×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמָּהֶם אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת – מִצְטָרֵף. וּלְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָם – אֵינוֹ מוֹצִיא עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן. אָמַר רַב חָנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הִלְכְתָא, אָכַל עֲלֵה יָרָק וְשָׁתָה כּוֹס שֶׁל יַיִן – מִצְטָרֵף. לְהוֹצִיא – אֵינוֹ מוֹצִיא עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.
dipped with them a small bit of food in brine and ate with them only a single dry fig, he joins them. And to satisfy the obligation of the many, he does not satisfy their obligation until he eats an olive-bulk of grain. Rabbi Ḥana bar Yehuda said in the name of Rava that the halakha is: If one ate a vegetable leaf and drank a cup of wine, he joins the diners. However, to satisfy the obligation of others, he does not satisfy their obligation until he eats an olive-bulk of grain.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות מח ע״ב} אמ׳ רב נחמן משה תקן להם לישראל1 ברכת הזן בשעה שירד להן2 המן3 יהושע תקן להן (לישראל4) ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ דויד ושלמה5 תקנו (להם לישראל6) בונה ירושלם דויד תיקן רחם7 על ישראל עמך ועל ירושלם עירך ושלמה תקן על8 הבית הגדול והקדוש הז׳ אש׳ אתה שמך נק׳ עליו9 הטוב10 והמטיב11 ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר12:
תנו רבנן סדר ברכת המזון כך הוא בראשונה13 ברכת הזן שניה14 ברכת הארץ שלישית בונה ירושלם רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע {כפי׳ ר״ח15} מתחיל בנחמה שאומר נחמינו ייָ׳י אלהינו16 בבנין17 עירך18 ומסיים בנחמה שאומר19 [והעלינו]⁠20 לתוכה21 ונחמינו22 בה כי אתה הוא בעל הנחמות23 בא״י24 מנחם25 עמו ישראל26 בבנין ירושלם:
{בבלי ברכות מח ע״ב-מט ע״א} תניא ר׳ אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור27 בה ברית ר׳ יוסי אומר
צריך שיזכור28 בה תורה פלומו29 אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בשלוש עשרה בריתות וזו [ניתנה30] בשלוש31 בריתות ר׳ אבה32 אומר33 צריך שיאמר בה34 הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת35 מאחת הרי זה מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלם הרי זה מגונה וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית36 דויד בבונה ירושלם לא יצא ידי חובתו:
1. להם לישראל: גפא רק: ״להן״. כ״י קרפנטרץ רק: ״לישראל״.
2. להן: כ״י פריס 312: ״עליהן״.
3. המן: כ״י נ, רא״ה: ״מן״.
4. לישראל: רק בכ״י א.
5. דוד ושלמה: כ״י קרפנטרץ: ״דוד ושלמה בנו״ ורמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ב:א), כמטבע שבמשנה תענית ב:ד. ויש גורסים כן בשאילתות (יתרו נז).
6. להם לישראל: רק בכ״י א.
7. רחם: וכן בה״ג. כ״י פריס 312: ״להם״. חסר ב-גפא, גקא, כ״י נ, דפוסים, רא״ה. רמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ב:ד): פותח בה רחם...או נחמנו.
8. על: גפא: ״ועל״.
9. הז׳ אש׳ אתה שמך נק׳ עליו: כלומר: הזה אשר אתה שמך נקרא, כנוסח שבסדור רס״ג. גפא, גקא, כ״י נ, דפוסים, רא״ה רק: ״שנקרא שמך עליו״ וכן בסדור רשב״נ. כל זה חסר בכ״י פריס 312.
10. הטוב: כ״י נ: ״והטוב״.
11. והמטיב: גפא: ״המטיב״.
12. כנגד הרוגי ביתר: רק בדפוסים. כלשון שבהלכות גדולות. ודומה לו בשאילתות שם (יתרו נז).
13. בראשונה: כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, דפוסים: ״ראשונה״. וכן רמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ב:א).
14. שניה: כ״י פריס 312: ״בשניה״.
15. בשמו באור זרוע (קצט). אך ברשב״א: ״פי׳ רב אלפסי ז״ל בהלכות״.
16. אלהינו: חסר בכ״י פריס 312.
17. בבנין: כ״י פריס 312: ״בציון״ כברמב״ם משנ״ת הל׳ ברכות (ב:ה).
18. בבנין עירך: כ״י פריס 312: ״בציון עירך״. חסר בכ״י נ, רא״ה, וכן חסר בר״ח שם.
19. בנחמה שאומר: חסר ב-געט. כ״י קרפנטרץ, רא״ה רק: ״בנחמה״, וכן בר״ח שם.
20. והעלינו: גכז, גפא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה. כ״י א: ״העלנו״.
21. לתוכה: כ״י פריס 312: ״בתוכה״.
22. ונחמינו: כ״י קרפנטרץ: ״ושמחינו״.
23. כי אתה הוא בעל הנחמות: וכן בר״ח שם. חסר בכ״י פריס 312. כ״י קרפנטרץ, אשכול: ״כי אתה הוא בעל נחמות״.
24. בא״י: בכ״י א, גפא: מסומן כבי״ת ארוך.
25. מנחם: בדפוסים: המנחם.
26. ישראל: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רשב״א (בשם הרי״ף בהלכות), רא״ה. אינו בר״ח שם, ולא בנוסח שבסדור רשב״נ ולא ברמב״ם שם.
27. שיזכור: כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״שיזכיר״.
28. שיזכור: דפוסים: שיזכיר.
29. פלומו: רא״ה, דפוסים: ״פלימו״. כ״י קרפנטרץ: ״פלֵמו״.
30. ניתנה: גפא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה. חסר בכ״י א, אשכול.
31. בשלוש עשרה...בשלוש: וכן באשכול. גפא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״בשלש...בשלש עשרה״.
32. אבה: כ״י פריס 312: ״אדא״.
33. אומר: חסר בכ״י נ. גפא: ״אמ׳⁠ ⁠⁠״.
34. בה: חסר ב-גפא, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
35. וכל הפוחת: כ״י פריס 312: ״והפוחת״.
36. בית: חסר בכ״י פריס 312.
משה רבינו תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו להם בונה ירושלים דוד תקן להם בה על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן בה על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ואע״פ שבסמוך למדוה מהמקראות ושכך גזור לומר שהם מן התורה מ״מ הם תקנו להם מטבע אע״פ שאחר חורבן הוצרכו חכמי הדורות לשנות המטבע בקצת דברים בהשבת מלכות בית דוד למקומה וכיוצא בזה:
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וזה שתקנוה בברכה והיה ראוי יותר לתקנה בתפלה פרשו בהגדה שתקנוה על היין מפני שז׳ שנים זבלו כרמיהם בדמם וכן פרשו בה טעם אחר להזכיר רעדה במקום גילה:
נמצא סדר ברכת המזון ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת כולל קדושת היום באמצע ברכת נחמה ר״ל בונה ירושלים ואינו חותם ולא פותח בשבת אלא שכוללו באמצע ופותח בנחמה ומסיים בנחמה כדרכו בחול הן שיתחיל רחם הן שיתחיל בנחמנו הן שיסיים בונה ירושלים הן שיסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים שכל אלו ענין נחמה הם ומה שאמרו פותח בנחמה כל הברכה קרויה נחמה שלא בא אלא לומר שאינו חותם בשל שבת אלא בברכת נחמה וכולל של שבת באמצע ואע״פ שגדולי הפוסקים סוברים פתיחה וחתימה בלשון נחמה דוקא אין דבריו נראים לי ואין צריך לדקדק להתחיל בשבת נחמנו ולסיים מנחם עמו ישראל וכו׳ הא כל שהזכיר של שבת בשאר ברכות ולא בברכת נחמה לא יצא:
בתלמוד המערב בראשון של שבת התבאר שאע״פ שאמרו לא ישאל אדם צרכיו בשבת רשאי הוא לומר בברכת נחמה זוננו פרנסנו וכו׳ ומכאן אנו סומכים להאריך בתחנונים שאחר ברכה כגון הרחמן וכו׳ כדרכנו בחול וכן בתפלה באלקי נצור:
כבר ביארנו בשלישי במשנה ה׳ שברכת המזון לפניה אינה אלא מדברי סופרים וכן ביארנו בפרק זה בזמון א״כ זה שהביאו את שתיהן כאן מן המקראות אסמכתא בעלמא היא:
כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו הואיל והזכיר את הארץ ראוי לו להזכיר בשבחה ושבח ראשון שיצא מפי הב״ה על הארץ היה בנסח זה שנ׳ וארד להצילו וגו׳ אל ארץ טובה ורחבה וכו׳ וכן צריך שיזכיר בה ברית להודיע שבזכות הברית נתנה להם כאמרו ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך ואתה את בריתי תשמור ובמדרשות אמרו וזה הדבר אשר מל יהושע אמר להם יהושע וכי מה אתם סבורים ליכנס לארץ ערלים כך אמר לו הב״ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור וצריך להזכיר בה תורה להודיע שבזכות התורה מתקיימת בידם כאמרו ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו ונשים יש אומ׳ שאין מזכירות ברית ותורה הואיל ואין להם אצלם דין ודברים ולדעתנו אף הנשים אומרות כן מידי דהוה אברכת הארץ אע״פ שאין להם חלק בארץ שהרי בכלל ישראל הם ועל ישראל הן אומרות כך ובעבדים אמרו לענין בכורים שמביאין וקורין אע״ג דכתיב אשר נשבעת לאבותינו וצריך שיקדים ברית לתורה שלא הוזכרו בתורה אלא ג׳ בריתות ובברית הוזכרו י״ג בריתות:
בא״ד אפילו לא אכל כלל כדאמרי׳ כו׳ וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ״ל ק״ק להאי טעמא אפילו לא אכל אלא ירק ושתה יין יוציא אחרים ויכול לומר שאכלנו וכמ״ש התוס׳ לעיל ויש ליישב ועיין ברא״ש וק״ל:
בא״ד ובעל ה״ג פירש וכו׳ אלא נראה לחלק וכו׳ מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל וכו׳ והיינו טעמא דכל ישראל ערבין וכו׳ עס״ה. ויש כאן מקום עיון שדבריהם בזה סותרין לגמרי דברי עצמן שכתבו לעיל בריש פירקין בד״ה אם רצו לזמן דאדרבה בבה״מ מחמרינן טפי לומר שאין א׳ יוצא בברכת חבירו טפי מלענין המוציא והיינו בחד מתרי טעמי שכתבו שם אי משום דבשעת בה״מ מתפרדין זה מזה או משום דבה״מ דאורייתא אלמא דאפי׳ בשניהם חייבין בבה״מ מחמרינן ולפי דבריהם כאן הוא ממש להיפך דאפילו בשלא אכל המברך כלל מוציא את חבירו מטעם דכל ישראל ערבין משא״כ בהמוציא דברכת הנהנין הוא לא שייך האי טעמא דכל ישראל ערבין כדאיתא להדיא בבריית׳ דס״פ ראוהו ב״ד דקתני חוץ מברכת המוציא וכו׳ וכה״ג קשה מדבריהם דהכא על דבריהם בס״פ כיצד מברכין גבי הסבו ובפ׳ כל הבשר גבי אין מזמנין על הפירות ע״ש. והנלע״ד בזה ליישב היינו ע״פ מ״ש הרא״ש ז״ל בשמעתין דהאי טעמא דכל ישראל ערבין לא מהני אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מי שלא אכל כלל אינו מוציא ומייתי ראיה מהירושלמי דפרק מי שמתו לעיל בכמה דוכתי דדרשינן ואכלת ושבעת וברכת דמי שאכל הוא יברך וכתב הרא״ש כאן דאסמכת׳ בעלמא הוא ומדרבנן משא״כ כשאכל שיעורא דרבנן אוקמוהו אדאורייתא אלו תמצית דברי הרא״ש ז״ל. אלא שאני מוסיף בו טעם לשבח דאפילו בלא האי אסמכתא דהירושלמי יש סברא לומר דמי שאכל הוא יברך למצוה מן המובחר דהא בלא״ה קי״ל דמברך עדיף כדאיתא לקמן דאמר רב לחייא בריה חטוף ובריך וכדפרישית לעיל דמה״ט אפילו שנים שאכלו מצוה ליחלק למצוה מן המובחר אלא היכא דאיכא מצות זימון ודאי לא שייך האי טעמא דמברך עדיף ואם כן לפ״ז א״ש טובא דמ״ש התוספות כאן האי טעמא דכל ישראל ערבים כוונתן ג״כ כמ״ש הרא״ש ז״ל דמדאורייתא הכי הוא אבל מדרבנן אסור משא״כ היכא דאיכא זימון וכ״ש היכא דאיכא גדול כגון בעובדא דשמעון בן שטח דלא הוי סגי בלא״ה כמו שאמר ינאי דלא הוי גברא דלברך להו מש״ה אי הוי אכל כזית דגן שפיר היה יכול לברך ולהוציא אחרים י״ח כדי לקיים מצות זימון וא״כ בכה״ג מצינן לאוקמי נמי מימרא דרבי יוחנן דהכא כשאכל כזית דגן דמוציא אחרים י״ח היכא דלא סגי בלא״ה שהוא יברך כגון שהוא גדול בחכמה מחביריו. ולענ״ד בלא״ה ע״כ בהכי איירי דאל״כ הא משמע לעיל בפירקין דרב אמר עיקר שבסעודה מברך אפילו היכא דאיכא גדול ומסקינן עלה דהלכתא דגדול מברך אע״פ שבא לבסוף וא״כ ממילא שמעינן דהיכא דליכא גדול עיקר שבסעודה מברך אם כן מסתמא דמי שאכל כדי שביעה הוי עיקר שבסעודה לגבי מי שאכל כזית:
ולפ״ז יש לי ליישב שיטת בעל ה״ג להסכים שיטתו לשיטת התוס׳ והרא״ש ולפרש דבריו היכא דליכא גדול ואם כן מעיקר הדין דדוקא עיקר שבסעודה צריך לברך להוציא אחרים ואדרבה שיטת הירושלמי מסייע להך סברא דכיון דדרשינן לאסמכתא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וא״כ למאי דקי״ל דמדאורייתא בעינן כדי שביעה ממילא דדרשינן האי אסמכתא דואכלת ושבעת וברכת כפשטיה דמי שאכל ושבע הוא יברך. ואף דמלשון בעל ה״ג משמע לכאורה דבדיעבד נמי לא יצא אפ״ה אין כוונתו שמי שאכל כדי שביעה אינו יוצא כלל וצריך לחזור ולברך אלא עיקר כוונתו דמעיקר הדין כן הוא דמי שאכל כזית אין לו להוציא חבירו שאכל כדי שביעה ומש״ה צריך א׳ מהם לברך או לחלק. ואין תימא בזה דבלא״ה כבר כתבתי בפירקין ובס״פ כיצד מברכין בכמה דוכתי דלשון יוצא ואינו יוצא צריך לפרש בכה״ג לפי שיטת רש״י והתוספות ועיין בטוא״ח בסי׳ קפ״ז מ״ש בשם אחיו רבינו יחיאל ואין להאריך יותר ומכ״ש דא״ש לפי מאי דמשמע לעיל מל׳ רש״י בריש פירקין דכל מקום שיש זימון ביניהם ואמרו נברך לא מיקרי ברכת חבירו אלא ברכת שניהם ועמ״ש שם באריכות ודוק היטב:

נוסח ברכת המזון

ציון א.ב.
גמרא. אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש... תנו רבנן: סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה ברכת הזן, שניה - ברכת הארץ, שלישית - בונה ירושלים... תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת״ - זו ברכת הזן, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזמון, ״על הארץ״ - זו ברכת הארץ, ״הטובה״ - זו בונה ירושלים.
סדר ברכת המזון כך היא: ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב. ברכה ראשונה משה רבינו תקנה, שניה תיקן יהושע, שלישית תיקן דוד ושלמה בנו, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, א)

א. מהתורה או מדרבנן.

מדברי רב נחמן שברכת המזון נתקנה בשלבים במשך הדורות על ידי משה, יהושע, דוד ושלמה משמע לכאורה שאינה מהתורה, אולם מלשון הברייתא ״מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר ״ואכלת...⁠״ משמע שחיובה וגם הנוסח שלה מן התורה.
הרמב״ן (בהשגותיו לספר המצוות שורש א) מסביר שנצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו, ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה. לפי דבריו יוצא שדרשת הברייתא ״⁠ ⁠⁠״וברכת״ - זו ברכת הזן... ״על הארץ״ - זו ברכת הארץ...⁠״ היא אסמכתא בעלמא, כיון שמהתורה אין חיוב להזכיר דבר מסויים.
אולם הרא״ה והריטב״א כותבים שאין לומר שהנוסח מדרבנן, שכן אף תפילה עיקר חיובה מהתורה, שנאמר ״ולעבדו בכל לבבכם״, ודורשת הגמרא (תענית ב, א): ״איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה״, ובכל זאת מצינו בכל מקום שתפילה דרבנן כיון שהנוסח שלה נקבע על ידי חכמים, בעוד שעל ברכת המזון נאמר שהיא מדאורייתא. לדעתם ההבדל הוא שבתפילה אין שום נוסח מהתורה, על כן נחשבת כחיוב מדרבנן, בעוד שבברכת המזון יש קצת נוסח מן התורה, שהרי לפי דרשת הפסוק צריך להזכיר בה מזון, ארץ וירושלים, אלא שהנוסח המדוייק נקבע על ידי הנביאים. כעין זה כותבים הרשב״א והרא״ש (סי׳ כב), ומשמע שמבינים שדרשת הברייתא ״⁠ ⁠⁠״וברכת״ - זו ברכת הזן״ וכו׳ היא דרשה גמורה ואינה אסמכתא בלבד. אולם מדברי הכסף משנה שכותב שכדברי הרמב״ן כותבים הרא״ש והרשב״א משמע שמבין שאין הבדל בין הפירושים.

ב. מנין הברכות.

לפי השיטה שיש חיוב מהתורה להזכיר בברכה מזון, ארץ וירושלים, יש לדון האם יכול להזכירם בברכה אחת או שגם המנין של שלש ברכות הוא מן התורה.
התוספות לעיל (טז, א ד״ה וחותם) כותבים על דברי הברייתא שהפועלים כוללים את ברכת בונה ירושלים בתוך ברכת הארץ, שאף על פי שהברכות האלה מדאורייתא - יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה, מכאן שסוברים שאף המנין של שלש ברכות מהתורה.
הכסף משנה (ברכות ב, ב) מוכיח מלשון הרמב״ם בספר המצוות (מ״ע יט) שכותב שיש מצוה לברך אחר האכילה ואינו מזכיר את מנין הברכות, מכאן שסובר שהמנין אינו מן התורה, וכמובן שלפי לזה אין קושי להבין כיצד הפועלים כוללים בברכה אחת שני ענינים. לדעתו מפרש הרמב״ם את הברייתא כמו הרמב״ן, שהדרשה אינה אלא אסמכתא, אולם נראה שאף אם זו דרשה גמורה - אין הכרך שצריך להזכיר כל ענין בברכה נפרדת.
הלחם משנה (שם) מפרש אף בדעת הרמב״ם שסובר כתוספות שמנין שלש ברכות הוא מן התורה, ואינו מזכיר זאת בספר המצוות מפני שהמצוה היא אחת ואינו מונה שם אלא את המצוות.
המגן אברהם (קצד סק״ג) מוכיח מדברי הרי״ף (לד, א בדפיו) שאם רק אחד יודע לברך את ברכת הזן ואת שאר הברכות אין מי שיודע לברך - לא יברך כלום, מפני שהברכות מעכבות זו את זו, ומכאן מוכח לדעתו שסובר שמנין שלש הברכות מדאורייתא, כי אם מהתורה חייב רק בברכת הזן - מדוע שלא יברך אותה. אולם רבי עקיבא איגר (על השו״ע סי׳ קצא) דוחה את דבריו, שכן כשיודע לברך רק את ברכת הזן אינו יוצא ידי חיוב תורה להזכיר גם ארץ וירושלים, לכן אינו מברך כלל, אך אין ראיה שאי אפשר להזכירם בברכה אחת.
מסתבר שאם מנין הברכות הוא מהתורה, מי שבירך ברכה מעין שלש במקום ברכת המזון - לא יצא, וכך פוסק הריטב״א בהלכות ברכות (פרק ב, כא), אך אם מנין הברכות הוא מדרבנן - יצא ידי חובתו, וכך פוסקים הרא״ה והריטב״א בחידושיו (לעיל מ, ב ד״ה סד״א ומד, א ד״ה ורבנן). למעשה פוסקים בעל נשמת אדם (כלל מז, א) ובעל אליה רבה (רסח, יח) שלא יצא, ואילו בעל גינת ורדים (או״ח כלל א סי׳ רסח, יח) פוסק שיצא, וכן משמע מדברי הט״ז (קסח סק״ו). בעל כף החיים (קפז סק״א) כותב שכדי לצאת ידי המחלוקת עדיף שמי שאכל כדי שביעה ובירך בטעות מעין שלש יאכל עוד ויכוון לפטור בברכת המזון גם את האכילה הראשונה.

ג. שינוי סדר הברכות.

הב״ח (סי׳ קפז) כותב שכיון שמשה תיקן ברכת הזן ויהושע תיקן ברכת הארץ - לכן ברכת הזן נאמרת ראשונה, אף על פי שהארץ היא שמוציאה את המזון.
לגבי מי ששינה את הסדר, כותב על באר היטב (קצה סק״ב) בשם בעל דבר שמואל שלא יצא, וכך מדייק בעל עינים למשפט מלשון הרוקח (סי׳ שלז) ״שלא לברך למפרע כי אם על הסדר״. אולם בעל ערוך השלחן (קפח, ט) נוטה לפסוק שיצא, שכן במסכת מגילה (יז, א) אמרו שהקורא מגילה, הלל, קריאת שמע ותפילה למפרע לא יצא, ולא הזכירו גם ברכת המזון. מלבד זה הוא מוכיח מהברייתא בסוגייתנו שמקדימה את הדרשה מהפסוק על ברכת הזן לדרשה על ברכת הזימון למרות שזו קודמת, מכאן שאין הסדר מעכב, אבל יש להעיר שהגר״א (בהגהותיו לגמרא) גורס להיפך, ״⁠ ⁠⁠״וברכת״ - זו ברכת הזימון, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזן...⁠״.

ברכת הזימון מהתורה או מדרבנן

גמרא. תנו רבנן: ...⁠״ואכלת ושבעת וברכת״ - זו ברכת הזן, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזמון.
דעת הראב״ד (בהשגותיו למאור, מד, א בדפי הרי״ף) היא שברכת הזימון חיובה מהתורה, ונראה שמפרש את הלימוד מהפסוקים בברייתא לא רק כאסמכתא בעלמא אלא כדרשה גמורה, וכן דעת בעל הלבוש (קצט, ח בהגהות) והפני יהושע.
בעל קרית ספר סובר שרק זימון בעשרה חיובו מהתורה כיון שבברייתא נדרשת ברכת זימון מהפסוק ״את ה׳ אלהיך״, אולם כמובן שאין מקום לחילוקו לפי גרסת הגר״א ״⁠ ⁠⁠״וברכת״ - זו ברכת הזימון, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזן״, וכן היא הגרסה בירושלמי (הלכה א) ובתוספות לעיל (מו, א ד״ה עד היכן).
לעומת זאת דעת רב נטרונאי גאון (בסדר רב עמרם גאון קמא, א), הרא״ה (לעיל מה, א) הריטב״א (לעיל מה, א ובהלכות ברכות פ״ה, יט) והמאירי (לעיל מה, א) שברכת הזימון מדרבנן, והלימוד מהפסוק הוא אסמכתא בעלמא.
החזון איש (סי׳ לא, א) מביא את דברי הרשב״א לקמן (נ, א ד״ה וליברכו) מהם משמע שהזימון מדרבנן, אך מפרש שעיקר ברכת הזימון בשלושה היא מהתורה, ורק הזכרת השם בעשרה היא מדרבנן. הוא מוכיח מהדין של פועלים שפטורים מברכת הטוב והמטיב שהיא מדרבנן ואינם פטורים מזימון, אך דוחה שאולי לא פטרום משום שברכת הזימון קצרה ואין בה ביטול מלאכה.
מסקנת בעל שאגת אריה (סי׳ כד), הפרי מגדים (קצט, ה) והמשנה ברורה (שער הציון קצט סקי״ט) שברכת הזימון מדרבנן.

נוסח הברכה השלישית בחול ובשבת

ציון ג.
גמרא. תנו רבנן: סדר ברכת המזון כך היא... שלישית - בונה ירושלים, רביעית - הטוב והמטיב, ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, רבי אליעזר אומר: רצה לאומרה בנחמה - אומרה, בברכת הארץ - אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה - אומרה, וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד. חכמים היינו תנא קמא! איכא בינייהו דיעבד.
ברכה שלישית פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך׳... או ׳נחמנו ה׳ אלהינו בירושלים עירך׳ וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, ולפיכך נקראת ברכה זו נחמה...
בשבתות ובימים טובים מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. כיצד? מתחיל ׳נחמנו ה׳ אלהינו בציון עירך׳ או ׳רחם ה׳ אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך׳ ומסיים ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳ או ׳בונה ירושלים׳, ואומר באמצע בשבת ׳אלהינו ואלהי אבותינו, רצה והחליצנו...׳, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, ד-ה)(הלכה ד לא צוינה בעין משפט)
נוסח ברכה זו, פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו׳ או ׳נחמנו ה׳ אלהינו׳, וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳, ואין לשנות הנוסחא משבת לחול, דבין בשבת בין בחול אומר נסחא אחת. הגה. ויש אומרים דאמרין ׳בונה ברחמיו ירושלים׳, וכן נוהגין.
בשבת אומר בה ׳רצה והחליצנו׳, וכו׳.(שו״ע אורח חיים קפח, ד-ה)
רש״י (ד״ה ובשבת) מפרש שבשבת אין משנים את נוסח הפתיחה והחתימה של הברכה השלישית אלא רק מוסיפים באמצע הברכה את קדושת היום. הוא מסביר שהברכה השלישית נקראת ״נחמה״ כיון שעוסקת בבנין ירושלים, וזה בין אם מתחיל את הברכה ב׳רחם׳ ובין אם מתחיל ב׳נחמנו׳. הרשב״א מוכיח כדבריו מלשון רבי אליעזר וחכמים בברייתא שקוראים לברכת בנין ירושלים ״נחמה״.
הרי״ף (לה, ב בדפיו) כותב: ״ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, מתחיל בנחמה שאומר ׳נחמנו ה׳ אלהינו בבנין עירך׳, ומסיים בנחמה שאומר ׳והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות, ברוך אתה ה׳ מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים״. מדבריו מבינים רבינו יונה (ד״ה ובשבת), הרשב״א, ריבב״ן והרשב״ץ שבשבת צריך לשנות את נוסח הברכה השלישית, בין בפתיחה ובין בחתימה, ולפי זה רק בשבת נקראת הברכה ״נחמה״ ולא בשאר ימי השבוע. התוספות (ד״ה מתחיל) והרא״ש (סי׳ כב) בשם הר״ר יוסף מסבירים את הטעם לשינוי הנוסח, שהנוסח הקבוע ״רחם״ הוא לשון תחינה, ובשבת אין אומרים תחנונים, על כן יש לומר ׳נחם׳ שאין זו לשון תחנונים.
התוספות עצמם סוברים שגם הלשון ׳נחם׳ משמעותה לשון תחינה ובקשה, ואין להקפיד בכך כמו שנאמר בירושלמי שטופס ברכות ניתן לומר בלא שינוי, ועל כן מסיקים התוספות שמנהג שטות הוא לשנות מנוסח הברכה של חול, וכך היא מסקנת הרא״ש.
הריטב״א מוכיח כדברי הרי״ף מלשון הברייתא שבשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואם אין שינוי בנוסח די היה שתאמר שבשבת כולל קדושת היום בבונה ירושלים. הוא מבאר שרבי אליעזר וחכמים מכנים את הברכה ״נחמה״ כיון שעוסקים בשבת, שבה הנוסח הוא של נחמה בפתיחה ובחתימה.
הרמב״ם כותב כרש״י שאין הבדל בנוסח הברכה בין שבת לחול, ויכול לפתוח בין בלשון ׳רחם׳ ובין בלשון ׳נחמנו׳, ולחתום או ב׳ובנה ירושלים׳ או ב׳מנחם עמו...׳.
עם זאת כותב בעל הלבוש (קפח, ד) שלא ישנה את נוסח הפתיחה והחתימה, כגון שלא יתחיל ב׳רחם׳ ויסיים ׳מנחם עמו...׳. אולם בעל דברי חמודות (סעיף סד) מדייק מלשון רש״י והרמב״ם ששני הנוסחים משמעותם אחת ויכול אף להתחיל באחד ולסיים בשני, וכך מדייק המשנה ברורה (סק״ח) מלשון המחבר בשלחן ערוך.
הבית יוסף כותב שאפשר שאף הרי״ף אינו מתכוון לחלק בין נוסח הברכה בחול לבין הנוסח בשבת, ומה שכותב שמתחיל ב׳נחמנו׳ הרי זה מפני שבברייתא נאמר שמתחיל בנחמה, וזה הנוסח גם בחול. אולם מדברי הטור הוא מדייק שמבין שהרי״ף חולק על רש״י, והוא תמה על מה שכותב הטור שהרא״ש נהג כרי״ף, בניגוד למה שכותב בפסקיו שאין הבדל בנוסח.
הרמ״א בדרכי משה (סק״ה) מסביר שאין כוונת הטור לומר שהרא״ש נהג לשנות את הנוסח בשבת, אלא כוונתו שהרא״ש נהג כרי״ף לומר בפתיחה את הנוסח של ׳נחם...׳, כיון שלדעתו אין חילוק בין ׳נחם׳ לבין ׳רחם׳ ורצה לצאת ידי שיטת הרי״ף, ובנוסח זה בירך אף בחול.
הרי״ף כותב שהחתימה של הברכה בשבת היא ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, ומקשה על כך רבינו אפרים (מובא ברבינו יונה וברא״ש) ממה שאמרו לקמן (מט, א) שאין לחתום ב׳מושיע בני ישראל ובונה ירושלים׳ כיון שאין חותמים בשתים.
רבינו יונה והרא״ש מביאים שיש מתרצים שדוקא לקמן זו חתימה בשתים, שמזכיר בנפרד תשועה ובנין, מה שאין כן בסוגייתנו שחותם בנחמה שעל ידי בנין ירושלים, שזו חתימה באחת. אולם רבינו יונה כותב שגם נוסח זה נחשב כשתים, כמו שמצינו בברכת הביננו שתיקנו לומר ׳וישמחו צדיקים בבנין עירך׳ כנגד שתי הברכות על הצדיקים ועל ירושלים. מסקנת רבינו יונה שיחתום ׳בונה ירושלים׳ כמו בחול, והרא״ש מסיק שיחתום ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳, שזו חתימה באחת.
הבית יוסף מקבל את התירוץ שדוחה רבינו יונה שאין בנוסח של הרי״ף משום חתימה בשתים, ומסיק שכיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים שחותם ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, וגם הרא״ש נהג כן - כך יש לחתום. אולם הרמ״א (שם) תמה שהרי הטור כותב שהרא״ש לא נהג בחתימה כרי״ף, ומסיק שכנראה היתה לבית יוסף גרסה אחרת בטור. הרמ״א עצמו מבין שהרא״ש נהג לחתום ב׳בונה ירושלים׳ כמו בחול, וכך הוא פוסק בשלחן ערוך.
הגר״א (סק״ה) פוסק כרי״ף שבשבת הנוסח הוא ׳נחמינו...׳ ובחול ׳רחם׳, ומוסיף שכן הוא על דרך הקבלה.

אלו ענינים מזכירים בברכת המזון

ציון ד.ה (מח, ב), ציון א.ב (מט, א).
גמרא. תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית, רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה, פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בשלש עשרה בריתות. רבי אבא אומר: צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף, והפוחת - לא יפחות מאחת, וכל הפוחת מאחת - הרי זו מגונה... וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו.
ברכת הארץ - צריך לומר הודייה בתחילתה ובסופה, וחותם בה ׳על הארץ ועל המזון׳, וכל שלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳ בברכת הארץ - לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה, שהברית הזאת שאומרים בברכת הארץ היא ברית מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות...
...וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו - לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא ענין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.(רמב״ם ברכות ב, ג-ד)
אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפילו אם לא חיסר אלא אחד מהם - מחזירים אותו. הגה. ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו.
אם לא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד - מחזירין אותו. וכו׳.(שו״ע אורח חיים קפז, ג-ד)

א. לכתחילה או לעיכובא.

הרא״ש (סי׳ כב) כותב שאין מחלוקת בין התנאים אלא כל אחד אמר דבר אחד שצריך להזכיר, לכן יש להזכיר ברית ותורה ולומר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ולהזכיר את מלכות בית דוד בברכת בונה ירושלים.
מלשון רבי אליעזר ורבי אבא האומרים שלא יצא ידי חובתו משמע שאם לא הזכיר ענינים אלה חוזר ומברך, וכך מפורש בירושלמי (א, ו): ״רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אומר: לא הזכיר תורה בארץ - מחזירים אותו... רבי בא ברבי אחא בשם רבי: אם לא הזכיר ברית בארץ או שלא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד - מחזירין אותו״. כיוצא בזה מצינו בתוספתא (ג, יג) בשם רבי יוסי שמי שלא הזכיר ברית בברכת הארץ - מחזירים אותו.
כך פוסקים רבינו חננאל (מובא ברא״ש), הרא״ש והמאירי על פי דברי הירושלמי. הפני יהושע מוכיח שצריך לחזור ולברך ממה שמסופר בגמרא שרבי זירא שאל את רב חסדא מדוע לא הזכיר ברית, תורה ומלכות, והשיב שעשה כן על פי דברי רב שאם לא אמר ברית, תורה ומלכות יצא, ועל כך אמר רבי זירא שלא ראוי לנהוג כרב כנגד כל התנאים והאמוראים. לדבריו אי אפשר לפרש שרב חסדא נמנע מלכתחילה להזכירם בברכת המזון, שהרי אף רב לא אמר אלא שיצא בדיעבד, אלא הפירוש הוא שרב חסדא שכח להזכירם ולא חזר ובירך שוב כדעת רב שאינו צריך לחזור, וכיון שרבי זירא אמר שכולם חולקים על רב - מכאן שההלכה היא שחוזר ומברך. אבל יש להעיר שברשב״א מובאת גרסה לפיה רב לא היה אומר ברית ותורה אף לכתחילה, ולפי זה מתפרשת הסוגיה לקמן כפשוטה, שרב חסדא נמנע מלכתחילה להזכירם.
אולם הרא״ה והריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות פ״ו, ז) כותבים שאם לא הזכיר ענינים אלה - אינו חוזר. הריטב״א מוכיח מכך שלא מצינו שצריך להזכירם בברכה מעין שלש, מכאן שאינם לעיכובא, ומסביר את הלשון ״לא יצא ידי חובתו״ שפירושה שלא יצא כראוי, כמו שמצינו במסכת פסחים (קטז, ב) שכל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח - לא יצא ידי חובתו, והכוונה היא שלא יצא כראוי.
יתכן שהמחלוקת תלויה בשאלה האם החיוב להזכיר ענינים אלה הוא מהתורה או מדרבנן, ולפי זה הסוברים כמו התוספות לעיל (כ, ב ד״ה נשים) שהחיוב הוא מהתורה, סוברים שמי שלא הזכיר - חוזר ומברך, ואילו הסוברים כרשב״א (ד״ה רב) שהחיוב מדרבנן, סוברים שאינו מעכב בדיעבד.

ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב שלא יצא ידי חובה רק על מי שלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳ ועל מי שלא אמר מלכות בית דוד, ולא על מי שלא הזכיר ברית ותורה. הלחם משנה תמה על כך שכן בסוגיה משמע שאין הלכה כרב הסובר שמי שלא הזכיר ברית, תורה ומלכות - יצא ידי חובה. אולם בעל ספר קובץ כותב שהרמב״ם גרס בגמרא כגרסת הרשב״א שרב אינו מצריך אפילו לכתחילה להזכיר ברית ותורה, ודוקא בדין שלכתחילה אין הלכה כמותו, אבל בדיעבד יש לסמוך על דעת רב ולפסוק שאינו חוזר, בניגוד לדברי הירושלמי שמחזירים אותו.
בעל אשר לשלמה (ח״ג סי׳ טו) כותב שאף לפי הרמב״ם מחזירים אותו, אלא שמי שלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳ או לא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים - הרי הוא כמי שלא בירך כלל וצריך לחזור לתחילת הברכה, בעוד שמי שלא הזכיר ברית תורה ונזכר לפני שפתח בברכה הבאה - מזכיר במקום שנזכר, כיון שזו רק הזכרה בעלמא ולא חיסר בגוף הברכה.
בענין זה מסתפק המשנה ברורה בשער הציון (סק״ח) ונוטה לפסוק שאם נזכר לפני שהתחיל ׳רחם נא׳ - מזכיר שם ברית ותורה ואינו חוזר לראש.
הטור כותב בשם אחיו שנוטה לפסוק על כל מה שאמרו בסוגייתנו שזה רק למצוה ולא לעיכובא, אולם הטור עצמו חולק כיון שברכת המזון דאורייתא, ולדעתו מי שלא הזכיר - חוזר לראש.
הבית יוסף דוחה את טעמו שכן המטבע של הברכה הוא רק מדרבנן, אולם המהרל״ח (מובא בחידושי הגהות על הטור) מסביר שלדעת הטור אף על פי שהמטבע מדרבנן, כל ששינה נחשב כאילו לא בירך ברכת המזון, וכיון שברכת המזון מדאורייתא - צריך לחזור ולברך. ולמעשה מסכים הבית יוסף שמחזירים אותו מפני שכך פוסק הרא״ש וכך משמע מדברי הרמב״ם, וכך הוא פוסק גם בשלחן ערוך שאם לא הזכיר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - מחזירים אותו. עיין עוד לקמן ציון ו.ז. שיש מחלוקת האם חוזר לתחילת ברכת המזון או לתחילת הברכה שטעה בה.
בעל אליה רבה (סק״ה, מובא במשנה ברורה סק״ו) כותב שהוא הדין שמחזירים אותו כשלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳, שהיא עיקר ברכת הארץ, והמחבר לא הזכיר אלא את החידוש שאפילו כשלא אמר ברית ותורה מחזירים אותו.
בעל חיי אדם (כלל מז, יד) כותב שאף מי שמסתפק אם הזכיר ברית ותורה צריך לחזור ולברך, כיון שהחיוב להזכירם הוא מהתורה. אולם המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה מחזירין) דוחה את דבריו כיון שיש הסוברים שהחיוב הוא מדרבנן, ומלבד זה הוא מוסיף שכיום שנוסח ברכת המזון שגור בפי כל - יש להניח שאמר הכל כראוי ואינו חוזר כשיש לו ספק.

ג. נוסח ההזכרה של ברית ותורה.

הרמב״ם (סדר תפלות כל השנה בסוף ספר אהבה) כותב שהנוסח הוא: ׳על שהנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה... על תורתך שלמדתנו על חוקי רצונך שהודעתנו...׳, כלומר שמבין את הדברים כפשוטם, שצריך לומר את המילים ״ברית ותורה״. אולם לדעת התוספות (ד״ה ברית ותורה) והרא״ש (מובא בטור) די במה שאומר ׳על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו...׳, ואין צורך להזכיר את המילים במפורש, וכן נראה מפירוש רש״י (ד״ה צריך שיקדים).
המחבר בשלחן ערוך (סעיף ב) מביא את נוסח הרא״ש וכותב שהרמב״ם חולק, והרמ״א מכריע כדעת הרא״ש.

ד. הזכרת הודאה.

רבי אבא אומר שצריך לומר הודאה תחילה וסוף, ואם אפילו הודאה אחת לא הזכיר - הרי זה מגונה. רש״י מפרש שתחילה היינו ׳נודה לך ה׳...׳, וסוף היינו ׳ועל כולם ה׳ אלהינו אנו מודים לך...׳. הטור מקבל את פירושו, ומוסיף שאין לומר לפני החתימה ׳ונודה לך סלה באמת על הארץ ועל המזונות׳, כיון שנמצא שאומר שלש הודאות, וכשם שאין לפחות - כך אין להוסיף.
מלשון רבינו חננאל (מובא ברא״ש) משמע שאף מי שלא הזכיר הודאה - חוזר ומברך, אולם המאירי כותב שאין מחזירים אותו. מדברי הטור מסיק המגן אברהם (סק״ב) שמחזירים אותו, כיון שכותב בסתם על כל מי שלא הזכיר את מה שחייבו חכמים להזכיר שצריך לחזור, אולם המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה ברית ותורה) מדייק מהלשון ״הרי זה מגונה״ שאינו צריך לחזור, שכן לא אמרו שלא יצא ידי חובתו, ולדעתו אף הטור מתכוון רק לשאר הדברים ולא למי שלא הזכיר הודאה.
בעל מעשה רקח מסביר בדרך זו את השמטת הרמב״ם את דברי רבי אבא, שכיון שבדיעבד יצא ידי חובה כשהזכיר את עיקר ענינה של הברכה - לא ראה צורך לומר שמי שאינו מזכיר הודאה הרי זה מגונה.
טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחתמצטרף. ולהוציא את הרבים ידי חובתםאינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. אמר רב חנא בר יהודה משמיה [משמו] של רבא, הלכתא [הלכה] היא: אם אכל עלה של ירק וכן אם שתה כוס של ייןמצטרף לזימון. ואולם להוציא אחרים ידי חובה — אינו מוציא, עד שיאכל כזית דגן.
dipped with them a small bit of food in brine and ate with them only a single dry fig, he joins them. And to satisfy the obligation of the many, he does not satisfy their obligation until he eats an olive-bulk of grain. Rabbi Ḥana bar Yehuda said in the name of Rava that the halakha is: If one ate a vegetable leaf and drank a cup of wine, he joins the diners. However, to satisfy the obligation of others, he does not satisfy their obligation until he eats an olive-bulk of grain.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב נַחְמָן: אמֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״הַזָּן״ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מָן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְּנוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״. דָּוִד תִּקֵּן ״עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ״, וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן ״עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. דְּאָמַר רַב מַתְנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״הַטּוֹב״ – שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ – שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה.:

With regard to the origins of the four blessings of Grace after Meals, Rav Naḥman said:
Moses instituted for Israel the first blessing of: Who feeds all, when the manna descended for them and they needed to thank God.
Joshua instituted the blessing of the land when they entered Eretz Yisrael.
David and Solomon instituted the third blessing: Who builds Jerusalem, in the following manner:
David instituted “…on Israel Your people and on Jerusalem Your city…” as he conquered the city,
and Solomon instituted “…on the great and Holy Temple…” as he was the one who built the Temple.
They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne in reference to the slain Jews of the city of Beitar at the culmination of the bar Kokheva rebellion. They were ultimately brought to burial after a period during which Hadrian refused to permit their burial. As Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב נחמן משה תיקן להן לישראל ברכת הזן בשעה שאכלו המן, יהושע תיקן (בונה ירוש׳)⁠1 ברכת הארץ בעת שנכנסו לארץ, דויד ושלמה תיקן בונה ירוש׳. דויד תיקן על ישראל עמך ועל ירוש׳ עירך, הוסיף שלמה על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי בית תר2 הטוב שלא הסריחו, המטיב שניתנו לקבורה.
1. המילים ״בונה ירוש׳⁠ ⁠⁠״ כנראה נוספו בטעות מן ההמשך.
2. כן גם במשנה כ״י קאופמן תענית ד׳:ו׳ ועוד מקורות.
דאמר רב מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו הטוב והמטיב. בסוף מסכת תענית (דף כו) שנינו אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ואמרי׳ בגמ׳ רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביתר בו לקבורה הודיענו רב מתנה כי הדבר שגרם לעשות את יום ט״ו באב בשמחה היא קבורת אלו ההרוגים ואיתא למעשה דביתר ובמה נהרגו בה והיאך נתגלגל הדבר מפרש במסכת גיטין בפרק הניזקין (גיטין דף נז) ובגמ׳ דסוף תענית דבני מערבא:
שזו ניתנה בג׳ בריתות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכו׳. קשיא לי והא קיימא לן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. ויש לומר דמטבען הוא שטבעו להם, דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זה מטבע שירצה אומרה ואתו משה ויהושע ודוד ושלמה ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה, וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין (ברכות מ:) גמ׳ ועל כולם אם אמר שהכל יצא, מנימין רעיא בתר דאכל אמר בריך מריה דהאי פיתא, אמר רב יצא. ואקשינן מאי קא משמע לן אף על גב דאמרה בלשון חול יצא, תנינא אלו נאמרין בכל לשון וכו׳, איצטריך סלקא דעתך אמינא היכא אמרינן כי אמר בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן בלשון הקודש לא יצא קא משמע לן. דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלם לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים באותו מטבע שתקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ.
אמר רב נחמן משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן ויהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ ודוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. פי׳ ונוסח שלהן על קיומוא, ונוסח שלנו על בנינו שיהא במהרה בימינו. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. פי׳ והיא דרבנן והשאר דאורייתאב, ותקנוה בברכת המזון לפי שכולה הודאה תיקנו בסופה גם כן הטוב והמטיב שהיא הודאה, כנגד הרוגי ביתר שניתנו לקבורהג.
פי׳ ותימה דהא קיימא לן ברכת המזון דאורייתא והיכי אמרינן דמשה ויהושע ודוד ושלמה תיקנום, וכי תימא כי אמרינן אנן דאינהו תיקנוה, מטבע שלה אמרינן דתקון, אבל ברכת המזון גופה דאורייתא, והרי תפלה דעיקרה דאורייתא כדאמרינן (בבלי תענית ב.) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלהד, ומשום דמטבע שלה דרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינהא דתפלה דרבנןה, הכא נמי נימא דברכת המזון דרבנן כיון דרבנן תיקנו מטבע שלה, איכא למימר דתפלה אין לה עיקר מן התורה במטבע שלה כלל אלא כל דהוא מודה כלל סגיו ולית לה משום נוסח, הילכך האי תפלה בהאי נוסחא ודאי דרבנן היא, אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ולהזכיר הארץ וירושלם כדכתיב על הארץ הטובה ודרשינן ליה לירושלם מלשון הטובה, אשתכח דכולהו בקרא בהדיאז, ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינוח, אשתכח דברכת המזון כולה דאורייתא שהרי נוסח זה שלנו אינו אלא דברים אלו ובודאי אי [א]⁠מרינהו באנפי אחרינא נפיקט.
א. ולקמן מט, א כתב דהיו אומרים ומלכות בית דוד לעולם תושיענה, וכ״כ הרמב״ן בלקוטות שם וכתב דכן הוא בכל ענין ברכות ותפלות שעיקר הברכה חובה ושאר תורף שלה לפי הזמן מתקנין אותה, וכ״כ עוד בהשגות לסה״מ שורש א וכ״כ הרשב״א והרא״ש, ועיין בס׳ בית אלהים למבי״ט שער היסודות פס״א.
ב. וכדלעיל מו, א הטוב והמטיב לאו דאורייתא אלמא השאר דאורייתא והטוב והמטיב דרבנן.
ג. ועיין ברא״ש מה שהוסיף בשם ירושלמי ובר״מ פ״ב ברכות, ועיין משך חכמה פר׳ עקב שביאר דג׳ ברכות ראשונות הם על בנין עם ישראל מדור המדבר עד בנין ירושלים, והטוה״מ על זמן הגלות להורות על ההשגחה בתוך ההסתר (שלא הסריחו) ועל מטרת הגלות לזכך ולכפר (שניתנו לקבורה שכבר נתכפרו בהריגתם), ותיקנו על זה הטוב והמטיב עפמ״ש בספ״ג דפסחים דלע״ל אין מברכים אלא הטוב והמטיב ופי׳ בצל״ח שם דיתגלה שגם הרעות היו לטובה, ומסתמא רע״ק תיקנה שהוא היה ראש הסנהדרין ביבנה אחר חורבן ביתר ואיהו קאמר לקמן ס, ב לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ונראה שזהו שאומרים ג׳ הטבות וג׳ גמולות וג׳ מלכויות כנגד זמן הבית וזמן הגלות ולע״ל בב״א דהכל שוין לטובה.
ד. וכן כתב רבינו לעיל י, ב ולעיל יד, א ע״ש בהערות (ובמ״ש בהערות לעיל כ, ב).
ה. לענין בעל קרי (לעיל כא, א) דאין מתפלל דתפלה דרבנן, ולענין ספק התפלל (שם כא, א) דאי״צ לחזור ולהתפלל, ולענין התחיל באכילה דאין מפסיק לתפלה דתפלה מדרבנן (סוכה לח, א). והרמב״ן בסה״מ עשין ה הק׳ מזה על מש״כ הר״מ דמחוייב בתפלה בכל יום ויום דא״כ הך דספק התפלל צ״ל דוקא בהתפלל תפלה אחת באותו יום והך דבע״ק נמי אם עמד בקריו כל היום מתפלל תפלה אחת וזה דחוק. אכן בדברי רבינו מבואר דגם בספק אם קיים תפלה של תורה או בבעל קרי אינו מחוייב אפילו בתפלת שמו״ע אחת אלא בתפלה קצרה בעלמא יצא וכל דהוא מודה כלל סגי, וכל הני סוגיות בתפלת שמו״ע שהתקינו חכמים איירי אבל בחיוב תפלה של תורה לא איירי, ולא אמרינן דכיון דקבעו חכמים מטבע זה לתפלה הרי מעתה כשמחוייב בחיוב תפלה של תורה צריך להתפלל דוקא במטבע זה, דחכמים לא חידשו הנוסח בלבד אלא חידשו לומר שבח בקשה והודאה ובשמונה עשרה ברכות ונמצא שחידשו בעיקר צורת התפלה ואי״ז אותו חיוב כמו החיוב תפלה של תורה, ולהכי בספק או בבע״ק אינו מחוייב אלא בתפלה של תורה. ומשא״כ בבהמ״ז כולה מה״ת ולדברי רבינו מד, א ודעימיה אף חילוק ברכות מה״ת אלא שחכמים קבעו נוסחה, ולכן בספק בהמ״ז ודאי מחוייב בבהמ״ז שקבעו חכמים, (ואף להשיטות דחילוק ברכות מדרבנן במקום ספק מחוייב בג׳ ברכות ועיין שעה״צ סי׳ קסח סקע״א), ואם קיצר בבהמ״ז ואמרה כפי שמחוייב מה״ת יצא דהנוסח לא נתקן לעיכובא (ולהסוברים דחילוק ברכות דרבנן יצא במעין ג׳ ואף לרבינו דהוא מה״ת סובר דיצא במעין ג׳ בדיעבד כמ״ש רבינו מד, א) אבל בתפלה אם אמרה כפי חיובו מה״ת לא יצא כלל ועדיין מחוייב בתפלה דרבנן ודוק. וכעיקר דרך זו כתב ג״כ הכ״מ בפ״א תפלה לתרץ השגות הרמב״ן דבע״ק יום שלם או בספק חיוב תפלה של תורה מתפלל תפלה קצרה, אכן באמת בדעת הר״מ אינו עולה לכאורה, דיעו״ש בפ״א תפלה דעיקר תפלה מה״ת בשבח בקשה והודאה וכל אחד מתפלל כפי צחות לשונו ובזמן עזרא התקינו נוסח קבוע לרבים, והרי דלהר״מ לא קבעו אלא הנוסח אבל עיקרה מה״ת דומיא דבהמ״ז, והדר קשיין קושיות הרמב״ן וצ״ע. (ועיין שאג״א סי׳ יד).
ו. לכאורה היה נראה דעיקר התפלה הוא להתפלל ולבקש צרכיו שזהו פי׳ תפלה, אכן בדברי רבינו מבואר דעיקר תפלה הוא ההודאה וצריך ביאור, ונראה דחיוב תפלה הא נפקא מדכתיב לעבדו בכל לבבכם דחיוב עבודה היא, והנה במגילה יח, א אמרו בסדר ברכות שמו״ע וכיון שבאת עבודה באת הודאה כו׳ מסתברא עבודה והודאה חד מילתא הוא ופירש״י דאף הודאה עבודה של מקום היא, וביאור הדברים דעבודה ענינה עשיית מעשים המורים שזה אדונו ומלכו וממנו כל אשר לו ואין לו משלו דבר וכולו שייך לאדונו ומלכו, ולכן בקרבנות שמביא משלו להקריב לה׳ הרי זה להורות שהוא עבד המלך וכל אשר לו שייך למלך, וכן הודאה שמודה לה׳ על כל מה שיש לו הרי הוא מבטא בזה הכרתו שהכל מאת ה׳ והכל שייך לה׳, וז״ש דעבודה והודאה חדא מילתא, ולכן עיקר עבודה דתפלה בהודאה, ואף בקשת צרכים זהו ענינה שבזה מראה שהוא צריך לרחמי ה׳ שהכל ממנו, (ועיין לעיל בפ״ד הערה 73 ולהאמור נראה דאתי שפיר). ובשיטמ״ק העתיק דברי רבינו כדרכו והוסיף תיבת ומתחנן, ולשונו כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה. ועיין מג״א סי׳ קו סק״ב. אכן בר״מ בפ״א תפלה נראה דמה״ת צריך שבח בקשה והודאה יעו״ש (ובאו״ש הביא מקור לזה).
ז. ולאו אסמכתא הוא דהא לעיל אמרו הטוה״מ לאו דאורייתא אלמא דהשאר דאורייתא, ועיין בדברי רבינו לעיל מד, א ובהע׳ שם, ועיין תנחומא פר׳ מסעי אות ו.
ח. דתכלית ושורש קדושת א״י וירושלים הוא המקדש.
ט. וכדלעיל מ, ב דמנימין רעיא בירך בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ויצא בזה, דלא חידשו רבנן אלא מטבע ונוסח ולכן אף דשינה ממטבע שטבעו יצא דיעבד. (ועיין בדברי רבינו לעיל טז, א דגם מנין שלש ברכות לאו לעיכובא וכ״כ לעיל מד, א ע״ש בהע׳ 389).
אמר רב נחמן משה תיקן להם ברכת הזן בשעה שירד להם המן יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שנתוסף טובה לישראל. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה בהרוגי ביתר וקבעוה בברכת המזון שכולה הודאה ואמרי׳ בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים:
ת״ר סדר ברכות כך הוא ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע כתב רב אלפס שאומרים נחמנו ה׳ אלהינו בציון עירך והעלנו בתוכה ונחמנו בה כי אתה בעל הנחמות ברוך מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ורש״י לא כתב כך דרחם נמי היינו נחמה אלא הכי קאמר אינו צריך להתחיל ולסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה היינו בתיקון הברכה דבנין ירושלים קרוי נחמה בין שיתחיל ברחם בין שיתחיל בנחמה וה״ר יוסף ז״ל פי׳ דרחם הוא לשון תפלה ואין לומר בשבת לשון תפלה אבל נחם אינו לשון תפלה תחנונים אלא כמו הנחם על הרעה לעמך ולא נהירא דהכל לשון תפלה זה כמו זה ואמרי׳ נמי בירושלמי דשבת פ׳ אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע כל צרכיו בשבת ר׳ זירא שאל לר׳ חייא ברבי אבא מהו מימר רוענו. זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכות כך הוא וכל שכן רחם שאינו כל כך לשון תפלה יותר מנחם. מה שכתב רב אלפס ז״ל שחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים הקשה עליו רבי אפרים מהא דאמרי׳ לקמן דאין חותם מושיע בני ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמים בשתים ומנחם עמו ובונה הוי נמי שתים ויש מתרצים דאם היו אומרים מנחם עמו ובונה ירושלים הוו שתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו ע״י הבנין וה״ר יונה ז״ל היה אומר שגם זה חשוב כשתים כמו שמצינו בהביננו לעיל (ברכות דף כט.) שתיקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין ב׳ ברכות עלהצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוה כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא:
תנא ר׳ אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית ר׳ יוסי אומר צריך להזכיר בה תורה הני תנאי לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו בשלש עשרה ר׳ אבא אומר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מאחת ומי שלא אמר כל עיקר ה״ז מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע בני ישראל בבונה ירושלים ה״ז מגונה וכל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו פירש ר״ח ז״ל וכן בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו:
ת״ר מהו חותם בה בונה ירושלים ר׳ יוסי ב״ר יהודה אומר אף מושיע ישראל רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא פתח בחדא וסיים בתרתי אמר רב חסדא גבורתא למיחתם בתרתי והא תניא רבי אומר אין חותמין בשתים ומסקינן אפי׳ פתח ברחם על ישראל עמך חותם בונה ירושלים שנאמר בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס:
גופא רבי אומר אין חותמין בשתים איתיביה לוי לרבי על הארץ ועל המזון ארץ דעבדא מזון על הארץ ועל הפירות ארץ דעבדא פירות מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים מקדש ישראל ור״ח ישראל דקדשינהו לר״ח מקדש השבת ישראל ור״ח אמר ליה חוץ מזו ומאי שנא התם חדא מלתא היא שמברך הקב״ה שמקדש השבת ור״ח אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרי מילי נינהו אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ״ל כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה הא א״ר יוחנן חדא זימנא א״ר זירא לומר שצריכה שתי מלכיות חדא דידה וחדא דבונה ירושלים כדמפרש ואזיל כיון דתיקנו לומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים ראוי להזכיר בה ג״כ מלכות שלעולם אלא שלא רצו להזכיר מלכות של עולם אצל של בשר ודם ולכן תיקנו להזכיר מלכות בהטוב והמטיב הלכך בבונה ירושלים אין לומר אבינו מלכנו רוענו וכן אין לומר בשבת מלכות עם הקם אי הכי ליבעי ג׳ חדא דידה וחדא דברכת ירושלים וחדא דברכת הארץ אלא ברכת הארץ מאי טעמא לא משום דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה א״ה בונה ירושלים נמי לא תיבעי דהויא לה ברכה הסמוכה לחברתה הוא הדין דאפי׳ בונה ירושלים נמי לא בעי אלא איידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים רב פפא אמר צריכה שתי מלכיות לבר מדידה אגב דתיקנו מלכות כנגד בונה ירושלים תיקנו נמי כנגד ברכת הארץ. אמרינן במדרש דצריך לומר בה שלש טובות ושלש גמולות ואפ״ה אינה חותמת בברוך דחשיבא מטבע קצרה דמעיקרא לא תיקנו אלא הטוב והמטיב ולבסוף הוסיפו בה דברים הללו:
דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים – לא שלא ברכו אותה ברכה עד שבא דוד דהא לקמן דרשינן כולהו מקראי אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל.
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה – וקבעוה בברכת המזון שכלה הודאה, ואמרינן בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבא בן דוד, ולכך סמכו אותה אצל בונה ירושלים:
אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן יהושע ברכת הארץ דוד ושלמה בונה ירושלים ונוסח שלה היה על קיום הבית ולהעמיד המלכות ולהמשיך שלות הארץ, ונוסח שלנו הוא שאנו מבקשים על מלכות בית דוד ושיבנה הבית: הטוב והמטיב ביבנה תקנוה – ותקנוה בברכת הזן מפני שכולה הודאה. וא״ת היכי אמרינן הכא דמשה ויהושע תקנו ברכות הללו והא אמרינן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו וכי תימא ממטבע שלהן קאמרינן דתקון הרי תפלה דעיקרה מדאורייתא מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה ומשום דמטבע שלה מדרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינא דתפלה דרבנן. יש לומר דתפלה לית לה עיקר במטבע שלה מן התורה אלא כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה ולית לה שום נוסח מדאורייתא הילכך האי תפלה בהאי נוסחא דרבנן היא אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים דדרשינן הטוב זו בונה ירושלים אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו אבל ודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק וכדמוכח לעיל גבי מנימין רעיא.
דוד ושלמה בונה ירושלים – ונוסח שלה היה על קיום הבית ולהעמיד המלכות ולהמשיך שלות הארץ. ונוסח שלנו הוא שאנו מבקשים על מלכות בית דוד ושיבנה הבית:
גמ׳ יהושע תקן. עיין תשב״ץ ח״ב (ענין קסא):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א על ארבע הברכות בברכת המזון אמר רב נחמן: משה תקן לישראל את הברכה הראשונה ברכת ״הזן״ בשעה שירד להם מן, והיו צריכים להודות עליו. יהושע תקן להם את ברכת הארץ כיון (כאשר) שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו את הברכה השלישית ״בונה ירושלים״, ובאופן זה: דוד תקן ״על ישראל עמך ועל ירושלים עירך״, ושלמה תקן ״על הבית הגדול והקדוש״ שכן הוא שבנה את הבית. ואת ברכת ״הטוב והמטיב״ ביבנה תקנוה החכמים שתיאמר כנגד הרוגי העיר ביתר שמזמן בר כוכבא שהובאו לקבורה לאחר שלא נתן אדריינוס לקוברם. שכן אמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה שתיאמר בברכת המזון אף ברכת ״הטוב והמטיב״, ובפירוש הדברים: ״הטוב״ — שלא הסריחו גופות המתים במשך כל אותו זמן, ״והמטיב״ — שניתנו לקבורה.
With regard to the origins of the four blessings of Grace after Meals, Rav Naḥman said:
Moses instituted for Israel the first blessing of: Who feeds all, when the manna descended for them and they needed to thank God.
Joshua instituted the blessing of the land when they entered Eretz Yisrael.
David and Solomon instituted the third blessing: Who builds Jerusalem, in the following manner:
David instituted “…on Israel Your people and on Jerusalem Your city…” as he conquered the city,
and Solomon instituted “…on the great and Holy Temple…” as he was the one who built the Temple.
They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne in reference to the slain Jews of the city of Beitar at the culmination of the bar Kokheva rebellion. They were ultimately brought to burial after a period during which Hadrian refused to permit their burial. As Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרשב״ארא״הרא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנוּ רַבָּנַן, בסֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא: בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה – בִּרְכַּת ״הַזָּן״, שְׁנִיָּה – בִּרְכַּת הָאָרֶץ, שְׁלִישִׁית – ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, רְבִיעִית – ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, גוּבְשַׁבָּת – מַתְחִיל בְּנֶחָמָה וּמְסַיֵּים בְּנֶחָמָה, וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רָצָה לְאוֹמְרָהּ בַּנֶּחָמָה – אוֹמְרָהּ, בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ – אוֹמְרָהּ, בִּבְרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים בְּיַבְנֶה – אוֹמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אוֹמְרָהּ אֶלָּא בַּנֶּחָמָה בִּלְבַד.

On the topic of the blessings of Grace after Meals, the Gemara adds that the Sages taught in a baraita that the order of Grace after Meals is as follows: The first blessing is the blessing of: Who feeds all; the second is the blessing of the land; the third is: Who builds Jerusalem; and the fourth is: Who is good and does good. On Shabbat one begins the third blessing with consolation and ends with consolation and mentions the sanctity of the day with mention of Shabbat in the middle. Rabbi Eliezer says: If one wishes to recite the supplement for the sanctity of Shabbat in the blessing of consolation: Who builds Jerusalem, he recites it there; in the blessing of the land, he recites it there; in the blessing instituted by the Sages at Yavne, Who is good and does good, he recites it there. And the Rabbis say: He may only recite the mention of the sanctity of Shabbat in the context of the blessing of consolation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן סדר ברכת המזון: ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירוש׳. בשבת מתחיל בונה ירוש׳ בנחמה – ואומר נחמנו י״י אלהינו, ומסיים בנחמה – ונחמנו בתוכה כי אתה הוא בעל הנחמות ב״א י״י בונה ירושלם, ואומר קדושת היום באמצע.
פיר׳ קדושת היום – רצה והחליצנו כול׳.
וחכמים אומרים אינו אומרה לקדושת היום אלא בבונה ירושלם בלבד. ואמרינן חכמים הינו תנא קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובשבת מתחיל בנחמה – כלומר אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרי נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו.
בברכה שתקנו חכמים – בהטוב והמטיב.
מתחיל בנחמה – פי׳ הקונטרס לאו דוק׳ מתחיל בנחמה ומסיים אלא כלומר דאין צריך להזכיר של שבת לא בפתיחה ולא בנחמה אלא באמצע אבל מתחיל ומסיים בנחמת ירושלים כמו בחול שאומר רחם וחותם בבונה ירושלים ויש שמתחילין בנחמנו וחותמים בנחמת ציון עירך ובבנין ירושלים ונותנים טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחנה ואין אומרים תחנונים בשבת אבל נחם אינו לשון תחנונים אלא כמו והנחם על הרעה לעמך (שמות לב) ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה כדאמר בירושלמי דשבת בפרק אלו קשרים מהו לומר רוענו זוננו פרנסנו בשבת א״ל טופס ברכות כך הוא ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול.
מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. פירש הרב אלפסי ז״ל בהלכות: מתחיל נחמנו ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואינו מחוור, דלמה ישנו את המטבע בשבת. ויש אומרים לפי שאין מבקשין צרכים בשבת ורחם הוי בקשת צרכים. ואינו נכון כלל, חדא דאף נחם דכותה. ועוד דטופס ברכות הוא וכדאמרינן בירושלמי (שבת פט״ו ה״ג) מהו לומר רוענו זוננו בשבת, ואמרינן דשרי דטופס ברכות כך הוא. והנכון כמו שפירש רש״י ז״ל דברכת בונה ירושלים עצמה קרויה נחמה. והכי קאמר מתחיל ומסיים בה כדרכו ובלבד שיזכיר קדושת היום באמצע, ולומר שאינו צריך להזכיר של שבת (באמצע) בפני עצמה כתפלה. ותדע לך מדאמרינן ר״א אומר הרוצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה וכו׳, וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה, אלמא ברכת בנין ירושלים קרויה נחמה וכן עיקר.
תנו רבנן סדר ברכת המזון ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. פי׳ מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, לא סגיא דלא משני למימר מידי דנחמה בשבת, דלא מסתבר למימר דברכת בונה ירושלים קרי נחמה דהוה ליה למימר ובשבת כולל קדושת היום בבונה ירושליםא. ומסתברא נמי, דחתימתה בודאי הוא דמשני ואומר בה נחמה, דודאי כי קרינן לה בונה ירושלים על שם חתימתה דהוי הכי בונה ירושלים קרי לה (ל)⁠ברכת בונה ירושליםב, וחתימתה דבחול ודאי בונה ירושלים וכדאמרינן לקמן (בבלי ברכות מט.) מהו חותם בה בונה ירושלים, וכי קאמר דמסיים בנחמה לומר ודאי דמשני חתימתה וחותם בנחמה, אבל לענין פתיחתה אין לנו שום ראיה אם משנה בה בשבת מן החול דאפשר דבין בחול בין בשבת פותח בנחמנוג. [והאי דאמרינן] ורבי אליעזר אומר רצה לאמרה בברכת הארץ אומרה וכו׳ וחכמים אומרים אינו אומרה, פי׳ [ל]⁠קדושת היום. אלא בנחמה בלבד, פי׳ קרי לה לברכה שלישית נחמהד משום דבשבת איירינן ובשבת מסיים בנחמה. ורבינו ז״ל כתב מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ה׳ אלהינו ומסיים בנחמה והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות ברוך אתה ה׳ מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים.
א. כפי׳ הרי״ף ודעימיה וכדהעתיק רבינו לשונו בסמוך, אבל רש״י ודעימיה מפרשים כונת הגמ׳ דאי״צ להתחיל ולסיים הברכה בשל שבת אלא פותח וחותם כדרכו בנחמה (ובנין ירושלים קרי נחמה) ובאמצע אומר קדושת היום.
ב. דהוה ליה למימר ברכת בנין ירושלים, ומדקאמר ברכת בונה ירושלים ודאי על שם חתימתה קאמר הכי, ואלמא דאין אומרים בה נחמה, דאין לומר דחותמין מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים דהרי אין חותמין בשתים, ובע״כ אי אומר נחמה חותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דחדא מילתא היא, עיין תר״י, והוסיף רבינו עוד ראיה מהגמ׳ לקמן דנוסח חתימתה בחול בונה ירושלים.
ג. וכ״כ הריטב״א פ״ז ה״ט דבחתימה משנים אבל בפתיחה אין משנים ולעולם אומר נחמנו ולא נוסח אחר. וצ״ע דלשון הגמ׳ להלן פתח ברחם על ירושלים וכו׳ וצ״ל לרבינו והריטב״א דאומר נחמנו ה׳ אלהינו ורחם על ירושלים, (ועיין ראבי״ה סוף סי׳ קכא), אבל בשא״ר נראה דהבינו בדעת הרי״ף דמשנה בין בפתיחה בין בחתימה ובשבת אומר נחמנו ה׳ אלהינו בבנין ירושלים וכו׳.
ד. בא ליישב הא דקרי להברכה בסתמא נחמה דמשמע כדפירש רש״י דהברכה נקראת נחמה (עיין ברשב״א).
ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה – י״מ שפותח במקום רחם נחמנו ומסיים כי בעל הישועות ובעל הנחמות אתה, ברוך אתה ה׳ מנחם ציון בבנין ירושלים, אבל רש״י לא פי׳ כן דרחום נמי היינו נחמה אלא ה״ק אין צריך להתחיל ולא לסיים של שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה היינו בתקון הברכה דבונה ירושלים קרי נחמה בין שהתחיל רחם בין שיתחיל נחמנו, וה״ר יוסף פי׳ דרחם הוא לשון תפלה ואין לומר בשבת לשון תפלה אבל נחם אינו לשון תפלה אלא כמו והנחם על הרעה לעמך, ולא נהירא דהכל לשון תפלה זה כמו זה, ואמרינן נמי בירושלמי דשבת פ׳ אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר׳ זירא שאל לר׳ חייא בר אבא מהו מימר רוענו זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכות כך הוא וכ״ש רחם שאינו כ״כ לשון תפלה יותר מנחם, ומה שכתב רב אלפס שחותם בשבת בא״י מנחם עמו בבנין ירושלים הקשה עליו רבינו אפרים מהא דאמרינן לקמן דאין אומר מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דאין חותמין בשתים ומנחם עמו ובונה ירושלים הוו להו שתים, ויש מתרצים שאם היו אומרים מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים הוה ליה שתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שירחם עמו ע״י הבנין, וה״ר יונה אומר שגם זה נמי חשוב כשתים כמו שמצינו בהביננו [לעיל דף כ״ט ע״א] שתקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך וזהו מעין שתי ברכות ישמחו צדיקים [מעין על הצדיקים ובבנין עירך הוא מעין תשכון בתוך ירושלים הנה שאמרו בבנין עירך והוא דבר בפ״ע ה״נ אע״פ שאמר בבנין ירושלים ענין אחר בפ״ע הוי] אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי חותם בשתים דציון וירושלים חד הוא:
ר׳ אליעזר אומר [רצה לאומרה] בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה – זו היא ראיה לפרש״י דברכת ירושלים קרי לה נחמה:
וחכמים אומרים אינה אומרה אלא בנחמה בלבד – וטעמא כמו שפי׳ בירושלמי בפ׳ תפלת השחר א״ר אחא בר יצחק בשם ר׳ חנינא דצפורי יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע רחם ה׳ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו׳ ר׳ אבדימי דצפורי בעי קומי ר׳ מנא היכן אומרה א״ל עדיין אתה צריך לזו כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל דבר שהוא לשעבר אומר בהודאה ומתניתין אמרה כן נותן הודאה למה שעבר וצועק על העתיד לבא, הילכך אומר רצה והחליצנו בברכת רחם שהוא להבא וכן יעלה ויבא, אבל על הנסים אומר בברכת נודה לך שהם לשעבר וכן בתפלה יעלה ויבא ברצה ונחם בבונה ירושלים ועננו בשומע תפלה ועל הנסים בהודאה:
ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה – פירש הריא״ף ז״ל דצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה הוא בעל הנחמות, בא״י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. אבל רש״י ז״ל פירש דלא בעי לשנויי לישנא שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל דכשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלים ולא אתא לאשמעינן הכא אלא שיזכיר קדוש היום באמצע, כלומר בין רחם לבונה ירושלים וסדר הענין בא להשמיענו. ובודאי מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגי דמשני למימר מידי דנחמה בשבת דאם איתא דברכת בונה ירושלים קרי נחמה הו״ל לומר ובשבת כולל קדוש היום בבונה ירושלים ומאי דאמרינן בסמוך ר״א אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד משום דבשבת איירי ובה עסיק קרי לה לבונה ירושלים נחמה דבשבת מתחיל ומסיים בנחמה.
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה – ותקנוה בברכת הזן מפני שכולה הודאה. וא״ת היכי אמרינן הכא דמשה ויהושע תקנו ברכות הללו והא אמרינן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. וכי תימא ממטבע שלהן קאמרינן דתקון הרי תפלה דעיקרה מדאורייתא מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואיזו היא עבודה שבלב זו תפלה ומשום דמטבע שלה מדרבנן אמרינן בכל דוכתא בכולהו דינא דתפלה דרבנן. יש לומר דתפלה לית לה עיקר במטבע שלה מן התורה אלא כל שהוא מודה ומתחנן סגי ליה ולית לה שום נוסח מדאורייתא הילכך האי תפלה בהאי נוסחא דרבנן היא. אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו ולהזכיר הארץ וירושלים דדרשינן הטוב זו בונה ירושלים אשתכח דכולהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. הילכך ברכת המזון כולה מדאורייתא שהרי נוסחה ומטבעה דברים אלו. אבל ודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק וכדמוכח לעיל גבי מנימין רעיא:
תוס׳ בד״ה ברית ותורה כו׳ ותורה וחיים ומזון דדי להזכיר על בריתך כו׳ עכ״ל לשון המרדכי שאין לומר ברית ותורה חיים ומזון דמה לנו להודות על החיים שנוחל לאבותינו כו׳ ע״ש:
תוס׳ ד״ה מתחיל בנחמה. וז״ל פירש הקונטרס לאו דוקא מתחיל בנחמה ומסיים אלא כלומר דאין צריך להזכיר של שבת לא בפתיחה ולא בנחמה אלא באמצע אבל מתחיל ומסיים בנחמת ירושלים כמו בחול שאומר רחם וחותם בבונה ירושלים וכו׳ ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ״ל. ובביאור דבריהם נראה דיש חילוק ביסוד דין הזכרת שבת בברכת המזון להזכרת שבת בתפלה, דאזכרת שבת בתפלה הויא ברכה בפני עצמה, והאזכרה חלה כחלק מעצם החפצא דהתפלה. דחל בשבת חלות שם בפ״ע דתפלת שבת המהווה חפצא של תפלה בפני עצמה. ואילו ההזכרה בברכת המזון אינה אלא קיום אזכרה בלבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר שמדובר על סדר הברכות מוסיפים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא, סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונהברכת ״הזן״, שניהברכת הארץ, שלישית״בונה ירושלים״, רביעית״הטוב והמטיב״, ובשבתמתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום, היא הזכרת השבת באמצע כתוספת. ר׳ אליעזר אומר: את התוספת על קדושת השבת אם רצה לאומרה בנחמהאומרה, בברכת הארץאומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה ״הטוב והמטיב״ — אומרה. וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד.
On the topic of the blessings of Grace after Meals, the Gemara adds that the Sages taught in a baraita that the order of Grace after Meals is as follows: The first blessing is the blessing of: Who feeds all; the second is the blessing of the land; the third is: Who builds Jerusalem; and the fourth is: Who is good and does good. On Shabbat one begins the third blessing with consolation and ends with consolation and mentions the sanctity of the day with mention of Shabbat in the middle. Rabbi Eliezer says: If one wishes to recite the supplement for the sanctity of Shabbat in the blessing of consolation: Who builds Jerusalem, he recites it there; in the blessing of the land, he recites it there; in the blessing instituted by the Sages at Yavne, Who is good and does good, he recites it there. And the Rabbis say: He may only recite the mention of the sanctity of Shabbat in the context of the blessing of consolation.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּיעֲבַד.:

The Gemara remarks: The opinion of the Rabbis is identical with the opinion of the first tanna. Both opinions hold that the mention of Shabbat is in the third blessing. The Gemara responds: The difference between the opinion of the Rabbis and the opinion of the first tanna is with regard to after the fact. They both agree that ab initio, Shabbat should be mentioned in the third blessing. If, though, one inadvertently mentioned Shabbat in one of the other blessings mentioned by Rabbi Eliezer, the first tanna holds that he fulfilled his obligation and the Rabbis emphasize that it may only be recited in the blessing of consolation.
רי״ףרש״יתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא בינייהו דיעבד – לרבנן בתראי מהדרינן ליה.
איכא בינייהו דיעבד – פרש״י דרבנן סברי דבדיעבד לא יצא, וטעמא דרש״י משום דאמרינן בכל דוכתא דרבנן בתראי לטפויי קא אתו, והכא אינו נראה לי לפרש כן דרבנן קיימי אר׳ אליעזר דאמר אם רצה לאומרה בברכת הארץ אומרה אפילו לכתחלה וחכ״א א״א לכתחילה אלא בדיעבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: דעת חכמים היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון], שלכאורה החכמים החולקים על ר׳ אליעזר אומרים כאותה דעה שנזכרה בראש המשנה שעליה חלק ר׳ אליעזר. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה, ביחס לדיעבד שמסתם משנה למדים שראוי להזכיר את קדושת השבת בברכת הנחמה, אבל אם הזכיר בברכה אחרת, כנראה יצא, ואילו החכמים מדגישים שאין הזכרה זו אלא בברכת הנחמה בלבד.
The Gemara remarks: The opinion of the Rabbis is identical with the opinion of the first tanna. Both opinions hold that the mention of Shabbat is in the third blessing. The Gemara responds: The difference between the opinion of the Rabbis and the opinion of the first tanna is with regard to after the fact. They both agree that ab initio, Shabbat should be mentioned in the third blessing. If, though, one inadvertently mentioned Shabbat in one of the other blessings mentioned by Rabbi Eliezer, the first tanna holds that he fulfilled his obligation and the Rabbis emphasize that it may only be recited in the blessing of consolation.
רי״ףרש״יתוספות רא״שבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה? – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ (דברים ח׳:י׳) – זוֹ בִּרְכַּת ״הַזָּן״, ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ – זוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן, ״עַל הָאָרֶץ״ – זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ – זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״ (דברים ג׳:כ״ה). ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ – זוֹ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? – אָמְרַתְּ קַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

The Sages taught in a Tosefta: From where is it derived that Grace after Meals is from the Torah? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless the Lord, your God, for the good land that He has given you” (Deuteronomy 8:10). The Gemara explains: And you shall bless, that is the blessing of: Who feeds all. The Lord, your God, that is the zimmun blessing in which God’s name is invoked. For the land, that is the blessing of the land; good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: “This good mountain and Lebanon” (Deuteronomy 3:25), which is interpreted homiletically as referring to Jerusalem and the Temple. That He gave you, that is: Who is good and does good. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? You said that it can be derived through an a fortiori inference: When one is satisfied, he is obligated to recite a blessing and thank God for food; when he is hungry, all the more so that he should recite a blessing to offer thanks for the food he will eat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח׳:י׳) זו ברכת הזן, את י״י אלהיך זו ברכת הזימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו ברכת בונה ירוש׳, אשר נתן לך זו ברכת הטוב והמטיב.
אין לי אלא לאחריה, לפניה מנין. קל וחומר כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדתנא קמא גרסינן אשר נתן לך זו הטוב והמטיב ולא גרסינן ביבנה תקנוה אלא בדרבי.
כשהוא שבע – מצוה לברך ולהודות על שבעו.
כשהוא רעב – והוא בא להפיק את רעבו ע״י ברייתו של הקב״ה לא כל שכן שזה צריך לברך להקב״ה יותר.
[לפניו מנין וכו׳]. הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא וכולהו סבירא להו דהויא דאורייתא, ולא קיימא לן כחד מינייהו, אלא ברכה שלפניה מדרבנן, וכסתמא דמתניתין דקתני בפרק מי שמתו (ברכות כ:) גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, כלומר משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא, והוא הדין לברכת התורה שלאחריה כדאיתא התם בפרק מי שמתו (ברכות כא.) דאמרינן התם אמר רבי יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן המזון וברכת המזון לפניה מן התורה כו׳, ודחינן איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי העולם ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו.
קו״ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש״כ – והאי קו״ח פריכא הוא כדאיתא בריש פרק כיצד אלא דמדרבנן בעלמא הוא ור׳ נתן ור׳ יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא וכסתמא דמתניתין דפ׳ מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן וה״ה לברכת התורה לאחריה דהיא דרבנן דהא התם בפרק מי שמתו אמרינן דילפינן לה מברכת מזון לאחריה ודחינך דלא היא דאיכא למיפרך דמה למזון שכן נהנה ולמאן דס״ל כהני תנאי דהטוב והמטיב דאורייתא ס״ל נמי דחותמת ואינה פותחת דלדידיה אינה צריכה מלכות ולמאן דאמר דרבנן פותחת ואינה חותמת ויש בה מלכות. וא״כ לפי זה מאי קאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך והא אמרת דלמ״ד דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. יש לומר דה״ק תדע דסבירא לן לאו דאורייתא שהרי פותח בה ואינו חותם כלומר דאנן הכי עבדינן.
ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה – פירש הר״י אלפסי ז״ל דצריך להתחיל בנחמה ולשנות הלשון ולומר במקום רחם נחמנו. ובחתימה שיאמר אחר רצה והחליצנו ונחמנו בציון עירך כי אתה הוא בעל הנחמות ברוך אתה ה׳ מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. אבל רש״י ז״ל פירש דלא בעי לשנויי לישנא שאומר בחול ולא להוסיף עליו כלל דכשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זהו נחמה כי נחמתן של ישראל הוא רחמי שמים ובנין ירושלים. ולא אתא לאשמעינן הכא אלא שיזכיר קדוש היום באמצע כלומר בין רחם לבונה ירושלים וסדר הענין בא להשמיענו. ובודאי מדקתני שלישית בונה ירושלים והדר תני ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא סגי דמשני למימר מידי דנחמה בשבת דאם איתא דברכת בונה ירושלים קרי נחמה הוה ליה לומר ובשבת כולל קדוש היום בבונה ירושלים. ומאי דאמרינן בסמוך ר׳ אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה בלבד משום דבשבת איירי ובה עסיק קרי לה לבונה ירושלים נחמה דבשבת מתחיל ומסיים בנחמה:
קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן – והאי קל וחומר פריכא הוא כדאיתא בריש פרק כיצד אלא דמדרבנן בעלמא הוא. ור׳ נתן ור׳ יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא וכסתמא דמתניתין דפרק מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן. והוא הדין לברכת התורה לאחריה דהיא דרבנן דהא התם בפרק מי שמתו אמרינן דילפינן לה מברכת מזון לאחריה ודחינן דלא היא דאיכא למיפרך דמה למזון שכן נהנה. ולמאן דסבירא ליה כהני תנאי דהטוב והמטיב דאורייתא סבירא ליה נמי דחותמת ואינה פותחת דלדידיה אינה צריכה מלכות. ולמאן דאמר דרבנן פותחת ואינה חותמת ויש בה מלכות. וא״ת לפי זה מאי קאמרינן לעיל תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך והא אמרת דלמאן דאמר דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. יש לומר דהכי קאמר תדע דסבירא לן לאו דאורייתא שהרי פותח בה ואינו חותם כלומר דאנן הכי עבדינן:
זו ברכת הזן וכו׳. דהיינו אכל דבר ששבע ממנו ומיזן כדאמר לעיל שמשה תקנו אירידת המן שהיו ג״כ שבעים ממנו:
את ה׳ אלהיך זו ברכת הזימון. שאין אומרים בה דברים רק נברך שאכלנו משלו ועיקר הזימון בעשרה אומרים אלהינו וקצת דחוק שהקדים בקרא ברכת הזן לברכת הזימון והתוס׳ לעיל הביאו ברייתא זו בהפך זה וברכת זו ברכת הזימון את ה׳ אלהיך זו ברכת הזן ולא ידעתי משמעה:
על הארץ זו ברכת הארץ. משה רמז לה שיהושע תקנה כשנכנסו לארץ ואמר הטובה זו בונה ירושלים שהוסיפו לתקן דוד ושלמה כדאמר לעיל ואמר אשר נתן לך זה הטוב ומטיב דהיינו כדרך הנותן שנותן בעין יפה וטובה כדאמרי׳ במס׳. ב״ב (נג. סה. עא.) כו׳ וק״ל:
קו״ח כשהוא כו׳ יש לדקדק מהאי ק״ו תבעי נמי ג׳ ברכות לפניו וכן יש לדקדק לקמן דקאמ׳ ברכת התורה מנין ק״ו דעל חיי שעה כו׳ מה״ט תבעי נמי ג׳ ברכות אחרונות וי״ל דלאו ק״ו גמור הוא דאיכא למימר אדרבה היכא שכבר נהנה יש לו לברך אבל לפניו שעדיין לא נהנה לא יברך וכ״כ התוס׳ בר״פ כיצד מברכין דלאו ק״ו הוא דא״כ תהא ברכה לפניו נמי מדאורייתא כו׳ עכ״ל ע״ש אלא דסמך עצמו בברכה דלפניו משום דאסור ליהנות בעוה״ז בלא ברכה דה״ל כאלו מעל כדמסיק פ׳ כיצד מברכין וכן י״ל בברכת התורה דלאו ק״ו הוא משום דלחיי שעה דנהנה בעוה״ז יש לו לברך משא״כ בחיי עולם הבא דעדיין לא נהנה בו ודו״ק:
בגמרא ת״ר מניין לברכת המזון וכו׳ את ה׳ אלקיך זו ברכת הזמון וכו׳ רבי אומר וכו׳. אבל ברכת הזמון מגדלו לה׳ אתי נפקא ובש״ס שנדפסו מקרוב הוגה רבי אומר אינו צריך ולענ״ד אין הג״ה זו מיושרת דכיון דרבי לא דריש את ה׳ אלקיך לדרשא אחריתי אלא כולה לברכת הזן וא״כ מאי אבל ברכת הזמון דקאמר אטו לא ניחא לן למילף ברכת הזמון מאת ה׳ אלקיך דכתיב בבה״מ גופא ממאי דיליף לה מקרא דדברי קבלה מגדלו לה׳ אתי. ועוד דלעיל בריש פירקין בהא דמקשה תלמודא מנא הני מילי ומפרש רש״י מה״מ דבעינן ג׳ נראה מבואר מלשונו דאף למאי דילפינן עיקר זימון מאת ה׳ אלקיך אפ״ה איצטריך למילף מגדלו לה׳ אתי דבעינן ג׳ והיינו כדפרישית התם דעיקר זימון לא שייך למילף כלל מגדלו וא״כ לפ״ז ודאי דלענין עיקר זימון פליג רבי את״ק לת״ק הוי מדאורייתא ולרבי אינו מן התורה אלא מדרבנן ואסמכוהו אקרא דגדלו לה׳ אתי אע״ג דלא איירי התם בבה״מ מ״מ אסמכתא מיהא הוי ואפשר דהיינו משום דלעיל בהאי קרא כתיב אברכה את ה׳ בכל עת דמשמע דלענין ברכה איירי וע״כ אינו אלא אסמכתא אליבא דרבי כן נראה לי. ואף לפי גירסת הספרים חדשים ג״כ יש לפרש כן או שיש לפרש דהאי אין צריך לאו לענין ברכת הזמון איירי אלא לענין ברכה דשלפניו שאין צריך מק״ו אלא מדכתיב אשר נתן לך כדמסיק רבי גופא והא דשייך לשון אינו צריך לענין ק״ו אפשר דהיינו משום דלאו ק״ו גמור הוא דאית ליה פירכא כמ״ש התוספות לעיל בר״פ כ״מ ועמ״ש שם דאיכא למימר דשפיר הוי ק״ו גמור למאן דתני כרם רבעי ע״ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו למידק מינה דלת״ק הוי עיקר ברכת זימון מדאורייתא ולא אסמכתא והא דאמרינן לעיל אין זמון למפרע ולא אמרינן שצריכין לחזור ולברך כל ברכת המזון ע״י זמון כמו בכל הנך דלקמן בשמעתין דאם טעה מחזירין אותו אפשר דהיינו משום דברכת הזמון לא שייכי כלל לעיקר בה״מ אלא כמו הזמנה בעלמא:
ונראה דאיכא הבדל בעצם חלות שם והחפצא דתפלת חול לבין חלות שם והחפצא דתפלת שבת, דתפלת שבת הריהי חפצא בפני עצמה של תפלה, כי הזמן דשבת מהווה מחייב בפ״ע של תפלה, והזמן דשבת מחייב להתפלל חלות שם תפלת שבת דהויא חפצא של תפלה בפני עצמה דחלוקה בעצם חלות דינה מתפלת חול. וכן מבואר בראב״ד (פ״א מהל׳ תפלה ה״י) שביאר דהטעם שאין מתפללים תפלת נדבה בשבת ויו״ט הוא משום ״דלא אמר ר׳ יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום אלא בתפלת שמונה עשרה דחול שהיא תפלת רחמים ובקשה אבל תפלת שבת אינן אלא הודאות לא אמר ר׳ יוחנן״, ומבואר דתפלת שבת הויא חפצא של תפלה בפני עצמה דחלוקה בעצם החפצא שלה מתפלת חול, כי תפלת חול מהווה חפצא דרחמי ותפלת שבת הויא חפצא דהודאות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מנין לברכת המזון שהיא מן התורה?שנאמר: ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך״ (דברים ח, י), ומפרשים: ״ואכלת ושבעת וברכת״זו ברכת ״הזן״, ״את ה׳ אלהיך״זו ברכת הזמון (שמוזכר בה ה׳), ״על הארץ״ — הרי זו ברכת הארץ, ״הטובה״ — הרי זו ברכת ״בונה ירושלים״, וכן הוא אומר ״ההר הטוב הזה והלבנון״ (שם ג, כה), שלפי המדרש פירושו ירושלים ובית המקדש. ״אשר נתן לך״זו ברכת ״הטוב והמטיב״. ואולם אין לי לימוד מהכתוב אלא על הברכה שלאחריו, שמכאן למדנו לברכה שאחר המזון, ואולם מקור בכתוב לחובת ברכה שלפניו, לפני האכילה, מנין?אמרת שדבר זה יש ללמוד מקל וחומר: ומה כשהוא שבע כבר — מברך ומודה לה׳ על המזון, כשהוא רעבלא כל שכן, ודאי שראוי לו להודות על האוכל.
The Sages taught in a Tosefta: From where is it derived that Grace after Meals is from the Torah? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless the Lord, your God, for the good land that He has given you” (Deuteronomy 8:10). The Gemara explains: And you shall bless, that is the blessing of: Who feeds all. The Lord, your God, that is the zimmun blessing in which God’s name is invoked. For the land, that is the blessing of the land; good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: “This good mountain and Lebanon” (Deuteronomy 3:25), which is interpreted homiletically as referring to Jerusalem and the Temple. That He gave you, that is: Who is good and does good. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? You said that it can be derived through an a fortiori inference: When one is satisfied, he is obligated to recite a blessing and thank God for food; when he is hungry, all the more so that he should recite a blessing to offer thanks for the food he will eat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַבִּי אוֹמֵר [אֵינוֹ צָרִיךְ]: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ – זוֹ בִּרְכַּת הַזָּן, אֲבָל בִּרְכַּת הַזִּמּוּן מִ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי״ (תהלים ל״ד:ד׳) נָפְקָא. ״עַל הָאָרֶץ״ – זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ – זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ – מִשֶּׁנָּתַן לָךְ.

Rabbi Yehuda HaNasi says: It is not necessary to interpret the verse this way; rather, it should be understood in a slightly different manner, as follows: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless,” that is the blessing of: Who feeds all; however, the zimmun blessing is derived from the verse: “Praise God with me and we will exalt His name together” (Psalms 34:3). He continues: For the land, that is the blessing of the land. Good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: This good mountain and Lebanon. They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne and, as such, it has no biblical source. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? The verse states: That he gave you. A blessing must be recited over food from the moment that God gave it to you, not only afterward.
רי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אינו צריך – לק״ו זה ולא גרסי׳ בדרבי אשר נתן לך זה הטוב והמטיב.
והנה הרמ״א (או״ח סימן תקנ״ז סעיף א׳) פסק דמי שאכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המזון. והעיר הגר״א (עיין ביאור הגר״א שם) דאמרינן בשבת (דף כד.) דבימים שאין בהם קרבן מוסף אין בהם הזכרה בברכת המזון, ושאני חנוכה ופורים דמזכירין בהם על הניסים בברכת המזון (אע״פ שאין בהם מוסף) משום דפרסומי ניסא שאני, והך טעמא לא שייך לט׳ באב, וצ״ע א״כ מדוע מזכירין נחם בברכת המזון בט׳ באב. ונראה דשאני הזכרת נחם בבונה ירושלים מאזכרת שבת בברכת המזון, דאזכרת שבת בברכת המזון הויא קיום אזכרה בעלמא ואינה חלק מעצם החפצא וטופס הברכה דברכת המזון, דאין חילוק בעצם החפצא של ברכת המזון בשבת לבין עצם החפצא דברכת המזון בחול, כי הזמן אינו המחייב דברכת המזון אלא המחייב הוי האכילה והשביעה. שאני אמירת נחם בברכת המזון בט׳ באב דאינה רק קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא בברכת המזון אלא דהאזכרה מהווה חלק מעצם טופס הברכה דבונה ירושלים, והויא חלק מעצם החפצא של ברכת המזון. ודין נחם בברכת המזון דומה לדין אזכרת על הניסים בהודאה, דבחנוכה ופורים תיקנו להוסיף הודאה על גוף המאורע בעצם החפצא דברכת הודאה. ואזכרת על הניסים בחנוכה ופורים חלה כחלק מעצם החפצא של ברכת הודאה דשמונה עשרה וברכת המזון. והוא הדין בט׳ באב תיקנו להוסיף נחם שהוא מענין הברכה דברכת בונה ירושלים והוא הוי חלק מעצם הברכה ואינה קיום הזכרה בעלמא. ועפי״ז נראה לבאר כוונת הגמרא (שבת כד א) דפרסום הנס שאני, דר״ל דהיכא שתיקנו להוסיף אזכרת מעין המאורע בעצם החפצא של הברכה מזכירין מעין המאורע אף ביום שאין בו מוסף ואין בו קדושת היום. ולפי״ז מיושב פסק הרמ״א שמזכירין נחם בברכת המזון בט׳ באב אע״פ שהוא יום שאין בו מוסף משום שאמירת נחם חלה כחלק מעצם החפצא דברכהמ״ז בט׳ באב. ומבואר דחלוקה עצם החפצא של ברכת המזון בט׳ באב מברכהמ״ז בחול ובשבת דאמירת נחם הוי חלק מעצם הברכה דבונה ירושלים משא״כ האזכרה בברכת המזון דשבת וחול אינה אלא קיום אזכרה בלבד.
ולפי זה נמי מבואר מדוע אין מזכירין חנוכה ופורים בברכת אחת מעין שלש אע״פ דמזכירין שבת ויו״ט בברכת אחת מעין שלש (עיין ברמב״ם פ״ג מהל׳ ברכות הי״ג). והוא משום דאזכרת שבת ויו״ט הריהי קיום אזכרה בעלמא וחל דין אזכרה זו אף בברכת אחת מעין שלשא. משא״כ הזכרת על הניסים דאינה קיום אזכרת מעין המאורע בעלמא, אלא דנתקנה כתוספת הודאה וכחלק מעצם הטופס של תפלה וברכת המזון, וע״כ אין מזכירין חנוכה ופורים בברכת מעין שלש, דברכת אחת מעין שלש היא רק מעין הברכה דברכת המזון, וכי היכי דהשמיטו מברכת אחת מעין שלש ברית ותורה, כמו כן השמיטו ממנה את הזכרת על הניסים דחנוכה ופורים, שהיא רק ברכה אחת מעין ברכת המזוןב.
גמ׳. וז״ל ת״ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה׳ אלוקיך זו ברכת הזמון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים וכו׳ אשר נתן לך זו הטוב והמטיב עכ״ל. נחלקו הראשונים האם כל ג׳ הברכות דברכת המזון מדאורייתא הן, ורק גוף המטבע ונוסח הברכות היא מדרבנן. והא דאיתא בגמ׳ לעיל אמר ר״נ משה תיקן להם לישראל ברכת הזן וכו׳ יהושע תיקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים היינו שתיקנו מטבע ונוסח הברכה, אבל באמת מן התורה נתחייבו לברך ג׳ ברכות ולהודות על ענינים אלו. (עיין ברשב״א ד״ה משה תיקן להם, ובשיטה מקובצת ד״ה הטוב והמטיב, ובתוס׳ דף טז. ד״ה וחותם דס״ל דכל שלש ברכות מה״ת הן).
אמנם עיין ברמב״ן (סה״מ שורש א׳) שכתב וז״ל וכן אמרו בברכת המזון שהוא ודאי מן התורה, משה תיקן ברכת הזן יהושע תקן ברכת הארץ שלמה תקן בונה ירושלים, וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו, כענין ברכת בנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא (ברכות דף מ׳ ע״ב), ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה, ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים עיר קדשך, כי הענין תקן שלמה ובית דינו, והלשון כפי הזמנים יאמר. וכן כל מה שאנחנו משבחים בו לא - ל יתעלה כך הוא, עכ״ל.
ומשמע שהרמב״ן סובר דמדאורייתא סגי בברכה אחת על עצם המזון וכברכת בנימין רעיא, דקבריך בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואילו ברכות הארץ ובונה ירושלים מדרבנן הן. וכן דייק הבית יוסף (או״ח סי׳ קצ״א) מלשון הרמב״ם בסה״מ (מצ׳ י״ט) ״שצונו לברכו אחר האכילה״, דלא הזכיר מנין הברכות דאע״ג דדריש להו בגמרא מקראי מ״מ אסמכתא בעלמא נינהו.
והנה יש להעיר כמה הערות בשיטת הרמב״ן והרמב״ם דס״ל דמדאורייתא חייב לברך רק על המזון בלבד ולא על הארץ וירושלים, דלכאורה קשה מדוע ס״ל שאין חיוב מן התורה לברך על הארץ, והא כתיב להדיא בקרא ״ואכלת ושבעת וברכת וגו׳ על הארץ הטובה אשר נתן לך״. וי״ל דלשיטתם אין כוונת הפסוק ״על הארץ״ שצריך לברך על גוף הארץ אלא על פירות הארץ דהיינו לברך על המזון, וכן מבואר בתרגום יונתן שם וז״ל הוון מודין ומברכין קדם ה׳ אלוקיכון על כל פירי ארעא משבחא דיהיב לכון עכ״ל. משא״כ אליבא דהראשונים דס״ל דג׳ ברכות חיובן מדאורייתא, דס״ל דמהך קרא ילפינן חיוב לברך על גוף הארץ. וכן משמע מפירוש התרגום אונקלוס שם, וז״ל ותברך ית ה׳ אלקך על ארעא טבתא דיהב לך עכ״ל.
ועוד יש להקשות על הרמב״ן והרמב״ם דבגמרא (דף מו.) משמע דרק ברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא ואילו שאר הברכות מדאורייתא הן. ועוד יש לעיין דלכאורה לשיטתם אדם המסופק אם בירך ברכהמ״ז או לא יצטרך לחזור ולברך ברכת הזן בלבד, דרק ברכת הזן היא מן התורה. אמנם מסתימת לשון הרמב״ם (פ״ב מהל׳ ברכות הי״ד) וז״ל וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו עכ״ל, משמע שצריך לחזור ולברך כל הברכות, וצ״ע.
ונראה דהנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ ברכות הל׳ י״ב) וז״ל שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית בשבת אומר ברוך ד׳ אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש ברוך אתה בד׳ מקדש השבת וכו׳, ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן עכ״ל. והשיג הראב״ד ״טעה בזה, דלא גריעה ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, שאם טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה אף על פי שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש, הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים״.
ועיין בגמ׳ (דף מט:) ״טעה חוזר לראש וכו׳ פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש״. ופירש רש״י (ד״ה והדר לרישא) ״לתחלת ברכת המזון כדאמרינן גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש וכו׳ אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים״. והנה הרמב״ם פסק שחוזר לברכת הזן דסובר כרש״י דמשהתחיל ברכת הטוב והמטיב חשיב כעקירת רגלים, ואילו הראב״ד סובר דלא הוי כעקירת רגלים ומשום כך חוזר לתחלת בונה ירושלים. (ועיין ברבינו יונה דף לו: בדפי הרי״ף). וצ״ע בשיטת הרמב״ם דהרי סובר דרק ברכת הזן היא מה״ת וא״כ קשה דמדוע פסק דאם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן, והרי לשיטתו הברכה השלישית דבונה ירושלים מדרבנן כברכה הרביעית דהטוב והמטיב, וא״כ מ״ש ברכת הטוב והמטיב מברכת הארץ וברכת בונה ירושלים, דאין עקירת רגליים עד שיתחיל ברכה רביעית.
ונראה דלשיטת הרמב״ן והרמב״ם יש חילוק בין עצם חלות דין ברכת הארץ ובונה ירושלים לבין חלות דין ברכת הטוב והמטיב דאע״פ שכולן הן מדרבנן, אך ברכת הארץ ובונה ירושלים שאני דנתקנו כחלק מעיקר החפצא של ברכת המזון, ואע״פ שאין בהן חיוב דאורייתא מתקיים בהן קיום דאורייתא של ברכת המזון. והטעם בזה הוא דאע״פ שעיקר חיוב של ברכת המזון מן התורה הוא לברך ברכה אחת על המזון, מ״מ כל מה שמוסיף להודות מצטרף לחפצא של ברכת המזון וחל ביה קיום ברכת המזון מן התורה וכדמבואר מדברי הרמב״ן בספר המצות ״אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו״, ולפיכך חל קיום דאורייתא בברכת הארץ ובונה ירושלים, דרבנן תיקנו הודאה דברכת הארץ וירושלים כחלק מעצם החפצא דברכהמ״ז. משא״כ ברכת הטוב והמטיב נתקנה כחפצא של ברכה בפני עצמה הנאמרת אחרי ברכת המזון, ולכן התחלת ברכת הטוב והמטיב חשיבא כעקירת רגליים. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הל׳ ט״ז - י״ז) וז״ל כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו. ולמה יענה אמן אחר בונה ירושלים והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תקנוה וכאילו היא תוספת, אבל סוף עיקר הברכות של ברכת המזון היא בונה ירושלים עכ״ל. ומבואר שברכת הטוב והמטיב היא תוספת ברכה בפ״ע ואינה חלק של ברכת המזון. ואילו בונה ירושלים מהווה סוף הברכות של ברכת המזון, דרבנן תיקנוה כחלק מקיום מצות ברכת המזון דאורייתאג.
ולפי זה נראה ליישב את מה שהקשנו בשיטת הרמב״ם דבגמרא משמע דרק ברכת הטוב והמטיב הויא ברכה מדרבנן, די״ל דהרמב״ם סובר דאע״פ דברכת הארץ ובונה ירושלים נמי הן ברכות שנתקנו מדרבנן מ״מ חל בהן חלות קיום דברכת המזון דאורייתא ורק חיובן הוא מדרבנן. ולשיטתו הא דנאמר בגמ׳ (דף מו.) דרק ברכת הטוב והמטיב היא דרבנן הכוונה היא דברכת הטוב והמטיב היא חפצא של ברכה בפני עצמה דלית בה קיום ברכת המזון מדאורייתא, משא״כ ברכות הארץ ובונה ירושלים אע״פ שחיובן גם כן מדרבנן חל בהן קיום ברכת המזון דאורייתא, דנתקנו כחלק מברכת המזון.
ובדרך זו נמי מיושב הדין דפועלים מברכין ברכת הארץ ובונה ירושלים ואע״פ דלשיטת הרמב״ם ברכות אלו הן מדרבנן, וקשה דאמרינן בגמ׳ (דף מו.) שהפועלים עוקרים ברכת הטוב והמטיב משום שהיא רק מדרבנן, וא״כ מדוע הפועלים מברכים ברכת הארץ ובונה ירושלים דהויין נמי מדרבנן. וי״ל דשאני ברכת הארץ ובונה ירושלים שנתקנו כחלק מעיקר החפצא של ברכת המזון, וחל בהן קיום דאורייתא של ברכת המזון ומשו״ה פועלים מברכינן אותן כמו דמברכין ברכת הזן דהויא מדאורייתא. משא״כ ברכת הטוב והמטיב דאינה חלק מקיום ברכהמ״ז דהויא חפצא של ברכה בפני עצמה מדרבנן, ומשו״ה פועלים עוקרים אותה.
ומיושב נמי בכך מה שהקשנו בשיטת הרמב״ם דפסק (פ״ב מהל׳ ברכות הי״ד) דבנסתפק אם ברך ברכהמ״ז דחוזר ומברך את כל ג׳ הברכות, וצ״ע דלכאורה מספק היה צריך לחזור ולברך רק את ברכת הזן שחיובה מן התורה. וי״ל דמכיון שברכת הארץ ובונה ירושלים נתקנו כחלק מקיום דברכת המזון מן התורה, משו״ה במקום שנסתפק אם בירך דמסופק אם קיים מצות ברכת המזון מן התורה או לא צריך לחזור ולברך את כל ג׳ הברכות. ודומה לזה נראה לומר לגבי קריאת שמע, דהנה פסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ קריאת שמע הל׳ י״ג) דבספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור על כל הפרשיות דקריאת שמע, והקשה הלחם משנה (שם) דהתינח פסוק ראשון שהוא דאורייתא חוזר וקורא דספק דאורייתא לחומרא, אבל השאר שהוא מדרבנן למה יחזור ויקראד.
ונראה לבאר דאע״פ דשאר הפרשיות הן מדרבנן מכל מקום נתקנו בעיקר הסדר וקיום של מצות קריאת שמע מדאורייתא, ומשום הכי כל שהוא חייב מדאורייתא בפסוק ראשון, חייב בכלל זה לקיימו כעיקר תקנתו ולקרותו יחד עם כל הפרשיותה. וכן מבואר נמי משו״ת הרשב״א (סי׳ ש״כ) וז״ל ואני אומר באולי לדעת הרב ז״ל שהוא סבור דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות יקרא לכתחילה עם ברכותיה וכו׳ ואולי למדה הרב ממה שאמר ר׳ אליעזר (כא.) ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא ואע״פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא. וטעמא דמלתא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא בעיקר תקנתו וכו׳ עכ״ל. ונראה לבאר את תרוץ הרשב״א, דסובר דהפרשיות של קריאת שמע וברכות ק״ש אע״פ שחיובן מדרבנן, מ״מ נתקנו כחלק מהחפצא דקיום מצות קריאת שמע מן התורה, ומשום הכי במקום ספק חוזר וקורא כל הפרשיות ומברך לפניה ואחריה. וה״ה בספק אם בירך ברכהמ״ז דחוזר ומברך כל ג׳ הברכותו.
רש״י ד״ה כי הוא יברך הזבח וכו׳. וז״ל למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח וכו׳ עכ״ל. יש לדקדק ברש״י, דאיך ילפינן שמברכין ברכת הנהנין קודם לאכילה מהא דמברכין ברכת המצוה על אכילת הזבח לפני אכילת הזבח, דהתם מיירי בברכת המצוה וקיימא לן דעל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומהי הראייה לגבי ברכת הנהנין. ומשמע דרש״י סובר דברכות המצוה וברכות הנהנין שוות ביסוד דינן דתרווייהו חלין מדין מתיר ולפיכך שפיר ילפינן מהא דמברך ברכת המצוה על אכילת הזבח קודם לאכילתו דמברכין גם ברכת הנהנין לפני אכילה, דבתרווייהו הברכה חלה מדין מתיר.
ועיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הל׳ ב׳ - ג׳) שכתב וז״ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואח״כ יהנה ממנו וכו׳ וכל הנהנה בלא ברכה מעל וכו׳ וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח״כ יעשה אותה עכ״ל, וצ״ב בהשואת הרמב״ם ״וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח״כ יעשה אותה״, דמהי כוונתו בהשואה זו, דהרי הרמב״ם פסק (פי״א הל׳ ב׳ - ג׳) דמברכים ברכות המצות קודם לעשיית המצוה, ומה חידש לן הרמב״ם כאן דכשם שמברכים על הנאה קודם שיהנה כך מברכים על המצוות עובר לעשייתן. ואשר נראה להוכיח מזה דלשיטת הרמב״ם חל איסור לעשות מצוה מבלי לברך עליה קודם לעשייתה כמו שחל איסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. דהרמב״ם השווה הנאת הנפש להנאת הגוף דבתרווייהו אסור ליהנות בלי ברכה. ומשמע דרש״י נמי ס״ל כרמב״ם.
רש״י ד״ה כי הוא יברך את הזבח. בא״ד. וז״ל והיכן צונו והבשר תאכל (דברים י״ב) עכ״ל. יש לעיין מדוע נקט רש״י שהמקור למצות אכילת קדשים הוא מהפסוק (דברים י״ב, כ״ז) ״ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה׳ אלקיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה׳ אלוקיך והבשר תאכל״, ולא הפסוק ״ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה׳ אלוקיך כל הימים״ (דברים י״ד, כ״ג), שהרי לדעת הרמב״ן (בספר המצוות, מצ׳ עשה א׳ ששכח הרב למנות) פסוק זה מהווה המקור למצות אכילת קדשים לבעלים, וצ״ע מדוע נקט רש״י את הפסוק ״והבשר תאכל״ שלכאורה אינו אלא היתר אכילה ואינה ציווי ומצוה של אכילת קדשים, ואילו הפסוק ״ואכלת לפני ה׳ אלוקיך וגו׳ ובכרת בקרך וצאנך״ הוא ציווי מצות אכילת קדשים.
וי״ל דבגמ׳ דידן ילפינן מקרא דכתיב בשמואל (שמואל א ט׳) ״כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים״, דמיירי בזמן היתר הבמות בנוב וגבעון, ובזמן היתר הבמות לא חל חלות דין ״מקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״. ונראה דרש״י סובר דהפסוק ״ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא דין מסוים ומצוה מיוחדת של אכילת קדשים מפאת מצות הבאת מקום, ומצות הבאת מקום חלה רק בחלות שם מקום אשר יבחר ה׳, דהיינו בבית המקדש. ומשום כך השמיט רש״י הך קרא של ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר ה׳ וגו׳ משום דבסוגיין מיירי באכילת קדשים בנוב וגבעון, וליכא למילף מצות אכילת קדשים בנוב וגבעון מקרא ד״ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר ה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״ דליכא חלות מקום אשר יבחר ה׳ בנו״ג, ומשום הכי נקט רש״י את הפסוק ״והבשר תאכל״ שמזה נלמד מצות אכילת קדשים אף בנוב וגבעוןז.
רש״י ד״ה ומלכות בית דוד בבונה ירושלים. וז״ל שעל ידו נתקדשה ירושלים עכ״ל. לפום ריהטא מבואר ברש״י דדוד קידש ירושלים והמקדש. אמנם יעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הי״ד) שכתב וז״ל ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא עכ״ל. ומבואר דשלמה קידש ירושלים ובית המקדש, וצ״ע.
ונראה דחלין ב׳ דיני קדושה בבית המקדש: א) חלות קדושת מקדש, וב) חלות קדושת בית הבחירה. והחילוק ביניהן הוא דחלות קדושת המקדש תלויה בחפצא של בית המקדש, ולכן חלה דין קדושת מקדש בשילה, ולאחר שנחרב הותרו הבמות מיד משום שנתבטלה קדושת מקדש. משא״כ חלות קדושת בית הבחירה היא חלות קדושת מקום בהר המוריה לעולם, ולכן אף משנחרב בית המקדש ובטלה קדושת המקדש מ״מ נאסרו הבמות מחמת חלות קדושת בית הבחירה שחלה במקום שלא נתבטלהח. וראייה לזה שהרי אף לדעת הראב״ד (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הי״ד) דסובר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ומשנחרב הבית בטלה קדושת בית המקדש והנכנס עתה למקום המקדש אינו בכרת, מכל מקום סובר דנאסרו הבמות בזה״ז משום חלות קדושת בית הבחירה שחלה במקום המקדש לדורות. ולפי״ז נראה לומר דקדושת בית המקדש בחפצא דהבית נתקדשה ע״י שלמה המלך שבנה את הבית, משא״כ קדושת בית הבחירה נתקדשה ע״י דוד המלך. ולפי״ז מיושבים דברי רש״י דירושלים נתקדשה ע״י דוד, דר״ל דדוד קידש את קדושת בית הבחירהט.
ברם יש להקשות לפי זה דא״כ אמאי הותרו הבמות בזמן שבין קידוש דוד למקום ובין בנין המקדש ע״י שלמהי, דלפי מה שנתבאר דהאוסר של במות היא חלות קדושת בית הבחירה שחלה ע״י דוד ראוי היה שיאסרו הבמות. והגר״מ זצ״ל אמר דיש לתרץ דרק מעשה קידוש המקום נעשה ע״י דוד, אמנם חלות קדושת בית הבחירה לא חלה במקום עד שנבנה עצם הבית ע״י שלמה דאז חלה קדושת בית הבחירה, דדין בית הבחירה נשלם ע״י בנין הבית. ומשום כך לא נאסרו הבמות עד שנבנה בית המקדש, אמנם מאחר שחלה קדושת בית הבחירה בעת בנין הבית נאסרו הבמות לעולם, דקדושת בית הבחירה נשארת לעולם אע״פ שנחרב הבית וקדושת בית המקדש בטלהכ.
גמ׳. וז״ל גופא רבי אומר אין חותמין בשתים וכו׳ מקדש השבת וישראל והזמנים חוץ מזו ומאי שנא הכא חדא היא התם תרתי כל חדא וחדא באפי נפשה עכ״ל.
בענין חתימה בשתים
א.
פירש רש״י (ד״ה חוץ מזו) וז״ל אין כאן אלא ברכת מקדש, שמברך להקב״ה שמקדש השבת והזמנים אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו ואין כוללים ב׳ דברים בברכה אחת ולא גרס הא בהא תליא עכ״ל. וברבינו יונה (לו. בדפי הרי״ף ד״ה אמר ליה) הוסיף בביאור שיטת רש״י ״כלומר אין לדמות זה למושיע ישראל ובונה ירושלים, שזה אע״פ שנראית כשתים ענין אחד הוא שהכל הוא ענין קדושה וכיון שאינו מזכיר בשניהם אלא לשון קדושה כמו דבר אחד הוי וחותמין בהם, אבל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו, שלשון ישועה הוא לשון בפני עצמו ובונה ירושלים הוא לשון אחר בפני עצמו ולפיכך דיינינן להו שתים ואין חותמין בהם״. ובביאור דבריהם נראה דרש״י סובר דהלכה שאין חותמין בשתים תלוי בפעולות, דחתימה בשתי לשונות של פועל הוי חתימה בשתים ואינו תלוי אם מזכיר ב׳ ענינים בחתימה, אלא אם חותם בשתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל. ומשום הכי שפיר חותמים מקדש השבת וישראל והזמנים דהוי רק פועל אחד של קדושה - שהקב״ה מקדש שבת ישראל והזמנים, ואילו מושיע ישראל ובונה ירושלים הם שני פועלים בפני עצמם, ואע״ג דהויין הטבה אחת של ישועת כלל ישראל, אין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים דהויין שתי לשונות של שם פועל.
ועוד נראה לפרש בדברי רש״י דיתכן דס״ל דחתימה בשתים תלוי אם החתימה הוא בענין אחד או בשני ענינים, דחתימת מקדש השבת ישראל והזמנים הכל ענין אחד הוא, דאי אפשר שתהיה קדושת שבת והזמנים מבלי קדושת ישראל השובתים ממלאכה, וליכא קדושת ישראל מבלי קדושת שבת, וכמו שכתב רבינו יונה (דף לו. בדפי הרי״ף ד״ה אמר לו חוץ מזו באמצע דבריו) ״אבל מקדש השבת וישראל והזמנים אע״פ שנראים כשתים ענין אחד הוא, שקדושת ישראל תלויה בקדושת השבת וקדושת הזמנים וראשי חדשים תלויה בקדושת ישראל וכיון שתלוי זה בזה כמו קדושה אחת דיניינן ליה״. משא״כ מושיע ישראל ובונה ירושלים דהויין שני ענינים, דישועת ישראל יכולה להתקיים מבלי בנין ירושלים. וכן כתב רבינו יונה (שם) וז״ל כלומר לפיכך אינו חותם מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דכל חדא וחדא באנפי נפשה שהרי מצינו כמה פסוקים שמזכיר בהם תשועת ישראל בלבד ואינו מזכיר בהם בנין ירושלים וכו׳ ולפיכך דיינינן להו כשתים ואין חותמין בהם עכ״ל. וכן משמע מדברי הרשב״א (דף מט. ד״ה גירסת הרב אלפסי אמר ליה וכו׳) ״התם נמי חדא היא כלומר שהקב״ה מקדש את ישראל ואת הזמנים ואע״פ שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים מ״מ אין זה כשתים שהכל קדושה אחת, אבל בנין ירושלים וישועת ישראל שני דברים מחולקין הן״.
ועיין ברמב״ן על התורה (בראשית ב׳, ג׳) על הפסוק ״ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו״, וז״ל ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה וכו׳ ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד. ורבי אברהם אמר וכו׳ ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה וכו׳ והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם. ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש עכ״ל. ויתכן לפרש דנחלקו רס״ג אבן עזרא והרמב״ן האם קדושת שבת וקדושת ישראל תלויים זה בזה, דלשיטת רס״ג והאבן עזרא קדושת שבת של איסור מלאכה תלויה בקדושת ישראל, וקדושת ישראל תלויה בקדושת שבת, וס״ל כדעת ר׳ יונה בסוגיין דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים משום שהכל ענין אחד, דהא בהא תליא. ואילו הרמב״ן סובר שיש לשבת קדושה עצמית ואין קדושת שבת וישראל תלויין זה בזה. וצ״ל דס״ל דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים משום דהויין שם פועל אחד, דהקב״ה מקדש שבת וישראל והזמנים, ואין חותמין בשני שמות פועלל. ויתכן נפקא מינה להלכה בדין יודע עיקר שבת האם נחשב ליודע עיקר שבת כשיודע שיום שבת אית ליה קדושה, והוא יום קדוש שמובדל משאר ימים, די״ל דלשיטת הרמב״ן נחשב כיודע עיקר השבת, משא״כ לדעת רס״ג י״ל דצריך לדעת שחל בשבת איסור מלאכהמ.
והנה בט׳ באב חותמין תפלת נחם ברוך אתה ה׳ מנחם ציון ובונה ירושלים (כפי הנוסח שבסידורים), ולכאורה צ״ע למה אין זה נחשב כחותמין בשתים שהרי יש שתי שמות הפועל, ואף לשיטת בה״ג (שהובא ברש״י ד״ה חוץ מזו) דס״ל דחותמין מקדש השבת וישראל והזמנים דתרתי קדושות נינהו, וחותמים בברכה אחת בב׳ ענינים, ואין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים משום דחדא מילתא נינהו, ואין חותמין בשתי לשונות של הודאה על ענין אחד, צ״ע אמאי חותמין מנחם ציון ובונה ירושלים, דיהא אסור משום דאין חותמין בשתים. ובאמת בוואלזין נהגו לחתום תפלת נחם בחתימת בונה ירושלים כבכל השנהנ. אמנם אי נימא דרש״י סובר דאין חותמין בשתים היינו בב׳ ענינים כשיטת רבינו יונה והרשב״א, ניחא דמנחם ציון ובונה ירושלים הוי ענין אחד.
עוד צ״ע מדוע חותמין את הברכה דקדושת היום ביום הכיפורים ״מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים״, דלהוי כחתימה בשתים דיש בה פעולת מחילה וסליחה, ופועל מלכות ופועל קידוש ישראל והזמנים. ובשלמא לשיטת הבה״ג ניחא דס״ל שמותר לחתום ברכה אחת בב׳ ענינים, ורק אסור לחתום בב׳ לשונות של הודאה על ענין אחד.
והגר״ח זצ״ל הקשה על הא דקיימא לן בראש השנה דכולל מלכיות עם קדושת היום (ר״ה דף לב.), דבסוגיין איתא דאין חותמין בשתים. ותירץ הגר״ח דע״כ צ״ל דמלכיות בראש השנה הוא מעצם קדושת היום ואינה הזכרה בפני עצמה, אלא שמלכיות היא עצם חלות קדושת היום, ולכן אין זה חתימה בשתים, שהכל ענין אחד. ומבואר דס״ל לגר״ח זצ״ל דאין חותמין בשתיים היינו בב׳ ענינים.
ועיין בשע״ת (סי׳ תקפ״ב) דמביא הדין דאם שכח לומר מלך על כל הארץ ואמר רק מקדש ישראל ויום הזכרון, דבשחרית יצא, ובמוסף לא יצא משום דצריך לומר ברכת מלכיות במוסף. אך נראה דכיון דמלכיות חלות בעצם קדושת היום, אף בשחרית לא יצא יד״ח, דלא הזכיר עצם שם היום בתפלתו.
ועוד אמר הגר״ח זצ״ל שאם שכח לומר מלכיות בקידוש דראש השנה דמחזירין אותו, משום דמלכיות חלק מעצם קדושת היום, ודלא כדעת החיי אדם (כלל כ״ח, י״ז). וכמו כן נקט הגר״ח זצ״ל שאם שכח לומר מלכיות בברכת ההפטורה שצריך לחזור ולברך, משום שהזכרת מלכיות חלק מעצם חלות שם קדושת היום. ולפי״ז י״ל דהוא הדין בחתימת קדושת היום דיום הכיפורים דמחילה וסליחה הן מעצם חלות שם וקדושת היום דיום הכיפורים, דקדושת היום של יום הכיפורים ביסודה דהוי יום מחילה וסליחה לישראל וכדכתיב ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומשום הכי ליכא חסרון דאין חותמין בשתים דהכל ענין אחד של חלות קדושת היום דיוה״כ.
ונראה דאף לפי דברי רבינו יונה (בסוף דבריו) דסובר דתלוי בפעולות ובלשון שם פועל, י״ל דרק היכא ששתי לשונות של פעולה הם שם פועל בפני עצמם, שאין האחד משלים את השני, והויין שני פעולות בפני עצמן, איכא חסרון דאין חותמין בשתים. משא״כ היכא דיש שתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל המשלימות זו את זו והאחת תלויה בחברתה ליכא חסרון דאין חותמין בשתים. ומשום הכי אין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים, מכיון דשייך ישועת ישראל מבלי בנין ירושלים, וכל אחד חשוב שם פועל בפני עצמו שאינם תלויים זה בזה. מאידך שפיר כוללים מלכיות בקדושת היום דר״ה, ומחילה וסליחה בקדושת היום דיום הכיפורים, אע״פ שהן שתי פעולות ושתי לשונות של שם פועל, דמכיון שמשלימים זה את זה ותלויין זה בזה ליכא חסרון דאין חותמין בשתים. ולפי״ז שפיר חותמין תפלת נחם במנחם ציון ובונה ירושלים.
ב.
עיין ברבינו יונה (דף לו. בדפי הרי״ף ד״ה אמר ליה חוץ מזו וכו׳) שכתב בשם רבינו אפרים הספרדי דהא דחתמינן מקדש השבת ישראל והזמנים משום ״דהא בהא תליא, רוצה לומר אע״פ שנראה כשתי ענינים כיון ששתי הקדושות באין בזמן אחד כמו קדושה אחת הויא ולפיכך חותמין בשתיהם״. ודבריו מחוסרים ביאור.
ובביאור דבריו נראה דקיימא לן דמדאורייתא קרבנות שקבוע להם זמן דוחים את השבת. ויש להבין את יסוד הדחייה, דניתן לומר דדין דחייה בעלמא הוא שהקביעות לזמן דוחה שבת. ומאידך י״ל דע״פ דין חל בקרבנות שקבוע להם זמן חלות שם קרבנות שבת, וכשם שקרבנות תמיד ומוספין קרבים בשבת מדין קרבנות שבת הוא הדין בקרבנות יו״ט שקבוע להם זמן דבאים בשבת דנחשבים כקרבנות של שבת עצמה. והקרבנות הותרו מעיקר דינא דשבת, ולא שדוחין שבת אלא שהותרו.
והנה כתב רש״י על התורה (שמות כ׳, ח׳) וז״ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך יבמה יבא עליה, הוא שנא׳ אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי עכ״ל. ונראה דרש״י סובר שההיתר של שני הכבשים דמוסף בשבת אינו חל מדין דחייה אלא מדין הותרה, דהיינו דבעיקר הצווי לא לעשות מלאכה בשבת הותרה הבאת שני הכבשים, דממצות יום השבת להביא שני כבשים, ואין בהקרבתן דין דחייה אלא דהקרבתן הותרה מעיקרא, כי הקרבתן היא ממצות שבת עצמה, וזה עיקר הביאור דבדבור א׳ נאמרוס.
ולפי״ז יש לעיין בהיתר הקרבת קרבנות החג שקבוע להם זמן דבאים ביו״ט שחל להיות בשבת, האם נחשבים ע״פ דין כקרבנות השבת עצמה דהותרו כשני כבשי המוסף של שבת, או דילמא דאינם חשובים לקרבנות שבת אלא שדוחים שבת מחמת החיוב להביאם בזמנם. דהואיל וקבוע להם זמן נדחה השבת מפניהם כדי להקריבם, אבל לא הותרו כקרבנות השבת עצמה.
ויתכן דהכרעת שאלה זו תלויה בדין יו״ט שחל להיות בשבת - האם קדושה א׳ הן או ב׳ קדושות, שאם קדושה א׳ הן י״ל שחל בקרבנות יו״ט נמי חלות שם קרבנות שבת, ומאידך אם ב׳ קדושות הן אזי מקריבין את קרבנות החג בשבת רק מדין דחיית שבת בעלמא ולא בהיתר של קרבנות שבת.
ונראה שיש בזה מחלוקת בין הראשונים, דהנה מפירוש רש״י הנ״ל בסוגיין דאין חותמין בשתים (מט.) יוצא דסובר דביו״ט שחל בשבת הריהן חלות דשתי קדושות. ומאידך תלמידי ר׳ יונה בשם ר׳ אפרים סוברים דקדושה א׳ הם. ולפי זה מסתבר, שלרש״י קרבנות יו״ט דוחים את השבת מדין דחייה בעלמא שהרי סובר דשבת ויו״ט שתי קדושות הן, ולר׳ אפרים קרבנות החג נחשבים לקרבנות שבת דהא ס״ל דשבת ויו״ט הבאים בבת אחת קדושה אחת הם.
ובמסכת ביצה (יז.) איתא, ת״ר יו״ט שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה, ובית הלל אומרים מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים ע״כ. ולכאורה בית שמאי ובית הלל נחלקו אם יום טוב שחל להיות בשבת הוי חלות דין של ב׳ קדושות או חלות דין של קדושה אחת. דבית שמאי ס״ל דמברכין על יום טוב לחוד ועל שבת לחוד משום דב׳ קדושות נפרדות הן - קדושת יו״ט וקדושת שבת, ואילו לבית הלל הריהן חלות קדושה אחת - דקדושת יו״ט חלה בעצם קדושת היום של שבת, ומשום הכי כולל קדושת היום של יום טוב בברכת קדושת השבת.
ובכך מבוארת המחלוקת בין רש״י ורבינו אפרים דפליגי בדעת רבי דס״ל דחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, אי ס״ל בעיקר כדעת בית הלל דהויא קדושה אחת ומשום הכי חותם בשתיהם, (וכדביאר רבינו אפרים), או דילמא רבי ס״ל כבית שמאי דהויין ב׳ קדושות נפרדות, ומכל מקום סובר שיכולים לכלול שתיהן בברכה אחת, וזוהי שיטת רש״יע.
ולפי״ז אמר הגר״מ זצ״ל דיש לבאר את שינוי הנוסחאות שבתפלת והשיאנו ביו״ט שחל להיות בשבת דלפי רוב הנוסחאות מוסיפים באמצע הקטע של ״והשיאנו״ את הבקשה ״או״א רצה במנוחתנו״, ואילו בנוסחת הגר״א ליתא לתיבות או״א, דמוסיפים רק את הבקשה - ״רצה במנחותנו״. וי״ל דהמנהג לפתוח ״אלוקינו ואלוקי אבותינו״ סובר דרבי ס״ל כסברת בית שמאי דביו״ט שחל להיות בשבת חלין ב׳ קדושות נפרדות, אלא דמכל מקום, כולל שתי קדושת היום בחדא ברכה וחותם בשתיהן. ועל כן פותחים בשתים גם ב״והשיאנו״ וגם ב״או״א רצה במנוחתנו״, להראות שמברך על שתי קדושת היום נפרדות. משא״כ לפי נוסחת הגר״א שסובר שרק מוסיפים התיבות ״רצה במנוחתנו״ שהיא בקשה מיוחדת לשבת ואין פוחתין באלוקינו ואלוקי אבותינו כביו״ט בעלמא, והוא משום דהגר״א סובר דרבי ס״ל כבית הלל דחלה רק חלות קדושה אחת בלבד וע״כ לא בעינן אלא פתיחה אחת ולא שתי פתיחות.
ולפי דברי הגר״מ זצ״ל בביאור נוסחת הגר״א בתפלת והשיאנו דס״ל דהויא קדושת היום אחת שפיר מבואר הדין דביום טוב שחל להיות בשבת קוראין בקריאת התורה של יום טוב, דאין זה משום שקריאת התורה דיום טוב דחי לקריאת התורה דשבת, אלא דחלה קדושת יום טוב בעצם קדושת היום של שבת, והקריאה של יום טוב חלה נמי מחמת עצם חלות קדושת היום של שבת משום דקדושה אחת הן.
ע״כ ענין חתימה בשתים
א. דקדושת היום מחייבת אזכרתה.
ב. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי פ״ג מהל׳ ברכות הי״ג.
ג. ועיין לעיל בשיעורים דף מו. בענין ברכת הטוב והמטיב באריכות.
ד. ומוכח דנקט הלח״מ דאליבא דהרמב״ם חיוב ק״ש מדאורייתא היא רק את הפסוק הראשון ולא כל ג׳ הפרשיות וכן משמע משו״ת הרשב״א סימן ש״כ המובא לקמן דנקט כן בדעת הרמב״ם. ברם מסתימת לשון הרמב״ם (פ״א מהלכות ק״ש ה״א - ה״ג) ״פעמיים בכל יום קורין ק״ש בבקר ובערב שנאמר בשכבך ובקומיך וכו׳ ומה הוא קורא ג׳ פרשיות אלו שמע והיה אם שמוע ויאמר וכו׳ וקריאת ג׳ פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק״ש״ משמע דכל ג׳ פרשיות הן מה״ת. ועיין בפרי חדש או״ח סימן ס״ז דנקט דלפי הרמב״ם ב׳ פרשיות דשמע והיה אם שמוע הן מה״ת. אולם עיין בשאגת אריה סימן ב׳ דמש״כ הרמב״ם פעמיים בכל יום קורין ק״ש היינו על פרשה ראשונה בלבד דהיא מה״ת, ומה שסיים דקריאת ג׳ פרשיות אלו על הסדר נקראת ק״ש היינו מדרבנן, וס״ל דלהרמב״ם רק קריאת פרשה ראשונה בלבד דאורייתא היא.
ה. וכ״כ המג״א סימן ס״ז ס״ק א׳.
ו. ברם עכ״ז לכאורה עדיין יש נ״מ בין ברכהמ״ז לבין ק״ש, דבברכהמ״ז ברכות הארץ ובונה ירושלים נתקנו מדרבנן כחלק מקיום מצות ברכהמ״ז מדאורייתא, ואילו בקריאת שמע התקנה מדרבנן היתה לקיים קיום מצוה מדרבנן דק״ש וברכותיה, ואין בהוספה מדרבנן קיום דאורייתא.
ז. ואולי יתכן להוסיף דהפסוק ״ואכלת לפני ה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר ה׳⁠ ⁠⁠״ מיירי במצות אכילת קדשים דמהווה קיום גברא הגומרת מצות הבאת קדשים למקדש. משא״כ בנוב וגבעון ליכא באכילה קיום גברא אלא רק קיום בחפצא שהקרבן נאכל כמצותו לאחר זריקת הדם, והוא נלמד מקרא ״והבשר תאכל״. ורש״י מדגיש דהברכה חלה על קיום מצות אכילת קדשים שחלה בחפצא דהקרבן ולא רק על קיום הגברא. ונ״מ דחייב לברך ברכה על אכילת הזבח אף באכילת קדשים פחות מכזית, דחל באכילה פחות מכזית קיום אכילה בחפצא דהקרבן, דלקיום מצות אכילה שבגברא בעי כזית.
ח. עיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד עניני קדשים עמ׳ כ׳ ד״ה אכן נראה פשוט.
ט. ועיין ברדב״ז פ״ו מהל׳ ביהב״ח הי״ד וז״ל שקדשה שלמה וא״ת דבגמ׳ אמרינן שדוד קדשה וכו׳ א״נ דוד קדש המקום ושלמה קדש הבנין עכ״ל.
י. עיין בס׳ מלכים (פ״א פסוק ט׳).
כ. ועיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד בעניני קדשים פ״ו מהלכות בית הבחירה הי״ד.
ל. וכמו שנתבאר מדברי רבינו יונה בסוף ד״ה אמר לו עיי״ש.
מ. ועיין ברמב״ם פ״ז מהל׳ שגגות הל׳ ב׳ - ג׳ ובכסף משנה שם, ועיין בתוס׳ מס׳ שבת דף סט. ד״ה דידע לה.
נ. וכן נהג רבינו זצ״ל ואמר שכך ראוי לנהוג.
ס. ודרך אגב יש להעיר, דלפירש״י איסור הכלאים הותר בציצית ולא נדחה, וכן איסור אשת האח הותר ליבום ולא נדחה, ועיין ברשימות שיעורים למס׳ יבמות בהקדמה ד״ה מצות יבום באשת אח הותרה או דחויה ואכמ״ל.
ע. וכן משמע מגירסת הבה״ג שהובא ברש״י ד״ה ומאי שנא וז״ל חוץ מזו ומאי שנא הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו בשתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי אומר: [אינו צריך] לדרוש כך את הפסוק, אלא יש להבינו בדרך אחרת במקצת, ובאופן זה: מה שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת״זו ברכת ״הזן״, אבל ברכת הזמון מן הכתוב ״גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו״ (תהלים לד, ג) נפקא [יוצאת, נלמדת], והוא מפרש ״על הארץ״זו ברכת הארץ, ״הטובה״זו ״בונה ירושלים״, וכן הוא אומר ״ההר הטוב הזה והלבנון״, וברכת ״הטוב והמטיב״ אינה רמוזה בתורה, שכן ביבנה תקנוה. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? תלמוד לומר מקרא יתר: ״אשר נתן לך״ שממנו למדים שיש לברך על המזון משנתן לך, משעה שנתן ה׳ אותו, ולא רק אחרי האוכל.
Rabbi Yehuda HaNasi says: It is not necessary to interpret the verse this way; rather, it should be understood in a slightly different manner, as follows: “And you shall eat and be satisfied, and you shall bless,” that is the blessing of: Who feeds all; however, the zimmun blessing is derived from the verse: “Praise God with me and we will exalt His name together” (Psalms 34:3). He continues: For the land, that is the blessing of the land. Good, that is the blessing: Who builds Jerusalem, and it also says: This good mountain and Lebanon. They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne and, as such, it has no biblical source. However, I only have a Torah source for blessings after eating, i.e., Grace after Meals. From where is it derived that one is obligated to recite blessings before eating? The verse states: That he gave you. A blessing must be recited over food from the moment that God gave it to you, not only afterward.
רי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״ (שמות כ״ג:כ״ה), אַל תִּקְרֵי וּבֵירַךְ אֶלָּא ״וּבָרֵךְ״. וְאֵימָתַי קָרוּי ״לֶחֶם״ – קוֹדֶם שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ.

Rabbi Yitzḥak says: That source for the obligation to recite a blessing beforehand is not necessary, as it says: “And He will bless your bread and your water” (Exodus 23:25); do not read: And He will bless [uveirakh], rather: And you will bless [uvareikh]. And when is it called bread? Before it is eaten.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא וברך את לחמך – ברך על לחמך.
אל תיקרי ובירך אלא וברך כו׳. דריש כן דלפי פשוטו ה״ל למכתב ויברך את לחמך וגו׳ ועוד דמסיים בהאי קרא והסירותי מחלה וגו׳ וא״כ ה״ל למכתב נמי ברישא דקרא וברכתי את לחמך וגו׳ בלשון מדבר בעדו ע״כ דרש דכינוי וברך קאי על האדם שתעשה ברכה על הלחם שתאכל ומים שאתה שותה ולכך כתיב לחמך ומימך דאחר שתברך נעשה לחמך ומימך כדדרשינן לעיל גבי דגנך וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יצחק אומר: אינו צריך לראיה זו לברכה ראשונה, שהרי הוא אומר ״וברך את לחמך ואת מימיך״ (שמות כג, כה) אל תקרי (תקרא) ״ובירך״ אלא ״וברך״ בלשון ציווי, ואימתי קרוי ״לחם״קודם שיאכלנו.
Rabbi Yitzḥak says: That source for the obligation to recite a blessing beforehand is not necessary, as it says: “And He will bless your bread and your water” (Exodus 23:25); do not read: And He will bless [uveirakh], rather: And you will bless [uvareikh]. And when is it called bread? Before it is eaten.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אוֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכוֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרוּאִים״ (שמואל א ט׳:י״ג)

Rabbi Natan says: That source for the obligation to recite a blessing beforehand is not necessary, as it says when the maidens told Saul: “As soon you come into the city, find him right away, before he goes up to the high place to eat; for the people will not eat until he comes, because he will bless the sacrifice; and afterwards all those who are invited will eat; now go, for you shall find him at this time of day” (I Samuel 9:13). A blessing recited prior to eating is explicitly mentioned in that verse.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי הוא יברך הזבח ואחרי כן יאכלו הקרואים – למדך שטעון לברך לפני אכילה על הזבח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח והיכן צונו והבשר תאכל (דברים יב).
כי הוא יברך הזבח וגו׳ פירש״י שטעון לברך כו׳ בא״י אקב״ו לאכול את הזבח כו׳ עכ״ל. וק״ק דאין זה ראיה אלא לברכת המצות אבל לברכת אכילת רשות והנהנה דקיימינן ביה השתא מנין דבעי ברכה לפניו במכילתא דקאמר בהאי לישנא כי הוא יברך הזבח ר״נ אומר מכאן לברכה לפני המזון מזה נראה דלאו ברכת המצוה קאמר אלא ברכת הנהנה שעל המזון לפניו דהיינו בבשר שנ״ב בלאו ברכת המצוה של זבח ותו לא מידי וק״ל:
שם ר׳ נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר כבואכם העיר וכו׳ כאן ג״כ יש לדקדק בהא דקאמר אינו צריך דהא ודאי ניחא לן למילף מדברי תורה ממאי דניליף מדברי קבלה ונראה מזה דר׳ נתן סובר דהך דרשא דאל תיקרי ובירך אלא וברך נמי לאו דרשא גמורה היא ולעולם דברכה דשלפניו לא הוי אלא מדרבנן ואפשר דאף לרבי דיליף מאשר נתן לך נמי לא הוי אלא אסמכתא ועמ״ש בר״פ כיצד מברכין:
אלא דבעיקר הך ילפותא דר׳ נתן יש לתמוה טובא דהא רש״י מפרש להדיא דהאי כי הוא יברך את הזבח אברכת שלמים קאי שהיא ברכת המצות ואם כן מה ענין ברכת המוציא שהיא ברכת הנהנין לברכת שלמים שהיא ברכת המצות ואדרבה מהאי קרא משמע איפכא דאי ס״ד דברכת המוציא הוי חיוב גמור הו״ל למימר שהוא יברך ברכת הלחם שהרי עיקר הסעודה נקראת על שם הלחם. מיהו למאי דפרישית בר״פ כיצד מברכין דאף למאי דקי״ל דברכת המוציא מדרבנן כדמוכח ממתני׳ דבעל קרי אין מברך לפניו וכדמסקינן נמי בהך סוגיא דר״פ כ״מ גופא דמסיק אלא סברא הוא אפ״ה א״ש הא דקאמר מעיקרא מנא הני מילי משום דקס״ד דאין רשות ביד חכמים לתקן שום ברכה דלא אשכחן כוותיה באורייתא וע״ש באריכות אם כן לפ״ז כ״ש דא״ש מסוגיא דהכא לפמ״ש בסמוך דלהנך תנאי דברייתא נמי אין ברכת המוציא אלא מדרבנן ואפ״ה הוצרכו לפרש שיש להם קצת רמז מן התורה דאל״כ לא הו״ל לחכמים לתקנן דהוי כברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא אם כן לפ״ז שפיר קאמר ר׳ נתן כיון דאשכחן מיהא דשייך ברכה שלפניו בברכת המצות כגון האי דשלמים אלמא דלא מיקרי ברכה שאינה צריכה אם כן ה״ה לענין ברכת הנהנין כיון דסברא הוא דאסור לאדם ליהנות בלא ברכה כן נראה לי. ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר דנהי דפשטא דקרא דהוא יברך הזבח אברכת שלמים קאי מ״מ כיון דמקמי הכי כתיב כי לא יאכל העם עד בואו ובתרא נמי כתיב אחרי כן יאכלו הקרואים וכפל לשון הוא אלא ע״כ דקושטא דמילתא הכי הוא דכל העם המתינו מלאכול שום דבר עד בואו כדי שיברך ברכת המוציא תחילה כדאמרינן לעיל שכן הוא עיקר הדין דאחד מברך לכולן כשהסבו בחבורה אחת וכיון שהתחיל במצוה לבצוע תחילה ממילא שהוא יברך ג״כ תחילה ברכת הזבח כדאמרינן לעיל דהמתחיל אומרים לו גמור בדברים השייכים לסעודה כדפרישית התם לענין מוגמר ע״ש וכ״ש הכא בברכת המצות דשייך ברוב עם הדרת מלך כדאיתא לקמן לענין הביאו לפניהם מאור וא״כ שפיר ילפינן ממילא דשייך ברכת המוציא לפניו אי מיתורא דקרא או מעיקר דינא דאי לאו ברכת המוציא דבהסבו אחד מברך לכולן לא היו צריכין להמתין ג״כ עד בואו משום ברכת הזבח אלא כל אחד היה מברך לעצמו ומברך עדיף אם לא היכא דאיכא כבר אדם גדול כן נראה לי וכן נראה מלשון רש״י והרד״ק בפי׳ הפסוקים במ״ש בכוונת התרגום ע״ש. ואפ״ה א״ש הא דמקשינן וכל כך למה משום דהני נשי לאו דינא בעו לאגמורי לשאול אלא מתוך סיפור דבריהם למדנו שכך היו עושין לפנים בישראל והתמיה שלא התעורר שום מפרש בענין זה ודו״ק:
משא״כ לענין ברכת המזון דאין חילוק בעצם החפצא דברכת המזון של חול לבין החפצא דברכת המזון של שבת, דהמחייב דברכהמ״ז היא האכילה והשביעה ואינו תלוי כלל בזמן (וכמבואר בתוס׳ הנ״ל), ולכן האזכרה דשבת בברכהמ״ז אינה חלה אלא בתורת קיום אזכרה בלבד. ואם לא הזכיר שבת בברכת המזון שפיר אית ליה קיום מצות ברכת המזון וחוזר רק כדי לקיים הקיום דאזכרת שבתא. משא״כ בתפלת שבת דאם לא בירך מקדש השבת חסר כל החפצא דתפלת שבת בכלל וצריך לחזור ולהתפלל כדי לקיים מצות תפלה.
אמנם יש להעיר דהרמב״ם (פ״י מהל׳ תפלה ה״ז) פסק שהמתפלל תפלה של חול בשבת יצא אם הזכיר של שבת בעבודה (עיין בכס״מ שם שנקט הכי לפי חד גירסא). ולפי״ז משמע שאין חילוק בין ברכת המזון ותפלה ובתרווייהו הזכרת שבת אינה אלא חלות קיום אזכרה בתפלה וברכת המזון בלבדב.
א. ויל״ע לפי״ז האם מי שחיסר אזכרת שבת בברכהמ״ז יכול לקיימה בשומע כעונה לחבירו המזכירה בברכהמ״ז שלו, דאע״פ דלא אמרינן שומע כעונה לצאת יד״ח ברכהמ״ז וכדמבואר כמה פעמים בשיעורים מ״מ כאן אינו חוזר כדי לקיים מצות ברכהמ״ז אלא כדי לצאת אזכרת שבת ויתכן שיכול לצאת חיוב אזכרה ע״י שומע כעונה.
ב. עיין ברבינו מנוח שם שכתב ״דיצא משום דאמרינן בגמ׳ (כא.) גברא בר חיובא הוא, כלומר להתפלל י״ח ברכות אלא דמשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן, וכיון דמדינא חייב להתפלל י״ח אם טעה ולא התפלל של שבת יצא״. ומשמע דס״ל דדין אזכרת שבת בתפלה אינה אלא אזכרה בעלמא וליכא חלות שם חפצא בפ״ע דתפלת שבת דהרי אפילו אם התפלל של חול יצא, ומשום דמעיקר הדין חייב להתפלל תפלת חול די״ח ברכות בשבת, ורק משום כבוד שבת לא אטרחוה רבנן. ועיין בשו״ע סימן רס״ח סעיף ה׳ וז״ל ״מי שהתפלל תפלת חול בשבת וכו׳ ואם הזכיר של שבת בתוך השמו״ע אע״פ שלא קבע ברכה לשבת יצא״. ומשמע נמי דאינה אלא חיוב אזכרה בעלמא, ועיי״ש במג״א ובביאור הגר״א. ובאמת יש נידון גדול באחרונים מהי הגירסא הנכונה ברמב״ם דיעויין בב״י סימן רס״ח שדחה הגירסא ד״יצא״ וכתב שהגירסא הנכונה היא ״דלא יצא״, ולפי גירסא זו משמע דחל חלות שם חפצא דתפלת שבת בפ״ע והאזכרה הויא חלק מעצם החפצא דתפלת שבת ואם לא בירך מקדש השבת לא יצא. אמנם עיין בטור סימן רס״ח סעיף י׳ וז״ל ורב משה גאון כתב יחיד שטעה ולא הזכיר אתה קדשת בליל שבת אם שמע משליח ציבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע מראש ועד סוף יצא יד״ח עכ״ל. ולפי מה שביאר רבינו זצ״ל בשיעורים לעיל (דף כ״ו: תוס׳ ד״ה טעה ובאגרות הגרי״ד הלוי פ״י מהל׳ תפלה ה״ב) דמי ששכח יעלה ויבוא יוצא יעלה ויבוא בתפלת הש״ץ, משום דמכיון דאינה אלא קיום אזכרה בעלמא והיחיד קיים מצות תפלה בשמ״ע שהתפלל בלחש משו״ה חלה עבורו חזרת הש״ץ, ושפיר יוצא קיום האזכרה בתפלת הש״ץ. משא״כ אם יעלה ויבוא הויא חלק מעצם התפלה וחשיב כאילו חיסר ברכה בשמו״ע אינו יוצא בתפלת הש״ץ. ולפי״ז י״ל דר׳ משה גאון סובר דברכת מקדש השבת הויא חלות אזכרה בעלמא ולכן סובר שהיחיד שטעה ולא הזכיר של שבת בתפלת ערבית יצא יד״ח מצות תפלה בשמו״ע שהתפלל ורק חסר לו קיום אזכרת שבת, ומשו״ה יוצא יד״ח האזכרה ע״י תפלת הש״ץ בברכה אחת מעין שבע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ נתן אומר: אינו צריך, בראיה זו, שהרי הוא אומר בכתוב במפורש שהנערות אומרות לשאול ״כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקראים ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו״ (שמואל א׳ ט, יג) וכאן מפורשת הברכה שלפני האוכל.
Rabbi Natan says: That source for the obligation to recite a blessing beforehand is not necessary, as it says when the maidens told Saul: “As soon you come into the city, find him right away, before he goes up to the high place to eat; for the people will not eat until he comes, because he will bless the sacrifice; and afterwards all those who are invited will eat; now go, for you shall find him at this time of day” (I Samuel 9:13). A blessing recited prior to eating is explicitly mentioned in that verse.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְכׇל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיׇפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, דִּכְתִיב: ״מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבוֹהַּ מִכׇּל הָעָם״ (שמואל א ט׳:ב׳). וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אפי׳אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא.

