×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ אטוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ.
for the purpose of exempting the produce of another, the benefit of discretion as to which priest or Levite will receive it is his. Apparently, the halakhot of substitution follow the one achieving atonement.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
טובת הנאה שלו – שיכול לקבל מישראל חבירו זוז או סלע כדי ליתנה לבן בתו כהן:
ערך לא
לאא(מגילה ג:) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי׳ כגון זקן שאין כבודו להנהיג בהמה אם ראה בהמת חבירו נדחה אינו חייב להשיבה נמצא כבוד זקן דוחה לא תוכל להתעלם. ל״ת שניתק לעשה (יומא פו. חולין קמא.) מפורש על הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו וכו׳ גנב וגזלן לאו שניתק לעשה דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה אשר גזל לא תשוב לקחתו ושב ולקח לא תכלה פאת שדך לעני ולגר וכו׳ לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר זה יש לו דין אחר שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו (תמורה ג) מפרש והרי מימר שהכתוב נתקו לעשה וכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו׳ לא תגנוב קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזול. (בשאילתא דאלה תולדות נח מפורש) (בבא מציעא ס״א) לא תגנוב דכתב רחמנא למה לי פ״א שכתוב לא תגזול גזילה היינו גניבה לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו׳ (תמורה ג) כל לא תעשה האמור בתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר והמברך את חבירו בשם וכו׳ (שבועות ד) שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אמר ר׳ יוחנן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו׳ לאו שבכללות אין לוקין עליו (פסחים מא) לאו דחרצן וזג לאו דנא ומבושל (מנחות נח) המעלה משאור ודבש על גבי המזבח אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל (יבמות ה.) פי׳ שאינו נוהג בנשים לפיכך קל מה ללאו דמחמר דהא לאו גרידה שנאמר אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך שמעינן מינה כי מחמר בבהמה קא אסר רחמנא וכבר פירשנו בערך חמר במחלוקת ראשון לא יהיה כלי גבר על אשה מפורש (נזיר כט) שלא יתקן איש כתיקונו אשה המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא יהיה כלי גבר על אשה לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן (יבמות מד) לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר (גיטין מה) לא תבשל גדי בחלב אמו (קידושין נז) וכבר פירשנו בערך גד (חולין פט) לא מרובכם מכל העמים אמר הקב״ה חושק אני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם וכו׳. לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי (ערכין טו) פירוש כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא הוצרכתי לחזור ראשי לאחור ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפילו יהיה שם לא הייתי חושש שאני משקר ואיני אמרו בלשון הרע. לא הלך זרזיר אחר עורב אלא שהוא מינו (בראשית רבה ס״ו ויהי עשו):
ערך לא
לאב(מגילה ג:) גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי׳ כגון זקן שאין כבודו להנהיג בהמה אם ראה בהמת חבירו נדחה אינו חייב להשיבה נמצא כבוד זקן דוחה לא תוכל להתעלם. ל״ת שניתק לעשה (יומא פו. חולין קמא.) מפורש על הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו וכו׳ גנב וגזלן לאו שניתק לעשה דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה אשר גזל לא תשוב לקחתו ושב ולקח לא תכלה פאת שדך לעני ולגר וכו׳ לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר זה יש לו דין אחר שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו (תמורה ג) מפרש והרי מימר שהכתוב נתקו לעשה וכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו׳ לא תגנוב קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזול. (בשאילתא דאלה תולדות נח מפורש) (בבא מציעא ס״א) לא תגנוב דכתב רחמנא למה לי פ״א שכתוב לא תגזול גזילה היינו גניבה לכדתניא לא תגנוב על מנת למיקט וכו׳ (תמורה ג) כל לא תעשה האמור בתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר והמברך את חבירו בשם וכו׳ (שבועות ד) שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אמר ר׳ יוחנן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו׳ לאו שבכללות אין לוקין עליו (פסחים מא) לאו דחרצן וזג לאו דנא ומבושל (מנחות נח) המעלה משאור ודבש על גבי המזבח אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל (יבמות ה.) פי׳ שאינו נוהג בנשים לפיכך קל מה ללאו דמחמר דהא לאו גרידה שנאמר אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך שמעינן מינה כי מחמר בבהמה קא אסר רחמנא וכבר פירשנו בערך חמר במחלוקת ראשון לא יהיה כלי גבר על אשה מפורש (נזיר כט) שלא יתקן איש כתיקונו אשה המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא יהיה כלי גבר על אשה לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכין להן (יבמות מד) לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר (גיטין מה) לא תבשל גדי בחלב אמו (קידושין נז) וכבר פירשנו בערך גד (חולין פט) לא מרובכם מכל העמים אמר הקב״ה חושק אני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם וכו׳. לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי (ערכין טו) פירוש כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא הוצרכתי לחזור ראשי לאחור ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפילו יהיה שם לא הייתי חושש שאני משקר ואיני אמרו בלשון הרע. לא הלך זרזיר אחר עורב אלא שהוא מינו (בראשית רבה ס״ו ויהי עשו):
א. [ניכט.]
ב. [ניכט.]
1טובת הנאה שלו – של תורם שיכול ליתנו לכל כהן שירצה (אי נמי) ואם אמר לו ישראל הילך סלע זה ותנה לבן בתי כהן הוי אותו סלע של תורם ולא של נתרם בשבילו ולא מצי טעין הלה כיון שנתרמה על טבל שלו נמצא דנותן סלע על של עצמו. הך מילתא דרבי אבהו תלת מילי נינהו.
1. שלושה ד״ה אלו מופיעים בדפוס וילנא בסוף דף ב׳:
על תבואתו של חבירו כדי לפוטרו מחובת הפרשה זו — טובת הנאה, כל ההנאות הבאות לו מחמת נתינה זו, הריהן שלו, של נותן התרומה, ולא של בעל התבואה. הרי למדנו איפוא שהמתכפר עושה תמורה, ולא המקדיש, ונמצא פתרון לשאלת רמי בר חמא!
for the purpose of exempting the produce of another, the benefit of discretion as to which priest or Levite will receive it is his. Apparently, the halakhot of substitution follow the one achieving atonement.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״לאֲמַר לֵיהּ הָתָם הוּא דְּקָאָתֵי מִכֹּחַ יִשְׂרָאֵל מִשּׁוּם הָכִי אָזְלִינַן בָּתַר מִתְכַּפֵּר וְהָוֵה לֵיהּ תְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֲבָל הָכָא הָכִי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ מִי בָּעֵינַן מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף דְּתֵיקוּ בִּרְשׁוּת מַאן דְּעָבֵיד תְּמוּרָה תֵּיקוּ.:

Rami bar Ḥama could say to this: There, in Rabbi Yoḥanan’s statement, the offering comes on behalf of the Jew who consecrated it. Due to that reason, we follow the one atoning, and during both the initial consecration of the offering and its ultimate sacrifice the animal is in the possession of a Jew, who is able to effect substitution. But here, where a gentile consecrated the animal, this is how he raises the dilemma: Do we require that from the initial consecration of the offering until the ultimate act of sacrifice it must be in the possession of one who is able to effect substitution or not? The Gemara concludes: The dilemma shall stand [teiku] unresolved.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורמי בר חמא – קא סבר מיהא לא תפשוט דההוא דקאמר רבי אבהו א״ר יוחנן דמתכפר עושה תמורה משום דקא אתי האי מתכפר מכח ישראל דקרבן דידיה עביד תמורה כלומר דהקדיש ישראל להתכפר ישראל. אבל הקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל דלא הוה מתחלה ועד סוף ברשות ההוא מתכפר מי מצי עביד מתכפר תמורה אי לא תיקו:
התם הוא דקאתי מכח ישראל – שהרי הפרישו ישראל ואהכי אזלינן בתר מתכפר דהוה ליה תחילתו וסופו ביד ישראל דאיתיה בכלל עונשין.
הכי גרסינן: אבל הכא הכי קמיבעיא ליה מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה – כלומר אבל הכא בהקדיש עובד כוכבים להתכפר ישראל מי בעינן מתחילת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחילת קדושתה הויא מכח עובד כוכבים אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למיעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה. תיקו.
אמר ליה [לו], יכול רמי בר חמא להשיב על כך: אין להביא ראיה מדברי ר׳ אבהו אלה, שכן התם [שם] כשגם המקדיש וגם המתכפר הם ישראלים, כך הוא הדין, שהמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש, משום דקאתי [שהוא, הקרבן בא] מכח ישראל, ומשום הכי אזלינן בתר [ומשום כך הולכים אנו אחר] המתכפר, והוה ליה [ונהיה לו, נחשב הדבר] תחילתו וסופו ביד ישראל. ונמצא שכל הזמן היה הקרבן ברשות מי שהוא בכלל דין תמורה. אבל הכא [כאן] בבעיה זו, שהמקדיש הוא גוי והמתכפר ישראל, הכי קא מיבעיא ליה [כך נשאלה לו] לרמי בר חמא: מי בעינן [האם צריכים אנו] שמתחילה ועד סוף דתיקו [שתעמוד] בהמת הקרבן ברשות מאן דעביד [מי שעושה, יכול לעשות] תמורה? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו [תעמוד] במקומה.
Rami bar Ḥama could say to this: There, in Rabbi Yoḥanan’s statement, the offering comes on behalf of the Jew who consecrated it. Due to that reason, we follow the one atoning, and during both the initial consecration of the offering and its ultimate sacrifice the animal is in the possession of a Jew, who is able to effect substitution. But here, where a gentile consecrated the animal, this is how he raises the dilemma: Do we require that from the initial consecration of the offering until the ultimate act of sacrifice it must be in the possession of one who is able to effect substitution or not? The Gemara concludes: The dilemma shall stand [teiku] unresolved.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר מָר מוּקְדְּשֵׁי גּוֹיִם1 לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין לֹא נֶהֱנִין במִדְּרַבָּנַן וְלֹא מוֹעֲלִין מִדְּאוֹרָיְיתָא.

§ The Master said in the baraita cited on the previous amud: With regard to animals consecrated by gentiles, one may not derive benefit ab initio, but if one benefited from them after the fact, he is not liable for misusing consecrated property. The Gemara explains: The halakha that one may not benefit from them ab initio is by rabbinic law. And that halakha that if one benefited from them after the fact he is not liable for misusing consecrated property is by Torah law.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא מועלין – בהן מדאורייתא אפילו הכי (כי) לא נהנין מהן מדרבנן:
לא נהנין מדרבנן – והקשה הר״ר יעקב למה לנו לומר דרבנן היא דלמא מדאורייתא היא כיון דמרבינן מאיש איש שנודרין העובדי כוכבים כישראל דכה״ג אמר (מעילה דף ז:) בשלמי ישראל דלא נהנין דאורייתא דאע״ג דאין בהן מעילה וצ״ל כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא.
א ונפנים לברר את דברי הברייתא שהובאה קודם. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא כי מוקדשי גוים לא נהנין ולא מועלין בהם (אין בהם דין מעילה). ומסבירים: יש להבחין בין שתי הלכות אלה, שכן מה ששנינו שלא נהנין מהם — איסור זה הוא מדרבנן [מדברי חכמים], ואילו מה ששנינו שלא מועלין בהם — הלכה זו היא מדאורייתא [מדין תורה].
§ The Master said in the baraita cited on the previous amud: With regard to animals consecrated by gentiles, one may not derive benefit ab initio, but if one benefited from them after the fact, he is not liable for misusing consecrated property. The Gemara explains: The halakha that one may not benefit from them ab initio is by rabbinic law. And that halakha that if one benefited from them after the fact he is not liable for misusing consecrated property is by Torah law.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מ״טמַאי טַעְמָא דִּכְתִיב {ויקרא ה׳:ט״ו} נֶפֶשׁ כִּי תִּמְעוֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה וְיָלְפִינַן חֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה וּבִתְרוּמָה כְּתִיב {במדבר י״ח} בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא גּוֹיִם1.

