×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כֵּיוָן דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה אלֵית לַהּ מְזוֹנֵי אוֹ דִלְמָא אִמַּהּ דַּעֲבַדָא אִיסּוּרָא קַנְסוּהָ רַבָּנַן אִיהִי דְּלָא עֲבַדָא אִיסּוּרָא לָא קַנְסוּהָ רַבָּנַן תֵּיקוּ.
Once again the Gemara explains the sides of the dilemma: Since the Sages penalized the mother and declared that she does not have a marriage contract, the daughter does not have sustenance either, as her sustenance is guaranteed by her mother’s marriage contract. Or perhaps, with regard to her mother, who violated a prohibition, the Sages penalized her by depriving her of her marriage contract, whereas in the case of the daughter, who did not violate a prohibition, the Sages did not penalize her. Once again the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות נד ע״א} תאני רב יוסף בביתי ולא בבי עקתי1 אבל מזוני אית לה מר בר רב אשי אמר אפי׳ מזוני לית לה2 [ולית הילכתא]⁠3
כמר בר רב אשי:
{בבלי כתובות נד ע״א} אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת4 כתובתה5 בבית דין אין לה מזונות ודוקא בבית דין אבל שלא בבית דין יש לה מזונות6 תניא מכרה כתובתה משכנה7 כתובתה עשתה כתובתה הפותיקי8 לאחר בין בבית דין בין שלא בבית דין אין לה מזונות:
{בבלי כתובות נד ע״א} גמ׳ איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרוארה9 נהגו10 כרב נהרדעא וכל פרוארה נהגו כשמואל ועד היכא11 נהרדעא עד דסגיא קבא דנהרדעא {פי׳ ר״ח12} איכא מאן דאמר מדקא יהבינן קיצותא13 לנהרדעא [מכלל דכולי עלמא כרב עבדי והלכתא כותיה ואנן לא חזינן להאי14 סברא דהאי דקא יהבינן קיצותא15 לנהרדעא]⁠16 לאו למימרא דכולי עלמא כרב עבדי17 אלא למימרא דשאר בבל ופרוארה18 עבדי כרב אבל כולי עלמא דלית להו מנהגא כשמואל עבדי דקימא לן הילכתא19 כשמואל בדיני ומר רב20 משה גאון21 הכי סבירא ליה כדכתבינן ואיתי סייעתא להאי22 סברא מיהא דתנן {משנה כתובות יא:א וגמ׳ עליה צה ע״ב-צו ע״א} אלמנה ניזונת מניכסי יתומין ואיבעיא לן בגמארא ניזונת תנן וכאנשי גליל או דילמא23 הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואסיקנא לעולם ניזונת תנן וכאנשי גליל ועוד איתי סייעתא מיהא דאמרי׳24 קריביה דר׳ יוחנן הויא25 להו26 איתת אבא דהוה27 נפישי מזונה28 אתו לקמיה דר׳ יוחנן אמר להו זילו אימרו ליה לחביבי דניחד לה [ארעא למזונה]⁠29 ואי סלקא דעתא סבירא ליה לר׳ יוחנן כאנשי יהודה למה ליה30 ליחודי לה ארעא ליתן לה כתובתה31 [וליפטרה]⁠32 אלא שמע מינה כאנשי גליל סבירא ליה ובסוף יש נוחלין נמי אמרינן {בבלי בבא בתרא קלט ע״א} שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת33 אלמנתו34 ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו {בבלי בבא בתרא קלט ע״א, כתובות מט ע״ב} מתה הבת אמר ר׳ יהודה בן אחותו של ר׳ יוסי בר35 חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו
ניזונת מנכסיו. ושמעינן מהני כולהי דהלכה כאנשי גליל:
{בבלי כתובות נד ע״א} איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה. אמר רבא אמר רב נחמן אף על גב דתנן במתניתין36 כואתיה דשמואל הילכתא37 כואתיה דרב דתנן אחד המקדיש [נכסיו]⁠38 ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו39 ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן40 אמר ליה רבא לרב נחמן וכי41 מאחר דתנן במתניתין42 כואתיה דשמואל אמאי הילכתא כואתיה דרב אמר [ליה]⁠43 לכאורה כשמואל רהטא44 כי45 מעיינת בה46 הילכתא כותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ומיפק לאחרינא47 לא אקני לה48 וכן הילכתא
רב כהנא מתני וכן בלקיט ומנח ביה49 סימנא לקיטא יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק. ושמעינן מיהא50 דמאן דמגריש51 לאיתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי קא52 בעיא למיפק אלא איהו קא53 בעי לאפוקה
{בבלי כתובות נד ע״א-ע״ב} ההוא דאמר להו נדוניא לברת זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי. ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי54 דמי חמרא לברת איקור55 חמרא אמר רב יוסף [רווחא]⁠56 ליתמי. קריביה דר׳ יוחנן הוה57 ליה58 איתת אבא דהות קא מפסדא מזוני אתו לקמיה דר׳ יוחנן אמר להו זילו אימרו59 ליה לאבוכו60 דניחד לה ארעא למזונה61 אתו לקמיה דר׳ שמעון בן62 לקיש אמר להו וכל63 שכן שריבה לה מזונות כול׳64 אמר ר׳ אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר׳ יוחנן אמר למזונות ריבה65 לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות:
סליק פירקא
1. בבי עקתי: וכן במרדכי כאן (סי׳ קסז) בשם רב צמח גאון. כ״י נ: ״בבית עקתי״, כבה״ג (דפוס). גיט, דפוסים: ״בעקתי״, וכן בר״ן כאן. ערוך (בקתא): ״בביקתי״.
2. לית לה: כ״י נ: ״נמי לית לה״.
3. ולית הילכת׳: כ״י נ, דפוס קושטא, וכן בה״ג. דפוסים: ולית הלכה. כ״י בהמ״ל 695: ״והילכת׳⁠ ⁠״.
4. התובעת: כ״י נ: ״תובעת״.
5. כתובתה: דפוסים: כתובה.
6. ודוקא...יש לה מזונות: חסר ב-גטו לפני הגהה.
7. מכרה, משכנה: וכן גטו, גיט, כ״י נ. דפוסים: משכנה, מכרה.
8. הפותיקי: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״אפותיקי״.
9. פרוארה: וכן גטו, כ״י נ. גיט: ״פרוריה״. דפוס קושטא: פרורוהא. כבערוך (פרוור): ״פרוורהא״. דפוסים: פרוודהא. וכן בהמשך.
10. נהגו: וכן גטו, גיט. כ״י נ, דפוסים: נהוג. וכן בהמשך שם.
11. היכא: וכן גטו, כ״י נ. דפוסים: היכן.
12. בשמו באור זרוע, ובעוד מקורות בראשונים (אוצה״ג, ליקוטי פי׳ ר״ח סי׳ סד).
13. קיצותא: כ״י נ: ״קצוותא״. וכן בהמשך שם.
14. חזינן להאי: כ״י נ: ״חזי לן אי״.
15. קיצותא: כ״י נ: ״קצוותא״.
16. מכלל...לנהרדעא: גטו, גיט, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 (שמא מחמת הדומות).
17. כרב עבדי: וכן כ״י נ. גטו, דפוסים: ״עבדי כרב״.
18. ופרוארה: וכן כ״י נ. גטו: ״וכל פרוארה״. דפוס קושטא: ופרורוהא. דפוסים: פרוודהא.
19. הילכתא: דפוסים: הלכה.
20. ומר רב: גטו: ״ומדרב״.
21. ראה תשובות הגאונים הרכבי סי׳ שפט.
22. להאי: כ״י נ: ״להך״.
23. דילמא: חסר בדפוסים.
24. בסמוך בסוף הפרק.
25. הויא: וכן גטו. כ״י נ: ״הוו״. דפוסים: הוה.
26. להו: כ״י נ: ״ליה״. חסר ב-גטו.
27. דהוה: כ״י נ: ״דהוו״.
28. מזונה: כ״י נ: ״מזונהא״.
29. ארעא למזונה: גטו, דפוסים. כ״י נ: ״ארעא למזונהא״. גיט: ״ארעא למזונא״. כ״י בהמ״ל 695: ״למזונה ארעא״.
30. ליה: גלג, כ״י נ: ״לי״.
31. כתובתה: וכן גטו, גיט, כבמשנה. כ״י נ, דפוסים: כתובה.
32. וליפטרה: גטו גיט, כ״י נ, דפוסים, כבמשנה. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
33. ובת: חסר ב-גטו לפני הגהה. וכן חסר בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה, שם אחר הגהה: ״ובת אלמנתו״.
34. אלמנתו: דפוסים: אלמנה.
35. בר: כ״י נ: ״בר׳⁠ ⁠״. דפוסים: ברבי.
36. במתניתין: דפוסים: מתני׳.
37. הילכתא: כ״י נ: ״הלכה״.
38. נכסיו: גטו, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695, כ״י נ.
39. ולא בכסות בניו: דפוסים: ובניו.
40. ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן: חסר בכ״י נ.
41. וכי: חסר בדפוסים.
42. במתניתין: וכן גיט, כ״י נ. גטו, דפוסים: מתניתין.
43. ליה: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
44. רהטא: דפוסים: ריהטא. כ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה: ״דתניא״.
45. כי: וכן גטו, גיט. כ״י נ, דפוסים: וכי.
46. בה: כ״י נ: ״ביה שפיר״.
47. לאחרינא: כ״י נ: ״לאחריני״.
48. לה: כ״י נ: ״ליה״.
49. ביה: גטו, כ״י נ: ״בה״.
50. מיהא: דפוסים: מינה.
51. דמגריש: כ״י נ: ״דמגרש״. גטו, כ״י נ: ״דמגרש לה״. דפוסים: דגריש.
52. קא: חסר בדפוסים.
53. קא: חסר בדפוסים.
54. זוזי: חסר בכ״י נ.
55. איקור: וכן גטו, גיט. כ״י נ: ״איקר״. דפוסים: אייקר.
56. רווחא: גטו, גיט, דפוסים. כ״י נ: ״רוחא״. כ״י בהמ״ל 695: ״דמי חמרא״.
57. הוה: גיט: ״הות״. כ״י נ: ״הוו״.
58. ליה: כ״י נ, דפוסים: ״להו״. וכן גם כ״י בהמ״ל 695 במאמר הרי״ף הסמוך לפניו.
59. אימרו: וכן לעיל שם. גטו, גיט, כ״י נ: ״אמרו״. דפוסים: ואמרו.
60. לאבוכו: וכן גטו. גיט, כ״י נ: ״לחביבי״, כדלעיל שם. דפוסים (בשניהם): לחביבי אבוכון.
61. למזונה: כ״י נ: ״למזונתא״.
62. דר׳ שמעון בן: וכן גטו, גיט. כ״י נ, דפוסים: דריש.
63. וכל: וכן גיט. גטו, כ״י נ, דפוסים: ״כל״.
64. כול׳: חסר בדפוסים.
65. ריבה: כ״י נ: ״רבה״.
כיון דלית לה כתובה – לאם לית לה מזוני דבת דהא תנאי כתובה הוא.
מי אמרי׳ כיון דלית לה, לשניה, כתובה. כדלקמן בפר׳ אלמנה נזונת הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה ולא פירות, וטעמא דשניה אמרינן בפרק יש מותרות, משום דאיהי מרגלא ליה וקנסוה רבנן, הילכך לית לה נמי תנאי כתובה, כגון מזוני דבנן נוקבן, דתנאי כתובה. או דילמא איהי דעבדא איסורא, קנסוה רבנן. אבל ברתה לא קנסוה רבנן.
בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה״ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה״ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל״ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע״כ נראה למורי הרב נר״ו דה״ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס״ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה״ר יונה ז״ל.
ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי׳ כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב״ד ז״ל ככתוב בפסקי הרא״ש ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל בת ארוסה וכו׳. יש שפירשו דלא מבעי ליה אלא כשהגיע זמן שהאם אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי אי אכלה ברתא נמי אוכלת אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולי״ל תנאי כתובה דה״ה לברתא וכן נראין הדברים או דילמא כיון דלא תקינו רבנן עד שעת נשואין פי׳ דאף על גב דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מכל מקום לא תיקן רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פרש״י ז״ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא שאין כתובת בנין דכרין אלא בנשואין שזוכה בה הבעל דאילו קודם לכן אף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה. ע״כ:
תוס׳ בד״ה לית הלכתא כו׳ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן כו׳ עכ״ל רב נחמן נמי משמיה דשמואל קאמר ליה אלא דנקטו רב ענן דמלתיה דרב נחמן לא מיפרשא אלא במלתיה דרב ענן כדקאמר לדידי מיפרשא כו׳ וברא״ש לא הזכיר לרב ענן ע״ש ודו״ק:
סליק פרק נערה שגתפתתה
אף על פי פרק המישי

אימתי מפסיקה האלמנה להיות ניזונת מנכסי בעלה

ציון ד.ה.
גמרא. אמר רב נחמן אמר שמואל: תבעוה להנשא ונתפייסה - אין לה מזונות. הא לא נתפייסה - יש לה מזונות?! אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל, אמרה ׳מחמת פלוני בעלי׳ - יש לה מזונות, מחמת בני אדם שאינם מהוגנין לה - אין לה מזונות. אמר רב חסדא: זינתה - אין לה מזונות. אמר רב יוסף: כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות... ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות. ולא?! והתניא: מכרה כתובתה ומשכנה כתובתה, עשתה כתובתה אפותיקי לאחר - אין לה מזונות; הני - אין, אבל תובעת - לא! הני - בין בבית דין בין שלא בבית דין, תובעת - בבית דין אין, שלא בבית דין לא.
אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה, ומשתתבע כתובתה בבית דין - אין לה מזונות, וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר, והוא שתאמר לו ׳פה תקנה חובך׳, בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין בין שלא בבית דין... ומשתתארס האלמנה - אבדה מזונותיה.(רמב״ם אישות יח, א)
אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין - אין לה עוד מזונות, ואפילו לא פרעוה, (אבל תבעה שלא בבית דין - לא הפסידה), ויש אומרים שאפילו תבעה בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדוחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה ׳פלוני חפץ לישא אותך׳ ומחמת זה תבעה כתובתה, או כיוצא בזה - לא הפסידה מזונותיה. הגה. הנשבעת על כתובתה לפני בית דין - לא הפסידה מזונות, דשבועתה לא הוי כתביעה.
תבעוה לינשא, אפילו נתפייסה - לא הפסידה מזונותיה, וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה - לא הפסידה מזונותיה, אבל אם נתארסה - הפסידה מזונותיה, ויש אומרים דמיד שעשתה שידוך - הפסידה מזונותיה.
מכרה כתובתה כולה, או משכנה, או עשתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה דברים אלו בפני בית דין מומחין בין בפני שלשה נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה - אין לה מזונות מהיורשים.(שו״ע אבן העזר צג, ה, ז-ח)

א. כשתובעת את כתובתה.

הגמרא מסיקה שהלכה כרב יהודה בשם שמואל שאמר שהתובעת את כתובתה בבית דין אין לה מזונות, ומפרש רש״י במסכת גיטין (לה, א ד״ה אין לה) שהתובעת את כתובתה מגלה בכך שרוצה להנשא לאחר, ותנאי הכתובה הוא שתהיה ניזונת מנכסי הבעל רק כל זמן שיושבת כאלמנה בביתו בשביל כבודו.
בירושלמי (פרק יא, ב) אמר רבי יוסי שהתובעת את כתובתה מחמת אונס לא הפסידה את מזונותיה, ומביאים בקשר לכך מעשה באלמנת רבי אבדימי שרימו אותה ואמרו לה שאדם חשוב רוצה לשאתה, והיא הלכה ותבעה את כתובתה, וכשנודע הדבר לרבי יוסי החזירה למזונותיה.
הרא״ש (סי׳ ל) מסיק על פי דברי הירושלמי שגם התובעת את כתובתה מפני שלא רצו לזונה - לא הפסידה את זכותה למזונות.
המרדכי (סי׳ קסח) מוסיף שאינה מפסידה אפילו אם תבעה את כתובתה מפני שלא נתנו לה את מזונותיה בהרווחה.
דברי הירושלמי מובאים להלכה על ידי הרא״ה, הריטב״א, הריא״ז (הלכה ה, טז, מובא בשלטי הגבורים דף כ, ב בדפי הרי״ף), המאירי ורבינו קרשקש, אולם הרי״ף והרמב״ם כותבים את ההלכה בסתם, שכל שתובעת את כתובתה בבית דין - מפסידה את מזונותיה. הבית יוסף מסביר שיתכן שלדעתם יש בזה מחלוקת בין התלמודים, והבבלי שאינו מזכיר את החילוק של הירושלמי אינו מקבל אותו להלכה.
בעל ישועות יעקב (סק״ג) מבאר שהרי״ף והרמב״ם מסתמכים על הגמרא במסכת גיטין (דף לה, א), שם מסופר על אלמנה שתבעה את כתובתה ורבה בר רב הונא לא הסכים לתת לה מפני שלא רצה להשביעה, ובכל זאת הפסידה את מזונותיה, מכאן שאף התובעת את כתובתה בטעות, כמו זו שלא ידעה שלא תקבל - מפסידה, והוא הדין כשתובעת מחמת אונס. אולם בדעת הרא״ש שמביא להלכה את דברי הגמרא בגיטין למרות שפוסק כירושלמי צריך לומר שסובר שאין סתירה בין הסוגיות, ואין להשוות אלמנה שתבעה את הכתובה ולא הסכימו לתת לה לאלמנה שתבעה באונס או בטעות.
בעל ההפלאה (קו״א סק״ט) מבאר שמחלוקת הבבלי והירושלמי תלויה בטעם הדין שהאלמנה שתובעת את כתובתה מפסידה את מזונותיה, שלפי הירושלמי הטעם הוא שמוחלת על המזונות, ולכן כשתובעת באונס או בטעות אינה מפסידה את המזונות שכן מחילה בטעות אינה מחילה, ולפי הבבלי הטעם הוא שבשעה שתובעת שוב אין כבוד לבעל בישיבתה בביתו, ולכם גם כשתובעת את כתובתה בטעות, שחושבת שיש מישהו שרוצה לשאתה - מפסידה את מזונותיה.
עם זאת נראה שגם לפי הבבלי אינה מפסידה את זכותה למזונות כשתובעת את כתובתה מפני שאין נותנים לה מזונות, שהרי אין בתביעה זו בזיון לבעל, והרמב״ם אינו מזכיר זאת מפני שגם בגמרא לא נזכרת האפשרות הזו.
בעל העיטור (אות כ כתובות, דף לד, ג) כותב בשם רב נחשון גאון שהתובעת את כתובתה ולא מצאה עדי קיום לא הפסידה את מזונותיה, וכיוצא בזה כותב הרדב״ז (שו״ת סי׳ אלף קמב) לגבי התובעת את כתובתה ונמצא שחתום עליה רק עד אחד, ומסתמך על המעשה בירושלמי שהחזירוה למזונותיה.
הרא״ש (שם) כותב על פי הסוגיה בגיטין שהתובעת את כתובתה מפסידה את מזונותיה אפילו כשלא פרעו את הכתובה, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
עם זאת כותב הבית שמואל (סקי״ג) שהיינו דוקא כשלבסוף פרעו את כתובתה, ואז מפסידה את המזונות למפרע, מיום התביעה, אבל אם אין להם לשלם או שאינם רוצים לשלם - יש לה מזונות. אולם הקרבן נתנאל (אות ט) טוען שמהסוגיה בגיטין מוכח שמפסידה את המזונות גם אם אינם יכולים לפרוע, וכן כותבים במפורש תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שגם אם לא נפרעה כלל מכתובתה בעקבות התביעה - מפסידה את המזונות.
השלחן ערוך כותב תחילה בסתם את ההלכה שאין לה מזונות לאחר שתבעה את כתובתה, דהיינו כשיטת הרי״ף והרמב״ם לפי הבנתו, ומוסיף את דעת הרא״ש שאם תבעה מאונס, כגון שלא נתנו לה מזונות, או שהטעו אותה - אינה מפסידה את מזונותיה.
עיין עוד בבירור הלכה לקמן נד, ב ציון ו בענין התובעת מקצת כתובה.

ב. כשמוכרת את כתובתה.

הגמרא מסוקה שהתובעת את כתובתה מאבדת את מזונותיה בתנאי שתובעת אותה בבית דין, בעוד שהמוכרת את כתובתה מאבדת אותם אפילו מכרה שלא בבית דין. הב״ח מדייק מלשון הרמב״ם ״בין שעשת דברים אלו בבית דין מומחין בין שלא בבית דין״, שהתובעת מאבדת את מזונותיה רק אם תבעה בבית דין של מומחים, והמוכרת מאבדת אם מכרה בבית דין של הדיוטות, אך אם מכרה סתם אינה מאבדת.
כך פוסק השלחן ערוך במפורש שהמוכרת מפסידה את מזונותיה בין אם מכרה בפני בית דין של מומחים ובין אם מכרה בפני שלושה אנשים נאמנים, כלומר בבית דין של הדיוטות.
אולם מלשון הטור משמע שגם אם מכרה שלא בפני בית דין כלל מפסידה את המזונות, וכן דעת החלקת מחוקק (סק״כ) והבית שמואל (סקי״ז) שחולקים על השלחן ערוך והב״ח וכותבים אף בדעת הרמב״ם שהמוכרת שטר כתובה אינה צריכה לבית דין כלל.
הגר״א (סקי״ט) מציין כמקור לשלחן ערוך את הגמרא במסכת בבא מציעא (לב, ב), שם למדנו שאלמנה שמוכרת נכסים בשביל מזונות צריכה למוכרם בפני שלושה, ומכאן ניתן ללמוד שהוא הדין כשמוכרת את כתובתה.
אולם החלקת מחוקק טוען שאין לדמות מכירת קרקעות שצריכה שומה למכירת שטר כתובה שאינה צריכה בית דין. נראה איפוא שהמחבר סובר שמכירת הכתובה כמוה כמכירת קרקעות שמשועבדים לכתובה.
גם הט״ז (סק״ח) כותב שהמוכרת מאבדת את מזונותיה אפילו כשמכרה שלא בפני בית דין כלל, ומסביר שהרמב״ם מתכוון לומר שאפילו מכרה שלא בפני בית דין הרי היא כמי שמכרה בפני בית דין מומחים, ולגבי תובעת אכן הרמב״ם כותב רק שתבעה בבית דין ואינו מצריך מומחים.

ג. כשהתפייסה להינשא וכשהתארסה.

בתחילת הסוגיה מובאים דברי כמה אמוראים שאשה שתבעוה להינשא והתפייסה, או שזינתה, או שכיחלה ופרכסה, מאבדת את זכותה למזונות, אבל הגמרא קובעת שאין הלכה ככל האמוראים האלה ורק התובעת את כתובתה מפסידה את המזונות.
התוספות (ד״ה לית הלכתא) כותבים שמסקנת הגמרא אינה כוללת את זו שתבעוה להינשא והתפייסה, לגביה נשאר הדין שמאבדת את מזונותיה, שהרי שמואל שאמר שהתובעת את כתובתה מפסידה הוא גם זה שאמר שהאשה שתבעוה והתפייסה מפסידה, ולא מסתבר שמסקנת הגמרא לפסוק כשמואל אינה כוללת את שתי המימרות. התוספות אף כותבים שזו שהתפייסה להינשא עדיפה על התובעת את כתובתה, ונראה שכוונתם שכיון שאף התובעת מאבדת את מזונותיה מפני שמניחים שברצונה להינשא - כל שכן שאם תבעוה כבר והתפייסה מאבדת את מזונותיה.
אולם הרי״ף אינו מזכיר בהלכותיו שהמתפייסת להינשא מפסידה את מזונותיה, וכותב הרא״ש שהוא מפרש כנראה שהגמרא שמסיקה שאין הלכה ככל המימרות מתכוונת גם לדברי שמואל על האשה שהתפייסה, והגמרא מקבלת רק את המימרא השניה של שמואל ולא את הראשונה.
בטעם החילוק מסביר הב״ח שגם לאחר שהתפייסה אפשר שתחזור בה מפני כבוד בעלה, מה שאין כן לאחר שתבעה לקבל את כתובתה.
כדעת הרי״ף פוסקים הרא״ש, הריטב״א והמאירי, וכן מוכיח הרא״ה מהמעשה המובא בירושלמי (שם) על האלמנה שתבעה כתובתה לאחר שהטעו אותה ואמרו לה שמישהו מבקש לשאתה, ופסקו שלא איבדה את זכותה למזונות מפני שתבעה את כתובתה בטעות, הרי שלמרות שהתפייסה להינשא לא הפסידה את מזונותיה.
גם הרמב״ם אינו כותב שאם התפייסה להינשא מפסידה את מזונותיה, אך כותב שמפסידה משתתארס, ומסביר המגיד משנה שמשהתארסה נחשבת כבר לאשת איש גמורה ואין לה זכות למזונות בתור אלמנה.
הבית יוסף מוסיף שהוא הדין שמפסידה את מזונותיה מזמן שהשתדכה, מפני שמסתלק ממנה שם בעלה הראשון.
הב״ח חולק על הבית יוסף וסובר שאין הדין של המשודכת גרוע מהדין של זו שהתפייסה, שאינה מפסידה את מזונותיה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שאם תבעוה להינשא והתפייסה אינה מפסידה את המזונות אלא רק לאחר שנתארסה, והרמ״א מביא את דעת הבית יוסף שמיד לאחר שנשתדכה מפסידה, וכן מסיקים הבית שמואל (סקט״ז) והחלקת מחוקק (סקי״ח), שמסביר שבשעה שמשתדכת כבר קובעים זמן לנישואין בעוד שאם התפייסה להינשא בדיבור בעלמא אין מניעה שתחזור בה, והרמב״ם נוקט בלשון אירוסין מפני שבזמנו נהגו לארס מיד בזמן השידוך. אולם הרש״ל (יש״ש סי׳ מז) מקבל את דעת הב״ח.

