גמרא
פירוש
בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא הכא נָמֵי בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב אָשֵׁי אַהָא דְּאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַחָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בשליקתא ומאיסתא – לאחר שנטמאו שולקן ואח״כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן.
והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה – שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול.
ללוש בהן עיסה בטהרה – כלומר אע״פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו. תנו תרומות – מס׳ תרומות.
מאי אמריתו – חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה.
שתילי תרומה – כגון שתילי כרוב וכרישין.
טהרו מלטמא – אחרים שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל.
ואסורין מלאכול – וקא ס״ד משום טומאה ולכהנים. אסורים לזרים – דלא אמרינן פקע שם תרומה מינייהו.
ומאי קא משמע לן גידולי תרומה כתרומה – אפילו בדבר שזרעו כלה כגון חיטין או צלעות שומין תנינא. וכי תימא – האי אסורין מלאכול בדבר שאין זרעו כלה קאמר כגון בצלים דקים שקורין ציבו״ש וכששותלים אחת אחת לבדה הן נוספות ומתחברות ששה וד׳ יחד והיינו גידולי גידולין אותן הנוספות עליהן שלא היו תרומה מעולם וגידולין עצמן כגון שתילי כרוב שהולכים ומרחיבין העלין הראשונים ובדים החדשים העולין בקלח הוו גידולי גידולים.
הטבל גידוליו מותרין – אע״פ שנתמרח בכרי והוקבע למעשר וחל עליו שם טבל וזרעו ולא הפריש מעשרותיו תחלה וצמח ונגמר וקצרו מותר לאכילת עראי עד שימרח בכרי ואף על גב דגידולי תרומה תרומה מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד את הכהנים אבל גידולי טבל חולין הן והרי הן כשקוצרן כשאר תבואה ואוכל מהן עראי עד שימרחם. בהיסח הדעת – כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך. פסול הגוף הוי – מעלה היא בקדשים שנפסלין בכך ושם פסול הוא לעצמו ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן אין שומעין לו.
שפיר – משום הכי אסורין שאין שתילתן מועלת להן להסיר שם פסול מעליהן.
אלא למ״ד – כל מה שקדשים נפסלין בהיסח הדעת אינו אלא משום חשש טומאה שמא ע״י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהן טומאה ואינו יודע.
מאי איכא למימר – הני אמאי מיפסלי משום חשש טומאה הא אפילו טומאה ודאית שבהן טיהרתם שתילתן. ויטהרנו – ויאמר שלא נגעה בו טומאה כל ימי היסח. לול קטן – כעין גומא חלולה עשויה בבנין הרצפה.
בין כבש למזבח – כלומר בקרן זוית סמוך לכבש וסמוך למזבח במקום שהם מתחברים.
במערבו של כבש – אצל שפת מערבית של כבש.
ששם זורקין פסולי חטאת העוף – לפי שהיא נעשית בקרן מערבית דרומית למטה וכשאירע פסול בה שאינו פסול הגוף ממש ואין יכול לשורפה מיד משום בזיון קדשים נותנין אותה שם.
ותעובר צורתה – היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף ועל כרחך מדבעינן העברת צורה לאו כשפיגל בה או נטמאת או יצתה או מלקה שלא כמצותה קמיירי דהא פסול מעליא הוא ולמה לן לאהדורי אפסול לינה ואין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת וא״א פסול חשש טומאה הוא איכא למימר דהאי פסול בהיסח הדעת קאמר וכיון דלא חזינן ליה דאיטמי אלא חששא בעלמא הוא בעי עיבור צורה דלא מצינן למשרפה להדיא שמא יבוא אליהו אחרי כן ויאמר טהורה היתה ונמצאת ששרפנו קדשים טהורין אלא אם שם פסול הוא לעצמו אפי׳ לא נטמא למה לי עיבור צורה.פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן.
והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה – שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול.
ללוש בהן עיסה בטהרה – כלומר אע״פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו. תנו תרומות – מס׳ תרומות.
מאי אמריתו – חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה.
שתילי תרומה – כגון שתילי כרוב וכרישין.
טהרו מלטמא – אחרים שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל.
ואסורין מלאכול – וקא ס״ד משום טומאה ולכהנים. אסורים לזרים – דלא אמרינן פקע שם תרומה מינייהו.
ומאי קא משמע לן גידולי תרומה כתרומה – אפילו בדבר שזרעו כלה כגון חיטין או צלעות שומין תנינא. וכי תימא – האי אסורין מלאכול בדבר שאין זרעו כלה קאמר כגון בצלים דקים שקורין ציבו״ש וכששותלים אחת אחת לבדה הן נוספות ומתחברות ששה וד׳ יחד והיינו גידולי גידולין אותן הנוספות עליהן שלא היו תרומה מעולם וגידולין עצמן כגון שתילי כרוב שהולכים ומרחיבין העלין הראשונים ובדים החדשים העולין בקלח הוו גידולי גידולים.
הטבל גידוליו מותרין – אע״פ שנתמרח בכרי והוקבע למעשר וחל עליו שם טבל וזרעו ולא הפריש מעשרותיו תחלה וצמח ונגמר וקצרו מותר לאכילת עראי עד שימרח בכרי ואף על גב דגידולי תרומה תרומה מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד את הכהנים אבל גידולי טבל חולין הן והרי הן כשקוצרן כשאר תבואה ואוכל מהן עראי עד שימרחם. בהיסח הדעת – כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלין בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור ולא תסיח דעתך. פסול הגוף הוי – מעלה היא בקדשים שנפסלין בכך ושם פסול הוא לעצמו ואפילו יבוא אליהו ויאמר שלא נטמאו כל אותן הימים שהסיח דעתו מהן אין שומעין לו.
שפיר – משום הכי אסורין שאין שתילתן מועלת להן להסיר שם פסול מעליהן.
אלא למ״ד – כל מה שקדשים נפסלין בהיסח הדעת אינו אלא משום חשש טומאה שמא ע״י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהן טומאה ואינו יודע.
מאי איכא למימר – הני אמאי מיפסלי משום חשש טומאה הא אפילו טומאה ודאית שבהן טיהרתם שתילתן. ויטהרנו – ויאמר שלא נגעה בו טומאה כל ימי היסח. לול קטן – כעין גומא חלולה עשויה בבנין הרצפה.
בין כבש למזבח – כלומר בקרן זוית סמוך לכבש וסמוך למזבח במקום שהם מתחברים.
במערבו של כבש – אצל שפת מערבית של כבש.
ששם זורקין פסולי חטאת העוף – לפי שהיא נעשית בקרן מערבית דרומית למטה וכשאירע פסול בה שאינו פסול הגוף ממש ואין יכול לשורפה מיד משום בזיון קדשים נותנין אותה שם.
ותעובר צורתה – היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה אחד הוא וכיון שלנה בלילה הרי היא נותר וטעון שריפה ונשרף ועל כרחך מדבעינן העברת צורה לאו כשפיגל בה או נטמאת או יצתה או מלקה שלא כמצותה קמיירי דהא פסול מעליא הוא ולמה לן לאהדורי אפסול לינה ואין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת וא״א פסול חשש טומאה הוא איכא למימר דהאי פסול בהיסח הדעת קאמר וכיון דלא חזינן ליה דאיטמי אלא חששא בעלמא הוא בעי עיבור צורה דלא מצינן למשרפה להדיא שמא יבוא אליהו אחרי כן ויאמר טהורה היתה ונמצאת ששרפנו קדשים טהורין אלא אם שם פסול הוא לעצמו אפי׳ לא נטמא למה לי עיבור צורה.פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן.
הערות
הערות
Gemara
Peirush