×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) פַּצְעִילֵי תְמָרָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַהוּ א״לאָמַר לוֹ אאֵין מוּקְצֶה לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין בִּלְבַד.
Unripe dates that are placed in baskets to ripen and until they are ripe can only be eaten with difficulty, according to the opinion of Rabbi Shimon, what is their legal status as far as moving them on Shabbat is concerned? Are they considered set-aside? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: There is only a prohibition of set-aside according to Rabbi Shimon in the cases of dried figs and raisins alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
וכן הא דאמר ליה {ר׳}1 לר׳ שמעון בריה: אין מוקצה לר׳ שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד – פשוטה היא.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״ר׳⁠ ⁠״.
פצעילי תמרה – תמרים הנלקטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות מאליהן מהו לאכול מהן קודם בישולן מי מודה בהן דמוקצות הן כגרוגרות וצימוקין או לא.
אלא בגרוגרות וצימוקין – דאיכא תרתי דדחינהו בידים ולא חזו.
(1-2) אמר ליה אין מוקצה לר׳ שמעון אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ור׳ לית ליה מוקצה – תימה הוא הא רבי בהדיא אמר לר״ש, ור״ש בנו נמי אליבא דר׳ שמעון קאמר ליה וכדאמר ר׳ יוחנן אנו אין לנו אלא בנר כר״ש ואע״ג דלא ס״ל כוותיה. ואיפשר דלאו אורחא דתנאי הוא למישקל ומטרי אליבא דאחריני, אי לא סבירא להו כותיה.⁠א וקשיא לן היכי אמרינן אב״א אליבא דר״ש קאמר וליה לא סבירא ליה, והא אמרי׳ לקמןב הורה רבי במנורה כר״ש בנר, וע״כ בנר להתירא הורה כר״ש. וי״ל לא שמיע ליה הא דריב״ל, וכי מטינן התם לא בעי לאקשויי מהא, דסמיך אשאר פירוקיה דאתמר הכא כך אמרו בתוספות.⁠ג ולי נראה דבמוקצה מחמת איסור ס״ל כר״ש מפני שדעתו עליו אימתי תכבה, אבל במוקצה מחמת שאינו ראוי ואינו מצוי בידו כגון פצעילי תמרים וגרוגרות וצמוקים ובייתיות ומדבריות אפשר דלא ס״ל כוותיה.⁠ד [וה״נ משמע בפרק אין צדיןה דרבי לית ליה מוקצה, דשרי בכור תם שנפל בו מום ביום טוב כר״ש, ועדיפין מדר״ש משום דקסבר רואין מומין בי״ט ולא אסיר ליה משום מי יימר דנפיל ביה וכו׳].
א. קטע זה ליתא בנד׳ ובכי״נ, מיהו הובא מקוצר במיוחס לריטב״א.
ב. מו, א.
ג. עי׳ תוס׳ ד״ה לדבריו.
ד. במיוחס בריטב״א הביא דברי רבנו.
ה. ביצה כו, א.
גמ׳ פצעילי תמרה כו׳ נ״ב פ״ה תמרים שאינם מתבשלים באילן לעולם וגודרין אותם מן הדקל ועושין להן חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות ומבעיא לר״ש מהו לאכול מהם ביו״ט ולא נהירי דפצעילי תמרה לא משמע הכי אלא פי׳ דהוה פגי תמרה שסופן להיות נגמרים ומתוקנין יפה יפה ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם א׳ לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ולא הוי כגרוגרת וצימוקין דלא דחינהו בידים דלא היו ראוים מעולם:
בד״ה הב״ע דאית ביה כו׳ דלא נקט בדאית ביה אפרוח חי משום כו׳ ואין נראה דההיא דכופין את הסל כו׳ משמע דאסור לטלטל כו׳ עכ״ל דאין לומר דההיא דכופין את הסל כו׳ אתיא כר״י דהא מ״מ כיון דלר״י ע״כ אפרוח לא חזי אית לן למימר לר״ש נמי הכי דבמידי דלא חזי לא פליג ר״ש והא דנקט אפרוח מת ולא נקט אפרוח חי לא חשו התוס׳ לתרץ דאיכא למימר לפי מה שפירשו התוס׳ לקמן דלאו לענין טלטול גמור קמבעיא ליה דהא ודאי אסור אפי׳ בשכח כמ״ש התוס׳ לעיל אלא דקמבעיא ליה אי שרי לטלטולי על ידי ניעור אי חשוב כשכח ושרי או כמניח ואסור והשתא ליכא למיבעי הכא באפרוח חי כיון דבידו להבריח אפרוח חי מתוך הקינה ואין צריך ניעור וכן מצאתי במ״י שכתב כפי׳ ה״ר יוסף דנקט מת משום דחי חזי לשתק בו התינוק ושוב כתב א״נ אי הוה חי הוי שרי לטלטלה ע״י דידוי והברחה עכ״ל ודו״ק:
בד״ה דאית ביה ביצה דאסור משום נולד צ״ע דר״י כו׳ משקין שזבו ואפשר כו׳ עכ״ל נקטו בדבריהם משום נולד נראה משום דעיקר קושייתם לדברי המקשה דפריך דלית ליה מוקצה לית ליה נולד הא לר״י דקיימינן הכא טעמא דביצה דאסור משום משקין שזבו וא״נ דלית ליה מוקצה איכא האי איסורא דמשקין שזבו ואהא תירצו דמה״ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטל הביצה שנולדה אבל ק״ק דאין זה מספיק דאכתי המקשה לא ה״ל לאתויי הא דרב נחמן דאמר דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדר׳ יוחנן גופיה ה״ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסר לטלטולי כלל כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו ויש ליישב דפריך דאף אם נאמר הכא דר׳ יוחנן למאן דאית ליה נולד קאמר האמר רב נחמן דלית ליה מוקצה כו׳ ויש מפרשים דברי התוס׳ הכל בלשון קושיא וצ״ע דר״י כו׳ משום משקין ואפשר כו׳ אלא לאכילה וא״כ לא משני מידי ולשון התוס׳ דחוק גם לא הוו צריכי למנקט בדבריהם דאסור משום נולד ועוד כיון דהקשו קושייתם בלשון אפשר טפי ה״ל לאקשויי אם ר״י אוסר נמי טלטול משום משקין שזבו דא״כ לא פריך מידי ודו״ק:
בד״ה אין לנו כו׳ קשה לרשב״א כו׳ היכי שרי ר״ש הא אמרינן כו׳ הכל מודים כו׳ עכ״ל דליכא לפלוגי הכא לר״ש כמ״ש לקמן למסקנא דקביעות מקום דמנורה לא הוי קביעות מקום כמו ההיא דפרק כל הכלים דהא כיון דע״כ ר״ש מודה היכא דאיכא קביעות מקום כההיא דפרק כל הכלים מנ״ל לר״י לפלוגי אליבא דר״ש למימר דבמנורה לא הוה קביעות מקום כיון דאיהו גופיה לא מפליג וסבירא ליה דאיכא קביעות מקום למנורה אלא ע״כ דהשתא דאית ליה לר״י קביעות מקום במנורה אית לן למימר דה״נ לר״ש וכמ״ש התוס׳ דה״ק אין לנו שיתיר ר״ש כו׳ אבל במנורה גם ר״ש אוסר ולמאי דמסיק ומדמה מנורה לכילת חתנים לכ״ע במנורה לא הוה קביעות מקום ודו״ק:
פצעילי תמרה (תמרי בוסר שמניחים להם להבשיל בסלים, וכל עוד לא הבשילו קשה לאוכלם), לשיטת ר׳ שמעון מהו דינם לענין טלטול בשבת? האם יחשוב אותם כמוקצה? אמר ליה [לו] רבי: אין איסור מוקצה לר׳ שמעון אלא בגרוגרות וצימוקין בלבד.
Unripe dates that are placed in baskets to ripen and until they are ripe can only be eaten with difficulty, according to the opinion of Rabbi Shimon, what is their legal status as far as moving them on Shabbat is concerned? Are they considered set-aside? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: There is only a prohibition of set-aside according to Rabbi Shimon in the cases of dried figs and raisins alone.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְרַבִּי לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה וְהָתְנַן באֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת וְתַנְיָא גאֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת כׇּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְנִכְנָסוֹת בָּרְבִיעָה בַּיָּיתוֹת כׇּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם ר׳רַבִּי אוֹמֵר אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיָּיתוֹת הֵן וְאֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת כׇּל שֶׁרוֹעוֹת בָּאֲפָר וְאֵין נִכְנָסוֹת לַיִּשּׁוּב לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.

The Gemara challenges this: And does Rabbi Yehuda HaNasi not hold that there is a prohibition of set-aside? Didn’t we learn in a mishna that on a Festival, before they are slaughtered, one may neither give water to, in order to ease removal of their hides, nor slaughter non-domesticated, desert animals, animals that are always grazing in the fields? Since people do not generally tend to them, they are considered set-aside and may not be used. However, one may give water to and slaughter domesticated animals. And it was taught in a baraita that these are non-domesticated, desert animals: Any animals that leave their sheds on Passover and only enter their sheds with the advent of the rainy season. Domesticated animals are any animals that go out to graze beyond the city limits, and come and sleep within the city limits. Rabbi Yehuda HaNasi says: These and those are both domesticated. And these are the non-domesticated, desert animals that are prohibited due to the prohibition of set-aside: Any animals that graze in the grazing area and neither enter the town during the summer nor during the rainy season. It is these animals that it is prohibited to give water to or slaughter on a Festival. Apparently, Rabbi Yehuda HaNasi holds that there is a prohibition of set-aside even in the case of animals.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אפר
אפרא(שבת מה:) אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואינן נכנסות ביישוב (ביצה מ) (במשנה פסחים ח:) בגמרא דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ מלמד שתהא פרתך רועה באפר פ׳ אפר הוא אחו ובלעז פר״אתו תרגום ירושלמי ותשם בסוף ושויאת יתיה באפר׳ על כיף נהרא ותרא את התיב׳ בתוך הסוף וחמת ית תיבותא בגו אפרא. פ״א בגו גומי׳ וכן ותרענה באחו תרגום ירושלמי והות רעיא בגו גומיא (א״ב: פירוש מלה בלשון יוני מקום דשא):
ערך בייתות
בייתותב(שבת מה:, שבת קנז, ביצה מ) אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר:
ערך אפרסק
אפרסקגבריש כלאים, האפרסקין והשקדים. (שבת מה) בגמרא דמטלטלין נר (סוכה י׳.) בגמ׳ דפרס עליה תלה בה אגוזים אפרסקים שקדים. ס״א פרסקין פי׳ בלשון לעז פירסיקו (א״ב: עיין ערך פרסק):
ערך ערב
ערבד(כלאים פרק ה) כרם שהוא נטוע ערבוביא פי׳. מבולבל (סנהדרין ב:) עירוב פרשיות כתוב כאן פי׳ אילו הלואות דכתיב בהו אם כסף תלוה את עמי כל מה שכתוב בפרשת ואלה המשפטים מעורבין הן וכי כתיב אלהים אכלהו כתיב ואפילו הודאות והלואות צריכיו ג׳ מומחין (ראש השנה טז:) כדי לערבב את השטן פי׳ כמו שמצינו שיש מלאך מליץ פודה מרדת שחת כך יש מלאך משטין ומכוונין ישראל ואומרים בכל לבם שאם יעמוד משטין עליהן לדקדק במצות ומאחר שרואה המשטין שמחבבין את המנות מיושב ומעומד כאילו מתעכב מלהסטין פ״א כתוב בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו׳ וכי שמע שטן קל שופרא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד תניין ליה אמר ודאי ההוא שופר דיתקע בשופר הגדול מטא זמנא למתבלע ומרתיע ומתבלבל ולית ליה פנאי למעבד קטיגוריא ומכאן אנו למדין דבעינן ל׳ בעמידה כמו