יורשים שרוצים לפרוע את הכתובה ולהיפטר מחיוב מזונות

ציון ו.ז.
משנה (נב, ב). לא כתב לה... ׳את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי׳ - חייב, שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין, אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים, אנשי יהודה היו כותבין: ׳עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך׳. לפיכך, אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.
גמרא. אתמר, רב אמר: הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוודהא נהוג כרב. נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל... ועד היכא נהרדעא? עד היכא דסגי קבא דנהרדעא.
אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה, וכו׳.(רמב״ם אישות יח, א)
אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתב בכתובה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה ׳אל תיזון אלמנותי מנכסי׳ - אין שומעין לו, ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה, אלא אם כן התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן, ויכולין בית דין לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו.(שו״ע אבן העזר צג, ג)
במשנה למדנו שנחלקו אנשי גליל ואנשי יהודה אם היורשים יכולים לסלק את האלמנה מן המזונות על ידי כך שיתנו לה את כתובתה. בגמרא נחלקו רב ושמואל בפסיקת ההלכה, שרב פוסק כאנשי יהודה שיכולים לסלקה, ושמואל כאנשי גליל שאינם יכולים.
בתוספתא (פרק ד, ו) נאמר שכל הארצות כותבים בכתובה כאנשי ירושלים, דהיינו כאנשי גליל, וכיוצא בזה למדנו בירושלמי (הלכה יד) שבקיסרין נהגו כאנשי יהודה ובשאר כל הארצות כאנשי ירושלים.
בסוגייתנו נאמר שבבבל נהגו כרב ובנהרדעא כשמואל, והגמרא אף מבררת לצורך זה עד היכן מגיע גבולה של נהרדעא. הרי״ף (כ, ב) מביא שיש שמדייקים מהגמרא שהלכה כרב, ורק לנהרדעא שהיא העיר של שמואל יש דין שונה, ולכן הגמרא מבררת את גבולותיה. אולם הרי״ף עצמו סובר שבכל מקום שאין מנהג - יש לפסוק על פי הכלל שהלכה כשמואל בדיני ממונות, ולדעתו הגמרא מבררת את גבולות נהרדעא רק משום שבשאר בבל נוהגים כרב, וכן דעת רבינו חננאל (מובא בתוד״ה ושמואל).
הרי״ף מביא בשם רב משה גאון ראיה לפסיקה כשמואל מהגמרא לקמן (צה, ב) שמסיקה שיש לגרוס במשנה שם ״אלמנה ניזונת״, כאנשי גליל, ולא ״אלמנה הניזונת״, כאנשי יהודה.
אולם בעל המאור טוען שאין ראיה מהסוגיה שם שאומרת זאת בתור דחיה בעלמא ולא כמסקנה. לדעתו יש לנהוג כרב במקום שאין מנהג אחר, משום שראוי לכתחילה לנהוג כמנהג בבל, ומוסיף שזו גם דעת רבי שמואל הנגיד בשם גאונים.
לעומתו פוסק הרמב״ן (במלחמת ה׳ ובחידושיו) כשמואל משום שכך משמע גם מהתוספתא ומהירושלמי, ומביא שזו גם דעת רב שרירא גאון ורב האי גאון, וכן פוסקים הראב״ד (כתוב שם), הרשב״א, הרא״ה, הרא״ש (סי׳ לא), הריטב״א, הרי״ד, הריא״ז (הלכה ה, א), המאירי ורבינו קרשקש.
מלשון הרמב״ם משמע שפוסק כשמואל, שכן הוא כותב שהאלמנה ניזונת מנכסי היורשים עד שתיטול את כתובתה, מכאן שזה תלוי בה, ואין היורשים יכולים לסלקה, וכן פוסקים הטור והמחבר בשלחן ערוך. הרמ״א מוסיף שבתי הדין שבכל מקום יכולים לתקן שהיתומים יוכלו לסלק את האלמנה כשירצו, ומקור דבריו בשו״ת הריב״ש (סי׳ קז) ובתשב״ץ (ח״ב סי׳ רצב תיקון ז), אך הבסיס לכך הוא הנאמר בסוגייתנו שהיו מנהגים שונים בבבל ובנהרדעא, וכן כותב הגר״א (סק״ז).

חישוב ערך הבגדים בתשלום הכתובה

ציון ח.ט.
גמרא. איתמר, אלמנה - רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה, אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט. רב כהנא מתני: וכן בלקיט... אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל - הלכתא כוותיה דרב... מאי טעמא? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק - לא אקני לה. כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי, הוה קא ממטי להו לבי דינא, אמרי ׳זילא לן מילתא דתיזלי הכי׳, אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: הלכתא כוותיה דרב דאמר: אלמנה - שמין מה שעליה.
...ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו - גובה בלא שבועה, ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן, והוא רוצה להוציאה, לא היא.(רמב״ם אישות טז, ד)
אלמנה שבאה לגבות כתובתה - שמין כל בגדיה, בין של חול בין של שבת, ומנכין אותה בכתובתה, (וחלוצה דינה כאלמנה), אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה - אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה, (ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות, אלא היא נוטלת אותן בשווין).
הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו - זכתה במתנתה. הגה. נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו - אפילו הכי מתנתו שלה, והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה, כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם, ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין - למתנה גמורה נתכוונו, והרי הם כנכסי מלוג שלה.(שו״ע אבן העזר צט, א-ב)

א. באלמנה.

רב ושמואל נחלקו אם שמין לאלמנה את בגדיה בכתובתה. לדעת רב שמין, כלומר שמפחיתים מסכום הכתובה את ערך הבגדים, ולדעת שמואל אין שמין, ורב נחמן פוסק הלכה כרב.
הריב״ש (סי׳ שא) והמאירי כותבים ששמין לא רק את הבגדים שלובשת עכשיו אלא גם את הבגדים שמונחים בבית, ומסבירים שבמעשה בכלתא דבי בר אלישיב הלבישוה את כל בגדיה לא מפני ששמין רק את מה שלובשת אלא כדי למנוע ממנה להחביא את שאר בגדיה.
הרש״ל (יש״ש סי׳ נ) והב״ח כותבים ששמין רק את הבגדים שהבעל קנה ונתן לה, ולא את הבגדים שהביאה מבית אביה שנחשבים כנכסי ציון ברזל או כנכסי מלוג. כיוצא בזה כותב הריב״ש (שם) שאין שמין תכשיטים שקיבלה במתנה בשעת הנישואין מפני שהנותנים התכוונו לתת לה מתנה גמורה, והרי הם כנכסי מלוג, כן פוסק הרמ״א בשלחן ערוך.
המאירי כותב ששמין רק בגדי שבת ולא בגדי חול, אולם הרא״ש (סי׳ לב) והריב״ש (שם) כותבים שאין חילוק בין בגדי חול לבין בגדי שבת, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הריטב״א כותב שאין היורשים יכולים לסלקה מבגדיה על ידי תשלום המעות, מפני שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך, וכן פוסק הרמ״א בשלחן ערוך.
מלבד זה כותב הרמ״א שחלוצה כאלמנה, וזה על פי הריב״ש (סי׳ שב) שכותב שאינה כגרושה, הואיל וכתובתה נשארת על נכסי בעלה הראשון.

ב. בגרושה.

הרי״ף (דף כא, א) מדייק מדברי רב נחמן שבגרושה אין שמין לה את בגדיה, שכן הטעם ששמין באלמנה הוא ש״אדעתא למשקל ולמיפק - לא אקני לה״, וטעם זה אינו קיים בגרושה שמתגרשת בעל כורחה.
בעל המאור חולק על הרי״ף וטוען כנגדו שאף האלמנה אינה יוצאת בהסכמתה, ומה ההבדל בינה לבין גרושה. יתר על כן, הרי רב סובר כאנשי יהודה שהיורשים יכולים לסלק את האלמנה בעל כרחה ולתת לה את כתובתה, ואף על פי כן הוא זה שאומר ששמין את מה שעליה. ראיה נוספת הוא מביא מהדין של לקיט הנזכר בסוגייתנו בהשוואה לאלמנה, ואותו הרי בודאי אפשר לסלק בעל כרחו.
הרמב״ן (מלחמת ה׳) מצדיק את שיטת הרי״ף וכותב שאין לדמות לקיט לגרושה, שכן הלקיט תלוי תמיד ברצון בעל הבית בלבד ולא הקנה לו אלא כל זמן שמשמשו, מה שאין כן אשה נשואה שאי אפשר לומר שעומדת לצאת, וכשהוא מגרשה הרי הוא גורם לכך, ולכן מן הדין שלא יוכל לשום את בגדיה, בעוד שבאלמנה לא הוא הגורם ליציאתה מרשותו. כדעתו כותבים הרשב״א, הריטב״א והרא״ש, בעוד שהרא״ה, המאירי, רבינו קרשקש והר״ן (בחידושיו) פוסקים כבעל המאור שאין חילוק בין גרושה לבין אלמנה.
הרמב״ם כותב כרי״ף שאם הבעל מגרשה לרצונו אין שמין מה שעליה, ומדייק המגיד משנה שאם כפו אותו לגרשה - שמין מה שעליה. בעל העיטור (אות כ כתובות, לד, ד) מוסיף שמסתבר שדוקא כשמגרשה בלא טענה אין שמין, אבל כשיש לו טענה שסרחה - שמין את מה שעליה כדין אלמנה.
אולם בעל דינא דחיי (עשין מח) מדייק מלשון הרי״ף שחולק על בעל העיטור, שכן הוא כותב שהחילוק הוא שבגרושה לא היא רוצה לצאת אלא הבעל מוציאה בעל כרחה, משמע שאין זה משנה מדוע מגרשה. הוא מביא ראיה לכך מדברי הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ תקעא) לגבי אשה שביזתה את בעלה ושכרה מלשין על מנת להורגו, שזו טענה שאין לך גדולה ממנה לגירושין, ובכל זאת יש לנהוג על פי הרי״ף שלא לשום את בגדיה הואיל ומתגרשת בעל כורחה. גם מדברי המגיד משנה שאם כפו אותו לגרשה שמין הוא מדייק שאם גירשה מרצונו, מכל סיבה שהיא - אין שמין.
כמוהו כותב החלקת מחוקק (סק״ב), ומוסיף שכיון שלהלכה אין אדם יכול לגרש את אשתו רק משום שמצא אחרת נאה הימנה - יוצא שכל מי שמגרש את אשתו יש לו טענה כנגדה (עיין על כך בבירור הלכה לגיטין דף צ, ב ציון ג.ד.), ובכל זאת כותבים הראשונים שאין שמין בגרושה.
אולם הבית שמואל (סק״ב) פוסק כבעל העיטור שאם היא גורמת לגירושין - שמין, ולדעתו המגיד משנה אינו חולק על כך, שכך כוונתו לכגון שהבעל הוא מאלה שכופים אותו לגרש והאשה תובעת שיכפו אותו לגרשה ולכן שמין, ורק אם הבעל מבקש לגרשה והיא אינה רוצה אין שמין. הבית שמואל מוסיף שכך הדין אפילו בזמן הזה, שאסרו לגרש אשה בעל כרחה.
כדברי בעל העיטור פוסק המרדכי (סי׳ קעג) בשם מהר״ם מרוטנבורג שאם גירשה מפני שפשעה - שמין את מה שעליה, וכן פוסקים הטור והשלחן ערוך.
הריב״ש (סי׳ שא) כותב שמדברי הרמב״ם בהלכות מלוה ולוה (א, ה) שבעל חוב אינו גובה מבגדי חול של אשה כי אם מבגדי שבת שלה, יוצא שבגדי השבת אינם נחשבים לרכושה, וכשכותב בהלכה שלפנינו שאין שמין לגרושה - כוונתו רק לבגדי החול שלה ולא לבגדי השבת. הריב״ש מסביר שהמקור לחילוק הוא בירושלמי במסכת קידושין (פרק א, ד), שם נאמר שאחים שחולקים שמין את מה שעליהם ולא את מה שעל בניהם ובנותיהם, אך את בגדי השבת של הבנים שמין, והרמב״ם מבין שיש להשוות בין הסוגיות, ולכן גם בגרושה שמין את בגדי השבת היקרים.
אולם הרשב״א, הריטב״א, הרא״ש והר״ן כותבים שאין להשוות בין האחים שאינם מקנים זה לזה אלא רק את מה שצריכים ממש לכיסוי הגוף ולא את בגדי השבת היקרים, לבעל שמקנה לאשתו אף את בגדי השבת, ולכן לדעתם בגרושה אין שמין אף את בגדי השבת.
בעל העיטור (אות ח חלוקת קרקעות, דף כז, א) מביא את שתי הדעות ומכריע שיש לחלק בין בגדי חול לבין בגדי שבת, וכן פוסק השלחן ערוך.

ג. מתנות אחרות שקיבלה מבעלה.

בעל העיטור (אות ב שם), הרא״ה הר״ן כותבים בשם הגאונים שאף לאלמנה אין שמין את המתנות שקיבלה מבעלה, שלא מצינו שאדם נותן מתנה לאוהבו והלה יצטרך להחזירה לאחר שנפלה קטטה ביניהם. הם מביאים ראיה לכך מהגמרא במסכת בבא בתרא (נא, ב) האומרת לגבי מתנה שהבעל נתן לאשתו שקנתה והבעל אוכל פירות, ואם הדין הוא ששמין לה את המתנה כשתתאלמן - יוצא שלא קנתה את המתנה לא בחייו ולא לאחר מותו, אלא מכאן שהמתנה נחשבת כנכסי מלוג ואין שמין אותה.
עם זאת כותב הריב״ש (שם) שכל זה רק במתנת קרקע או מעות או שאר מטלטלין, אבל מתנת תכשיטים שמין אפילו לגרושה, מפני שלא התכוון לתת לה אותם במתנה גמורה אלא כדי שתתקשט בהם בביתו.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כדברי הגאונים שאין שמין מתנות שנתן הבעל בין לאלמנה ובין לגרושה, והרמ״א מביא את דברי הריב״ש בענין תכשיטים שהבעל נתן לה בשביל להתנאות בהם, ששמין אותם.
הבית שמואל (סק״ז) מדייק מדברי הט״ז (סק״ה) שיש חילוק בין מתנה שנתנו לה קרוביה בשעת נישואיה, שאין שמין אותה, לבין מתנה שנתנו לה קרובי החתן, ששמין אותה מפני שהתכוונו לתת לו ולא לה. אך יש להעיר שהריב״ש עצמו כותב שתכשיטים שנתנו לה אחרים שייכים לה ואין שמין אותם אפילו ניתנו לה על ידי קרובי החתן.

ד. הדין בלקיט.

רב חייא בר אבין ורב כהנא נחלקו בגמרא בענין הלקיט אם דינו כאלמנה או לא.
הרי״ף, הרמב״ן, הרא״ש והר״ן מכריעים כרב כהנא שדין הלקיט כדין האלמנה, כלומר ששמין לו כדרך ששמין לאלמנה, לפי רב שהלכה כמותו.
הרא״ש (שם) מסביר שהלקיט הוא עני הדר בבית בעל הבית, שמסייע לבעלי הבית במלאכתו וזה מהנהו לפעמים במאכל, במשתה ובמלבוש, אבל אין לו שכר קצוב, ולכן שמין לו את הבגדים כשעוזב את הבית. לעומת זאת שכיר שנשכר לזמן קצוב - אין שמין לו את הבגדים שבעל הבית נתן לו, אלא אם כן עזב את עבודתו באמצע הזמן, שצריך להחזיר את הבגדים, מפני שלא קיבלם על דעת זה שיעזוב באמצע. עם זאת כותב הרש״ל (יש״ש סי׳ נב) שבגדי שבת שמין אפילו לשכיר שיצא בזמן שנקבע.
המאירי חולק על הרא״ש וסובר שגם שכיר ששכרו קצוב נקרא לקיט, ושמין לו את הבגדים כשיוצא, וכן נראית דעת הריא״ז (הלכה ה, כ).
לגבי לקיט שבעל הבית מוציאו בעל כרחו כותבים הרא״ש ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שדינו כגרושה שאין שמין לה. אולם בעל המאור לשיטתו שאין חילוק בין גרושה לבין אלמנה כותב שגם בלקיט אין חילוק בין כשיוצא מרצונו לבין כשיוצא בעל כרחו. הרמב״ן (שם) מסכים עם בעל המאור לגבי לקיט למרות שחולק עליו לגבי גרושה, ומסביר שהלקיט תמיד עומד לצאת, ויכולים להוציאו, ואינו דומה לגרושה שמתחילה כשהקנה לה את הבגדים לא היתה עומדת לצאת, ולכן אין שמין את מה שעליה כשהבעל מחליט לגרשה בעל כרחה.
בדברי הרמב״ם והשלחן ערוך לא נזכר כלום בעניינו של הלקיט, ובעל קצות החושן (סי׳ שלא סק״ב) תמה על כך.
ציון י.
עיין בירור הלכה לערכין כד, א ציון ב.

חיוב היורשים בנדוניה שציוה אב לבתו

ציון כ.
גמרא. ההוא דאמר להו ׳נדוניא לברת׳, זל נדוניא, אמר רב אידי בר אבין: פורנא ליתמי.
אמר ׳תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים וכך וכך כלים׳, וזלו הבגדים והכלים אחר כן - הריוח ליתומים, ונותנין לה כשיעור הזול, וכו׳.(רמב״ם זכיה ומתנה יא, כב)
אם אמר ׳מאתים זוז לפלונית בנדונייתה׳ - אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך, ואם מתה בנתים - אין ליורשיה כלום. אבל האומר ׳תנו מאתים זוז לפלונית לנדונייתה׳ - חייבים לתת לה מעכשיו, יוקרא וזולא דידה הוי, ואם מתה קודם שתנשא - זכו בהם יורשיה. הגה. בכל אילו אין חילוק בין שכיב מרע למתנת בריא בקנין, ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה - לא זכו בהם יורשיה, וכן נראה לי עיקר, ועיין ביורה דעה סימן רנג סעיף ז.(שו״ע חושן משפט רנג, טז)

א. כשהוזלה וכשהוקרה.

סוגייתנו דנה באב שמצווה לתת נדוניה ידועה לבתו ומת, והוזלה הנדוניה, ופסק רב אידי שהרווח ליתומים ונותנים לה את הנדוניה כערכה ביום הנתינה.
לדעת הרי״ד, הרא״ה, המאירי, הרא״ש (סי׳ לג) והריטב״א הוא הדין כשהתייקרה, שהבת מקבלתה את כולה מפני שזו היתה כוונת האב לתת לבתו את הנדוניה כמות שהיא.
לעומת זאת כותב הר״ן בחידושיו שתמיד ידה על התחתונה, ואם הנדוניה התייקרה - אינה מקבלת אלא כשוויה בזמן הציווי. נראה שלדעתו יש ספק אם האב התכוון לנדוניה או לשוויה, ומספק אין להוציא מהיתומים, שהם המוחזקים.
הרא״ש מוסיף שלפי הגרסה שלפנינו אין שום חידוש בכך שאם הוזלה הרווח ליתומים, ולכן נראה לו כגרסה אחרת הנמצאת בספרים, לפיה מדובר על אב שציוה לתת נדוניה בשווי ארבע מאות זוז לבתו, והחידוש הוא שאם הוזלה - אין היתומים צריכים להשלים את הסכום למרות שהאב הזכירו בציוויו, ועם זאת לדעתו אף בכגון זה אם התייקרה - מפסידים היתומים ונותנים את כל הנדוניה, למרות ששווה יותר מהסכום שהאב הזכיר בציוויו.
הריטב״א כותב בשם רבותיו שאין היתומים חייבים לתת לבת את הנדוניה עד שתנשא, ואם מתה ולא נישאה - אין ליורשיה שום תביעה. לעומת זאת, אם ציוה לתת סכום מסוים בנדוניה - צריכים לתת לה מיד, מפני שנראה שעיקר כוונתו למתנה סתם, וקריאתה בשם נדוניה אינה אלא כמראה מקום. יתר על כן, לדעתו כשנקב בסכום של הנדוניה והוזלה - צריכים היורשים להשלים את הסכום, ונראה איפוא שחולק על הרא״ש.
הריטב״א מוסיף שכך היא דעת הרשב״א, וכוונתו למה שכותב בתשובה (ח״א סי׳ תתקצג) שהמצווה שיתנו לבת אחותו סכום של כסף לנישואיה - יש לתת לה מיד ואין להמתין עד שתנשא.
עיין עוד להלן שיש שמבינים את דברי הריטב״א באופן שונה.

ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב את ההלכה על פי הגרסה שלפנינו בגמרא, והמגיד משנה מביא את הדעה שגם כשהתייקרה מקבלת הבת את הנדוניה כמות שהיא.
הטור מוסיף את חידוש הרא״ש שכך הדין גם כשהאב פירט את שווי הנדוניה.
המחבר בשלחן ערוך כותב תחילה שמי שציוה לתת מאתיים זוז לפלונית בנדוניתה - אין היורשים חייבים לתת לה עד שתנשא. לכאורה משמע שהדברים מבוססים על האמור בגמרא, ויש להקשות מדוע המחבר אינו כותב כאן את הדין שההפסד והרווח כשהנדוניה התייקרה או הוזלה ליתומים, ורק מתוך מה שכותב בחלק השני של ההלכה שיוקרא וזולא שלה ניתן לדייק שבחלק הראשון יוקרא וזולא ליתומים. אכן הגר״א (סקכ״ח) כותב שהמחבר סמך על הלכה דומה שהביא בסעיף יג, ממנה עולה שיוקרא וזולא ליתומים.
לפי זה יוצא שהמחבר פוסק כדעת הרא״ש, שיוקרא וזולא ליתומים גם אם פירט את שווי הנדוניה.
אולם בחלק השני של ההלכה כותב המחבר שמי שציוה לתת מאתיים זוז לפלונית לנדונייתה - חייבים היורשים לתת לה מעכשיו ויוקרא וזולא שלה, והרי זה על פי דברי הריטב״א שבפשטות מחלק בין מי שמצוה נדוניה בסתם לבין מי שמפרט את הסכום, ויש להקשות על המחבר שבשני חלקי ההלכה מדבר על מי שמפרט את הסכום בציוויו.
הסמ״ע (סקל״ה) כותב שהמחבר מבין שהחילוק של הריטב״א הוא בין מי שאומר בלשון ׳תנו׳, שחייבים לתת לה מיד, לבין מי שאומר בסתם ׳מאתיים זוז לפלונית בנדוניתה׳ ולא אמן ׳תנו׳, שאין לתת לה עד שתנשא. בדרך נוספת כותב הסמ״ע בשם הלבוש שהחילוק הוא בין לשון ׳מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה׳, שאינה זוכה עד שתנשא, לבין לשון ׳מאתיים זוז לנדונייתה׳, שזוכה מיד.
על שני ההסברים מעיר הסמ״ע שלא משמע כך מלשון הטור שכותב שאם אמר ׳תנו מאתיים זוז לנדונייתה׳ - הרווח וההפסד ליתומים, ולא מסתבר שלדעת הטור כשאומר בלשון ׳תנו׳ צריכים לתת לה מיד, ובכל זאת כל זמן שלא נתנו הרווח וההפסד שבינתיים ליתומים.
אולם הש״ך (סק״כ) כותב שזו אכן דעת הטור, ומקבל את ההסבר הראשון של הסמ״ע בדעת הריטב״א והשלחן ערוך.
בעל קצות החושן (סק״ז) דוחה את ההסבר הראשון של הסמ״ע מפני שבודאי גם בחלק הראשון של ההלכה מדובר על מי שנוקט בלשון ׳תנו׳, שהרי כל מתנת שכיב מרע צריכה להיות בלשון זו. על כן הוא מקבל את ההסבר השני של הסמ״ע, ומבאר שכאשר האב נוקט בלשון ׳תנו לנדוניה׳ - כוונתו שיתנו לה מיד כסף או רכוש כדי שיהיה לה לצרכי הנדוניה בבוא העת, בעוד שבלשון ׳תנו בנדוניה׳ כוונתו שיתנו לה את הנדוניה הזו כשתנשא. באשר לטור שמדבר על מי שאמר ׳תנו לבתי לנדוניה׳ מסביר בעל הקצות שכיון שהטור מוסיף שאמר ׳תנו לנדוניה כך וכך חפצים במאתיים זוז׳ - ברור שמתכוון שהם יתנו לה את הנדוניה רק כשתנשא, אף על פי שנקט בלשון ׳לנדוניה׳.
הרמ״א מביא שיש חולקים על החילוק של המחבר וסוברים שתמיד אין חיוב על היתומים לתת את הנדוניה עד שתנשא, ואם מתה - לא זכו בה יורשיה, וממילא גם יוצא שהרווח וההפסד הוא תמיד של יורשי האב. כך מדייק הרמ״א בדרכי משה (סק״ז) מדברי בעל הגהות מיימוניות בהלכות גזלה ואבדה (ח, ג), שמי שנתנו לו אחרים מעות על מנת להשיא את בתו ונמנע ולא השיאה - חייב להחזיר את המעות, שלא ניתנו לו אלא על דעת להשיאה.
המרדכי (סי׳ קעו) מביא מחלוקת לגבי אדם שנדר מעות להשיא יתומה אחת והרויח בהם, ולאחר שנפטרה היתומה תבעוהו יורשיה, שרבינו חיים פטרו והראבי״ה חייבו. הרמ״א בדרכי משה (אבה״ע סי׳ נג סק״א) כותב שנראה שנחלקו במחלוקת שבסוגייתנו אם יש לחייב את היורשים של האב לתת לבת את הנדוניה מיד, או רק כשנשאת. עם זאת הוא כותב שאפשר שאף מי שסובר בסוגייתנו שצריכים לתת לה מיד מסכים לדברי רבינו חיים שאם מתה - המעות חוזרות.
ציון ל.
עיין בירור הלכה לגיטין סו, א ציון ה.
כיון דלית [שאין] לה לאם כתובה מפני שקנסוה חכמים, אם כן לית [אין] לה גם מזוני [מזונות] לבת, או דלמא [שמא] אמה דעבדא איסורא [שעשתה איסור] — קנסוה רבנן [חכמים] שלא תקבל כתובה, ואולם איהי [היא], הבת, שלא עבדא איסורא [עשתה איסור] — לא קנסוה רבנן [חכמים]. והרי שאלה זו תיקו [תעמוד] במקומה.
Once again the Gemara explains the sides of the dilemma: Since the Sages penalized the mother and declared that she does not have a marriage contract, the daughter does not have sustenance either, as her sustenance is guaranteed by her mother’s marriage contract. Or perhaps, with regard to her mother, who violated a prohibition, the Sages penalized her by depriving her of her marriage contract, whereas in the case of the daughter, who did not violate a prohibition, the Sages did not penalize her. Once again the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בָּעֵי רָבָא בַּת אֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כֵּיוָן דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה אִית לַהּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּלָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן כְּתוּבָּה עַד שְׁעַת נִישּׂוּאִין בלֵית לַהּ תֵּיקוּ.:

Rava raises a dilemma: In the case of the daughter of a betrothed woman, i.e., a man betrothed a woman, fathered a daughter with her, and then died, does the daughter have the right to receive sustenance from his estate, or does she not have the right to receive sustenance? Since the mother has a marriage contract, as in this case the man wrote her a marriage contract after betrothing her, it may be argued that the daughter has the right to receive sustenance. Or perhaps, since the Sages did not enact any requirement for a man to provide his wife with a marriage contract until the time of marriage, the stipulations of the marriage contract do not apply until then, and therefore the daughter of this woman does not have the right to receive sustenance. Again, the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בת ארוסה – הבא על ארוסתו וילדה לו ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא.
כיון דאית לה כתובה – כגון שכתב לה מן האירוסין אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה.
או דלמא כיון דלא תקון רבנן – למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל.
בת ארוסה. כלומר, ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת, והיו לו בנים מאשה אחרת, ומת, יש לה מזונות מן האחין מנכסי האב, או לא, מי אמרי׳ כיון דאית לה. לארוסה. כתובה. מנה מאתים מן הארוסין היכא דכתב לה, דתניא ארוסה שמתה אין מיטמא לה וכו׳, מת הוא גובה כתובתה, תנאי כתו׳ נמי, כגון מזון הבת. אית לה. או דילמא כיון דלא תקינו רבנן למיכתב כתובה עד שעת נשואין, לית לה. נמי תנאי כתובה באירוסין.
בעי רבא בת ארוסה. פי׳ המורה ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת והי׳ לו בנים מאשה אחרת ומת הארוס י״ל מזונות. פי׳ מן האחים בנכסי האב או לא כיון דאית לה לארוסה כתובה. פי׳ היינו מו״מ מן האירוסין כדאמרינן לקמן בשלהי הכותב תנאי כתובה נמי כגון מזוני דבנן נוקבן אית לה א״ד כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ומקמי הכי לא חיילא לית לה נמי תנאי כתובה באירוסין תיקו. ומהכא נמי מוכח דאית כתובה לארוסה אע״ג דלא כתב לה דאי בדכתב לה מאי קמבעי׳ להו. אי דכתב לה תנאי דבנן נוקבין יש לה ואי דלא כתב לה תנאי דבנין נוקבין ומנה מאתים כתב לה פשיטא דכתובה אית לה תנאי דבנין נוקבין ל״ל ואמאי קמבעיא להו א״ו הכי סבר אע״ג דלא כתב לה כתובתה אית לה מנה ומאתים ומ״ה בעי אי אית לה נמי תנאי דב״נ אי לא וה״נ איכא למבעי על ארוסה גופא אי מתזנא לאחר מיתת הבעל מנכסיו או לא וטעם אחד להן. ובפ׳ האומר בקידושין מוכיח בפירוש שיש כתובה לארוסה אע״ג דלא כתב לה דתנן התם [היא אומרת] קידשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו והוא מותר בקרובותיה ואמרינן התם אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ואי בדכתב לה תיפוק ליה דהא כתב לה ותו האיך יכול לכפור ולומר לא קדשתיך א״ו בדלא כתב לה:
בעי רבא בת אנוסה. פי׳ אנס את הנערה ונשאה אח״כ כדכתיב ולו תהיה לאשה והולידה לו בת ומת י״ל מזונות מן האחין מנכסיו או לא מזונות הבת שהן תנאי כתובה מיפקע בהכי או לא מי אמרינן כיון דל״ל כתובה ת״כ נמי ל״ל א״ד כתובה היינו טעמא דלא תיקון לה רבנן דכל כתובת אשה הוא משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והאי לא מצי מפיק לה כדכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו והשתא כתובה דמשום אפוקי הוא דלא תקינו רבנן דליכא למיחש לה אבל שאר ת״כ דלא משום להוציאה איתקון אית לה תיקו:
הא דבעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא. כבר פירשתיה בריש פירקין (כתובות מג:) בשמעתא דמיגבה מאימת גבתא בסיעתא דשמיא.
גרסינן לקמן בפרק מציאת האשה (כתובות סח:): תנו רבנן, הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אבדו אף פרנסתן וקיימא לן כרבי והוא דמחאי, אי נמי, מתזנה מן היתומים אף על גב דלא מחאי. וגרסינן בירושלמי בפרקין (הי״ב) דהכא לא אבדו פרנסתן. ר׳ אבין בשם ר׳ אילא ובמודים להם בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי כתובתי והיורשין אומרים נתקבלת, עד שלא נשאת יורשין צריכים להביא ראיה שנתקבלה כתובתה נשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה.
בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות כו׳. אליבא דרש״י ז״ל דקסבר דארוסה יש לה מזונות אע״פ שלא כתב לה, אתיא לה כפשטה, דמספק׳ לן כיון שאין כותבה עד שעת נישואין והיא עיקר כתובה כדאמרינן לעיל, אי אית לה תנאי כתובה מן האירוסין או לא, ולדידן נמי מוקמינן לה בשכתב לה כתובה, ואפילו הכי מספקא לן משום דעיקר כתובה מן הנישואין. והוא הדין נמי דאיכא לספוקי בכתובת בנין דכרין, ובת הוא דמיבעיא לן, אבל איהי גופה פשיטא לן דאם לא הגיע זמן אינה ניזונות, ואם הגיע זמן ניזונת.
בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא – יש שפירש דלא מבעי׳ ליה אלא כשהגיע זמן שהי׳ אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי (כי אכל) [אי אכלה] ברתא נמי אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולית לה תנאי כתובה דה״ה לברתא וכן נראה הדברים. או דלמא כיון דלא תיקנו רבנן עד שעת הנשואין פירוש דאע״ג דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מ״מ לא תיקון רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פירש רש״י ז״ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא דכתובת בנין דכרין אינן אלא בנשואין שזוכה בה הבעל וקודם לכן ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה.
(2-6) בת אנוסה יש לה מזונות וכו׳ עד טעמא מאי תקינו רבנן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה – פירש רש״י ז״ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקינו לה רבנן כתובה דליכא למיחוש בה אבל שאר תנאי דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אי תיקון יש לה עכ״ל ז״ל. וממנו אתה למד דמבעיא לן דה״ה למזונות (אסורה) [אנוסה] גופה מה״ט ואגב ריהטא דלעיל נקטיה בבתה וכן עיקר ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוני׳ איכ׳ כתובת בנין דכרין דכל דכן בארוסה לא (נפיק ולא נכפינן) [קפיץ] למיתב לה האב נדוני׳ אלא על דעת (שיזונו) [שיזכו] בה הבני׳
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פירש״י ד״ה בת ארוסה וכו׳ וילדה לו ומת וכו׳. משמע מלשונו דלא נשאה כלל. והרא״ש כתב בשם הראב״ד דמיירי בנשואה ע״ש. והספק נראה דאף שנשאה כיון שנולדה קודם כתיבת הכתובה והוא כותב בלשון עתיד דיהוויין. אי נימא דתיקון חכמים הוא אפילו על הנולדה מקודם ולשון דיהוויין ר״ל שיהיו לאחר מיתה. ונראה דרש״י ז״ל ס״ל דבנשאה פשיטא דקאי גם על הנולדים כבר כדאמרינן לקמן דף ק״ב ע״ב מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין כגון שגירשה ואהדרה משמע דקנין שני קאי אפילו על הנולדים כבר. ודוחק לומר דמיירי במפרש על הנולדה כבר. דא״כ היינו בת אשתו. ואפשר דס״ל להראב״ד דלא דמי להתם כיון שכבר נתחייב מתנאי בית דין מנשואין ראשונים אמרינן מסתמא דקאי הקנין גם עליהם. משא״כ הכא דנולדה קודם יש לומר דה״ל כאלו ילדה ממנו קודם אירוסין בזנות דאינה בכלל התקנה מדבעי דוקא בבת ארוסה. ומדברי התוס׳ נראה דלא מיירי בנשאה ממ״ש ד״ה בת יבמה וכו׳. ומיהו אארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בית דין דהא לא יהיב לה האב מידי ואי בניסת כבר יש לומר דמש״ה כותב לה בשעת נשואין וק״ל: ועיין קונטרס אחרון סימן קי״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי [שאל] רבא: בת ארוסה, אם בא אדם על ארוסתו לפני הנישואין והוליד ממנה בת ומת, האם יש לה, לבת זו, מזונות מנכסי אביה, או אין לה מזונות? וצדדי השאלה: האם לומר כי כיון דאית [שיש] לה (לאמה), מעיקר הדין כתובה, שהרי אם כתב לה כתובה מן האירוסין, זוכה היא בה, ואם כן אית [יש] לה מזונות לבת, או דלמא [שמא] כיון שלא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] לכתוב לה כתובה עד שעת נישואין, הרי בתה של זו שלא היתה לה כתובה — לית [אין] לה מזונות שהם מתנאי הכתובה, ואף זו נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
Rava raises a dilemma: In the case of the daughter of a betrothed woman, i.e., a man betrothed a woman, fathered a daughter with her, and then died, does the daughter have the right to receive sustenance from his estate, or does she not have the right to receive sustenance? Since the mother has a marriage contract, as in this case the man wrote her a marriage contract after betrothing her, it may be argued that the daughter has the right to receive sustenance. Or perhaps, since the Sages did not enact any requirement for a man to provide his wife with a marriage contract until the time of marriage, the stipulations of the marriage contract do not apply until then, and therefore the daughter of this woman does not have the right to receive sustenance. Again, the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בָּעֵי רַב פָּפָּא בַּת אֲנוּסָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּאָמַר יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה.

Rav Pappa raises a dilemma: With regard to the daughter of a raped woman, i.e., a man raped a young woman, married her, had a child, and died, does she have the right to receive sustenance from her father’s estate or does she not have the right to receive sustenance from his estate? The Gemara comments: According to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, do not raise this dilemma, as he said that a raped woman has a marriage contract of one hundred dinars, and therefore she is entitled to the stipulations of a marriage contract, one of which is that if she has a daughter with her husband, the daughter receives sustenance from the husband’s estate.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בת אנוסה – אנס את הנערה ונשאה אחרי כן כדכתיב ולו תהיה לאשה וילדה לו בת ומת יש לה מזונות מן האחין או לא.
יש לה כתובה – מנכסיו.
מנה – אם מת ואע״ג שכבר נתן כסף קנסה לאביה.
בת אנוסה מהו – תימה דאנוסה גופה תיבעי.
בת אנוסה. כלומ׳, ראובן שאנס אשה בתולה, ואמרה תורה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, ופליגי ביה ר׳ יוסי ורבנן בפר׳ אלו נערות אם יש לה כתובה או לא, דילמ׳ אמרי׳ יצא כסף קנסה בכתובתה, ואליבא דר׳ יוסי בר׳ יהודה דאמ׳ יש לה כתובה מנה, פשיט׳ לן דיש לה תנאי כתובה, כי קא מיבעיא לן אליבא דרבנן, דאמרי דלא תקינו לה רבנן כתובה כיון דאית קלה בעיניו להוציאה, מי אמרי׳ צריכה לאותה תקנה אבל בשאר תנאי כתובה לא הקלו עליה.
וכולן ארבע ביעיי אילין עלו בתיקו, וכל תיקו דממונא מפסיד התובע משום האי טעמ׳ דהמוציא מחברו עליו הראיה, הילכך אי תפסי לא מפקינן מיניהו, ואי לא תפסי לא יהבינן להו.
בביתי ולא בבית עקתי. כלומ׳, שאם היה בית בעלה צר וקטן להן שאינה יכולה לעמוד עמהן בצניעות, אינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה, אלא רשאין היורשין להוציאה מעליהם להרויחם. אבל מזוני אית לה. כלומ׳, היתומין חייבין להוליך מזונותיה בהרוחה לכל מקום שהיא, כיון שהם אינם מניחין אותה לדור עמהם. שאם היה בית רחב שהיו שניהם יכולין לדור שם בצניעות, והיא אומרת אי אפשי לזוז מבית אבא, פשיט׳ לן דלא יהבי לה יורשין מזונות בבית אביה אלא לפי ברכת הבית, ולא בהרוחה, והכי אמרי׳ לקמן בפרק הנושא, אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא, יכולין יורשין לומ׳ לה אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם אין את אצלנו אין לך מזונות, ומפר׳ ואזיל מפני שברכת הבית מרובה, הילכך לא יהבי לה אלא לפי ברכת הבית. מר בר רב אשי אמ׳ אפי׳ מזוני נמי לית לה. כלומ׳, אלא לפי ברכת הבית, כיון שאינה עמהן אמרי לה מזליך גרים לך. ולית הלכתא כמר בר רב אשי. אלא יהבי לה מזונות בהרוחה בכל מקום שהיא עומדת.
בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונות כו׳. כתובת בנין דכרין וודאי פשיטא לן דלית לה, דכיון דאיהי לית לה כתובה בני נמי במאי קא זכו, ומסתברא דבדידה נמי איכא לספוקי במזוני, אלא איידי דנקט באידך בת נקט נמי בהך.
מתני׳ לא כתב לה ואת תהא יתב׳ בביתי כו׳. אמר רב יוסף בביתי ולא בביקתי, אבל מזוני אית לה. מר בר רב אשי אמר אפילו מזוני נמי לית לה. ולית הלכתא כמר בר רב אשי. שמועה זו נחלקו המפרשים ז״ל, ואין לנו אלא המחוור בדברי׳, דרב יוסף דריש מדרש כתובה מאי דכתבי בביתי תרי זימני, ולמד ממנו שאלו יש לו בית ראוי משתמשת במדור לפי כתובה כמו שהיתה משתמשת בחיי בעלה דבביתי קאמ׳ לה, ואם הבית קטן ואינו ראוי לדירתה, היורשין מוציאין אותה, שלא אמר לה אלא בביתי, והיא שוכרת לעצמה בית משלה, אבל מזוני אית לה, ששני תנאין הם, ואין זה תלוי בזה, ומר בר רב אשי אמר אפילו מזוני לית לה. כלומר כיון דלית לה מדור אפילו מזוני לית לה, דקסבר מר בר רב אשי דחד תנאה הוא, וכיון שאין אני קורא בה ואת תהא יתבה בביתי אף איני קורא בה ומיתזנה מנכסי, והיינו לישנא דאפילו, ולית הלכתא כוותיה.
ולקמן בפרק הנושא (קג, א) אמרינן תנו רבנן משתמש׳ במדור שנשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות שנשתמשה בחיי בעלה, בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שנשתמשה כחיי בעלה, שכך כותב לה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי, תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי, כלומר שתדור ברווחה דהכי איכא למדרש מדכתב לה בביתי יתירא, ותרתי שמעינן מינה שאם יש שם בית, שתדור ברווחה כדרך שנשתמשה בחיי בעלה, ואם אין שם בית, ראוי שיוציאוה היורשים משם, והיינו דמייתינן לה דרב יוסף הכא והתם. ותו אמרינן התם אמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבין לבנותו, ואפילו היא אומרת הניחו לי ואני אבננו, אין שומעין לה, כלומר נקטינן מדרשא דרב יוסף דלא אמר לה אלא בביתי, ואפילו שיפצה מספקא לן, הילכך לית לה, ומסתברא דכיון דאמרינן דאפילו היא אינה רשאי לבנותו, אם עמדו היורשין ובנאוהו אין לה בו כלום, זו היא שטת גמרתנו בלא ספק.
ובירושלמי (הי״ג) אמרינן ר׳ זעירא שאל לרב נחמן בר יעקב ולרב אמי בר פפי לא היה שם בית מאי, אמר ליה היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע, והם אומרי׳ מעות, הדין עם היתומים, כהדא חדא איתתא הוה פורנאה עשרין דינרין והוה תמן חד בית טב עשרה דינרין, אתא עובדא קומי ר׳ חנינא אמר יהבון לה ביתא ייבון לה עשרים דינרין, אמר ליה רב מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנאה אלא עשרה דינרין, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרין מעות הדין עם היתומים. ופירושו לא היה שם בית מאי, כלומר מי אמרינן בביתי דווקא או לא, אמר ליה היורשין שוכרין לה בית, דפליגא אדרב יוסף, ולית לי׳ טעמא דדריש בביתי ולא בביקתי, מכאן ואילך היא אומר׳ קרקע, כלומר מכאן ואילך שתבעה כתובתה שיפרעוה, והיא אומרת שרוצה קרקע בכתובתה, והן אומרין מעות, הדין עם היתומים, ונראה שנסתפקו בזה בשביל שאין כתובת אשה אלא מן הקרקע, או אפשר שאם אומר בקרקע שיחד לה, לפי שהי׳ דרכן ליחד לה קרקע בכתובתה ולפי שנתיחד לה ואין דינא אלא בקרקע, הוצרכו לפרשו שהדין עם היתומים שנותנין לה מעות ומסלקין אותה מן הקרקע, כהדא חדא אתתא דוה פורנא דעשרין דינרין, כלומר היתה כתובתה של עשרין דינרין, כלומר שמחלה השאר או שנפרעת מבעלה בשעת מיתה מן השאר, והוה תמן חד ביתא טב בעשרה דינרין, כלומר ולא נשאר מבעלה קרקע אלא בית אחד שוה עשרה דינרין, ואתא עובדא קומי ר׳ חנינא אמר יהבון לה ביתא או ייבון לה עשרין דינרין, כלומר פסק עליהן שיתנו לה או עשרים דינרין כל כתובתה או קרקע, אחר שהיא רוצה קרקע והם אינן רוצין לתת אלא מעות, ואמר לו ר׳ מונא כי אחר שאין לשיעבוד כתובתה אלא בכדי עשרה דינרין הרי הוא כאלו אין כתובתה אלא עשרה דינרין, וכיון שהדין עם היתומים לתת לה מעות, אע״פ שהיא אומרת קרקע נותנת לה מעות ומסלקין אותה, זהו פירושו בבירור, וכיון דירושלמי פליגא אגמ׳ דילן, אנן כגמרא דילן נקטינן, דבגמרא דילן לית לן ההיא סברא, דהא אפילו בנפל הבית אמרינן שאף היא אינה רשאי לבנותו ואפילו שיפצה מספקא לן כל שכן באין לו בית כלל, ויש דעות אחרים בשמועה זו, אבל כך נראה דעת רש״י זצ״ל, והוא האמת וכמו שכתבנו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

