×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַפְצֵי דְּקָיְימִי בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא א״לאֲמַר לֵיהּ לָאו בְּאַרְבְּעָה אַרְבָּעָה הֲווֹ קָיְימִי אֲתוֹ תְּרֵי סָהֲדִי וַאֲמַרוּ אִין בְּאַרְבְּעָה אַרְבָּעָה הֲווֹ קָיְימִי אָמַר רָבָא הוּחְזַק כַּפְרָן אֲמַר רָמֵי בַּר חָמָא הָא אָמְרַתְּ כֹּל מִילְּתָא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ לָאו אַדַּעְתֵּיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא אקִצּוּתָא דְּתַרְעָא מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי.
of gallnuts [aftzei] that were worth six dinars for each kav at the time? The creditor said to him: Weren’t they worth four dinars for each kav at the time? Two witnesses came and said: Yes, they were worth four dinars per kav. Rava said that the debtor assumes the presumptive status of one who falsely denies his debts. Rami bar Ḥama said: But didn’t you say that anything that is not incumbent upon a person is not on his mind? Perhaps he merely forgot what the price of gallnuts was at the time that he paid. Rava said to him: People remember the standard, set market price.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
עפצי דקיימי שיתא זוזי כל קבא. אמר ליה לאו בד׳ ד׳ הוו מזדבני כל קבא. אתו קמיה דרבא וחייביה ללוה למפרעיה ק׳ ק׳ זוזי. אמר ליה רמי בר חמא והא את הוא דאמרת כיון דלא רמיא עליהו דשהדי אינשו ולאו אדעתיהו וטענתיה דלוה טענה. אמר ליה רבא קיצותא דתרעא מידכרא דכירי אינשי. ובמקום עדים לא אמרינן טענתא דלוה טענה.
א. בכתה״י מיבכר.
{בבלי שבועות מב ע״א} ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא אמר ליה ולאו פרעתיך אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר1 רב נחמן איתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרע שטרא ולרב פפא מאי שנא מההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא ואמר ליה לאו2 אתורי יהבת לי ואתית ויתיבית אמיסחתא וקבילת זוזך ואמר ליה [הנהו]⁠3 סיטראי נינהו ואמר רב פפא איתרע שטרא הכי השתא התם כיון דקא מודי ליה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא [הכא]⁠4 אימור סיטראי נינהו מאי האוי עלה רב פפא אמר לא איתרע שטרא רב ששא5 בריה דרב אידי אמר איתרע שטרא והילכתא איתרע שטרא והני מילי דפרעיה באפיה שהדי ולא אדכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכיל למימר סיטראי נינהו וכדר׳ אמי בריה דר׳ אבהו דמיפרש6 בכתובות בפרק הכותב: האי איתרע7 שטרא דהכא איכא מאן דפריש8 ליה דלא [איבטיל]⁠9 ליה לגמרי אבל10 [דאי] אית11 ביה נאמנות איתרעא הך נאמנות ולא גאבי אלא בשבועה
ודייק מדאמרינן איתרע שטרא ולא אמרינן איבטיל שטארא12. ואיכא מאן דאמר [דאיבטיל]⁠13 ליה שטרא לגמרי ומשתבע ליה שבועת14 היסית דליכא גביה15 להאי מלוה ולא מידי16 ומיפטר והדין הוא סברא דרבנא17 האיי ורבנא18 שרירא גאונים זכ׳ לב׳19 ומיסתייע האי סברא מהאי דאמר ליה לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ואמר רב פפא איתרע שטרא דכיון דאודי דאיתורי יהב ומתורי20 שקל הא ודאי פירעון דשטרא הוא21 וכבר נמחל ליה שיעבודא דשטארא וליכא למימר בהא דשטרא כדקאיי קאיי אלא ודאי איבטיל ליה שטרא לגמרי ומדהאי איתרע שטרא דרב פפא לגמרי הוא22 איתרע שטרא [דרב נחמן נמי ביטול שטרא]⁠23 לגמרי הוא ועוד מדאמרינן והני24 מילי דפרעיה באנפי שהדי ולא אדכר ליה שטרא דמיגו דלא יכיל למימר לא היו דברים מעולם לא יכיל למימר סיטראיי נינהו שמעינן דאיבטיל ליה שטרא לגמרי דכיון25 דלא יכיל למימר סיטראיי נינהו ודאי איבטיל ליה שטרא לגמרי דהוה ליה שטרא פריעא הולכך מישתבע ליה26 שבועת היסית דלית ליה למלוה גביה [ולא מידי]⁠27 ומיפטר.
28ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פריענא אזל פרעיה באנפי שהדי אביי ורבא דאמרי תרויהו29 הא הימניה מתקיף ליה רב פפא נהי דהימניה טפי מן נפשיה טפי מן שהדי [מי]⁠30 הימניה וקימא לן כרב פפא.
ההוא דאמר ליה לחבריה31 מהימנת לי כיביתרי כל אימת דאמרת לא פריענא אזל פרעיה באנפי תלתה אמר רב פפא32 כיביתרי הימניה כבתלתא לא הימניה מתקיף ליה רב [הונא]⁠33 בריה דר׳ יהושע כי אזלינן בתר רוב דיעות הני מילי לענין אומדנא דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לענין עדות תרי כמאה ומאה כתרי אבל אמר ליה כתלתה34 [ואזל]⁠35 ופרעיה36 באפי ארבעה כיון דנחית לדיעות נחית וכן הילכתא:
{בבלי שבועות מב ע״א-ע״ב} מאי טעמא אמר37 קרא {שמות כב:ו} כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום:
אבל נשבעין לקטן ולהקדש: והאמרת רישא אין נשבעין אמר רב [בגדול]⁠38 הבא בטענת אביו עסיקינן ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ומתניתין ר׳ אליעזר בן יעקב היא דתניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב וזה הוא שנשבע על טענת עצמו וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבדה ופטור ור׳ אליעזר [בן יעקב]⁠39 לית ליה משיב אבדה פטור40 אלא בדרבא קא מיפלגי דאמר רבא41 מפני מה אמרה תורה מודה במקצת טענה ישבע
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה באעי דניכפריה והאי דלא כפר ליה משום דאין אדם מיעיז פניו בפני בעל חובו ובכוליה באעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוי לי זוזי42 ופריענא ליה הולכך אמר רחמנא רמו שבועה [עליה]⁠43 כי היכא דלודי ליה בכוליה ר׳ אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז הולכך לאו משיב אבדה הוא ורבנן סברי בו אינו44 מעיז [אבל]⁠45 בבנו מעיז ומדלא העיז46 משיב אבדה הוא47. והילכתא כר׳ אליעזר בן יעקב דקימא לן48 {בבלי יבמות מט ע״ב} משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי ועוד דסוגיין כואתיה כדגרסינן49 בפירקא דלקמן {בבלי שבועות מז ע״א} תאני ר׳ אמי {שמות כב:י} שבועת י׳י תהיה בין שניהם ולא בין היורשין [ואמרינן]⁠50 היכי דאמי אילימא [דאמר ליה]⁠51 מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה52 לי הוא ומה53 לי אבוה כלומר בין היורש בין אביו חייב שבועה54 והאי סברא לא מיסתבר55 אלא אליבא דר׳ אליעזר בן יעקב דאמר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז56 [כדאוקימנא]⁠57 אליבא דרב דאמר58 בריא לי הולכך לאו משיב אבדה הוא שמעינן מינה59 דהלכה כר׳ אליעזר בן יעקב דהא60 סוגיין כואתיה כדאמרינן התם {בבלי סנהדרין ו ע״א61} היכי דאמי שקול הדעת כגון תרין תנאיי או תרין אמורי62 דפליגי אליבא דהדאדי63 ולא איתמר הילכתא כחד מיניהו [וסוגיין בעלמא כחד מיניהו]⁠64 ואזל איהו ועבד כאידך הינו טועה בשיקול הדעת והאי פלוגתא דהכא בשיקול הדעת ניהי דמר סברא דידיה ומר סברא דידיה ואמר65 הילכך אי אמר בריא לי שמנה לאבא בידך66 ואמר ליה אידך חמשין אית ליה [וחמשין]⁠67 לית ליה חייב אבל אי לא אמר בריא לי פטור והינו דתנן מנה לאבא בידך אין לו68 בידי אלא חמשים דינר פטור ואוקמה רב להאי מתניתין בדלא אמר69 בריא לי. ואף על גב [דחזינן]⁠70 לקמאי דפסקי הילכתא כרבנן דאמרי משיב [אבדה]⁠71 האוי אנן כתבינן [מאי]⁠72 דסבירא לן מהני טעמי כדפרשינן73
ברירי אנהו74 ולית בהו ספיקא.
1. אמר: גב: ״אמר ליה״.
2. לאו: גב: ״ולאו״.
3. ואמר ליה הנהו: כ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא. כ״י נ: ״ואמר להו הנהו״. ״ואמר ליה הנהו״. גב, דפוסים: ״אמר ליה הנהו״.
4. הכא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״היכא״.
5. ששא: כ״י נ: ״שישא״. כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״ששת״.
6. דמיפרש: וכן דפוס קושטא. כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ: ״דמפרש״. דפוסים: דמפורש.
7. איתרע: כ״י נ: ״איתרע ליה״.
8. דפריש: כ״י נ: ״דמפרש״.
9. איבטיל: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, וכן ברא״ש כאן בשם הרי״ף. כ״י סוטרו: ״ליבטיל״.
10. אבל: וכן ברא״ש. כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״אלא״.
11. דאי אית: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. רא״ש: ״אי אית״. כ״י סוטרו: ״דאית״.
12. איבטיל שטארא: כ״י הספרייה הבריטית: ״מיבטיל״. הרא״ש מציין: ״הן הן דברי ר״ח ז״ל״.
13. דאיבטיל: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״איבטיל״.
14. ליה שבועת: וכן ברא״ש: ״שבועת״. כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ: ״ליה בשבועת״. דפוסים: לווה בשבועת.
15. גביה: כ״י הספרייה הבריטית: ״ליה״.
16. כ״י הספרייה הבריטית מוסיף: ״גביה״.
17. דרבנא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ: ״דרב״. דפוס קושטא: דרבי׳. דפוסים: דרבינו.
18. ורבנא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״ורב״.
19. זכ׳ לב׳: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
20. ומתורי: כ״י הספרייה הבריטית: ״ואתורי״.
21. דשטרא הוא: וכן כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. דפוס קושטא: שטרא נינהו. דפוסים: דשטרא נינהו.
22. הוא: חסר בדפוסים.
23. דרב נחמן נמי ביטול שטרא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״נמי דרב נחמן״.
24. והני: כ״י הספרייה הבריטית: ״הני״.
25. דכיון: כ״י הספרייה הבריטית: ״וכיון״.
26. ליה: וכן כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. דפוסים: לווה.
27. ולא מידי: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
28. מוזכר גם ברי״ף סנהדרין פרק ג (דף ד ע״א).
29. דאמרי תרויהו: כ״י הספרייה הבריטית: ״אמרי״.
30. מי: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״נמי״.
31. לחבריה: דפוסים: חבריה.
32. רב פפא: כ״י הספרייה הבריטית: ״רבא״.
33. הונא: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
34. כתלתה: כ״י הספרייה הבריטית: ״כבתלתא״. בכ״י סוטרו ניתן לקרוא: ״בתלתה״.
35. ואזל: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
36. ופרעיה: כ״י הספרייה הבריטית: ״פרעיה״.
37. אמר: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״דאמר״.
38. בגדול: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״גידל״.
39. בן יעקב: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
40. פטור: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים: ״ופטור״.
41. בדרבא, רבא: דפוסים: בדרבה, רבה.
42. זוזי: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
43. עליה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״ליה״.
44. אינו: וכן כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים. כ״י נ: ״דאינו״. ר״י מיגאש: ״הוא דאינו״.
45. אבל: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, ר״י מיגאש. כ״י סוטרו: ״אלא״.
46. העיז: כ״י הספרייה הבריטית: ״מעיז״, וכן בר״י מיגאש.
47. הוא: דפוסים: הוי.
48. דקימא לן: וכן בר״י מיגאש. כ״י נ: ״מדאמרינן״. כ״י הספרייה הבריטית: ״כדקאמרינן״. דפוסים: כדאמרינן.
49. כדגרסינן: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״דאמרינן״.
50. ואמרינן: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוס קושטא. כ״י סוטרו: ״דאמרינן״. חסר בדפוסים.
51. דאמר ליה: כ״י נ, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית רק: ״דאמר״. חסר בכ״י סוטרו.
52. מה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״מי״.
53. ומה: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים: ״מה״.
54. בין היורש בין אביו חייב שבועה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״מאי שנא הוא ומאי שנא אבוה כשם שאם אמר מנה לאבא בידך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב שבועה כך אם אמר ליה מנה לאבא ביד אבוך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב״.
55. מיסתבר: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים: ״מסתגי״.
56. אינו מעיז: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
57. כדאוקימנא: כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים: ״וכדאוקימנא״. כ״י סוטרו: ״כואתיה מנו״.
58. דאמר: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוסים: ״בדאמר״.
59. שמעינן מינה: כ״י הספרייה הבריטית: ״ושמעינן מינה״. כ״י נ, דפוסים: ״ושמעינן מיהא״.
60. דהא: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
61. וברי״ף סנהדרין פרק ד (דף יא ע״ב).
62. או תרין אמורי: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ: ״או תרי אמוראי״, וכן ברי״ף סנהדרין שם. דפוסים: ותרי אמוראי.
63. אליבא דהדאדי: דפוס קושטא: אליבא אהדדי. דפוסים: אהדדי, כברי״ף סנהדרין שם.
64. וסוגיין...מיניהו: כ״י נ, דפוסים, כלשון הגמ׳ והרי״ף בסנהדרין שם. חסר בכ״י סוטרו, כ״י הספרייה הבריטית. רבינו מפרש ׳סוגיין בעלמא׳ כבר״ח סנהדרין שם, שגם אם לא הכריעו במפורש כאחד הדעות: ׳מקשו ומפרקו אליבא דחד מינייהו׳. וכן ברי״ף גיטין פרק ו (כט ע״ב) כפי שהסביר רבינו בתשובותיו (תשובות הגאונים הרכבי קנ״ו).
65. דמר סברא דידיה ומר סברא דידיה ואמר: כ״י הספרייה הבריטית: ״דמר סברא דידיה קאמר ומר סברא דידיה קאמר״. דפוס קושטא: דכל חד מיניהו סברא דידיה קאמ׳. דפוסים: דכל חד מינייהו סברא דידיה קאמרי. חסר בכ״י נ.
66. שמנה לאבא בידך: כ״י הספרייה הבריטית: ״שמנה לאבי בידך״. כ״י נ, דפוסים: ״שיש לאבא בידך מנה״.
67. וחמשין: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״וכו׳⁠ ⁠״.
68. לו: וכן כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. דפוסים: לך.
69. בדלא אמר: כ״י הספרייה הבריטית: ״בדאמר״.
70. דחזינן: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״דחישינן״.
71. אבדה: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר ב-!כ״י סוטרו.
72. מאי: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״נמי״.
73. מהני טעמי כדפרשינן: וכן כ״י הספרייה הבריטית. כ״י נ, דפוס קושטא: ״מהני טעמי דפרשינן״. דפוסים: בהני טעמא דפרשינן.
74. ברירי אנהו: כ״י הספרייה הבריטית: ״וטעמי ברירי נינהו״. כ״י נ: ״וטעמי דברירן אינון״. דפוסים: וטעמי דברירין אינון.
ערך עפץ
עפץא(שבועות מב.) מאה קבי עפצי דקיימו בשיתא שיתא פי׳ היינו אפץ שפירשנו:
א. [גאלל עפפעל.]
עפצי – גל״ש בלעז ומעבדין בהן עורות.
אייתי – מלוה סהדי דארבעה ארבעה קיימי ותובע מאתים וזה אומר פרעתיך מ״מ אם לא בעפצים פרעתיך במעות.
דלא רמיא עליה דאיניש – והאי נמי לא רמיא עליה לומר באיזה ענין פרעם אלא פרעתי׳ סתמא הלכך לא נזכר וסבור שכך השער ולא הוחזק כפרן ונשבע שפרעם מכל מקום.
מדכר דכיר – והוחזק כפרן.
ההוא דא״ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א״ל ולאו פרעתי א״ל הנהו סיטראי נינהו, מצד אחר היית⁠(ה) חייב לי, אמר רב נחמן איתרע שטרא הואיל ומודה שקיבלם לאו כל כמיניה לומר סיטראי נינהו ורב פפא אמ׳ לא איתרע שטרא, איני והא ההו דא״ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא [א״ל] ולאו אתורי יהבת לי ואתית ואותיבת אמסחתא מקום שמקצבין בשר ומוכרין וקבילת זיזך א״ל סיטראי נינהו ואמ׳ רב פפא איתרע שטרא הכי השת׳ הת׳ כיון דקא מודי ליה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא הכ׳ אימור סיטראי נינהו מאי הוי עלה רב פפא אמ׳ לא איתרע שטרא רב שישא ברי׳ דרב אידי אמ׳ איתרע שטרא וה״מ דפרעיה בסהדי ולא אידכר ליה שטרא שיטול השטר מידו מגו דלא יכיל למימ׳ להד״מ כי א״ל סיטראי נינהו לא איתרע שטרא וכדאבימי ברי׳ דר׳ אבהו בפ׳ הכותב דמטא כי האי מעשה לידיה. כתב רבי׳ יצח״ק אלפ״ס זצ״ל האי איתרע שטרא דהכא איכ׳ מ״ד דלא יבטל לגמרי אלא דאית ביה נאמנות ואיתרע ולא גבי אלא בשבוע⁠(ת)[ה] ודייקי מדאמר איתרע שטרא ולא אמ׳ איבטיל שטרא. ואיכא מ״ד דבטל שטרא לגמרי ואישתבע ליה שבועת היסת דליכ׳ גביה האי מלוה ולא מידי ומיפטר והדין היא סברא דר״ב הי״י ור״ב שריר״א גאונים ומסתייע׳ האי סברא מהאי דא״ל לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ואמ׳ רב פפא איתרע שטרא כיון דאתורי יהב ומתורי שקל ודאי פרעון דשטרא הוא וכבר נמחל שעבוד׳ דשטר וליכא למימ׳ בהאי שטרא כדקאי קאי אלא ודאי לגמרי הוא דאיתרע ומדרב פפא איתרע שטרא לרב נחמן נמי לגמרי הוא ועוד מדאמ׳ המ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר [אבל פרעיה וכו׳] דמגו דיכיל למימ׳ להד״מ יכיל למימ׳ ליה סיטראי נינהו ודאי איבטיל ליד שטרא לגמרי דהוה ליה שטרא פריעא. הילכך מישתבע ליה שבועת היסת דלית ליה למלוה גביד, ולא מידי ומיפטר. עכ״ל.
[שם]
ההוא לוה דאמ׳ ליה למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כבי תרי כל זמן שתאמר לא התקבלתי לא אוכל לומ׳ לך פרעתיך אזל פרעיה באפי תלתא אמ׳ רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימני׳ מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימור דאמ׳ רבנן דאזלינן בתר דיעות ה״מ לעניין אומדנא דשוטא כדאמ׳ בע״ז בהשוכר א״ל כדשיימי תלתא אפי׳ תרי מגו תלתא, כדאמ׳ בי תלתא עד דאמ׳ בי תלתא כדשיימי בי ארנעה עד דאמר בארבעה דכמה דנפישי בקיאי טפי אבל לגבי עדות תרי כמאה ומאה כתרי וה״מ דא״ל מהימנת לי כבי תרי ופרעיה באפי תלת אבל א״ל מהימנת לי כבי תלתא ואזל ופרעיה באפי ארבעה כיון דנחת לדיעות מתחילה ירד למניין שהוא יותר מכדי עדות ודאי אדיעות קפיד ובתלתא הימניה ובארבעה לא הימניה ופטור. וכן כתב רבי׳ יצח״ק אלפ״ס זצ״ל דפטור.
[שם]
ההוא דא״ל לחבריה מהימנת לי כל היכא דאמרת לי לא פרענא, אזל פרעיה, באפי סהדי אביי ורבא דאמ׳ תרייה׳ הא הימניה, מתקיף לה רב פפא נהי דהימ ניה טפי מדנפשי׳ טפי מסהדי מי הימניה. כתב הר׳ ר׳ ברוך מאר״ץ יוו״ן זצ״ל וכן הילכתא דפטור וכן כתב (ה)⁠רבי׳ יצח״ק אלפ״ס זצ״ל דקיימ׳ לן כרב פפא.
עפצי דקיימי בשיתא שיתא [עפצים שהיו עומדים, נמכרים, בששה ששה] דינרים לקב? אמר ליה [לו]: לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי [האם לא בארבעה ארבעה דינרים לקב היו עומדים]? אתו תרי סהדי [באו שני עדים] ואמרו: אין [כן], בארבעה ארבעה הוו קיימי [היו עומדים]. אמר רבא: הוחזק הלווה כפרן (שקרן) שהרי הכחישוהו העדים. אמר רמי בר חמא, הא [הרי] אמרת: כל מילתא דלא רמיא עליה דאינישלאו אדעתיה [כל דבר שאינו מוטל על אדם לזוכרו — אינו בדעתו], ושמא שכח את מחיר העפצים באותה שעה! אמר ליה [לו] רבא: קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי [קציצת, קביעת, שערים זוכרים אנשים].
of gallnuts [aftzei] that were worth six dinars for each kav at the time? The creditor said to him: Weren’t they worth four dinars for each kav at the time? Two witnesses came and said: Yes, they were worth four dinars per kav. Rava said that the debtor assumes the presumptive status of one who falsely denies his debts. Rami bar Ḥama said: But didn’t you say that anything that is not incumbent upon a person is not on his mind? Perhaps he merely forgot what the price of gallnuts was at the time that he paid. Rava said to him: People remember the standard, set market price.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָהוּא דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ וְהָא שְׁטָרָא א״לאֲמַר לֵיהּ פְּרַעְתִּיךָ אֲמַר לֵיהּ הָנְהוּ סִיטְרָאֵי נִינְהוּ אָמַר רַב נַחְמָן באִיתְּרַע שְׁטָרָא רַב פָּפָּא אָמַר לָא אִיתְּרַע שְׁטָרָא.

