אימתי מפסיקה האלמנה להיות ניזונת מנכסי בעלה
ציון ד.ה.
גמרא. אמר רב נחמן אמר שמואל: תבעוה להנשא ונתפייסה - אין לה מזונות. הא לא נתפייסה - יש לה מזונות?! אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל, אמרה ׳מחמת פלוני בעלי׳ - יש לה מזונות, מחמת בני אדם שאינם מהוגנין לה - אין לה מזונות. אמר רב חסדא: זינתה - אין לה מזונות. אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות... ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות. ולא?! והתניא: מכרה כתובתה ומשכנה כתובתה, עשתה כתובתה אפותיקי לאחר - אין לה מזונות; הני - אין, אבל תובעת - לא! הני - בין בבית דין בין שלא בבית דין, תובעת - בבית דין אין, שלא בבית דין לא.
אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה, ומשתתבע כתובתה בבית דין - אין לה מזונות, וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר, והוא שתאמר לו ׳פה תקנה חובך׳, בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין בין שלא בבית דין... ומשתתארס האלמנה - אבדה מזונותיה.
(רמב״ם אישות יח, א)
אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין - אין לה עוד מזונות, ואפילו לא פרעוה, (אבל תבעה שלא בבית דין - לא הפסידה), ויש אומרים שאפילו תבעה בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדוחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה ׳פלוני חפץ לישא אותך׳ ומחמת זה תבעה כתובתה, או כיוצא בזה - לא הפסידה מזונותיה. הגה. הנשבעת על כתובתה לפני בית דין - לא הפסידה מזונות, דשבועתה לא הוי כתביעה.
תבעוה לינשא, אפילו נתפייסה - לא הפסידה מזונותיה, וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה - לא הפסידה מזונותיה, אבל אם נתארסה - הפסידה מזונותיה, ויש אומרים דמיד שעשתה שידוך - הפסידה מזונותיה.
מכרה כתובתה כולה, או משכנה, או עשתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה דברים אלו בפני בית דין מומחין בין בפני שלשה נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה - אין לה מזונות מהיורשים.(שו״ע אבן העזר צג, ה, ז-ח)
הגמרא מסיקה שהלכה כרב יהודה בשם שמואל שאמר שהתובעת את כתובתה בבית דין אין לה מזונות, ומפרש רש״י במסכת גיטין (לה, א ד״ה אין לה) שהתובעת את כתובתה מגלה בכך שרוצה להנשא לאחר, ותנאי הכתובה הוא שתהיה ניזונת מנכסי הבעל רק כל זמן שיושבת כאלמנה בביתו בשביל כבודו.
בירושלמי (פרק יא, ב) אמר רבי יוסי שהתובעת את כתובתה מחמת אונס לא הפסידה את מזונותיה, ומביאים בקשר לכך מעשה באלמנת רבי אבדימי שרימו אותה ואמרו לה שאדם חשוב רוצה לשאתה, והיא הלכה ותבעה את כתובתה, וכשנודע הדבר לרבי יוסי החזירה למזונותיה.
הרא״ש (סי׳ ל) מסיק על פי דברי הירושלמי שגם התובעת את כתובתה מפני שלא רצו לזונה - לא הפסידה את זכותה למזונות.
המרדכי (סי׳ קסח) מוסיף שאינה מפסידה אפילו אם תבעה את כתובתה מפני שלא נתנו לה את מזונותיה בהרווחה.
דברי הירושלמי מובאים להלכה על ידי הרא״ה, הריטב״א, הריא״ז (הלכה ה, טז, מובא בשלטי הגבורים דף כ, ב בדפי הרי״ף), המאירי ורבינו קרשקש, אולם הרי״ף והרמב״ם כותבים את ההלכה בסתם, שכל שתובעת את כתובתה בבית דין - מפסידה את מזונותיה. הבית יוסף מסביר שיתכן שלדעתם יש בזה מחלוקת בין התלמודים, והבבלי שאינו מזכיר את החילוק של הירושלמי אינו מקבל אותו להלכה.
בעל ישועות יעקב (סק״ג) מבאר שהרי״ף והרמב״ם מסתמכים על הגמרא במסכת גיטין
(דף לה, א), שם מסופר על אלמנה שתבעה את כתובתה ורבה בר רב הונא לא הסכים לתת לה מפני שלא רצה להשביעה, ובכל זאת הפסידה את מזונותיה, מכאן שאף התובעת את כתובתה בטעות, כמו זו שלא ידעה שלא תקבל - מפסידה, והוא הדין כשתובעת מחמת אונס. אולם בדעת הרא״ש שמביא להלכה את דברי הגמרא בגיטין למרות שפוסק כירושלמי צריך לומר שסובר שאין סתירה בין הסוגיות, ואין להשוות אלמנה שתבעה את הכתובה ולא הסכימו לתת לה לאלמנה שתבעה באונס או בטעות.
