×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָתָם לָא מוֹכְחָא מִלְּתָא מִשּׁוּם דַּחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלֵיהּ הָכָא אָתֵי לְמֵימַר מ״טמַאי טַעְמָא שָׁרוּ לִי רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לִסְרַח מָה לִי לְמִשְׁטְחִינְהוּ מָה לִי לְמִמְלְחִינְהוּ.
The Gemara answers: There, in the case of spreading out the hide, the matter is not so evident that it is spread out for tanning because in its current state, it is fit to recline on, and therefore it can be said that one placed it for this purpose. However, here, with regard to fats, he himself might come to say: What is the reason that the Sages permitted it to me? So that it will not emit a foul odor. If so, what is the difference to me if I spread them out, and what is the difference to me if I salt them? This reasoning will lead one to salt hides, which is a prohibited labor.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ביצה יא ע״ב} גמ׳ מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות {כפירוש ר״ח} ודוקא תריסי1 חנויות דבאעי2 לאפוקי תבלין דאי לא שארית ליה להחזיר3 לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב אבל דבתי לא4 דכיון דברשותיה נינהו פתח ולא מימנע5
{בבלי ביצה יא ע״ב-יב ע״א} וכשיש להן ציר מן הצד כולי עלמא לא פליגי דאסור ואפילו דחנויות ושאין להן ציר כל עיקר כולי עלמא לא פליגי דשרי ואפילו דבתי כי פליגי בשיש להן ציר באמצע בית שמאי סברי גזרינן משום שיש להן ציר מן הצד ובית הלל סברי לא גזרינן ואמר6 עולא שלשה דברים הותרו7 סופן משום תחלתן ואילו הן עור לפני בית הדריסה8 [וחזרת]⁠9 רטיה במקדש ותריסי חנויות:
1. תריסי: חסר ב-גטו.
2. דבאעי: חסר בכ״י נ.
3. להחזיר: כ״י נ: ״אף להחזיר״.
4. לא: חסר ב-גטו.
5. מימנע: כ״י נ: ״אתי לאמנועי״.
6. ואמר: וכן גא, גטו, כ״י נ. דפוסים: אמר.
7. הותרו: וכן גטו, כ״י נ. גא, דפוסים: ״התירו״.
8. בית הדריסה: כבמשנה. גטו, כ״י נ: ״הדריסה״. גא, דפוסים: הדורסן, כבמשנה שם.
9. וחזרת: גא, גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״והחזרת״.
התם לא מוכחא מילתא – שתהא שטיחתו לצורך עבוד דמימר אמר האי דשרו ליה רבנן לתתו לפני הדריסה מפני צורך יום טוב התירו שאף שטיחתו צורך י״ט דחזי למזגא עליה אבל הכא גבי חלבים כי שרית לשוטחן מוכחא מלתא שלתקון החלבים התרתו ואתי נמי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד דתנן (שבת דף עג.) והמולחו והמעבדו.
אמר לך התם לא מוכחא מילתא. כלומר משום דחזי למזגא עלייהו. קשיא לי בא לישאל מאי איכא למימר. ויש לומר דכי שרינן ליה אמרינן ליה זיל (והב) [ותיב] עלייהו ואי דרסי דרסי, הא למימר ליה דשרי למשטחיה לפני הדורסן לא אמרינן ליה.
מי שהיו לו חתיכות הרבה של בשר ואין צריך לכלן מולח את האחת בחזקת שיתננה לקדירה ואחר כך ימלך עליה שחברתה חביבה לו יותר וימלחנה וכן בכלן וכן הדין בנקור חתיכות של ירך הרבה ומה שאמרו שאני הערמה דאחמירו בה טפי ממזיד דוקא בהערמה הניכרת שהרי אמרוה על מי שאכל סעודתו ורוצה להכין לצורך מחר ומערים ומבשל ואומר שעכשו הוא צריך לו ומותיר והואיל ועקר כונתו אינה אלא לצורך מחר זו היא הערמה שהחמירו עליה אבל זה שהוא מערים קודם שיאכל ואינו יודע איזו חתיכה יאכל מותר וכן מליחת צלי אין הדבר ניכר ומה לו אם נישר המלח בקרקע או אם הוא נישר בכאן ולפי דרכך למדת שהמליחה שלא לצורך אוכל נפש אסורה ביו״ט וכל שכן בשבת בשוחט לחולה שאין לו למלוח אלא להכשיר לאכילה מה שרוצה לבשל לו ואע״פ שמליחת בשר אין בה דין מלאכה שאין עיבוד באוכלין מ״מ אסורה היא:
תוספות בד״ה אמר רחבא כו׳ ולא קאמר אסטוונית כו׳ עכ״ל צ״ל איצטבא ועיין בזה פרש״י בפרק אין עומדין:
בפירש״י חנויות כמו תיבות וכו׳ ואינן מחוברין לקרקע עכ״ל. הוצרך לפרש כן משום דבמחוברת לקרקע כ״ע מודו דאסור משום דיש בנין וסתירה בקרקע כדאמרינן בר״פ כל הכלים וכן משמע להדיא מדאמרינן לקמן בשמעתין סד״א משום דאין בנין בכלים ע״כ דבחנות שהן כלים איירי ואע״ג דלקמן מסקינן דאיירי הכא באין להם ציר באמצע אלא מן הצד וא״כ י״ל דאפילו במחוברת לקרקע כה״ג לא מיתסר למאן דלא גזר אטו מן הצד דהא לב״ש לא שני ליה בין קרקע לכלים דאית ליה יש בנין בכלים כמו בקרקע ואפ״ה אמרינן דבאין להם ציר כלל מותר אפילו לב״ש וביש להם ציר באמצע נמי לא אסור לדידיה אלא משום דגזר וא״כ היה באפשר לומר דמאן דלא גזר מותר אפילו בקרקע וכ״ש למאן דמיקל משום שמחת י״ט מיהו לקמן אפרש דהא דלא גזרו ב״ה היינו משום הא גופא דס״ל אין בנין בכלים אלא מדרבנן וא״כ הו״ל גזירה לגזירה משא״כ במחוברים לקרקע דודאי אסור מדאורייתא בציר מן הצד כ״ע מודו דגזרינן אפילו ביש להם ציר באמצע מיהו באין להם ציר כלל במחוברים לקרקע צ״ע. אח״ז ראיתי עוד בפירוש המשניות להרמב״ם שכתב להדיא דאף בקרקע מותר כשאין להם ציר. אח״ז ראיתי שגם הב״ח סי׳ תקי״ט נסתפק בזה:
התם [שם] בשטיחת העור לא מוכחא מלתא [אין הדבר מוכח] כל כך ששטיחתו לצורך עיבודו נעשתה, משום דחזי [שראוי] העור כמות שהוא למזגא עליה [לשכב עליו] ולכן אפשר לומר שמניחו לצורך זה. אולם הכא אתי למימר [כאן בענין החלבים יבוא אדם לומר]: מאי טעמא שרו לי רבנן [מה טעם התירו לי חכמים] — כי היכי דלא לסרח [כדי שלא יסריח], אם כן מה לי ההבדל אם למשטחינהו [לשטוח אותם], מה לי אם לממלחינהו [למלוח אותם], ויבוא כתוצאה ממחשבה זו למלחם, ומליחה זו אסורה משום מלאכה.
The Gemara answers: There, in the case of spreading out the hide, the matter is not so evident that it is spread out for tanning because in its current state, it is fit to recline on, and therefore it can be said that one placed it for this purpose. However, here, with regard to fats, he himself might come to say: What is the reason that the Sages permitted it to me? So that it will not emit a foul odor. If so, what is the difference to me if I spread them out, and what is the difference to me if I salt them? This reasoning will lead one to salt hides, which is a prohibited labor.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אמוֹלֵחַ אָדָם כַּמָּה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר בְּבַת אַחַת אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַעֲרִים וּמָלַח גַּרְמָא גַּרְמָא.:

Rav Yehuda said that Shmuel said: A person may salt on a Festival several pieces of meat at one time, although he requires only one piece, as it is all one act of salting. Rav Adda bar Ahava would employ artifice and salt bone by bone. After salting one bone, he would say: I prefer this one instead, and would thereby salt all the meat in his possession.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״ארא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב מתנה הלכתא כר׳ יהושע איכא דאמרי אין הלכה כו׳ אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות כאחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. ורב אדא בר אהבה מערים ומלח ליה גרמא גרמא כגון דמלח האי חתיכה ואימלך ואמר לא בעינא האי אחריתי בעינא.
ירושלמי מערים ומלח הכא עד דמלח כולה. כלומר היה ממלח ע״ג העור מעט מעט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבת אחת – דחד טרחא לכלהו.
מערים – לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה.
ואמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות של בשר יחד בבת אחת אע״פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ורב אדא בר אהבה מערים ומולח גרמא גרמא אשהיה מולח חתיכה אחת ומימליך ואמר הא לא בעינא אחריתי בעינא.
א. ר״ח.
מערים ומלח גרמא גרמא – וכן רגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מן התרנגולת ואוכלין הכבד ומיהו ה״ר שמואל היה אומר היינו דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה לא.
רב אדא בר אהבה (אמר) מערים ומלח גרמא גרמא. ואין אומרים בהערמות זו דומה לזו דלגבי עור התירו למלוח עליו לצלי ואמרינן בירושלמי (הלכה ו) מלח הכא ומלח הכא עד דמלח ליה כוליה, ואלו בפרקין דלקמן (ביצה יז:) גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין (אמרינן) אסרינן ליה טפי ממזיד, ויש לי לומר דהערמות דהכא היינו דוקא בדברים שההפסד בא להן מחמת שמחת יום טוב ושלא מחמת פשיעתו, כמליחת העור ומליחת גרמא גרמא דאי אפשר לו לחתיכות שהוא צריך ליום טוב בלא שחיטה ויפסדו עליו כל שאר החתיכות הילכך שרי ליה הערמה, אבל גבי עירוב דפשיעתו גרמה לו שלא הניח עירובי תבשילין או שנאבד ונאכל בפשיעתו שלא שמרו כראוי לפיכך אסרו עליו הערמה וכן כל כיוצא בזה.
אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות ואף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת – פירוש: דלאו איסורא הוא כיון דבבת אחת שאני.
רב אדא בר אהבה מערים ומלח להו גרמא גרמא – פירוש: אפילו גרמא גרמא.
מולח אדם כמה חתיכות וכו׳. רב אדא בר אהבה מערים וכו׳. כלומר כשנמלח הראשונה היה אומר כי האחרת טובה ממנה וכן כולם. ודוקא קודם סעודתו אבל לאחר סעודתו אסור. ויש מפרשים דהא דרב יהודה ודרב אדא לצלי על העור קאמרי כי היכי דלימלח כוליה. וכן פירש ר״ח ז״ל וכן נראה בירושלמי. אבל הריטב״א ז״ל אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן למלוח בשר שלא לצורך היום ועוד למולחו על העור אלא תקנה הוא דיהבי כי היכי דלא ליפסיד למחר לפי שמליחת בשר אפילו היא מליחה גדולה מאוד אינה אלא שבות דרבנן כל היכא דלא הוי כדעבדי לאורתא. והכא התירו לו כדי שירבה בסעודת יום טוב בשר לרוב ולא יצמצם מחשש שיותיר ויפסיד. ודעת המפרשים ז״ל דלכל אדם התירו ולא אמרינן דלצורבא דרבנן דוקא שהתירו להערים כהנהו דמסכת שבת כיון דלא פריש תלמודא. וא״ת כיון דלמליחה גדולה אינה אלא מדרבנן אמאי לא שרינן מליחה מועטת בחלבים דגזרה לגזרה היא. וי״ל דכולה חדא גזרה היא:
אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם ביום טוב כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת בלבד, שהרי פעולת המליחה אחת היא לכולן. רב אדא בר אהבה היה מערים ומלח [והיה מולח] גרמא גרמא [עצם עצם]. שהיה מולח עצם אחת, ואחר כך היה אומר: לא בזו אני רוצה אלא באחרת, ועל ידי כך היה מולח את כל הבשר שבידו.
Rav Yehuda said that Shmuel said: A person may salt on a Festival several pieces of meat at one time, although he requires only one piece, as it is all one act of salting. Rav Adda bar Ahava would employ artifice and salt bone by bone. After salting one bone, he would say: I prefer this one instead, and would thereby salt all the meat in his possession.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותרשב״ארא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב וב״הוּבֵית הִלֵּל במַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר.:

MISHNA: Beit Shammai say: One may not remove the shutters [terisin] of a store on a Festival, due to the prohibition against building and demolishing. And Beit Hillel permit one not only to open the shutters, but even to replace them.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך תריס
תריסא(שבת לה:) ועדיין חניות פתוחות ותריסין מונחין (ביצה יא:) בית שמאי אומר אין מסלקין את התריסין בי״ט פי׳ קרשים שנועלין בהן פתחי החניות בלילה וביום מסלקין אותן ומניחין עליהן אוכל נפש למכור. ובית הלל מתירין לסלקם ולפתוח ולהחזירם כדי לסגור (א״ב פי׳ בל״י ארובה ודלת):
א. [פענסטר, טהיער.]
[משנה] ח. ב״ש אומרים אין מסלקין את התרסין וכו׳, דרך הסוחרים והתגרים שמוכרין התבלין כו׳, שיש חנויות [ש]⁠כמין תיבות הן העומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע, ותריסי התיבה הם [הדלתות של ה]⁠חלונות (התיבה), אותן הדלתות נופלות על ארבעה עמודים, ומהם עושין שולחנות לישב עליו וקצת מסמני החנויות לפניו, וכשאדם סוגר אותו זוקפין אותו, והוא לא סוגר מבפנים או מבחוץ, ותנן לקמן אומר אדם לחנוני תן לי אגוזים וביצים וכו׳, כלומר שאם הוא חנוני הרגיל אצלו ומאמין אותו בלי מעות, וקא מיפלגי השתא ב״ש וב״ה אם נתיר לבעלי החנויות שיפתחו אותן הדלתות, כדי לתת לבעלי בתים מה שצריך להם מן התבלין למתק הקדרה, אם לא, דב״ש סברי לא שרינן להו אפילו לפתוח, דהוא משום מצות שמחת יום טוב, וכל שכן להחזיר דמאי דהוה [הוה], משום דסבירא להו יש בנין ויש סתירה בכלים, אם היה להן ציר מן הצד, וגזרינן אלו, אע״ג שאין אותן דלתות מחוברות לתוכה, משום אותן שיש להן ציר, דמחזו בנין כשזוקפן וסוגרן, וסתירה כשפותחן, וב״ה סברי אין בנין בכלים, ואע״ג דבעלמא גז⁠[רינן] הכי, הכא שרינן להו [לפתוח] משום שמחת יום טוב, וגם להחזיר משום דהתירו סופן משום תחלתן, כיון דלית בהו בנין ממש דהא מוקים לה בגמרא בשאין לה ציר מן הצד, כגון ידות מצד ראשי הדלתות (אחד), כגון שיש לדלתי הבית, כדכתיב הדלת תסוב על צירה.
מתניתין. בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין ביום טוב ובית הלל מתירין אף להחזיר מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות – פירוש: דלתות חלונות שבחנויות.
אין מולחין את החלבים מפני שהמליחה בכל שאינו אוכל נפש מלאכה גמורה היא ואף על הדרך שהתרנו במליחת בשר על העור אין מתירין בחלבים מפני שאף בזו תקון גמור הוא וכן שאין פסידא בהם כל כך במניעתה ואע״פ שאינו עבוד גמור מ״מ הואיל והחלבים אינן אוכל גמור ועקר ענינם למלאכה מליחה שלהם הויא לה קצת עבוד והוא הדין שאין מהפכין אותם מצד אחד לצד אחר ולא מאיסור טלטול שהרי ראויים הם לכלבים אלא שההפוך נעשה כדי שיהא שואף את האויר מכל צד ולא יסריח ויש כאן גזירת מליחה וכן אסור לשטחו על גבי יתדות כדי להיות האויר שולט על פני כלו שמא יבא למלוח שהוא אב מלאכה ויש שמתירין שטיחה על גבי יתדות ואע״פ שבהיתר זה רבים נחלקו עליו בגמרא עם יחיד אין אומרים יחיד ורבים הלכה כרבים במקום שסברת היחיד נראית ביותר והרי בכאן טעם ההיתר נראה ביותר מפני שמחת יו״ט:
המשנה התשיעית וכונתה ככונת המשנה שלפניה ואמר על זה אין מסלקין את התריסי׳ וכו׳ ופי׳ בגמ׳ תריסי חנויות והוא שדרך סוחרים מוכרי תבלין שיש להם חנויות בשוק או באיזה מקום שבעיר קבוע לכך ואותן חנויות אין משתמשין בהם אלא לסחורה ויש בדלתות החנויות חלונות כעין חלונות שבשערי הבתים וכשרוצים להוציא תבלין שלהם למכור פותחין אותן חלונות ומסלקין דלתות החלון מצדיהן ואותן הדלתות נקראים תריסין מפני שהן דומין לתריסין בשיעורן ומניחים אותם על ארבעה עמודים שתקועין לפני חנויותיהן ונותנין שם תבלין העשויין למכור וכשעבר זמן מכירתו מצניע את הנשאר ומחזיר את הדלתות למקומם וסוגר את חלונותיו והולך לו ואסרו בית שמאי לסלק תריסין אלו ביו״ט מפני שהם סוברין שיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ואין שמחת יו״ט מפקעת איסור סתירה ובנין ולבית הלל אין בנין גמור וסתירה גמורה בכלים ואע״פ שיש באלו סרך בנין וסתירה שאע״פ שהם רפויים עד שאין צריך לתקוע הואיל ומ״מ אין רפויים מכל וכל הרי יש בהם סרך בנין ואינו כזקיפת מנורה של חליות שאין בה סרך בנין כלל אעפ״כ שמחת יו״ט באה ומפקעת סרך איסור כזה ואף חזרתן הותרה מפני סלוקן כשאר דברים שהותר סופן משום תחלתן:
א משנה בית שמאי אומרים: אין מסלקין (מסירים) את התריסין (כעין דלתות הניתנות לפירוק) ביום טוב, ובית הלל מתירין לא רק לסלק אלא אף להחזיר.
MISHNA: Beit Shammai say: One may not remove the shutters [terisin] of a store on a Festival, due to the prohibition against building and demolishing. And Beit Hillel permit one not only to open the shutters, but even to replace them.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: מַאי תְּרִיסִין אָמַר עוּלָּא תְּרִיסֵי חֲנוּיוֹת.

GEMARA: The Gemara asks: What are these shutters?Ulla said: This is referring to shutters of shops. The marketplace shops or stalls were large crates or wagons, not buildings. They were closed at night with shutters. The shopkeepers would open the shutters on the Festival so that people who did not manage to finish all of their Festival preparations before the Festival could take the articles they required and settle accounts with the storekeeper later. Beit Shammai and Beit Hillel disputed whether the shutters may be opened and closed on the Festival itself.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וישאל מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות. והני מילי חנויות אבל בתים לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חנויות – כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברו׳ לקרקע.
תריסין – דלתות פתחיהן.
[אמר עולא תריסי חנויות] ודוקא תריסי חנויות, שהם במקום שאינו נשמר, והתירו סופן משום תחלתן.
אבל דבתי לא כיון דברשותיה נינהו, והם במקום נשמר.
גמרא מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות. פירש רש״י ז״ל חנויות כמין תיבות הם ועומדות בשוק ואינם מחוברות בקרקע עד כאן. ויפה פירש דאלו היו בקרקע פשיטא דאסור אפילו לבית הלל משום דהוי בנין. ודין זה למדנו מדבריו. ולעיל פירש ז״ל תריסין דלתות של חנויות שסוגרין בהם את החלונות. ולא נהיר דאם כן הוי בנין גמור ואסור לכולי עלמא.
גירסת הרמב״ן ז״ל אמר רב יהודה אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו וכו׳. וכן גריס הרא״ה ז״ל והריטב״א ז״ל. ויש גורסים ורחבה אמר רב יהודה ומספקא להו אי אמרה בשם רבי יהודה או בשם רב יהודה. ורש״י הכריח דבשם רב יהודה אמרה שהרי לא ראה רחבה את רבי יהודה כמו שכתב ז״ל בפירושיו.
ב גמרא ושואלים: מאי [מה הם] תריסין אלה? אמר עולא: מדובר כאן בתריסי חניות (שהן עגלות גדולות כעין בית קטן, שבהן מוצגים דברים למכירה), שיש אנשים שלא הספיקו להכין כל צורכם לצורך יום טוב, וביום טוב באים ולוקחים צרכיהם בחנות ועושים חשבון עם החנווני לאחר החג. ועל כך נחלקו אם מותר לפתוח ולסלק את תריסי החנויות הללו ביום טוב.
GEMARA: The Gemara asks: What are these shutters?Ulla said: This is referring to shutters of shops. The marketplace shops or stalls were large crates or wagons, not buildings. They were closed at night with shutters. The shopkeepers would open the shutters on the Festival so that people who did not manage to finish all of their Festival preparations before the Festival could take the articles they required and settle accounts with the storekeeper later. Beit Shammai and Beit Hillel disputed whether the shutters may be opened and closed on the Festival itself.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאָמַר עוּלָּא שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן וְאֵלּוּ הֵן עוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן וּתְרִיסֵי חֲנוּיוֹת.

