×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אאָכַל פּוּטִיתָא לוֹקָה אַרְבַּע נְמָלָה לוֹקָה חָמֵשׁ בצִירְעָה לוֹקֶה שֵׁשׁ וְאִם אִיתָא פּוּטִיתָא נָמֵי לִילְקֵי מִשּׁוּם הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ.
If one ate a putita, a certain water insect, he is given four sets of lashes, as he has transgressed four separate negative Torah commandments, two that relate to creeping animals in general and two that relate to water insects in particular. If he ate an ant, he is given five sets of lashes for violating the two general prohibitions and another three negative commandments stated with regard to insects that creep upon the earth. If he ate a hornet, he is given six sets of lashes, for in addition to the prohibitions applying to an ant, he has transgressed a prohibition stated with regard to flying insects. And if it is correct that something that lives in water is considered as growing from the ground, one who eats a putita should also be given lashes for violating the following prohibition: “And every creeping thing that creeps upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten” (Leviticus 11:41). Rather, fish must certainly not be considered as growing from the ground, and therefore this explanation is to be rejected.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פטתא
פטתאא(עירובין כח. פסחים כד. מכות יז.) אכל פוטיתא לוקה ד׳ וסימניך תאל״ת. פי׳ ת׳ תאכלו ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו זה הפסוק בדגים וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הוו להו תרי א׳ אל תשקצו ב׳ לא תטמאו וכתיב השרץ השורץ סתם לא שנא דים ולא שלא דיבשה הני שלשה דויקרא בסוף ויהי ביום השמיני וא׳ במשנה תורה בפרשת ראה אנכי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו פי׳ פוטיתא דג טמא והוא גוריתא נמלה לוקה חמש כולם בפ׳ אחרונה דויהי ביום השמיני ואלה הם לא יאכלו לא תאכלום לא תשקצו לא תטמאו ולא תטמאו:
א. [איין פיש.]
פוטיתא – שרץ המים קטן שאין בו כזית ואפ״ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה ד׳ מלקיות בשרץ המים כתיב בתורת כהנים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כאן שנים וכלל בהן בין שרץ הארץ בין שרץ המים ומשום מבשרם לא תאכלו ומשום וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו.
נמלה – שהוא שרץ הארץ לוקה ה׳ תרתי הא דאמרן וכל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום הרי ג׳ וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל הרי ד׳ ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי ה׳ כולן בפרשת ויהי ביום השמיני.
צרעה לוקה שש – שהיא שרץ העוף ולקי בכל הני חמשה מוסף עליו וכל שרץ העוף שקץ הוא לא יאכל במשנה תורה והאי דכתיב בקדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכ׳ בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה דבבהמה וחיה ועוף גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב בהו. שרץ לשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע״י שירוצו וריחושו מפני קוטנו.
ואם איתא – דדגים גידולי קרקע נינהו פוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ גרס ולא גרס לילקי ה׳ דשבע בעי למילקי חמש דשרץ הארץ ושתים דשרץ המים.
צירעה לוקה שש – פי׳ בקונט׳ דהא דכתיב בקדושים לא תשקצו וגו׳ ובכל אשר תרמש האדמה בגדולים משתעי דלא כתיב שרץ וקשה דבפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נט:) דרשינן ובכל חיה הרומשת זה נחש משמע דרמישה נמי הוי דבר הרוחש כמו נחש ההולך על גחונו ומפרש ה״ר יעקב דאורלינ״ש דבמעילה פרק קדשי מזבח (מעילה טז:) מוקי האי קרא דוקא בשמונה שרצים כדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלין דבר הכתוב.
[צירעה לוקה שש. פירש רש״י: והאי דכתיב בקדושים תהיו (כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה, דבבהמה וחיה ועוף] גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב ביה שרץ דלשון שרץ שהוא נד בארץ ואינו נראה [אלא ע״י] שירוצו וריחושו מפני קוטנו. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין נט:) ובכל החיה הרומשת זה נחש משמע דלשון רחישה שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ופירש בשם הרב ר׳ יעקב דאורלניש דההוא קרא מיירי בשמונה שרצים, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (מעילה טז:) במובדלין דבר הכתוב דכתיב (שם) אשר הבדלתי לכם לטמא, והיינו הבדלתם דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים.
מי שאכל פוטיתא והוא דג טמא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש ודברים אלו צריכי׳ ביאור וכבר כתבנו בהם בכדי היכלת באחרון של מכות:
למימרא דדגים גידולי קרקע נינהו – פי׳ אליבא דאביי דמפרש הכי והאמר אביי גופיה אכל פוטיתא לוקה ארבע נמל׳ לוק׳ חמש כו׳: פי בתורה יש לאוי׳ כלליים בכל השרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תמטאו בהם ויש בשרץ המי׳ שני לאוין מפורשין כל שאין לו סנפיר וקשקשת חד לאו בת״כ וחד לאו במשנה תורה דהא כתוב ביה מבשרם לא תאכלו: ובשרץ על הארץ יש ג׳ לאווין מפורשין חדא כל השרץ השורץ על הארץ לא יאכל ועוד כתי׳ כל הולך על גחון וכו׳ לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו׳ כי שקץ ועוד כתיב ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ: ויש בשרץ העוף לאו אחד מפו׳ וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו: מעתה יש בפוטיתא שהוא שרץ המיסד׳ לאווין השלי׳ הכללים ושנים מפורשים ובנמלה שהוא שרץ הארץ ה׳ לאוין הב׳ כללים והג׳ המפורשים. וצרעה שהוא שרץ העוף יש בו ששה לאוין השנים הכלליים והג׳ המפורשי׳ בשרץ הארץ דאיהו נמי לא מפיק מכלל שרץ הארץ דכל שהוא גדולי הארץ הוי בכלל וכדאתינן השתא לרבויי דגים בכנל שרץ הארץ למ״ד גידולי קרקע נינהו מוסף עליהם שרץ העוף הלאו המפורש בשרץ העוף הוה להו שש לאוין: וכת׳ רש״י ז״ל דלא מצינן מנמלה וצרעה תרי לאוי דכתיבי בפרש׳ קדושי׳ תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה היינו משום דההוא הכא בבהמה וחיה בעוף גדולים משתעי ולא בשרצים דהא לא כתיב התם שרץ דלשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ומפני קטנו אינו נרא׳ אלא ע״י ריחושו ושרוצו בארץ. והקשו בתו׳ דלשון רמישה נמי שייך אפי׳ בדבר שהוא נד ושורץ על הארץ דהא נחש שורץ בארץ שהולך על גחונו ואמרי׳ בפ״ד מיתות ובכל חיה הרומשת על הארץ זה נחש. ולא ידענא מאי קושי׳ דההוא מיירי בנחש קודם שנתקלל שלא הוה הולך על גחונו אלא אדם משלחו לצפון ולדרום כדאי׳ התם בהדיא בפ״ד מיתות ועכ״ז יפה כתב הרב רבי יעקב מאורליניש ז״ל דההוא ליכא למחשביה בנמלה וצרעה דההוא קרא לא מיירי אלא בח׳ שרצים הכתובי׳ בתורה בלבד וכדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח במובדלין דבר הכתוב דכתיב אשר הבדלתי לטמא כלומר שהבדילם הכתוב משאר שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים ואם איתא דדגים גדולי קרקע נינהו אפוטיתא לילקי חמש משום שרץ הארץ כך הגרסא במקצת ספרים ולא דק שהרי מאותן חמש שבשרץ השורץ על הארץ כבר נמנו מהם גם בפוטיתא השנים הכלליים ואין הכוונה אלא לומר שנמנ׳ בפוטיתא כל החמש שבשרץ הארץ ונוסיף עליהם השניים המפורשים בשרץ המי׳ והוו להו שבע לאוין בפוטיתא. וי״ג ללקי נמי משום שרץ הארץ והגרס׳ הזאת רווחא.
