ציון א.ב.
גמרא. אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש... תנו רבנן: סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה ברכת הזן, שניה - ברכת הארץ, שלישית - בונה ירושלים... תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת״ - זו ברכת הזן, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזמון, ״על הארץ״ - זו ברכת הארץ, ״הטובה״ - זו בונה ירושלים.
סדר ברכת המזון כך היא: ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב. ברכה ראשונה משה רבינו תקנה, שניה תיקן יהושע, שלישית תיקן דוד ושלמה בנו, וכו׳.
(רמב״ם ברכות ב, א)
מדברי רב נחמן שברכת המזון נתקנה בשלבים במשך הדורות על ידי משה, יהושע, דוד ושלמה משמע לכאורה שאינה מהתורה, אולם מלשון הברייתא ״מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר ״ואכלת...״ משמע שחיובה וגם הנוסח שלה מן התורה.
הרמב״ן (בהשגותיו לספר המצוות שורש א) מסביר שנצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו, ובאו הנביאים ותקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה. לפי דבריו יוצא שדרשת הברייתא ״ ״וברכת״ - זו ברכת הזן... ״על הארץ״ - זו ברכת הארץ...״ היא אסמכתא בעלמא, כיון שמהתורה אין חיוב להזכיר דבר מסויים.
אולם הרא״ה והריטב״א כותבים שאין לומר שהנוסח מדרבנן, שכן אף תפילה עיקר חיובה מהתורה, שנאמר ״ולעבדו בכל לבבכם״, ודורשת הגמרא
(תענית ב, א): ״איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה״, ובכל זאת מצינו בכל מקום שתפילה דרבנן כיון שהנוסח שלה נקבע על ידי חכמים, בעוד שעל ברכת המזון נאמר שהיא מדאורייתא. לדעתם ההבדל הוא שבתפילה אין שום נוסח מהתורה, על כן נחשבת כחיוב מדרבנן, בעוד שבברכת המזון יש קצת נוסח מן התורה, שהרי לפי דרשת הפסוק צריך להזכיר בה מזון, ארץ וירושלים, אלא שהנוסח המדוייק נקבע על ידי הנביאים. כעין זה כותבים הרשב״א והרא״ש (סי׳ כב), ומשמע שמבינים שדרשת הברייתא ״ ״וברכת״ - זו ברכת הזן״ וכו׳ היא דרשה גמורה ואינה אסמכתא בלבד. אולם מדברי הכסף משנה שכותב שכדברי הרמב״ן כותבים הרא״ש והרשב״א משמע שמבין שאין הבדל בין הפירושים.
לפי השיטה שיש חיוב מהתורה להזכיר בברכה מזון, ארץ וירושלים, יש לדון האם יכול להזכירם בברכה אחת או שגם המנין של שלש ברכות הוא מן התורה.
התוספות לעיל (טז, א ד״ה וחותם) כותבים על דברי הברייתא שהפועלים כוללים את ברכת בונה ירושלים בתוך ברכת הארץ, שאף על פי שהברכות האלה מדאורייתא - יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה, מכאן שסוברים שאף המנין של שלש ברכות מהתורה.
הכסף משנה
(ברכות ב, ב) מוכיח מלשון הרמב״ם בספר המצוות (מ״ע יט) שכותב שיש מצוה לברך אחר האכילה ואינו מזכיר את מנין הברכות, מכאן שסובר שהמנין אינו מן התורה, וכמובן שלפי לזה אין קושי להבין כיצד הפועלים כוללים בברכה אחת שני ענינים. לדעתו מפרש הרמב״ם את הברייתא כמו הרמב״ן, שהדרשה אינה אלא אסמכתא, אולם נראה שאף אם זו דרשה גמורה - אין הכרך שצריך להזכיר כל ענין בברכה נפרדת.
הלחם משנה (שם) מפרש אף בדעת הרמב״ם שסובר כתוספות שמנין שלש ברכות הוא מן התורה, ואינו מזכיר זאת בספר המצוות מפני שהמצוה היא אחת ואינו מונה שם אלא את המצוות.