And Ulla said: With regard to three matters, the Sages permitted an action whose result is undesirable in order to encourage a desirable initial action. And these are the three matters: First, they permitted spreading out the hide of an animal slaughtered on a Festival before those who will tread on it, a stage in its tanning. This was permitted because the Sages wish to encourage slaughtering the animal to enable celebration on the Festival. And second, the Sages permitted the replacement of shutters of shops on a Festival, so that storeowners could supply the Festival requirements for those in need.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ג׳ דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן תריסי חנויות משום להוציא תבלין ומיני מאכל התירו לו. ואם תאמר לו אסור לסגור בהן כי יש בנין בכלים מתחלה לא יפתח. וכן עור לפני הדריסה. אם לא תתיר לו להניחו במקומו שטוח לא ישחוט תחלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התירו סופן – שאינו צורך יום טוב.
משום תחלתן – שהוא צורך יום טוב ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן.
עור לפני הדורסן – הותרה שטיחתן משום שחיטתן.
תריסי חנויות – הותרה חזרתן משום סלוקן.
ואמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש ורחבה אמר רב יהודה אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל ואליבא דר׳ יהודה דאמר יגמור עור לפני הדורסן תנינא מהו דתימא טעמיהו דבית שמאי משום דחזי למיזגא עליה – פירוש: דסברי בית הלל דחשבינן ליה שפיר דחזי למיזגא עליה.
גמ׳ שלשה דברים התירו סופן. עיין ר״ה דף כג ע״ב תוס׳ ד״ה שיהו מהלכים ועיין יומא דף עז ע״ב ומו״ק דף ז ע״א:
ואמר עולא: שלשה דברים התירו סופן שאינו לצורך יום טוב משום תחלתן שהוא לצורך יום טוב. והטעם, משום שאם לא תתיר את סופם, ימנע מלעשות אף את תחילתם שהוא צורך יום טוב. ואלו הן: הותרה שטיחת עור בהמה שנשחטה ביום טוב לפני הדורסן (אנשים הדורסים על העור כחלק מתהליך עיבודו), מתוך שהותרה שחיטתה. והותרה החזרת תריסי חניות למקומם ביום טוב, מתוך שהותרה הסרתם לצורך הספקת צרכי החג לאלו הרוצים בכך (בהקפה),
And Ulla said: With regard to three matters, the Sages permitted an action whose result is undesirable in order to encourage a desirable initial action. And these are the three matters: First, they permitted spreading out the hide of an animal slaughtered on a Festival before those who will tread on it, a stage in its tanning. This was permitted because the Sages wish to encourage slaughtering the animal to enable celebration on the Festival. And second, the Sages permitted the replacement of shutters of shops on a Festival, so that storeowners could supply the Festival requirements for those in need.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירא״הגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וַחֲזָרַת רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ.

And the third permitted action is the replacement of a bandage in the Temple. If a priest had an injury on his hand, he would have to remove the bandage while performing the Temple service, as it is prohibited for any item to interpose between his hand and whatever he must handle as part of the rite. After concluding his Temple service, he was allowed to replace the bandage on Shabbat, despite the fact that this is ordinarily prohibited, so as not to discourage him from engaging in Temple service.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן החזרת רטיה במקדש כמפורש בסוף עירובין ורב יהודה אמר אף עם הארץ הפותח חביתו ברגל והמתחיל עיסתו ברגל יגמור לאחר הרגל כר׳ יהודה. ואף על גב דקיימא לן מגע ע״ה בחזקת טומאה הוא הכא אם לא תטהר לו לא אתי למיעבד לכתחלה ושקלינן וטרינן בענין תריסי חנויות ואסקה אביי בשיש לה ציר מן הצד דברי הכל אסור. כדתנן מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחזרת רטיה – בשבת פרק כלל גדול (דף עה:) אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק.
במקדש – לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטיה מעל ידו שלא תהא חציצה בין ידו לעבודה מחזיר הרטיה לאחר עבודה דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מעיקרא.
וחזרת רטיה במקדש, לכהן שלקה בידו וצריך לעבוד עבודה וליטול מעל ידו הרטיה כדי שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה, ושרינן ליה להחזיר הרטיה בשבת לאחר שגמר עבודתו, דאי לא שרית ליה להחזיר לא שקיל ליה מעיקרא.
רש״י בד״ה וחזרת רטיה בשבת כו׳. נ״ב הנראה בעיני דמש״ה פי׳ רש״י זה דלא תימא חזרת רטיה היינו שחוזר וממרח הרטיה מחדש קודם שיניתנה על המכה משום הכי פי׳ דזהו אב מלאכה ולא איירי בכה״ג אלא בחזרה לבד ומשום שחיקת סמנים ודו״ק:
והותרה החזרת רטיה (תחבושת) במקדש, שכהן שנפצע בידו ונחבשה בתחבושת, כיון שבתוך זמן עבודת הקודש אסור שתהיה כל חציצה בין ידו לבין העבודה, הריהו מסיר את התחבושת, ולאחר סיום עבודתו הריהו חוזר וחובשה אף בשבת, אף על פי שלשאר אדם הדבר אסור. וכולם מפני הטעם שאם לא יתירו — ימנעו אנשים מלהתחיל באותה מצווה.
And the third permitted action is the replacement of a bandage in the Temple. If a priest had an injury on his hand, he would have to remove the bandage while performing the Temple service, as it is prohibited for any item to interpose between his hand and whatever he must handle as part of the rite. After concluding his Temple service, he was allowed to replace the bandage on Shabbat, despite the fact that this is ordinarily prohibited, so as not to discourage him from engaging in Temple service.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְרַחֲבָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַף הַפּוֹתֵחַ חָבִיתוֹ וּמַתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל.

And Raḥava said that Rabbi Yehuda said: There is also one other matter, i.e., another instance where the Sages permitted an action whose result was undesirable in order to encourage a desirable initial action. This concerns a ḥaver, a member of a group that is meticulous with regard to the halakhot of ritual impurity, who opens his barrel of wine or prepares and begins to sell his dough to pilgrims for the sake of the Festival.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורחבא אמר רבי יהודה – י״מ ספק משמיה דרבי יהודה נשיאה ספק משמיה דרב יהודה ואני אומר לא ראה רחבא את רבי יהודה נשיאה דהא מפומבדיתא הוה ולא מצינו שעלה לא״י ועוד כי אמרי׳ בעלמא דדייק וגמר שמעתת׳ מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא. הוה לן למימר דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בדרב יהודה בהכל שוחטין (חולין יח:). ונראה בעיני משום דרבו מובהק היה ולא היה לומד מרב אחר הוה קרי ליה רבי דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא.
אף הפותח את חביתו – חבר כשהתחיל למכור יינו או ככרו לעולי רגלים ברגל וממשמשי בה יד הכל וטומאת עם הארץ ברגל טהורה כל ימות הרגל ובמה שנשאר לאחר הרגל נחלקו רבי יהודה וחכמים בפרק חומר בקדש (חגיגה דף כו.) רבי יהודה אומר יגמור וימכרנה לחברים ולכל אדם ויזהר שלא יגע עם הארץ עוד וחכמים אומרים לא יגמור ולא ימכרנה עוד משום דנטמאת ברגל במגע עם הארץ ונהי דכל ימות הרגל אשתראי שלא לביישם מיהו לאחר הרגל חלה למפרע ואשמעינן רחבא דרבי יהודה לא אמר יגמור אלא משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא פתח ליה מעיקרא.
אמר רחבא אמר ר׳ יהודה – פי׳ רש״י יש מפרשים דלהכי קאמר האי לישנא משום שהיה מסופק אם שמע שמועה זאת מרבי יהודה הנשיא או מרב יהודה ולא נהירא דרחבא היה בפומבדיתא ולא מצינו שעלה לא״י ועוד מצינו בפסחים (דף נב:) דדייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כרחבא דפומבדיתא כו׳ ואם כן שהיה מסופק ממי שמע שמועה היה לו לומר דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמר בחולין (דף יח:) בשמעתין דמוגרמת לכך נראה לי דלכך אמר רבי יהודה משום שהיה רבו מובהק והא דקאמר וגמר שמעתתא מפומיה קאי אהא דקאמר סטיו לפנים מסטיו ולא קאמר אסטונית דאותו לשון שמע מרבו ולא רצה לשנותו.
בד״ה ורחבא א״ר יהודה יש מפרשים ספק כו׳ וגמר שמעתתא מפומיה דרביה כו׳ כצ״ל:
ורחבא בשם ר׳ יהודה אמר: אף חבר הנזהר בטומאה הפותח חביתו של יין כדי למוכרה לעולי הרגל, או חבר המתחיל במכירת עיסתו על גב הרגל (לצורך הרגל)
And Raḥava said that Rabbi Yehuda said: There is also one other matter, i.e., another instance where the Sages permitted an action whose result was undesirable in order to encourage a desirable initial action. This concerns a ḥaver, a member of a group that is meticulous with regard to the halakhot of ritual impurity, who opens his barrel of wine or prepares and begins to sell his dough to pilgrims for the sake of the Festival.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר יִגְמוֹר.