אלא אמר רבינא עופות איכא בינייהו אהני כללא קמ׳ למעוטי מאי דלא דמי ליה בשני צדדין הילכך מרבי עופות שדומה לו בשני צדדין דהוו פרי מפרי וגדולי קרקע אבל דגים ממעטי דלא דמו אלא בחד צד שהם פרי מפרי אבל לא הוו גדולי קרקע: מהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בג׳ צדדין פי׳ כל היכא דאיתנהו דאי ליתנהו לא מצרכינן לה וזה ברור וכיון שכן ממעיטו אפי׳ עופות דהא לא הוו ולדות הארץ ואינם אלא פרי מפרי וגדולי קרקע ונראין דברי׳ דלמאן דאמר כללא קמא ה״ה דאי איכא בפרט צדדין או יותר דבעי׳ הדומה לו בכולם דכיון דכללא קמא דווקא ומיעט כל דבר שלא היה לנו אלא הפרט המפורש לבדו היינו שריב׳ הכלל האחרון הדומה לו בכל הצדדין וא״ת א״כ היינו ריבה ומיעט וריבה י״ל דהא ליתא דבכלל ופרט וכלל בעי׳ הדומה לצדדין העיקרים שהם מעצמותו של דבר וריבה ומיעט וריבה מרבה אפי׳ הדברים הדומין בצדדים שאינם עקריים. וסוגיין בעלמא כמ״ד כללא בתרא דוקא ולא נקטי׳ בכלל ופרט וכלל אלא דבר הדומה בשני צדדים והכי רהטי כולהו: וק״ל בפ״ג מינים אמרינן דהיכא דאיכא תרי כללי ופרטי מרבי׳ אפי׳ מאי דדמי בחד צד ואלו הכא אמרי׳ דלכל הפחות בעינן דדמי ליה בשני צדדין. ובמסכת קידושין: דרשינן כלל ופרט וכלל גבי מרצע ונקטי׳ מה מרצע של מתכ׳ אף כל של מתכת ולא נקטי׳ מה מרצע שהוא כלי ושל מתכת: ויש מתרצים דההוא כמאן דאמר כללא בתרא עדיף וכי בעי׳ הדומ׳ לשני צדדין היינו היכא דאיכא טפי מחד פרטא אבל היכא דליכא אלא חדא פרטא מרבי׳ הדומה לו אפי׳ מחד צד עיקרי ומהני כללא קמא למעוטי אם דומה לו בצדדין שאינם עיקריים וק״ל דהא במכילתין לעיל אמרינן ובמסכת גיטין דרשינן בכלל ופרט וכלל מאי דכתיב וכתב לה ספר כריתות מה הפרט מפורש דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ואע״ג דליכא שם אלא חדא פרטא בעי׳ שם צדדין ויש מתרצים דהתם תרי קראי כתיבי ומנינן כל חד מנייהו בכלל ופרט וכלל האי מרבי׳ חד צד ומאי מרבי אידך צד א״נ דהנהו שני צדדים שקולין הם וא״א להביא אחת מהם ולהוציא לחבירו וכל כה״ג לא חשיבי אלא כחד צד ושקולים הם ויביאו שניהם וכדמוכח במסכת נזיר: ואכתי ק״ל דבמסכת חולין גבי ארבה דדרשינן התם בכלל ופרט בד׳ רגלים וד׳ כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו וליכא למימר דההוא כמ״ד כללא קמא דוקא דהא קי״ל כמ״ד כללא בתרא דוקא ולא מוקמי׳ לה לההיא דלאו כהלכתא והנכון דההיא לא קשיא כלל דההיא לאו חד כלל ופרט בלחוד הוא אלא טובא כדאמרינן התם הרי זה כללי כללות ופרטי פרטות משום דכתיב למיניהו זימני טובא: והא דאמרינן דר׳ אליעזר דריש ריבוייא ומיעוטא לאו למימרא דבשו׳ דוכתי לא דריש כללי ופרטי דהא בכמה דוכתי דרישי כללי ופרטי ולא פליג ר׳ אליעזר אלא לומר בין מן הסת׳ תופס כלל לדין ריבה ומיעט וריב׳ דהכי גמיר אי דאיכא למדרש מן הסתם אבל יש מקומות שיודה בכלל ופרט וכלל משום דגמיר לה הכי בהדיא. או משום דאיכא הוכחה והכי מוכח במ׳ נזיר בפ׳ ג׳ מינין ושם נפרש בע״ה מערבין בפעפועין ובגלוגלוגו׳ וגדגדניות פי׳ שכל אלו נאכלין כמות שהן ופעמים שאדם סומך עליהם לסעודה והני גודגדניות אינם אותם שאנו קורין פיריזיש בלעז אלא מן ירק הוא שעושה זרע וכדאמר ואם הקשו לזרע: ורש״י ז״ל פירש שהוא סליאנדרי בלע״ז: מי לא תנן מערבין להזיר לנזיר ביין: פי׳ דאע״ג דלא חזי לדידיה כיין דחזי לאחריני מערבין בו: והא ודאי שאין הדמיון יפה דהתם איהו גופיה חזי אלא דארעא דאיסורא רביע עליה מה שאין כן בגודגדניות שהם עצמן קשים לגוף אלא דתלמודא ס״ל דליכ׳ לפלוגי דינא מהאי טעמ׳ ומיהו אפשר דלמאי דאוקימנא הא דרב בחנדקוקי מידי דחזי לאכילה הדרי׳ מיהא וסביר׳ לן דבאידך שהם קשין אין מערבין בהם אפילו למרובה בנים ולא אמרי׳ בהא כיון דחזי לחבריה לדידי׳ נמי מערבין כיון דלדידיה לא חזי מחמ׳ דיעות שבגופן ולא מדמי׳ לה ליין דנזיר.
אכל פוטיתא (מין שרץ מים קטן) לוקה ארבע מלקויות משום שעבר על ארבעה איסורים (לאוין) שבתורה, שניים המתייחסים לכל מיני השרצים ושניים המתייחסים לשרץ המים במיוחד. אכל נמלה לוקה חמש משום שני האיסורים הכלליים, ועוד שלושה לאוין שנאמרו בשרץ השורץ על הארץ. אכל צירעה לוקה שש נוסף על האיסור שיש בנמלה יש גם איסור אחר משום שרץ העוף. ואם איתא [ואם יש, נכון] שדבר החי במים נחשב כגידולי קרקע — פוטיתא נמי [גם כן] לילקי [שילקה] משום ״השרץ השרץ על הארץ״ (ויקרא יא, מא)! אלא ודאי דגים אינם נחשבים כגידולי קרקע, ואם כן יש לדחות הסבר זה.
If one ate a putita, a certain water insect, he is given four sets of lashes, as he has transgressed four separate negative Torah commandments, two that relate to creeping animals in general and two that relate to water insects in particular. If he ate an ant, he is given five sets of lashes for violating the two general prohibitions and another three negative commandments stated with regard to insects that creep upon the earth. If he ate a hornet, he is given six sets of lashes, for in addition to the prohibitions applying to an ant, he has transgressed a prohibition stated with regard to flying insects. And if it is correct that something that lives in water is considered as growing from the ground, one who eats a putita should also be given lashes for violating the following prohibition: “And every creeping thing that creeps upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten” (Leviticus 11:41). Rather, fish must certainly not be considered as growing from the ground, and therefore this explanation is to be rejected.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אֶלָּא אָמַר רָבִינָא עוֹפוֹת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמַאן דְּאָמַר פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע גהָנֵי נָמֵי גִּידּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ לְמַאן דְּאָמַר וְלַד וַלְדוֹת הָאָרֶץ הָנֵי עוֹפוֹת מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ.

Rather, Ravina said: There is a practical difference between the two baraitot with regard to fowl. According to the one who said that one may use second-tithe money only to purchase food which is the produce of produce and grown from the ground, these fowl are also regarded as having grown from the ground. However, according to the one who said that we apply it to that which is the offspring of the offspring of the earth, these fowl were created from mud and not from the ground, and consequently they are not included among the items that may be bought with second-tithe money.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן דאביי אדאביי אי דגים גדולי קרקע נינהו אמאי אכל פוטיתא דהוא דג טמא לוקה משום אאל״ס [ארבעה לאוין] נילקו נמי משום שרץ השורץ על הארץ ומשני רבינא לא תימא דגים איכא בינייהו דדגים ודאי אליבא דאביי לאו גידולי קרקע נינהו אלא אימא עופות איכא בינייהו. האי תנא מרבי להו דגידולי קרקע נינהו ואידך תנא ממעט להו דלא וולד וולדות נינהו (רבא) [אלא] מרקק מים איברו ואמרינן מכדי הני תרי תנאי כללי ופרטי דרשי מאי טעמא האי ממעט לעוף והאי מרבה ליה ואמרינן האי תנא דמרבי ליה לעוף קסבר כללא בתרא דווקא דהדר וכתב ובכל אשר תשאלך נפשך דהוה פרט וכלל דנעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי להו כל מילי אהני כללא קמא למעוטי כל דדמי ליה מב׳ צדדין והן פרי מפרי וגדולי קרקע ולא דמי להו מב׳ צדדין כגון מים ומלח כמיהין ופטריות שאינן פרי מפרי וכגון דגים שהן פרי מפרי אינן גידולי קרקע ומרבי אפילו עופות שהן פרי מפרי וגדולי קרקע. ואידך תנא סבר כללא קמא דווקא דהוה ליה כלל ופרט ותורת כל כלל ופרט אין בכלל אלא מה שפרט הני דפריש קרא אין מידי אחרינא לא אהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בג׳ צדדין והן פרי מפרי וגדולי קרקע ותולדת ברייתו מן הארץ למעוטי מים ומלח וכמיהין ופטריות כדאמרן ולעופות נמי אף על גב דאינון פרי מפרי וגדולי קרקע מרקק מים נבראו ואינן דומין לבקר וצאן שהן פרי מפרי וגדולי קרקע ותולדת ברייתו מן הארץ וכענין שמועה זו היא במסכת נזיר (דף לה ע״ב) וסוגיא חדא היא לתרווייהו כאשר פירשנו. וכן בענין מבית המקדש (בסוכה נ ע״ב) ר׳ דריש לה בכללי ופרטי ומרבי כל מיני מתכות וממעט של עץ. ור׳ יוסי בר׳ יהודה דריש ליה ברבויי ומיעוטי ואינו ממעט אלא של חרס בלבד. וכל אחד דורש הלשון שקבל מרבותיו.