אליבא דר׳ יוסי בר יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה אין לפרש דה״ק דצריך שיכתוב לה כתובה מנה ואסור לשהות עמה בלא כתובה כשאר כל הנשים וטורפת נמי ממשעבדי כשאר הנשים דאם כן פשיטא דלרבי יוסי בר יהודה יש לה מזונות דמ״ש כתובה זו משאר כל הכתובות דהא אי כתיב לה כתובה תנאי כתובה דבנן נוקבן נמי אית לה ואף על גב דלא כתב וכדתנן לעיל וכיון שכן למה ליה למימר אליבא דר׳ יוסי לא תיבעי לך וכו׳. פשיטא דלדידיה ליכא למבעי כלל לכך נראה לפרש דה״ק יש לה כתובה פירוש דצריך לתת לה כתובה מנה אם יגרשנה או ימות ואין צריך לכתוב לה כתובה דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ומבני חרי הרי הוא דגביא וזהו שכתב רש״י יש לה כתובה. מנכסיו. ודוק והיינו טעמא דכיון דבלאו הכי הרי אינה קלה בעיניו להוציאה דלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא דחייש דילמא יצער לה כדאיתא לעיל בפרק אלו נערות הילכך בחיוב כל דהו סגי כנ״ל:
או דילמא כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה דהא כתיב גבי אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואף על גב דלית לה כתובה כיון דמצד אחר אשכחן דמיקיים בה טעם הכתובה נאמר גם כן דאית לה תנאי כתובה והבת תיזון מנכסיו. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו׳. פרש״י ז״ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקון לה כתובה דליכא למיחש בה אבל תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה איתקון אית לה. עכ״ל הרב ז״ל. וממנו אתה למד דה״ה דמבעיא ליה מהאי טעמא למזונות ארוסה גופה ואגב ריהטא דלעיל נקטוה בבתה וכן עיקר. ע״כ:
עוד כתב ז״ל ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוניא דאב דאיכא כתובת בנין דכרין דכל שכן בארוסה לא קפיץ למיתן האב נדוניא אלא על דעת שיזכו בה בניה. ע״כ:
בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה כי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי ואית לה ביתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם, כן קבל רבי. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו׳ ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש (לה) בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
והרמב״ן ז״ל האריך בזה וז״ל יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה אינה יכולה לומר אני אדור כאן ואתם לכו לכם אלא שוכרים בית ראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית א״ל היורשים שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנא עשרים דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר׳ חנינא ואמר או איתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין אמר ליה ר׳ מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכך פירושו אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו א״ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל הימנה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר כהדא וכו׳ פי׳ אדר׳ מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה עשרין דינרין כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה רק י׳ דינרין נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה ומסלקינן בדמיו דהיינו עשרה דינרין והכי נמי אם הם רוצים לשכור לה בית לא כל הימנה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה דה״ג התם אלמנה שאמרה הריני מגננה אלמנותי בבית בעלי שומעין לה מעתה למדנו לפי הירושל׳ שהיתומים חייבין לשכור לה בית וכמדומה לי שכך שמעתי דרך פירושו כמו שכתבתי אבל אינו מחוור ולא נכון ולי אפשר לפרשו בע״א וכך הוא לא הוה שם בנכסי המת בית כלל היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא דהוה כתובתה בעשרין דינרין כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין והיה בית אחד לפי כבודה נשכר בעשרה והיתה אומרת להם או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר׳ מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפירוש אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שתנאי ב״ד הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולם ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם אינן שוכרין לה לבדה משום מעוטא דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורך הגמרא שלנו שישכרו לה יורשין כלום אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי אבל מקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז״ל כתב זה הירושלמי והביא בתשובה לרב צמח ז״ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היורשין. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראית כמשובשת שהלשון שלה נוטה שלתקנת האשה אמרו כן שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול וזה אינו כלום. ושוב ראיתי בחיבורים אחרים שהשכר על היתומים ולרב ר׳ משה המחבר ז״ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה ומזה הירושלמי הוציא דבר זה אבל היה לו לכתוב אם היתה שם ביקתא מה דינא ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה״ק בביתי ולא בבקתי שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי מאחר שאין כלנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק אלא הם דרים בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה כלומר ביקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי משום מיעוטא דלישנא וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אי את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו מינה הוא מזונות שלמים נותנין לה שאם רצו ובאו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. עכ״ל הרמב״ן ז״ל אדון האחרונים ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי וכו׳. פרש״י ז״ל דרב יוסף דייק דלהכי קתני בביתי תרי זמני וכו׳ ולפירוש [זה כ״ש דהיכא שלא הניח שום בית שאין לה דירה ואין היורשין חייבין] להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפילו מאן דלית ליה דרב יוסף מודה בהא. אבל בירושלמי אמרו שאם אין שם בית היורשין חייבין להשכיר לה בית ולפיכך יש שפירש דאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנין לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותנין לה מזונות שלמים או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דאין לה מזונות שלמים ולא נהירא דאם כן היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה מאי אפילו דקאמר כיון דאית לה דירה דדילמא הא דאמור רבנן ולא בביקתי לתקנתא דידה הוא כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהיו לה מזונות שלמים כיון דאית לה דירה מכל מקום ועוד דלישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל. והירושלמי חולק הוא על תלמוד שלנו בזה ואגמרא שלנו סמכינן. ואי ק״ל דהכא דרשינן בביתי ולא בביקתי לגריעותא דידה ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי׳ זה אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סליקו דתקנתא דרבנן היה שתהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא לרווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. ע״כ:
ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים כיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירשו הגאונים דברים כפשוטן דאכלהו קאי ואפילו תבעוה לינשא ונתפייסה ולא משום דתיקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב״ד דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאיתנהו לתרווייהו דתובעת בב״ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות אלא סברא דתלמודא הוא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכוותה איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי אחריתי אבל בתוספות פירשו דלא דחינן אלא ההיא דזנתה וההיא דכיחלה אבל לא ההיא דשמואל דתבעוה לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר״ת ז״ל שפי׳ שם. ומיהו לשון דכל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז״ל והיינו דמשום הני תרתי בלחוד לא הוה ליה למימר כל הני שמעתתא וכן פסק הרמב״ם. הריטב״א ז״ל.
וממה שכתב רש״י ז״ל במהדורא קמא דטעמא דתובעת כתובתה היינו משום דדעתה לינשא שמעינן דאיתנהו לתרווייהו תבעוה לינשא וכו׳ ותובעת כתובתה דהא בחד טעמא סלקין:
התובעת כתובתה בב״ד פי׳ בין על ידה בין על ידי שליח ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא שיש לה מזונות וכתובה נמי אמרו בירושלמי [פי״א ה״ב] ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אבא בר כהן בעי לן תבעה פורנא ואבדה מזונא מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קומי ר׳ יוסי ואהדרה למזונא. הריטב״א ז״ל:
כתב הרא״ה ז״ל דמהך ירושל׳ נמי משמע דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דהא התם דנתפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה ה״ה דתובעת כתובה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה. עכ״ל הרא״ה ז״ל. ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה הא קי״ל דאפילו דנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאיתא לקמן בפרק הכותב. הריטב״א ז״ל.
וכיון דתבעה כתובתה בב״ד לאו מיגר אלמנותיך בביתי קרינא לה ומיד משעת התביעה ואילך מפסדת המזונות ואע״פ שלא נפרעה מכתובתה על תביעה זו כלל. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
מכרה כתובתה משכנה כתובתה פי׳ שמכרתה או משכנה כולה כדפרש״י ז״ל וכ״ת כי משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה ככל הכתוב בה. ויש לומר דמכל מקום כיון ששעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי לענין זה. הריטב״א ז״ל.
וכן כתב הרא״ה ז״ל דכיון דשעבדה לכולה כמי שגבתה כולה דמי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות ד״ה בת אנוסה מהו וכו׳. תימא וכו׳. בספר מגיני שלמה כתב דבאנוסה עצמה פשיטא דלית לה דבעינן הוכחה שאינה ניסת מפני כבוד בעלה מדאינה תובעת כתובתה. ובאנוסה כיון דלית לה כתובה ליכא הוכחה. אך מדברי רש״י לעיל דף נ״ג ד״ה אין לה מזונת באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה. משמע הא לאו הכי ה״ל מזונת אע״ג דליכא הוכחא. ותו אף לפי שיטתו הוי מצי למבעי כגון שהכניסה לו מעות בנדוניא וכתב לה כתובה כנגדן דאיכא הוכחא מדלא תבעה אותן ואפ״ה כיון דעיקר כתובה דתיקנו חכמים הא לית לה. ושפיר שייך למבעי אם יש לה מזונת. וק״ל:
רש״י ד״ה אבל מזוני וכו׳. ור׳ יוסף בביתי יתירא וכו׳. נראה המשך דבריו דכיון דאמר אבל מזוני אית לה אע״ג דהדר וכתב לה בביתי בתר ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי וכו׳. ע״כ דהא דדריש ולא בבקתי לאו ממשמעות הלשון ואת תהא יתבא בביתי נפקא. דא״כ נימא נמי למעט מזוני מבביתי בתרא. אלא דרב יוסף מיתורא דבביתי בתרא נפקא ליה דירה לחודא. עוד יש לפרש דכוונתו הוא לפמ״ש הרא״ש דמוכח דא״צ לשכור לה בית. דא״כ מה״ת נימא שלא יהיה לה מזונת הא אפילו אם מזונת ודירה תלויים זה בזה הרי יש לה דירה. ובאמת צ״ל דנפקא ליה לר׳ יוסף הא דא״צ לשכור לה דירה כלל היינו מיתורא דבביתי והיינו דפירש״י מדקאמר אבל מזוני אית לה דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה משמע דס״ל דאין צריכים לשכור לה דירה והיינו מבביתי יתירא. מיהו יותר נראה כמ״ש בתחלה. דאי לאו יתורא אין למעט כלל ולא בבקתי דהא קי״ל במנחות דף ק״ח ע״ב בוח״מ סימן רי״ד סעיף י״ב דהאומר בית בביתי אני נותן לך נותן לו הקטן. וע״כ דהכא מיתורא נפקא. אך הא קשיא לי דהכא אמרינן דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה. ובהרא״ש ר״פ הנושא ובח״מ סימן ס׳ סעיף ג׳ איתא שם (ממשמעות המשנה דר״פ הנושא ומבואר בירושלמי) דהמחייב לזון את חבירו סתם צריך ליתן לו מזונת למקום שהוא. אח״כ אמר לו על שולחנו. והא דבאלמנה שאמרה איני זזה מבית אבא אין היורשים חייבים לזון אותה היינו משום דאת יתבת בביתי. משמע כאומר על שולחני כמבואר שם בדברי הרא״ש ר״פ הנושא הרי חזינן דמה דנפקא לן מלשון בביתי קמא אמרינן דדירה ומזונות תלוי׳ זה בזה דקאי בביתי קמא על ומתזנא דבתרי׳. ולמה בביתי בתרא ס״ל לר׳ יוסף דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה דאף דיש לחלק ולומר כיון דאין העיכוב ממנה עדיפא מ״מ קשה דנימא דקאי ומתזנא על בביתי דבתריה נמי דכתיב גבי מזונת ממש יותר מבביתי קמא. ודוחק לומר דהא דקאמר אבל מזוני אית לה היינו לפי ברכת הבית כמו בעל שולחני דלא משמע כן מסתמא דלישנא. וכן משמע מדברי כל הפוסקים דאית לה מזוני משלם. ולולי דברי הרא״ש היה נראה דהירושלמי לשיטתיה דכתב הרא״ש כאן דחולק על סוגיא דידן וס״ל דאפילו אין לו בית צריך לשכור לה והא דס״ל דאין יורשים מחויבים לזון אותה בבית אביה הוא מיתורא דבביתי בתרא ובאמת לא נזכרו דברי רב יוסף בדברי הרמב״ם וש״ע דפסקו כירושלמי. וכסתם מתניתין דר״פ הנושא. דלא יאמר כשתבא אצלי אזונה. ועיין קונטרס אחרון. וק״ל:
תוס׳ ד״ה בביתי וכו׳ וביש להם בתים טובים היא מרוחת וכו׳ נראה כוונת דבריהם לפמ״ש התוס׳ לעיל דף נ״ג דדרשינן לשון הדיוט יותר ליפוי כח השטר מלגרוע א״כ כיון דדרשינן הכא לגרוע כ״ש דדרשינן ליפוי כח. ועפ״ז נלענ״ד לתרץ מ״ש הרא״ש דתלמוד ירושלמי סותר תלמודא דידן דגרסינן התם ר׳ זעירא שלח שאלה לר׳ נחמן בר יצחק ולאבימי בר פפא לא היה שם בית מאי. אמרו ליה היורשים שוכרים לה בית. ונראה דרבי נחמן בר יצחק ואבימי בר פפא לשיטתייהו אזלי דאמרינן לעיל דף נ״ג יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא וכו׳. אמרו ליה זיל קבר וכו׳ דהיינו דלא דרשי לשון הדיוט לכשתנשאי לאחר וכמ״ש התוס׳ לעיל דאף דליפוי כח כ״ע ס״ל דדרשינן לשון הדיוט אבל לגרוע לא דרשינן ולהכי ס״ל הכא דדרש״י בביתי דוקא ליפוי השטר. כמ״ש התוס׳ ולא למעט. א״כ ממילא למאי דקי״ל לעיל דדרשינן אף לגרוע. ה״ה הכא הלכתא כר׳ יוסף. ועיין בספ״ג דגיטין דף ל״א ע״ב דלפירש״י סתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ולית הלכתא וכו׳. בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא וכו׳. נראה דס״ל דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא וכו׳. היינו משום דבכל אלו הטעם שאבידה מזונותיה משום דכל מה שמחייב את עצמו במזונותיה הוא משום זילותא דידיה כדאיתא לעיל דף מ״ג ע״א לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה וזו שאינה חוששת לכבוד בעלה אבידה מזונותיה. וסבירא ליה להש״ס דבתביעת כתובתה בבית דין הוא זילותא טפי מהני דלעיל. ולפ״ז נראה דהא דמסיק ולא והתניא וכו׳ כולה אסוקי מילתא הך דלית הלכתא משום דלפי מאי דס״ד דהני אין אבל תובעת כתובתה לא. משמע דלאו משום בזיון הבעל הוא אלא כיון דמסיק דדוקא תביעה בבית דין היינו משום דאיכא זילותא טפי כדאמרינן לקמן דף צ״ז שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והיינו דקאמר דלית הלכתא ככל הני שמעתתא משום דאינו בזיון כל כך. אלא כהא דשמואל. א״כ ממילא יש לומר דתבעוה לינשא עדיפא טפי כי היכי דלא תקשה שמואל אדשמואל. ובזה נלענ״ד דאין להקשות לפמ״ש הרא״ש בשם הירושלמי דתובעת כתובתה מן האונס לא הפסידה. א״כ מאי מקשה ממוכרת כתובתה אין אבל תובעת לא. דילמא מכרה כתובתה היינו אפילו מאונס דסתם מוכרת זוזי אנסוה כדאמרינן לעיל דף נ״ג דזוזי אנסוה. ולפמ״ש ניחא דלפי הס״ד אין הטעם משום בזיון. אלא דהוי כהתחילה לגבות הכתובה ולא שייך לחלק בין אונס או לא. והירושלמי לפי האמת קאמר דטעמא משום בזיון. ובאונס אין להפסידה משום בזיון. ובזה נכון נמי הא דקשה לכאורה לרש״י ז״ל דס״ל בר״פ אע״פ דתובעת כתובתה אפילו מקצת כתובה הפסידה מזונותיה. ובמכרה כתובתה בעינן דוקא כולה. והכא משמע מדקאמר הני אין אבל תובעת לא. דמכרה כתובתה גרוע יותר מתובעת ולפמ״ש יש לומר דרש״י ס״ל דלפי האמת דבבית דין דוקא משום בזיון אין חילוק. דאפילו במקצת איכא בזיון וק״ל:
והנה מן הירושלמי שהביא רא״ש בההיא דבר כהן בעי לך משמע דנתפייסה ואפ״ה יש לה מזונת דלא כדעת התוס׳. וכן כותבו המפרשים. ואפשר דיש לומר דכיון דקאמר מחמת בני אדם שאין מהוגנין לה. משמע דוקא דמיירי באותן שאין מהוגנין לה. אבל במהוגנין לפי כבוד בעלה אפילו נתפייסה יש לה מזונת שלא נתבזה בזה. וכשחוזרת יש לה מזונות. אבל באינם מהוגנים אפילו לא נתפייסה אלא שלא אמרה שהוא מפני שאין זה לפי כבוד בעלה אלא שאינן מהוגנים לה לפי כבודה הוי זילותא דידיה. והיינו דלא קאמר סתם שאין מהוגנים דבעינן׳ דוקא שתלתה בעצמה ולא בכבוד בעלה. וצ״ע. ויותר נלענ״ד דהא דקאמר בירושלמי דהוי אונס בההיא דבר כהן בעי לך. היינו דומיא דאמרינן בשמעתין דזינתה הוי אונס משום דיצרה אנסיה. ה״נ בתבעוה לנשא יש לומר דמחמת חימוד נשואין נתרצה וכשבטל הדבר הדר יש לה מוזנות וכה״ג מצינו בתבעוה להנשא ונתפייסה דצריכה לישב ז׳ נקיים משום חימוד. וכן משמעות הש״ס לעיל מהא דמקשה הא לא נתפייסה יש לה מזונת ופירש״י בלשון בתמיה דבודאי כשאין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה גרע טפי מנתפייסה דלא שייך יצרה אנסה דהא לא נתפייסה להנשא אלא שתלתה בכבוד עצמה והיינו דמתמה הא לא נתפייסה לא בתמיה. ולפ״ז יש לומר דדברי התוס׳ מסכימים עם הירושלמי דודאי הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו ע״כ דבזינתה לא הפסידה אף דהוי בזיון טפי משום דיצרה אנסה. ה״ה בתבעוה להנשא ונתפייסה וע״כ צ״ל דפליג אדר׳ נחמן. אבל על רב ענן דאמר לדידי מפרשא מיניה דמר שמואל וכו׳ דלא שייך יצרה אנסה א״צ לומר דפליג אלא דהא גרע טפי. וכן משמעות לשון התוס׳ בהדיא שכתבו א״כ קשה שמואל אדשמואל לרב ענן וכו׳. ולא הזכירו דר׳ נחמן. ודוק:
שם גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה וכו׳. לכאורה נראה דטעמא דרב הוא כדקאמר רב נחמן לקמן דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. אך נראה דלפ״ז היינו דוקא בבגדים שעשה לה הבעל בחייו. אבל בבגדים שעשו היתומים לה דהא הם חייבים בכסות ג״כ. כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו. כמ״ש בשיטה מקובצת בשם רש״י במהדורא קמא דלהכי אמר רב חייא בר אבון וחילופא בלקיט משום דלקיט היום עמו ולמחר הולך לו לא שייך אדעתא למיקם קמיה. וכ״ש דהכא לרב קיימינן דס״ל הלכה כאנשי יהודה דהיתומים יכולים לסלקה כתובתה ופטורים ממזונות. א״כ בכה״ג דמי ממש לגרושה דכתבו הפוסקים דלא שייך אדעתא למיקם קמיה. כיון דמגרשה מדעתו. ונראה דיש לומר דבאמת בהכי פליגי׳ רחב״א ורב כהנא דרחב״א ס״ל דטעמא דרב כדמסיק דאדעתא למישקל ולמפיק לא אקני לה. משא״כ בלקיט כיון דרשות בידו לחזור דקי״ל פועל חוזר בחצי יום. ולדידיה באמת מיירי בלאמנה שעליה בגדים שעשה לה בעלה. אבל ביתומים כיון דהרשות בידה לחזור מודה רב. אבל רב כהנא ס״ל דלאו היינו טעמא דרב. אלא שלא הקנה לה הבגדים כלל. והיינו דמנח ביה סימנא יתמא וארמלתא דא״צ לדחוק יתמא לקיט כפירש״י. אלא כוונתו יתמא וארמלתא שבאו לדין שהיתומים מסלקים את האלמנה. אפ״ה ס״ל לרב דשמין מה שעליה. ולפ״ז יש לומר לפמ״ש הריטב״א והובא באה״ע סימן צ״ט דאע״ג דשמין מה שעליה מ״מ אינו יכול לפשוט בגדיה כי אינו בדין. מ״מ משמעות שלח ופוק לא משמע הכי כמ״ש הב״ש. והנראה דלפי המשמעות של הריטב״א ז״ל דוקא באלמנה ולא בלקיט. דדוקא הבעל לא ניחא ליה דתתבזה. א״כ יש לומר ביתומים יכולים לומר שיתן לה הכתובה והיא תחזיר הבגדים. א״כ שפיר יש לומר דהיינו דקאמר דביתמא וארמלתא הדין הוא שלח ופוק כיון דמיירי בעשו לה היתומים כנלענ״ד. וק״ל:
שם א״ל רבא לר״נ וכי מאחר דתנן וכו׳. ולכאורה קשה מאי ס״ד דרבא להביא ראיה ממתניתין דמיירי בחייו. דהא ודאי דבחייו קנתה מה שעליה דהא קי״ל דהמזכה לבע״ח אפילו על ידי אחר קונה. א״כ כיון דחייב בכסות אשתו וזיכה לה למה לא תקנה. ואיך יוכל להקדיש דבר שאינו שלו. וכ״ש דאין הגזבר יכול להוציא מידה בשביל ערך דאינו אלא כבע״ח אחר. וע״כ הא דאמר רב שמין מה שעליה. הוא משום דס״ל דכשנתאלמנה חוזרים. והיה נ״ל מזה ראיה לדברי הרא״ש ז״ל דאין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל. והיינו דמדייק ממתניתין דתנן כסות אשתו ובניו משמע דומיא דכסות בניו דאינו חייב להלבישם. ואפ״ה קנו משום דמדעתו הקנה להם במתנה. והוי סבר דה״ה באשתו מיירי בכה״ג דאין בו חיוב והטעם משום דהוי כשאר נותן מתנה לאשתו דקנתה עולמית כדאיתא בפרק חזקת. ובש״ע סימן צ״ט. וע״ז משני דדוקא אדעתא למיקם קמיה. וממילא בגרושה דלא שייך זה כמ״ש הרא״ש אפילו בבגדי שבת ורגל אין שמין. ונ״ל דלדעת הרמב״ם דמחלק בין בגדי שבת ורגל לבגדי חול. דהמקשה הוי סבר דלרב אפילו בגרושה שמין דלא הקנה לה כלל א״כ אף שהוא חייב בכסותה כל זמן שהיא תחתיו אפ״ה אין לה בהם אלא קניו פירות כל זמן שהיא תחתיו. דאי בעיא מגרש לה וצריכה להחזיר. ומדמה דין זה למשכיר בית לחבירו וחזר והקדיש דאסור השוכר לדור בו כדאיתא בערכין דף כ״א והביאו התוס׳ לקמן דף נ״ט ע״ב. א״כ ה״נ אסורה ללבוש הבגדים. ועיקר הקושיא ממקדש ולא ממעריך. וע״ז משני כי תקני לה וכו׳. ר״ל דקנין גמור הוא. ובאמת בנתגרשה אין שמין. אך קשה לי דהא בב״ק דף ק״ב ע״ב משני בתחלה כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו. אלא דמקשה התם ממעריך. א״כ מאי קשה ליה הכא ממקדיש דילמא באמת הטעם משום דאין דעתו להקדיש וממעריך לק״מ. כנ״ל. ותו קשה דלפמ״ש הריטב״א דמשמע מלשון שמין דא״צ אלא לשלם הדמים אבל גוף הבגדים הם שלא. א״כ מאי קשה ממקדיש דלא דמי למשכיר כלל שאינו אלא קנין פירות לבד. וצ״ל דהריטב״א כתב כן לפי המסקנא. אבל המקשה הוי ס״ד דצריך להחזיר הבגדים ממש. כמ״ש באה״ע סימן הנ״ל ע״ש. ויותר נראה דאף לרמב״ם דמיירי בבגדי חול שעשה לה יותר מכדי חיובו לפי כבודם. ועיין באה״ע סימן ע״א וסימן צ״ט מה שכתבתי עוד בזה בפירוש דברי הרא״ש ותשובת הרשב״א. ודוק:
שם בגמרא ההוא דאמר נדוניא לברת וכו׳. כתב הרא״ש ובספרים כתב ת׳ זוזי נדוניא לברת. ואותה גירסא נראה לי עיקר דאם לא הזכיר סכום מעות מה חידוש הוא מה דפורני ליתמי וכו׳ השתא הוי חידוש אע״פ שהזכיר סכום מעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו רק שיתן לה הנדוניא עכ״ל. עוד כתב הרא״ש בעובדא דת׳ זוזי מחמרא דבסמוך דכתב הראב״ד ז״ל דוקא דאמר מדמי חמרא. אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפרק המקבל ולא דמיה כלל וכו׳. נראה דדעת הרא״ש ז״ל דהנהו תרי עובדא חדא מילתא היא דלפי מה שהסכים לגירסת הספרים דאפילו אמר ת׳ זוזי בפירוש. אפ״ה אמרינן כיון דאמר נדוניא דהיינו שתקנה ממנו נדוניא אמדינן דעתיה שלא היה כונתו אלא על הנדוניא ולא קנתה המעות. וממילא אם הוזל נדוניא רווחא ליתמי. ה״ה אמר ת׳ זוזי מחמרא כיון דאמר ת׳ זוזי דהיינו שימכר היין בת׳ זוזי אמדינן דעתי׳ שכוונתו היתה על המעות שיהיו בעד היין. וממילא אם נתייקר היין רווחא ליתמי שלא קנה היין. והיינו דכתבו הב״י וב״ח על הטור סימן רנ״ג שכתב הנהו תרי עובדא דחמרא ודנדוניא שלא היה צריך לכפול הדברים ולפ״ז הראב״ד ז״ל דס״ל בעובדא דחמרא דדוקא שאמר מדמי חמרא לית ליה גירסת הספרים ת׳ זוזי נדוניא דלדידיה דס״ל גבי ד׳ זוזי מחמרא שקנה היין עצמו ליפות כחו. ה״נ בת׳ זוזי נדוניא קנתה המעות עצמן. והנה הריטב״א כתב והביאו הב״י שם גבי עובדא דנדוניא שמעתי מרבותי שאין להם לתת עד שתנשא וכו׳. אבל האומר תנו ר׳ זוזי לנדוניתא חייבים לתת לה ר׳ זוז מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי וכו׳ ע״ש בדברי הסמ״ע והאחרונים שחילקו בין לשון בנדוניא או לנדוניא. נראה לכאורה דדעת רבותיו כשיטת הראב״ד דליפות כחו משמע דאם נתייקר רווחא דמקבל הוא. כמו שהביא הריטב״א שם סוגיא דגיטין. וס״ל נמי כגירסת הספרים ת׳ זוזי נדוניא וקשיא להו דלמה לא נימא גם הכא ליפות כחה דת׳ זוזי דוקא ולכך הוצרך לחלק דהכא מיירי שאמר בנדוניא שאני דמוכחא מילתא שלא היתה כוונתו אלא על הנדוניא. אבל לנדוניא אמר ממילא ליפות כחה. מיהו לפ״ז קשיא טובא על הש״ע בסימן רנ״ג דבסעיף י״ג שם העתיק לשון הטור באומר ר׳ זוז מייני דיוקרא וזולא ברשות היתומים. ובסעיף י״ו העתיק לשון הריטב״א באומר לנדוניא יוקרא וזולא דידה הוא. דלפמ״ש הרא״ש דליפות כחו לאו לענין יוקרא וזולא אין הכרח לחלק בין אמר בנדוניתא לאמר לנדוניתא. וצ״ל דס״ל דהא דכתבו רבותיו של הריטב״א דבאמר בנדוניתא דעתו שתקנה מיד את המעות. לאו משום הכרח הנ״ל אלא מסברא דנפשייהו הוא. כמ״ש שם דדמי לנותן דינר לעני ליקח בי חלוק דאינו אלא מראה מקום לו וכמ״ש הב״י שם בשם הרשב״א דהוי כאומר תנו מנה למזונת ע״ש נראה דכוונתו למאי דקאמר בסמוך אמר למזונ׳ ריבה לה מזונת. דהאי. למזונת אינו אלא מראה מקום תלמזונות יתירים. וראיתי בש״ע קטנים הובא שם בהג״ה בשם הגאון אבן העוזר ז״ל שהרבה לתמוה על דברי הב״י וב״ח הנ״ל ועל שאר אחרונים. ולפי הדברים שכתבנו דבריהם נכונים מאוד ודו״ק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בעי [שאל] רב פפא: בת של אנוסה, אם אנס נערה ונשא אותה ואחר כך ילדה לו בת, ומת, האם יש לה, לבת, מזונות מנכסיו, או אין לה מזונות? ומעירים: אליבא [לשיטת] ר׳ יוסי בר׳ יהודה לא תיבעי [תישאל, תסתפק] לך, שהרי אמר שאנוסה יש לה כתובה מנה, ואם כן הרי היא ככל הנשים שיש להן גם תנאי כתובה ובכלל זה גם מזונות הבת.
Rav Pappa raises a dilemma: With regard to the daughter of a raped woman, i.e., a man raped a young woman, married her, had a child, and died, does she have the right to receive sustenance from her father’s estate or does she not have the right to receive sustenance from his estate? The Gemara comments: According to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, do not raise this dilemma, as he said that a raped woman has a marriage contract of one hundred dinars, and therefore she is entitled to the stipulations of a marriage contract, one of which is that if she has a daughter with her husband, the daughter receives sustenance from the husband’s estate.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי יָצָא כֶּסֶף קְנָסָהּ בִּכְתוּבָּתָהּ מַאי.

Rather, let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis, who say that the money of her fine fulfilled his obligation to provide her with a marriage contract, i.e., since she has already received the fine in compensation for the rape, she is not entitled to further payment in the form of a marriage contract. According to this opinion, what is the halakha?
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יצא כסף קנסה בכתובתה – ואין לה כתובה.
מאי – מזונות הבת שהן תנאי כתובה פקעי בהכי או לא מי אמרינן כיון דלית לה כו׳.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי היא אליבא דרבנן דאמרי שיטת חכמים שאומרים]: יצא כסף קנסה בכתובתה, שכיון שקיבלה את תשלומי הקנס עבור האונס שוב אין לה כתובה לעצמה, אם כן מאי [מה] הדין בבתה?
Rather, let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis, who say that the money of her fine fulfilled his obligation to provide her with a marriage contract, i.e., since she has already received the fine in compensation for the rape, she is not entitled to further payment in the form of a marriage contract. According to this opinion, what is the halakha?
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) כֵּיוָן דְּלֵית לַהּ כְּתוּבָּה גלֵית לַהּ מְזוֹנֵי אוֹ דִלְמָא כְּתוּבָּה טַעְמָא מַאי כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ וְהָא לָא מָצֵי מַפֵּיק לַהּ תֵּיקוּ.:

The Gemara elaborates: It may be argued that since the mother does not have a marriage contract, the daughter does not have the right to receive sustenance from her father’s estate. Or perhaps one should consider the following: What is the reason that the marriage contract was enacted? So that his wife will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her. And this one, his rape victim, he cannot divorce her by Torah law, as it is stated: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). It was therefore unnecessary for the Sages to require that he provide the woman with a marriage contract. However, the reasons for the stipulations included in a marriage contract, e.g., that his daughter receives sustenance from his estate, still apply in this case. Consequently, the Sages stipulated that these provisions still be granted. Yet again the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

או דלמא כתובה היינו טעמא – דלא תקון לה רבנן משום דכל כתובת אשה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנוה.
והא לא מצי מפיק – כדכתיב לא יוכל לשלחה כתובה דמשום אפוקי הוא דלא תקון דליכא למיחש לית לה אבל שאר תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה איתקון אית לה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האם נאמר כי כיון דלית [שאין] לה לאם כתובה, אם כן גם לית [אין] לה, לבת, מזוני [מזונות], או דלמא [שמא] תקנת כתובה בכלל טעמא מאי [מה הטעם] בה — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא [וזו], האנוסה — הלא לא מצי מפיק לה [אינו יכול להוציא אותה] ולגרשה, ככתוב ״לא יוכל שלחה כל ימיו״ (דברים כב, כט), ולכן לא תיקנו לה חכמים כתובה, אבל מכל מקום כל התקנות שיש בתנאי הכתובה קיימות אף בה, ובכלל זה מזונות הבת. אף שאלה זו הריהי תיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara elaborates: It may be argued that since the mother does not have a marriage contract, the daughter does not have the right to receive sustenance from her father’s estate. Or perhaps one should consider the following: What is the reason that the marriage contract was enacted? So that his wife will not be demeaned in his eyes such that he will easily divorce her. And this one, his rape victim, he cannot divorce her by Torah law, as it is stated: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). It was therefore unnecessary for the Sages to require that he provide the woman with a marriage contract. However, the reasons for the stipulations included in a marriage contract, e.g., that his daughter receives sustenance from his estate, still apply in this case. Consequently, the Sages stipulated that these provisions still be granted. Yet again the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וְכוּ׳.: תָּנֵי רַב יוֹסֵף בְּבֵיתִי וְלָא בְּבִיקְתִּי אֲבָל מְזוֹנֵי אִית לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ מְזוֹנֵי נָמֵי לֵית לַהּ וְלֵית הִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי.