And this is according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said: He may finish selling all the bread made from that dough and all the wine in the barrel. Wine or dough sold to the general public is usually classified as ritually impure, as it might have been touched by an am ha’aretz, one who is not careful with regard to the halakhot of ritual impurity. During a Festival, however, the Sages decreed that all wine and dough sold in Jerusalem is ritually pure, so as not to embarrass ignorant people, and they may therefore be bought even by a ḥaver. Rabbi Yehuda adds that even if a large quantity of wine or dough remains after the Festival, it retains its status as ritually pure and one may continue to sell it to a ḥaver. This is a case of permitting an action whose result is undesirable for the sake of an initial action, in that the Sages maintained the wine and dough’s status as ritually pure after the Festival in order to encourage people to sell wine and dough on the Festival.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואליבא [ולדעת] התנא ר׳ יהודה שאמר יגמור. שהעיסה והיין הללו נחשבים כטהורים בכל ימות הרגל ונקנים אף על ידי חברים הנזהרים בטומאה, אף שכרגיל המוכר יין או עיסה לכל, כיון שיד הכל ממשמשת בהם — יש לפיכך לחשוש למגע של טמאים (כגון עמי ארצות שאינם מדקדקים בהלכות טומאה) ולטמא את המאכל והמשקה מספק, מכל מקום אמרו חכמים שברגל עצמו אין לחשוש לכך והכל נחשב כטהור. וזאת כדי שלא לבייש את עמי הארצות. והוסיף ר׳ יהודה שאם רק התחיל למכור ברגל ולאחריו נותרה בחביתו כמות של יין — יכול לסיים ולמכור יין זה אף לחבר הנזהר בטומאה ועדיין נחשב היין כטהור.
And this is according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said: He may finish selling all the bread made from that dough and all the wine in the barrel. Wine or dough sold to the general public is usually classified as ritually impure, as it might have been touched by an am ha’aretz, one who is not careful with regard to the halakhot of ritual impurity. During a Festival, however, the Sages decreed that all wine and dough sold in Jerusalem is ritually pure, so as not to embarrass ignorant people, and they may therefore be bought even by a ḥaver. Rabbi Yehuda adds that even if a large quantity of wine or dough remains after the Festival, it retains its status as ritually pure and one may continue to sell it to a ḥaver. This is a case of permitting an action whose result is undesirable for the sake of an initial action, in that the Sages maintained the wine and dough’s status as ritually pure after the Festival in order to encourage people to sell wine and dough on the Festival.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) עוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן תְּנֵינָא מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמַיְיהוּ דב״הדְּבֵית הִלֵּל מִשּׁוּם דַּחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלַיְיהוּ וַאֲפִילּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב נָמֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן גהִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן דְּיוֹם טוֹב אִין דְּעֶרֶב י״טיוֹם טוֹב לָא.

With regard to Ulla’s statement, the Gemara asks: We already learned the halakha that one may spread out an animal’s hide before those who will tread on it. Why did Ulla find it necessary to restate an explicit teaching of a mishna? The Gemara explains: Lest you say that the reason of Beit Hillel is because the hide is fit for reclining on it, and therefore even if the animal was slaughtered on the eve of the Festival, it would also be permitted to spread out its hide on the Festival. Ulla therefore teaches us that the reason for the leniency is that the Sages permitted an action whose result was undesirable in order to encourage a desirable initial action. Consequently, in the case of an animal slaughtered on a Festival, yes, this halakha applies; but with regard to one that was slaughtered on the eve of a Festival, no, one may not spread out its hide.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״ארא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנינא – במתניתין ובית הלל מתירין ומעולא מאי נפקא לן.
ואפילו מעי״ט – שהופשט מבעוד יום.
דערב יום טוב לא – דליכא למיגזר משום תחילתן דאי נמי לא שרית ליה אינו נמנע מלשחוט מעי״ט דהא יכול לשוחטו מבעוד יום.
גמרא: מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דחזי למזגא עלייהו ואפילו מערב יום טוב נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן. כלומר: קא משמע לן שאין הכל תלוי במאי דחזי למזגא עלייהו, דאי לאו משום דהתירו סופן משום טעמא דחזי למזגא עלייהו [לבד לא שרינן] וכל חד מהני תרי טעמי צריך לחבריה, וההיא דתריסין נמי הכי מפרשינן ליה דלתרי טעמי היא צריכה כלומר משום דאין בנין וסתירה בכלים ואי לא התירו לו בסופו אתי לאמנועי בתחלתו שרינן ליה הא בחד מהני טעמי לא שרינן, והיינו תריסין דבתים ואף על גב דליכא משום בנין וסתירה, ובשיש להם ציר מן הצד אף על גב דאתי לאמנועי משום שמחה אפילו הכי כיון דאיכא למיחש לשמא יתקע דחייב לא שרינן ליה משום תחלתן.
ואיכא למידק דהכא אמרינן דעור לפני הדורסן דוקא משום דהתירו סופן משום תחלתן אין בעור של עי״ט לא, דאלמא אסור לטלטליה ואפילו (לומר) [לבית הלל] דהא משמע דאפילו בלא יטלטלנו (מידו) [מודו] לבית שמאי אי לאו משום תחלתן, ואלו בשבת (שבת מט.) בפרק במה טומנין תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ולא מפליג התם בין עבודין לשאינן עבודין אלא לענין טומאה הא לענין טלטול לא שנא עבודין ולא שנא שאינן עבודין מטלטלין אותן, ותנן נמי בפרק כל כתבי הקדש (שבת קכ.) פורסין עור על גבי תיבה כדי שלא יאחוז בה האור. ויש לומר דהכא בלחין וגו׳ והתם ביבשין ממש דחזו שפיר למזגא עלייהו בהדיא. והא דאמרינן בפרק כל כתבי הקודש (שבת קטז:) אם נטלטל תיק אגב ספר לא נטלטל עור אגב בשר דמשמע דבלא בשר אסור, התם נמי מהאי טעמא הוא דלא חזי למזגא עלייהו (דלא) [דלח] הוא בשעת הפשטו וכן תירץ ר״ת ז״ל.
ואפילו דערב יום טוב נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן דיום טוב אין דערב יום טוב לא – אלא על ידי הדחק.
על דבריו של עולא שואלים: הלכה זו של עור לפני הדורסן הלא כבר תנינא [שנינו] ומה טעם הוצרך עולא לומר דברים המפורשים במשנה? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי טעמייהו [טעמם] של בית הלל משום דחזי למזגא עלייהו [שראוי העור לשכב עליו] ואפילו אם נשחטה הבהמה מערב יום טוב נמי [גם כן] מותר לשטוח את עורה ביום טוב עצמו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] עולא שהטעם הוא משום שהתירו סופן משום תחלתן, ומשום כך רק בהמה שנשחטה ביום טוב — אין [כן], אולם זו שנשחטה בערב יום טובלא.
With regard to Ulla’s statement, the Gemara asks: We already learned the halakha that one may spread out an animal’s hide before those who will tread on it. Why did Ulla find it necessary to restate an explicit teaching of a mishna? The Gemara explains: Lest you say that the reason of Beit Hillel is because the hide is fit for reclining on it, and therefore even if the animal was slaughtered on the eve of the Festival, it would also be permitted to spread out its hide on the Festival. Ulla therefore teaches us that the reason for the leniency is that the Sages permitted an action whose result was undesirable in order to encourage a desirable initial action. Consequently, in the case of an animal slaughtered on a Festival, yes, this halakha applies; but with regard to one that was slaughtered on the eve of a Festival, no, one may not spread out its hide.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״ארא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תְּרִיסִי חֲנוּיוֹת נָמֵי תְּנֵינָא [וב״הוּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר] מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמַיְיהוּ דב״הדְּבֵית הִלֵּל מִשּׁוּם דְּאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים וַאֲפִילּוּ דְּבָתִּים נָמֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דהִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן דַּחֲנוּיוֹת אִין דְּבָתִּים לָא.