המגן אברהם (קצד סק״ג) מוכיח מדברי הרי״ף (לד, א בדפיו) שאם רק אחד יודע לברך את ברכת הזן ואת שאר הברכות אין מי שיודע לברך - לא יברך כלום, מפני שהברכות מעכבות זו את זו, ומכאן מוכח לדעתו שסובר שמנין שלש הברכות מדאורייתא, כי אם מהתורה חייב רק בברכת הזן - מדוע שלא יברך אותה. אולם רבי עקיבא איגר (על השו״ע סי׳ קצא) דוחה את דבריו, שכן כשיודע לברך רק את ברכת הזן אינו יוצא ידי חיוב תורה להזכיר גם ארץ וירושלים, לכן אינו מברך כלל, אך אין ראיה שאי אפשר להזכירם בברכה אחת.
מסתבר שאם מנין הברכות הוא מהתורה, מי שבירך ברכה מעין שלש במקום ברכת המזון - לא יצא, וכך פוסק הריטב״א בהלכות ברכות
(פרק ב, כא), אך אם מנין הברכות הוא מדרבנן - יצא ידי חובתו, וכך פוסקים הרא״ה והריטב״א בחידושיו
(לעיל מ, ב ד״ה סד״א ומד, א ד״ה ורבנן). למעשה פוסקים בעל נשמת אדם (כלל מז, א) ובעל אליה רבה (רסח, יח) שלא יצא, ואילו בעל גינת ורדים (או״ח כלל א סי׳ רסח, יח) פוסק שיצא, וכן משמע מדברי הט״ז (קסח סק״ו). בעל כף החיים (קפז סק״א) כותב שכדי לצאת ידי המחלוקת עדיף שמי שאכל כדי שביעה ובירך בטעות מעין שלש יאכל עוד ויכוון לפטור בברכת המזון גם את האכילה הראשונה.
הב״ח (סי׳ קפז) כותב שכיון שמשה תיקן ברכת הזן ויהושע תיקן ברכת הארץ - לכן ברכת הזן נאמרת ראשונה, אף על פי שהארץ היא שמוציאה את המזון.
לגבי מי ששינה את הסדר, כותב על באר היטב (קצה סק״ב) בשם בעל דבר שמואל שלא יצא, וכך מדייק בעל עינים למשפט מלשון הרוקח (סי׳ שלז) ״שלא לברך למפרע כי אם על הסדר״. אולם בעל ערוך השלחן (קפח, ט) נוטה לפסוק שיצא, שכן במסכת מגילה
(יז, א) אמרו שהקורא מגילה, הלל, קריאת שמע ותפילה למפרע לא יצא, ולא הזכירו גם ברכת המזון. מלבד זה הוא מוכיח מהברייתא בסוגייתנו שמקדימה את הדרשה מהפסוק על ברכת הזן לדרשה על ברכת הזימון למרות שזו קודמת, מכאן שאין הסדר מעכב, אבל יש להעיר שהגר״א (בהגהותיו לגמרא) גורס להיפך, ״ ״וברכת״ - זו ברכת הזימון, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזן...״.
ברכת הזימון מהתורה או מדרבנן
גמרא. תנו רבנן: ...״ואכלת ושבעת וברכת״ - זו ברכת הזן, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזמון.
דעת הראב״ד (בהשגותיו למאור, מד, א בדפי הרי״ף) היא שברכת הזימון חיובה מהתורה, ונראה שמפרש את הלימוד מהפסוקים בברייתא לא רק כאסמכתא בעלמא אלא כדרשה גמורה, וכן דעת בעל הלבוש (קצט, ח בהגהות) והפני יהושע.
בעל קרית ספר סובר שרק זימון בעשרה חיובו מהתורה כיון שבברייתא נדרשת ברכת זימון מהפסוק ״את ה׳ אלהיך״, אולם כמובן שאין מקום לחילוקו לפי גרסת הגר״א ״ ״וברכת״ - זו ברכת הזימון, ״את ה׳ אלהיך״ - זו ברכת הזן״, וכן היא הגרסה בירושלמי (הלכה א) ובתוספות לעיל (מו, א ד״ה עד היכן).
החזון איש (סי׳ לא, א) מביא את דברי הרשב״א לקמן (נ, א ד״ה וליברכו) מהם משמע שהזימון מדרבנן, אך מפרש שעיקר ברכת הזימון בשלושה היא מהתורה, ורק הזכרת השם בעשרה היא מדרבנן. הוא מוכיח מהדין של פועלים שפטורים מברכת הטוב והמטיב שהיא מדרבנן ואינם פטורים מזימון, אך דוחה שאולי לא פטרום משום שברכת הזימון קצרה ואין בה ביטול מלאכה.
מסקנת בעל שאגת אריה (סי׳ כד), הפרי מגדים (קצט, ה) והמשנה ברורה (שער הציון קצט סקי״ט) שברכת הזימון מדרבנן.