The Gemara relates: There was a certain person who said to another: Give me the hundred dinars that I claim from you, and this is the promissory note attesting to the debt. The latter said to him: I already repaid you. The creditor said to him: That money you gave me was for a different debt. Rav Naḥman said that the promissory note is undermined by the fact that the creditor admits that he received payment equal to the amount specified in the note, and his claim that there was an additional debt is unsubstantiated. Rav Pappa said that the promissory note is not undermined.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערמב״ןריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי ק׳ זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה לוה ולאו פרעתיך, אמר ליה מלוה הנהו סיטראי נינהו. פירוש מצד אחר היו לי עליך ופרעתה אותי, אבל מזה השטר לא פרעתני כלום. אמר רב נחמן איתרע שטרא, כלומר אפילו כתוב בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה. דדייקינן מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא ש״מ כדאמרינןא.
א. דברי ר״ח הובאו ברי״ף וחלק עליהם וכתב שרב האיי ורב שרירא גאונים אמרו שאיתרע שטרא לא מגבינן ליה כלל ורק לא קרעינן ליה. (ועיין תשובת הגאונים הרכבי סי׳ רלה דבטענת סטראי לא מגבינן ביה).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סטר
סטרא(שבועות מב.) הנהו סטראי ננהו פירוש מצד אחר הוי אילן זוזי (א״ב תרגום מצד ההר מזה מסטר טורא מכא ובדניאל ולסטר חד הקימת):
א. [זייטע.]
סיטראי נינהו – מצד אחר היית חייב לי.
איתרע שטרא – הואיל ומודה שקיבלם ולאו כל כמיניה לומר סיטראי נינהו.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא. א״ל ולאו פרעתיך? א״ל הנהו סיטראי נינהו – כלומר חוב אחר היה לי אצלך וממנו היו אותם זוזין שפרעת לי. ופירוש סיטראי מלשון צדי המשכן ומתרגמינן סיטרי משכנא, כלומר מצד אחר היה אותו פרעון. אמר רב נחמן איתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרע שטרא.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא אמר ליה פרעתיך אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר רב נחמן איתרע שטרא. דכיון דמודה שקיבל הפרענוא לא מצי אמר סיטראי אינון. וכן הלכה.
א. הפרעון.
איתרע שטרא – מפר״ח וכן ר״ת דצריך בעל השטר שבועה שלא נפרע והא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לו:) הא שטרא ריעא לא מגבינן ביה דוקא בכי הך ריעותא דהתם כיון דמהדר אזיופא אימור זיופי זייף וחתים וקשה מההוא דהכותב (שם פה. ושם) דההוא שטרא דאתא קמיה דרבא א״ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א״ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר כו׳ וקאמר לא יהא רב פפא אלא כבת דרב חסדא והשתא מה היה יכול לעשות יותר מלהשביעו דלית ליה לקרועי כדקתני התם קרעיה ס״ד והשתא אפילו כל אדם דלא קים ליה בגויה נאמן להשביעו מידי דהוה אעד אחד מעיד שהוא פרוע על כן נראה דבשטרא ריעא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה כי ההוא דאלו נערות (שם דף לו:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתרע שטרא – מדלא אמרינן [אבטולי] אבטיל שטרא, ש״מ דלא בטל לגמרי, אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין ובשבועה, כך שמעתיה, וקרובים דברי׳ הללו לדברי ר״ח ז״ל שכתב אפי׳ כתו׳ בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה, דדייקינן מדקתני אתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא ש״מ כדאמרי׳ וההוא גברא דיהיב זוזי אתורי, הכי הוה מעשה שהלוהו מנה שיקח בו שוורים וירויח בהם, ואחר שלקח א״ל תיב אמסחתך וקביל זוזך דאנא חייב לך, ושמא ממון אחר הי׳ לו אצלו ופרעו מאלו, ומנה זו יפרע בזמן אחר, ורגלים לדבר שהרי לא נטל שטרו ממנו, ומ״ה לא איבטיל שטרא לגמרי, ומה שהביא ממנו ר״הא ז״ל ראיה לדבריו איננה ראיה1 ב אלא שיש לסמוך על דעתו ועל דעת רבינו הגאון ז״ל,⁠ג ודברי רש״י ז״לד מטין לדבריהם. ועוד שאין בדקדוק לשון אתרע כלום, דכל שטרא דלא איבטיל אלא משום ספיקא שייך ביה האי לישנא, כדאמרי׳ה האי שטרא ריעא לא מגבי׳ בה, ואמרי׳ בעלמאו סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי, ואע״פ שהוא פגום לפניך, וכן כיוצא בהן, ובפ׳ הכותבז אמרי׳ כגון אבא בר מריח קרענא שטרא אפומיה, קרענא ס״ד, אלא אימא מרענא שטרא אפומי׳, מכאן משמע ודאי דכל ריעותא דשטרא דאיתמר בגמרא למימרא דלא מגבינן בה כלל, ומי׳ מקרע לא קרעי׳ ליה,⁠ט ואיני יודע אם תפס בעדים אם מוציאי׳ מידו,⁠י מ״מ כיון דלא קרעי׳ לשטרא לא אמרי׳ ללוה דלשתבע היסת ומיפטר כמו שאמר2 בהלכות, דהיכי נשבע ונקיט מלוה שטרא עליה, אלא אי בעי מלוה דנשתבע ליה היסת וליהדר ליה שטרא משבעינן ליה.⁠כ
כתב הרב הלוי ז״ל דכי אסיקנא איתרע שטרא ה״מ דא״ל לשם פירעון סתם, אבל יהבינהו ניהליה סתם כגון דאמר שקול הנך זוזי נאמן, מיגו דאי בעי אמר במתנה נתנם לי, כדאמרי׳ בפרק שבועת העדות,⁠ל כי אמר נמי לשם פרעון יהבינהו וסיטראי נינהו נאמן. ואין דבריו נכונים במקום זה, דמנא ליה דנאמן לומר במתנה נתנם לי, עד דמהימן ליה בטענת סיטראי משום ההוא מיגו, הא ודאי מסתברא דכי היכי דלא מצי למימר סטראי נינהו להוציא ממון זה, ה״נ לא מהימן לומר במתנה נתנם לי, וההיא דפרק שבועת העדות לא דמיא, דההוא לית ליה גביה ולא מידי דנימא לשום ההוא פירעון יהביה, וכיון שזה טוען לשום הלואה וזה אומר לשום מתנה נאמן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והוא הדין דנאמן לומר לשום פרעון נתתם לי שהיית חייב לי סך אותו ממון. אבל הכא דכיון דכי איכא עדים דיהבינהו ניהליה לשום פרעון סתם, לא מצי למימר סטראי, (ו)⁠ה״נ כי יהבינהו סתם ולא הזכיר שם פרעון לא מצי למימר במתנה נתתם לי, דמסתמא לשם ההוא פרעון דשטרא יהבינהו ניהליה, והך טענה גריעא טובא מטענה דסטראי, דלא עבדי אינשי למיתן מתנה כמה דעבידי לאפרועי חובות דידהו, ועוד מי דמי התם נאמן שלא להוציא ממון מחזקת בעליו, אבל הכא לאפוקי ממונא מהאיך ודאי לא מהימן,⁠מ דכל דלא ידעי׳ במאי קבלינהו אתרע שטרא, ואמרי׳ צריך התובע להביא ראיה שלא נפרע השטר, ומאי דאמר הרב ז״ל אטו אנן בההיא טענה מפקי׳ בשטרא מפקי׳, איברא משום ההוא מיגו3 נ מפקי׳ ממונא, דשטר העומד לגבות לאו כגבויס דמי4,⁠ע וכלל גדול בדין הוא זוזי היכא דקיימי ליקום, כדאמרי׳ בפרק חזקת הבתיםפ בענין ההוא דאמר אין שטרא פריעהצ הוא. אלא ודאי אפי׳ יהבינהו סתם ואמר במתנה נתתם לי או פרעון דזוזי סטראי אית ליה גביה, אתרע שטרא.⁠ק
א. כן כתב בהלכות הרי״ף כאן.
ב. עיין ברי״ף שדחה את פי׳ ר״ח וכתב דאיבטיל שטרא לגמרי והביא ראיה מכאן, ודחיה זו שדחה רבנו כ״כ גם הר״ן, וכ״ה ברא״ש עיי״ש. וראה רשב״א וריטב״א, והר״ן והרא״ש דחו גם הראיה השניה שכתב הרי״ף. אך כולם הסכימו לדעת הרי״ף, וכן דעת תוס׳ ד״ה איתרע.
ג. הרי״ף שם כתב כן בשם רה״ג ורב שרירא גאון.
ד. ד״ה איתרע שטרא.
ה. כתובות לו, ב. בנדפס כתוב כאן: ״וההוא גברא דיהיב זוזי אתורי הכי הוה מעשה שהלוהו״. וכתב הגרא״ז. חסר ונראה שהלוהו ע״מ לגבות מתורי, וכונתו ליישב ראית הרי״ף ממה שדחה מקודם, דבאופן זה שהלוה ע״מ לגבות מתורי וגבה מתורי, ודאי אמרי׳ כל העושה ע״ד ראשונה עושה וכדאיתא ריש זבחים. ואחר הקטע הנ״ל הגיה הגרא״ז ״וכדאמרינן״. אך נראה ברור שקטע זה העתיקו בנדפס בטעות, ע״י טעות הדומות, כדאמרי׳ כדאמרי׳, מהכתוב לעיל.
ו. חולין י, ב.
ז. כתובות פה, א.
ח. כ״ה ברשב״א, ובנדפס בכי״ל ובכי״נ הגירסא ״מר ברי״ וכ״ה לפנינו שם, וכ״ה ברא״ש ובהגהה שעל הר״ן.
ט. וכ״ה בתוס׳ ד״ה איתרע, וברשב״א ובריטב״א ובר״ן וברא״ש.
י. עי׳ ריטב״א שכתב ואי תפס לא מפקינן מיניה, וכ״כ הטור סי׳ נח בשם הרא״ש וכן פסק הרמ״א בסי׳ נח סעיף ב, אך ברא״ש לא כתב אי תפס לא מפקינן מיניה, וכתב הב״י ומ״ש רבנו ואי תפס לא מפקינן מיניה, הוא הנפקותא היוצאת מהדין הנזכר דלא גבינן ביה ולא קרעינן ליה עכ״ל, וצ״ע מדברי רבנו שגם כתב כן דלא מגבינן ולא קרעינן ואעפ״כ מסתפק באי תפס אי מפקינן או לא.
כ. וכ״ה בר״ן ובריטב״א, וכ״ה בחי׳ הר״ן וברשב״א בשם רבנו.
ל. לעיל לד, ב.
מ. צ״ע דבחי׳ רבנו לב״ב לב, ב, מבואר דאמרי׳ מיגו להוציא, והיה אפשר לומר דקושית רבנו כאן היא על הר״י מיגש לשיטתו דס״ל (כאן ובב״ב שם) דמיגו להוציא לא אמרי׳, אך מלשון רבנו לא נראה כן, שכתב לקמן וכלל גדול וכו׳ וכדאמרי׳ בפ׳ חזקת הבתים וכו׳, ועי׳ בחי׳ לב״ב שם שפי׳ פירוש אחר בגמ׳, וצ״ע.
נ. רבנו בא להקשות על הר״י מיגש דכיון דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אם נאמר דמפקינן מיניה, מה דמפקינן מיניה הוא לא ע״י השטר אלא ע״י המיגו, ועי׳ חי׳ הרשב״א והריטב״א, ומה שהוסיף כאן הגרא״ז תיבת ״לא״, לא הבנתי. ובביאור דברי רבנו נראה, דכיון דיש עדים שנתן לו מעות, אף דלא ידעינן אם פרעון הם או מתנה איתרע שטרא, (משא״כ כשאין עדים רק הודאת המלוה דקיבל, וטוען דסטראי, אזי אין שום ריעותא בשטר ועיין מש״כ רבנו בזה בחי׳ לב״ב לב, ב) ולפ״ז אם היינו אומרים דשטר העומד לגבות כגבוי דמי חשיב מוחזק, ומה שמאמינים למיגו שלו, הוא שלא איתרע השטר, והיינו מיגו להחזיק, אבל כיון דקיי״ל דלאו כגבוי דמי הוי מיגו להוציא. ועי׳ בתשו׳ הרשב״א המיוחסות לרמב״ן סי׳ ק שכתב שם הרשב״א בנדון זה דלא הוי מיגו להוציא, משום דשטרא מוחזק הוא, וכאילו ממון הכתוב בו מוחזק ביד המלוה, ואוקומי ממונא הוא, עיי״ש. ולכאורה צ״ע דהא קיי״ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. אך עיין בקצות החושן סי׳ פב ס״ק י שכתב דלזה הוי כגבוי עיי״ש, ורבנו לא חילק.
ס. כמבואר כבבא בתרא קכד, ב.
ע. עי׳ מש״כ בהגהות הגרא״ז, וכל הדברים שכתב הוצרכו לו לפי שהגיה בהערתו הקודמת ״לא״, ולפי מש״כ ביאור דברי רבנו הוא כן, דכאן מקשה רבנו על הר״י מיגש, ואח״כ מסכם רבנו להלכה, ואינו כופל הדברים.
פ. בבא בתרא לב, ב, ועי׳ הערה 292.
צ. צ״ל זייפא.
ק. וכ״ה דעת הר״ן והרא״ש, ודברי הרשב״א נוטים לשיטת הר״י מיגש, (עיין במיוחסות לרמב״ן סימן ג).
1. הגהת הגרא״ז: פירוש שיש לומר דגם התם לא איבטיל שטרא לגמרי וכמו שכתב מקודם.
2. הגהת הגרא״ז: רבינו.
3. הגהת הגרא״ז: לא.
4. הגהת הגרא״ז: משמע דזהו אפילו אם היה נאמן לומר מתנה ואח״כ חזר וכפל דבריו דבין מתנה בין סטראי אינו נאמן.
ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א״ל פרעתיך א״ל הנהו סיטראי נינהו כלומר מצד אחר קבלתים בשביל חוב אחר שאתה חייב לי אמר רב נחמן איתרע שטרא ויש שפי׳ וכן דעת ר״ח ז״ל דלהכי קאמר איתרע ולא אמר איבטיל למימרא דלא איבטיל לגמרי אלא שנחלש כחו קצת שאינו גובה אלא מבני חרי וגם אם יש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה אבל רבינו האי ורב שרירא ז״ל פי׳ דאיבטיל לגמרי וכן פירש רבינו אלפאסי ז״ל איבטיל שטרא ומשתבע לוה שבועת היסת ומיפטר ומביאין ראיה לדבריהם מעובדא דתורי דבסמוך דאמר כי האי לישנא איתרע שטרא והתם ודאי רגלים לדבר דאיבטיל לגמרי כיון דקא מודו דאתורי יהב ומתורי שקל כדאמרינן לקמן בסמוך וא״כ ה״ה לאיתרע שטרא דאמרינן הכא ואין זו ראיה ברורה דהתם נמי איכא למימר דאיתרע ולא איבטל קאמר דנהי דאיכא לקמן הוכח׳ יותר לומר ביה איתרע טפי מהא דהכא ורב מתרץ כדר״פ אינו הוכחה גמורה לומר דאיבטיל לגמרי ומ״מ נראין דברי רבינו אלפאסי ז״ל משום דמהיכא תיתי לעשות פשרה זו לאורועי שטרא לחצאין אי חיישי׳ לסטראי למה יגבה אפי׳ מבני חרי ואי לא חיישינן לסטראי יגבה אפילו ממשעבדי ולישנא דאיתרע שטרא לא מוכח כפי׳ דר״ח ז״ל שהלשון הזה נאמר בתלמוד אפילו היכא דלא מגבינין כדאמרי׳ האי שטרא ריעא לא מגבינין ביה ואמרינן בפ׳ הכותב כגון אבא מארי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד אלא מרענא שטרא אפומיה למימר דלאו אגבויי מגבינין ביה ולאו מיקרע קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מינה הכא נמי להכי אמר אתרע שטרא למימרא דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה ומיהו כיון דלא קרעינן ליה ואי תפס אפי׳ בעדים לא מגבינן ביה לא אמרינן ללוה דלשתבע היסת דפרעיה כדכתב רבינו אלפאסי ז״ל דהיכי משתבע האי ואידך נקיט שטרא עליה אי בעי דלישתבע ליה ליהדר ליה שטרא וכן דעת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל וכן דעת תלמידיו רבותי ז״ל.
הכי השתא התם כיון דקאמר ליה דאתורי יהב ליה ואתורי שקל איתרע שטרא – פי׳ דכיון דאידר א״ל לאו אתורי יהבת לי ומתורי שקלת ושתק ליה אלא דאמר סיטראי נינהו מכלל דמודה ליה וכיון שכן רגלים לדבר קצת דכיון דזוזי דהאי שטרא אוזפיה לצורך תורי ומתורי גופייהו שקל הני זוזי דמאותה הלואה דתורי פרע ליה. והנ״מ דפרעיה באנפי סהדי גירסת הספרים אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר וכו׳ ויש גורסין אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מגו דיכול לומר מגו וכו׳ כתב הרא״ם ז״ל דדוקא נקט ש״ס דאיכא סהדי דפרעיה כלומר שמעידים שנתנם לו בתורת פרעון אלא דלא אדכר שטרא דהשתא ליכא משום מגו אבל לא מסהדי אפרעון אלא שראו שמנה לו מעות עדיין הוא יכול לומר סיטראי נינהו אף דלא יכול לומר להד״מ הוה יכול לומר במתנה נתנם לי ומגו דיכול לומר נתתם לי יכול לומר סיטראי נינהו וכדאשכחן בפ׳ שבועת העדות גבי ראייה בלא ידעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור אע״ג דההיא הויא לאוקמא ממונא והכא הוא לאפוקי ממונא ולגבות שטרא מן הלוה למלוה הא נמי כי מעיינת ביה לאוקמי ממונא הוא דהני סהדי לאו אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא אלא שטר במקומו עומד ועדותן לגבי השטר לא מעלה ולא מוריד דאינהו לא מסהדי אלא אהני זוזי דיהיב ליה באנפייהו וכי דחי ליה להאי גוביינא דאמרי סהדי לומר דמתנה הוה ממילא קם ליה שטרא (בחיי לוה) [בחיוביה] וגבי ליה ולא בהאי טענה גבי אלא בשטרא גופיה ורבינו ז״ל השיב עליו דמנא ליה דאי אמר במתנה נתנם לי הוה נאמן עד דנעביד מינה מגו ואי מההיא דפ׳ שבועת העדות דלא מחייבינן ליה התם אלא משום שהוחזק כפרן ואילו אמר במתנה נתנם לי היה נאמן שאין עדות נתינה עדות וכדקרי לה סתם ראייה בלא ידיעה התם הוא בעיקר חיוב של לוה שזה טוען שהלואה היו וזה טוען לא היו אלא מתנה שהבא לחייב חבירו שהלוה לו עליו להביא ראיה דמהיכא תיתי לומר שיהיה הלואה יותר ממתנה אבל הכא ודאי ריעא טענתא לו ובא לומר שהיה חייב לו ושנתן לו במתנה ולא פרע חובו וגריעה טענה זו טפי מטענת סיטראי גופא ועוד דהאי לאוקומי ממונא והכא לאפוקי ממונא דמאי דקא׳ הרב ז״ל דלאוקומי ממונא הוא דלאו אשטרא מסהדי אלא אזוזי דיהיב הא לאו מילתא דכיון דקי״ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואי לאו דאמר במתנ׳ נתנם לו או במגו דידה לא הוה גבי והשתא גבי מיגו לאפוקי ממונא הוא וליתא להך ראיה כלל ועוד ק׳ לישנא דגמ׳ דאמרי אבל ליכא סהדי דפרעיה מגו דיכול לומר להד״מ אלא שבזה י״ל כי כלפי שסתם הש״ס לשונו תפס כן וכשתמצא לומר דאיכא עידי נתינה מעולם הא דקאמר להד״מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחבירו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרעהו אף על פי שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד״מ וזה נ״ל ברור ומ״מ הראיה שלפ׳ שבועת העדות אינה דומה לזו מטעמא דכתב הרמב״ן ז״ל אלא שלשון הגמ׳ מסייע קצת לפירוש הרא״ם ז״ל מדנקיט תלמודא וה״מ דאיכא סהדי דפרעיה דמשמע דדוקא דאיכא עידי פרעון ואמרינן נמי לפום גי׳ הדה דלעיל אבל ליכא סהדי דפרעיה דמשמע דכל דליכא סהדי דפרעיה ממש יכול לומר סיטראי נינהו וכעובדא דאבימי דפ׳ הכותב דאדכר ש״ס הכא לסייעתא דהאי מסקנא הכי א״ל אבימי איכא סהדי דפרעתינהו ולא אמר איכא סהדי דיהבת להו והתם בודאי בדוחא א״ל איכא סהדי דפרעתינהו כי לא היה רוצה אבימי להפסיד ממונו מפני חסרון טענה לכנ״ל כדברי הרא״ם ז״ל. וכדאבימי בריה דר׳ אבהו פי׳ עובדא הוא בפ׳ הכותב ושם פירשתיה בארוכה בס״ד וכולה שמעתין בשאין הלוה מודה שהיה חייב לו סיטראי ואין למלוה ראיה בזו אבל היכא דאיכא ב׳ חובות ודאין עליו ונתן לו פרעון סתם והן חולקין על איזה מהן פרע והעדים אין יודעין לברר דעת רבינו הרא״ה ז״ל דמסתמא לדעתו של מלוה הוא פורע שיטלם מאותו חוב שירצה שהגיע זמן פרעונו כיון דיהב ליה סתם ולא פי׳ ומיהו אם הא׳ הוא חוב והא׳ הוא ערבות ואפילו בקבלנות סתמא על החוב הוא ודאי דלא שביק אינש למפרע חוביה ופרע ערבותיה מפי רבינו ז״ל.
גמ׳. הנהו סיטראי נינהו. כתבו התוס׳ ד״ה איתרע שטרא בשם ר״ח ור״ת שצריך לישבע שהשטר אינו פרוע. הרי״ף לעומתם פסק שהשטר בטל. ועולה השאלה, למה יבטל השטר. ועיין בחידושי הרמב״ן לסוגיין שחלק הרמב״ן על הר״י מגא״ש באופן שהעידו עדים שנתן לו המעות סתם. אליבא דהר״י מג״ש נאמן המלוה לומר במתנה נתנם לי, ולפיכך גם נאמן לומר סטראי נינהו מיגו שהיה יכול לומר במתנה נתנם לי. ואילו הרמב״ן סובר שאף באופן כזה איתרע שטרא ואין המלוה יכול לומר במתנה נתנם לי.
ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא [תן לי מאה זוזים שאני נושה בך, והרי השטר]. אמר ליה [לו] פרעתיך. אמר ליה [לו] התובע : הנהו סיטראי נינהו [אותם מאה שפרעת מן הצד הם] כלומר, הם היו לפרעון חוב אחר שאתה חייב לי, אבל החוב שבשטר זה לא פרעת. אמר רב נחמן: איתרע שטרא [הורע השטר], שהרי התובע מודה שקיבל ממנו כספים באותו סכום, אלא שהוא טוען עכשיו טענה חדשה. רב פפא אמר: לא איתרע שטרא [הורע השטר].
The Gemara relates: There was a certain person who said to another: Give me the hundred dinars that I claim from you, and this is the promissory note attesting to the debt. The latter said to him: I already repaid you. The creditor said to him: That money you gave me was for a different debt. Rav Naḥman said that the promissory note is undermined by the fact that the creditor admits that he received payment equal to the amount specified in the note, and his claim that there was an additional debt is unsubstantiated. Rav Pappa said that the promissory note is not undermined.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותאור זרוערמב״ןריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּלְרַב פָּפָּא מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ וְהָא שְׁטָרָא א״לאֲמַר לֵיהּ לָאו אַתּוֹרֵי יְהַבְתְּ לִי וַאֲתֵית וְאִיתֵּיבְתְּ אַמְּסַחְתָּא וְקַבֵּילְתְּ זוּזָךְ וַאֲמַר לֵיהּ הָנְהוּ סִיטְרָאֵי נִינְהוּ וַאֲמַר רַב פָּפָּא גאִיתְּרַע שְׁטָרָא.

