×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) תִּשָּׁבַע בַּסּוֹף וְלֹא תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ תִּשָּׁבַע בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי יָפֶה אָמַר חָנָן לֹא תִּשָּׁבַע אֶלָּא בַּסּוֹף.:
She takes an oath at the end of their marriage, i.e., when she learns that her husband died. The oath is to the effect that he did not leave her any funds when he departed overseas, as she is claiming full payment of her marriage contract. And she does not take an oath at the outset of his trip overseas, when she demands support soon after his departure. The sons of High Priests disagreed with Ḥanan’s opinion and said: She takes an oath both at the outset and at the end. Rabbi Dosa ben Harkinas said: The halakha is in accordance with their statement, i.e., that of the sons of the High Priests. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said that Ḥanan spoke well: She takes an oath only at the end.
רי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות קה ע״א-ע״ב} גרסינן בפרק שני דייני גזילות קרנא הוה שקיל אסתירא מזכאי ואסתירא מחייב ודאין להו דינא היכי עבד הכי והכתיב {שמות כג:ח} ושוחד לא תקח ומסקנא אגר בטיליה דידיה קא1 שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי2 ליה זוזי3 כל יומא וכי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי זוזא אגר בטלנאי כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בהריקאי4 ואידון לכו דינא ודוקא בטילא דמוכח כי הא הוא דשרי ליה לדיין למישקל5 אבל בטילא דלא מוכח אסיר. אמר רבה בר רב הונא האי דיינא דשאיל שאילתא פסיל למידן דינא ולא אמרן אלא דלית ליה לאושולי אבל אית ליה לאושולי לית לן בה. אמר רב פפא לא לידון איניש דינא לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דרחים
ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה לא חזי ליה זכותא תנו רבנן ושוחד לא תקח אינו צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור מדלא כתיב בצע לא תקח6 היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא אתא ההוא גברא יהב ליה ידא אמר ליה מאי עיבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב ודאין7 דינא פרח גדפא והוה יתיב ליה ברישיה אתא ההוא [גברא]⁠8 שקליה אמר ליה מאי עיבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה אתא ההוא גברא כסייה אמר ליה מאי עיבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא:
1. קא: כ״י נ, דפוסים: ״הוה״. כברא״ש.
2. ויהבי: וכן ברא״ש. כ״י נ: ״ויהב״. דפוסים: ויהיב.
3. זוזי: כ״י נ, דפוסים: ״זוזא״, כברא״ש.
4. בהריקאי: וכן בערוך (הרק). כ״י סוטרו, כ״י נ, ניתן לקרוא גם: ״בהדיקאי״. דפוסים: בחריקאי.
5. כי הא...למישקל: חסר בכ״י נ.
6. לא תקח: וכן כ״י נ. וכן בשאילתות (שופטים), ובה״ג. דפוס קושטא: כסף לא לקחו. דפוסים: כסף וגו׳ כדכתיב בצע כסף לא לקחו.
7. ודאין: כ״י נ, דפוסים: ״וקא דאין״.
8. גברא: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
תשבע בסוף – כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום.
ולא תשבע בתחלה – בשעת גיבוי מזונות.
תישבע בסוף. כלומ׳, לכשתתבע כתובתה משבעינן לה דלא אתפסה בעלה צררי. ולא תישבע בתחלה. כלו׳, השתא שתובעת מזונות יהבינן לה מזוני בלא שבועה. וכשתובעת לבסוף, אי התפיסה צררי למזונות, שקלה להו בחשבון כתובתה.
וכששמעו שמת בעלה מיירי, שהיא רשאה לתבוע כתובתה, או מזונות, שאם לא שמעו שמת בעלה, לדברי הכל אין פוסקין לה מזונות אפי׳ תרצה לישבע, דחיישי׳ שמא היום או מחר יבוא בעלה ויאמר צררי אתפסה, אי נמי שמא אמ׳ לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, אלא ממתינין עד שיבוא בעלה, ובין כך ובין כך, תלוה מזה ומזה, עד שיבוא בעלה.
תישבע בתחלה ובסוף. כלומ׳, מעכשיו משבעי׳ לה, דאימר צררי אתפסה למזונות, ולכשתתבע נמי כתובתה, משבעי׳ לה לכתובתה.
כדבריהם. כלומ׳, ר׳ דוסא היה אומר כדברי כהנים גדולים.
תשבע בסוף. לכשתתבע כתובתה משביעים לה דלא אתפסה בעלה מידי והשתא מיהו יהבינן לה מזוני בלא שבועה וכשתשבע לבסוף אי אתפסה צררי למזונות שקלה להו לכתובתה והיינו נפרעת שלא בפניו בתחילה דאימור צררי אתפסה למזונות רש״י בהמדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז״ל תשבע בסוף כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה בשעת גבוי מזונות ע״כ. פי׳ לפי׳ לא קאי חנן אלא אמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות וממילא נשמע מיניה בכל אלמנה שתובעת מזונות שלא תשבע אלא בסוף כשתתבע כתובתה והיינו דהאריך וקאמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף לאשמועינן אבעלמא וכדכתיבנא כנ״ל. וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל דעת הרמב״ם דדוקא מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דחיישינן לצררי דטפי מתפס איניש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור חדא דהא שמואל אמר בגמרא שאין פוסקין מזונות לא״א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרינן בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ואתיא תבעה כתובתה ואמר דלית לה כתובה משום דחשידא ואמרה להו והבו לי מזוני (ויהיבו) לה מזונות ואם איתא למה לי מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה אלא ודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ע״כ. וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר כיון דסוף כשתגבה כתובתה עתידה להשבע שלא התפיסה בעלה צררי והיא ג״כ לקחה כלום אינה צריכה עכשיו לישבע כי לסוף נגלגל עליה שלא הניח לה בעלה שום דבר למזונות אבל לא נשביע אותה מתחלה שלא תקנו חכמים שבועה אלא כשתבא לגבות כתובתה דהוי למשקל ולמיפק אבל למזוני דלמיקם קמיה שקלא להו לא חייבו חכמים להשביעה מתחילה וכן אם נתאלמנה אינה נשבעת מתחילה בעבור המזונות דכל זמן שאינה נוטלת כתובה כעומדת תחתיו דיינין לה ע״כ:
כדבריהם. כלומר ר׳ דוסא היה אומר כדבריהם של כהנים גדולים. רש״י ז״ל במהדורא קמא. פי׳ לפי׳ דר׳ דוסא לא הויא מכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי דאפשר שלא שמע מחלוקתם אלא איהו מנפשיה הוה אומ׳ כדברי כהנים גדולים והוה ליה מכלל הכהנים הגדולים ואינו כמכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי והיינו דאמרינן לקמן עלה דמתניתין דתנן הפוסק מעות לחתנו וכו׳ אמר ר׳ זירא אמר רבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ופרש״י ז״ל כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי והקשו עליו בתוספות לקמן דמה לי להזכיר כדברי חנן כיוצא בו ותירץ הריטב״א ז״ל דה״ק הלכה כמותו לפי שיש מכריע כדבריו אלמא דלחנן יש מכריע ולא לכהנים גדולים כנ״ל:
משנה תשבע בסוף פרש״י כשישמעו בו שמת כו׳ אבל הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות מפרש דתשבע בסוף היינו שיבא בעלה ויכחישנה ודבר זה תלוי בסוגיא דלקמן דף ק״ו בפלוגתא דרב ושמואל ושם אבאר בעזה״י:
תוספות בד״ה קשיא תלתא כו׳ וא״ת אדרבא כו׳ כמו שפירש ר״ת עכ״ל. וא״כ לאידך פירושא דבסמוך בד״ה דחשיב ליה ע״כ דמתרץ לה בתירוץ הראשון דמסתמא לא היו נותנין לאדם א׳ שתי שררות אלא דלכאורה נראה דוחק דלמאי דס״ד דהתוספות דאיכא למימר דגזילות מלתא אחריתא היא וכפשטי׳ א״כ אין זה ענין שררה כלל אלא דיינין מומחין דהוו טובא כדמסקינן בסמוך אלא דאותן חשובין ביותר וא״כ פשיטא דגוזרי גזירות ע״כ לא סגי בלאו הכי שיהיה א׳ מהיותר מומחין ואין זה ענין לשתי שררות ולולי דבריהם היה נ״ל דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה דלא שייך כאן כלל ענין שתי שררות כדפרישית שכל דבר הגדול יביאו אל אותן היותר מומחין וחשובין וא״כ מקשה שפיר כיון דודאי דייני גזילות טובא הוי אלא דלא קחשיב אלא אותן החשובין ביותר ומומחין ביותר א״כ מילתא דפשיטא היא שלא היו אותן השנים גוזרין גזירות בלבד בלתי השלישי דאין גוזרין גזירה אלא הגדולים בחכמה ובמנין וכ״ש דא״ש טפי למאי דפרישית דשני דייני היינו הן ובית דינן דאי בגזילות תלתא בעינן וכ״ש בגוזרי גזירות דתלוי במנין כדאיתא בכמה דוכתי וא״כ עכ״פ דחנן המצרי הוה מיהא יותר חשוב משאר הדיינים שהיו בבית דינן של אדמון וחנן וא״כ פשיטא שלא היו גוזרין בלעדו ולצרף דיינים אחרים שאין חשובין כמותו וכ״ש דא״ש טפי לגירסת הירושלמי שהבאתי דבמתניתין גרסינן גזילות ובברייתא גזירות ובודאי שגוזרי גזירות הן אותן החשובין ביותר שאין ב״ד יכולין לבטל דבריהם אלא שגדולים בחכמה ומכ״ש דמעיקרא אית לן לאהדורי על הגדולים בחכמה וכיון דחנן המצרי היה בכלל גוזרי גזירות דחשיב טובא אמאי לא חשיב ליה בהדי דייני גזירות דהא הוו טובא אע״כ דמומחין ביותר קחשיב והו״ל למיחשב נמי לחנן המצרי כן נ״ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן:
בד״ה דחשיב ליה דקתני כו׳ והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר״ע וגם בשביל נשיאותו הכא נמי כו׳ עכ״ל. לכאורה דבמה שכתבו וגם בשביל נשיאותו א״כ אין ראיה לההיא דהכא דהא ודאי דבשביל נשיאות יש להקדימו כדאשכחן בגמרא טובא דנשיא שאני אלא דבהנך עובדי דמייתי התוספות ע״כ לאו משום משפט הנשיאים הקדימו לר״א בן עזריה דא״כ הו״ל למיקדם נמי לדר׳ יהושע אע״כ כיון שר׳ יהושע היה ראוי לנשיאות אלא דלא מינוהו משום כבודו של ר״ג דהו״ל בעל דבר כדאיתא בפ׳ תפלת השחר מש״ה אקדמי׳ לר״י וא״כ הו״ל לאקדומי נמי לר״ע דהא בעו לאוקמיה נשיא אלא משום דלא הו״ל זכות אבות אע״כ דלקושטא דמילתא בשביל דלא הו״ל זכות אבות אין להקדימו אע״פ שהיה גדול יותר בחכמה וא״כ ה״נ אית לן למימר בחנן המצרי שלא היה ממשפחה מיוחסת כמותן ומ״מ לשון וגם בשביל נשיאותו בכדי נקטו ושפת יתר הוא וצ״ע:
גמרא והיכי עביד הכי והתניא ושוחד לא תקח כו׳ אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא שאני התם דשקיל מחד שהוא לשון שוחד אבל בדשקיל מתרווייהו מנ״ל דאסור נראה דע״כ הא דקאמר אם ללמד שלא לזכות את החייב לאו כפשטיה איירי שלוקח שוחד ע״מ כן דלהא לא איצטריך למילף מלא תטה דלמה לי קרא דהנך רשעים גמורים נינהו להפוך הקערה על פיה ולאו בני דינא נינהו כדאמרינן בסמוך אלא הא דקאמר שלא לזכות את החייב היינו דאתי לידי כך כיון שלוקח מאחד מהם א״א שלא יטה כדאיתא לקמן והיינו לשון לא תטה ואפילו שוחד דברים אסור ומדאיצטריך לא תקח שוחד ע״כ היינו שנוטל משניהם דלא אתי לידי הטיית משפט ואפ״ה אסריה רחמנא בשוחד ממון דסופו ליטול מא׳ מהם וא״כ מקשה שפיר כן נ״ל:
שם הרי כבר נאמר לא תטה משפט. קשיא לי הא איצטריך לא תקח ללאו דשוחד בפני עצמו ונהי דאין לוקין עליו אפ״ה איצטריך למיכתב שאם לקח צריך להחזירו דלכאורה מגזל וריבית ואונאה לא ילפינן לה כיון שנותן שכר טרחו ושכר פעולה ויש ליישב דתרי זימני כתיב לא תקח וחד מינייהו מיותר והא דלא קאמר בהדיא והרי כבר נאמר לא תקח שוחד היינו כדפרישית דמשום האי ייתורא לא הוי מוקמינן לה בדשקיל מתרווייהו אלא בדשקיל מחד וחד מהנך לא תקח היינו לזכות את החייב ממש ואיצטריך קרא שמחוייבין להחזיר ואידך קרא להיכא דשקיל מחד לזכות הזכאי ומש״ה איצטריך לאתויי האי קרא דכבר נאמר לא תטה דאיכא איסורא אפילו בכה״ג וממילא נמי דחייב להחזיר דלענין חזרה אין לחלק ביניהם אע״כ דאידך לא תקח היינו אף בדשקיל מתרווייהו והשתא א״ש נמי הא דקאמר והלא כבר נאמר לא תטה והיינו משום דלא תטה נמי כתיב תרי זימני ע״כ לאסור אף בכה״ג דאתי לידי הטייה ומאי דקאמר והלא כבר נאמר לאו אקרא דפ׳ שופטים קאי כמו שנרשם בגמרא שלנו אלא דקאי אלא תטה משפט אביונך דכתיב לעיל מהאי קרא גופא ושוחד לא תקח כן נ״ל ודו״ק:
תוספות בד״ה גוזרי גזירות כו׳ הא דלא פריך כו׳ והכתיב לא תקח שוחד כו׳ עד סוף הדיבור ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי ס״ד דשייך בגוזרי גזירה האי קרא דלא תקח שוחד דפשטא דקרא ודאי איירי מהדיינים ובשביל הדין לוקחין משא״כ הכא שהיו גוזרין גזירה שלא בשעת המשפט בגזירה הנוהגין לדורות וטפי הו״ל להקשות מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילין דילפינן לה בבכורות בר״פ עד כמה מקרא דכאשר ציוני מה אני בחנם אף אתם בחנם וא״כ משמע דלגמרי אסור ליטול שום שכר אף במאי דדמי לת״ת ועוד דלקושיא זו לא משני ר״ת מידי דמה אני בחנם משמע טפי דלענין ציבור נמי איירי והנלע״ד בתירוץ קושיא ראשונה דאין ה״נ דעיקר קושיית התוספות מההיא דהנוטל שכר לדון או מברייתא דמכוער הדיין אלא כיון דלא פסיקא דאיירי משל ציבור אי לאו דמייתי דמבעלי הדין בלא״ה אסור אף בדשקיל מתרווייהו מקרא דלא תקח שחד כדמוכח בשמעתין דמייתי לה אעובדא דקרנא אע״כ דמתניתין וברייתא איירי אף משל ציבור מש״ה מייתי התוס׳ נמי הך קושיא דמקשה בגמרא מקרא דלא תקח שחד ומתרץ ר״ת דאפ״ה משל ציבור שרי והטעם נ״ל דאע״ג דילפינן לה מקרא דמה אני בחנם אפ״ה לא מיתסר מהאי קרא אלא ליטול שכר אמידי דהוי מדאורייתא ממש או ממדרש הפסוקים דאקרא דראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים קאי משא״כ בגוזרי גזירה שגזרו גזירות חדשים למיגדר מילתא הוי מידי דרבנן ולא דמי לחוקים ומשפטים ושריא דומיא דשכר פיסוק טעמים דאמרינן בפ׳ אין בין המודר דף ל״ז דשרי וכתב שם הר״ן ז״ל משום דהוי דרבנן וא״כ ה״נ דכוותיה לפי תירוץ ר״ת אבל לתירוץ השני שכתבו התוס׳ בשם רבי משמע ליה לרבי דאפילו בכה״ג הוי בכלל חוקים ומשפטים דראה למדתי אתכם דמשה נמי תיקן כמה תקנות וגזר כמה גזירות כמבואר בכמה דוכתי וא״כ לא דמי לשכר פיסוק טעמים דלא הוי כלל בלשון חקים ומשפטים וכמו שהוא בלשון הר״ן ז״ל שם בנדרים בשם הירושלמי דדריש להדיא חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם ואי אתה מלמד בחנם מקרא ותרגום ע״ש כן נ״ל נכון בעיקר דברי התוספות אבל עדיין לא נתיישבה דעתי בזה בלשון התוספו׳ דלפ״ז עיקר התירוץ דר״ת חסר מהספר וכן הא דנקטי התוספות בלשון קושייתם קרא דושוחד לא תקח נמי לא נתיישב לי היטב ועדיין צ״ע אלא דהעולה מיהא מדברינו דלתירוצו של רבי משמע דאי לאו דגוזרי גזירה לא היה להם במה להתפרנס היו אסורין ליטול אף משל ציבור וכ״ש ללמד ליחיד אע״ג דגזירתם לא הוי אלא מילתא דרבנן ולא משמע שום סברא שיהא האיסור משום שוחד אלא מקרא דמה אני בחנם אסר לה וכמ״ש מל׳ הירושלמי וא״כ לפ״ז צ״ע על הגהת רמ״א בש״ע י״ד סי׳ רמ״ו דבמידי דרבנן שרי ליטול שכר בתקנה חדשה ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית מלשון רבי משמע דאסור ולדעתי הדבר צריך תלמוד ודו״ק:

שכר הדיינים

ציון א-ב, ד-ו.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה, לא רצו - מוסיפין להם. לא רצו? אטו ברשיעי עסקינן?! אלא לא ספקו, אף על פי שלא רצו - מוסיפין עליהן. קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב, ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי?! והכתיב: ״ושחד לא תקח...״! הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד, קרנא - בתורת אגרא הוה שקיל. ובתורת אגרא מי שרי?! והתנן: הנוטל שכר לדון - דיניו בטלין! הני מילי אגר דינא, קרנא - אגר בטילא הוה שקיל. ואגר בטילא מי שרי?! והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין; היכי דמי? אילימא אגר דינא - דינו דין? והתניא: הנוטל שכר לדון - דיניו בטילין! אלא אגר בטילא, וקתני: מכוער הדיין! הני מילי בטילא דלא מוכחא, קרנא - בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא. כי הא דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, ואידון לכו דינא.
...דיינין שדנין את הגזלנין בירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכמה היו נוטלים? תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להן - מוסיפין להן. אף על פי שלא רצו - מוסיפין להן כדי צרכן, הם ונשיהם ובניהם ובני ביתן.(רמב״ם שקלים ד, ז)
כל דיין שנטל שכרו לדון - דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן ׳תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי׳ - הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד בלא יותר, ויטול משניהם בשווה זה בפני זה - כגון זה מותר.(רמב״ם סנהדרין כג, ה)
נהגו לעשות לבית דין קופה שפוסקין ממון לפרנסת בית דין, ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה, ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא, כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם, וגם אם יש נדבות או הקדשות סתם - לוקחים מהם. הגה. ויותר טוב לגבות מתחלת השנה שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם.
הנוטל שכר לדון - כל דיניו שדן בטלים, אלא אם כן ידוע שלא נטל בהם שכר, ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו - מותר, והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו, כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון ואמר לבעלי הדין ׳תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה׳, והוא שיקבל משניהם בשוה. אבל אם אינו ניכר, כגון (שאין לו מלאכה ידועה אלא) שאמר ׳שמא יזדמן לי שכר בקניות סחורה וסרסרות׳ ובשביל זה מבקש שכר - אסור (עיין לקמן סימן לד סעיף יח).(שו״ע חושן משפט ט, ג, ה)

א. ההיתר ליטול שכר מן הציבור.

בגמרא מובאים שני מצבים שבהם מותר לדיין לקבל שכר. האחד, כמעשה של גוזרי הגזירות שבירושלים שנטלו שכרם משל הציבור, והשני כמעשה של קרנא שלקח שכר בטלה משני הצדדים שבאו לפניו להידון.
מדברי רש״י (ד״ה נוטלין) יש מקום להבין שהכל מכוון לדבר אחד, שאף גוזרי הגזירות היו מקבלים שכר בטלה מפני שלא היו עסוקים במלאכתם.
אולם מדברי התוספות (ד״ה גוזרי) עולה שלגוזרי הגזירות היה היתר אחר, כפי שכותבים בשם רבם שמותר להם לקחת שכר מפני שכל הזמן יושבים לדון ואין להם במה להתפרנס, ולכן מוטל על הציבור לפרנסם, מה שאין כן מי שמבקשים ממנו באקראי לעשות דין שמותר לו לקבל שכר רק על ביטולו ממלאכה.
מלבד זאת כותבים התוספות בשם רבינו תם שאסור ליטול רק מבעלי הדין, ואילו גוזרי הגזירות היו נוטלין משל ציבור.
הב״ח כותב שלפי רבינו תם מותר לדיינים ליטול שכר משל ציבור גם כשאין יושבים כל שעה בדין, ואפילו כשהם עשירים, ומוסיף שכנראה הדיינים בזמן הזה סומכים על שיטת רבינו תם.
בניגוד לכך, מדברי מרן הרב זצ״ל בבאר אליהו (סק״ו) עולה שאף לפי רבינו תם האיסור לקבל שכר הוא אף כשנוטלים מהציבור. הוא מדייק מלשון התוספות שרבינו תם מדבר על איסור קבלת שוחד, וקובע שהוא אינו חל כשנוטלים מהציבור. אבל האיסור לדון בשכר חל גם כשנוטלים מהציבור, ולשם כך יש צורך גם בסברה שכותבים התוספות בשם רבם שמותר משום שעסוקים בדין כל הזמן ואין להם פנאי לעיסוק במלאכה. לפי דרכו תירוצי התוספות משלימים זה את זה.
הרמב״ם בהלכות שקלים כותב את ההלכה על דייני גזילות שנוטלים שכרם מתרומת הלשכה, והטור כותב בשם ר״י אלברצלוני שנהגו במקומות רבים שהציבור מפרנסים את בית הדין, וכן פוסק השלחן ערוך, ומשמע שהכוונה לדיינים שיושבים בקביעות למטרה זו.

ב. הסכום שנוטלים מהציבור.

על גוזרי הגזירות שבירושלים אמרו בגמרא שהיו נוטלים תשעים ותשעה מנה מתרומת הלשכה, ותלמידי הרשב״א (מובאים בשטמ״ק) מסבירים שקבעו סכום שמתחלק לשלושה כדי שכל דיין יקבל שלושים ושלשה.
גם הרמב״ם כותב שהיה סכום קבוע, אלא שלדעתו הסכום היה רק תשעים מנה, וכן היא הגרסה במאירי, ובעל מעשה רקח כותב שמסתבר יותר כדבריהם שהרי מדובר בסכום קצוב ומסוים.
עם זאת מבואר בגמרא שנותנים את הסכום הזה בהנחה שהוא מספיק לכדי חייהם, אבל אם אינו מספיק מוסיפים להם אף על פי שלא רצו, והרמב״ם כותב על כך שצריך לתת להם כדי צורכם, הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם.
החתם סופר בתשובה (חו״מ סי׳ כב) כותב שהמקור לכך שצריך לתת כדי צורכיהם של כל בני הבית הוא מלשון הגמרא שאף אם לא רצו מוסיפים עליהם. הוא מסביר שאין כוונת הברייתא לומר שמוסיפים מפני שהמזון התייקר, שכן על כך לא היה מקום לומר שאינם רוצים, מאחר שכבר נקבע שיקבלו כדי פרנסתם. על כן צריך לפרש שהוצרכו להוסיף בשביל בני הבית שנתרבו, ומכאן שצריך לפרנס את כל בני הבית, ועושים כן גם כשהוא עצמו אינו רוצה.

ג. ההיתר ליטול שכר מבעלי הדין.

כאמור, ההיתר השני שבגמרא הוא ליטול שכר בטלה מבעלי הדין עבור ההפסד שנגרם מחמת הדין. בגמרא מבואר שההיתר הוא רק בשכר בטלה המוכח, כמו שמסופר על קרנא שהיה מריח באוצרות היין, וכפי שמפרש רש״י ששכר זה היה מצוי לו בכל יום, וכמו רב הונא שהיה מוטל עליו להשקות את שדותיו. אבל שכר בטלה שאינו מוכח אינו רשאי לקבל, ורש״י במהדורא קמא (מובא בשטמ״ק) מביא דוגמה לכך שאומר שיכול ללכת למקום פלוני ולהרויח, שהרי יתכן שלא ירויח כלל. כיוצא בזה כותב הרא״ש (בתשובה כלל נו, ה) שאינו יכול לדרוש שכר כשאומר שאולי יזדמן לו רווח בקנייה ובמסחר בדבר שאינו ידוע ומצוי.
מלבד זאת כותב החתם סופר בתשובה (חו״מ סי׳ קסד) שאם מבקשים מאדם שידון בזמן שמיוחד לעבודתו בודאי שצריך לשלם לו שכר בטלה. אבל כשמבקשים ממנו לדון בזמן שמיוחד ללימודו אינו רשאי לדרוש שכר, שהדין שווה ללימוד ועל כך נאמר במסכת בכורות (דף כט, א): ׳מה אני בחינם אף אתם בחינם׳.
עם זאת הוא כותב שהציבור חייב להעמיד אדם אחד שיהיה פנוי תמיד לכל המבקש תורה, והציבור נותנים לו פרנסתו ברווח, ורק אם יש לאל ידו להתפרנס משלו מחויב גם הוא לעשות בחינם.
בעל ערוך השלחן (סעיף ז) מוסיף היתר בכגון שמבקשים ממנו לנסוע לאיזה מקום בשביל לדון שיכול לבקש שכר נסיעתו שאין זה שכר הדין, ומשווה זאת לדין דומה שנפסק בשלחן ערוך (סי׳ לד, יח) לגבי מי שמבקשים ממנו להיות עד.
הרמב״ם מדגיש שהתנאי לקבלת השכר הוא שמקבל משני הצדדים זה בפני זה ובשווה.
דברים אלה נראים מקובלים מצד הסברה, והכסף משנה מוסיף שכך יש לדייק גם מלשון הגמרא מדברי רב הונא שאומר לשניהם ביחד ׳הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא׳.

ד. הנוטל שכר שלא כדין.

בברייתא למדנו שכאשר מקבל שכר על בטלה, כשלא מוכח הפסדו, הדבר מכוער ובכל זאת בדיעבד דינו דין. בעל הדרישה (סק״י) כותב שהדברים אמורים במי שיש לו מקצוע שיכול לעבוד ולהרויח אלא שבאותה שעה שבאו אליו לא עבד, ועליו נאמר שבדיעבד דינו דין מפני שהעבודה תלויה בו. אבל מי שאין לו מקצוע ובכל זאת מבקש שכר בטלה מפני שיכול להרויח בקנייה ומכירה, אפילו בדיעבד אין דינו דין, מפני שהדבר תלוי באחרים שלא ידוע אם ירצו עכשיו למכור או לקנות, ולכן זה נחשב כשכר על הדין. הוא כותב שכך משמע לכאורה בתשובת הרא״ש (שם), וכן דעתו נוטה בסמ״ע (סקט״ז).
אולם בעל הדרישה מוסיף שיותר נראה מתשובת הרא״ש ומלשון הטור שגם כשאין לו מלאכה ומבקש שכר מפני שמפסיד את האפשרות להרויח במסחר דינו דין, שעל כן הם כותבים שהשכר אסור ואינם כותבים שהדין בטל. לדעת בעל הדרישה גם דעת הרמב״ם נוטה לכך, אף שלא הביא את לשון הברייתא שפעמים שהדבר מכוער ובכל זאת הדין הוא דין.
כך גם עולה מלשון השלחן ערוך הכותב על הנוטל שכר מפני שמפסיד במסחר שזה אסור, ואינו כותב שהדין בטל. לפי זה צריך לומר שמה שנאמר שהדין בטל אינו אלא רק כשלוקח שכר ממש בשביל הטרחה בדין עצמו ולא בשביל דמי בטלה.

ה. שכר בטלה כשלא התנה.

בעל הפרישה (סק״י ובסמ״ע סקי״ד) מדייק מלשון הטור והשלחן ערוך שרק אם התנה מראש שיתנו לו את שכר בטלתו צריכים לתת לו את כל שכר הפעולה שבטל ממנה. אבל אם לא התנה עמהם מתחילה, מקבל שכר רק כפועל בטל שמסכים שלא לעסוק במלאכתו, כפי שנאמר לגבי משיב אבדה.
הט״ז חולק על הסמ״ע וסובר שאם לא אמר כלום בתחילה אינו גובה כלום, אף לא כפועל בטל, מפני שבעלי הדין יכולים לומר שהיו הולכים לדיין אחר שהיה פנוי לגמרי ממלאכה, וכן סוברים בעל התומים (אורים סק״ח) ובעל נתיבות המשפט (סק״ח).
הט״ז מביא ראיה לשיטתו מדברי התוספות בב״ק (נח, א ד״ה אי נמי) שהעושה טובה לחברו שלא מדעתו, גם אם יש לו הפסד בדבר - אינו מקבל שכר, שהרי הוא רק כמבריח ארי.
אך בעל שבות יעקב (ח״א סי׳ קמב) מסכים לשיטת הסמ״ע, ודוחה את הראיה משום שכאן מדובר בכגון שבעלי הדין ביקשו ממנו לדון, ולכן צריכים לשלם לו כפועל בטל. מלבד זאת הוא מוסיף שעכשיו שכולם נוטלים שכר הרי הוא כמי שהתנה על כך מראש.

ו. הדינים שבטלים כשנוטל שכר.

הגמרא מביאה את דברי המשנה בבכורות (כט, א): הנוטל שכר לדון - דיניו בטילין, והרמב״ן בחידושיו למסכת קידושין (נח, ב) מדייק מלשון המשנה שנקטה בלשון רבים, שדיניו בטלים, שאין מבטלים רק את הדין שקיבל עבורו שכר, אלא גם הדינים שידון מכאן ולהבא בטלים מפני שהוא חשוד ליטול שכר, והוא מביא לכך ראיה מהירושלמי (סנהדרין א, א) והתוספתא (בכורות ג, ה).
במשנה בבכורות נאמר שהוא הדין לנוטל שכר להעיד שעדויותיו בטלות, וגם לגביו כותב הרמב״ן שכל העדויות שהעיד פסולות.
עם זאת הוא מוסיף שכאשר ידוע על עדות שלא נטל עליה שכר אין מבטלים אותה, משום שאין זה פסול דרבנן אלא שקנסוהו לבטל מעשיו כל זמן שנוטל שכר שלא כדין. כמו כן אם החזיר את השכר שנטל, לדעת הרמב״ן ניתן להכשיר את העדות, אך הוא מדגיש שצריך לחזור ולהעיד מחדש. שיטת הרמב״ן מובאת גם ברשב״א (קידושין שם) ובר״ן (קידושין דף כג, א ברי״ף).
הרמ״א בהלכות עדות (סי׳ לד, יח) מביא את דברי הרמב״ן להלכה גם לגבי הנוטל שכר לדון, אך אינו כותב במפורש שהמחזיר שכרו צריך לחזור ולהעיד או לדון. אכן הנודע ביהודה (ח״א אה״ע סי׳ כז) נוקט כדבר פשוט שכאשר מחזיר הוכשר הכל למפרע, ואין צריך לחזור ולהעיד. אבל בעל פתחי תשובה (סקכ״ו) מבין שגם לפי הרמ״א צריך לחזור ולהעיד כפי שכותבים במפורש הרמב״ן והר״ן.
בעל כנסת הגדולה (סי׳ ט הגב״י ג) מסתפק האם גם הדינים שדן לפני שנודע שקיבל שכר בטלים. אולם המאירי כותב במפורש שהכוונה היא רק לדינים שדן בהם לאחר שנודע שנטל שכר ולא לדינים שדן עוד מקודם, ובעל הפרישה (סק״ט) מסביר שזה מפני שמעמידים אותו על חזקת כשרות.
תשבע בסוף, שאם יתברר שמת בעלה והיא באה ליטול כתובתה, תשבע שלא השאיר לה בעלה כסף בצאתו, ולא תשבע בתחלה בשעה שתובעת את המזונות, כשיצא למדינת הים. נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע גם בתחלה וגם בסוף. אמר ר׳ דוסא בן הרכינס כדבריהם של בני כהנים גדולים. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, לא תשבע אלא בסוף.
She takes an oath at the end of their marriage, i.e., when she learns that her husband died. The oath is to the effect that he did not leave her any funds when he departed overseas, as she is claiming full payment of her marriage contract. And she does not take an oath at the outset of his trip overseas, when she demands support soon after his departure. The sons of High Priests disagreed with Ḥanan’s opinion and said: She takes an oath both at the outset and at the end. Rabbi Dosa ben Harkinas said: The halakha is in accordance with their statement, i.e., that of the sons of the High Priests. Rabban Yoḥanan ben Zakkai said that Ḥanan spoke well: She takes an oath only at the end.
רי״ףרש״יר״י מלונילשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: וּרְמִינְהִי שְׁלֹשָׁה דַּיָּינֵי גְזֵילוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם אַדְמוֹן בֶּן גַּדַּאי וְחָנָן הַמִּצְרִי וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם קַשְׁיָא תְּלָת אַתְּרֵין קַשְׁיָא גְּזֵירוֹת אַגְּזֵילוֹת.

GEMARA: The mishna states that there were two judges who issued decrees [gezeirot] in Jerusalem. And the Gemara raises a contradiction from the following baraita: There were three judges who adjudicated cases of theft [gezeilot] in Jerusalem: Admon ben Gaddai, Ḥanan the Egyptian, and Ḥanan ben Avishalom. The fact that the baraita mentions three judges is difficult, as the mishna includes only two; and the fact that the judges are described in the mishna as those who issue decrees is also difficult as they are described in the baraita as judges who adjudicate cases of theft.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אדמון בן גדאי.
קשיא תלתא אתרין קשיא גזילות אגזירות – וא״ת אדרבה אי גזילה וגזירה תרי מילי נינהו תלתא אתרי לא קשיא דדייני גזילה הוו תלתא דייני גזירות לא הוו אלא תרי ואמר רבי חדא דאינו סברא שתהא לדיין א׳ שתי שררות דכמה אנשים חשובים היו בירושלים שהיו יכולין לעמוד לכל שררה ושררה ועוד אי לאחד מהם הוו שתי שררות לחנן המצרי היה לו להיות שהיה חשוב יותר מחנן בן אבישלום כמו שפי׳ ר״ת. מ״ר.
(2-3) קשי׳ תלת אתרין קשיא גזילות אגזירות – וא״ת ואי גזילות אגזירות קשיא דתני דתרי מילי ננהו כדקס״ד השתא תלתא אתרין ל״ק הא בגזילות והא בגזירות. וי״ל דלא מסתברא דלהוי לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדים לכל שררה ושררה.
דחשיב ליה קתני כתב ר״ת ז״ל דליכא לפרושו כפשוטו דחשיב טפי דהא וודאי חנן המצרי חשוב מחנן בן אבשלום כיון דאקדמיה בברייתא אלא הכי פירושו דחשיב טפי הא וודאי בהאי פירקא כלומר דאיירי ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה ור״י ז״ל הקשה ע״ז מדתני בסמוך ר׳ נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים הוה וע״כ לא קאי אברייתא דא״כ לר״נ ד׳ הוה ואנן מוקמינן דההיא ג׳ אדמון ונחום וחנן בר׳ נתן אלא דר״נ אמתניתן קאי ואי לא קתני תנא דמתני׳ אלא ההוא דאיירי בפרקין א״כ מאי קאמר ר״נ אף נחום המדי דלמא ת״ק מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתניתן לי תני ליה אלא ודאי הכי קאמר דחשיבו להו טפי קתני ודקאמרת דתנן המצרי חשיב טפי כיון דאקדמיה תנא ברא הא לא אריא דזימנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשיב כולי האי משום דמייחס טפי כדתנן התם מעשה בר״א ור׳ יהושע ור״א ב״ע ור״א ואלו ר״ע חכים טפי מר״א בן עזריה דהכי מוכח ביבמות פ״ק גבי מעשה בר׳ דוסא בן הרקנוס שהלכו אליו ר׳ יהושע ור״א ור״ע ונכנסו ואמרו להם יש כאן עזריה חבירנו דאלמא לא היה מכירו ועל ר״ע היה אומר אתה עקיבא בן יוסף ששמך יוצא מסוף העולם ועד סופו ואפילו הכי קדמתא תנא לר״א בן עזריה או לפי שהיה נשיא או משום דמיוחס טפי שהוא עשירי לעזרא כדאיתא בפרק תפלת השחר וא״ת למה לא תרצו כאן כפי׳ ר״ת דההוא לא מיירי בפרקין לא תנא ליה וי״ל דא״כ ה״ל למתני שהיו בירושלים אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא כן משמע בתוספת שהיו גוזרין גזירות על הגזילות פי׳ רש״י ז״ל קנסות ולאו דווקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר שידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. נוטלים שכרם וא״ת אמאי לא פרכי׳ כדפריך תלמודא לקמן לקרנא ותרצו בתוספת שהרי כיון שזו היתה אומנתן ולא היו עוסקים בדבר אחר ולא היה להם [במה] להתפרנס על הצבור לפרנסם להתפרנס (על הצער) לפי כבודם ואין בזה משום שוחד לא תקח וכן אתה אומר במה שאומר לקמן במגיהי ספרים ובלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה ומהאי טעמא ליכ׳ משום מה אני בחנם אבל קרנא לא היה קבוע לזה אלא שהיה עושה כן לאקראי בעלמא ומשום הכי פרכינן עלה ואפרקינן דאפילו בההיא שכר בטלה דמוכרחא שרי. הא דתנן הנותן שכרו לדון. פירשנו בפ״ק דקדושין.
גמרא אדמון בן גדי היינו אדמון דמתניתין. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
אתרין דבמתני׳ לא קתני אלא תרין דייני והכא תני תלתא. רש״י ז״ל במהדורא קמא והקשו בתוס׳ אי גזילות אגזירות קשיא דתרי מילי נינהו כדקס״ד השתא תלתא אתרין לא קשיא דהא בגזלות והא בגזירות וי״ל דלא מסתברא דלהוו לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדין לכל שררה ושררה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה קשיא תלתא וכו׳ ועוד אי לאחד וכו׳. לכאורה אע״ג דהתוס׳ עצמן בד״ה דחשיב כתבו בשם מ״ר דפליג על פי׳ ר״ת מ״מ לפמ״ש לקמן דלפי מ״ר לקמן בלא זה לא מצי לשנוי הכי שפיר כתבו דלדעת ר״ת נמי לא קשה ויבואר לקמן בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א גמרא שנינו במשנה ששני דייני גזירות היו בירושלים ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לכך, ממה ששנינו בברייתא: שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום. אם כן קשיא תלת אתרין [קשה משלושה על שנים], שבמשנה נמנו רק שנים, וגם קשיא [קשה] שבמשנה נקראים הם ״דייני גזירות״ ואילו בברייתא הם נקראים ״דייני גזילות״!
GEMARA: The mishna states that there were two judges who issued decrees [gezeirot] in Jerusalem. And the Gemara raises a contradiction from the following baraita: There were three judges who adjudicated cases of theft [gezeilot] in Jerusalem: Admon ben Gaddai, Ḥanan the Egyptian, and Ḥanan ben Avishalom. The fact that the baraita mentions three judges is difficult, as the mishna includes only two; and the fact that the judges are described in the mishna as those who issue decrees is also difficult as they are described in the baraita as judges who adjudicate cases of theft.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בִּשְׁלָמָא תְּלָת אַתְּרֵין לָא קַשְׁיָא דַּחֲשִׁיב לֵיהּ קָתָנֵי דְּלָא חֲשִׁיב לֵיהּ לָא קָתָנֵי אֶלָּא גְּזֵירוֹת אַגְּזֵילוֹת קַשְׁיָא.

The Gemara continues: Granted, the contradiction between the statement that there were three judges and the statement that there were two is not difficult, as those who are important to him the tanna teaches in the mishna, and those who are not important to him the tanna does not teach in the mishna. Although there were other judges, the tanna mentioned only those pertinent to the topic at hand. However, the contradiction between the ruling that refers to decrees and the ruling that refers to theft is difficult.
רי״ףתוספותריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דחשיב ליה קתני – ואין לפרש דחשיב ליה יותר דהא מוכח בברייתא דחנן המצרי היה חשוב יותר מחנן בן אבישלום מדקתני ליה ברישא אלא ה״פ דחשיב ליה בתר הכי דאיירי בהו מתני׳ חנן אומר שני דברים אדמון אומר שבעה קתני דלא חשיב ליה כגון חנן המצרי שלא דבר כלום לא קתני ולי נראה דחשיב ליה החשוב יותר ואף על גב דקתני חנן המצרי ברישא הכי נמי אשכחן מעשה ברבי אליעזר ור׳ יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור״ע אע״פ שר״ע היה חשוב מרבי אלעזר בן עזריה שהוא היה ראש לחכמים ובכל דוכתי אמרינן (פסחים נ.) כגון ר״ע וחבריו ובשילהי פ״ק דיבמות (דף טז.) גבי מעשה דרבי דוסא בן הרכינס דאמר להם רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר״ע וכשנכנסו אצלו אמר לר׳ יהושע יש בן לעזריה חברינו הרי לא היה יודע שר׳ אלעזר בעולם ולר׳ עקיבא אמר אתה הוא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו ואפ״ה מזכיר ר׳ אלעזר ברישא והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר״ע שהיה עשירי לעזרא וגם בשביל נשיאותו הכא נמי דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא מפני שהוא ממשפחה מיוחסת יותר מחנן בן אבישלום ואומר רבי דמ״מ תקשי לן אמאי לא משני כדמשני ר״ת ולאו פירכא היא דאי תנא להו לפי שדברו במשנתנו הוה ליה למיתני שני דייני גזירות שהיו בירושלים אבל מדקתני היו בירושלים משמע שנים היו ותו לא ועוד מדתניא בסמוך רבי נתן אומר אף נחום המדי אחד מדייני גזירות שבירושלים היה ועל כרחך אברייתא לא קאי דא״כ לר׳ נתן ארבע הוו ואנן מוקמינן דההיא דקתני שלשה אדמון וחנן ונחום המדי לרבי נתן אלא ודאי דחשיב ליה החשובין יותר משום הכי קאמר אף נחום המדי היה אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם. מ״ר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

דחשיב ליה קתני כלומר דיינין חשובין קא חשיב במתני׳ ותני להו וחנן דלא חשיב כולי האי לא קתני ותנא דברייתא לא קפיד אחשיבות רש״י ז״ל במהדורא קמא. ור״ת ז״ל כתב דליכא לפרושי כפשוטא דחשיבי טפי דהא ודאי חנן המצרי חשיב טפי מחנן בן אבישלום כיון דאקדמה בברייתא אלא ה״פ דחשיבי בהאי פרקא כלומר דאיירו ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה והקשה ר״י ז״ל על זה מדהביא בסמוך נתן אומר אף נחום המדי וכו׳ וע״כ לא קאי אברייתא דא״כ לר׳ נתן ד׳ הוו ואנן מוקמי׳ ההיא דקתני׳ ג׳ אדמון וחנן ונחום כר׳ נתן אלא ודאי דר׳ נתן אמתני׳ קאי ואי לא קתני תנא דמתני׳ אלא ההוא דאיירי בפרקין א״כ מאי קאמר ר׳ נתן אף נחום המדי דלמא ת״ק נמי מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתני׳ לא תני ליה אלא ודאי הנכון כפרש״י ז״ל דחשיב ליה שחשוב יותר ומ״ה קאמר ר׳ נתן אף נחום המדי אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם יפליג אמתני׳. ודקאמרת דחנן המצרי חשוב טפי כיון דאדקמיה תנא בהא הא לא אריא דזמנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשוב כולי האי משום דמיוחס טפי כדתנן התם מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע ואלעזר בן עזריה ור״ע ואלו ר״ע חכים טפי מר׳ אלעזר דהכי מוכח ביבמות פ״ק גבי מעשה דר׳ דוסא בן הרכינס הכא נמי הא דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא שהיה ממשפחת מיוחסים יותר מחנן בן אבי שלום וא״ת מ״מ למה לא תירצו כאן כפר״ת דההיא דלא איירי בפרקין לא תנא ליה וי״ל דא״כ הוה ליה למתני שהיו בירוש׳ אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא. וז״ל הרא״ש ז״ל ולפר״ת קשה דאי תני הני לפי שדברו במתני׳ הוה ליה למתני שתים מדייני גזירות שהיו בירוש׳ אבל מדקתני שני דייני גזירות היו בירוש׳ משמע שנים ותו לא ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וממשיכים: בשלמא תלת אתרין [נניח משלושה על שנים] לא קשיא [קשה] כי דחשיב ליה [מי שהיה חשוב לו] — קתני [שנה], ומי שלא היה חשיב ליה [חשוב לו] — לא קתני [שנה], והיו דיינים נוספים אלא שמנה רק את הדיינים החשובים לעניינו. אלא לשון ״גזירות״ על לשון ״גזילות״ קשיא [קשה]!
The Gemara continues: Granted, the contradiction between the statement that there were three judges and the statement that there were two is not difficult, as those who are important to him the tanna teaches in the mishna, and those who are not important to him the tanna does not teach in the mishna. Although there were other judges, the tanna mentioned only those pertinent to the topic at hand. However, the contradiction between the ruling that refers to decrees and the ruling that refers to theft is difficult.
רי״ףתוספותריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק שֶׁהָיוּ גּוֹזְרִין גְּזֵירוֹת עַל גְּזֵילוֹת כִּדְתַנְיָא קִיטְּמָה נְטִיעָה ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר גּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אוֹמְרִים נְטִיעָה בַּת שְׁנָתָהּ שְׁתֵּי כֶסֶף בַּת שְׁתֵּי שָׁנִים אַרְבַּע כֶּסֶף.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: There is no contradiction, as they would issue decrees concerning matters of theft, as it is taught in a baraita: With regard to an animal that severed a young plant in the field of another, Rabbi Yosei says that those who issue decrees in Jerusalem said: For a plant one year old, the animal’s owner must pay two silver pieces; for a plant two years old, he pays four silver pieces.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גוזרין גזירות – קנסות.
קיטמה נטיעה גרסינן בב״ק גבי בהמה שנכנסה לרשות הניזק והזיקה קטמה נטיעת אילן כמה שמין אותה.
שתי כסף – שתי מעות.
שהיו גוזרין גזירות על הגזלות פרש״י ז״ל קנסות ולאו דוקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר ידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. הריטב״א ז״ל.
וז״ל תלמידי הרשב״א ז״ל שהיו גוזרין על הגזלות פי׳ שהיו קונסין את הגזלן במקום הראוי לקונסו כדאשכחן ברב נחמן דאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסי׳ ע״כ:
כדתניא קוטמי נטיעה קוצצי נטיעות של אחרים והיינו גזלות וגוזרי גזרות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף י״ב מעות והיינו גזרות דקתני במתני׳. רש״י במהדורא קמא. וכיוצא בזה פי׳ הר׳ יהונתן הכהן ז״ל במתני׳ ובמהדורא בתרא לא פי׳ הרב ז״ל כן אלא דאבהמה קאי דקטמא נטיעה ומה שכתב רבינו יהונתן ז״ל בטעמא אמאי לא חשיב אלא שתי בתי דינין לא שייך להאי פרושא כלל דוק ותשכח. וז״ל תלמידי הרשב״א ז״ל נטיעה בת שנתה שתי כסף פי׳ שהנטיעה אין לה לא דמי אילן ולא דמי עצים ומפני ישוב ארץ ישראל גזרו שישלם עליה שתי כסף או ארבעה כסף כשהיא מבת שתי שנים מכאן ואילך שמין אותו על שבח פירותיו על גבי השדה א״נ בששים אילנות כדאיתא בב״ק ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב נחמן בר יצחק: אין זו סתירה, אלא הכוונה היא שהיו גוזרין גזירות על גזילות. כלומר, שהיו קובעים דינים בדיני גזילות. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שבהמה שקיטמה נטיעה (קצצה שתיל צעיר) בשדה אחר, ר׳ יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: על נטיעה בת שנתה משלם שתי כסף, ועל בת שתי שנים — משלם ארבע כסף.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: There is no contradiction, as they would issue decrees concerning matters of theft, as it is taught in a baraita: With regard to an animal that severed a young plant in the field of another, Rabbi Yosei says that those who issue decrees in Jerusalem said: For a plant one year old, the animal’s owner must pay two silver pieces; for a plant two years old, he pays four silver pieces.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּרְמִינְהִי שְׁלֹשָׁה דַּיָּינֵי גְזֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם אַדְמוֹן וְחָנָן וְנַחוּם א״ראָמַר רַב פָּפָּא מַאן תְּנָא נַחוּם ר׳רַבִּי נָתָן הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אַף נַחוּם הַמָּדִי מִגּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיָה וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

The Gemara raises a contradiction between the baraita cited above and another baraita: There were three prominent judges who issued decrees in Jerusalem: Admon, Ḥanan, and Naḥum. In the previous baraita, Naḥum was not listed. Rav Pappa said: Who is the tanna who taught that the third judge was Naḥum? It is Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: Naḥum HaMadi was also among those who would issue decrees in Jerusalem, but the Sages did not agree with his opinion.
רי״ףפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים עוד לעניין דייני גזירות: ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן, ונחום ולמעלה הוזכר חנן המצרי כדיין שלישי! אמר רב פפא: מאן תנא [ומי שנה] את שמו של נחום בין הדיינים הללו — ר׳ נתן היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: ר׳ נתן אומר: אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים היה, ולא הודו לו חכמים.
The Gemara raises a contradiction between the baraita cited above and another baraita: There were three prominent judges who issued decrees in Jerusalem: Admon, Ḥanan, and Naḥum. In the previous baraita, Naḥum was not listed. Rav Pappa said: Who is the tanna who taught that the third judge was Naḥum? It is Rabbi Natan, as it is taught in a baraita that Rabbi Natan says: Naḥum HaMadi was also among those who would issue decrees in Jerusalem, but the Sages did not agree with his opinion.
רי״ףפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְתוּ לֵיכָּא וְהָאָמַר ר׳רַבִּי פִּנְחָס אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְאַרְבָּעָה בָּתֵּי דִינִין הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּנֶגְדָּן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּכְנֶגְדָּן בָּתֵּי סוֹפְרִים דַּיָּינִין טוּבָא הֲווֹ וְכִי קָאָמְרִינַן אַגּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת קָאָמְרִינַן.

The Gemara asks: And were there no more judges? Didn’t Rabbi Pineḥas say that Rabbi Oshaya said: There were 394 courts in Jerusalem, and a comparable number of synagogues, and a comparable number of study halls, and a comparable number of houses of teachers of schoolchildren. The Gemara answers: There were many judges, but when we say that there were a small number, it is specifically concerning those who issue decrees that we say so.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתי דינין – של עשרים ושלשה.
בתי כנסיות – להתפלל.
בתי מדרשות – למשנה ולתלמוד.
בתי סופרים – ללמוד תינוקות.
טובא הוו אין ודאי טובא דיינין הוי בירושלים וכי קאמרי׳ אנן שני דייני גזרות ותו לא אגוזרי גזרות קאמר דגוזרי גזרות לא הוו אלא הנהו ג׳ דקתני בברייתא ואותן דייני גזרות לא הוו עסקי כלל בשאר דינין. רש״י ז״ל במ״ק. ונראה דמעיקרא דפריך ותו ליכא והא״ר פנחס כו׳ פשיטא דהוה ידע דלאו כולהו הני דייני גזרות אלא דהכי פריך ותו ליכא בשלמא אי הוה משני דחשיב ליה קתני ניחא פי׳ דמתניתין לא חשיב ליה חנן המצרי ולהכי לא קתני וגם נחום המדי לא חשיב ליה וברייתא דלעיל חשיב ליה חנן המצרי והך ברייתא חשיב ליה נחום אבל לתירוצא דרב פפא משמע דלחכמים לא היה נחום מגוזרי גזרות כלל וכדקתני בברייתא דמייתי ר׳ נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות ולא הודו לו חכמים ולהכי פריך ותו ליכא והאמר ר׳ פנחס וכו׳ פי׳ ואי אפשר דבדוכתא דהוו בתי דינין כולי האי ובתי סופרין ובתי כנסיות ובתי מדרשות דלא הוו אלא שנים שלשה דייני גזרות ומשני דאיברא דגוזרי גזרות חשיבי טובא לקצוב דבר קצוב כעין ההיא דנטיעה ולהכי בעינן דרב גוברייהו ולא שכיח אלא חד או תרי אפי׳ בכרך גדול של נביאים וסופרים כנ״ל. ואע״ג דמשני מעיקרא דחשיב ליה קתני וכו׳ הדר ופריך מההיא דנחום משום דמשמע ליה מדקא משני דלא חשיב ליה לא קתני משמע דהברייתא לא קפיד אחשיבות כלל ולהכי הדר ורמי מההיא דנחום כנ״ל:
שלש מאות ותשעים וארבע בתי כו׳ וכנגדן בתי כנסיות כו׳. ובספר ישעיה פרש״י תפ״א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ותו ליכא [ויותר מאלה לא היו דיינים]? והאמר [והרי אמר] ר׳ פנחס אמר ר׳ אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים, כנגדן היו מספר בתי כנסיות, וכנגדן בתי מדרשות, וכנגדן בתי סופרים שמלמדים בהם את התינוקות. ומשיבים: דיינין טובא הוו [הרבה היו] וכי קאמרינן [וכאשר אמרנו] — על גוזרי גזירות קאמרינן [אמרנו], כלומר, מתקיני התקנות.
The Gemara asks: And were there no more judges? Didn’t Rabbi Pineḥas say that Rabbi Oshaya said: There were 394 courts in Jerusalem, and a comparable number of synagogues, and a comparable number of study halls, and a comparable number of houses of teachers of schoolchildren. The Gemara answers: There were many judges, but when we say that there were a small number, it is specifically concerning those who issue decrees that we say so.
רי״ףרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי אגּוֹזְרֵי גְזֵירוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ נוֹטְלִין שְׂכָרָן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע מָנֶה מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה לֹא רָצוּ מוֹסִיפִין לָהֶם לֹא רָצוּ אַטּוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן אֶלָּא בלֹא סָפְקוּ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן.

§ Rav Yehuda said that Rav Asi said: Those who issue decrees in Jerusalem would take their wages, ninety-nine maneh, equal to 9,900 dinars per year, from the collection of the Temple treasury chamber. If they did not wish to do so, one adds to their wages. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: If they did not wish to do so? Does this mean that if they desired higher wages, they were paid more? Is that to say that we are dealing with wicked people who demand wages beyond what they need? Rather, on the contrary, Rav Asi said that if their wages were insufficient for their needs, then even if they did not wish to receive higher wages, one adds to their wages so that they may devote themselves to their communal service.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נוטלין שכרן – ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן.
ברשיעי עסקינן – שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן.
לא ספקו – למזונות.
אע״פ שלא רצו – ליטול.
גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – הא דלא פריך הכא והיכי עבדי הכי והכתיב ושוחד לא תקח כדפריך עליה דקרנא אומר ר״ת משום דלא אסור אלא מבעלי דינים אבל הכא משל צבור ורבי מפרש דהכא לאו בתורת שכר היו נוטלין אלא הכא כל שעה היו יושבין בדין ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסן אבל קרנא אקראי בעלמא היה יושב ולא היה לו ליטול שכר ומהאי טעמא נמי אתי שפיר הא דקאמר לקמן (דף קו.) מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אף על פי ששכר תלמוד תורה אסור כדאיתא בפרק אין בין המודר (נדרים דף לז.) מ״ר.
לא היה נוטל לא בתורת שחד ולא בתורת שכר אלא שהיה עוסק במלאכתו והוא תובע מהם כשיעור בטולו ממלאכתו והוא הנקרא אגר בטילא אם אין שיעור תביעתו ברור לכל שיהא שכר הבטילא לבד אלא שנראה כתובע יותר משכר בטולו אע״פ שאין ברור גם כן כגון שאמר הולך הייתי למקום פלני והייתי מרויח כך והוא הנקרא בטילא דלא מוכח מכוער הדיין אלא שמכל מקום דינו דין ואם היה ברור לכל שאין תביעתו ביתר מכדי בטולו והוא הנקרא בטילא דמוכח מותר לכתחלה ועל זו אמרו קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודיין דינא וכן אמרו רב הונא כי הוה אתו קמיה לדינא אמר הבו לי גברא דדלי בחריקאי ואדון לכו דינא:
גוזרי גזירות שבירושלם היו נוטלין שכרן לשנה דייני גזרות לא היו עוסקין כלל במלאכה אחרת אלא כל שעה היו גוזרין גזרות לפיכך היו נוטלין מזונות שלהן מתרומת הלשכה הבאין לצרכי צבור. רש״י ז״ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי הרשב״א ז״ל וז״ל גוזרי גזרות וכו׳ ולא שכר הדין היו נוטלין אלא מפני שהיו פונין מכל עסקיהם ועסוקין בזה היו מתפרנסין מכאן כדקתני לא ספקי מוסיפין ודוקא אלו שהיו מיוחדין לכך היו רשאין לטול שכרן אבל אדם אחר שבא לפניו לדין אינו רשאי לומר להן תנו לי פרנסת היום ואדון לכם אא״כ היא שכר בטלה כההיא דקרנא. ותשעים ותשעה שהיו נוטלין ולא יותר היינו טעמא מפני שהיו ג׳ וכדי לשלשן שלשים ושלשה לכל אחד והטעם שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה פי׳ הראב״ד ז״ל מפני שהגזרות שלהן היו לצורך עבודה שעל כל עוברי עבירה היו גוזרין גזרות וקונסין אותו כדי ליסרן בין במקדש בין בגבולין מ״ה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע״כ:
אטו ברשיעי עסקי׳ דשקלי אגרא דלא רצו משמע אם לא רצו לישא ולעסוקי באותן גזרות ולמשקל מזונות מתרומת הלשכה מוסיפין להם על צ״ט מנים כלומר שנותנים להם שכר כדי שישבו. לא ספקו למזונות אע״פ שלא רצו לטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם. קרנא שם חכם ודיינא הוה ה״מ דאסור היכא דשקיל בתורת שוחדא דבלא שום שוחדא בעי דיין לישב בדין אע״ג דאמרי ליה בעלי דינין שקול מינן כך וכך ודון לנא דינא קושטא הן לזכות הן לחובה וקרנא לאו בתורת הכי הוה שקל אלא אגר טרחא הוה שקיל דהוה טרח למסבר סברא ולעיין בדינייהו והיינו בתורת אגרא. הנוטל שכר לדון דשקיל שכר טרחא דיניו בטלין כלומר אין דינו דין אגר דינא אגר טרחא דעיון הדין א״נ כגון דאמר להו לא מליפנא ליכו דינאי אי לא יהביתו לי אגר למוד דינא אגר בטלה דכל אימת דהוה עסיק בדינייהו לא הוה עסיק במלאכתו ולפי מה שהיה מתבטל הוה שקיל. דינו דין בתמיה ה״מ דמכוער הדיין היכא דשקיל בטלה דלא מוכח כגון דבדיין האומר אי לאו עסיקנא בדינייכו הוינא אזיל לדוך פלוני ומרווחנא כך ואי בעיתו דאיננא לכו הבו לי אגר בטלה והיינו דלא מוכחא מלתא דלמא הוה רווח ודלמא לא הוי רווח מידי. תהי באמברא דחמרא שהיה מריח באוצרות יין מי ראוי למכור לאלתר כדי שלא יחמיץ באמברא ספינה גדולה מלאה חביות שבנמל פורטו בלע״ז ששם היו מוכרין יינות וכל יומא הוה שקיל זוזא וההוא זוזא מפסיד ליה בעלי דינין והוה שקיל מינייהו. רב הונא בעל שדות הוה והוה מסקי ליה ואהכי אמר להו הבו לי גברא שיהא דולה לי מים להשקות שדותי. בחריקאי במקומי ואדון. רש״י במהדורא קמא:
גוזרי כו׳ נוטלין שכרן תשעים ותשעה מנה כו׳. אפשר לומר דזה המנין בכל שנה קאמר ובא לג׳ דייני גזירות דהיינו ג׳ בתי דינין מכ״ג לכל אחת ל״ג מנים ויבא לכל דיין מהם *) קמ״א זוזים בערך ושיערו חכמים בו שהוא כדי סיפוקו בכל שנה מסתמא וקאמר דאם לא ספקו בזה כגון שנתייקר השער מוסיפין כו׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה לשנה מתרומת הלשכה, אם לא רצו — מוסיפין להם. ושואלים: לא רצו? כלומר, האם הכוונה שאם לא רצו להסתפק בסכום זה מוסיפים להם כרצונם? אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים] שתובעים שכר מרובה יותר מצרכם? אלא, הכוונה היא להיפך: אם לא ספקו, שלא היה די להם בסכום זה אף על פי שלא רצו — מוסיפין עליהן כדי שיוכלו לפנות את עצמם למלאכת הציבור.
§ Rav Yehuda said that Rav Asi said: Those who issue decrees in Jerusalem would take their wages, ninety-nine maneh, equal to 9,900 dinars per year, from the collection of the Temple treasury chamber. If they did not wish to do so, one adds to their wages. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: If they did not wish to do so? Does this mean that if they desired higher wages, they were paid more? Is that to say that we are dealing with wicked people who demand wages beyond what they need? Rather, on the contrary, Rav Asi said that if their wages were insufficient for their needs, then even if they did not wish to receive higher wages, one adds to their wages so that they may devote themselves to their communal service.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) קַרְנָא הֲוָה שָׁקֵיל אִיסְתֵּירָא מִזַּכַּאי וְאִיסְתֵּירָא מֵחַיָּיב וְדָאֵין לְהוּ דִּינָא וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי והכתי׳וְהָכְתִיב {שמות כ״ג:ח׳} וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח.

The Gemara relates: The Sage Karna would take an istera, a small coin, from the innocent party, and an istera from the guilty party, i.e., he would charge both parties that came to him for judgment, and then he would judge their case. The Gemara asks: But how could he do so? Isn’t it written: “And you shall take no bribe” (Exodus 23:8), which indicates that a judge may not take money from either of the two litigants?
רי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איסתירא – סלע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב מסופר: החכם קרנא הוה שקיל איסתירא [היה לוקח מעה] מן הזכאי ואיסתירא [ומעה] מן החייב, כלומר, משני הצדדים שהיו באים להתדיין לפניו, ודאין להו דינא [והיה דן להם דין]. ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך היה עושה כך]? והכתיב [והרי נאמר] ״ושחד לא תקח״ (שמות כג, ח), משמע שאסור לדיין ליטול כסף מבעלי הדין!
The Gemara relates: The Sage Karna would take an istera, a small coin, from the innocent party, and an istera from the guilty party, i.e., he would charge both parties that came to him for judgment, and then he would judge their case. The Gemara asks: But how could he do so? Isn’t it written: “And you shall take no bribe” (Exodus 23:8), which indicates that a judge may not take money from either of the two litigants?
רי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וכ״תוְכִי תֵּימָא ה״מהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא שָׁקֵיל מִתַּרְוַיְיהוּ דִּלְמָא אָתֵי לְאַצְלוֹיֵי דִּינָא קַרְנָא כֵּיוָן דְּשָׁקֵיל מִתַּרְוַיְיהוּ לָא אָתֵי לְאַצְלוֹיֵי דִּינָא וְכִי לָא אָתֵי לְאַצְלוֹיֵי דִּינָא מִי שְׁרֵי.

And if you say that this prohibition against taking a bribe applies only when a judge does not take from both parties, as there is a concern that perhaps he may come to pervert the judgment in favor of the party that gave him the bribe, whereas in the case of Karna, since he took from both parties he will not come to pervert the judgment, who says that the verse is referring only to those circumstances? Is it permitted to take a bribe even in a case when one will not pervert the judgment?
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל דיין שנוטל שוחד עובר בלא תעשה שנאמר ושחד לא תקח ולא סוף דבר שמקבלו כדי להטות את הדין שהרי הטיית הדין אף בלא קבלת שחד עובר בה בלא תעשה שנאמר לא תטה משפט אלא אפילו כשמקבלו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושחד לא תקח מעתה אין בזה חלוק בין שקבל מצד אחד בין שקבלו משני הצדדין כל שמקבל שום דבר בתורת שחד עובר בלא תעשה לא קבלו בתורת שוחד אלא בתורת שכר כאדם שאומר איני מתעמל לעיין ולפשפש בהלכות כדי לדון את דינכם בחנם או שאמר איני רוצה ללמד לכם את הדין בחנם אלא שמכל מקום דיניו בטילים ועל זו אמרו הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים:
וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי והתניא ושוחד לא תקח מת״ל אם ללמד שלא לזכות את החייב כו׳ אלא אפילו לזכות את הזכאי כו׳. ק״ק דאימא דהתם איירי בשנוטל מא׳ מהם דאתי לאצלויי דינא וכן נראה מפרש״י בחומש וז״ל לא תקח שוחד אפי׳ לשפוט צדק כי השוחד יעור משקבל שוחד ממנו א״א שלא יטה לבו אצלו להפך בזכותו עכ״ל וכדלקמן כיון דקביל שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה כו׳ ועיין ברא״ם אבל בשנוטל משניהם כמו קרנא דלא אתי לאצלויי דינא אימא דשרי ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא [ואם תאמר כי דברים אלה לאסור שוחד נאמרו רק במקום שאינו לוקח משניהם, שמא יבוא להטות את הדין] לטובת מי שנתן לו כסף, ואילו קרנא כיון דשקיל מתרוייהו [שהיה לוקח משניהם] לא אתי לאצלויי דינא [יבוא להטות את הדין], ואולם כי לא אתי לאצלויי דינא, מי שרי [כאשר אינו בא להטות את הדין, האם מותר] לקבל?
And if you say that this prohibition against taking a bribe applies only when a judge does not take from both parties, as there is a concern that perhaps he may come to pervert the judgment in favor of the party that gave him the bribe, whereas in the case of Karna, since he took from both parties he will not come to pervert the judgment, who says that the verse is referring only to those circumstances? Is it permitted to take a bribe even in a case when one will not pervert the judgment?
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהָתַנְיָא גוְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אִם לְלַמֵּד שֶׁלֹּא לְזַכּוֹת אֶת הַחַיָּיב וְשֶׁלֹּא לְחַיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר {דברים ט״ז:י״ט} לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט אֶלָּא אפי׳אֲפִילּוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּיב אֶת הַחַיָּיב אָמְרָה תּוֹרָה וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח.