The Gemara further asks: We already learned the halakha of the shutters of shops as well, as the mishna states that Beit Hillel permit one even to replace them. The Gemara explains: This, too, is necessary. Lest you say: Beit Hillel’s reason for being lenient is that there is no prohibition of building with regard to vessels and no prohibition of dismantling with regard to vessels. Since these shops are not attached to the ground, they are vessels rather than houses, and it is therefore permitted to replace their shutters; and as a result, the dismantlement and replacement of shutters of large vessels, even of those found in houses, should also be permitted. To counter this logic, Ulla therefore teaches us that the reason the Sages allowed the replacement of shutters of shops on a Festival is because they permitted an action whose result is undesirable in order to encourage a desirable initial action. Consequently, in the case of the shutters of shops, yes, they permitted their replacement; in the case of those of houses, no, they did not allow it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנינא – במתניתין.
וב״ה מתירין אף להחזיר גרסינן.
דאין בנין בכלים – אין איסור בנין וסתירה בכלים אלא בבתים דנחייב בבנין כל דהו והעושה כלי או גומרו בי״ט או בשבת משום מכה בפטיש הוא דמחייב שהוא חיוב לכל גמר מלאכה או אם הוא דבר שהוא מחליקו חייב משום ממחק ואם צריך קצוע חייב משום מחתך וכן אורג או מסך או תופר אבל בנין וסתירה לא שייך בהו לאחיובי בסלוק וחזרה דהא דתנן (שבת דף קב:) הבונה כל שהוא בבתים תנן והלכך בית הלל אפילו בתיבות הבית שרו לסלק דלתותיהן ולהחזיר ואע״ג דלאו לשמחת י״ט קמ״ל עולא דאע״ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה ב״ה מדרבנן אי לאו משום תחלתן דחנויות שהן צרכי רבים אין אבל תריסי כלי הבית לא.
מהו דתימא טעמייהו דב״ה דאין בנין וסתירה כו׳ – דקי״ל אין בנין וסתירה כשהוא מהדק ומפרק כי אם בעושה כלי שהוא חייב משום מכה בפטיש או בבונה על גבי קרקע כדאמרינן בשבת (דף קב:) הבונה כל שהוא חייב קמ״ל ותימה הא קיימא לן אין בנין וסתירה בכלים י״ל מ״מ אסור שמא יתקע.
ותריסי חנויות, כדאמרן.
תריסי חנויות נמי תנינא ובית הלל מתירין אף להחזיר מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואפילו דבתים נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן דחנויות אין דבתים לא – פירוש: לאו למימרא קא משמע לן דיש בנין בכלים ואפילו הכי שרי דחנויות דהא לא איפשר אלא הכי קאמר מהו דתימא אין בנין בכלים ולישרי לגמרי קא משמע לן דמדרבנן אסורולא שרינן אלא בחנויות משום שמחת יום טוב הא לאו הכי לא משום דגזרינן אטו בתים ובבתים איכא למיחש שמא יתקע וחייב משום גמר מלאכה משום מכה בפטיש.
זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ובתנאים ידועים כמו שיתבאר ומה שבא בביאור המשנה בסוגיית הגמרא כך הוא:
משום דאין בנין בכלים כו׳. קא משמע לן וכו׳. אין לפרש קא משמע לן דיש בנין בכלים אלא דמשום תחלתן התירו. משום דלא הוה שרינן איסורא דאורייתא משום שמחת יום טוב. אלא הכי קאמר אף על גב דאין בנין בכלים מכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא גזרה שמא יתקע אלא דמשום שמחת יום טוב התירו. ואמרו רוב המפרשים ז״ל דהא דאמרינן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים היינו בדבר העשוי של פרקים שמפרקין אותו ומחזירין אותו כגון תריסי חנויות ומנורה של חוליות וכיוצא בהן. אבל העושה בכלים בנין מחודש בגופו של עץ או סותרו יש בנין וסתירה. ולאפוקי קודח כל שהוא דאין חייב משום בונה אלא אם כן גמר מלאכה. ולא כמו שכתב רש״י ז״ל כאן דלמאן דאמר אין בנין בכלים קא סבר דאיסור בנין בבתים או בקרקע הוא הכל כמו שכתב ז״ל בפירושיו..
בפלוגתא לא קא מיירי. פירוש לפי שאין הלכה כרבי יהודה במקום חכמים:
הקשה הרשב״א ז״ל ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בערובין בפרק מי שהוציאוהו כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד דהתירו סופן משום תחלתן. וכתב מורי נר״ו דהך קושיא לאו בדוקא נקטה ז״ל שהרי מפני הסכנה התירו לחזור ואפילו בכלי זיינן. ומה שאמר ז״ל וכן חכמה הבאה לילד אינה בעירובין אלא בראש השנה איתא ואינה חוזרת למקומה כאלו שיוצאין להציל אלא שיש לה אלפיים אמה וכדתנן התם. אלא כונתו להקשות מרישא דמתניתין דעירובין דמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה שיש לו אלפים אמה לכל רוח ואף על פי שאין שום סכנה אם לא ילך אלפיים אמה. והטעם כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וכדאיתא בראש השנה וכן חכמה הבאה לילד כיוצא בזה. עד כאן. ועוד כתב מורי נר״ו דמכל מקום עיקר הקושיא ליתא משום דלא דמיא להנך דחזרת רטיה וחזרת תריסין התירו להחזיר סופן כבתחלתן אבל במי שיוצא ברשות וחכמה הבאה לילד אינן חוזרין כבתחלתן שהרי לא התירו להם לחזור לבתיהם שיצאו מהם אם הן חוץ מארבעת אלפים ממקום לכתן ואפילו למאן דאית ליה הבלעה. והלכך לא מני להו בהדי הנך. וליכא לאקשויי מההיא דהיוצאין להציל שחוזרין למקומן דהתם משום סכנה הן שחוזרין ונושאין כלי זיינן אפילו בשבת ולא התירו משום תחלתן.
גמ׳ תריסי חנויות נמי תנינא וב״ה מתירין אף להחזיר מהו דתימא כו׳ כצ״ל:
שם לחנויות אין לבתין לא. נ״ב פי׳ להחזיר אבל לסלק ולפתוח אפי׳ דבתין שרי וכן איתא להדיא באשר״י:
בד״ה תנינא במתני׳ הס״ד:
בגמ׳ מהו דתימא טעמייהו דב״ה משום דאין בנין בכלים וכו׳ קמ״ל דחנויות אין דבתים לא ופרש״י דטעמא דמלתא דאע״ג דאין בנין בכלים קאסרי ליה ב״ה מדרבנן עכ״ל. ולכאורה נראה דהאי מדרבנן היינו כמ״ש התוספות גזירה שמא יתקע וכן הוא להדיא בפרק כל הכלים דמה״ט אסור להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל משום שמא יתקע ופרש״י שם שמא יתקע ביתידות וחייב משום מכה בפטיש וקשה א״כ מאי קאמר הכא דחניות דוקא אבל לא דבתים והיינו ע״כ דומיא דחניות דהא בסמוך מסקינן דפלוגתא דחניות היינו שיש להם ציר באמצע וקשרי ב״ה משום דלא גזרינן וא״כ ע״כ נפרש דבבתים גזרינן אפילו בציר באמצע ואמאי הא הו״ל גזירה לגזירה דבציר מן הצד גופא שרי מדאורייתא ומדרבנן הוא דאסור שמא יתקע ואנן ניקום וניגזור דאפילו מן האמצע גזרינן אטו מן הצד דהא בכולי סוגיין מוכח דבציר באמצע לא שייך שמא יתקע. ובשלמא לשיטת רש״י לעיל א״ש שפי׳ לעיל בסוף המסקנא דמוחלפת השיטה והיינו משום דאף למ״ד אין בנין בכלים שייך איסור בחזרה משום טרחא שלא לצורך ומאן דמתיר היינו משום שמחת יום טוב ואם כן על כרחך דבשידה תיבה ומגדל לא שייך טרחא ומש״ה אמרינן בפרק כל הכלים דאפילו בשבת הוי שרי אי לאו משום שמא יתקע משא״כ בחניות איכא נמי איסורא דטרחא דמה״ט אסרינן כה״ג בתריסין דבתים אף בציר באמצע משום טרחא אם הם גדולים דומיא דתריסי חניות והיינו דקאמר הכא דחניות אין משום שמחת י״ט דבתים לא משום טרחא אם הציר באמצע ובציר מן הצד אסור נמי משום שמא יתקע. ולפ״ז הא דאסרינן פרק כל הכלים בשידה תיבה ומגדל היינו דוקא בציר מן הצד אבל באמצע דליכא טרחא שרי דלא גזרינן אטו ציר מן הצד משום דהו״ל גזירה לגזירה וכמדומה לי שכן משמע מל׳ השלטי גבורים בשמעתין בשם ר״י אור זרוע ע״ש וכמו שנפרש עוד בסמוך אבל לשיטת התוס׳ ושאר פוסקים דלא נחתו לסברא דטרחא שלא לצורך הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דאפ״ה אסור כיון שבמחובר לקרקע לא חלקו בין ציר מן הצד לציר באמצע לא חלקו נמי בשל כלים כי היכי דלא ליטעי ודוקא בחניות התירו כה״ג משום שמחת יו״ט ודו״ק:
ועוד שואלים: תריסי חנויות נמי תנינא [גם כן שנינו], שהרי נאמר במשנתנו בענין זה: ובית הלל מתירין אף להחזיר! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי טעמייהו [טעמם] של בית הלל הוא משום שלשיטתם אין איסור בנין בכלים ואין סתירה בכלים וכיון שהחנויות הללו שהם בעצם עגלות גדולות, אינן נחשבות כבתים, אלא ככלים הם — אין איסור בכך. ואם כן פירוק והחזרת תריסי כלים גדולים אפילו של אלו הנמצאים בתוך הבתים נמי [גם כן] יהא מותר לפרק ולהחזיר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהטעם הוא כי התירו סופן משום תחלתן, ולכן תריסים של חנויות — אין [כן], ושל בתיםלא.
The Gemara further asks: We already learned the halakha of the shutters of shops as well, as the mishna states that Beit Hillel permit one even to replace them. The Gemara explains: This, too, is necessary. Lest you say: Beit Hillel’s reason for being lenient is that there is no prohibition of building with regard to vessels and no prohibition of dismantling with regard to vessels. Since these shops are not attached to the ground, they are vessels rather than houses, and it is therefore permitted to replace their shutters; and as a result, the dismantlement and replacement of shutters of large vessels, even of those found in houses, should also be permitted. To counter this logic, Ulla therefore teaches us that the reason the Sages allowed the replacement of shutters of shops on a Festival is because they permitted an action whose result is undesirable in order to encourage a desirable initial action. Consequently, in the case of the shutters of shops, yes, they permitted their replacement; in the case of those of houses, no, they did not allow it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) חֲזָרַת רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ נָמֵי תְּנֵינָא המַחְזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּאֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ אֲפִילּוּ כֹּהֵן דְּלָאו בַּר עֲבוֹדָה הוּא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן דְּבַר עֲבוֹדָה אִין דְּלָאו בַּר עֲבוֹדָה לָא.

