טומאת בית הסתרים היא – היאך קבל טומאה במחובר והלא מגעו בסתר וקיי״ל בנדה (דף מא:) מקרא דטומאת בית הסתרים לא מטמיא.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "עֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "עבודת כוכבים".
(1) 
טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים לָא מטמא.
טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים לָא מטמא.Why should the flesh be impure? Since the source of its impurity is the limb, and the location of the contact between the limb and the flesh is hidden and not visible, it constitutes contact with a source of impurity in a concealed part of the body, and the principle is that contact with a source of impurity in a concealed part of the body does not render an item impure.
ור׳ שמע׳ מטהר. ר׳ שמעון מאי קסבר, אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן הנבלה.
ודאקשינן טומאת בית הסתרים היא. ולא אמרינן בשעת פרישתן מאביהם מקבלין טומאהא, אי נמי חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמוב, משום שכיון שנטל הבשר מן האבר נטהר האבר מלטמא דהא בעינן בשר גידים ועצמותג וליכאד. ומיהוה הוה מצי לאוקומה כגון שיש עליו בשר הרבה שעדיין נשאר עליו כדי להעלות ארוכה, אלא החותך בשר לגמרי משמע ליה.
א. לעיל עב, ב.
ב. ראה לעיל עג, א. וכן הקשו תוספות הרא״ש ד״ה אמאי ותוס׳ לעיל עב, ב ד״ה בשעת, עיי״ש מה שתירצו.
ג. כדלעיל קכח, ב.
ד. כן תירץ הרשב״א (וממנו בחידושי הר״ן) בשם התוספות. אבל בתוס׳ ותוספות הרא״ש שם כתבו שדוחק לתרץ כן.
ה. מכאן הובא בחידושי הר״ן בשם רבינו.
אמאי טומאת בית הסתרים היא. הכא לא מצי למימר בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהם, א״כ אוכלין כמאן דמפרשי דמו דמיירי כגון שלא נשאר בו יותר בשר ואין עליו שום דין אבר מן החי כך פי׳ בתוס׳. הא דאקשי ליה רבה (ב״ב) [בר רב] חנן לרבא ל״ל הכשר הרי מטמאה טומאה חמורה אגב אביו איכא למידק אמאי אקשי ליה, ל״ל לאוקמה כר״מ דאמר טומאת בית הסתרים אפי׳ לרבנן נמי מטמא דכל שסופו לטמא טומאה חמורה א״ל לא הכשר שרץ ולא הכשר מים וכדאיתא בנדה (נדה נא.) ולא עוד אלא דפשיטא להו התם טפי דא״צ הכשר שרץ מדא״צ הכשר מים דאמרינן התם גבי נבילות עוף טהור נמי דהכשר שרץ לא בעי הכשר ודם מי לא בעי, אלמא פשיטא להו דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הכשר שרץ לא בעי הכשר ודם מי לא בעי׳, אלמא פשיטא להו דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הכשר שרץ לא בעי טפי מהכשר מים הכא אמרינן איפכא, ובמסקנא דהתם בין הכשר שרץ ובין הכשר מים לא בעי. יש מתרצים דהתם הוא דוקא בשסופו לטמא טומאה חמורה מחמת עצמו, אבל אגב אביו כי הכא צריך הוא למגע טומאת אביו.
ועל כך קשה לי, כיצד נטמא הבשר באבר זה, והרי מקום מגעו טרם חיתוכו, נסתר, וטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא שטומאת בית הסתרים לא מטמא!
Why should the flesh be impure? Since the source of its impurity is the limb, and the location of the contact between the limb and the flesh is hidden and not visible, it constitutes contact with a source of impurity in a concealed part of the body, and the principle is that contact with a source of impurity in a concealed part of the body does not render an item impure.
הכל
(2) אֲמַר לֵיהּ אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי וּשְׁאֵילְתֵּיהּ לְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל וְאָמַר לִי הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים מטמא.
Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: This matter is difficult for me as well, and I asked Rabbi Abba bar Memel, and he said to me: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that contact with a source of impurity in a concealed part of the body renders an item impure.
ר״מ היא – בבהמה המקשה (לעיל עב.) הוציא עובר את ידו ושחט את אמו ואח״כ חתכו בשר העובר מגע נבילה שקבל טומאה מאבר היוצא שהיה מחובר לו והוא מטמא כאבר מן החי.
אמר ליה [לו] ר׳ זירא לר׳ אסי: אף לדידי קשיא [לי עצמי היה קשה] לי כך, ושאילתיה [ושאלתי אותה] לר׳ אבא בר ממל, ואמר לי בתשובה כי הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת ר׳ מאיר היא, שאמר כי טומאת בית הסתרים מטמא.
Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: This matter is difficult for me as well, and I asked Rabbi Abba bar Memel, and he said to me: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that contact with a source of impurity in a concealed part of the body renders an item impure.
הכל
(3) אֲמַר לֵיהּ וְלָאו זִימְנִין סַגִּיאִין אַמְרַהּ קַמַּאי וַאֲמַרִי לֵיהּ שָׁנֵי לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טוּמְאָה דְּבָעֲיָא הֶכְשֵׁר וּבֵין טוּמְאָה דְּלָא בָּעֲיָא הֶכְשֵׁר.
