אמר המאירי היו מוליכין אותה לבית דין הגדול שבירושלם וכו׳ והדברים חוזרים למה שהתחיל במשנה שלפניה בסדר עניני הסוטה ואמר בה שהיה הבעל בא לב״ד שבעירו ומברר לפניהם בעדים שקנא לאשתו ונסתרה וטוענת שהיא טהורה ורוצה לבדקה וכשנתברר הדבר לפניהם הם מוסרין לו שני תלמידי חכמים שילכו עמו ועמה כדי שישמרוהו שלא יבא עליה שהרי אסור הוא בה עד שתשתה ואמר עכשו שהיו מוליכין אותה לירושלם ר״ל אותן תלמידי חכמים והבעל עמהם ומפני שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד וכשהגיעו לשם ב״ד הגדול מושיבין אותה ביניהם ומאיימין אותה שתודה על הדרך שמאיימין על העדים בדיני נפשות על הדרך שביארנו ברביעי של סנהדרין שקודם שיתחילו בדרישה וחקירה היו מאיימין בהם דרך כלל היאך צריך להזהר שלא להקל בענין הריגת אדם שלא כדין ויזהרו שלא יעידו מצד אומד וסברא או אמתלא ושיודיעום דרך כלל שיהיו נדרשים בדרישה וחקירה ויזהרו בעדותם כך בזו היו מושיבין אותה ביניהם ומאיימין אותה על מים המרים ובדיקתם ושתזהר שאם אינה נקיה לא תמסור עצמה לסכנה ותודה שאם תודה לא תשתה ולא תגרום לשם הקדוש שימחה על המים וכן פותחין לה דרכים להודאתה כלומר פעמים שדבר זה יארע להרבה סבות אם לשתיית יין יותר מדאי אם להרבה שחוק ושעשוע עם בני אדם וכן שהילדות גורמת כן לפעמים או שכנים רעים שמצויים לפתות בכך:
וכן אומרין לה דברים שאינה כדאי לשמען לא היא ולא כל משפחת בית אביה כלומר שאין הדבר מצוי שתוכל לעמוד בכפירתה אפי׳ היו כל בני משפחתה לשם ומחזקין אותה ופירשו בגמרא שמודיעין אותה מה שקרה לראשונים שצפרנם טובה מכריסנו ומזכירין לה מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן כפשוטו ודוד בבת שבע ואמנון באחותו וכיוצא באלו כדי להדריכה שתודה אם אמרה הן ר״ל שהודת בטומאתה שוברת כתובתה ויוצאה ר״ל שהפסידה כתובתה וכותבת לו שובר עליה ובמקום שאין כותבין שובר מקרעת כתבתה והולכת לה שהרי מאחר שלא ראו העדים את הביאה ולא התרו בה אינה נהרגת:
ואם עמדה בכפירתה ועדיין אומרת טהורה אני מעלין אותה לשער ניקנור והוא שער מזרחי של עזרה בצד שנכנסין בו להר הבית והוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים והוא שער שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ועשאו אדם גדול ששמו ניקנור שהביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים וקבעו לשם ושאלו בגמרא היאך אמר מעלין אותה והרי משהיתה לפני ב״ד הגדול בלשכת הגזית כבר היתה לשם שהרי לשכת הגזית היתה חציה בחול וחציה בקדש כמו שהתבאר ביומא פירשו שאחר שאיימוה ועמדה בכפירתה מורידין אותה מכל הר הבית וחוזרין ומעלין אותה כדי ליגעה עד שתקצר רוחה בעמלה ותודה קודם שתמחק המגלה ואמר שבסוף היה מעלה אותה לחלל אותו שער מפני ששם היו משקין את הסוטות ומפני שאותו חלל לא נתקדש בקדשת עזרה וכן מטהרין שם את המצורעים שעומדין שם ומכניסים כדי שינתן מדם האשם על בהן ידיהם ותנוך אזן שלהם שהרי אינו יכול ליכנס לעזרה שעדין מחוסר כפורים הוא ואם היה כהן מוציא דם האשם חוץ לעזרה היה נפסל ביוצא אלא היה עומד תחת האסקופה ומכניס ראשו וידו הימנית ונותן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ואחר כך מכניס רגלו הימנית ונותן בה וביאה במקצת הותרה לו וכן מטהרין שם את היולדות והוא הדין לזב וזבה שכל מחוסר כפורים לשם היה מתכפר ואע״פ שאין באלו לפני ה׳ מ״מ צריכות היו לעמוד על קרבנם אינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו:
ואמר אח״כ שכהן המזדמן לכך אוחז בבגדיה בבית הצואר שבהם בדרך כעס ובזיון אם נקרעו ר״ל קרע אחד מלפניו וביושר או נפרמו ר״ל קרעים הרבה הן מלפניה הן מצדה אינו חושש בכך שכך היא הכונה שתחוש בבזיונה ותודה ויש מפרשים קריעה במקום התפר ופרימה שלא במקום התפר וקורע או פורם עד שיגלה את לבה וסותר את שערה ר״ל שמתיר קליעותיה אחר שהסיר כיפה שעל ראשה והשליכה בארץ תחת רגליה בבזיון גדול ובתוספתא ראיתי שהכהנים מפילים ביניהם גורלות על כך ומי שעלה בגורלו אפי׳ היה כהן גדול יוצא ועומד בצד הסוטה ואוחז בבגדיה ר׳ יהודה אומר אם היה לבה נאה לא יגלהו ואם שערה נאה לא יסתור שהוא חושש שמא טהורה היא או יתלה בה זכות ויתגרו בה פרחי כהונה אלא שמ״מ הלכה כחכמים שאין החשק מצוי בדבר שעיקרו עשוי לנוול ושכבר הוחלפו בגדיה בבגדים שאינם של נוי:
משנה היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים היו עליה כלי זהב קטליות נזמים וטבעות מעבירין ממנה כדי לנוולה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה וכל הרוצה לראות בא ורואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן ושאר כל הנשים מותרות לראותה שנ׳ ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה וכו׳ אמר הר״ם ביארו בתוספתא שהבגדים השחורים אם היו נאותים לה הנה תלבש מהבגדים מה שיגנו לה ויהיה עולה על הדעת שאם הבגדים מגונים שלא יסיר מעליה נזמה וחלייתה לפי שזה גם מהגנות למיעוט ולמדנו בזה שנסירם ממנה ובאור קטליות ענקי הצואר והם משכיות הזהב מכוסים בחוט יחנקו בו הצואר נזמים הם כלי האף וטבעות ידועות ונוול בלשון הקדש הוא לשון גנות ואמרו וכל הרוצה לראות ר״ל מהאנשים אולם הנשים הנה יתחייב להם בהכרח לראות אותה והוא אמרם ונשים חייבות לראות אותה שנ׳ ונוסרו כל הנשים וענין רגילות ר״ל שהיא יש לה נחת רוח בראות מהרגילות אצלה חבל המצרי זה דבר שיזדמן לפי שהכונה שלא יפלו מעליה בגדיה שכבר נקרעו למעלה ובירושלמי למה חבל המצרי לפי שעשתה מעשה מצרים:
אמר המאירי היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים פירשו בגמרא שאם היו השחורים נאים לה על כל פנים מכסין אותה בבגדים המכוערים ואם היו עליה כלי כסף וכלי זהב כגון קטלאות והם כעין לולאות שסוגרות בהם פתח חלוקה ונקראת בלשון המון אשפילא וכן נזמים וטבעות מעבירים אותם ממנה ואין אומרין שאף זה ניוול הוא שתהא עומדת מגולה עד לבה ויהיו עליה תכשיטיה ומכיון שניוול הוא אין צורך בהסרתם אלא על כל פנים שוללין אותה מכל תכשיט ואחר כך מביא חבל המצרי ר״ל עשוי מסיב הגדל סביב הדקל וקושרין בו את בגדיה למעלה מדדיה שלא יפלו בגדיה לארץ ותתגנה לשם וכל הרוצה לראותה יבא ויראה פירשו בגמרא שבאנשים נאמרה כלומר שאין חובה אצלם אלא רשות חוץ מעבדיה שלבה גס בהן ויתחזק לבה בראייתם שלא להודות וכן שפחותיה ושאר כל הנשים מותרות פירשו בגמרא חייבות ומשום ונוסרו ולא הוזכר בכאן עוד מסדר השקאתה אלא שהפסיק בדברי הגדה שבמדה שהאדם מודד בה מודדין לו:
משנה היא קשטה את עצמה לעבירה והמקום נוולה היא גלתה את עצמה והמקום גלה עליה הירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך הבטן לפיכך תלקה בירך תחלה ואחר כך הבטן ושאר כל הגוף לא פלט אמר הר״ם פי׳ קשטה נתיפתה ומקום נוולה כמו שקדם מפריעת ראשה וסתירת שערה וקריעת בגדיה והחזיק אותה בחבל היא גלתה עצמה רמוז על עמדתה בשערי הבתים ומיעוט הסתרה מהאנשים עד שחשדוה בזה והיה עונש זה גלויה לכל האנשים והנשים והוא אמרם והמקום גלה עליה וכן התראה בתלמוד תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן כמו שיקלל אותה הכהן והוא אמרו בתת ה׳ את יריכך נופלת ואת בטנך צבה ואמרו שאר הגוף לא פלט ר״ל שאר איברי גופה לא ימלטו מהרעות אבל שיגיע להם ההיזק אבל הירך תלקה תחלה עוד הבטן עוד שאר האיברים כמו שיתבאר:
אמר המאירי היא קשטה עצמה לעבירה הב״ה מביאה לידי ניוול היא גלתה עצמה הב״ה מביאה לידי גלוי הירך התחיל בעבירה תחלה ואח״כ הבטן לפיכך הירך לוקה תחלה ר״ל שהכהן מקלל תחלה את הירך ואחר כך הבטן כדכתיב בתת ה׳ את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ושאר הגוף אינו פורט אלא כשם שנהנית בכולו כך לוקה בכולו ואף בתלמוד המערב אמרו למה חבל המצרי היא עשתה מעשה מצרים תתבזה בחבל המצרי כלומר על שם שקרוי כך אע״פ שפירושו שהוא עשוי מסיב הדקל וכן אמרוה בפרק שני במה שהיה מביא מנחתה בכפיפה מצרית ושאלו בהם שם אם הם מעכבים אם לאו ולא הובררה ומ״מ נראה שאין עכוב בדבר וכל שאיני מוצא חבל המצרי קושר לה אחרת כל שאין בה משום תכשיט שאין הכונה אלא כדי שלא ישמטו בגדיה כמו שיתבאר בגמרא וכן יראה הדין בכפיפה מצרית ואף על שתיהן נאמר בתלמוד המערב שמשירי לשכה היו באין והאריך אחר כן במשניות שאחריה בכיוצא בענינים אלו ואינו חוזר לסדר עניני הסוטה עד הפרקים הבאים:
ומ״מ זהו ביאור משנה זו וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: