×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְנֶעְלַם מִכְּלָל דְּיָדַע וְהוּא יָדַע הֲרֵי כָּאן שְׁתֵּי יְדִיעוֹת אִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ה׳:ב׳,ג׳,ד׳} וְנֶעְלַם וְנֶעְלַם לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.
“And it was concealed,” which indicates, by inference, that initially he had been aware, and nevertheless the verse continues to state: “And he was aware” (Leviticus 5:3). It emerges that the verse refers here to two different periods of awareness, one before the transgression and one afterward. But if so, why must the verses state: “And it was concealed,” “and it was concealed,” mentioning it twice? It is in order to render one liable both for a violation due to a lapse of awareness of the fact he was ritually impure and for a violation due to a lapse of awareness of the fact that the place he entered was actually the Temple. From this baraita it is apparent that Rabbi Yehuda HaNasi agrees with Rabbi Yishmael’s opinion concerning which types of lapses of awareness render one liable to bring a sliding-scale offering.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מכלל שידע – לקמן מפרש לה.
א״כ מה ת״ל כו׳ – אלמא רבי אהעלם מקדש נמי מחייב כר׳ ישמעאל.
ונעלם ונעלם ב׳ פעמים – פי׳ בקונט׳ תרי ונעלם כתיבי גבי טומאה בקרבן עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע קמא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשה והטל והוא ידע בין שני ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה לו ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא בעי קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן ע״כ לשון הקונט׳ וקשה הרבה לפירושו א׳ דאמאי איצטריך ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש דמהי תיתי דאיצטריך קרא למיפטריה תדע דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ועוד דפירש דלידיעה בתרייתא לא צריך קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן א״כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ועוד הרי רבי דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורחא דמילתא אף ע״ג דלא איצטריך א״נ איצטריך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו דאפי׳ למ״ד בפ׳ דם שחיטה (כריתות דף כב:) אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם הפריש אשמו קודם שידע הוי קדוש כחטאת דכתיב או הודע אליו מודה דבעי ידיעה ועוד דבסוף פ״ב (לקמן יט:) קאמר דר׳ ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה מדמצריך תרי ונעלם להעלם מקדש ולהעלם טומאה משמע דר״ע דבעי ידיעה בתחלה דריש ליה מונעלם יתירא לכך נראה לר״ת דר״ע דריש ליה מונעלם יתירא מכלל שידע ורבי מונעלם דאתי לגופי׳ דריש מכלל שידע ידיעת בית רבו ועוד יש לפרש ונעלם ונעלם שתי פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה.
כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ומ״מ רבה ומעט אינה מדה בפני עצמה אלא שמדה זו יש דורשים אותה בלשון כלל ופרט ויש דורשים אותה ברבוי ומעוט ומה שיש בין זה לזה ר״ל מה שמתרבה במדה זו על פנים אלו יותר ממה שנתרבה בה על פנים הראשונות וכן כל מה שנכלל במדה זו כבר ביארנו הכל בסנהדרין פרק נגמר הדין ומ״מ לענין פסק יש מקומות שהולכין אחר כלל ופרט ויש מקומות שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ודבר זה מתבאר בכל דבר ודבר בפרט איש על מקומו:
גמ׳ ל״א עד סברא הוא כל זה נמחק ונ״ב ס״א אינו:
בד״ה וידיעה בסוף כו׳ ויצא ונודע לו כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה ונעלם ונעלם שני כו׳ וידיעה בסוף לא צריכה כו׳ הד״א ונ״ב עד כאן שייך להיפוך הדף ונכתב עוד בצדו יש מקשים לפרש״י מהו אינו צריך דקאמר ר׳ הלא ר״ע נמי לא דריש שניהם לידיעה קמייתא ולידיעה בתרייתא ומחד ונעלם והוא ידע יליף ואדרבה רבי יותר צריך מר״ע שהרי ר׳ צריך ונעלם וגם והוא ידע משא״כ לר״ע דונעלם אתא לגופיה ועיקרא מוהוא ידע יליף כדפרישית בהגה׳ תוס׳ ונ״ל דהכי פריך רבי אומר לא צריך קרא כוליה לגופיה כמו שדרש ר״ע ואף שר״ע נמי דריש מיתורא למעוטי טומאת מקדש כו׳ מ״מ מאחר שנ׳ והוא טמא להדיא בקרא נראה כאילו דריש לגופיה ומ״מ איהו דלא צריך קרא להכי אלא אדרבה לרבוי׳ אתא טומאת מקדש ודו״ק [עיין במהרש״א]:
בפירוש רש״י בד״ה ונעלם ונעלם תרי כו׳ וידיעה בסוף לא צריך קרא כו׳ עכ״ל כצ״ל והא דקאמר ליה רבי א״צ רצה לומר דאינו צריך להוציא והוא ידע ממשמעותיה הטילו בין תרי ונעלם אלא והוא ידע היינו ידיעה בתרייתא כפשטיה וידיעה קמייתא איכא למילף נמי מגופיה ונעלם מכלל דידע ומהרש״ל דחק בזה לאין צורך ע״ש ודו״ק:
תוס׳ בד״ה ונעלם ונעלם כו׳ וקשה הרבה לפירושו א׳ דמאי איצטריך כו׳ ועוד דפי׳ כו׳ עכ״ל ע״ש ומלשון רש״י שכתב ואידך קרא יתירה הוא לדרשה הטל כו׳ נראה לכאורה דהיינו אידך ונעלם קרא יתירה הוא למדרש להטיל והוא ידע בין תרי ונעלם כו׳ כפרש״י דהשתא יתיישבו כל קושיות התוס׳ דונעלם קמא לגופיה וממילא אימעוט מנייהו העלם מקדש דמהי תיתי לחייבו ולידיעה בתרייתא ודאי אורחא דקרא הוא בעלמא אלא דהכא ע״כ דאתי לידיעה קמייתא מיתורא דונעלם דהטל והוא ידע כו׳ והשתא הך דספ״ב נמי דמשמע דר׳ עקיבא דבעי ידיעה בתחלה מונעלם יתירה הוא ניחא אבל התוספות לא הבינו פרש״י כך דמשמע להו מפירושו דונעלם קמא יתירה למעט העלם מקדש אבל ונעלם בתרא לגופיה ומה שכתב רש״י ואידך קרא יתירה הוא לא קאי אונעלם אלא והוא ידע קרא יתירה הוא משום דידיעה בתרייתא לא צריך קרא ולכך הקשו התוס׳ שפיר מה שהקשו ודו״ק:
בתוספות בד״ה ונעלם ונעלם שתי פעמים פי׳ בקונטרס תרי ונעלם כתיבי כו׳ קמא למיגמר מיניה כו׳ והטל והוא ידע כו׳ וידיעה בסוף לא בעי קרא כו׳ וקשה הרבה לפירושו כו׳ לכן נראה לר״ת כו׳ עס״ה. ולע״ד נראה דשיטת רש״י מוכרחת וליישב כל הקושיות שהקשו התוס׳ על פירושו דאדרבה מהנך קושיות שהקשו התוס׳ הוכרח לפרש כן ואי כדקדוקו מלישנא דר״ע גופא דמהדר למילף מקרא דבעינן שתי ידיעות מאי דלא אשכחן בשום דוכתא בכל התורה כולה בקרבנות קבועות וא״כ מאי מייתי מקרא דתרתי העלמות דאדרבה מקרא הוי משמע איפכא דמדכתיב ב׳ פעמים ונעלם ובתר הכי והוא ידע משמע דלא בעינן ידיעה אלא לאחר העלמה כמו בכל הקרבנות והא דאיצטריך קרא היינו משום דעולה ויורד מקבוע לא ילפינן וממילא דהא דכתיב תרי ונעלם היינו כפשטי׳ לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש אע״כ דעיקר ילפותא דר״ע היינו כיון דחד ונעלם מיותר דאי לאשמעינן דחייב נמי על העלם מקדש לשתוק קרא מיניה ואי משום דלא נימא דוהוא טמא אתי למעט העלם מקדש לשתוק נמי מוהוא טמא אע״כ דקסבר ר״ע דקושטא דמילתא הכי הוא דונעלם והוא טמא בקרא קמא היינו לאשמעינן דעל העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש והיינו כדאמר ר״ע להדיא ברפ״ב וא״כ אכתי מיותר אידך ונעלם אע״כ דהא דכתיב באידך קרא ונעלם והוא ידע היינו כי היכי דנטיל והוא ידע בין הנך תרי ונעלם ולאו מפשטא דקרא דוהוא ידע אלא משום דאי אפשר לפרש בענין אחר דאל״כ מייתר ליה ונעלם בתרא אע״כ דפי׳ הפסוק כך ונעלם ממנו לאחר שידע כבר ולידיעה בתרא לא מצריך ר״ע קרא וא״כ אין מקום לקושיית התוס׳ במה שהקשו דאורחא דקרא הוא וכן נראה בכוונת מהרש״א ז״ל אלא שקיצר במובן וגם במה שכתב דמ״ש רש״י דונעלם קמא איצטריך למיגמר מיניה דאינו חייב על העלם מקדש לאו מיתורא אלא דממילא ידעינן דמה״ת ליחייב דהא ודאי ליתא דאדרבה אי לאו יתורא דקרא ה״א דחייב אפילו בהעלם מקדש כמו בכל הקרבנות (ומה שהכריחו למהרש״א לפרש כן היינו ממה שכתבו התוס׳ תדע דהא לרבי) אע״כ כדפרישית דמיתורא הוא דילפינן לה דאי סלקא דעתך דחייב על שניהם לישתוק קרא מיניה. ולפ״ז אין מקום למאי שדקדקו התוס׳ דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ומשום הא לא איריא כיון דע״כ לרבי מוקי להאי והוא טמא לדרשא אחריתי א״כ מש״ה איצטריך נמי אידך ונעלם דאל״כ לא הוי ידעינן הך דרשא אחריתא מוהוא טמא אלא טפי הוי מוקמינן לה האי והוא טמא למעוטי דאינו חייב על העלם מקדש וכמו שאבאר עוד ברפ״ב בפלוגתא דר״ע ור׳ ישמעאל וממילא נתיישב ג״כ במה שהקשו מסוגיא דפ׳ דם שחיטה דדרשינן מאו הודע דאינו מכפר על הידיעה דלאחר הפרשה דאדרבה הך סוגיא מסייע לפירש״י דלר״ע דדריש הטל והוא ידע בין תרי ונעלם והיינו מיתורא דונעלם וא״כ אמאי כתיב והוא ידע לבסוף ה״ל למכתב בין תרי ונעלם אע״כ דהיינו להך דרשא דפרק דם שחיטה מדסמיך הידיעה להובאה היינו דאתי למעוטי דידיעה דלאחר הפרשה ומיתורא ונעלם שמעינן נמי הך דרשא דהכא כן נראה לי ליישב שיטת רש״י והדברים מבוארים מעצמן דלא ניחא ליה לרש״י כלל לפרש כפי׳ התוס׳ דלפירושם בתירוץ השני העיקר חסר מדברי ר״ע ולא ה״ל לסתום אלא לפרש דהא איהו גופיה דרש בהדיא ברפ״ב דונעלם והוא טמא אתי למעוטי העלם מקדש וכפירוש ראשון נמי לא ניחא ליה דא״כ ה״ל למימר הכי ת״ל ונעלם ונעלם ב׳ פעמים מכלל דידע כדקאמר רבי האי לישנא גופא כל זה כתבתי לפי פשט הסוגי׳ דהכא מיהו לקמן בסוף הסוגיא דאוקמינן למלתיה דרבי למעוטי תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים אבאר בזה בשיטה אחרת עיין עליו:
בא״ד א״נ איצטריך לידיעה בתרייתא כו׳ דאפילו למ״ד בפ׳ דם שחיטה אשם ודאי לא בעי כו׳ בחטאת מודה דבעי ידיעה כו׳ עכ״ל. ולא ידענא למאי הוצרכו התוס׳ לאתויי מפ׳ דם שחיטה ומדיוקא דאשם לחטאת טפי ה״ל לאתויי מסוגיא דפ׳ כלל גדול (שבת דף ע״ב) דאמרינן התם להדיא והרי חטאת דבעי ידיעה בתחילה ופירש״י גופא דהיינו מדכתיב או הודע אליו והביא תו קשיא לי דטפי ה״ל לאתויי מסוגי׳ דשילהי כריתות דמייתי הש״ס להדיא דהא דכתיב או הודע ביחיד ונשיא ומשיח וציבור כולהו איצטריכו לאשמעינן דכי אתיידע לאחר יה״כ אפ״ה בעי לאתויי חטאת ולא אמרינן יה״כ מכפר ע״ש באריכות ומהתם נמי משמע ממילא דלאו אורחא דקרא הוא דקאמר התם צריכא ודברי התוס׳ כאן צ״ע בזה אלא דאדרבא לפ״ז יש ליישב שיטת רש״י דלענין קרבן עולה ויורד לא איצטריך הך ידיעה דבלא״ה ידעינן דכי אתידע לאחר יה״כ לא מיפטר מקרבן דהא דרשינן לקמן לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת ואטומאת מקדש וקדשיו קאי התם כנ״ל נכון בשיטת רש״י והתוס׳ וכמו שכתבתי נראה להדיא בל׳ הירושלמי דקאי בשיטת רש״י ומטעמא דפרישית. מיהו לולי פירושם היה נ״ל לפרש מילתא דר״ע ורבי בפשיטות בענין אחר דעיקר מילתא דר״ע דאמר מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה דהאי לישנא משמע דבלא״ה פשיטא ליה דכשיש בה ידיעה בתחילה מביא עולה ויורד ולא חטאת קבוע׳ אי מפשטא דונעלם דמשמע דידע או מיתורא אלא דאכתי איכא למימר דאפילו באין בה ידיעה בתחילה דבשאר כריתות חייב חטאת קבוע א״כ במקדש וקדשיו נמי לחייב בעולה ויורד כיון דמונעלם ליכא למשמע הך מילתא דאפשר דהא גופא קמ״ל דביש בה ידיעה דחמיר נמי סגי ליה בעולה ויורד ויליף לה ר״ע שפיר מדכתיב ונעלם ונעלם ב׳ פעמים חד לגופא דביש בה ידיעה חייב ואידך לאשמעינן דדוקא ע״י ונעלם הוא דחייב והיינו היכא דידע מעיקרא הא בלא״ה פטור ואהך מילתא גופא קאמר רבי דאין צריך דמונעלם ידעינן דביש לו ידיעה חייב ומוהוא ידע שמעינן דדוקא ע״י ידיעה מעיקרא הוא דחייב הא בלא״ה פטור דאל״כ והוא ידע למה לי דלידיעה בתרייתא לא איצטריך כדפרישית בשיטת רש״י ולר״ע נמי אע״ג דאיצטריך תרי ונעלם להך דרשא אפילו הכי ס״ל דאינו חייב על העלם מקדש מדכתיב והוא טמא כן נראה לי נכון בעזה״י לולי דרש״י והתוס׳ לא כתבו כן ודוק היטב:
בגמרא א״כ מה ת״ל ונעלם כו׳ ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. לכאורה יש לדקדק אמאי נקט העלם מקדש טפי מהעלם קודש הא איסור טומאה בקודש וכרת דידיה כתיב בפ׳ צו סמוך לפ׳ עולה ויורד ואיסור טומאת מקדש כתיב בפ׳ חקת ויש ליישב למאי דמסקינן לקמן דף ז׳ דהא דמוקמינן בפ׳ עולה ויורד לענין טומאת מקדש וקדשיו טפי מתרומה עיקר ילפותא לפי המסקנא דרב׳ היינו מג״ש דטומאתו טומאתו היינו קרא דטמא יהיה עוד טומאתו בו והאי במקדש כתיב מש״ה נקט בכל דוכתא העלם מקדש וטומאת מקדש וקדשיו ובסוגיות שלפנינו אבאר עוד בכמה דרכים אי״ה:
״ונעלם ממנו״ — מכלל הדברים משמע שקודם לכן ידע, ולכן נאמר שנעלם ממנו, ולפי זה מה שנאמר ״והוא ידע״הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, ומכאן אנו למדים שצריך להיות העלם באמצע. אם כן מה תלמוד לומר ״ונעלם״ ״ונעלם״ פעמיים — לחייב על העלם טומאה שלא ידע שהוא טמא, וגם על העלם מקדש שלא ידע שנכנס למקדש, הרי שפסק כר׳ ישמעאל, אבל מטעמו שלו.