ירושלמי בכאן בעירובין [ובמעשר שני] בפ׳ מעשר שני ניתן לאכילה בסופו. מתני׳ ר׳ עקיבא ולא ר׳ ישמעאל דר׳ ישמעאל דרש ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל.
ערך טגן
טגןא(עירובין כח.) שלקן או טיגנן איכא בייניהו. (סנהדרין כא.) ותקח את המשרת ותצוק לפניו אמר רבי יהודה אמר שמואל מלמד שעשתה לו מיני טיגון. (מנחות נ) אתמר חביתי כ״ג כיצד עושין אותן רבי חייא בר אבא אמר רבי חנינא אופה ואח״כ מטגנה רבי אסי אמר רבי חנינא מטגנה ואח״כ אופה וכו׳. (מנחות קד) א״ר יצחק מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקב״ה מי דרכו להביא מנתה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני ואו׳ עד א״ל עשה לי מן ה׳ מיני טיגון פי׳ סלת מחבת מרחשת חלות ורקיקים. (קידושין מד) א״ל רבי אבין דסמכה הוא א״ל אין כמימי לטוגני פי׳ זכרון הוא דראוי לסמוך עליו אמר לו כמימי לטיגני היה כלומר כששמעה לאלתר אמרה לי ולא היה רחוק זמן בין שמיעה לאמירה אלא כאדם שמוציא דג מן הים ומטגני. (בירושלמי בפרק מי שמת) ר׳ זעירא ור׳ יעקב חמון צלג (צואתא) קם ר׳ יעקב זרק עליו רוקא אמרו לו חביריו מן ימא לטיגני׳. פ״א שם מקום הוא ימי וטיגני קרובין להדדי כלומר אין אדם משקר דסבר כיון דמקום קרוב הוא אתי איניש ומכחישו (א״ב פי׳ בל׳ יוני מרחשת ומחבת ומן השם נבנה הפועל גם בנ׳ חז״ל גם בלשון יוני):
א. [איין פפאנע, באקען.]
מה שכתבנו כאן שהצאן והבקר ושאר בעלי חיים גדולי קרקע הם פירושו שנזון מדברים שבקרקע ולא גדולי קרקע ממש והוא שאמרו בברכות (מ׳:) על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר מברך שהכל שבזו פירושו שאינו צומח מן הארץ:
אלא אמר רבינא: לא בכך נחלקו, אלא בענין עופות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] למאן דאמר [למי שאומר] שלמדים רק דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע — הני נמי [אלה העופות גם כן] גידולי קרקע נינהו [הינם] ואילו למאן דאמר [למי שאומר] ולד ולדות הארץ ואולם הני [אלה] העופות — מן הרקק נבראו, ולא מן האדמה.
Rather, Ravina said: There is a practical difference between the two baraitot with regard to fowl. According to the one who said that one may use second-tithe money only to purchase food which is the produce of produce and grown from the ground, these fowl are also regarded as having grown from the ground. However, according to the one who said that we apply it to that which is the offspring of the offspring of the earth, these fowl were created from mud and not from the ground, and consequently they are not included among the items that may be bought with second-tithe money.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַאן דִּמְרַבֵּי עוֹפוֹת מַאי טַעְמֵיהּ וּמַאן דִּמְמַעֵיט עוֹפוֹת מַאי טַעְמֵיהּ.

These two distinct opinions are both based upon the exegetical principle of a generalization and a detail. The Gemara now asks: What is the reason of the one who includes fowl, and what is the reason of the one who excludes fowl?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יש איפוא לפנינו שתי שיטות, שתיהן לפי כלל ופרט, ויש מקום לשאול: מאן דמרבי [מי שמרבה] עופות מאי טעמיה [מה טעמו], ומאן דממעיט [ומי שממעט] עופות מאי טעמיה [מה טעמו]?
These two distinct opinions are both based upon the exegetical principle of a generalization and a detail. The Gemara now asks: What is the reason of the one who includes fowl, and what is the reason of the one who excludes fowl?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאן דִּמְרַבֵּי עוֹפוֹת קָסָבַר כְּלָלָא בָּתְרָא דַּוְקָא פְּרָט וּכְלָל נַעֲשֶׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט וְאִיתְרַבּוּ לְהוּ כׇּל מִילֵּי וְאַהְנִי כְּלָלָא קַמָּא לְמַעוֹטֵי כֹּל דְּלָא דָּמֵי לֵיהּ מִשְּׁנֵי צְדָדִין.

The Gemara explains: The one who includes fowl holds that when there is a generalization, a detail, and another generalization, the latter generalization is primary. Therefore, the rule is similar to that governing a detail followed by a generalization, which maintains that the generalization is considered an addition to the detail, and all other items are included. However, the first generalization is effective in excluding anything that is not similar to it in two respects, as it is nonetheless a case of a generalization, a detail, and a generalization. Therefore, he excludes anything that does not grow from the ground and is not the produce of produce.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש וולד וולדות הארץ אף כל וולד וולדות הארץ. ר׳ עקיבא דריש מה הפרט מפורש פרי וולד פרי ומכשיר פרי אף כל פרי ולד פרי ומכשיר פרי מה נפיק מביניהון עופות דגים וחגבים וכמיהין ופטריות לר׳ ישמעאל אין נקחין בכסף מעשר לר׳ עקיבא נקחין וקשיא לן מאי שנא הני כללי דדרשי להו הכי משאר כללי. ופרקינן משום דהני כללי דכתיב דרך אחת היא כללא קמא היא כללא בתרא דהא תאוה נפשך ותשאלך נפשך חדא מלתא לפיכך חלקו. האי א׳ כללא קמא דווקא והאי א׳ כללא בתרא דווקא. פי׳ פעפועין שמענו כי הן ירקות שיש בהן מליחות והן קאקולי.
ירושלמי בפרק אחרון בפאה פעפועין וגודגדניות וחלגלגות מערבין בהן היידין אינון.
ערך כל
כלא(סוטה ה.) ככל יקפצון כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל וכו׳. (עירובין כח.) מאי טעמא דמאן דמרבי בעופות סבר לה דכללא בתרא דוקא וכו׳. (פסחים ו) הניחא למאן דאמר כלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט שפיר אלא למאן דאמר דנין מאי איכא למימר. (בבא קמא פד) צער כואו כויה תחת כויה כלל אפילו שאין בו חבורה ופרט שהכויה יש בה חבורה ופצע הפריש ביניהן וחלוקה בין רבי ובין בן עזאי (סנהדרין מה) רבנן דרשי כללי ופרטי והימת ותלית אותו על עץ כלל ופסוק של אחריו פרט כי קללת אלהים תלוי (נדה ל) ותהי נידתה עליו כלל וכל המשכב פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וכו׳. (מנחות נה) ואימא לא תעשה כלל לא תעשה פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אפייה אין מידי אחרינא לא. אמר רבי אפוטריקי משום דהוה כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט:
א. [אלצעס.]
מאי טעמא דמאן דמרבי עופות קסבר – כל היכא דאיכא כלל ופרט וכלל כללא בתרא עיקר ובתריה אזלינן.
והוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבי כל מילי – וכללא קמא דאתי למעוטי ולמימר דנדרשי׳ בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא נרבי מידי לא אזלינן בתריה ומיהו אהני פורתא למימר דכי מרבי כללא בתרא לא כל מילי מרבי אלא כעין הפרט מאי דדמי ליה מב׳ צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ומיתרבי נמי עופות בהאי דינא ולמעוטי דגים דלא דמו ליה אלא בחד צד בפרי מפרי.
אהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדים – וא״ת דבנזיר בפ׳ ג׳ מינין (נזיר לה:) אמר מאי איכא בין תרי פרטי וכללא לתרי כללי ופרטא תרי כללי ופרטא אי איכא דדמי ליה אפי׳ בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא עד דדמי ליה משני צדדין משמע דבחד צד סגי וי״ל דשני צדדין דהכא הוי כחד צד דהתם דשני צדדין פרי מפרי וגידולי קרקע שוין הן ובפ״ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין דריש מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר הא נמי צדדין שוין והא דפריך התם למימר מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכה ואינו חוזר היינו למאן דאמר כללא קמא דווקא דע״כ צד דבטל ממלאכתו גרוע מהנך מדקמשני לחפשי ישלחנו ריבויא הוא ואם שוה הוא אמאי מרבינן ליה טפי משאר צדדין וכי האי סוגיא איתא בחולין (דף סו.) בסוף אלו טריפות גבי ארבה ובריש אלו מומין (בכורות דף לז.) גבי פסח או עור ואתו כולהו כמאן דאמר כללא קמא דווקא כדפירש׳ ועוד אומר ר״י דאתא שפיר אפי׳ למ״ד כללא בתרא דווקא ולדידיה נמי צריך שידמה בכל צדדין החשובין אע״פ שהא׳ חשוב מחבירו רק שלא יהיה צד גרוע יותר מדאי אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא מצריך שיהא דומה אף בצד גרוע הרבה והדבר מסור לחכמים להכיר איזהו צד גרוע שחולקין בו.
בד״ה אהני כללא כו׳ מומין שבגלוי ואינו חוזר הא נמי צדדים שוין כו׳ היינו למ״ד כללא קמא כו׳ עכ״ל מה שהוצרכו לומר דהנך ב׳ צדדין דהיינו מומין שבגלוי ואינו חוזר צדדין שוין הן וכחד צד חשיבי ולא ניחא להו למימר דא״נ אינן שוין וחד גרוע הוא מחבירו ואתיא כמ״ד כללא קמא דוקא דמשמע להו דלמ״ד נמי כללא קמא דוקא לא בעי אלא ב׳ צדדים כי הכא דתרתי שוין הן כחד צד הן ועוד חד צד גרוע מהן אבל ג׳ צדדין דאינן שוין ודאי דלא בעי וא״כ לא הוה פריך מידי מצד דבטל ממלאכתו אפי׳ למ״ד כללא קמא דוקא ולהכי הוצרכו לומר דמומין שבגלוי ואינו חוזר שוין הן ופריך שפיר מהא דבטל ממלאכתו דלא הוי אלא ב׳ צדדין למ״ד כללא קמא דוקא ומיהו קשה לפ״ז דמאי פריך מהא דבטל ממלאכתו דאימא הא דקאמר מומין שבגלוי ואינו חוזר היינו למ״ד כללא בתרא דוקא דלא בעי אלא צד א׳ החשוב והני ב׳ צדדין כצד א׳ הן ששוין הן ובפרק א״ט ניחא דמוכח לה דקאמר למ״ד כללא קמא דוקא וע״ש בפרש״י ותוס׳ ודו״ק:
ומסבירים: מאן דמרבי [מי שממעט] עופות קסבר [סבר]: כי בלימוד כלל ופרט וכלל כללא בתרא [הכלל האחרון] הוא העיקר דוקא. ולכן דומה מידה זו יותר למידת פרט וכלל ודנים אנו כמו במידה זו: פרט וכלל — נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו להו כל מילי [והתרבו להם כל שאר הדברים]. ואולם אהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה [הועיל הכלל הראשון ללמדנו למעט כל דבר שאינו דומה לו] משני צדדין. שהרי בכל זאת זו היא מידת כלל ופרט וכלל, ולכן ממעטים מתוך כל אותם דברים שהתרבו, כל דבר שאינו גידולי קרקע ואינו פרי מפרי.
The Gemara explains: The one who includes fowl holds that when there is a generalization, a detail, and another generalization, the latter generalization is primary. Therefore, the rule is similar to that governing a detail followed by a generalization, which maintains that the generalization is considered an addition to the detail, and all other items are included. However, the first generalization is effective in excluding anything that is not similar to it in two respects, as it is nonetheless a case of a generalization, a detail, and a generalization. Therefore, he excludes anything that does not grow from the ground and is not the produce of produce.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּמַאן דִּמְמַעֵט עוֹפוֹת קָסָבַר כְּלָלָא קַמָּא דַּוְוקָא כְּלָל וּפְרָט וְאֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט הָנֵי אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא וְאַהְנִי כְּלָלָא בָּתְרָא לְרַבּוֹיֵי כֹּל דְּדָמֵי לֵיהּ מִשְּׁלֹשָׁה צְדָדִין.:

And the one who excludes fowl holds that the first generalization is primary. Therefore, a generalization, detail, and generalization is similar to a single generalization that is followed by a detail, with regard to which we maintain that the generalization only includes that which is spelled out in the detail. Therefore, with regard to these items mentioned in the verse, yes, one may purchase them with second-tithe money. With regard to something else, no, one may not. However, the latter generalization is effective to include anything that is similar to it in three respects, namely, it is the produce of produce, grows from the ground, and is offspring of the offspring of the earth, to the exclusion of fowl.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאן דממעט עופות קסבר – כל היכא דאיכא כלל ופרט כללא קמא דווקא ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעטי כל מילי ואפי׳ מאי דדמי ליה בפרטא והדר כתב כללא בתרא לאפוקי ממיעוטא דכללא קמא במקצת ולאתויי מיהא מידי דדמי לפרטא בכל ג׳ צדדין דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וולד ולדות הארץ.
ואילו מאן [מי] שממעט עופות קסבר [סבר]: כללא קמא [הכלל הראשון] דוקא, ולכן דומה מידה זו יותר למידת כלל ופרט, והלכה בידינו: כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ולכן: הני [אלה] — אין, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא. ואהני כללא בתרא לריבויי כל דדמי ליה [והועיל הכלל האחרון לרבות כל שדומה לו לפרט] משלשה צדדים, שהוא פרי מפרי, גידולי קרקע וולד ולדות הארץ, ואין עופות בכלל זה.
And the one who excludes fowl holds that the first generalization is primary. Therefore, a generalization, detail, and generalization is similar to a single generalization that is followed by a detail, with regard to which we maintain that the generalization only includes that which is spelled out in the detail. Therefore, with regard to these items mentioned in the verse, yes, one may purchase them with second-tithe money. With regard to something else, no, one may not. However, the latter generalization is effective to include anything that is similar to it in three respects, namely, it is the produce of produce, grows from the ground, and is offspring of the offspring of the earth, to the exclusion of fowl.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רַב יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מְעָרְבִין בְּפַעְפּוּעִין וּבַחֲלַגְלוֹגוֹת וּבְגוּדְגְּדָנִיּוֹת אֲבָל לֹא בַּחֲזִיז דוְלֹא בְּכַפְנִיּוֹת.

Rav Yehuda said in the name of Rav Shmuel bar Sheilat, who said in the name of Rav: One may establish an eiruv with cheap and unimportant produce such as cress, purslane, and sweet clover, but one may not establish an eiruv with green grain or with unripe dates.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב קקולי והנדקוקי ופרפרחינין. שממעטין הזרע אין רוב בני אדם אוכלין אותן ומאחר שאינן מאכל לכל אדם היאך מערבין בהן ופרקינן כשם שמערבין ביין לנזיר ולישראל בתרומה שאסורין בהן כיון דחזו למי שאינו נזיר והתרומה לכהן מערבין בהן אפילו לנזיר ולישראל הכא נמי כיון דחזו למרובי בנים מערבין בהן אפילו לחשוכי בנים. איכא דאמרי כי אמר רב בהנדקוקי מדאי פי׳ בעודן פגין ומסקנא חזיז דדברא לא מערבינן בהן דגנונייתא מערבין בהן.
