×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחוּסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר וַהֲרֵי הֵן כִּבְכוֹר מָה בְּכוֹר קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ אַף מְחוּסַּר זְמַן קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ.
The Gemara adds: And in fact it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed. And these animals are like a firstborn: Just as a firstborn is consecrated before its time and is sacrificed after its time, so too, an animal whose time has not yet arrived is consecrated before its time and sacrificed after its time.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובמחוסר זמן פחות מח׳ יום אם נכנס לדיר להתעשר מיפלגי – לתנא קמא אין נכנסין לר׳ שמעון נכנסות:
והתניא – סיועא:
מה בכור קדוש לפני זמנו – בשעת יציאתו מרחם:
וקרב לאחר זמנו – לאחר ח׳ ימים:
אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו – במעשר וקרב לאחר זמנו:
והתניא – בניחותא.
והרי הוא – כלומר ובדבר זה יש לו דין בכור.
מה בכור קדוש לפני זמנו – שהרי קדושתו מרחם.
אף מעשר קדוש לפני זמנו – דמחוסר זמן נכנס לדיר.
אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו – והא דאמר בתמורה פרק אלו קדשים (תמורה יט:) הרי מחוסר זמן דלא חזי ואמר רבי שמעון קדוש היינו במעשר בהמה כדמוכח הכא דפליגי ר׳ שמעון ורבנן אבל בשאר קדשים מודה אפילו ר׳ שמעון.
בפרש״י בד״ה אכילה כו׳ מום נפדין פשוט כו׳ ובד״ה לקבל אתמר משהפילה את עובר ראשון כו׳ ובד״ה אשתבוחי כו׳ בפרה הס״ד ואח״כ מ״ה ספק והאי דלא כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ר״י ובביצה אמר רב כו׳ ובד״ה בהמה גסה כו׳ כ״כ שתיקבר מטעם פרסום כיון דאפילו יודע שילדה דבר הקדוש כו׳ כצ״ל:
:
והתניא אכן כן שנויה ברייתא] שכך סבור ר׳ שמעון: ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום (משמו של ) ר׳ שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. והרי הן לענין זה כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו, משעה שנולד לפני היום השמיני, וקרב לאחר זמנו כלומר, מן היום השמיני והלאה — אף במעשר, מחוסר זמן קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.
The Gemara adds: And in fact it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: An animal whose time has not yet arrived enters the pen to be tithed. And these animals are like a firstborn: Just as a firstborn is consecrated before its time and is sacrificed after its time, so too, an animal whose time has not yet arrived is consecrated before its time and sacrificed after its time.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְאַדְּיָלֵיף מִבְּכוֹר נֵילַיף מִקֳּדָשִׁים מִסְתַּבְּרָא מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן גּוֹאֵל מוּם תְּמוּרַת אֲכִילָה.

The Gemara raises a difficulty: But rather than deriving the halakha of tithed animals from the firstborn let one derive it from sacrificial animals, which cannot be consecrated before their time arrives. The Gemara answers that it is reasonable to claim it would be appropriate for one to derive the halakha of tithed animals from the firstborn, as they have the following four aspects in common: First, unlike sacrificial animals, one cannot redeem a firstborn or a tithed animal even if it develops a blemish. Second, a blemish does not prevent them from being imbued with sanctity. Third, an animal that was rendered a substitute for a firstborn or a tithed animal is not sacrificed. Finally, they are consumed without having been redeemed, whereas other sacrificial animals must be redeemed first.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לילף מקדשים – שאינן קדושין עד יום ח׳:
שכן גואל מום תמורת אכילה – בכור ומעשר אין נגאלין דכתיב אך בכור שור לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל אבל קדשים נפדין. בכור ומעשר קדשי אפילו בעלי מומין דכתיב במעשר טוב ברע. ובכור שנולד בעל מום קדוש. קדשים אין דינן להתקדש אלא תמימים1 בכור ומעשר (ליכא) תמורה דבכור יליף העברה ממעשר ובמעשר כתיב לא ימיר ואין תמורתו קרבה. קדשים תמורתן קרבה:
בכור ומעשר נאכלין לבעלים במומן בלא פדיון וקדשים אין נאכלין אלא בפדיון:
1. דברי רבינו צריכים באור דהא באמת גם בבכור ומעשר נוהג תמורה ורק דאינה קרובה ונאכל במומו לבעלים ואולי דטס״ה וצ״ל בכור ומעשר אין תמורתן קריבה ונפקא ליה מדכתיב גבי בכור קודש הם ודרשינן הם קריבין ואין תמורתן קריבה ומעשר נמי ילפינן העברה מבכור.