But isn’t it taught in a baraita: “And you shall take no bribe” (Exodus 23:8); what is the meaning when the verse states this? If it comes to teach that one should not acquit the guilty and one should not convict the innocent due to a bribe, it is already stated: “You shall not wrest judgment” (Deuteronomy 16:19). Rather, this verse teaches that even if the purpose of the bribe is to ensure that one acquit the innocent and convict the guilty, the Torah nevertheless says: “And you shall take no bribe.” This indicates that it is prohibited for a judge to receive anything from the litigants, even if there is no concern at all that justice will be perverted.
עין משפט נר מצוהרי״ףפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה דחשיב וכו׳ וגם בשביל נשיאותו וכו׳. לכאורה הוא מיותר ונראה כסתירה לדבריהם דנהי דאין לומר הטעם דוקא בשביל נשיאותו דהא חזינן דר׳ יהושע קדים לראב״ע אע״ג דלא היה נשיא ע״כ משום שהיה מיוחס ג״כ וקדים בשביל חכמתו אם כן ע״כ הא דקדים ראב״ע לר״ע הוא משום יחוסו מ״מ הוא מיותר דיותר הוי ראיה לדבריהם אם קדים משום יחוס לבד ונראה דכוונתם דבזה מתורץ מה שהקשו לעיל בד״ה קשיא תלתא דמאי מקשה דילמא היה לחנן בן אבשלום תרי שררות ודייני גזירות ודייני גזילות תרי מילי נינהו דא״כ כיון דחנן בן אבשלום היו לו שני שררות היה לו להקדים בברייתא חנן בן אבשלום קודם חנן המצרי בשביל שררתו כמו שהקדים ראב״ע לר״ע ואף אם היה חנן המצרי מיוחס טפי מ״מ יש לומר דס״ל דמעלת נשיאות חשיב טפי ואין ראיה מהא דקדים ר׳ יהושע לראב״ע משום דהיה חכם יותר ומעלת חכמה עדיף מנשיאות והא דקדים ראב״ע לר״ע משום שהיו לו שני מעלות נשיאות ויחוס קדים למעלות חכמה ואין לומר דחנן המצרי היה חכם יותר מחנן בן אבשלום זה אינו חדא דא״כ היה להם למנות לחנן המצרי יותר לשני שררות כדמשמע בברכות שלא מינו את ר׳ יהושע מטעמא דבעל מעשה הוא וה״ל לר״ג צערא טפי ע״ש הא לאו הכי היה ראוי למנות החכם יותר ותו דדייני גזירות היה ראוי לחכמים יותר מדייני גזילות כמ״ש בספר פני יהושע דאין גוזרין אלא על הגדולים בחכמה יותר ועכ״פ לא גרע וכיון ששוין בחכמה ראוי להקדים מעלת הנשיאות למעלת היחוס אלא דאכתי זה דחוק קצת דמנ״ל דמעלת הנשיאות עדיף. ויותר נראה דא״ש לפמ״ש בסמוך דמוכח דחנן בן אבשלום היה חכם מופלג יותר מחנן המצרי אם נימא דהיה לו שני שררות ג״כ אם כן ודאי דה״ל להקדים לחנן בן אבשלום נמצא לפי׳ מ״ר בל״ז מתורץ קושית התוס׳ דלעיל. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתניא [והרי שנינו בברייתא], מה שנאמר: ״ושחד לא תקח״ מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי משום השוחד — הרי כבר נאמר ״לא תטה משפט״ (דברים טז, כ), אלא בא הכתוב לומר שאפילו כדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה התורה ״ושחד לא תקח״, משמע שאסור לדיין לקבל דבר מבעלי הדין אפילו כשאין חשש של הטיית הדין!
But isn’t it taught in a baraita: “And you shall take no bribe” (Exodus 23:8); what is the meaning when the verse states this? If it comes to teach that one should not acquit the guilty and one should not convict the innocent due to a bribe, it is already stated: “You shall not wrest judgment” (Deuteronomy 16:19). Rather, this verse teaches that even if the purpose of the bribe is to ensure that one acquit the innocent and convict the guilty, the Torah nevertheless says: “And you shall take no bribe.” This indicates that it is prohibited for a judge to receive anything from the litigants, even if there is no concern at all that justice will be perverted.
עין משפט נר מצוהרי״ףפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּשָׁקֵיל בְּתוֹרַת שׁוֹחַד קַרְנָא בְּתוֹרַת אַגְרָא הֲוָה שָׁקֵיל וּבְתוֹרַת אַגְרָא מִי שְׁרֵי וְהָתְנַן דהַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן דִּינָיו בְּטֵלִין הנ״מהָנֵי מִילֵּי אֲגַר דִּינָא קַרְנָא אֲגַר בְּטֵילָא הֲוָה שָׁקֵיל.

The Gemara answers: This applies only when one takes the money in the form of a bribe, even if he does not intend to pervert the judgment, whereas Karna took the money in the form of a salary, not a bribe. The Gemara asks: But is it permitted to take money from litigants in the form of a salary? Didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 58b): With regard to one who takes a salary to judge cases, his judgments are void? The Gemara answers: This applies only when he took money as his compensation for judging the case, whereas Karna accepted the money as compensation for unemployment, i.e., as he could not engage in his usual work while dealing with the case, he would take compensation for this unemployment.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתורת שוחדא – שלא תחייבני אם זכאי אני.
בתורת אגרא – שכר טורח.
הנוטל שכר לדון – משנה היא במס׳ בכורות (דף כט.).
אגר דינא – לא אומר לכם הדין כי אם בשכר כך וכך.
אגר בטילא – שהיה בטל ממלאכתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הני מילי היכא דשקיל [דברים אלה אמורים דווקא כשלוקח את הכסף] בתורת שוחד גם אם אינו מטה את הדין, ואילו קרנא בתורת אגרא [שכר] הוה שקיל [היה לוקח] ולא כשוחד. ומקשים: ובתורת אגרא [שכר] מי שרי [האם מותר]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלין, שאין הדיין דן אלא בחינם! ומשיבים: הני מילי אגר דינא [דברים אלה אמורים כשהוא נוטל שכר הדין], ואילו קרנא אגר בטילא הוה שקיל [שכר בטלה היה לוקח], שמשום שהיה בטל ממלאכתו בזמן הדין, היה מקבל שכר בטלה על כך.
The Gemara answers: This applies only when one takes the money in the form of a bribe, even if he does not intend to pervert the judgment, whereas Karna took the money in the form of a salary, not a bribe. The Gemara asks: But is it permitted to take money from litigants in the form of a salary? Didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 58b): With regard to one who takes a salary to judge cases, his judgments are void? The Gemara answers: This applies only when he took money as his compensation for judging the case, whereas Karna accepted the money as compensation for unemployment, i.e., as he could not engage in his usual work while dealing with the case, he would take compensation for this unemployment.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וַאֲגַר בְּטֵילָא מִי שְׁרֵי וְהָתַנְיָא מְכוֹעָר הַדַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן אֶלָּא שֶׁדִּינוֹ דִּין ה״דהֵיכִי דָּמֵי אִילֵּימָא אֲגַר דִּינָא דִּינוֹ דִּין וְהָתַנְיָא הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן דִּינָיו בְּטֵילִין אֶלָּא אֲגַר בְּטֵילָא וְקָתָנֵי מְכוֹעָר הַדַּיָּין.

The Gemara asks: And is it permitted to take money as compensation for unemployment? Isn’t it taught in a baraita: Ugly is the judge who takes a salary to judge cases; however, his judgments are valid judgments? The Gemara clarifies: What are the circumstances of this baraita? If we say that it is referring to one who accepted money as his compensation for judging, are his judgments valid judgments? But didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 58b): With regard to one who takes a salary to judge cases, his judgments are void? Rather, it must certainly be referring to a situation where he takes money as compensation for unemployment, and yet the baraita teaches: Ugly is the judge.
רי״ףפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואגר בטילא מי שרי [ושכר בטלה האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא אגר דינא [אם תאמר שכר שנוטל עבור הדין], אולם במקרה כזה האם דינו דין? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנוטל שכר לדון — דיניו בטילין! אלא ודאי מדובר באגר בטילא [שכר בטלה] וקתני [ושנה] מכוער הדיין!
The Gemara asks: And is it permitted to take money as compensation for unemployment? Isn’t it taught in a baraita: Ugly is the judge who takes a salary to judge cases; however, his judgments are valid judgments? The Gemara clarifies: What are the circumstances of this baraita? If we say that it is referring to one who accepted money as his compensation for judging, are his judgments valid judgments? But didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 58b): With regard to one who takes a salary to judge cases, his judgments are void? Rather, it must certainly be referring to a situation where he takes money as compensation for unemployment, and yet the baraita teaches: Ugly is the judge.
רי״ףפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ההָנֵי מִילֵּי בְּטֵילָא דְּלָא מוֹכְחָא קַרְנָא בְּטֵילָא דְמוֹכְחָא הֲוָה שָׁקֵיל דַּהֲוָה תָּהֵי בְּאַמְבָּרָא דְחַמְרָא וְיָהֲבִי לֵיהּ זוּזָא.

The Gemara answers: This statement that the judge is ugly applies only when the fact that he is taking a salary for his unemployment is not evident, as he was not engaged in some other type of work at the time. Karna, however, would take money for his unemployment when it was evident that he was taking time off work to judge the case, as he was examining his wine stores [ambara] to see which casks would last and which were going sour, and they would pay him one dinar as a salary. Consequently, when Karna paused from his work to deal with a case, it was clear that he was losing money.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך תה
תהא(כתובות קה.) גזילות קרנא בטלא דמוכח הוה שקיל תהי בחמרא פי׳ טועם היין ויודע אם יחמיץ ואם לאו פי׳ גאון זיקא דמפיק אדם מפומיה ודמעייל לפומיה נקרא תיהא בל׳ ארמי ובת תיהא נקב הוא שנוקבין במגופת החבית ומניחין שיהם על פי הנקב ושואפין את ריחו של יין ויודעין אם החמיץ ואם טוב הוא (ב״כ כב) א״ל רבא לרב אדא בר אהבה פיק תהי ליה בקנקניה והא דגרסינן (שבת קי.) כבר פירשנו בערך דל:
א. [ריכען גערוך.]
דהוה תהי באמברי דחמרא – מריח באוצרות יין אי זה ראוי להתקיים והקרוב להתקלקל ימכרוהו מיד ושכר זה היה מצוי לו בכל יום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הני מילי בטילא דלא מוכחא [דברים אלה שמכוער דיין זה, הוא כשנוטל שכר בטלה שאינה מוכחת], שאינו עסוק ממש במלאכה באותה שעה, אלא מכיון שהוא מבזבז את זמנו, והיתה לו אפשרות שיעשה דברים אחרים הוא נוטל שכר בטלה. אבל קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל [שכר בטלה מוכחת היה לוקח], דהוה תהי באמברא דחמרא [שהיה תוהה, בודק, באוצרות יין] כדי לקבוע איזה מהם יעמוד ואיזה יתקלקל ויהבי ליה זוזא [והיו נותנים לו זוז] כשכר, וכאשר עסק בדין היה ניכר שהוא מפסיד את שכר עבודתו.
The Gemara answers: This statement that the judge is ugly applies only when the fact that he is taking a salary for his unemployment is not evident, as he was not engaged in some other type of work at the time. Karna, however, would take money for his unemployment when it was evident that he was taking time off work to judge the case, as he was examining his wine stores [ambara] to see which casks would last and which were going sour, and they would pay him one dinar as a salary. Consequently, when Karna paused from his work to deal with a case, it was clear that he was losing money.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) כִּי הָא דְּרַב הוּנָא כִּי הֲוָה אָתֵי דִּינָא לְקַמֵּיהּ ואֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי גַּבְרָא דְּדָלֵי לִי בַּחֲרִיקַאי וְאֵידוּן לְכוּ דִּינָא.

This resembles an incident involving Rav Huna. When people would come for judgment before him, he would say to them: As I am unable to take time off from my work, give me a man who can draw water for me, to irrigate the fields in my place, and I will judge your case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי הא – דבטילא דמוכח שרי.
הבו לי גברא דדלי – מיא משקה שדותי.
בחריקאי – במקומי חריקאי אומר אני שהוא לשון פגום כמו קרנים חרוקות דשחיטת חולין (נט:) כלו׳ שאני מסתלק ונפגם מקומי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי הא [כמו זה] המעשה שרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה [כאשר היה בא דין לפניו] אמר להו [להם] למתדיינים: הבו [תנו] לי גברא דדלי [אדם שידלה] לי את המים שאני צריך לדלות לשדה בחריקאי [במקומי] ואידון לכו דינא [ואדון לכם את הדין], שאיני יכול להתבטל ממלאכתי.
This resembles an incident involving Rav Huna. When people would come for judgment before him, he would say to them: As I am unable to take time off from my work, give me a man who can draw water for me, to irrigate the fields in my place, and I will judge your case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה סְמוּיוֹת עֵינֵיהֶן שֶׁל מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד אָדָם חָשׁ בְּעֵינָיו נוֹתֵן מָמוֹן לָרוֹפֵא סָפֵק מִתְרַפֵּא סָפֵק אֵינוֹ מִתְרַפֵּא וְהֵן נוֹטְלִין שָׁוֶה פְּרוּטָה וּמְסַמִּין עֵינֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״ג:ח׳} כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים.

Rabbi Abbahu said: Come and see how blind are the eyes of those who accept bribes, and how they ruin themselves. If a person has pain in his eyes, he gives a doctor money, and even then it is uncertain whether he will be healed or whether he will not be healed. And yet those judges take the value of a peruta, a small amount of money as a bribe, and actively blind their eyes, as it is stated: “For a bribe blinds those who have sight” (Exodus 23:8).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא וראה כמה סמיות עיניהן של כו׳ נוטלין ש״פ ומסמין עיניהן שנא׳ כו׳. ויעור פקחים דקאמר יוצא לשנים דהיינו מסמא עיני השכל שלהם מבלי הבין ומסמא ממש עיני הפקחים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר ר׳ אבהו: בא וראה כמה סמויות (עוורות) עיניהן של מקבלי שוחד, שמקלקלים לעצמם. כיצד? אדם חש בעיניו — נותן ממון לרופא שיירפאנו, ואפילו אז — ספק מתרפא ספק אינו מתרפא. והן, הדיינים, נוטלין שוה פרוטה כשוחד ומסמין (מעוורים) את עיניהן, שנאמר: ״כי השחד יעור פקחים״ (שמות כג, ח).
Rabbi Abbahu said: Come and see how blind are the eyes of those who accept bribes, and how they ruin themselves. If a person has pain in his eyes, he gives a doctor money, and even then it is uncertain whether he will be healed or whether he will not be healed. And yet those judges take the value of a peruta, a small amount of money as a bribe, and actively blind their eyes, as it is stated: “For a bribe blinds those who have sight” (Exodus 23:8).
רי״ףמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) תָּנוּ רַבָּנַן {דברים ט״ז:י״ט} כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים קַל וָחוֹמֶר לַטִּפְּשִׁין וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים קַל וָחוֹמֶר לָרְשָׁעִים מִידֵּי טִפְּשִׁים וּרְשָׁעִים בְּנֵי דִינָא נִינְהוּ אֶלָּא הָכִי קָאָמַר כִּי הַשּׁוֹחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים אֲפִילּוּ חָכָם גָּדוֹל וְלוֹקֵחַ שׁוֹחַד אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא סַמְיוּת הַלֵּב וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים

The Sages taught: “For a bribe blinds the eyes of the wise” (Deuteronomy 16:19); a fortiori it will certainly blind the eyes of fools. “And perverts the words of the righteous” (Deuteronomy 16:19); a fortiori it will certainly pervert the statements of the wicked. The Gemara asks: Are fools and the wicked suitable for judgment, i.e., to be appointed as judges? Rather, this is what the tanna of the baraita said: “For a bribe blinds the eyes of the wise”; even if he were very wise but he took a bribe, he will not leave this world without suffering blindness of the heart, i.e., he will eventually turn foolish. “And perverts the words of the righteous”;
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דקתני ק״ו לטפשים בלא סמיות הלב והיינו ק״ו אחר שקבל השוחד שכבר נעשה טפש בקבלת השוחד אי הדר מקבל ליה שוחד אות סמיות הלב יותר ויותר בלא טרוף הדעת והיינו ק״ו ולרשעים דמאחר שקבל שוחד הוה ליה טרוף הדעת ודן ברשע ובעקול אפי׳ כי לא מקבל שוחדא לפי שאינו יודע לדון ולעיין בעומק הדין וכ״ש אי הדר ומקבל שוחד דאית ליה טרוף הדעת טפי ודאין ברשע ובעוות הדין רש״י. ז״ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פירשו התוס׳ ז״ל וז״ל אפילו צדיק גמור ונוטל שוחד והיינו ק״ו לרשעים שכבר נטל שוחד בפעם ראשונה דפעם ראשונה כשנוטל אכתי צדיק הוי שעדיין לא נטלו וק״ו לטפשים בפעם שניה שנוטל שוחד שכבר וכו׳ ע״כ. ונקטי פעם ראשונה ושניה דאי לאחר שנעשה טפש ורשע ממש כדקתני אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף הדעת הדרינן לקושין מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דמה לי טפש ורשע מעצמו או שנעשה כן ע״י עונש השוחד אלא הכי קאמר כיון דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף ומעתה עבדינן קל וחומר מפעם ראשונה ולשניה וכמו שפירשו התוס׳ ז״ל. ורש״י ז״ל במהדורא בתרא כתב וז״ל אינו נפטר מן העולם והכי קאמר ק״ו שיסמא את עינים כשיהא טפש בסופו וישב לדון משמע דבעי לפרושי דלא עבדינן ק״ו בשתי קבלות מקבלת שוחד לפעם ראשונה מקבלת שוחד לפעם שנייה אלא ה״ק כי השוחד יעור עיני פקחים ק״ו וכו׳ פי׳ השוחד שקבל עכשיו מעוור את עיניו עכשיו שעדיין צדיק וחכם הוא ק״ו שזה השוחד שקבל עכשיו יסמא את עיניו כשישב לדון בסופו ואפי׳ לא יקבל שוחד באותו הדין הרי נעשה טפש וכל מעשיו מקולקלין ועיקר מאי דאתא לאשמועינן תנא דברייתא היינו דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טירוף הדעת. כך היה נראה לפרש פירוש לפירושו ז״ל ואפשר לפרשו נמי כדרך שפירש במהדורא קמא ומיהו לשון וישב לדון דנקט בגמ׳ לשונו לא דייק שפיר דוק ותשכח. ורשב״ם פי׳ ק״ו לטפשים אינו מן הברייתא אלא לשון הברייתא היינו לשון הפסוק בלחוד תנו רבנן כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים זהו לשון הברייתא ומתמה תלמודא מדהדר נקטה הברייתא חכמים וצדיקים דקרא אלמא דבעיא למימר ק״ו לטפשים ק״ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני מיעבד דינא נינהו ומשני דלאו לדיוקי כדקאמרת נקט תנא דברייתא לישנא דקרא אלא לאשמועינן דאפילו חכם גדול ולוקח שחד וכו׳ ודוחק ולשון אלא ה״ק לא דייק שפיר דוק ותשכח כנ״ל:
בד״ה דחשיב ליה כו׳ אלא ה״פ דחשיב ליה בתר הכי דאיירי בהו מתני׳ כו׳ עכ״ל זהו פי׳ ר״ת שכתבו התוס׳ לעיל ולקמן בשמו ודפריך לקמן מברייתא דג׳ דייני כו׳ אדמון וחנן ונחום אברייתא דלעיל פריך דלא קתני נחום וקתני חנן המצרי אבל אמתני׳ לק״מ דהא נחום לא אמר כלום במתני׳ דהכא אבל לפי׳ שכתבו התוס׳ דחשיב ליה היינו חשוב ממש י״ל דשפיר פריך לקמן נמי אמתני׳ דהוה ס״ד דהיה נחום חשוב כדמסיק אליבא דר׳ נתן והמתרץ השיב לו דר׳ נתן פליג ומחשיב ליה אבל תנא דמתני׳ לא מחשיב ליה כ״כ כמו אדמון וחנן וק״ק אמאי לא דחו פי׳ ר״ת במה שכתבו לקמן דע״כ אף נחום המדי אמתני׳ קאי וא״כ מאי הוסיף ר׳ נתן אמתני׳ כיון דלא קתני אלא הנך דאיירי בהו במתני׳ וק״ל:
וק״ו לטפשים כו׳ וק״ו לרשעים כו׳. מה שיש לדקדק בזה בדברי התוס׳ עיין בחידושינו בהלכות:
אפילו חכם גדול כו׳ בלא סמיות הלב כו׳. ויהיה יעור עיני חכמים עיני השכל ולב שלהם וכן פרש״י בחומש יעור פקחים אפילו חכם בתורה נוטל שוחד סוף שתטרף דעתו וישתכח תלמודו כו׳ עכ״ל מיהו בשמעתין הך לישנא דטירוף הדעת ועל ויסלף דברי צדיקים קאמר לה והכא קאמר בלא סמיות הלב והענין כפול בקרא ועוד אמרתי קרוב לפשוטו וליישב הכפל לפי שיש מי שדן ע״פ ראייתו שהוא עד הרואה ואין צריך לו שום דיבור מפי עדים ויש מי שלא ראה הדבר אך שהוא דן ע״פ הדברים של העדים וז״ש כי השוחד יעור ממש את הדיין הרואה כאילו לא ראה המעשה כך ומחייב את הזכאי ע״י השוחד גם אם הוא דן ע״פ דיבור העדים השוחד יסלף דברי הצדיקים שהן דברי העדים שמעידים צדק והוא מסלף דבריהם לחייב את הזכאי לפי עדות הצדק ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולפי זה יש לפרש בלשון הש״ס דמקשה בתר שנויא דרב נחמן ורמינהו שלשה דייני גזירות ולא מקשה בל״ז ברייתות אהדדי דאסוקי מילתא לשנויא דר״נ הוא משום דבל״ז הוי מצי למימר דגזילות וגזירות תרי מילי נינהו ושפיר יש לומר שהיה לאדמון ולחנן בן אבשלום תרי שררות אלא דלפמ״ש לעיל דדייני גזירות צריכין להיות חכמים יותר ועכ״פ שוים א״כ ע״כ צ״ל דחנן המצרי לא היה חכם יותר מנחום כיון שנחום היה מדייני גזירות וכיון שע״כ צ״ל הא דלא מני במשנה נחום משום דחשיב קתני דלא חשיב לא קתני אם כן ע״כ שהיה חנן בן אבשלום יותר חכם וחשוב מנחום א״כ ממילא מוכח דכ״ש דחנן בן אבשלום שהי׳ מופלג בחכמה יותר מחנן המצרי וא״ש מה שכתבנו לעיל דאי אפשר לתרץ מתניתין שהיה להם שני שררות כמו שהקשו התוס׳ בד״ה קשיא תלתא דכיון דמוכח דחנן בן אבשלום היה יותר חכם מחנן המצרי ואם נימא דהיה לו גם כן שני שררות ה״ל לברייתא דג׳ דייני גזילות להקדים חנן בן אבשלום לחנן המצרי ודוק:
בא״ד ולאו פירכא וכו׳ מדתניא בסמוך ר׳ נתן אומר וכו׳. הקשה מהרש״ל דה״ל להתוס׳ להקשות מזה קושיא אלימא על פי׳ ר״ת. ונראה דיש לומר לשיטת ר״ת דאף הוא ס״ל הך סברא דחשיב בחכמה קתני אלא דהוי קשיא ליה מדהקדים בברייתא דלעיל חנן המצרי לחנן בן אבשלום משמע שהיה חכם וחשוב יותר אבל הכא איכא למימר דלעולם דקאי ר״נ על הברייתא ובאמת הוי לר״נ ארבעה דייני גזירות והא דלא חשיב בברייתא שניה דג׳ דייני גזירות אלא ג׳ היינו משום דחנן בן אבשלום באמת לא חשיב ליה וחנן דברייתא שניה היינו המצרי דחשיב יותר לפי׳ ר״ת מיהו אפ״ה כתבו דאין קושיא דל״ל להש״ס לשנוי דחשיב בחכמה קתני ולא משני כפי׳ ר״ת משום דעכ״פ נצטרך לזה הסברא דחשיב בחכמה קתני בברייתא דאל״כ תקשה הוי ארבעה לר״נ ועוד נראה דסבירא ליה למ״ר דאם נימא דהוי ארבעה לא שייך לשון אף נחום המדי על ברייתא כיון דצ״ל דס״ל לר״נ דנחום היה יותר חכם מחנן מדלא חשיב ליה ר״נ בברייתא שניה ולא שייך לשון אף. ומ״מ אין מזה קושיא על ר״ת. ודוק:
שם בגמרא הרי כבר נאמר וכו׳. לכאורה קשה דילמא לעבור בשני לאווין על הטיית המשפט ועל לא תקח שוחד וצ״ל משום דכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירי ואכתי לא מתרצא אי נימא דאין לוקין על לא תטה משפט משום דה״ל לאו שאין בו מעשה כמו שיבואר לקמן יש לומר דאתי למלקות ויותר נראה דלאו זה דשוחד ע״כ לא ניתן למלקות דהא ניתן להשבון כדאיתא בח״מ סימן ט׳ וצריך להחזיר כשיתבענו ונראה דמהכא נפקא ליה. וכיון דאין לוקין עליו לא שייך לאוקמי לעבור על שני לאוין כמ״ש התוס׳ בב״מ דף ק״א ד״ה לעבור וכו׳ וא״ת ולוקמי בגזל וכו׳ ויש לומר משום דלא לקי וכו׳ ולפ״ז נלע״ד דאין הכרח לדייק בש״ע מה שדקדקו האחרונים מלשון כשיתבעו דפטור בלא תביעה. ולפמ״ש יש לומר דרבותא קמ״ל דלצאת ידי שמים פשיטא אפילו אם היה בו חיוב מלקות חייב לצאת ידי שמים כדאמר רבא בב״מ דף צ״א אתנן אסרה תורה אלא דקמ״ל דאפילו יוצאה בדיינין ע״י תביעה משום דלא ניתן למלקות כנ״ל. מיהו אכתי קשה על הברייתא עצמה דמנ״ל דצריך להחזיר השוחד שקיבל ולא דמי לגזלה וריבית דמפורש ביה והשיב את הגזלה ובריבית וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי כדאיתא ר״פ א״נ ע״ש אבל הכא מנ״ל דצריך להחזיר כיון דמדעתיה במתנה יהיב ליה ונראה דלרבא דקי״ל כוותיה בריש תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א״כ א״ש דאף דנתן לו במתנה לא קנה כלל כמ״ש הפוסקים בח״מ סימן ר״ח גבי מקח שנעשה באיסור ובהכי א״ש נמי הכא דלוקה ואינו משלם כדקי״ל בכל ממון ומלקות משום דכיון דלא קנה כלל ה״ל בכלל גזילה דמפורש ביה דמשלם ואינו לוקה וכה״ג אמרינן בריש תמורה לענין ריבית ויבואר לקמן בס״ד. מיהו לאביי דס״ל שם אי עביד מהני קשה מהך ברייתא וצ״ל דלאביי באמת הכא א״צ להחזיר ולוקה ואינו משלם והא דלא קאמר לעבור עליו בשני לאוין משום דהיכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתיר׳ כנ״ל ולפ״ז נ״ל מ״ש הסמ״ע בח״מ סימן ט׳ ס״ק ג׳ צריך להחזירה כשיתבענו וכו׳. ולא דמי לריבית דכתב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות וכתב הט״ז שם דאשתימטתיה להסמ״ע דברי רש״י בפ׳ אלמנה ניזונית דף ס״א ד״ה רבית קצוצה כופין אותו להחזיר אם תובעו בחייו הרי גם בריבית בעינן תביעה וכו׳ ומתוך זה כתב שם למעשה דאין המלוה של הלוה שנתן ריבית יכול להוציא מן אותו שקיבל ריבית מדר׳ נתן כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם לו אין כאן ממון דהרי בעינן תביעה וכן כתב בי״ד סימן קס״א ולענ״ד דלא עלה זה על דעת רש״י ז״ל דלענין מאי כתב רש״י כן. ותו דמנ״ל ומפורש איפכא כמו שיבואר אלא עיקר כוונת רש״י דכיון דקאמר שם עד כאן ריבית קצוצה ע״כ מיירי לענין יוצאה בדיינים דהיינו ע״י תביעה דמה״ת יכופו הבית דין באין תובע אבל כשבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר אפילו באבק ריבית כדקי״ל בי״ד סימן קס״א לכך פירש״י דמיירי באינו רוצה לצאת ידי שמים אלא שתבעו בדיינים והב״ד כופין אותו בריבית קצוצה דוקא אבל פשיטא שחייב להחזיר אף בלא תביעה כדאיתא להדיא בב״ק דף צ״ד ע״ב אמרי מחזירין ואין מקבלין מהן ואלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ואיתא עוד שם אי עשה תשובה מאי בעי גביה איבעי לי לאהדורי הרי מפורש דאף בלא תביעה חייב להחזיר מיהו הדין שכתב הט״ז שאין לגבות מדר׳ נתן בריבית קצוצה הוא דין אמת מטעמא אחרינא שכתב הט״ז שם דבריבית דוקא משום חיותיה וכן נראה לענ״ד דאע״ג דהכא גבי שוחד חייב מדינא כשיתבענו הנותן כנ״ל מ״מ בריבית פטור כדרשת חז״ל למורא ניתן ולא להשבון ואינך ילפות׳ דיליף בפרק אלמנה ניזונת דף ס״א אע״ג דהתם קאמר לר״י דס״ל ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ולא קי״ל כוותיה צ״ל דר״א נמי ס״ל הנך למודים אלא דס״ל דצריך להחזיר משום חיותיה תדע דהא רבא גופיה יליף התם מהקישא דשופכי דמים דלא ניתן להשבון ואיהו קאמר שם עד כאן אבק ריבית וכו׳ הרי דס״ל דיוצאה בדיינים ולכהי פטורים הבנים דלדידיה אזהר רחמנא וחי אחיך עמך ולא לבניו וזהו כוונת רש״י ז״ל כשיתבעהו בחיים כי היכא דלא תקשה דרבא דידיה אדידיה דיליף דלא ניתן להשבון אלא ודאי דלא נ״מ אלא לענין אם מת להחזיר לבניו ותרוויהו קראי צריכי לרבא דס״ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואם כן מצד הסברא יוצאה בדיינים כדאיתא בהדיא בריש תמורה ע״ש אלא דמהנהו קראי דיליף שם לר״י דלא ניתן להשבון ה״נ ס״ל לרבא דילפינן מיניה דמצד הדין אינו חייב להחזיר אלא מטעם חיותיה מקרא וחי אחיך עמך ונ״מ דא״צ להחזיר לבניו ובזה מתורץ קושית התוס׳ שם ד״ה רבא אמר מגופיה דקרא וכו׳ (ומה שלא הקשו התוס׳ שם דרבא אדרבא דלעיל דאמר ע״כ ריבית קצוצה יבואר בס״ד בסמוך) והיינו דלא מקשה הש״ס על ר״א מקרא דר׳ יוחנן כדמקשה על ר״י מקרא דוחי אחיך משום דאיהו דריש נמי הני קראי לפוטרו מדין תשלומין וא״צ להחזיר אלא בשביל חיותיה ודוק:
ועוד נלע״ד דמוכח דמה שחייבה התורה להחזיר הריבית אינו בתורת חיוב תשלומין אלא בתורת חיותא דהא משמע להדיא מדברי רש״י שם בדף ס״ב ע״א בד״ה לא לעולם אימא לך דאם גבה הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתן לעשה וכו׳ משמע להדיא דס״ל דלוקה ומחזיר ואמאי הא קי״ל בכל מקום דאין לוקה ומשלם אלא ע״כ כיון דחזרה זו אינו מחמת חיוב תשלומין אלא משום חיותיה לא דמי לממון ומלקות ובזה א״ש דמקשה שם לעיל מ״ט דר״א אע״ג דבתחלה הקשה מ״ט דר״י דוחק לומר דבתחלה הקשה על ר״י אליבא דרבא דס״ל אי עביד לא מהני ובתר הכי הקשה על ר״א אליבא דאביי דס״ל אי עביד מהני (ובזה הוי ניחא מה שדקדקו התוס׳ שם ד״ה רבא אמר וכו׳ הא דקאמר הש״ס דאמר רב נחמן מ״ט דר״א ולא קבעו גמרא כמו כן בשם רבא משום דלפמ״ש לרבא לק״מ דהא ס״ל אי עביד לא מהני ואין להקשות מ״ט על ר״א דס״ל ליוצאה בדיינים) אך זה דוחק דנימא דר״נ ס״ל כאביי. ונלענ״ד דעיקר הקושיא משום הני קראי דמייתי לר״י דע״כ ס״ל לר״א ג״כ דאל״כ קשה כיון דקי״ל בכל מקום דאיכא ממון ומלקות דלוקה ואינו משלם א״כ ה״נ לא מיבעיא לפי׳ רש״י דבאמת לוקה כדאיתא בברייתא אלא אפילו אי נימא כשיטת התוס׳ דאינו לוקה מ״מ צריך טעמא דהא קיימא לן בכ״מ דלוקה ואינו משלם ואפ״ה מקשה הש״ס לעיל מאי טעמא דר״י דאינו יוצאה בדיינים דאין לומר דהוא מטעם דחייב מלקות דהא ס״ל לר״י עצמו דחייבי מלקות שלא התרו בהן חייבין בתשלומין אם כן כשלא התרו בו למה אינו יוצא בדיינים וכן קשה לר״א אפילו אי ס״ל כר״י מ״מ בהתרו בו למה יוצאה בדיינים ומשני וחי אחיך עמך לפי׳ התוס׳ הטעם פשוט דהכא ריבתה התורה לתשלומין וליכא למילף מיניה בעלמא משום דכי היכי דאמרינן לעיל דף ל״ג דליכא למילף מחובל בחבירו דמשלם ואינו לוקה משום דחס רחמנא על ממונא דנחבל ה״נ אמרה תורה אהדרא ליה כי היכי דניחי ולפי׳ רש״י צ״ל כמ״ש לעיל כיון דאין חיוב תשלומין לא ה״ל ממון ומלקות. מיהו יותר נראה דא״ש לפי׳ רש״י דלשיטת התוס׳ יש לדחות דכיון דס״ל דאי עביד לא מהני יש לומר דהוי בכלל גזילה דריבתה התורה להשבה כמ״ש לעיל לענין שוחד משא״כ לפי רש״י דבאמת לוקה ועוד נלע״ד לתרץ קושית התוס׳ שם על רש״י ז״ל בד״ה לא מאי קום עשה וכו׳ וקשה דמעיקרא פריך וכו׳ דיש לומר מ״ש רש״י שם דאין כאן ניתק לעשה היינו משום דאיכא תרי לאוין כדאיתא באלמנה ניזונת דף ע״ה המלוה עובר משום לא תקח ומשום את כספך לא תתן ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כדאמרינן בריש תמורה גבי לא יחליפנו ולא ימיר. וכה״ג הקשו התוס׳ בזבחים דף קי״ד בד״ה אלמא וכו׳ דלמה לא נימא דכתב רחמנא בגזל תרי לאוין למלקות דאע״ג דניתן להשבון לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ותירצו שם משום דאין העשה סמוך ללאוין. א״כ הכא דהעשה סמוך ללאוין דכתיב וחי אחיך עמך גבי לא תקח ולא תתן שפיר אמרינן דלא אתי עשה ועקר תרי לאוין. ומ״מ קשה דה״ל ממון ומלקות כנ״ל. וצ״ל כנ״ל משום דאינו בתורת חיוב תשלומין אלא בתורת חיותיה ומה שלא תירצו התוס׳ בזבחים גבי גזילה מטעם דה״ל ממון ומלקות. עיין מ״ש לעיל דף ל״ב ע״ב בד״ה שלא השם וכו׳ בזה. ובזה מיושב מה שדקדקנו לעיל בדברי התוס׳ ד״ה רבא אמר דלא הקשו מדרבא עצמו דקאמר הכא ע״כ ריבית קצוצה. דהמ״ל דרבא לאו לענין תשלומין קאמר אלא אדרבא כיון דאינו יוצא בדיינים ממילא דלוקין על ריבית קצוצה. והיינו דקאמר על כרחך ריבית קצוצה דלוקין עליו. ודוק בכל זה:
יצא לנו דבין בשוחד ובין בריבית חייב להחזיר לצאת ידי שמים אפילו בלא תביעה אלא דבריבית אינו בתורת תשלומין אלא משום חיותיה. ונ״מ דפטור להחזיר לבניו ואינו שייך ביה מדר׳ נתן ואינו פוטר מן המלקות. משא״כ בשוחד דהוא מדין חיוב תשלומים אפילו לבניו ולבעל חובו מחזיר ופוטר מן המלקות. ושפיר קאמר ברייתא הרי כבר נאמר לא תטה משפט דלא שייך לעבור בשני לאוין כיון דאינו לוקה וא״ל דאכתי יש לומר למלקות דהא איכא בלאו דקבלת שוחד תרי לאוין בפרשת משפטים ובפרשת שופטים ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין. זה אינו כמ״ש התוס׳ בזבחים דכיון דאין עשה סמוך ללאוין שפיר עוקר תרי לאוין. וכ״ש דא״ש לפמ״ש לעיל דלא שייך הכא לומר דלוקה על לאו שני דהא קי״ל כל המשלם אינו לוקה ולכאורה אכתי קשה מאי פריך הרי כבר נאמר וכו׳. לפמ״ש לעיל דף ל״ב דאף דבחובל משלם ואין לוקה על לאו דחבלה מ״מ היכא דאיכא גם לאו אחרינא כגון בחובל בי״ט וביוה״כ כיון דלוקה על לאו די״ט ממילא פטור מן התשלומין ולוקה ג״כ על לאו דחבלה. א״כ ה״נ יש לומר דקרא מיירי לחייב את הזכאי ולמלקות דכיון דלוקה על לאו דלא תטה משפט ממילא דפטור מלשלם ממון דקבלת שוחד ולכך לוקה על לאו דשוחד גם כן. אך דזה אינו דמלקות דלא תטה משפט אינם פוטרים התשלומים דשוחד דהא לא אתי בהדי הדדי כאחת דלאו דלא תטה משפט הוא בשעת הטיית משפט וחיוב תשלומים דשוחד הוא בשעת קבלת השוחד. ותו דנראה דאינו לוקה על לא תטה משפט משום דאין בו מעשה. ותו דניתק לעשה שצריך להחזיר הדין דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. וכן המרב״ם ז״ל לא מנאם ללאוין אלו בכלל המלקות. ודוק:
שם בגמרא אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב וכו׳. ובש״ע סימן ט׳ השמיט לחייב את החייב. ובאמת אם נימא דפי׳ דזכאי היינו מי שהוא זוכה בדין בין תובע בין נתבע. או חייב בדין היינו אפילו בתובע דכיון שאינו נוטל תביעתו חייב קרו ליה א״כ ודאי לשון כפול הוא דכיון שמזכה לאחר ממילא מחייב את השני. אלא על כרחך פי׳ הברייתא דזכאי וחייב שייך בנתבע. א״כ שפיר שייך לזכות את הזכאי. ר״ל שמקבל מן הנתבע לזכותו. ולחייב את החייב היינו שמקבל מן התובע לחייב את הנתבע אם יתחייב בדין. ובזה נכון הא דמדייק הש״ס מהכא אפילו שקיל מתרוויהו אסור אע״ג דליכא חשש הטיית הדין בטעות. וקשה דילמא דוקא כשלוקח מאחד אף שרוצה לדון כדין יש לומר שיטה כדקאמר רבא לקמן מ״ט דשוחדא כיון דקיבל שוחדא מיניה איקרבא דעתיה לקבל וכו׳. משא״כ כשלוקח משניהם בשוה. ויש לומר דהיינו מדקתני ברייתא ולחייב את החייב דמיותר דהא נשמע מרישא דמה לי שמקבל מן התובע או מן הנתבע אלא על כרחך דקמ״ל דאפילו ליקח משניהם אסור. וטעמא דרבא דאמר מ״ט דשוחדא יבואר לקמן בס״ד. ומכל מקום צ״ע הא דהשמיט הש״ע דאפילו ליקח משניהם אסור. וצ״ל דסמך אהא דכתב שם אח״כ בס״ה גבי שכר בטילה דמוכח והוא שיקבל משניהם בשוה. משמע דבכל הני דלעיל אסור לקבל אפילו משניהם. וק״ל:
שם אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ובילקוט איתא דאינו נפטר מן העולם עד שיורה צדק בהוראתו ונראה פירושו דבתחלה כשמקבל שוחד ומטה הדין הוא יודע שמטה הדין כי חכמתו בקרבו. אבל כשמקבל הוא נענש שבא לידי סמיות הלב שסובר שיפה הורה וצדיק הוא בהוראתו. וסיים הפסוק ויסלף וגו׳ שסוף הדבר להפוך דברי אלקים חיים שיאמר שמי שאינו מורה כן הוא מעוות הדין שכן דרך החוטאים כמפורש אצלינו בפירושי התורה בס״ד. והוא ענין טירוף דעת דאמר בברייתא ר״ל עירוב הדעת טוב ורע שאומר לטוב רע ולרע טוב וגו׳ ובחידושי תורה כתבנו עוד באופן אחר. ועיין מ״ש לקמן עוד בזה. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר ״כי השחד יעור עיני חכמים״ (דברים טז, כ), הרי זה קל וחומר לטפשין, שבודאי מעוור השוחד את עיניהם. והנאמר ״ויסלף דברי צדיקים״ (שמות כג, ח. דברים טז, כ), הרי זה קל וחומר לרשעים. ושואלים: מידי [וכי] טפשים ורשעים בני דינא נינהו [בני דין הם], שאותם ממנים לדיינים? אלא הכי קאמר [כך אמר] ״כי השחד יעור עיני חכמים״, לומר שאפילו אם היה חכם גדול והוא לוקח שוחד — אינו נפטר מן העולם בלא סמיות (עוורון) הלב, שבסופו של דבר נעשה טיפש. ״ויסלף דברי צדיקים״,
The Sages taught: “For a bribe blinds the eyes of the wise” (Deuteronomy 16:19); a fortiori it will certainly blind the eyes of fools. “And perverts the words of the righteous” (Deuteronomy 16:19); a fortiori it will certainly pervert the statements of the wicked. The Gemara asks: Are fools and the wicked suitable for judgment, i.e., to be appointed as judges? Rather, this is what the tanna of the baraita said: “For a bribe blinds the eyes of the wise”; even if he were very wise but he took a bribe, he will not leave this world without suffering blindness of the heart, i.e., he will eventually turn foolish. “And perverts the words of the righteous”;
רי״ףשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות קה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות קה. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות קה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות קה., רש"י כתובות קה., תוספות כתובות קה., ר"י מלוניל כתובות קה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., בית הבחירה למאירי כתובות קה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות קה., שיטה מקובצת כתובות קה., מהרש"א חידושי הלכות כתובות קה., מהרש"א חידושי אגדות כתובות קה., פני יהושע כתובות קה., הפלאה כתובות קה., בירור הלכה כתובות קה., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות קה., אסופת מאמרים כתובות קה.

Ketubot 105a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 105a, Rif by Bavli Ketubot 105a, Collected from HeArukh Ketubot 105a, Rashi Ketubot 105a, Tosafot Ketubot 105a, Ri MiLunel Ketubot 105a, Meiri Ketubot 105a, Ritva Ketubot 105a, Shitah Mekubetzet Ketubot 105a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 105a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 105a, Penei Yehoshua Ketubot 105a, Haflaah Ketubot 105a, Beirur Halakhah Ketubot 105a, Steinsaltz Commentary Ketubot 105a, Collected Articles Ketubot 105a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144