נוסח הברכה השלישית בחול ובשבת
ציון ג.
גמרא. תנו רבנן: סדר ברכת המזון כך היא... שלישית - בונה ירושלים, רביעית - הטוב והמטיב, ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, רבי אליעזר אומר: רצה לאומרה בנחמה - אומרה, בברכת הארץ - אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה - אומרה, וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד. חכמים היינו תנא קמא! איכא בינייהו דיעבד.
ברכה שלישית פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך׳... או ׳נחמנו ה׳ אלהינו בירושלים עירך׳ וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, ולפיכך נקראת ברכה זו נחמה...
בשבתות ובימים טובים מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. כיצד? מתחיל ׳נחמנו ה׳ אלהינו בציון עירך׳ או ׳רחם ה׳ אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך׳ ומסיים ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳ או ׳בונה ירושלים׳, ואומר באמצע בשבת ׳אלהינו ואלהי אבותינו, רצה והחליצנו...׳, וכו׳.
(רמב״ם ברכות ב, ד-ה)(הלכה ד לא צוינה בעין משפט)
נוסח ברכה זו, פותח בה ׳רחם ה׳ אלהינו׳ או ׳נחמנו ה׳ אלהינו׳, וחותם בה ׳בונה ירושלים׳ או ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳, ואין לשנות הנוסחא משבת לחול, דבין בשבת בין בחול אומר נסחא אחת. הגה. ויש אומרים דאמרין ׳בונה ברחמיו ירושלים׳, וכן נוהגין.
רש״י (ד״ה ובשבת) מפרש שבשבת אין משנים את נוסח הפתיחה והחתימה של הברכה השלישית אלא רק מוסיפים באמצע הברכה את קדושת היום. הוא מסביר שהברכה השלישית נקראת ״נחמה״ כיון שעוסקת בבנין ירושלים, וזה בין אם מתחיל את הברכה ב׳רחם׳ ובין אם מתחיל ב׳נחמנו׳. הרשב״א מוכיח כדבריו מלשון רבי אליעזר וחכמים בברייתא שקוראים לברכת בנין ירושלים ״נחמה״.
הרי״ף (לה, ב בדפיו) כותב: ״ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, מתחיל בנחמה שאומר ׳נחמנו ה׳ אלהינו בבנין עירך׳, ומסיים בנחמה שאומר ׳והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות, ברוך אתה ה׳ מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים״. מדבריו מבינים רבינו יונה (ד״ה ובשבת), הרשב״א, ריבב״ן והרשב״ץ שבשבת צריך לשנות את נוסח הברכה השלישית, בין בפתיחה ובין בחתימה, ולפי זה רק בשבת נקראת הברכה ״נחמה״ ולא בשאר ימי השבוע. התוספות (ד״ה מתחיל) והרא״ש (סי׳ כב) בשם הר״ר יוסף מסבירים את הטעם לשינוי הנוסח, שהנוסח הקבוע ״רחם״ הוא לשון תחינה, ובשבת אין אומרים תחנונים, על כן יש לומר ׳נחם׳ שאין זו לשון תחנונים.
התוספות עצמם סוברים שגם הלשון ׳נחם׳ משמעותה לשון תחינה ובקשה, ואין להקפיד בכך כמו שנאמר בירושלמי שטופס ברכות ניתן לומר בלא שינוי, ועל כן מסיקים התוספות שמנהג שטות הוא לשנות מנוסח הברכה של חול, וכך היא מסקנת הרא״ש.
הריטב״א מוכיח כדברי הרי״ף מלשון הברייתא שבשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואם אין שינוי בנוסח די היה שתאמר שבשבת כולל קדושת היום בבונה ירושלים. הוא מבאר שרבי אליעזר וחכמים מכנים את הברכה ״נחמה״ כיון שעוסקים בשבת, שבה הנוסח הוא של נחמה בפתיחה ובחתימה.
הרמב״ם כותב כרש״י שאין הבדל בנוסח הברכה בין שבת לחול, ויכול לפתוח בין בלשון ׳רחם׳ ובין בלשון ׳נחמנו׳, ולחתום או ב׳ובנה ירושלים׳ או ב׳מנחם עמו...׳.