The Gemara asks: But according to Rav Pappa, in what way is this case different from the incident where a certain person said to another: Give me the hundred dinars that I claim from you, and this is the promissory note. The latter said to him: Didn’t you give me that money as an investment to be used for buying oxen to be slaughtered? And you came and sat in the slaughterhouse and received your money, including your share of the profits, from the sale of the slaughtered oxen. And the creditor said to him: That money you gave me was for a different debt. And Rav Pappa said that in that case the promissory note is undermined.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מסחתא
מסחתאא(בבא קמא כג:) תא תיב חמסחתא וקביל זוזך. (שבועות מב.) אחורי יהבת לי ואתית יהבית אמסחתא וקבילת זוזי. (חולין קלג) הני מילי היכי דלא קבע מסחת׳ פי׳ השלחן שמוכרין עליה הבשר פ״א טורטני במאזנים ישאו יחד תרגומו במסחתא יעלון כחדא:
א. [פלייש באנק.]
לאו אתורי יהבת לי – לקנות מהן שוורים לשחיטה למחצית שכר.
אמסחתא – מקום שמקצבין הבשר ומוכרין.
ואקשינן: ולרב פפא מאי שנא מההיא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא. ואמר ליה והא אתורי יהבת לי ואתית ויתבת אמסחתא וקבילת זוזך. ואמר רב פפא איתרע שטרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ואתית ואיתיבת אמסחתא כו׳ איתרע שטרא התם כו׳ רב פפי אמר לא כו׳ כצ״ל:
שם והאמרת אין נשבעין על טענת כו׳ נ״ב פי׳ מאחר שאין נשבעין לקטן על טענת עצמו אם לא שבא בטענת אביו א״כ טענתו כמאן דליתא דמי והוי כטענת עצמו והוי משיב אבידה ודו״ק:
רש״י בד״ה ההוא לוה דאמר כולי פרעתיך הס״ד:
ושואלים: ולרב פפא, מאי שנא [מה שונה] מקרה זה מההוא דאמר ליה לחבריה [שאמר לו לחבירו]: הב [תן] לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא [מאה זוזים שאני נושה בך, והרי השטר]. אמר ליה [לו]: לאו אתורי יהבת לי, ואתית ואיתיבת אמסחתא וקבילת זוזך [האם לא עבור קנית שוורים נתת לי כסף זה, ובאת וישבת בבית המטבחיים וקיבלת כספך] מדמי השוורים השחוטים? ואמר ליה [לו]: הנהו סיטראי נינהו [אלה הכספים שקיבלתי מן הצד היו], ואמר רב פפא כשבא אותו מעשה לפניו: איתרע שטרא [הורע השטר]!
The Gemara asks: But according to Rav Pappa, in what way is this case different from the incident where a certain person said to another: Give me the hundred dinars that I claim from you, and this is the promissory note. The latter said to him: Didn’t you give me that money as an investment to be used for buying oxen to be slaughtered? And you came and sat in the slaughterhouse and received your money, including your share of the profits, from the sale of the slaughtered oxen. And the creditor said to him: That money you gave me was for a different debt. And Rav Pappa said that in that case the promissory note is undermined.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָתָם כֵּיוָן דְּקָאָמַר אַתּוֹרֵי יְהַבְתְּ לִי וּמִתּוֹרֵי שָׁקְלַתְּ אִיתְּרַע שְׁטָרָא הָכָא אֵימוֹר סִיטְרָאֵי נִינְהוּ.

The Gemara answers: There, since the debtor said: You gave me the money for oxen and you took payment from oxen, and the creditor admitted that this had happened, the promissory note is undermined because there is no support for his claim that there was another debt in addition to the acknowledged transaction for the oxen. Here, say that the payment was in fact for a different debt.
רי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומהדרינן: הכי השתא התם כיון דקא מודה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא – כלומר כיון שמודה בעל השטר ששטר זה לא היה אלא מדמי השוורים שמכר ממנו, ונתברר שישב אמסחתא בחנות שנמכר בו בשר אותם שוורים ונתקבל דמי הבשר הנמכר, בידוע שלא היה אותו פרעון אלא דמי השוורים עצמן שהרי מדמי בשרם היו אותם זוזין שנקבלו. אבל הכא אומר סיטראי נינהו והלכתא איתרע שטרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: התם [שם] כיון דקאמר: אתורי יהבת לי ומתורי שקלתאיתרע שטרא [כיון שאומר: עבור השוורים נתת לי ומן השוורים נטלתהורע השטר], שהרי אף התובע מודה שכך היה מעשה. הכא אימור סיטראי נינהו [כאן במקרה הקודם אמור שהמעות עבור חוב מן הצד הם].
The Gemara answers: There, since the debtor said: You gave me the money for oxen and you took payment from oxen, and the creditor admitted that this had happened, the promissory note is undermined because there is no support for his claim that there was another debt in addition to the acknowledged transaction for the oxen. Here, say that the payment was in fact for a different debt.
רי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַאי הָוֵי עֲלַהּ רַב פַּפֵּי אָמַר לָא אִיתְּרַע שְׁטָרָא רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר אִיתְּרַע שְׁטָרָא וְהִלְכְתָא אִיתְּרַע שְׁטָרָא.

What halakhic conclusion was reached about this matter? Rav Pappi said: The promissory note is not undermined, and Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: The promissory note is undermined. And the halakha is that the promissory note is undermined.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנה והילכתא איתרע שטרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והלכתא אתרע שטרא. פי׳ ר״ח ז״ל דאפי׳ כתוב בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה דדייק מדקתני איתרע שטרא ולא קתני איבטיל שטרא, וי״מ איתרע שטרא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין ובשבועה, וזה תימה דלמה נבטל את השטר אם חוששין שפרעו אפי׳ מבני חורין לא יפרע ואם לא אפי׳ ממשעבדי נפרע, אלא נראה דאיתרע ואיבטיל לגמרי קאמר וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שכן כתב איתרע שטרא הואיל והודה שקבלם ולאו כל כמיניה לומר סטראי נינהו ע״כ, וכ״כ הרב אלפסי ז״ל דלגמרי אבטיל וכ״כ משם רבינו שרירא ורבינו האיי גאון, והביא הוא ז״ל ראיה מההיא דאמר לי׳ לאו אתורי יהבית לי ואתורי שקלת ואמר רב פפא איתרע שטרא ולא אמרינן דהאי שטרא כדקאי קאי אלא ודאי איבטיל לי׳ שטרא לגמרי ומדהאי איתרע שטרא דרב פפא לגמרי הוא איתרע שטרא דרב נחמן נמי איבטיל שטרא לגמרי הוא, ועוד מדקאמרי׳ וה״מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר לי׳ שטרא דמגו דלא יכול למימר להד״מ לא יכול למימר סטראי נינהו דאלמא ש״מ דאיבטיל לי׳ שטרא לגמרי עד כאן, ולשון איתרע לאו ראיה היא דאיתרע ולא איבטיל, דכל שטרא דמבטלינן ליה מספיקא שייך ביה האי לישנא וכדאמרינן (כתובות ל״ו ב׳) האי שטרא ריעא ולא מגבינן ביה ובפ׳ הכותב (פ״ה א׳) אמרינן אמר רב פפא כגון אבא מרי ברי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד אלא מרענא שטרא אפומיה כלומר דלא מגבינן ביה, והרב אלפסי ז״ל כתב דאיבטיל ומשבע ליה שבועת היסת ונפטר, והרמב״ן ז״ל כתב דמ״מ כיון דלא קרענא ליה לשטרא ושטרא בידיה דמלוה קאי לא משבעינן ליה ללוה אלא אם ירצה מלוה לאשבועיה ליהדר ליה שטרא ואי לא ניחא לי׳ לאהדורי ליה שטרא לא משבעינן לי׳ ללוה.
ושואלים: ולמעשה מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הבעיה? כיצד נפסוק? רב פפי אמר: לא איתרע שטרא [הורע השטר], רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: איתרע שטרא [הורע השטר]. והלכתא [וההלכה] היא: איתרע שטרא [הורע השטר].
What halakhic conclusion was reached about this matter? Rav Pappi said: The promissory note is not undermined, and Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: The promissory note is undermined. And the halakha is that the promissory note is undermined.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דוְהָנֵי מִילֵּי דְּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדִי וְלָא אִידְּכַר לֵיהּ שְׁטָרָא אֲבָל פַּרְעֵיהּ בֵּין דִּידֵיהּ לְדִידֵיהּ מִיגּוֹ דְּיָכוֹל לְמֵימַר לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם יָכוֹל נָמֵי לְמֵימַר סִיטְרָאֵי נִינְהוּ וּכְדַאֲבִימִי בְּרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי אֲבָהוּ.

And this statement applies in a case where he repaid him in the presence of witnesses and did not mention the promissory note to the creditor; but in a case where he repaid him privately, between the two of them, in the absence of witnesses, since [miggo] the creditor can say to him: This matter never happened, i.e., he could deny that he received any payment, he can also say that this money was for a different debt. And this is like the case involving Avimi, son of Rabbi Abbahu, who repaid a debt in the absence of witnesses, and the creditor then claimed that the payment was for another debt (see Ketubot 85a).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא אבל היכא דפרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכיל למימר המלוה לא היו דברים מעולם יכיל נמי {אלמימר} סיטראי נינהו, כאשר מפורש בכתובות פרק הכותב לאשתו דין ודבריםב בעיניין דר׳ אמי בריה דר׳ אבהו דנשבעג דסיטרא הוו ליה עליה וגובה. ואי טעין עליה דסיטראי נינהו היכא דמודי ליה דאתורי יהבינהו ליה ומודה ליה נמי דיתיב אמסחתא וקביל זוזי דתורי וטעין השתא דסיטראי נינהו, אפילו רב פפא מודה דאיתרע שטרא.
א. כן הוא בגליון כתה״י.
ב. פה,א.
ג. כדברי ר״ח שהוא נוטל בשבועה כן הוא בטור שלחן ערוך ריש סי׳ נח. ונחלקו הב״ח והסמ״ע עם הש״ך מה טיבה של שבועה זו, ולדעת הש״ך אינו נשבע אלא אם טען הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך וכמו בכל מלוה בשטר. אבל לדעת הב״ח והסמ״ע גם אם לא טען הלוה אשתבע לי אינו גובה אלא בשבועה, וכמו בפוגם שטרו. ובסעי׳ ב שם בענין מי שראו עדים שנתן הלוה מעות למלוה כתב המחבר שנאמן המלוה לומר סטראי נינהו במגו שיכול לומר מתנה היו, ונוטל בשבועה. ומקורו בדברי הרמב״ם פרק יד מהל׳ מלוה ולוה הל׳ ט, ולכאורה סתימת דבריו הם כדברי הב״ח והסמ״ע שאפילו אם לא טען הלוה אשתבע לי אינו נוטל אלא בשבועה, כיון שמודה שקבל ממנו מעות. וכן מבואר להדיא במשפטי שבועות שער השלשה עשר שאם אמר סטראי נינהו אינו נוטל אלא בשבועה ומשום שאתרע שטרו (שבועה זו היא השבועה השלשה עשר מהנשבעין ונוטלין, ושבועה דאשתבע לי דלא פרעתיך היא השבועה השישית).
אולם דברי רבנו חננאל סתומים שפירש אתרע שטרא שאינו נאמן ליטול אלא בשבועה, ואם כן מה בין הנפרע בעדים לנפרע שלא בעדים שנאמן במגו דלא פרעתני, ובשניהם אינו נוטל אלא בשבועה. וכפי הנראה לפירוש ר״ח מה שאמרו בגמרא אתרע שטרא נוגע רק לשטר שיש בו נאמנות, שאם לא אתרע שטרא נוטל בלא שבועה כיון שנאמן לומר שלא נפרע, אבל אם יש עדים שפרעו אף שיכול לומר סטראי נינהו אתרע נאמנותו ואינו נוטל אלא בשבועה (ומה שכתב ר״ח בענין דר׳ אמי בריה דר׳ אבהו דנשבע דסיטרא הוי ליה עליה וגובה, הוא בשטר שאין בו נאמנות).
ולפי זה מה שכתב ר״ח ׳שטר שיש בו נאמנות׳ היינו שמאמינו על טענת פרעון, ומהני נאמנותו שלא יוכל הלוה להשביעו שלא פרעו, וגם במקום שיש לו מגו שלא נפרע שיהא נאמן ליטול שלא בשבועה. וכיון שאתרע נאמנותו אינו נאמן אלא בשבועה. אבל אם האמינו כבי תרי אפשר שיהא נאמן לומר סטראי נינהו גם ביש עדים שפרעו שהרי נאמן נגד עדים שלא נפרע, ומה בכך שמודה שקבל ממנו מעות (ראה גם תשובת הגאונים הרכבי סי׳ רלד שנאמנות הנזכר סתם בכל מקום אין הכוונה לנאמנות כנגד עדים). וכן כתב הפרישה בסי׳ עא ס״ק ו בסופו.
במשפטי שבועות חלק ב השער הי״ג מהנשבעים ונוטלין כתב רב האיי מי שיש בידו שטר אפילו בהתראה וטען הלוה שכבר פרעו, אם אין שם עדים שקבל המעות, נאמן המלוה לומר סטראי נינהו כדאמרינן בכתובות וכו׳, ואינו נוטל אלא בשבועה, לפי שאתרע שטרו, וכדאמרינן בשבועות והלכתא אתרע שטרא. וישבע בעליו ויטול. עיין שם. וכוונתו לכאורה להוכיח מפרעו בעדים לפרעו שלא בעדים רק לענין זה שאתרע השטר כדי שלא יטול אלא בשבועה, אבל אם פרעו בעדים אינו נוטל כלל, וכמו שכתב הרי״ף בשם רב האיי ורב שרירא (תשובות הגאונים הרכבי סי׳ רלה).
ומה שכתב אפילו בהתראה כוונתו למה שכתב בשער השישי מהנשבעין ונוטלין, שאם כתב בשטר אל תפרעני אלא בעדים, אינו יכול להשביע את המלוה שלא פרעתיך, אלא אם כן טען פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, ודימה רב האיי סוגית הגמרא לענין טענת פרעון במלוה על פה, לענין חיוב שבועה דאשתבע לי דלא פרעתיך במלוה בשטר. ועל זה כתב כאן, שאם אתרע שטר זה שיש בו התראה, אין המלוה נוטל אלא בשבועה.
ומכאן נלמד דמה שאינו נאמן לומר פרעתי נגד השטר אין הטעם מפני שהוא כאומר אל תפרעני אלא בעדים או כמתנה שלא יהא נאמן לומר שפרע אלא בקריעת השטר, שהרי אם כתב כן בשטר אינו יכול להשביע את המלוה שלא פרעו. אלא אינו נאמן לומר פרעתי מטעם דשטרך בידי מאי בעי.
אולם דעת הרמב״ם אינה כן שכתב בפרק יא מהל׳ מלוה ולוה הל׳ א זה לשונו: אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן, אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו. הרי שפירש הטעם שאינו נאמן לומר פרעתי מפני שהוא צריך לפרעו בעדים. ודבריו צריכים עיון שהרי האומר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ובכל זאת נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, ומאי שנא מלוה בשטר שכיון שצריך לפרעו בעדים אינו נאמן לומר פרעתי אפילו כשאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים.
ובפרק טו מהל׳ מלוה ולוה הוכיח הרמב״ם שהאומר אל תפרעני אלא בעדים נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, שאם אינו נאמן לומר פרעתי ׳אם מתו מה יעשה, נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים, אם כן נעשית עדות זו עדות בשטר, ונמצא זה כיון שאמר אל תפרעני אלא בעדים נעשית מלוה בשטר, ואין מי שעלה זה על לבו׳. ע״כ. ודבריו צריכים ביאור מה טעם הוא שנמצא פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים שלא יוכל לטעון פרעתי והרי כן הדין במלוה בשטר, ואף שבמלוה בשטר בידו לקרוע השטר, אבל כן הדין גם בטען המלוה שאבד שטרו שצריך הלוה שיהא בידו שובר שפרע. גם צריך ביאור מה שכתב הרמב״ם ׳אם כן נעשית עדות זו עדות בשטר׳ שנראה מדבריו שעיקר הטעם שאינו נאמן לומר פרעתי במלוה בשטר הוא מפני שהעדות היא בשטר.
וכנראה מדבריו נמצא פורע פעם אחר פעם שעיקר טענת פרעתי כמוה כטענת להד״ם, דמה שהיה פעם הלואה ביניהם אינה סיבה שיהא מחויב עכשיו בפרעונה, ומפני שהלואה עומדת לפרעון ונאמן לומר שכבר פרעה בזמנה. וגם האומר אל תפרעני אלא בעדים שנאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, אין הטעם מפני שהוא תנאי בעלמא לפרוע בפני עדים, ונאמן לומר שקיים התנאי. אלא התנאי הוא שיהא הפרעון מבורר בעדים, אלא שנאמן לומר פרעתי בזמנו בעדים ועכשיו כבר הלכו למדינת הים, ואין הדבר מוטל על הלוה לשמור הוכחת הפרעון לעולם. כי הפרעון כמו ההלואה היו מבוררים בעדים בזמנם.
אבל במלוה בשטר, כל זמן שהשטר ביד המלוה עדות ההלואה קיימת, והרי ההלואה עומדת לפנינו עכשיו ןצריך לטעון הלוה כנגדה שהיא פרועה, וכיון שהמלוה את חבירו בשטר צריך לברר הפרעון כי צריך הוא לפרעו בעדים, אינו נאמן לטעון פרעתי כל זמן שהשטר בידי המלוה. וראה עוד על טענת פרעתי בשטר בפרק כל הנשבעין מילואים להערה 17.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא אידכר ליה שטרא – שיטול השטר מידו.
מיגו דיכול למימר ליה – לא פרעתי׳ יכול למימר ליה נמי סיטראי נינהו.
וכדאבימי בריה דרבי אבהו גרסינן. והוא במסכת כתובות בפרק הכותב (דף פה.) דמטא כי האי מעשה לידיה.
והני מילי דפרעיה באנפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא, אבל אי לא פרעיה באנפי סהדי מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם יכול לומר סיטראי נינהו, וכאבימי בריה דר׳ אבהו – כדמפו׳ בכתובות בפרק הכותב (כתובות פ״ה.). והאי דאמרינן הני מילי דפרעיה באנפי סהדי, מסתברא לן דדוקא היכא דקא מסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה, ולא ידעי אי מהאי שטרא הואי ההוא פרעון אי משטרא אחרינא. דכיון דמסהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה איתרע שטרא, דהא ליכא למימר מיגו. אבל היכא דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי אי בתורת פרעון או פקדון או מתנה ומאי דדמי להו, אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה מהימן, כי אמר סיטראי נינהו מהימן. תדע דהא בפי׳ אמרינן אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן יכול למימר סיטראי נינהו. אלמא כל היכא דאיכא למימר מיגו מהימנינן ליה, הכא נמי כיון דאיכא מיגו מהימנינן ליה.
וממעשה דרב ורב המנונא בפרק שבועת העדות ילפינן דהיכא דאיכא סהדי דמסהדי דיהביה זוזי, ולא ידעינן אי בתורת מתנה יהבינהו ניהליה אי בתורת פרעון וקא טעין הנתבע דבתורת מתנה יהבינהו ניהליה דמהימן. דגרסינן התם: יתיב רב יהודה וקא מבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מהו? אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען אי דאמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, ואי דאמר במתנה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי וכו׳. אלמא אע״ג דאיכא סהדי דיהב ליה זוזי באפייהו כיון דלא ידעי אי לשום הלואה אי לשום מתנה, אית ליה למימר לשום מתנה יהבתינהו ניהליה. הכא נמי כיון דלא ידעי אי לשום פרעון יהבינהו אי לשום מתנה יהבינהו, אית ליה למימר לשום מתנה יהבתינהו. ואם תאמר מי דמי התם תובע אמר לשום הלואה ונתבע אמר לשום מתנה, ואמרינן ליה לנתבע משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשום מתנה. וכיון שכן היכי מייתינן ראיה להימוניה לתובע לאפוקי מנתבע מהך מעשה דמהימנינן ליה לנתבע לא יפטוריה מתובע, מה ענין טוען להוציא לטוען להפטר. האי מימרא לאו דוקא דכי מעיינת לה למילתא ודייקת לה שפיר משכחת לה דדא ודא אחת היא, דכיון דהני סהדי לאו אגופיה דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא, אשתכח דסהדותייהו לא שייכה בשטרא אלא סהדותא באנפי נפשה הוא דקא מסהדי, דבאפייהו יהב ליה הנתבע לתובע זוזי. מיהו היכא דלית ליה לידחויי, אמרינן איתרע שטרא דאיגלאי מילתא דסהדותייהו אגופי׳ דשטרא אהניא. והיכא דאית ליה לדחויי לא איתרע שטרא דאגלאי מלתא דסהדותייהו לאו אגופיה דשטרא הוא, אלא סהדותא באנפי נפשה היא, דכיון שכן הויא לה בהך סהדותא דקא מסהדי התם דבאפייהו יהב ליה התובע לנתבע זוזי. וכי היכי דהתם מצי אמר במתנה יהבינהו ניהליה, הכא נמי מצי אמר במתנה יהבינהו ניהליה. ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטוען להוציא, אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא? בשטרא הוא דקא מפיק ליה. והאי טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי סהדי הוא דמהניא, דכיון דהך סהדותא לאו בגופיה דשטרא היא אלא סהדותא באנפי נפשה היא דהא אית ליה לדחויי. ואיגלאי מילתא דסהדותייהו לאו אגופיה דשטרא הות ולא איתרע בה שטרא, כדאמרינן: אישתכח דשטרא כדקאי קאי, דהא בהאי סהדותייהו אידחייא לה האי טענתא דקא טעין דבמתנה יהיבנהו ניהליה. דכיון דהא איתברר לן דאפשר ליה לתובע למידחי בהך סהדותא ולמיטען דהך זוזי במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן, כי אמר סיטראי נינהו נמי מהימן. ועוד דמלישנא דגמרא נמי דייקת דהכין הוא כדאמרינן, מדאמרינן והני מילי דפרעיה באפי סהדי אלמא הכי סהדי בפרענא קא מסהדי, מיהו לא ידעינן אי מהאי שטרא או משטרא אחרינא. אבל אי קאמרי סהדי דיהב ליה זוזי באפייהו ולא ידעינן אי משום פורענא או לא, אפשר ליה לדחויי בהכי איגלאי מילתא דהך סהדותא לא איתרע ביה גופיה דשטרא כי היכי דלא ליהמני בהאי טענתא. וכיון דאפשר ליה למיטען דבמתנה יהביה ניהליה ומהימן, כי אמר נמי סיטראי נינהו מהימן.
והני מילי דפרעיה באפי סהדי אבל פרעיה בלא סהדי מיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכיל נמי למימר סיטראי נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וה״מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מגו דיכול למימר להד״מ יכול למימר סיטראי נינהו. וכתב הר״י הלוי ז״ל דהא דאמרי׳ דכי פרעיה באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו ואיתרע שטרא ה״מ דאדכר פרעון אבל מנה לו באפי סהדי לא מצי למימר סיטראי נינהו כיון דיהיב ליה סתם מגו דמצי למימר במתנה יהבית ניהלי ונאמן וכדאמרי׳ בפ׳ שבועת העדות (ל״ד א׳) כי אמר סיטראי נינהו נאמן ושטרא כדקאי קאי ומוקמינן ליה אחזקתיה דהא הני סהדי לאו אשטרא קא מסהדי אלא אהנהו זוזי דיהב קמייהו מסהדי, וכי היכי דהתם קא מסהדי דיהיב ליה זוזי קמייהו ואפ״ה נאמן לומר לא בתורת הלואה אלא במתנה ה״נ לא שנא, והרמב״ן ז״ל כתב שהוא חלוק עליו דשאני הכא דאפוקי ממונא הוא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי׳, ומיהו ודאי לישנא דגמ׳ מסייע ליה להר״י הלוי ז״ל מדאמרינן וה״מ דפרעיה באפי סהדי ולא קאמר דיהבינהו באפי סהדי דאלמא באפי סהדי יהבינהו בפרעון, ואף הטענה שאמר דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי׳ לא איבררא מילתא שפיר דאיכא למימר דאפי׳ לאפוקי ממונא אמרי׳ מגו ולקמן בפרק כל הנשבעין כתבתיה בס״ד, אלא שלדברי הרב הלוי ז״ל אפשר להקשות כן לפי שהוא סבור כן דמגו לאפוקי ממונא לא אמרי׳.
הא דאבימי בריה דרב אבהו כתבתיה בארוכה במקומה בפ׳ הכותב בס״ד.
והני מילי [ודברים אלה] אמורים דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא [במקרה שפרעו בפני עדים ולא הזכיר לו את השטר], אבל פרעיה בין דידיה לדידיה [במקרה שפרעו בינו לבינו] בלא עדים, מיגו [מתוך] שיכול למימר [לומר]: לא היו דברים מעולם ולא קיבלתי כסף זה כלל — יכול נמי למימר: סיטראי נינהו [יכול גם כן לומר: מן הצד הם] על חוב אחר, וכמקרה של אבימי בריה [בנו] של ר׳ אבהו שאירע בו מעשה כזה, ששילם כסף ולא בפני עדים, ואחר כך טענו המלווים שהיה זה עבור חוב אחר.
And this statement applies in a case where he repaid him in the presence of witnesses and did not mention the promissory note to the creditor; but in a case where he repaid him privately, between the two of them, in the absence of witnesses, since [miggo] the creditor can say to him: This matter never happened, i.e., he could deny that he received any payment, he can also say that this money was for a different debt. And this is like the case involving Avimi, son of Rabbi Abbahu, who repaid a debt in the absence of witnesses, and the creditor then claimed that the payment was for another debt (see Ketubot 85a).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרוערשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ מְהֵימְנַתְּ לִי כֹּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לִי לָא פָּרַעְנָא אֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדִי אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ הָא הֵימְנֵיהּ מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא הנְהִי דְּהֵימְנֵיהּ טְפֵי מִנַּפְשֵׁיהּ טְפֵי מִסָּהֲדֵי מִי הֵימְנֵיהּ.