What is the reason that one is not liable for misuse? As it is written with regard to misuse of consecrated property: “If anyone commit a trespass, and sin through error, in the holy items of the Lord” (Leviticus 5:15). And we derive a verbal analogy from the use of the word “sin” in this verse and the word “sin” used in the context of teruma: “They shall therefore keep My charge, lest they bear sin for it” (Leviticus 22:9). And with regard to teruma it is written explicitly: “Even of all the hallowed items of the children of Israel” (Numbers 18:8), from which one can infer: But not of gentiles. The halakhot of misuse as well, therefore, do not apply to animals consecrated by gentiles.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] להלכה זו שאין בקדשי גוים דין מעילה, דכתיב כן נאמר]: בפרשת המעילה ״נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא ה, יד), וילפינן [ולמדים אנו] בגזירה שווה ״חטא״ (במעילה), ״חטא״ מתרומה (שנאמר בה ״ולא ישאו עליו חטא״, ויקרא כב, ט). ובתרומה כתיב [נאמר] ״ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל״ (במדבר יח, ח) — והרי זה בא למעט שאין דין התרומה נוהג אלא בבני ישראל ולא בגוים. ובגזירה שווה נלמד שאף דין המעילה נוהג רק בבני ישראל.
What is the reason that one is not liable for misuse? As it is written with regard to misuse of consecrated property: “If anyone commit a trespass, and sin through error, in the holy items of the Lord” (Leviticus 5:15). And we derive a verbal analogy from the use of the word “sin” in this verse and the word “sin” used in the context of teruma: “They shall therefore keep My charge, lest they bear sin for it” (Leviticus 22:9). And with regard to teruma it is written explicitly: “Even of all the hallowed items of the children of Israel” (Numbers 18:8), from which one can infer: But not of gentiles. The halakhot of misuse as well, therefore, do not apply to animals consecrated by gentiles.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא דִּכְתִיב בַּהּ בְּטוּמְאָה {ויקרא כ״ב:ב׳} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם [וְגוֹ׳].

The baraita continues: And if one consumes them, i.e., animals consecrated by gentiles, one is not liable for committing a transgression, with regard to the prohibitions of piggul, notar, or consuming offerings while ritually impure. The source for this is a verse, as it is written with regard to ritual impurity: “Speak to Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy items of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name” (Leviticus 22:2). This verse explicitly mentions items consecrated by the children of Israel, to emphasize that the halakha of distancing oneself from consecrated items while in a state of ritual impurity does not include items consecrated by gentiles.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ב ועוד שנינו בברייתא שאין חייבין עליהם, על קדשי גוים, משום פיגול ומשום נותר ומשום טמא. ומסבירים: טעם הדבר, דכתיב כן נאמר] בה בטומאה של הקדשים: ״דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי״ (ויקרא כב, ב). שבהיותם טמאים, עליהם לפרוש (״וינזרו״) מן הקדשים.
The baraita continues: And if one consumes them, i.e., animals consecrated by gentiles, one is not liable for committing a transgression, with regard to the prohibitions of piggul, notar, or consuming offerings while ritually impure. The source for this is a verse, as it is written with regard to ritual impurity: “Speak to Aaron and to his sons, that they separate themselves from the holy items of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name” (Leviticus 22:2). This verse explicitly mentions items consecrated by the children of Israel, to emphasize that the halakha of distancing oneself from consecrated items while in a state of ritual impurity does not include items consecrated by gentiles.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְיָלֵיף נוֹתָר חִילּוּל חִילּוּל מִטּוּמְאָה דִּכְתִיב גַּבֵּי טוּמְאָה {ויקרא כ״ב:ב׳} בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ וְגוֹ׳ וּכְתִיב גַּבֵּי נוֹתָר {ויקרא י״ט:ח׳} וְאוֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה׳ חִלֵּל.