לילף מקדשים – משלמים שאין יכול להקדישן מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהן כדאמרינן בתורת כהנים ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה׳ אין לי אלא לאשה מנין אף להקדיש תלמוד לומר לקרבן.
שכן גואל מום תמורת אכילה – בכור ומעשר אין נפדין דבבכור נאמר (במדבר יח) לא תפדה ובמעשר (ויקרא כז) לא יגאל אבל קדשים נפדין במומן. וקדושין במומן קדושה גמורה מה שאין כן בקדשים כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף יד.) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן כו׳ חוץ מבכור ומעשר. ובכור ומעשר אין תמורתן קריבה דכתיב לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק וגו׳ ואמרינן הן קריבין ואין תמורתן קריבה במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (דף כא.) אבל שאר קדשים תמורתן קריבה כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף יד:) רק קדשיך אלו התמורות.
אכילה – בכור ומעשר נאכלין במומן זה לישראל וזה לכהן אבל קדשים שנפל בהן מום נפדין.
שכן גואל מום כו׳ – הא דלא קאמר נמי ואין באים מחוצה לארץ כשאר קדשים משום דפלוגתא היא התם בגמרא תמורה (דף כא.).
אכילה – פירש בקונט׳ שנאכלין במומן בלא פדיון וקצת קשה הא מכלל גואל הוא ונראה לפרש דמשונה אכילתה משאר פסולי המוקדשין דאין נשחטין באיטליז ונמכרים באיטליז ונשקלים בליטרא ומדאורייתא הוא כדמשמע בפרק קמא דתמורה (תמורה ח.) ובסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) גבי עיר הנדחת דממעט בכור ומעשר מדכתיב בהמה מי שנאכל בתורת בהמתך יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור ומעשר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואדיליף [ועד שר׳ שמעון לומד] דין מעשר מבכור, ניליף [שילמד] מקדשים, שאין מקדישים מחוסר זמן! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמבכור הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בבכור ובמעשר צדדי דמיון שאין בקדשים: גואל, מום, תמורת, אכילה. גואל — שלא ניתן לפדות בכור ומעשר גם כשנופל בהם מום, שלא כשאר קדשים, שנפדים במומם. מום — שקדושה חלה עליהם גם אם הם בעלי מום, שלא כשאר קדשים שהקדישם בעלי מום. תמורת — שאם המיר בכור ומעשר בבהמת חולין — אין התמורה קריבה, שלא כתמורת קדשים, שקריבה. אכילה — שבכור ומעשר בעלי מום נאכלים בלא פדייה, מה שאין כן שאר קדשים.
The Gemara raises a difficulty: But rather than deriving the halakha of tithed animals from the firstborn let one derive it from sacrificial animals, which cannot be consecrated before their time arrives. The Gemara answers that it is reasonable to claim it would be appropriate for one to derive the halakha of tithed animals from the firstborn, as they have the following four aspects in common: First, unlike sacrificial animals, one cannot redeem a firstborn or a tithed animal even if it develops a blemish. Second, a blemish does not prevent them from being imbued with sanctity. Third, an animal that was rendered a substitute for a firstborn or a tithed animal is not sacrificed. Finally, they are consumed without having been redeemed, whereas other sacrificial animals must be redeemed first.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אַדְּרַבָּה מִקֳּדָשִׁים הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן זָכָר קָדוֹשׁ בְּמַתָּנוֹת פָּשׁוּט אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן הַעֲבָרָה הַעֲבָרָה גְּמִיר.