The Gemara relates: There was a certain person who said to another who had lent him money: I deem you credible whenever you say to me that I did not repay the debt. He then went and repaid the debt in the presence of witnesses, and the creditor later denied that he had been repaid. Abaye and Rava both say that the witnesses are not deemed credible and the creditor can collect payment, as the debtor deemed him credible at the outset. Rav Pappa objects to this and says: Although he deemed him more credible than himself concerning the possibility that the debtor would claim that he repaid the debt and the creditor would deny having been repaid, did he deem him more credible than witnesses? Therefore, he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןאור זרועריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא, פרעיה באפי שהדי, אביי ורבא דאמרי תרויהו הא הימניה. מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי משהדי לא הימניה. וקיימ׳ לן כרב פפא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא – לוה דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא התקבלתי ולא אוכל לומר לך פרעתיך.
ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרעתיך אזל פרעיה באפי סהדי אמר רב פפא נהי דהימניה טפי מדנפשיה טפי מסהדי לא הימניה וכיון דאיכא סהדי דפרעיה לא מצי אמר לא פרעתני.
ואי אמר ליה מהימנת לי כבי תרי ופרעיה באפי תלתא תרי כמאה ומאה כתרי ונאמן לומר לא פרעתני, אבל אמר מהימנת לי כבי תלתא, דלא תלא מילתא בעדות אלא בדיעות, ואזל ופרעיה באפי ארבעה דהוי דיעות טפי, לא מצי אמר לא פרעתני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא דאמר ליה לחבריה מיהמנת עלי כל היכא דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באפי סהדי וכו׳ עד נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי מהימניה – פי׳ דהא לא א״ל אלא מהימנת עלי ואהני ליה דכי ליכא סהדי דפרעיה אע״ג דאמר ליה אשתבע לי לא אשתבע ליה אבל טפי מסהדי לא המניה ונראים דברים דאפי׳ טפי   מן חד סהדא לא הימניה ואם יש ע״א שפרעו נשבע לו דלישנא דמיהמנת עלי לא משמע אלא עליה בלחוד ומשום דבעובדא הוו סהדי נקט לה ר״פ טפי מן סהדי וכן דנתי לפני מורי הרא״ה ז״ל. ההוא דא״ל לחבריה מיהמנת עלי כבי תרי וכו׳ עד אר״פ כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה ואיכא דק״ל כי הימניה כבי תרי ולא אתו אלא תרי מאי מהני לי׳ דהא איכ׳ למימר אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ולאו קושיא הוא דודאי כי הימניה כבי תרי ה״ק שיהא נאמן כב׳ עדים גרידי דאורייתא וכאלו פסל על נפשיה בהא כל תרי סהדי דעלמא ומפשטא דסוגיין משמע דאע״ג דלא אמר כב׳ עדים כשרים אלא כב׳ עדים בהכי סגי דסתם בב׳ עדים כשרים בעי למימר וכדאמרינן הכא מהימנת עלי כבי תרי ואסיקנא דכי אמר כבי תרי אפילו אתו ק׳ סהדי מהימן עליה דתרי כק׳ ומאה כתרי אבל א״ל כתלתא ואזל פרעיה בפני ד׳ ביטל נאמנותו וכי אמרי׳ דכי אמר כבי תרי ואתו ג׳ דלא מהנו בדאתו בתורת עדים שאם עשאם ב״ד ופרע בפניהם מיד נפטר דנהי דמהניה טפי מסהדי טפי מבי דינא לא הימניה וזה דעת רבותי׳ נוחי נפש ועיקר. ואפי׳ היכי דהימניה כבי תרי דכי אתו תרי או ג׳ בתורת סהדותא לא מיהמניה כתב רבינו אלפאסי ז״ל בתשובת שאלה דדוקא דהוו עדי פרעון אבל אתו עדי הודאה דאודי קמיה דאיתפרע הרי הם נאמנים עליו וכן בההוא דלעיל דאמר אל תפרעני אלא בפני פ׳ ופ׳ דאמרי׳ דלרבא כי אתו תרי סהדי אחריני לא מהימני ה״מ עדי פרעון אבל עדי הודאה נאמנין דהא עליה מסהדי ולא אגופא דפרעתא ובהא לא פסלינהו והר״ז הלוי ז״ל סובר דאפי׳ עדי הודאה לא מהימני והביא ראיה מההוא עובדא דא״ל לא תפרעין אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואתי סהדי אחריני דפרעיה וכו׳ וא״ל רב נחמן כיון דמודית דקבלתינהו מיניה פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאה זיל אייתינהו אלמא אע״ג דאודי השתא בפרעון צריך היה לקיים תנאו שאומר לו אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא ואין זו ראיה דהתם לאו בדוקא א״ל הכי אלא מילתא בעלמא לפיוסי דעתיה ותדע דלמלוה גופי׳ א״ל זיל אייתינהו ואי בדוקא א״ל לאידך לזה הול״ל דלייתינהו דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא מיפטר ועוד היכי מייתי להו לזוזי והא איתנס ועוד כי אין דרך החכם להשתבח בעצמו לומר הא אנן דגמרי׳ הלכתא ספרא וספרי וכו׳ אלא ודאי בדרך בדיחותא וגוזמא א״ל כן וכדברי רבי׳ הרמב״ן ז״ל עוד נתן טעם לדבריו ז״ל דויאי אי לא משכחת עדי פרעון שיש בכללם עדות הודאה לא מהני כ״ש עדי הודאה גרידתא וגם זו יש לדחותה דהתם כיון דסוף לא נתכוון להודות ממש ולעדות פרעון באו ובו עיקר עדותם לא מהנו דהא להכי אמר אל תפרען אלא באנפי פ׳ ופ׳ אבל הכא שבאו להודאה בלבד ולמסור להם עדות על זה הודאתו כמחילתו וכאלו בטל נאמנתו ועדותם על הודאה זו כאלו העידו שנמחל וביטול כחו וכל זכות שיש לו בשטר ההוא ורבינו הרמב״ן ז״ל הכריע ואמר בודאי בההיא דלעיל דלא א״ל לא תפרעני אלא בפני פ׳ ופ׳ ומסתמא הוא דדיינינן פסולה אשאר עלמא לא משמע ההוא פסולה אלא אפרעון ולא אהודאה אבל הכא דעבד ליה נאמנות כל היכא דאמר לא פרענא אף על פי שיבואו עדי הודאה לא מהנו דסוף סוף הוא מכחיש להו ואמר להד״מ ולא פרענא מעולם דהא הימניה דלגבי מיניה כל היכא דאמר לא פרענא והרי הוא אומר דלא פרע וכן דעת רבותי הרא״ה והרשב״א ז״ל דבשטר שיש בו נאמנות כל היכא דאמר דלא פרעיה אין עדי הודאה מועילים לו ונראה דעדי מחילה מהנו דהא איהו לא פסיל סהדי לעדות מחילה הילכך אפי׳ יהא נאמן שלא נתפרע מ״מ בשטר שנמחל אינו גובה ומעתה זה הטעם לעדות הודאה לפי שהודאתו בשטר שהוא פרוע זו היא מחילתו כדכתיבנא בב״מ ועכ״ז אין לי אלא דברי רבותי ז״ל ואם האמינו בכל טענות שיטעון בחוב זה אפי׳ עדי מחילה אינם מועילים ולא עדי ביטול השטר חוב דהא מכחיש להו בכולהו ואיהו מהימן טפי מנייהו וא״כ מאי תקנתו של שטר שיש בו נאמנות בזו י״ל דליכתוב לו בכתב ידו שהוא פרע דכי נפיק כתב ידו בב״ד ומתקיים כמאן דמודה השתא בבי דינא והוייא ליה כההיא דאמרי׳ לעיל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי או יפרע בב״ד דטפי מבי דינא לא מהימני או יכתוב לו שהוא מתחייב לו בכדי הסך שנגבה ממנו בשטר זה כשיבוא עליו שובר אתי עליה ממ״נ דאי מודה בשובר ניחא ואי לא מודי ביה הרי הוא חייב לו כנגדו ובהא לא אמרי׳ זה גובה וזה גובה כדין ב׳ שהוציאו שטר חוב זה על זה מכיון דתפיס וכדאיתא התם בהדיא בההיא שמעתא בפרק שני דייני גזרות וכן תקנו רבותי׳ ז״ל והיכא דלא מהנו עדי פרעון י״א דנהי דלא מהנו השתא לעכב פרעונו מפני נאמנותו מ״מ לבתר דפרעיה השתא יכול לחזור בו ולגבות ממנו בעדי פרעון אלא מה שפרע בפניהם שהרי נתקיים תנאי נאמנותו וכן נראה בדברי הראב״ד ז״ל בתשובת שאלה שכתב דלהכי כתבי בנאמנותו של שטר שיהא נאמן לעולם וש״מ דאי לא כתב ביה לעולם חוזר וגובה באותן עדים אבל הרא״ם ז״ל כתב דלעולם לא מהימני אלא לגבי פרעון דההיא הלואה עדים פסולים הם וכן נראין הדברים היכא דאתו עליה בעדות פרעון דההיא הלואה דהא כי אמר מלוה דלא פרע בעוד שהשטר בידו הוחזק בנאמן כב׳ עדים ואפסילו אידך לעדות פרעון וכיון תו לא הדר מלוה לאיפסילי ולאיכשורי אינהו שכבר הוחזק עדותו בב״ד אבל אם לוה פקח הוא מוקים להו להנהו סהדי דליחזי אידך פרעון בתרא והדר מסהדי עליה דמלוה שיש לוה מנה אצלו שלא כדין דהא ידעי אינהו דהאי מנה בתריה שלא כדין שקליה וגזל הוא בידו והשתא ודאי מהימני דלאו בעדות פרעון דשטרא אתו עליה דהא לא אתו למיסהד אפרעון קמא אלא דמסהדי על מנה בתרא שיודעים שהוא גזל אצלו וזה הדין שוה בין בהא דהכא ובין בההיא דאל תפרעני אלא בפני פ׳ ופ׳ כנ״ל וכן הודה לי מורי הרא״ה ז״ל וכן עיקר.
ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו] שהילוה לו: מהימנת לי כל אימת דאמרת לי ״לא פרענא״ [נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לי ״לא פרעתי״]. אזל פרעיה באפי סהדי [הלך פרע לו בפני עדים], והמלוה טוען שלא פרע. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הא הימניה [הרי האמינו], קיבל על עצמו מראש דבריו של התובע, ולכן התובע יכול לחזור ולתבוע. ואין לסמוך על העדים, שהרי הלווה סמך את אמונתו דווקא בו. מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: נהי דהימניה טפי מנפשיה [אם אמנם האמינו יותר מעצמו], שהתנה שדברי המלוה יהיו נאמנים יותר מדבריו שלו, שלא יוכל לכפור בו, אבל טפי מסהדי מי הימניה [יותר מעדים האם האמינו]? ואם כן, כיון שהיו עדים — הרי זה פרעון גמור!
The Gemara relates: There was a certain person who said to another who had lent him money: I deem you credible whenever you say to me that I did not repay the debt. He then went and repaid the debt in the presence of witnesses, and the creditor later denied that he had been repaid. Abaye and Rava both say that the witnesses are not deemed credible and the creditor can collect payment, as the debtor deemed him credible at the outset. Rav Pappa objects to this and says: Although he deemed him more credible than himself concerning the possibility that the debtor would claim that he repaid the debt and the creditor would deny having been repaid, did he deem him more credible than witnesses? Therefore, he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןאור זרועריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָהוּא דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ מְהֵימְנַתְּ לִי כְּבֵי תְרֵי כׇּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לָא פָּרַעְנָא אֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְּלָתָא אָמַר רַב פָּפָּא כְּבֵי תְרֵי הֵימְנֵיהּ כְּבֵי תְלָתָא לָא הֵימְנֵיהּ.

The Gemara relates: There was a certain person who said to another who had lent him money: I deem you credible like two witnesses whenever you say that I did not repay the debt. He went and repaid the debt in the presence of three witnesses. Rav Pappa said that the creditor cannot deny the testimony of three witnesses, as the debtor deemed him credible like two witnesses; he did not deem him credible like three witnesses.
ר׳ חננאלרי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרוערמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ההוא דאמ׳ ליה לחבריה מהימנת לי כי בי תרי כל אימת דאמרת לא פריענא, אזל פרעיה באפי תלתא,
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דדין הודאה באומר מהימנת לי כבי תרי}
ההוא דא״ל לחבריה: מהימנת לי כבי תרי וכו׳ – איכא מ״ד, כי אמרי כבי תרי פסליה לההוא סהדותא היכא דאמרי, באנפנא פרעיה, אבל אי אמרי, באנפנא אודי ליה דפריע הוא, אודיתא מילתא אחריתי היא ומהימנא עליה.
ואנן לא אסתברא לן הכי, מדאמר לעיל בגמרא (דף מא:): מאי אמרת, לקיומיה תנאיה, זיל אייתינהו, דהא אנא ורב ששת דגמרין הלכתא ספרא וספרי וכולה תלמודא. למה ליה לרב נחמן למימר ליה לההוא גברא, זיל אייתינהו דהא אנא ורב ששת. והא אודה ליה קמיה בבי דינא דפריע הוא, דהא אמר ליה, כיון דקא מודית דקבילתינהו מיניה פרעון הוי. אלא לאו ש״מ, כי היכי דלענין פרעון פסילה כל סהדותא עד דהויא באנפי תרי דתנו הלכתא, לענין הודאה נמי בעי׳ בתרי דתנו הלכתא, ומ״ה מאי דאודי קמיה רב נחמן לחודיה נמי הודאה לא הויא. ובדין הוא דלימא ליה, זיל אודי נמי באנפי רב ששת כי היכי דאודית באנפי, אלא לפרסומא למילתא דפורענא אמר ליה, זיל אייתינהו.
[במאור דף כב. ד״ה ההוא דאמר. לרי״ף סי׳ אלף קנו (שבועות דף מב.)]
כתוב שם: ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי וכו׳, עד ובדין דלימא ליה זיל אודי באנפי רב ששת כי היכי דאודית באפי אלא לפרסומי מילתא דפורענא אמר ליה זיל אייתינהו.
אמר אברהם: האי מילתא לאו כלום הוא, דלאו חליצה היא דבעינן פרסומי מילתא, אבל הכי קאמר ליה מאי אמרת לקיומיה תנאה זיל אייתינהו וכו׳, כלומר ואי לא מצית לאייתינהו ולא מפייסת עד דמקיים תנאיה לדידך הוא דאפסידו ולא מצית למיתבעיה מידי. ולענין שאלתא לא דמיא ההיא מילתא לההוא מעשה דרב נחמן, דהאי כיון אמר ליה לא תפרעון אלא באפי תרי דתנן הילכתא אי לאו דאודי כולי עלמא הוו פסילי לגביה לגופא דפרעון, ואי הדר האי גברא וכפר ביה בדרב נחמן ובחד דעלמא דהוה גביה מצי כפר אבל במאן דאמר ליה לחבריה מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא הכי קאמר ליה אי אמרי תרי פרעתי ואת מכחשת מכחיש להו אבל בהודאה דנפשיה לא דאיהו נאמן יותר ממאה עדים, וכל הודאה דנפשיה הימניה טפי מסהדי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דדין הודאה באומר מהימנת לי כבי תרי}
כתוב בספר המאור: ההוא דא״ל לחבריה, מהימנת לי כבי תרי, איכא מ״ד, כי אמרי כבי תרי פסליה לההיא סהדותא היכי דאמרי באנפנא פרעי׳, אבל אי אמרי באנפנא אודי ליה וכו׳ מהימני עליה. ואנן לא איסתברא לן הכי וכו׳, עד למה ליה לרב נחמן למימר ליה לההוא גברא, זיל איתניהו דהא אנא ורב ששת, והא אודי ליה קמיה בבי דינא דפריעא הוא.
אמר הכותב: אין זה נכון. לפי שלא אמר רב נחמן ללוה שיביאם אלא למלוה אמר כך. ואי משום דלא מהימן הוא, למה ליה למימר למלוה הכי ומה תועלת הוא לו אם יביאם. ואדרבה, איפכא מסתברא מינה. דאי רב נחמן וחד דעימיה לא מהימני לא הוה אמר ליה לההוא מלוה, זיל אייתינהו, אלא כדקאמר איהו, עד דמייתי לוה תרי דתנו הלכתא. ותו, דאמר ליה, מאי אמרת, לקיומיה תנאה. אלמא, לאו1 זכותא דחבריה הוא ואיהו בעי למעבד הכי. ואם אין אחרים נאמנין על הודאתו, הוה ליה לרב נחמן למימר ללוה, זיל את אייתי רב ששת דלודי בך באפי׳. א״נ, לימא ליה, זיל אודי באנפי רב ששת וכבר אודית באנפאי.
ומאי דאמר, לפרסומה למילתא, למה לי פרסומא הואיל והוא יוצא מב״ד זכאי. ועוד, שאין כל זה אלא זכות לוה, כדאמרן.
אלא ודאי מילתא בעלמא היא דקאמר ליה. כיון דקא מודית דפרעך, פרעון הוי ופטור הוא הלוה ואין לך לעולם עליו כלום, ומה אתה טוען עליו. ואי משום דהוה ניחא לך שיפרעך באפי תרי דתנו הלכתא אתה מתרעם עליו ומביאו לב״ד על חנם, זיל אייתינהו.
ולענין הדין, נראין הדברים שהאומר לחבירו, מהימנת עלי כבתרי כל אימת דאמרת לא פרענא, אפי׳ אודי ליה באפי אחריני לא מהימני, דהא אמר, לא פרענא ולא אודאי ליה. וכיון דאמר, לא פרענא, מהימן, דהא הימניה.
אבל האומר, כי פרעת לי פרעין באנפי פלוני ופלוני, אף על גב דאי פרעיה באנפי אחרים לא מהימני משום דאיהו פסלינהו לההוא פרעון, אבל אי אודי ליה באנפי אחריני נאמנין, דהא לא איפסילו, דפסילי ליה לעדות פרעון אבל לא להודאת פיו, שהרי לא התנאה2 עליו. ולא עוד, אלא אפילו באו שנים ואמרו, מעידין אנו שפרעו בפני אותו פלוני ופלוני והם שהלכו להם למדינת הים, נאמנין, שאין לך בו אלא תנאו בלבד, לא תפרען אלא באנפי פלוני ופלוני, והרי פרעם בפניהם. כך נראה בעיני.
וא״ת, א״כ, מה הועיל בתקנתו, שהוא חושש [לעידי שקר ולפיכך פסלן, והרי נאמנין עליו לומר שהודה לו. וליטעמיך, וכי אינן יכולין]⁠3 להעיד עליו שלוה ממנו או שמכר לו את השדה. אלא אין לך בו אלא תנאו בלבד, והרי הועיל לפסלם לפרעון, דשכיח ליה, ולא העלה דבר אחר על דעתו, שאין עדים מצויין להעידו אלא בפרעון.
1. נ״ל דיש למחוק תיבה זו
2. נלדצ״ל: התנה
3. קטע זה הוסף בש״ס עוז והדר מפי׳ תלמיד הרמב״ן, מודפס בקובץ הדרום
ועוד בענין זה, מסופר, ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת ״לא פרענא״ [נאמן אתה עלי כשני עדים כל זמן שתאמר ״לא פרעתי״]. אזל פרעיה באפי תלתא [הלך ופרע לו את החוב בפני שלושה]. אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה [כשנים האמין אותו, כשלושה לא האמין אותו], וכיון שהיו שלושה — יפה כוחם להעיד.
The Gemara relates: There was a certain person who said to another who had lent him money: I deem you credible like two witnesses whenever you say that I did not repay the debt. He went and repaid the debt in the presence of three witnesses. Rav Pappa said that the creditor cannot deny the testimony of three witnesses, as the debtor deemed him credible like two witnesses; he did not deem him credible like three witnesses.
ר׳ חננאלרי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרוערמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא אֵימוֹר דְּאָמְרִי רַבָּנַן דְּאָזְלִינַן בָּתַר רוֹב דֵּעוֹת ה״מהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא דְּכַמָּה דִּנְפִישִׁי בְּקִיאִי טְפֵי אֲבָל לְעִנְיַן עֵדוּת ומְאָה כִּתְרֵי וּתְרֵי כִּמְאָה.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: Say that although the Sages say that we follow the majority of opinions, and the opinion of three people is therefore accepted against the opinion of two, this statement applies with regard to assessing value, as the more people there are, the more knowledgeable they are. But with regard to testimony, one hundred witnesses are like two, and two are like one hundred. Therefore, in this case there is no distinction between two witnesses and three witnesses.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסקה רב הונא כי אזלינן בתר רוב דיעות לענין אומדנא דכמה דנפישי אית בהו דפקיעי טפי, אבל לעניין עדות תרי כמאה ומאה כתרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימור דאמרי זיל בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא – דשומא כדאמר במסכת ע״ז בפרק השוכר (דף עב.) א״ל כדשיימי בתלתא אפי׳ תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בתלתא כדשיימי בד׳ עד דאמרי בד׳ וכ״ש כדאמרי בארבעה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונראה להסביר מחלוקתם לאור מה שהעלינו בשיעורינו שעדות בשטר שלא היה פרעון אינה עדות מוחלטת כמו עדות בשטר שלוה. העדות שלא פרע ניתנת לפירוש ולביטול, ולכן שובר או עדות בע״פ שהשטר פרוע מהימנים והשטר בטל וחדל להעיד עוד שאינו פרוע. לעומת זה כששני עדים מעידים שלא לוה הו״ל תרי כנגד תרי כי העדות שבשטר מעידה שלוה ואינה מתבטלת, ומכחשת את העדות שבע״פ.
אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר [אמור שאמרו חכמים שהולכים אחר] רוב דעות כלומר, שכמות האנשים מכריעה — הרי הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין אומדנא [אומד] שצריך להעיד על ערכם של דברים, דכמה דנפישי בקיאי טפי [שכמה שהם מרובים בקיאים יותר] ולכן הולכים אחר ריבוי האנשים, שסביר שהם יודעים יותר, אבל לענין עדות — הלוא מאה כתרי [כשנים] ותרי [ושנים] כמאה, ולכן אין לחלק בין שניים ושלושה.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: Say that although the Sages say that we follow the majority of opinions, and the opinion of three people is therefore accepted against the opinion of two, this statement applies with regard to assessing value, as the more people there are, the more knowledgeable they are. But with regard to testimony, one hundred witnesses are like two, and two are like one hundred. Therefore, in this case there is no distinction between two witnesses and three witnesses.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא הָהוּא דא״לדַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ מְהֵימְנַתְּ לִי כְּבֵי תְרֵי כֹּל אֵימַת דְּאָמְרַתְּ לָא פָּרַעְנָא אֲזַל וּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְּלָתָא אָמַר רַב פָּפָּא כְּבֵי תְרֵי הֵימְנֵיהּ כְּבֵי תְלָתָא לָא הֵימְנֵיהּ.