ל׳ בישיבה והני דמחמרי ועבדי ל׳ כדיתבי ול׳ בלחש ול׳ על הסדר כנגד מאה פועיות דפעתא אימיה דסיסרא ואלו י׳ אינון כשגומרים כל התפלה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי י׳ תשר״ת תש״ת תר״ת והן ק׳ (עירובין מו) א״ר יהודה בד״א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות בין מדעתו בין שלא מדעתו גמ׳ אמר שמואל הלכה כר׳ יהודה אמר ליה רב חנא בגדתאה אפי׳ במבוי שנטלו קורותיו או לחייו א״ל בעירובין אמרתי ולא במחיצות וישנו (עירובין צה. יומא סה) עירוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכפורים (ביצה יב) ולא את הלולב מר סבר עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליו״ט פי׳ יו״ט לדברים שאינן צורך אוכל כשבת מה שבת אין מוציאין מרשות לרשות אלא ע״י עירוב כך ביו״ט (שבת קלט) כשותא בכרמא עירובא פי׳ כלאים (בריש כלים) כדי להקיפו בחוט ערב פי׳ חוט העבה שהולך ומתערב בתוך השתי שמו ערב. ערבובתא ברישא כבר פירשנו בערך חרב (א״ב תרגום אספסוף ערברבין):
א. [גרינע וויידע וואס דיא אקסן וויידן.]
ב. [הויזטהירע.]
ג. [פערישקיס.]
ד. [פערמישט.]
ור׳ לית ליה מוקצה – דקס״ד מדבעי מיניה אליבא דרבי שמעון אלמא הוה שמיע ליה מאבוה דכרבי שמעון סבירא ליה.
משקין – דרך להשקות בהמה לפני שחיטה שתהא נוחה להפשיט.
המדבריות – הברייתות.
ברביעה – במרחשון.
ואלו מדבריות כל שרועות באפר – והני מיהא אסירי אלמא אית ליה מוקצה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אין שוחטין את המדבריות בי״ט אבל שוחטין את הבייתיות והם הלנות בעיר או בתחומה וכבר ביארנוה בסוף מסכת ביצה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א על עצם הענין שואלים: וכי רבי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה? והתנן [והרי שנינו במשנה] שביום טוב אין משקין את הבהמות מים לפני השחיטה, כדי שיהיה נוח להפשיטן מעורן, ואף אין שוחטין את הבהמות המדבריות, שהן הבהמות הרועות בשדה במשך כל הזמן, כי מאחר שאין אנשים מטפלים בהן כרגיל נחשבות הן למוקצה, ואין להשתמש בהן. אבל משקין ושוחטין את הבייתות (בהמות הבית). ותניא בענין זה שנוייה ברייתא]: אלו הן הבהמות המדבריות?כל שיוצאות מן הרפתות בפסח ונכנסות לרפתות עם הרביעה (עונת הגשמים). ובייתות הן כל אותן בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום העיר, ובאות ולנות בתוך התחום. ואילו רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן. ואלו הן מדבריות שנאסרו משום מוקצה: כל שרועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והן אלה האסורות בהשקייה ובשחיטה ביום טוב.
The Gemara challenges this: And does Rabbi Yehuda HaNasi not hold that there is a prohibition of set-aside? Didn’t we learn in a mishna that on a Festival, before they are slaughtered, one may neither give water to, in order to ease removal of their hides, nor slaughter non-domesticated, desert animals, animals that are always grazing in the fields? Since people do not generally tend to them, they are considered set-aside and may not be used. However, one may give water to and slaughter domesticated animals. And it was taught in a baraita that these are non-domesticated, desert animals: Any animals that leave their sheds on Passover and only enter their sheds with the advent of the rainy season. Domesticated animals are any animals that go out to graze beyond the city limits, and come and sleep within the city limits. Rabbi Yehuda HaNasi says: These and those are both domesticated. And these are the non-domesticated, desert animals that are prohibited due to the prohibition of set-aside: Any animals that graze in the grazing area and neither enter the town during the summer nor during the rainy season. It is these animals that it is prohibited to give water to or slaughter on a Festival. Apparently, Rabbi Yehuda HaNasi holds that there is a prohibition of set-aside even in the case of animals.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ירמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיבָּעֵית אֵימָא הָנֵי נָמֵי כִּגְרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִין דָּמְיָין וְאִי בָּעֵית אֵימָא לִדְבָרָיו דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאֲמַר לֵיהּ וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

Several resolutions are proposed to this contradiction: If you wish, say that these non-domesticated animals that graze in the grazing areas throughout the year are also considered like dried figs and raisins. Even Rabbi Shimon would agree to this halakha. And if you wish, say instead: When Rabbi Yehuda HaNasi told his son that answer, he was saying it to him in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and he himself does not hold that way.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעית אימא הני – מדבריות נמי כגרוגרות דמי דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם.
