×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק יב – הבונה
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: הַבּוֹנֶה כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּיב אהַבּוֹנֶה כׇּל שֶׁהוּא וְהַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ וּבְמַעֲצָד הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב זֶה הַכְּלָל כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּימֶת בַּשַּׁבָּת חַיָּיב (וְכֵן) רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַמַּכֶּה בְּקוּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן מְלָאכָה.:
Chapter 12
MISHNA: With regard to one who builds on Shabbat, thereby violating a prohibition in a primary category of prohibited labor, how much must he build to be liable to bring a sin-offering? The Sages said: One who builds is liable for building any amount. And one who chisels, or strikes with a hammer or with an adze, or one who drills a hole of any size on Shabbat, is liable. This is the principle: Anyone who performs a prohibited labor and his labor endures on Shabbat is liable. And so too, Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who strikes an anvil with a sledgehammer during his labor has performed a constructive act and is liable, because he is as one who improves the labor that he is performing.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אלמא אמרי׳ גוד אחית מחיצתא ורואין כאלו דפני הטרסקל יורדין עד עיקרו של קנה וכאילו יש בעיקרו ד׳ טפחים הכא נמי נימא כאלו דפני הספינה עקומין ומסבבין הנסרים ודחי רב יוסף להא דרב נחמן ואמר ליה משם ר׳ חייא אמרו וחכמים פוטרין אלמא רבנן סברי לא אמרינן גוד אחית מחיצתא וחולקין על ר׳ יוסי ב״ר יהודה ודחי אביי להא דרב יוסף בשתי דחיות חדא הא איני והתניא עמוד ברשות הרבים גבוה י׳ ורחב ד׳ ואין בעיקרו ד׳ ויש בקצה שלו ג׳ וזרק ונח ע״ג חייב אלמא אמרינן גוד אחית מחיצתא כלומר רואין בראיית הלב כאילו הרחב שעל ראשו מגיע עד עיקרו ועוד אפילו רבנן דפליגי עליה דר׳ יוסי ברבי יהודה התם בקנה שנעץ והניח בטרסקל בראשו דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא התם טעמא מאי דכיון שהגדיים בוקעין בעיקר הקנה ועוברין תחת הטרסקל מוכחא מלתא דלית ליה מחיצתא כלל אבל בספינה כיון שאין הגדיים בוקעין באותו חלל שבין הנסרים אפילו רבנן מודו דכי האי גוונא אמרינן גוד אחית מחיצתא. ולא מצא רב יוסף תשובה בשתיהן והשיב רב אחא כלפי אביי ספינה נמי הא איכא בקיעת דגים וכשם שאין אומרין בקנה שיש בראשו טרסקל גוד אחית מחיצתא מפני הגדיים שבוקעין בו כך הספינה אין אומרים גוד אחית מחיצתא מפני הדגים שבוקעין בו כדגרסינן בעירובין פרק ראשון אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע ג׳ או שהפליגו מן הכותל ג׳ לא עשה כלום דהויא לה מחיצ׳ שהגדיים בוקעין בה ודחה רב אשי להא דרב אחא וא״ל בקיעת דגים לאו שמה בקיעה דהא מחיצה תלויה מתרת במים כרב ואף על פי שהגדיים בוקעין בה אלמא בקיעת דגים לאו שמה בקיעה ואין מחיצה תלויה מתרת בחורבה כרבא בלחי שהגביהו מן הקרקע דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה וכיון דרב אשי מסייע ליה ואביי ורב נחמן שמע מינה שאפילו אין בספינה בפחות מג׳ ד׳ מותר לטלטל בכל הביצית.
ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו כו׳ אמרינן פשיטא ואוקמה רב ספרא לא נצרכה אלא לערב ולטלטל מזו לזו ודוקא קשורות אבל מוקפות לא ותניא נמי הכי וסלקא דכל מחיצתא שנעשית בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה היכא דאיתעבידא מחיצה בשבת מותר לזרוק אליה ואסור לטלטל משם מפורש בעושין פסין לענין יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת וספינה קשורה בחברתא לא שרי לטלטולי מינייהו עד דמיקטרן בדבר שיכול להעמידה ואפילו בחוט הסרבל ויכול להעמידה הכי הוא מתירה. אבל לענין טומאה פי׳ שמואל אם הן ספינות קשורות בשלשלת של ברזל ממש שהיא כחרב ונגע בשלשלת זו מת מביאה הטומאה בספינה האחרת שכיון שנגע בה המת נעשת כמת עצמו דקיימא לן חרב הרי הוא כחלל פי׳ הא דתנן במסכת אהלות פ״ח (מ״ה) קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמיד כבש את האבן ע״ג הטלית מביאה את הטומאה. פי׳ שמואל זה השנוי במשנה זו בדבר שהוא יכול להעמידה. שלשלת של ברזל הוא ממש והוא כגון יש מת בספינה אחת וראש השלשלת נוגעת במת וזו השלשלת קשורה בספינה אחרת נמצאו בו הספינות קשורות זו עם זו בשלשלת. שלשלת זו הנוגעת במת נעשת כמת עצמו דקיימא לן חרב הרי הוא כחלל לפיכך מביא את הטומאה בספינה האחרת.
הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו שהיא שבת קלטה אחר או קלטה כלב או נשרפה פטור כו׳ בניינא דמתני׳ אינו חייב עד שתהיה מתחלת המלאכה עד תשלום המלאכה בשוגג. אבל אם היתה לו ידיעה אחת שגגה קודם תשלום המלאכה בידיעה פטור.
עד [שיהא] תחלתן וסופן שגגה. ודייקינן מרישא דמתניתין דקתני הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו קלטה אחר פטור וכן אם קלטה כלב וכן אם נשרפה פטור טעמא מאי פטור משום דלא נעשת מחשבתו הא אם נחה במקום שהיתה מחשבתו בעת שזרקה חייב ואף על פי שנזכר לאחר שיצאת מידו הנה היתה לו ידיעה אחר שגגה וחייב ופריק רב כהנא סיפא דקתני עד שתהא תחילתן וסופן שגגה אתאן ללכתא ומתנא. פי׳ קנה קשור בחוט ארוך שכשיזרקנו לא יאבד אלא מושך בחוט והוא נמשך אחריו כי האי גוונא בעינן תחילה וסוף שגגה שאף על פי שזרקו כיון שנזכר קודם שינוח יכול להחזירו אבל כגון אבן שכיון שיצאה מידו אינו יכול להחזירה אף על פי שנחה אחר זכירתו חייב ודחינן לכתא ומתנא איגודו בידו וכל איגודו בידו אינה זריקה ופריק רב כהנא כגון שזרק זה הקנה לעשות חבורה וקא משמע לן עד שתעשה חבורה (במשכת) [בעינן שתמשך] שגגה. ונדחה טעם זה. ופריק רבה כי בעינן תחלה וסוף שגגה במעביר. אבל בזורק לא ורישא דהא מתניתין בזורק ואקשינן עלה והא כי קתני זה הכלל כל חייבי חטאות כו׳ אזריקה הוא דקתני ונדחה דרבה ופריק רבא מתניתין תרתי קתני חדא הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו אף על פי שנחה במקום מחשבתו פטור וחדא אם לא נזכר וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור דלא אתעבידא מחשבתו.
רי״ף מסכת שבת פרק יב – הבונה
{משנה שבת יב:א} מתני׳ הבונה כמה יבנה [ויהא]⁠1 חייב הבונה כל שהוא2 והמסתת3 והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא חייב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת4 חייב רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה5 חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה:
{בבלי שבת קב ע״ב} גמ׳ העושה נקב בלול של-תרנגולין רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר חייב משום מכה בפטיש: עייל6 שפתא בקופינא דמרא פיר׳ הכניס {פי׳ ר״ח} יד7 הקרדום בתוך העץ שלו רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר חייב משום מכה בפטיש:
1. ויהא: כך ב-גסח, גע, כ״י נ, עתים (סי׳ רלה), רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״ויהי״. דפוסים, רא״ש: ויהיה.
2. שהוא: כ״י א העתיק עד כאן, וציין ״וכל׳⁠ ⁠״. יתר המשנה הושלמה ע״פ ריבב״ן, הדפוסים.
3. המסתת: וכן ברמב״ם, פיהמ״ש, רא״ש. עיתים, דפוסים: ״המסתת״ (מנותק מהסעיף הקודם).
4. מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת: ראה רמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (ט:יג). דפוס קושטא: מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת.
5. מלאכה: ריבב״ן, רא״ש, עיתים. דפוסים: גמר מלאכה, וכן בר״ח.
6. עייל: דפוס קושטא: דעייל.
7. יד: וכן בעתים. חסר בריבב״ן, דפוסים.