The Gemara responds: On the contrary, it would be appropriate for one to derive the halakha of tithed animals from sacrificial animals, as they have the following in common: First, unlike firstborn animals, both tithed and consecrated animals are not limited to males. Second, both are sanctified by human action rather than intrinsically consecrated. Additionally, they are not included among the gifts to the priest. Finally, both begin life as regular animals rather than as animals with the unique status of being born first. The Gemara accepts this objection: Rather, Rabbi Shimon derives the halakha from a verbal analogy between the term: “You shall pass” (Exodus 13:12), written with regard to the firstborn, and the term: “Whatsoever passes under the rod” (Leviticus 27:32), stated with regard to tithed animals.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכן פשוט זכר קדוש במתנות – מעשר וקדשים אין נוהגין אלא בפשוט ונוהגין בזכרים ובנקבות. ומעשר וקדשים צריך להקדישן מה שאין כן בבכור. ומעשר וקדשים קלים אינה מתנה לכהן כו׳. [בכור] מתנה לכהן כדתניא בפ׳ [הזרוע (דף ק״ל) כ״ד] מתנות כהונה והני כי הני:
אלא ר׳ שמעון העברה העברה גמר – מה בכור קדוש מחוסר זמן אף מעשר נמי:
פשוט זכר קדוש במתנות – מעשר וקדשים נוהגין בפשוט ואינם צריכין להיות זכרים וצריכים להקדישם בידים ואינם ממתנות כהונה ומעשר ושלמים נאכלין לבעלים כדמפרש בפרק מעשר בהמה (לקמן דף נו.) דמעשר הוי שלמים אבל בכור לאו פשוט הוא ואינו נוהג אלא בזכרים ואין צריך להקדישו דמרחם קדוש וממתנות כהונה הוא.
העברה העברה – והעברת כל פטר רחם הזכרים כל אשר יעבור תחת השבט.
העברה העברה גמירי – ואף ע״ג דאיכא למילף נמי תחת תחת מקדשים כדאמר בפ״ק (לעיל דף יב.) בהמה שיש בה מקצת סימנין הכא לענין קידוש שייך למילף טפי מהעברה דמשמע כל אשר יעבור תחת השבט לשון קידוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מקדשים הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] למעשר, שכן יש במעשר צדדי דמיון לקדשים שאין בבכור: זכר, קדוש, במתנות, פשוט. זכר — שמעשר ושאר קדשים באים זכר ונקבה, ובכור אינו אלא זכר. קדוש — שצריך להקדישם, אבל בכור קדוש מאליו. במתנות — שמעשר ושאר קדשים אינם מתנה לכהן כמו הבכור. פשוט — שמעשר ושאר קדשים באים מן הפשוטים, ולא מן הבכורות! אלא ר׳ שמעון מגזירה שווה של לשון העברה העברה גמיר [למד], שבבכור נאמר: ״והעברת״ (שמות יג, יב), ובמעשר נאמר: ״כל אשר יעבור״ (ויקרא כז, לב).
The Gemara responds: On the contrary, it would be appropriate for one to derive the halakha of tithed animals from sacrificial animals, as they have the following in common: First, unlike firstborn animals, both tithed and consecrated animals are not limited to males. Second, both are sanctified by human action rather than intrinsically consecrated. Additionally, they are not included among the gifts to the priest. Finally, both begin life as regular animals rather than as animals with the unique status of being born first. The Gemara accepts this objection: Rather, Rabbi Shimon derives the halakha from a verbal analogy between the term: “You shall pass” (Exodus 13:12), written with regard to the firstborn, and the term: “Whatsoever passes under the rod” (Leviticus 27:32), stated with regard to tithed animals.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הֵיכִי דָּמֵי טִינּוּף אָמַר רָבָא כִּדְאָמְרִי רָעֲוָתָא דְּצָלְתָּא אֲצַר חֵיוְתָא וּשְׁמוּאֵל אָמַר בַּעְבּוּעֵי דִּדְמָא אוְצָרִיךְ לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם חָכָם מְנָא יָדַע אָמַר רַב פָּפָּא רוֹעֶה חָכָם.