בעל ההפלאה (קו״א סק״ט) מבאר שמחלוקת הבבלי והירושלמי תלויה בטעם הדין שהאלמנה שתובעת את כתובתה מפסידה את מזונותיה, שלפי הירושלמי הטעם הוא שמוחלת על המזונות, ולכן כשתובעת באונס או בטעות אינה מפסידה את המזונות שכן מחילה בטעות אינה מחילה, ולפי הבבלי הטעם הוא שבשעה שתובעת שוב אין כבוד לבעל בישיבתה בביתו, ולכם גם כשתובעת את כתובתה בטעות, שחושבת שיש מישהו שרוצה לשאתה - מפסידה את מזונותיה.
עם זאת נראה שגם לפי הבבלי אינה מפסידה את זכותה למזונות כשתובעת את כתובתה מפני שאין נותנים לה מזונות, שהרי אין בתביעה זו בזיון לבעל, והרמב״ם אינו מזכיר זאת מפני שגם בגמרא לא נזכרת האפשרות הזו.
בעל העיטור (אות כ כתובות, דף לד, ג) כותב בשם רב נחשון גאון שהתובעת את כתובתה ולא מצאה עדי קיום לא הפסידה את מזונותיה, וכיוצא בזה כותב הרדב״ז (שו״ת סי׳ אלף קמב) לגבי התובעת את כתובתה ונמצא שחתום עליה רק עד אחד, ומסתמך על המעשה בירושלמי שהחזירוה למזונותיה.
הרא״ש (שם) כותב על פי הסוגיה בגיטין שהתובעת את כתובתה מפסידה את מזונותיה אפילו כשלא פרעו את הכתובה, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
עם זאת כותב הבית שמואל (סקי״ג) שהיינו דוקא כשלבסוף פרעו את כתובתה, ואז מפסידה את המזונות למפרע, מיום התביעה, אבל אם אין להם לשלם או שאינם רוצים לשלם - יש לה מזונות. אולם הקרבן נתנאל (אות ט) טוען שמהסוגיה בגיטין מוכח שמפסידה את המזונות גם אם אינם יכולים לפרוע, וכן כותבים במפורש תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שגם אם לא נפרעה כלל מכתובתה בעקבות התביעה - מפסידה את המזונות.
השלחן ערוך כותב תחילה בסתם את ההלכה שאין לה מזונות לאחר שתבעה את כתובתה, דהיינו כשיטת הרי״ף והרמב״ם לפי הבנתו, ומוסיף את דעת הרא״ש שאם תבעה מאונס, כגון שלא נתנו לה מזונות, או שהטעו אותה - אינה מפסידה את מזונותיה.
עיין עוד בבירור הלכה לקמן נד, ב ציון ו בענין התובעת מקצת כתובה.
הגמרא מסוקה שהתובעת את כתובתה מאבדת את מזונותיה בתנאי שתובעת אותה בבית דין, בעוד שהמוכרת את כתובתה מאבדת אותם אפילו מכרה שלא בבית דין. הב״ח מדייק מלשון הרמב״ם ״בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין בין שלא בבית דין״, שהתובעת מאבדת את מזונותיה רק אם תבעה בבית דין של מומחים, והמוכרת מאבדת אם מכרה בבית דין של הדיוטות, אך אם מכרה סתם אינה מאבדת.
כך פוסק השלחן ערוך במפורש שהמוכרת מפסידה את מזונותיה בין אם מכרה בפני בית דין של מומחים ובין אם מכרה בפני שלושה אנשים נאמנים, כלומר בבית דין של הדיוטות.
אולם מלשון הטור משמע שגם אם מכרה שלא בפני בית דין כלל מפסידה את המזונות, וכן דעת החלקת מחוקק (סק״כ) והבית שמואל (סקי״ז) שחולקים על השלחן ערוך והב״ח וכותבים אף בדעת הרמב״ם שהמוכרת שטר כתובה אינה צריכה לבית דין כלל.
הגר״א (סקי״ט) מציין כמקור לשלחן ערוך את הגמרא במסכת בבא מציעא
(לב, ב), שם למדנו שאלמנה שמוכרת נכסים בשביל מזונות צריכה למוכרם בפני שלושה, ומכאן ניתן ללמוד שהוא הדין כשמוכרת את כתובתה.
אולם החלקת מחוקק טוען שאין לדמות מכירת קרקעות שצריכה שומה למכירת שטר כתובה שאינה צריכה בית דין. נראה איפוא שהמחבר סובר שמכירת הכתובה כמוה כמכירת קרקעות שמשועבדים לכתובה.
גם הט״ז (סק״ח) כותב שהמוכרת מאבדת את מזונותיה אפילו כשמכרה שלא בפני בית דין כלל, ומסביר שהרמב״ם מתכוון לומר שאפילו מכרה שלא בפני בית דין הרי היא כמי שמכרה בפני בית דין מומחים, ולגבי תובעת אכן הרמב״ם כותב רק שתבעה בבית דין ואינו מצריך מומחים.
ג. כשהתפייסה להינשא וכשהתארסה.