§ The mishna taught that one of the stipulations of a marriage contract is: You will sit in my house and be sustained from my property all your days as a widow. Rav Yosef taught: In my house, and not in my hovel [bikati]. If there is no room for her in his house, the heirs are not obligated to allow her to stay there. However, even in this case, she has the right to receive her sustenance from the heirs. Mar bar Rav Ashi said: She does not even have the right to receive her sustenance, as she is entitled to sustenance only when she lives in her husband’s house. If she resides elsewhere, for whatever reason, she does not receive this payment. The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בקת
בקתא(יבמות פד.) אלא משום בקתא פירוש משום זו הסמוכה לה במשנה והוא חלל שנשא כשרה ואיידי דתצא בבת בקתא נשא תנא סיפא נמי נשא. (כתובות נד.) תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי פי׳ בהרויח בביתי ולא בעקתי בדוחקי. (כתובות קג) בגמרא אלמנה שאמר׳ אי אפשי. (מנחות כד) בסוף הלכה שתי מנחות אביי אמר אפי׳ מטמא אחד מהן נמי שניהן מצטרפין מאי טעמא כולהו נמי בני בקתא דהדדי ננהו. (מעילה יז) רב אשי אמר ראשון ושני לגבי שלישי בני חדא בקתא אינון. (שבת עז) בקתא בי עקתא פירש בית קטן שאינו אלא ד׳ אמות על ד׳ אמות ואינו גבוה למעלה אלא כג׳ אמות לפיכך קורא אותה בי עקתא כלומר מקום צר הוא ושני ענינים לבקתא יש לשון שכינו׳ ויש לשון בית:
א. [נאכבארשפט נעהע.]
בביתי ולא בביקתי – אם יש לו בית כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה ואין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא צריף צר וקטן ולשון ביקתא בי עקתא (שבת דף עז:) יכולין לומר לכי מאצלנו דאת תהא יתבא בביתי כתב לך ולא בביקתי.
אבל מזוני אית לה – בבית אביה מנכסיו ולא אמרינן כיון דלא קרינן בה ואת תהא יתבא בביתי לא קרינן בה ומתזנא מנכסי ורב יוסף בביתי יתירא דריש דתקון למכתב בביתי תרי זימני ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי.
בביתי ולא בביקתי – כשאין להן כי אם ביקתי היא מפסדת דלכולי עלמא יכולין לגרשה וביש להם בתים טובים היא מרווחת בהאי לישנא דביתי שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה כדאמרינן בהנושא (לקמן דף קג.) ואין להחליף לה לגרוע ממנו או שמא אפילו לכיוצא בו.
מתני׳ את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי ב״ד. פי׳ מיגר משך או מיגר לשון דירה וכך היו אנשי ירושלים כותבין אנשי גליל הי׳ כותבין כאנשי ירושלים וביהודה היו כותבין עד שירצו היתומים ליתן לה כתובתה. לפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרים אותה:
תני ר״י בביתי ולא בביקתי. פי׳ דוקא אם הניח בית גדול שראוי לה ולהם הן חייבים לתת לה מדור ואין יכולים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם. אבל אם הניח מדור צר ודחוק אין חייבים לתת לה מדור דמתני׳ תני תרי בביתי כדי לדיוקא בביתי ולא בביקתי אלא זנים אותה בבית אביה מנכסיו ול״א כיון דלא קרינן ביה בביתי לא קרינא ביה נמי ומתזני מנכסי:
מר בר״א אמר אפילו מזוני נמי ל״ל. פי׳ כיון דבטל התנאי דמדור בטל נמי תנאי דמזונות דיתבא בביתי אתני בהדי׳ וכיון דלא יתבה בביתיה לא מיתזנא. ומסיק תלמודא ולית הל׳ כמר בר״א דהאי דקתני בביתי שלא תוכל היא לומר תנו לי מזונות בבית אבי וא״א לדור עמכם דלא יהבי לה אא״כ יושבת וניזונית עמהן דברכת הבית ברובה אבל הכא דאינהו מעכבי מעלין לה מזונות בבית אביה:
{מקונטרס אחרון:}⁠1בשלהי פרק נערה שנתפתתה תאני רב יוסף בביתי ולא בעקתי יש מי שפירש שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה, אינה יכולה לומר להם אני אדור כאן ואתם לכו לכם, אלא שוכרין לה בית הראוי לפי כבודה. והוצרכנו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה, ר׳ זעירא שלח שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתמים, כהדא חדא אתא הוה פורנא עשרין דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין, אתא עובדא קמיה ר׳ חנינא ואמר או יתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין, א״ל ר׳ מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין, כמאן דלית פרנא אלא עשרה דינרין, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרי׳ מעות הדין עם היתומים. וכך פירושו, אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו, אמר ליה היורשין שוכרין לה בית, ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל המינה, לפי שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא, וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר. כהדא וכו׳, פירוש אדר׳ מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה (עשרה) עשרין דינרין, כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה אלא עשרה דינרין, נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן, שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה, ומסלקין אותה בדמיו דהיינו עשרה דינרין. והכי נמי אם הן רוצים לשכור לה בית לא כל המינה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה. והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה, דהכי גרסי׳ התם, (ה)⁠אלמנה שאמרה הריני מוגרת אלמנותי בבית בעלי שומעין לה. מעתה למדנו לפי הירושלמי שהיתומים חייבין לשכור לה בית. וכמדומה לי שכך שמעתי (דכך) דרך פירושו כמו שכתבתי. אבל אינו מחוור ואינו נכון.
ולי אפשר לפרשו בע״א וכך הוא, לא היה שם בנכסי המת בית כלל, היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה, ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה. ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם, אין שומעין לה כהדא דההוא אתתא דהות כתובתה דעשרין דינרין, כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין, והיה בית אחד לפי כבודה נישכר בעשרה, והיתה אומרת להן או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי. ודן ר׳ מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפי׳ אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל, שכיון שתנאי בית דין הוא למיתב בביתיה, ויורשיו צריכין לשכור לעצמן, ישכרו בית ראוי לדירת כלם, ומקום שהיורשין דרים בו זהו ביתו. אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כלם,
אינן שוכרין לה לבדה משום מיעוט דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורת הגמרא שלנו שישכרו לה היורשים כלום, אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה, מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה, אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי.
אבל מצאתי שמקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז״ל כתב זה הירושלמי, והביא בתשובה לרב צמח ז״ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היתומים. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראת כמשובשת, שהלשון שלה נוטה שלתקנת אשה אמרו כן, שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול, וזה אינו כלום.
ושוב ראיתי בחבורים אחרים שהשכר על היתומים. ולר׳ משה המחבר ז״ל, נפל הבית או שלא היה לו בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה. ומזה הירושלמי הוציא דבר זה, אבל היה לו לכתוב אם היתה שם בקתא מה דינא. ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה.
וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה״ק בביתי ולא בביקתי, שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי, מאחר שאין כולנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו, או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק, אלא הם דרין בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה, לומר בקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי. משום מיעוטא דלישנא.
וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה, משום ברכת הבית קאמ׳, כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה, כי התם. ואפילו הכי לית הלכתא כותיה, דכיון דלאו מינה הוא מזונות של⁠(י)⁠מים נותנין לה, שאם רצו יבואו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור, אנו נותנין ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים ז״ל.
1. פיסקא זו (עד ״תחת כפות רגלי הראשונים ז״ל״) היא חלק מקונטרס אחרון של רמב״ן.
תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי. פירש רש״י ז״ל: אם יש לו בית כופין היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולים לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא בית צר וקטן יכולים לומר לה לכי מאצלנו, אבל מזוני אית לה בבית אביה, עד כאן. נראה מלשונו, דאין להם לשכור לה כלל, אלא אומרים לה שבי אלמנה בית אביך, כיון שאין מדור של אבינו מספיק לנו ולך יחד. אבל הראשונים ז״ל אמרו דשוכרין לה בית לפי כבודה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (הי״ג) ר׳ זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה, היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתת הוה פורנה דעשרין דינרין והוה חד בית בטב עשרה דינרים, אתא עובדא קומי ר׳ חנינא ואמר או יתבון לה ביתא טב או יתבון לה עשרים דינרין. אמר ר׳ מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרים דינרין. מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים, וכן כתב ר׳ צמח בתשובה, ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היתומים. והרמב״ם ז״ל כתב (רמב״ם אישות י״ב:א׳) על הבית, או שלא היה לו בית אלא בשכר שנותנין לה מדור לפי כבודה, ומיהו מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני, לא הוה משמע טפי דאין שוכרין לה כלל, והרמב״ן ז״ל כתב: דלפי דברי הראשונים ז״ל, איכא למימר דהא דאמר מר בר רב אשי, אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר, כאותה ששנינו (כתובות קג.) יכולים היתומים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה, דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם, ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה, דכיון דלאו מינה הוא, מזונות שלמים נותנים לה, שאם רוצים יבואו אף הם לדור עמה, עד כאן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי – פירש רש״י דלהכי קתני תרי זימנא בביתי ולמעוטי שאם היה בית צר (מאכיל) [מהכיל] לה ולהם. שיכולים לומר לה לכי את מאצלנו אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרי׳ כיון דלא קרינן ביה בבית לא קרינא ביה ומתזנא מנכסי (ומדברי רב יוסף) [ומר בר רב אשי אמר] אפילו מזוני לית לה דהא בהא תליא ילפינן לה כ״ש היכא דליכ׳ שום בית דאין לה דירה ואין היורשי׳ חייבים להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפי׳ למ״ד דלית ליה דרב יוסף בהא מודה אבל בירושלמי אמר שאם אין שם בית היורשים חייבין להשכיר לה בית (ולפירוש רש״י) [ולפיכך יש שפירש] שאפילו רב יוסף [לא] קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנים לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותני׳ לה מזונות שלימי׳ או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלימים ומר בר רב אשי אמר אין לה מזונות שלימים ולא נהירא דא״כ היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזונו׳ אין לה ומאי אפי׳ [דקאמר] כיון (דאין) [דאית] לה דירה דדלמא הא דאמ׳ רבנן ולא בבית עקתא לתקוני דירה כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהא לה מזונות שלימים כיון דאית לה דירה מ״מ ועוד לישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל והירושלמי חלק על תלמוד שלנו בזה ואנן אתלמודא דילן סמכי׳ ואי קשיא לן דהכא דרשינן בביתי ולא בבקתי ואלו לקמן בפ׳ הנושא דרשי׳ מינה שנשתמש במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי״ז אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סלקין דתקנתא דרבנן הוא שיהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא רווחא אית לה והיכא דליתא דתיפיק ותיזול כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן [בית] כלל. תשלום הירושלמי שאומר שהיא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היורשים פי׳ כשתבא לגבות הכתובה מן הקרקע כדתנן רבנן והם רוצים לסלקם במעות הדין עמהם כהדא חדא איתא הוה [*) פורנא עשרין דינרין והוי חד בית טב י׳ דינרין כו׳ עד ואמר איתבין לה ביתא או יתבון לה כ׳ דינרין כו׳ כצ״ל (המו״ל)] פרוכה עשרה דינרים של מעלה אשר או שגבתה אותה בחיי בעלה ותנינן תמן חד בית טב עשרה דינרי׳ אתא עוברי׳ קמי׳ דרבי יוחנן ואמר או יתקן לה ביאו יתקן לה עשרה דינרי אמר רבי מונא לית בית טב אלא עשרה דינרים כמאן דלית ליה (פירכא) [פורנא] אלא עשרה דינרים מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע״כ והלכתא כרבי מונא דהכי שיטתיה בתלמודא דילן לקמן במכילתין. ולית הלכתא ככל הני שמעתי׳ פירש הגאונים ז״ל דברים כפשוטם דאכולהו קאי ואפילו תבעוה להנשא ונתפייסה ולא משום (דתקנו לדידך) [דתקשי לאידך] דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב״ד דא״כ קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאתנהו לתרווייהו דתובעת בב״ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא אין לה מזונות וסברא דתלמודא היא למדחינהו להני מסברא דנפשיה [ודכותי׳ איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי כ״ז חסר.] (המו״ל) אחריתי אבל בתוס׳ פי׳ דלא דחינן אלא ההוא שזנתה וההיא (דניחא ליה) [דכיחלא] אבל לא ההיא דשמואל דתבעו׳ לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר״ת ז״ל שפירש שם ומיהו לשון כל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז״ל דהיינו דמשום תרתי בלחוד לא הוה למימר ככל הני שמעתתא וכן פסק הר״ם ז״ל דתובעת כתובתה בבית דין אפילו על ידי שליח⁠[ב) צ״ל ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא כו׳ כצ״ל. (המו״ל)] ודוקא תובעת אבל כתובה שלא יפסיד ויורשי דכוותא פשיט׳ שיש לה מזונות ובתובעת נמי אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס [ג) כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אדא בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזוני מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קמי כו׳ כצ״ל. (המו״ל)] בהדיא דמלת אמינן בה ואמר לה רבי אבא בר כהן בעי לך תיבעי פורני ליתמי ואברי כמזוני מילי עליה עובדי קמי ר׳ יוחנן ואהדרה למזוני ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירי מקצתה הא קי״ל דאפילו בנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאמר לקמן בפרק הכותב מכרה כתובתה משכנה כתובתה פירוש שמכרה או משכנה כולה כדפרישנ׳ וכ״ת אפילו משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה בכולה כתובתה וי״ל דמכ״מ כיון דשעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי׳ לענין זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה שבתוך תנאי הכתובה הוא כותב לה שאם תתאלמן ״את תהא יתבא [תהי יושבת] בביתי וניזונת מנכסיי כל ימי אלמנותיך״. תני [שנה] רב יוסף: ״בביתי״ — ולא בביקתי [בביקתתי, בצריף קטן שלי], שאם אין בבית מקום מתאים בשבילה — אין חובה על היורשים להחזיק אותה בבית. אבל בכל מקרה מזוני אית [מזונות מן היורשים יש] לה. מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית [מזונות גם כן אין] לה, שכן המזונות ניתנים לה רק כאשר היא יושבת בבית בעלה. ואם אינה יושבת בבית בעלה מכל טעם שהוא — אין לה מזונות. ומסכמים: ולית הלכתא [ואין הלכה] כמר בר רב אשי, אלא ניזונת מנכסיו.
§ The mishna taught that one of the stipulations of a marriage contract is: You will sit in my house and be sustained from my property all your days as a widow. Rav Yosef taught: In my house, and not in my hovel [bikati]. If there is no room for her in his house, the heirs are not obligated to allow her to stay there. However, even in this case, she has the right to receive her sustenance from the heirs. Mar bar Rav Ashi said: She does not even have the right to receive her sustenance, as she is entitled to sustenance only when she lives in her husband’s house. If she resides elsewhere, for whatever reason, she does not receive this payment. The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל תְּבָעוּהָ לְהִנָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת הָא לֹא נִתְפַּיְּיסָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אָמַר רַב עָנָן לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אָמְרָה מֵחֲמַת פְּלוֹנִי בַּעְלִי יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מֵחֲמַת בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין לָהּ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.

§ Rav Naḥman said that Shmuel said: If a man proposed to marry a widow and she agreed, even if she has not yet married him, she no longer has the right to receive sustenance from the heirs of her previous husband. The Gemara comments: It may be inferred from here that if she had not agreed, even if the man had proposed marriage, she still has the right to receive sustenance. Rav Anan said: It was explained to me personally by Mar Shmuel that the halakha varies in different cases. If she said: I will not marry you due to so-and-so, my deceased husband, i.e., she still feels connected to him, she still has the right to receive sustenance from his estate. However, if she refused the offer because the men who approached her are people who are unsuitable for her, she does not have the right to continue to receive sustenance, as she has shown that in principle she is willing to remarry.
רי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםפסקי רי״דרמב״ן מלחמות ה'רא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ונתפייסה – תו לא קרינן בה מיגר אלמנותיך].
הא לא נתפייסה יש לה – בתמיה ואפילו אין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה.
{שמעתא דתנאי מזונות באלמנה}
כתב הרי״ף ז״ל: הלכה כשמואל, דאמר, הלכה כאנשי גליל, והביא לדבריו ראיות. וכולן הן דחויות.
כי מה שאמר דבפרק אלמנה ניזונית (בבלי כתובות צ״ו.) אסיקנא כאנשי גליל, ליתא, אלא דחיה בעלמא היא דדחינן התם: לעולם אימא לך ניזונת תנן ולא תפשוט בעיין.
וההוא עובדא דקריביה דר״י (בבלי כתובות נ״ד:) ליכא מיניה ראיה. חדא, דמאן לימא לן דקריביה דר״י לאו מאנשי גליל הוה. ועוד, שמא היתה כתובתה מרובה ולא היו היורשים רוצים לפטרה מיד. סברי, אדהכי והכי דלמא שכיבה לה בלא שבועה ופקעה כתובתה, כדין יתומים מן היתומים כשמת לוה בחיי מלוה.
וההיא דשלח רבין באיגרתיה (בבלי ב״ב קל״ט.) לא שמעי׳ מינה לא כרב ולא כשמואל. שלא אמרו אלמנה ניזונת מנכסיו אלא להפקיע מזונות הבת בחייה ולהפקיע ירושת הבעל כשמתה הבת, לפי שאין מזונות לבת במקום אלמנה בנכסים מועטים. ושמעי׳ נמי מינה דבעל שויוה רבנן כיורש, לאו כלוקח, משום פסידא דאלמנתו, כדאיתא בסוף פרק יש נוחלין (בבלי ב״ב קל״ט.). ושמעי׳ נמי מינה שאע״פ שאין הבנות ניזונות על הבנות, אבל האלמנה ניזונת על הבת. ולא שייכא ההיא דשלח רבין בפלוגתא דהכא דרב ושמואל כל עיקר.
הלכך, מסתברא באתרא דליתא מנהגא למיעבד כרב וכאנשי יהודה. כי מפני שתלמודנו תלמודא דבבל דין הוא שיהא מנהגנו לכתחלה מנהג בבל. ועוד, מצינו שתפסו להם רבותינו בכ״מ מקולי כתובה. וראיתי בהלכתא גבראתא לנגיד ז״ל משום גאוני עולם ז״ל שפסקו כולם ועשו מעשה כרב, ודעתי נוטה לדבריהם.
[במאור דף כ: ד״ה כתב הרי״ף. לרי״ף סי׳ רנה (כתובות דף נד.)]
כתוב שם: כתב הריא״ף ז״ל הלכה כשמואל דאמר הלכה כאנשי גליל, והביא לדבריו ראיות וכולן הן דחויות, כי מה שאמר בפרק אלמנה ניזונת וכו׳, עד וראיתי בהלכאתא גיבראתא לנגיד ז״ל משום גאוני עולם ז״ל שפסקו כולן ועשו מעשה כרב, [מפני שהם בבבל וכל פראדואה] ודעתי נוטה לדבריהם.
אמר אברהם: אם פסקו קצת הגאונים1 ועשו מעשה כרב2 מפני שהן בבבל, ובבל וכל פרוודהא נהוג כרב, אבל באתרא דלא נהוג הא קיימא לן כשמואל בדיני [בכורות דף מט:]. ובירושלמי בזה הפרק [הי״ב] ר׳ חנינא בריה דרבי אבהו קסרין כיהודה, ושאר כל הארצות כירושלים. ובפרק אלמנה ניזונית [שם ה״ב] ר׳ זעירא3 ורב יהודה בשם רב [התובעת] כתובתה בבית דין אבדה מזונותיה. אמר רבי יוסי ובלבד מן השופי אבל מאונס לא, כהדא ארמלתא דרבי אבדימוס [רמון בה]⁠4 אמרי לה ר׳ אבא בר כהן בעי לך, תבעה כתובתה ואבדה מזונותיה, מן דאיתידעין מיליא אעלון עובדא קומי רבי יוסי [וחזרה]⁠5 למזוניה. ואם בני העולם היו יכולין לפוטרה כאנשי יהודה אפילו היתה זאת האשה מאנשי גליל כך היו מחמירין בה שאפילו תביעת כתובתה ברמאות לא יזיק לה ואפילו סלקוה ממזונות החזירוה. מעתה כל יתומים שבעולם למה מניחין [אותה] להתפרנס מנכסיהן, יתנו לה כתובתה ויוציאוה, ומה תועלת יש ליתומים בהיותה עמהם וניזונת מהם, והלא אם ראויים ליורשה, אע״פ שתטול כתובתה, אם לא תנשא אף הם יורשים אותה, ואם תרצה להנשא הרי היא גובה [ו]⁠מזונותיה אצלה מן הריוח, ואין ריוח בעולם שלא יהא ספק, והמזונות ודאי הפסד. אלא ודאי פוק חזי מה עמא דבר וכל העם נהגו כאנשי גליל. ולשון משנתנו כך היא כאנשי גליל אלמנה ניזונית מנכסי יתומים, ולא מצינו נוסחא מעולם שונה הניזונת כיהודה. ואם לא [היתה] הלכה רווחת לא אשתמיט חד ספרא ולכתוב הניזונת. ומעיקר התנאי כל ימי מיגר אלמנותיך [דף נב:] ובני יהודה הוסיפו על התנאי. והם המשנים, וכל מי שירצה לנהוג כדבריהם עליו להביא ראיה, וסוף דבר פוק חזי מה עמא דבר. וכשאנו [מחפשין] בדבר כל המשניות הולכות על דרך אנשי גליל. אלמנה מן הנישואין מוכרת שלא בבית דין מפני שיש לה מזונות [דף צז.] ואי ס״ד שהיורשים יכולין לסלקה כל זמן שירצו כי יש לה מזונות מאי הוי, הלא ברשותם הוא, שאם רצו מפייסין אותה מה שמכרה לכתובתה, והיא צריכה בית דין. וכן [מה] שאמרו [דף צז:] כותבת אלו למזונות מכרתי ורבי יוסי אמר מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה, אלמא בדידה תליא מילתא, וכן מה שאמרו [דף קז:] האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים באתה ואמרה מת בעלי רצתה נזונית רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ותו לא מידי.⁠6
[במאור שם. לרי״ף סי׳ רנז (כתובות דף נד.)]
כתוב שם: רב [כהנא]⁠7 מתני וכן בלקיט. כתב הריא״ף ז״ל ושמעינן דמאן דמגרש [לאנתתיה] מדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה. עד הילכך לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם שמין.
אמר אברהם: דברי הרב ז״ל הם העיקר, כי למישקל ולמיפק לא שייך אלא באלמנה שהיא נוטלת ויוצאת, שהיא ברשות עצמה לצאת. ועוד מה יש לנו להוסיף על מה שאמרו רבותינו שלא דברו אלא באלמנה. ואם לכאורה כשמואל רהיטא אין לנו להוסיף מדעתינו זולתי מה שהוסיפו הם.
1. עיין תשובת ר׳ צמח גאון (גאוניקה עמ׳ 28)
2. עיין בתשובות הגאונים, הרכבי (סי׳ שפט, עמ׳ 205).
3. ר׳ זעירא אינו בירושלמי שלפנינו.
4. בכ״י א׳: דמדינא, ובירושלמי ויניציא: דמוזבה, ובדפוס הוגה: רמו בה ואמרי
5. בכ״י א׳: ב״ר יהודה.
6. עיין באור זרוע, ב״מ פ״א סי׳ מח.
7. כן גירסתנו בכתובות דף נד., ובכ״י א׳: רב הונא.
אר״נ א״ש תבעוה להנשא ונתפייסה א״ל מזונות. פי׳ דלא קרינן בה מיגר ארמלותיך בביתי הא לא נתפייסה י״ל מזונות. פי׳ ואע״פ שהעכבה היתה מחמת שלא הי׳ התובעה הגון לה לא מחמת כבוד בעלה:
אר״ע לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל אמרה מחמת פ׳ בעלי י״ל מזונות מחמת ב״א שאינן מהוגנים לי אין לה מזונות. פי׳ משמע דאי הוו מהוגנים הוה מינסבא להו:
{שמעתא דתנאי מזונות באלמנה}
ועוד, כתב הרי״ף ז״ל הלכה כשמואל, דאמר, הלכה כאנשי גליל, והביא לדבריו ראיות, וכו׳, אסיקנא כאנשי גליל, ליתא, אלא דחיה בעלמא הוא.
אמר הכותב: לא הבין דעת הגאון ז״ל. שהוא כך אמר, דבפ׳ אלמנה אמרי׳ דאי ניזונת תנן אתיא כאנשי גליל, ואנן ניזונת קא גרסי׳. דהכי כתיב בכולהו נוסחי והכי נקיטי׳ כולהו רבנן דניזונת גרסי׳. כלשון הזה אמרוה הגאונים, כי כן מצינו מפורש בהלכות הנגיד ז״ל.
ומה שכתב בההיא דשלח רבין באגרתיה, לא שמעי׳ מינה לא כרב ולא כשמואל, שלא אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו אלא להפקיע מזונות הבת וכו׳ ושמעינן נמי מינה שאע״ג שאין הבנות ניזונות על הבנות אבל האלמנה ניזונת על הבת ולא שייכא ההיא דשלח רבין בפלוגתא דרב ושמואל כל עיקר, אפשר שדעתו של רבי׳ היה לומר שאם אין האלמנה ניזונת מנכסי יתומים אלא עד שירצו ליתן לה כתובתה, היכי אמרי׳ התם בפ׳ יש נוחלין (ב״ב קל״ט:) דאלמנתו ניזונת משום דשויוה רבנן לבעל כיורש משום פסידא דאלמנתו. שהרי אינה פסידא גמורה אם אינה ניזונת, שהרי היא גובה כתובתה, ועכשיו אם אותו בעל הוא רוצה נותן לה כתובתה ופוטרה, וכיון שכן אין פסידתה גמורה כי היכי דליפקעוה רבנן לכחו דבעל. אלא לאו ש״מ שע״כ של יורשין היא ניזונת ואיכא פסידא גמורה דאלמנה.
ועוד, שהרי אמרו: אלמנה ובת, אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. ואי ס״ד יכולה הבת ליתן לה כתובתה ולפוטרה, למה תשאל על הפתחים משום דזילותא דאלמנתו עדיפא ליה. הרי הנכסים בחזקת הבת, שאין מזונות האלמנה אלא רשות ביד יורשים, וכיון שכן, לא הוה לן למימר תשאל על הפתחים.
ור״ח ז״ל נמי כתב זו לראיה. ושתים אלו למדנו מדשלח רבין באגרת׳, כמו שכתב רבינו הגדול משמיה דגאון.
וסוגיין דפ׳ מי שמת (ב״ב ק״מ.) מסייעא להו טפי. דקאמרי׳, אלמנתו מהו שתמעט. כיון דאית לה מזוני ממעטא או דלמא כיון דאי מינסבא ל״ל לא ממעטא. ואי לאנשי יהודה, היאך ממעטא. הרי בידם ליתן לה כתובה ולהפסידה מזונותיה, וכיון דמשום כתובה לא ממעטי נכסי, דאכתי מרובין נינהו, מזוני ודאי לא ממעטי. אלא ש״מ כאנשי גליל ס״ל.
ועוד יש ראיה לדברי רבינו הגדול ז״ל ממה שאמרו (כתובות צ״ו:): ר״י אומר, מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה. כלומר, אם תצטרך תאמר למזונות מכרתי וכשתרצה תאמר לכתובה1 מכרתי, וכמו שפי׳ בירושלמי (ירושלמי כתובות י״א:ג׳). אלמא, בדידה תליא מלתא, כאנשי גליל. דאי כאנשי יהודה, כיון דסתם זבינה, יכולין היורשים או בע״ח לומר לה הרי הם לכתובתיך ואין ליך מזונות. אלא ש״מ בדידה תליא, כאנשי גליל (וכיון דסתם זבינה יכולין היורשין או בע״ח לומר לה הרי הם לכתובתיך ואין ליך מזונות אלא ש״מ),⁠2 לומר תהא מכירתי לכתובה או למזונות. וזו ראיה גמורה.
ועוד, דאקשי׳ בערכין (בבלי ערכין כ״ב.): תנן, שום היתומין ל׳ יום. במאי עסקי׳ וכו׳. בשלמא לר״י, דאמר, לכתובת אשה נזקקין לנכסי יתומים, ניחא, דמוקים לה בכתובת אשה, אלא לרב אסי קשיא. ואמרי׳: ולר״י מי ניחא. שבקי׳ מזוני דודאי קא מפסדא ונקיטי׳ הכרזה דלא ידעי׳ אי מרווחינן אי לא מרווחינן. הא לא קשיא. בתובעת כתובתה בב״ד, וכר״י. ושמעת מינה שאילו לא תבעה כתובתה בב״ד, כל זמן שתמשך ההכרזה יש לה מזונות, ומש״ה אין מכריזין. אלמא, אע״פ שב״ד רוצין ליתן לה כתובתה, שהרי הם מוכרין הנכסים כדי ליתן לה כתובה, אעפ״כ יש לה מזונות. אלמא, אין היורשין יכולין לפטרה בע״כ ממזונותיה. שהרי ב״ד כיתומים הם ואעפ״כ אין כח בידם לסלקה ממזונותיה אע״פ שרצו ליתן לה כתובתה. ואילו לאנשי יהודה, ודאי, כיון שרצו ומוכרין נכסיהם ליתן לה אינה ניזונת. דהא, עד שירצו ליתן, תנן.
ושנו בתוספתא (תוספתא כתובות ד׳:ו׳): כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים. אע״ג דלא אותיבו מינה בגמ׳ דילן, מיהו, שמעית מינה דמנהגא הכי.
ועוד, דסתם מתני׳ כאנשי גליל נישנית. ודקתני, ואנשי יהודה, כיחידאי תני להו.
ומה צריך לראיה אחרת, דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו. הא קי״ל, כל היכא דאפליגו רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, והיאך נחלוק על זה הכלל המסור בידינו ומוחזק בתלמודנו.
ומה שאמר, מפני שתלמודנו תלמודה של בבל, וכי אין תלמודנו תלמודה של נהרדעא. והא שמואל ור״נ ואמימר ורב אחא בר מניומי ורב חמא וכמה רבנן סמכי מרייהו דתלמוד בבל בנהרדעא יתבי. ונהרדעא מעיקר בבל היא, כדאמרי׳ (גיטין ל״ו:), לא כתבי פרוזבילא אלא אבי דינא דסורא או אבי דינא דנהרדעא. ואמרי׳ בבבל היכא, בבי דינא דשייף ויתיב בנהרדעא. והוא עיקר בבל. ועיקר תורה מימי גלות בנהרדעא שם שגלות יכניה והחרש והמסגר, כמו שמפורש בכיצד נכתבה המשנה.
ומקצת הגאונים שחלקו בזה לא אמרו אלא מההוא טעמא דכיון דיהבו קיצותא דנהרדעא ש״מ כ״ע כבבל נהוג. וכבר דחאה רבינו הגדול ז״ל בטעם נכון. והפורש ממנו כפורש מחייו.
ורבינו שרירא ורבינו האיי בנו, שהוא שקול כרובא של סנהדרין, כך כתבו, כדברי רבינו הגדול ז״ל.
1. בדפ״ר: לכתובתה
2. נראה דכל זה הוא חזרה בטעות על מה שנדפס לעיל והוא נמחק
אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא כו׳ עד דאמר רב יהודה כו׳ עד שלא בב״ד לא. ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא. דעת הרב אלפסי ז״ל דאכולהו קאי, ונראין דבריו, אע״פ שאפשר לומר דלא דחינן אלא דרב חסדא ורב יוסף, אבל דרב נחמן דלעיל לא דחינן, דהיא משמיה דשמואל, והא נמי משמי׳ דשמואל, ותמה משכנה כתובתה אמאי אין לה מזונות, והלא אפילו נפרעת מקצתה יש לה מזונות, דקיי״ל דלית דחש לה לדר׳ שמעון דאמר לא אמרי׳ מקצת כסף ככל כסף, ואפשר דמשכנה כתובתה שאני דשדעבדא לכולה.
ובהא דאמרי׳ תובעת בב״ד אבדה מזונותיה, אמרינן בירושלמי (פי״א ה״ב) ובלבד מן השופי, הא מן האונס לא, כהדא אלמנתה דר׳ אבא רמון בה, אמרי לה ר׳ אבא בר כהן בעי לך תבעת פורינא ואבדת מזוני מן דאיתידעין מיליה אעלון עובדא, קומי ר׳ יוסי וחזרה למזונה, ומהא נמי משמע דתבעוה לינשא וניפייסה יש לה מזונות, דהא התם דניפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה, ומסתברא דלאנשי יהודה הוא הדין דתובעות כתובתה אבדה מזונות, דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן אמר שמואל: אלמנה שתבעוה להנשא ונתפייסה (הסכימה לכך), אפילו עדיין לא נישאת — אין לה עוד מזונות מן היורשים. ומעירים: הא [הרי] אם לא נתפייסה, אף שתבעוה להינשא, יש לה מזונות? אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו], ממר שמואל, שיש להבדיל מן מקרים שונים: שאם אמרה שאינה נישאת ״מחמת פלוני בעלי״ שמת, שהיא עדיין קשורה בו — יש לה מזונות, אבל אם אמרה שאינה נענית להצעה מחמת שהתובעים אותה הם בני אדם שאינן מהוגנין לה שהם התובעים אותה — אין לה מזונות, שהרי מצד עצמה רצונה להינשא.
§ Rav Naḥman said that Shmuel said: If a man proposed to marry a widow and she agreed, even if she has not yet married him, she no longer has the right to receive sustenance from the heirs of her previous husband. The Gemara comments: It may be inferred from here that if she had not agreed, even if the man had proposed marriage, she still has the right to receive sustenance. Rav Anan said: It was explained to me personally by Mar Shmuel that the halakha varies in different cases. If she said: I will not marry you due to so-and-so, my deceased husband, i.e., she still feels connected to him, she still has the right to receive sustenance from his estate. However, if she refused the offer because the men who approached her are people who are unsuitable for her, she does not have the right to continue to receive sustenance, as she has shown that in principle she is willing to remarry.
רי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםפסקי רי״דרמב״ן מלחמות ה'רא״המהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב חִסְדָּא זִינְּתָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת אָמַר רַב יוֹסֵף כִּיחֲלָה וּפִירְכְּסָה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.