The Gemara presents another version of the incident: A certain person said to another who had lent him money: I deem you credible like two witnesses whenever you say that I did not repay. He went and repaid the debt in the presence of three witnesses. Rav Pappa said that the creditor cannot deny their testimony, as the debtor deemed him credible like two witnesses; he did not deem him credible like three witnesses.
רי״ףאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שהיה לו על חברו חוב בשטר ותבעו תן לי מנה שהלויתיך והרי שטרי והלה אומר פרעתיך מנה ביום פלוני והלה משיב וכן הוא אלא שאותו מנה שפרעת היית חייב לי מצד אחר אם לא היו העדים בפרעון אותו המנה נאמן מתוך שהיה יכול לומר לא פרעת לי כלום היו שם עדים שראו אותו הפרעון אלא שלא ידעו אם נפרע מצד שטר זה אם לאו על זה אמרו איתרע שטרא ופירשוה קצת גאונים שלא בטלה לגמרי אלא שאין בית דין מגבין בה ואם תפש תפש וי״מ לשטה זו שאפי׳ היה שם נאמנות אין נפרע אלא בשבועה ומ״מ נשבע ובית דין מגבין לו וראייתם ממה שאמרו איתרע שטרא ולא אמרו אינו נאמן או בטל השטר ומ״מ גדולי הפוסקי׳ ומבחר הגאוני׳ פירשו בו שהשטר בטל לגמרי וראייתם ממה שהוזכר בסמוך באחד שאמ׳ לחברו תן לי מנה שהלויתיך בשטר ואמ׳ לו והלא לקנות שוורים לשחיטה הלויתני אותו מנה וכבר שחטתים ואתה קבלת המעות על יד על יד כשהייתי מוכר את הבשר ואתה עמי על השלחן שבבית המטבחים ואמר לו מצד אחר היית חייב לי כך וכך ואמרו על זה איתרע שטרא ופירשו בו כיון דמודה דאתורי יהב ומתורי שקל איתרע שטרא ובזו פי׳ הדברים בודאי שפרעון היה ונמחל שעבודו ואף בראשונה בטל השטר לגמרי ונשבע היסת ונפטר ומ״מ כתבו גאוני ספרד דוקא בשהם מעידים שבתורת פרעון נתנם אלא שאינם יודעים אם מצד שטר זה אם לאו אבל אם לא ידעו שבתורת פרעון נתנם אלא שמעידים שראו שמנה לו מעות במנין זה הרי זה כמו שלא ראו כלום שהרי זה יכול לומר במתנה נתנם לי וכמו שביארנוה בפרק שבועת העדות (שבועות ל״ג:) בענין ידיעה בלא ראיה שכתבנו שם שאין ראיית המנין והקבלה כלום במקום שהוא אומר נתנם לי ואע״פ שלא נאמרה לשם אלא לפטור את הנתבע ואין ממנה ראיה לתובע וליטול זו וזו אחת הן שהרי עדים אלו לא על גוף השטר הם מעידים שנפרע אלא עדות בפני עצמה היא וכל שאין לדחותו איתרע שטרא הא כל שיש לדחותו אין אומרין איתרע שטרא ונמצא שאינו מוציא בעדות זו שבשטרו הוא מוציא והעדות הוא שנדחה אחר שלא ידעו אם במתנה אם בפרעון ונשאר השטר בקיומו וכן הדברים נראין ואע״פ שזו שבעדות לא היתה הלואה ביניהם עד עכשו וזהו תחלת עסקיהם ואפשר שהם מתנה מה שאין כן בזו שמתחלה היתה המלוה ידועה בעדים ואחר בירור ההלואה ראו מתן המעות והדברים מוכיחים שפרעון הוא מ״מ הואיל ואינן מעידין שפרעון היה אין ראיית המנין והקבלה כלום ומ״מ יראה שאם זה מברר שנתחייב לו מצד אחר נאמן ואין הלה יכול לומר כבר פרעתי וזו של עכשו לשטר זה פרעתי ולדעתי זהו שאמרו איתרע שטרא כלומר שאין מגבין בו אלא שאין קורעין אותה שמא יברר זה שמצד אחר נתחייב לו:
לווה שהתנה על המלוה שיהא נאמן עליו כל זמן שיאמר שלא נפרע הרי זה נפרע ממנו שלא בשבועה בין במלוה על פה בין במלוה בשטר ואין יכול לומר לו אשתבע לי דלא פריעת אע״פ שטוען בבריא שפרעו ומ״מ אם הביא עדים שפרעו נאמן שלא האמינו אלא על עצמו לא על העדים התנה עליו שיהא נאמן לו כשני עדים כל זמן שיאמר שלא נפרע אפי׳ הביא עדים שפרעו גובה ממנו בלא שבועה שהרי האמינו כשנים ואפי׳ הביא הוא מאה שפרע אינו כלום שלענין עדות תרי כמאה ולא הלכו אחר רוב דיעות אלא לענין אומדנא ושומא וכמו שאמרו באחרון של ע״ז אמ׳ ליה כדשיימי תלתא אפי׳ תרי מגו תלתא וכן אינו להזמינו אח״כ לדין ממה שפרע בפני אותם העדים שיכול לומר סיטראי נינהו ומה שאמרו למעלה שאי אפשר לומר סיטראי נינהו במקום שיש עדים טעם הדבר מפני שהוא אפוקי ממונא אבל זו הרי הוא אוקומי ממונא ושמא תאמר הרי אמרו בכתובות באו שנים ואמרו עדים שבשטר זה קטנים היו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אלא שמ״מ אמרי׳ תרי ותרי נינהו ואוקי ממונא וכו׳ תירצו גדולי המפרשי׳ שזו שהזכרנו אותם עדים באים לפסול את השטר ונמצא הספק בגוף השטר אבל אלו אין מעידין אלא על הפרעון וכשנתבטל עדותם מחמת הנאמנות אוקי שטרא אחזקיה או שמא מכיון שהאמינו כשנים להוציא ממנו האמינו שאם לא כן מה יועיל נאמנותו:
התנה עמו שיהא נאמן עליו כשלשה ופרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע הואיל ולמנין ירד והוא פורעו ביתר מאותו מנין ודאי לכך כיון שהוא נאמן לו כשלשה אבל לא כארבעה למדת מ״מ שכל שאמ׳ יהא נאמן עלי כשנים אין שום עדות של פרעון מזיק לו ואין צריך לכתוב כשני עדים כשרים שבכל מקום עדים פירושו שהם כשרים וסתמן כפירושן ומגדולי קדמונינו חדשו בזה דברים שאם אין שם כשרים אע״פ שאין הלווה יכול לומר אשתבע לי או אם פגם שטרו שיפרע שלא בשבועה מ״מ אם יבאו עדים שנפרע הרי תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל כשיש שם כשרים כבר האמינם יותר מכל שנים וזה כנגד סוגיא זו לגמרי עד שמקצת תלמידיהם פירשו סוגיא זו מכח דבריהם שלא נאמרה אלא אם תפש אבל כל שהעידו שנים שנפרע אין מגבין לו בבית דין אא״כ יש בתנאו כשני עדים כשרים ואין הדברים נראין כלל:
לשון נאמנות השטר הוא שכל זמן ששטר זה בידו בדלא קרוע וכו׳ עד יהא נאמן כשני עדים כשרים לומר לא נפרעתי בלא שום שבועה וכו׳ לעולם וכתבו הם ז״ל שזה שנהגו לכתוב כשרים הוא מטעם שכתבנו וזה שנהגו לכתוב לעולם הוא שאם לא יכתוב לעולם כשנפרע זה מצד נאמנותו שלא היו עדיו מועילין לו היה אח״כ יכול זה להזמינו לדין ולתבעו מתחלה להשביעו על פי אותם העדים וכשכתב לעולם אף לאחר פרעון אינו יכול להשביעו אלא שמחרים הוא על כל מי שיש בידו ממון שלא כדין ואין ממחין בידו שמ״מ לדעתנו אף בשלא כתב לעולם הדין כן ואין המנהג אלא דשטרא:
יש מי שאומר שלא אמרו לפסול עדים הללו מתוך נאמנותו אלא כשיאמרו בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה הוא שנפרע או בפנינו בטל כל שטר שיש לו על פלני או שמחל נאמנין וכן הדין באומ׳ אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני לשטת גדולי הפוסקים שפוסלין בה את האחרים שאין מדמין עידי מחילה ושאר דברים לעידי פרעון וכן הדברים נראין ויש חולקי׳ בה ממה שאמרו למעלה זיל אייתינהו דהא אנא וכו׳ והרי זו הודאת פרעון היא ומה צורך לומר זיל אייתינהו אלא אף בענין הודאה אינו נאמן כמו שכתוב בחבורי גדולי הראשונים שבגיירונדאה ואין דבריהם נראין:
מי שהתנה עם חברו שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני או בפני עדים ומת הלווה ואמרו היורשי׳ אנו פרענוך שלא התנית עמנו כתבו מקצת גאונים שאין נאמנין שתנאי זה הוטל על כל מי שיפרעהו:
התנהו הלוה למלוה להיות נאמן לו בלא שבועה ומת אינו גובה מיורשיו אלא בשבועה אבל אם התנה לגבות מן היורש אף בלא שבועה ומת גובה מיורשיו אף בלא שבועה שתנאי ממון הוא וקיים הא מן הלוקח אין תנאו מועיל ליפרע אלא בשבועה וכן אם התנה לו שיהא נאמן לו כשנים ומת המלוה אין אומרין שיהו יורשיו נאמנין לו אלא איהו מהימן לי לפסול אחרים כנגדו ולא אתם ואין כאן טענינן ליתמי אחר שמביא עדים שלהם פרע ולא לאביהם:
התנה שלא יפרעהו אלא בעדים ומת מלוה ויורשיו תובעין והוא אומר פרעתי לכם והרי לא התניתי אלא לאביכם אינו נאמן שאין כח היתומים קל משל מורישם אדרבה יפה כחם בכל ענין וכן הסכימו גדולי הדורות:
כל שנפרע מחמת נאמנות זו נפרע שלא בשבועה ומ״מ אם רצה להזמינו לדין אח״כ ולהשביעו היסת רשאי וכן הסכימו הגאונים:
המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש אמר הר״ם ונשבעין לקטן ונפרעי׳ מנכסיו כמו שנתבאר בכתובות הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשבועה דאוריתא הוא שנאמר אין נשבעין על טענה קטן אבל שבועת היסת נשבע בטענת הקטן לפי שאין הקטן טוען אותו טענה בריאה וכן נשבעין להקדש ונפרעין ממנו כגון שיהיה לראובן ביד שמעון ממון בתנאי והקדיש שמעון כל נכסיו ישבע ראובן שבועת התורה ויפרע ממנו על הדרך הנזכר בפרק ששי מערכין:
אמר המאירי אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ר״ל חרש שהיה טוען בקריצותיו שהרי כל חרש שדברו חכמי׳ אינו שומע ואינו מדבר ואמר על שלשתם שאין משביעין שום אדם על טענתם שנ׳ כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום ואפי׳ חריף שבחריפים ואין צריך לומר בפתי קטן ובחרש ושוטה אפי׳ גדולים אבל נשבעין לקטן ולהקדש פירשוה בגמרא בשני פנים ואחת מהן שהבא ליפרע מן הקטן ר״ל מן היתום ומן ההקדש נשבע שאין נפרעין מנכסי יתומים ולא מן המשועבדים אלא בשבועה ומשהקדישו נשתעבד ואע״פ שזו של יתומים אף בגדול הוא כן שאין נפרעין ממנו אלא בשבועה מ״מ אף זו פירשוה כעין קטן שאף הגדול בעניני האב קטן הוא אלא שהגדול נפרעין ממנו כל חוב בשבועה ובקטן דוקא לכתובת אשה ובריבית אוכלת בו ולצואת המת וי״מ אותה בקטן ממש וכגון לו או שבא ליפרע מנכסיו כמו שיתבאר בגמרא וכן פירשוה בגדול הבא לתבוע בטענת אביו והלה מודה מקצת ונקרא קטן לענין מלי דאבוה וכן הלכה כמו שיתבאר בגמרא:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
לענין ביאור זה שאמרו במשנה שנשבעין לקטן פירשוה בסוגיא זו בגדול הבא בטענת אביו ואליבא דר׳ אליעזר בן יעקב שאמ׳ פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נשבע וכגון שזה טוענו בריא כבר ידעתי שכן ולא האכלתיו כלום ומאחר שכן אין חלוק בין שזה מקדים לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס וכו׳ ובין שזה טוענו בבריא מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים שבשתיהן נשבע ודבר זה בשהיתום גדול והוא קוראו קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא והוא שהקשו ור׳ אליעזר לית ליה משיב אבדה פטור שהיה סבור שר׳ אליעזר אמרה אף בשאין זה משיב לו שכבר ידע בהלואה ושלא האכילו והלא אמרו המוצא מציאה לא ישבע ר״ל שאם בעל האבדה טוען אחר שמצאת מנה מצאת והלה אומר לא מצאתי שמשיב אבדה הוא ואף זה הואיל והוא מקדים לומר מנה לאביך בידי בלא תביעתו נאמן הוא על אכילת הפרס ופירשוה בטוענו קטן כלומר שהקטן הרמוז והוא הגדול הבא בטענת אביו הוא טוען תחלה או שזה מקדים והלה חוזר וטוענו מנה לאבא בידך ולא האכלתו כלום שכל זה אינו טענת עצמו אלא טענת אחרים והודאת עצמו כשאר הטענות והקשו כל טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו כלומ׳ ולמה נחלקו בה חכמים ופי׳ הכא בדרבה קא מיפלגי ולא גרסינן אלא ופי׳ הדברים הוא שטעמו של ר׳ אליעזר הואיל ומה שאמרו במודה מקצת שהוא חייב בשבועה ואינו קרוי משיב אבדה על שאינו כופר בכל משום דאין אדם מעיז הוא ועל כרחו מודה מעתה אף בבנו הואיל ובבריא טוענו אינו מעיז שאין לו עזות להכחיש האמת בפניו כל כך כמלוה עצמו אחר שמכיר בו שהוא בריא בדבר וחכמי׳ היו סוברים שלא אמרו אין אדם מעיז אלא במלוה עצמו אבל בבנו מעיז אף בטוענו בבריא מחמת אב וכשאינו מעיז לזה משיב אבדה הוא ואינו נשבע ונמצא לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב שלא נאמר נשבעין לקטן אלא בגדול הבא בטענת אביו אבל קטן ממש בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין לו שאין טענתו והודאת אחרים לו כלום וכל שאדם מודה לו השבת אבדה הוא אבל גדול הבא בטענת אביו אם טוען בבריא כגון אמ׳ לי אבא או אני ראיתי נשבעין לו ואם לא טען בבריא השבת אבדה הוא וכדתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור והעמדנוה בשאינו טוען טענת בריא ולרבנן כל שבא בטענת אביו אף בטענת בריא אין נשבעין לו ואי אפשר לומר שלא חלקו חכמי׳ אלא בקטן הבא בטענת אביו שהרי אמרו במשנה מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים חייב מנה לאבא בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים פטור ומתני׳ ודאי בגדול הואיל ובתחלתה אמרו חייב ואעפ״כ היו סבורים בסוגיא זו להעמידה על דעת חכמי׳ ובבריא עד שתירצוה לדעת ר׳ אליעזר ובשאינו בריא ועוד שהרי טעם חכמים מפני שבבנו מעיז אלמא אף בבריא כן וגדולי הפוסקים פסקו תחלה כחכמי׳ ובסוף ימיהם חזרו לפסוק כר׳ אליעזר שמשנתו קב ונקי אף במקום רבים כמו שיתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו ובעירובין (פק) [פרק הדר] והלכה כמותו במשנתנו בכל מקום שלא אמרו בו בתלמוד שאינה הלכה ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ״ז.) בסוגית בין שניהם ולא בין היורשי׳ היכי דמי אילימא דאמ׳ מנה לאבא ביד אביך והלה אומר אין לו אלא חמשים מה לי הוא מה לי אבוה כלומר הואיל ובבריא הוא אלא דאמ׳ חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא אף מטענת אב לאב כל שהוא בריא נשבע וכל שכן לאבא בידך ומגיהי הלכותיהם חולקים עליהם לומר שלא נחלקו חכמי׳ לפטור בכל שהתובע טוענו בבריא תחלה שכל שהוא כך אף לרבנן חייב ואותה סוגיא של בין שניהם וכו׳ מתפרשת בדרך זה אבל כשהנתבע מקדים לו שלום לומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס אע״פ שזה טוענו בבריא לא האכלת הוא שאמרו חכמי׳ פטור והלכה כדבריהם וגדולי המפרשי׳ מכריעין בה שאף בתובע תחלה פטרו חכמי׳ בכל שטוען בבריא אמ׳ לי אבא שאין זה קרוי בריא אצלם אבל אם אמ׳ בפני הודית או אני ראיתי אף לרבנן חייב וכן יראה מתלמוד המערב כמו שנכתוב בסמוך וסוגיא של בין שניהם מתפרשת כן והלכה כחכמי׳ בזו ויש להקשות לדבריהם שאם כן היאך נדחקו להעמיד משנתנו כר׳ אליעזר יפרשוה בגדול הבא בטענת אביו וכשזה תבעו תחלה ולדעת גדולי המפרשי׳ שזה תובעו תחלה בפני הודית או אני ראיתי ומ״מ דבריהם נראין לענין סברא שאף חכמי׳ מודים בזו שבודאי אין אדם מכחיש מה שהוא יודע שחברו ראה או שהוא הודה בפניו:
ומ״מ לענין פסק נראין דברי גאוני האחרוני׳ לפסוק כר׳ אליעזר ובכל טענת בריא נשבע וכשיטת פירושם ומ״מ גדולי הרבני׳ גורסי׳ אלא בדרבה קא מיפלגי כלומ׳ ולעולם בקטן הבא בטענת אביו הוא ולר׳ אלעזר חייב הואיל ומכח נתינת אב הוא בא נתינת איש קרינא ביה ולשטה זו ודאי ראוי לפסוק כחכמי׳ שאין להשביע על טענת קטן בשום צד:
ומאחר שפסקנו כר׳ אליעזר צריך שתדע שכל שאין הבן יודע באותה הלואה לפי טענתו אלא שנשען על הקדמתו של זה שהודהו בלא תביעה ואמר יודע הייתי שאבא הפקיד אצל אחד שבעירך או ששמו כשמך מנה ואמ׳ לי או ידעתי שלא האכילו כלום אף לר׳ אליעזר הרי זה משיב אבדה ואינו נשבע שהרי המוצא מציאה אע״פ שיכול לומר שתי כיסין קשורים היו ומאחר שמצאת שתיהן מצוים שהרי כיסין אינן מתפרקות זו מזו ואע״פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין נמי מעכלי קטרייהו מ״מ אין זה מצוי וכן אע״פ שאפשר שאחר מצאן והתיר הקשור ונפל אחד מהן מ״מ אין זה מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע הטענה מתורת בריא ואעפ״כ לא ישבע ואפי׳ בדרך שאין שם הילך כגון שיאמר לא מצאתי אלא אחד ואף זה כבר הוצאתי מה שבו ואשלם לך ואעפ״כ לא ישבע ואין צריך לומר בשוורים קשורים שמתפרקים זה מזה והיא טענת שמא כמו שהתבאר במסכת גיטין ומ״מ אם אמ׳ שני כיסים קשורים נפלו וראיתיך מושך אחת וודאי שתיהן נטלת יראה שלר׳ אלעזר חייב ויראה שאף לדעת חכמי׳ כן וכדעת גדולי המפרשי׳ ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת גיטין בענין המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם וכו׳ אמ׳ לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי לא כי אלא אחד לא בזה תקנו דכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לא בזה תקנו אלא שיש דוחין את הירושלמי מכח סוגיא זו שהיה לו להעמידה לדעת חכמי׳ ובדרך זה כמו שכתבנו למעלה וכן צריך שתדע שכל שהבן בריא בהלואה ומסתפק בפרעון אף זה משיב אבדה אף לר׳ אליעזר שכל שאפשר לו לומר בלא בשת שפרע מעיז ומעיז וי״א שכל כפירה אין אדם מעיז בה אע״פ שיכול להכחישה מצד אחר בלא בשת כגון זו שיכחישנה בטענת פרעון הואיל ועקר הטענה והיא ההלואה בוש עליה מלכפרה ונסעדין בה ממקצת גדולי המפרשי׳ ואין הדברים נראין כלל וכן גדולי הרבנים מפרשי׳ טעם אין אדם מעיז מתוך החסד שעשה לו ואין הדברים כלום שהרי בפקדון אין בו חסד ויש בו דין מודה מקצת כמו שביארנו בקמא פרק הגוזל קמא:
לישנא אחרינא [לשון אחרת] של אותו מעשה כך הוא: ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת ״לא פרענא״ [נאמן אתה לי כשנים כל זמן שתאמר ״לא פרעתי״], אזל ופרעיה באפי תלתא [הלך ופרע לו בפני שלושה], אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה [כמו שנים האמין אותו, כמו שלושה לא האמין אותו], ולכן יש לסמוך על השלושה.
The Gemara presents another version of the incident: A certain person said to another who had lent him money: I deem you credible like two witnesses whenever you say that I did not repay. He went and repaid the debt in the presence of three witnesses. Rav Pappa said that the creditor cannot deny their testimony, as the debtor deemed him credible like two witnesses; he did not deem him credible like three witnesses.
רי״ףאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ תְּרֵי כִּמְאָה וּמְאָה כִּתְרֵי וְאִי א״לאֲמַר לֵיהּ כְּבֵי תְלָתָא וַאֲזַל פַּרְעֵיהּ בְּאַפֵּי בֵּי אַרְבְּעָה זכֵּיוָן דִּנְחֵית לְדֵעוֹת נְחֵית לְדֵעוֹת.:

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, objects to this: Two witnesses are like one hundred, and one hundred are like two. But if the debtor said to the creditor that he deems him credible like three witnesses, and then went and repaid him in the presence of four, then once he entered, by mentioning a larger number than what is necessary for testimony, the realm of opinions, in which three people carry greater weight than two, he has entered the realm of opinions, and four witnesses are deemed more credible than three. Therefore, the creditor is not deemed credible against them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל אי נחת מעיקרא לדיעות ואמר ליה מהימנת לי כתלתא ופרעיה קמי ארבעה, ודאי לדיעות נחת, ושהדותא דשהדי מבטלא להימנותא דידיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דנחית לדעות – מתחלה ירד למנין שהוא יתר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד בתלתא הימניה בארבעה לא הימניה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הלוא תרי [שנים] כמאה ומאה כתרי [כשנים], ואין הבדל לענין עדות במספר העדים! ואם כן, בכל מקרה נאמן. ומכל מקום אי [אם] אמר ליה [לו] מתחילה: נאמן אתה לי כבי תלתא [כשלושה], ואזל פרעיה באפי בי [והלך ופרע לו לפני] ארבעה, במקרה זה, כיון דנחית [שירד] לדעות שהוסיף מספר יתר על צורך העדות — הרי זה נחית [ירד] לדעות, ובענין זה יהא כוחם של ארבעה יפה משלושה, ולא יהא נאמן כנגדם.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, objects to this: Two witnesses are like one hundred, and one hundred are like two. But if the debtor said to the creditor that he deems him credible like three witnesses, and then went and repaid him in the presence of four, then once he entered, by mentioning a larger number than what is necessary for testimony, the realm of opinions, in which three people carry greater weight than two, he has entered the realm of opinions, and four witnesses are deemed more credible than three. Therefore, the creditor is not deemed credible against them.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַקָּטָן.: מ״טמַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא {שמות כ״ב:ו׳} כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר וְאֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם.:

§ The mishna teaches: One does not take an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, and the court does not administer an oath to a minor. The Gemara asks: What is the reason? The Gemara answers that in the passage from which the halakhot of admission to part of a claim are derived, the verse states: “If a man delivers to his neighbor silver or vessels to safeguard” (Exodus 22:6). The word “man” indicates that the reference is only to adults, and delivery by a minor is nothing, i.e., it is not recognized as a halakhically significant act, as a minor is not halakhically competent.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרוערמב״ןרשב״אריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כול׳. מאי טעמא דכת׳ כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. מדכת׳ כי יתן איש ש״מ אין נתינת קטן כלום.
ירושלמי (ה״ה). כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, פרט לקטן. עד כדון שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין, ת״ל רעהו, עד שתהא נתינה ותביעה שויןא.
א. ובבבלי בבא קמא קו,ב דרשינן לה מעד האלהים יבא דבר שניהם׳ עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכחתי מלפרש המשנה והנני מפרש כאן:
מנה לי בידך אמר לו הן – ובפני עדים ואמר להם אתם עדי.
נתתיו לך פטור – מלשלם ומשבועה דאורייתא.
אין לך בידי – לא היו דברים מעולם.
חייב – לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן.
אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור – שאין כאן הודאה ממין הטענה.
לתך – חצי כור.
פטור – דלאו ממין הטענה היא.
ורבן גמליאל מחייב – דלא בעי הודאה ממין הטענה.
כדי שמן – כדים מלאים שמן.
והודה לו בקנקנים – הכדים יש לך בידי בלא שמן.
הואיל והודה מקצת הטענה – והוה ליה טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן.
או שהודה במקצת קרקעות פטור – משבועה דאוריירתא לא על הקרקעות ולא על הכלים שאין הודאת קרקעות מביאה לידי שבועה שאין דין שבועה בקרקעות כדאמרינן (בכל הנשבעין) (לקמן:).
הודה במקצת כלים – דאיכא הודאה וכפירה בלאו קרקעות.
חייב – לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול שבועה דילפינן לה בפרק קמא דקדושין (דף כז:) מקראי.
זוקקין – גוררין.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן – כגון שטענו ברמיזה דחרש שדיברו חכמים בכל מקום לא מדבר ולא שומע.
אבל נשבעין לקטן ולהקדש – מפרש בגמרא.
גמ׳ וכי יתן איש – ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בבבא קמא (דף סג:).
אין נתינת קטן כלום – דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת.
מתני׳ אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו׳. מאי טעמא? דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו וגומר, ואין נתינת קטן כלום.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. בין בא בטענת עצמו במשא ומתן שלו ואפילו הגיע לעונת פעוטות דמקחו מקח וממכרו ממכר, בין בא בטענת אביו במשא ומתן של אביו. דכי יתן איש אל רעהו כת׳ ונקרב בעל הבית אל האלהים, ואיש ולא קטן. אבל אם מינה לו אביו אפיטרופא או בית דין, נשבעין בטענת האבא, שהרי הוא במקום האב. אבל הבא ליפרע מנכסי קטן בחוב שהיה לו על אביו נשבע לו כדין הבא ליפרע מניכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע מאביו, ויתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים.
והא דתנן (גיטין נט ע״ב) מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם משום גזל, לאו בטוענו קטן, אלא אביו טוענו, שהיא שלו כדתנן (ב״מ יב ע״א) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו, וטעמא שבשעה שמוציאה מריצה אצל אביו והרי היא כאילו מצאה האבב.
א. נדצ״ל האפיטרופא [אולי היה כתוב האפ׳ ונשתבש האב׳. בד״פ ׳אביו׳].
ב. וכתב ע״ז הר״ב אב״ש: לא הבנתי בעניי מה קושיא ממציאת חשו״ק, הא שם לא מיירי בטענה וכפירה רק בידעינן שמצאה חשו״ק יש בו משום גזל. עכ״ל. [ועכ״פ קושית רבינו תתכן רק אליבא דר׳ יוסי (במשנה דגיטין) דמוציאין בדיינין, ולא אליבא דת״ק דמשום דרכי שלום. ואכן רבינו פסק לעיל כר״י. ולמש״כ רבינו דהדין ודברים עם אביו, שמעינן דזכיית האב אף היא מדרבנן, דאם היא מדאו׳ הו״ל גזל גמור מדאורייתא].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואיתמר עלה מ״ט, אמר קראא כי יתן איש אל רעהו, ואין נתינת קטן כלום – פי׳ הרב הלוי ז״ל דדוקא שבועה הבאה מחמת טענה, כגון מודה מקצת ועד אחד, לדבריו ז״ל,⁠ב אבל שבועת השומרין וכן של שותפין ואריסין וכל הנשבעין בשמא נשבעין בטענת קטן, ואע״ג דכי כתיב כי יתן איש אשומרין כתיב, שדיי׳ אכי הוא זהג דערוב פרשיו׳ כתוב כאן.⁠ד ולדידי ק״ל הך סברא דאי משום קראי ה״נ כתיבה כי יתן איש אל רעהו בשומר שכר, וע״כ משבועת השומרין ממעט קרא קטן, דהא התם לא כתיב מודה מקצת. ועוד דאי הכי כי קא מקשינן רישא דמתני׳ אסיפא, ליתרץ מאי נשבעין לקטן דתני שבועת השומרין,⁠ו ולישנא נמי הכי דייקא,⁠ז ולהקדש נמיח שבועת השומרין, ד⁠(ל)⁠תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות, כדמפורש במציעא.⁠ט ותו דגרסי׳ בהגוזל קמאי א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מ״ט דאמר קרא על כל אבדה אשר יאמר,⁠כ ישלם שנים, ואותיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא כי יתן איש (אל רעהו), ואין נתינת קטן כלום, אין לי אלא בשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין, ת״לל עד האלהים יבא דבר שניהם, עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחת, ואי איתא תהוי כאבידה, ופריק רב אשי אבדה אתיא מכח בן דעת, הא לא אתיא מכח בן דעת. שמעי׳ השתא דמדין שומרין מיעטיה רחמנא לקטן, הילכך לא מחייבינן ליה שבועה בנתינתו, כדלא מחייבי׳ ליה כפל. ועוד דאי ס״ד מחייב שבועת השומרין ודאי מיחייב נמי כפילה, דס״ל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינין מיחייב כפילה לעולם, וכיון דהאי פטור מכפילה ודאי דמיפטר משבועה.⁠מ וקרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין1 נ אלא שזה צריך תלמוד. ומי׳ כיון דאמרי׳ בשמעתין בדרבי אליעזר בן יעקב דקטןס שטען טענת ברי בטענת אביו, והודה הלה במקצת חייב, כדבעי׳ למימר קמן, ש״מ דברי דידיה בריא הוא, הילכך משביעין היסתע אטענתי׳ משהגיע לעונת הפעוטות,⁠פ וכ״ש לשבועת שמא מדרבנן כגון השותפין והאריסין, דמיחייב אטענתיה באלו,⁠צ כדברי הרב ז״ל.⁠ק וכן אם הפקיד לו אביו והוא טוען נאנסו לקטן, היינו הך דר׳ אליעזר בן יעקב, דלרבנן (מדלא מעיז)⁠ר לכפור בפקדון נאמן הוא בדין מיגו כדרבה.
א. שמות כב, ו.
ב. כונתו לדברי הר״י מיגש שאין נשבעין שבועת עד אחד בטענת שמא, הביאו ג״כ רבנו לעיל מ, א. ומבואר מדברי רבנו שאם היו נשבעין שבועת ע״א בטענת שמא, לשיטת הר״י מיגש, אף בטענת קטן היו נשבעין, וכ״ה ברשב״א ובר״ן. ובשו״ע סי׳ צו סעיף א פסק כהר״י מיגש כאן, וגם פסק שאין נשבעין שבועת ע״א, ובסי׳ עה סעיף כג פסק דנשבעין שבועת ע״א בטענת שמא. ועי׳ טור סי׳ צו, ובב״י שם ס״ק י, ובט״ז סעיף א. וראה ביאור הגר״א ס״ק ב, ג. ועי׳ קהלות יעקב כתובות סי׳ יג, ב.
ג. שם ח.
ד. כדאיתא בבבא קמא קז, א.
ה. שמות כב, ט.
ו. עי׳ גדולי תרומה שער לו, חלק שני, ד, מה שהקשה על רבנו.
ז. [הדברים דלהלן כתובים בכי״ק על הגליון, קצה הגליון מקצתו קרוע ומקצתו מטושטש, ומה שתקנתי ציינתי בחצאי רבוע, ומה שנראה מיותר הקפתי בחצאי עגול]. דקתני אבל נשבעין לקטן, דמשמע בלא (שבעה) טענה, מדלא קתני אבל נשבעין על טענת קטן, שבועת השומרים [משמע], דבלא טענה היא, וכי תימא דלגבי הקדש לא איפש׳ בלא טענה, וא״כ היכי שייך למיתניה שבועת [השומרים ד]⁠היא בלא טענה, בהדי הקדש דליכא בלא טענה, וא״כ לא דייק לישנא בהכי, אשיב ואומר דתרוויהו כי הדדי [נינהו דנשבעין נמי להקדש], דתקנתא דרבנן היא, [ואיתא] בין הכא ובין הכא. עכ״ל התו׳ ז״ל ולהקדש נמי, ע״כ ההגהה בכ״י. ומש״כ בסוף ולהקדש נמי, בא לציין את המשך דברי רבנו, (מה שהוספתי בסוף תיבת ״ואיתא״, ההוספה אינה במקום קרוע או מטושטש, אלא הגהתי מסברא).
ח. מתוקם בשבועת, (וכ״ה ברא״ש בשם רבנו).
ט. נח, א.
י. בבא קמא קו, ב.
כ. וגו׳.
ל. שמות כב, ח.
מ. עי׳ רשב״א וריטב״א שכתבו עוד קושיא בשם רבנו על הר״י מיגש.
נ. ר״ל דאף בפשיעה פטור. וכן סוברים הר״ן והרשב״א (נדפס בט״ו שיטות).
ס. לשיטת רבנו לקמן בעמוד ב ד״ה ה״ג עיי״ש, ושם כתב דיש חולקים בזה.
ע. והרמב״ם פ״ב משכירות ה״ז סובר כהר״י מיגש, והראב״ד בהשגות חולק וסובר דאף היסת אין משביעין.
פ. וכ״ה בריטב״א בר״ן וברא״ש. והר״י מיגש חולק.
צ. בכי״ק במקום ״באלו׳, כתוב: ״בשלא״.
ק. לכאורה משמע מדברי רבנו דשבועת ע״א אין נשבעין לקטן, דקטן נתמעט מדין שבועה, ולדעת רבנו הסכימו הרשב״א הריטב״א הר״ן והרא״ש, אך הטור סי׳ צו, והמרדכי בפרקין, ותוס׳ סנהדרין סח, ב, ד״ה קטן, כתבו דנשבעין לקטן, ודעה זו הביאה הרמ״א סי׳ צו סעיף א בשם וי״א, וכתב התומים באורים ס״ק ד דכן עיקר כיון דס״ל דנשבעין שבועת ע״א אף בטענת שמא, וכ״כ הנתיבות דכן עיקר, וצ״ב.
ר. צ״ל מדמעיז. ועי׳ ריטב״א.
1. הגהת הגרא״ז: עיין במה שכתב למעלה בדף מ׳ ע״א בד״ה ובשבועת השומרין וצ״ע.
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. ואמרינן טעמא בגמ׳ דאין נשבעין על טענת קטן דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים עד שיתן לרעהו ועד שיתן כשהוא איש, ירושלמי כי יתן איש אל רעהו איש פרט לקטן עד כדון כשנתן לו כשהוא קטן ותבעו בשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת״ל רעהו עד שיהיה נתינה ותביעה שווין כאחד, ובגמרין נמי אמרי׳ בפ׳ הגוזל קמא (ק״ו ב׳) הכי אלא דהתם דייקי לה מקרא אחרינא דגרסי׳ התם כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא כו׳ תבעו כשהוא גדול מנין ת״ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד.
[גמ׳]: מ״ט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום. כתב הר״י הלוי ז״ל דדוקא שבועת מודה במקצת שהיא באה מחמת הטענה וכן בשבועת עד אחד שאינה באה אלא ע״י טענה לפי דברי הרב ז״ל כמו שכתבתי למעלה גבי ההוא דאמר שמואל אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפי׳ לא טענו אלא בפרוטה, והיינו דקתני אין נשבעין על טענת חש״ו דאלמא לא איירינן אלא בשבועה הבאה ע״י טענת הקטן אבל שבועת השומרין שאינה באה על טענת המפקיד אלא בשמא נשבעין לקטן אם הפקיד לשומר ואמר נגנבו או נאבדו, וכן כל אותן שנשבעין בשמא כאותן השנויין לקמן בפרק כל הנשבעין דהיינו השותפין והאריסין וחבריהן נשבעין לקטן דהא אינן צריכין טענה, ואע״ג דקרא דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים בפרשת שומרין כתיב לא לענין שומרין הוא דפטריה קרא אלא לענין כי הוא זה דכתיב בההוא עניינא ועירוב פרשיות כתוב כאן, אבל הרמב״ן ז״ל הקשה עליו דהא אפילו בפרשת ש״ש כתיב נמי כי יתן איש אל רעהו והתם לא כתיב מודה במקצת אלא ע״כ דמשבועת השומרין הוא דמיעם קטן, ועוד כי אקשו רישא אסיפא דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש ליתרץ מאי נשבעין שבועת השומרין דלהקדש ודאי נשבעין מתקנת חכמים כדי שלא יזלזלו בהקדשות כדאיתא במציעא בפ׳ הזהב (נ״ח א׳), ועוד דבהדיא משמע הכי בב״ק פ׳ הגוזל קמא דגרסינן התם אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ״ט דאמר קרא על כל אבידה אשר יאמר ישלם שנים ואותביה ר׳ אבא בר ממל לר׳ חייא בר אבא כי יתן איש אל רעהו אין נתינת קטן כלום אין לי אלא שנתנו קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת״ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאמד ואם איתא תהוי כאבידה ופריק רב אשי אבידה קא אתיא מכח בן דעת האי לא אתא מכח בן דעת, אלמא ש״מ מיהא דמדין השומרין מיעטיה רחמנא לקטן.
עוד כתב הרב ז״ל וקרוב אני לומר שאינו מתחייב בדין השומרין אלא שזה צריך תלמוד, ולולי שאמר רבינו שצריכה תלמוד היה הדבר פשוט בעיני שאינו מתחייב כלל בדין השומרין ואינו מתחייב אפי׳ בפשיעה אלא במזיק בלבד כדינו במה שלא הופקד בידו, שלא פטרתו תורה משבועה אלא מפני שאין נתינת הקטן כלום וכמי שלא נתן בידו, וכל מה שפטרה תורה שם אפי׳ מדין פשיעה פטרה וכדאמרי׳ בב״ק כי יתן איש אל רעהו לשמור לשמור ולא לחלק לעניים ואמרי׳ התם בשלהי פ׳ התובל (צ״ג א׳) ההיא ארנקא דצדקתא דאתא לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה ואתו גנבי וגנבוה חייביה רב יוסף א״ל אביי והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים א״ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיצי להו ולשמור הוא אלמא כל שפטר הכתוב שם מדין שומרין פטר ואפי׳ מדין פשיעה פטר, והוא הדין והוא הטעם לנתינת קטן, ומ״מ נשבעין היסת על טענת קטן בעלמא דהא דפטרה תורה בקטן לאו משום דלא חשבינן ליה טענת ברי אלא גזרת הכתוב הוא והלכך אע״ג דאין שבועת היסת אלא על טענת בריא נשבעין על טענת קטן, וכן כתב הר״י הלוי ז״ל וגם הרמב״ם ז״ל, וכן משמע בשמעתין דטענת קטן טענת בריא חשבינן ליה מדחייב ר״א בן יעקב מודה מקצת ע״י קטן הבא בטענת בריא בטענת אביו והוא שהגיע לעונת הפעוטות. וכתב הר״י הלוי ז״ל דאפי׳ על טענת קטן דלא הריף נשבעין שבועת היסת דלא אמרו חריף אלא לענין מקח וממכר כי היכי דלא להטעו במקחו ולא לפסוד אבל טענתו טענת בריא חשבינן ליה, וכ״ש שנשבעין לקטן אותן שנשבעין בשמא מדרבנן כשותפין ואריסין ובן הבית כמו שכתב הר״י הלוי ז״ל.
אין נשבעין על טענת וכו׳ – פי׳ הרא״ם ז״ל דדוקא בשבועת מודה במקצת דאיירי בפרקין דליתא אלא בטענת ברי וכן בכל דוכתה דבעי טענת ברי משום דטענת חש״ק דשמא ואפי׳ כי טעני בברי אבל שבועת השומרים דאיתא בטענת שמא נשבע בטענת ברי קטן ואע״ג דכתיב כי יתן איש דדרשינן איש ולא קטן כדאיתא בגמרא בפ׳ שומרים שדינן ליה אמודה במקצת דכי הוא זה בלחוד דהא קי״ל דעירוב פרשיות שנו כאן והקשה עליו רבינו הרמב״ן ז״ל דודאי קרא דכי יתן עיקרו בשומרים הוא דכתיב וע״כ משבועת השומרים ממעט קטן דכי דרשי׳ עירוב פרשיות כתוב כאן אינו אלא לענין דבשבועת השומרים איתא אפי׳ כטוען בכל נגנב או נאנס ולא בעינן בה הודאה במקצת אבל לכולהו שאר דינין כולה פ׳ עיקרה בשומרים ועוד דאי הכי כי רמינן בגמ׳ רישא דמתניתין אסיפא נמי דרישא במודה במקצת וסיפא דקתני נשבעין בשבועת השומרים והא ניחא טפי מכולהו פירוקי דפרקינן בגמ׳ ואי משום דקתני סיפא נשבעין לקטן ולהקדש ובהקדש ליכא שבועת השומרין נהי דאין נשבעין עליהם מן התורה מדרבנן נשבעין כדאיתא בפרק הזהב בהדייא ועוד דבפ׳ הגוזל לענין טוען טענת גנב בפקדון דמשלם כפל מעעטינן מינה טוען טענת גנב לקמן משום דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ותניא אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן תבעו כשהוא גדול מנין ת״ל עד אלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כא׳ וש״מ דכי יתן איש ואין נתינת קטן כלום בהני שומרין איתיה הילכך אין נשבעין לקטן בדיני שומרין כל שבא מחמת נתינתו ואפי׳ תבעו כשהוא גדול מגזירת הכתוב אבל בבא בטענת נתינת אביו ובטענת ברי והוא טוען נאנסו אפשר דלראב״י דחשיב ברי דידיה ברי גמור דלדידי׳ משתבע אפי׳ שבוע׳ נאנסו כי היכ׳ דמשתבע לאביו דהא גביה ליכא מיגו דכופר בכל כי היכי דליתיה גבי אבוה ונתינת גדול איכא וכי היכי דמשתבע ליה במודה לו במקצת אבל לרבנן דלא חשיב ברי דידי׳ ברי ואי בעי כפר ליה אף טענת נאנסו לא משתבע ליה ובשבועת השותפין והאריסין וחבריהם דתיקון רבנן ואיתנהו בטענת שמא נשבעין ג״כ לקטן משהגיע לעונת הפעוטו׳ וכן במקחו וממכרו דתקון רבנן לפעוטו׳ משום כדי חייו מסתברא דנשבעין להם היסת דר״נ משום תקנתא דידהו דהא ודאי בכלל תקנתן שאל״כ תקנתן קלקלתן דאינהו לא ידעי לאזדהורי אבל אין משביעין את הקטן שהגיע לעונת הפעוטות אפי׳ במקחן וממכרן דשבועה דידהו לית בה ממשא ואית בה משום לפני עור לא תתן מכשול ולדאתי למיסרך כשהוא גדול וגדול דשקיל וטרי בהדי׳ ליזדהר מיני׳ שלא יצטרך לבוא לידי מקום שבועה דהוא גדול הוא דידע לחוש לעצמו וליכ׳ למיקשי (היכי) [אמאי] לא מוקמי׳ הסיפ׳ בהא דפעוטות דכתיב נשבעין להם דאי בשבועת היסת ליתא במתני׳ כלל דתקנת אחרוני׳ היא ואי שבועת השותפין והאריסין וחביריהם הבאים שלא בטענה לא איירי מתני׳ בהא מסתמא דההיא פשוטה ואי בבא בטענת אביו וטענת בריא וכראב״י הא בכלל מאי דאוקימנא בגמרא כראב״י ובמודה במקצת וההיא עדיפא דאיירי בה תנא לעיל בפרקין.
והא אמרת רישא אין נשבעין וכו׳ א״ר בבא בטענת אביו וראב״י הוא דתניא וכו׳ וראב״י לית ליה משיב אבידה פטור – פי׳ רש״י ז״ל והתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ואינו נכון חדא דאי מיניה מקשה תלמודא הו״ל לאדכורי בהדייא דהכי אורחא דש״ס ועוד דההיא לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן כדקתני בהדייא מפני תיקון העולם ואפילו בגדול הבא בטענ׳ ברי ומחמ׳ עצמו שאמ׳ לו ב׳ (רישין) [כיסין] קשורין ודאי מצאת לי וכדאיתא בהדייא בדוכתה במסכת גיטין ועוד דהתם מוכח דראב״י לית ליה מתני׳ דהמוצא מציאה לא ישבע דר׳ יצחק אוקמנה דפליג אההיא מתני׳ ואמרי דאמר כראב״י ואפ״ה פרכינן התם כי הכא ור״א לית ליה משיב אבידה פטור לכך הנכון כמו שפי׳ בתוס׳ דכל דאית ליה מגו דאי בעי כפר בכל מקרי משיב אבידה (ופרקינן) [ופרכינן] הכי להדיא משום דמיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בפ׳ האשה שנתארמלה.
לכן יתכן שהרמב״ן והר״י מגאש חלוקים בזה: לדעת הרמב״ן, עקב עדות שהיה מתן מעות מהלוה למלוה בטלה עדות השטר שלא היה פרעון, ולמרות שלא העידו העדים שהממון עבר לידי המלוה לשם פרעון בטלה העדות שבשטר בנוגע לאי - פרעון. מאידך, אליבא דהר״י מגא״ש אין עדות השטר של אי - פרעון בטלה אא״כ יעידו העדים שהגיע ממון לידי המלוה לשם פרעון, ודוקא בכך בטלה עדות שבשטר.
עוד ניתן לבארה ע״פ היסוד שהניח מרן הגר״ח זצ״ל בהלכות שטרות שאמר שחלות דין עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי״ד דמי תלוי׳ בתפיסת בעל השטר. שטר בלי תפיסה אינו שטר ואין לו חלות דין עדות.⁠א רק יחד עם תפיסת בעל השטר חל דין עדות שבשטר. תפיסת בעל השטר דורשת אליבא דהגר״ח זצ״ל שתי תכונות: א) שיהיה השטר ברשות בעליו. ב) שבעל השטר יהיה נאמן כשיאמר שהשטר קיים בהכשרו. ועקב כך במקום שנפגמה נאמנות בעל השטר גם השטר עצמו איתרע ואף חלות שם העדות שבשטר. בהתאם לכך באופן שהמלוה בעל השטר טען סטראי נינהו, שנפגמה נאמנותו בתורת תופס של השטר, אף עדות שבשטר איתרעא ובטלה כי בלי נאמנות של התופס אין עדות השטר נאמנת. בכך גם מוסברת שיטת הר״ח ור״ת שטענת סטראי נינהו אינה עוקרת את נאמנות המלוה ותפיסת השטר שלו אך היא מחייבת שבועת הנוטלין כמו בפוגם את שטרו.
א. עיין בסוגיות בפרק שנים אוחזין בדין שטר שנפל מידי בעליו ובמס׳ גיטין דף ב. בתוס׳ ד״ה ואם יש עליו עוררין, ורבינו זצ״ל האריך בשיעוריו שם בביאור יסוד הגר״ח זצ״ל.
א שנינו במשנה: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב] בפרשת מודה במקצת: ״כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר״ (שמות כב, ו), וההדגשה היא: נתינה של איש, שמשמעו דווקא גדול, ואין נתינת קטן כלום, שאין בו דעת.
§ The mishna teaches: One does not take an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, and the court does not administer an oath to a minor. The Gemara asks: What is the reason? The Gemara answers that in the passage from which the halakhot of admission to part of a claim are derived, the verse states: “If a man delivers to his neighbor silver or vessels to safeguard” (Exodus 22:6). The word “man” indicates that the reference is only to adults, and delivery by a minor is nothing, i.e., it is not recognized as a halakhically significant act, as a minor is not halakhically competent.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרוערמב״ןרשב״אריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲבָל נִשְׁבָּעִין לְקָטָן וּלְהֶקְדֵּשׁ.: וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת שׁוֹטֶה וְקָטָן.