Rabbi Asi said to Rabbi Zeira: But hasn’t Rabbi Abba bar Memel said this answer in my presence many times? And I said to him that this answer does not explain the ruling of the baraita. The reason is that with regard to a concealed part of the body imparting impurity, Rabbi Meir differentiates between a type of impurity that requires an item to be rendered susceptible in order to take effect and a type of impurity that does not require an item to be rendered susceptible. The case in the baraita is one where the flesh was not yet rendered susceptible to impurity when it was severed from the limb, and Rabbi Meir concedes that in such a case impurity should not apply to a concealed part of the body.
א״ל – רבי אסי לר׳ זירא בהא דר׳ אבא בר ממל לא איכפת לי דהא זימנין סגיאין אמרה להאי טעמא קמאי ואמרי ליה אנא.
שני ליה לר״מ בין טומאה דבעיא הכשר כו׳ – ההיא דבהמה המקשה הוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל משנתינו תנן הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה והיאך מקבל טומאה מאביו.
ואמרי ליה שאני ליה לר׳ מאיר בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר. תימה הוא פשיטא, וכי עדיפא טומאת בית הסתרים משאר טומאות דלא תבעי הכשר, והוהא ליה למימר והא לא הוכשרב. ואיכאג למימר מאי טומאה דבעיא הכשר, שהדבר המקבל טומאה דינו מחמת עצמו שיהא צריך הכשר, וקמ״ל שלא תאמר כיון דגוף אחד הוא וסופו לטמא טומאה חמורה לא לבעי הכשר, קמ״ל דבעי הכשר, ולא מיטמא מאביו לר׳ מאיר אלא בשהוכשרד, והכא מדלא קתני אלא מחשבה משמע דלא צריך הכשר. ופריק דילמא בשהוכשר ופשיטא ליה לתנא הכשר ולא קתני ליה, והיינו בעיא דרבה בר בר חנה שלא הבין מה טעם עד שפירש לו רבא.
א. בחידושי הר״ן: ׳ועוד דהוה ליה למימר והא לא יוכשר, ואיך מקבל טומאה מאביו׳.
ב. כן הקשו תוספות הרא״ש ד״ה אמאי, ובקיצור בתוד״ה ולא, עיי״ש.
ג. ראה חידושי הר״ן ביתר ביאור והרחבה.
ד. ראה תוספות הרא״ש שם.
אמר ליה [לו] ר׳ אסי לר׳ זירא: ולאו זימנין סגיאין [והאם לא פעמים רבים] אמרה ר׳ אבא בר ממל את תירוצו זה קמאי [לפני], ואמרי ליה [ואמרתי לו] שאין זה מתרץ את דברי הברייתא, שהרי שני ליה [שונה לו] הדין בטומאת בית הסתרים לר׳ מאיר בין טומאה דבעיא [שצריכה] הכשר כדי שתחול, וכגון במקרה שבברייתא, שבשעה שחתך את הבשר מן האבר, עדיין לא הוכשר הבשר.
Rabbi Asi said to Rabbi Zeira: But hasn’t Rabbi Abba bar Memel said this answer in my presence many times? And I said to him that this answer does not explain the ruling of the baraita. The reason is that with regard to a concealed part of the body imparting impurity, Rabbi Meir differentiates between a type of impurity that requires an item to be rendered susceptible in order to take effect and a type of impurity that does not require an item to be rendered susceptible. The case in the baraita is one where the flesh was not yet rendered susceptible to impurity when it was severed from the limb, and Rabbi Meir concedes that in such a case impurity should not apply to a concealed part of the body.
הכל
(4) אָמַר רָבָא וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא בְּשֶׁהוּכְשַׁר.
Rava was surprised by Rabbi Asi’s statement and said: But what is the difficulty? Perhaps the baraita is discussing a case where the flesh was rendered susceptible to impurity before it was severed from the limb.
ובין טומאה דלא בעיא [שאינה צריכה] הכשר. אמר רבא בתמיהה על דברי ר׳ אסי: ומאי קושיא [ומה שאלה] היא זו? דלמא [שמא] אף בברייתא זו מדובר בשהוכשר הבשר לפני שנחתך האבר?
Rava was surprised by Rabbi Asi’s statement and said: But what is the difficulty? Perhaps the baraita is discussing a case where the flesh was rendered susceptible to impurity before it was severed from the limb.
הכל
(5) אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְרָבָא לְמָה לִי הֶכְשֵׁר הֲרֵי מְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה אַגַּב אָבִיו.
Rabba bar Rav Ḥanan said to Rava: Why do I need the flesh severed from the limb to be rendered susceptible to impurity? Flesh that is upon a limb from a living animal imparts a severe form of impurity due to its original limb, as it is considered part of the limb that was severed from a living animal, which imparts the impurity of a carcass, a severe form of impurity that is transmitted even to people and vessels. Therefore, it is not necessary to render this flesh susceptible to impurity after its separation from the limb, because the halakha is that any food item that will eventually impart a severe form of impurity does not require contact with liquid in order to be rendered susceptible to imparting a lesser form of impurity.