ערך מעצד
מעצדא(שבת קב:) המכה בפטיש ובמעצד (בבא קמא קיט) מה שחרש מוציא במעצד והנפסל במגירה (ערכין כג:) ונותנים לו שני מעצדין ושני מגורות פי׳ מעצד קופיץ קטן ומשוה בו הנסרים וקוצן בו חתיכות קטנות מעשה ידי חרש במעצד:
ערך סדן
סדןב(בראשית רבה כ״ט ויאמר ה׳ אמחה את האדם ובויקרא רבה זאת תהיה פרשת וזכור את בוראך) נתנו על הסדן והכהו בפטיש נחלק הסדן (שבת קב:) אף המכה בקורנס על הסדן פי׳ חתיכת ברזל גדולה שמרדדין עליה ברזל וכל כלי מתכו׳ ובלעז אנקודנ״י (א״ב פי׳ בל׳ יוני עץ עב וחזק תקוע בארץ):
ערך סתת
סתתג(שבת קב:) המסתת והמכה בפטיש (כלים פכ״ב) ישיבת הסתת טמאה מדרס פי׳ חתיכת עץ גדולה שיושב הסתת עליה (כלים פכ״ט) יד מקבת של סתתים ששה (בבא קמא צג:) אבנים וסיתתן (בבא מציעא קיט) החצב שמסר לסתת פי׳ חוצב אבנים הפוסל אבני גזית שיהו אבני גויל:
ערך קדח
קדחד(שבת קב:) הקודח כל שהוא (כלים פי״ג) המפסלת והמקדח שנפגמו טמאין (בבא קמא קיט) היוצא מתחת המקדח וכו׳ הסול והסירה והמקדח עיין בערך סל. (אהלות פ״ב חולין מה.) ובגולגולת ב״ש אומר מלא מקדח באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאין דברי ר״מ וחכמים אומרים בגדול של לשכה. (ראש השנה כז) קדחו ותקע בו יצא פשיטא כולהו נמי מקדח קדחו אמר רב אשי שקדחו בזכרותו פי׳ נקבו במקדח בזכרותו שבתוך הקרן. (בסוף פרה) כל ידות הכלים הקדוחות חבור פי׳ יש בידות הכלים שהן קדוחות במקדח ובמרצע ומנוקבות והכלי נכנס בהן ושמן קדוחות ופעמים שהנצב שהוא קתא משופע ביותר ונכנס בכלי. (מועד קטן ד) שרא לאקדוחי נהר בורצנין פי׳ לפנות שרטון שבאמצע הנהר ששמו בורצנין (א״ב תרגום ובחבל תשקיע לשונו ובאשלא תקדח לישניה):
ערך קרנס
קרנסה(שבת קב:) אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה (שבת קכב:) קורנס לפצוע בו אגוזים דמחייא בקורנסא וטרסיה עיין בערך טרש פי׳ קורנס מקבת קטנה של ברזל פטיש גדול (א״ב פי׳ בל״י קרדום ופטיש תרגום את הולם פעם דמטפח בקורנסא):
א. [היביל.]
ב. [אמבאם.]
ג. [שטיין מעצטער.]
ד. [לעכערן באהרען.]
ה. [האממער.]
מתני׳ הבונה שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה כו׳.
מסתת – מרבע את האבן ומתקנה הכל לפי המקום שיש מקומות שרגילין להחליק ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצים חריצים בארץ אשכנז.
המכה בפטיש – גם הוא באבות מלאכות והוא בלעז פי״ק שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש היא.
מעצד – אף הוא כמו קורנס גדול של ברזל לבנין של ברזל.
והקודח – נוקב עץ או אבן בכותל.
כל שהוא – אכולהו קאי אמסתת ומכה בפטיש ובמעצד והקודח.
כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת – שיש מתקיימת כיוצא בו [ואין מוסיף עליה].
בשבת – אעושה מלאכה קאי.
על הסדן – בלעז אינקלימ״א.
קורנס – מרטי״ל.
מפני שהוא כמתקן מלאכה – ואע״פ שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן ובגמרא מפרש מאי מתקן.
הבונה – צריך ליתן טעם אמאי תני בונה אחר זריקה והוצאה.
מכה בפטיש – פי׳ בקונטרס שמפוצץ בו את הסלע לאחר שחצבה ואין נראה לר״י דבמשכן לא הוה בנין אבנים ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט מכה בפטיש דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר״י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה.
פרק שנים עשר
הבונה כמה יבנה ויהא חייב וכו׳
{ספר הנר}
נקב בלול של תרנגלין,א פיר׳ נקב (פיתקן) [פי קן] אל דגאג.ב
עייל שפתאג בקופינא דמרא, רשצז״ל: פיר׳ שפתא, יתיד קטן (שתוהבין) [שתוחבין]⁠ד בתוךה יד של (מרה להיות) [מרא בהיותו] בנקב [הברזל]⁠ו להדקו.⁠ז
קופינא, הוא חו⁠(ו)⁠רח שבראש [המר].⁠ט
א. נדצ״ל כרי״ף, תרנגולין.
ב. תרגום מילולי.
ג. בד׳, שופתא.
ד. ד׳.
ה. נראה להוסיף כד׳, בית.
ו. ד׳.
ז. בד׳ מוסיף, שלא יצא.
ח. ד׳.
ט. ד׳.
פרק שנים עשר בעזר הצור:
הבונה וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבה שהוא בא לבאר המלאכות שאסורות בשבת מן התורה ועל איזה צד הוא חייב בהם ועל איזה שיעור ושהקדים לבאר בענין זה מלאכת ההוצאה מצד היותה עיקר המלאכות והיותר ארכת הדברים שבכלם ועכשיו התחיל בשאר המלאכות לבאר בהן על איזה צד חייב בהן ובאיזה שיעור וביאר מהן בזה הפרק שלש ועל זה הצד יחלקו עניניו לשלשה חלקים הראשון במלאכת הבנין והדומים לו והשני במלאכת החרישה והדומים לה והשלישי במלאכת הכתיבה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא המסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא חייב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אמר הר״מ פי׳ מסתת הוא הנגר המישר המלאכה והמחליק אותה בכלי ידוע אצלו וזאת המלאכה היא תולדת המכה בפטיש ומעצד כלי אומנות ידוע חרש ברזל וקודח הנוקב והוא תולדת המכה בפטיש ורבן שמעון בן גמליאל סובר כי המכה בקורנס על הסדן אע״פ שלא הכה על שום דבר מהדברים שהוא רוצה לרקען או להחליקן שהוא חייב ובתנאי שתהיה ההכאה בשעת מלאכה לפי שכך עושין הנפחים והם חרשי ברזל פעמים רבות יכו על הברזל הכאות הרבה ועל הסדן הכאה אחת או שתים כאלו אותה ההכאה מתקנת אותן ההכאות כלן ואין הלכה כמותו:
אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא ופי׳ בגמ׳ שכן בעל הבית שיש לו נקב בכירתו סותמה ונמצא סתימת הנקב עושה בנין וכן במשכן קרש שנעשה בו תולעת ופגם את הקרש היו סותמין אותו באבר ויש שואלין בה והרי מ״מ בנין כלים היה והיאך למדין ממנו וכן שואלים בפטפוט כירה שהרי בנין כלים הוא ותירצו בתלמוד המערב שהקרשים הואיל ומחוברות כאדנים הם ואף בכירה יראה לומר כן שהכירה מחוברת לקרקע היא וכך שנאוה שם כמו שאמרו מה בנין היה במשכן שהיו נותנים את הקרשים על גבי אדנים ולא לשעה היה אמר ר׳ יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמו שהוא לעולם א״ר יוסי מכיון שהבטיחן הקב״ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם הוא הדא אמרה בנין לשעה בנין הדא אמרה אפי׳ מן הצד הדא אמרה אפי׳ אדנים כקרקע הם:
המסתת את האבן ר״ל שמפצל ממנה בליטות שנשארו שם ומרבעה ויתבאר בגמ׳ לדעת רב שאף הוא חייב משום בונה שכל שהוא מתאר את האבן ומיפה אותה לצורך בנין בנין הוא ואין אנו צריכים למה שפירשו בו שמחליקין אותן שהמחליק משום ממחק הוא וגדולי המחברים פסקו בה שהוא חייב משום מכה בפטיש מפני שר׳ יוחנן אמרה בגמ׳ ולא יראה כן כמו שהקשו בה והא תנן המסתת והמכה בפטיש ואע״פ שתרצו בה המסתת כמכה בפטיש אין סומכין עליו:
והמכה בפטיש והוא גמר מלאכה שבכל דבר ודבר והוא בבנין מצד שכשאדם רוצה לפסול האבנים הרי הוא מפוצץ הסלע סביבותיה עד שמתיקה מארבע רוחותיה מן ההר וכשהשלים חציבת סביבותיה מכל צד הוא מכה בפטיש הכאה גדולה על האבן והיא מתפרקת ונופלת מאליה ונמצא דבר זה גמר מלאכה ואע״פ שהוא כעין בונה הוא אב מלאכה בפני עצמו ועל דרך זה כל שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ותולדה שלו:
ובמעצד והוא כלי העשוי להחליק העץ ולהסיר קליפותיו והוא תולדת בונה וגדולי הרבנים פירשוהו כעין מכה בפטיש וכתבו שהוא קורנס גדול של ברזל עשוי למלאכת ברזל והדברים נראין כדעת ראשון:
והקודח במקדח לנעוץ עץ בכותל ובכללו כל התוחב עץ בעץ וכן כל דבר שמחבר דבר אחד עם דבר אחר הרי זה תולדת בונה וכל אלו שיעורן בכל שהוא ובקודח אפילו לא עבר בעבר השני משקדח כל שהוא חייב:
גמ׳ משום מכה בפטיש נמחק:
רש״י בד״ה כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת שיש מתקיימת כיוצא בו ואין מוסיף עלה כצ״ל:
הבונה פרק יב

פרק יב

א משנה הבונה, שעושה אב מלאכה האסורה בשבת, כמה יבנה ויהא חייב? אמרו חכמים: הבונה — כל שהוא. והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד שהוא כגרזן גדול, והקודח כל שהוא בשבת — חייב. זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבתחייב. וכן רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה יש בכך משום מלאכת תיקון, וחייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.

Chapter 12

MISHNA: With regard to one who builds on Shabbat, thereby violating a prohibition in a primary category of prohibited labor, how much must he build to be liable to bring a sin-offering? The Sages said: One who builds is liable for building any amount. And one who chisels, or strikes with a hammer or with an adze, or one who drills a hole of any size on Shabbat, is liable. This is the principle: Anyone who performs a prohibited labor and his labor endures on Shabbat is liable. And so too, Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who strikes an anvil with a sledgehammer during his labor has performed a constructive act and is liable, because he is as one who improves the labor that he is performing.
מאמרים באתר אסיף
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חַזְיָא א״ראָמַר רַבִּי יִרְמְיָה שֶׁכֵּן עָנִי חוֹפֵר גּוּמָּא לְהַצְנִיעַ בָּהּ פְּרוּטוֹתָיו דִּכְוָותֵהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן שֶׁכֵּן תּוֹפְרֵי יְרִיעוֹת חוֹפְרִין גּוּמָּא לְהַצְנִיעַ בָּהּ מַחֲטֵיהֶן אַבָּיֵי אָמַר כֵּיוָן דְּמִשַּׁתְּכִי לָא עָבְדִי הָכִי אֶלָּא שֶׁכֵּן עָנִי עוֹשֶׂה פִּיטְפּוּטֵי כִּירָה קְטַנָּה לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ קְדֵירָה קְטַנָּה דִּכְוָותֵהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן מְבַשְּׁלֵי סַמָּנִין לִצְבּוֹעַ יְרִיעוֹת שֶׁחָסְרָה מְלַאכְתָּן עוֹשִׂין פִּיטְפּוּטֵי כִּירָה קְטַנָּה לִשְׁפּוֹת עָלֶיהָ יוֹרָה קְטַנָּה.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to any small amount of building, for what use is it suited? Rabbi Yirmeya said: As a poor person digs a hole in the floor of his house in which to hide his coins. Digging a hole in the floor of a house is an act of building. The corresponding situation in the Tabernacle was as those who sewed curtains in the Tabernacle dug holes in which to hide their needles. Abaye said: Since needles rust in the ground, they did not do so. The Gemara seeks a different example of small-scale building that is significant. Rather, an example is that a poor person makes legs for a small stove to place a small pot on it. The corresponding situation in the Tabernacle was with regard to those who cooked herbs used to dye curtains, whose dyeing process was lacking a small amount for completion. At that point, it was not worth the effort to cook a large quantity of dye, and so they would make legs for a small stove upon which to place a small cauldron to cook a small bit of dye to finish the job.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פטפוט
פטפוטא(שבת עח:) רבי יהודה אומר כדי לעשות פטפוט (כלים פרק ו) העושה ג׳ פטפוטין בארץ וחיברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדירה פי׳ גבשוש העולה מן הכירה שהיא עשוי לסמיכת הקדירה כדאמרינן (שבת קב:) כל שהיא למאי חזי שכן עושין פטפוטי כירה קטנה לשפות עליהן קדירה ג׳ פטפוטין עושין בכירה ושופתין עליהן את הקדירה ויש שסומכין פטפוט לכותלא ומניחין עליו את הקדירה וסומכין אותה לכותל:
ערך שתך
שתךב(שבת קב:) כיון דמשתכי לא עברי הכי (בבא מציעא כו.) לא צריכא דאשתכי טפי פי׳ עלה בה סיג הרבה כלומר משנים הרבה נתנו בזה המקום לפיכך עלה בהן סיג (בבא בתרא יח.) סלעים היינו טעמא דלא קתני התם משום דמשתכי ליה לקדירה ס״א דמשכרי. (תענית ח) אם ישך הנחש אם ראית דור שהשמים משותכין כנחשת מלהוריד טל ומטר פי׳ ישך משותך נחש נחשת כלומר שהעלו חלודה כנחשת בלא לחש שאין מי שיתפלל:
א. [דרייס. טיגעל.]
ב. [פערראסטעט.]
גמ׳ דמשתכי – מעלין חלודה המחטין רואי״ל.
פטפוטי – רגלי כירה כמין כלי ברזל שקורין טרפיי״ד מעמידין הכירה של חרס.
מבשלי סממנים לצבוע שחסרה מלאכתן – שצמצמו צמר צביעתן וחסרה למלאכתן והוצרכו לחזור ולבשל סמנין ולצבוע מעט.
יורה קטנה גרסינן הכא.
כל שהוא למאי חזי – דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכוותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עיטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מבשלי כו׳ וחסרה למלאכתן והוצרכו כו׳ כצ״ל:
ב גמרא שואלים: בנין כל שהוא למאי חזיא [למה הוא ראוי]? אמר ר׳ ירמיה: שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו ואותה חפירה נחשבת כבנין. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן תופרי יריעות המשכן היו חופרין גומא כדי להצניע בה את מחטיהן. אביי אמר: כיון דמשתכי [שמחלידות] המחטים בארץ לא עבדי הכי [עושים כן], ויש להביא דוגמא אחרת לבנייה כלשהי. אלא, שכן עני עושה פיטפוטי (רגלים קטנות) כירה קטנה כדי שיוכל לשפות עליה קדירה קטנה. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן מבשלי הסמנין (סממנים) המיועדים לצבוע בהם את היריעות שחסרה מלאכתן כמות קטנה של צבע ולא היה כדאי להם לבשל כמות גדולה צבע בדרך הרגילה, ולכן היו עושין פיטפוטי כירה קטנה כדי שיוכלו לשפות עליה יורה קטנה ולבשל בה כמות קטנה של צבע להשלמת הצביעה.
GEMARA: The Gemara asks: With regard to any small amount of building, for what use is it suited? Rabbi Yirmeya said: As a poor person digs a hole in the floor of his house in which to hide his coins. Digging a hole in the floor of a house is an act of building. The corresponding situation in the Tabernacle was as those who sewed curtains in the Tabernacle dug holes in which to hide their needles. Abaye said: Since needles rust in the ground, they did not do so. The Gemara seeks a different example of small-scale building that is significant. Rather, an example is that a poor person makes legs for a small stove to place a small pot on it. The corresponding situation in the Tabernacle was with regard to those who cooked herbs used to dye curtains, whose dyeing process was lacking a small amount for completion. At that point, it was not worth the effort to cook a large quantity of dye, and so they would make legs for a small stove upon which to place a small cauldron to cook a small bit of dye to finish the job.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת אֶלָּא שֶׁכֵּן בעה״בבַּעַל הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֶקֶב בְּבִירָתוֹ וְסוֹתְמוֹ דִּכְוָותֵהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן שֶׁכֵּן קֶרֶשׁ שֶׁנָּפְלָה בּוֹ דַּרְנָא מַטִּיף לְתוֹכָהּ אֲבָר וְסוֹתְמוֹ.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: There is no poverty in a place of wealth. In the Tabernacle, as in any public project, actions are not performed on a small scale or in parsimonious quantities; they were performed generously. Those who cooked dyes in the Tabernacle had no use for small crucibles. Rather, an example of significant small-scale building is a homeowner who has a small hole in his house and seals it. The corresponding situation in the Tabernacle was with regard to a beam that was set upon by a worm that bore a hole into it; one pours lead into the hole and seals it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דרן
דרןא(שבת עה.) יריעה שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה. (שבת קב:) קרש שנפל בו דרנא מטיף לתוכו אבר וסותמו. (תונין סז) והתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבראש בהמה פירוש תולעים שבראש הבהמה:
א. [ווארם.]
אין עניות במקום עשירות – לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחלתן דיים והותר.
בבירתו – בירה נאה שהוא אוכל ושוכב מקפיד על חור קטן שבה אם מגונה הוא וסותמו בטיט.
דרנא – תולעת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות, שלמשכן כלכל שאר דברים של ציבור אין עושים דברים בצמצום ובכמויות קטנות אלא בהרחבה ובכמויות גדולות, ובודאי לא נהגו מבשלי הסמנים נוהגים כן. אלא בנייה כלשהי היא כגון בעל הבית שיש לו נקב כלשהו בבירתו (בית נאה שלו) וסותמו, דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן קרש שנפלה בו דרנא [תולעת] ועשתה בו נקב — מטיף לתוכה של הפגימה אבר [עופרת] וסותמו.
Rav Aḥa bar Ya’akov said: There is no poverty in a place of wealth. In the Tabernacle, as in any public project, actions are not performed on a small scale or in parsimonious quantities; they were performed generously. Those who cooked dyes in the Tabernacle had no use for small crucibles. Rather, an example of significant small-scale building is a homeowner who has a small hole in his house and seals it. The corresponding situation in the Tabernacle was with regard to a beam that was set upon by a worm that bore a hole into it; one pours lead into the hole and seals it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר שְׁמוּאֵל בהַמְצַדֵּד אֶת הָאֶבֶן חַיָּיב מֵיתִיבִי גאֶחָד נוֹתֵן אֶת הָאֶבֶן וְאֶחָד נוֹתֵן אֶת הַטִּיט הַנּוֹתֵן אֶת הַטִּיט חַיָּיב.

Shmuel said: If one sets a stone in place on Shabbat, i.e., he takes a building stone and fixes it in place on the ground on Shabbat, he is liable for performing the prohibited labor of building. The Gemara raises an objection to this from that which the Sages taught with regard to building on Shabbat. In a case where one puts down a stone and another one places the mortar, the one who places the mortar is liable for building. Apparently, the prohibition of building is only violated when mortar is added. Merely setting a stone in place is not enough to establish liability.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך צד
צדא(יומא לז.) דמצדד אצדיד פי׳ לא ילך תלמיד בצד רבו שהוא כנגדו ממש שהעושה כן הרי זה בור גם המהלך אחרי רבו הוא גם רוח אלא דמצדד אצדודי מקצתו כנגדו ומקצתו לאחוריו (יומא כה) כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה פירוש נותן כף היד למטה ואצבעותיו כלפי למעלה ומזה וההזאה עולה למעלה מן הכפרת כנגד הכפרת מחוץ לכפרת חוזר ונופל למטה בקרקע וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר כף היד למעלה ואצבעותיו למטה ומזה כנגד עוביה של כפרת שהיא מצחה והיא טפחה כדאמרן ארון תשעה וכפרת טפח וההזאה יורדת ונופלת בקרקע מחוץ לארון נגדו (שבת קב:) אמר שמואל המצדד את האבן פי׳ שמיישב אותו במקום הראוי לו תתאה בצדודי ועפרא פי׳ דרך הבנאין ביסוד מצדדין האבנים על העפר ומיישבין אותן (מגילה כו. בבא מציעא סג) צד אחד בריבית איכא בינייהו פי׳ אם תהיה ההלואה ב׳ דינרין (בגמרא) וכיוצא בו הרי זו ריבית גמורה מב׳ צדדין גבימלוה וגבי לוה ושניהם עוברים אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי ליה זוזי מהדר ליה בעל כרחיה אבל גבי מוכר לא הוי רבית דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי רבית ואפילו למהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר וכן מוכח מהשתא שיחזיר דשמא לא יחזיר לעולם רבית על מנת להחזיר פי׳ כשיבא לו מעותיו יחזיר מה שאכל מן הפירות רבי יהודה מתיר ותנא קמא אוסר (קידושין עד) ונוקמה בבת שלש שנים ויום אחד ואפילו כרבי שמעון בן יוחאי אם כן מצדה תברה בפי׳ ר״ח אם כן מצמדה תברה כלומר ממקום חיזוק זיווגה משם שבירתה שנמצא ממנה עצמה פירוכה:
א. [זייטע בעזייטיגען.]