Tangentially, the Gemara asks: Why did these maidens go on so expansively while speaking to Saul? It is because women are chatterers. And Shmuel said a different reason: They spoke expansively in order to gaze upon Saul’s beauty longer, as it is written about him: “An excellent young man; no one among the Israelites was better than he; he was taller than the people from the shoulders up” (I Samuel 9:2). Rabbi Yoḥanan said that their expansiveness was initiated by God, because one sovereignty does not overlap with its counterpart, even one hairbreadth. Saul’s coronation was delayed so that Samuel’s leadership would not be curtailed.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכל כך למה – היו מאריכות בדבריהן.
שאין מלכות נוגעת בחברתה – לפי ששמואל היה מנהיג את ישראל ושאול היה נוטל את השררה משדבר שמואל אליו ואורך דברים עכב לפי שעה.
וכ״כ למה לפי כו׳. ר״ל שהוא לא שאל אלא היש בזה הרואה והם השיבו לו הרבה דברים שלא שאל עליהם כלל שלא היה להם להשיב רק יש הנה גם מה שאמרו לו עוד ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון וגו׳ הוא כפול שכבר א״ל כבואכם העיר כן תמצאון אותו וק״ל:
כדי להסתכל כו׳. באגדת שמואל איכא דפליגי ביה תנאי כל האורך הזה למה מביטות היו בנוי של שאול כו׳ דברי ר״י א״ל ר׳ יוסי א״כ עשית בנות ישראל כזונות כו׳ אלא שלא הגיע עדיין השעה שאמר הקב״ה כעת מחר אשלח לך וגו׳ וצ״ל דלאו במתכוין לכך האריכו הנערות בדבריהם דהא ודאי לאו נביאות היו אלא שהקב״ה שם אריכות דברים אלו בפיהם כדי שישהה שם עד שתגיע השעה כו׳ וכצ״ל ברבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם וגו׳ כמפורש פ״ק דסוטה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרך אגב שואלים: וכל כך למה האריכו הנערות בסיפור הדברים? לפי שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר טעם אחר: שבכוונה האריכו כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב [שנאמר] בו שהיה ״בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם״ (שם, שם א). ור׳ יוחנן אמר שאריכות הדברים היתה כן מלפני ה׳, לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא (שערה), והיה צורך לעכב את שאול כדי שיגיע זמן מלכותו בלי שיחסר דבר מתקופת נשיאותו של שמואל.
Tangentially, the Gemara asks: Why did these maidens go on so expansively while speaking to Saul? It is because women are chatterers. And Shmuel said a different reason: They spoke expansively in order to gaze upon Saul’s beauty longer, as it is written about him: “An excellent young man; no one among the Israelites was better than he; he was taller than the people from the shoulders up” (I Samuel 9:2). Rabbi Yoḥanan said that their expansiveness was initiated by God, because one sovereignty does not overlap with its counterpart, even one hairbreadth. Saul’s coronation was delayed so that Samuel’s leadership would not be curtailed.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאֵין לִי אֶלָּא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִנַּיִן? אָמַר ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ק״וקַל וָחוֹמֶר, עַל חַיֵּי שָׁעָה מְבָרֵךְ, עַל חַיֵּי עוה״בעוֹלָם הַבָּא לֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן. רַבִּי חִיָּיא בַּר נַחְמָנִי תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ (דברים ח׳:י׳), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶתְּנָה לָךְ אֶת לֻחוֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה״ וְגוֹ׳ (שמות כ״ד:י״ב).

The baraita with regard to Grace after Meals continues: I only have a Torah source for Grace after Meals. From where is the obligation to recite the blessing of the Torah derived? Several answers are offered: Rabbi Yishmael said: It is derived through an a fortiori inference from Grace after Meals: Over food, which is an aspect of temporal life, one recites a blessing, all the more so one recites a blessing over the Torah, which is eternal life. Rabbi Ḥiyya bar Naḥmani, the student of Rabbi Yishmael, says in the name of Rabbi Yishmael: This a fortiori inference is not necessary, as this halakha can be derived from the same verse from which Grace after Meals is derived, as it states: “For the good land that He gave [natan] you,” and below, with regard to the Torah, it says: “And I will give [ve’etna] you the stone tablets, and the Torah and the mitzva, which I have written, that you may teach them” (Exodus 24:12). Here, just as giving with regard to the good land requires a blessing, giving with regard to the Torah requires a blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג בהמשך הברייתא הדנה בברכת המזון, מבררים עוד, ואין לי מפורש בתורה אלא החובה לברך ברכת המזון, ואולם ברכת התורה מנין? ולכך הביאו ראיות אחדות. אמר ר׳ ישמעאל: קל וחומר מברכת המזון, מה אם על המזון שהוא חיי שעה מברך, על התורה שהיא חיי עולם לא כל שכן שמברך. ר׳ חייא בר נחמני תלמידו של ר׳ ישמעאל אומר משום [בשם] ר׳ ישמעאל: אינו צריך לקל וחומר זה, ואפשר ללמוד את ההלכה מאותו כתוב, שבברכת המזון הרי הוא אומר ״על הארץ הטובה אשר נתן לך״, ולהלן (והלאה) ביחס לתורה הוא אומר: ״ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״ (שמות כד, יב) והוא לומד שנתינה זו שמברכים עליה היא נתינת התורה.
The baraita with regard to Grace after Meals continues: I only have a Torah source for Grace after Meals. From where is the obligation to recite the blessing of the Torah derived? Several answers are offered: Rabbi Yishmael said: It is derived through an a fortiori inference from Grace after Meals: Over food, which is an aspect of temporal life, one recites a blessing, all the more so one recites a blessing over the Torah, which is eternal life. Rabbi Ḥiyya bar Naḥmani, the student of Rabbi Yishmael, says in the name of Rabbi Yishmael: This a fortiori inference is not necessary, as this halakha can be derived from the same verse from which Grace after Meals is derived, as it states: “For the good land that He gave [natan] you,” and below, with regard to the Torah, it says: “And I will give [ve’etna] you the stone tablets, and the Torah and the mitzva, which I have written, that you may teach them” (Exodus 24:12). Here, just as giving with regard to the good land requires a blessing, giving with regard to the Torah requires a blessing.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: וּמִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה? ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, דַּיָּינְךָ, בְּכָל דִּין שֶׁדָּנְךָ, בֵּין מִדָּה טוֹבָה וּבֵין מִדַּת פּוּרְעָנוּת.

Concerning this verse, Rabbi Meir says: From where is it derived that just as one recites a blessing over the good that befalls him he recites a blessing over the bad? The verse states: “That the Lord, your God gave you.” “Your God” is a reference to the attribute of divine justice; your Judge, in whatever judgment that He judges you, whether it is a positive measure of goodness or a measure of calamity.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין מדה טובה – התורה מדה טובה היא.
פירש״י בד״ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה הוא עכ״ל נראה מפירושו שהוא מפרש הא דקאמר הכא אר״מ מנין שכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה כו׳ קאי אברכת התורה דקיימינן ביה לעיל מיניה וקאמר מנין שמברכין ברכת התורה אף על הרעה ופורענות וקללות שנכתבו בתורה ויליף מי״י אלהיך כו׳ דבין מדת פורענות וזה שדקדק לפרש ובין מדה טובה דקאמר לאו דוקא בברכות שנאמרו בתורה אלא דכולה מדה טובה היא ודו״ק:
בין מדה טובה כו׳ פירש״י והתורה מדה טובה היא עכ״ל. מפירושו נראה דר״מ בעי נמי לאתויי ראיה דמברכין על התורה ולא משמע כן דהא לא קאמר אין צריך כדקאמרי הני תנאי בכל הנהו דרשות דלעיל דדרשי ראיה אברכת התורה ועוד דמברך על הטובה פסיקא ליה כדקאמר שכשם שמברך על הטובה ולא בעי לאתויי הכא אלא דכן מברכין על הרעה והיא מלתא באנפי נפשה אהאי קרא דלכך כתיבי הכא גבי ברכה ב׳ השמות ה׳ אלהיך שהם הרחמים והדין לומר לך שכשם שמברכין על מדה נוובה כמפורש בקרא על הארץ הטובה כך מברכין כו׳ ודו״ק:
בפירש״י בד״ה בין מדה טובה והתורה מדה טובה היא. עיין במהרש״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפסוק זה ר׳ מאיר אומר: ומנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: ״אשר נתן לך ה׳ אלהיך״, ו״אלהיך״ משמעו: דיינך, שיש לברך בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדת פורענות.
Concerning this verse, Rabbi Meir says: From where is it derived that just as one recites a blessing over the good that befalls him he recites a blessing over the bad? The verse states: “That the Lord, your God gave you.” “Your God” is a reference to the attribute of divine justice; your Judge, in whatever judgment that He judges you, whether it is a positive measure of goodness or a measure of calamity.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״טוֹבָה״, ״הַטּוֹבָה״. טוֹבָה – זוֹ תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״ (משלי ד׳:ב׳). ״הַטּוֹבָה״ – זוֹ בִּנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״.:

Rabbi Yehuda ben Beteira says: Proof for a blessing over the Torah from a different verse is not necessary, as it says: “For the good [hatova] land.” Two different matters are derived from different aspects of the word hatova: Tova, that is Torah, as it says: “For I have given you good [tov] teachings, do not forsake My Torah” (Proverbs 4:2); hatova, that is the building of Jerusalem, as it says: “This good mountain [hatov] and Lebanon.”
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״י ב״ב כו׳ טובה הטובה טובה זו תורה כו׳ הטובה זה כו׳. נראה לפרש דה״ק מדכתיב כבר לעיל מיניה אל ארץ טובה וגו׳ לא ה״ל למכתב כאן הטובה דודאי על אותה ארץ טובה דלעיל קאי אלא האי הטובה יתירא הוא למדרש מיניה בה״א הידיעה דמקרי טובה במקו׳ אחר אי תורה קאמר דכתי׳ כי לקח טוב וגו׳ ואי בנין ירושלים דכתי׳ ההר הטוב וגו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יהודה בן בתירא אומר: אינו צריך להביא ראיה מפסוק אחר לברכת התורה, שהרי הוא אומר: ״על הארץ הטובה״, ויש בכלל זה ״טובה״, ״הטובה״, ״טובה״זו תורה, וכן הוא אומר: ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו״ (משלי ד, ב) ואילו ״הטובה״זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר ״ההר הטוב הזה והלבנון״.
Rabbi Yehuda ben Beteira says: Proof for a blessing over the Torah from a different verse is not necessary, as it says: “For the good [hatova] land.” Two different matters are derived from different aspects of the word hatova: Tova, that is Torah, as it says: “For I have given you good [tov] teachings, do not forsake My Torah” (Proverbs 4:2); hatova, that is the building of Jerusalem, as it says: “This good mountain [hatov] and Lebanon.”
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דכׇּל שֶׁלֹּא אָמַר ״אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״ – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. נַחוּם הַזָּקֵן אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיִּזְכּוֹר בָּהּ בְּרִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיִּזְכּוֹר בָּהּ תּוֹרָה. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: הצָרִיךְ שֶׁיַּקְדִּים בְּרִית לְתוֹרָה, שֶׁזּוֹ נִתְּנָה בְּשָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת,

With regard to the formula of Grace after Meals, the Gemara continues: It was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: Anyone who did not say: A desirable, good, and spacious land in the blessing of the land, and who did not mention the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation. Naḥum the Elder says: One must mention the covenant of circumcision in the blessing of the land. Rabbi Yosei says: One must mention the Torah in the blessing of the land. Pelimu, one of the last tanna’im, says: He must make mention of the covenant of circumcision preceding mention of the Torah, as this, the Torah, was given to the Jewish people with three covenants,
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״התוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חובתו, וצריך נמי למימר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה, שהתורה ניתנה בשלש בריתות בלבד – שנאמר: ויאמר הנה אנכי כרת ברית וג׳ (שמות ל״ד:י׳) וכת׳: כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל (שמות ל״ד:כ״ז) וכתיב: כמכתב הראשון (דברים י׳:ד׳) את דברי הברית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ברית
בריתא(ברכות ה.) נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וכו׳ פי׳ ברית במלח ברית מלת עולם הוא לפני ה׳ ברית ביסורין והבאתי אתכם במסורת הברית וי״א אלה דברי הברי׳ (בסוף תוכחות) והיה כי תבא (ברכות מח:) פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בג׳ בריתות וזו ניתנה בי״ג פי׳ בג׳ בריתות דתורה בלוחות שניות הנה אנכי כורת ברית כרתי אתך ברית ואת ישראל במכתב הראשון אלה דברי הברית י״ג בריתות דמילה מפורש בפרשת ויהי אברהם (פסחים לח) בגמ׳ חלות תודה ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. א״ד בתמיהה ואית דאמרי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני בניחותא פי׳ ללישנא קמא נראין הדברים כי רבי אליעזר אמר לו לרבי אלעאי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני כלומר בתמיהה. ללישנא בתרא כי רבי יהושע עצמו הוא שאמר לו ברית הן הן הדברים כלומר ודאי ברית בשבועה נשבע לו כי הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואף על פי שהן הלכה למשה מסיני לאו טעמא בעיא ש״מ שכל הדברים המפורשים במשנה הלכה למשה מסיני אע״פ שהן שנויין סתמא.
ערך ארד
ארדב(ברכות מח) (פסחים קיט:) ארדיא לי וגוזליא לאבא פירוש ארדיא כמהין נראין הדברים שהיה שמואל מתאוה להן וכן גוזליא (עבודה זרה לח.) בגמ׳ דשלקות איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודיסא וכו׳. (כתובות סא) בגמרא ארבע יושבות בקתידרה אייתי לקמיה תבשילא דארדא.
ערך רב
רבג(רבי)⁠ד (ירושלמי בפ״ב בכתובות) לא הלכו למדת הדין לממון אחר הרוב רוב המדב׳ שבלשונו כבר פי׳ בערך לשון (יומא ד.) ריבוי שבעה ומשיחה שבעה פי׳ רבוי ז׳ מה שלובש כ״ג ח׳ בגדים שבעה ימים משיחה ז׳ פי׳ שמושחין אותו ז׳ ימים משמן המשחה ואח״כ הוא כ״ג משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים כבר פי׳ בערך משח (בבא בתרא יא:) אין חולקין את החצר א״ר הונא א׳ מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהן את הדרך פי׳ אם ביקש לסתום אותן ד״א שיש לו בחצ׳ ולהקיפן בגדר בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהן הדרך ולהקיף אותו סיתום פ״א כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי וביקש לסתום כנגד פתחו מכלל המבוי בני המבוי מעכבין שאומרין לו עד עכשיו כשרבין בני אדם במבוי דוחקין ונכנסין במבוי עד סופו ומעתה שסתמת הרבית עלינו רגל בני אדם הדורסין במבוי (בבא בתרא ס) מ״ט מפני שמרבה עליהן את הדרך פי׳ לקח אחד מן השותפין בית בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין מפני שמרבה על השותפין דריסת הרגל של אותן שהיו דרין באותו בית מה שלא היה שם קודם לכן (בבא בתרא קמד) מסייע ליה לרב הונא דא״ר הונא ברכת הבית ברובה כבר פי׳ בערך ברך (סוכה ו) רובו ומקפיד עליו חוצץ פי׳ דבר תורה אם נקשר רוב שערו של טמא כל שער ושער בפני עצמו והוא מקפיד עליו להתירו חוצץ בינו לבין המים אם לא יתירו (בבא מציעא ס) איזהו נשך ואיזהו תרבית (עבודה זרה יט: סוטה כב) כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (תמורה יב) שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה פי׳ אם רובה דהן כ״א לא הוו שאובין אלא מי גשמים דראוין לטבילה לכל הטמאים חוץ מזבין ממלא בכתף מן השאובין י״ט סאה ופותקן למקוה וזורקן לחוץ אצל המקוה ועושה חריץ כעין צינור והן נמשכין למקוה (בילמדנו בריש וישלח יעקב) כי רב מאד מחנהו וכי עצום עושה דברו ומי שמקיים תורתי הוא גדול מהם (בפסקא דסליחות) רב חסד מטה כלפי חסד ויש מענין זה בערך כובש ובערך ראש (מכות י) רמ״א הוא מדבר ע״י עצמו שנא׳ וזה דבר הרוצח אמרו לו הרבה שליחות עושה כלומ׳ יותר מועיל שני תלמידי חכמים שהן שלוחי בית דין מדברי רוצח (אהלות פרק ב) רוב בנינו ורוב מניינו של מת אע״פ שאין בהן רובע טמאי׳ וכמה רוב מניינו קכ״ה (נזיר נב) וב״ה אומרים מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין הואיל וישנן בכל פרקי ידים ורגלים (פסחים יג: סוכה מה) אמר רחבא א״נר יהודה הר הבית סטיו כפול היה פי׳ הוה מספקא ליה אי משום רב יהודה אי משום רבי יהודה והיה מדקדק שלא יחליף השמועות והיה שונה רבי ואמר רבינו יחי לעד אינו כן אלו היה אומר רבי ולא היה אומר לא רב ולא רבי ואינה מלה כלל ואינו אומר טעם ולא כבוד לו וכך אמר יחי לעד כי רחבא לא ראה רבי יהודה מעולם ולא ראה אלא רב יהודה וסופר טעה וכתב רבי יהודה וראו הגאונים בזמן הזה שאין באותו הדור רבי ואמר כך אילו דברי רבי חננא״ל זצ״ל ולפי׳ הראשון מצאנו סיוע (פסחים נב) כיוצא בו א״ר ספרא נקיט דרב הונא בר איקא בידך דדייק וגמר שמעתא מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא וכו׳ (גיטין לט. חולין קכב) רב תנא הוא ופליג פי׳ רב האי גאון זצ״ל דלישנא דייקא מפומא דרבואתא מצאנו רב אבא בג׳ מקומות חד (ברכות מח) רב אבא אמר צריך שיאמר הודאה תחילה וסוף ואידך (כתובות סא) רב אבא אמר שאלתי את סומכוס (שבת קלה:) רב אבא אמר הטבילה ואח״כ ילדה ואבא הוא רב כאשר פי׳ בערך אביי. פ״א רב תנא הוא ופליג רב הוא מכלל לוי ובר קפרא ורבי שמעון ברבי רבן גמליאל ב״ר שהן תנאין ועוד הוא מכלל אמוראי כגון שמואל ורב הונא קמא וזולתם ואין ברייתא דוחה דבריו לפי שהוא תנא חולק עם תנא (כתובות כב) דכתיב ביה דאמר לנא רבנא אשי פי׳ שנשא ונתן עמהם וכיון דכתיב ביה הכי ורבנא אשי ודאי איהו לא משוי נפשיה בב״ד חצוף (סנהדרין יז) רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא״י ר׳ אבא כגון דא צריכא רבא כבר פי׳ בערך צריך (א״ב ת׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר ארי אתרברבתן עלנא אף אתרברבא ויקראו לפניו אברך תרגום ירושלמי רב בחכמה וזעיר בשנייא).
א. [בונד.]
ב. [שוואם.]
ג. [פיעל מער.]
ד. [אלס טיטעל.]
ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – שעל ידו נתקדשה ירושלים.
צריך שיזכור בה ברית – בברכת הארץ שעל ידי ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך.
צריך שיזכור בה תורה – שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ (דברים ח).
צריך שיקדים ברית לתורה – כגון על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים שחוננתנו.
תורה נתנה בשלש בריתות – בשלשה מקומות נתנה התורה לישראל בסיני ובאהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב ובכל אחד נכרתה ברית כדתניא במסכת סוטה (דף לז.) ארור בכלל וארור בפרט וכו׳ וכן באהל מועד שנא׳ (דברים כח) אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב וכתיב (שם כט) ושמרתם את דברי הברית וגו׳.
תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בשלש עשרה.
ר׳ יוסי אומר צריך להזכיר תורה פלימו אומר וכו׳ – כל הני תנאי לא פליגי אלא מר אמר, חדא ומר אמר חדא:
אמר רב נחמן משה תקן להם לישראל ברכת הזן יהושע ברכת הארץ:
בד״ה תורה ניתנה כו׳ בסיני ובאהל מועד ובהר גרזים ובערבות מואב כו׳ עכ״ל חשיב ד׳ דאיכא מאן דמפיק הר גרזים ועייל אהל מועד ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ועוד בנוסח ברכת המזון. תניא ר׳ אליעזר אומר: כל שלא אמר ״ארץ חמדה טובה ורחבה״ בברכת הארץ, ומלכות בית דוד ב״בונה ירושלים״לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכיר בה ברית המילה. ר׳ יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. ופלימו שהוא אחד מאחרוני התנאים אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו התורה ניתנה בשלש בריתות,
With regard to the formula of Grace after Meals, the Gemara continues: It was taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: Anyone who did not say: A desirable, good, and spacious land in the blessing of the land, and who did not mention the royal house of David in the blessing: Who builds Jerusalem, did not fulfill his obligation. Naḥum the Elder says: One must mention the covenant of circumcision in the blessing of the land. Rabbi Yosei says: One must mention the Torah in the blessing of the land. Pelimu, one of the last tanna’im, says: He must make mention of the covenant of circumcision preceding mention of the Torah, as this, the Torah, was given to the Jewish people with three covenants,
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירא״התוספות רא״שמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות מח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות מח:, ר׳ חננאל ברכות מח: – מהדורת אריאלה נובצקי (בהכנה), על פי קטעי הגניזה וציטוטים בראשונים, ברשותה האדיבה (כל הזכויות שמורות), ר׳ נסים גאון ברכות מח:, רי"ף ברכות מח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות מח:, רש"י ברכות מח:, תוספות ברכות מח:, רשב"א ברכות מח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות מח: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות מח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות מח:, תוספות רא"ש ברכות מח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות מח:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות מח:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות מח:, מהרש"א חידושי אגדות ברכות מח:, פני יהושע ברכות מח:, גליון הש"ס לרע"א ברכות מח:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות מח: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות מח:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות מח:, אסופת מאמרים ברכות מח:

Berakhot 48b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 48b, R. Chananel Berakhot 48b, R. Nissim Gaon Berakhot 48b, Rif by Bavli Berakhot 48b, Collected from HeArukh Berakhot 48b, Rashi Berakhot 48b, Tosafot Berakhot 48b, Rashba Berakhot 48b, Raah Berakhot 48b, Meiri Berakhot 48b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 48b, Tosefot Rosh Berakhot 48b, Ritva Berakhot 48b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 48b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 48b, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 48b, Penei Yehoshua Berakhot 48b, Gilyon HaShas Berakhot 48b, Reshimot Shiurim Berakhot 48b, Beirur Halakhah Berakhot 48b, Steinsaltz Commentary Berakhot 48b, Collected Articles Berakhot 48b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144