ערך עץ
עץ – א(מועד קטן ח.) עצים ואבנים בעלמא לא מטמו והכא מטמו פי׳ מטומאה דביתו לא ילפינן דהוי חידוש וכל היכא דאיכא חידוש אין לך אלא חידושו דהא עצים פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה (חולין קכט.) למה לי הבשר הרי מטמא טומאה חמורה על גבי אביו כלומר שהאבר מטמא במשא והבשר אעפ״י דלעצמו הוא טהור הרי מטמא ביישא על גב האבר וא״ל כששימש כלומר כיון דהבשר בלא אבר אינו מטמא דהאי אבר משמש הבשר לא חשבינן ליה אלא כמו שמונח הבשר על גבי עץ והאבר מטמא במשא אבל לא הבשר. כיפת שאור שיחדה לישיבה בטלה פירוש כיפת שאור שהיא קשה ויחדה לישיבה בטילה מתורת האוכלין ומטמאה במושב הזב כשאר מושב כששימש מעשה עץ שימש. פי׳ לא יאמרו מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה דזה שאור אינו חשוב אלא כחתיכה של עץ וחתיכה של עץ שישב עליו הזב מטמא מושב (תמיד פרק ב) כל העצים כשרים חוץ משל זית וכו׳ עד ושל עץ שמן פי׳ לשון ישמעאל גנס מן אלצנובר והן איצטרובילין ובלעז פיני״י (פסחים לא) עץ פרור מגעילו ברותחין פי׳ כף של עץ ששופכין בו המרק מן הקדירה ומנער בו הקדירה (סוטה מב) כתי׳ חץ חניתו וקרינן עץ חניתו עדיין לא הגיעו לחצי שבחו מיכן שאסור לספר בשבחן של רשעי׳ אי הכי לא לפתח ביה כלל לאודועי שבחיה דדוד.
א. [האלץ, בוים.]
הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו – בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי ר׳ ישמעאל לעיל בפירקין (חולין קכא.) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור לא וכ״ש זה שכבר טימא.
למה לי הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו – תימה אמאי לא פריך למה ליה לאוקומיה כר״מ הא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמר פרק בא סימן (נדה דף נ:).
והא דאקשי למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה על גב אביו. ולא אקשי נמי למה לךא לאוקומה כר׳ מאיר דאמר טומאת בית הסתרים, אפילו לרבנן נמי, דכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, דהכי מפורש במסכת נדה בפרק בא סימןב. משום דדלמא כיון שאין סופו לטמא טומאה חמורה מחמת עצמו אלא אגב אביו צריך הוא למגע טומאת אביוג.
א. דברי רבינו הובאו בחידושי הר״ן.
ב. נא, א. וכן הקשו תוד״ה למה ולא תירצו.
ג. ראה תוספות הרא״ש שם, לב אריה ורש״ש.
תוס׳ בד״ה למה לי הכשר כו׳ תימה אמאי לא פריך למה ליה לאוקמי כרבי מאיר כו׳ עכ״ל במאי דמשני מעשה עץ שימש נראה דמיתרצא נמי הך פירכא דלא קאמרינן התם בפ׳ בא סימן דבטומאה חמורה אגב אביו לא בעי הכשר מים והכשר שרץ אלא בכגון נבילת עוף טהור ואם עיקר תמיהתם לדברי המקשה לא ידענא למה לא נפרש דקושטא הוא דהכי פריך למה ליה הכשר דלא מתוקמא אלא כרבי מאיר ובהכשר הא אתיא שפיר ככולי עלמא בלא הכשר דהרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ודו״ק:
אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לרבא בדחיית דבריו: למה לי הכשר לבשר הזה שנחתך מן האבר מן החי, והרי הבשר הזה בשעה שהיה מחובר לאבר, היה מטמא טומאה חמורה מתוקף היותו באותו זמן אגב [אצל] אביו (כלומר, אבר מן החי, שהבשר היה חלק ממנו, ולאחר מכן פרש מאתו). ובאותה עת היתה זו טומאה חמורה כטומאת נבילה (המטמאת אדם וכלים). ודין הוא בהלכות טומאה כי כל שסופו לטמא טומאה חמורה, הריהו מטמא עתה טומאה קלה (כטומאת אוכלים) אף בלא שהוכשר בנתינת משקה עליו!
Rabba bar Rav Ḥanan said to Rava: Why do I need the flesh severed from the limb to be rendered susceptible to impurity? Flesh that is upon a limb from a living animal imparts a severe form of impurity due to its original limb, as it is considered part of the limb that was severed from a living animal, which imparts the impurity of a carcass, a severe form of impurity that is transmitted even to people and vessels. Therefore, it is not necessary to render this flesh susceptible to impurity after its separation from the limb, because the halakha is that any food item that will eventually impart a severe form of impurity does not require contact with liquid in order to be rendered susceptible to imparting a lesser form of impurity.
הכל
(6) אֲמַר לֵיהּ כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.
Rava said to Rabba bar Rav Ḥanan: This principle applies only when the more severe and more lenient forms of impurity are both impurities of food. But in the case of the baraita, the flesh needs to be rendered susceptible to impurity after it is severed from the limb, because when it initially served as part of the limb, it performed the role of wood, i.e., it had the status of flesh of the limb, which is necessary to give the limb the status of a limb severed from the living (see 128b), but it was not impure due to its status as food.
כששימש – אותו שמוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום ע״י אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב ונמנה עם הגידין והעצמות ליעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן ולא דמי לנבלת עוף טהור שהיא מטמאה אדם על ידי אכילה.
כששימש מעשה עץ שימש – פירוש מאותו שם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואין קרוי אבר ול״ד לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה״פ כששימש מעשה עץ שימש לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא וא״ת אע״ג דמעשה עץ שימש ליטמא דנגמר מזרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה בשום ענין וי״ל דזרעים נמי סופן לטמא טומאה חמורה ע״י שמוש עץ כדאמר בסמוך כופת שאור שיחדה לישב עליה בטלה ומטמאה טומאת מדרס.
