×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָכָא בְּדִינָר מְקַרְקְעֵי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר מְקַרְקְעֵי אִין מִטַּלְטְלֵי לָא וּמָר סָבַר אֲפִילּוּ מִטַּלְטְלִי.
and here they disagree about a dinar’s worth of real estate: One Sage, the first tanna, holds that if the surplus was in the form of real estate, meaning that there was sufficient real estate to cover the sums specified in the marriage contracts and one dinar’s worth of land was still left over, then yes, each can claim his mother’s marriage contract, but if the surplus of the dinar was only in movable property, then no, they cannot; and one Sage, Rabbi Shimon, holds that the heirs may claim the marriage contracts even if the surplus is in movable property.
רי״ףרש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי כתובות צא ע״א} אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא הילכתא1 אחת בחייו ואחת במותו2 יש להן כתובת בנין דכרין [וכתובה]⁠3 נעשית מותר לחברתה.
{משנה כתובות י:ב} והני מילי באחת בחייו ואחת במותו אבל מתו שתיהן בחייו עד שיהא שם יתר4 על שתי כתובות דינר5 דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא והיתומים6 מבקשין כתובת אימן ואין שם אלא כדי7 שתי כתובות חולקות בשוה ואם8 היה שם יתר9 דינר אלו נוטלין כתובת אימן ואלו נוטלות10 כתובת אימן ואם אמרו יתומין11 הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אימן אין שומעין להן אלא שמין את12 הנכסים בבית דין היו שם נכסים כבראוי13 אינן כבמוחזק ר׳ שמעון אומר אף על פי שיש שם14 נכסים [שאין]⁠15 להן אחריות אינן כלום עד שיהו16 שם נכסים שיש להן אחריות יתר17 על שתי כתובות18 דינר. והיכא דאיכא בעל חוב ואיכא מותר על שתי כתובות מאי דשקיל19 בעל חוב כולי עלמא לא פליגי דהוי מותר והני שקלי כתובת אימן והני שקלי כתובת אימן:
{בבלי כתובות צא ע״א-ע״ב} תנו רבנן לזו אלף ולזו חמש מאות20 אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אימן ואלו נוטלין כתובת אימן ואם לאו חולקין בשוה פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן היורשין21 מועטין ונתרבו מאי אמר רב נחמן כשם שמרובין ונתמעטו כבר22 זכו בהן היורשין כך מועטין ונתרבו זכו בהן היורשין.
1. הילכתא: גכה: ״והיל׳⁠ ⁠״.
2. בחייו, במותו: גכה: ״במותו, בחייו״.
3. וכתובה: גטו, גכה, כ״י נ, דפוס קושטא. כ״י בהמ״ל 695: ״וכתובת״. דפוסים: כתובה.
4. יתר: כ״י נ: ״נותר״.
5. דינר: חסר ב-גכה.
6. והיתומים: כ״י נ: ״ויתומין״.
7. כדי: וכן גטו, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. חסר ב-גכה, כ״י נ, דפוסים.
8. ואם: חסר ב-גטו, גכה, כ״י נ, דפוסים.
9. יתר: כ״י נ: ״יותר״.
10. נוטלין: גטו, גכה, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״נוטלות״.
11. יתומין: כ״י נ: ״היתומים״, כברמב״ם פיהמ״ש. חסר ב-גכה.
12. את: חסר בדפוסים.
13. כבראוי: כ״י נ, דפוסים: בראוי.
14. שם: חסר בדפוסים, כפי שחסר ברמב״ם פיהמ״ש.
15. שאין: גטו, גכה, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״שיש״.
16. שיהו: דפוסים: שיהיו.
17. יתר: גכה, כ״י נ: ״יותר״.
18. כתובות: דפוסים: הכתובות.
19. דשקיל: דפוסים: דשקל.
20. אלף, חמש מאות: כ״י נ: ״אלף זוז, חמש מאות זוז״.
21. היורשין: וכן במאור. גטו, גכה, כ״י נ: ״יורשין״. דפוסים: יורשים. וכן בהמשך שם.
22. כבר: וכן גכה, כ״י נ. חסר ב-גטו, דפוסים.
בדינר מקרקעי קמיפלגי – אי בעינן ההוא מותר שיהא שם שתי כתובות ודינר מקרקעות והכא בדליכא מותר דינר אלא מטלטלי מש״ה אמר ת״ק דאין בני ראשונה נוטלין ואתא ר״ש למימר הואיל ויש מותר דינר כל דהו שקלי.
ומר סבר אפי׳ מטלטלי – פי׳ ר״ש וקשה לי אם יש שם מותר דינר כיון שיש שם מותר דינר מיבעי ליה כדפריך בסמוך וי״ל דעדיפא מינה פריך.
והכא בדינר מקרקעי קמפלגי לא ידעתי אמאי נקט מקרקעי ולא נקט מטלטלי כדנקט בתר הכי בדינר משעבדי קא מפלגי ואפשר דלאורויי טעמיה דת״ק דלא סגי ליה במטלטלי נקט הכי לומר דהמותר בעינן דלהוי מעין הכתובות וזהו שכתב רש״י ז״ל בדינר מקרקעי קא מפלגי. אי בעינן ההוא מותר שיהא שם שתי כתובות ודינר מקרקעות וכו׳. ומיהו לקמן באידך אוקמתא מסתבר טעמיה דתנא קמא ונמוקו עמו דכיון דמשעבדי הוה ליה כאילו אין כאן מותר כלל ואדרבה לר״ש בעי׳ למיהב טעמא אמאי מהני משעבדי כנ״ל:
וז״ל רש״י במהדורא קמא בדינר מקרקעי קא מפלגי דבעינן מותר דינר ממקרקעי אבל לא ממטלטלי ת״ק סבר בני שניה נוטלין כתובת אמן ולא בני ראשונה כי לעיל ליכא מותר דינר אלא מטלטלי ור״ש סבר אם יש מותר דינר כל שהוא ואפילו מטלטלי נוטלין בני ראשונה כתובת אמן יתר על שתי כתובות והתנן ר״ש אומר כו׳ אלמא ש״מ בעי מותר דינר מקרקעי ע״כ:
ומ״ס אפי׳ מטלטלי הא כתיבנא לעיל דהלשון של ר״ש כפשטו משמע דאפילו מטלטלי דסתם מותר דינר משמע אפילו מטלטלי ולכך לא קשיא לן הכא כיון שיש שם מותר דינר מיבעי ליה אבל בסמוך כי מוקמינן פלוגתייהו במשעבדי דסתים לישניה דר״ש במאי סבר דאפילו משעבדי אלא בעינן אנן לאוקמי דר״ש לקולא קאמר להכי קשיא לן דה״ל למתנייה בלשון כיון דמשתמע דמקיל משום דסתים לישניה טובא וכדכתיבנא כך משמע לי מלשון רש״י ז״ל דהכא כתב ואתא ר״ש למימר הואיל ויש מותר דינאר כל דהו וכו׳. ובאוקמתא דמשעבדי כתב ז״ל ור״ש לקולא וכו׳ אלמא דהכא באוקמתא דמקרקעי לא איצטריך לפרושי דמאי דקאמר תלמודא ומר סבר אפי׳ מטלטלי דהיינו ר״ש דממילא משמע כיון דקס״ד דמאי דקתני תכ״ק באים בניה של זו כו׳ דהיינו בני שניה ור״ש קאמר מותר דינר אלמא דפשיטא דס״ל לר״ש דאפילו מטלטלי אבל בתוספות כתבו ומ״ס אפי׳ מטלטלי פי׳ ר״ש משמע דלדידהו לא ברירא כולי האי דר״ש יסבור כן ולכך הוצרכו לפרש דהיינו ר׳ משעון והויא ליה כאוקמתא דמשעבדי כדבסמוך דהכא נמי סתים לישניה דר״ש דאפשר לומר דמותר דינר קרקע קאמר דכי היכי דהשתי כתובות הם קרקע הכי נמי המותר והלכך תקשי הכא נמי אם יש שם מותר דינר מבעי׳ ליה כדפריך בסמוך ותירצו בתוס׳ דעידיפא מינה קא פריך כנ״ל פי׳ לפי׳ התוס׳. ועוד יש לתרץ דלקמן גבי אוקמתא דמשעבדי פריך תלמודא שפיר דהיינו נמי קרקע אלא שמשועבד והלכך פריך דכיון דאיירי ביה ת״ק ומשום דמשועבד לא אהני הו״ל לר״ש למימר כיון שיש שם מותר דינר אבל באוקמתא דמקרקעי דס״ל לת״ק דמקרקעי בעינן א״ש מאי דקאמר ר״ש עלה אם יש שם מותר דינר דאע״ג דאין שם מותר מקרקעי אם יש שם מטלטלי אלו נוטלין כו׳ ואם היינו אומרי׳ דעדיפא טפי מטלטלי בני חורין ממשעבדי אע״ג דהוו מקרקעי מצינן נמי לתרוצי דלאוקמת׳ דמקרקעי א״ש דת״ק בעי מקרקעי ובני חורין ואתא ר״ש למימר דאיברא דמשעבדי לא מהני ולא מידי אע״ג דהוו מקרקעי מיהו אם יש שם בני חורין אע״ג דהוו מטלטלי הרי אלו נוטלין כתובת אמן אבל באוקמתא דמשעבדי קשיא דכי היכי דמהני דמשעבדי כ״ש דמהני מטלטלי כיון דהוו בני חורין וכדכתיבנא כנ״ל ודע דלשיטת התוספות דבסמוך דכולה סוגיין ריהט׳ דכי קתני בברייתא באין בניה של זו וכו׳ דהיינו בני השניה כי משנינן לקמן איפוך קשיא היכא סיים סברת ת״ק ור״ש עד דמפיך להו לבתר הכי ודלמא כי קאמר הכי מ״ס מקרקעי אין מטלטלי לא ומ״ס אפילו מטלטלי היינו דר״ש סבר מקרקעי אין וכו׳ ות״ק סבר אפילו מטלטלי ודוחק לומר דמאי דקא מהדר איפוך קאי אשקלא וטריא דתלמודא דמינה שמעינן דר״ש הוא דקאמר אפילו מטלטלי מדפריך עלה והתנן ר״ש אומר וכו׳ ואפשר דמ״ה קא מסיימי התוס׳ ומר סבר אפילו מטלטלי פי׳ ר״ש דאזלי לשיטתייהו דלקמיה ובעי לתרוצי דע״כ היינו ר״ש משום דאי הוו איירי להדיא במותר משמע דבכל גונא מהני וקשה דאדרבה מדקתני אם יש שם מותר ולא קתני כיון משמע דאתא לאחמורי ולא סגי ליה בכל מותר ומיהו בלאו הכי אדחייא לה הך אוקמתא ועדיפא מינה פריך תלמודא כנ״ל:
ומי מצית אמרת הכי לכך האריך וקאמר הכין משום דאיכא לשנויי דדווקא באחת בחייו ואחת במותו דאיכא נמי מותר כתובה אע״ג דלא סגי בהכי דאינו נעשה מותר לחברתה מ״מ היכא דאיכא בהדה מותר דינר אע״ג דהוו מטלטלי מהני ומיהו במתני׳ דבסמוך דמתו שתיהן בחייו נצטרך מותר דינר יפה דהיינו מקרקעי ומיהו לא מציא למימר הכי דהכא ס״ל לת״ק דמקרקעי אין מטלטלי לא ור״ש סבר אפילו מטלטלי וכו׳ ובמתני׳ דבסמוך פליגי איפכא דת״ק סבר דאפילו מטלטלי מהני ור״ש סבר דלא מהני ומשמע דת״ק ור״ש דברייתא היינו ת״ק ור״ש דמתניתין כנ״ל:
אלא הכא בדינר משעבדי קא מפלגי יש מי שפירש שיש להן נכסים משועבדין כתובת אביהן כגון משכנתא דסורא ואף על גב דאין להם בגוף הקרקע כלום כיון שגוף הקרקע משועבד לפירותיו הרי זה כאלו גוף הקרקע שלהן ורש״י ז״ל פירש שנשתעבדו הנכסים לב״ח דאביהן וכאלו אמר בב״ח נעשה מותר קמפלגי והשתא ניחא אמאי לא אוקמוה לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר דהא חדא מינייהו נקט דב״ח וכתובה חד דינא אית להו בפלוגתא דבן ננס ור״ע אליבא דרבנן דבי רב דאמרי בכתובה וה״ה לב״ח פליגי. תלמיד הרשב״א ז״ל.
ולקמן נתרץ יפה אמאי לא אוקמוה לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר בס״ד. וז״ל רש״י במהדורא קמא בדינר משעבדי דאיכא מותר דינר מקרקעי דמשעבד לב״ח דת״ק סבר אי איכא מותר דינר מבני חרי נוטלין בני הראשונה כתובת ב״ד וברייתא בדאיכא מותר דינר ממשעבדי הלכך נוטלין בני השניה כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ור״ש סבר אם יש שם מותר דינר כל שהוא אפילו ממשעבדי נוטלין בני הראשונה כתובת ב״ד. לשון זה אינו עיקר אי הכי דר״ש סבר אפילו משעבדי הוי מותר לכתובת ב״ד האי דקתני במתני׳ עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי הכתובות כיון שיש שם מותר דינר מבעי ליה דכיון דאוקמת דתרווייהו ס״ל דמותר מקרקעי בעינן ובדינר משעבדי קא מפלגי דקס״ד דכי היכי דפליגי בברייתא ה״נ פליגי במתני׳ במותר משעבדי דאי לאו במותר משעבדי פליגי במאי פליגי כיון דתרוייהו ס״ל בעי מותר מקרקע וקס״ד דרבנן דברייתא היינו רבנן דמתני׳ והשתא ר״ש מיקל הוא בשלמא לישנא דברייתא דקתני אם יש שם מותר דינר מצית לתרוצי אם יש שם מותר דינר כל דהו אפילו ממשעבדי אלא הכא בפחות מדינר קא מפלגי בברייתא ת״ק סבר דינר אין פחות מדינר לא הואיל דאיכא פחות מדינר נוטלין בני השניה כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ור״ש סבר אפילו פחות מדינר הוי מותר הלכך אלו ואלו נוטלין כתובת אמן והשתא מתרצא מתני׳ דקתני עד שיהא שם מותר דינר דהאי מתרץ מוקים לה לפלוגתא דמתני׳ בדינר מקרקעי ושני מחלוקות בדבר ברייתא ומתני׳ ברייתא בדינר שלם ומתני׳ בדינר מקרקעי והא ר״ש דינר קאמר בין במתני׳ בין בברייתא וכ״ת איפוך מתני׳ וברייתא והכי אפכי׳ לה למתני׳ היו שם בנכסים בראוי אינן כמוחזק דברי ר״ש וחכמים אומרים כו׳ וברייתא נמי נוטלין כתובת אמן דברי ר״ש וחכמים אומרים יש שם מותר דינר ובעית למימר דר״ש בעי דינר שלם ורבנן סברי אפילו פחות דינר. ת״ק נמי דינר קאמר כלומר אפילו כי אפכת לה חכמים אומר אם יש שם מותר דינר ובמתני׳ נמי קאמרי עד שיהא שם מותר דינר אלא כי הנך תרי לישני דלעיל בדינר מקרקעי ובדינר משעבדי דבחד מהני תרי לישני פליגי או בדינר מקרקעי או בדינר משעבדי ואיפוך לה למתני׳ גרידתא וחכמים אומרים עד שיהו שם כו׳ וכי אמרת דר״ש אית ליה דינר מטלטלי א״נ דינר משעבדי ליכא לאקשויי ממתני׳ כדפרכי׳ לעיל לשון זה עיקר ה״ג אי הכי ר״ש אומר אם יש שם מותר דינר ואברייתא קאי וכו׳ ככתוב במהדורא בתרא והכי אבעי ליה למימר הואיל ויש שם מותר אלו נוטלין וכו׳ דהא דקתני אם יש משמע שאין שם מותר דינר ושאר הלשון כמ״ש במהדורא בתרא ע״כ:
אלא בפחות מדינר קמפלגי תימא ומאי קא משני דאכתי קשיא כיון שהיה שם מבעי ליה והתוס׳ לא תירצו כלום ויש מי שתי׳ דהאי מתרץ ס״ל דמפכי לפירושא דמתני׳ ומאי בניה של זו בני׳ של ראשונה ומשום דלא פריש הכי בהדיא מקשי לה והא ר״ש דינר קאמר לומר אי מלתך כפשטא לא אפשר דר״ש דינר קאמר ואי סבירא לך דמפכינן לה פי׳ דמתני׳ ת״ק דינר קאמר כלומר במתני׳ ומסתמא ת״ק דר״ש דמתני׳ הוא ת״ק דר״ש דברייתא ועדין קשה דאי האי מתרץ ס״ל דמפכינן לה לפירושא דברייתא למאי אצטריך למימר בפחות מדינר קא מפלגי כאוקימתא קמייתא הוה ליה לאוקמה ולא כאוקימתא אחריתי אלא דלמאי דאקשי ליה כיון שהיה שם מותר דינר מבעי ליה לישני ליה איפוך. ויש לי לומר בזה דכיון דאית ליה למימר איפוך טפי ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בפחות מדינר כדמשמע פשטא דברייתא דקתני במלתיה דר״ש אם יש מותר דינר ומעיקרא דלא ס״ד איפוך לא מצי למימר הכי דהא ר״ש דינר קאמר דהא ע״כ הוא מוקי לה כאוקמתא אחריתי אבל השתא דבעי לומר איפוך הוא בעי לאוקמה בפחות מדינר כפשטה דלא ס״ד דת״ק דר״ש דברייתא הוא ת״ק דר״ש דמתני׳. ריב״ש ז״ל:
וכן תירץ הרא״ש ז״ל עיקר קושיא דהמתרץ ס״ל איפוך כדמתרץ ואזיל אלא משום דלא פירש בהדיא אקשו ליה והא ר״ש דינר קאמר כלומר אי מלתא כפשטא אי אפשר דר״ש מותר דינר קאמר ואפילו תימא איפוך ת״ק נמי דינר קאמר ע״כ. ולי קשיא לי היכי אסיק אדעתיה דר״ש סבר אפילו פחות מדינר דהא ר״ש להדיא מותר דינר קאמר ונ״ל דכי קאמרינן בפחות מדינר קמפלגי לאו דוקא פחות מדינר ששוה הכי בכל מקום ובכל זמן אלא ה״ק דלמכרו בשוקא חריפא לא שויא אלא פחות מש״פ ומיהו אי נטרי שוק שני או שלישי עד שיבא מי שירצה לקנותו יהיה שוה פרוטה או יותר ולהכי קאמר ר״ש אם יש מותר דינר אלו נוטלין כו׳ פירוש אם אותו מותר שוה בשום מקום או בשום זמן שוה פרוטה אלו נוטלין כתובת אמן כו׳ ולא תקשי כיון שיש שם מבעי ליה דלשון אם דייק שפיר וכדכתי׳ ומכל מקום קשיא ליה לתלמודא דהא ר״ש דינר קאמר פי׳ ת״ק שלא הזכיר דינר בדבריו בעי למימר שוה דינר בכל מקום ובכל זמן אפילו בשוקא חריפא ור״ש שהזכיר דינר בפירוש בעי מימר דלאו דוקא שישוה כן בשוקא חריפא אלא דבשום זמן ישוה דינר קאמר כנ״ל והתוספות לא פירשו כן דכתבו ז״ל אלא הכא בפחות מדינר קמפלגי והשתא בעי למימר דלר״ש ודאי סגי בפחות מדינר ותימה א״כ הדרא קושיא לדוכתיה אם יש שם כו׳ ע״כ:
וכי תימא אפוך פי׳ רש״י ז״ל ובניה של זו דקאמר ת״ק אבני ראשונה קאי משמע מתוך פירשו דל״ג לעיל באים בניה של זו שלאחר מיתה אלא גריס לאחר מיתה וקשה דבכל הספרים גרסי ליה ועוד אי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר הוא לאחר מיתה דהא מתה קתני. עכ״ל הרא״ש ז״ל.
פירוש דלשון של אחר מיתה משמע דקא פריש אי זו היא אשה זו אותה שמתה לאחר מיתת הבעל וכיון שכן ע״כ היינו השניה והתנא גופיה פירש דבריו ולא מצינן לפרושי דאבני ראשונה קאי ולא משמע מתוך לשון רש״י ז״ל דבעי לפרושי דלשון התנא גופיה מפכינן והכי קתני באין בניה של זו קודם מיתה ומשמע לי דלשון הרא״ש ז״ל דייק טפי דאילו ללשון התוספות קשיא דהיינו מאי דקשיא להו לתוספות בסמוך דאי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר לאחר מיתה הוא דהא מתה קתני ואיברא דהתוספות ז״ל מקשין הקושיא בסגנון אחר דמשמע להו דלאחר מיתה היינו לאחר מיתת האב וקשיא להו דפשיטא דהא מת קתני מיהו הכל עולה בענין אחד דמה לי לאקשויי דפשיטא דהא מת קתני או לאקשויי דמתה קתני ולמה לי למתני לאחר מיתת אמן ולשון משמע מתוך פירושו וכו׳ שכותבין התוספות ז״ל לא דייק לפי גרסתם ולשון הרא״ש דייק טפי ודוק ותשכח והכין הוא לשון הריטב״א וז״ל ולפי שיטה זו משמע דלא גריס רש״י ז״ל בדברי ת״ק באין בניה של זו של אחר מיתה ונוטלין כתובת אמן דא״כ היאך אפשר לומר דאבני ראשונה קאי בשום צד אלא גורס כגרס מקצת הספרים שכתוב בהן באין בניה של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן ואין פי׳ נוח לרבותינו בעלי התוספות חדא דאשכחן ברובא דנוסחי כגרסת ר״ח באין בניה של זו לאחר מיתה וכן לאידך גירסא קשה מה הוצרך לומר לאחר מיתה פשיטא שאין כתובה נגבית אלא לאחר מיתה. לכך פירש ר״ת ז״ל דלעולם אבני שניה קאי והכי קאמרינן איפוך הסברות דתנא קמא לקולא ור׳ שמעון לחומרא והכי קאמר וכו׳ ע״כ:
ונראה לי לתרץ שפיר גרסי׳ לאחר מיתת אמן וכ״ש אי לא גרסינן אלא לאחר מיתה ולעולם אבני ראשונה קאי ופירושו לאחר מיתה היינו לאחר מיתת אמן. ולכך הוצרך למתני כן כדי לתרוצי מאי דקשיא ליה לר״ע כבר קפצה מלפני בני הראשונה וכו׳ לומר דאכתי קיימי בזכות דירושת אמן ומכח אמן קאתו ולא קפצו נחלת בנין דכרין מלפני בני הראשונה אפילו שמת הבעל לאחר מיתת הראשונה בחיי השניה עוד הקשו בתוספות דהואיל ובעי למימר אפוך הוה ליה לאסוקי פלוגתייהו בכתובה נעשה מותר לחברתה דכיון דאמרת איפוך לכאורה משמע דבהכי פליגי דת״ק לא בעי מותר ורבי שמעון בעי מותר ותירץ ריב״ש ז״ל דלמאן דסבר דכתובה הרי היא כבעל חוב לענין מותר היינו דקאמר דבדינר בני חרי פליגי דלמאן דסגי ליה בדינר משעבדי ה״ה דכתובה נעשה מותר לחברתה ומאן דסבר אינה נעשה מותר ה״ה לב״ח ומשום דבהא איכא פלוגתא אי כתובה כב״ח או לא אוקמה בהכי ואוקמה בחד מהנך לישני דאיתאמרן כבר בשמעתין ואפשר דלהכי כתב רש״י והשתא דר׳ שמעון לחומרא לא שייך לאותובי הואיל ויש שם מבעי ליה. פי׳ לא אתינן לתרוצי אלא מאי דקשיא לן לעיל ולהכי לא הדרינן לתרוצי אלא לישני דאיתאמרן כבר שמעתין. ועוד יש לי לפרש פי׳ רש״י ז״ל בענין אחר דרש״י פירש דכי קאמר תלמודא אלא כי הני תרי לישני ואפוך הכי פירושא דתנא קמא ס״ל במותר דינר מטלטלי או משעבדי סגי ור״ש ס״ל דבעינן מקרקעי ובני חרי דאין לפרש דהכי קאמר אלא כי הני תרי לישני דאי מוקמינן פלוגתא דמתניתין במקרקעי ת״ק ס״ל דסגי במטלטלין ור״ש ס״ל דמקרקעי בעי׳ ואע״ג דיהיו משועבדים ואי מוקמינן פלוגתא במשעבדי ת״ק ס״ל דסגי במשעבי ור״ש ס״ל דבני חרי בעינן ולא איירו במטלטלין כלל ומיהו ע״כ יש לך לומר דמקרקעי בעינן מדקתני במתני׳ ר׳ שמעון אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו׳ נמצא דלאוקמתא דמשעבדי ר׳ שמעון מחמיר לגמרי דבעי מותר דינר מקרקעי ובני חרי ולאוקמתא דמקרקעי ר׳ שמעון אינו מחמיר לגמרי ואפשר דמחמיר מצד אחד דבעי מקרקעי ומיהו אע״ג דמשעבדי לית לן בה ואפשר דתנא קמא עדיף ליה מטלטלי כיון דהוו בני חרי ממקרקעי דמשעבדי והילכך אכתי שייך לאקשויי הואיל ויש שם מבעי ליה אבל ר״ש מחמיר לגמרי דבעי דינר מקרקעי ובני חרי לכולהו אוקמתא לא שייך לאותובי הכין כלל. ולעיקר קושין יש לי לתרץ דמדנקט ת״ק נטילת כתובה בני הראשונה ולא נקט נטילת כתובה בני השניה ור׳ שמעון תני אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן משמע דלא פליגי בכתובה נעשה מותר לחברתה דאי פליגי בהכי ותנא קמא ס״ל דכתובה נעשה מותר לחברתה אמאי שביק נטילת כתובת בני השניה אדרבה הוה ליה למנקטיה ולמתני אלו נוטלין וכו׳ ואלו נוטלין וכו׳ דמשום דשקלי בני השניה כתובת אמן שקלי בני הראשונה כתובת בנין דכרין כנ״ל:
והתוספות פירשו דאבני שניה קאי לעולם ואיפוך סברתייהו דת״ק דקאמר בני השני׳ באין ולוקחין כתובת אמן והראשונים אין להם כלל היינו כשאין שם מותר אבל יש שם מותר אפילו פחות מדינר יש להן כתובת בנין דכרין ואתא ר״ש למימר דדוקא אם יש שם מותר דינר ואע״ג דלישניה דת״ק סתים טובא ומחסר מן לישניה העיקר מכל מקום מדר״ש נשמע לתנא קמא דמדקאמר אם יש שם מותר משמע אדיוקא דתנא קמא קאי דקא׳ אם יש שם מותר דינר אפי׳ פחות מדינר נוטלין ומיהו אכתי קשה דתינח למאי דמפכי׳ באוקמתא דפחות דינר אבל למאי דמפכי׳ לאינך תרי לישני קמאי הא לישניה דר׳ שמעון סתים דלא משתמע מלישניה דס״ל דוקא מקרקעי ובני חרי כי היכי דנימא מדר׳ שמעון נשמע לתנא קמא אבל מצד אחר ניחא טפי לשיטת התוס׳ דלשיטת רש״י קשה אמאי מהדרינן לאוקומי פלוגתייהו בפחות דינר ולשנויי איפוך דקאמר וכ״ת איפוך דת״ק דמתני׳ נמי דינר קאמר משמע דאי לאו קושיא בהכי הוה מוקמינן לה טפי מלאוקמי כהנך תרי לישני קמאי ולשנויי איפוך ולשיטת רש״י קשה אבל לשיטת התוספות ניחא דלאוקימתא דפחות דינר ניחא טפי לאפוכי משום דלישנא דר׳ שמעון ברור ואיכא למימר מדר״ש נשמע לתנא קמא אבל לאינך תרי לישני קמאי ליכא למימר הכי ומש״ה נדי מינייהו כל מאי דאפשר כנ״ל. ומיהו קשיא ליה להרא״ש על שיטת התוס׳ דרב פפא בסמוך דאמר כתובה נעשה מותר לחברתה הך ברייתא פליגא עליה ולא אשכחן תנא דפליג אהא ברייתא ולפי׳ רש״י ניחא דרב פפא מוקי פלוגתייהו בכתובה נעשית מותר לחברתה. עכ״ל הרא״ש והא לא קשיא דבע״כ בן ננס ס״ל דכתובה נעשה מותר לחברתה וכדפרש״י ומר זוטרא משמיה דרב פפא פסק כבן ננס דסתם מתניתין כפשטה כותיה משמע כנ״ל:
גמרא ה״א כגון שנשא ג׳ נשים ומתו שתים בחייו כו׳ ק״ק כיון דבכה״ג שניהם עושין המצוה ופורעין הכתובה לשמעינן הך מלתא בב׳ נשים ומתו בחייו ואיכא בע״ח דהוה מותר אבל אחת מתה בחייו ואחת במותו ניחא דהוי רבותא טפי בכתובתה מבע״ח דבכתובתה השניה אינה פורעת ואפ״ה הוי מצוה כפרש״י לעיל ודו״ק:
תוס׳ בד״ה ומ״ס אפילו מטלטלין כו׳ כיון שיש שם מותר דינר מבעיא ליה כו׳ עכ״ל וקשה לי אמאי לא הקשו כן עוד לעיל מיניה דפליגי באחת בחייו ואחת במותו ור״ש מיקל לגבי ת״ק לא הל״ל אם יש שם כו׳ אלא כיון שיש שם מותר כו׳ ויש ליישב (ב) ודו״ק:

כתובת בנין דכרין כשיש מותר דינר בראוי ולא במוחזק

ציון ד.
משנה. היו שם נכסים בראוי - אינן כבמוחזק.
אם אין שם יותר על שתי הכתובות דינר, אפילו היה ראוי ליפול ירושה מאבי אביהם בענין שהיה שם מותר - לא חשיב מותר אפילו מת אבי אביהם קודם שיחלקו, כיון שלא היה שם מותר דינר בשעת מיתה.(שו״ע אבן העזר קיא, ג)

א. ביאור דברי המשנה.

רש״י מפרש שאין מחשיבים מותר דינר כשאינו תחת ידם בזמן שאביהם מת, ואפילו יודעים שראויה ליפול להם ירושה מאבי אביהם.
רש״י במהדורא קמא (מובא בשטמ״ק) והרא״ש (סי׳ ב) מוסיפים שכך הדין אף על פי שאבי אביהם מת קודם חלוקה, הואיל ולא היו הנכסים ברשותם בשעת מיתת האב, ושעת המיתה היא זו שקובעת.

ב. האם חוב נחשב לראוי.

הרמב״ם בפירוש המשניות כותב שראוי הוא דבר שעדיין לא הגיע לידו אבל אפשר וקרוב שיגיע לידו, כגון שהניח חובות או סחורות ביד אחרים שמתעסקים בהם.
נראה שלדעת הרמב״ם הגדרת ראוי בענין זה של מותר דינר שווה להגדרת ראוי לענין ירושת בכור, שאינו נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק, והחובות המגיעים לאב נחשבים לראוי.
לעומת זאת, מדברי רש״י שראוי הוא מה שעתיד ליפול בירושה, מדייק בעל בית אהרן שמלוה אינו נחשב ראוי לענין זה של מותר דינר. הוא מסביר שאין להשוות את הדין של ירושת בכור לדין של מותר דינר בסוגייתנו, משום שבענין בכור יש מיעוט בכתובים, ממנו לומדים שנוטל פי שנים רק במה שנמצא תחת ידו ממש, מה שאין כן בדין של מותר דינר, שחכמים תיקנו כתובת בנין דכרין רק כשנשאר בנכסים משהו לקיום הדין של ירושה מדאורייתא, ולענין זה גם חובות שמחוסרים גוביינא נחשבים כנכסים שנפלו בירושה, ורק נכסים שעתידים ליפול בירושה ואין ודאות שיגיעו לידם נחשבים כראוי.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם בהלכותיו אינו מזכיר את הדין שמותר הדינר צריך להיות במוחזק ולא בראוי. בעל מעשה רקח (אישות יט, ג) מבאר שהרמב״ם השמיט את ההלכה הזו מרוב פשיטותה.
בעל כתר המלך (הל׳ אישות שם) מסביר שהרמב״ם לא ראה צורך לכתוב זאת מפני שבהלכה ה הוא כותב ששמים את הנכסים לפי ערכם בשעת מיתת האב, ומבאר המגיד משנה שבא למעט שבח שהשביחו הנכסים בגופם, ואם אפילו את השבח הזה אין שמים - קל וחומר שאין שמים שבח שבא מעלמא ולא מגוף הנכסים, כמו נכסים העתידים להגיע לידם.
הטור והשלחן ערוך כותבים את ההלכה שראוי אינו נחשב למותר דינר, ומפרשים כרא״ש שמדובר על ירושה, ואפילו מת אבי אביהם לפני חלוקה אין זה נחשב מוחזק, כיון שלא היה המותר ברשות האב בשעת מיתה.
הבית שמואל (סק״ג) כותב שלכאורה הוא הדין בשאר הצורות של ראוי, כלומר שאף חוב נחשב ראוי לענין זה, אך בהמשך הוא מעלה את האפשרות שאולי יש להקל לגבי כתובת בנין דכרין שלא להחשיב את החובות כראוי.
נושא זה של הגדרת ראוי נדון גם לענין הכתובה עצמה שעליה למדנו במשנה במסכת בכורות (דף נב, א) שאין האשה גובה לכתובתה בראוי כבמוחזק, ולענין זה פוסק השלחן ערוך (סי׳ ק, ב) שחוב שחייבים לבעל נחשב למוחזק.

כתובת בנין דכרין, גבייתה ומותר דינר, במטלטלין

ציון ה.
משנה. רבי שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות - אינן כלום, עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות יותר על שתי הכתובות דינר.
יש אומרים דוקא במקרקעי, שיש שם קרקע כדי שתי הכתובות, נהיגא כתובת בנין דכרין, אבל אם אין שם אלא מטלטלי - לא, ומיהו אפילו אין המותר אלא מטלטלי - שפיר דמי. ויש מי שאומר דהאידנא דכתבינן בכתובות דילן מטלטלי אגב מקרקעי - גם כתובת בנין דכרין נגבית ממטלטלים, דתנאי כתובה ככתובה.(שו״ע אבן העזר קיא, יד)

א. ביאור המשנה, והאם נחלקו בה התנאים.