המצדד את האבן – מושיבה ומצדדה עד שמתיישבת בקרקעית יסוד הבנין יפה מתוך שהוא מצדדה הוא מכינה תחתיה ומושיבה בארץ חייב ואפילו לא נתן טיט הוי בונה כל שהוא דיש מקיימין כן בלא טיט.
הנותן את הטיט חייב – אבל הנותן האבן פטור.
הכי גרסינן המצדד את האבן חייב – ול״ג משום מכה בפטיש דבמסקנא מוקי לה בתתאה דלא שייך שם מכה בפטיש ועוד דאכתי קאי בבונה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר״ל שאדם עושה כיוצא בה ומקיימה בלא תוספת אם עשה כיוצא בה בשבת חייב רשב״ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שהוא כמתקן מלאכה ואע״פ שאינו מכה אלא על הסדן שכך היו עושין במשכן מכין שלש על הטס ואחת על הסדן להחליק את הקורנס שלא יהא בו פגימה שלא יבקע את הטס שהוא דק וכן עושים בעלי המטבעות:
אמר שמואל המצדד את האבן חייב מיתיבי אחד נותן את האבן וכו׳ ולטעמיך אימא סיפא ר׳ יוסי אומר וכו׳ וכתבו התוס׳ דלא גרסינן ר״י אומר אבל מפרש״י נראה דגרסינן לה ועיין בחידושי הרשב״א מ״ש בזה לקיים הגירסא בשם הרמב״ן ז״ל ועיין ג״כ בספר מג״ש למ״ז ז״ל ולענ״ד נראה ג״כ לקיים גירסת רש״י דשפיר גרסינן ר״י אומר ואפ״ה לא משמע ליה לתלמודא לאוקמי כתנאי ולמימר דר׳ יוסי פליג דא״כ הו״ל למיתני סתמא רבי יוסי אומר הנותן את האבן חייב דלמאי דלא משמע ליה השתא הך מלתא דתלתא בניני הוו א״כ האי נותן את האבן ע״כ היינו משום מצדד דאל״כ לא שייך לומר נותן את הטיט וא״כ שפיר קאמר ולטעמיך להוכיח דתלתא בניני הוו כן נ״ל ודו״ק:
ג אמר שמואל: המצדד בשבת את האבן, כלומר, הלוקח אבן בנין ומניחה ומסדרה יפה במקומה על הארץ — חייב, כבונה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנו חכמים, שאם במלאכת הבנייה היה אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיטהנותן את הטיט הוא החייב משום בונה, נמצא שאין מלאכת בונה אלא בתוספת טיט, ואין די בסידור האבן במקום הראוי!
Shmuel said: If one sets a stone in place on Shabbat, i.e., he takes a building stone and fixes it in place on the ground on Shabbat, he is liable for performing the prohibited labor of building. The Gemara raises an objection to this from that which the Sages taught with regard to building on Shabbat. In a case where one puts down a stone and another one places the mortar, the one who places the mortar is liable for building. Apparently, the prohibition of building is only violated when mortar is added. Merely setting a stone in place is not enough to establish liability.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְלִיטַעְמָיךְ אֵימָא סֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר וַאֲפִילּוּ הֶעֱלָה וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי דִּימוֹס שֶׁל אֲבָנִים חַיָּיב אֶלָּא דתְּלָתָא בִּנְיָינֵי הָווּ תַּתָּא מציעא ועילא תַּתָּא בָּעֵי צַדּוֹדֵי וְעַפְרָא מְצִיעָא בָּעֵי נָמֵי טִינָא עילאי בְּהַנָּחָה בְּעָלְמָא.:

The Gemara answers: And according to your line of reasoning, say the latter clause of that mishna where we learn that Rabbi Yosei says: And even if one lifted the stone and placed it on a top row of stones [dimos], he is liable even without securing it with mortar. Rather, apparently, there are three different kinds of building: Bottom row, middle row, and upper row. The bottom row requires setting the stones in place and dirt to hold it in place. The middle row requires mortar as well. The upper row suffices with mere placement.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דמוס
דמוסא(שבת קב:) אפילו העלה והניחה על גבי דימום של אבנים חייב. (בבא מציעא כו:) העלוה על גבי דימום ונפלו והזיקו כולן חייבין (סנהדרין יח) תא שמע נפש שבנאו לשום חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור. (סוטה מד) אם הוסיף בו דימום אחד חוזר פירוש נדבך (א״ב פירוש דימום בלשון יוני יסוד ובסיס הבנין וגם נקרא כן סדר לבנים ואבנים לבנות):
א. [שיכטע שטיינער.]
דימוס – שורת אבני חומה אלמא בהנחה בעלמא חייב ואפילו לא צידד ועדיפא הא מדשמואל.
אלא – לאו קושיא תלתא בנייני הוי.
תתא – יסוד החומה תחתית שמושיבין אבנים על הארץ בלא טיט בצדודי ועפר כל עצמו אינו אלא לצדד את האבן שתשב בשוה ולא תטה לכאן ולכאן ויהא עפר סביב לה לסומכה ובההוא אמר שמואל מילתיה וברייתא במיצעא כל הבנין כולו שמן היסוד עד שורה העליונה בעי נמי טינא עם הצידוד.
עילאה – דימוס העליון שאין על גביו עוד דימוס אינו חושש אם נוטה האבן לצד אחד הלכך בהנחה בעלמא סגי והוא מילתא דרבי יוסי.
ולטעמיך אימא סיפא אפילו העלה ע״ג דימוס כו׳ – ול״ג ר׳ יוסי אומר אפילו העלה דאי גרסינן ליה מאי קאמר וליטעמיך הא פליגי רבנן עליה ובתוספתא נמי ל״ג ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק שנים עשר: הבונה
ולטעמיך אימא סיפא ר׳ יוסי אומר כו׳ – נ״לא דהכי קאמר וליטעמיך דחשבת דכולהי בניני שווין, היאך אפשר דר׳ יוסי סבר אפי׳ בהנחה בעלמא והא לאו כלום קעביד, ועד שאתה תמה עלי לך ותמה על ר׳ יוסי ביותר מזה. ויש כזה ולטעמיך במס׳ ב״בב.
אלא תלתא בניני הוו תתאה מציעאה ועילאה – תתאה בעי צדודי ועפרא לד״ה והיינו דשמואל, מציעתא בעי נמי טינא לד״ה, עילאה בהנחה בעלמא, כלומר לדברי ר״י ורבנן פליגי עלי׳ דבעי נמי צדודי ועפרא אבל לא בהנחה בעלמא. ובתוס׳ג מפרשי דלא פליגי רבנן עליה דר״י כלל, ונסתייעו ממה שמצאו בתוספתא הבונה כ״ש ה״ז חייב רי״א א׳ נותן את האבן וא׳ נותן את הטיט הנותן את הטיט הרי זה חייב הנוטלד את האבן ונתנה ע״ג הדימוס והתקינה לבנין אף על פי שלא נתן עלי׳ מן הטיט ה״ז חייב, אלמא לא פליגי וכולה ר׳ יוסי היא.⁠ה ואינו מחוור לי לפרש כן שאיני סומך על לשון התוספתא בזה מאחר שהביאוה בגמרותינו בלשון מחלוקת. ועוד דהתם קתני והתקינה לבנין, ואפשר דהיינו צדודי ועפרא.
ובירושלמיו משונה לשון שניהם דגרסי׳ התם תני א׳ הביא את האבן וא׳ הביא את הטיט המביא את הטיט חייב רי״א שניהן חייבין סבר ר״י מימר אבן בלא טיט בנין הכל מודים שאם נתן את הטיט תחלה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב. ומיהו התםז אמרי׳ הבנאי שישב האבן ע״ג הדימוס חייב למי נצרכא לרבנן, ואפשר דישב היינו עפרא וצדודי ועולה כפי פירושינו.
א. רבנו בא ליישב הגי׳, עי׳ תוד״ה ולטעמיך והג׳ הגר״א, וברשב״א וריטב״א הביאו מרבנו.
ב. קו, א, ועי׳ תוס׳ שם ד״ה ה״ג ולטעמיך.
ג. תוספתא שבת רפי״ב ועי׳ ריטב״א ומ״מ פ״י מהל׳ שבת הי״ב.
ד. הקטע מכאן עד ״ה״ז חייב״ ליתא בכי״מ.
ה. ועי׳ תוד״ה וליטעמך ורשב״א.
ו. שבת פ״ז ה״ד ופי״ב ה״א.
ז. שבת פ״ז ה״ד ופי״ב ה״א.