§ The mishna teaches: But one does take an oath to a minor, or to a representative of the Temple treasury with regard to consecrated property. The Gemara asks: But didn’t you say in the first clause that one does not take an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל נשבעין לקטן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן אבל נשבעין לקטן, אוקימנא בגדול הבא בטענת אביו – בדאמר ליה ברי לי שיש לאבא בידך מנה, ואמר ליה האיך חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, וכיון דגדול הוא ואמר ברי לי משתבע האיך כדין מודה במקצת הטענה. ואמאי קרי ליה קטן? דלגבי מילי דאביו קטן הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שנינו במשנה: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ומקשים: והא אמרת רישא [והרי אמרת מתחילה]: אין נשבעין על טענת שוטה וקטן, וכאן נאמר שנשבעים לקטן!
§ The mishna teaches: But one does take an oath to a minor, or to a representative of the Temple treasury with regard to consecrated property. The Gemara asks: But didn’t you say in the first clause that one does not take an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor?
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב בְּבָא בְּטַעֲנַת אָבִיו ור׳וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ כֵּיצַד אָמַר לוֹ מָנֶה לְאָבִיךְ בְּיָדִי וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְזֶהוּ שֶׁנִּשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וּפָטוּר.

Rav said: The halakha that one takes an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor is with regard to one who comes to court with a claim for a debt owed to his late father, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: There are times when although no one claimed of a person that he owes money, that person takes an oath on the basis of his own claim. How so? If one said to another: Your father had one hundred dinars in my possession, but I provided him with repayment of half that amount, he is liable to take an oath that he repaid half; and that is the case of one who takes an oath on the basis of his own claim. And the Rabbis say: In that case he is only like one returning a lost item, as the son did not claim the money at all, and is exempt from taking an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוקמה רב בבן שטוענו לחבירו שאתה חייב לאבי כך וכך,
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבא בטענת אביו – הא דקתני נשבעין בנתינת איש קאמר שהקטן טוענו אבי מסרו לידך.
והאכלתיו פרס – והחזרתי לו חצי והחציו בידי חייב לישבע על השאר וקטן הבא בטענת אביו לא גרע מטענת עצמו דהכא.
מני? רבי אליעזר בן יעקב היא דאמר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד? מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו – והא דרבי אליעזר פרישנא בטוענו גדול.
והאי דקתני טענת עצמו – הכי קתני טענת אחרים והודאת עצמו ואף על גב דכלהו טענתה נמי טענת אחרים והודאת עצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לשיטתו שעקב טענת סטראי בטל השטר לגמרי, מביא הרי״ף הוכחה מהציור של אתורי יהב ומתורי שקלת וז״ל הא ודאי פרעון דשטרא נינהו וכבר נמחל ליה שעבודא דשטרא וליכא למימר בהא דשטרא כדקאי קאי אלא ודאי איבטל ליה שטרא לגמרי, ומדהאי איתרע שטרא דרב פפא לגמרי, איתרע שטרא דרב נחמן נמי ביטול שטרא לגמרי הוא עכ״ל. אולם הר״ן השיג עליו וז״ל לאו ראיה היא כלל, דמאן א״ל דהתם איבטל, דלמא הכי הוה עובדא וכו׳ עכ״ל. הוא מקשה מנין לו לרי״ף שבציור דתורי יהב דודאי שטרא איבטל אולי גם שם לא בטל השטר לגמרי. אמנם הרמב״ם (פ׳ י״ד ממלוה הל׳ ט) מפרש שמדובר בכגון שחייב לו דמי מכר משור שקנה. לפי הרמב״ם יתכן שהלכה נשנית כאן, כלומר שבשילם לו דמי מכר, אין המוכר יכול לתפוס המעות עבור פרעון חוב אחר. בכך מובנת ראיית הרי״ף, דאיתרע שטרא בההיא דתורי ר״ל שע״פ דין אינו יכול לתפוס הממון בעד פרעון חוב אחר, ובע״כ שהפרעון היה בעד המכר והשטר איפוא בטל לגמרי, וה״ה בסטראי דעלמא.
אמר רב: מדובר פה בקטן שבא בטענת חוב שחייבים לאביו, ושיטת ר׳ אליעזר בן יעקב היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כלומר, שהוא עצמו גורם שיצטרך להישבע, כיצד? אמר לו לחבירו: ״מנה לאביך בידי, שהייתי חייב לאביך, והאכלתיו פרס כלומר, נתתי לו מזה חצי״ — הרי זה נשבע כמודה במקצת, וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים: כיון שאינו נתבע כלל על הסכום הזה, אלא אומר כן מדעתו, אינו אלא כמשיב אבידה, ומשיב אבידה פטור מלהישבע שלא עיכב לעצמו כלום מן האבידה שהחזיר.
Rav said: The halakha that one takes an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor is with regard to one who comes to court with a claim for a debt owed to his late father, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: There are times when although no one claimed of a person that he owes money, that person takes an oath on the basis of his own claim. How so? If one said to another: Your father had one hundred dinars in my possession, but I provided him with repayment of half that amount, he is liable to take an oath that he repaid half; and that is the case of one who takes an oath on the basis of his own claim. And the Rabbis say: In that case he is only like one returning a lost item, as the son did not claim the money at all, and is exempt from taking an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרוערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ור׳וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לֵית לֵיהּ מֵשִׁיב אֲבֵידָה פָּטוּר אָמַר רַב בְּשֶׁטְּעָנוֹ קָטָן.