And one derives the exemption from notar by drawing a verbal analogy between the word “profane” used in the context of notar and the word “profane” used in the context of ritual impurity. As it is written in the verse cited above with regard to ritual impurity: “That they separate themselves from the holy items of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name.” And it is written with regard to notar: “But every one that eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the holy item of the Lord” (Leviticus 19:8). Since the prohibition against consuming consecrated items while impure does not apply to the offerings of gentiles, neither does the prohibition of notar.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויליף נותר חילול חילול מטומאה – דבקדשי עובדי כוכבים אין בהן משום נותר.
וכתיב גבי נותר (ויקרא יט) ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל – מה חילול האמור גבי טומאה ישראל ולא עובדי כוכבים אף חילול האמור כאן ישראל ולא עובדי כוכבים.
ויליף נותר חילול חילול מטומאה – וכתב ביה בטומאה בני ישראל ולא עובדי כוכבים והקשה הר״ם ונילף נותר חילול חילול מטמא ששימש בטומאה דאמר בפרק ב׳ דזבחים (זבחים טו:) דקדשי עובדי כוכבים לא קרבי בטומאה דאמר התם אלא למעוטי עובדי כוכבים השתא ציץ לא מרצה דאמר מר בעובדי כוכבים בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב וי״ל דיש לנו למילף טפי מטומאה [דכתיב] בחד קרא כדאיתא בזבחים פ׳ ב״ש (זבחים מה:) דתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר ת״ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה.
ויליף [ולמד] החכם נותר בגזירה שווה ״חילול״ (האמור בנותר) ו״חילול״ מטומאה, דכתיב גבי כן נאמר אצל] טומאה: ״וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי״, וכתיב גבי [ונאמר אצל] דין הנותר: ״ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף... ואכליו עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל״ (ויקרא יט, ו—ח). ומעתה, כשם שדין טומאה בקדשים אינו נוהג אלא בקדשי בני ישראל, אף דין נותר אינו נוהג בקדשי גוים.
And one derives the exemption from notar by drawing a verbal analogy between the word “profane” used in the context of notar and the word “profane” used in the context of ritual impurity. As it is written in the verse cited above with regard to ritual impurity: “That they separate themselves from the holy items of the children of Israel, which they hallow unto Me, and that they profane not My holy name.” And it is written with regard to notar: “But every one that eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the holy item of the Lord” (Leviticus 19:8). Since the prohibition against consuming consecrated items while impure does not apply to the offerings of gentiles, neither does the prohibition of notar.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְיָלֵיף פִּיגּוּל עָוֹן עָוֹן מִנּוֹתָר דִּכְתִיב גַּבֵּי פִּיגּוּל {ויקרא ז׳:י״ח} וְהַנֶּפֶשׁ הָאוֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא וּכְתִיב גַּבֵּי נוֹתָר {ויקרא י״ט:ח׳} וְאוֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה׳ חִלֵּל וְכוּלְּהוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא גּוֹיִם1.

And the tanna of the baraita derives the gentiles’ exemption from piggul by verbal analogy between the word “iniquity” used in the context of piggul and the word “iniquity” used in the context of notar, as it is written with regard to piggul: “And the soul that eats of it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18), and it is written with regard to notar: “But everyone that eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the holy item of the Lord” (Leviticus 19:8). And based on these two verbal analogies, one concludes that with regard to all of them, i.e., piggul, notar, and ritually impure offerings, the prohibition against consumption applies only to offerings of the children of Israel, but not to those of gentiles.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויליף [ולמד] את דין הפיגול בקדשי גוים מגזירה שווה ״עון״ (בפיגול) ״עון״ מנותר, דכתיב גבי כן נאמר אצל] דין הפיגול: ״ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא יירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא״ (ויקרא ז, יח), וכתיב גבי [ונאמר אצל] דין הנותר: ״ואכליו עונו ישא כי את קדש ה׳ חלל״. וכשם שהנותר, כאמור, אינו נוהג אלא בקדשי בני ישראל, אף דין הפיגול אינו נוהג בקדשי גוים. וכולהו [כולם, פיגול, נותר וטמא] — אינם נוהגים אלא בקדשי בני ישראל ולא בקדשי גוים.
And the tanna of the baraita derives the gentiles’ exemption from piggul by verbal analogy between the word “iniquity” used in the context of piggul and the word “iniquity” used in the context of notar, as it is written with regard to piggul: “And the soul that eats of it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18), and it is written with regard to notar: “But everyone that eats it shall bear his iniquity, because he has profaned the holy item of the Lord” (Leviticus 19:8). And based on these two verbal analogies, one concludes that with regard to all of them, i.e., piggul, notar, and ritually impure offerings, the prohibition against consumption applies only to offerings of the children of Israel, but not to those of gentiles.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה דִּכְתִיב {ויקרא כ״ז:י׳} לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר וּכְתִיב בְּרֵישׁ עִנְיָן {ויקרא כ״ז:ב׳} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לֵאמֹר) אִישׁ כִּי יַפְלִיא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ.

The baraita continues: And a gentile cannot render a non-sacred animal a substitute for one he has consecrated. The Gemara cites the source for this halakha: As it is written with regard to substitutions: “He shall not exchange it, nor substitute it” (Leviticus 27:10), and it is written at the beginning of the matter: “Speak to the children of Israel, and say to them: When a man shall clearly utter a vow of persons to the Lord, according to your valuation” (Leviticus 27:2). Since the passage specifically addresses the children of Israel, the halakhot of substitution apply only to them, not to gentiles.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
השתא קא מפרשינן לכולה ברייתא וקתני ואין עושין תרומה – ומאי טעמא אין עושין תמורה.
ג ועוד שנינו בברייתא שאין הגוים עושין תמורה. ומסבירים: טעם הדין, דכתיב כן נאמר] בפרשת התמורה: ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו״ (ויקרא כז, י), וכתיב בריש [ונאמר בתחילת] הענין: ״דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך״ (ויקראכז, י) הרי שכל האמור בפרשה דינו אמור רק לגבי ישראל.
The baraita continues: And a gentile cannot render a non-sacred animal a substitute for one he has consecrated. The Gemara cites the source for this halakha: As it is written with regard to substitutions: “He shall not exchange it, nor substitute it” (Leviticus 27:10), and it is written at the beginning of the matter: “Speak to the children of Israel, and say to them: When a man shall clearly utter a vow of persons to the Lord, according to your valuation” (Leviticus 27:2). Since the passage specifically addresses the children of Israel, the halakhot of substitution apply only to them, not to gentiles.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ל״אלִישָּׁנָא אַחֲרִינָא וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה מ״טמַאי טַעְמָא דְּאִיתַּקַּשָׁא תְּמוּרַת בְּהֵמָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן וְגַבֵּי מַעְשַׂר דָּגָן כְּתִיב {במדבר י״ח:כ״ד} (כֹּל) [כִּי אֶת] מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא גּוֹיִם1.:

The Gemara presents another version of the source for this halakha: The baraita states: And a gentile cannot render a non-sacred animal a substitute for one he has consecrated. What is the reason? The reason is that the substitution of consecrated animals is juxtaposed with the animal tithe (see Leviticus 27:32), and the animal tithe is juxtaposed with the grain tithe. And with regard to the grain tithe it is written: “For the tithe of the children of Israel, which they set apart as a gift to the Lord, I have given to the Levites for an inheritance” (Numbers 18:24), indicating that the halakhot of the grain tithe apply only to the children of Israel, but not to gentiles. From the juxtapositions, one derives that the same holds for substitution.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבי׳⁠ ⁠״.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: דאיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה – כדאמרינן לקמן בשילהי פירקין (תמורה יג.) והלא מעשר בכלל שאר הקדשים וכו׳ למה יצא להקיש אליו ולומר לך דמה מעשר קרבן יחיד ועושה תמורה אף כל קרבן יחיד ועושה תמורה לאפוקי קרבנות צבור.
מעשר בהמה איתקש למעשר דגן – כדאמרינן בבכורות (דף נג:) עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן.
וגבי מעשר דגן כתיב (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל – דמשמע בני ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים וכי היכי דאמרינן גבי מעשר בהמה ישראל ולא עובדי כוכבים הכי נמי נימא גבי תמורת בהמה שהרי הוקשו כולן זה לזה ומהכא נפקא דקדשי עובדי כוכבים אין עושין תמורה.
ומעשר דגן – כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים והיינו רבי שמעון דאית ליה הך דרשה אבל רבנן פליגי עליה ולישנא קמא שייך לרבנן.
לישנא אחרינא [לשון אחר]. מה ששנינו בברייתא בדין קדשי הגוים: ״ואין עושין תמורה״. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] להלכה זו? ומשיבים: דאיתקשא כן הוקשה, הושוותה] דין תמורת בהמה לדין מעשר בהמה, ודין מעשר בהמה הוקש לדין מעשר דגן. וגבי [ואצל] מעשר דגן כתיב [נאמר]: ״[כי את] מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳... בני ישראל״ (במדבר יח, כד) — לומר שמעשר דגן נוהג רק בבני ישראל ולא בגוים, ומההיקש נלמד, שאף מעשר בהמה ותמורה אינם נוהגים אלא בבני ישראל ולא בגוים.
The Gemara presents another version of the source for this halakha: The baraita states: And a gentile cannot render a non-sacred animal a substitute for one he has consecrated. What is the reason? The reason is that the substitution of consecrated animals is juxtaposed with the animal tithe (see Leviticus 27:32), and the animal tithe is juxtaposed with the grain tithe. And with regard to the grain tithe it is written: “For the tithe of the children of Israel, which they set apart as a gift to the Lord, I have given to the Levites for an inheritance” (Numbers 18:24), indicating that the halakhot of the grain tithe apply only to the children of Israel, but not to gentiles. From the juxtapositions, one derives that the same holds for substitution.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאֵין מֵבִיא (עֲלֵיהֶן) נְסָכִים אֲבָל קׇרְבָּנוֹ טָעוּן נְסָכִים דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.: מנה״מ דְּתָנוּ רַבָּנַן {במדבר ט״ו:י״ג} אֶזְרָח אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים וְאֵין הַגּוֹי1 מֵבִיא נְסָכִים יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר כָּכָה.

The baraita continues: And one does not bring libations for a gentile as an independent offering, but his offering requires libations. This is the statement of Rabbi Shimon. The Gemara explains: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to libations: “All that are homeborn shall do these after this manner, in presenting an offering made by fire, of a sweet savor to the Lord” (Numbers 15:13). One who is homeborn, i.e., a Jew, brings libations, but a gentile does not bring libations. One might have thought that a gentile’s burnt offering should not require libations; therefore, the verse states: “So shall it be done for each bull, or for each ram, or for each of the lambs, or of the goats” (Numbers 15:10–11). This teaches that every burnt offering, even that of a gentile, requires libations.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״העובד כוכבים״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אזרח – זהו ישראל ולא העובד כוכבים מביא נסכים כלל.
יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים – אפילו משל צבור.
ת״ל ככה – דככה עיכובא הוא דודאי טעונין נסכים ומשל צבור. ולל״א דכתיב בספרים ול״ג עליהן משמע הכי אזרח כגון ישראל מביא נסכים אפי׳ בפני עצמן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בפני עצמן יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת״ל ככה והוי עיכובא דודאי קרבנו טעון נסכים אפי׳ משלו דמקבלים מיניה דמי נסכים.
ד ועוד שנינו בברייתא זו שכאשר גוי מביא קרבן, אין הוא מביא (עליהן) נסכים בפני עצמם, אבל כדין כל קרבן אף קרבנו טעון נסכים. אלו דברי ר׳ שמעון. ושואלים: מנא הני מילי [מאין אלו הדברים, מה המקור להם]? ומשיבים: דתנו רבנן כן שנו חכמים]: נאמר בפרשת הנסכים ״כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה״ (במדבר טו, יג), ולשון ״אזרח״ באה להורות: דווקא מי שהוא בגדר אזרח (אדם מישראל) מביא נסכים לעצמם. יכול (אפשר) אף לא תהא עולתו של הגוי טעונה נסכים כלל — תלמוד לומר באותה פרשה: ״ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה׳. ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים״ (במדבר י—יא), ללמדנו שכל קרבן חייב בנסכים (״ככה יעשה״), ואף זה של הגוי.
The baraita continues: And one does not bring libations for a gentile as an independent offering, but his offering requires libations. This is the statement of Rabbi Shimon. The Gemara explains: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to libations: “All that are homeborn shall do these after this manner, in presenting an offering made by fire, of a sweet savor to the Lord” (Numbers 15:13). One who is homeborn, i.e., a Jew, brings libations, but a gentile does not bring libations. One might have thought that a gentile’s burnt offering should not require libations; therefore, the verse states: “So shall it be done for each bull, or for each ram, or for each of the lambs, or of the goats” (Numbers 15:10–11). This teaches that every burnt offering, even that of a gentile, requires libations.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי רוֹאֶה אֲנִי בְּכוּלָּן לְהַחְמִיר מַאי טַעְמָא {ויקרא כ״ב:ג׳} לַה׳ כְּתִיב בֵּיהּ.