§ The mishna teaches that a murky discharge is evidence of an offspring and exempts any future offspring from being counted a firstborn. The Gemara asks: What is considered a murky discharge that exempts future offspring from firstborn status? Rava says: As the shepherds say: A murky [detzalta] discharge from the womb is an indicator of a fetus that the animal suppressed in its womb. And Shmuel says: It is bubbles of blood. The Gemara adds: And one must show the discharge to a Sage [ḥakham] in order to determine its status. The Gemara asks: A Sage? From where would he know how to determine its nature? Rav Pappa says: The reference is to a knowledgeable [ḥakham] shepherd, who is familiar with the different types of discharge an animal can produce.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
עצר חיותא כשחיה עוצרת רחמה ומוציאה טינוף:
בעבועי דמא – שפולטת דם:
להראותו לחכם – אי הוי טינוף גמור אי לא:
אצר חיותא – נעצר רחמה ונימוק העובר.
בעבועי דמא – פולטת אבעבועות של דם.
להראותו לחכם – לידע אם עובר היה ותיפטר מן הבכורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א במשנתנו הוזכר שטינוף הוא סימן לולד בבהמה דקה, ופוטר מן הבכורה. ושואלים: היכי דמי [מה הוא בדיוק] טינוף, מתי הוא נחשב כסימן לולד? אמר רבא: כדאמרי רעותא [כשאומרים הרועים] דצלתא אצר חיותא [שהטינוף הוא ולד שעצרה הבהמה ברחמה]. ושמואל אמר: בעבועי דדמא [כעין אבעבועות של דם]. ובענין זה מוסיפים: וצריך להראותו לחכם, את הטינוף, שיאמר אם הוא סימן ולד. ושואלים: חכם מנא ידע [מנין הוא יודע]? וכי הוא מומחה לבהמות? אמר רב פפא: הכוונה היא לרועה חכם, מומחה.
§ The mishna teaches that a murky discharge is evidence of an offspring and exempts any future offspring from being counted a firstborn. The Gemara asks: What is considered a murky discharge that exempts future offspring from firstborn status? Rava says: As the shepherds say: A murky [detzalta] discharge from the womb is an indicator of a fetus that the animal suppressed in its womb. And Shmuel says: It is bubbles of blood. The Gemara adds: And one must show the discharge to a Sage [ḥakham] in order to determine its status. The Gemara asks: A Sage? From where would he know how to determine its nature? Rav Pappa says: The reference is to a knowledgeable [ḥakham] shepherd, who is familiar with the different types of discharge an animal can produce.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב חִסְדָּא הֲרֵי אָמְרוּ יְצִירַת הַוָּולָד בָּאִשָּׁה אַרְבָּעִים יוֹם בָּעֵי רַב חִסְדָּא בבִּבְהֵמָה בְּכַמָּה אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי לָאו הַיְינוּ דִּזְעֵירִי דְּאָמַר זְעֵירִי אֵין טִינּוּף פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם גהַהוּא לְקַבֵּל אִיתְּמַר.

Rav Ḥisda says: They said the formation of a fetus in a woman takes forty days. Rav Ḥisda therefore asks: In an animal, how many days does it take for the fetus to form? Rav Pappa said to Abaye: Isn’t this question resolved by that which Ze’eiri said, as Ze’eiri said: A murky discharge occurs no less than thirty days after conception? The Gemara explains: No; that was stated with regard to the thirty days after expulsion of a murky discharge, during which a female does not show receptivity to a male and does not become pregnant. The Gemara leaves Rav Ḥisda’s inquiry unresolved.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בבהמה כמה – כלומר כשהפילה לידע אם נפטרה מבכורה:
אין טינוף פחות מל׳ יום – ומשמע דהיינו יצירת הוולד:
ההיא דזעירי לקבל איתמר – דמאחר שמתחלת לטנף אין מקבלת זכר עד ל׳ יום. ומיהא לא ידעינן בכמה נוצרה ואית דאמר ההוא לקבל איתמר דקודם שמקבלת העיבור מטנפת ל׳ יום אבל יצירה לא ידענא. למ״ה:
ערך סל
סלא(כתובות צא) (בבא מציעא קא:) מחינא לך בסילויא דלא מבע דמא (קידושין כא: שבועות ד: בכורות כא:) מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה וכו׳ (סנהדרין פד) רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילויא (עבודה זרה כט) דחרזייה סילויא (חולין מז) מייתינן סילויא ובזעינן לה (חולין צה) אייתי סילתא שדא אסיק תרין (יומא עה) רשעים דומה להם כסלוים (יבמות סג) דאמרי אנשי מחייה בחברתא ולא בסילתא:
ערך חר
חרב(ביצה כא: פרק ג׳ דעדיות) להיות אופין פתין גרוצות וחרי. (ירושלמי) אלא שמתוך שאתה מייגעו אף הוא אינו אופה אלא צרכו וחרי רבי אחא שמע לה מן הדה מה חרי האף הגדול הזה כלומר לעשות חררות גדולות אף הוא פירוש אחר חררות אפויות גדולות רבנין שמעין לה מהדה והנה שלשה סלי חרי כלומר חררות גדולות הראויות למלך. (בבא קמא כא:) כלב שנטל את החררה פי׳ עושין חור בארץ ומחמין אותו באש ואופין בו לחם ונקראת חררה על שם החור שאפויה בו. עוגות מצות תרגום ירושלמי חררן פטירן. ועוגת שעורים תרגום חררה (נדה סז) (בכורות כא) בהמה גסה ששפעה חררת דם פי׳ חתיכה מלשון חררה. (פרק י״א דכלים) העושה כלי מן העשת מן החררה פי׳ עושין מן הברזל ומן הנחשת כמין עוגה מפני שמבקשים לעשות כלי ממנה והיא תחילת הכלי. (משנה פאה ה) המעמר לכובעות ולכומסאות ולחררת (ירושלמי) חררה גלגל וי״א הנשדף מן הזרע:
א. [דארן.]
ב. [קוכען.]
ארבעים יום – דהמפלת יום ארבעים צריכה לישב ימי טומאה וטהור בציר מהכא מיא בעלמא הוא.
בבהמה בכמה – שהתה משקבלה זכר עד הטינוף דנימא ולד הוא ומיפטרא מן הבכורה.
לאו היינו דזעירי – דסד״א דהכי אמר דשלשים יום שהוה הולד להבראות וביום ל״א נימוק ויוצא (והכי קאמר זעירי אין טינוף מעכב בלידה שאינה מתעברת ולד אחר פחות משלשים יום).
לקבל איתמר – משהפילה את עובר ראשון אינה מקבלת זכר עד שלשים יום אבל בימי יצירת הולד לא איירי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענין זה, אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה ארבעים יום, שלאחר ארבעים ימי הריון, נחשב העובר לולד. ולפי זה בעי [שאל] רב חסדא: יצירת הולד בבהמה בכמה זמן היא? אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לאו היינו [האם אין זה] מה שאמר זעירי, שאמר זעירי: אין טינוף סימן לולד כשהוא פחות משלשים יום? ודוחים: אין הכוונה שטינוף הוא ולד שנוצר לאחר שלושים ימי הריון, אלא ההוא לקבל איתמר [נאמר], שעד שלושים יום לאחר טינוף אינה מקבלת זכר ומתעברת. ואם נתעברה בתוך שלושים יום — אין הטינוף סימן ולד, והבא אחריו הוא בכור.
Rav Ḥisda says: They said the formation of a fetus in a woman takes forty days. Rav Ḥisda therefore asks: In an animal, how many days does it take for the fetus to form? Rav Pappa said to Abaye: Isn’t this question resolved by that which Ze’eiri said, as Ze’eiri said: A murky discharge occurs no less than thirty days after conception? The Gemara explains: No; that was stated with regard to the thirty days after expulsion of a murky discharge, during which a female does not show receptivity to a male and does not become pregnant. The Gemara leaves Rav Ḥisda’s inquiry unresolved.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מָצִינוּ לוֹקֵחַ מִגּוֹי1 לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל מַאי אָמַר רַב בְּכוֹר וַדַּאי דְּאִם אִיתָא דְּבִכְּרָה אִישְׁתַּבּוֹחֵי הֲוָה מִישְׁתַּבַּח לֵיהּ.