בתחילת הסוגיה מובאים דברי כמה אמוראים שאשה שתבעוה להינשא והתפייסה, או שזינתה, או שכיחלה ופרכסה, מאבדת את זכותה למזונות, אבל הגמרא קובעת שאין הלכה ככל האמוראים האלה ורק התובעת את כתובתה מפסידה את המזונות.
התוספות (ד״ה לית הלכתא) כותבים שמסקנת הגמרא אינה כוללת את זו שתבעוה להינשא והתפייסה, לגביה נשאר הדין שמאבדת את מזונותיה, שהרי שמואל שאמר שהתובעת את כתובתה מפסידה הוא גם זה שאמר שהאשה שתבעוה והתפייסה מפסידה, ולא מסתבר שמסקנת הגמרא לפסוק כשמואל אינה כוללת את שתי המימרות. התוספות אף כותבים שזו שהתפייסה להינשא עדיפה על התובעת את כתובתה, ונראה שכוונתם שכיון שאף התובעת מאבדת את מזונותיה מפני שמניחים שברצונה להינשא - כל שכן שאם תבעוה כבר והתפייסה מאבדת את מזונותיה.
אולם הרי״ף אינו מזכיר בהלכותיו שהמתפייסת להינשא מפסידה את מזונותיה, וכותב הרא״ש שהוא מפרש כנראה שהגמרא שמסיקה שאין הלכה ככל המימרות מתכוונת גם לדברי שמואל על האשה שהתפייסה, והגמרא מקבלת רק את המימרא השניה של שמואל ולא את הראשונה.
בטעם החילוק מסביר הב״ח שגם לאחר שהתפייסה אפשר שתחזור בה מפני כבוד בעלה, מה שאין כן לאחר שתבעה לקבל את כתובתה.
כדעת הרי״ף פוסקים הרא״ש, הריטב״א והמאירי, וכן מוכיח הרא״ה מהמעשה המובא בירושלמי (שם) על האלמנה שתבעה כתובתה לאחר שהטעו אותה ואמרו לה שמישהו מבקש לשאתה, ופסקו שלא איבדה את זכותה למזונות מפני שתבעה את כתובתה בטעות, הרי שלמרות שהתפייסה להינשא לא הפסידה את מזונותיה.
גם הרמב״ם אינו כותב שאם התפייסה להינשא מפסידה את מזונותיה, אך כותב שמפסידה משתתארס, ומסביר המגיד משנה שמשהתארסה נחשבת כבר לאשת איש גמורה ואין לה זכות למזונות בתור אלמנה.
הבית יוסף מוסיף שהוא הדין שמפסידה את מזונותיה מזמן שהשתדכה, מפני שמסתלק ממנה שם בעלה הראשון.
הב״ח חולק על הבית יוסף וסובר שאין הדין של המשודכת גרוע מהדין של זו שהתפייסה, שאינה מפסידה את מזונותיה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שאם תבעוה להינשא והתפייסה אינה מפסידה את המזונות אלא רק לאחר שנתארסה, והרמ״א מביא את דעת הבית יוסף שמיד לאחר שנשתדכה מפסידה, וכן מסיקים הבית שמואל (סקט״ז) והחלקת מחוקק (סקי״ח), שמסביר שבשעה שמשתדכת כבר קובעים זמן לנישואין בעוד שאם התפייסה להינשא בדיבור בעלמא אין מניעה שתחזור בה, והרמב״ם נוקט בלשון אירוסין מפני שבזמנו נהגו לארס מיד בזמן השידוך. אולם הרש״ל (יש״ש סי׳ מז) מקבל את דעת הב״ח.
יורשים שרוצים לפרוע את הכתובה ולהיפטר מחיוב מזונות
ציון ו.ז.
משנה (נב, ב). לא כתב לה... ׳את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי׳ - חייב, שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין, אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים, אנשי יהודה היו כותבין: ׳עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך׳. לפיכך, אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.
גמרא. אתמר, רב אמר: הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוודהא נהוג כרב. נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל... ועד היכא נהרדעא? עד היכא דסגי קבא דנהרדעא.
אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתב בכתובה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה ׳אל תיזון אלמנותי מנכסי׳ - אין שומעין לו, ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה, אלא אם כן התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן, ויכולין בית דין לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו.
(שו״ע אבן העזר צג, ג)
במשנה למדנו שנחלקו אנשי גליל ואנשי יהודה אם היורשים יכולים לסלק את האלמנה מן המזונות על ידי כך שיתנו לה את כתובתה. בגמרא נחלקו רב ושמואל בפסיקת ההלכה, שרב פוסק כאנשי יהודה שיכולים לסלקה, ושמואל כאנשי גליל שאינם יכולים.
בתוספתא (פרק ד, ו) נאמר שכל הארצות כותבים בכתובה כאנשי ירושלים, דהיינו כאנשי גליל, וכיוצא בזה למדנו בירושלמי (הלכה יד) שבקיסרין נהגו כאנשי יהודה ובשאר כל הארצות כאנשי ירושלים.
בסוגייתנו נאמר שבבבל נהגו כרב ובנהרדעא כשמואל, והגמרא אף מבררת לצורך זה עד היכן מגיע גבולה של נהרדעא. הרי״ף (כ, ב) מביא שיש שמדייקים מהגמרא שהלכה כרב, ורק לנהרדעא שהיא העיר של שמואל יש דין שונה, ולכן הגמרא מבררת את גבולותיה. אולם הרי״ף עצמו סובר שבכל מקום שאין מנהג - יש לפסוק על פי הכלל שהלכה כשמואל בדיני ממונות, ולדעתו הגמרא מבררת את גבולות נהרדעא רק משום שבשאר בבל נוהגים כרב, וכן דעת רבינו חננאל (מובא בתוד״ה ושמואל).
הרי״ף מביא בשם רב משה גאון ראיה לפסיקה כשמואל מהגמרא לקמן
(צה, ב) שמסיקה שיש לגרוס במשנה שם ״אלמנה ניזונת״, כאנשי גליל, ולא ״אלמנה הניזונת״, כאנשי יהודה.
אולם בעל המאור טוען שאין ראיה מהסוגיה שם שאומרת זאת בתור דחיה בעלמא ולא כמסקנה. לדעתו יש לנהוג כרב במקום שאין מנהג אחר, משום שראוי לכתחילה לנהוג כמנהג בבל, ומוסיף שזו גם דעת רבי שמואל הנגיד בשם גאונים.
לעומתו פוסק הרמב״ן (במלחמת ה׳ ובחידושיו) כשמואל משום שכך משמע גם מהתוספתא ומהירושלמי, ומביא שזו גם דעת רב שרירא גאון ורב האי גאון, וכן פוסקים הראב״ד (כתוב שם), הרשב״א, הרא״ה, הרא״ש (סי׳ לא), הריטב״א, הרי״ד, הריא״ז (הלכה ה, א), המאירי ורבינו קרשקש.
מלשון הרמב״ם משמע שפוסק כשמואל, שכן הוא כותב שהאלמנה ניזונת מנכסי היורשים עד שתיטול את כתובתה, מכאן שזה תלוי בה, ואין היורשים יכולים לסלקה, וכן פוסקים הטור והמחבר בשלחן ערוך. הרמ״א מוסיף שבתי הדין שבכל מקום יכולים לתקן שהיתומים יוכלו לסלק את האלמנה כשירצו, ומקור דבריו בשו״ת הריב״ש (סי׳ קז) ובתשב״ץ (ח״ב סי׳ רצב תיקון ז), אך הבסיס לכך הוא הנאמר בסוגייתנו שהיו מנהגים שונים בבבל ובנהרדעא, וכן כותב הגר״א (סק״ז).
חישוב ערך הבגדים בתשלום הכתובה
ציון ח.ט.
גמרא. איתמר, אלמנה - רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה, אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט. רב כהנא מתני: וכן בלקיט... אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל - הלכתא כוותיה דרב... מאי טעמא? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק - לא אקני לה. כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי, הוה קא ממטי להו לבי דינא, אמרי ׳זילא לן מילתא דתיזלי הכי׳, אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: הלכתא כוותיה דרב דאמר: אלמנה - שמין מה שעליה.
...ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו - גובה בלא שבועה, ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן, והוא רוצה להוציאה, לא היא.
(רמב״ם אישות טז, ד)
אלמנה שבאה לגבות כתובתה - שמין כל בגדיה, בין של חול בין של שבת, ומנכין אותה בכתובתה, (וחלוצה דינה כאלמנה), אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה - אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה, (ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות, אלא היא נוטלת אותן בשווין).
הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו - זכתה במתנתה. הגה. נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו - אפילו הכי מתנתו שלה, והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה, כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם, ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין - למתנה גמורה נתכוונו, והרי הם כנכסי מלוג שלה.
(שו״ע אבן העזר צט, א-ב)
רב ושמואל נחלקו אם שמין לאלמנה את בגדיה בכתובתה. לדעת רב שמין, כלומר שמפחיתים מסכום הכתובה את ערך הבגדים, ולדעת שמואל אין שמין, ורב נחמן פוסק הלכה כרב.
הריב״ש (סי׳ שא) והמאירי כותבים ששמין לא רק את הבגדים שלובשת עכשיו אלא גם את הבגדים שמונחים בבית, ומסבירים שבמעשה בכלתא דבי בר אלישיב הלבישוה את כל בגדיה לא מפני ששמין רק את מה שלובשת אלא כדי למנוע ממנה להחביא את שאר בגדיה.
הרש״ל (יש״ש סי׳ נ) והב״ח כותבים ששמין רק את הבגדים שהבעל קנה ונתן לה, ולא את הבגדים שהביאה מבית אביה שנחשבים כנכסי ציון ברזל או כנכסי מלוג. כיוצא בזה כותב הריב״ש (שם) שאין שמין תכשיטים שקיבלה במתנה בשעת הנישואין מפני שהנותנים התכוונו לתת לה מתנה גמורה, והרי הם כנכסי מלוג, כן פוסק הרמ״א בשלחן ערוך.