עם זאת כותב בעל הלבוש (קפח, ד) שלא ישנה את נוסח הפתיחה והחתימה, כגון שלא יתחיל ב׳רחם׳ ויסיים ׳מנחם עמו...׳. אולם בעל דברי חמודות (סעיף סד) מדייק מלשון רש״י והרמב״ם ששני הנוסחים משמעותם אחת ויכול אף להתחיל באחד ולסיים בשני, וכך מדייק המשנה ברורה (סק״ח) מלשון המחבר בשלחן ערוך.
הבית יוסף כותב שאפשר שאף הרי״ף אינו מתכוון לחלק בין נוסח הברכה בחול לבין הנוסח בשבת, ומה שכותב שמתחיל ב׳נחמנו׳ הרי זה מפני שבברייתא נאמר שמתחיל בנחמה, וזה הנוסח גם בחול. אולם מדברי הטור הוא מדייק שמבין שהרי״ף חולק על רש״י, והוא תמה על מה שכותב הטור שהרא״ש נהג כרי״ף, בניגוד למה שכותב בפסקיו שאין הבדל בנוסח.
הרמ״א בדרכי משה (סק״ה) מסביר שאין כוונת הטור לומר שהרא״ש נהג לשנות את הנוסח בשבת, אלא כוונתו שהרא״ש נהג כרי״ף לומר בפתיחה את הנוסח של ׳נחם...׳, כיון שלדעתו אין חילוק בין ׳נחם׳ לבין ׳רחם׳ ורצה לצאת ידי שיטת הרי״ף, ובנוסח זה בירך אף בחול.
הרי״ף כותב שהחתימה של הברכה בשבת היא ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, ומקשה על כך רבינו אפרים (מובא ברבינו יונה וברא״ש) ממה שאמרו לקמן
(מט, א) שאין לחתום ב׳מושיע בני ישראל ובונה ירושלים׳ כיון שאין חותמים בשתים.
רבינו יונה והרא״ש מביאים שיש מתרצים שדוקא לקמן זו חתימה בשתים, שמזכיר בנפרד תשועה ובנין, מה שאין כן בסוגייתנו שחותם בנחמה שעל ידי בנין ירושלים, שזו חתימה באחת. אולם רבינו יונה כותב שגם נוסח זה נחשב כשתים, כמו שמצינו בברכת הביננו שתיקנו לומר ׳וישמחו צדיקים בבנין עירך׳ כנגד שתי הברכות על הצדיקים ועל ירושלים. מסקנת רבינו יונה שיחתום ׳בונה ירושלים׳ כמו בחול, והרא״ש מסיק שיחתום ׳מנחם ציון בבנין ירושלים׳, שזו חתימה באחת.
הבית יוסף מקבל את התירוץ שדוחה רבינו יונה שאין בנוסח של הרי״ף משום חתימה בשתים, ומסיק שכיון שהרי״ף והרמב״ם מסכימים שחותם ׳מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים׳, וגם הרא״ש נהג כן - כך יש לחתום. אולם הרמ״א (שם) תמה שהרי הטור כותב שהרא״ש לא נהג בחתימה כרי״ף, ומסיק שכנראה היתה לבית יוסף גרסה אחרת בטור. הרמ״א עצמו מבין שהרא״ש נהג לחתום ב׳בונה ירושלים׳ כמו בחול, וכך הוא פוסק בשלחן ערוך.
הגר״א (סק״ה) פוסק כרי״ף שבשבת הנוסח הוא ׳נחמינו...׳ ובחול ׳רחם׳, ומוסיף שכן הוא על דרך הקבלה.
אלו ענינים מזכירים בברכת המזון
ציון ד.ה (מח, ב), ציון א.ב (מט, א).
גמרא. תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית, רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה, פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בשלש עשרה בריתות. רבי אבא אומר: צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף, והפוחת - לא יפחות מאחת, וכל הפוחת מאחת - הרי זו מגונה... וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו.
ברכת הארץ - צריך לומר הודייה בתחילתה ובסופה, וחותם בה ׳על הארץ ועל המזון׳, וכל שלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳ בברכת הארץ - לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה, שהברית הזאת שאומרים בברכת הארץ היא ברית מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות...
...וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו - לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא ענין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.
(רמב״ם ברכות ב, ג-ד)
אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפילו אם לא חיסר אלא אחד מהם - מחזירים אותו. הגה. ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו.
הרא״ש (סי׳ כב) כותב שאין מחלוקת בין התנאים אלא כל אחד אמר דבר אחד שצריך להזכיר, לכן יש להזכיר ברית ותורה ולומר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ולהזכיר את מלכות בית דוד בברכת בונה ירושלים.