לדבריו דר׳ שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה – משמע דמספקא ליה אי ר׳ סבר לה כר׳ שמעון ותימה אמאי לא מוכח מההיא דלקמן דסבר כר״ש דאמר פעם אחת הלך ר׳ כו׳ והורה במנורה כר״ש בנר וכן מברייתא דמייתי באין צדין בכור תם שנפל לבור ר׳ יהודה הנשיא אומר ירד מי שבקי במומין ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט כו׳ ומיהו במאי דמתיר לראות במומין לא אתי כר״ש אלא במאי דלית ליה מוקצה ומיהו רש״י לא גריס בכור תם אלא בכור שנפל לבור והשתא מצי אתי כר׳ יהודה ויראה אם היה בו מום זה מעי״ט.
ואי בעית אימא לדבריו דרבי שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה. פירוש: מהא לא תשמע מינה כלום, ואלא מיהו רבי כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמר רבי יהושע בן לוי בסמוך (מו.) פעם אחת הלך רבי לדיוספרא והורה במנורה כרבי שמעון בנר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספות בד״ה לדבריו דר״ש קאמר כו׳ ותימא אמאי לא מוכח מהאי דלקמן כו׳ והורה במנורה כר״ש בנר כו׳ עס״ה. קושיא זו הניחו בתימה ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דמה שהורה במנורה להיתירא היינו משום דאתמול תורת כלי עליו ואפילו לר״י לא מיתסר אלא משום בסיס משא״כ פצעילי תמרה וכיוצא בו שפיר מצי סבר דאסור דהוי מוקצה ועוד נ״ל דשפיר מצינן למימר דנהי במוקצה לטלטול רבי ס״ל כר״ש אפ״ה במוקצה לאכילה ס״ל כר״י כדאיתא לקמן בר״פ מפנין ואף לפי מ״ש לעיל לפרש הך דר״פ מפנין בענין אחר היינו דוקא אליבא דר״ה דתלמידיה דרב הוה ורב אוסר בטלטול כלים משא״כ אליבא דרבי שפיר שייך לחלק מסברא בין מוקצה לטלטול ובין מוקצה לאכילה כמ״ש באריכות במשנתינו. כנ״ל ודו״ק:
הרי שרבי סבור שיש אף בבהמות משום איסור מוקצה! לסתירה זו ניתנים תירוצים אחדים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי הני נמי [אלה המדבריות הרועות באפר בכל ימות השנה גם כן] כגרוגרות וצימוקין דמיין [הן נחשבות] ואף ר׳ שמעון יודה בכך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לסתירה: שמה שענה רבי לבנו — לדבריו, על פי שיטתו של ר׳ שמעון קאמר ליה [אמר לו], וליה לא סבירא ליה אולם לו, הוא עצמו, רבי, אינו סבור כך].
Several resolutions are proposed to this contradiction: If you wish, say that these non-domesticated animals that graze in the grazing areas throughout the year are also considered like dried figs and raisins. Even Rabbi Shimon would agree to this halakha. And if you wish, say instead: When Rabbi Yehuda HaNasi told his son that answer, he was saying it to him in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and he himself does not hold that way.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאֲמַר לְהוּ לְדִידִי לֵית לִי מוּקְצֶה כְּלָל לְדִידְכוּ אוֹדוּ לִי מִיהַת דְּהֵיכָא דְּיוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְנִכְנָסוֹת בָּרְבִיעָה דְּבַיָּיתוֹת נִינְהוּ וְרַבָּנַן אָמְרוּ לֵיהּ לָא מִדְבָּרִיּוֹת נִינְהוּ.

And if you wish, say instead: In that baraita, he spoke to them in accordance with the statement of the Rabbis, and this is how his statement must be understood: In my opinion I do not hold that there is a prohibition of set-aside at all. However, according to your opinion, at least agree with me that animals that leave their sheds on Passover and only enter their sheds with the advent of the rainy season are domesticated. And the Rabbis said to him: No, those are non-domesticated animals.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיבעית אימא – ההיא דפצעילי תמרה לדבריו דרבי שמעון קאמר ולר׳ לא ס״ל: ה״ג אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן אמרו הלכה כר׳ שמעון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: שבאותה ברייתא לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], וכך יש להבין את דבריו: לדידי לית [לשיטתי אני אין] לי, איני סובר איסור מוקצה כלל, ואולם לדידכו אודו לי מיהת דהיכא [לשיטתכם הודו לי לפחות שבמקום] שיוצאות הבהמות מהרפתות בפסח ונכנסות בחזרה אליהן ברביעה שבייתות נינהו [הן]. ורבנן [וחכמים] מה הם ענו לו? — הם אמרו ליה [לו]: לא, אלה מדבריות נינהו [הן].
And if you wish, say instead: In that baraita, he spoke to them in accordance with the statement of the Rabbis, and this is how his statement must be understood: In my opinion I do not hold that there is a prohibition of set-aside at all. However, according to your opinion, at least agree with me that animals that leave their sheds on Passover and only enter their sheds with the advent of the rainy season are domesticated. And the Rabbis said to him: No, those are non-domesticated animals.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וּמִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ הָהוּא סָבָא קָרוֹיָא וְאָמְרִי לַהּ סָרוֹיָא מר׳מֵרַבִּי יוֹחָנָן קִינָּהּ שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת מַהוּ לְטַלְטוֹלֵי בְּשַׁבָּת אֲמַר לֵיהּ כְּלוּם עָשׂוּי אֶלָּא לְתַרְנְגוֹלִין הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן דְּאִית בֵּיהּ אֶפְרוֹחַ מֵת.

As to the essential dispute with regard to the laws of set-aside, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who holds that there is no prohibition of set-aside. The Gemara asks: Did Rabbi Yoḥanan actually say this? Didn’t an Elder from Keruya, and some say that he was from Seruya, raise a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to a hen’s roost, what is its legal status as far as moving it on Shabbat is concerned? Rabbi Yoḥanan said to him: Isn’t the roost made exclusively for hens to be inside it? Since it is not designated for use by people, moving it is prohibited. Apparently, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to set-aside. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a special case, when there is a dead chick in the roost. Moving the roost is prohibited due to the dead chick, which is set-aside.
ר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: אמרו: הלכה כר׳ שמעון.
איני, והא בעא מיניה ההוא סבא קרוייה: קינה של תרנוגלין,1 מהו לטלטלה בשבת? ואמר ליה: אסור, כלום עשוי אלא לתרנוגלין? מכלל דר׳ יוחנן כר׳ יהודה סבירא ליה, דאית ליה מוקצה.
ושנינן: בדאית ליה בהאי קינה אפרוח מת, ומשום הכי אסורה לטלטלה.
1. כן בכ״י וטיקן 128 (וכן בהמשך), והשוו תוספתא ב״ק ב׳:א׳, ועוד הרבה מקורות, וכן ר״ח ב״ק י״ז: ועוד. בדפוס וילנא תוקן ל: ״תרנגולין״.
אמרו – בני הישיבה.
סרוייא קרוייא – על שם מקומו.
כלום עשוי – לשום תשמיש.
אלא לתרנגולין – הלכך ה״ל מלאכתו לאיסור ואסור אלמא אית ליה מוקצה.
דאית ביה אפרוח מת – דלא חזי למיכל ולכלבים נמי לא חזי ואף על גב דא״ר שמעון מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הני מילי במסוכנת אבל בריאה לא דלא הוה דעתיה מאתמול לכלבים והאי אפרוח שמת בשבת נמי לא הוה דעתיה מאתמול לכלבים.
הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת – פירש הר״ר יוסף דלא נקט אפרוח חי משום דחי חזי לשתק בו תינוק כשבוכה ואין נראה דהא בההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין (לעיל דף מג.) משמע דאסור לטלטל ועוד אי מחיים שרי אמאי קאמר בסמוך דמודה ר״ש בבעלי חיים שמתו שאסורין אלא ודאי בעלי חיים מוקצין הם כגרוגרות וצימוקין ומקצה אותם גם מכלבים ולא דמי לבשר תפל שמותר לר״ש מדפריך בפרק מפנין (לקמן קכח.) על רב הונא דשרי והא תלמיד דרב הוה ורב כר׳ יהודה סבירא ליה אבל לר׳ שמעון משמע דשרי משום דאינו מקצהו מכלבים כמו בעלי חיים.
בעא מיניה ההוא סבא מר׳ יוחנן קינה של תרנגולין מהו לטלטלן בשבת, אמר ליה כלום עשוי אלא לתרנגולין. והני מילי בשהיו בו תרנגולין כל בין השמשות, שהוא מוקצה מחמת איסור, אבל אם לא היו בו תרנגולין כל בין השמשות מותר. ואם יש בה ביצה, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה אסור.