§ We found that the mishna discusses the halakha of one who purchases an animal from a gentile. The Gemara asks: What is the halakha with regard to one who purchases an animal from a Jew and it is unknown whether the animal had previously given birth? Rav says: Its offspring is a definite firstborn, as if it is so that it had previously given birth to a firstborn, the owner would have boasted to the buyer about the fact that he would not have to give its offspring to a priest.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מעובד כוכבים״.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצינו לוקח מעובד כוכבים – כבר פסק דין לוקח בהמה מעובד כוכבים:
אשבוחי הוה מישתבח ליה – שהיה אומר לו הוי יודע שבח ולדות היא ועוד כבר נפטרת מן הבכורה:
מצינו לוקח מן העובד כוכבים – מה דינו כדתני מתניתין.
אישתבוחי משתבח ליה – המוכר אומר קחנה שכבר ביכרה ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן.
אשתבוחי משתבח ליה – פירש בקונטרס שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עובד כוכבים אי נמי א״ל הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעובד כוכבים אפילו מסיח לפי תומו אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן ועוד יש לפרש דאישתבוחי דהכא היינו שכבר נפטרה מן הבכורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב במשנה עסקנו בדינו של הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם ביכרה. ושואלים: מצינו (מצאנו) דין זה בלוקח מגוי, לוקח מישראל מאי [מה דינו]? אמר רב: הנולד אצל הקונה הריהו בכור ודאי, דאם איתא דבכרה אישתבוחי הוה מישתבח ליה [שאם אכן ביכרה, היה המוכר משתבח לו בדבר זה].
§ We found that the mishna discusses the halakha of one who purchases an animal from a gentile. The Gemara asks: What is the halakha with regard to one who purchases an animal from a Jew and it is unknown whether the animal had previously given birth? Rav says: Its offspring is a definite firstborn, as if it is so that it had previously given birth to a firstborn, the owner would have boasted to the buyer about the fact that he would not have to give its offspring to a priest.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּכוֹר סָפֵק סָבַר לִשְׁחִיטָה קָא בָעֵי לֵיהּ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חוּלִּין וַדָּאִין מַאי טַעְמָא אִם אִיתָא דְּלֹא בִּכְּרָה כֵּיוָן דְּאִיכָּא דאִיסּוּרָא אוֹדוֹעֵי הֲוָה מוֹדַע לֵיהּ.

And Shmuel says: The firstborn status of its offspring is uncertain, as even if it had previously given birth the seller thinks the buyer wants it for slaughter, and therefore he does not bother informing him of its status. And Rabbi Yoḥanan says: Its offspring is certainly a non-sacred animal. What is the reason? If it is so that it had not previously given birth, since there is a prohibition involved, it can be assumed that the seller would have notified the buyer of the animal’s status.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בכור ספק – דסבר המוכר האי לוקח לשחיטה בעי ליה להכי לא משבח ליה בולדות ואיכא למיחש דילדה והוי בכור ספק:
כיון דאיכא איסורא – אי אכיל ישראל לבכור:
הוה מודע ליה – הוי יודע שעדיין לא ביכרה:
ספק – והאי דלא אשבחה מוכר בהכי דסבר לשחיטה בעי לה.
רבי יוחנן אמר חולין ודאי – בהלכות גדולות פסק כר׳ יוחנן ובביצה (דף ד:) אמרי׳ רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ובפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מז:) אמרינן שמואל ור׳ יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושמואל אמר: בכור ספק, שמא סבר [סבור] המוכר: קונה זה, מאחר שאינו שואל אם כבר ביכרה, סימן שלשחיטה קא בעי ליה [צריך אותה], ולא לולדות, ואינו טורח לספר לו על כך. ור׳ יוחנן אמר: הולד שייולד הריהו חולין ודאין, מאי טעמא [מה הטעם]? שכן אם איתא [אכן] המציאות היא שלא בכרה, כיון דאיכא איסורא [שיש איסור בדבר], שהרי חייב ליתן את הבכור לכהן, והוא אסור עליו בהנאה, בוודאי אודועי הוה מודע ליה [היה מודיע לו] על כך, כדי שלא ייכשל באיסור.