וליטעמיך אימא סיפא רבי יוסי אומר אפילו העלה וכו׳. איכא למידק מאי קאמר, אי למימר דרבי יוסי פליג ושמואל כר׳ יוסי לא הוה ליה למימר וליטעמיך, אלא שמואל כרבי יוסי סבירא ליה אי נמי לימא תנאי היא. ואי לאקשויי מדרבי יוסי למאן דמותיב מת״ק מאי קושיא, הא ת״ק פליג בה. ובתוספות אמרו דלא גרסינן בה רבי יוסי, אלא הכי גרסינן: וליטעמיך אימא סיפא אפילו העלה על גבי דימוס, כלומר: וכולה חדא תנא, ומשני תלתא בנייני הוו. אלא מיהו קשה דבכולהו ספרי גרסינן בה רבי יוסי. ויש לומר לפי שיטתן דכולה רבי יוסי היא וכך היה מקובל בידן. ומכל מקום אי אפשר, דבירושלמי (בפרקין הל׳ א׳) עביד לה פלוגתא דר״י ורבנן דגרסינן התם: תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב, ר״י אומר שניהן חייבין, סבר ר״י אבן בלא טיט בנין, הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב.
והרמב״ן ז״ל פירש דהכי קאמר: וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד על גבי עפר, בא ותמה על רבי יוסי דמחייב אפילו בהנחה בלבד. אלא תלתא בנייני הוו, תתאה מציעא ועילאה, תתאה בצרורי ועפרא ולכולי עלמא חייב, והיינו דשמואל, מציעאה באבנא וטינא והא נמי כולי עלמא הוא, ועילאה בהנחה בעלמא לרבי יוסי, ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי.
שם דימוס אבנים כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: וליטעמיך, אימא סיפא [ולטעמך, לשיטתך, אמור את סופה של המשנה], ששנינו, ר׳ יוסי אומר: ואפילו העלה את האבן והניח על גבי דימוס (נדבך) של אבניםחייב, ואפילו בלא שיצדד! אלא יש לומר: תלתא בנייני הוו [שלושה מיני בנין הם]: תתא, מציעא, ועילא [תחתון, אמצעי, ועליון]. תתא בעי צדודי ועפרא [התחתון צריך צידוד להניח במקומו ועפר להושיבו בו]. מציעא בעי נמי טינא [האמצעי צריך גם כן טיט]. עילאי [העליון] בהנחה בעלמא [בלבד] דיו.
The Gemara answers: And according to your line of reasoning, say the latter clause of that mishna where we learn that Rabbi Yosei says: And even if one lifted the stone and placed it on a top row of stones [dimos], he is liable even without securing it with mortar. Rather, apparently, there are three different kinds of building: Bottom row, middle row, and upper row. The bottom row requires setting the stones in place and dirt to hold it in place. The middle row requires mortar as well. The upper row suffices with mere placement.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהַמְסַתֵּת.: מְסַתֵּת מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב רַב אָמַר מִשּׁוּם בּוֹנֶה וּשְׁמוּאֵל אָמַר המִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ והָעוֹשֶׂה נֶקֶב בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים רַב אָמַר מִשּׁוּם בּוֹנֶה וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ עַיֵּיל שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְמָרָא רַב אָמַר זמִשּׁוּם בּוֹנֶה וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ.

We learned in the mishna: One who chisels any amount is liable. The Gemara asks: With regard to one who chisels, for which primary category of prohibited labor is he liable? Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer to complete the production process of a vessel. They similarly disagreed with regard to one who makes a hole in a chicken coop. Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer. And similarly, with regard to one who inserts a pin into the handle of a hoe in order to secure the handle, Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך לול
לולא(שבת קב:) העושה נקב בליל של תרנגולים (שבת קכב:) ולול של תרנגולים נוטלין ולא מחזירין. (שבת קמו) דבר תורה כל פתח שאינו עשו להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא פירוש נקב חלול עשוי להכניס הריח ולהוציא החמות ולול הוא בית התרנגולין שהוא עשוי בנין חלול לקנן בו התרנגולין כדכתיב ובלולים יעלו שהן חלולים כגון ארובה להיות עולין ויורדין בתוכם. (פסחים ח) ורפת ולולין ומתבן:
ערך קפינא
קפינאב(שבת קב:) עייל שופתא בקופינא דמרא (בבא קמא כז:) לפדא דמרא ולקופינא דמרא מאי כבר פי׳ בערך פדא:
ערך שפת
שפתג(שבת קב:) עייל שופתא בקופינא דמרא פי׳ מי שמכנים יד הקורדום בעשפו שופתא דמרא גייצי עיין בערך גגמי (גיטין לב.) שופתא במרא רפיא פי׳ יד של גרזן מתייבש ומתחלחל:
ערך סוורק
סוורקד(כלים פכ״ט) שני סוורקים חלוק אחד פי׳ עדילרין (שבת קב) שני סוואריקון ס״א ספרוקין ופירשנו במקומו:
ערך ספרק
ספרקה(שבת קב) מעפורת ושני ספרקין יש שגורסין סובריקי׳ והן בל׳ יון המכנסים והגאון פי׳ כלים שמלבשין בהן הידים עד האציל ויש בהן בתי אצבעות (א״ב פי׳ בלשון יוני כל דבר עגול ואולי נקרא כן מין מלבוש עגול):
ערך פנדה
פנדהו(ברכות סב:) ובפונדתו מפשלת לאחוריו (שבת קיג. פסחים יא.) רבי יהודה אמר כורך עליו פונדא או פסיקיא (שבת קב) אונקלי ופונדא (נדרים נה) הנודר מן הכסות אסור בפונדא ובפסיקיא (כלים פכ״ט) הפונדא והמעפורת (שבת כו) מי לא תנן (זבין פרק ז) זב שהיה מוטל על חמשה ספסלין או על חמשה פונדאות (שבת עא) באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו (גמרא) המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה חייב. פי׳ פונדא ממש בלעז והוא ענין פסקיא של עור שהוא תרגום חגורה (א״ב פי׳ בל׳ רומי כיס ושק מוכן למעות עשוי כרשת):
ערך קנבס
קנבסז(כלאים פרק ב) היתה שדהו זרועה קנבוס אולוף (ובפרק ח) הקנבס ר״ט אומר אינו כלאים י״מ ממיני תבלין הוא כמו כמון שמשימים בקדירה. (נגעים פי״א) וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה פי׳ מין פשתן ובלעז קנב״י (שבת קב) הקנבס של פשתן פי׳ היא חלוק התחתון שלובשין אותו לא על בשרו אלא על אונקלי ובלעז גונ״א והוא תחת החלוק של מעלה (א״ב פ׳ בליו״ר מין עשב אשר מחוטיו עושים בגדים ומיתרים עבים):
ערך קפל
קפלח(שבת כח:) פתילת הבגד שקיפלה ולא הבהבה לשון כפילה הוא. וכן (שבת קיג.) מקפלים את הכלים (שבת קמז) היוצא בטלית מקופלת פי׳ כגון מוכרי כסות שמקפלין ומפשילין אותן על כתפיהן חייב חטאת וכו׳ וכן הלכה (אהלות פי״א) קפילין זו על גב זו. ס״א כופלין. ואחד הן וכן בפרק ט״ו ויש ששונין כפויות ומפרש סגוס ויש לו מוכין הנקראים בל׳ ישמעאל איתקא ושמו ביטית ברנוס וכופת דומה לברנוס ואין לו איתקא ושמו בל״י קפיל ומי שמונה כפויות מלשון כופת (שבת קב) כאן בבא לקפל כאן בבא להציל פי׳ בבא לקפל כגון שמקבץ ונוטל מתוך הבית ממקומות הרבה בכמה כלים אין לו להציל אלא שלשה סעודות בכלי אחד שנוטל כולו אפילו יש שם מאה סעודות שרי (נדרים סב) עד שיעבר הקיץ עד שיקפלו המקצועות פירוש עד שיקפלו הסכינין שקצצו בהן התאנים ומצניעין אותן. ס״א שחורזין הקצועות בקיסמון שקורין סי״רטי:
א. [הינער שטייק.]
ב. [לאך.]
ג. [שטיעל גריף.]
ד. [האנדשוחא.]
ה. [גאטטין. הנדשוחא.]
ו. [געלד זאקע.]
ז. [האנף.]
ח. [צוזאממען לעגען.]
משום מאי – איזו תולדה מן האבות הוא.
מכה בפטיש – גמר מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד.
לול של תרנגולין – של עץ הוא וסתום ומנקבו שיצא הריח של צואה ולא יזיק להו.
משום מכה בפטיש – שהיא גמר מלאכת הלול וכל מידי דהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כדאמרי׳ בפ׳ כלל גדול (דף עה:).
עייל שופתא בקופינא דמרא – שופתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל להדקו שלא יצא שקורין קאיינ״ל.
קופינא – הוא חור שבראש המר.
מרא – בלעז פושי״ר.
מסתת – דרך בנין בכך.
העושה נקב בלול – קשה לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרווייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרווייהו בהדי הדדי.
האי מאן דעייל שופתא בקופינא רב אמר חייב משום בונה – ואע״ג דקי״ל אין בנין בכלים אור״י דהיינו דווקא בהחזרת בתי תריסין או במנורה של חוליות אבל בנין גמור מיחייב בכלים כמו בקרקע כדאמרי׳ בס״פ כירה (לעיל דף מז.) גבי מטה של טרסיים אם תקע חייב חטאת ומחזיר קני מנורה חייב חטאת וקרן עגולה ואין חילוק בין כלים לקרקע אלא במקום שאין חיזוק ואומנות דבכלי לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין ובפ׳ בכל מערבין (עירובין דף לה.) גבי נתנו במגדל דמוקי לה רבה ורב יוסף במגדל של עץ דמ״ס כלי הוא ואין בנין בכלים ומ״ס אהל הוא התם מיירי במנעול וקטיר במיתנא כדמסיק אביי לבסוף ולא הוצרכו לפרש משום דפשיטא דבהכי איירי דבע״א יש סתירה ובנין בכלים וכן משמע מדמוקי אביי במנעול וקטיר במיתנא דהוי כמו חותמות שבכלים הא לאו הכי אסור ובריש סוגיא דפריך ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא אע״ג דסתם מגדל של עץ הוא דהוי כלי כדמוכח בכמה דוכתי מעיקרא הוה סבר דאיירי שאי אפשר לקחת העירוב אלא על ידי סתירה גמורה.