The baraita continues: Rabbi Yosei said: I see the logic of the opinion that in all of these cases it is correct to be stringent about the offerings of gentiles. The Gemara explains: What is the reason? With regard to the offering of a gentile, it is written: “Whosoever he be of the house of Israel, or of the strangers in Israel, that brings his offering, whether it be any of their vows, or any of their gift offerings, which are brought to the Lord for a burnt offering” (Leviticus 22:18). The verse equates the offerings of gentiles, “the strangers in Israel,” with those of Jews, and indicates that the consecrated status of the former is identical to that of the latter.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: מאי טעמא לה׳ כתיב בהו ול״ג קדש לה׳ – והכי מצאתי בזבחים בפ׳ ב״ש (דף מה.) מאי טעמא לה׳ כתיב בהו בקדשי עובדי כוכבים דכתיב איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו וגו׳ והאי קרא מוקמינן בעובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וכתיב בסיפיה דקרא לה׳ שנאמר אשר יקריב לה׳ לומר לך דדיינין להו בתורת שאר קדשים דמועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול כו׳.
ה עוד שנינו בברייתא שאמר ר׳ יוסי: רואה אני בכולן (בכל הדברים הללו, איסור הנאה, מעילה, פיגול, נותר, טמא, ותמורה) להחמיר בהם בקדשי גוים״. ודנים בדבריו: מאי טעמא [מה הטעם]? של ר׳ יוסי? שכן גם בקרבן הגוי ״לה׳⁠ ⁠״ כתיב ביה [נאמר בו], ככתוב: ״איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעולה״ (ויקרא כב, יח), ומשמע שקדשי הגוים (״ומן הגר בישראל״) הריהם כשאר קדשי ה׳ לכל דבר.
The baraita continues: Rabbi Yosei said: I see the logic of the opinion that in all of these cases it is correct to be stringent about the offerings of gentiles. The Gemara explains: What is the reason? With regard to the offering of a gentile, it is written: “Whosoever he be of the house of Israel, or of the strangers in Israel, that brings his offering, whether it be any of their vows, or any of their gift offerings, which are brought to the Lord for a burnt offering” (Leviticus 22:18). The verse equates the offerings of gentiles, “the strangers in Israel,” with those of Jews, and indicates that the consecrated status of the former is identical to that of the latter.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהֶן מ״טמַאי טַעְמָא דְּכִי גָּמְרִינַן מְעִילָה חֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה דֻּומְיָא דִּתְרוּמָה דקדוש קְדוּשַּׁת הַגּוּף אֲבָל בִּקְדוּשַּׁת בֶּדֶק הַבַּיִת דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים לָא.

The baraita continues: In what case is this statement said? It is said with regard to animals consecrated for the altar, but with regard to animals consecrated for Temple maintenance, one who benefits from them is liable for misusing consecrated property. The Gemara explains: What is the reason? The reason is that when we learn that items consecrated by gentiles are not subject to liability for misuse by the verbal analogy between the word sin and another instance of the word sin from the context of teruma, this applies only to consecrated property that is similar to teruma, which is consecrated with inherent sanctity. But with regard to an item that has the sanctity of the Temple maintenance, whose sanctity inheres in its value, as it will ultimately be sold and the proceeds used for Temple maintenance, the analogy does not apply.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי תרומה קדושת הגוף – ואם תאמר והא אמר הזיד במעילה באזהרה דילפינן חטא חטא מתרומה הוה לן למימר כי הכא מה תרומה קדושת הגוף ולא יהא אזהרה דמעילה אלא בקדשי מזבח וקיימא לן דאפילו בקדשי בדק הבית שייך בהן אזהרה דמעילה כדתנן (בכריתות (דף יג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשים דשור וחמור) וכן כמה דרשות דרשינן בפ׳ בתרא דמעילה (מעילה יח:) פגם ונהנה ושליח שעשה שליחותו דגמרינן מתרומה היה לנו לומר דלא נהגי בקדשי בדק הבית וי״ל הא דמעטינן הכא קדשי בדק הבית היינו משום דכתיב הכא לה׳.
ומעירים: במה דברים אמורים — הרי זה דווקא בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית שהתנדבו גוים — מועלין בהן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דכי גמרינן כן כאשר למדים אנו] שאין דין מעילה בגוי, הרי זה נסמך על גזירה שווה של המילים ״חטא״ ״חטא״ מדין התרומה ואין למדים ממנה אלא דבר שהוא דומיא [בדומה] לתרומה עצמה דקדוש היא קדושה] קדושת הגוף, אבל בקדושת בדק הבית, שהיא קדושת דמים, שאין הדבר עצמו קדוש, אלא דמיו, שהוא עומד למכירה לצרכי בדק הבית — לא נאמרה הלכה זו, וקדשי גוים יש בהם מעילה.
The baraita continues: In what case is this statement said? It is said with regard to animals consecrated for the altar, but with regard to animals consecrated for Temple maintenance, one who benefits from them is liable for misusing consecrated property. The Gemara explains: What is the reason? The reason is that when we learn that items consecrated by gentiles are not subject to liability for misuse by the verbal analogy between the word sin and another instance of the word sin from the context of teruma, this applies only to consecrated property that is similar to teruma, which is consecrated with inherent sanctity. But with regard to an item that has the sanctity of the Temple maintenance, whose sanctity inheres in its value, as it will ultimately be sold and the proceeds used for Temple maintenance, the analogy does not apply.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל לֹא תַעֲשֶׂה בַּתּוֹרָה עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה חַיָּיב לֹא עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה פָּטוּר.

