 16b, Rashi Shabbat 16b, Tosafot Shabbat 16b, Sefer HaNer Shabbat 16b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 16b, Ramban Shabbat 16b, Rashba Shabbat 16b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 16b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 16b, Penei Yehoshua Shabbat 16b, Gilyon HaShas Shabbat 16b, Steinsaltz Commentary Shabbat 16b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144