הבונה
{שמעתא דבנין בכלים}
עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר, משום בונה – וסוגיין בכולי תלמודא, אין בנין בכלים.
ואנו כך קבלנו. כי אמרי׳, אין בנין בכלים, ה״מ בשני כלים זה על גב זה. כגון שידה תיבה ומגדל, שהוזכרו בענין הזה בפרק כל הכלים (בבלי שבת קכ״ב:), שדרך בני אדם לעשותם תחתיים שניים ושלישים. וכן זקיפת המנורה ביו״ט, דאוקימנא במסכת יו״ט, בפ׳ יו״ט (ביצה כ״ב.), במנורה של חוליות, שפעמים שמחברים ב׳ קטנות ועושין מהן אחת גדולה. אבל בכלי אחד, ד״ה יש בנין, כרב, דאמר, חייב משום בונה.
וע״כ לא פליג עליה שמואל ואמר שאין דרך בנין בכך, אלא בשופתא דקופינא, שהוא דבר מועט, אבל בעשיית כולו או רובו בדרך בנין, שישים נסר ע״ג נסר או כיוצא בזה, ד״ה יש בה משום בנין.
ושבע חטאות דחביתא וי״א דחלתא דמנינן להו (בבלי שבת ע״ד:), למאן דאית ליה הדין סברא מפיק חדא מינייהו ומעיילי תותיה משום בונה.
ואית דבעי למימר פלוגתא אינון. וההיא דאמרינן במס׳ יו״ט אזלא כמ״ד אין בנין בכלים, אבל למ״ד יש בנין בכלים, מוקים לה לההיא במנורה דאית בה חדקי כעין חוליות. דב״ש סברי, גזרינן משום מנורה של חוליות, וב״ה סברי, לא גזרינן ביו״ט, כיון דמנורה צורך יו״ט היא. ור׳ יוחנן דאסר במנורה דאית בה חדקי כעין חוליות לטלטלה בשבת, כדאי׳ בפ׳ כירה (בבלי שבת מ״ה:), סבר לה כמ״ד יש בנין בכלים ולפיכך החמיר בה אפי׳ בקטנה דאית בה חדקי.
ובפ׳ כל הכלים (בבלי שבת קכ״ב:) היא פלוגתא דאביי ורבא. וכיון דקי״ל כרבא, דהוא בתרא, ור׳ יוסי גלילאה איקלע לאתריה דר׳ יוסי בר׳ חנינא וטלטל מנרתא (בבלי שבת מ״ו.),⁠1 לפיכך לא חש לה הרי״ף לכתוב פלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש במנורה בפ׳ כירה (בבלי שבת מ״ה:). ואין טעם זה מספיק כל הצורך לתקן דברי הרי״ף ז״ל. דכיון דחוליות, בין גדולה בין קטנה, אסור לטלטלה בשבת וכן גדולה דאית בה חדקי, היה לו לכתוב ולפרש דבר זה.
1. כגירסת כת״י אוקספורד. וגירסתנו: וטלטל שרגא
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אמר חייב משום בונה – ק׳ להו לרבוותא ז״ל והא אמרי׳ במס׳ ביצהא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. ויש לנו לתרץ דכי אמרי׳ אין בנין בכלים ה״מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חליות, אבל הכא עושה כלי או מתקן כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה, ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי, אבל עושה כלי מיקרי. ואפשר לפי דעת זו שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מיחייב עליה משום בונה, דהו״ל כעושה כלי מתחלתו, שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי.⁠ב והיינו דגרסינן בפרק כירהג במנורה של חוליות ואסרינן להו אפי׳ לטלטלה גזירה משום שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי בתחלה בשבת. וההיא דאמרי׳ במס׳ ביצהד גבי תריסי חניות מ״ד טעמא דב״ה משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואפי׳ דבתים נמי קמ״ל הותרו סופן משום תחלתן דחניות אין דבתים לא, לאו למימרא דסברי ב״ה יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים, אלא ה״ק מ״ד טעמייהו לאו משום שמחת י״ט כלל, אלא משום דסברי אין בנין בכלים וגזרה לא סבירא להו למגזר הכא, קמ״ל דטעמיהו משום שמחת יום טוב שאלמלא כן היו גוזרין עליהן בשיש להן ציר באמצע אטו מן הצד, ומן הצד אסור משום דהו״ל מלאכת אומן וכעושה כלי לכתחלה דמי, ומשום שמחת י״ט הוא דלא גזרי, הלכך בדבתים דליכא משום שמחת י״ט גזרי׳ ואסירי. וי״אה דכשיש להן ציר מן הצד אסור משום גזירה שמא יתקע שהרי הדלת תסוב על צירה, אבל בשיש להן ציר באמצע אינו תוקע שהרי יש לו לפתוח כל היום ואינה סובבת, לפיכך לא אסרוהו אלא משום גזירה דמן הצד. ואע״ג דגזירה לגזירה היא לא חיישינן בכל כה״ג דשכיחא גזרינן גזירה כדמוכח בפ׳ י״ט. ויש לפרשו דהני נמי בנין בכלים הוא וסברי ב״ה אליבא דעולאז יש בנין בכלים, והא דאמרי׳ גבי מנורהח זוקפין מנורה, משום דלא מיחזי להו זקיפתה בלחוד כבנין, כיון שלא נתפרקה כלל. והיינו נמי דאמר ר׳ יוחנן גבי מתני׳ דתריסיןט מוחלפת השיטה דסבר לה כעולא, אבל אנן דקי״ל אין בנין בכלים לא מפכינן לה. ומשמע לי נמי דכל היכי דתקע ביתידות וסיפין חייב משום בונה, והיינו דאמרי׳ בפרק כל הכליםי גזירה שמא יתקע, כלומר ומחייב משום בונה ולא כמו שפי׳ רש״י ז״ל משום מכה בפטיש. ואפשר דהא דאמר רשב״ג בפרק כירהכ אם הי׳ רפוי ה״ז מותר, משום דס״ל אין בנין בכלים בלא תקיעה, הילכך הואיל וכשאינו רפוי לאו אב מלאכה הוא כשהוא רפוי מותר לכתחילה, ות״ק אף על פי דסבר אין בנין בכלים בלא תקיעה כדקאמר ואם תקע חייב, מ״מ גזר כל חזרה אפי׳ כשהוא רפוי לכתחלה שמא יתקע, ואלו הי׳ סובר רשב״ג שהמחזיר חייב חטאת ה״ל לאפלוגי בהא דאמר ת״ק אם תקע חייב. ועוד דלא הוי שרי ברפוי לכתחלה כדמקשינן בפ׳ המצניעל מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה, אלא ש״מ קסבר אין בנין בכלים. ולפמ״ש הא דאמרי׳מ דמאן דעביד תלתא חייב י״ג חטאות. חד מינייהו משום בונה וכך אמרו בירו׳נ. עוד יש לי בירור טוב יותר מזה בספר המלחמות.
א. כב, א.
ב. וכן כתבו הרשב״א והר״ן מרבנו, ועי׳ רשב״א שכ׳ שמהרי״ף ל״מ כן, ועי׳ ר״ן ס״פ כירה, ועי׳ השלמה.
ג. מו, א.
ד. יא, ב.
ה. עי׳ רי״ף ורשב״א ביצה שם יא, סע״ב.
ו. פי׳ זה הביא הרשב״א בשם רה״ג, ועי׳ בעל המאור ומלחמות כאן.
ז. ביצה יא, ב.
ח. שם כב, א.
ט. שם י, א.
י. לקמן קכב, ב ועי׳ רש״י שם.
כ. לעיל מז, ב, ועי׳ מלחמות כאן.
ל. צד, ב.
מ. לעיל עד, ב ועי׳ רש״י שם ותוס׳ שם ד״ה חביתא, ומאור כאן.
נ. פ״ז ה״ב, ועי׳ יפ״ע לעיל שם.
הבונה
{שמעתא דבנין בכלים}
כתוב בספר המאור, עייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר משום בונה כו׳, עד, ואין טעם זה מספיק כל הצורך לתקן דברי הרב אלפסי ז״ל כו׳:
אמר הכותב: אע״פ שהדברים הללו אינן מתחוורין מן הגמרא ויש בהם מקום למחלוקת, וכבר נמי דבר בהם רב חננאל הרבה, חייבין אנו לברר בהן כוונת רבינו ז״ל.
והנכון בזה דרב ושמואל תרוייהו ס״ל, יש בנין בכלים. ולא נחלקו בשופתא דקופינא אלא ביש בנין בכך, כמו שנחלקו במסתת את האבן עצמה. [והא ראיה]⁠1 בזה שהן אמרו (בבלי שבת מ״ז.) המחזיר מטה של טרסיים בשבת, חייב חטאת בין בתוקע בין בשלא תקע. והיינו משום בנין בכלים.
וכך מפורש בירושלמי (ירושלמי שבת י״ב:א׳) רבי ירמיה בשם רב: המרכיב מטה של גולה, חייב משום בונה. פי׳ מטה של גולה, מטה גללניתא, והיינו מטה של טרסיים.
עוד אמרו שם רב המנונא הורי לריש גלותא להתיר שלחן של פרקים בשבת. אמרין, הונא בר חייא הוה עמיה. שמע ר״י ואמר: מאן דהורי ליה לא יליף ולא שמש. אמר רבי שמאי: מאן דהורי ליה כרשב״ג הורי. דתניא: לוחין שבספינה ושבעריסי, נקליטי המטה, ורגל השולחן ויד הסכין שפירשו, ה״ז לא יחזיר, ואם החזיר, ה״ז פטור. ואם תקע, ה״ז חייב. רשב״ג אומר: אם היו רפויין, נוטל ומחזיר. ושם פירשו, תקוען זה הוא גמר מלאכתן.
ועוד אמרו: לדברי המחייב קנה ומנורה, למה הוא חייב. ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן ורב הונא, תרוייהון אמרו: משום בונה.