אמר ליה [לו] רבא לרבה בר חנן: לא נאמר הכלל הזה אלא כאשר הטומאה החמורה והטומאה הקלה שתיהן מטמאות כ״אוכל״. ואולם לפנינו מדובר כששימש הבשר את האבר רק על מנת שיוכל האבר להיקרא ״אבר מן החי״ (שהרי אין אבר נקרא כן אלא אם כן יש בו בשר גידים ועצמות), ונמצא איפוא כי הבשר כמעשה עץ שימש את האבר, ולא כ״אוכל״. ובמקרה שכזה אין אנו אומרים שזקוק הבשר להכשר כדי שתחול עליו טומאת אוכלים.
Rava said to Rabba bar Rav Ḥanan: This principle applies only when the more severe and more lenient forms of impurity are both impurities of food. But in the case of the baraita, the flesh needs to be rendered susceptible to impurity after it is severed from the limb, because when it initially served as part of the limb, it performed the role of wood, i.e., it had the status of flesh of the limb, which is necessary to give the limb the status of a limb severed from the living (see 128b), but it was not impure due to its status as food.
הכל
(7) אָמַר אַבָּיֵי הֲרֵי אָמְרוּ כּוֹפֶת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה בָּטְלָה.
§Rava said that if a food item serves a function other than food, the principle that if it will eventually contract a severe form of impurity it does not require contact with liquid in order to be rendered susceptible to a lesser form of impurity does not apply. The Gemara now relates a number of matters that are explained with the same reasoning. Abaye said: The Sages said in a baraita: A mass of hardened leaven that one designated for the purpose of sitting upon it, not for consumption, is nullified. The item is no longer considered food and one may possess it in his house during Passover. But the item is now considered a chair, and it is subject to ritual impurity imparted by treading. It therefore is rendered impure if a zav sits on it.
הרי אמרו – בפסחים באלו עוברין (דף מה:).
כופת שאור – מוטיי״ל בלעז.
שיחדה לישיבה בטלה – מתורת חמץ ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם אלמא לאו אוכל הוא ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב שהרי אין אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו שהרי יחדה לכך אומר אני דטומאה שאנו מטמאין אותו משום מושב הזב לאו דאורייתא אלא דרבנן היא דאמור רבנן בטלה ונעשת כלי.
כיפת שאור שיבשה וייחדה לישיבה בטלה מתורת אוכל והרי נקראת מושב לענין מדרס שאין כאן עמוד ונעשה מלאכתנו שמא תאמר אם כן מצינו אוכלין שסופן לטמא טומאה חמורה והיאך הם צריכים הכשר אין זה כלום שבשעה ששמש לטומאה חמורה לא שמש מתורת אוכל אלא מתורת מעשה עץ ר״ל שנשתנה מכמות שהיה לא מחמת יבשותו אלא מחמת נולד שבו ופנים חדשות הן לא נאמר על שסופו לטמא [טומאה] חמורה שאין צריך הכשר אלא במה שבכל שעה הוא אוכל ולענין חמץ אם טח בפניה בטיט בטלה ומותר לקיימה:
א למעלה הובאה קביעתו של רבא שכל דבר מאכל ששימש כ״מעשה עץ״ את הטומאה החמורה, נזקק להכשר שיקבל טומאה קלה. ומביאים עוד עניינים המוסברים על ידי קביעה זו. שכן אמר אביי: הרי אמרו חכמים בברייתא כי כופת (גוש) של שאור שהתקשה ועמד ויחדה (הועיד אותה) לצורך ישיבה עליה — בכך בטלה מלהיחשב עוד כ״חמץ״ האסור בימי הפסח, ומותר לקיימה בתוך הבית. ששוב אין זה ״אוכל״ אלא כלי מושב. אכן מעתה שנחשב גוש השאור ככלי מושב, יש בו דין טומאת מדרס (שאם ישב עליו הזב — נטמא בכך).
§Rava said that if a food item serves a function other than food, the principle that if it will eventually contract a severe form of impurity it does not require contact with liquid in order to be rendered susceptible to a lesser form of impurity does not apply. The Gemara now relates a number of matters that are explained with the same reasoning. Abaye said: The Sages said in a baraita: A mass of hardened leaven that one designated for the purpose of sitting upon it, not for consumption, is nullified. The item is no longer considered food and one may possess it in his house during Passover. But the item is now considered a chair, and it is subject to ritual impurity imparted by treading. It therefore is rendered impure if a zav sits on it.
הכל
(8) טוּמְאָתָהּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לָאוֹכָלִין שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.
Abaye explained: Its impurity in such a case is clearly not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. This cannot be true, because the category of food that requires contact with liquid to be susceptible to impurity is food that will not eventually impart a more severe type of impurity. Based on Rava’s reasoning, the Gemara responds: The seat imparts impurity by Torah law. When the leaven served as a chair it was not considered food, as it performed the role of wood.
דאי ס״ד דאורייתא – א״כ מצינו אוכלין שסופן לטמא טומאה חמורה מאחר שירדו לתורת אוכלים ואנן אמרינן מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו׳.
ומשני לעולם טומאתם דאורייתא ודקאמרת מצינו לאוכלים שמטמאים כו׳ כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שימשה אלא מעשה עץ שימש ע״י מעשה עץ הוא עושה אותה שבטל מתורת אוכל ונעשה עץ.
ואולם טומאתה זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מדברי חכמים. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה), והרי אמרו חכמים כי לא נאמר דין הכשר אלא בדברי אוכל, ומשום שהאוכל לעולם אינו בא לכלל טומאה חמורה. ומעתה נמצא שגם אוכל (שחישב עליו לישיבה) בא לידי טומאה חמורה. לכך צריך לומר שטומאה זו היא מדברי חכמים, ולא מדין תורה. ואולם עתה, עם קביעתו של רבא, יש לדחות את דברי אביי: אכן טומאת גוש השאור שיוחד לישיבה היא מן התורה, ואולם כששימש גוש השאור הזה כדי לקבל טומאת מדרס מן התורה — לא כ״אוכל״ שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש, לצורך הישיבה עליו.
Abaye explained: Its impurity in such a case is clearly not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. This cannot be true, because the category of food that requires contact with liquid to be susceptible to impurity is food that will not eventually impart a more severe type of impurity. Based on Rava’s reasoning, the Gemara responds: The seat imparts impurity by Torah law. When the leaven served as a chair it was not considered food, as it performed the role of wood.
הכל
(9) אָמַר אַבָּיֵי הֲרֵי אָמְרוּ תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה 1 שֶׁל אוֹכָלִין מְטַמְּאִין בְּאוֹהֶל טוּמְאָתָהּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לָאוֹכָלִין שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.
Similarly, Abaye said: The Sages said in a baraita: An idolatrous offering of food imparts impurity in a tent. Abaye explained: Its impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: The idolatrous offering imparts impurity by Torah law. When the food served as an idolatrous offering it was not considered food, as it performed the role of wood.
הרי אמרו תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין מטמא באהל – וקאמר אביי אומר אני טומאה זו לאו דאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא.
דאי דאורייתא – מצינו אוכלין שסופן לטמא אדם.
מעשה עץ – שאסורים בהנאה ובטלו מאכילה ונעשו כעצים הנעבדים.
ב כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים במסכתנו (לעיל יג,ב) שתקרובת (הדברים הבאים כקרבן) לעבודה זרה של אוכלין הריהם מטמאין באוהל כטומאת המת. ואף בזו יש לומר כי טומאתה היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת תקרובת עבודה זרה של אוכלין היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כתקרובת עבודה זרה — לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את העבודה זרה.
Similarly, Abaye said: The Sages said in a baraita: An idolatrous offering of food imparts impurity in a tent. Abaye explained: Its impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: The idolatrous offering imparts impurity by Torah law. When the food served as an idolatrous offering it was not considered food, as it performed the role of wood.
הכל
(10) אָמַר אַבָּיֵי הֲרֵי אָמְרוּ חִבּוּרֵי אוֹכָלִין כְּכֵלִים דָּמוּ טוּמְאָתָן לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לְאוֹכֶל שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.
Similarly, Abaye said: The Sages said in a baraita: Foods that are connected to vessels are considered like the vessels. For example, if dough is attached to a kneading bowl and the owner wishes for the dough to remain there, the dough is considered part of the bowl. Therefore, if an olive-bulk of a corpse touches that dough, it becomes impure with the more severe impurity of a vessel, which imparts impurity to people and other vessels. Abaye explained: Their impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: Food connected to vessels imparts impurity by Torah law. When the food served as a connection to the vessel it was not considered food, as it performed the role of wood.
הרי אמרו – באלו עוברין (פסחים מה:).
חבורי אוכלים – שבכלים הרי הם ככלים ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי דתנן (שם) בצק שבסדקי עריבה לענין הטומאה אם רוצה בקיומו הרי הן כעריבה ואומר אני טומאתו זו שהוא נעשה כלי ואם נגע במת חוזר ומטמא אדם לאו דאורייתא.
ג כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים כי חבורי אוכלין (דברי מאכל שמחוברים לכלים, כבצק הנמצא בסדקיו של הכלי, ומשמש בכך את הכלי, ומעונין הבעלים שישאר שם חמץ זה בשימושו את הכלי — ככלים דמו [נחשבים], ולפיכך, אם נגע כזית מן המת בהם, הריהם נטמאים כ״אב הטומאה״ ככל כלי, וחוזרים ומטמאים כטומאה חמורה, אדם וכלים. אף בזו יש לומר כי טומאתן היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חבורי האוכלים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כחיבורי הכלי — לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הכלי.
Similarly, Abaye said: The Sages said in a baraita: Foods that are connected to vessels are considered like the vessels. For example, if dough is attached to a kneading bowl and the owner wishes for the dough to remain there, the dough is considered part of the bowl. Therefore, if an olive-bulk of a corpse touches that dough, it becomes impure with the more severe impurity of a vessel, which imparts impurity to people and other vessels. Abaye explained: Their impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: Food connected to vessels imparts impurity by Torah law. When the food served as a connection to the vessel it was not considered food, as it performed the role of wood.
הכל
(11) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא הָא דְּתַנְיָא חֵלֶב נְבֵלָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר טוּמְאָתוֹ אַגַּב כּוּלְיָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לְאוֹכֶל שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה.
Similarly, Rav Pappa said to Rava in explanation of that which is taught in a mishna (Okatzin 3:3): Fat forbidden in consumption for a Jew from an animal carcass in the villages, requires designation as food in order for it to become susceptible to contract impurity as food, and it must be rendered susceptible via contact with liquid. Rav Pappa explained: Although the forbidden fat that covers the kidney of a carcass imparts the impurity of a carcass, its impurity due to the impurity of the kidney is not by Torah law but by rabbinic law. As if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can impart a severe type of impurity and subsequently become susceptible to impurity as food.
חלב נבלה – דבהמה טהורה אינו מטמא כנבלה דנפקא לן מיעשה לכל מלאכה ולענין לקבל טומאה מן הנבלה או מן השרץ.