And Shmuel says: The firstborn status of its offspring is uncertain, as even if it had previously given birth the seller thinks the buyer wants it for slaughter, and therefore he does not bother informing him of its status. And Rabbi Yoḥanan says: Its offspring is certainly a non-sacred animal. What is the reason? If it is so that it had not previously given birth, since there is a prohibition involved, it can be assumed that the seller would have notified the buyer of the animal’s status.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר חוּלִּין אִם לֹא הוֹדִיעוֹ ההוֹלֵךְ וְשׁוֹחֵט וְאֵינוֹ נִמְנָע לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל הָתָם בְּמוֹכֵר תַּלְיָא מִילְּתָא הָכָא בְּלוֹקֵחַ תַּלְיָא מִילְּתָא.:

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says the offspring is non-sacred: With regard to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring in the same day, if the seller did not inform the buyer that the mother or offspring of the animal he is purchasing was sold earlier that day, the buyer may go and slaughter the animal and he need not refrain from doing so. Shall we say this baraita is a conclusive refutation of the opinions of Rav and Shmuel? The Gemara rejects this suggestion: There, with regard to slaughtering a mother and its offspring, the matter is dependent upon the seller, as it is his responsibility to notify the buyer. Here, in the case of a firstborn, the matter is dependent upon the buyer, and it is his responsibility to inquire about the animal’s status.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם לא הודיעו – כדתנן בד׳ פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו׳. אם לא הודיעו שוחט ואינו נמנע דאם איתא דמכר אמה אודועי הוה מודע ליה משום אסור אותו ואת בנו:
לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל – דמהכא שמעינן דודאי חולין:
אמרי לך רב ושמואל לא דמי – התם. אמאי שוחט ואינו נמנע משום דבמוכר תליא מלתא להודיעו:
הכא – בלוקח תליא מלתא למישייליה אי בכור אי לא וכיון דלא שייליה להכי ספק הוא:
אם לא הודיעו – בארבעה פרקים בשנה מוכר שמכר פרה לשחוט ובו ביום מכר בנה לאחר לשחוט צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ואם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט לבן ואינו צריך לחזור ולשאל אם היום נשחטה האם.
התם במוכר תלא רחמנא – שצריך להודיעו כדאמרינן בשחיטת חולין (דף פג:) יום אחד יום המיוחד טעון כרוז דהיינו יום המיוחד ארבעה פרקים בשנה מיוחדין לכך שיטעון מוכר להכריז אמה מכרתי לשחוט.
הכא בלוקח תליא מילתא – דכתיב (דברים טו) בבקרך ובצאנך דמי שהבהמה שלו עליו להפריש בכורותיו.
התם במוכר תליא מילתא – שיודע המוכר בלוקח שקונה לשחוט ועובר בלאו דולפני עור אם אינו מודיעו דלוקח לא איבעי ליה לאסוקיה לדעתיה שמכר אמה או בתה.
הכא בלוקח תליא מילתא – שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוחנן שאמר שאם לא הודיעו — הולד שתלד הריהו חולין. שנינו במשנה שהמוכר לחבירו בהמה בימים מסויימים שאנשים רגילים לקנות בהם בהמה לשחיטה, צריך להודיעו אם מכר באותו יום את אמה או את בנה, כדי שלא יעבור הקונה על איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד. ועל כך שנו בברייתא: אם לא הודיעו המוכר שמכר את האם — הולך הקונה ושוחט, ואינו נמנע. הרי שיכול הקונה לסמוך על שתיקת המוכר. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה] על רב ושמואל החולקים על ר׳ יוחנן? ודוחים: התם במוכר תליא מילתא [שם, לענין אותו ואת בנו, במוכר תלוי הדבר], שהטילו עליו חכמים חובה להודיע, ואנו סומכים על כך שהוא מקיים את חובתו. הכא בלוקח תליא מילתא [כאן, בדין בכורה, בקונה תלוי הדבר], שמוטל עליו לתת את בכורו לכהן, ולא במוכר, ואין ראיה ממה שלא הודיעו.