ומכאן נלמוד דרך הסוגיא שבגמרא שלנו. דלרב ושמואל, דמחייבי במחזיר מטה של טרסיים, יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים. הלכך, אפי׳ ברפוי אסור, כי ההיא דאמרי׳ התם (בבלי שבת צ״ד:): מי איכא מידי דבכלים חייב חטאת וביד מותר לכתחלה. ולתנא דמלבנות המטה (בבלי שבת מ״ז.), דאמר, פטור אבל אסור, אין בנין בכלים; ואם תקע חייב חטאת, משום דתקוען הוא גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש. וכן לרשב״ג (בבלי שבת מ״ז:), וקיי״ל כותיה.
מעתה, אין הלכה כר׳ יוחנן במנורה של חוליות. דהא אפי׳ להחזיר ברפוי מותר. אלא הלכה כב״ה, דאמרי (בבלי ביצה כ״א:), ביו״ט זוקפין את המנורה, וכר׳ יצחק בר ביסנא2 (בבלי ביצה כ״ב.), דאוקמא במנורה של חוליות ואפ״ה שריא, דאין בנין בכלים. וה״ה לשבת.
ורבא נמי הכי אסיק בפרק כל הכלים (בבלי שבת קכ״ב:), דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
ואלמלא שכתב רבינו ז״ל אותה ברייתא (בבלי שבת קכ״ב:), דלת של שידה ושל מגדל נוטלין ולא מחזירין, הייתי אומר, אתיא כת״ק דמלבנות המטה, אבל לרשב״ג אם היו רפוי מותר. עכשיו שכתבה הוא, למדנו שגזרו בדלתות משום שדרכו ליתקע.
וכן אמרו (בבלי ביצה י״א:) בתריסי חנויות שיש להם ציר מן הצד, אסור. וזו שאמרו שם ביו״ט (בבלי ביצה י״א:) מהו דתימא טעמייהו דב״ה משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואפי׳ דבתים נמי, קמ״ל, הותרו סופן משום תחלתן, דחנויות אין, דבתים לא משום גזירה אטו מן הצד הוא, והיא גופא משום שמא יתקע. גם זו הסברא נרמזת שם בהלכות.
אבל מה שכתב פלוגתא דרב ושמואל, לא פסק בה, והלכה כרב באיסורי. ולא הכריע בה כשמואל, דאין בנין בכלים, משום דשמואל גופיה לאו מהאי טעמא נסיב לה. אלא ללמד על חיובו כתבה סתם.
ובמסתת השמיטה, שכבר כתבו בפרק כלל גדול משמיה דרבי יהושע בן לוי (רי״ף שבת ל״ב:), משום מכה בפטיש.
1. בדפ״ר: והיא ראויה
2. גירסתנו: רב חיננא בר ביסנא
האי מאן דעייל שופתא בקופינא רב אמר חייב משום בונה. איכא למידק, והא אין בנין בכלים כדאמרינן בפרק שני דביצה (ביצה כב.). ויש מפרשים דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלי, הני מילי בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות, וכדשרו ב״ה (שם) לזקוף את המנורה ביום טוב, אבל לעשות כלי לכתחילה אין לך בנין גדול מזה, ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי. ובזה ניחא לי הא דאמרינן לעיל בפרק המצניע (שבת צה.) דמגבן חייב משום בונה, ואם אין בנין בכלים היאך אפשר שיש בנין באוכלין, אלא שהעושה דבר מתחילתו חייב משום עושה כלי והוא הבונה.
ולפי זה כתב הרמב״ן ז״ל דאפשר שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מחייב משום בונה דהוה ליה כעושה כלי מתחילתו, שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי. והיינו דגזרינן בפרק כירה (שבת מו.) במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל, גזירה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה. אבל אין נראה כן דעת הרב אלפסי ז״ל, לפי שהשמיטה מן ההלכות לומר שאינה הלכה, דאזלא כמאן דאמר יש בנין בכלים, ובמקומה (שם ד״ה הלכך) כתבתיה וכן בפרק קמא דמסכת ביצה (ביצה יא:) גבי תריסי חנויות בסייעתא דשמיא. ולפי הסברא הזו הא דאמרינן במאן דעביד חלתא שהוא חייב שלש עשרה חטאות כדאיתא בפרק כלל גדול (שבת עד:), חד מינייהו משום בונה, והכין איתא בירושלמי (פ״ז, הל׳ ב׳), והא דפליג הכא שמואל ואמר משום מכה בפטיש, משום דסבירא ליה דבדבר מועט כזה ליכא בנין אלא משום גמר מלאכה דהיינו מכה בפטיש.
ורבינו האי גאון ז״ל כתב, רב אמר משום בונה ואף על גב דכלי הוא קסבר רב יש בנין בכלים, ולפי זה הא דתנן התם (ביצה כא:) בית הלל מתירין כלומר: לזקוף את המנורה, ומפרשינן בגמרא דביש בנין בכלים או אין בנין בכלים פליגי, לית ליה לרב הכין, אלא קסבר דאפילו בית הלל סבירא להו יש בנין בכלים, והא דשרו זקיפת המנורה, היינו משום דלא מחזי להו זקיפא לחוד כבנין כיון שלא נתפרקה כלל. והכין נמי סבירא ליה לרבי יוחנן (שבת מו.) במה שאסר לטלטל את המנורה בשבת, והיינו נמי דקאמר התם בפרק קמא דביצה (ביצה יא:) גבי מתניתין דתריסין מוחלפת השיטה. אבל אנן דקיימא לן אין בנין בכלים, מפרשינן טעמא דבית הלל משום דאין בנין בכלים.
ובירושלמי (פ״ז הל׳ ב׳) איתא: מה בנין היה במשכן, שהיו נותנין את הקרשים על גבי האדנים, ולא לשעה היתה, מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדבור כמו שהוא לעולם, הדא אמרה בנין לשעה בנין, הדא אמרה אפילו נתנן על גבי דבר אחר, הדא אמרה אפילו מן הצד, הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין, אדנים כקרקע הן.
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואע״פ שגדולי הפוסקים והמחברים לא הביאו זו של רשב״ג נראין הדברים שהלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:
המצדד את האבן ר״ל שמושיבה בקרקעית יסוד הבנין במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש שמתוך שהוא מצדדה מכינה ומישבה בקרקע להיות יושבת שם לעולם והוא גמר הענין לאותה האבן ואפי׳ לא נתן שם טיט שבנין התחתון של יסוד נוהגים היו קצתם להניחם בלא טיט אלא בצרורות ועפר ואם היה בבנין האמצעי אין נתינת האבן או צרורות מחייב אלא נתינת הטיט ומעתה נתן אחד את הטיט ואחד את האבן הנותן את הטיט חייב ובבנין העליון ר״ל כשנשלמה הכותל בהנחת האבן לבד הוא חייב אף בלא טיט שכך היה מנהגם להניח דימוס של אבנים ר״ל אבנים כבדות על שטח הכותל הנחה בעלמא בלא טיט כך יראה משיטת גדולי הרבנים ולשיטה זו אנו גורסים מציעאה בעי נמי טינא כלומר עם הצרורות והעפר ומ״מ יש גורסין מציעאה נמי בעי טינא ופוסקים שהתחתונה והאמצעית שוות ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:
העושה נקב בלול של תרנגולין כדי להכניס להם אורה משם חייב משום בונה ושיעורו בכל שהוא המכניס בית יד של הקרדום בתוך נקב הקרדום או היתד הקטן שתוחבין בתוך בית יד של קרדום כשהוא בנקב הברזל כדי להדקו שלא יסור משם לעולם חייב משום בונה ויש שואלין בענין זה והלא בכמה מקומות אמרו אין בנין בכלים וכן בשני של יום טוב אמרו שזוקפין את המנורה של חוליות מפני שאין בנין בכלים וכן במסכתא זו בפרק כלים אמרו דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלים אבל לא מחזירים וטעם איסור החזרה שמא יתקע ומ״מ הנטילה מותרת אע״פ שהיא סתירה שאין בנין וסתירה בכלים שאלו היה הבנין אסור אף הסתירה היתה אסורה וכן כמה שמועות ועיקר הדברים בדבר זה שלא אמרו אין בנין בכלים אלא בכלי שנתפרק ורוצה להחזירו כגון מנורה של חוליות אבל עשיית כלי מתחלתו אסור שאין זה בנין כלי אלא עשיית כלי ומעתה כל כלי שנתפרק אם אין ההדיוט יכול להחזירו הרי הוא עשיית כלי ויש דברים שהם פירוק כלי ושהדיוט יכול להחזיר ונאסרו מגזרת שמא יתקע וכבר רמזנו על אותם הדברים בסוף פרק כירה וכבר כתבנו גם כן שהמגבן והמחבץ חייב משום בונה ואם בכלים אין בנין היאך נאמר שבאוכלים יש בנין אלא שלא אמרוה בעשיית דבר מתחלתו:
תוס׳ בד״ה האי מאן כו׳ בהחזרת תריסין או כו׳ כצ״ל:
שם עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה וכו׳ וכתבו התוספות דאע״ג דקי״ל אין בנין בכלים אפ״ה בבנין גמור כו״ע מודו לפ״ז משמע דשמואל דאמר משום מכה בפטיש לית ליה הך סברא וכמו כן כתב הרשב״א ז״ל בשם יש מפרשים ע״ש באריכות מיהו כבר כתבתי לעיל בפרק כלל גדול דף ע״ד ע״ב גבי האי מאן דעביד חביתא דלכאורה אין סברא לומר דשום תנא או אמורא יסבור דאין בנין אפילו בכלי גמור שהרי אין לנו מלאכה חשובה גדולה מזו של עשיית הכלים ובמשכן נמי אשכחן דהך מלאכה דעשיית ארון ושלחן ומנורה ומזבח חשיבי טובא אלא דבהך סברא גופא פליגי רב ושמואל היכא שתחלת המלאכה וגמר מלאכה באין כאחת אי מחייב בהו משום בונה לחוד או משום מכה בפטיש לחוד דאפשר דדוקא היכא דבתחלת מלאכה חזיין לעיקר מלתיה אלא שאח״כ חוזר ומייפהו או מרחיבו הוא דשייך ביה הנך תרי חיובי מעיקרא משום בונה ולבסוף משום מכה בפטיש וכה״ג אשכחן בכלי משכן משא״כ היכא שתחלתו וגמרו באין כאחד שפיר שייך הך פלוגתא דרב ושמואל דהכא כנ״ל ובזה נתיישב כמה דקדוקים בשמעתין:
ד שנינו במשנה שהמסתת כל שהוא חייב. ושואלים: המסתת משום מאי [מה], מחמת איזו תולדה של אב מלאכה הוא מיחייב [מתחייב]? רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש, שהיא שם המלאכה הכוללת כל סיום ושיפוץ של עבודה. וכן נחלקו בענין העושה נקב בלול של תרנגולים, שרב אמר: חייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. וכן עייל שופתא בקופינא דמרא [הכניס יתד קטנה בבית קת המעדר] כדי שתהא הקת מחוזקת היטב במקומה, רב אמר שחייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש.