כפרים – שעמם מועטין וחלב לאו בר אכילה הוא אפילו לעובד כוכבים אלא ע״י דחק.
צריך מחשבה – והוי אוכל וכיון דחלב יורד לתורת אוכל אומר אני טומאתו אגב כוליא מה שהוא מטמא אדם משום מגע נבלה שהוא שומר הכוליא כשהכוליא טמונה בו כדאמר לעיל (דף קכו:) כמה חוטין נמשכים הימנה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו דבר שיורד לתורת אוכל כגון חלב שחישב עליו ועדיין הכוליא טמונה בו.
מטמא טומאה חמורה – ואנן תנן כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר וזה לענין טומאת אוכלין אוכל הוא וקתני צריך הכשר.
בפרש״י בד״ה מטמא טומאה חמורה ואנן תנן כו׳ אין צריך הכשר עכ״ל בהנהו פירכות דלעיל גבי כיפת שאור ותקרובת ע״ז וחיבורי אוכלין מתפרש ליה בפשיטות כיון דמתחילה אוכלין הוי לא הוה סופן לטמא טומאה חמורה כמו בזרעים אבל הכא בחלב זה דמעולם לא היה אוכל אלא שהיה בו טומאה חמורה נבילה אגב כוליא לא שייך למיפרך ביה אלא דאם כן אין צריך הכשר וכה״ג פריך לעיל ל״ל הכשר הרי כו׳ וק״ל:
ד ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר ליה [לו] רב פפא לרבא: הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] כי חלב נבלה הבא מן הבהמה הטהורה, בכפרים על מנת שיקבל טומאת אוכלים הריהו צריך גם מחשבה של הבעלים שייאכל החלב (על ידי גוי, ובכך הריהו מוגדר כאוכל), והריהו צריך גם הכשר במתן אחד המשקים המכשירים עליו. ועל כך אמר רב פפא כי חלב הכליה טומאתו אגב כוליא [אצל הכליה] היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק רב פפא את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)!
Similarly, Rav Pappa said to Rava in explanation of that which is taught in a mishna (Okatzin 3:3): Fat forbidden in consumption for a Jew from an animal carcass in the villages, requires designation as food in order for it to become susceptible to contract impurity as food, and it must be rendered susceptible via contact with liquid. Rav Pappa explained: Although the forbidden fat that covers the kidney of a carcass imparts the impurity of a carcass, its impurity due to the impurity of the kidney is not by Torah law but by rabbinic law. As if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that food can impart a severe type of impurity and subsequently become susceptible to impurity as food.
הכל
(12) כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.
The Gemara responds: The fat of a carcass imparts impurity by Torah law. When the fat served the kidney as protection and imparted the impurity of a carcass it did not serve as food, as it performed the role of wood.
ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חלב הנבילה בכפרים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש החלב את הכליה, שימוש זה שבגללו הוא מטמא — לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את הכלי, וכאילו היה זה עצם השומר על הכליה.
The Gemara responds: The fat of a carcass imparts impurity by Torah law. When the fat served the kidney as protection and imparted the impurity of a carcass it did not serve as food, as it performed the role of wood.
הכל
(13) אָמַר רַב מַתְנָה הֲרֵי אָמְרוּ בַּיִת שֶׁסִּכְּכוֹ בִּזְרָעִים טָהֵרוּ טוּמְאָתוֹ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא מָצִינוּ לִזְרָעִים שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.:
Similarly, Rav Mattana said: The Sages said in a baraita: With regard to a house that one roofed with seeds, i.e., vegetation, if those seeds were impure, they are rendered pure when they are used as the roof of the house. The seeds are no longer considered food but rather part of the house. Therefore, if the house becomes leprous, the entire house becomes impure. Rav Mattana explained: Its impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that seeds can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: The seeds used for the roof of the house impart impurity by Torah law. When the seeds served as the roof of the house they were not considered food, but rather performed the role of wood.
הרי אמרו בית שסככו בזרעים – כלומר הרי הזכירו בית המסוכך בזרעים דהוי בית. ולא ידענא היכן אמרו.
המסכך בזרעים – כגון שסיכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך בטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית טמא כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים.
טומאתו לאו דאורייתא – אותה טומאה שהבית חשוב אהל לטמא אדם לאו דאורייתא היא. ואית דגרסי בית שסיככו בזרעים טהרו כלומר טהרו מטומאת אוכלים ונעשו עץ דבטלו אצל הסיכוך טומאתו לאו דאורייתא כדפרישית.
בית שסככו בזרעים טהרו – מכאן קשה על פירוש רבינו שמואל בפ״ק דסוכה (דף יג:) דאמר ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין חוצצין בפני הטומאה אבל מביאין הטומאה ופוסלין הסוכה משום אויר פירוש ולא משום סכך פסול דסכך פסול בארבעה ואויר בשלשה ואמר התם מאי טעמא כיון דכי יבשי נפלי כמאן דמפרשי דמו ופירש רבינו שמואל דהא דקאמר מאי טעמא לאו אאין חוצצין בפני הטומאה קאי משום דהוי אוכל ומקבל טומאה ואין חוצץ בפני הטומאה אלא אפוסלים את הסוכה קאי וקשה לפירושו דהכא משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי טומאה ומיהו יש לומר לפירושו דמילי מילי קתני ואין חוצצין לאו כשסכך בהם קאמר אבל מכל מקום לא היה צריך לפרש כן דאיכא לפרושי כשסיכך בהן ולא מקבלי טומאה והאי דאין חוצצין כדמפרש התם משום דכי יבשי נפלי וכן פירש בקונטרס שם.