מלשון רבי אליעזר ורבי אבא האומרים שלא יצא ידי חובתו משמע שאם לא הזכיר ענינים אלה חוזר ומברך, וכך מפורש בירושלמי (א, ו): ״רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אומר: לא הזכיר תורה בארץ - מחזירים אותו... רבי בא ברבי אחא בשם רבי: אם לא הזכיר ברית בארץ או שלא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד - מחזירין אותו״. כיוצא בזה מצינו בתוספתא (ג, יג) בשם רבי יוסי שמי שלא הזכיר ברית בברכת הארץ - מחזירים אותו.
כך פוסקים רבינו חננאל (מובא ברא״ש), הרא״ש והמאירי על פי דברי הירושלמי. הפני יהושע מוכיח שצריך לחזור ולברך ממה שמסופר בגמרא שרבי זירא שאל את רב חסדא מדוע לא הזכיר ברית, תורה ומלכות, והשיב שעשה כן על פי דברי רב שאם לא אמר ברית, תורה ומלכות יצא, ועל כך אמר רבי זירא שלא ראוי לנהוג כרב כנגד כל התנאים והאמוראים. לדבריו אי אפשר לפרש שרב חסדא נמנע מלכתחילה להזכירם בברכת המזון, שהרי אף רב לא אמר אלא שיצא בדיעבד, אלא הפירוש הוא שרב חסדא שכח להזכירם ולא חזר ובירך שוב כדעת רב שאינו צריך לחזור, וכיון שרבי זירא אמר שכולם חולקים על רב - מכאן שההלכה היא שחוזר ומברך. אבל יש להעיר שברשב״א מובאת גרסה לפיה רב לא היה אומר ברית ותורה אף לכתחילה, ולפי זה מתפרשת הסוגיה לקמן כפשוטה, שרב חסדא נמנע מלכתחילה להזכירם.
אולם הרא״ה והריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות פ״ו, ז) כותבים שאם לא הזכיר ענינים אלה - אינו חוזר. הריטב״א מוכיח מכך שלא מצינו שצריך להזכירם בברכה מעין שלש, מכאן שאינם לעיכובא, ומסביר את הלשון ״לא יצא ידי חובתו״ שפירושה שלא יצא כראוי, כמו שמצינו במסכת פסחים (קטז, ב) שכל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח - לא יצא ידי חובתו, והכוונה היא שלא יצא כראוי.
יתכן שהמחלוקת תלויה בשאלה האם החיוב להזכיר ענינים אלה הוא מהתורה או מדרבנן, ולפי זה הסוברים כמו התוספות לעיל (כ, ב ד״ה נשים) שהחיוב הוא מהתורה, סוברים שמי שלא הזכיר - חוזר ומברך, ואילו הסוברים כרשב״א (ד״ה רב) שהחיוב מדרבנן, סוברים שאינו מעכב בדיעבד.
הרמב״ם כותב שלא יצא ידי חובה רק על מי שלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳ ועל מי שלא אמר מלכות בית דוד, ולא על מי שלא הזכיר ברית ותורה. הלחם משנה תמה על כך שכן בסוגיה משמע שאין הלכה כרב הסובר שמי שלא הזכיר ברית, תורה ומלכות - יצא ידי חובה. אולם בעל ספר קובץ כותב שהרמב״ם גרס בגמרא כגרסת הרשב״א שרב אינו מצריך אפילו לכתחילה להזכיר ברית ותורה, ודוקא בדין שלכתחילה אין הלכה כמותו, אבל בדיעבד יש לסמוך על דעת רב ולפסוק שאינו חוזר, בניגוד לדברי הירושלמי שמחזירים אותו.
בעל אשר לשלמה (ח״ג סי׳ טו) כותב שאף לפי הרמב״ם מחזירים אותו, אלא שמי שלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳ או לא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים - הרי הוא כמי שלא בירך כלל וצריך לחזור לתחילת הברכה, בעוד שמי שלא הזכיר ברית תורה ונזכר לפני שפתח בברכה הבאה - מזכיר במקום שנזכר, כיון שזו רק הזכרה בעלמא ולא חיסר בגוף הברכה.
בענין זה מסתפק המשנה ברורה בשער הציון (סק״ח) ונוטה לפסוק שאם נזכר לפני שהתחיל ׳רחם נא׳ - מזכיר שם ברית ותורה ואינו חוזר לראש.