קינה של תרנגולים אסור לטלטלו בשבת שאינו עשוי אלא לתרנגולים ואפי׳ לא היה שם ביצת אפרוח שהרי הוקצה לתרנגולים שטלטולן אסור ויש אומרים דוקא שהיו שם תרנגולים בין השמשות שהוקצה מחמת איסור טלטולן אבל אם לא היו שם תרנגולים בין השמשות מותר ואפי׳ היה שם אפרוח מת שהרי טלטולו ראוי לחתכו לכלבים שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ואפי׳ נתנבלה היום ואפי׳ בבעלי חיים שמתו ר״ל שלא היתה שם מסוכנת מבערב לדעתנו כמו שביארנו במסכת י״ט ומ״מ אם היה שם ביצת אפרוח אסור מחמת שאינו ראוי לכלבים ואפילו היה שם ביצה שנולרה שהרי טלטולה אסור לא מחמת נולד לבד אלא מחמת הכנה דרבה או גזרת משקין שזבו או גזרת פירות הנושרין כמו שביארנו במקומו:
ממה שכתבנו למדת שאין הלכה כר׳ שמעון במוקצה מחמת איסור והוא שאמרו בסוגיא זו על ר׳ יוחנן אמרו הלכה כר׳ שמעון אמרו וליה לא סבירא ליה ואע״פ שר׳ יוחנן בעצמו פסק בפרק אחרון כר׳ שמעון פירושו בשאר מוקצין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן אמרו הלכה כר״ש. סתמא דלישנא משמע דאדר״ש אמתניתין וברייתא דלעיל קאי דאיירי בנר שהדליקו בו באותו שבת דמהכא משמע דלית ליה לר״ש אפי׳ מוקצה מחמת איסור דחמיר מש״ה מקשי שפיר מהאי דקינה של תרנגולין דלמאי דס״ד מעיקרא לא הוי אלא משום דהוי כלי שמלאכתו לאיסור כפירש״י והאי מוקצה ודאי קילי טובא כמו שאבאר וקמ״ל דאפ״ה אוסר רבי יוחנן משום דס״ל כר״י א״כ כ״ש במוקצה מחמת איסור ומש״ה נמי אפילו למאי דמשני דאיירי דאית ביה ביצה והו״ל נולד אפ״ה מוכח שפיר דכיון דאסור בנולד כ״ש במוקצה מחמת איסור דהא לקושטא דמילתא קי״ל בסוף מכילתין דבכולהו שבת הלכה כר״ש לבר ממוקצה מחמת איסור ולשיטת רוב הפוסקים דנולד נמי שרי וכדמשמע נמי סתמא דלישנא דבכולהו שבת א״כ ע״כ דמוקצה מחמת איסור חמיר אפילו מנולד ודו״ק ועיין עוד בסמוך:
בפרש״י בד״ה אלא לתרנגולין הלכך הו״ל מלאכתו לאיסור ואסור עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דהא לא אשכחן דפליגי ר״י ור״ש כלל בכלי שמלאכתו לאיסור וכמ״ש התוס׳ לעיל ס״פ שני דלצורך גופו ומקומו אפילו ר״י שרי ומחמה לצל אפילו ר״ש מודה דאסור. מיהו יש ליישב דשאני קינה של תרנגולין דלא חזי כלל למידי אחרינא אלא לתרנגולין וא״כ הו״ל כחצוצרות דמשמע לעיל סוף פרק במה מדליקין דלר״י אסור לצורך גופו ומקומו ולר״ש שרי וכן נראה מדקדוק לשון רש״י כאן בדיבור הקודם שכתב כלום עשוי לשום תשמיש והיינו כדפרישית. כן נ״ל בכוונת רש״י. אלא דמלשון רש״י לעיל ס״פ במה מדליקין שמפרש דהחילוק שבין שופר לחצוצרות היינו דשופר מלאכתו להיתר וחצוצרות מלאכתן לאיסור א״כ משמע דרש״י לא נחית לסברת התוס׳ דהתם דטעמא דחצוצרות משום דלא חזי למידי אחרינא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא לכך נראה יותר דמ״ש רש״י דהו״ל מלאכתו לאיסור אין כוונתו משום כלי שמלאכתו לאיסור דבלא״ה כתבתי לעיל דלא שייך מלאכתו לאיסור אלא כשעושה מלאכה ממש עם הכלי וכן מצאתי בשיטת הפוסקים ואפשר נמי דאין תורת כלי כלל על הקינה אלא דכוונת רש״י בזה הענין עצמו שהקינה נעשית בסיס לדבר איסור שהן התרנגולין דאסורין משום מוקצה דב״ח ואע״ג דבמוקצה דב״ח אפשר דר״ש נמי מודה דאסור מ״מ לענין הקינה שאינה אלא משום בסיס סבר המקשה בפשיטות דכיון דמיקל ר״ש אפילו במוקצה מחמת איסור בין להסתפק ובין לטלטל הנר ולא אמרינן דנעשה בסיס אלא בשעה שהוא דולק א״כ כ״ש דיש להתיר בקינה של תרנגולין וא״כ מדאוסר ר׳ יוחנן ע״כ כר״י ס״ל. כנ״ל בכוונת רש״י:
מיהו למאי דפרישית לעיל דהא דקאמר רבי יוחנן אין מוקצה לר״ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק והיינו משום דהוקצה למצותו אבל בשאר דוכתי לית ליה לר״ש מוקצה כלל אפילו במטה שיש עליה מעות. וא״כ לפ״ז שפיר מדייק הש״ס הכי דאי ס״ד דרבי יוחנן ס״ל כר״ש לגמרי אם כן קשיא מהא דאסר ר״י לטלטל קינה של תרנגולין דודאי לא גריעי ממטה שיש עליה מעות ומנר שהדליקו בו באותו שבת דאי לאו דהוקצה למצותו הוי שרי אלא ע״כ מסיק הש״ס דאיירי בביצת אפרוח דאפילו ר״ש מודה דהוי כמעות עצמן ולא דמי למטה שתורת כלי עליה. ומכ״ש דא״ש למאי דמסיק בסמוך דאמרו וליה לא ס״ל דלפ״ז סבר רבי יוחנן כר״י לגמרי היכא דדחי בידים כמ״ש התוס׳ בסמוך דלפ״ז תו לא צריך לאוקמי בביצת אפרוח אלא דבלא״ה אסור דהוי כמטה שיש עליה מעות כנ״ל ודוק היטב:
בגמרא הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת. נראה דלפ״ז הא דקאמר רבי יוחנן כלום עשו היינו משום דסתם קינה של תרנגולין שכיח להיות בו אפרוח מת ולזה כיוונו גם כן התוספות שכתבו דהוי כמניח שכוונתם אף שלא הניח האפרוחים אלא הקינה מ״מ הוי כמניח לענין זה דמיקרי דחיה בידים וכה״ג צריך לפרש נמי למאי דמסיק הש״ס דאיירי דאית ביה ביצת אפרוח. כנ״ל ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה הב״ע דאית ביה פי׳ הר״ר יוסף כו׳ אלא ודאי ב״ח מוקצים הם כו׳ עס״ה. ולכאורה יש קיצור בלשון התוספות דהא לפ״ז הדרא קושיא לדוכתא למאי נקיט אפרוח מת. ועוד מ״ש מתרנגולין עצמן שהן ג״כ בעלי חיים. ועיין מ״ש מהרש״א ז״ל בזה אלא שאני מוסיף על דבריו דלא שייך כלל לומר דהקינה נעשה בסיס ולומר ג״כ דהוי כמניח אלא דוקא באפרוח מת כדפרישית בלשון כלום עשוי והיינו לפי שדרך הקינה להיות בו אפרוחים מתים נמצא דהוי ליה כמניח שישארו שם כל יום השבת משא״כ באפרוחים ובתרנגולין עצמן לא שייך לומר דהוי כמניח סמוך לשבת שהרי כבר מונחים והולכים שם מימות החול כמ״ש הב״י ובש״ע בשם תרומת הדשן דכה״ג לא מיקרי מניח וכ״ש הכא שדרכם לעלות ולירד מעל הקינה א״כ לא שייך בכה״ג לומר דהוי בסיס. כנ״ל ודו״ק:
ב על עיקרה של המחלוקת בדיני מוקצה אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: אמרו הלכה כר׳ שמעון שאינו מקבל את איסור מוקצה. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והא בעא מיניה ההוא סבא [והרי שאל ממנו זקן אחד] מקרויא ואמרי לה [ויש אומרים] שמ סרויא את ר׳ יוחנן: קינה (לול) של תרנגולת מהו דינה לענין ההיתר לטלטולי [לטלטלה] בשבת? אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: כלום עשוי הלול אלא לתרנגולין שיהיו בו, וכיון שאינו מיועד לצורך אדם הריהו אסור בטלטול, הרי שסבר כר׳ יהודה בענין מוקצה! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, וכגון דאית ביה [שיש בו בלול] אפרוח מת, ומשום האפרוח שהוא מוקצה אסור לטלטל את הלול.
As to the essential dispute with regard to the laws of set-aside, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who holds that there is no prohibition of set-aside. The Gemara asks: Did Rabbi Yoḥanan actually say this? Didn’t an Elder from Keruya, and some say that he was from Seruya, raise a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to a hen’s roost, what is its legal status as far as moving it on Shabbat is concerned? Rabbi Yoḥanan said to him: Isn’t the roost made exclusively for hens to be inside it? Since it is not designated for use by people, moving it is prohibited. Apparently, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to set-aside. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a special case, when there is a dead chick in the roost. Moving the roost is prohibited due to the dead chick, which is set-aside.
ר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ (דְּרַב) דְּאָמַר מוֹדֶה הָיָה ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן [אפי׳אֲפִילּוּ] בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁהֵן מוּתָּרִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּדְאִית בֵּיהּ בֵּיצָה.

The Gemara continues to ask: This works out well according to the opinion of Mar bar Ameimar in the name of Rav, who said: Rabbi Shimon agreed in the case of animals that died on Shabbat, that they are prohibited on Shabbat due to set-aside. However, according to the opinion of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who said: Rabbi Shimon was in disagreement even in the case of animals that died, and said that they are permitted and are not prohibited as set-aside, what can be said? The Gemara responds: With what are we dealing here? With a case where there is an egg that was laid on Shabbat in the roost. Because it was laid on Shabbat it is considered set-aside, and using the egg is prohibited. The thought of using it never entered anyone’s mind before Shabbat.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הניחא למאן דאמר: בעלי חיים שמתו בשבת, דברי הכל אסור לטלטלן בשבת – הא אפילו לר׳ שמעון. אלא למאן דאמר: ר׳ שמעון מתיר בבעלי חיים שמתו שמותר לטלטלן, אף על גב דאית בהאי קינה אפרוח שמת בשבת ר׳ שמעון מתיר – אמאי קא אסר ר׳ יוחנן? והא איהו הילכתא כר׳ שמעון סבירא ליה.
ואסיקנא: בדאית בהאי קינה ביצה שיש בה אפרוח, דלדברי הכל אסורה.
ואעפ״כ לא נתברר כי ר׳ יוחנן כר׳ שמעון סבירא ליה.
הניחא למר כו׳ דאמר מודה היה ר״ש – דאע״ג דאמר מחתכין הנבלה לפני הכלבים ה״מ במסוכנת דדעתיה עליה מאתמול לכלבים אבל מודה הוא בבעלי חיים כלומר בבריאים שמתו שאסורין שפיר קתרצת דלרבי שמעון גופיה לא חזי לכלבים.
מאי איכא למימר – הא חזי לכלבים.
דאית בה ביצה – שנולדה היום ומודה ר׳ שמעון בנולד.
דאית ביה ביצה – דאסור משום נולד צ״ע דר׳ יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר״ש לטלטלה אלא לאכילה.
דאית ביה ביצת אפרוח – נראה לר״י דאסור לר׳ שמעון משום דכיון דאית ביה אפרוח הוי כמו גרוגרות וצימוקין וקא מיבעיא ליה לסבא קירוייא אי שרי לטלטולי על ידי שינער משם הביצה אי חשיב כמו מניח או כשכח והשיב לו רבי יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולין ואין זה כשכח אלא כמניח ואסור.