דברי רבי שמעון ניתנים לשני פירושים: אפשר לפרש שבא להגדיר את הדין של כתובת בנין דכרין שאינו חל אלא בקרקע ולא במטלטלין, ואפשר לפרש שבא להגדיר רק את הדין של מותר דינר, שצריך להיות בקרקע ולא במטלטלין.
בירושלמי (הלכה ג) נחלקו בענין זה רבי מנא, שמפרש שהתנאים נחלקו על עצם הדין של תקנת בנין דכרין, אבל לענין מותר דינר כולם מודים שצריך להיות בקרקע, ורבי יוסי ברבי בון, שמפרש שהמחלוקת היא על מותר הדינר, בעוד שלענין עצם הדין כולם מודים שלא גובים כתובת בנין דכרין אלא מקרקע.
לעומת זאת בבבלי לא מצינו דיון על עצם הדין של כתובת בנין דכרין אם גובים אותה ממטלטלין, ומהגמרא לעיל (בתחילת העמוד) משמע שמבינה שדברי רבי שמעון נאמרו על מותר הדינר.
אכן הרא״ש (סי׳ ב) והרי״ד מסבירים שתנא קמא חולק על רבי שמעון וסובר שהדין של מותר דינר מתקיים גם במטלטלין, אבל אף הוא מודה שכתובת בנין דכרין עצמה נגבית כמו הכתובה רק מקרקע ולא ממטלטלין. הרא״ש מוסיף שכן הדין גם לאחר תקנת הגאונים שגובים את הכתובה ממטלטלין, מפני שתקנתם לא כללה כתובת בנין דכרין.
הרמב״ם כותב בפירוש המשנה שהלכה כרבי שמעון, וכן כותב רבי עובדיה מברטנורא ומוסיף שאף בזמן הזה אין כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין. בעל תוספות יום טוב תמה מדוע הם פוסקים כרבי שמעון ולא כתנא קמא, ומיישב שסוברים שאין במשנה שום מחלוקת, ואין מי שחולק על רבי שמעון שצריך שגם מותר הדינר יהיה מקרקע ולא ממטלטלין.
אולם בעל שיירי קרבן דוחה את הסברו, מפני שבסוגיה לעיל למדנו במפורש שיש מחלוקת בענין מותר הדינר. על כן הוא מבאר שהרמב״ם ורבי עובדיה מברטנורא מפרשים את המשנה כרבי מנא בירושלמי, שהתנאים נחלקו בעיקר כתובת בנין דכרין, וכיון שההלכה היא שמטלטלין אינם משועבדים לכתובה יוצא שהלכה כרבי שמעון שזו דעתו במשנה.

ב. שיטת ההלכה.

כאמור, הרמב״ם בפירוש המשנה כותב שהלכה כרבי שמעון, אולם במהדורת הרב קאפח מובאת גרסה לפיה הוא כותב שאין הלכה כרבי שמעון.
בהלכות אישות (טז, ז) הרמב״ם מביא את תקנת הגאונים שהאשה גובה את כתובתה אחר מות בעלה אף מן המטלטלין, אבל מוסיף שאין תקנה זו כוללת כתובת בנין דכרין, שמעמידים אותה על דין התלמוד שאין יורשים כתובת אמם אלא מן הקרקע.
בהלכה העוסקת בדין של המותר (אישות יט, ג) כותב הרמב״ם באופן כללי את הדין כללי שצריך שישאר מותר דינר ואינו מדגיש שצריך להיות דוקא בקרקע.
יתכן אם כן שסובר כמו הרא״ש, שמחלוקת התנאים היא על הדין של המותר ופוסק שלא כרבי שמעון, כגרסה המובאת במהדורת הרב קאפח, ולענין עיקר הדין סובר שאין מחלוקת וכולם מודים שגובים רק מקרקע. כך כותב התוספות יום טוב בפירוש שיטת הרמב״ם, אלא שלדעתו הרמב״ם חזר בו בהלכותיו ממה שכתב בפירוש המשנה שהלכה כרבי שמעון.
לעומתו כותב בעל דינא דחיי (עשין מח) שהרמב״ם פוסק כרבי שמעון כפי שכותב בפירוש המשנה, ובהלכה העוסקת במותר הדינר הוא מסתמך על מה שכותב בענין עצם הגבייה שגובים רק מקרקע, והוא הדין שהמותר צריך להיות דוקא בקרקע.
השלחן ערוך כותב לגבי מותר הדינר שיכול להתקיים גם במטלטלין, דהיינו כדעת תנא קמא לפי הסבר הרא״ש, וכהבנת התוספות יום טוב בדעת הרמב״ם.
לגבי כתובת בנין דכרין עצמה כבר נזכרו דברי הרמב״ם והרא״ש שהיא נגבית מקרקע ולא ממטלטלין גם לאחר תקנת הגאונים שגובים כתובה ממטלטלין, וכן כותבים הרא״ש (פ״ד סי׳ כד) והטור בשם הרמ״ה ורבינו יונה, וגם הרשב״א (שו״ת ח״ד סי׳ קנב ד״ה ולענין כתובת) נוטה לפסוק כך. אולם התוספות (לעיל נב, ב ד״ה ותגבה) כותבים שלאחר תקנת הגאונים חזר הדין שגם כתובת בנין דכרין נגבית ממטלטלין, וכן כותב הטור בשם ריב״א ורבינו שמשון (תוס׳ הרשב״א לעיל שם) שכתובת בנין דכרין שווה לכתובה עצמה לכל דבר. הבית יוסף כותב שיתכן שזו דעת הרי״ף שאינו כותב מה הדין לפי תנא קמא, אולי משום שסובר שלאחר תקנת הגאונים בלאו הכי גובים כתובת בנין דכרין גם ממטלטלין.
הריב״ש (סי׳ קו) מסיק שכיון שרגילים לכתוב בכתובה שמשעבדים את המטלטלין אגב הקרקע, ממילא יחול שעבוד זה גם על כתובת בנין דכרין. מדבריו משמע שמבין שגם הרמב״ם והרא״ש מסכימים לכך, מפני שבאופן זה חל השעבוד גם על המטלטלין מעיקר הדין, גם ללא תקנת הגאונים. אבל הבית יוסף מדייק מלשון הרמב״ם והרא״ש שגם אם שעבד מטלטלין אגב קרקע לא תיקנו לגבות כתובת בנין דכרין ממטלטלין.
השלחן ערוך כותב תחילה שיש אומרים שכתובת בנין דכרין נוהגת רק בקרקעות, ואפילו בזמן הזה לאחר תקנת הגאונים, ומוסיף את דעת הריב״ש שנוהגת גם במטלטלין בזמן הזה שכותבים בכתובה שמשעבד לה מטלטלין אגב קרקע.
בעל כנסת הגדולה (הגהות הב״י ט) מסתפק אם הדעה שמביא המחבר באחרונה היא המוסכמת עליו להלכה, או שכיון שמביא את שתי הדעות ואינו מכריע ביניהן - יכול המוחזק להסתמך על כל אחת מהשיטות.

נכסים שהשתנה ערכם לאחר מיתה, לענין כתובת בנין דכרין

ציון ו.ז.
גמרא. פשיטא מרובין ונתמעטו - כבר זכו בהן יורשין; מועטין ונתרבו מאי?... שדרינהו לקמיה דרב נחמן, אמר להן: כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין - כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין.
...אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה היו שוין בשעת מיתת אביהן, ואף על פי שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהן קודם שיבואו לחלוק - אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן.(רמב״ם אישות יט, ה ואבן העזר קיא, ה)
ודוקא שהוזלו הנכסים או השתדפו, אבל נמצא שדה שאינו שלו - אגלאי מילתא למפרע דלא היה שם יותר דינר.(הגהת הרמ״א שם)

א. כיצד השתנה ערכם.

הגמרא מסתפקת לגבי נכסים שהיו מועטים בשעת מיתת האב ונתרבו אחר כך, האם מחשיבים אותם לפי שווים לאחר שנתרבו, שאז יש בהם מותר דינר ואפשר לקיים את הדין של כתובת בנין דכרין, או שמחשיבים אותם לפי שעת המיתה, שבה לא היה בהם מותר דינר ולא מתקיימת התקנה של כתובת בנין דכרין.
הרא״ש (סי׳ ב) כותב שאין להשוות נכסים מועטים שנתרבו למה שלמדנו במשנה שאין דנים את הראוי כמוחזק, משום שהספק של הגמרא הוא על נכסים שהיו קיימים ומתרבים מעצמם, כמו דיקלא ואלים או קרקע שהשתבחה או התייקרה, בעוד שבמשנה מדובר על נכסים שלא היו ברשותם כלל בשעת מיתה.
אולם רש״י במהדורא קמא (מובא בשטמ״ק) כותב שנכסים מרובים שנתמעטו היינו בכגון שנמצא ששדה אחד אינו שלו, ובכל זאת מקיימים את הדין של כתובת בנין דכרין מפני שבשעת מיתה היה מותר דינר בנכסים, ובפשטות יוצא לפי פירושו שגם נכסים מועטים שנתרבו היינו שנוסף שדה שלא היה ידוע שהוא שלו מקודם.
אכן הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א, המאירי, רבינו קרשקש, הר״ן (מט, ב בדפי הרי״ף) והנמוקי יוסף דוחים את השיטה לפיה גם כשנמצא ששדה אחד אינו שלו הרי זה בכלל נכסים מרובים שנתמעטו, ולדעתם באופן זה לא מתקיימת תקנת כתובת בנין דכרין מפני שהתברר למפרע שלא היו הנכסים מרובים ולא היה בהם מותר דינר. הריטב״א מוסיף שגם נכסים מועטים שנתרבו אין לפרש בכגון שנפלה להם ירושה מאבי אביהם, שהרי על כך נאמר במפורש במשנה שאין ראוי נדון כמוחזק.

ב. ביאור מסקנת הגמרא.

רש״י (ד״ה זכו בהן) מפרש שלפי המסקנה בנכסים מועטים שנתרבו כבר זכו יורשי הכתובה הקטנה לחלוק בשווה עם יורשי הגדולה, הואיל ובשעת מיתה לא היה שם מותר דינר. כמוהו מפרשים רבינו חננאל (מובא בתוד״ה כך וברא״ש), בעל המאור, הרי״ד, המאירי, רבינו קרשקש, הר״ן (שם) והנמוקי יוסף.
לעומתם מפרש ר״י (מובא בתוספות שם בפירוש שני, ובריטב״א) שלפי המסקנה כיון שנתרבו הנכסים וניתן לקיים עכשיו את הדין של נחלה דאורייתא - שוב אין מניעה לקיים גם את התקנה של כתובת בנין דכרין. הרא״ש דוחה את הפירוש הזה בטענה שיותר מסתבר ששעת המיתה קובעת גם במועטים שנתרבו כמו במרובים שנתמעטו.

ג. שיטת ההלכה.

הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך כותבים את ההלכה כפירוש רש״י שלעולם שמים את הנכסים לפי שעת המיתה, בין כשנתרבו ובין כשנתמעטו. הרמ״א מוסיף את דברי הראשונים שאם נמצא שדה שאינו שלו והתברר שמתחילה לא היו הנכסים מרובים - אין דנים אותם כנכסים מרובים שנתמעטו.
בעל חכמת שלמה (על השו״ע) מחדש שנכסים מועטים שנתרבו דנים אותם לפי שעת מיתה רק בשבח שאינו ידוע מראש, אבל בשבח של פירות שגדלו על האילן, שגידולם ידוע וצפוי - מחשיבים אותם כאילו היו בעין בשעת מיתה.
והכא [וכאן] בשווי דינר מקרקעי [קרקעות] קמיפלגי [חלוקים]; מר [חכם זה, תנא קמא] סבר: אם יש מותר בשווי דינר של מקרקעי [קרקעות]אין [כן] נוטלים שניהם כתובת אימם, אבל אם היה המותר מטלטלי [מטלטלים]לא. ומר [וחכם זה, ר׳ שמעון] סבר: אם היה המותר אפילו מטלטלי [מטלטלים] הריהו נחשב לענין זה כמותר ונוטלים כתובת אימם.
and here they disagree about a dinar’s worth of real estate: One Sage, the first tanna, holds that if the surplus was in the form of real estate, meaning that there was sufficient real estate to cover the sums specified in the marriage contracts and one dinar’s worth of land was still left over, then yes, each can claim his mother’s marriage contract, but if the surplus of the dinar was only in movable property, then no, they cannot; and one Sage, Rabbi Shimon, holds that the heirs may claim the marriage contracts even if the surplus is in movable property.
רי״ףרש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי וְהָתְנַן ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אפי׳אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת אֵינָן כְּלוּם עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת יָתֵר עַל ב׳שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת דִּינָר.

The Gemara asks: But how can you say that? Didn’t we learn in the mishna (91a) that Rabbi Shimon says: Even if there is property that does not serve as a guarantee for a loan, i.e., movable property, it is considered as nothing, unless there is property that serves as a guarantee for a loan with a promissory note, i.e., land, exceeding the value of the two marriage contracts by at least one additional dinar.
רי״ףראב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא והיתומין מבקשין כתובת אימן, והיתה כתובה האחת אלף זוז והאחת ה׳ מאות זוז, אם יש שם נכסים שוה אלף וה׳ מאות זוז וזוז אחד, אילו נוטלין אלף ואילו ה׳ מאות זוז והדינר המותר חולקין בתורת ירושה. ואם אין שם אלא שיעור ב׳ כתובות בלא מותר דינר, הכל יחלקו בתורת ירושה.
והתנן ר׳ שמעון אומר אף על פי שיש שם נכסים שאין להם אחריות – פי׳ והא לישנא משמע דר׳ שמעון בעי דינר ממקרקע ולא ת״ק וסתמא מתני׳ לא פליגי אמתני׳: ת״ק נמי דינר קאמר פי׳ כדאשכחן לי׳ בהדי׳ ומסתמא (ה״ק) [ת״ק] דפליגי עליה במתני׳ איהו ת״ק דפליגי אברייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה הבאה]: ר׳ שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות (מטלטלים) — אינן כלום, עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) ששוויים יתר על שתי כתובות דינר!
The Gemara asks: But how can you say that? Didn’t we learn in the mishna (91a) that Rabbi Shimon says: Even if there is property that does not serve as a guarantee for a loan, i.e., movable property, it is considered as nothing, unless there is property that serves as a guarantee for a loan with a promissory note, i.e., land, exceeding the value of the two marriage contracts by at least one additional dinar.
רי״ףראב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא הָכָא בְּדִינָר מְשַׁעְבְּדִי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר מִבְּנֵי חוֹרִין אִין מִמְּשַׁעְבְּדִי לָא וּמָר סָבַר אפי׳אֲפִילּוּ מִמְּשַׁעְבְּדִי.

Rather, here they disagree about a dinar of liened property: One Sage, the first tanna, holds that if the surplus was in the form of unsold property, then yes, each can claim the sum specified in his mother’s marriage contract, but if the surplus was only in liened property then no, he cannot. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that it is deemed a surplus even if it was in the form of liened property.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומר סבר אפי׳ ממשעבדי – ר״ש סבר חוב הוי מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי ופירש״י אי בעינן האי מותר שיהא שם שיעור שתי כתובות ודינר מקרקעי כו׳ עכ״ל. ומשמע לכאורה מבואר מפירושו דלא סגי במותר דינר על כתובה הראשונה לחוד אלא דוקא מותר על שתי הכתובות משום דס״ל אין כתובה נעשה מותר לחבירתה ויש לתמוה כיון דמעיקרא בעי למימר והני תנאי כי הני תנאי והיינו דר״ש ס״ל כבן ננס דא׳ בחייו וא׳ במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ע״כ היינו אפילו בדליכא מותר דינר דכתובה נעשה מותר לחבירתה כדמסיק רב יוסף במילתא דבן ננס. א״כ כיון דדחי השתא למימר דתנאי בתרייתא ר״ש ורבנן לכ״ע ס״ל דא׳ בחייו וא׳ במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ממילא משמע דקאי נמי בסברא קמייתא דאפילו ליכא מותר דכתובה נעשה מותר לחבירתה דאל״כ הו״ל שלש מחלוקות בדבר ובפשיטות הו״ל לרש״י לפרש דהא דקאמר והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי היינו דנהי דלכ״ע כתובה נעשה מותר לחבירתה מ״מ בעינן מיהא שיהא מותר דינר על כתובה הראשונה כדמסיק הרא״ש ז״ל ובהך מותר פליגי ר״ש ורבנן אי בעינן מותר קרקע או דסגי במטלטלין ונהי דאפשר לומר דרש״י לא מצי לפרש כן דא״כ לא הוי מקשה הש״ס שפיר ומי מצית אמרת דקשה דר״ש אדר״ש ואי להאי פירושא ל״ק דר״ש אדר״ש דאיכא לחלק דנהי דהתם במתו שתיהן בחייו בעינן מותר דינר קרקע היינו משום דבמטלטלין לא מיקיימא נחלה דאורייתא מה שאין כן הכא בא׳ בחייו וא׳ במותו דמיקיימא נחלה דאורייתא בקרקעות שפורעין לבני שנייה אלא דאפ״ה בעינן שיהא בשעת מיתת אביהן מעיקרא מותר על כתובה הראשונה משום טעמא דאינצויי אפשר לומר דבמותר מטלטלין נמי סגי או משום דאמרו בני הראשונה אנן בהאי תקנתא לא ניחא לן ואנו רוצין לפרוע לכם דמי כתובת אמכם במטלטלין וישאר דינר במקרקעי אלא דלפ״ז תיקשי אסוגיא דגמרא גופא אמאי לא מוקי פלוגתייהו דר״ש ורבנן בכה״ג דפרישית ולא תקשי נמי דר״ש אדר״ש ובלא״ה קשיא לי טובא כיון דמסיק אדעתא הא מילתא דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה אם כן אמאי לא מוקי בפשיטות פלוגתייהו דר״ש ורבנן בכתובה נעשה מותר כמו שהקשו בתוס׳ על פירוש רש״י וכ״ש דקשה יותר למאי דמוקי בסמוך דפליגי בדינר משעבדי והיינו אי חוב נעשה מותר ואמאי שני בלישנא לימא דפליגי בכתובה נעשה מותר כדקאמר האי לישנא בכולה שמעתין. מכל זה היה נ״ל מבואר דרש״י ז״ל לא נחית לסברת הרא״ש ז״ל אלא שסובר דלמ״ד כתובה נעשה מותר לחבירתה וה״ה לבע״ח לא בעינן כלל מותר דינר אפילו על כתובה הראשונה לחוד דבלא״ה בפריעת בע״ח וכתובה מיקיימא שפיר נחלה דאורייתא דנהי דקי״ל בע״ח מכאן ולהבא גובה מ״מ כיון דמיד בשעת מיתה מחויבים לפרוע חוב אביהן מיקרי שפיר נחלה דאורייתא שזה ירושתן. שכן כתב רש״י ז״ל להדיא לעיל בשמעתין בד״ה כתובה נעשה מותר ע״ש. או שנאמר דנהי דבבע״ח דעלמא סובר רש״י ז״ל כסברת הרא״ש ז״ל כדמסיק הרא״ש בטעמא דבע״ח הו״ל כדבר שנתחדש לאחר מיכן אפ״ה בפריעת כתובה אפשר דלא שייך האי טעמא כיון שהן הפורעין והן המקבלין ומוחזקין לא הוי כדבר שנתחדש לאחר מיכן ונהי דמלשון הרא״ש ז״ל משמע דאפילו לענין כתובה אמרה אפ״ה י״ל דרש״י ז״ל ס״ל כוותיה בחדא ופליג בחדא וא״כ לפ״ז למאי דמוקי השתא בדינר מקרקעי ע״כ ס״ל דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה דאל״כ לא בעינן מותר כלל וא״כ שפיר הוצרך לפרש אי בעינן מותר על שתי הכתובות מקרקעי או מטלטלי והשתא א״ש נמי דלא מצי הש״ס לאוקמי פלוגתייהו דר״ש ורבנן בכתובה נעשה מותר דא״כ דר״ש סובר דכתובה נעשה מותר תו לא בעינן מותר כלל על כתובה ראשונה אלא כל מאי דאיכא מותר על כתובה שנייה שקלי בני ראשונה וא״כ מאי האי דקאמר ר״ש אם יש שם מותר דינר הא לא בעינן מותר דינר ואי מותר דינר על כתובתה השנייה קאמר הא קמן דעיקר פלוגתייהו בדאיכא מותר על השנייה הוא. כך היה נראה בעיני לכאורה אלא לפי שלא מצאתי שום חולק על הרא״ש ז״ל לא מלאני לבי לפרש כן. לכך נראה לפרש לשון רש״י ז״ל בפשיטות כיון דקאמר ר״ש אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן משמע להדיא דר״ש מצריך לעולם מותר על שתי הכתובות דכתובה אין נעשה מותר ומש״ה אפילו למאי דמוקי דפליגי בדינר משעבדי היינו בע״ח ממש דס״ל לר״ש דהוי מותר אבל כתובה לא הוי מותר כדמסיק רבה לעיל כן נ״ל. ולפ״ז צ״ל נמי דלמאי דבעי למימר והני תנאי כהני תנאי לאו לגמרי בחד גוונא הוא דהא לבן ננס אפי׳ ליכא מותר דינר ולר׳ שמעון בעינן מותר דינר על שתי הכתובות כדמשמע פשטא דלישנא למאי דפרישית ודוק היטב:
בגמרא אלא הכא בדינר משעבדי וכו׳. פירש״י ר״ש סבר חוב הוי מותר. הלשון דחוק. ותו דלא נרמז בברייתא כלל דאיכא בעל חוב. ולכאורה היה נראה דצריך להבין למ״ד יסבון תנן דטרפא ממשעבדי. הא לא מקיים נחלה דאורייתא לר׳ שמעון דס״ל דבעינן מותר דינר קרקע דוקא שיתקיים בו נחלה דאורייתא דאם יש דינר קרקע בני חרי יאמר הלוקח הנחתי על זה הדינר. וא״כ הם יכולים לגבות אותו דינר קרקע לתשלום כתובת בנין דיכרין וליכא מותר דינר מיהו היכא דליכא שום קרקע ב״ח יש לומר דא״צ מותר דינר דלא הוי מיעקר נחלה דאורייתא דבל״ז אין כאן מקום ירושה. אבל היכא דאיכא קצת קרקע ב״ח בטלה כתובת בנין דיכרין כיון דהלוקח יכול לומר הנחתי וכתובת בנין דיכרין אין יכולים לגבות ב״ח דאם כן מיעקר נחלה דאורייתא ואם יאמרו שלא יגבו בשלימות זה בודאי אינו דא״כ כל כתובת בנין דיכרין יאמרו כן בדליכא מותר דינר. ודוחק גדול לומר שלא אמרו דטרפא ממשעבדי אלא היכא דליכא שום ב״ח כלל. מיהו יש לומר דכיון דא״א בלאו הכי באמת כך היה תקנת חכמים שצריך הלוקח להניח כשיעור כתובת בנין דיכרין. עם מותר דינר. אבל אכתי קשה דאף שא״י לומר הנחתי מ״מ אם לוקח באחריות הוא. הא יחזור ויטרוף מן היתומים אותו דינר קרקע דמה״ת יתקנו חז״ל שיירשו היורשים בתורת ירושה ולא ישלמו ללוקח אחריות. וא״כ הדר ה״ל מיעקר נחלה דאורייתא. ונ״ל דכיון דקי״ל דמה שמשלמין להחוב ה״ל מותר משום דפריעת בע״ח מלוה א״כ אף שחוזר הלוקח וגובה מהיתומים ה״ל קיום נחלה דאורייתא. ולפ״ז יש לפרש בשמעתין דפליגי בדינר משעבדי היינו שיש בני חורין כשיעור שני כתובות ודינר אחד משעבדי דיכול לטרוף אותו דינר משעבדי ולהשאיר בני חורין. ואף אם יבוא הלוקח אח״כ לגבות מהיתומים ס״ל לר״ש דחוב הוי מותר. ועדיין צ״ע בזה. ויותר נראה לפרש לשון דינר משעבדי היינו שהיה משועבד לאביהם בשעת מיתתו כגון שגבו קרקע בחובת אביהם. ואמרינן לקמן במתניתין היו שם נכסים בראוי אינו כבמוחזק ופירש״י לענין מותר דינר. ומצינו לענין בכור וירושת הבעל דמלוה ה״ל ראוי כדאיתא בב״ב דף קכ״ה ולא לענין כתובה כמ״ש התוס׳ לעיל דף פ״ד בד״ה לכתובת אשה וכו׳. א״כ יש לומר דפליגי הכא לענין כתובת בנין דיכרין היכא דאיכא דינר מלוה שהיה משועבד הקרקע לאביהם וגבו אותו אי חשיב מותר דינר או לא. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא הכא [כאן] בדינר משעבדי קמיפלגי [של נכסים משועבדים הם חלוקים]; מר [חכם זה, תנא קמא] סבר: מותר דינר מבני חורין — אין [כן], הוא נחשב מותר, ואולם ממשעבדי [ממשועבדים] — לא, ומר [וחכם זה, ר׳ שמעון] סבר: אפילו ממשעבדי [ממשועבדים] הריהו נחשב מותר.
Rather, here they disagree about a dinar of liened property: One Sage, the first tanna, holds that if the surplus was in the form of unsold property, then yes, each can claim the sum specified in his mother’s marriage contract, but if the surplus was only in liened property then no, he cannot. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that it is deemed a surplus even if it was in the form of liened property.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִי הָכִי ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתַר דִּינָר כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ שָׁם מוֹתַר דִּינָר מִיבְּעֵי לֵיהּ.

The Gemara asks: If that is so, the baraita should not have stated Rabbi Shimon’s opinion using the conditional: Rabbi Shimon says: If there is a surplus of a dinar. In this case such a surplus certainly exists, and therefore it should have said: Since there is a surplus of a dinar.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: אי הכי ר״ש אומר אם יש מותר דינר – ואברייתא קאי הואיל ובדאיכא מותר מוקמת לה אלא שמשועבד ור״ש לקולא קאמר הכי איבעי ליה למימר הואיל ויש שם מותר דינר אלו נוטלין כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויש להקשות אי הכי [אם כך], הלשון ששנינו, ר׳ שמעון אומר: ״אם יש שם מותר דינר״?! הרי זו לשון לא מדוייקת, אלא ״כיון שיש שם מותר דינר״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שמותר דינר נחשב בכל אופן שהוא מצוי!
The Gemara asks: If that is so, the baraita should not have stated Rabbi Shimon’s opinion using the conditional: Rabbi Shimon says: If there is a surplus of a dinar. In this case such a surplus certainly exists, and therefore it should have said: Since there is a surplus of a dinar.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא בְּפָחוֹת מִדִּינָר קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר דִּינָר אִין פָּחוֹת מִדִּינָר לָא וּמָר סָבַר אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִדִּינָר.

Rather, the dispute can be explained differently: They disagree about a case where there is less than a dinar of surplus: One Sage, the first tanna, holds that if the surplus was worth a dinar, then yes, each can claim his mother’s marriage contract, but if it was less than a dinar then no, he cannot. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that it is deemed a surplus even if it was less than a dinar.
רי״ףתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא הכא בפחות מדינר קמיפלגי – והשתא בעי למימר דלר״ש ודאי סגי בפחות מדינר ותימה א״כ הדרא קשיא לדוכתיה אם יש שם כיון שיש שם מיבעי ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה ומר סבר פירוש ר״ש וקשה לי אם יש שם מותר דינר כיון שיש כו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דלעיל במאי דקאמר והני תנאי דבעי למימר דפליגי בא׳ בחייו ואחת במותו נמי הו״ל לאקשויי כיון שיש שם מיבעי ליה דהו״ל ר״ש לקולא. ולענ״ד לא קשה מידי דכיון דלת״ק לא שייך כלל בא׳ בחייו וכב״ד אפילו בדאיכא מותר דינר ולא נחית ת״ק כלל לאפלוגי בענין מותר א״כ שפיר קאמר ר״ש מילתא מציעתא אם יש שם מותר דינר שייך כב״ד ואם לאו ליכא כב״ד דלא תימא כתובה נעשה מותר משא״כ הכא דת״ק נמי סבר דשייך כב״ד בא׳ בחייו אלא דהכא לא שקלי כיון דליכא מותר דינר מקרקעי א״כ לא הו״ל לר״ש למימר כל אריכות הלשון דאם יש שם אלא כיון שיש שם מותר דינר דהיינו מטלטלין ומאי ואם לאו דקאמר דהא כ״ש דלת״ק הכי הוא כן נראה לי בכוונת התוס׳ ובעיקר קושייתם יבואר בסמוך ליישב וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לומר באופן אחר: בפחות מדינר קמיפלגי [חלוקים הם], מר [חכם זה, תנא קמא] סבר: דינר — אין [כן] נחשב כמותר, ואולם פחות מדינר — לא נחשב כמותר, ומר [וחכם זה, ר׳ שמעון] סבר: אפילו פחות מדינר נחשב כמותר.
Rather, the dispute can be explained differently: They disagree about a case where there is less than a dinar of surplus: One Sage, the first tanna, holds that if the surplus was worth a dinar, then yes, each can claim his mother’s marriage contract, but if it was less than a dinar then no, he cannot. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that it is deemed a surplus even if it was less than a dinar.
רי״ףתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּינָר קָאָמַר וְכִי תֵּימָא אֵיפוֹךְ ת״קתַּנָּא קַמָּא דמתני׳דְּמַתְנִיתִין נָמֵי דִּינָר קָאָמַר.

The Gemara asks: But Rabbi Shimon said: If there is a surplus of a dinar, and not less. And if you would say: Reverse the interpretation of the opinion of the first tanna in the baraita cited above, that would be unacceptable, because the first tanna of the mishna (91a), who is presumably identical to the first tanna of the baraita, also said that the surplus must be at least one dinar.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכ״ת איפוך – פירושא דפרשי׳ בפלוגתייהו איפוך ואימא באין בניה של זו דקאמר ת״ק אבני ראשונה קאי וקאמר דשקלי כתובת בנין דכרין ואתא ר״ש למימר אם יש שם מותר דינר כולם נוטלין ואם לאו אלא פחות מדינר יש חולקים בשוה.
והא ת״ק דמתני׳ – דקאמר ר״ש עלייהו אפי׳ יש שם נכסים שאין להם אחריות אינם כלום.
דינר קאמר – דקתני היה שם יתר דינר כו׳ ות״ק דמתני׳ הוא ת״ק דברייתא.
וכי תימא איפוך – פ״ה ובניה של זו דקאמר ת״ק אבני ראשונה קאי משמע מתוך פירושו דל״ג לעיל באים בניה של זו לאחר מיתת אמן דמשמע בהדיא דאבני שניה קאי אלא גרס בניה של זו לאחר מיתה וקשה דבכל הספרים גרסינן ליה ועוד אי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר לאחר מיתה דהא מתה קתני ועוד קשה לי דהואיל ובעי למימר איפוך הוה ליה לאסוקי פלוגתייהו בכתובה נעשית מותר לחברתה ועוד גרסינן בפירוש ר״ח בהדיא באין בניה של שניה לאחר מיתה על כן פי׳ ר״ת אבני שניה קאי לעולם ואיפוך סברתייהו דת״ק דאמר באין בני שניה ולוקחין כתובת אמן והראשונים אין להם כשאין להם מותר כלל אבל אם היה שם מותר אפילו בפחות מדינר יש להן כתובת בנין דכרין ואתא ר״ש למימר דוקא אם יש שם מותר דינר ומדרבי שמעון נשמע לת״ק דמדקאמ׳ אם יש שם משמע לדקדק דברי ת״ק כשאין שם מותר כלל קאמר דוקא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והא [והרי] ר׳ שמעון ״אם יש שם מותר דינר״ קאמר [אמר], ומשמע ולא פחות! וכי תימא [ואם תאמר]: איפוך [נהפוך את הדעות], מכל מקום התנא קמא [הראשון] דמתניתין [של המשנה הבאה], שהוא כפי הנראה גם תנא קמא של הברייתא, נמי [גם כן] דינר קאמר [אמר]!
The Gemara asks: But Rabbi Shimon said: If there is a surplus of a dinar, and not less. And if you would say: Reverse the interpretation of the opinion of the first tanna in the baraita cited above, that would be unacceptable, because the first tanna of the mishna (91a), who is presumably identical to the first tanna of the baraita, also said that the surplus must be at least one dinar.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא כִּי הָנָךְ תְּרֵי לִישָּׁנֵאי קַמָּאֵי וְאֵיפוֹךְ.

The Gemara concludes: Rather, the dispute in the baraita must be explained according to those first two formulations cited above, that they disagree about a surplus in movable property or about a surplus in liened property. And reverse the interpretation of the opinion of the first tanna, so that he holds that the sons of the first wife may collect her marriage settlement if there is a surplus in their father’s estate of one dinar worth of movable property or liened property, whereas Rabbi Shimon holds that there must be a surplus of one dinar worth of land that is not liened.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כי הני תרי לישני קמאי – בדינר מקרקע או בדינר משעבדי.
ואיפוך – תריצותא וה״ק ת״ק באין בניה של ראשונה גם הם ונוטלין כתובת אמן משום תנאי בנין דכרין ואע״ג דליכא אלא מותר דינר מטלטלי או משעבדי ואתא ר״ש למימר אם יש מותר דינר מקרקעי ובני חרי אלו נוטלין כו׳ והשתא דר״ש לחומרא ולא שייך לאותובי הואיל ויש שם מבעי ליה.
כי הנך תרי לישני קמאי ואיפוך – וכדפרישית דת״ק אמר בני שניה גובין ולא בני ראשונה כשאין שם מותר כלל אבל ממטלטלי או ממשעבדי נוטלין ואתא ר״ש למימר דוקא דינר מקרקעי ובני חרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא אלא כי הנך תרי לישני קמאי וכו׳. אילולי פירש״י ותוס׳ היה נ״ל דא״ש לפי שיטת העיטור דס״ל דהיכא דלא נשבעה השניה נוטלין בנים בתורת כתובת בנין דיכרין ולפמ״ש לעיל דבני השניה קודמין לראשונה משום דאם בני ראשונה באין בתורת כתובת בנין דיכרין וא״כ לגבי כתובת בנין דיכרין לא תיקנו חז״ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ונוטלים בתורת כתובה דאורייתא ואם בני הראשונה מסלקין עצמם מכתובת בנין דיכרין ובאים בתורת ירושה שפיר יכולין בני השניה לבא בתורת כב״ד נמצא בכה״ג שלא נשאר קרקעות רק כדי כתובה שניה ואיכא מותר דינר מטלטלין בהא פליגי ר״ש ורבנן דלרבנן באים בני שניה וגובים כתובת אמם בתורת כב״ד ומשום דמקיימין נחלה דאורייתא במותר מטלטלין ור״ש סבר אי איכא מותר מקרקע אין ואם לאו אין יכולין בני שניה לגבות בתורת כתובת בנין דיכרין ובזה מיושב הגירסאות שכתבו התוס׳ ד״ה וכי תימא וכו׳. וממילא דמתורץ כל קושית התוס׳. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא צריך לפרש כי הנך תרי לישנאי קמאי ואיפוך [כמו אותן שתי לשונות ראשונות שהזכרנו למעלה בהסבר המחלוקת, או במותר מטלטלים או במשועבדים ולהפוך] את הדעות.
The Gemara concludes: Rather, the dispute in the baraita must be explained according to those first two formulations cited above, that they disagree about a surplus in movable property or about a surplus in liened property. And reverse the interpretation of the opinion of the first tanna, so that he holds that the sons of the first wife may collect her marriage settlement if there is a surplus in their father’s estate of one dinar worth of movable property or liened property, whereas Rabbi Shimon holds that there must be a surplus of one dinar worth of land that is not liened.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא הִלְכְתָא אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין וּכְתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ.

Mar Zutra said in the name of Rav Pappa: The halakha in the case where one wife died in his lifetime and one died following his death is that the sons of the first wife are entitled to the collect the marriage contract concerning male children, and furthermore, that one marriage contract becomes surplus for the other.
רי״ףפסקי רי״דרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר מר זוטרא משמיה דר״פ [הלכתא] א׳ בחייו וא׳ במותו י״ל כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה פי׳ וכל שכן ב״ח דהוי מותר שאם מתו שתיהן בחייו ובאו הבנים של שתיהן ליטול אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן ויש על אביהן ב״ח שאם יגבה ב״ח ואלו (י״ל) [יטלו] כתובת אמן אין שם מותר דינר אמרי׳ שמה שגבה ב״ח הוא דירית במותר והוא ירושת אביהן שעל כל הבנים מוטל לפרוע חוב אביהן מממון אביהם והכי אמרי׳ בגמ׳ דאפילו מ״ד אין כתובה נעשה מותר לחברתה מודה הוא דבעל חובו נעשה מותר:
והלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, וכתובה נעשית מותר לחברתה. איכא מאן דס״ל דכי אית לן דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, בתר דמיתו תרוייהו, דהשתא לא חיישינן לאינצויי, כיון דתרוייהו שקלי כתובת אמן, אע״ג דהני מדינא והני לאו מדינא, כיון דכולהו מיהת שקלי לא חיישינן לאינצויי, אבל היכא דהך דלאחר מותו קיימת וגביא כתובתה, ואתו אידך למשקל כתובת בנין דכרין, אי שקלי הנך והנך לא שקלי, בהא וודאי לכו״ע חיישי׳ לאינצויי. וליתא, דכי היכי דדייקינן בגמרא (לעיל צ, ב) אבני שניה דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי, אידך ה״נ איכא למידק אשניה גופא דמקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי, דה״נ תני במתני׳ שניה ויורשיה קודמין, ובין אשניה ובין איורשיה איכא למידק דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי, ותו דאם כן דכי פלגי בחייה דשניה לית להו לבני ראשונה כתובת בנין דכרין, כי פלגי נמי אחר מיתה לית להו, דהוי להו מועטין ונתרבו, וקי״ל כבר זכו בהן יורשין.
הלכתא אחת בחייו ואח׳ במותו יש להם כתובת בנין דכרין איכא מרבוותא ז״ל דכתב [*) הלשון מוטעה ומשובש ונ״ל דכוונתו למחלוקת הראשונים ומובא ברא״ש ז״ל יעו״ש (המו״ל)] דקי״ל מייתי ליה מתרווייהו ואתו יורשין ושקלי דכיון דבני שניי׳ שקלי כתובת אמן אע״ג דלא שקלי כתובת בנין דכרין לא אתו לנצויי אבל היינו דלאחר מותו קיימא ושקלי כתובה ואתו אידך לשקול כתובת אמן משום תקנת בנין דכרין אתו לאנצויי בהדה בני שניי׳ כיון דאינהו שקלי והרמב״ם ז״ל כתב הא ליתא דכיון דכי מיית בעל וקיימא שניי׳ הא הוה להו כנכסים מעוטים ונתרבים שזכו בהם יורשים דהיינו יורשי שניי׳ כדפירש רש״י ז״ל לקמן ותו דהא איכא דדייקינן לעיל מהא דקתני שניי׳ ויורשי׳ קודמין ליורשי ראשונה מקדם דהא דקדמה הא איכא שקלי הרי למי איכא למידק בחיי שניי׳ גופה מקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי שכבר כתבנו בפ׳ נערה מה שכתבו מקצת הגאונים ז״ל בתשובתיהם דהאידנא לא מגבינן כתובת בנין דכרין ואנן פסקינן כדברי הרי״ף ז״ל והרמב״ם ז״ל ושאר מפרשים שגובין אותה בזמן הזה ומיהו לא הוה אלא במקרקע כתקנת תלמודא דאע״ג דהשתא כתובה גופה גובה מן מטלטלי לגבי כתובת בנין דכרין לא תיקן רבוותא ז״ל מידי ואנן הוא דלא נוסיף עלה כיון שבזמן הזה רבים קופצים לתת לבנותיהם כמו לבניהם וכן דעת הר״ר מאיר הלוי ז״ל.
פשיטא מרובין ונתמעטו שהיו הנכסי׳ ביוקר והוזלו או דאשתדף מועטין ונתרבו שהיו בזול והוקרו א״נ כגון דקלא ואלים ארעא ואסקא שרטין דליכא לפרושי מרובין ונתמעטו כגון שנמצאת שדה שאינה שלהן דהני מועטין היו מתחילתן אלא שלא נודע עד עתה וכן ליכא לפרושי מועטין ונתרבו שנפל׳ להם אח״כ ירושה מאבי אביהם דהא ראוי הוא ופשיטא שאין בו כתובת בנין דכרין כדתנן במתני׳ בהדי׳ אלא כדאמרן ואיכא למידק דכיון דמרובין ונתמעטו פשיטא דבתר מעיקר׳ אזלינן לתועלת כתובת בנין דכרין אמאי קמבעי׳ טפי במעוטין ונתרבו וי״ל דמשמע לי׳ דמרובין ונתמעטו כיון דכירושה שוינהו רבנן ויירתין תנן הוא דניזול בתר מעיקרא לתקנת הכתובה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל במעוטין ונתרבו מבעי לי׳. אם העמידו תקנתם אף בזה משום לעשות קיום לתקנתם לתועלת כתובת בנין דיכרין וכיון דהשתא לא מעקר׳ לי׳ נחלה דאורייתא אית להון כתובה או דלמ׳ בין בהא ובין בהא בתר מעיקרא אזלינן.
אמר להו כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהו יורשין כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין – פי׳ רש״י ז״ל כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהם יורשי כתובה הגדולה ליטול כתובת בנין דכרין כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה הואיל ובשעת מיתה לא הוה בהו מותר דינר וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל ואע״ג דגבי מי שמת והניח נכסים מועטים דתיקון רבנן ואמרו הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אמרי׳ דבין מועטים ונתרבו ובין מרובין ונתמעטו הבנים יורשים ומקיימים נחלה דאורייתא טפי מתקנתא דרבנן אין כל המקומות שוין וכאן הפריזו על המדה לעשות חזוק לתקנתא במרובים ונתמעטו מיהת ולמיזל בתר שעת ירושה ור״י ז״ל פי׳ כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהם יורשי כתובה גדולה כך במועטים ונתרבו זכו בהם יורשי כתובה גדולה דלעולם לא פלגינן בתקנתא דרבנן בין זו לזו וכי היכי דלא פליג בההיא דבנות יזונו אלא דהתם אזיל ליפות כח הבנים והכא אזיל ליפות כח הבנות כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: הלכתא [הלכה פסוקה היא]: אחת בחייו ואחת במותו — יש להן, לבנים, כתובת בנין דכרין, ועוד: כתובה נעשית מותר לחברתה.
Mar Zutra said in the name of Rav Pappa: The halakha in the case where one wife died in his lifetime and one died following his death is that the sons of the first wife are entitled to the collect the marriage contract concerning male children, and furthermore, that one marriage contract becomes surplus for the other.
רי״ףפסקי רי״דרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמְעִינַן אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּיכְרִין וְלָא אַשְׁמְעִינַן כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ הֲוָה אָמֵינָא אִי אִיכָּא מוֹתַר דִּינָר אִין אִי לָא לָא.

The Gemara wonders: Granted, if Mar Zutra would have taught us only that in a case where one wife died in his lifetime and one died following his death, the sons of the first wife are entitled to collect the marriage contract concerning male children, and he would not have taught us that one marriage contract becomes surplus for the other, I would say that if there is a surplus of a dinar after the payment of both marriage settlements, then yes, the sons of the first wife can claim their mother’s marriage settlement, but if not, then no, they cannot.
רי״ףרמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאסיקנא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין מצאו (בתשובה) בתשובות הגאונים דוקא הני שמתו שתיהן, אבל אחת בחייו והאחרת קיימת גובה כתובה מהיורשים, אין לבני הראשונה בנין דכרין. והטעם לדבריהם דהכא ודאי חיישי׳ לאינצויי כיון דהני שקלי והני לא שקלי.
ויש מן הראשונים חולק ומדקדק דהא קתני מתני׳ שנייה ויורשיה קודמין וכי היכי דדייקינן ביורשיה קודמין הא איכא שקלי, הכי נמי דייקי׳ דשנייה גופה דמקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי. ומסתברא הכי דאי ס״ד לא שקלי א״כ אחת בחייו ואחת במותו (מעוטין) מועטין ונתרבו נינהו, דהא בשעת מיתת אביהן לא חזו למשקל דהא שנייה קיימת.
בשלמא אי אשמועי׳ אחת בחייו כו׳. פירוש אע״ג דהאמורא כד סתים וקאמר אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב״ד משמע דלא בעי מותר דינר דאי הוה בעי מותר דינר הוה פירש להדיא תדע דלעיל דייקי׳ ממתני׳ דכתובה נעשה מותר לחברתה מדלא קתני אם יש שם מותר דינר וכ״ש דהאמורא דרכו לפרש. ומכיון שלא פי׳ דבעינן מותר דינר על הסתם אנו מבינים דכתובה נעשה מותר לחברתה ולא היה צריך לפרש מ״מ כדי לפסוק הלכה בעי לפרושי יותר מדאי כי היכי דלא נימא אי איכא מותר דינר אין אי לא לא כנ״ל:
אלא לשמועינן כתובה נעשה מותר וכו׳ ולעיל כי דייקינן ממתני׳ תלת לא אקשינן הכי משום דאי לאו דדייקינן מעיקרא דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין לא מצי לדיוקי דכתובה נעשה מותר לחברתה אבל הכא דקא פסיק הלכה כיון דקא פסיק דכתובה נעשה מותר למה ליה למפסק דיש להם כתובת בנין דכרין בכלל מאתים מנה כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על צירוף ההלכות האלה תוהים: בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] רק כי אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין, ולא אשמעינן [היה משמיע לנו] כי כתובה נעשית מותר לחברתה, הוה אמינא [הייתי אומר]: אי איכא [אם יש] מותר דינר נוסף לכתובות — אין [כן], אי [אם] לא — לא.
The Gemara wonders: Granted, if Mar Zutra would have taught us only that in a case where one wife died in his lifetime and one died following his death, the sons of the first wife are entitled to collect the marriage contract concerning male children, and he would not have taught us that one marriage contract becomes surplus for the other, I would say that if there is a surplus of a dinar after the payment of both marriage settlements, then yes, the sons of the first wife can claim their mother’s marriage settlement, but if not, then no, they cannot.
רי״ףרמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא לַישְׁמְעִינַן כְּתוּבָּה נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ וַאֲנָא יָדַעְנָא מִשּׁוּם דְּאַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ יֵשׁ לָהֶן כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין.

However, let him teach us only that one marriage contract becomes surplus for the other, and I would know that it is due to the fact that if one wife died in his lifetime and one died following his death, the sons of the first wife are entitled to claim payment of the marriage contract concerning male children.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואנא ידענא כו׳ – דאי בשתיהן בחייו דתרוייהו בתורת בנין דכרין אתו לא מצי למימר כתובה נעשית מותר לחברתה דהא לאו פריעת חוב הוא ואי הכא לא בעינן מותר היכא איתקן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לישמעינן [שישמיע לנו] רק כי כתובה נעשית מותר לחברתה, ואנא ידענא [ואני יודע] ומבין מכאן שמשום כך אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, ואין צורך לומר זאת במפורש, שהרי ממילא אנו מבינים כך!
However, let him teach us only that one marriage contract becomes surplus for the other, and I would know that it is due to the fact that if one wife died in his lifetime and one died following his death, the sons of the first wife are entitled to claim payment of the marriage contract concerning male children.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִי אַשְׁמְעִינַן הָכִי הֲוָה אָמֵינָא כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא שָׁלֹשׁ נָשִׁים וָמֵתוּ שְׁתַּיִם בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ וְהָךְ דְּמָיֵית לְאַחַר מִיתָה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה הִיא וְלָאו בַּת יְרוּשָּׁה הִיא.

The Gemara answers: If he would have taught us only that, that a marriage contract can serve as a surplus, I would say that this applies specifically in a case where an individual married three women, and two of them died in his lifetime and one after his death, and that wife who died after his death had given birth to a daughter but no sons, and the daughter does not inherit any part of the estate. Although the daughter is entitled to be sustained from her father’s estate, she has no claim to a share in the inheritance. Consequently, there is no concern for quarreling, as all the heirs are in the same situation.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלאו בת ירושה – וליכא למיחש לאינצויי דהא לית לה בנכסים כח אלא כתובת אמה ובני שתים הראשונות שהם זכרים ובאים לירש יש בהם שכתובת אמן גדולה משל חברתה ואומרים טלו כתובת אמכם כבנין דכרין ואנו נטול כתובת אמנו ואי משום דליכא מותר דינר הרי פרענו בין שנינו הכתובה השלישית והיא נעשית מותר לשתים שבחייו ומריבה אין כאן דאלו ואלו בתורת בנין דכרין נוטלין הכתובות וזו שנטלה משום חוב אין לה לריב שהרי אינה יורשת שתוכל לומר אתם יורשים הכתובות יתר על החלוקה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא כגון שנשא שלשה נשים וכו׳. הקשה מהרש״א דא״כ מאי איריא כתובה כיון דלא שייך שהם בעצמם הם היורשים לא שייך לחלק בין כתובה לחוב ועוד יש לדקדק דל״ל למימר דהך דמייתה ילדה הל״ל שהשלישית הניחה בנים שלא מאותו הבעל ונראה דלפמ״ש לעיל לחלק בין כתובה לחוב דכתובה כיון דקי״ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ה״ל כגבו מיד ולא ה״ל מותר דינר יש לומר דהיינו דקאמר הכא בהך דמיית לאחר מיתה נקיבה דבהכי מתרצא קושית מהרש״א דלא נקט שאר חוב דהא גופא קמ״ל דאף דירשתה נקיבה דאמר לקמן בדף הנ״ל תרגמא עולא כגון שירשתה בתה או אחותה דשייך בהו חינא ואפ״ה ה״ל מותר. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אי אשמעינן הכי [אם היה משמיע לנו רק כך] שכתובה נעשית מותר, הוה אמינא [הייתי אומר] שזהו דווקא כגון שנשא שלש נשים, ומתו שתים בחייו, ואחת במותו. והך דמיית [וזו שמתה] לאחר המיתה שלו יולדת נקבה היא, ובתה לאו בת ירושה היא, ולכן אין לה תביעה לגבי הנכסים עצמם אלא למזונות בלבד. ואין כאן חשש לקטטה אלא דיון בין יורשי הכתובות.
The Gemara answers: If he would have taught us only that, that a marriage contract can serve as a surplus, I would say that this applies specifically in a case where an individual married three women, and two of them died in his lifetime and one after his death, and that wife who died after his death had given birth to a daughter but no sons, and the daughter does not inherit any part of the estate. Although the daughter is entitled to be sustained from her father’s estate, she has no claim to a share in the inheritance. Consequently, there is no concern for quarreling, as all the heirs are in the same situation.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲבָל אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת בְּמוֹתוֹ וְהָא דִּלְאַחַר מִיתָה יוֹלֶדֶת זָכָר הִיא אֵימָא לֵיחוּשׁ לְאִינְּצוֹיֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:

However, in a case where one wife died in his lifetime and one died after his death, where the one who died after his death had given birth to a son who is suing for his portion of the estate, one could say that there is a concern about quarreling arising from the complaints of the son of the second wife. Therefore, Mar Zutra mentions both halakhot explicitly in order to teach us that this concern is not taken into account.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליחוש לאנצויי – שיכול לומר בנה של זו בעלת חוב אתם למה תירשו את אבא יותר ממני שאתם באים ליטול כתובת אמכם יתר על החלוקה אם נטלתי אני כתובת אמי לא מאבי ירשתי אלא מאמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל אחת בחייו ואחת במותו, והא [וזו] שמתה לאחר מיתה של בעלה יולדת זכר היא ובנה תובע גם הוא חלק בירושה אימא ליחוש לאינצויי [אמור שנחשוש לקטטה], שיתרעמו בני השניה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים.
However, in a case where one wife died in his lifetime and one died after his death, where the one who died after his death had given birth to a son who is suing for his portion of the estate, one could say that there is a concern about quarreling arising from the complaints of the son of the second wife. Therefore, Mar Zutra mentions both halakhot explicitly in order to teach us that this concern is not taken into account.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מתני׳מַתְנִיתִין: אמִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵתוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וִיתוֹמִים מְבַקְּשִׁין כְּתוּבַּת אִמָּן וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתוּבּוֹת חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.

MISHNA: In the case of one who was married to two women and the women died, and subsequently he died, and the orphans of one of the wives are now seeking to collect the payment specified in their mother’s marriage contract, i.e., the marriage contract concerning male children, but there is only enough in the estate to pay the value of the two marriage contracts, the marriage contract concerning male children cannot be collected, and the sons distribute the estate equally among themselves according to the biblical laws of inheritance.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ויתומים מבקשים כתובת אמן – שכתובת אמם מרובה משל חברתה ואומרים בניה כתובת בנין דכרין נטול וכן אתם והשאר נחלוק.
חולקין בשוה – כשאר כל ירושה לפי הגולגולת.
משנה. ב. מי שהיה נשוי שתי נשים וכו׳. ומתו שתיהן בחייו והבעל ירש אותן, וכתובה של אחת אלף זוז, והשנייה חמש מאות. ואחר כך מת הוא. ויתומין של ראשונה ושל שניה מבקשין כתובת אימן כתנאי כתובה דכתב לה בעל, בנין דיכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך. חולקין בשוה. כשאר כל ירושות לפי חשבון הגולגולת, כדמפרש טעמ׳ בגמ׳ בפרק נערה, דבמקום דמעיקרא נחלה דאוריתא לא תקון רבנן תנאי כתובה.
מתני׳ מי שהיה נשוי ב׳ נשים ומתו ואח״כ מת הוא והיתומים מבקשים כתובת אמן ואין שם אלא כדי ב׳ כתובות חולקות בשוה הי׳ שם יתר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. ואם אמרו היתומים הרי אנו מעלין על הנכסים יותר דינר כדי שיטלו כ״א אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב״ד הי׳ נכסים בראוי אינן כבמוחזק רש״א אע״פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינו כלום עד שיהיה שם נכסים שיש להם אחריות יתר על ב׳ כתובות דינר. פי׳ ומתו שתיהן בחייו וירשם הוא ואח״כ מת הוא היתומים מבקשים כתובת אמן כבנ״ד. וכגון שהיתה כתובה א׳ גדולה מחברתה ואין בכלן הנכסים שהניח בידן אלא כדי שתי הכתובות שלהן חולקות בשוה ירושת אביהן לפי הגולגולת כ״א חלקו כשאר ירושה דאורייתא כדאמרי׳ טעמא לעיל בפ׳ נערה דבמקום דמיעקרא ירושה דאורייתא לא תקינו רבנן ובטל שם תנאי בנ״ד. הי׳ שם יתר על ב׳ כתובות דינר א׳ דמקיימי׳ ביה ירושה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואותו הדינר או אם יש שם יותר חולקין לפי הגולגולת ואם אמרו היתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב״ד שמשעה שמת אביהן זכו שיתחלקו הנכסים בשוה כפי גולגולותם. היה שם נכסים בראוי שראוי ליפול להם ירושה מאבי אביהן אחרי מות אביהן ועם אותה הירושה יהיה שם מותר אינן כבמוחזק דבעי׳ שיהא מותר בנכסים בעת מות אביהן שהוחזק אביהן באותו מותר ור״ש סבר דאפי׳ מותר מטלטלי לא הוי מותר עד שיהא מותר דינר במקרקע דכי היכי דכתובת בנ״ד לא גביא ממטלטלי אלא ממקרקע אבל ת״ק סבר דבכל מידי דמקיימי ירושה דאורייתא אפי׳ מטלטלי הוי מותר ואין הל׳ כר״ש דיחיד ורבים הל׳ כרבים:
ת״ר של זו אלף ושל זו ה׳ מאות. אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה פי׳ אם בשעת מיתת אביהן הי׳ מרובים והי׳ שם מותר דינר קודם ששמאוהו ב״ד והוזלו ונתמעטו ועכשיו בשעת גביותן אין שם מותר דינר כבר זכו יורשים המרובים ליטול כתובת אמן. מועטין ונתרבו מאי פי׳ אם בשעת מיתת אביהן לא היה שם מותר דינר וקודם שבאו לגבות ולשום בב״ד הוקרו ויש בהן מותר מאי ת״ש דנכסי דבי בר צרצור מועטין ונתרבו הי׳ אתו לקמי׳ דר״נ א״ל כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כתובה של מרובה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי כתובה מועטת לחלוק בשוה שהכל הולך אחר שעת מיתת האב:
דינר זה שאנו מצריכים להיותו מותר לא סוף דבר בקרקע אלא אף במטלטלין שהרי מכל מקום מיקיימא ביה נחלה דאוריתא וכן לא סוף דבר בבני חרי אלא אף במשעבדי ר״ל שיש לו אלא שהוא אפותיקי אצל אחר שמכל מקום אותו פירעון הוא קיום נחלה כשאר חובות ואי אתה יכול לפרש שאדם חייב לו ומכר שהמלוה ראוייה היא ויתבאר במשנה השניה שאין מותר שבראוי נדון כבמוחזק אלא שאפשר שמלוה אע״פ שלענין בכור נדונת כראוי הואיל ובבעל דינה כבמוחזק לדעתנו כמו שביארנו בבתרא פרק נחלה אף בזו דינה כבמוחזק הא פחות מדינר מיהא אינו קרוי מותר כלל:
מתני׳ מי שהיה נשוי שתי נשים כו׳. ויתומין מבקשים כתובת אמן ויש לדקדק קצת למה לי למיתני ויתומים מבקשים כו׳ ואפשר דהא אתא לאשמעינן דאע״ג דיש להם מקום לבקש כתובת אמן דמקיימא שפיר נחלה דאורייתא כגון דבשעת הבקשה הרי הנכסים מרובים מכל מקום הואיל והיו מועטין בשעת מיתה חולקין בשוה כדפירש רש״י לקמן בגמרא והא דקתני ואין שם כו׳ היה שם כו׳ פירוש בשעת מיתה ואפשר דלהכי כתב רש״י יתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובת אמן מרובה משל חברתה ואומרים בניה כתובת ב״ד נטול וכן אתם והשאר נחלוק. ע״כ. וקשה קצת מאי והשאר נחלוק דקא מסיים הרב ז״ל והרי עלה תנינן ואין שם אלא שתי כתובות וכו׳ ובמאי דכתיבנא ניחא ויש לפרש מתניתין נמי דלהכי מבקשין כתובת אמן משום דקמא מועטין ולאחרת יש בנים רבים ואפילו שהכתובות שוות מרויחין המועטין שלא לחלוק לפי הגלגולת אלא דאם זה היתה כוונת התנא לא הוה ליה למיתני ויתומים בלשון רבים דכל כמה דממעטינהו משתמע טפי אלא בשכתובה האחת מרובה משל חברתה מיירי התנא ופירוש יתומים מבקשים כתובת אמן בני הכתובה המרובה ואשמעינן רבותא דאע״ג דלא מקיימה חלוקה כלל דאלו נוטלין הרבה ואלו נוטלין מעט אפילו הכי אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן וכו׳ אבל אי היו הכתובות שוות אלא דאלו הם מרובים ואלו הם מועטים מכל מקום הרי מקיימים קצת חלוקה דאלו נוטלין מאה ואלו נוטלין מאה אע״ג דזה מתחלק בין מועטין וזה בין מרובין מכל מקום עדיפא טפי לקיים חלוקת נחלה מהיכא שכתובה האחת מרובה מחברתה ובזה תירצנו דבגמרא קתני בברייתא לזו אלף ולזו חמש מאות וכו׳ ולא חידש הברייתא מידי אלא מאי דכתיבנא. ובגמרא אכתוב מ״ש רש״י במהדורא קמא בברייתא זו בס״ד כנ״ל. ובמהדורא קמא כתב רש״י וז״ל ויתומים של ראשונה ושנייה מבקשים כתובת אמן בתנאי כתובה דכתב לה בעל בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי כו׳ חולקין בשוה כשאר כל ירושות לפי חשבון הגלגולת כדמפרש טעמא בפרק נערה דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן תנאי כתובה ע״כ. ולא ידעתי היאך מבקשים בני שתי הכתובות כתובת אמן בשוה והא על כרחין הויא זכות לזה וחוב לזה והיאך מבקש אדם חובו ואפשר דאע״ג דשניהן נתרצו בכך כיון דמיעקר נחלה דאורייתא אין שומעין להם ולא נהירא ומה שתקן במהדורא בתרא נראה עיקר כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה מי שהיה נשוי שתי נשים, ומתו, ואחר כך מת הוא, ויתומים מבקשין כתובת אמן (״כתובת בנין דיכרין״) ואין שם בנכסים אלא כדי לשלם שתי כתובות ולא יותר — במקרה זה מבטלים את דין כתובת בנין דיכרין, וחולקין הבנים בשוה בנכסים, כדין ירושה מן התורה.
MISHNA: In the case of one who was married to two women and the women died, and subsequently he died, and the orphans of one of the wives are now seeking to collect the payment specified in their mother’s marriage contract, i.e., the marriage contract concerning male children, but there is only enough in the estate to pay the value of the two marriage contracts, the marriage contract concerning male children cannot be collected, and the sons distribute the estate equally among themselves according to the biblical laws of inheritance.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בהָיָה שָׁם מוֹתַר דִּינָר אֵלּוּ נוֹטְלִים כְּתוּבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ נוֹטְלִים כְּתוּבַּת אִמָּן.

If there was a surplus of a dinar left there, in the estate, beyond the value of the two marriage contracts, then these sons collect their mother’s marriage contract and those sons collect their mother’s marriage contract, and the remaining property valued at a dinar is divided equally among all the sons.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היה שם מותר דינר. על שתי כתובות, דההוא מותר דינר קאי במקום נחלה דאוריתא, ופלגי לה בחשבון הגולגולת, והדרי, אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אימן. ונפקא מינה, דאי הויא כתובתה של זו אלף זוז, ושל זו חמש מאות, נוטלין בני כתובת הגדולה כתובת אימן, ובני מועטת חמש מאות. אי נמי, אפי׳ שתיהן שוות נפקא מינה, דאי לית לה לחדא מינייהו אלא חדא ברא, ולאידך אית לה ארבע בנין, שקיל חד לקבל ארבעה.
היה שם מותר דינר על שתי כתובות דההוא מותר דינר קאי במקום נחלה דאורייתא ופליג ליה בשוה. אלו נוטלות כתובת אמן ונ״מ דאי הויא כתובה של זו אלף ושל זו חמש מאות נוטלין בני כתובה גדולה כתובת אמן ובני מועטת חמש מאות א״נ אפילו שתיהן שוות נפקא מינה דאי לית לה לחדא מינייהו אלא חד ברא ולאידך אית לה ד׳ בנין שקיל חד לקבל ד׳. רש״י במהדורא קמא. וכבר כתבתי לעיל דעיקר נפקותא דמתני׳ היכא דכתובה של זו אלף ושל זו חמש מאות וכדקתני בברייתא והכי דייק לשון הרב ז״ל במה״ב וכדכתיבנא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היה שם מותר דינר בנכסים, נוסף לדמי הכתובות — אלו נוטלים כתובת אמן, ואלו נוטלים כתובת אמן, ובשווה הדינר שנשאר — חולקים בשווה בין כולם.
If there was a surplus of a dinar left there, in the estate, beyond the value of the two marriage contracts, then these sons collect their mother’s marriage contract and those sons collect their mother’s marriage contract, and the remaining property valued at a dinar is divided equally among all the sons.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גאִם אָמְרוּ יְתוֹמִים אֲנַחְנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָפֶה דִּינָר כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתוּבַּת אִמָּן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין.

If the orphans who are entitled to receive the marriage settlement of greater value say: We inflate the value of our father’s property by a dinar, i.e., we agree to evaluate the property we will receive for our mother’s marriage settlement at a value higher than the market value so that there will be a dinar left in the estate after the two marriage contracts have been paid, so that they can collect their mother’s marriage contract, the court does not listen to them. Rather, the value of the property is appraised in court, and the distribution of the estate is based on that evaluation.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם אמרו יתומים – בני הכתובה הגדולה.
הרי אנו מעלין על נכסי אבינו – מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי דינר יתר על שוויין כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמם.
ואם אמרו בני הכתובה הגדולה הרי אנו מעלין הנכסין יפה דינר כדי שיטלו כתובת אימן, אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בבית דין.
ואם אמרו היתומין וכו׳. כלומ׳, אם אמרו יתומין הללו שכתובת אימן גדולה או שהן מועטין, הרי אנו מעלין נכסי אבינו ביותר דינר, שאם כתובת אימן אלף זוז בעי למשקל קרקע שוה אלף זוז באלף זוז וזוז, כדי שיהא שם מותר דינר ויטלו כתובת אימן, ואותו זוז של העלאה יחלוקו כולן בשוה. אין שומעין להן. דלאו כל כמינייהו לעלויי להו הקרקע ביותר מכדי דמיו כדי שיפסידו בני יתומי כתובת הקטנה. אלא שמין את הנכסים בשווייהן, ואי איכא מותר דינר נוטלין כתובת אימן, אלו אלף, ואלו חמש מאות, ואי לא, חולקין בשוה, כלו׳, אלו שבע מאות וחמשים, ואלו שבע מאות וחמשים, אם בני שתיהן שוין, ואם אינן שוין חולקין לחשבון הגולגולת.
לענין ביאור זה שאמרו לישמעינן כתובה נעשית מותר פירוש דאי הוה אמר הכי הוה אמינא דכתובה נעשית מותר בנשאוי שלש נשים ומתו השתים בחייו ולהם בנים זכרים והשלישית מתה אחר מותו ולא היתה לה זכר אלא נקבה שנוטלת כתובת אמה מתורת חוב ואותה כתבה נעשית מותר לשני כתי הבנים דבכי האי ליכא חשש אינצויי אבל בשתים אחת בחייו וכו׳ ולשתיהן זכרים דאיכא חשש אינצויי לא קמ״ל:
אם אמרו יתומים כו׳. פירש רש״י בני הכתובה הגדולה. אבל אם גם בני הכתובה הקטנה הסכימו בהעלאה זו שמה העלאה ויש כאן כתובת ב״ד ואע״ג דלא שמו הנכסים בב״ד ואע״ג דקתני במתני׳ אלא שמין את הנכסים בב״ד לאו דוקא בב״ד כנ״ל:
וכתב הריטב״א וז״ל י״א דלהכי הדר ותני שמין את הנכסים בב״ד לומר שאע״פ שיש זמן ששוים הנכסים כדי עלויים כיון דהשתא לא שוו ליה אין לנו אלא כפי שומת ב״ד במקום ושעתן ויש לומר עוד שאע״פ שבא אדם דעלמא והיה מעלה בשומתן אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב״ד ע״כ:
וז״ל רש״י ז״ל במ״ק אם אמרו יתומים הללו שכתובת אמן גדולה או שהן מועטין הרי אנו מעלין נכסי אבינו ביותר דינר שאם כתובת אמן אלף זוז בעי למשקל קרקע אלף זוז באלף זוז וזוז כדי שיהא שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן ואותו זוז של העלאה כולם יחלוקו בשוה. שמין את הנכסים בשווייהן ואי איכא מותר דינר נוטלין כתובתן ואי לא לא ע״כ. משמע מלשונו ז״ל דלאו דוקא שומא בב״ד בעינן אלא כל שאין ההעלאה כדי ליטול הכתובה אלא ליקח הדבר בשויין שמה העלאה והרי כאן מותר דינר ואלו נוטלין כתובת אמן וכו׳ ואפשר דדוקא כשמעלין מותר דינר לבד דנראה דכדי ליטול הכתובה הוא דהעלו אותו דינר הוא דלא מהני אבל אם העלו יותר מדינר בכדי שהדעת נותן דלאו כדי ליטול כתובת ב״ד הוא דהעלוהו אלא בדרך שומא ליקח הדבר בשוויו מהני ולא אצטריך שומת ב״ד ומתני׳ דקתני אלא שמין את הנכסים בב״ד דומיא דשומת ב״ד קתני ולאו דוקא דבעינן שומת ב״ד כנ״ל:
בראוי שבשעה שמת אביהן של אלו לא היה שם יתר על שתי הכתובות ועדיין היה אביהם קיים שירושתו ראוי לו לאביהן וקודם שבאו ליטול כתובת אמן מת אבי אביהן ונתרבו הנכסים והיה שם יתר על שתי הכתובות אינן כבמוחזק וחולקין בשוה הואיל ובשעת מיתת אביהן לא היה שם מותר דינר במוחזק. רש״י במ״ק:
ר״ש אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו׳ פי׳ לפי׳ דסבירא ליה לתנא קמא דסגי במותר מטלטלי לכך הוצרך לומר דלא מהני ראוי והוצרך נמי לומר אם אמרו יתומים אנחנו מעלים וכו׳ דלר׳ שמעון דבעי מותר מקרקעי פשיטא דהעלאה לא מהני דאותו הדינר הנוסף הויא ליה מטלטלי ופשיטא דראוי לאמדינהו דאפילו מטלטלי המוחזקים לא מהני כ״ש ראוי ולכך תני ר״ש בתר כל הני דיני וקתני ר״ש אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו׳ כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא אלא הכא בדינר משעבדי קמיפלגי. כבר כתבתי דלפי פירוש רש״י משמע דהאי משעבדי היינו בע״ח דוקא דהשתא משמע לן דבין לת״ק בין לר״ש כתובה אין נעשה מותר לחבירתה מדלא מוקי פלוגתייהו בהכי ובאמת שזה דוחק גדול לאוקמי בכולהו אוקימתי לר״ש ורבנן דכתובה אין נעשה מותר ודלא כהלכתא מיהו לולי פירש״י בזה היה נראה לפרש בפשיטות כל הסוגיא לפי שיטת הרא״ש ז״ל דאפילו למ״ד כתובה נעשה מותר בעינן מיהא שיהא מותר על כתובה הראשונה ובהכי מיתוקמא כולה אוקימתי קמייתא אי סגי במטלטלי או מקרקעי או אי בדינר או פחות מדינר. ולפ״ז הכא דמסיק דבדינר משעבדי פליגי ממילא דמוקי לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר אלא הא דשני בלישנא למימר דינר משעבדי היינו משום דלעיל בשמעתין פליגי רבנן דבי רב ורבה דלרבנן דבי רב כתובה ובע״ח שוין בזה ולרבה פשיטא ליה מסברא דנפשיה דבבע״ח כ״ע מודו דהוי מותר ומשום הכי נקיט הכא בדינר משעבדי והיינו לכל חד כדאית ליה לרבנן דבי רב משעבדי היינו כתובה ובע״ח ולרבה היינו כתובה דוקא דהא בבע״ח משמע ליה דלא שייך שום פלוגתא דודאי נעשה מותר ולפ״ז מקשה הש״ס שפיר אי הכי ר״ש אומר אם יש שם כו׳ כיון שיש שם מיבעי׳ ליה דכיון דס״ל לר״ש דדינר ממשעבדי א״כ ת״ק ממילא סבר דכתובה נעשה מותר וא״כ לר״ש האיכא מותר דעיקר פלוגתייהו בהכי איירי דאיכא מותר על הראשונה כדפרישית לעיל דמש״ה נקיט נוטלין כתובת אמן וכדמסיק נמי ר״ש אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כן נ״ל נכון ובזה נתיישבו כל קושיות התוספות בשמעתין לולי דמלשון פירוש רש״י לא משמע כן ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם אמרו היתומים שכתובת אמם גדולה משל חברתה: אנחנו מעלים על נכסי אבינו, שאנו מקבלים עלינו את ערכם בסכום גדול יותר ממחירם בשוק, כדי שיהא ערכם נוסף על הכתוב בכתובות עוד יפה (שווה) דינר כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן — אין שומעין להן, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים בבית דין ולפי זה קובעים.
If the orphans who are entitled to receive the marriage settlement of greater value say: We inflate the value of our father’s property by a dinar, i.e., we agree to evaluate the property we will receive for our mother’s marriage settlement at a value higher than the market value so that there will be a dinar left in the estate after the two marriage contracts have been paid, so that they can collect their mother’s marriage contract, the court does not listen to them. Rather, the value of the property is appraised in court, and the distribution of the estate is based on that evaluation.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) דהָיוּ שָׁם נְכָסִים בְּרָאוּי אֵינָן כִּבְמוּחְזָק.