We learned in the mishna: One who chisels any amount is liable. The Gemara asks: With regard to one who chisels, for which primary category of prohibited labor is he liable? Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer to complete the production process of a vessel. They similarly disagreed with regard to one who makes a hole in a chicken coop. Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer. And similarly, with regard to one who inserts a pin into the handle of a hoe in order to secure the handle, Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא בְּהַהִיא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ אֲבָל עוֹשֶׂה נֶקֶב בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים דְּאֵין דֶּרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְבִנְיָן דְּעַבְדֵיהּ לְאַוֵּירָא.

The Gemara comments: It is necessary for the Gemara to teach us that Rav and Shmuel disagreed in each of these cases because one could not be inferred from the other. As, had the Gemara told us only the first case of chiseling, I would have said that it is specifically in that case that Rav said one is liable for building because it is a typical manner of building; however, with regard to one who makes a hole in a chicken coop, which is not a typical manner of building, say that Rav agrees with Shmuel that this is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. And had the Gemara told us only about this case of making a hole in a chicken coop, I would have said that it is specifically in that case that Rav said one is liable for building, because it is similar to building, as people do so for ventilation in a chicken coop, just as they place windows in buildings.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי אשמעינן בהא – בעושה נקב בלול.
דדמי לבנין – שאף בבנין הבתים עושין נקבים לאויר כדקאמר ועבדי לאוירא חורים וחלונות.
לול של תרנגולין – דלא חשיב ליה שמואל בונה אומר ר״י משום דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה לול של תרנגולין כו׳ דלא חשיב להאי פתח כו׳. נ״ב ואע״פ דלקמן פ׳ חבית אמרי׳ להדיא דעשוי ג״כ להכניס ולהוציא ע״ש דף קמ״ו היינו משום דאי לאו הכי לא הויא פתח כלל אבל מ״מ אינו עשוי להכניס שמה כשאר פתח שיהא שם בונה עליו ודו״ק:
תוס׳ בד״ה לול של כו׳ דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא עכ״ל הס״ד ואח״כ מ״ה אבל בהנך כו׳ כצ״ל ור״ל משום דבפרק חבית קאמר דלול של תרנגולים עביד פיתחא לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא קאמר דשמואל לא חשיב ליה להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא ופליג אסוגיא דהתם ובד״ה אבל בהנך כו׳ קשיא להו לפי הצריכותא דעבדו לא הוה אצטריך למציעתא דלרב דמשוה לבתרייתא דרך בנין מכ״ש מציעתא ולשמואל דקמייתא לא חשיב בנין כ״ש מציעתא ולא הוה אצטריך פלוגתייהו אלא קמייתא משום רבותא דשמואל ובתרייתא משום רבותא דרב וקאמרי דפסיקא ליה לתלמודא שום סברא דמקמייתא ובתרייתא לא הוה ידעינן מציעתא אי לרב אי לשמואל וק״ל:
ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיענו שלוש מחלוקות אלה, שלא היינו יכולים ללמוד אחת מחברתה, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיענו רק את הראשונה במסתת], הייתי אומר כי דווקא בדוגמת המלאכה ההיא קאמר [אמר] רב שחייב משום בונה, משום שדרך בנין בכך, אבל העושה נקב בלול של תרנגולים שאין דרך בנין בכך, ולכך אולי אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה. ואי אשמעינן בהא ואילו היה משמיענו רק בזו, בעושה נקב בלול], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] רב שחייב משום בונה, וזאת משום דדמי [שדומה] לבנין, דעבדיה לאוירא כן עושים לאויר, לאוורר את הלול], וכפי שעושים בבנינים רבים חלונות,
The Gemara comments: It is necessary for the Gemara to teach us that Rav and Shmuel disagreed in each of these cases because one could not be inferred from the other. As, had the Gemara told us only the first case of chiseling, I would have said that it is specifically in that case that Rav said one is liable for building because it is a typical manner of building; however, with regard to one who makes a hole in a chicken coop, which is not a typical manner of building, say that Rav agrees with Shmuel that this is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. And had the Gemara told us only about this case of making a hole in a chicken coop, I would have said that it is specifically in that case that Rav said one is liable for building, because it is similar to building, as people do so for ventilation in a chicken coop, just as they place windows in buildings.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲבָל שׁוּפְתָּא בְּקוֹפִינָא דְמָרָא דְּאֵין דֶּרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל אֲבָל בְּהָנָךְ תַּרְתֵּי אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב צְרִיכָא.

However, inserting a pin into the handle of a hoe, which is not a typical manner of building, say that Rav agrees with Shmuel that it is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. Conversely, had the Gemara told us only about this case of inserting a pin into the handle of a hoe, I would have said that it is only in that case that Shmuel said that the action is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building; however, with regard to these other two cases of chiseling and making a hole in the coop, say that Shmuel agrees with Rav that they are subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. Therefore, it was necessary to cite all three disputes.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי איתמר בהא – בשופתא.
בהא קאמר שמואל – דאי אתרו ביה משום בונה לא מיחייב דלאו בנין הוא.
אבל בהנך תרתי אימא מודה כו׳ – ומקמייתא ובתרייתא נמי לא ידעינן מציעתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל שופתא בקופינא דמרא [אבל הכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר] שאין דרך בנין בכך, אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זה בכלל בנין. ולהיפך, אי אשמעינן בהא [אילו היה משמיענו רק בזו, בהכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה, אבל בהנך תרתי אימא [באותן שתים ראשונות, מסתת ועושה נקב בלול, אמור] שמודה ליה [לו] שמואל לרב שהן בכלל מלאכת בונה, על כן צריכא [נצרכה] להביא את שלוש המחלוקות.
However, inserting a pin into the handle of a hoe, which is not a typical manner of building, say that Rav agrees with Shmuel that it is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. Conversely, had the Gemara told us only about this case of inserting a pin into the handle of a hoe, I would have said that it is only in that case that Shmuel said that the action is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building; however, with regard to these other two cases of chiseling and making a hole in the coop, say that Shmuel agrees with Rav that they are subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. Therefore, it was necessary to cite all three disputes.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בְּעָא מִינֵּיהּ רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן מְסַתֵּת מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ וְהָאֲנַן תְּנַן הַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ אֵימָא הַמְסַתֵּת הַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ.

Rav Natan bar Oshaya raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to one who chisels, for which primary category of prohibited labor is he liable? He indicated with his hand that he is liable for striking a blow with a hammer. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: One who chisels and one who strikes a blow with a hammer, indicating that they are two different prohibitions? The Gemara answers: Emend this and say: One who chisels is liable due to the prohibition of striking a blow with a hammer.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחוי בידיה – מכה באגרופו על כפו כמכה בפטיש.
אימא המסתת המכה בפטיש – וה״ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעא מיניה [שאל ממנו] רב נתן בר אושעיא מר׳ יוחנן: המסתת משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אחוי ליה בידיה [הראה לו בידו תנועה] המורה על כי עובר משום מכה בפטיש. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] המסתת והמכה בפטיש, ומשמע ששתי מלאכות הן! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] שחיוב המסתת משום מכה בפטיש.
תא שמע [בוא ושמע] הוכחה בה יש כדי לפתור שאלה זו, ממה ששנינו:
Rav Natan bar Oshaya raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to one who chisels, for which primary category of prohibited labor is he liable? He indicated with his hand that he is liable for striking a blow with a hammer. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: One who chisels and one who strikes a blow with a hammer, indicating that they are two different prohibitions? The Gemara answers: Emend this and say: One who chisels is liable due to the prohibition of striking a blow with a hammer.
Come and hear a proof that will resolve this dilemma from that which we learned:
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע

Come and hear a proof that will resolve this dilemma from that which we learned:
רי״ףספר הנרעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רי״ףספר הנרהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת קב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת קב:, עין משפט נר מצוה שבת קב:, ר׳ חננאל שבת קב:, רי"ף שבת קב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת קב:, רש"י שבת קב:, תוספות שבת קב:, בעל המאור שבת קב: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת קב: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), רמב"ן שבת קב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת קב: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת קב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת קב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת קב:, מהרש"א חידושי הלכות שבת קב:, פני יהושע שבת קב:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת קב:, אסופת מאמרים שבת קב:

Shabbat 102b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 102b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 102b, R. Chananel Shabbat 102b, Rif by Bavli Shabbat 102b, Collected from HeArukh Shabbat 102b, Rashi Shabbat 102b, Tosafot Shabbat 102b, Baal HaMaor Shabbat 102b, Sefer HaNer Shabbat 102b, Ramban Shabbat 102b, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 102b, Rashba Shabbat 102b, Meiri Shabbat 102b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 102b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 102b, Penei Yehoshua Shabbat 102b, Steinsaltz Commentary Shabbat 102b, Collected Articles Shabbat 102b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144