המאירי כותב ששמין רק בגדי שבת ולא בגדי חול, אולם הרא״ש (סי׳ לב) והריב״ש (שם) כותבים שאין חילוק בין בגדי חול לבין בגדי שבת, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הריטב״א כותב שאין היורשים יכולים לסלקה מבגדיה על ידי תשלום המעות, מפני שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך, וכן פוסק הרמ״א בשלחן ערוך.
מלבד זה כותב הרמ״א שחלוצה כאלמנה, וזה על פי הריב״ש (סי׳ שב) שכותב שאינה כגרושה, הואיל וכתובתה נשארת על נכסי בעלה הראשון.
הרי״ף (דף כא, א) מדייק מדברי רב נחמן שבגרושה אין שמין לה את בגדיה, שכן הטעם ששמין באלמנה הוא ש״אדעתא למשקל ולמיפק - לא אקני לה״, וטעם זה אינו קיים בגרושה שמתגרשת בעל כורחה.
בעל המאור חולק על הרי״ף וטוען כנגדו שאף האלמנה אינה יוצאת בהסכמתה, ומה ההבדל בינה לבין גרושה. יתר על כן, הרי רב סובר כאנשי יהודה שהיורשים יכולים לסלק את האלמנה בעל כרחה ולתת לה את כתובתה, ואף על פי כן הוא זה שאומר ששמין את מה שעליה. ראיה נוספת הוא מביא מהדין של לקיט הנזכר בסוגייתנו בהשוואה לאלמנה, ואותו הרי בודאי אפשר לסלק בעל כרחו.
הרמב״ן (מלחמת ה׳) מצדיק את שיטת הרי״ף וכותב שאין לדמות לקיט לגרושה, שכן הלקיט תלוי תמיד ברצון בעל הבית בלבד ולא הקנה לו אלא כל זמן שמשמשו, מה שאין כן אשה נשואה שאי אפשר לומר שעומדת לצאת, וכשהוא מגרשה הרי הוא גורם לכך, ולכן מן הדין שלא יוכל לשום את בגדיה, בעוד שבאלמנה לא הוא הגורם ליציאתה מרשותו. כדעתו כותבים הרשב״א, הריטב״א והרא״ש, בעוד שהרא״ה, המאירי, רבינו קרשקש והר״ן (בחידושיו) פוסקים כבעל המאור שאין חילוק בין גרושה לבין אלמנה.
הרמב״ם כותב כרי״ף שאם הבעל מגרשה לרצונו אין שמין מה שעליה, ומדייק המגיד משנה שאם כפו אותו לגרשה - שמין מה שעליה. בעל העיטור (אות כ כתובות, לד, ד) מוסיף שמסתבר שדוקא כשמגרשה בלא טענה אין שמין, אבל כשיש לו טענה שסרחה - שמין את מה שעליה כדין אלמנה.
אולם בעל דינא דחיי (עשין מח) מדייק מלשון הרי״ף שחולק על בעל העיטור, שכן הוא כותב שהחילוק הוא שבגרושה לא היא רוצה לצאת אלא הבעל מוציאה בעל כרחה, משמע שאין זה משנה מדוע מגרשה. הוא מביא ראיה לכך מדברי הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ תקעא) לגבי אשה שביזתה את בעלה ושכרה מלשין על מנת להורגו, שזו טענה שאין לך גדולה ממנה לגירושין, ובכל זאת יש לנהוג על פי הרי״ף שלא לשום את בגדיה הואיל ומתגרשת בעל כורחה. גם מדברי המגיד משנה שאם כפו אותו לגרשה שמין הוא מדייק שאם גירשה מרצונו, מכל סיבה שהיא - אין שמין.
כמוהו כותב החלקת מחוקק (סק״ב), ומוסיף שכיון שלהלכה אין אדם יכול לגרש את אשתו רק משום שמצא אחרת נאה הימנה - יוצא שכל מי שמגרש את אשתו יש לו טענה כנגדה (עיין על כך בבירור הלכה
לגיטין דף צ, ב ציון ג.ד.), ובכל זאת כותבים הראשונים שאין שמין בגרושה.
אולם הבית שמואל (סק״ב) פוסק כבעל העיטור שאם היא גורמת לגירושין - שמין, ולדעתו המגיד משנה אינו חולק על כך, שכך כוונתו לכגון שהבעל הוא מאלה שכופים אותו לגרש והאשה תובעת שיכפו אותו לגרשה ולכן שמין, ורק אם הבעל מבקש לגרשה והיא אינה רוצה אין שמין. הבית שמואל מוסיף שכך הדין אפילו בזמן הזה, שאסרו לגרש אשה בעל כרחה.