The Gemara further asks: We already learned the halakha of the replacement of a bandage in the Temple as well: One may replace a bandage in the Temple but not in the rest of the country. The Gemara explains that this halakha is necessary. Lest you say: What is the reason that a bandage may be replaced? It is because rabbinic decrees prohibiting labor do not apply in the Temple. Since the prohibition against applying a bandage is by rabbinic law, this leniency should apply to all who are in the Temple, even to a priest who is not a candidate to perform the Temple service. Ulla teaches us that this is not the case; rather, it is an instance where the Sages permitted a result for the sake of an initial action: If one is a candidate for service, yes, he may replace his bandage; if one is not a candidate for service, no, he may not replace his bandage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנינא – בעירובין מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה.
מהו דתימא טעמא – דהתירא משום דלא גזרו על השבות שבמקדש ולקשור רטיה וכן כל דבר רפואה שאין מלאכה אלא שבות הוא שגזרו חכמים בכל רפואות גזירה משום שחיקת סמנין.
מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש. ואיכא למידק דאין הכי נמי דאיכא טובא דשרי משום דאין שבות במקדש וכדתנן התם בפרק בתרא דעירובין (עירובין קג:) כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש (ובמדינה) [אבל לא במדינה], וכן (שם עמוד א) חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה וטובא נמי כדתנינן התם דכלהו שרינן להו משום דאין שבות במקדש, ויש לומר דאין השבותין שוין דאיכא דהתירו ואיכא דגזרו ולפי מה שיש לחוש ולגזור (אי) [או] שלא לחוש ולהתיר.
קא משמע לן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. דלא התירו סופן אלא משום תחלתן. קשיא לי ולמה התירו סופן דהא אפשר בלאו הכי וכגון שהפרישה ע״ג כלי (עירובין ק״ג, ב, עי״ש), ויש לומר דמפלוגתא הוא. ועוד יש לומר דאי לא שרית ליה אלא בשפירשה על גבי כלי זמנין דלא מיתרמי ליה ואתי לאימנועי מעבודה לפיכך התירו לו בכל ענין כך נראה לי.
חזרת רטיה במקדש נמי תנינא מחזרין רטיה במקדש אבל לא במדינה מהו דתימא התם טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה הוא קא משמע לן היתירו סופן משום תחלתן ודבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא – משום דצריך לסלקה בשעת עבודה ולהכי התירו חזרה נמי ומאי דאמרינן אין שבות במקדש לאו פסיקא מילתא בכל מילי.
בד״ה תנינא בעירובין מחזירין כו׳ במדינה הס״ד והד״א:
בד״ה בטהרה כו׳ כאיש אחד חברים. נ״ב שופטים כ׳ י״א:
בא״ד חיילא הס״ד:
גמ׳ מ״ד טעמא מאי משום דאין שבות במקדש ואפי׳ כהן דלאו בר עבודה כו׳ עכ״ל [א] צ״ע דא״כ לכתחלה נמי ובמתני׳ קתני מחזירין רטיה במקדש כו׳ ומסיים בסיפא אבל לכתחלה כאן וכאן אסור ויש ליישב בדוחק:
בתוס׳ בד״ה מהו דתימא וכו׳ ותימא הא קי״ל אין בנין וכו׳ וי״ל מ״מ מדרבנן אסור שמא יתקע עכ״ל אע״פ שזה מפורש בלשון רש״י רק שלא פי׳ הטעם למה אסור מדרבנן וכבר כתבתי דאפשר שסובר הטעם משום טרחא שלא לצורך וכן מצאתי שכתב הב״ח אבל התוספות לעיל בסוגי׳ דמוחלפת השיטה נראה דלא ס״ל ה״ט לכך הוצרכו לפרש שמא יתקע מיהו שני הטעמים לא שייכי אלא להחזיר אבל לענין לסלק לא שייך שמא יתקע כדמוכח בפרק כל הכלים גבי שידה תיבה ומגדל וטרחא נמי לא שייך בסילוק אם כן ע״כ דטעמא דב״ש דאסרי אף לסלק לתנא דמתניתין והיינו משום דסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ולפ״ז הא דקאמר בסמוך באין להם ציר ד״ה מותר היינו משום דבכה״ג לא שייך ביה שום בנין לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ״ש דאפשר במחובר לקרקע נמי שרי כה״ג או אפשר דבמחובר לקרקע לא שייך כלל לחלק בין יש לו ציר או אין לו וכן משמע קצת בסוף מסכת עירובין:
בגמ׳ אמר אביי דכ״ע ביש להם ציר וכו׳ כי פליגי בשיש להם ציר באמצע מ״ס גזרינן ומ״ס לא גזרינן כבר כתבתי דאע״ג דנראה דפליגי אי יש בנין בכלים או לא נראה דדא ודא אחת היא דמאן דאית ליה בנין בכלים מדאורייתא ביש להם ציר מן הצד ממילא דגזרינן באמצע אטו מן הצד ומאן דלית ליה בנין בכלים אלא מדרבנן גזירה שמא יתקע א״כ ממילא סובר דלא גזרינן באמצע אטו מן הצד דהו״ל גזירה לגזירה ובזה נתיישב ג״כ דלשיטת התוס׳ בסוגיא דמוחלפת השיטה דטעם האיסור מאן דאסר להחזיר היינו משום טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י״ט ולפ״ז צ״ל דבלית להם ציר כלל לא שייך טרחא ומש״ה קאמר ד״ה מותר אבל ביש להם ציר באמצע ע״כ דאיכא טירחא שהרי ע״ז הם דברי רש״י לעיל ואם כן קשה ל״ל לתלמודא לומר פלוגתא חדשה דמ״ס גזרינן ומ״ס לא גזרינן הול״ל דפליגי בטרחא שלא לצורך דמאן דאסר היינו מטעם טרחא ומאן דשרי היינו משום שמחת י״ט ולמאי דפרישית א״ש דלקושטא דמלתא פליגי בתרווייהו דכיון דמאן דאסר אוסר לתנא דמתניתין אפילו לסלק והתם לא שייך שום טעם אם לא שסובר יש בנין וסתירה בכלים מדאורייתא ואם כן ממילא סבר דגזרינן כמו בכל איסורי דאורייתא שעשו חכמים הרחקה כדאמרינן בשבת בפשיטות נהי דבנין כלאחר יד מדאורייתא שרי מדרבנן מיהו אסור ומאן דאית ליה דאף בציר מן הצד מדרבנן הוא דאסור א״כ באמצע אפילו מדרבנן מותר אלא דאכתי הו״ל לאסור משום טרחא אלא דאפ״ה מתיר משום שמחת י״ט. מיהו טעמא דר״ש ב״א לא ידעינן אי סובר דלסלק כ״ע מודו דשרי היינו משום דסובר דכ״ע סברי אין בנין בכלים מדאורייתא אלא להחזיר פליגי אי שייך שמא יתקע ללישנא דפרישית דלא חשיבא גזירה לגזירה משא״כ לסלק לא שייך כלל לומר שמא יתקע או שסובר נמי דב״ש סובר יש בנין בכלים מדאורייתא מן הצד ואפ״ה שרי לסלק ביש לו ציר באמצע משום שמחת י״ט ודו״ק. וראיתי ביש״ש דלמסקנא אף לסלק נמי אסור ביש להם ציר. ולענ״ד נראה ברור דליתא כדמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים דלא שייך שמא יתקע אלא לענין חזרה ודבריו צ״ע. ודע שזו הסוגיא למאן דמפרש לעיל דמוחלפת השיטה היינו האי דתריסין א״כ צריך להפוך בכל הסוגיא דב״ש לב״ה ודב״ה לב״ש ואפ״ה לא תקשי מההיא דאין זוקפין המנורה דמשמע דב״ש ס״ל יש בנין וב״ה ס״ל אין בנין דאיכא למימר דהכא מחמרי ב״ה משום דאיכא למגזר אטו ציר מן הצד דשייך שמא יתקע משא״כ במנורה לא שייך שום גזירה ומש״ה שרו ב״ה וב״ש סובר להיפך דהכא אע״ג דאיכא למיגזר אפ״ה שרי משום שמחת י״ט משא״כ במנורה דלא שייך שמחת י״ט אסור:
ומוסיפים לשאול: חזרת רטיה במקדש הלא נמי תנינא [גם כן שנינו] במפורש במסכת עירובין (קב, ב): מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] טעמא מאי [טעמו של דבר שמחזירים רטיה מהו]משום שאין איסור שבות במקדש והרי איסור הנחת הרטיה אינו אלא גזירת חכמים משום שבות, והם לא גזרו במקדש ואפילו כהן דלאו בר [שאינו בן] שאינו מסוגל לעשות עבודה הוא ואינו צריך לכך, גם כן יהיה מותר לו להחזיר רטיה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהתירו סופן משום תחלתן; לומר: דבר [זה שהוא בן, ראוי] עבודה — אין [כן], אבל דלאו בר [זה שאינו בן, שאינו ראוי] לעבודהלא.
The Gemara further asks: We already learned the halakha of the replacement of a bandage in the Temple as well: One may replace a bandage in the Temple but not in the rest of the country. The Gemara explains that this halakha is necessary. Lest you say: What is the reason that a bandage may be replaced? It is because rabbinic decrees prohibiting labor do not apply in the Temple. Since the prohibition against applying a bandage is by rabbinic law, this leniency should apply to all who are in the Temple, even to a priest who is not a candidate to perform the Temple service. Ulla teaches us that this is not the case; rather, it is an instance where the Sages permitted a result for the sake of an initial action: If one is a candidate for service, yes, he may replace his bandage; if one is not a candidate for service, no, he may not replace his bandage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״ארא״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) פּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ נָמֵי תְּנֵינָא הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ וּמַתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִגְמוֹר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ולֹא יִגְמוֹר.

The Gemara asks a similar question with regard to Raḥava’s addition: We already learned the halakha of one who opens his barrel of wine, as well: In the case of one who opens his barrel to sell its wine, and similarly in the case of one who begins selling his dough for the sake of the Festival, the substance is ritually pure. If some is left over, the tanna’im disputed whether it retains its presumed status as ritually pure after the Festival and one may continue to sell it to a ḥaver. Rabbi Yehuda says: He may finish selling the wine or dough, and the Rabbis say: He may not finish. What is added by including it in the list of matters where a result is permitted for the sake of an initial action?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנינא – בחגיגה.
(12-14) ורחבא אמר רב יהודה אף הפותח חביתו נמי תנינא הפותח חביתו וכו׳ עד קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן. התחיל בה אין לא התחיל בה לא. ועולא מאי טעמא לא אמר כר׳ יהודה בפלוגתא לא מיירי הנך נמי פלוגתא נינהו בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
ושואלים גם על רחבא: פותח את חביתו הרי נמי תנינא [גם כן שנינו], שכן שנינו: הפותח את חביתו כדי למכור את היין שבתוכה, וכן חבר המתחיל בעשיית עיסתו ובמכירתה על גב [לצורך] הרגל, שאמרו חכמים שאף על פי שיש חשש שימשמשו עמי הארצות את הדברים הללו ויטמאום, מכל מקום, כדי שלא לבייש את עמי הארצות לא גזרו טומאה זו ברגל והתירו אף לחברים לקנות מהם במהלך החג. ונחלקו אם נותר מהם אף לאחר החג, האם מותר לסיים את המכירה לאחר החג אף לחברים, או לא. ר׳ יהודה אומר: יגמור. וחכמים אומרים: לא יגמור. ואם כן, הרי שכבר נאמרו הדברים במפורש!
The Gemara asks a similar question with regard to Raḥava’s addition: We already learned the halakha of one who opens his barrel of wine, as well: In the case of one who opens his barrel to sell its wine, and similarly in the case of one who begins selling his dough for the sake of the Festival, the substance is ritually pure. If some is left over, the tanna’im disputed whether it retains its presumed status as ritually pure after the Festival and one may continue to sell it to a ḥaver. Rabbi Yehuda says: He may finish selling the wine or dough, and the Rabbis say: He may not finish. What is added by including it in the list of matters where a result is permitted for the sake of an initial action?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַהוּ דְּתֵימָא טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל כְּטׇהֳרָה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּלָא הִתְחִיל נָמֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן הִתְחִיל אִין לֹא הִתְחִיל לָא.

The Gemara explains: Raḥava’s statement is necessary. Lest you say: It is permitted to finish selling the wine or dough because the Sages rendered the ritual impurity of an am ha’aretz on a Festival as ritually pure, and although one did not begin to sell this wine or dough on the Festival but at an earlier stage, he should likewise be permitted to finish, as items do not contract ritual impurity on a Festival. To counter this logic, Raḥava therefore teaches us: In this case, too, the Sages permitted an action whose result is undesirable in order to encourage a desirable initial action. If one had begun, yes, he may finish selling; if one had not begun, no, he may not do so.
רי״ףרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כטהרה שויה רבנן – דאסמכוה אקרא כאיש אחד חברים (שופטים כ) וטעמא דרבי יהודה משום דלא הדרה חיילא ואע״ג דלא התחיל על גב הרגל למוכרה ואירע שנגע בה עם הארץ ברגל קאמר נמי רבי יהודה דאין מגעו מטמאה ואפי׳ לאחר הרגל קמ״ל רחבא דמשום תחלתן הוא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] שטעמו של ההיתר הוא כי טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] ואמרו שלא תחשב זו כטומאה כל עיקר, ואף על גב [ואף על פי] שלא התחיל למכור ברגל אלא קודם לכן נמי [גם כן] יהיה מותר לו לסיים, שכן ברגל לא קיבלו הדברים טומאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהטעם הוא שהתירו סופן משום תחלתן; לומר: התחיל — אין [כן], לא התחיללא.
The Gemara explains: Raḥava’s statement is necessary. Lest you say: It is permitted to finish selling the wine or dough because the Sages rendered the ritual impurity of an am ha’aretz on a Festival as ritually pure, and although one did not begin to sell this wine or dough on the Festival but at an earlier stage, he should likewise be permitted to finish, as items do not contract ritual impurity on a Festival. To counter this logic, Raḥava therefore teaches us: In this case, too, the Sages permitted an action whose result is undesirable in order to encourage a desirable initial action. If one had begun, yes, he may finish selling; if one had not begun, no, he may not do so.
רי״ףרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְעוּלָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר הָא בִּפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי הָנָךְ נָמֵי פְּלוּגְתָּא נִינְהוּ בֵּית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל אֵינָהּ מִשְׁנָה.