“And it was concealed,” which indicates, by inference, that initially he had been aware, and nevertheless the verse continues to state: “And he was aware” (Leviticus 5:3). It emerges that the verse refers here to two different periods of awareness, one before the transgression and one afterward. But if so, why must the verses state: “And it was concealed,” “and it was concealed,” mentioning it twice? It is in order to render one liable both for a violation due to a lapse of awareness of the fact he was ritually impure and for a violation due to a lapse of awareness of the fact that the place he entered was actually the Temple. From this baraita it is apparent that Rabbi Yehuda HaNasi agrees with Rabbi Yishmael’s opinion concerning which types of lapses of awareness render one liable to bring a sliding-scale offering.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אַשְׁכְּחַן בִּידִיעוֹת דְּאִית לֵיהּ טַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ שְׁבוּעוֹת דְּלֵית לֵיהּ טַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ מְנָלַן סְבָרָא הוּא.

The Gemara asks: We have found with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that Rabbi Yehuda HaNasi has explained his own reasoning and it accords with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, where he has not explained his own reasoning, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: אשכחן [מצאנו] בענין ידיעות הטומאה דאית ליה טעמיה דנפשיה [שיש לו לרבי טעם, שיטה, שלו עצמו] שלא כדעת ר׳ עקיבא, אבל לענין שבועות, דלית ליה טעמיה דנפשיה [שאין לו טעם, שיטה של עצמו] אלא הולך הוא בשיטת ר׳ עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא.
The Gemara asks: We have found with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that Rabbi Yehuda HaNasi has explained his own reasoning and it accords with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, where he has not explained his own reasoning, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) (לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אַשְׁכְּחַן בִּידִיעוֹת דְּסָבַר לַהּ כר׳כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁבוּעוֹת דְּסָבַר לַהּ כר״עכְּרַבִּי עֲקִיבָא מְנָלַן סְבָרָא הוּא).

The Gemara presents another formulation of the preceding comment: The Gemara asks: We have found an explicit statement of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods indicating that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(לישנא אחרינא [לשון אחרת] יש לשאלה זו: אשכחן [מצאנו] בידיעות הטומאה דסבר לה הוא סבור] כר׳ ישמעאל, בשבועות דסבר לה [שהוא סבור] כר׳ עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא):
The Gemara presents another formulation of the preceding comment: The Gemara asks: We have found an explicit statement of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods indicating that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael. With regard to oaths, from where do we derive that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? The Gemara answers: It is based on logical reasoning.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר״ערַבִּי עֲקִיבָא מַאי טַעְמָא קָא מְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי רַבִּי נָמֵי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי.

The Gemara explains the logical reasoning: What is the reason that Rabbi Akiva deems one liable for oaths pertaining to the past? The reason is that he expounds verses using the method of amplifications and restrictions (see 26a). Rabbi Yehuda HaNasi also expounds verses using the method of amplifications and restrictions, and consequently he arrives at the same opinion as Rabbi Akiva.
ר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ עקיבה מחייב לשעבר מריבוי הכתוב, שנ׳ לכל אשר יבטא האדם בשבועה. דתנןא אמר לו ר׳ עקיבה, אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין, אמר לו מריבוי הכתוב, אמר לו אם ריבה הכתוב אפילו לדברים שאין בהן הרעה והטבה, ריבה הכתוב נמי לשעבר.
וכיון דר׳ עקיבה דריש ריבויי ומיעוטי, ור׳ נמי דריש ריבויי ומיעוטי, שמעינן מינה דר׳ נמי מחייב לשעבר כר׳ עקיבה.
א. להלן כה, א.
דדריש ריבויי ומיעוטי – מדרשא דריבויי ומיעוטי נפקא ליה בפ״ג (לקמן כו.) שלא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות רבויין ומיעוטין וגבי שבועות הכי דריש נפש כי תשבע ריבה כל השבועות להרע או להיטיב מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא להבא כמותו ולא דדריש ליה במשמעות כלל ופרט דנימא להרע או להיטיב פירושו של כלל הוא ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו הרעה והטבה ולא שאר דברים ואפילו להבא שאינו הרעה והטבה שכל הדורש התורה כלל ופרט אית ליה אין בכלל אלא מה שבפרט וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתריה לכל אשר יבטא וגו׳ די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל דלהכי אהני כלל קמא למעוטי והיינו דאומר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כלומר דן אתה להוסיף על הפרט ע״י כלל האחרון אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו אבל הדורש בריבה ומיעט אין הפרט פירושו של כלל אלא ממעטו במקצת כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון אלא זה וכיוצא בו בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה לרבות בא ואפי׳ שלא כעין הפרט ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל ור״ע הכי דריש בפ״ג להאי כי תשבע ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה פרט הוא לשון פירוש לפיכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט מיעוט אינו פירוש אלא ממעט את משמעות הכלל במקצת ומשייר את כל הדומה למיעוט כך מפורש בסנהדרין בפרק נגמר הדין (דף מו.) גבי והומת ותלית דריבה ומיעוט לחודיה מביא כל כעין הפרט בלא רבויא בתריה ורבי נמי דריש ריבוי ומיעוט כלומר שמעי׳ ליה בעלמא שדורש את התורה במשמעות ריבוי ומיעוט ולא במשמעות כלל ופרט.