כדברי בעל העיטור פוסק המרדכי (סי׳ קעג) בשם מהר״ם מרוטנבורג שאם גירשה מפני שפשעה - שמין את מה שעליה, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הריב״ש (סי׳ שא) כותב שמדברי הרמב״ם בהלכות מלוה ולוה
(א, ה) שבעל חוב אינו גובה מבגדי חול של אשה כי אם מבגדי שבת שלה, יוצא שבגדי השבת אינם נחשבים לרכושה, וכשכותב בהלכה שלפנינו שאין שמין לגרושה - כוונתו רק לבגדי החול שלה ולא לבגדי השבת. הריב״ש מסביר שהמקור לחילוק הוא בירושלמי במסכת קידושין (פרק א, ד), שם נאמר שאחים שחולקים שמין את מה שעליהם ולא את מה שעל בניהם ובנותיהם, אך את בגדי השבת של הבנים שמין, והרמב״ם מבין שיש להשוות בין הסוגיות, ולכן גם בגרושה שמין את בגדי השבת היקרים.
אולם הרשב״א, הריטב״א, הרא״ש והר״ן כותבים שאין להשוות בין האחים שאינם מקנים זה לזה אלא רק את מה שצריכים ממש לכיסוי הגוף ולא את בגדי השבת היקרים, לבעל שמקנה לאשתו אף את בגדי השבת, ולכן לדעתם בגרושה אין שמין אף את בגדי השבת.
בעל העיטור (אות ח חלוקת קרקעות, דף כז, א) מביא את שתי הדעות ומכריע שיש לחלק בין בגדי חול לבין בגדי שבת, וכן פוסק השלחן ערוך.
ג. מתנות אחרות שקיבלה מבעלה.
בעל העיטור (אות ב שם), הרא״ה הר״ן כותבים בשם הגאונים שאף לאלמנה אין שמין את המתנות שקיבלה מבעלה, שלא מצינו שאדם נותן מתנה לאוהבו והלה יצטרך להחזירה לאחר שנפלה קטטה ביניהם. הם מביאים ראיה לכך מהגמרא במסכת בבא בתרא
(נא, ב) האומרת לגבי מתנה שהבעל נתן לאשתו שקנתה והבעל אוכל פירות, ואם הדין הוא ששמין לה את המתנה כשתתאלמן - יוצא שלא קנתה את המתנה לא בחייו ולא לאחר מותו, אלא מכאן שהמתנה נחשבת כנכסי מלוג ואין שמין אותה.
עם זאת כותב הריב״ש (שם) שכל זה רק במתנת קרקע או מעות או שאר מטלטלין, אבל מתנת תכשיטים שמין אפילו לגרושה, מפני שלא התכוון לתת לה אותם במתנה גמורה אלא כדי שתתקשט בהם בביתו.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כדברי הגאונים שאין שמין מתנות שנתן הבעל בין לאלמנה ובין לגרושה, והרמ״א מביא את דברי הריב״ש בענין תכשיטים שהבעל נתן לה בשביל להתנאות בהם, ששמין אותם.
הבית שמואל (סק״ז) מדייק מדברי הט״ז (סק״ה) שיש חילוק בין מתנה שנתנו לה קרוביה בשעת נישואיה, שאין שמין אותה, לבין מתנה שנתנו לה קרובי החתן, ששמין אותה מפני שהתכוונו לתת לו ולא לה. אך יש להעיר שהריב״ש עצמו כותב שתכשיטים שנתנו לה אחרים שייכים לה ואין שמין אותם אפילו ניתנו לה על ידי קרובי החתן.
רב חייא בר אבין ורב כהנא נחלקו בגמרא בענין הלקיט אם דינו כאלמנה או לא.
הרי״ף, הרמב״ן, הרא״ש והר״ן מכריעים כרב כהנא שדין הלקיט כדין האלמנה, כלומר ששמין לו כדרך ששמין לאלמנה, לפי רב שהלכה כמותו.
הרא״ש (שם) מסביר שהלקיט הוא עני הדר בבית בעל הבית, שמסייע לבעלי הבית במלאכתו וזה מהנהו לפעמים במאכל, במשתה ובמלבוש, אבל אין לו שכר קצוב, ולכן שמין לו את הבגדים כשעוזב את הבית. לעומת זאת שכיר שנשכר לזמן קצוב - אין שמין לו את הבגדים שבעל הבית נתן לו, אלא אם כן עזב את עבודתו באמצע הזמן, שצריך להחזיר את הבגדים, מפני שלא קיבלם על דעת זה שיעזוב באמצע. עם זאת כותב הרש״ל (יש״ש סי׳ נב) שבגדי שבת שמין אפילו לשכיר שיצא בזמן שנקבע.
המאירי חולק על הרא״ש וסובר שגם שכיר ששכרו קצוב נקרא לקיט, ושמין לו את הבגדים כשיוצא, וכן נראית דעת הריא״ז (הלכה ה, כ).