בכל מערבין. אמ׳ רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מערבין בפעפועין ובלגלוגות ובגודגדניות פירושו בגמ׳ דבני מערבא והכי גרסי בעון קומוי אילין אינון אמ׳ לון קקולי וחנדקוקי ופרפחיני:
ערך פעפועין
פעפועיןא(עירובין כח.) מערבין בפעפועין ובחלגלוגות (ירושלמי בסוף פיאה) פעפועין הן קקולי ויש בהן מליחות (א״ב עיין ערך קקל):
א. [ווילדע פעטערזייל.]
פעפועין – ירקות שקורין קקול״י בל׳ ארמי יוטלי״ש בלעז.
חלגלוגות – פולפי״ר בלעז. גודגדניות – אליינדר״א בלעז.
חזיז – שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזין ואוכלין אותו.
כפניות – תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן.
מערבין בפעפועין ובלגלוגות ובגודגדניות והם מיני ירקות ואע״פ שהגודגדניות ממעטות את הזרע עד שאמרו עליהם חשוכי בנים לא יאכלו וכן שהן מזיקות משהוקשו לזרע והוא כשהוקשו הקלחים עד שאמרו עליהם ואם הוקשו לזרע אף מרובי בנים לא יאכלו פירשוה בגמ׳ כשלא הוקשו לזרע [ומרובי בנים ואבע״א] ואפי׳ לחשוכי בנים שהם מיעוט העולם שהרי מערבין לנזיר ביין כמו שביארנו:
גמ׳ ובגודגדניות כו׳. נ״ב גודגדניות פי׳ הן הנדקוקי ול׳ ישמעאל הן והן עשב שאוכלים הגמלים ולא יאכל אדם אותן אלא ע״י הדחק וי״מ אלינדר״א והוא כזרע גד ערוך:
רש״י בד״ה פוטיתא כו׳ וכל אשר אין לו סנפיר כו׳ כצ״ל.
בד״ה צרעה לוקה שש שהיא כו׳ כצ״ל. ונ״ב ובס״א אינו רק צירעה שהיא כו׳:
בא״ד במשנה תורה הרי שש והאי כו׳ כצ״ל:
בד״ה ולמאן כו׳ צ״ל ומאן כו׳:
תוס׳ בד״ה צרעה כו׳ דהא דכתיב בקדושים כו׳ כצ״ל:
א אמר ר׳ יהודה משמיה [משמו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: מערבין בפירות זולים ולא חשובים כמו פעפועין ובחלגלוגות ובגודגדניות, אבל אין מערבין לא בחזיז (שחת התבואה) ולא בכפניות (תמרים רעים) ושואלים:
Rav Yehuda said in the name of Rav Shmuel bar Sheilat, who said in the name of Rav: One may establish an eiruv with cheap and unimportant produce such as cress, purslane, and sweet clover, but one may not establish an eiruv with green grain or with unripe dates.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּבְגוּדְגְּדָנִיּוֹת מִי מְעָרְבִין וְהָתַנְיָא גּוּדְגְּדָנִיּוֹת מְרוּבֵּי בָנִים יֹאכֵלוּ חֲשׂוּכֵי בָנִים לֹא יֹאכֵלוּ הוְאִם הוּקְשׁוּ לְזֶרַע אַף מְרוּבֵּי בָּנִים לֹא יֹאכֵלוּ.

The Gemara asks: But may one establish an eiruv with sweet clover? Wasn’t it taught in a baraita with regard to sweet clover that those who have many children may eat it, but those without children may not eat it, as it is harmful to one’s reproductive capacity; and if it was hardened into seed, i.e., if it became very hard and already fit to be planted, even those who have many children may not eat it? Therefore, we see that it is prohibited to eat sweet clover. How can it possibly be used to establish an eiruv?
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גדגדגיות
גדגדגיותא(ברכות נט:) ת״ר ג׳ נכנסין לגוף ואין הגוף נהנה מהן ואלו הן גדגדניות כפניות ופגי תמרה. (עירובין כח.) בפעפועין ובחלגלגות ובגדגדניות והתניא גדגדניות מרובי בנים לא יאכלו חשוכי בנים לא יאכלו ואם הוקשו לזרע אפי׳ מרובי בנים לא יאכלו ומסקנא כי קאמר רב בהנדקוקי מדאי פירוש גדגדניות הן הינדקוקי וחשוכי בנים לא יאכלו שהן ממעטין את הזרע ואם הוקשו לזרע אפילו מרובי בנים לא יאכלו. (ובסוף פאה ירושלמי) גדגדניות הינדקוקי ול׳ ישמעאל הן והן עשב שאוכלין הגמלים ולא יאכל אדם אותם אלא על ידי הדחק י״מ קוליינ״דרו כמו כזרע גד (א״ב: פי׳ הנדקוקי בלשון ישמעאל מין עשב נקרא שלשה עלים של מצרים ומזרעו נעצר השמן המועיל לחולי הגידים ובארץ מצרים מזה הזרע שהוא כמו דוחן עושים לחם):
ערך חסך
חסךב(משנה דמאי א׳) רבי שמעון בן גמליאל אומר לא יחסוך מפני שממעט ממלאכתו של בעל הבית פירש רבינו דניאל ב״ר יחיאל לא יפחות גרוגרת מאכילתו ליתנה. תרומת מעשר מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית שאין לו כח לעשות מלאכה כשאינו אוכל הרבה ותניא לא ישכי׳ אדם עצמו וירעיב עצמו מפני שממעט במלאכתו של בעל הבית וכן מפורש בירושלמי (בריש כלים) וחסוכי כלים וחסוכי בגדים במגע. (עירובין כח.) חסוכי בנים לא יאכלו פי׳ לשון חיסור כמו לא חשכת את בנך (פסחים מח.) אמר רב פפא ש״מ גריען חיטי חסיכתא וכולי פי׳ דקות ורעות כדמתרגמינן חסיכתא ובישתא. (בבא מציעא סט) קא מקבלי עלייהו חסכא דנחשא פי׳ דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה. (מנחות כט.) עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר אחד ומי תסיך כולי האי וכו׳. כמעט קט תרגומו חסוך הוה תוביך:
א. [צאטעען בלומע. קירשין.]
ב. [צירוקה אלטין, שפארען.]
גודגדניות – ממעיטין את הזרע.
ואם הוקשו – הקלחין כעץ שכבר צמח בהן זרעו קשין הקלחין לכל אדם.
ובגודגדניות מי [האם] מערבין? והתניא [והרי שנינו בברייתא] גודגדניות: מרובי בנים — יאכלו, חשוכי בנים — לא יאכלו שגורמים נזק ליכולת ההולדה, ואם הוקשו הגודגדניות לזרע שנעשו קשים ביותר וראויים כבר להזרע אף מרובי בנים לא יאכלו אותם. ואם כן, אסור לאכול גודגדניות!
The Gemara asks: But may one establish an eiruv with sweet clover? Wasn’t it taught in a baraita with regard to sweet clover that those who have many children may eat it, but those without children may not eat it, as it is harmful to one’s reproductive capacity; and if it was hardened into seed, i.e., if it became very hard and already fit to be planted, even those who have many children may not eat it? Therefore, we see that it is prohibited to eat sweet clover. How can it possibly be used to establish an eiruv?
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) תַּרְגְּמָא אַשֶּׁלֹא הוּקְשׁוּ לְזֶרַע וּמְרוּבֵּי בָנִים.

The Gemara answers: Interpret Rav’s statement as referring to sweet clover that was not yet hardened into seed, and its use for establishing an eiruv is limited to those who have many children and are therefore permitted to eat it.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תרגמא – להא דאמר רב מערבין אשלא הוקשו וזה המערב בהן יש לו בנים דהשתא חזו ליה.
ומשיבים תרגמא [אומרים הסבר זה]: שמדובר בגודגדניות שלא הוקשו לזרע, ומערבים בהם רק אנשים מרובי בנים.
The Gemara answers: Interpret Rav’s statement as referring to sweet clover that was not yet hardened into seed, and its use for establishing an eiruv is limited to those who have many children and are therefore permitted to eat it.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם לַחֲשׂוּכֵי בָנִים דְּהָא חֲזוּ לִמְרוּבֵּי בָנִים מִי לָא תְּנַן מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה אַלְמָא אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי לְהַאי חֲזֵי לְהַאי הָכָא נָמֵי אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי לְהַאי חֲזֵי לְהַאי.

And if you wish, you can say instead that actually, sweet clover is fit for an eiruv even for those without children because it is fit to be eaten by those who have many children. The food used for an eiruv must be edible, but it does not need to be edible for the particular person using it as his eiruv. Didn’t we learn in the mishna: One may establish an eiruv for a nazirite with wine, and for an Israelite with teruma? Apparently, these items may be used as an eiruv even though they are not fit for this person, because they are fit for that other person. Here too, even though the sweet clover is not fit for this person, it may be used because it is fit for that other person.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], ותירץ כך: לעולם הגודגדניות ראויות לעירוב אף לחשוכי בנים, דהא חזו [שהרי ראויות הן] למרובי בנים. ואין מקפידים שיהיה העירוב ראוי דוקא למי שמערב בו, אלא שיהיה המאכל ראוי לאכילה. מי לא תנן [האם לא שנינו במשנה] כיוצא בזה: מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. אלמא: אף על גב דלא חזי להאי [הרי מכאן שאף על פי שאינו ראוי לזה] — חזי להאי [ראוי לזה]. הכא נמי [כאן גם כן], אף על גב דלא חזי להאי [אף על פי שאינו ראוי לזה] — חזי להאי [ראוי לזה].
And if you wish, you can say instead that actually, sweet clover is fit for an eiruv even for those without children because it is fit to be eaten by those who have many children. The food used for an eiruv must be edible, but it does not need to be edible for the particular person using it as his eiruv. Didn’t we learn in the mishna: One may establish an eiruv for a nazirite with wine, and for an Israelite with teruma? Apparently, these items may be used as an eiruv even though they are not fit for this person, because they are fit for that other person. Here too, even though the sweet clover is not fit for this person, it may be used because it is fit for that other person.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּי קָאָמַר רַב בְּהַנְדְּקוֹקֵי מָדָאֵי.

And if you wish, you can say instead: When Rav said that sweet clover may be used for an eiruv, he was referring to Median clover, which is of superior quality and is not harmful.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גן
גןא(עירובין כג.) הגנה והקרפף שהוא ע׳ אמה ושירי׳ על ע׳ אמה ושיריים. (עירובין כח.) כי קאמר רב בדגנוניתא. (בבא בתרא סח) המוכר את העיר ומי סברת מאי שלחין באגי לא מאי שלחין גנונייתא. דכתיב שלחיך פרדס רמונים: (עבודה זרה ו) השבת מתעשר זרע וירק וזירין התם בדגנוניית׳ פ׳ גן ממש:
א. [גארטין.]
הנדקוקי מדאי – גודגדניות שבמדי יפות הן.
ואיבעית אימא: כי קאמר רב בהנדקוקי מדאי [ואם תרצה אמור: מה שאמר רב להתיר הוא בגודגדניות מדאיות, הבאות ממדי] שהן משובחות ואינן מזיקות.
And if you wish, you can say instead: When Rav said that sweet clover may be used for an eiruv, he was referring to Median clover, which is of superior quality and is not harmful.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּבַחֲזִיז לָא וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה א״ראָמַר רַב כְּשׁוּת וַחֲזִיז מְעָרְבִין בָּהֶן וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.

The Gemara considers the continuation of Rav’s statement: And may one not establish an eiruv with green grain? Didn’t Rav Yehuda say that Rav said: In the case of dodder and green grain, one may establish an eiruv with them; and when eating them one recites the blessing: Who creates the fruit of the ground?
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כשות – הומלין. בבבל אוכלין חזיז וכי אתא רב לבבל וחזא דאכלי להו אמר מערבין ומעיקרא אמר דאין מערבין.
וחזיז – פרש״י ז״ל שהוא שחת ויש מיעוט בני אדם שאוכלין אותו כשהוא חי וסועדין בו אבל רוב העולם אין עושין כן ולהכי אמר רב שאין מערבין בו ופרכי׳ מאידך דרב דאמר שמערבין בו ומברכין עליו בורא פרי האדמ׳ אלמ׳ חזי לאכילה וגם לסעודה או ללפתן ופרקי׳ דההיא דאמר רב מערבין בחזיז הוה בתר דאתא רב לבבל וחזא שהיו רגילין לאכול אותו וללפת בו את הפת: ופרכי׳ ובבל הויא רובא דעלמא: פי׳ דבשאר דוכתי דעלמא לא רגילי למיכליה ומשו׳ בני בבל דאכלי ליה לימא רב שיערבו בו בכל מקום כדין בבל וכי בבל הוא רוב העולם שנגרור כל העולם אחר דרכם ומנהגם דהא רב סתמא קאמ׳ שמערבין בהם ומשמע בכל דוכתא.
ושואלים: ובחזיז לא מערבין? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: כשות וחזיז מערבין בהן, ומברכין עליהן ״בורא פרי האדמה״!
The Gemara considers the continuation of Rav’s statement: And may one not establish an eiruv with green grain? Didn’t Rav Yehuda say that Rav said: In the case of dodder and green grain, one may establish an eiruv with them; and when eating them one recites the blessing: Who creates the fruit of the ground?
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לָא קַשְׁיָא הָא מִקַּמֵּי דַּאֲתָא רַב לְבָבֶל הָא לְבָתַר דַּאֲתָא רַב לְבָבֶל.

The Gemara answers: This is not difficult. This first statement, according to which green grain may not be used for an eiruv, was made before Rav came to Babylonia. That second statement was made after Rav came to Babylonia and saw that people there ate green grain, at which point he ruled that it is fit to be used for an eiruv.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועונים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] — מקמי דאתא [לפני שבא] רב לבבל, והא [וזה] — לבתר דאתא [לאחר שבא] רב לבבל, וראה שבבבל הוא נאכל אמר שאף ראוי הוא לערב בו.
The Gemara answers: This is not difficult. This first statement, according to which green grain may not be used for an eiruv, was made before Rav came to Babylonia. That second statement was made after Rav came to Babylonia and saw that people there ate green grain, at which point he ruled that it is fit to be used for an eiruv.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּבָבֶל הָוְיָא רוּבָּא דְּעָלְמָא וְהָתַנְיָא והַפּוֹל וְהַשְּׂעוֹרָה זוְהַתִּילְתָּן שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם לְפִיכָךְ זַרְעָן חַיָּיב וְיַרְקָן פָּטוּר חהַשַּׁחֲלַיִים וְהַגַּרְגִּיר שֶׁזְּרָעָן לְיָרָק מִתְעַשְּׂרִין יָרָק וְזֶרַע זְרָעָן לְזֶרַע מִתְעַשְּׂרִין זֶרַע וְיָרָק.

The Gemara asks: Is Babylonia the majority of the world? Laws are established according to the custom prevalent in most of the world. Wasn’t it taught in a baraita: In the case of beans, barley, and fenugreek that one planted in order to use as an herb, e.g., as animal fodder, his opinion is rendered irrelevant by the opinions of all other people? Since most people do not act this way, we do not consider this particular person’s intention to be significant. Therefore, one is obligated to tithe their seeds, and their herbs are exempt. When one harvests these plants in their green state, before their seeds have matured, they are regarded as not having fully ripened. However, in the case of cress and arugula, which are commonly eaten both in their green state and as seeds, if one planted them in order to use them as herbs, they are tithed both as herbs and as seeds; if one planted them for their seeds, they are tithed as seeds and as herbs, no matter how they are eaten. In any case, the first part of the baraita teaches that the law is determined in accordance with the common custom of most of the world and not with the practice in one particular place.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גרגל
גרגלא(שבת קט.) אמר רב ששת גרגילא אפילו לדידי מעלילי. (עירובין כח.) השתלים והגרגרין שזרען לירק מתעשרין זרע וירק. (יומא יח) המוצא גרגר בשוק וכבר פירשנו בערך אורות:
ערך נחש
נחשב(עירובין כח.) ת״ר לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו פי׳ רב שרירא גאון ז״ל שמענו שזה הנחש הוא קנה כגון המקל שישנו באמצע הבצל כשיגדל ויטה ליבש והוא גבעול שלו ויש לאותו קנה ראש כראשו של נחש ויחם הוא מאד מפני שממנו יצא הזרע וכל זרע חם הוא כך שמענו שזה הוא הנחש שאמרו לא יאכלנו ואף לא יאכל את הבצל ששייר בארץ להוציא ממנו זרע ועמוד בו הנחש הזה מפני שיצא מתורת מאכל ונהיה כמין סם אבל שאר בצלים שלא נשתהו בקרקע להוציא מהן זרע או שנשתהו אלא שלא נתקשו והגיעו לזאת אין נמנעין מהן:
ערך שחלים
שחליםג(מעשרות פרק ד) השחלים והגרגר (עירובין כח.) השחלים והגרגר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע (יומא יח.) ה׳ דברים מביאין את האדם לידי טומאה השחלים והשום וכו׳ (יומא מט) לשחוק ולשתות שחלים בשבת (ברכות לז: עבודה זרה כח) ת״ר ד׳ דברים מחזירין את החולה לחליו וכו׳ עד והשחלים והתגלחת (גיטין נז) כפר שחלים שהיתה פרנסתן מן השחלים (א״ב פי׳ מין ירק חם ויבש וטעמו חד מועיל לפתוח האברים אטומים):
א. [ווייסער זענף.]
ב. [דעם מיטעלע פון צוויבל.]
ג. [ארט פפלאנצע.]
לירק – לאכול בירקן.
זרען חייב – במעשר ואע״פ שלא זרען מתחילה לכך.
וירקן פטור – דלאו מידי הוא.
שחליים – קרישו״ן.
הגרגיר – אורוגא נאכל בין זרע ובין ירק.
ובבל הויא רובא דעלמא והתניא כו׳ – תימה אמאי לא משני כדמשני בפ׳ חבית (שבת קמד, ב) מי דמי ערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי״ל דהתם ודאי שייך לחלק דכולי עלמא נמי אם היו להם גמלים הרבה כמו בערביא היו מקיימין קוצים בשדותיהן ולכך יש חשיבות באתרא אבל בית מנשיא אע״פ שכל העולם נמי אם היו להם רמונים היו סוחטין כיון דלא הוי אלא חד גברא בטלה דעתו אבל הכא שבכל העולם יש חזיז ולא אכלי אין לחלק בין אתרא לגברא ולהכי נמי לקמן (דף כט:) דפריך ופרסאי הוו רובא דעלמא ולא מייתי מהך ברייתא דליבטלו פרסאי לגבי רובא דעלמא דאין לי לבטלם כיון דרוב בשר יש להם ושאר העולם נמי אם הוי להם רוב בשר היו אוכלים בלא לחם דומיא דערביא ומייתי שפיר מבגדי עניים דלא בעי שיעור עשירים כיון שפחות חשוב בעיניהן ועוד דמדמי השיעורים להדדי ולא שייך נמי לאתויי לקמן ההיא דחבית: [וע״ע תוס׳ שבת צב: ד״ה ואת״ל]
לפיכך זרען חייב וירקן פטור – אין להקשות מאי לפיכך הא קתני דבטלה דעתו דאיכא למימר בטלה דעתו לענין דמתעשר אחר הבאת שליש כדין זרע או לענין תורם מן הרעה על היפה.
לזרע מתעשרין זרע וירק – תימה אמאי לא עירב ותני להו זרען לזרע או לירק מתעשרין זרע וירק ואומר ר״י דהיכא דזרען לירק הוי ירק עיקר ומתעשר הכל אחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל לשעבר אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ולהכי תנא ברישא ירק וזרע ובסיפא זרע וירק דברישא ירק עיקר ובסיפא זרע עיקר ונפקא מינה נמי לעניין מן הרעה על היפה דכשירק עיקר הוי ירק יפה וכשזרע עיקר הוי זרע יפה והוי מן הזרע על הירק מן היפה על הרעה וכן משמע בירושלמי בפרק [רביעי] דמעשרות.
ובבל הויא רובא דעלמא והתניא וכו׳. הכא משמע דאתינן למשוי גברא [לאתרא] דכי היכי דאמרינן בחד גברא דלא אזלינן בתריה דלאו רובא בעלמא הוא הכי נמי אמרינן אפילו בחד (גברא) [אתרא]. ודכוותא אמרינן בפרק המצניע (שבת צב.) גבי הוצל שהיו מוציאין משאוי על ראשו והוצל הוי רובא דעלמא. וכן נמי בפרק קמא דקידושין (קידושין ו.) גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הויא רובא דעלמא.
ואיכא למידק והא בשבת בריש פרק חבית (שבת קמד:) מפלגינן בין אתרא לגברא, דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא סוחטין ברמונים, ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הויא רובא דעלמא, ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים לא קדש, ואמרינן מאי טעמא דר׳ אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמלים, ואקשינן מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלוי דעתו אצל כל אדם. וי״ל דשאני הכא דכולי עלמא אם היו להם גמלים כמו ערביא היו גם הם מקיימים קוצים לגמליהם, שהקוצים מאכל הם לגמלים. אבל הרמונים שהם בכל מקום ואפילו הכי אין אדם סוחט אותם בשום מקום אלא בית מנחם, לפיכך בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הטעם לאומר חרופתי ולמוציא משאוי על ראשו דלא הוי רובא דעלמא דאין עושין כן בשאר מקומות. ואע״ג דאסיקנא דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת הואיל ואנשי קורין לארוסה חרופה, אין זה חשוב שנוי לומר בטלה דעתו שזה לשונם ודבורם.
הא דקתני: [השחליים והגרגיר] זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר ירק וזרע. יש לעיין למאי פלגינהו כיון דלעולם מתעשר בין זרע בין ירק ליערבינהו וליתנינהו בין שזרען לזרע בין שזרען לירק מתעשר זרע וירק. וי״ל דקמ״ל לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואלו בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע אבל לא מן הזרע על הירק, והיינו דקתני מתעשר ירק וזרע. ואם זרען לזרע הוי איפכא דמעשר מן הזרע על הירק ולא מן הירק על הזרע וכדקתני מתעשר זרע וירק. ואי נמי נפקא מינה לעונת המעשרות דאילו זרען לירק מתעשר הכל ואפילו הזרע כשעת לקיטת הירק, ואם זרען לזרע אין הולכין בו בתר לקיטה ואפילו לגבי הירק אלא הולכין בו אחר הזרע.
הפול והתבואה והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם שאין המנהג לזרעם לאכלן בירק כלל ואינו מתעשר אלא לזרע ר״ל לכשיאסוף הזרע אבל אם אכלו בירק אינו צריך להפריש מהם תרומה ומעשרות כלל אבל השחלים והגרגיר דרכן ליאכל בין זרע בין ירק וכמו שאמרו בזרע גרגיר שכן ראשונים לא היו להן פלפלין שוחקי׳ אותו ומטבלין בו את הצלי ומתוך כך אפי׳ זרעם בביאור לזרע או לירק מתעשרין זרע וירק וכל שכן אם זרעם סתם:
והא תנן הפול והשעורה והתלתן שזרעו לירק – פי׳ שהיה כוונתו בזריעתן לאכול הירק שלה׳ בעודו לח ולא בשביל הזרע בטלה דעתו אצל כל אדם ואינו מעשר על הירק כלל אלא מעשר על הזרע כי עיקרם לזרע הוא בכל העולם וא״ת מאי קא מקשי מגברא לדוכתא דהא בפ׳ חבית אמרי׳ אין סוחטין ברמונים ושל בית מנח׳ היו סוחטין ברמונים ואמרי׳ הלכה כשל בית מנחם ופרכי׳ בשל בית מנחם הוי רובא דעלמא ומהדרי׳ אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר׳ אליעזר אומר קדש שכן בערביא מקיימין קוצים לשדותיהן לגמליהן. ופרכי׳ מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם. וי״ל דההיא דקיים קוצים בכרם אף על פי שאין נוהגין בו בשאר מקומות אינו מנהג משונה לפי שמקיים אותם דודאי טובים הם לגמלים אלא לפי שאין הגמלים מצויים כשאר המקומות ומ״ה סבר ר׳ אליעזר דהוי ערביא רובא דעלמא ורבינן פליגי עליה התם ואמרו דאפ״ה לא הוי רובא דעלמא ומיהו בערביא גופה דנהיגי בה מודו רבנן דקדש: אבל כשהמנהג משונה מאד ויוצא מדרך השכל והראוי אפילו היכא דהוו נהיגי בה באתרא אין מנהגם מנהג ואפילו לדידהו ובטלה דעת׳ אצל כל אדם כדאסיקנ׳ בפ׳ המצניע כי המוציא משוי על ראשו בשבת פטור ואפילו לאנשי הוצל שנוהגין כן בחול דבטלה דעתם אצל כל אדם והא דחזין לההיא דחול דמיא דהא ודאי אין ראוי לזרוע תבואה בשביל לאכול השחת ולא לזרוע פולין ושעורין משו׳ ירקן ומ״ה אפילו הם אתר׳ אותם שנוהגין כן דינא כגברא שבטלה דעתם אבל לגבי עצמן והיינו דפרכי׳ הכא וכי בכל רובא דעלמא לגרור אותם למנהגם אדרבה כיון שמנהגם משונה אפילו לגבי דידהו אינו מנהג: וכהא דתנן בפול ושעורה שזרען לירק. ומיהו ק״ל דהתם היכי מייתי ראיה לההיא דסוחטין ברמונים מההיא דקוצים בכרם דהא רבנן פליגי עליה דר׳ אליעזר וסברי שהמקיים קוצים בכרם לא קדש ולא גמרי׳ מערביא דס״ל דערביא לא הוי רובא דעלמא וי״ל דסבירא להו דהלכתא כר״א מההוא א״נ דקסבר דהת׳ הוא דפליגי רבנן משום דלדידהו קיום קוצים בכרם אף על פי שאינו מנהג משונה מ״מ אינו מנהג יפה לגמרי כי פעמים שהפסדם מרובה משכר׳ והרי בשאר מקומות יש