If there was potential inheritance there, meaning that there was no surplus of a dinar in the existing properties of the estate, but there was property that was expected to be paid to the estate and which would increase the overall value of the estate so that there would be a surplus of a dinar after the payment of the marriage contracts, these properties are not considered to be in the possession of the estate in determining the total value of the estate.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היו שם נכסים בראוי – שראויה ליפול להם ירושה מאבי אביהם אחר מות אביהם ולכשתפול יהיה שם מותר דינר בשתי הירושות.
אינן כבמוחזק – אינן נחשבין עכשיו להיות כאילו הן מוחזקין בהן כבר ויש כאן מותר דינר.
היו שם נכסים בראוי. כלומ׳, שבשעה שמת אביהן של אלו לא היה שם יתר על שתי כתובות, ועדיין היה אבי אביהן קיים שירושתו ראויה לו לאביהן, וקודם שבאו ליטול כתובת אימן מת אבי אביהן, ונתרבו הנכסים והיה שם יתר על שתי כתובות. אינו כבמוחזק. כלו׳, אין אנו חושבין אותו כאלו היה שם בשעת מיתה, וחולקין בשוה הואיל ושעת מיתת אביהן לא היה שם מותר דינר במוחזק.
ואותו מותר דינר אפילו לא יהיה אלא ממטלטלי, סגי. ור׳ שמעון פליג, ואמר, ממקרקעי בעינן ולא ממטלטלי.
המשנה השנית והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא והיתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקין בשוה היה שם יתר דינר אלו נוטלים כתובת אמן אם אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בבית דין היו שם נכסים כבראוי ואינן כבמוחזק ר׳ שמעון אומר אע״פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות יתר על שתי כתובות דינר אמר הר״ם פי׳ אמרו אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ויחלקו כלם הדינר או מה שהוסיף בשוה וראוי הוא הדבר הבלתי הווה אבל הוא באפשר קרוב להיות הווה כמו שהניח חובות או מעות נפקדים בארץ אחרת והלכה כר׳ שמעון:
אמר המאירי מי שהיה נשאוי שתי נשים ומתו שתיהן בחייו שנמצא הוא יורש ואחר כך מת הוא והבנים תובעים כל כת מהם כתובת אמם וכגון שהאחת יתירה על חברתה או שיש לאחת בן אחד ולאחרת שני בנים או שלשה ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקות בשוה ואין נוטלות כתובת בנין דכרין דהיכא דמיעקרא נחלה דאוריתא לא איתקינא ואם היה שם מותר דינר להתקיים בו נחלה דאוריתא אלו נוטלין כתבת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לא היה שם מותר דינר אלא שהיתומים שכתובת אמן יתירה אמרו הרי אנו מעלין בנכסי אבינו ליטול קרקע הנישום ביתר דינר על שומתו כדי שיתקיים בו דין נחלה אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בבית דין לא היה שם מותר דינר במוחזק אלא שעדין אבי אביהם קיים שירשתו ראויה לאביהם ולהם מכח אביהם ותתקיים דין נחלה בנכסיו אפילו מת אבי האב קודם שבאו ליטול כתבת אמם שנמצא עכשו מוחזק להם במה להתקיים דין נחלה אינו כלום הואיל ולא היה שם מותר דינר מוחזק בשעה שמת אביהם ומכל מקום כל שהיה שם מותר דינר בשעת מיתת האב אפילו במטלטלין דיים בכך ור׳ שמעון חולק לומר דוקא במקרקעי ואין הלכה כמותו שאין חלוק נחלה בין קרקע למטלטלין וגדולי המחברים פסקו בפירושיהם במשניות כר׳ שמעון אלא שלא מצאתיה בחבוריהם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
היו נכסים מועטין בשעת מיתת האב עד שאין שם מותר דינר ונתרבו קודם שיבאו ליטול כתובת אמן או קודם ששמאום בית דין לכך כגון שנתיקרו או ששבחו מאליהם כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא סירטון או היו מרבין בשעת מיתה עד שהיה שם מותר דינר ונתמעטו בשעה שבאו ליטול או בשעת השומא כגון שהוזלו הקרקעות או נשתדפו הכל הולך אחר שעת מיתה ונמצא שבמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשי הכתובה הגדולה ליטול כתובת אמן ובמועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק בשוה ומכל מקום במרבין ונתמעטו דוקא בדרך שכתבנו אבל נמצאת שדה שאינה שלו לא זכו יורשי הגדולה שהרי איגלי בהתא ולא היה מותר ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם:
ולענין ביאור יש שואלין בסוגיא זו במה שהיו מסופקים במועטין ונתרבו מה ענין שבמרובין ונתמעטו פשוט לו שזכו יורשי הגדולה ובמועטין ונתרבו מיבעיא ליה אם זכו יורשי הקטנה ואנו רגילים לפרש בה פשיטא מרבים ונתמעטו זכו יורשי הגדולה ליטול כתובת אמן דודאי בתר שעת מיתה אזלינן אבל מועטין ונתרבו מי אמרינן הואיל ומנפשיהו רבו הרי הוא כאלו היו כן בשעת מיתה או דילמא כראוי חשבינן ליה והעלו בה דכראוי הוא וזכו בה יורשי הקטנה לחלוק בשוה אי נמי דאם יש שם מותר סתמא קתני בין בשעת מיתה בין בשעת חלוקה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היו שם נכסים בראוי שלא היה בנכסים הקיימים מותר דינר, אבל היו שם נכסים הראויים (עתידים) ליפול להם בירושה ולהגדיל את סכום הירושה הכללי — אינן נחשבים כבמוחזק כעת בידיהם, ואין קובעים אלא לפי מצב הדברים באותה שעה.
If there was potential inheritance there, meaning that there was no surplus of a dinar in the existing properties of the estate, but there was property that was expected to be paid to the estate and which would increase the overall value of the estate so that there would be a surplus of a dinar after the payment of the marriage contracts, these properties are not considered to be in the possession of the estate in determining the total value of the estate.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אפי׳אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת אֵינָן כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתוּבּוֹת דִּינָר.:

Rabbi Shimon says: Even if there is property that does not serve as guarantee for a loan, i.e., movable property, there in the estate, it does not have any impact on the value of the estate. The marriage contracts concerning male children are not collected unless there is property that serves as a guarantee, i.e., land, exceeding the value of the two marriage contracts by at least one additional dinar.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות (כספים ומטלטלים), אינן כלום לענין זה, עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות (כלומר, קרקעות) יותר על שתי הכתובות דינר.
Rabbi Shimon says: Even if there is property that does not serve as guarantee for a loan, i.e., movable property, there in the estate, it does not have any impact on the value of the estate. The marriage contracts concerning male children are not collected unless there is property that serves as a guarantee, i.e., land, exceeding the value of the two marriage contracts by at least one additional dinar.
עין משפט נר מצוהרי״ףמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן לָזוֹ אֶלֶף וְלָזוֹ חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתַר דִּינָר אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתוּבַּת אִמָּן וְאִם לָאו יַחְלְקוּ בְּשָׁוֶה.:

GEMARA: The Sages taught in a baraita: If this wife had a marriage contract valued at one thousand dinars and that wife had a marriage contract valued at five hundred dinars, if there is a surplus of one dinar, then these sons collect their mother’s marriage contract and those sons collect their mother’s marriage contract. And if not, they divide the inheritance equally.
רי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כתובה
כתובהא(כתובות נה.) אתמר כתובת בנין דכרין וכו׳ (כתובות צא.) היה שם יותר דינר אחד אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן:
א. [פערשרייבונג.]
גמרא. אלו נוטלין כתובת אמן. אע״פ שהיא כפלים משל אחיהם, דהכי אתקון רבנן, שכל מה שנכתב לזו יטלו בניה ומה שנכתב לזו יטלו בניה, הן פחות הן יתר.
גמ׳ תנו רבנן לזו אלף ולזו חמש מאות וכו׳. פירש״י ז״ל במהדורא קמא תנא דברייתא אשמעינן דלהכי נפקא לן מינה ע״כ. פירוש לפירושו דלעיל במתניתין כתב רש״י ז״ל במהדורא קמא דהא דקתני אלו נוטלות כתובת אמן וכו׳ נפקא מינה דאי הויא כתובה של זו אלף וכו׳ אי נמי אפילו שתיהן שוות נפקא מינה דאי לית לחדא מינייהו אלא חד ברא וכו׳ והשתא קא משמע לן ברייתא דלהכי נפקא לן דלא תימא דדוקא כששתי הכתובות שוות הוא דנפקא מינייהו וכדכתבינן במתניתין כנ״ל:
פשיטא בניחותא מרובין ונתמעטו שבשעת מיתה היה שם מותר דינר ונתמעטו לאחר מיתתו כגון שנמצאת שדה אחת שאינה של אביהן אי נמי כגון שבשעת מיתתו היו הקרקעות ביותר והיו שם נכסים שוה שתי כתובות ויותר ונתזלזלו עד שלא היה שם מותר דינר כבר זכו בהן יורשין בני כתובה גדולה לנחול כתובת אמן ובני קטנה בכתובת אמן ואע״ג דליכא השתא מותר הואיל ובשעה שנפלה הירושה לפניהן היה שם מותר דינר. ונתרבו שנתייקרו הקרקעות. אתו בני כתובה גדולה ובני כתובה קטנה. אמר להו לבני כתובה קטנה זילו פייסוה לבני כתובה גדולה כלומר דלא זכו כולהו יורשין לנחול בשוה נכסי אבוהון דלא בעינן דלהוו בהו בשעת מיתת אביהן מותר דינר אלא הואיל ואיכא בשעת חלוקה מותר דינר אלו ואלו נוטלין כתובת אמן. רש״י במהדורא קמא:
והריטב״א כתב וז״ל פשיטא מרובין וכו׳. פירוש מרובין ונתמעטו שהיו הנכסים ביוקר והוזלו או דאשתדוף מועטין ונתרבו שהיו בזול והוקרו אי נמי כגון דקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון דליכא לפרושי מרובין ונתמעטו כגון שנמצאת שדה שאינה שלהן דהנהו מועטין היו מתחלתן אלא שלא נודע עד עתה וכן ליכא לפרושי מועטין ונתרבו שנפלה להן אחרי כן ירושה מאבי אביהן דהא ראוי הוא ופשיטא שאין בו כתובת בנין דכרין כדתנן במתניתין בהדיא אלא כדאמרן ואיכא למידק דכיון דבמרובין ונתמעטו פשיטא ליה דבתר מעיקרא אזלינן לתועלת כתובת ב״ד אמאי מספקא ליה היכא דמועטין ונתרבו ויש לומר דמשמע ליה דמרובין ונתמעטו כיון דכירושה שויוה רבנן וירתון תנן דינא הוא דניזול בתר מעיקרא לתקנת הכתובה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל במועטין ונתרבו איבעיא ליה אם העידו תקנתם אפילו בזו משום לעשות קיום לתקנתם לתועלת כתובת ב״ד וכיון דהשתא לא מיעקרא נחלה דאורייתא אית להן כתובה או דלמא בין בהא ובין בהא בתר מעיקרא אזלינן. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
ותלמיד הרשב״א ז״ל כתב וז״ל ואם תאמר מ״ש מרובין ונתמעטו דפשיטא ליה דבתר בתחלה אזלינן ומ״ש מועטין ונתרבו דמספקא ליה אי אזלינן בתר בתחלה או בתר בסוף. איכא למימר דמרובין ונתמעטו פשיטא דזכו יורשי ראשונה ממה נפשך שאם אתה עושה נחלה זו כשאר נחלות שתחול משעת מיתה הא זכו בהן יורשין ואם תאמר דאינה חלה עד שעת חלוקה הא מתקיימת נחלה דאורייתא משעת מיתה והשתא דפורעין חובן דהא כעין חוב הוא אבל מועטין ונתרבו אי בתר בתחלה אזלינן הא מיעקרא נחלה דאורייתא הלכך זכו בהן יורשי שנייה ונכסיהן הוא דאיתרבו ואי בתר בסוף אזלינן ולומר דנחלה דשעת חלוקה נחלה שמה הלא לא מיעקרא נחלה דאורייתא דהא איכא מותר דינר ואסיקנא דבתר בתחלה אזלינן ולא נהירא דא״כ אין לך שאין שם נחלה דאורייתא בין מיתה לגבייה דמועטין ונתרבו לאו בשעת גבייה ממש אלא נתרבו קודם לכן א״כ כבר נתקיימה נחלה דאורייתא קודם שבאו לידי גבייה. והנכון פירוש רבינו נר״ו דכיון דתקנת חכמים דכתובת ב״ד הוא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו פשיטא דמרובין ונתמעטו שיטלו בני הראשונה דכיון דנתקיימה נחלה דאורייתא בכי הא תקינו אבל במועטין ונתרבו (נתרבו) אם העמידו תקנתם בכעין זה אם לאו דאזלינן בתר מעיקרא דמיעקרא נחלה דאורייתא שעיקר תקנתם לא היתה אלא לתועלת הבת שיקפוץ האב ויתן לה כבנו או דילמא במקום שלא תעקר נחלה דאורייתא העמידו תקנתם וכיון דבשעת חלוקה נתקיימה נחלה דאורייתא ונתקיימה ג״כ תקנתם נתקיים הכל ואסיקנא דבתר בתחלה אזלינן ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: לזו כתובה אלף, ולזו חמש מאות, אם יש שם מותר דינר, אלו, יורשי אשה אחת, נוטלין כתובת אמן (״כתובת בנים דיכרין״), ואלו היורשים האחרים נוטלין כתובת אמן. ואם לאו — יחלקו בשוה.
GEMARA: The Sages taught in a baraita: If this wife had a marriage contract valued at one thousand dinars and that wife had a marriage contract valued at five hundred dinars, if there is a surplus of one dinar, then these sons collect their mother’s marriage contract and those sons collect their mother’s marriage contract. And if not, they divide the inheritance equally.
רי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מלונילשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) פְּשִׁיטָא ומְרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ מַאי.