לגבי לקיט שבעל הבית מוציאו בעל כרחו כותבים הרא״ש ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שדינו כגרושה שאין שמין לה. אולם בעל המאור לשיטתו שאין חילוק בין גרושה לבין אלמנה כותב שגם בלקיט אין חילוק בין כשיוצא מרצונו לבין כשיוצא בעל כרחו. הרמב״ן (שם) מסכים עם בעל המאור לגבי לקיט למרות שחולק עליו לגבי גרושה, ומסביר שהלקיט תמיד עומד לצאת, ויכולים להוציאו, ואינו דומה לגרושה שמתחילה כשהקנה לה את הבגדים לא היתה עומדת לצאת, ולכן אין שמין את מה שעליה כשהבעל מחליט לגרשה בעל כרחה.
בדברי הרמב״ם והשלחן ערוך לא נזכר כלום בעניינו של הלקיט, ובעל קצות החושן (סי׳ שלא סק״ב) תמה על כך.
ציון י.
עיין בירור הלכה לערכין כד, א ציון ב.
חיוב היורשים בנדוניה שציוה אב לבתו
ציון כ.
גמרא. ההוא דאמר להו ׳נדוניא לברת׳, זל נדוניא, אמר רב אידי בר אבין: פורנא ליתמי.
אמר ׳תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים וכך וכך כלים׳, וזלו הבגדים והכלים אחר כן - הריוח ליתומים, ונותנין לה כשיעור הזול, וכו׳.
(רמב״ם זכיה ומתנה יא, כב)
אם אמר ׳מאתים זוז לפלונית בנדונייתה׳ - אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך, ואם מתה בנתים - אין ליורשיה כלום. אבל האומר ׳תנו מאתים זוז לפלונית לנדונייתה׳ - חייבים לתת לה מעכשיו, יוקרא וזולא דידה הוי, ואם מתה קודם שתנשא - זכו בהם יורשיה. הגה. בכל אילו אין חילוק בין שכיב מרע למתנת בריא בקנין, ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה - לא זכו בהם יורשיה, וכן נראה לי עיקר, ועיין ביורה דעה סימן רנג סעיף ז.
(שו״ע חושן משפט רנג, טז)
סוגייתנו דנה באב שמצווה לתת נדוניה ידועה לבתו ומת, והוזלה הנדוניה, ופסק רב אידי שהרווח ליתומים ונותנים לה את הנדוניה כערכה ביום הנתינה.
לדעת הרי״ד, הרא״ה, המאירי, הרא״ש (סי׳ לג) והריטב״א הוא הדין כשהתייקרה, שהבת מקבלתה את כולה מפני שזו היתה כוונת האב לתת לבתו את הנדוניה כמות שהיא.
לעומת זאת כותב הר״ן בחידושיו שתמיד ידה על התחתונה, ואם הנדוניה התייקרה - אינה מקבלת אלא כשוויה בזמן הציווי. נראה שלדעתו יש ספק אם האב התכוון לנדוניה או לשוויה, ומספק אין להוציא מהיתומים, שהם המוחזקים.
הרא״ש מוסיף שלפי הגרסה שלפנינו אין שום חידוש בכך שאם הוזלה הרווח ליתומים, ולכן נראה לו כגרסה אחרת הנמצאת בספרים, לפיה מדובר על אב שציוה לתת נדוניה בשווי ארבע מאות זוז לבתו, והחידוש הוא שאם הוזלה - אין היתומים צריכים להשלים את הסכום למרות שהאב הזכירו בציוויו, ועם זאת לדעתו אף בכגון זה אם התייקרה - מפסידים היתומים ונותנים את כל הנדוניה, למרות ששווה יותר מהסכום שהאב הזכיר בציוויו.
הריטב״א כותב בשם רבותיו שאין היתומים חייבים לתת לבת את הנדוניה עד שתנשא, ואם מתה ולא נישאה - אין ליורשיה שום תביעה. לעומת זאת, אם ציוה לתת סכום מסוים בנדוניה - צריכים לתת לה מיד, מפני שנראה שעיקר כוונתו למתנה סתם, וקריאתה בשם נדוניה אינה אלא כמראה מקום. יתר על כן, לדעתו כשנקב בסכום של הנדוניה והוזלה - צריכים היורשים להשלים את הסכום, ונראה איפוא שחולק על הרא״ש.
הריטב״א מוסיף שכך היא דעת הרשב״א, וכוונתו למה שכותב בתשובה (ח״א סי׳ תתקצג) שהמצווה שיתנו לבת אחותו סכום של כסף לנישואיה - יש לתת לה מיד ואין להמתין עד שתנשא.
עיין עוד להלן שיש שמבינים את דברי הריטב״א באופן שונה.
הרמב״ם כותב את ההלכה על פי הגרסה שלפנינו בגמרא, והמגיד משנה מביא את הדעה שגם כשהתייקרה מקבלת הבת את הנדוניה כמות שהיא.
הטור מוסיף את חידוש הרא״ש שכך הדין גם כשהאב פירט את שווי הנדוניה.
