ציון א-ב, ד-ו.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה, לא רצו - מוסיפין להם. לא רצו? אטו ברשיעי עסקינן?! אלא לא ספקו, אף על פי שלא רצו - מוסיפין עליהן. קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב, ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי?! והכתיב: ״ושחד לא תקח...״! הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד, קרנא - בתורת אגרא הוה שקיל. ובתורת אגרא מי שרי?! והתנן: הנוטל שכר לדון - דיניו בטלין! הני מילי אגר דינא, קרנא - אגר בטילא הוה שקיל. ואגר בטילא מי שרי?! והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין; היכי דמי? אילימא אגר דינא - דינו דין? והתניא: הנוטל שכר לדון - דיניו בטילין! אלא אגר בטילא, וקתני: מכוער הדיין! הני מילי בטילא דלא מוכחא, קרנא - בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא. כי הא דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, ואידון לכו דינא.
...דיינין שדנין את הגזלנין בירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכמה היו נוטלים? תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להן - מוסיפין להן. אף על פי שלא רצו - מוסיפין להן כדי צרכן, הם ונשיהם ובניהם ובני ביתן.
(רמב״ם שקלים ד, ז)
כל דיין שנטל שכרו לדון - דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן ׳תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי׳ - הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד בלא יותר, ויטול משניהם בשווה זה בפני זה - כגון זה מותר.
(רמב״ם סנהדרין כג, ה)
נהגו לעשות לבית דין קופה שפוסקין ממון לפרנסת בית דין, ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה, ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא, כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם, וגם אם יש נדבות או הקדשות סתם - לוקחים מהם. הגה. ויותר טוב לגבות מתחלת השנה שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם.
הנוטל שכר לדון - כל דיניו שדן בטלים, אלא אם כן ידוע שלא נטל בהם שכר, ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו - מותר, והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון ואמר לבעלי הדין ׳תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה׳, והוא שיקבל משניהם בשוה. אבל אם אינו ניכר, כגון (שאין לו מלאכה ידועה אלא) שאמר ׳שמא יזדמן לי שכר בקניות סחורה וסרסרות׳ ובשביל זה מבקש שכר - אסור
(עיין לקמן סימן לד סעיף יח).
(שו״ע חושן משפט ט, ג, ה)
א. ההיתר ליטול שכר מן הציבור.
בגמרא מובאים שני מצבים שבהם מותר לדיין לקבל שכר. האחד, כמעשה של גוזרי הגזירות שבירושלים שנטלו שכרם משל הציבור, והשני כמעשה של קרנא שלקח שכר בטלה משני הצדדים שבאו לפניו להידון.
מדברי רש״י (ד״ה נוטלין) יש מקום להבין שהכל מכוון לדבר אחד, שאף גוזרי הגזירות היו מקבלים שכר בטלה מפני שלא היו עסוקים במלאכתם.
אולם מדברי התוספות (ד״ה גוזרי) עולה שלגוזרי הגזירות היה היתר אחר, כפי שכותבים בשם רבם שמותר להם לקחת שכר מפני שכל הזמן יושבים לדון ואין להם במה להתפרנס, ולכן מוטל על הציבור לפרנסם, מה שאין כן מי שמבקשים ממנו באקראי לעשות דין שמותר לו לקבל שכר רק על ביטולו ממלאכה.
מלבד זאת כותבים התוספות בשם רבינו תם שאסור ליטול רק מבעלי הדין, ואילו גוזרי הגזירות היו נוטלין משל ציבור.
הב״ח כותב שלפי רבינו תם מותר לדיינים ליטול שכר משל ציבור גם כשאין יושבים כל שעה בדין, ואפילו כשהם עשירים, ומוסיף שכנראה הדיינים בזמן הזה סומכים על שיטת רבינו תם.
בניגוד לכך, מדברי מרן הרב זצ״ל בבאר אליהו (סק״ו) עולה שאף לפי רבינו תם האיסור לקבל שכר הוא אף כשנוטלים מהציבור. הוא מדייק מלשון התוספות שרבינו תם מדבר על איסור קבלת שוחד, וקובע שהוא אינו חל כשנוטלים מהציבור. אבל האיסור לדון בשכר חל גם כשנוטלים מהציבור, ולשם כך יש צורך גם בסברה שכותבים התוספות בשם רבם שמותר משום שעסוקים בדין כל הזמן ואין להם פנאי לעיסוק במלאכה. לפי דרכו תירוצי התוספות משלימים זה את זה.
הרמב״ם בהלכות שקלים כותב את ההלכה על דייני גזילות שנוטלים שכרם מתרומת הלשכה, והטור כותב בשם ר״י אלברצלוני שנהגו במקומות רבים שהציבור מפרנסים את בית הדין, וכן פוסק השלחן ערוך, ומשמע שהכוונה לדיינים שיושבים בקביעות למטרה זו.
ב. הסכום שנוטלים מהציבור.
על גוזרי הגזירות שבירושלים אמרו בגמרא שהיו נוטלים תשעים ותשעה מנה מתרומת הלשכה, ותלמידי הרשב״א (מובאים בשטמ״ק) מסבירים שקבעו סכום שמתחלק לשלושה כדי שכל דיין יקבל שלושים ושלשה.
גם הרמב״ם כותב שהיה סכום קבוע, אלא שלדעתו הסכום היה רק תשעים מנה, וכן היא הגרסה במאירי, ובעל מעשה רקח כותב שמסתבר יותר כדבריהם שהרי מדובר בסכום קצוב ומסוים.
עם זאת מבואר בגמרא שנותנים את הסכום הזה בהנחה שהוא מספיק לכדי חייהם, אבל אם אינו מספיק מוסיפים להם אף על פי שלא רצו, והרמב״ם כותב על כך שצריך לתת להם כדי צורכם, הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם.
החתם סופר בתשובה (חו״מ סי׳ כב) כותב שהמקור לכך שצריך לתת כדי צורכיהם של כל בני הבית הוא מלשון הגמרא שאף אם לא רצו מוסיפים עליהם. הוא מסביר שאין כוונת הברייתא לומר שמוסיפים מפני שהמזון התייקר, שכן על כך לא היה מקום לומר שאינם רוצים, מאחר שכבר נקבע שיקבלו כדי פרנסתם. על כן צריך לפרש שהוצרכו להוסיף בשביל בני הבית שנתרבו, ומכאן שצריך לפרנס את כל בני הבית, ועושים כן גם כשהוא עצמו אינו רוצה.
ג. ההיתר ליטול שכר מבעלי הדין.
כאמור, ההיתר השני שבגמרא הוא ליטול שכר בטלה מבעלי הדין עבור ההפסד שנגרם מחמת הדין. בגמרא מבואר שההיתר הוא רק בשכר בטלה המוכח, כמו שמסופר על קרנא שהיה מריח באוצרות היין, וכפי שמפרש רש״י ששכר זה היה מצוי לו בכל יום, וכמו רב הונא שהיה מוטל עליו להשקות את שדותיו. אבל שכר בטלה שאינו מוכח אינו רשאי לקבל, ורש״י במהדורא קמא (מובא בשטמ״ק) מביא דוגמה לכך שאומר שיכול ללכת למקום פלוני ולהרויח, שהרי יתכן שלא ירויח כלל. כיוצא בזה כותב הרא״ש (בתשובה כלל נו, ה) שאינו יכול לדרוש שכר כשאומר שאולי יזדמן לו רווח בקנייה ובמסחר בדבר שאינו ידוע ומצוי.
מלבד זאת כותב החתם סופר בתשובה (חו״מ סי׳ קסד) שאם מבקשים מאדם שידון בזמן שמיוחד לעבודתו בודאי שצריך לשלם לו שכר בטלה. אבל כשמבקשים ממנו לדון בזמן שמיוחד ללימודו אינו רשאי לדרוש שכר, שהדין שווה ללימוד ועל כך נאמר במסכת בכורות
(דף כט, א): ׳מה אני בחינם אף אתם בחינם׳.
עם זאת הוא כותב שהציבור חייב להעמיד אדם אחד שיהיה פנוי תמיד לכל המבקש תורה, והציבור נותנים לו פרנסתו ברווח, ורק אם יש לאל ידו להתפרנס משלו מחויב גם הוא לעשות בחינם.
בעל ערוך השלחן (סעיף ז) מוסיף היתר בכגון שמבקשים ממנו לנסוע לאיזה מקום בשביל לדון שיכול לבקש שכר נסיעתו שאין זה שכר הדין, ומשווה זאת לדין דומה שנפסק בשלחן ערוך (סי׳ לד, יח) לגבי מי שמבקשים ממנו להיות עד.
הרמב״ם מדגיש שהתנאי לקבלת השכר הוא שמקבל משני הצדדים זה בפני זה ובשווה.
דברים אלה נראים מקובלים מצד הסברה, והכסף משנה מוסיף שכך יש לדייק גם מלשון הגמרא מדברי רב הונא שאומר לשניהם ביחד ׳הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא׳.
בברייתא למדנו שכאשר מקבל שכר על בטלה, כשלא מוכח הפסדו, הדבר מכוער ובכל זאת בדיעבד דינו דין. בעל הדרישה (סק״י) כותב שהדברים אמורים במי שיש לו מקצוע שיכול לעבוד ולהרויח אלא שבאותה שעה שבאו אליו לא עבד, ועליו נאמר שבדיעבד דינו דין מפני שהעבודה תלויה בו. אבל מי שאין לו מקצוע ובכל זאת מבקש שכר בטלה מפני שיכול להרויח בקנייה ומכירה, אפילו בדיעבד אין דינו דין, מפני שהדבר תלוי באחרים שלא ידוע אם ירצו עכשיו למכור או לקנות, ולכן זה נחשב כשכר על הדין. הוא כותב שכך משמע לכאורה בתשובת הרא״ש (שם), וכן דעתו נוטה בסמ״ע (סקט״ז).
אולם בעל הדרישה מוסיף שיותר נראה מתשובת הרא״ש ומלשון הטור שגם כשאין לו מלאכה ומבקש שכר מפני שמפסיד את האפשרות להרויח במסחר דינו דין, שעל כן הם כותבים שהשכר אסור ואינם כותבים שהדין בטל. לדעת בעל הדרישה גם דעת הרמב״ם נוטה לכך, אף שלא הביא את לשון הברייתא שפעמים שהדבר מכוער ובכל זאת הדין הוא דין.
כך גם עולה מלשון השלחן ערוך הכותב על הנוטל שכר מפני שמפסיד במסחר שזה אסור, ואינו כותב שהדין בטל. לפי זה צריך לומר שמה שנאמר שהדין בטל אינו אלא רק כשלוקח שכר ממש בשביל הטרחה בדין עצמו ולא בשביל דמי בטלה.
בעל הפרישה (סק״י ובסמ״ע סקי״ד) מדייק מלשון הטור והשלחן ערוך שרק אם התנה מראש שיתנו לו את שכר בטלתו צריכים לתת לו את כל שכר הפעולה שבטל ממנה. אבל אם לא התנה עמהם מתחילה, מקבל שכר רק כפועל בטל שמסכים שלא לעסוק במלאכתו, כפי שנאמר לגבי משיב אבדה.
הט״ז חולק על הסמ״ע וסובר שאם לא אמר כלום בתחילה אינו גובה כלום, אף לא כפועל בטל, מפני שבעלי הדין יכולים לומר שהיו הולכים לדיין אחר שהיה פנוי לגמרי ממלאכה, וכן סוברים בעל התומים (אורים סק״ח) ובעל נתיבות המשפט (סק״ח).
הט״ז מביא ראיה לשיטתו מדברי התוספות בב״ק (נח, א ד״ה אי נמי) שהעושה טובה לחברו שלא מדעתו, גם אם יש לו הפסד בדבר - אינו מקבל שכר, שהרי הוא רק כמבריח ארי.
אך בעל שבות יעקב (ח״א סי׳ קמב) מסכים לשיטת הסמ״ע, ודוחה את הראיה משום שכאן מדובר בכגון שבעלי הדין ביקשו ממנו לדון, ולכן צריכים לשלם לו כפועל בטל. מלבד זאת הוא מוסיף שעכשיו שכולם נוטלים שכר הרי הוא כמי שהתנה על כך מראש.
ו. הדינים שבטלים כשנוטל שכר.
הגמרא מביאה את דברי המשנה בבכורות (כט, א): הנוטל שכר לדון - דיניו בטילין, והרמב״ן בחידושיו למסכת קידושין
(נח, ב) מדייק מלשון המשנה שנקטה בלשון רבים, שדיניו בטלים, שאין מבטלים רק את הדין שקיבל עבורו שכר, אלא גם הדינים שידון מכאן ולהבא בטלים מפני שהוא חשוד ליטול שכר, והוא מביא לכך ראיה מהירושלמי
(סנהדרין א, א) והתוספתא
(בכורות ג, ה).
במשנה בבכורות נאמר שהוא הדין לנוטל שכר להעיד שעדויותיו בטלות, וגם לגביו כותב הרמב״ן שכל העדויות שהעיד פסולות.
עם זאת הוא מוסיף שכאשר ידוע על עדות שלא נטל עליה שכר אין מבטלים אותה, משום שאין זה פסול דרבנן אלא שקנסוהו לבטל מעשיו כל זמן שנוטל שכר שלא כדין. כמו כן אם החזיר את השכר שנטל, לדעת הרמב״ן ניתן להכשיר את העדות, אך הוא מדגיש שצריך לחזור ולהעיד מחדש. שיטת הרמב״ן מובאת גם ברשב״א (קידושין שם) ובר״ן (
קידושין דף כג, א ברי״ף).
הרמ״א בהלכות עדות (סי׳ לד, יח) מביא את דברי הרמב״ן להלכה גם לגבי הנוטל שכר לדון, אך אינו כותב במפורש שהמחזיר שכרו צריך לחזור ולהעיד או לדון. אכן הנודע ביהודה (ח״א אה״ע סי׳ כז) נוקט כדבר פשוט שכאשר מחזיר הוכשר הכל למפרע, ואין צריך לחזור ולהעיד. אבל בעל פתחי תשובה (סקכ״ו) מבין שגם לפי הרמ״א צריך לחזור ולהעיד כפי שכותבים במפורש הרמב״ן והר״ן.
בעל כנסת הגדולה (סי׳ ט הגב״י ג) מסתפק האם גם הדינים שדן לפני שנודע שקיבל שכר בטלים. אולם המאירי כותב במפורש שהכוונה היא רק לדינים שדן בהם לאחר שנודע שנטל שכר ולא לדינים שדן עוד מקודם, ובעל הפרישה (סק״ט) מסביר שזה מפני שמעמידים אותו על חזקת כשרות.