הטור כותב בשם אחיו שנוטה לפסוק על כל מה שאמרו בסוגייתנו שזה רק למצוה ולא לעיכובא, אולם הטור עצמו חולק כיון שברכת המזון דאורייתא, ולדעתו מי שלא הזכיר - חוזר לראש.
הבית יוסף דוחה את טעמו שכן המטבע של הברכה הוא רק מדרבנן, אולם המהרל״ח (מובא בחידושי הגהות על הטור) מסביר שלדעת הטור אף על פי שהמטבע מדרבנן, כל ששינה נחשב כאילו לא בירך ברכת המזון, וכיון שברכת המזון מדאורייתא - צריך לחזור ולברך. ולמעשה מסכים הבית יוסף שמחזירים אותו מפני שכך פוסק הרא״ש וכך משמע מדברי הרמב״ם, וכך הוא פוסק גם בשלחן ערוך שאם לא הזכיר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - מחזירים אותו. עיין עוד לקמן ציון ו.ז. שיש מחלוקת האם חוזר לתחילת ברכת המזון או לתחילת הברכה שטעה בה.
בעל אליה רבה (סק״ה, מובא במשנה ברורה סק״ו) כותב שהוא הדין שמחזירים אותו כשלא אמר ׳ארץ חמדה טובה ורחבה׳, שהיא עיקר ברכת הארץ, והמחבר לא הזכיר אלא את החידוש שאפילו כשלא אמר ברית ותורה מחזירים אותו.
בעל חיי אדם (כלל מז, יד) כותב שאף מי שמסתפק אם הזכיר ברית ותורה צריך לחזור ולברך, כיון שהחיוב להזכירם הוא מהתורה. אולם המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה מחזירין) דוחה את דבריו כיון שיש הסוברים שהחיוב הוא מדרבנן, ומלבד זה הוא מוסיף שכיום שנוסח ברכת המזון שגור בפי כל - יש להניח שאמר הכל כראוי ואינו חוזר כשיש לו ספק.
ג. נוסח ההזכרה של ברית ותורה.
הרמב״ם (סדר תפלות כל השנה בסוף ספר אהבה) כותב שהנוסח הוא: ׳על שהנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה... על תורתך שלמדתנו על חוקי רצונך שהודעתנו...׳, כלומר שמבין את הדברים כפשוטם, שצריך לומר את המילים ״ברית ותורה״. אולם לדעת התוספות (ד״ה ברית ותורה) והרא״ש (מובא בטור) די במה שאומר ׳על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו...׳, ואין צורך להזכיר את המילים במפורש, וכן נראה מפירוש רש״י (ד״ה צריך שיקדים).
המחבר בשלחן ערוך (סעיף ב) מביא את נוסח הרא״ש וכותב שהרמב״ם חולק, והרמ״א מכריע כדעת הרא״ש.
רבי אבא אומר שצריך לומר הודאה תחילה וסוף, ואם אפילו הודאה אחת לא הזכיר - הרי זה מגונה. רש״י מפרש שתחילה היינו ׳נודה לך ה׳...׳, וסוף היינו ׳ועל כולם ה׳ אלהינו אנו מודים לך...׳. הטור מקבל את פירושו, ומוסיף שאין לומר לפני החתימה ׳ונודה לך סלה באמת על הארץ ועל המזונות׳, כיון שנמצא שאומר שלש הודאות, וכשם שאין לפחות - כך אין להוסיף.
מלשון רבינו חננאל (מובא ברא״ש) משמע שאף מי שלא הזכיר הודאה - חוזר ומברך, אולם המאירי כותב שאין מחזירים אותו. מדברי הטור מסיק המגן אברהם (סק״ב) שמחזירים אותו, כיון שכותב בסתם על כל מי שלא הזכיר את מה שחייבו חכמים להזכיר שצריך לחזור, אולם המשנה ברורה בביאור הלכה (ד״ה ברית ותורה) מדייק מהלשון ״הרי זה מגונה״ שאינו צריך לחזור, שכן לא אמרו שלא יצא ידי חובתו, ולדעתו אף הטור מתכוון רק לשאר הדברים ולא למי שלא הזכיר הודאה.
בעל מעשה רקח מסביר בדרך זו את השמטת הרמב״ם את דברי רבי אבא, שכיון שבדיעבד יצא ידי חובה כשהזכיר את עיקר ענינה של הברכה - לא ראה צורך לומר שמי שאינו מזכיר הודאה הרי זה מגונה.