להם גמלים ואין מקיימין אותן אבל רמונים לסחוט מנהג טוב הוא דעדיף לרפואה ולמאכל ומה שאין נוהגין כן בשאר מקומו׳ אינו אלא מפני שאין הרמוני׳ מצויין להם לרוב הלכך בהא אפי׳ רבנן מודו דליהוי רובא דעלמא: ואפ״ה מהדרי׳ דלא דמו דערביא אתרא ורמוני׳ דשל בית מנחם גברא וש״מ דכל היכא דהוו אתרא ודאי הוו רובא לעלמא וק״ל דהא אמרינן בפ״ק דקידושין האו׳ חרופתי ביהודה מקודשת לפי שנוהגין לומר כן אבל האומר כן בעלמ׳ אינו מקודשת וכדפרכי׳ ויהודה הוי רוב׳ לעלמ׳. וי״ל דההיא דחרופה הוא מנהג בינוני שאינו מנהג משונה ומ״מ אין המקום הזה מובחר כשאר מקומות שהרי אינם רגילין בו מפני כן כי ודאי הרי הוא ראוי להם ודומה כאלו היו גמלים מצויין בכל מקו׳ ואין מקיימים להם קוצים דבהא אפילו ר׳ אליעזר מודה כיון שהיו ראויין לעשות בערביא ואינם עושין דלא מגררי׳ שאר דעלמא בתרייהו נמצאת למד כי הדין הזה הוא על ג׳ דרכים. כל שהמנהג משונה אפי׳ נהגו בה באתרא חד בטלה דעתם לגמרי לגבי דידהו כהא דחזין וכההוא דהוצל וכל שאין המנהג משונה אלא שאין שאר העולם בוחרין בו ואף על פי שהיו יכולין לנהוג כן היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג והוא דהוו היכא דנהוג אתרא והיכא שהמנהג הוא יפה וראוי לכל מקום ומה שאין נוהגין אותו בשאר מקומות הוא מפני שאינם צריכין לכך או שאינו מצוי להם הרי אותו מקום שנוהגין רובא דעלמא כקוצים בכרם לרבי אליעזר ורימונים לרבנן ומיהו בדאיכא מנהגא דאתרא דכל מנהגא דגברא חדא או משפחה אחת לא חשיבא לעולם למיהוי רובא דעלמא וכדמוכח מההיא דרמונים. ומיהו לדידהו גופייהו אפשר דמהני מנהגא בכי הא. והרבה דברים נאמרו ונכתבו בזה אבל מה שכתבתי נ״ל שהיא תרומה טהורה מכל דברי רבותי ז״ל.
השחליים והגרגיר זרען לזרע מתעשרין – זרע וירק. זרען לירק מעשרין ירק וזרע. כך הגרסא בספרים ישנים והקשה ר״י ז״ל מה בין הלשון הראשון ללשון האחרון הוה ליה למיתני זרען בין לזרע בין לירק מתעשרין ירק וזרע שהרי אין הכוונה אלא שהוא חייב לעשר בין זרען בין ירקן: ותירץ דהא קמ״ל כי אם זרען לירק. הא אחשביה לירק וה״ל לגבי זרע כיפה לגבי רע ואם בא לתרום ולעשר מזה על זה מעשר מן הירק על הזרע דה״ל מן היפה על הרע אבל לא מן הזרע על הירק דהוה לי׳ כתורם מן הרע על היפה. ואם זרען לזרע אז הדבר הפך כי הזרע הוא היפה והירק הוא שאינן יפה. ואין התירוץ הזה מחוור דהאיך מחשבתו בזריעה משוי ליה יפה או רע ויותר נכון התירוץ השני שכתב רבי׳ ז״ל דנפקא מינה בדין המעשרו׳ לעניין מעשר שנה שנייה ושלישי׳ כגון שזרען לשנה שנייה ולקטן בשלישית שאם זרען לזרע הולכין אחר הזרע דהיינו אחר הבאת שליש ומתעש׳ הכל במעשר שני כדין שנה שנייה ואם היה דעתו לירק הולכין אחר לקיטתו כירק ומתעשרין מעשר עני כדין שנה שלישית.
בד״ה ובבל הויא כו׳ ועוד דמדמי השיעורין אהדדי ולא שייך כו׳ עכ״ל ר״ל דכמו דהתם בשני שיעורים של עשירים ועניים אין כ״א בטל לגבי חבירו ה״נ הכא גבי פרסיים אין שיעור פרסיים שהיה להם רוב בשר בטל לגבי רובא דעלמא ולא שיעור רובא דעלמא דאין להם רוב בשר בטל לגבי פרסיים והשתא לא שייך לאתויי ההיא דפ׳ חבית דלא שייך התם שיעור אחר ולכך רובא דעלמא בטלי שפיר לגבי ערביא שהרי אם היה להם גמלים כו׳ וק״ל:
ושואלים: ובבל הויא רובא דעלמא [היא רוב העולם]? הלא אין קובעים הלכה אלא כפי המנהג ברוב העולם! והתניא [והרי כבר שנינו בברייתא] כיוצא בזה: הפול והשעורה והתילתן שזרען לירק בלבד, כגון להאכילן כשחת לבהמתו — בטלה דעתו אצל כל אדם שאין רוב העולם נוהג כך ואין אנו הולכים אחר דעתו. ולפיכך: זרען חייב במעשר, וירקן פטור. שבשעה שהוא קוצרן לירק אומרים אנו שלא הגיעו לגמר גידולן אלא כשיעשו זרעים. ואילו השחליים והגרגיר שנאכלים כרגיל גם כירק וגם כזרעים אם זרען לירק מתעשרין ירק והשאר מתעשר זרע. זרען לזרע — מתעשרין זרע וירק, הכל לפי השימוש. ומכל מקום, מתחילת הברייתא רואים שאין קובעים הלכה אלא כמנהג רוב העולם.
The Gemara asks: Is Babylonia the majority of the world? Laws are established according to the custom prevalent in most of the world. Wasn’t it taught in a baraita: In the case of beans, barley, and fenugreek that one planted in order to use as an herb, e.g., as animal fodder, his opinion is rendered irrelevant by the opinions of all other people? Since most people do not act this way, we do not consider this particular person’s intention to be significant. Therefore, one is obligated to tithe their seeds, and their herbs are exempt. When one harvests these plants in their green state, before their seeds have matured, they are regarded as not having fully ripened. However, in the case of cress and arugula, which are commonly eaten both in their green state and as seeds, if one planted them in order to use them as herbs, they are tithed both as herbs and as seeds; if one planted them for their seeds, they are tithed as seeds and as herbs, no matter how they are eaten. In any case, the first part of the baraita teaches that the law is determined in accordance with the common custom of most of the world and not with the practice in one particular place.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) כִּי קָאָמַר רַב

The Gemara answers: When Rav said that green grain may be used for an eiruv,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי קאמר רב – דמערבין בהן.
ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב היה זה במין החזיז,
The Gemara answers: When Rav said that green grain may be used for an eiruv,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערובין כח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ערובין כח., ר׳ חננאל ערובין כח., ר׳ נסים גאון ערובין כח., הערוך על סדר הש"ס ערובין כח., רש"י ערובין כח., תוספות ערובין כח., רשב"א ערובין כח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין כח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין כח., מהרש"ל חכמת שלמה ערובין כח., מהרש"א חידושי הלכות ערובין כח., פירוש הרב שטיינזלץ ערובין כח.

Eiruvin 28a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 28a, R. Chananel Eiruvin 28a, R. Nissim Gaon Eiruvin 28a, Collected from HeArukh Eiruvin 28a, Rashi Eiruvin 28a, Tosafot Eiruvin 28a, Rashba Eiruvin 28a, Meiri Eiruvin 28a, Ritva Eiruvin 28a, Maharshal Chokhmat Shelomo Eiruvin 28a, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 28a, Steinsaltz Commentary Eiruvin 28a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144