The Gemara notes: It is obvious that if there were abundant properties, i.e., there was a surplus of a dinar above the value of the two marriage settlements at the time of the man’s death, but they depreciated before the sons collected the marriage settlements, the heirs have already acquired rights to the marriage settlements. However, what is the halakha if the estate’s holdings were few, i.e., there was no surplus at the time of the man’s death, but they appreciated before the sons divided the estate, so that there was a surplus? Do the sons collect the mothers’ marriage settlements?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״המהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מרובים – בשעת מיתה ואילו שמאום באותה שעה היה שם מותר דינר.
ונתמעטו – שהוזלו קודם ששמאו בב״ד.
כבר זכו בהם – יורשי כתובה הגדולה לזכות בכתובת אמם משעת מיתה שהיה שם מותר דינר.
מי שהיה נשוי
{שמעתא דכתובת בנין דיכרין בנכסים שנתמעטו ונתרבו}
פשיטא, מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין. מועטין ונתרבו, מאי – פירוש: נחלה דשעת מיתה ודאי הויא נחלה, וזכו יורשין בכתובת אמן. נחלה דשעת חלוקה, מי הויא נחלה או לא.
ופשטנה, דשעת מיתה הויא נחלה, דשעת חלוקה לא הויא נחלה, וזכו יורשין בחלוקת נכסי אביהן ופקעא כתובת בנין דיכרין.
פשיט׳, מרובין ונתמעטו. כלומ׳, שבשעת מיתתו היה שם מותר דינר, ונתמעטו בשעת חלוקה, כגון שבשעת מיתתו היו קרקעות ביוקר, והיו שם נכסים שוה שתי כתובות ויותר, ונתזלזלו עד שלא היה שם מותר דינר. כבר זכו בהן יורשין. בני כתובה גדולה לנחול כתובת אימן, ובני כתובה קטנה בכתובת אימן, ואע״ג דליכא השתא מותר דינר. מועטין ונתרבו. שנתייקרו הקרקעות. מאי. מי אמרי׳ אע״ג דבשעת נפילה היו מועטין, כיון דבשעת חלוקה הן מרובין, דין הוא שיזכו בני כתובה גדולה בכתובת אמן כי היכי דתקום תקנתא דתקון רבנן בכל ענין.
פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין וכו׳ איכא למידק מאי שנא הא דפשיטא ליה דזכו בה יורשי כתובה גדולה ומאי שנא הא דקא מיבעיא ליה אי זכו בה יורשי הכתובה קטנה. ואיכא למימר דפשיטא דמרובין בשעת מיתה זכו בהן יורשין, ממה נפשך, שאם תאמר נחלה זו של כתובת בנין דכרין משעת מיתה היא כשאר הנחלות הא מרובין נינהו, ואם תאמר שלא חלה עד שעת חלוקה, כבר יורשו הכל ואחר כך הם פורעים חובם,
ולא מעיקר׳ נחלה דאוריתא. אבל מועטין בשעת מיתה, דילמא משעה ראשונה חל שעבודו, ונמצא שנעקרה נחלה דאוריתא, או דילמא איגלי מילתא דהנהו נכסי שוין נינהו. אי נמי יורשי כתובה גדולה בעלי חוב נינהו, וכל אימת דאיכא לאפרועי מהנהו נכסי מפרעי, בין בשעת מיתה בין בשעת חלוקה. ואף על גב דירתון תנן, דמו לבעל חוב. אי נמי כיון דבשעת חלוקה איכא מותר דינר, לא מעקר נחלה דאוריתא, דנחלה דבשעת חלוקה שמה נחלה. והאי מרובין ונתמעטו דאמרי׳ דזכו בהם, מסתברא דוקא אישתרוף או איתזול,
אבל נמצאת שדה שאינה שלו לא זכו בהם דהא איגלי מילתא דליכא מותר דינר מנכסיה, ונכסיה דאינשי לא שמינן להו. וחזינן מאן דכתב אפילו נמצאת שדה שאינה שלו. וליתא.
מרובין ונתמעטו וכו׳. פי׳ כגון שהוזלו או נשדפו אבל נמצאת שדה אחת שאינה שלהם לא זכו בה דהא איגלאי מילתא דלא היה שם מותר דינר דנכסי דאינשי לא שיימי להון (מ״מ אישות פי״ט ה״ד.
פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין, מועטין ונתרבו מאי. וא״ת מאי שנא מרובין ונתמעטו דפשיטא ליה דבתר בתחלה אזלינן, ומאי שנא מועטין ונתרבו דמספקא ליה אי אזלינן בתר בתחלה או בתר בסוף. ויש לומר דכיון דתקנת חכמים דכתובת בנין דכרין היא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו (כתובות נב:), פשיטא דמרובין ונתמעטו שיטלו בני הראשונה, דכיון דנתקיימה נחלה דאורייתא בכי הא תקינו, אבל במועטין ונתרבו אם העמידו תקנתם בכעין זה אם לאו, דאזלינן בתר מעיקרא דמעיקרא נחלה דאורייתא, שעיקר תקנתם לא היתה אלא לתועלת הבת שיקפוץ האב ויתן לה כבנו. או דילמא במקום שלא מיעקר נחלה דאורייתא העמידו תקנתם, וכיון דבשעת חלוקה נתקיימה נחלה דאורייתא ונתקיימה גם כן תקנתם נתקיים הכל, ואסיקנא, דבתר בתחילה אזלינןֿ (תלמיד הרשב״א בשטמ״ק בשם רבנו).
פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשיו מעוטין ונתרבו מאי. תמיהא מילתא מאי שנא הא דפשיטא לי׳ מהא. ואפשר דמסתברא להו דכל היכא דאפשר לקיומי תקנתא דרבנן מקיימי׳, וכל היכא דלא מיתחזי דמעקרא נחלה דאורייתא אית להו כתובת בנין דכרין, ואפילו במתניתין איצטריכו לאשמועינן שאין היתומים יכולין לעלות הנכסים. ולפום הכי מספקא לן נתעלו מאליהן מהו. והא דאמרינן מרובין ונתמעטו דווקא יוקרא וזולא, אבל נמצאת שדה שאינה שלו הרי הן כמעוטין מתחלתן, וזה ברור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה אלא הכא בפחות מדינר כו׳ ותימא א״כ הדרא קושיא לדוכתא כו׳ עכ״ל. ולענ״ד נראה ליישב דבלא״ה יש לתמוה מאי ס״ד כלל למימר דלר״ש סגי בפחות מדינר דהא בהדיא קאמר במתניתין ובהאי ברייתא גופא דינר אע״כ דקס״ד דעיקר מילתא דר״ש היינו לחלוק על הת״ק לענין מטלטלין אלא דבעינן קרקע דוקא ולעולם דבקרקע סגי בפחות מדינר ואיידי דקאמר ת״ק דינר קאמר איהו נמי דינר וטעמא רבה נמי איכא דנהי דבמטלטלין בעינן דינר בקרקעות בפחות מדינר נמי סגי דהא קי״ל אין אונאה לקרקעות ועוד דנהי דבמתניתין בסמוך אמרינן דאם אמרו היתומים אנו מעלין על נכסי אבינו דינר אין שומעין להם ומשמע דאפילו בקרקעות איירי היינו היכא דלפי שומא אין שם מותר כלל ומש״ה בשל עולם הן שמין משא״כ היכא דאיכא מותר כל דהו על שתי הכתובות א״כ אם יחלקו אותו המותר בין שניהן נראה דמצי כל חד מינייהו למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון כיון שסמוך לשדהו ולא חזיא לשום אדם אחר כדאיתא בהשותפין וא״כ שפיר איכא למימר דפחות מדינר סגי דודאי יאמר לדידי שויא דינר כדי שיטול בב״ד ומעלינן כנכסי דבר מריון אלא דאכתי מקשה הש״ס שפיר והא ר״ש דינר קאמר ולא משמע ליה דאיידי קאמר כיון דעיקר פלוגתייהו בהא מיהא לא שייך להקשות כיון שיש שם מיבעיא ליה דהא ע״כ בלא״ה פליגי נמי ר״ש ורבנן דלרבנן סגי במטלטלין ולר״ש בעינן קרקע דוקא כדפליגי במתניתין א״כ שפיר קאמר אם יש שם קרקע דוקא ולעולם אפילו פחות מדינר נוטלין ואם לאו אלא מטלטלין אפילו דינר נמי לא מהני כן נ״ל נכון ודו״ק:
משנה ואם אמרו היתומים אנחנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר כו׳ לכאורה מילתא דפשיטא היא דאל״כ מה הועילו חכמים בתקנתן דבעינן מותר דינר ואטו בשופטני עסקינן דלעולם יאמרו אנו מעלין מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך אתי שפיר דעיקר הרבותא לענין קרקעות דמכיון שכבר חלקו ונשאר מותר דינר א״כ בודאי אותו מותר שוה דינר לא׳ מהם ומעלין ליה כנכסי דבר מריון כיון שסמוכה לשדהו וקמ״ל בהא נמי אין שומעין להם אלא דוקא אם שמין בתחלה שקרקע שוה כדי שתי כתובות ודינר נוטלין ואם לאו אין נוטלין וק״ל:
גמ׳ פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשים. נראה דפשיטא לתלמודא כיון דטעם מותר דינר כי היכי דנקיים נחלה דאורייתא א״כ בתר שעת מיתה אזלינן כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן בכמה דוכתי ירושה ממילא הוי דמשעת מיתה מיקרו יורשין ואפילו כתובת בנין דכרין למ״ד ירתון תנן הוא מוקדם למתנת שכ״מ כיון דירושת כב״ד בשעת מיתה מיד ומתנת שכ״מ לא שוויא כירושה אלא לאחר גמר מיתה כדפרישית לעיל אלא במועטים ונתרבו קמיבעיא ליה כיון דאשכחן דבכור אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה או דילמא דשאני בכור דגזירת הכתוב הוא דכתיב בכל אשר ימצא לו כן נראה לי. ועוד נראה לפרש דהא דפשיטא לתלמודא במרובין ונתמעטו היינו מדאיפסקא הלכתא לעיל דכתובה נעשה מותר לחבירתה וכ״ש בבע״ח ולפי שיטת הרא״ש ז״ל הסכימו כל הפוסקים דדוקא בדאיכא מותר דינר והוא משועבד לבע״ח או לכתובה הוא דהוי מותר אבל בדליכא מותר דינר לא אמרינן דהחוב והכתובה עצמן ליהוי מותר ואם כן ע״כ אין הטעם דבע״ח וכתובה הוי מותר משום דפריעת בע״ח מצוה וזה ירושתן דא״כ אפילו בדליכא מותר דינר אלא ע״י הכתובה וחוב גופא נמי הא שייך האי טעמא אע״כ דעיקר הטעם דבאיכא מותר דינר והוא משועבד לחוב או לכתובה מיקרי מותר היינו משום דהו״ל כמרובין ונתמעטו דבע״ח מכאן ולהבא גובה כמ״ש הרא״ש ז״ל א״כ ע״כ פשיטא לן דמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כן נ״ל נכון ודו״ק:
שם בגמרא פשיטא מרובין ונתמעטו וכו׳. עיין בהרא״ש שכתב טעמא דלא פשיט ממתניתין דמועטים ונתרבו כבר זכו בני יורשי קטנה מדנקט היו שם נכסים בראוי אינו כבמוחזק ולענ״ד יש לומר דממתניתין אין ראיה דהמ״ל דנ״מ אם חזרו ונתמעטו דממ״נ בין אם ניזל בתר מעיקרא בין בתר השתא זכו בני הקטנה והיינו דקמ״ל מתניתין דלא נימא דמותר דינר בראוי ה״ל כבמוחזק וה״ל מרובין ונתמעטו דזכו בני יורשי הגדולה אבל אם לא חזרו ונתמעטו יש לומר דלעולם אזלינן בתר תקנתא דרבנן כמ״ש התוס׳ ד״ה כך מועטים לפי׳ השני והיינו דמקדים הש״ס בתחלה פשיטא מרובין ונתמעטו וכו׳. דאל״ה הוי מצי למיפשט ממתניתין כנ״ל ולפ״ז יש לומר דהיינו דפשיטא ליה להש״ס דמרובין ונתמעטו כבר זכו בני הגדולה משום דמצי למיפשט ממתניתין דראוי אינו כבמוחזק ש״מ דאזלינן בתר מעיקרא וכ״ש לענין מעליותא דתקנתא דרבנן כמ״ש תוס׳ בזה ודאי דאין למיזל בתקנתא דרבנן לגריעותא ואם נימא דמתניתין בחזרו ונתמעטו א״כ ממילא נשמע דמרובין ונתמעטו כבר זכו בני יורשי גדולה כנ״ל. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כאן נשאלת שאלה שתחילה מקדימים לה מעין הקדמה, פשיטא [פשוט לנו] שאם היו הנכסים מרובין בשעת מיתה ובאותה שעה היה ערכם כדי שתי הכתובות ויתר דינר, ונתמעטו לאחר זמן — כבר זכו בהן יורשין, כל אחד בכתובת אמו, אף שכעת אין מותר דינר. ואולם אם היו מועטין ונתרבו מאי [מה] הדין? האם הולכים אחר זמן המיתה או אחר זמן החלוקה?
The Gemara notes: It is obvious that if there were abundant properties, i.e., there was a surplus of a dinar above the value of the two marriage settlements at the time of the man’s death, but they depreciated before the sons collected the marriage settlements, the heirs have already acquired rights to the marriage settlements. However, what is the halakha if the estate’s holdings were few, i.e., there was no surplus at the time of the man’s death, but they appreciated before the sons divided the estate, so that there was a surplus? Do the sons collect the mothers’ marriage settlements?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״המהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) ת״שתָּא שְׁמַע דְּנִיכְסֵי דְּבֵי בַּר צַרְצוּר מוּעָטִין וְנִתְרַבּוּ הֲווֹ וַאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב עַמְרָם אֲמַר לְהוּ זִילוּ פַּיְּיסִינְהוּ לָא אַשְׁגַּחוּ.

The Gemara suggests: Come and hear a solution based upon the following case: The properties of the house of bar Tzartzur were few, i.e., there was no surplus beyond his wives’ marriage settlements, and they appreciated. The sons of the two wives came before Rav Amram to discuss the matter. He said to the sons of the wife who had the more valuable marriage contract: Go appease the sons of the other wife and give them some of your share. They did not heed his advice.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זילו פייסינהו – ליורשי כתובה הגדולה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממעשה שהיה: דניכסי דבי בר [שנכסיו של בית בן] צרצור מועטין ונתרבו הוו [היו], ואתו לקמיה [ובאו היורשים לפני] רב עמרם לדון בדבר. אמר להו [להם] ליורשי הכתובה הקטנה: זילו פייסינהו [לכו פייסו אותם] את יורשי הכתובה הגדולה ותנו להם משהו מחלקכם. לא אשגחו [השגיחו] בדבריו.
The Gemara suggests: Come and hear a solution based upon the following case: The properties of the house of bar Tzartzur were few, i.e., there was no surplus beyond his wives’ marriage settlements, and they appreciated. The sons of the two wives came before Rav Amram to discuss the matter. He said to the sons of the wife who had the more valuable marriage contract: Go appease the sons of the other wife and give them some of your share. They did not heed his advice.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אֲמַר לְהוּ אִי לָא מְפַיְּיסִיתוּ לְהוּ מָחֵינָא לְכוּ בְּסִילְוָא דְּלָא מַבַּע דְּמָא שַׁדְּרִינְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר לָהֶן זכְּשֵׁם שֶׁמְּרוּבִּין וְנִתְמַעֲטוּ

He said to them: If you will not appease them, I will strike you with a thorn [silva] that does not draw blood, i.e., I will excommunicate you. He sent them before Rav Naḥman. Rav Naḥman said to them: Just as the halakha is that if the properties were abundant but depreciated,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סילוא דלא מבע דמא – קוץ שאינו מוציא דם בנוקבו בבשר כלומר שמתא ונדוי.
כשם שמרובין וכו׳. פירש רש״י כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשי הכתובה הגדולה ליטול כתובת ב״ד כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה וכו׳ וכן פירש הרמב״ם ואע״ג דגבי מי שמת והניח נכסים מועטין דתקון רבנן ואמרו הבנות יזונו והבנים ישאלו וכו׳ אמרינן דבין מועטין ונתרבו ובין מרובין ונתמעטו הבנים יירשו דמקיימי נחלה דאורייתא טפי מתקנת רבנן אין כל המקומות שוין ובכאן הפריזו על המדה לעשות חיזוק לתקנתם במרובין ונתמעטו מיהת ולמיזל בתר שעת ירושה. ור״י ז״ל פי׳ כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהן יורשי כתובה גדולה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי כתובה גדולה דלעולם לא פלגינן בתקנתא דרבנן בין זו לזו וכי היכי דלא פליג בהו בההיא דהבנות יזונו אלא דהתם אזיל ליפוי כח הבנים והכא אזיל ליפוי כח הבנות כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. הריטב״א ז״ל:
וריב״ש ז״ל כתב וז״ל ואע״ג דבפרק מי שמת גבי בזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו כו׳ אמרינן דבין מועטין ונתרבו בין מרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין והבנים יירשו והבנות יזונו ולא אמרינן כבר זכו בהן הבנות משעת מיתה כדאמרינן הכא דזכו בני כתובה קטנה לחלוק בשוה היינו משום דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא ועוד דהתם מעולם לא יצאו הנכסים מחזקת הבנים כדאמרינן התם יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר להו [להם]: אי [אם] לא מפייסיתו להו [תפייסו אותם] מחינא לכו בסילוא דלא מבע דמא [אכה אתכם בקוץ שאינו מוציא דם, כלומר אטיל עליכם נידוי]. שדרינהו לקמיה [שלח אותם לפני] רב נחמן שידון בדינם, אמר להן רב נחמן: כשם שמרובין ונתמעטו
He said to them: If you will not appease them, I will strike you with a thorn [silva] that does not draw blood, i.e., I will excommunicate you. He sent them before Rav Naḥman. Rav Naḥman said to them: Just as the halakha is that if the properties were abundant but depreciated,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות צא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות צא., עין משפט נר מצוה כתובות צא. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות צא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות צא., רש"י כתובות צא., ראב"ן כתובות צא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות צא., בעל המאור כתובות צא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל כתובות צא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות צא., רמב"ן כתובות צא. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות צא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות צא. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות צא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות צא., שיטה מקובצת כתובות צא., מהרש"א חידושי הלכות כתובות צא., פני יהושע כתובות צא., הפלאה כתובות צא., בירור הלכה כתובות צא., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות צא.

Ketubot 91a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 91a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 91a, Rif by Bavli Ketubot 91a, Collected from HeArukh Ketubot 91a, Rashi Ketubot 91a, Raavan Ketubot 91a, Tosafot Ketubot 91a, Baal HaMaor Ketubot 91a, Ri MiLunel Ketubot 91a, Piskei Rid Ketubot 91a, Ramban Ketubot 91a, Rashba Ketubot 91a, Raah Ketubot 91a, Meiri Ketubot 91a, Ritva Ketubot 91a, Shitah Mekubetzet Ketubot 91a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 91a, Penei Yehoshua Ketubot 91a, Haflaah Ketubot 91a, Beirur Halakhah Ketubot 91a, Steinsaltz Commentary Ketubot 91a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144