The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says the offspring is non-sacred: With regard to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring in the same day, if the seller did not inform the buyer that the mother or offspring of the animal he is purchasing was sold earlier that day, the buyer may go and slaughter the animal and he need not refrain from doing so. Shall we say this baraita is a conclusive refutation of the opinions of Rav and Shmuel? The Gemara rejects this suggestion: There, with regard to slaughtering a mother and its offspring, the matter is dependent upon the seller, as it is his responsibility to notify the buyer. Here, in the case of a firstborn, the matter is dependent upon the buyer, and it is his responsibility to inquire about the animal’s status.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְנִי׳: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר ובְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר וּפְטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.:

MISHNA: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In the case of a large animal that expelled a mass of congealed blood, that mass must be buried. The reason is that perhaps there was a male fetus there which was consecrated as a firstborn when it emerged, and the animal is exempt from having any future offspring counted a firstborn.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ הרי זו תקבר – החררה דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר היה שנימוק וקדוש בבכורה ביציאתו.
בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר – אע״פ דתנא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עז.) המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כדמפרש התם משום דנסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות הכא שאני כדמפרש בגמרא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה ומה שאינו דוחק בגמרא לומר כן אלא משום דרבי חייא דקאמר וכי מאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו׳ בלאו הכי צריך היה טעם דפרסום אלא אדאמר ר׳ חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפי׳ יודע שילדה דבר הקדוש לא בעיא קבורה משום דבטלי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג משנה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה שעדיין לא ביכרה, ושפעה חררת דם, הפילה חתיכת דם — הרי חררה זו תקבר, שמא יש שם ולד זכר שנתקלקלה צורתו, ונתקדש בבכורה כשיצא ממעי אמו, והוא אסור בהנאה כדין בכור. ופטורה מאז מן הבכורה, שהרי הנולד אחר כך אינו ״פטר רחם״.
MISHNA: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In the case of a large animal that expelled a mass of congealed blood, that mass must be buried. The reason is that perhaps there was a male fetus there which was consecrated as a firstborn when it emerged, and the animal is exempt from having any future offspring counted a firstborn.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גְּמָ׳: תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא זאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא וּמֵאַחַר דְּאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא אַמַּאי תִּקָּבֵר

GEMARA: Rabbi Ḥiyya teaches: That mass of congealed blood does not impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying it. The Gemara asks: But since does not impart impurity, neither through contact nor through carrying, which indicates that it is not considered a fetus, why must it be buried?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמאי תקבר – מדאינה מטמאה אלמא דלא חיישינן דאית בה לגמרי ולד. משום הכי תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה:
גמ׳ אינה מטמאה במגע ובמשא – כנבילה. השתא ס״ד משום דלא חיישינן שמא ולד נימוק אמאי תקבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא על מה ששנינו במשנתנו שבהמה גסה ששפעה חררת דם — אותה חררה תיקבר, תני [שנה] ר׳ חייא בברייתא: חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, שהנוגע בה או הנושא אותה אינו נטמא, כדין נוגע או נושא נבלת בהמה. ושואלים: ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, נמצא שאין חוששים שהיה שם ולד, ולפי זה אמאי [מדוע] תקבר?
GEMARA: Rabbi Ḥiyya teaches: That mass of congealed blood does not impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying it. The Gemara asks: But since does not impart impurity, neither through contact nor through carrying, which indicates that it is not considered a fetus, why must it be buried?
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בכורות כא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים בכורות כא:, עין משפט נר מצוה בכורות כא: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום בכורות כא:, הערוך על סדר הש"ס בכורות כא:, רש"י בכורות כא:, תוספות בכורות כא:, מהרש"א חידושי הלכות בכורות כא:, פירוש הרב שטיינזלץ בכורות כא:

Bekhorot 21b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Bekhorot 21b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Bekhorot 21b, Attributed to R. Gershom Bekhorot 21b, Collected from HeArukh Bekhorot 21b, Rashi Bekhorot 21b, Tosafot Bekhorot 21b, Maharsha Chidushei Halakhot Bekhorot 21b, Steinsaltz Commentary Bekhorot 21b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144