בפרק ראשון אוכלים המחוברים לכלים בטלו מתורת אוכל ואם נטמא הכלי הרי הן מטמאין טומאת הכלי בעצמו:
חלב נבלה של בהמה טהורה צריך הכשר ואין צריך מחשבה לא בכרכים ולא בכפרים:
בית שסככו בזרעים כגון המסכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים כיון שסכך בהם בטלו הזרעים ונעשו אהל ואם פרחה צרעת בבית נטמאו עמו אע״פ שביארנו באוכלין שסופן ליטמא טומאה חמורה כבר ביארנו שמחמת שם אחר יורדת הטומאה בהם ופנים חדשות באו:
ה ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר רב מתנה, הרי אמרו חכמים כי בית שסככו בזרעים (צמחים שונים), שהשתמש בהם כתקרה לביתו, אם היתה באותם צמחים טומאת אוכלים — טהרו בסיכוכם מידי טומאתם. שכן שוב אין הם בכלל אוכל אלא כחלק מן הבית. ולכך אם תפרח צרעת באותו בית — כל הבית טמא, על כתליו ואהלו. ועל כך אמר רב מתנה כי טומאתו זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], ומנמק רב מתנה את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לזרעים שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת הזרעים שסוככו היא אכן מן התורה, ואולם כששימש הזרע את הבית כתקרה — לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הבית.
Similarly, Rav Mattana said: The Sages said in a baraita: With regard to a house that one roofed with seeds, i.e., vegetation, if those seeds were impure, they are rendered pure when they are used as the roof of the house. The seeds are no longer considered food but rather part of the house. Therefore, if the house becomes leprous, the entire house becomes impure. Rav Mattana explained: Its impurity is not by Torah law but by rabbinic law; as if it enters your mind that it is impure by Torah law, then we have found that seeds can become susceptible to a severe type of impurity. The Gemara responds: The seeds used for the roof of the house impart impurity by Torah law. When the seeds served as the roof of the house they were not considered food, but rather performed the role of wood.
הכל
(14) ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.:
§The mishna teaches with regard to a hanging limb or flesh of a living animal that if the animal died, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure. Rabbi Meir then states that the hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal, but not as an unslaughtered carcass. And Rabbi Shimon deems the limb pure.
ו ושבים להסבר משנתנו, ששנינו בה שאם מתה הבהמה, נחשבים הבשר והאבר המדולדלים כאילו נפלו ממנה בחייה, ואין הם נעשים נבילה עם מותה של הבהמה. ולכך הבשר המדולדל צריך הכשר כדי לקבל טומאה (שהרי דינו כבשר מן החי, שטהור הוא), ואילו האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבילה. אלה הם דברי ר׳ מאיר, ואילו ר׳ שמעון מטהר. ונראים דברי ר׳ שמעון כמוסבים על מה שאמר ר׳ מאיר במתה הבהמה, שבניגוד לר׳ מאיר המטמא את האבר טומאה חמורה, ר׳ שמעון מטהר את האבר מטומאה חמורה זו.
§The mishna teaches with regard to a hanging limb or flesh of a living animal that if the animal died, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure. Rabbi Meir then states that the hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal, but not as an unslaughtered carcass. And Rabbi Shimon deems the limb pure.
הכל
(15) מָה נַפְשָׁךְ אִי מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי אִי אֵין מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה.
The Gemara asks: Whichever way you look at it, the ruling of Rabbi Shimon is difficult. If death renders a hanging limb one that has fallen off, i.e., if when the animal died of its own accord the hanging limb is considered to have fallen off its body beforehand, the limb should become impure as a limb from a living animal. If death does not render a hanging limb one that has fallen off, the limb should become impure as a limb from a carcass. How is it possible for Rabbi Shimon to deem the limb pure?
ושואלים: מה נפשך [מה רצונך] לומר בהסבר שיטתו של ר׳ שמעון? אי [אם] אתה אומר שטעמו הוא משום שהמיתה של הבהמה עושה ניפול (מחשיבה את האבר כאילו הוא נפל ממנה קודם למותה) — ליטמא [שיטמא] האבר משום אבר מן החי, וכדינו של כל אבר הפורש מן הבהמה בחייה! ואי [אם] תאמר בטעמו של ר׳ שמעון שאין מיתה עושה ניפול, וזו הסיבה מדוע אין האבר מטמא משום אבר מן החי, ומשום שהריהו כחלק מגוף הבהמה — מעתה ליטמא [שיטמא] משום אבר מן הנבלה! וכיצד לדעת ר׳ שמעון הוא טהור לגמרי?
The Gemara asks: Whichever way you look at it, the ruling of Rabbi Shimon is difficult. If death renders a hanging limb one that has fallen off, i.e., if when the animal died of its own accord the hanging limb is considered to have fallen off its body beforehand, the limb should become impure as a limb from a living animal. If death does not render a hanging limb one that has fallen off, the limb should become impure as a limb from a carcass. How is it possible for Rabbi Shimon to deem the limb pure?
הכל
(16) ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אַרֵישָׁא קָאֵי הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין בִּמְקוֹמָן וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.
The Gemara answers: Rabbi Shimon is not responding to Rabbi Meir’s statement in the final clause of the mishna. Rather, Rabbi Shimon is referring to the first clause of the mishna, which teaches: The limb and the flesh of an animal that were partially severed and remain hanging from the animal impart impurity as food although they remain in their place attached to the animal. But in order for them to become impure, they need to be rendered susceptible through contact with a liquid. And Rabbi Shimon deems them not susceptible to impurity at all.