ר״ע דמחייב לשעבר משום דדריש ריבויי ומיעוטי – וא״ת דבפ״ק דב״מ (דף ד: ושם) גבי סלעין דינרין קאמר ר״ע דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא״כ דריש כללי ופרטי דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעטי׳ אלא שטרות כדמוכח בסמוך ולספרים דגרסי התם רבי יעקב ניחא וי״ל דאפי׳ מאן דדריש ריבויי ומיעוטי כי איכא תרי מיעוטי מוקמת חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי שטרות כדמשמע בפ׳ מרובה (ב״ק דף סג. ושם) ור״ע אית ליה נמי שום מיעוט אחרינא גבי שבועות למעוטי קרקעות וי״מ דההיא דהזהב (ב״מ דף נז: ושם) דממעט קרקע משבועה מקרא דכי יתן איש מכלל ופרט וכלל אינה עיקר דרשה אלא מקרא דממעטי׳ כפל מעל כל דבר פשע ממעטינן נמי שבועה והתם איכא טובא מיעוטי למעט שטרות וקרקעות וקרא דכי יתן איש אתא לדרשא אחריתי כי יתן איש (לקמן מב.) עד שיתן כשהוא איש כסף כלים (שם לט:) מה כלים שנים כו׳ ועי״ל דאפי׳ מאן דדריש ריבויי ומיעוטי מיעט וריבה ומיעט לא דריש אלא דרש ליה בפרט וכלל ופרט כדמשמע פ׳ ג׳ מינים (נזיר דף לה. ושם) ומ״ל דר״ע ידרוש גבי שבועות בפרט וכלל ופרט דכה״ג דריש גמ׳ בב״מ (דף נז:) כי יתן איש אל רעהו חמור וגו׳ בכלל ופרט וכלל ובפ׳ ג׳ מינים (נזיר דף לה.) מאן דדריש ריבה ומיעט דריש ליה בפרט וכלל ופרט.
תוס׳ ד״ה ר״ע וכו׳ ור״ע אית ליה נמי. עי׳ לקמן דף כה ע״א תוס׳ ד״ה רב:
ר׳ עקיבא מאי טעמא קא [מה טעם הוא] מחייב על שבועה לשעברדדריש ריבויי ומיעוטי [משום שהוא דורש את הכתובים בדרך של ריבויים ומיעוטים], כמבואר להלן (כו,א), רבי נמי דריש ריבויי ומיעוטי [גם כן דורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים],
The Gemara explains the logical reasoning: What is the reason that Rabbi Akiva deems one liable for oaths pertaining to the past? The reason is that he expounds verses using the method of amplifications and restrictions (see 26a). Rabbi Yehuda HaNasi also expounds verses using the method of amplifications and restrictions, and consequently he arrives at the same opinion as Rabbi Akiva.
ר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר בַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹר אָדָם חוּץ מִן הַשְּׁטָרוֹת וְרַבָּנַן אָמְרִי אבַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹר אָדָם חוּץ מֵעֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת וְקַרְקָעוֹת.

The Gemara demonstrates its point: As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for promissory notes. And the Rabbis say that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for Canaanite slaves, promissory notes, and land.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתניא, ר׳ אומר בכל פודין את הבכור חוץ מן השטרות, שנ׳ ופדויו מבן חדש תפדה, ופדויו מבן חדש, ריבה ליפדות בכל דבר, בערכך כסף חמשת שקלים, מיעט כל דבר זולתי כסף, תפדה, חזר וריבה כול׳, וחכמים אומרים בכל פודין בכור אדם חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות, שנ׳ ופדויו מבן חדש תפדה, ופדויו מבן חדש, כלל, בערכך כסף, פרט, תפדה, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כול׳.
חוץ מן השטרות – היה חייב לו אדם בשטר ה׳ סלעים ונתן זה אותו שטר לכהן בפדיון בנו אינו פדוי אבל בשאר כל דברים פודין.
ורבנן – פליגי עליה במתני׳ במסכת בכורות דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות.
וגבי בכור דריש רבי ריבויי ומיעוטי. ואפילו כי אמרינן ריבוי ראשון עיקרא, אין המיעוט ממעטו לגמרי למימר אין בריבוי אלא מה שבמיעוט וכסף אין מידי אחריני לא, אלא הריבוי מרבה את הכל והמיעוט ממעט מה שאין דומה למיעוט דהוא דבר שאין מטלטל וגופו ממון דהוא קרקעות ועבדים ושטרות, אהני ריבויי בתרא לרבות דבר שאין (ה)מיטלטל וגופו ממון קרקעות ועבדים, והמיעוט ממעט שטרות שאין גופו ממון במה יפדהו.
ברבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות וחכמים אומרים אף לא בקרקעות ועבדים. ויש מקשין עלה הא דתנן בבכורות (מט ע״א) הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם רבי יהודה אומר בנו קודם וכו׳ ואמרינן בגמרא כי פליגי אלא היכא דליכא אלא ה׳ סלעים מבני חרי וכו׳ עד דאזיל כהן וגבי ממשעבדי, אלמא גובין, אלמא פודין בקרקעות דהם משעבדי.
ולא קשיא. דילמא מתניתין דהתם רבי היא דאית ליה פודין בקרקעות. אי נמי רבנן, וכי אמרי רבנן אין פודין בקרקעות, דאי יהיב קרקע לכהן לפדיון בנו דאינו פדוי, אבל דלא יהיהג קרקע משועבד לפדיון הבן לזבוניה ולפרוק׳ בדמיה לא אמרי⁠(נן), אלא ודאי משועבד, וכיון דמשועבד גבי בית דין לקרקע מן הלוקח ומזבני ליה ויהבי ה׳ סלעים לכהן. אי נמי בכי האי משעבדי מיירי כגון עשה שורו אפותיקי דגבי ליה כהן מיניה.
א. וכפי שפירש רבינו לעיל בשיטת רבי במדת כלל ופרט וכלל, אין המיעוט וכו׳.
ב. ג״ז בראבי״ה שם.
ג. בכת״י וד״פ ׳יהיב׳. ותקנתי עפ״י ראבי״ה (שם ׳יהא׳).
בכל פודין בכור אדם – הא דפליגי בפ״ק דקדושין (דף כט.) גבי הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר׳ יהודה אומר בנו קודמו ומפרש כגון דאיכא חמש בני חורין וחמש משועבדים לרבי יהודה מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמיא ואזיל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן.
בכל פודין בכור אדם בין בכסף בין בשוה כסף ובלבד בדבר המיטלטל וגופו ממון מעתה אין פודין בקרקעות שהרי אינן מיטלטלין ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות ולא בשטרות מפני שאין גופן ממון ויתבאר לך ממה שכתבנו בה כשתעיין בסוגיית הגמ׳ שבזו הולכין אחר כלל ופרט וכן דבר זה מתחלק לכמה ניצוצות זו בכלל ופרט וזו בריבה ומיעט כפי מה שנפסק בפרטיהן אחת לאחת וכן למדת מכאן שכל שני כללות הסמוכין זה לזה ופרט אחריהם כגון במים במים שפירש אחריהם בימים ובנחלים דינו שתטיל פרט ביניהם לדונם בכלל ופרט כמו שביארנו בסנהדרין (פ״ו.) ולא ברבוי ומעוט שהרי זו של בכור כך הוא שמלת ופדוייו ומלת תפדה שתיהן קודם הפרט ר״ל בערכך חמשת שקלים ואתה דנו בכלל ופרט:
תוס׳ בד״ה ונעלם ונעלם כו׳ דמהי תיתי דאצטריך קרא למיפטריה ותדע דהא כו׳ כצ״ל ונ״ב פי׳ דע״כ לר״ע האי ונעלם בתרא לגופא אתא דהא מונעלם לא שמעינן ידיעה אלא לר׳ דדריש ונעלם מכלל שידע ור״ע לא דריש אלא ונעלם והוא ידע ועיקרו מוהוא ידע קדריש כו׳ דלידיעה בתרייתא לא צריכא קרא ולא כתבה התורה ונעלם בתרא אלא לגופיה וממילא האי ונעלם קמא מיותר ואתא לדרשא למעוטי העלם מקדש כו׳ וק״ל:
דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: בכל דבר ששוויו תמישה שקלים פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות.
The Gemara demonstrates its point: As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for promissory notes. And the Rabbis say that one can redeem a woman’s firstborn son with any item worth five shekels, except for Canaanite slaves, promissory notes, and land.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי {במדבר י״ח:ט״ז} וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ רִיבָּה {במדבר י״ח:ט״ז} בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים מִיעֵט תִּפְדֶּה חָזַר וְרִיבָּה.

The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He expounds verses using the method of amplifications and restrictions. Accordingly, he expounds the verse: “And its redemption from one month shall you redeem, according to the valuation of five silver shekels by the sacred shekel” (Numbers 18:16), as follows: Concerning the phrase: “And its redemption from one month,” since it does not specify that only certain items can be used for the redemption, the verse amplified the category of items that can be used to redeem the firstborn, intimating that many different items can be used. Then, with the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” the verse restricted the category to items that are similar to silver shekels. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again amplified the category.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופדויו – בכל דבר משמע.
ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דריש ריבויי ומיעוטי הוא דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים], שנאמר לכהנים: ״ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש״ (במדבר יח, טז), וכך הוא דורש: ״ופדויו מבן חדש״ריבה, שלשון כללית זו מלמדת שניתן לפדותו בכל דבר שהוא, ״בערכך כסף חמשת שקלים״מיעט, לומר: דווקא בכסף. ובלשון הכללית ״תפדה״חזר וריבה,
The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He expounds verses using the method of amplifications and restrictions. Accordingly, he expounds the verse: “And its redemption from one month shall you redeem, according to the valuation of five silver shekels by the sacred shekel” (Numbers 18:16), as follows: Concerning the phrase: “And its redemption from one month,” since it does not specify that only certain items can be used for the redemption, the verse amplified the category of items that can be used to redeem the firstborn, intimating that many different items can be used. Then, with the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” the verse restricted the category to items that are similar to silver shekels. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again amplified the category.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה רִיבָּה הַכֹּל מַאי רִיבָּה כׇּל מִילֵּי וּמַאי מִיעֵט מִיעֵט שְׁטָרוֹת.

According to the hermeneutical principle that when a verse amplified and then restricted and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter excluded in the restriction. The Gemara elaborates: What is included by the fact it amplified? Almost everything. And what is excluded by the fact it restricted? It restricted only promissory notes, which are the most fundamentally dissimilar to silver shekels.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיעט שטרות – שהן ראויין למעט יותר מן הכל שאינן ממון.
הרי ריבה ומיעט וריבהריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט. מאי [מה] ריבהכל מילי [הדברים], ומאי [ומה] מיעטמיעט שטרות, שאין פודים בהם, לפי שהם עצמם אינם כסף, ואינם שווה כסף אמיתי, אלא רק משמשים לראיה או לקניה של דבר אחר. זו שיטתו של רבי.
According to the hermeneutical principle that when a verse amplified and then restricted and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except for the specific matter excluded in the restriction. The Gemara elaborates: What is included by the fact it amplified? Almost everything. And what is excluded by the fact it restricted? It restricted only promissory notes, which are the most fundamentally dissimilar to silver shekels.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ כָּלַל בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים פָּרַט תִּפְדֶּה חָזַר וְכָלַל.

The Gemara explains the reasoning of the Rabbis: And the Rabbis expound verses through the method of generalizations and details. Accordingly, they expound the verse as follows: The phrase: “And its redemption from one month,” is a generalization which suggests that many different items can be used to redeem the firstborn. Then, the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” is a detail, which suggests that only items that are similar to silver shekels can be used. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again makes a generalization.
רש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תפדה חזר וכלל – ואע״פ דתפדה ופדויו גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף איכא תנאי דסבירא להו בשתי כללות הסמוכין זה לזה והפרט אחריהם הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל.
[סימן תפז]
ועוד שאלני הא דאמרינן (ד ע״ב) רבנן דרשי כללי ופרטי ופדויו מבן חדש כלל כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל וכו׳ עד דבר המטלטל וגופו ממון וכו׳, וקשיא ליה אמאי לא אמ׳ מה הפרט מפורש של מתכת כדאמרינן לקמן גבי מרצע רבי דריש כללי ופרטי וכו׳ עד מה הפרט מפורש של מתכת וכו׳.
תשובה. רבנן [דרשי] כללי ופרטי ואמרי מה הפרט מפורש דבר המטלטל ולא אמרי׳ מה הפרט מפורש מתכת, סברי כללא בתרא עיקר והוה ליה פרט וכלל ואיתרבי כל מילי אפילו דבר שאין מיטלטל ואין גופו ממון, ואהני כללא קמא למיהוי כמו כלל ופרט לדומיא דכל דלא דמי לפרט בשני צדדין, שיהא מטלטל וגופו ממון, לא מיתרבי, הילכך יצאו קרקעות ועבדים ושטרות. רבי דריש כללי ופרטי גבי מרצע ואמר מה הפרט מפורש של מתכת, סבר כללא קמא עיקר והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, כי הפרט הוי פירוש הכל⁠[ל], ואמינא מרצע אין מידי אחרינא לא, אהני כללא בתרא לרבויי כל דדמיא ליה מג׳ צדדין דהיינו מתכת דמטלטל וגופו ממוןב.
א. בכת״י ׳לרום׳. ואולי צ״ל למימר.
ב. והיינו שנחלקו רבנן ורבי במחלוקת תנאים שהובאה בעירובין כז ע״ב, וכדאמר רבינו להלן בד״ה וג׳.
ורבנן דרשי כללי ופרטי [וחכמים החולקים עליו דורשים את הכתובים בדרך של כללים ופרטים], כיצד? ״ופדויו מבן חדש״כלל, ״בערכך כסף חמשת שקלים״פרט, ״תפדה״חזר וכלל,
The Gemara explains the reasoning of the Rabbis: And the Rabbis expound verses through the method of generalizations and details. Accordingly, they expound the verse as follows: The phrase: “And its redemption from one month,” is a generalization which suggests that many different items can be used to redeem the firstborn. Then, the phrase: “According to the valuation of five silver shekels,” is a detail, which suggests that only items that are similar to silver shekels can be used. Then, with the term: “Shall you redeem,” the verse again makes a generalization.
רש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן יָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין יָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת יָצְאוּ שְׁטָרוֹת אע״פאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵין גּוּפָן מָמוֹן.

Based on this exegetical method, whenever a verse has a generalization and then a detail and then a generalization, the principle is that you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail; in this case, just as the detail, i.e., silver shekels, is explicitly something that is movable and has intrinsic monetary value, so too, anything that is movable and has intrinsic monetary value can be used. This excludes land, which is not movable property; it excludes Canaanite slaves, who are halakhically compared to land; and it excludes promissory notes, because even though they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שהוקשו לקרקעות – והתנחלתם אותם וגו׳ (ויקרא כה).
אין גופן ממון – הנייר אינו שוה כלום ואינו עומד אלא לראיה שבו.
יצאו שטרות – הא דמשמע הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטריך למעוטי שטרות מפורש במקום אחר (כתובות פה: קדושין מח. ובשאר דוכתי).
כלל ופרט וכללאי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט (חמשת שקלים) מפורש, שהוא דבר המטלטל וגופו (והוא עצמו) ממוןאף כל דבר המטלטל וגופו ממון ניתן לפדות בו. יצאו מכלל זה קרקעות, שלא ניתן לפדות בהם לפי שאינן מטלטלין, יצאו גם עבדים, למרות שהם מיטלטלים, משום שהוקשו (הושוו) בדינם לקרקעות להרבה עניינים. יצאו שטרות, שאף על פי שהם מטלטלין אין גופן ממון, שאין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או לקניה של דבר אחר.
Based on this exegetical method, whenever a verse has a generalization and then a detail and then a generalization, the principle is that you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail; in this case, just as the detail, i.e., silver shekels, is explicitly something that is movable and has intrinsic monetary value, so too, anything that is movable and has intrinsic monetary value can be used. This excludes land, which is not movable property; it excludes Canaanite slaves, who are halakhically compared to land; and it excludes promissory notes, because even though they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְאַמֵּימָר רַבִּי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי וְהָא רַבִּי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ.

Ravina said to Ameimar: Does Rabbi Yehuda HaNasi really expound verses through the method of amplifications and restrictions? But doesn’t Rabbi Yehuda HaNasi expound verses through the method of generalizations and details?
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשי רבינא, והא אשכחנן לר׳ דדריש נמי כללי ופרטי, דתניאא, ולקחת את המרצע, מרצע, אין לי אלא מרצע, מניין לרבות הסול והסירה והמקדח והמחט והמכתב, ת״ל ולקחת, לרבות כל דבר הניקח ביד, דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה. ר׳ אומר, מרצע, מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת.
א. וזה לשון ר״ח קידושין כא, ב: תנו רבנן מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול פיר׳ קוצים, והסירה והמחט והמקדח שנוקבין בו והוא ממיני מתכות, וכן המכתב שכות׳ בו על הש⁠{עוה} ועל כיוצא בהן, תל׳ לו׳ ולקחת לרבות כל דבר. וכו׳. (דכי) [רבי] דריש ליה כלל ופרט וכלל, והכי קא דרשית ולקחת כל דבר הנלקח מיני מתכות וזולת⁠[ם], מרצע פרט מיני מתכות בלבד, ו⁠[נת]⁠ת באזנ⁠[ו] חזר וכלל אין דנין אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מרצע והוא מתכת אף כל של מתכת, למעוטי ב⁠[יד ו]⁠סול וכיוצא בהן. ר׳ יוסי ביר׳ יהודה דריש הכי ולקחת ר⁠[יבה] כל דבר הנלקח, מרצע {מיעט} כל דבר זולתי מרצע, ונתתה באזנו ובדלת חזר וריבה כל דבר שתתן באזנו. דין ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, שלא בא ריבוי אחר [ריבו ו]⁠מיעוט אלא לרבות, מאי רבי רבי כל מילי, מיני מתכות וזולתם הנוקבין ורוצעין, זולתי {סם}.
אמר ליה [לו] רבינא לאמימר: וכי רבי דריש ריבויי ומיעוטי [דורש את הכתובים בריבויים ומיעוטים]? והא [והרי] מצאנו שרבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש]!
Ravina said to Ameimar: Does Rabbi Yehuda HaNasi really expound verses through the method of amplifications and restrictions? But doesn’t Rabbi Yehuda HaNasi expound verses through the method of generalizations and details?
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דְּתַנְיָא {דברים ט״ו:י״ז} מַרְצֵעַ אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָה הַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {דברים ט״ו:י״ז} ולקח׳וְלָקַחְתָּ כׇּל דָּבָר שֶׁנִּלְקָח בַּיָּד דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה רַבִּי אוֹמֵר מַרְצֵעַ מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת באַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.

This is as it is taught in a baraita: The Torah provides the process by which a Hebrew slave who has already completed his six years of servitude may continue on as a slave of his master: “And you shall take the awl and put it through his ear and in the door” (Deuteronomy 15:17). From this verse, I have derived only that an awl can be used; from where do I know to include the thorn of a palm [hasol], and a thorn, a needle, and a gimlet, and a stylus for writing on wax, as valid tools for piercing his ear? The verse states: “And you shall take,” which indicates that anything that can be taken by hand is a valid tool. This is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda HaNasi says: Not all these items can be used. Rather, since the verse specifies an “awl,” only items similar to an awl can be used; just as an awl is distinct in that it is fashioned of metal, so too, anything fashioned of metal can be used.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך סל
סלא(כתובות צא) (בבא מציעא קא:) מחינא לך בסילויא דלא מבע דמא (קידושין כא: שבועות ד: בכורות כא:) מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה וכו׳ (סנהדרין פד) רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילויא (עבודה זרה כט) דחרזייה סילויא (חולין מז) מייתינן סילויא ובזעינן לה (חולין צה) אייתי סילתא שדא אסיק תרין (יומא עה) רשעים דומה להם כסלוים (יבמות סג) דאמרי אנשי מחייה בחברתא ולא בסילתא:
ערך לא
לאב(מגילה ג:) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי׳ כגון זקן שאין כבודו להנהיג בהמה אם ראה בהמת חבירו נדחה אינו חייב להשיבה נמצא כבוד זקן דוחה לא תוכל להתעלם. ל״ת שניתק לעשה (יומא פו. חולין קמא.) מפורש על הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו וכו׳ גנב וגזלן לאו שניתק לעשה דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה אשר גזל לא תשוב לקחתו ושב ולקח לא תכלה פאת שדך לעני ולגר וכו׳ לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר זה יש לו דין אחר שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו (תמורה ג) מפרש והרי מימר שהכתוב נתקו לעשה וכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו׳ לא תגנוב קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזול. (בשאילתא דאלה תולדות נח מפורש) (בבא מציעא ס״א) לא תגנוב דכתב רחמנא למה לי פ״א שכתוב לא תגזול גזילה היינו גניבה לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו׳ (תמורה ג) כל לא תעשה האמור בתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר והמברך את חבירו בשם וכו׳ (שבועות ד) שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אמר ר׳ יוחנן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו׳ לאו שבכללות אין לוקין עליו (פסחים מא) לאו דחרצן וזג לאו דנא ומבושל (מנחות נח) המעלה משאור ודבש על גבי המזבח אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל (יבמות ה.) פי׳ שאינו נוהג בנשים לפיכך קל מה ללאו דמחמר דהא לאו גרידה שנאמר אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך שמעינן מינה כי מחמר בבהמה קא אסר רחמנא וכבר פירשנו בערך חמר במחלוקת ראשון לא יהיה כלי גבר על אשה מפורש (נזיר כט) שלא יתקן איש כתיקונו אשה המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא יהיה כלי גבר על אשה לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן (יבמות מד) לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר (גיטין מה) לא תבשל גדי בחלב אמו (קידושין נז) וכבר פירשנו בערך גד (חולין פט) לא מרובכם מכל העמים אמר הקב״ה חושק אני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם וכו׳. לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי (ערכין טו) פירוש כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא הוצרכתי לחזור ראשי לאחור ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפילו יהיה שם לא הייתי חושש שאני משקר ואיני אמרו בלשון הרע. לא הלך זרזיר אחר עורב אלא שהוא מינו (בראשית רבה ס״ו ויהי עשו):
א. [דארן.]
ב. [ניכט.]
הסול – חתיכת עץ חדודה.
הסירה – קוץ.
המכתב – חרט שקורין גריפא.
דתניא מרצע – הוי מצי לאיתויי מההיא דהקומץ רבה (מנחות דף כח:) גבי מנורה של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור׳ יוסי בר׳ יהודה מכשיר.
הסול והסירה והמקדח – זו ואין צ״ל זו קתני דהמקדח ומחט ומכתב ה״ל למיתני ברישא דמודה בהו רבי שהן של מתכת.
לרבות כל דבר הנלקח ביד – לאו דוקא דהא ממעט סם.
רציעת האוזן האמורה בעבד עברי לא סוף דבר שהיא נעשית במרצע לבד אלא אף במכתב ובמחט ומקדח ושאר הדברים שהן של מתכת אבל סול וסירה וכיוצא בהן מן הדברים שאינן של מתכת אין רציעה מתקיימת בהן כלך מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת:
בד״ה לר״ע כו׳ בפרט וכלל ופרט נ״ב פירש פרט וכלל ופרט הוי כמו כלל ופרט וכלל וכן איתא להדיא בפי׳ ג׳ מינים:
בד״ה בכל פודין כו׳ ומפרש היכא דליכא אלא ה׳ סלעים כ״ע סברי דהוא קדים דמצוה דגופא עדיף כי פליגי כגון דאיכא חמש בני חורין וחמש משועבדים ור׳ יהודה סבר מלוה כו׳ הנך משועבדים כו׳ לאו כו׳ כצ״ל:
בד״ה דתניא מרצע כו׳ ושל גיסטרון נ״ב פי׳ הערוך העשוי בכל מיני מתכת:
בד״ה דתניא מרצע כו׳ של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור״י כו׳ עכ״ל הסוגיא התם ליתא הכי דאיכא ברייתא התם דפליגי בשל בעץ ואבר וגיסטרון וכולי עלמא אית להו כלל ופרט דמ״ס מה הפרט מפורש דבר מתכות כו׳ ומ״ס מה הפרט מפורש דבר חשוב אבל בשל עץ כולי עלמא פוסל ומסיק דסמי הך ברייתא מקמי הך דתניא דבשל בעץ ואבר וגיסטרון כולי עלמא מודו דכשר ולא פליגי בשל עץ ומר דרש כלל ופרט ומר דריש רבוי ומיעוט ודו״ק:
דתניא [ששנינו בברייתא] בענין עבד עברי הרוצה להישאר בעבדותו לאחר שש שנים, שנאמר: ״ולקחת את המרצע ונתתה באוזנו ובדלת״ (דברים טו, יז) וכך דרשו: ״מרצע״אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול (קוץ דקל) והסירה (קוץ), המחט והמקדח והמכתב (חרט, כלי לכתיבה על גבי שעווה)? תלמוד לומר ״ולקחת״כל דבר שנלקח ביד, דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה. רבי אומר: ״מרצע״מה מרצע מיוחד שהוא של מתכת, אף כל של מתכת, אבל בדבר שאינו עשוי מתכת לא ניתן לרצוע עבד עברי.
This is as it is taught in a baraita: The Torah provides the process by which a Hebrew slave who has already completed his six years of servitude may continue on as a slave of his master: “And you shall take the awl and put it through his ear and in the door” (Deuteronomy 15:17). From this verse, I have derived only that an awl can be used; from where do I know to include the thorn of a palm [hasol], and a thorn, a needle, and a gimlet, and a stylus for writing on wax, as valid tools for piercing his ear? The verse states: “And you shall take,” which indicates that anything that can be taken by hand is a valid tool. This is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda HaNasi says: Not all these items can be used. Rather, since the verse specifies an “awl,” only items similar to an awl can be used; just as an awl is distinct in that it is fashioned of metal, so too, anything fashioned of metal can be used.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאָמְרִינַן בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי וְרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה דָּרֵישׁ

And we say with regard to this dispute: About what do they disagree? Rabbi Yehuda HaNasi expounds verses using the method of generalizations and details, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, expounds verses
ר׳ חננאלרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן, במאי פליגי, ר׳ יוסי דריש ריבויי ומיעוטי, ולקחת, ריבה כל דבר הניקח, את המרצע, מיעט הכל זולתי המרצע, ונתת באוזנו, חזר וריבה כל דבר הניתן, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל. ר׳ אומר, ולקחת, כלל, את המרצע, פרט, ונתת, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כול׳.
דריש כלל ופרט – ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו כל דבר הנתון חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת וכו׳.
ואע״ג דר׳ אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי בפרק הגוזל בתרא (קיז ע״ב) ומייתי לה בפרק שבועת הפקדון (לז ע״ב) ומרבי קרקעות ועבדים דניגזלין ונשבעין עליהן, לא אמרינן דכל דדריש ריבוי ומיעוטי, כגון רבי עקיבא שדורש כל התורה בריבה ומיעט וריבהא, ור׳ יוסי ברבי יהודה דדריש ריבויי ומיעוטיב, דסברי קרקע נגזלת ונשבעין עליה, אלא אע״ג דדרשי ריבויי ומיעוטי אית להו אינה נגזלת ואין נשבעין עליה, דהא כתיב הכא בריבוי האחרון או מכל אשר ישבע, ואית להו מכל ולא הכל למעוטי קרקעות ועבדיםג, הילכך לא מרבי להו הריבוי והוה ליה כי ריבה ומיעט דלא מרבי ריבוי קמא אלא כעין המיעוט דהוא דבר המטלטל וגופו ממון, ואו מכל אשר ישבע עליו לא דרשינן ליה לריבוי אלא למיעוט, למעט קרקע משבועה, ומיעוט הראשון למעט קרקע מגזל דקרקע אינה נגזלת. והכי מפרשינן משום דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת, ואי אמרינן דרבי עקיבא אית ליה דר׳ אליעזר, הא קיימא לן כרבי עקיבאד וקשיא הילכתא אהילכתאה.
וג׳ מחלוקות בדרשיו כללי ופרטי. רבי סבר לא מרבינן כעין הפרט אלא הדומה לוז בב׳ צדדין. והכי אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין (כח ע״א) דאית תנא דאמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע ואית תנא דאמר מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, ואמרינן עופות איכא בינייהו דמרבי עופות אית ליה דמרבינן דדמי ליה מב׳ צדדין ומאן דממעט עופות לא מרבי אלא דדמי ליה מג׳ צדדין. וטעמא דתרווייהו כדפרישית, דחד אית ליה כללא קמא דוקא וחד אית ליה בתרא דוקא. ואית תנא בנזיר בפרק ג׳ מינין (לד ע״ב) דדריש פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי ומרבי גורמיח וענבי דכרוםט, ואמרינן (שם לה ע״ב) מאי איכא בין כלל ופרט וכלל לפרט וכלל ופרט איכא בינייהו, כלל ופרט וכלל אי איכא פרטי דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן ותרין פרטי וכללא אי איכא דדמי ליה מב׳ צדדין מרבינן ואי לא בחד צד לא מרבינן. והאי תנא אית ליה דתרי כללי ופרטי מרבינן כעין הפרט אפילו בחד צד. ולדידיה אי דריש כללי ופרטי לגבי בכור מרבי אפילו שטרות דדמי לפרט דמטלטלי אבל אין גופן ממוןי.
ומאיכ איכא בין פרט וכלל דנעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי כל מילי ובין מיעט וריבה, איכא בינייהו דאילו פרט וכלל מרבי כל דבר אפילו מאי דלא דמי לפרט (ו)⁠כללל, ואילו מיעט וריבה לא מרבי אלא מאי דדמיא ליה בחד צדמ, וריבה ומיעט לא מרבי אלא מאי דדמי למיעוט מכל צד.
והדורש כללי ופרטי אית ליה כר׳ ישמעאל הדורש כל התורה בכלל ופרט, והדורש ריבה ומיעט אית ליה כרבי עקיבא דדריש כל התורה בריבה ומיעטנ. ולהכי כי אמ׳ס רבי ריבויי ומיעוטי דריש, אקשי ליה והא כללי ופרטי דריש ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא דריש כללי ופרטי, ושני רבי האי כללי ופרטי דריש כרבי ישמעאלע אבל היכא דהכללות סמוכין דריש ריבויי ומיעוטי.
וכל כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם סמוכין בחד קרא, אבל אם מרוחקין הן קראי מרבי כל דדמי ליה מג׳ צדדין, כדאמרינן בפרק נגמר הדין (סנה׳ מה ע״ב) רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית (ריבה) [כלל] כי קללת פרט אי הוו סמיכי להדדי אין בכלל אלא מה שבפרט השתא דמרחקי לא מרבי אלא עד דדמי ליה בכל מילי.
וכן פרט הצריך לכלל לא מרבינןפ לא דרשינן ליה באין בכלל אלא מה שבפרט. כדאמרינן בפרק כיסוי הדם (פח ע״ב) וכסהו כלל בעפר פרט ואי לאו דצריך לפרשצ דאי לאו פרט הוה אמינא וכסהו יכסה הכלי עליו, וכיון דצריך לפרש את הכיסוי לא אמרינן עפר אין מידי אחרינא לא אלא אמרינן מה עפר דבר הנבלל אף כל דבר הנבלל.
וכולהו פליגי (כרבי) [בדרבי] ישמעאלק, מאן דבעי ג׳ צדדין סבר כעין הפרט דקאמר רבי ישמעאל בג׳ צדדין קאמר דכללא קמא דוקא, ומאן דבעי ב׳ צדדין סבר כעין הפרט בב׳ הצדדין קאמר דכללא בתרא דוקא, ומאן דאמר מצד אחד סבר כעין הפרט אפילו מצד אחד קאמר ותרווייהו כללי דוקא הילכך מרבינן אפילו צד אחד.
[סימן תפח]
והאר דתניא אשם שניתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וכו׳ ופרכינן עלה וליקרב הוא גופיה עולה, וקשיא ליה עליה והא גמיריש כל שבחטאת מתה באשם ירעה.
והשבתי לו כגון שניתק לרעייהת ואמרינן בזבחים (ה ע״ב) ובפסחים (עג ע״א) אשם שניתק לרעייה ושחטו לעולה כשר.
[סימן תפט]
א. כדאמרינן במכילתין כו ע״א.
ב. בסוגיין ד סע״ב.
ג. וכמו שאמרו כן בגמ׳ לגבי שבועה על הקרקעות, שכן יסבור ר׳ יוחנן, דמשום הכי מודה ר׳ אליעזר דאין נשבעין.
ד. עירובין מו ע״ב הלכה כר״ע מחברו. [ועי׳ בספרנו לנדרים נד ע״א שדוקא מחברו ולא מחבריו, כדעת כל הראשונים חוץ משאלתות ותוס׳ יומא ד ע״ב (עי׳ אנצ״ת כ״ט עמ׳ רפו), וא״כ מאי קושיא, הא בב״ק חכמים אמרו אין נשבעין, והו״ל חבריו. וגם סתם משנה דשבועות וב״מ הו״ל כרבים (כמש״כ תוס׳ ביצה כא ע״ב)].
ה. וקושיא זו הקשה ראבי״ה בסי׳ תתקפ״א. ותירץ בדרך אחרת.
ו. בכת״י וד״פ כדרשי.
ז. צ״ל: בג׳ צדדין ורבנן סברי הדומה לו בב׳ צדדין וכו׳.
ח. צ״ל גורקי כבד׳ ויניציאה ועוד.
ט. כ״ה בד׳ ויניציאה ובכת״י ואט׳. ועי׳ במסוהש״ס שצ״ל דכדום.
י. נראה שכאן מקום הדיבור שלהלן וכולהו פליגי וכו׳. עי״ש.
ל. היינו מה שאמרו שם אפילו עלין ולולבין.
מ. היינו מש״ש לולבין אין עלין לא.
נ. וכ״כ ראבי״ה בסי׳ תתקפא: ועל כורחיך מי שדורש במקום אחד ריבה ומיעט אין יכול לדרוש כללי ופרטי בדוכתא אחריתי וכו׳ ותו דפרכינן בריש מס׳ שבועות ור׳ ריבוי ומיעוטי דריש וכו׳. ועי״ש שכתב זה כהקדמה לקושיא ׳וכי כולה סתמא דתלמודא דאין נשבעין עלייהו [הקרקעות] דלא כמאן דדריש ריבויי ומיעוטי׳. היא הקושיא שהקשה רבינו לעיל.
ס. במכילתין ד ע״ב. [בכת״י וד״פ הפך המעתיק: רבי כללי ופרטי דריש אקשי ליה והא ריבויי ומיעוטי דריש. ותקנתי עפ״י לעיל והגמ׳ וראבי״ה].
ע. לכאו׳ המלים ׳כר׳ ישמעאל׳ מקומם בסוף הדיבור, כפי שהוא בגמ׳. [אבל אולי ר״ל דרבי דריש כלל ופרט כר׳ ישמעאל דדריש כן בעלמא. כדאמ׳ בדף כו ע״א ר׳ ישמעאל וכו׳ שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט].
פ. ׳לא מרבינן׳ כנ׳ נשתרבבו בטעות. והעד ע״כ שחסר וא״ו החיבור בהמשך. (ואם באת לקיימן צ״ל לא ממעטינן).
צ. בכת״י לפרט. וכך או כך הלשון משובש. אבל הענין מובן.
ק. הני תלת תנאי דלעיל ד״ה וג׳ מחלוקות, רבי דס״ל ג׳ צדדין רבנן דס״ל ב׳ צדדין ותנא דנזיר דסגי ליה בצד אחד. ונראה שכל דיבור זה שייך לעיל אחרי אותו דיבור.
ר. בראבי״ה שם עמ׳ תסה: ועוד שאלני.
ש. נזיר כה ע״ב וש״נ.
ת. בכת״י וד״פ בטעות: שניתן לרועה.
ואמרינן [ואמרנו]: במאי קא מיפלגי [במה באיזה ענין הם חולקים]? רבי דריש כללי ופרטי [דורש כללים ופרטים], ור׳ יוסי בר׳ יהודה דריש [דורש]
And we say with regard to this dispute: About what do they disagree? Rabbi Yehuda HaNasi expounds verses using the method of generalizations and details, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, expounds verses
ר׳ חננאלרש״יראב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות ד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות ד:, ר׳ חננאל שבועות ד: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות ד:, רש"י שבועות ד:, ראב"ן שבועות ד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות ד:, בית הבחירה למאירי שבועות ד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבועות ד:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות ד:, פני יהושע שבועות ד:, גליון הש"ס לרע"א שבועות ד:, פירוש הרב שטיינזלץ שבועות ד:, אסופת מאמרים שבועות ד:

Shevuot 4b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 4b, R. Chananel Shevuot 4b, Collected from HeArukh Shevuot 4b, Rashi Shevuot 4b, Raavan Shevuot 4b, Tosafot Shevuot 4b, Meiri Shevuot 4b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 4b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 4b, Penei Yehoshua Shevuot 4b, Gilyon HaShas Shevuot 4b, Steinsaltz Commentary Shevuot 4b, Collected Articles Shevuot 4b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144