The Gemara asks: And Ulla, what is the reason that he did he not state this halakha alongside the other cases he listed? The Gemara answers: He is not dealing with a case that is a matter of dispute. He listed only cases where the ruling is unanimous. The Gemara challenges this: These other three matters are also subject to dispute, as they all involve a disagreement between Beit Shammai and Beit Hillel. The Gemara answers: When Beit Shammai express an opinion where Beit Hillel disagree, Beit Shammai’s opinion is not considered a legitimate opinion in the Mishna, and it is completely disregarded. Since everyone knows that Beit Shammai’s opinion is entirely rejected by halakha, it is not taken into consideration. Therefore, those cases are not viewed as disputes at all.
רי״ףרש״ירשב״ארא״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפלוגתא לא קא מיירי – והא פליגי רבנן עלה.
בפלוגתא לא קא מיירי. ואם תאמר ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מד:) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד (ר״ה כד:) והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן. ויש לומר דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קא משמע לן וכדפרכינן עליה הכא בהני תלת.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

שם הנך נמי פלוגתא נינהו ב״ש במקום ב״ה כו׳ יש מקשים אמאי לא דחו התוס׳ לעיל מהך דהתירו מאן דמפרש מוחלפת השיטה ההיא דתריסין והוי ב״ש לקולא דהתירו סופן משום תחילתן וע״כ עולא בפלוגתא לא קמיירי ולאו קושיא היא דודאי עולא דאמורא הוא לפי דנשנית קמיה בטעות קחשיב ג׳ דהתירו סופן כו׳ דלא הוו בפלוגתא אבל לפי מוחלפת השיטה קושטא דלא הוו אלא ב׳ דלא הוו בפלוגתא וק״ל:
ושואלים: ועולא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר הא [הלכה זו] בין שאר הדברים שמנה? ומשיבים: בפלוגתא לא קא מיירי מקום מחלוקת אין הוא עוסק] שמנה רק נושאים שהם לדעת הכל ולא דבר השנוי במחלוקת. ומקשים: הנך נמי פלוגתא נינהו [אלה גם כן מחלוקות הן], שהרי כולם הם ממחלוקות בית שמאי ובית הלל! ומשיבים: שיטת בית שמאי במקום שיטת בית הלל, אינה משנה. שהכל יודעים שדברי בית שמאי נדחו מההלכה מכל וכל ואין לחשוש להם, ולכן אינם נדונים כמחלוקת.
The Gemara asks: And Ulla, what is the reason that he did he not state this halakha alongside the other cases he listed? The Gemara answers: He is not dealing with a case that is a matter of dispute. He listed only cases where the ruling is unanimous. The Gemara challenges this: These other three matters are also subject to dispute, as they all involve a disagreement between Beit Shammai and Beit Hillel. The Gemara answers: When Beit Shammai express an opinion where Beit Hillel disagree, Beit Shammai’s opinion is not considered a legitimate opinion in the Mishna, and it is completely disregarded. Since everyone knows that Beit Shammai’s opinion is entirely rejected by halakha, it is not taken into consideration. Therefore, those cases are not viewed as disputes at all.
רי״ףרש״ירשב״ארא״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מַתְנִיתִין דְּלָא כִי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמְּסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהַחֲזִיר שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מַחְזִירִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מַחְזִירִין בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר אֲבָל אֵין לָהֶן צִיר דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

§ The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught: Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel agree that one may remove shutters on a Festival. They disagree only as to whether it is permitted to replace them, as well, as Beit Shammai say: One may not replace them, and Beit Hillel say: One may even replace them. And in what case is this statement said? When these shutters have a hinge that can be inserted into a slot in the side of the vessel. However, if they do not have a hinge, everyone agrees that it is permitted, as this is merely replacement of a board, and it is not similar to building.
רי״ףרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין – דקתני בסלוק נמי פליגי לאו כי האי תנא.
בשיש להן ציר – ידות לשני ראשין דדומות לבנין.
מתניתין דלא כי האי תנא דתניא אמר ר׳ שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב. לא נחלקו אלא להחזיר שבית שמאי אומרים מחזירין ובית הלל אומרים אין מחזירין במה דברים אמורים כשיש להם ציר אבל אין להם ציר דברי הכל מותר. והתניא במה דברים אמורים כשאין להם ציר אבל כשיש להם ציר דברי הכל אסור אמר אביי כשיש להן ציר מן הצד דברי הכל אסור – דשכיח מילתא למיתקע ולאו דמחייב משום בנין דאין בנין בכלים אלא משום גמר מלאכה משום מכה בפטיש.
ושאין להן ציר כל עיקר דברי הכל אסורין כי פליגי כשיש להם ציר באמצע – אטו מן הצד דשכיח למיתקע.
ג מעירים: מתניתין דלא כהאי תנא [משנתנו אינה כשיטת תנא זה], דתניא כן שנינו בתוספתא], אמר ר׳ שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב, לא נחלקו אלא בשאלה האם מותר אף להחזיר. שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ובמה דברים אמוריםבשיש להן לתריסים אלה ציר הנכנס לתוך מקום העשוי בדופן, אבל אם אין להן צירדברי הכל מותר, שאין כאן חשש בניה כלל אלא הכנסת קרש למקומו.
§ The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught: Rabbi Shimon ben Elazar said: Beit Shammai and Beit Hillel agree that one may remove shutters on a Festival. They disagree only as to whether it is permitted to replace them, as well, as Beit Shammai say: One may not replace them, and Beit Hillel say: One may even replace them. And in what case is this statement said? When these shutters have a hinge that can be inserted into a slot in the side of the vessel. However, if they do not have a hinge, everyone agrees that it is permitted, as this is merely replacement of a board, and it is not similar to building.
רי״ףרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְהָתַנְיָא בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין לָהֶן צִיר אֲבָל יֵשׁ לָהֶן צִיר דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר אָמַר אַבָּיֵי זבְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר מִן הַצַּד דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר אֵין לָהֶן צִיר כׇּל עִיקָּר דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר בָּאֶמְצַע