ערך דל
דל – א(חולין קכט.) האבר והבשר המדולדלין בבהמה. (בכורות לה.) מעשה בזכר של רחלים זקן. (בכורות מה) אלו בעלי הדלדולין פסולים באדם וכשרים בבהמה. (כריתות טו.) אבר המדולדל בבהמה אבל המדולדל באדם טהור ובגופה של בהרת (נגעים פרק ו) היבלות והדלדולין איכא דאמרי התלתולין והוא כמו תל בשר ונדלדל למטה. ובאלו חוצצין (מקואות פרק ט) וצפורן המדולדלת. (חולין מד) אמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן הכא דאידלדלו אידלדולי (חולין מו) ומעורה בטרפשין מה הוא פי׳ נדלדל נתפרק ונשאר תלוי כדתנן האבר והבשר המדולדלין.
ערך חל
חל – ב(שבת יא.) אין מספיקין לכתוב חללה של רשות (בבא מציעא מט.) אי יהבינן ליה כל חללי דעלמא לא מחליף בדיבוריה (שבת נב) במתנית׳ תנא במחוללין פי׳ שלא היו הטבעות דבוקין אלא היו מרווחין שנעשו חלולין נבובין ומים נכנסים בהם ואין שם לוחות חציצה (שבת נז) תיכי חלילאתא פי׳ כעין אזור חלול שקולעת בה שערה (שבת סו) ולציירונהו בחללא דבי צוארא פי׳ ויקשרם באותו בגד שלוקח מבית הצואר כשפותחו ומחלחלו. (ובפרק ג׳ דמעשר שני) בתי הבדים שפתחן לחוץ וחללן לפנים מלשון נבוב לוחות תרגום חליל לוחין (פרק י׳ דכלים) מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת פי׳ כסוי שאינו קבוע בפי הכלי בהידוק כן שמו מחילחל כדכתיב ותתחלחל המלכה מאד. (פרק ט׳ באהלות) בד״א בזמן שהיא כלי מחולחלת (פרק ד׳ במקואות) היו צרורות מתחלחלין לתוכו פסולין פי׳ מתרועעין (ובריש טבול יום) קולית של מים המחולחלת. (פרק ג׳ במכשירין) אם פקק את הצינור או חלחל לתוכן פי׳ פירשם בגג ליפול עליהם מים. (ברכות נט) רב אסי אמר עכנא חולחילי מתחלחל ואתי זיקא ומנשב על פומא ודמי כזיקא על פום דנא: (חולין נ) אמר זעירי חלחולא שניקבה כשרה הואיל וירכים מעמידין אותה פי׳ היא כרכשא. (סוטה ז) אם יש מכה מחלחל ויורד (חולין קכט) ומי איכא שומר על גבי שומר חלחולי מחלחלא פי׳ העור הוא שומר הבשר ומגין עליו והשער על העור וכי יש שומר על גבי שומר ופריקו כל שערה בגומתה בוקעת ויוצאה כבשר וזה פי׳ חלחולי מחלחלא.
א. [קנוטיג צוטיג נאכהענגן.]
ב. [בעיועגלוכקייטען.]
ומשיבים: אין דברי ר׳ שמעון מוסבים על סוף משנתנו, בזמן שמתה הבהמה, אלא ר׳ שמעון ארישא קאי [על ראשה של המשנה עומד, מתייחס], שכן שנינו בה בדינם של האבר והבשר המדולדלין בבהמה — מטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר, ועל זה שונים אנו בסוף המשנה כי ר׳ שמעון מטהר מטומאת אוכלים.
The Gemara answers: Rabbi Shimon is not responding to Rabbi Meir’s statement in the final clause of the mishna. Rather, Rabbi Shimon is referring to the first clause of the mishna, which teaches: The limb and the flesh of an animal that were partially severed and remain hanging from the animal impart impurity as food although they remain in their place attached to the animal. But in order for them to become impure, they need to be rendered susceptible through contact with a liquid. And Rabbi Shimon deems them not susceptible to impurity at all.
הכל
(17) אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מ״ט מַאי טַעְמָא דר״ש דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קְרָא {ויקרא י״א:ל״ד} מִכׇּל הָאוֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים קָרוּי אוֹכֶל אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ
Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The verse states with regard to impurity as food: “From all food which may be eaten, that on which water comes shall be impure” (Leviticus 11:34). The repetitive phrase “food which may be eaten” indicates that only food that you are able to feed to others, including gentiles, is called food with regard to being susceptible to impurity as food, but food that you are not able to feed
ובהסבר שיטתו של ר׳ שמעון, אמר ר׳ אסי, אמר ר׳ יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם, מקור דעתו] של ר׳ שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת טומאת האוכלים ״מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא״ (ויקרא יא,לד) — בא כפל הלשון (״האוכל אשר יאכל״) ללמדנו כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו בהיתר לאחרים, אף לגוים — הוא זה הקרוי (הנקרא, הנחשב) אוכל לענין קבלת טומאת אוכלים. אבל אוכל שאי (שאין) אתה יכול להאכילו
Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The verse states with regard to impurity as food: “From all food which may be eaten, that on which water comes shall be impure” (Leviticus 11:34). The repetitive phrase “food which may be eaten” indicates that only food that you are able to feed to others, including gentiles, is called food with regard to being susceptible to impurity as food, but food that you are not able to feed
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.