Rav Ḥisda said: If she engaged in licentious sexual relations she does not have the right to continue receiving sustenance from his estate, as she is not acting in a manner befitting a widow. Rav Yosef said: If she painted her eyes and dyed her hair she has clearly done so to attract men for the purposes of marriage, and therefore she does not have the right to receive sustenance from her husband’s estate.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיחלה ופירכסה – גליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא.
אר״ח זנתה אין לה מזונות אמר ר״י כחלה ופרכסה א״ל מזונות. פי׳ דגלי דעתא דלא משום כבוד בעלה מעכבא מ״ד זנתה כ״ש כחלה ופרכסה ומ״ד כחלה ופרכסה אבל זינתה י״ל מזונות מ״ט יצר אנסוה ומסיק תלמודא ולית הל׳ ככל הני שמעתי׳ אלא כי הא דאר״י א״ש התובעת כתובתה בב״ד א״ל מזונות ולא נדוניא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב חסדא: אם זינתה — אין לה מזונות, שאינה נקראת אשה היושבת בכבוד כאלמנה. אמר רב יוסף: אם כיחלה (צבעה את עיניה) ופירכסה (צבעה את לחייה) — בכך היא מראה שרוצה למצוא חן בעיני אנשים ולהינשא, ולכך אין לה מזונות מנכסי בעלה.
Rav Ḥisda said: If she engaged in licentious sexual relations she does not have the right to continue receiving sustenance from his estate, as she is not acting in a manner befitting a widow. Rav Yosef said: If she painted her eyes and dyed her hair she has clearly done so to attract men for the purposes of marriage, and therefore she does not have the right to receive sustenance from her husband’s estate.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאן דְּאָמַר זִינְּתָה כׇּל שֶׁכֵּן כִּיחֲלָה וּפִירְכְּסָה מַאן דְּאָמַר כִּיחֲלָה וּפִירְכְּסָה אֲבָל זִינְּתָה אִית לַהּ מַאי טַעְמָא יֵצֶר אַנְסַהּ.

The Gemara comments: According to the one who says that a widow who engaged in licentious sexual relations loses her sustenance, all the more so if she painted her eyes and dyed her hair she loses her sustenance, as her intention to marry is evident. However, according to the one who says that if a widow painted her eyes and dyed her hair she forfeits her right to receive sustenance from her husband’s estate, this ruling applies only to that particular situation. However, if she engaged in licentious sexual relations she still has the right to receive sustenance from his estate. What is the reason? Her evil inclination forced her, i.e., she did not make a decision to remarry but merely succumbed to temptation.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] כי אם זינתה הפסידה מזונותיה — כל שכן אם כיחלה ופירכסה, משום שמגלה בכך כוונתה שרוצה להינשא. אולם מאן דאמר [מי שאומר] כי אם כיחלה ופירכסה אין לה מזונות, אבל אם זינתה — אית [יש] לה מזונות, מאי טעמא [מה טעם] — יצר אנסה, שתקפה יצרה וזנתה, והרי זה כאילו עשתה באונס.
The Gemara comments: According to the one who says that a widow who engaged in licentious sexual relations loses her sustenance, all the more so if she painted her eyes and dyed her hair she loses her sustenance, as her intention to marry is evident. However, according to the one who says that if a widow painted her eyes and dyed her hair she forfeits her right to receive sustenance from her husband’s estate, this ruling applies only to that particular situation. However, if she engaged in licentious sexual relations she still has the right to receive sustenance from his estate. What is the reason? Her evil inclination forced her, i.e., she did not make a decision to remarry but merely succumbed to temptation.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְלֵית הִלְכְתָא כְּכֹל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דהַתּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ בְּבֵית דִּין אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.

The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with all of these statements. Rather, the halakha is, in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel said: One who claims the payment specified in her marriage contract in court does not have the right to continue receiving sustenance, as she has thereby demonstrated her desire to sever her ties with her late husband.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לית הלכתא ככל הני שמעתתא – [אכולהו קאי] בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא דאי ככל הני דוקא וקאי נמי אתבעוה לינשא א״כ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן דאמר לעיל לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל כו׳ וכה״ג איכא בפרק תולין (שבת דף קמ.) לית הלכתא ככל הני שמעתתא דלאו דוקא.
תובעת כתובתה בב״ד. משמע דדעתה לינשא, דהא כתב לה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. משכנה כתובתה. כלומ׳, שדה המיוחד לכתובתה. אפותקי. שאמרה לבעל חובה לא תגבה חוב זה אלא מכתובתי, ומשמע אפותיקי, פה תהא קאי.
ומשום הכי לא חשיב תובעת כתובתה בהדי הנך, דהני בין בב״ד בין שלא בב״ד, אבל תובעת כתובתה דוקא בב״ד דאפסידה מזונות אבל שלא בב״ד לא הפסידה מזונות, דלפי שעתא היא רתחה ובתר שעתא מפייסת להו, ואכתי מיגר אלמנותיך קרינא בה.
וכל פרוותא. עיירות הסמוכות לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסכמים: ולית הלכתא [ואין הלכה] ככל הני שמעתתא [השמועות הללו], אלא כי הא [כמו זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין — אין לה מזונות מנכסיו, שבזה שתובעת כתובתה מראה שרצונה לנתק את הקשר עם בעלה שמת.
The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with all of these statements. Rather, the halakha is, in accordance with that which Rav Yehuda said that Shmuel said: One who claims the payment specified in her marriage contract in court does not have the right to continue receiving sustenance, as she has thereby demonstrated her desire to sever her ties with her late husband.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְלָא וְהָתַנְיָא המָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ וּמִשְׁכְּנָה כְּתוּבָּתָהּ עָשְׂתָה כְּתוּבָּתָהּ אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת הָנֵי אִין אֲבָל תּוֹבַעַת לָא.

The Gemara asks: And does she not receive sustenance? But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who sold her marriage contract, or used her marriage contract as collateral, or established her marriage contract as designated repayment [apoteiki] for a debt owed to another individual, she does not have the right to receive sustenance from her husband’s estate? The Gemara infers from this baraita: In these cases, yes, she forfeits her right to continue to receive sustenance. However, in the case of a widow who claims her marriage contract, no, she does not lose the right to continue to receive sustenance.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עשתה כתובתה אפותיקי – קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותיקי לבעל חוב שלה.
הני אין – לפי שהן גיבוי כתובה אבל תביעה לא.
מכרה כתובה או משכנה או עשאה אפותיקי אין לה מזונות. פי׳ [אפותיקי] פה תהא קאי למיקם אמרה לבע״ח לא תגבה חובך אלא משדה זו המיוחד לכתובתי הני אין אבל תובעת לא. פי׳ ומ״ה לא תני תובעת בהדי הנך דברייתא הני בב״ד ושלא בב״ד תובעת כתובתה בב״ד אין שלא בב״ד לא:
ולענין ביאור סוגייא יש שואלים היאך נסתפקו שלא לקנוס הבת על מעשי האם והרי למעלה (כתובות נ״ג.) אמרו מתה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתבתה והוינן בה כתבה מאי עבידתה והעמידוה בכתבת בנין דכרין ואמאי הכא נמי לימא יצר אנסה ותירצו בה התם קנסא הוא דקנסוה רבנן אלמא שקונסין הבנים על מעשה האם ותירצו בה שאינו דומה שבזו היא שסרחה בשלא דקדקה בנשואיה אבל אותו שנשאה לא חטא ומתוך כך ראוי לקנוס את בניה ולחמול על נכסי האב שלא חטא אבל כשנשא שניה אף הוא נשתתף בעון עמה והיה ראוי לומר שלא לקנוס על נכסיו שלא תהא הבת נזונות מהם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולא, ואין לה?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכרה את כתובתה או משכנה את כתובתה או עשתה את כתובתה אפותיקי לאחר — אין לה מזונות. ונדייק: הני [אלה]אין [כן], כלומר, רק במקרים אלה היא מפסידה את מזונותיה, אבל תובעת כתובה בלבד — לא!
The Gemara asks: And does she not receive sustenance? But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who sold her marriage contract, or used her marriage contract as collateral, or established her marriage contract as designated repayment [apoteiki] for a debt owed to another individual, she does not have the right to receive sustenance from her husband’s estate? The Gemara infers from this baraita: In these cases, yes, she forfeits her right to continue to receive sustenance. However, in the case of a widow who claims her marriage contract, no, she does not lose the right to continue to receive sustenance.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָנֵי בֵּין בְּבֵית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין תּוֹבַעַת בְּבֵית דִּין אִין שֶׁלֹּא בב״דבְּבֵית דִּין לָא.:

The Gemara answers that this argument is incorrect, and one should make the following inference instead: In these cases listed in the baraita, she forfeits her marriage contract whether she took the action in court or whether she did not do so in court. However, with regard to one who claims her marriage contract, if she issues this claim in court, yes, she loses the right to continue to receive her sustenance, but if her claim was not issued in court, no, she has not forfeited this right.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא כך צריך לדייק אלא: הני [אלה] כשמכרה או משכנה, באם עושה אותם בין בבית דין, בין שלא בבית דין — איבדה מזונותיה, אבל תובעת כתובתה, אם תבעה בבית דין — אין [כן], שלא בבית דין — לא.
The Gemara answers that this argument is incorrect, and one should make the following inference instead: In these cases listed in the baraita, she forfeits her marriage contract whether she took the action in court or whether she did not do so in court. However, with regard to one who claims her marriage contract, if she issues this claim in court, yes, she loses the right to continue to receive her sustenance, but if her claim was not issued in court, no, she has not forfeited this right.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְכָךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם וְכוּ׳.: אִתְּמַר רַב אָמַר הֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי יְהוּדָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר והֲלָכָה כְּאַנְשֵׁי גָלִיל.

§ The mishna taught: And the residents of Jerusalem and of the Galilee would write the marriage contract in this manner, i.e., that if the woman is widowed, she may remain in her husband’s house and receive her sustenance from his property throughout her widowhood. Conversely, the residents of Judea would write that she may live in his house and be sustained from his estate until the heirs decide to give her the marriage contract. It was stated that the amora’im argued over this issue. Rav said that the halakha is in accordance with the custom of the residents of Judea, and Shmuel said that the halakha is in accordance with the custom of the residents of the Galilee and Jerusalem.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אנשי ירושלים וגליל היו כותבין כל יומי מיגר ארמלתיך ולא היו יורשין יכולין להפסידה מזונות עד שתובעיןא כתובה בבית דין או שנשאת לאחר, ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו יורשין ליתן לה כתובה ואם רצו ליתן לה כתובה פוטרין אותה מיד ממזונות. ואיתמר רב אמר הלכה כאנשי ירושליםב ושמואל אמר הלכה כאנשי יהודה,
א. שתובעת.
ב. לפנינו איפכא: רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. וכ״ה בכל הראשונים. אבל כבר העיד בהגמ״י פי״ח מהל׳ אישות אות ב: אמנם יש גאונים שפסקו כאנשי יהודה וגורסים ושמואל אמר הלכה כאנשי יהודה והילכתא כשמואל בדיני. וכ״פ ראב״ן וכ״כ ראבי״ה ודחה מקצת ראיותיהן של הגאונים. עיין באביאסף בסי׳ קעט. עכ״ל הגמ״י. והיתה גירסת ספרנו לפני מהר״ם שכ״כ בתשובתו ד״ל סי׳ רמד: ומה שקשה לך על דברי רבינו אב״ן דגרס ושמואל אמר הלכה כאנשי יהודה וכו׳.
ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל – פר״ח ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג ובמקום שאין מנהג יעשו כשמואל דהלכתא כוותיה והא דבעי בסמוך עד היכן נהרדעא לאו משום דאין הלכה כשמואל אלא משום דשאר בבל נהוג כרב והא דקשה מההיא דאלמנה (לקמן צה:) שם אפרש בע״ה.
וכך היו בני ירושלים כותבין איתמר רב אמר הל׳ כאנשי יהודה ושמואל אמר הל׳ כאנשי ירושלים בבל וכל פרוודהא נהיג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהיג כשמואל ועד היכן הוא נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא. פי׳ עד מקום שמודדין במדת קב נהרדעא וקי״ל הל׳ כשמואל בדיני וכך פסק גם ר״י משום גאון אחד:
ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל כתב רבנו האלפסי ז״ל דקימ׳ לן כשמואל. ומסתייעה הך סברא מכמה דוכתא. וכן מפורש בתוספתא, שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים. ואף על גב דלא אותבו מינה בגמרא דילן מיהו שמעינן מינה דמנהגה הכי. ובירושלמי ר׳ אבהו אמר קסרין כיהודה ושאר ארצות כירושלים. וכן עמא דבר.
ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. הכין פסק רבנו אלפסי ז״ל כשמואל והכי תניא בהדיא בתוספתא (תוספתא כתובות ד׳:ו׳): שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים, וגרסינן נמי בירושלמי (ירושלמי כתובות י״א:ב׳): ר׳ אבהו אמר קיסרי כיהודה ושאר ארצות כירושלים. ובשם הרב אב ב״ד ז״ל שמעתי, שמביאים ראיה מדתנן (כתובות צה:) אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואמרינן בגמרא מפני שיש לה מזונות, ואם ברשות היורשין לתת לה כתובתה אמאי מוכרת שלא בבית דין, והלא ברשותם לסלקה ולהתפיסה לכתובתה מה שמכרה והיא צריכה בית דין. וכן משמע מהא דתנן (כתובות קז:) האשה שאמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ויש עוד להביא ראיה דכל רב ושמואל בדיני קיימא לן (בכורות מט.) כשמואל, ואי משום דבעינן עד היכן נהרדעא ההיא כבר פרקה רבנו אלפסי ז״ל.
מתני׳ וכך היו אנשי ירושלים כו׳. אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. קיימא לן כשמואל, דהלכתה כוותיה בדיני (בכורות מט, ב). ותו מוחלת כתובתה לבעלה נמי אמרינן לעיל אתיא כאנשי גליל כדפרישנא לעיל, וכן כתב הרב אלפסי ז״ל אע״פ שאין ראיותיו ברורות.
אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר כאנשי גליל – והלכתא כשמואל בדיני וכבר האריך בזה הרי״ף ז״ל ואף על פי שראיותיו צריכין חיזוק עיקר הפסק כן הוא מטעמ׳ דכתיבנ׳ הלכך כי איתא מנהגא עבדי׳ כמנהגא ואי ליכא מנהגא עבדי׳ כשמואל. וא״ת למה הוצרכו לומר (נגד) [ועד] היכא דנהרדעי וי״ל לפי שנהרדעי בבבל וכל פרווד׳ נהגו כרב חוץ מנהרדעי והא נהרדעי נסיב׳ א״ל לנהרדעי א״כ נהרדעי וכל פרוודא הא נהיג כשמואל ושמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעת׳ דתדו׳ עימי׳ בדוכתי׳ הולכין בזה כפי מנהג מקומו שבא׳ לשם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה: וכך היו אנשי ירושלים כותבים לאלמנה, שתתגורר בבית בעלה ותיזון מנכסיו כל ימי אלמנותה. וכן נהגו אנשי הגליל. ואילו אנשי יהודה היו כותבים, שתתגורר ותיזון מן הנכסים עד שיתנו לה היורשים את הכתובה. אתמר [נאמר], רב אמר: הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר: הלכה כאנשי גליל וכמנהג ירושלים.
§ The mishna taught: And the residents of Jerusalem and of the Galilee would write the marriage contract in this manner, i.e., that if the woman is widowed, she may remain in her husband’s house and receive her sustenance from his property throughout her widowhood. Conversely, the residents of Judea would write that she may live in his house and be sustained from his estate until the heirs decide to give her the marriage contract. It was stated that the amora’im argued over this issue. Rav said that the halakha is in accordance with the custom of the residents of Judea, and Shmuel said that the halakha is in accordance with the custom of the residents of the Galilee and Jerusalem.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בָּבֶל וְכֹל פַּרְוָודֶהָא נְהוּג כְּרַב נְהַרְדְּעָא וְכֹל פַּרְוָודֶהָא נְהוּג כִּשְׁמוּאֵל הָהִיא בַּת מָחוֹזָא דַּהֲוָת נְסִיבָא לִנְהַרְדְּעָא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן זשַׁמְעַהּ לְקָלַהּ דְּבַת מָחוֹזָא הִיא.

The Gemara comments: Babylonia and all of its surrounding towns [parvadaha] act in accordance with the opinion of Rav; Neharde’a and all of its towns act in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara relates: There was a certain woman of Meḥoza who was married to a man from Neharde’a. They came before Rav Naḥman to discuss her marriage contract. He heard from her voice that she was from Meḥoza, whose residents had a distinctive accent.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרוור
פרוורא(כתובות נד.) בבל וכל פרוורהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוורהא נהוג כשמואל (גיטין ח) רבי מאיר אומר הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים ושדה מגרש עריהם תרגום ירושלמי פרוורי קרויהון ירעשו מגרשות תרגומו יזועין פרווריא (בראשית רבה סח) עולין ורואין איקונין שלו ויורדין ורואין אותו ישן למלך שהיה יושב ודן בפרוור עולין לבסילקי ורואין אותו ישן יורדין בפרוור ורואין אותו יושב ודן (א״ב פי׳ בל״י מגרשי הערים וכפרים):
א. [בעצירק.]
פרוודהא – כרכים הסמוכים לה.
מחוזא – מפרוודי בבל.
ואמרינן בבל וכל פרווהאא נהוג לכתחילה כרב, דאמר כאנשי ירושלים, נהרדעי וכל פרווהא נהוג לכתחילה כשמואל, כאנשי יהודה. ואנן דלא כתבינן לא כך ולא כך אלא סמכינן על תנאי בית דין, נראה דאם רוצין יורשין לפוטרה מיד פוטר⁠[ין], דהילכתא כשמואל בדיני.
א. בכת״י פרוורא. ועדק״ס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: בבל וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נהגו] כשיטת רב, נהרדעא וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נהגו] כשיטת שמואל. מסופר: ההיא [אשה אחת] בת העיר מחוזא דהות נסיבא [שהיתה נשואה] לאיש מנהרדעא. אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן לדון בענין כתובתה, שמעה לקלה [שמע את קולה] שבת העיר מחוזא היא, שהיה המבטא במחוזא שונה ממקומות אחרים.
The Gemara comments: Babylonia and all of its surrounding towns [parvadaha] act in accordance with the opinion of Rav; Neharde’a and all of its towns act in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara relates: There was a certain woman of Meḥoza who was married to a man from Neharde’a. They came before Rav Naḥman to discuss her marriage contract. He heard from her voice that she was from Meḥoza, whose residents had a distinctive accent.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲמַר לְהוּ בָּבֶל וְכׇל פַּרְוָודֶהָא נְהוּג כְּרַב אֲמַרוּ לֵיהּ וְהָא לִנְהַרְדְּעָא נְסִיבָא אֲמַר לְהוּ אִי הָכִי נְהַרְדְּעָא וְכׇל פַּרְוָודֶהָא נְהוּג כִּשְׁמוּאֵל וְעַד הֵיכָא נְהַרְדְּעָא עַד הֵיכָא דְּסָגֵי קַבָּא דִנְהַרְדְּעָא.

Rav Naḥman said to them: Babylonia and all of its towns act in accordance with the opinion of Rav. They said to him: But she is marrying a resident of Neharde’a. He said to them: If so, Neharde’a and all of its towns act in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara asks: And until where is the boundary of Neharde’a? Up to any place where the kav measurement of Neharde’a is used. The entire area that utilizes the system of Neharde’a measurements is considered part of its surroundings for the purposes of this halakha.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דסגי קבא דנהרדעא – כל מקום שמודדין תבואה במדת קב נהרדעא.
ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת ומת הארוס והניח בת זו או שנשא את הארוסה משנולדה הבת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם היא ניזונת מן האחים ר״ל מן הבנים שהיו לו מאשה אחרת אם לא נשא את זו או אם נשא את זו והוליד ממנה אם נזונת מהם שמא מתוך שיש לארוסה כתבה אם כתב לה כמו שהתבאר יש לה מזונות או שמא הואיל וכל שלא כתב מיהא אין לה מתקנת חכמים אלא משעת נשואין אין נכללין בכתבה זו תנאי כתבה ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו כל הפוסקים שאין לה מזונות הא ארוסה עצמה שמת הארוס אם לא נשאת אין לה מזונות כמו שביארנו למעלה ואם נשאת יש לה:
אונס שנשא אנוסתו והוליד ממנה בת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם נזונת מן האחים אם לאו שמא מתוך שאין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה הואיל ואין יכול לגרשה כמו שביארנו בפרק שלישי (כתובות ל״ו:) אף תנאי כתבה אין לה או שמא הואיל ולא הופקעה כתבה ממנה אלא מטעם שאין בה חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה דין כתבה מיהא יש לה ותנאי כתבה מדין כתבה הם ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו הפוסקים שאין לה מזונות הא אנוסה עצמה יראה שאין לה מזונות שהרי כשמת יצא כסף קנסה בכתבתה כמו שביארנו בפרק שלישי ואם כן כבר נפרעה מכתבתה וכל שנפרעה מכתבתה בטלו תנאיה ויש לפקפק בה ואף לקצת חכמי הדורות ראיתי שיש לה ובכל אלו הואיל ומחמת ספק הוא שאין לה יראה לי שאם תפשה תפשה:
המשנה האחת עשרה והכונה בה בחלק הרביעי גם כן והוא שאחד מתנאי הכתבה להיות אלמנתו נזונת מנכסיו כל זמן אלמנותה עד שתטול כתבתה או יתבענה בבית דין והוא שאמר לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין ככה היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלם וביהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתבתה לפיכך אם רצו היורשין נותנים כתבתה ופוטרין אותה אמר הר״ם אין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שלא תבקש כתבתה בב״ד ולא תנשא תדור בבית אשר היתה דרה עם בעלה בחייו ותהיה משתמשת בכל והכלים אשר היתה משתמשת בהן בחייו והנני עתיד לבאר שלמות זה הדין וביאור מיגד אלמנותיך בביתי ר״ל אחריו:
אמר המאירי כל יומי מיגד אלמנותיך ר״ל כל ימי המשך אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין ויש גורסין מיגר ברי״ש ר״ל כל הימים שאת נגררת באלמנות ולשון זה מוכיח שאם היא אינה רוצה ליטול כתבתה אין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי ועל זה אמרו כך היו אנשי ירושלם כותבין ר״ל כמו שכתבנו ואף במקום שהיו סומכים על תנאי בית דין שלא לכתוב כך היו דנין מכח תנאי בית דין ואנשי הגליל היו כותבין כמותם אבל אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים ליתן לה כתבתה ולפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתבתה ופוטרין אותה ואף כשלא היו כותבין כן היו דנין כן מכח תנאי בית דין ובתלמוד המערב אמרו בני גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ובני יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ובגמרא נחלקו רב ושמואל שלדעת רב הלכה כאנשי יהודה ולדעת שמואל הלכה כאנשי הגליל ואמרו על זה בבל וכל פרודאהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרודאהא נהוג כשמואל ושאלו בה עד היכן היא נהרדעא ר״ל שיהא הכל נקרא מאתו מחוז עד דסגייא קבא דנהרדעא ומכאן פסקו רבים כרב שמאחר שהתלמוד מחזר לידע גבולה של נהרדעא לענין זה לא לחנם אלא לומר לך שמשם ואילך כל המקומות שוים למנהג בבל וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו שלא חיזר לידע גבולה של נהרדעא אלא לומר שמשם ואילך מתחומה של בבל שנוהגין בה כרב הא כל שאר המקומות דנין בה כשמואל שכל רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ואף הם הביאו ראיה לסברא זו בשם מקצת גאונים ממה ששנינו (כתובות צ״ה:) אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ושאלו בה נזונת תנן דלא מצו דלא יהבי לה וכאנשי גליל או הנזונת תנן דאי בעו יהבי לה כתבתה ולא יהבי לה מזוני וכאנשי יהודה ואסיקנא ניזונת תנן וכאנשי גליל ואע״ג דאיכא למימר עלה דחייה בעלמא הוא ולא סמכינן אשנויא יראה לי שמאחר שבמשנתנו מכל מקום נזונת תנן אע״ג דקא בעי לאוכוחי מבריתא דהניזונת תנן איכא למיסמך אשנויא להעמיד לשון משנתנו במקומו ואף הם הביאו עוד ראיה ממה שאמרו למטה (כתובות נ״ד:) קריביה דר׳ יוחנן הוה ליה אתת אבא דהות מפסדה מזוני והיו מתיראין עליה שתפסיד מזונות לאחר מיתה אתו לקמיה דר׳ יוחנן אמר להו זילו אמרו לאבוכון דלייחד ליה בשעת מיתתו ארעא למזונות ואם כאנשי יהודה למה ליה ליחודי ארעא ליתיב לה כתבתה וליפטרו ואע״פ שיש לדחות שמא כתבתה גדולה ואין הנכסים מספיקין בה מכל מקום פשוטן של דברים אינו מוכיח כן וכן הביאו עוד ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה (ב״ב קל״ט.) שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו והרי הלשון מוכיח ניזונת על כל פנים ומכל מקום זו אינה ראיה שמא בנכסים מועטים היא או אפילו במרבין ומשום סופא נקט לה אלא שמכל מקום ראוי לפסוק כן משאר הראיות ומכללא דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני וכן ממה שכתבנו למטה בשם תלמוד המערב שאם היורשין מרמין אותה ומביאין אותה דרך רמאות לתבוע כתבתה שלא הפסידה מזונותיה ואם יכולים לכופה בכל מה צורך להביאה לכך דרך רמאות יפרעו כתבתה והיא מפסדת מזונות וכן בתוספתא אמרו כל הארצות כותבין כירושלם ובתלמוד המערב קיסרי כיהודה ושאר כל המקומות כירושלם וכן שנינו (כתובות ק״ז:) אשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתבתה אלמא בדידה תליא מילתא:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בסוגיא זו אמרו בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה ודבר זה לא נתישבו בו המפרשים על ענין אחד אלא יש מהן שפירשוהו שאינה יכולה לומר ליתומים שייחדו לה מדור שתדור שם בפני עצמה אפילו בית צר וקטן אלא תדור בביתם עמהם ותיזון שם עמהם הא אם יש לה מדור שנפל לה בירושה רשאה לדור בו והיתומים חייבין לזונה שם וכדקאמר אבל מזוני אית לה ואין הלכה כדברי האומר אפילו מזוני לית לה והוא הדין אם רצתה לשכור לעצמה או לדור בבית אביה לפירוש זה אתה צריך לפרש בזה שכתבנו שהיתומים חייבים לזונה שם דוקא לחשבון ברכת הבית וכמו שאמרו בפרק הנושא (כתובות ק״ג.) אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולים יורשים לומר לה הא אם את אצלנו יש לך מזונות אם אין את אצלנו אין לך מזונות מפני שברכת הבית מרבה והקשו לה וליתבו לה כפי ברכת הבית ותירץ אין הכי נמי וכבר למדת מדברינו פסק היוצא משמועה זו לפירוש זה ומכל מקום יש מפרשים שמועה זו על מה שהתבאר שהאשה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היתומים רשאין לומר לה לכי לבית אביך אלא זנים אותה עמהם בביתם שהוא בית הבעל ולימד כאן שאם אין היתומים אומרים כן מצד רוע לב או טינא שהיה להם עליה אלא מתוך שביתם צר וקטן מהכיל מטתה וכלי תשמישה עמהם רשאין לומר כך אלא שחייבים לזונה בכל מקום שתדור ולשיטה זו לענין פסק אתה מפרש שכל שהוא כן חייבים לזונה בכל מקום שהיא ולא לפי חשבון ברכת הבית אלא למזונות מרווחים לפי כבודה וכבוד בעלה שעולה היא עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה ולפירוש זה דעת רב אשי שאמר אפילו מזוני לית לה פירושו בהרוחה אלא לפי ברכת הבית אלא שהלכה כתנא קמא ויש מפרשים אותה על מה שכתבנו תחלה אלא שהוא בהפך ר״ל שהיתומים רוצים לזונה בביתם אע״פ שהוא צר וקטן והיא רוצה לדור במקום אחר מתוך צרות הבית ואומר שרשאה היא בכך ושהם חייבים לשכור לה ולזונה שם ומכל מקום דוקא לפי חשבון ברכת הבית:
בפרק הנושא שם יתבאר שהאלמנה יושבת במדור שהיתה יושבת בו עם בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות שנשתמשה בהם בחיי בעלה וכן בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה ואם נפל המדור אין היורשין חייבים לבנותו אפילו אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה וכן אין מניחין לה לתקנו ולשפצו אלא יושבת בו כמות שהוא או תצא ובתלמוד המערב אמרו שאם לא היה להם או לבעל בית ששוכרין לה:
אלמנה ניזונת מנכסי יתומים עד שתתארס אפילו תבעוה לינשא לא הפסידה מזונותיה ולא סוף דבר כשלא ניפייסה אע״פ שזה שלא נפייסה לא מחמת כבוד בעלה היא אלא מתוך שאין מהוגנין לה אלא אפילו ניפיסה לא הפקיעה מזונותיה ואפילו כחלה ופיקסה כאשה המשתדלת להנשא או אפילו זינתה לא הפקיעה מזונותיה שכל אלו מיגר אלמנותיך קרינא ביה תבעה כתבתה שלא בבית דין לא הפקיעה מזונותיה אבל אם תבעתה בבית דין הפקיעה מזונותיה מיד ואם מכרה כתבתה או משכנה שדה המיוחד לכתבתה או שלותה ועשתה כתבתה אפותיקי אפילו סתם בין שעשתה דברים אלו בבית דין בין שלא עשתה אותם בבית דין הואיל ולאחר מותו עשתה הפסידה מזונותיה ובפרק הכותב יתבאר שאם מכרה מקצתה לא הפסידה מזונותיה אלא שהיא חיה בנותר ויש אומרים כן אף במוכרת בחיי בעלה ואנו כבר ביארנו למעלה (כתובות נ״ג.) שכל מוכרת בחיי בעלה לא איבדה תנאי כתבה:
בתלמוד המערב התבאר שכל שנראה לבית דין שהיורשים מרמין את האלמנה עד שגורמים לה מתוך רמאותם לתבוע כתבתה בבית דין לא הפסידה מזונותיה והוא שאמרו שם ארמלתא דר׳ אבדימוס רמון בה ואמרו לה בר בון בעי ליך תבעה פירנה ואיבדה מזונותיה הודעון מיליא אעלון עובדא קומי ר׳ יוסי וחזרה למזונותיה:
אלמנה שבאה לגבות כתבתה שמין מה שעליה ר״ל בגדים ותכשיטין שלה וראיתי למפרשי הלכות שכתבו דוקא בשל שבת ואם כן זו שהביאו עליה ר״ל אחד המקדיש ואחד המעריך ואין לו לפרוע שאין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא אף בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן פירושו אף בבגדי שבת שאם תאמר דוקא בבגדי חול אם כן היא היא והיאך הביאוה כחולקת עליה והדברים נאים ומכל מקום יש מפרשים בהפך שבאלמנה אף בבגדי חול שמין ובמקדיש ובמעריך בבגדי חול מיהא אין לו כלום הא בגדי שבת שמין ואף הם כתבוה בשם תלמוד המערב אלא שהדעת נותנת כפירוש ראשון ומה שהקשו ממנה לזו של אלמנה תירצוה בסוגיא זו שבזו של מקדיש להתכבד בהם בפניו עשאם הילכך במקדיש שעדין הוא חי לגמרי הוא נותנם להם אבל אלמנה שלהתכבד בהם עשאם לפניו עשאם ולא על דעת שתטלם ותצא שמין:
אף הלקיט שמין מה שעליו ר״ל שאם יש לו בביתו שכיר ובתוך זמנו עושה לו מלבושים כשיגיע זמנו ובא עמו לחשבון שמין לו מה שהלבישו ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים כשלא פירש לו שכר מתחלתו שמאחר שלא קצב לו שכירות אני אומר במלבושים אלו שעל דעת שכירות עשאם הא כל שפירש לו שכר אין שמין ומכל מקום נראין הדברים שאף בקצב לו מתחלה כן שמכל מקום סתם הדברים שעל סמך שכירותו עושה אלא אם כן פירש ואם לא היה הלקיט רוצה בכך היה לו להתנות או שיזכור לו עליו שם מתנה:
גדולי הפוסקים כתבו שבגרושה אין שמין מה שעליה הואיל ומדעתו הוא מגרשה ואין נראה כן דודאי לא שנא אלמנה דמשמיא מפקי לה ולא שנא גרושה דאיהו מפיק לה אדעתא דמישקל ומיפק קרינא ביה ולא עשאן על דעת שיגרשנה וודאי זו וזו שמין ואף לדבריהם יראה דוקא בשמגרשה בלא טענה אבל סרחה עליו ודאי אדעתא דהכי לא אקני לה וכל שאין שמין לה פירושו אף בבגדי שבת ואע״פ שבראשון של קמא (ב״ק י״א:) אמרו האחין שחלקו מה שעליהן שמין שעל בניהם ונשיהם אין שמין ופירשוה בתלמוד המערב דוקא בבגדי חול אבל בגדי שבת שמין בזו אחים אין מקנים אלא בגדי חול משום זילותא שלא יפשיטום את בגדיהם אבל בגדי שבת לא אבל בעל מקנה הוא אף של שבת:
מכיון ששמין מה שעליה אין צריך לומר ששמין בגדים ותכשיטין שיש לה בביתה ואם כן מה הוצרכו היתומים במעשה דכלתיה דבר אלישיב שהוזכר כאן שהיתה תובעת כתבתה והיתה מזמינתם לילך עמה לבית דין והערימו לומר לזה זילא בך מילתא דתזלי הכי עד שלבשה כל בגדיה ותכשיטיה והרי כל שכן ששמין מה שאינו עליה יראה לי שלא היתה הכונה אלא שמא מתוך שתשמע בבית דין שישומו מה שעליה תהא כופרת במה שתחת ידה ואע״פ שמשביעין אותה לא היו רוצים לסמוך על השבועה במה שאיפשר להם לברר:
מי שצוה בשעת מיתתו ינתנו לבתי בגדים כך וכך תכשיטין כך וכך או בגדים ותכשיטין כשאר בנות שהשאתי וכיוצא בזה ובאותה שעה היה שיעור זה עומד במאתים והוזלו אחר מיתתו עד שאיפשר ליקח שיעור כך במנה אין היתומים חייבים אלא כשיעור זה אע״פ שמקחו במנה והוא הדין אם הוקרו ועמדו על שלש מאות שנותנין לה באותו שיעור אע״פ שהוקרו שהכל תלוי בשיעור שהזכיר:
והא לנהרדעא נסיבא וכו׳. ושמעינן מיניה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם. הריטב״א ז״ל:
ועד היכא דנהרדעא וכו׳. הא דיהביה קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דשאר עלמא עבדי כרב אלא משום דבבבל עבדי כרב ותחומי בבל ותחומי נהרדעא היו סמוכין אלו לאלו לפיכך רצה לידע עד היכן נינהו תחומי דנהרדעא אבל בכל דוכתא כשמואל עבדי. תלמידי ה״ר יונה:
שמין מה שעליה פי׳ ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק ומיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך והא דאמרינן ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דהוו אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלי אותם בדמיהם או תפשיטום. הריטב״א ז״ל:
וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו באין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב אמרינן דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לזה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמיפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
יתמא לקוטי שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש״י ז״ל במ״ק:
לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא למתני׳ כדשמואל וכי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה לפיכך אין לה בכסות אשתו ובניו כלומר אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש״י ז״ל במהדורא קמא. ואומרים מקצת מפרשים ז״ל דדוקא באלמנה שתובעת כתובתה אבל בגרושה לא ובלקיט נמי דוקא היכא שיוצא מעצמו אבל אי מפקין ליה אין שמין מה שעליו. תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל אדעתא למשקל וכו׳. וכל שכן גרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ע״כ. ואזיל בשיטת זקנו הרז״ה ז״ל עיין בספר המלחמות להרמב״ן ז״ל ודעת האחרונים כדעת הריא״ף ז״ל. וכתבו הגאונים דוקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדר מתנה הא לאו טעמא הוא דהא איכא מ״ד התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא כדאמרן. הרא״ה ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר להו [להם]: בבל וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נוהגים] כרב. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] לבן העיר נהרדעא נסיבא [נישאה]! אמר להו [להם]: אי הכי, נהרדעא וכל פרוודהא [העיירות סביב לה] נהוג [נוהגים] כשמואל. ושואלים: ועד היכא [היכן] גבולה של העיר נהרדעא — עד היכא דסגי קבא [המקום שמהלך, שנוהג, בו הקב, המידה] של נהרדעא. שבאזור בו נהוגות המידות של נהרדעא הוא נחשב למקומה של נהרדעא גם לענין הלכה.
Rav Naḥman said to them: Babylonia and all of its towns act in accordance with the opinion of Rav. They said to him: But she is marrying a resident of Neharde’a. He said to them: If so, Neharde’a and all of its towns act in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara asks: And until where is the boundary of Neharde’a? Up to any place where the kav measurement of Neharde’a is used. The entire area that utilizes the system of Neharde’a measurements is considered part of its surroundings for the purposes of this halakha.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אִיתְּמַר חאַלְמָנָה רַב אָמַר טשָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין שָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין וְחִילּוּפָהּ בְּלָקִיט.

§ It was stated that the amora’im also argued about the halakha of a widow. Rav said: When she receives the payment of her marriage contract, the court appraises the clothes that are upon her and deducts their value from the payment she receives. And Shmuel said that the court does not appraise the clothes that are upon her. Rav Ḥiyya bar Avin said: And the reverse is the case with regard to a hired worker. With regard to a hired laborer who lived with his employer and the latter bought clothes for him, Rav and Shmuel disagreed as to whether these garments are appraised and their value deducted from the worker’s salary when he leaves his employer’s service. However, in this case Rav claims that his clothes are not appraised, whereas Shmuel maintains that they are appraised.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך לקט
לקטאלמוללן וללוקטן פי׳ אינו תופר כדרכו אלא כאדם המלקט מכאן ומכאן ואינו מלקט כסדר שספק לקט לקט כבר פירשנו בערך חר (בבא מציעא עב:) עד שיצא השער ללקוט ולמכור פי׳ עני המלקט לקט שכחה ופיאה נקרא לקוט כלומר לא חרש ולא זרע ולא קצר וכי לא זכה בפירות הללו שבידו אלא בלקיטה בלבד (כתובות נד.) אמר רבי חייא בר אבין וחילופה בלקוט פי׳ חכירו ולקיטו אם הלבישו בגדים כשיצא ופשטו אותו ואח״כ יצא (חולין עז) א״ל רבינא לרבא מתלקט מהו פי׳ כגון שהיה הבשר מפוזר מעט הנה ומעט הנה אם תקבצנו יהיה הרבה (א״ב תרגום חוטבי עצים לקטי אעין):
א. [זאממלען. קלויבען.]
שמין מה שעליה – כשמגבין לה בית דין כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובה.
בלקיט – שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים כשיוצא ממנו שם אותן בגדים בשכרו לשמואל ורב אמר אין שמין.
והילכתא כרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה, דאמר רבא אמר רב נחמן אע״ג דדייקא מתני׳ כוותיה דשמואל הילכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה בעלה מלבושיה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא.
שמין מה שעליה. כלומ׳, כל בגדיה ותכשיטיה של שבת ומועד חושבין כמה הן שוין, ואם אינן שוין כשיעור כתובתה משלימין לה, כדמפרש טעמא, דכי אקני לה הבעל בגדיה ותכשיטיה של שבת, לא נתכוון לה אלא בעודו חי, או בעוד שהיא יושבת אלמנה בביתו לכבודו, אבל אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ושמואל סבר לגמרי אקני לה. אע״ג דתנן. לקמן במתני׳ במסכת ערכין. כשמואל. דאמ׳ אינן שמין באלמנה. ואחד המעריך עצמו. ואין לו כדי ערכו הקצוב לו בפרש׳ כפי שניו. בכסות אשתו ובניו, ואפי׳ בצמר שנצבע לשמן. אע״פ שאינו בר מלבוש השתא. ולא בסנדלים חדשים. אע״פ שיכול להחזירם לאומן ואיגלי מילת׳ למפרע שלא זכו בהן אשתו ובניו, ואפי׳ הכי כיון שלא החזירן לאומן, זכו בהן אשתו ובניו. אלמא אין שמין בכסות אשתו, דהא הבעל עצמו אין לו שום זכות בהן. לכאורה כשמואל רהטא. דסבירא ליה למתני׳ כשמואל. וכד מעיינת בה שפיר. לא קשיא הך מתני׳ לרב, דכי סליק זכותו בהן שאינו רשאי לא למוכרן ולא להקדישן, הני מילי בעודו חי שהוא מתכבד במלבושיה, ועל מנת כן מחל זכותו, אבל משתרצה להינשא לאחר לא הקנה לה, הילכך שמין כל מה שעליה.
איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעלי׳. פי׳ כשתבא לגבות כתובתה מן היורשין שמין לה הבגדים שעליה בפרעון כתובתה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דלמשקל ומיפק לא אקני לה. ושמואל אמר אין שמין פי׳ דמשעה שנשאת לו זכתה במתנה והן שלה:
ארחב״א וחילופא בלקוט. פי׳ שכיר שדר בבית בע״ה ועשה לו בגדים לכשמשלים זמנו ורוצה לצאת ותובע שכר פעולתו החליפו דבריהם דשמואל אמר שמין מה שעליו ומעלה אותם לו בשכרו ורב אמר אין שמין מה שעליו רב כהנא מתנא וכן בלקוט לרב שמין ולשמואל אין שמין ומנח ביה סימנא יתמא שלח ופוק שלח ופוק. פי׳ הפשיטו מבגדיו ויצא כלומר שמין מה שעליו וקרי ליה יתמא ע״ש שנוהגים בו מנהג יתמין לצאת בלא מלבוש:
אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין. ואסיקנא כרב. ואף על גב דריהטא דמתניתין דערכין (ערכין כד.) כוותיה ליתא, דכי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ומינה דגרושה אין שמין מה שעליה, דאיהי לא נפקא אלא איהו היא דמפיק לה בעל כרחה, כמו שכתב רבנו אלפסי ז״ל, אף על פי שחלק עליו הר״ז הלוי ז״ל. ואף על גב דנקיט דלא נפיק מדעתיה שמין לו מה שעליו, התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי ולא אקני אלא כל זמן שהוא משמשו אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקה מדעתה אי דלא מפקי לה מן שמיא. ויש מי שאומר דבגרושין אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכלהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (בבא קמא יא:) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהן אין שמין, ופירשו עלה בירושלמי (קדושין פ״א ה״ד): דכלי רגל וכלי שבת שמין, התם אחים לא מיקנו אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה, אבל בגדי שבת דלהתיקר עשויים לא, אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו דשבת וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר.
אלמנה רב אמר שמין כו׳ עד אדעתא למשקל ומיפק לא אקני. וכל שכן בגרושה, דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה, ואפילו הכי אמרי׳ אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה.
וכתבו הגאונים ז״ל דווקא בהא, אבל הנותן מתנה לאשתו וודאי אית לה, דלא שייך בה האי טעמא, דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרה מתנה, הא לאו טעמא הוא, דהא איכא מאן דאמר התם בבבא בתרא (נא, ב) במתנה קנתה והבעל אוכל פירות, ואם איתי׳ דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה, שהרי בחייה אוכל פירות, ואם מתה יורשה, ואם מת הוא אינה זוכה, אם כן מאי אהני ליה, אלא וודאי כדאמרן.
ההוא דאמר נדוניא לברת, זל נדוניא, אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי, והוא הדין אייקר דרמיא עליהו, והכי נמי מוכח באידך דאמרינן ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי מחמרא לברת, אייקר חמרא, אמר רב יוסף רווחא ליתמי, ואתיא כההיא דגיטין (סה, ב) דאמרי׳ ההוא דאמר מחמרא, ליפות כוחו הוא דאמר.
אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה – פירש ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני ליה אדעתיה למיפק ולמיסק ומיהו אינה יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטו׳ ערומה ותלך והא דאמר ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא דהוי אמרי לומר שאינם שלהם לגמרי או תקבלו בדמיהם או תפשיטם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתב הרי״ף ז״ל מינה שמעינן דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפק׳ אלא איהו דמפיק לה בעל כרחה שלא כדברי ר״י הלוי ז״ל ואף על פי [ד) נ״ל דצ״ל דלקוט מאריה מפיק לי׳ ולא נפיק מדעתו שמין לו מה שעליו כו׳ (המו״ל)] דלקוני ליה ולא נפק מדעתה שאין לו מה שעליו התם הוא דמעיקרא אדעתיה דמיפק עייל ולא אקני ליה אלא לכל זמן שהייא משמשתו אבל אשתו דמעיקרא קיימי לא מיפק דלא קאמר למיפק. לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא נפיק מן שמי׳ הלכך גרושה אין שמין מה שעליה אפילו בגדי שבת אין שמין [ה) חסר וכצ״ל ול״ד למה דאמרינן בב״ק דף י״א האחין שחלקו כו׳ ומה שהוא על נשיהם ובניהם אין שמון ופי׳ כו׳ (המו״ל)] ופי׳ בירושלמי דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין הוא דאחין לא מקני אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהיכר עשוין לא אבל בעל לאשתו דאקנויי מקני לה בין בחול ובין בשבת ואם הקדיש או העריך עצמו אין לו בכסות ההוא דאמר להו פירוש ושכיב מרע היה דמקנה באמירה [וכלים] של נדוניא הרגילה היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים [ביוקר] בשוק ובתר הכי זילי והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי כפי אותה שעה של צוואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא ליתן לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה״ה דאי איקר דיוקרא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטריך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשה כלום אבל האומר יתנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה חייבין לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים דכי האי גוונא לא קפידא הוה אלא כמראה מקום וכההוא בפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק [שרשאי] ליקח בו טלית כן הרשב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג איתמר [נאמר] שנחלקו באלמנה, רב אמר: כשנותנים לה כתובתה שמין מה שעליה. כלומר, מעריכים בתוך חישוב דמי הכתובה גם את הבגדים שהיא לובשת, ומנכים את ערכם מסכום הכתובה. ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה. אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט, שכיר הגר בבית בעל הבית, ובעל הבית קונה לו בגדים משלו, גם בכך נחלקו רב ושמואל האם כאשר הוא יוצא שמים לו את הבגדים הללו שנשארו בידו ומנכים ממשכורתו. אלא שבענין זה רב אמר שאין שמים, ושמואל אמר ששמים.
§ It was stated that the amora’im also argued about the halakha of a widow. Rav said: When she receives the payment of her marriage contract, the court appraises the clothes that are upon her and deducts their value from the payment she receives. And Shmuel said that the court does not appraise the clothes that are upon her. Rav Ḥiyya bar Avin said: And the reverse is the case with regard to a hired worker. With regard to a hired laborer who lived with his employer and the latter bought clothes for him, Rav and Shmuel disagreed as to whether these garments are appraised and their value deducted from the worker’s salary when he leaves his employer’s service. However, in this case Rav claims that his clothes are not appraised, whereas Shmuel maintains that they are appraised.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי וְכֵן בְּלָקִיט וּמַנַּח בַּהּ סִימָנָא יַתְמָא וְאַרְמַלְתָּא שְׁלַח וּפוֹק.