§ The mishna teaches that one who effects substitution receives lashes. Rav Yehuda says that Rav says: With regard to any prohibition in the Torah, if one performed an action to transgress it, he is liable to receive lashes. But if he did not perform an action to transgress it, he is exempt from receiving lashes.
מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ל״א איתקש תמורת בהמה למעשר בהמה – דכתיב גבי מעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו וכתיב בתמורת בהמה לא יחליפנו ולא ימיר אותו ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן כדאמר בפרק מעשר בהמה עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה:
ו שנינו במשנתנו כי הממיר לוקה ארבעים. ודנים בדין המלקות. אמר רב יהודה, אמר רב: כל איסור לא תעשה הכתוב בתורה, אם עבר אדם ועשה בה מעשה — הריהו חייב בשל כך מלקות. ואם לא עשה בה מעשה — הריהו פטור ממלקות.
§ The mishna teaches that one who effects substitution receives lashes. Rav Yehuda says that Rav says: With regard to any prohibition in the Torah, if one performed an action to transgress it, he is liable to receive lashes. But if he did not perform an action to transgress it, he is exempt from receiving lashes.
מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּכְלָלָא הוּא דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה פָּטוּר וַהֲרֵי מֵימֵר דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא וְלָקֵי דִּתְנַן לֹא שֶׁהוּא רַשַּׁאי לְהָמִיר אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר מוּמָר וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

The Gemara asks: But is it an established principle that one who transgresses a prohibition that does not involve an action is exempt? But there is the prohibition of substitution, which is a prohibition that does not involve an action, and one is flogged for transgressing it, as we learned in the mishna: That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather, it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect, and the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty lashes.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא – דבדיבורא תליא מילתא.
והרי מימר לאו שאין בו מעשה ולקי – ואם תאמר אמאי לא פריך הכי נמי ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה ולקי וי״ל דלא בעי למיפרך מהני דכתיב בהו מלקות בתורה וא״ת במסכת מכות (דף ד:) דאמר עולא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דיליף ממוציא שם רע ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס ולימא או נשבע או מימר או חד מהנך דשמעתין [יוכיח] וי״ל דאין ה״נ אלא תירץ שפיר או שמא לא דמי הני דהכא להני דהתם ואם תאמר כי פריך הכא והרי מימר דלאו שאין בו מעשה לימא בדיבוריה איתעביד מעשה כדאמר לקמן וי״ל דאה״נ הוי מצי לתרוצי אלא דשפיר שני.
ושואלים: וכללא כי כלל] הוא זה, שכל העובר על איסור לאו שאין בו מעשה הריהו פטור ממלקות? והרי מימר, שלאו שאין בו מעשה הוא, ובכל זאת הריהו לקי [לוקה], דתנן כן שנינו במשנתנו] בדינו של הממיר: לא שהוא רשאי להמיר, אלא שאם המיר — הרי זה מומר, וסופג את הארבעים!
The Gemara asks: But is it an established principle that one who transgresses a prohibition that does not involve an action is exempt? But there is the prohibition of substitution, which is a prohibition that does not involve an action, and one is flogged for transgressing it, as we learned in the mishna: That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather, it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect, and the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty lashes.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר לְךָ רַב הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

The Gemara answers: Rav could have said to you: In accordance with whose opinion is this mishna written? It is in accordance with that opinion of Rabbi Yehuda, who said: With regard to a prohibition that does not involve an action, one is flogged for transgressing it. The Rabbis, however, disagree.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יהודה היא – דקא משתעי לקמן בהא מילתא.
אמר [יכול לומר] לך רב בתשובה: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר׳ יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשהלוקין עליו. וחלקו עליו חכמים.
The Gemara answers: Rav could have said to you: In accordance with whose opinion is this mishna written? It is in accordance with that opinion of Rabbi Yehuda, who said: With regard to a prohibition that does not involve an action, one is flogged for transgressing it. The Rabbis, however, disagree.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לְמַתְנִיתִין כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה וְהָא אוֹקֵימְתַּאּ לְרֵישָׁא דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּקָתָנֵי הַכֹּל מְמִירִין הַכֹּל לְאֵיתוֹיֵי מַאי לְאֵיתוֹיֵי יוֹרֵשׁ וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara counters: But can you establish the mishna as being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But we established the first clause of the mishna as not being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it teaches: Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal, and the Gemara added (2a): What does the expansive term everyone serve to include? It serves to include an inheritor, and accordingly, this mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that an inheritor cannot effect substitution.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשים: ומי מצית מוקמת למתניתין [והאם יכול אתה להעמיד את משנתנו] כר׳ יהודה? והא אוקימתא לרישא [והרי העמדת את תחילת המשנה] שלא כר׳ יהודה, דקתני כן שנינו] במשנתנו ״הכל ממירין״, ושאלנו בבירור הלשון: ״הכל״ לאיתויי מאי [לרבות את מה], והסברנו כי לשון זו באה לאיתויי [להביא, לרבות] את היורש שאף הוא בכלל הממירים, ושלא כשיטת ר׳ יהודה. ומשיבים:
The Gemara counters: But can you establish the mishna as being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But we established the first clause of the mishna as not being in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it teaches: Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal, and the Gemara added (2a): What does the expansive term everyone serve to include? It serves to include an inheritor, and accordingly, this mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that an inheritor cannot effect substitution.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא דְּלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא דְּאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה סָבַר יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵמִיר וְתַנָּא דִידַן סָבַר יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ מֵמִיר.

