רב האיי ז״ל הא דאיתמר מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. מהו חתן ומהו כלה כו׳ ועד כאן ראינו קדמונינו כשרואי׳ לחלוחית בארץ כו׳ י״מ כי בלחלוחית הארץ בגשמים שנבלעו בו אין הטפות של אחרי כן נבלעים לאלתר וכשימיר טיף טיף כנגד טיף טיף נוצצות אבעבועות כנפי למעל׳ כנגד טפה העליונה והבאה מן השמים היא הכלה והיוצאת מן הארץ לקראתה הוא החתן ואף על פי שלמעלה מזה אמר מטרא בעלה דארעא והקרקע הוא הנמשל לאשה והמטר לבעל זהו בדמיון הכללי בין המטר והארץ להוליד הצמחים שלכך נקראת רביעה אבל בגוף המטר עצמו בתחל׳ באו קודם שיוליד בנים יש שם בטפות הגשם דמיון החתן והכלה על הדרך שהזכרנו ושני ענינים הם. והרמב״ם ז״ל פי׳ משירבו המי׳ על הארץ ויעלו אבעבועות אבעבועות על פני המים וילכו האבעבועו׳ זו לקראת זו וזה נכון.

א״ר אבהו מאימתי מברך על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך כו׳ בפ׳ הרואה מתברר עיקרו של ענין זה ושם מוכיח בפי׳ שברכה זו ברכת גשמים היא שהיא חובה תמיד על כל יחיד ויחיד אף בגשמים הבאים בלא תענית. ואין בזה ענין אומרים הלל הגדול צבור על הגשמים כדאי׳ במכלתי׳ דהלל הגדול אינו אלא בצבור ועל הגשמים הבאים אחר תענית ובנפש שבעה וכרס מלא׳ כדלקמן ואין להם חיוב לומר מדין ההלל אלא הלל הגדול דהיינו מזמור הודו לי״י כי טוב עד סופו ולא הזכרה בו ברכה חותמת כדאיתא לקמן בהדיא אבל ברכ׳ זו של מודים אנחנו לך הוזכרה בפרק הרוא׳ כי היא חובה על כל יחיד בכל מקום ובכל זמן על הדרכים שנזכיר ולא הוזכרה לפנינו בעניין ההלל של גשמים אבל נהגו העם לאומרה אחר הלל הגדול ואח״כ או׳ מודי׳ אנחנו לך כו׳ ואלו פינו מלא כו׳ עד הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחות׳ ובישיבו׳ נהגו להוסיף בה מפני הצבור להשלים בסדר השבת עד כי לך נאה י״י אלהינו שיר ושבחה הלל וזמרה וחותם בא״י אל ההודאות רוב ההודאו׳ אבל היחיד אינו מאריך כ״כ אלא אומ׳ ואלו פינו עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחותם בא״י אל ההודאות רוב ההודאות. וטעם מנהג זה כי לפי שכל יחיד ויחיד חייב בברכה זו מניחי׳ אותה לאומרה עד שעת ההלל כדי לאומרה בצבור ברב עם הדרת מלך ובכל כיוצא בזה בברכה של שבח רשאי׳ לשהותה אעפ״כ אם רצה לאומרה היחיד בזמנה קודם ההלל וקודם שיאכל אמרה ושוב אינו אומרה בצבור וזה דבר מבואר מאד אלא שהוצרכתי לבאר לפי ששנו רבים וגדולים

והרמב״ם ז״ל הזכיר בברכה זו על הגשמים על כל יחיד ויחיד בהלכות ברכות ובהלכו׳ תעניות לענין הלל הגדול לא הזכירה וזה עולה יפה עם מה שכתבנו והיא האמת ובפ׳ הרואה שקלינן וטרינן טובא בהא וההלכה שם מקופחת ויש בה שנוי גרסאו׳ ורבוי פירושים ושם ביררנוה כל הצורך והיוצא שם מהצעתה של הלכה שאין ברכת מודים אנחנו לך אלא מן דחזא מחזא אבל שמע משמע אומר הטוב והמטיב כדתנן על הבשורות טובות אומר הטוב והמטיב והאי אוקמתא לא אידחיא הת׳ כלל ואפי׳ היכא דחזא מחזא אמרי׳ התם דהיכא דלית ליה ארעא כלל אמר מודים אנחנו לך שהרי טובתו מגעת לו בכל הגשמים בכלל ולפיכך תקנו לשונה על כל טפה וטפה שהורדת לנו אבל אי אית ליה ארעא לדידיה בלא שותפיתא שותפ׳ אומר שהחיינו ואי איכא שותפא בהדיה כלומ׳ בההיא ארעא גופא דאי לא לא סגיא דליכא שותפא שאין כל העולם שלו ואין השותפות חשוב בענין זה אלא בההיא ארעא גופיה דמטרא דהאי ארעא לחוד ומטרא דהאי ארעא לחוד אבל כי הוי שותפי בהאי ארעא אף טובת הגשמים משותפת ביניהם ואומר הטוב והמטיב כדתנן על שלו הוא או׳ שהחיינו ועל שלו ועל של חברו או׳ הטוב והמטיב ועל זה שנינו על הגשמים הוא או׳ הטוב והמטיב זהו פשוטה של שמועה זו לפום חדא גרס׳ ולפי זה אין ברכת מודים אנחנו לך אלא במי שאין לו קרקע שאינו אדם וזהו דעת רבי׳ אלפסי ז״ל והרמב״ם ז״ל אבל לפום נסחי עתיקי שלא עבר עליהם קולמוס של מגיהי ספרי׳ עדיין יש חלוק ברכות דכי אית ליה ארעא נמי שמברך שהחיינו יש לו לברך עוד מודים אנחנו לך על טובת הגשמים המגעת לעולם כלו וגם לו בכללם שאין ברכת שהחיינו שהיא פרטית לו פוטרתו מברכת הכלל ולא ברכת ההלל מברכת הפרט וכן אם יש לו קרקע בלא שתוף וקרקע בשתוף מברך שתים שהחיינו והטוב והמטיב אבל אין צריך לברך מודים אנחנו לך דכיון דמברך הטוב והמטיב שהיא כללית קצת ראוי הוא ליפטר מברכ׳ מודים שהיא טובה כללית יותר אבל ברכת שהיא על טובת כל העולם בכלל אינו פוטר מידי הטוב והמטיב שהוא חייב לברך על הטובה הפרטית המגעת לו בשדה של שיתוף והיכא דאית ליה שותפא דמברך הטוב והמטיב לא סוף דבר שיהא שותפו עמו בשעת ברכה כדעת רבים אפי׳ אינו עמו ולא אמרו דאיכא שותפ׳ בהדיה אלא ללמד שיש לו שותף באותה שדה עצמה וכדאי׳ לעיל ומאי דקתני תנא דמתני׳ התם על הגשמים הטוב והמטיב טפי מאידך ברכות דאיתנהו בגשמים נמי מסתבר לי טעמא דמלתא משו׳ דברכ׳ שהחיינו היא פרטית ולא שכיחא כולי האי ואיהו בעי למתני ברכה כללית ואלו ברכת מודי׳ אנחנו לך כיון שהיא על מי שאין לו קרקע שאינו אדם לא בעי למתניי׳ וקתני הטוב והמטיב שהיא כללי׳ וכמי שיש לו קרקע ומוציאה מידי מודים אנחנו לך ולהכי דיי לה בהדי בשורות טובות ותנא דברייתא הדר פריש דרך כלל דין שאר ברכות שעל כל טובה שלו אומ׳ שהחיינו ועל שלו ועל של חברו אומר הטוב והמטיב ואף ברכת גשמים בכלל ועל שאין לו קרקע פירשו ברכת מודים ומשום דהא שייכא בתעניות לעניין ההלל כדכתב לעיל אתי והא כנ״ל וכבר הארכנו בזה במקומה כל הצורך.

רבי יוחנן מסיים בה הכי ואלו פינו כו׳ – עד אמר רב פפא נמרינהו לכלהו ופי׳ רבי׳ אלפסי ז״ל דנימא הכי בדרך רוב ההודאות ואל ההודאות ונראי׳ דבריו ולא כדברי בעל המאור ז״ל שכתב דנמרינהו לתרוייהו היינו דנימא לדרב יהודה ולדר׳ יוחנן דנימא מודים אנחנו לך ואלו פינו שזה אינו נכון שהרי אף רבי יוחנן אומר שניהם כדאמר רבי יוחנן מסיים בה ואלו פינו ולא היה לו לרב פפא לומ׳ לשון זה דנמרינהו לתרוייהו או דנמרינהו לכולהו אינו אלא במקום מחלוקת שזה אומר כך ולא כך וזה אומר בהפך ולא במקום שהא׳ מוסיף על דברי חברו אלא ודאי אמאי דאיפלגו הכא בחתימה דמר חתים רוב ההודאות ומר חתים אל ההודאות.

אמר רב פפא ונמרינהו לתרווייהו רוב ההודאות אל ההודאות וא״ת וא״כ הדרא קושיין לדוכתה רוב ההודאו׳ ולא כל ההודאות זו ודאי קשיא ואנו מוסיפין להקשות עוד היכי ס״ד מעיקרא למיחתם ברוב ההודאות ומה טעם לשון זה והתשובה על שאלה כי לפי שברכה זו נתקנה על הטובה הכללית שהיא בטוב׳ כל העולם שמתברכין בגשמי׳ בכל טפה וטפה רצו להזכיר בחתימתה ג״כ לשון רבוי ההודאות כרבוי הטובה ושנאמר רב ההודאות מלשון רבוי הדבר כמושנ׳ את כבוד עשרו ורב בניו וברוב חסדיו וברוב גאונך שכל אלו לשון רבוי ולא לשון רב ממש ולא כל ולא כלן והתלמוד חשש שמא יטעה אדם לומר שהוא מלשון רוב ממש שפירושו רוב ההודאות ולא כל כענין ורצוי לרוב אחיו ואין לנו לתקן מלה שיש בהספק לשון לספק גדול כזה ח״ו שנאמ׳ שיהא ברוב ההודאות ולא בכולם אלא ודאי שנא׳ אל ההודאות שהוא לשון תוקף ויכולת ויהא זה במקום רבוי. ורב פפא ראה דברי שניהם שנזכיר רוב שהיא לשון רבוי ההודאות אמר דנימרינהו לתרווייהו בא״י אל ההודאות רוב ההודאות כי כיון שנזכיר סמוך לברכה ממילא משמע דרוב ההודאות אאל ההודאות קאי שהוא לשון רבוי ובתוספ׳ היו אומ׳ שאין צריך לומר ההודאות שני פעמים אלא שנאמר בא״י אל רב ההודאות דכיון שהוא מזכיר אל תו לא משמע אלא שהוא גדול ואל ברבוי ההודאות ולשון הגון הוא וכן בסדור הרמב״ם ז״ל אלא שאין לנו לזה ובזה ובכיוצא בזה מששת הגאונים ז״ל כי מנהגם תורה והם קבלו סדרי ברכות מישיבתם של רבינא ושל רב אשי נמצאת או׳ שיחיד מברך על הגשמים על הדרך שאמרנו למעלה מודים אנחנו לך י״י אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו׳ ואלו פינו מלא שירה כים וכו׳ עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחות׳ בא״י אל רוב ההודאות כדברי התוס׳ או בא״י אל ההודאות רוב ההודאות כדברי הגאונים ז״ל ובגשמים הבאי׳ ע״י תענית חובה על הצבור לומר הלל הגדול שהוא מזמור הודו לי״י כו׳ ואומר אותו בנעימה מ״מ אם ברכו יחיד ברכת מודים אנחנו לך שוב אין לצבור לומר אלא הלל הגדול בלבד אבל כל זמן שלא ברכו על הגשמים בשעתן ושהו ברכת גשמים כדי לאמרו בצבור בו ביום אחר שמשלימי׳ לומר הלל הגדול אומר כלן ברכת גשמים מודים אנחנו לך ואלו פינו כו׳ וחותמים כדין יחיד שברכת השבח אפש׳ להשותה בו ביום כדי לאומרה בציבור וכמו שנהגו במקצת מקומות בברכ׳ אשר יצר את האדם שאומר אות׳ בצבור בשחרית כדי לסדר׳ עם שאר ברכות בצבור וזה אינו בודאי אלא כשלא אמרה כל יחיד ויחיד בשעתו ואף על פי שברכה זו תקנוה על היוצא מבית הכסא אפשר להם לשהותה עד שיהיו בבית הכנס׳ להתפלל ויש מן החכמים ז״ל שהיה סובר כי לעולם אפי׳ בגשמים הבאים בתענית יש לכל יחיד ויחיד חובה לברך ברכת מודים אנחנו לך משיצא חתן לקראת כלה ואחר שיאכלו וישתו אומר הלל הגדול בלבד בצבור וזו שיטת הראב״ד ז״ל ואחרים מן האחרונים אומר שאף על פי שברך כל יחיד ויחיד ברכה זו יש לו לציבור לחזור ולאומרה מדין ברכת צבור על הגשמים אחרי ההלל שכל כיוצא בזה יש לשבח עליו בפרט וכלל והן בברכת אשר יצר ושאר הברכות הסמוכו׳ לה ומה שלא הזכירו לפנינו עם ההלל ברכה זו לפי שלא הזכירו שם אלא התוספת שיש לצבור על היחיד שהוא מדין הודא׳ צבור אבל ברכת גשמים פשי׳ שהוא בצבור בכללם כמו שהוא ביחיד ומה שכתבנו נראה יותר נכון לקיים המנהג וכן קבלתי מרבותי שיחיו וכבר כתבתי בס׳ ברכות שאף על פי שאמרו כל הברכות כלן פותחות בברכות וכו׳ שאין זה אלא ברכת המצות או ברכ׳ הנהניים אבל בברכות של שבת או תחנוני׳ פעמים שיש להם חותמת ולא פותחת בברכה זו של מודים אנחנו לך ובברכת אלהי נשמה ובברכת צרכי עמך מרובים ושם הארכתי בזה בס״ד ית׳ וית׳.