The Gemara asks: But is Rabbi Eliezer ben Ya’akov not of the opinion that one who returns a lost item is exempt from taking an oath attesting to the fact that he did not take anything from it? Rav said: The baraita is referring to a case where a minor advanced a claim against him. The creditor’s minor son claimed that the debtor did not repay any part of the loan to his father. The debtor’s partial admission came in response to that claim. Therefore, his admission is not comparable to the act of returning a lost item.
רי״ףרש״יתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בטוענו קטן – יתום קטן תובע.
ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור – פירוש במיגו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטורא – פרש״י ז״לב דתנןג מוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ולא היא דמשיב אבדה מדאורייתא פטור, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכדאמרי׳ בכתובותד מנין לפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמרה את בתי נתתי לאיש הזה כו׳, והא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם כשטענו הלה, ועוד משמע דרבי אליעזר לית ליה ההיא מתניתא, והכי איתא בפרק הנזקין,⁠ו וכבר כתבתיה לה התם.⁠ז
א. בכי״ק: ופטור.
ב. לעיל לח, ב, במשנה, בד״ה שהוא כמשיב אבידה, ועי׳ בירושלמי פרק הנזקין שהביאו רבנו לקמן בעמוד ב, וכן דעת הראב״ד בהשגות על הרי״ף גיטין כה, ב, בדפי הרי״ף.
ג. גיטין מח, ב.
ד. כב, א.
ה. דברים כב, טז.
ו. גיטין נא, א וב.
ז. בחידושיו, ובספר הזכות שם כה, ב, בדפי הרי״ף האריך רבנו בזה. וכ״כ בתוס׳ שם ד״ה ורבי, וכתובות יח, א, ד״ה ורבי, וכ״ה בר״ן כאן.
ולר׳ אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור. פרש״י ז״ל בפ״ק דב״מ וכן בגיטין בריש פ׳ הניזקין דמשיב אבידה פטור מדתנן המשיב אבידה לא ישבע מפני תיקון העולם, ואינו מחוור דמשיב אבידה דבר תורה הוא משום מגו ומגו דאורייתא הוא ומוצא אבידה אינו פטור אלא מן תקנתא, דמוצא מציאה טענה יש לו לתובע עליו וכדאיתא התם בריש פ׳ הנזקין בירושלמי, והתם נמי משמע דר׳ אליעזר בן יעקב לית ליה ההוא מתני׳ דהמוצא מציאה ובמשיב אבידה כ״ע מודו דפטור ומדאורייתא וכדמשמע בסמוך וכדבעינן למכתב.
אמר רב בטוענו קטן – פי׳ ובטענת ברי דהיינו כסתם טוענו ופרכינן וטענת קטן מידי ממשא אית ביה פי׳ ואפי׳ בא בברי והתנן אין נשבעין וכו׳ והא דנקיטיה האי לישנא ולא נקטי׳ והא קתני רישא אין נשבעין על טענת חש״ק משום דהא שקלא וטרייא על ברייתא דראב״י באנפי נפשה קיימא וכדשקליה וטרייא הכי בפ׳ האשה שנתארמלה ובפרק השולח וזה פשוט.
עוד הביא הרי״ף ראייה וז״ל ועוד מדאמרי׳ וה״מ דפרעיה באנפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא דמגו דלא יכול למימר להד״מ לא יכול למימר סטראי נינהו שמעינן דאיבטיל ליה שטרא לגמרי דכיון דלא יכול למימר סטראי נינהו ודאי איבטל ליה שטרא לגמרי דהו״ל שטרא פרוע וכו׳ עכ״ל, ודבריו טעונים בירור, ועיין בר״ן שהשיג עליו. ונראה שלפי הרי״ף מיגו לאפטורי משבועה הנוטלין לא אמרי׳ ומכיון שמיגו מועיל ש״מ שלא מדובר כאן בחיוב שבועה. ובטעם הדין דמיגו לאפטורי משבועת הנוטלין לא אמרי׳ יתכן שמיגו פועל שאדם נאמן בטענה שאינה ראויה להיות נאמן בה, אבל במקום שיש חיוב שבועת הנוטלין הרי הוא מחזיק שטר בידו ויש לו נאמנות ובכל זאת חייב להשבע. ובכן לא ניתן לומר מיגו לפטרו משבועה, ואין המיגו יכול לעזרו כלל כי גם בלי המיגו נאמן בטענתו ועכ״ז נשבע. א״נ אף אם הרי״ף יסבור בעלמא דמיגו לאפטורי משבועה אמרי׳ מכ״מ בסוגיין לא יועיל, כי מאחר שיש ריעותא בשטר אין מיגו מועיל. מיגו יכול להעניק נאמנות לבעל דבר, אך לא לסייע לשטר, שכן הדין בשטר שבהכשר נעשה חל ע״י תפיסת בעל השטר בלבד ולא יחול מטעם מיגו, שהוא ענין שעומד מחוץ לתפיסת השטר עצמה, ודו״ק היטב, ועיין בשיעורים למעלה.
שם. גמ׳. לענין עדות מאה כתרי ותרי כמאה. דין תרי כמאה ומאה כתרי נלמד מהדין בהזמה ששני עדים יכולים להזים אפילו מאה (עי׳ מכות דף ה:). ויש להתבונן מנין לנו להכליל מהזמה דתרי כמאה שהוא הדין בכל דיני עדות. ונראה שיסוד הדין הוא ששני עדים אינם נאמנים בתורת שני עדים נפרדים אלא מהוים כת עדות אחת. בחפצא של כת עדות אחת ליכא נ״מ בין תרי עדים למאה, שכן העדים באיזה מנין שיהיו מצטרפים לכת אחת של עדות, והכת נאמנת ככת. בכל כת וכת דעדות חלה, איפוא, אותה מידה של נאמנות, וכת של שנים שוה לכת של מאה. עקב כך שני עדים מזימים את מאה, ושנים מכחישים את מאה.
לאור זה מוסבר הדין דאזלינן בתר רוב דיעות במקום שלא חלה חלות כת עדות, כגון לענין אומדנא או לענין עגלה ערופה (פ״ט מהל׳ רוצח הלי״ז) וכשמעידים פסולים, וז״ל הרמב״ם שם שלש נשים או שלשה פסולים אומרים ראינו ההורג וארבע נשים או ארבעה פסולים אומרים לא ראיתם עורפין. זה הכלל בפסולין הלך אחר רוב המנין בכל מקום עכ״ל. הואיל ופסולי עדות בעגלה ערופה אינם נאמנים בחלות דין של כת עדות, אזלי׳ בתר רוב דיעות שבהם ולא אמרי׳ תרי כמאה. ואילו עדים כשרים מצטרפים לחלות של כת עדות אחת ונאמנים בתורת כת, ולכן חל דין תרי כמאה שכן לכולם יש אותה הנאמנות של כת עדות. (ועיין בחידושי הגר״ח זצ״ל על הרמב״ם בהל׳ רוצח).
שם. גמ׳. ואין משביעין את הקטן. משמע שדין מיוחד הוא בשבועת הדיינים שאין משביעין את הקטן. ולכאורה יפלא הואיל ובשבועות דעלמא צריכים דעת כפי שלמדים מקרא האדם בשבועה (עיין לעיל כו.) מה החידוש בשבוה״ד שאין משביעין קטן. וי״ל שהמשנה מדברת במופלא הסמוך לאיש דבר הפלאה הוא מדאורייתא (רמב״ם פי״א מהל׳ נדרים הל״א), ואפ״ה אינו נשבע שבה״ד כי בדיני ממונות בעינן שיהיה גדול.
אמנם הראב״ד (פ״ב מנזירות הלי״ג) מסופק אם דין דמופלא סמוך לאיש מדאורייתא או רק מדרבנן, ואם ננקוט שמופלא סמוך לאיש מדרבנן שוב מתעוררת השאלה מהו חידוש המשנה שאין לקטן שבועת הדיינים והרי אינו בר הפלאה כלל בכתה״כ.
והנה מבואר במס׳ נדה (מו.) בסוגיא דמופלא סמוך לאיש שלדעת רב הונא קטן מופלא סמוך לאיש שהקדיש ואכל לוקה. למרות שלגבי שאר איסורי תורה דינו כקטן, בנוגע להפלאה ולבל יחל כגדול הוא ואם עבר על נדרו לוקה, וז״ל כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל עכ״ל. יוצא איפוא שדין הפלאה כולל לא את חלות ההפלאה בלבד אלא גם שהנודר יחשב לבר עונשין על הדבר שאסר. ודומה שבכך הוצב יסוד: רק מי שהוא עצמו בר איסור יכול לאסור אחרים בהפלאתו; מופלא סמוך לאיש יכול לאסור אחרים שכן הוא עצמו נאסר בהפלאותיו.
לאור האמור יתכן שקיים הבדל אליבא דהראב״ד בין שבועה לשעבר לשבועה להבא. כפי שביארנו כמה פעמים בשיעורינו (עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳) יסודה של שבועה לשעבר הוא אמיתת דברי השבועה בשעת ההפלאה, ואילו היסוד של שבועה להבא הוא החלת איסורים וחיובים. לדעת הראב״ד מופלא סמוך לאיש אינו יכול לחדש איסורים וחיובים של שבועות להבא מן התורה שכן הוא עצמו אינו נתפס באותם איסורים, ומי שאינו בר איסורים אין בידו לחדש איסורי שבועה על אחרים. בשבועה לשעבר, לעומת זאת, ליכא חלויות איסור שאינה כי אם מעשה הפלאה בעלמא ולפיכך חל בה דין מופלא סמוך לאיש דאורייתא. ובכן סד״א שבר שבועת הדיינין הוא כי שבועת הדיינין היא שבועה לשעבר, קמ״ל שכדי לישבע שבוה״ד צ״ל גדול בדיני ממונות ולא רק בהלכות הפלאה.
שם. גמ׳. אמר קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואין נתינת קטן כלום. מכאן למדה הגמרא לפנינו שאין נשבעין על טענת חש״ו. אמנם במס׳ ב״ק (קו:) השתמשו בפסוק כי יתן איש למה שנראה לפום ריהטא לצורך דין אחר וז״ל שם וא״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מ״ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר. איתיביה ר׳ אבא בר ממל לר׳ חייא בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום, ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת״ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד. ואם איתא תיהוי נמי כאבידה וכו׳ רב אשי אמר לא דמי אבידה קא אתיא מכח בן דעת והא לא אתיא מכח בן דעת עכ״ל. העולה משם שאף כשטענו כשהוא גדול אין נתינת הקטן מחייבת השומר. ולכאורה אין בכך חסרון טענה שכן טענו כשהוא גדול, וע״כ דין מיוחד הוא בשומר. ובכן נשאלת השאלה כיצד למדים מפסוק אחד שני דינים שונים.
והנה הרמב״ם כתב בפ״ב מהל׳ שכירות (הל״ז) וז״ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל א״א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת. ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן. ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ״ל.
יוצא שהרמב״ם והראב״ד חלוקים בכך: להראב״ד שמירה אינה חלה כלל בנכסי קטן, וכך למדנו מגזיה״כ איש פרט לקטן שאין נתינת קטן כלום דהיינו שאין כאן שמירה. מאידך הרמב״ם קבע את ההלכה הממעטת קטן בפ״ד מהל׳ גניבה (הל״ט) וז״ל הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע״פ שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואח״כ באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול עכ״ל. הרמב״ם לומד איפוא שגזיה״כ שאין נתינת קטן כלום חלה דוקא בנוגע לדין טוען טענת גנב ואילו שאר דיני שמירה חלים בנכסי קטן.
בהתאם לאמור יתכן שלדעת הראב״ד באמת דין אחד הוא, ר״ל אין טענת קטן טענה, שכן סובר שלשבועת השומרים צריכים טענה וכפי שמסיים וז״ל על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ״ל, כלומר שבנוגע לשבועת השומרים טענת שמא שמה טענה, ואילו קטן שאינו בר טענה אינו יכול לחייב שבועת השומרים,⁠א עקב כן ליכא חלות שמירה לקטן כי חלות שמירה תלויה בדין שבועת השומרים. והואיל והשומר בשביל קטן אינו חייב לישבע שבועת השומרים אינו שומר כלל.
והנה על מה שהכריע הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שכירות (הל״ג) שאם פשע השומר בעבדים חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא השיג הראב״ד וז״ל א״א ואם אמת הוא זה ש״ח למה אינו נשבע על טענתו שלא פשע שהרי אם פשע משלם וכו׳ עכ״ל. לפום ריהטא אין דברי הראב״ד מוסברים שהרי בכהת״כ אין נשבעין על עבדים ואין זה תלוי אם שומר שפשע בעבדים חייב או לא. אך כוונת הראב״ד היא להשיג על דעת הרמב״ם שיש שמירה בעבדים כי עקב שאין נשבעין עליהם שבועת השומרים ליכא שום חלות שמירה. ה״ה בפקדונו של קטן הואיל וליכא שבועת השומרים אין שום חלות שמירה.
זה ניחא לפי הראב״ד, אך לשיטת הרמב״ם שלא נתמעט קטן משמירה כי אם מטוען טענת גנב עלינו להסיק לכאורה שהן שתי הלכות נפרדות: א) אין טענת קטן כלום לחייב בשבועת הדיינים דעלמא. ב) אין נתינת קטן מחייבת בטט״ג.
אמנם מרן הגר״מ זצ״ל הקשה מניין לו להרמב״ם שמדין אין נתינת קטן כלום נלמד פטור מיוחד בטט״ג בלבד ולא בנוגע לשאר דיני שמירה.
ונראה ליישב בשני אופנים:
א) חיובי שמירה בכלל חלים מכח התחייבות מצד השומר, ולכן קיי״ל דמתנה ש״ח להיות כשואל (עיין בתוס׳ כתובות דף נו. ד״ה הרי זו מקודשת). מאידך מסתבר שחיוב טט״ג הוא חיוב שהטילה התורה על השומר בלי דעתו להתחייב בכך. יתכן איפוא, שהתורה מיעטה שומר דקטן מדיני שמירה רק ביחס לחיובים שחידשה התורה בע״כ דהשומר, ואילו בנוגע לחיובים שהשומר התחייב בהם מדעת המתחייב אף שומר דקטן חייב.
ב) עוד יתכן שלהרמב״ם שומרים נשבעים לקטן כי אינם זקוקים לטענה כדי להתחייב. מאידך דרושה טענה מצד המפקיד כדי לחייב את השומר בטט״ג, ואף שאין המפקיד חייב לטעון ״אתה גנבת את פקדוני״ עכ״ז חייב לטעון ״הפקדתי אצלך את פקדוני״. והיכן שדרושה טענת ודאי נתמעטו קטנים כי אינם בני טענה. ויוצא לפי״ז שגם לדעת הרמב״ם שתי ההלכות באמת הלכה אחת הן: אין טענה לקטן, ולפיכך אינו מחייב השומר שלו בטט״ג ואינו מחייב שאר שבועות הדיינים דעלמא הזקוקות לטענה.
אמנם דומה שהביאור השני אינו מתישב עם מש״כ הרמב״ם בספ״ד מהל׳ גניבה (הל״ט) וז״ל הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע״פ שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואח״כ באו עדים הרי זה פטור מן הכפל שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שוין בגדול עכ״ל. פשטות דברי הרמב״ם מורה שאין הפטור בקטן עקב העדר טענה אלא משום שאין נתינת קטן מחייבת בטט״ג ויש הפקעת שמירה מיוחדת בנוגע לטט״ג.
ג) לכן נראה לפרש ע״פ המבואר בירושלמי (פ״ד ממס׳ מע״ש הל״ג) שממה שאין נתינת קטן כלום למדים לכהת״כ שאין לקטן כח הקנאה וז״ל הירושלמי הכל מודים שאין מתנתו מתנה דכתיב כי יתן איש, מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה עכ״ל. יוצא איפוא שכדי שתחול שמירה לענין טט״ג זקוקין לדעת מקנה של המפקיד שאינה בקטן. שאר דיני השמירה, לעומת זאת, אינם תלויים בדעת המקנה של המפקיד וחלים בקטן.
ב הרמב״ם פסק (פ״ב משכירות הל״ז) שאם קטן הפקיד או השאיל חפץ חייב השומר שלו לישבע שבועת השומרין. ויש לדקדק תינח בשאר שומרים שחיובם מחמת קבלת אחריות אבל חיוב דשואל לכאורה הוא מדין קנין, שקנה זכות תשמישין בדבר השאול, וכיצד שייכת שאלה מקטן, הא לאו בר הקנאה הוא. ומוכח שהרמב״ם סובר ששואל לא מתחייב מטעם קנין אלא מטעם אחריות דשומרים.
והנה בגמ׳ כתובות (לד:) איתא שסד״א ששואל חייב משעת שאלה קמ״ל שחייב משעת אונסין - ולפיכך השואל שטבח בשבת פטור דקלבד״מ. ואם השואל חייב מטעם קנין בדין הוא שיתחייב משעת משיכה, ומוכרח ששואל חייב מטעם אחריות דשומר ומשו״ה משלם משעת אונסין.
והגר״מ הלוי זצ״ל הביא ראיה לכך ממה שדנו בש״ס בשואל שלא מדעת אם שואל הוי או גזלן הוי (עי׳ בב״מ דף מג:). והנה בנוגע לקנינים לכאורה גזלן הוא, אלא מכאן ששואל חייב לשלם מטעם אחריות דשומר ולא מטעם הקנינים שקנה בחפץ, ומשום כך יש הסוברים ששואל שלא מדעת אינו גזלן אלא שואל מאחר שהקנינים אינם עיקר המחייב.⁠ב
שם. גמ׳. אמר רב בבא בטענת אביו. לפי פירש״י (דף מב: ד״ה קמיפלגי) למסקנת הסוגיא קטן הבא בטענת אביו מחייב שבועה אליבא דראב״י. וכן כתב רש״י במס׳ גיטין (דף נא: ד״ה אלא). אולם התוס׳ שם (גיטין נא: ד״ה אלא וכו׳) חולקים עליו ולדעתם לעולם אין נשבעין על טענת קטן אף כשבא בטענת אביו. הם מפרשים שלמסקנא חלוקים ראב״י ורבנן בגדול הבא בטענת אביו, ואילו בקטן לכ״ע אין נשבעין. ועיי״ש במס׳ גיטין בבעה״מ ובהשגת הראב״ד עיל הרי״ף ובמלחמות ה׳ ובספר הזכות לרמב״ן (דף כה. - כה: ברי״ף דפוס ווילנא) ואף בחידושי הרמב״ן לסוגיין במס׳ שבועות. ומחלוקת רבתי היא בין הראשונים בקטן הבא בטענת אביו אם מחייב שבועה או לא.
ומסתבר שלדעת התוס׳ טענת קטן אינה כלום ולפיכך אינו מחייב שבועה כלל. רש״י, לעומתם, סובר שקטן יכול לטעון (מסתמא מדובר עכ״פ שהקטן הגיע כבר לעונת הפעוטות וידע בטיב משא ומתן, עיין ברמב״ם בפכ״ט מהל׳ מכירה הל״ח), אך גזיה״כ היא שממונו של קטן אינו מחייב שבועה. משום כך אם נתן לו הממון בעודו קטן פטור. מאידך ממונו של אביו מחייב, וכשהקטן טוען על ממון אביו יכול הקטן לחייב שבועה. ונראה שלשיטת רש״י הקטן בעצמו אינו חשוב בעל דין לחייב שבועה ושתצטרף השבועה אליו אך אם תחילת החיוב היתה לאביו שפיר אמרינן שיש חלות שם בעל דין כדי לחייב שבועה; אנו מצרפים הקטן עתה ביחד עם אביו המת, שהיה בעל הדין בראשונה, ובין שניהם חל שם בעל דין כדי לחייב שבועה.
שם. גמ׳. וראב״י לית ליה משיב אבידה פטור. עיין בתוס׳ במס׳ גיטין (דף נא: ד״ה וראב״י לית ליה וכו׳) שחלוקים רש״י ותוס׳ בפירוש קושית הגמרא. אליבא דפרש״י מקשה הגמ׳ מתקנת המשנה שהמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ופטור מדרבנן מלישבע. מאידך לפי התוספות מקשה הגמ׳ מדין מיגו דאי בעי שתיק יפטר משבועה. אמנם בס׳ מלחמות ד׳ שם מבאר שאין חיוב שבועת מודה במקצת חל מדאורייתא אם קדמה הודאה לטענה, והוא דין בעיקר החיוב של מודה במקצת שצריכים שיודה אחרי הטענה. ולשיטתו אף מוסברת קושית הגמרא, דהיינו היאך יתכן שראב״י יחייב שבועת מודה במקצת בטענת עצמו - בהודאה בלי טענת התובע, והרי צריך שטענת התובע תקדם להודאה.
עוד עיי״ש בהשגת הראב״ד ובספר הזכות שחלוקים בבן שטען בשם אביו - באופן שאין לבן ידיעה בעצמו רק שמע הטענה מפי אביו - אם טענתו נחשבת לטענה. לראב״ד חשובה טענה ואליבא דהרמב״ן אינה טענה. הרמב״ם (בפ״א מהל׳ טוען הל״ז) פסק כרמב״ן שאם לבן אין ידיעה בעצמו אלא ששמע הטענה מאביו אינה טענה.
שם. שיטת הרמב״ם במשיב אבידה.
פסק הרמב״ם בפי״ג מגזילה ואבידה (הל״כ) וז״ל המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע יניח המציאה וילך לו כדי שלא ישבע וכו׳ עכ״ל (וע״ש בראב״ד ובמגיד משנה). מבואר שתקנת חכמים היא שהמוצא מציאה לא ישבע. והנה בפ״ה מהל׳ טוען ונטען (הל״ט) כ׳ וז״ל אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, אחד הבא בטענת עצמו או בטענת אביו לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה, וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה וכו׳ אבל אם שמר לקטן וטען שאבד הרי זה נשבע שבועת השומרין לפי שאינו נשבע מחמת טענה וכו׳ עכ״ל (וע״ש בראב״ד). ועולה שפטור שבועה מדאורייתא בחש״ו אליבא דהרמב״ם מפני שאינם בני טענה ואינם מחייבים שבועות הזקוקות לטענה, כגון שבועות מודה במקצת וע״א, אולם מחייבים שבועת השומרים שאינה זקוקה לטענה אלא באה בטענת שמא. אך יש להבהיר מהי כוונת הרמב״ם כשכתב ״לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה״ כי מה ענין של משיב אבידה. ועוד הרי משיב אבדה אינו נשבע רק מתקנת חכמים.
ונראה שלדעת הרמב״ם יש שני מיני משיב אבידה הפטורים משבועה:
א) משיב אבידה שפטור משבועה משום תקנת חכמים;
ב) משיב אבידה שפטור משבועה מדין דאורייתא.
המוצא מציאה פטור משבועה משום תקנת חכמים גם באופן שהיה חייב בשבועה מדאורייתא מחמת מודה במקצת (ע״ש ברמב״ם). ואילו חש״ו אינם מחייבים שבועה מן התורה הואיל ואינם בני טענה. אך הרמב״ם נתכוין לבאר למה לא נאמר מאחר שהנתבע הודה במקצת לטענת החש״ו שתהא טענתן חשובה לטענה המחייבת שבועה שכן נתאמתה במקצת ע״י הודאת הנתבע ומהראוי שנחייבנו בשבועת מודה במקצת. לפיכך נימק ״שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה״ ר״ל שהודאתו לא באה מחמת טענה שהרי כנגד קטן מעיז פניו, ואינו כי אם כמשיב אבידה מדאורייתא כלומר שאין כאן טענה והודאה המחייבות.
ונראה שבכך מוסבר מש״כ הרמב״ם בפ״ד מהל׳ טוען ונטען (הל״ה) וז״ל שטר שכתוב בו סלעים ולא הזכיר מנין, מלוה אומר חמש סלעים וכו׳ והלוה אומר אין לך בידי אלא שלש וכו׳ הרי זה פטור מפני שהוא כמשיב אבידה ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבידה לא ישבע וכו׳ וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים הרי זה משיב אבידה ופטור אף משבועת היסת ואצ״ל אם הודה מעצמו ואמר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים דינרין ונשאר לו חמשים שזה פטור אף משבועת היסת, אבל יורש שטען ואמר אני יודע בודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמשים וכו׳ הר״ז מודה מקצת וישבע עכ״ל. ודומה שכלל הרמב״ם כאן שתי הלכות. בציור של שטר שכתוב בו סלעים הפטור משבועת מודה במקצת הוא תקנת חכמים. ואילו בציור של אמר לי אבא הפטור משבועת מ״מ הוא מדאורייתא כי היורש אינו טוען טענת ודאי אלא טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא (ועיין שם בראב״ד שחולק וסובר שטענת אמר לי אבא הו״ל טענת ודאי ומחייבת שבועה דאורייתא). גם פה מנמק הרמב״ם שהודאת הנתבע אינה הופכת את טענת היורש לטענת ודאי שכן הודאתו מהוה משיב אבידה מן התורה ואינה הודאה הבאה מחמת הטענה, כי מעיז פניו כנגד טענת שמא. משום כך ליכא כאן חיוב שבועה מדאורייתא.
ואם נדקדק בלשון הרמב״ם בהלכה זו נראה בעליל ששתי הלכות שונות נשנו כאן. בשטר שכתוב בו סלעים כתב שהוא ״כמשיב אבידה״ בכ״ף הדמיון ואילו במנה לאבא בידך כתב ״הרי זה משיב אבידה״ בלי כ״ף הדמיון. הטעם שבסלעים ההלכה היא מדרבנן מיוסדת בתקנת החכמים במוצא מציאה. במנה לאבא בידך לעומת זאת ההלכה מדאורייתא שאין נשבעין על טענת שמא והודאת הנתבע במקצת אינה משוה טענה לתובע.⁠ג
שם. שיטת הראב״ד בשבועה לקטן.
כבר הוזכרו למעלה המחלוקות בין הראשונים בדין אין נשבעין לקטן ובדין בן הבא בטענת אביו (עיין בסוגיא בגיטין דף נא: ובבעה״מ במלחמות ובהשגת הראב״ד על הרי״ף ובס׳ הזכות).
והנה לפי הראב״ד בפ״ד מהל׳ טוען ונטען (הל״ה) ההלכה היא שבן הבא בטענת אביו מחייב שבועה מן התורה ואע״פ שהבן עצמו אינו יודע אלא אביו אמר לו (והרמב״ם חולק עליו מדאורייתא וכנ״ל).
אשר לקטן פסק הרמב״ם בפ״ה מהל׳ טוען ונטען (הל״ט) שאינו מחייב שבועות מודה במקצת וע״א הזקוקות לטענה, אך מחייב שבועת השומרים הבאה בטענת שמא ואינה זקוקה לטענה. וכן העלה בפ״ב מהל׳ שכירות (הל״ז). ובהלכות שכירות שם השיג עליו הראב״ד וז״ל א״א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן וכו׳ ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ״ל. הראב״ד מונה ג׳ נמוקים לפטור שומר דקטן משבועה: א) אין נתינת קטן כלום וליכא כאן שמירה כלל, ב) הפרשה הממעטת קטן מדברת בשומרים, ג) שבועת השומרים זקוקה לטענת שמא, וקטן אפילו טענה שמא אין לו כי טענתו אינה טענה כלל.
אמנם יעויין בפ״ה מהל׳ טוען ונטען (הל״ט) שם פסק הרמב״ם שנשבעין שבועת השומרים לקטן, והראב״ד משיג וז״ל א״א נראין הדברים שנמסר החפץ לידו לשמירה מחיי אביו וכו׳ עכ״ל. ולכאורה הראב״ד כאן הולם רק הטעם הראשון שלו בהל׳ שכירות שנתינת קטן אינה כלום ולפיכך בנתן האב לשומר שהשמירה חלה בחיי האב חייב השומר לישבע אף לקטן. וקשה, היאך יחייב קטן שבועה הרי אין לו טענה כלל - אף לא טענת שמא (הטעם השלישי בראב״ד שם). עוד יש להתבונן, שהרי רש״י (הנ״ל) סובר שקטן מחייב אף שבועת מודה במקצת כשבא בטענת אביו ותובע ממון שנתנו אביו. לשיטתו יש לקטן חלות דין טענה, אלא שממונו של קטן אינו מחייב שבועת מודה במקצת. אמנם בנתנו האב והממון היה של האב אפילו קטן מחייב בטענתו שבועת מודה במקצת. אכן חידוש כזה לא שמענו בראב״ד. הוא מצמצם השבועה לקטן כשתובע ממונו של אביו לשבועת השומרים דוקא ואינו מחייב שבועת מודה במקצת כשתובע קטן ממון אביו.
מסתבר, איפוא, שלדעת הראב״ד כשנתן האב את הממון לנתבע ואח״כ תבעו קטן מהווה התביעה שלו חלות שם טענה לחייב בשבועת השומרים אך לא בשבועת מודה במקצת. ביאור הדברים: שבועת השומרים חלה בעלמא בטענת שמא, ובנתן אביו את הפקדון לשומר מצטרפים האב המפקיד והקטן התובע להשוות חלות שם טענה המחייבת - שתיחשב לפחות כטענת שמא של גדול המחייבת שבועת השומרים. גם האב המת נחשב לבעל דבר בדין התורה הזה, ומשום כך תביעת הקטן עבור ממון אביו המת הופכת להיות כתביעת גדול הטוען טענת שמא והמחייבת שבועת השומרים. שבועת מודה במקצת, לעומת זאת, זקוקה לטענת ודאי; כשמת האב ותבע הקטן את ממונו של אביו חסרה חלות שם טענת ודאי מתובע גדול וליכא חיוב שבועה. בהתאם לכך כשהקטן עצמו מסר את הפקדון לשומר אינו מחייב שבועה כי בעצמו ובפקדון שלו אין לקטן טענה כלל - אף לא טענת שמא. ודוקא בפקדון של אביו הנחשב אף בעל דבר ביחד עם הקטן הופכת תביעת הקטן להיות ע״פ דין כטענת שמא המחייבת שבועת השומרים. בכך מוסברים כל דברי הראב״ד - נכונים הם בטעמם ונאמנים הם לשיטתם, ודו״ק.
א. ואף שניתן לבאר את הלשון ״אין נתינת קטן כלום״ דר״ל שאין בממונו של קטן הכח לחייב שבועת השומרים בדומה לדין ממון דהקדש מ״מ מהראב״ד נראה שלומד שדין הוא בטענה וכדמבואר בפנים.
ב. ברם עיין ברשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים חלק א׳ דף ר״א וברשימות שיעורים למס׳ סוכה דף קכ״ב שהגר״מ הלוי זצ״ל עצמו ביאר שלשואל שלא מדעת אין קניני גזילה - ושלא כגזלנים אחרים. ולפי״ז לכאורה יש לדחות הראיה הכתוב כאן ודו״ק היטב.
ג. עי׳ במאמר הנוקב ״בדין מודה במקצת ומשיב אבדה״ להג״ר נחום פרצוביץ ז״ל ר״מ דישיבת מיר בספר הזכרון להגר״ח שמואלביץ עמ׳ תר״ו - תר״ח.
ושאלו על כך: ור׳ אליעזר בן יעקב לית ליה [אין לו] הלכה זו שמשיב אבידה פטור? אמר רב: מדובר פה בשטענו קטן שלא הודה האיש לגמרי מרצונו, אלא הבן הקטן תבע אותו, והודה לו במקצת.
The Gemara asks: But is Rabbi Eliezer ben Ya’akov not of the opinion that one who returns a lost item is exempt from taking an oath attesting to the fact that he did not take anything from it? Rav said: The baraita is referring to a case where a minor advanced a claim against him. The creditor’s minor son claimed that the debtor did not repay any part of the loan to his father. The debtor’s partial admission came in response to that claim. Therefore, his admission is not comparable to the act of returning a lost item.
רי״ףרש״יתוספותאור זרוערמב״ןרשב״אריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) קָטָן וְהָאָמְרַתְּ אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לְעוֹלָם גָּדוֹל וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ קָטָן דִּלְגַבֵּי מִילֵּי דַּאֲבוּהּ קָטָן הוּא.

The Gemara asks: How can the baraita be referring to the claim of a minor? But didn’t you say in the mishna that one does not take an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor? The Gemara answers: Actually, the reference is to an adult son; and why did Rav call him a minor? It was due to the fact that with regard to his father’s matters, one is like a minor, as he is uncertain about the particulars of his father’s dealings. Here, too, Rav explains that the halakha in the mishna that one takes an oath to a minor is referring to an adult claiming a debt owed to his late father.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא קטן ממש הוא אלא גדול הוא, ואמאי קרו ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הואא, והודה לוב. ומתני׳ ר׳ אליעזר בן יעקב הוא דאמר כי האי גוונא לאו משיב אבידה הוא, אבל משיב אבידה דברי הכל פטור.
א. מפירוש ר״ח שלפנינו נראה דהכי קיימא לן למסקנה שאפילו לר׳ אליעזר בן יעקב אין נשבעין על טענת קטן אפילו בא בטענת אביו. ור׳ אליעזר בן יעקב וחכמים נחלקו בגדול הבא בטענת אביו. וכן כתבו הרשב״א והר״ן בשם ר״ח. אולם להלן בסוף דבריהם כתבו שר״ח והגאונים גרסו אלא בדרבה קא מיפלגי ולעולם נחלקו בקטן ממש, אבל בגדול גם חכמים מודו שאין הנתבע מעיז לכפור בו וחייב שבועה. וסוגיית הגמרא להלן מז,א שגם יורשים עם היורשים חייבים שבועת מודה במקצת היא גם אליבא דרבנן. ואם כן אפשר דבקטן ממש קיימא לן כרבנן. וכתב הרמב״ן דהיינו טעמו של הרי״ף שפסק בתחילה כחכמים. אבל אחר כך חזר בו הרי״ף ופירש שנחלקו גם בבן גדול, וסוגיית הגמרא להלן היא כר׳ אליעזר והלכתא כותיה. וכן צריך לומר לכאורה לגירסת ר״ח שלפנינו דלא גרס אלא ופירש דפליגי בבן גדול. אולם הראב״ד דחה ראיית הרי״ף וכתב שלא נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים אלא בברי על פי צוואת אביו, אבל בטוען היורש ברי על פי עצמו גם חכמים מודו שחייב שבועה. אבל הרמב״ן דחה דבריו וכתב שעל פי צוואת אביו אין זה טענת ברי, ועל כרחך מחלוקתם של ר׳ אליעזר וחכמים הוא בברי על פי עצמו וס״ל לחכמים דבכל זאת מעיז הנתבע להכחישו כיון שאפשר לתלות בו שאינו יודע כל מה שהיה בינו לאביו. והרמב״ן לשיטתו כתב שגם בטוען היורש שאבי הפקיד אצלך וטען הנפקד שנאנס אינו נשבע לרבנן דכיון שהוא מעיז נאמן במיגו דלהד״ם. אולם הר״ן השיב על טענת הרמב״ן שסוגיית הגמרא בעלמא דברי על ידי אחר לא הוי ברי הוא מפני שקיימא לן כחכמים, אבל לר׳ אליעזר בן יעקב גם ברי על ידי אחר הוי ברי.
ב. צ״ל, במקצת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: קטן? והאמרת [והרי אמרת] במשנתנו: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן! ומשיבים: לעולם מדובר שהטוען היה גדול, ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים לו] קטן? משום שמדובר פה ביורש, דלגבי מילי דאבוה [שאצל עניינים של אביו] קטן הוא, שהרי אינו יודע בדיוק מה היו עסקי אביו.
The Gemara asks: How can the baraita be referring to the claim of a minor? But didn’t you say in the mishna that one does not take an oath concerning the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor? The Gemara answers: Actually, the reference is to an adult son; and why did Rav call him a minor? It was due to the fact that with regard to his father’s matters, one is like a minor, as he is uncertain about the particulars of his father’s dealings. Here, too, Rav explains that the halakha in the mishna that one takes an oath to a minor is referring to an adult claiming a debt owed to his late father.
ר׳ חננאלרי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אִי הָכִי טַעֲנַת עַצְמוֹ טַעֲנַת אֲחֵרִים הִיא טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ

The Gemara asks: If so, if the son making the claim has already reached majority, the language of the baraita is imprecise. Why does the tanna describe the individual as one taking an oath on the basis of his own claim? This is not his own claim; it is the claim of others. The Gemara answers: The baraita employed that language because although it is the claim of others, he is taking an oath on the basis of that claim and his own partial admission.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר את דברי ר׳ אליעזר בן יעקב, יש להקשות על ניסוח הדברים: וכי טענת עצמו היא שהוא נשבע עליה? הלוא טענת אחרים היא! ומשיבים: אמנם טענת אחרים היא, ואולם הודאת עצמו.
The Gemara asks: If so, if the son making the claim has already reached majority, the language of the baraita is imprecise. Why does the tanna describe the individual as one taking an oath on the basis of his own claim? This is not his own claim; it is the claim of others. The Gemara answers: The baraita employed that language because although it is the claim of others, he is taking an oath on the basis of that claim and his own partial admission.
רי״ףאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות מב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות מב., ר׳ חננאל שבועות מב. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות מב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות מב., רש"י שבועות מב., ר"י מיגש שבועות מב., ראב"ן שבועות מב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות מב., בעל המאור שבועות מב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם שבועות מב. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), אור זרוע שבועות מב., רמב"ן שבועות מב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבועות מב. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות מב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות מב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות מב., מהרש"ל חכמת שלמה שבועות מב., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות מב. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות מב., אסופת מאמרים שבועות מב.

Shevuot 42a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 42a, R. Chananel Shevuot 42a, Rif by Bavli Shevuot 42a, Collected from HeArukh Shevuot 42a, Rashi Shevuot 42a, Ri MiGash Shevuot 42a, Raavan Shevuot 42a, Tosafot Shevuot 42a, Baal HaMaor Shevuot 42a, Raavad Katuv Sham Shevuot 42a, Or Zarua Shevuot 42a, Ramban Shevuot 42a, Ramban Milchamot HaShem Shevuot 42a, Rashba Shevuot 42a, Meiri Shevuot 42a, Ritva Shevuot 42a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 42a, Reshimot Shiurim Shevuot 42a, Steinsaltz Commentary Shevuot 42a, Collected Articles Shevuot 42a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144