The Gemara answers: The tanna of this mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one matter, that one is flogged for transgressing a prohibition that does not involve an action, and disagrees with him with regard to one other matter, as Rabbi Yehuda holds that an inheritor does not place his hands on the head of the offering when he sacrifices it, and an inheritor is not able to substitute a non-sacred animal for a consecrated one that he inherited; and the tanna of our mishna holds that an inheritor places his hands on the head of the offering when he sacrifices it, and an inheritor is able to substitute a non-sacred animal for a consecrated one that he inherited.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האי [זה] התנא של משנתנו סבר לה כוותיה בחדא [סבור הוא כמותו, כר׳ יהודה, בהלכה אחת] — שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואולם הוא פליג עליה בחדא [חולק עליו בהלכה אחת] — שאילו ר׳ יהודה סבר [סבור] שיורש אינו סומך, יורש אינו ממיר, ואילו התנא דידן [שלנו] סבר [סבור]: יורש סומך, יורש ממיר.
The Gemara answers: The tanna of this mishna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one matter, that one is flogged for transgressing a prohibition that does not involve an action, and disagrees with him with regard to one other matter, as Rabbi Yehuda holds that an inheritor does not place his hands on the head of the offering when he sacrifices it, and an inheritor is not able to substitute a non-sacred animal for a consecrated one that he inherited; and the tanna of our mishna holds that an inheritor places his hands on the head of the offering when he sacrifices it, and an inheritor is able to substitute a non-sacred animal for a consecrated one that he inherited.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כׇּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקֶה לֹא עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה פָּטוּר גחוּץ מִנִּשְׁבָּע וּמֵימֵר וּמְקַלֵּל חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה חַיָּיב מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמְרוּ אַף הַמַּקְדִּים תְּרוּמָה לְבִיכּוּרִים.

Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to every prohibition in the Torah, if one performed an action to transgress it, he is flogged. But if he did not perform an action to transgress it, he is exempt from lashes, except for one who takes an oath, and one who effects substitution, and one who curses another using the name of God. For these three transgressions, even though he did not perform an action, he is liable to receive lashes. They said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Also one who separates teruma prior to designating the first fruits is flogged, even though teruma can be separated by intention alone, without an action.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מ״ט לה׳ כתיב ביה – דכתיב לכל נדריהם אשר יקריבו לה׳ הלכך מועלין:
ומקלל את חבירו בשם – הקדש. וכן המקדים תרומה לבכורים לא במפריש קא מיירי דהיינו מעשה שהקדיש תרומה אלא כגון שנתן עיניו בצד זה לשם תרומה. אימא לא ינקה כלל אפי׳ ב״ד:
לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע כו׳ – דאע״ג דלא עביד מעשה לוקה כדמפרש להו לקמן.
בשם – בשמו של הקב״ה.
אף המקדים תרומה לבכורים – לקמן מפרש טעמא דאמר קרא מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך זו בכורים ודמעך זו תרומה ואמר רחמנא לא תאחר ובספרי מפרש טעמא אחרינא יקדמו בכורים שיש להן ד׳ שמות ורש״י מייתי ליה לקמן (דף ד. ד״ה מפני).
ז אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר ר׳ יצחק, אמר ר׳ יוחנן משום [בשם] ר׳ יוסי הגלילי: כל איסור לא תעשה שבתורה, אם עבר אדם ועשה בו מעשה — הריהו לוקה על כך. ואם עבר אדם בלא שעשה בו מעשה — הריהו פטור על כך ממלקות. חוץ מנשבע, ומימר, ומקלל חבירו בשם, שבכל אלה, אף על פי שלא עשה מעשה — הריהו חייב מלקות. משום [בשם] ר׳ יוסי בר׳ חנינא אמרו: אף המקדים להפריש מפירותיו את התרומה לפני שהפריש מהם את הביכורים, לוקה אף שאין בו מעשה.
Rav Idi bar Avin says that Rav Amram says that Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: With regard to every prohibition in the Torah, if one performed an action to transgress it, he is flogged. But if he did not perform an action to transgress it, he is exempt from lashes, except for one who takes an oath, and one who effects substitution, and one who curses another using the name of God. For these three transgressions, even though he did not perform an action, he is liable to receive lashes. They said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Also one who separates teruma prior to designating the first fruits is flogged, even though teruma can be separated by intention alone, without an action.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) נִשְׁבָּע מְנָלַן א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר״מרַבִּי מֵאִיר אָמַר קְרָא {שמות כ׳:ו׳} כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה

The Gemara discusses the sources for these exceptions. From where do we derive that one who takes an oath using the name of God is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir that the verse states: “For the Lord will not hold him guiltless that takes His name in vain” (Exodus 20:7). One can infer: The higher, i.e., heavenly, court
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נשבע מנלן – דלוקה.
ח שנינו בשם ר׳ יוסי הגלילי שהנשבע לוקה אף שאין בכך מעשה. ומבררים: הנשבע מנלן [מנין לנו] שלוקה? אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ מאיר: שכן אמר קרא [הכתוב] בדין השבועה ״לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא״ (שמות כ, ז). ומדיוק לשון הכתוב למדים, כי דווקא בית דין של מעלה
The Gemara discusses the sources for these exceptions. From where do we derive that one who takes an oath using the name of God is flogged? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Meir that the verse states: “For the Lord will not hold him guiltless that takes His name in vain” (Exodus 20:7). One can infer: The higher, i.e., heavenly, court
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144