The Gemara challenges this claim: But isn’t it taught in a baraita: In what case is this statement said? What is the situation in which Beit Shammai and Beit Hillel disagree? They disagree when the shutters do not have a hinge; however, if they have a hinge, everyone agrees that it is prohibited. Abaye said that the two sources can be reconciled: When they have a hinge on the side, everyone agrees that it is prohibited, as the placement of a hinge in the side is a complicated endeavor that resembles building. If they have no hinge at all, everyone agrees that it is permitted, as it is considered merely the replacement of a board. When they disagree, it is with regard to a case where they have a hinge in the middle rather than on the side.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשאין לה ציר כל עיקר דברי הכל מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתניא – בשאין להן ציר הוא דשרי ב״ה אבל בשיש כו׳.
אמר אביי – דכולי עלמא תרוייהו הנך תנאי דברייתא דפרשי לן פלוגתא דב״ש וב״ה.
דברי הכל אסור – ובשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל ב״ש וב״ה.
בשיש להן ציר באמצע – כעין פליט״א ותוחבין אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה.
וכשיש להם ציר מן הצד, פי׳ [מצד] ראש פתח התיבה, שהוא עשוי כמין דלתות בתים, אע״ג דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים גזרינן אטו דלתות בתים שמחוברין לקרקע.
ואפילו דחנויות, שהתירו סופן משום תחלתן (אבל בציר) [בשיש ציר מן הצד] לא התירו.
ושאין להם ציר כל עקר, אלא שהן חתיכה אחת של נסר שמעמיד בחלון וסוגרו בו בבריחים או במפתח ואינו דבוק בתיבה כלל אלא כשסוגרו.
[כ״ע לא פליגי דשרי], אפילו ב״ש מודו דלא גזרינן בה דהא אין בו סתירה כלל אפילו בדלתות הבית, ומותר להחזיר אפילו בבתים אע״פ שהוא מקום נשמר.
כי פליגי, דשרו ב״ה בתריסי חנויות ומודו לבית שמאי בבתים.
בשיש להם ציר באמצע, כלומר שבאמצע חלון החנות שָׂמו באמצעיתו חתיכת עץ חלול ומכניס אותה חתיכת הנסר שהיא חדה מצד אחד, ונכנס מאותו נסר כמין זכרות בנקבות, ובזה הענין אינו נוהג בדלתי הבתים, ועוד שאינו בנין חזק, דב״ש גזרי באמצע משום מן הצד, ומן הצד יש בנין בכלים, וב״ה לא גזרי, דאפילו בשיש להם ציר מן הצד ליכא משום בנין דהא אין בנין בכלים, אלא משום גזרה הוא דגזרו מן הצד בכלים אטו בנין בקרקעות, ובאמצע הוי גזרה לגזרה ולא גזרינן, וה״מ בחנויות שהתירו סופן משום תחלתן, אבל בבתים שהוא מקום שמור שרינן תחלתן [כלומר לפתחן], דהא גזרה לגזרה הוא, [אבל סופן שהוא מקום שמור לא שרינן].
עור לפני הדורסן, דאי לא שרית ליה להניחו במקום שיושבין שם כל היום אתי לאימנועי משמחת יום טוב, [ד]⁠משום הפסד העור לא ירצה לשוחטו.
אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד דברי הכל אסור. פירוש: לבית שמאי משום דסבירא להו דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובשיש להן ציר מן הצד, ולבית הלל אף על גב דסבירא להו דאין בנין וסתירה בכלים ואפילו בשיש להם ציר מן הצד מכל מקום אסור גזירה שמא יתקע, ובשאין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר דבהכי ליכא משום בנין ולבית הלל נמי ליכא משום שמא יתקע כי פליגי באמצע גו׳.
מה שהתבאר במשנה זו מענין סלוק התריסין וחזרתן יש בענין זה חלוק על שלשה דרכים האחת שאין לדלתות אלו ציר כלל אלא שפתח חלון זה הוא נסר רחב כשיעור החלון וכשרוצה לילך ולסגרו סומך את הנסר לחלון ויש בפתח הגדול שבו החלון שתי טבעות אחת למעלה ואחת למטה וכשסומך את הנסר לחלון מניח בריח אחד בתוך הטבעות ודבר זה אין בו סרך בנין כלל ומותרין לדברי הכל השני הוא שיש להם ציר מן הצד כעין שלנו אחת למעלה ואחת למטה כעין ידות הדלת הנכנסות בנקב המשקוף ודבר זה אסור אף בסילוקן ואין צריך לומר בחזרתן לדברי הכל שמא לא יכנסו שם מרוב דוחק הנקבים אלא על ידי תקיעה או יצטרך לתקיעת מסמר או יתד או שיש לגזור עליהם משום דלתות הבתים הדומות להם ודלתות הבתים מחוברות לקרקע ודינם כקרקע ויש עליהם תורת בנין ויש אומרין שאין בית הלל אוסרין בזו אלא חזרתן אבל סלוקן אף בזו מותר לדבריהם ולא יראה לי כן מפני שהסלוק והחזרה תלויים הם זה בזה ולעולם אינו מסלק אא״כ אתה מתיר לו החזרה הדרך השלישי הוא ממוצע בין שני אלו והוא שיש להם ציר באמצע שיוצאין בדלת זה שתי יתדות של עץ אחת למעלה ואחת למטה ויש בפתח שני נקבים כנגד אותן שתי היתדות וכשרוצה לילך מכניס יתדות אלו באותן נקבים ויש שלשלת נכנסת באחת מן היתדות ויוצאה דרך נקב העליון וממנה מכניסין ראש השלשלת במנעול וסוגרין אותו במפתח ומחלוקת משנתנו בענין זה הוא שבזו אין בנין כלל אלא שבית שמאי גוזרין בזו על גב אותן שיש להם ציר מן הצד ובית הלל הואיל ומן הצד עצמו אינו אסור אלא מטעם גזרה אין גוזרין גזרה אחרת עליה והלכה כבית הלל:
אף זו שהתרנו לא התרנו אלא בחנויות הנזכרים שהם בשוק או במקום אחר שאינן בתוך ביתו של בעל הבית ונמצא שיש פסידא בדבר כשמניחים אותם פתוחים שהרי אינו משתמר אבל חנויות של בעלי בתים כגון בעל הבית שמוכר תבלין בביתו ויש לו בתוך ביתו חנות כעין חנויות שבשוק שבהם הוא מכניס סחורותיו ויש בהם חלונות אלו הנזכרים ועמודים הנזכרים אלא שהוא סוגר מבפנים ונכנס מתוך החנות לביתו והואיל ומ״מ בתוך ביתו הם ומקום המשתמר לא התירו בית הלל להחזיר ומ״מ סלוקן מותר ואם אין להם ציר כלל אף חזרתן מותרת ושאר דלתות הבית שאין בסלוקן צורך יו״ט אסור אף בסלוקן ואם אין להם ציר כלל אף בשאר דלתות מותר:
כהן שלקה באצבעו וצריך לעבוד עבודה וליטול רטייה מעל ידו משום חציצה מותר לו להחזירה לאחר שגמר עבודתו אע״פ שהנחת רטייה בשבת אסורה מגזרה שמא ימרח מ״מ התירו סופה משום תחלתה שאם לא תתיר להחזירה אף הוא נמנע מליטלה ונמצא בטל מעבודתו הא הנחה מתחלה אף במקדש אסור ובמדינה אף החזרה אסורה אם פירשה על גבי קרקע הא אם פירשה על הכר או הכסת אין החזרתה כהנחה מתחלה ומותר וכל שכן שאם נשמטה ממקומה מחזירה לשם כמו שביארנו בסוף עירובין וגדולי המחברים כתבו שבמקדש אף הנחה לכתחלה מותרת ומפני שאין שבות במקדש והדברים מתמיהין אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ולא הותרה שם אלא חזרה ובמי שרוצה לעבוד שאע״פ שהנחת רטייה וכל רפואה שאין בה מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנין ואין שבות במקדש מ״מ צריכה התירו שאין צריכה לא התירו והוא שאמרו כאן מהו דתימא טעמא דשרינן החזרת רטיה משום דאין שבות במקדש הוא ואפילו בכהן דלאו בר עבודה לישתרי קמ״ל התירו סופה משום תחלתה ובכהן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא:
אע״פ שבקצת דברים התירו סוף הענין מפני תחלתו הפותח את חביתו על גב הרגל ומוכרו אף לעמי הארץ שהרי עשאום טהורים ברגל וכמו שאמרו טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן ולא חשו בנגיעתו בכלים אלו אם לא הספיק זה למכרו ברגל ועבר הרגל לא יגמור למכרו אלא לעמי הארץ שכל שעבר הרגל חזרו לטומאתן ישנה ונטמאו הכלים במגען ואע״פ שנזהר הוא מכאן ולהבא שלא יגעו בהם מ״מ מה שנגעו בו ברגל חוזר וניעור עכשו לטמאן וכמו שאמרו עבר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה ולא נאמר בזו להתיר סופה משום תחלתה וכבר ביארנו ענין זה במסכת חגיגה פרק אחרון:
המשנה העשירית בש״א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה ברשות הרבי׳ ובית הלל מתירין אמר הר״ם פי׳ בית שמאי אין מתירי׳ הוצאה אלא אם יש בה צורך אכילה לאמרו ית׳ אך אשר יאכל לכל נפש ולפיכך אומרי׳ אין מוציאין את הקטן ואת הלולב וכיוצא בהן ובית הלל אומרי׳ מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך וכמו כן אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וזהו עקר אמתי:
אמר המאירי בש״א אין מוציאין את הקטן וכו׳ כונת המשנה לבאר שאין הוצאה נדונת כשאר מלאכות לאסור בה כל שאינו לצורך אוכל נפש לדעת בית הלל ואמר על זה בית שמאי אומרי׳ אין מוציאין לא את הקטן וכו׳ ולפי מה שהעלו בגמ׳ לא נחלקו בעירוב והוצאה ר״ל שיהיו בית שמאי סוברין שהוצאה בכלל מלאכה ואסורה בלא עירוב כשאר מלאכות שלא לצורך אכל נפש ושיהיו בית הלל סוברים שלא יהא שום דין של איסור הוצאה ביו״ט שאם כן יהיו בית הלל מתירין אף בהוצאת אבנים שאף טלטולם לא נאסר אלא מצד טורח שלא לצורך ועקרו משום הוצאה כמו שיתבאר במסכת שבת פרק כלים אלא שלדברי הכל הוצאה מלאכה היא אלא שבית הלל סוברים שמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לכל דבר שהוא איזו צורך הן צורך מצוה הן צורך תשמישו ומ״מ במשנתנו לא דברו אלא לצורך מצוה והוא שאמרו בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא ספר תורה לרשות הרבים אע״פ שיש באלו צורך מצוה גמורה כגון קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו שהרי הוצאה בכלל מלאכה היא ולא הותרה מלאכה אלא לצורך אכל נפש ובית הלל מתירים הואיל ויש בהם צורך מצוה אע״פ שאין בהם צורך לצרכי גופו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צריך לו איזה שוה לכל נפש הן צורך מצוה הן צורך דבר אחר לצורך תשמישו הא אם אינו צורך לו לשום דבר אסור בהוצאתו:
זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל אלא שיש להוסיף ביאור בדבריו ודברים שבאו בגמרא להשלמת ענין זה עם שאר דברים שבה כך הם:
אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד פירוש שתי ידות בראשן ובסופן שנכנסים בגופה של תיבה דברי הכל אסור. בשאין להן ציר כל עיקר דברי הכל מותר משום דלא דמי לשל בתים וגם אין דרך לתקוע כי מנעול אחד או נגר עושין להם להעמידם כי בתקיעה בלבד לא היו עומדין. כי פליגי בשיש להם ציר באמצע כלומר באמצע הלוח בולטין אותו משני צדיו ונכנסין בחורים שהם עשויין בלוחות שבצדו זה מימין וזה משמאל.
ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: במה דברים אמורים שנחלקו — בשאין להם ציר, אבל יש להן צירדברי הכל אסור! אמר אביי: יש ליישב — בשיש להן ציר מן הצדדברי הכל אסור שהעמדת הציר מן הצד הריהי פעולה מורכבת ודומה כמעשה בנין. ואם אין להן ציר כל עיקרדברי הכל מותר, שאין פה אלא הכנסת קרש למקומו. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בשיש להן ציר באמצע ולא בצד
The Gemara challenges this claim: But isn’t it taught in a baraita: In what case is this statement said? What is the situation in which Beit Shammai and Beit Hillel disagree? They disagree when the shutters do not have a hinge; however, if they have a hinge, everyone agrees that it is prohibited. Abaye said that the two sources can be reconciled: When they have a hinge on the side, everyone agrees that it is prohibited, as the placement of a hinge in the side is a complicated endeavor that resembles building. If they have no hinge at all, everyone agrees that it is permitted, as it is considered merely the replacement of a board. When they disagree, it is with regard to a case where they have a hinge in the middle rather than on the side.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה יא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים ביצה יא:, עין משפט נר מצוה ביצה יא:, ר׳ חננאל ביצה יא:, רי"ף ביצה יא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה יא:, רש"י ביצה יא:, ראב"ן ביצה יא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה יא:, ר"י מלוניל ביצה יא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א ביצה יא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה יא: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה יא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה יא:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה יא:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה יא:, פני יהושע ביצה יא:, גליון הש"ס לרע"א ביצה יא:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה יא:, אסופת מאמרים ביצה יא:

Beitzah 11b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Beitzah 11b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 11b, R. Chananel Beitzah 11b, Rif by Bavli Beitzah 11b, Collected from HeArukh Beitzah 11b, Rashi Beitzah 11b, Raavan Beitzah 11b, Tosafot Beitzah 11b, Ri MiLunel Beitzah 11b, Rashba Beitzah 11b, Raah Beitzah 11b, Meiri Beitzah 11b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 11b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 11b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 11b, Penei Yehoshua Beitzah 11b, Gilyon HaShas Beitzah 11b, Steinsaltz Commentary Beitzah 11b, Collected Articles Beitzah 11b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144