Conversely, Rav Kahana would teach: And likewise with regard to a hired worker, their respective opinions are the same in this case as well. Rav rules that one appraises the garments, while Shmuel claims that one does not. And he would apply a mnemonic device for Rav’s opinion: An orphan and a widow, disrobe and remove them. In other words, Rav maintains that both a widow and a hired worker, dubbed an orphan due to his typical poverty, should disrobe, as it were, when the court evaluates the payment to which they are entitled.
רי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'מהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן בלקיט – לרב שמין ולשמואל אין שמין.
ומנח בה – רב סימנא במילתיה.
יתמא וארמלתא שלח ופוק – הפשט בגדיהן וצא.
יתמא – לקיט.
{שמעתא דשומא בגרושה}
רב כהנא מתני וכן בלקיט – כתב הרי״ף ז״ל: ושמעי׳ מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין מה שעליה. דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה.
וזה הדקדוק שכתב הרב אינו נראה, דלמשקל ולמיפק קאמרי׳, ל״ש דנפקא איהי ל״ש דקא מפיק לה איהו.
דהא אלמנה מן שמיא קא אנסי לה למיפק ואפ״ה שמין. ורב גופיה, דהוא מרא דשמעתא, ס״ל הלכה כאנשי יהודה, שהיורשין פוטרין אותה ומוציאין אותה בע״כ.
ולקיט מיהא, מאן לימא לן דאיהו בעי למיפק. דלמא מאריה הוא דקא מפיק ליה ואיהו לא בעי למיפק.
הלכך, ל״ש הכי ול״ש הכי, לעולם שמין.
וכן בלקיט. כלו׳, אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירותו מתחלה, ובתוך כך שהוא עוסק במלאכתו נתן לו בגדים, כשיגיע לסוף מלאכתו ובאין לפרש את שכרו, אם שמין אותו מלבוש לו בשכרו או לאו, פלוגתא דרב ושמואל, והלכת׳ בתרוייהו כרב.
יתמא. לקוט. שלח ופוק. הפשיטו מבגדיו ויצא, כלומ׳, שמין מה שעליו.
{שמעתא דשומא בגרושה}
ועוד, כתב הרי״ף ז״ל, ושמעי׳ מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה מדעתה דנפשיה אין שמין מה שעליה וכו׳, ולקיט מיהא, מאן נימא לן דאיהו בעי למיפק, דלמא מאריה הוא דמפיק ליה.
אמר הכותב: הקיפנו תשובות שאין בהם ממש.
מה ענין לקוט לגרושה. לקוט, כל היכא דמפיק ליה זמניה הוא וכדין קא עביד, שע״מ כן הוא שכור אצלו. הלכך, כי אקניה ליה, אדעתא למיקם קמיה אקני ליה, וכי מטי זימניה ומפיק ליה הדין עמו ולצאת הוא עומד. משא״כ באשתו.
וכן אתה אומר באלמנה. כיון דלמיפק קיימא, לא מקנו לה אלא כל זמן שירצו שתעמוד לפניהם, דאדעתא למיפק לא מקנו לה, והא למיפק קיימא, דכל יומא ויומא זמנה הוא למיפק. וכן בכסות שכסתה בעלה שמין, לפי שלא הקנה לה אלא כל זמן שתעמוד לפניו. דהא אמרי׳, כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה.
אבל מגרש את אשתו, כיון שהיא קנאם כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בע״כ, תימא, תנו לי בעלי ואעמוד לפניו. דהא לאו למיפק קיימא ולטבועים הקנה אותם לה. למה זה דומה. לנותן מתנה לחבירו ע״מ שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו. והא נמי מתנה גמורה היא. ואפי׳ בשצבען לשמן, כיון דלשמן צבען הצבע הקנה צבעו לאשה וקנין גמור קנאתן בשנוי. דהכי מסקנא בב״ק (בבלי ב״ק ק״ב:).
ועוד, שהרי לשון מוכיח, דאי לאו הכי, הל״ל, כי אקני לה כדקיימא קמיה, כי נפקא לא אקני לה. ולמה אמרו, אדעתא למיקם קמיה.
ועוד, למה לא חלקו בגרושה וחלקו באלמנה.
ועוד, אמרו, יתמא וארמלתא שלח ופוק. אלמא, גרושה לא שלחו כי נפקא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב כהנא מתני [היה שונה]: וכן בלקיט, זו שיטתם גם בלקיט, שלדעת רב שמים את הבגדים, ולשמואל אין שמים. ומנח בה סימנא [והיה מניח, נותן, בה סימן] לשיטת רב: ״יתמא וארמלתא שלח ופוק [יתום ואלמנה הפשט והוצא]״, כלומר, לשיטתו גם את הלקיט (״יתום״, שהרי הוא כרגיל איש עני) וגם את האלמנה, כאילו פושטים בגדיהם ומעריכים אותם.
Conversely, Rav Kahana would teach: And likewise with regard to a hired worker, their respective opinions are the same in this case as well. Rav rules that one appraises the garments, while Shmuel claims that one does not. And he would apply a mnemonic device for Rav’s opinion: An orphan and a widow, disrobe and remove them. In other words, Rav maintains that both a widow and a hired worker, dubbed an orphan due to his typical poverty, should disrobe, as it were, when the court evaluates the payment to which they are entitled.
רי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'מהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר רַב נַחְמָן אע״גאַף עַל גַּב דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב דִּתְנַן אֶחָד יהַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ אֵין לוֹ לֹא בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלָּקַח לִשְׁמָן.

Rav Naḥman said: Even though we learned in a mishna in accordance with the opinion of Shmuel, the halakha is in accordance with the opinion of Rav. As we learned in a mishna (Arakhin 24a): With regard to both one who consecrates his property and one who valuates himself by donating his fixed value to the Temple, the Temple treasurer has the right to take neither his wife’s clothing, nor his children’s clothing, nor new dyed clothing that he dyed specially for them, even if they have yet to wear them, nor new sandals that he bought for them. This mishna is apparently in accordance with the opinion of Shmuel that a woman’s garments are not considered her husband’s property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן במתניתין – בהך דערכין.
אחד המקדיש נכסיו כו׳ ואחד המעריך עצמו – והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה אין לו לגזבר לא בכסות אשתו כו׳.
לשמן – בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו ואע״פ שלא לבשום עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל.
אר״נ אע״ג דתנן מתני׳ כוותיה דשמואל הל׳ כוותיה דרב דתנן א׳ המקדיש את נכסיו וא׳ המעריך את עצמו פי׳ והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב לו בפרשה לפי שניו אין לו לגזבר לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן פי׳ אע״פ שלא לבשם עדיין כיון שלקחן או צבען לשמן קנו אותם במתנה אלמא אין שמין לכסות אשה כשמואל א״ל רבא לר״נ וכי מאחר דתנן מתני׳ כוותיה דשמואל אמאי הל׳ כוותיה דרב א״ל לכעורה כשמואל נקטה. פי׳ לאדם כיעור שאינו מעיין ומדקדק לפום ריהטא נראה לו כשמואל ס״ל מתני׳ דעירובין אבל כי מעיינת ביה שפיר הל׳ כרב מ״ט כי אקנו לה אדעתא למיקם קמיה פי׳ ומתכבד בהן לפיכך אין לו בכסות אשתו וכו׳. אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. פי׳ כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר:
כלתי׳ דר׳ אלישוב הוה תבעה כתובה מיתמי הות ממטיא לה לב״ד א״ל זילא מילתא דתיזלי הכי לבישתינהו וכיסיתינהו לכולהו אתו לקמיה דרבינא א״ל הל׳ כוותיה דרב דאמר אלמנה שמין מה שעליה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה [אף על פי ששנינו במשנה כשיטתו] של שמואל, מכל מקום הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב. דתנן כן שנינו במשנה]: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, שנדב ערך עצמו להקדש, ונתחייבו לשלם כספים להקדש, אין לו לגזבר המקדש זכות לא בכסות אשתו של האיש הזה, ולא בכסות בניו, ולא בבגדים חדשים שנצבעו בצבע שצבע לשמן (עבורם), ואפילו כשעדיין לא לבשום, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. שמכאן נראה כדברי שמואל, שבגדי האשה אינם נחשבים כחלק מרכושו של הבעל.
Rav Naḥman said: Even though we learned in a mishna in accordance with the opinion of Shmuel, the halakha is in accordance with the opinion of Rav. As we learned in a mishna (Arakhin 24a): With regard to both one who consecrates his property and one who valuates himself by donating his fixed value to the Temple, the Temple treasurer has the right to take neither his wife’s clothing, nor his children’s clothing, nor new dyed clothing that he dyed specially for them, even if they have yet to wear them, nor new sandals that he bought for them. This mishna is apparently in accordance with the opinion of Shmuel that a woman’s garments are not considered her husband’s property.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְכִי מֵאַחַר דִּתְנַן מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל אַמַּאי הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אֲמַר לֵיהּ לִכְאוֹרָה כִּשְׁמוּאֵל רְהִיטָא כִּי מְעַיְּינַתְּ בָּהּ הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב.

Rava said to Rav Naḥman: Once we have learned a mishna in accordance with the opinion of Shmuel, why is the halakha in accordance with the opinion of Rav? He said to him: It would seem [likhora] that this mishna agrees with the opinion of Shmuel when it is skimmed through and read superficially. However, when you examine it you will see that the halakha is in fact in accordance with the opinion of Rav.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כאור
כאורא(כתובות נ״ד.) לכאורה כשמואל ריהטא כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב פי׳ כשאתה פותח בה קודם שתעיין בה מעלה על דעתך שהיא כשמואל וכאורה לשון ארמי הוא:
א. [דעם שיינע נאך.]
לכאורה כשמואל ריהטא – פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי מקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה [ששנויה משנתנו כשיטתו] של שמואל, אמאי הלכתא כוותיה [מדוע אם כן הלכה כשיטתו] של רב? אמר ליה [לו]: לכאורה כדעת שמואל רהיטא [היא רצה], כלומר, כשאתה קורא את המשנה במהירות באופן שטחי, כך נראית משמעות הדברים, אולם כי מעיינת [כאשר אתה מעיין] בה, אתה רואה שהלכתא כוותיה [שהלכה כשיטתו] של
Rava said to Rav Naḥman: Once we have learned a mishna in accordance with the opinion of Shmuel, why is the halakha in accordance with the opinion of Rav? He said to him: It would seem [likhora] that this mishna agrees with the opinion of Shmuel when it is skimmed through and read superficially. However, when you examine it you will see that the halakha is in fact in accordance with the opinion of Rav.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) מַאי טַעְמָא כִּי אַקְנִי לַהּ אַדַּעְתָּא לְמֵיקַם קַמֵּיהּ אַדַּעְתָּא לְמִשְׁקַל וּלְמִיפַּק לָא אַקְנִי לַהּ.:

What is the reason for this? When he bought her these clothes he did so with the intention that she should stand before him and wear them when she is with him. He did not buy them for her with the intention that she should take them and leave him. The reason for the mishna’s ruling is in fact that the husband acquires the clothes on behalf of his wife, but this applies only if she is living with him. Consequently, if she is living with him, the treasurer has no right to them. However, if she leaves him, she has no right to them, in accordance with the opinion of Rav.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב. מאי טעמא [מה טעם]? כי אקני [כאשר הקנה] לה את הבגדים הללו, היה זה אדעתא למיקם קמיה [על דעת שתעמוד לפניו] כשהיא לבושה בהם, כשהיא איתו. ואולם אדעתא למשקל ולמיפק [על דעת לקחת ולצאת] ממנו לא אקני [הקנה] לה. וטעם המשנה הוא איפוא שהבעל נותן לאשתו את הבגדים שקונה לה — אבל רק בהיותה עמו. ולכן מאותו טעם שאין לגזבר זכות בהם, שהרי הבעל נתנם לה, מאותו הטעם גם לה אין זכות בהם כשהיא יוצאת ממנו. ואם כן שיטת המשנה לא רק שאינה נוגדת את דברי רב אלא אפילו מסייעת להם.
What is the reason for this? When he bought her these clothes he did so with the intention that she should stand before him and wear them when she is with him. He did not buy them for her with the intention that she should take them and leave him. The reason for the mishna’s ruling is in fact that the husband acquires the clothes on behalf of his wife, but this applies only if she is living with him. Consequently, if she is living with him, the treasurer has no right to them. However, if she leaves him, she has no right to them, in accordance with the opinion of Rav.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) כַּלְּתָא דְּבֵי בַּר אֶלְיָשִׁיב הֲוָה קָא תָּבְעָה כְּתוּבְּתַהּ מִיַּתְמֵי הֲוָה קָא ממטי לְהוּ לְבֵי דִינָא אָמְרִי זִילָא לַן מִילְּתָא דְּתֵיזְלִי הָכִי אֲזַלָא לְבֵישְׁתִּינְהוּ וְאִיכַּסִּתִינְהוּ לְכוּלֵּיהּ מָנָא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא אֲמַר לְהוּ הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב דְּאָמַר אַלְמָנָה שָׁמִין מַה שֶּׁעָלֶיהָ.

§ The Gemara relates: The daughter-in-law of the house of the son of Elyashiv was claiming payment of her marriage contract from the orphans, and she was in the process of bringing them to the court. The orphans said to her: It is demeaning for us that you should go dressed in this manner, in house clothes. We would rather you come in more suitable attire. She went and dressed and covered herself with all of her clothes. They came before Ravina, who said to them: The halakha is in accordance with the opinion of Rav, who said that with regard to a widow, the court appraises the clothes that are upon her. Therefore, the court takes everything she is wearing into account in the calculation of her marriage contract payment.
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זילא לן מילתא וכו׳. אלא תתקן עצמך בבגדים שלך והם היו מתכוונים כדי שיהו ב״ד רואין אותה ושמין מה שעליה. רש״י ז״ל במהדורא קמא. נדוניא לברתא שהיה גוסס ואמר תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנישאות ואותה שעה היתה נדוניא ניקחת במאתים ואחר כך זל נדוניא ועמד על מנה פורנא פי׳ רווח כמו שהפרין את מדותיו לשון ריבוי. פרנא ליתמי אף על גב דאיכא למימר כי אמר אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל ליתבי לה מאתן זוזי אפילו הכי לית לה אלא נדוניא. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
וז״ל תלמידי הר״י ז״ל ההוא דאמר ליה נדוניא וכו׳. פירוש צוה בשעת מיתתו תנו בגדים ותכשיטים לנדונית בתי ובשעת מיתתו לא היו מוצאים בגדים ותכשיטים הראוין לתת לה בפחות ממאה ואח״כ הוזלו ומוצאים בחמשים אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי כלומר הריוח של היתומים ואינם קונים לה אלא בחמשים כיון שבזה מספיקין לה לנדוניא הראוי לה כמנהג המקום ולא אמרינן כיון שבשעה שצוה לתת לה נדוניא לא היו מוצאים בפחות ממאה כוונתו היה לתת לה שוה מאה אלא אמרינן כוונתו היה לתת לה נדוניא הן ביוקר הן בזול וי״מ דנדוניא לבתי ר״ל שאמר בפירוש בגדים ותכשיטין כך וכך לבתי. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל ההוא דאמר ליה נדוניא לברתא כו׳. פי׳ וש״מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זל נדוניא והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי לפי אותה שעה של צואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה״ה דאי איקר דיוקרא ליתמי. ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדוניא חייבים לתת לה ר׳ מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהן יורשיה דכה״ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב״א ז״ל. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: כלתא דבי בר [הכלה של בית בן] אלישיב הוה קא תבעה [היתה תובעת] כתובתה מיתמי [מן היתומים]. הוה קא ממטי להו לבי דינא [והיתה מביא אותם לבית הדין], אמרי [אמרו] היתומים: זילא לן מילתא דתיזלי הכי [מזולזל לנו הדבר שתלכי כך] בלבושי בית, אלא לבשי בגדים יפים. אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא [הלכה לבשה והתכסתה בכל בגדיה]. אתו לקמיה [באו לפני] רבינא, אמר להו [להם]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שאמר: אלמנה שמין מה שעליה ואם כן אף כל מה שלבשה יש להביא בחשבון הכתובה המגיעה לה.
§ The Gemara relates: The daughter-in-law of the house of the son of Elyashiv was claiming payment of her marriage contract from the orphans, and she was in the process of bringing them to the court. The orphans said to her: It is demeaning for us that you should go dressed in this manner, in house clothes. We would rather you come in more suitable attire. She went and dressed and covered herself with all of her clothes. They came before Ravina, who said to them: The halakha is in accordance with the opinion of Rav, who said that with regard to a widow, the court appraises the clothes that are upon her. Therefore, the court takes everything she is wearing into account in the calculation of her marriage contract payment.
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ נְדוּנְיָא לִבְרַת זַל נְדוּנְיָא א״ראָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין כפּוּרְנָא לְיַתְמֵי.

The Gemara relates another incident: A certain person said to his heirs, in his will: Give a dowry to my daughter. There was an established custom for the amount of money spent on a dowry, including clothing and jewelry. In the meantime, the cost of a dowry depreciated, i.e., all these items could be acquired with less money. The question arose concerning the difference between the amount the father wished to give her when he wrote the will and the sum they paid in practice. Rav Idi bar Avin said: The profit [purna], i.e., this difference in price, goes to the male orphans, not to the daughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרן
פרןא(כתובות נד.) ההוא דאמר להו נדוניא לברת אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי פי׳ רווחה ליתמי:
א. [געווין.]
ההוא דאמר להו – צואת שכיב מרע.
נדוניא לברת – קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים.
פורנא ליתמי – הריוח ליתומים ולא אמרינן ניתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה.
ההוא שכיב מרע דאמר הבו כך וכך מלבושין נדוניא לבתי בל׳ זקוקים, וכך היו שוין, אויזל אותן מלבושין ולא היו שוין אלא כ׳ זקוקים, פורנא ליתמי, אותו זילא על היתומים ומוסיפים עד ל׳ זקוקים.
ההוא שכיב מרע דאמר הבו ארבע מאה זוזי מן חמרא לבתי לנדוניא וכך היה שוויו של יין אז ולא יותר ונתייקר היין, אמר רב יוסף רווחא ליתמי שלא יתנו לה אלא ד׳ מאות זוז שכן היה כוונת אביהן כיון דלא אמר סתם הבו לה חמרא.
א. ושא״ר פירשו אותו ריוח. וז״ל הר״ב שמרו משפט שע״ס חוקות הדיינים: והנר׳ בכונתו [של רבינו] דהוא קרב גירסת הספרים דמזכיר סכום [ר״ל הגירסא שהביא הרא״ש ׳ארבע מאה זוזי נדוניא לברת׳] ומפרש בכונת פורנא ליתמי בהיפך, מכח דקשיא ליה דמ״ש דבמימרא שניה [דלהלן ארבע מאה זוזי] נקט בהדיא [בגמ׳ שם] ריוחא והכא נקט פורנא. ותו לפי האמת לפי פירושו התם כהראב״ד דלקמן [הובא ברא״ש] דאם הזכיר חמרא סתם הוי דידה, וא״כ גם בהזכיר מעות דידה ליהוו אי זל. גם פורנא בכ״מ הוא מפרש כתובה או נדוניא כמ״ש במד׳ ע״פ הרבו עלי מהר ומתן פורנא ופירי פורנא ועי׳ תוס׳ כתובו׳ דמ״ז ד״ה גמלים, לפיכך פירש דפורנא ליתמי דהכונה כיון דהזכיר סכום מעות, זכתה, ומוטל על היתומים לתת התוספת. היפך הרא״ש ודעימיה. ואי הוה גריס כגירסתי׳נו היה מודה דהריוח ליתומים אלא דמילת פורנא וגירסת הספרים דחקתו ודוק.
ההוא דאמ׳ להו נדוניא לברת. נדוניא לבתי. כלומר, שהיה גוסס ואמ׳ תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנישאות, ואותה שעה היתה אותה נדוניא הידועה כך וכך מלבושין, כך וכך מיטות, נקחות במאתים, ואחר כך זל נדוניא ועמדה על מנה. פורנא. ריוח. פורנא ליתמי. אע״ג דאיכא למימר כי אמ׳ אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזדבנא ומאתן זוזי שבק לה, השתא נמי ניחול ליה בו לה מאתן זוזי, אפי׳ הכי לית לה אלא נדוניא ידועה.
ההוא דאמר נדוניא לברת פי׳ שכ״מ היה וצוה שיתנו מנכסיו נדוניא לבתו והי׳ קצובים להן בגדי הנדוניא כמה מלבושים כמה קשרי הראש זול נדוניא פי׳ שבשעת צוואה היתה הנדוניא נקחת במאתים ועכשיו נקחו במנה:
אר״א ב״א פורנא ליתמי. פי׳ הריוח ואע״ג דא״ל כי אמר אביה למיתב לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל שיתנו לה מאתן זוזי אפ״ה ל״ל אלא נדוניא הנקחת במנה וה״ה נמי אם הוקרה הנדוניא שחייבים לקנות לה היקרים כפי מה שנמכרים עכשיו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם], לבני ביתו בצוואתו: תנו נדוניא לברת [לבתי] והיה מנהג מקובל בשיעור נדוניה כזו, במספר הבגדים והתכשיטים. ובינתיים זל [הוזלה] הנדוניא, ואפשר היה לקנות את כל הדברים הרגילים בפחות כסף, והתעוררה השאלה לגבי ההפרש בין הסכום שהתכוון לתת לה בזמן הצוואה והסכום שהוציאו בפועל. אמר רב אידי בר אבין: פורנא ליתמי [הרווח, ההפרש, הוא ליתומים] ולא לבת.
The Gemara relates another incident: A certain person said to his heirs, in his will: Give a dowry to my daughter. There was an established custom for the amount of money spent on a dowry, including clothing and jewelry. In the meantime, the cost of a dowry depreciated, i.e., all these items could be acquired with less money. The question arose concerning the difference between the amount the father wished to give her when he wrote the will and the sum they paid in practice. Rav Idi bar Avin said: The profit [purna], i.e., this difference in price, goes to the male orphans, not to the daughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) להָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ

The Gemara cites a related incident: A certain person said to his heirs, in his will:
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא דא״ל ד׳ מאות זוזי מן חמרא לברת איקר חמרא אמר ר״י (דניחא) [רווחא] ליתמי וימכרו היין ויתנו לה ד׳ מאות זוז ול״א כבר זכתה בשעת הצוואה היין שוה ד׳ מאות זוז ואם הוקיר הוקיר לבת:
קריביה דר״י הוות להו אתת אבא דהות (קמרוחה) [קמפסדה] מזוני אתו לקמי׳ דר״י בעוד שהי׳ אביהן שכ״מ א״ל זילו אמרו ליה לאבוכון דליתיב לה ארעא למזונה אתו לקמיה דר״ל אחר שמת ועשה הצואה כר״י א״ל כ״ש שריבה לה מזונות דהכי קא״ל אם לא יתנו לך מזונות מרווחים כמו שאת רגילה עמי גבי מזונותיך מזו הקרקע:
א״ר אבהו לדידי מפרשא ליה מיניה דר״י אמר למזונות ריבה לה. אמר במזונות קצץ לה מזונות ומכאן מוכח דר״י ס״ל כשמואל דאי כרב יתנו לה כתובתה ויסלקוה מעליהן:
הדרן עלך נערה
אע״פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ראב״ע אומר מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע״מ לכונסה. פי׳ נתאלמנה וכו׳ היכא דקדים וכ׳ לה תוספת מן האירוסין ומ״ה אמר ת״ק דגובה את הכל דכיון דכתב לה הכל לפי תנאו והא דאוקימנא לעיל הל׳ א׳ זה וא׳ זה מן הנשואין ה״מ לטרוף לקוחות מזמן נשואין שלא כתב לה אחריותא אלא משעת חופה ואילך אבל מן המחוררין גובה אף מן האירוסין ור״א פליג ואמר דמן האירוסין לא גביא אלא מנה מאתים ולא תוספת שלא כתב לה תוספת מן האירוסין אלא ע״מ לכונסה וזה שכתב לה מן האירוסין כדי להבטיחה שכך הוא עתיד להוסיף לה אבל מנה מאתים גביא בין אם נאמר שיש כתובה לארוסה בתנאי ב״ד אע״ג דלא כתב לה בין אם נאמר דוקא שכתב לה שאין לומר שם לא כתב לה אלא ע״מ לכונסה שהדבר ידוע שאם יכניסנה יש לה מנה מאתים ולמה כתב לה מקודם לכן אילולי שתגבה מן האירוסין אבל התוס׳ שאינו ידוע אלא אחר שיכנוס שהיא תלוי ברצון האיש אם ירצה יוסיף ואם לאו לא יוסיף. אמרינן לא כתב לה אלא ע״מ לכונסה והבטיחה מקודם לכן כמה יוסיף לה אם יכנוס:
פשיטא פי׳ ובמאי דתנן בפ״ק ב״ד של כהנים היו גובין לבתולה ד׳ מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים לא אמרינן פשיטא שהן היו כותבין לבתולה ד׳ מאות זוז והוא נראה שמוסיפים על דברי חכמים ואדרבה הי׳ ראוי למחות בידן אבל זה שאינו כותב לבתולה אלא מאתים כדברי חכמים אם רוצה להוסיף משלו פשיטא שהוא יכול להוסיף מ״ד קיצותא הוא דעבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ״ל. פי׳ מנה מאתים אין טפי לא שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף קמ״ל אם רוצה להוסיף וכו׳:
רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף. פי׳ אי הוי תני לכתוב לא הוה שמעי׳ מינה שתהא התוס׳ קרויה כתובה אלא במתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא להוסיף משמע נוספת על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא. מסייע ליה לר״א דאמר ר״א תנאי כתובה. פי׳ התוס׳ ככתובה דמי פי׳ דכי היכי דאמרת לעיל לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה חייב תוספת נמי כיון דאמר הכי והכי אוסיפ׳ לה אע״פ שלא כתב לה חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לבני ביתו בצוואתו:
The Gemara cites a related incident: A certain person said to his heirs, in his will:
עין משפט נר מצוהרי״ףפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות נד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות נד. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות נד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות נד., רש"י כתובות נד., ראב"ן כתובות נד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות נד., בעל המאור כתובות נד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם כתובות נד. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל כתובות נד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות נד., רמב"ן כתובות נד. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' כתובות נד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות נד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות נד. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות נד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות נד., שיטה מקובצת כתובות נד., מהרש"א חידושי הלכות כתובות נד., הפלאה כתובות נד., בירור הלכה כתובות נד., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות נד., אסופת מאמרים כתובות נד.

Ketubot 54a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 54a, Rif by Bavli Ketubot 54a, Collected from HeArukh Ketubot 54a, Rashi Ketubot 54a, Raavan Ketubot 54a, Tosafot Ketubot 54a, Baal HaMaor Ketubot 54a, Raavad Katuv Sham Ketubot 54a, Ri MiLunel Ketubot 54a, Piskei Rid Ketubot 54a, Ramban Ketubot 54a, Ramban Milchamot HaShem Ketubot 54a, Rashba Ketubot 54a, Raah Ketubot 54a, Meiri Ketubot 54a, Ritva Ketubot 54a, Shitah Mekubetzet Ketubot 54a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 54a, Haflaah Ketubot 54a, Beirur Halakhah Ketubot 54a, Steinsaltz Commentary Ketubot 54a, Collected Articles Ketubot 54a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144