המחבר בשלחן ערוך כותב תחילה שמי שציוה לתת מאתיים זוז לפלונית בנדוניתה - אין היורשים חייבים לתת לה עד שתנשא. לכאורה משמע שהדברים מבוססים על האמור בגמרא, ויש להקשות מדוע המחבר אינו כותב כאן את הדין שההפסד והרווח כשהנדוניה התייקרה או הוזלה ליתומים, ורק מתוך מה שכותב בחלק השני של ההלכה שיוקרא וזולא שלה ניתן לדייק שבחלק הראשון יוקרא וזולא ליתומים. אכן הגר״א (סקכ״ח) כותב שהמחבר סמך על הלכה דומה שהביא בסעיף יג, ממנה עולה שיוקרא וזולא ליתומים.
לפי זה יוצא שהמחבר פוסק כדעת הרא״ש, שיוקרא וזולא ליתומים גם אם פירט את שווי הנדוניה.
אולם בחלק השני של ההלכה כותב המחבר שמי שציוה לתת מאתיים זוז לפלונית לנדונייתה - חייבים היורשים לתת לה מעכשיו ויוקרא וזולא שלה, והרי זה על פי דברי הריטב״א שבפשטות מחלק בין מי שמצוה נדוניה בסתם לבין מי שמפרט את הסכום, ויש להקשות על המחבר שבשני חלקי ההלכה מדבר על מי שמפרט את הסכום בציוויו.
הסמ״ע (סקל״ה) כותב שהמחבר מבין שהחילוק של הריטב״א הוא בין מי שאומר בלשון ׳תנו׳, שחייבים לתת לה מיד, לבין מי שאומר בסתם ׳מאתיים זוז לפלונית בנדוניתה׳ ולא אמן ׳תנו׳, שאין לתת לה עד שתנשא. בדרך נוספת כותב הסמ״ע בשם הלבוש שהחילוק הוא בין לשון ׳מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה׳, שאינה זוכה עד שתנשא, לבין לשון ׳מאתיים זוז לנדונייתה׳, שזוכה מיד.
על שני ההסברים מעיר הסמ״ע שלא משמע כך מלשון הטור שכותב שאם אמר ׳תנו מאתיים זוז לנדונייתה׳ - הרווח וההפסד ליתומים, ולא מסתבר שלדעת הטור כשאומר בלשון ׳תנו׳ צריכים לתת לה מיד, ובכל זאת כל זמן שלא נתנו הרווח וההפסד שבינתיים ליתומים.
אולם הש״ך (סק״כ) כותב שזו אכן דעת הטור, ומקבל את ההסבר הראשון של הסמ״ע בדעת הריטב״א והשלחן ערוך.
בעל קצות החושן (סק״ז) דוחה את ההסבר הראשון של הסמ״ע מפני שבודאי גם בחלק הראשון של ההלכה מדובר על מי שנוקט בלשון ׳תנו׳, שהרי כל מתנת שכיב מרע צריכה להיות בלשון זו. על כן הוא מקבל את ההסבר השני של הסמ״ע, ומבאר שכאשר האב נוקט בלשון ׳תנו לנדוניה׳ - כוונתו שיתנו לה מיד כסף או רכוש כדי שיהיה לה לצרכי הנדוניה בבוא העת, בעוד שבלשון ׳תנו בנדוניה׳ כוונתו שיתנו לה את הנדוניה הזו כשתנשא. באשר לטור שמדבר על מי שאמר ׳תנו לבתי לנדוניה׳ מסביר בעל הקצות שכיון שהטור מוסיף שאמר ׳תנו לנדוניה כך וכך חפצים במאתיים זוז׳ - ברור שמתכוון שהם יתנו לה את הנדוניה רק כשתנשא, אף על פי שנקט בלשון ׳לנדוניה׳.
הרמ״א מביא שיש חולקים על החילוק של המחבר וסוברים שתמיד אין חיוב על היתומים לתת את הנדוניה עד שתנשא, ואם מתה - לא זכו בה יורשיה, וממילא גם יוצא שהרווח וההפסד הוא תמיד של יורשי האב. כך מדייק הרמ״א בדרכי משה (סק״ז) מדברי בעל הגהות מיימוניות בהלכות גזלה ואבדה
(ח, ג), שמי שנתנו לו אחרים מעות על מנת להשיא את בתו ונמנע ולא השיאה - חייב להחזיר את המעות, שלא ניתנו לו אלא על דעת להשיאה.
המרדכי (סי׳ קעו) מביא מחלוקת לגבי אדם שנדר מעות להשיא יתומה אחת והרויח בהם, ולאחר שנפטרה היתומה תבעוהו יורשיה, שרבינו חיים פטרו והראבי״ה חייבו. הרמ״א בדרכי משה (אבה״ע סי׳ נג סק״א) כותב שנראה שנחלקו במחלוקת שבסוגייתנו אם יש לחייב את היורשים של האב לתת לבת את הנדוניה מיד, או רק כשנשאת. עם זאת הוא כותב שאפשר שאף מי שסובר בסוגייתנו שצריכים לתת לה מיד מסכים לדברי רבינו חיים שאם מתה - המעות חוזרות.
ציון ל.
עיין בירור הלכה לגיטין סו, א ציון ה.