שם ר״ש אפילו בב״ח כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה לדבריו כו׳ צ״ל וא״א לדבריו כו׳:
בד״ה דאית ביה ביצה כו׳ אוסר ר״ש לטלטלה כו׳. נ״ב אבל הרא״ש מוכיח בסוף ביצה דר׳ יוחנן אפילו לטלטלה אוסר מהאי טעמא אלא הוי מצי לשנויי כו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ הב״ע בדאית ביה ביצה והאמר ר״נ מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד כו׳ כבר כתבתי בזה בחידושי ביצה ברפ״ק דקשה מהכא על שיטת הפוסקים שפסקו דליתא לדר״נ משום דכל הנך אמוראי דהתם פליגי עליה כו׳ ע״ש. וא״כ היאך מקשה סתמא דתלמודא מדר״נ אדר״י וכ״ש לכאורה ר״י גופא מפרש התם טעמא משום משקין שזבו וא״כ לשיטת הפוסקים ע״כ ר״י לית ליה דר״נ ככל הנך אמוראי דהתם. וראיתי שהרשב״א ז״ל בחידושיו כאן הקשה קושיא זו ומיישבה בדוחק. ולמאי דפרישית התם בביצה ליישב הסוגיא דהתם ממילא נתיישב ג״כ הסוגיא דהכא ע״ש (דבכה״ג דהכא כ״ע אית להו הך מילתא דר״נ דהא בהא תליא) אלא דכאן לא באנו למדה זו דבלא״ה מקשה הש״ס שפיר דכיון דלמאי דס״ד השתא דרבי יוחנן בנר שהדליקו בו בשבת גופא ס״ל כר״ש אע״ג דהוי מוקצה מחמת איסור דחמיר טובא א״כ כ״ש דלית ליה נולד דהא לקושטא דמילתא קיי״ל דנולד מותר ומוקצה מחמת איסור אסור והא דאיצטריך לאתויי ממימרא דר״נ משום דבלא״ה היה אפשר לומר דנולד חמיר מכל המוקצות אפילו ממוקצה מחמת איסור שלא היה אתמול בעולם כלל מש״ה מייתי מדר״נ דאמר מאן דלית ליה לית נולד והיינו אפילו במוקצה שלא מחמת איסור א״כ שוב אין סברא לומר דר״י יחמיר כל כך לומר דנולד חמיר אפילו ממוקצה מחמת איסור דהו״ל כסברות הפוכות לגמרי. ועוד נ״ל ליישב בדרך אחר למאי דס״ד השתא דר״י כר״ש ס״ל א״כ תקשי האמר ר״י הלכה כסתם משנה ותנן אין משקין ושוחטין את המדבריות כדמקשו הש״ס בסוף מכילתין ומשני התם דר״י סתמא אחרינא אשכח והיינו מתני׳ דעצמות וקליפין דר״י בהא כר״נ ס״ל דב״ש כר״י וב״ה כר״ש. א״כ לפ״ז ממילא משמע דר״י סבר דנולד מותר דהא עצמות וקליפין נולד הוא כדמשמע מסוגיא דהתם וכמו שאבאר בעזה״י ולא מייתי הכא מילתא דר״נ אלא משום דר״נ גופא נמי נראה דלאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי דמה״ת נאמר דר״י ור״ש פליגי בפלוגתא רחוקה והא קי״ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אע״כ משום דמהך מתני׳ דעצמות וקליפין גופא מדייק לה דהוי נולד ואפ״ה שרי וכן במימרא דרב לעיל בפרק במה מדליקין דר״י ור״ש פליגי בהדיא בקליפי אגוזים וגרעיני תמרים דהוי נולד דדמי נמי לעצמות וקליפין א״כ מקשה שפיר. נמצא דלפ״ז לפי האמת דמסקינן בסמוך דר״י היכא דדחי בידים כר״י ס״ל א״כ שפיר מצינן למימר דר״י לית ליה דר״נ ככל הנך אמוראי דריש פ״ק דביצה כן נ״ל נכון ודוק היטב:
בתוס׳ בד״ה דאית ביה ביצה כו׳ צ״ע דר״י גופיה כו׳ ואפשר דמש״ה לא הוי אסר ר״ש בטלטול עס״ה. נראה דכוונתם בזה דכיון דטעמא דמשום משקין שזבו הוי מותר בטלטול וא״כ מדאסר ר״י הכא לטלטל בקינה של תרנגולין ע״כ היינו בתרנגולת עומדת לגדל איירי משום נולד וא״כ מקשה הכא שפיר מדר״נ והא דאיצטריך ר״י בביצה לטעמא דמשקין שזבו היינו כדי לאוקמי בתרנגולת העומדת לאכילה דאל״כ מ״ט דב״ש כדאיתא התם כנ״ל ברור ולפ״ז אין מקום לקושיית מהרש״א ז״ל. מיהו כבר כתבתי בחידושי ביצה דיש לתמוה היאך אפשר לומר כן דהא בפ״ק דביצה מייתי הש״ס דר״א ב״א אמר לאושפזיכניה דביצה אסור לטלטלה בי״ט ע״ש אע״ג דר״א ב״א גופא סבר לעיל בפ׳ במה מדליקין דנולד מותר ואפ״ה אוסר לטלטל הביצה וכ״ש דמשמע התם דאליבא דרבי יוחנן איירי וע״ש בחידושינו. מיהו השתא דאתינא להכי נ״ל שלא הוצרכו התוס׳ כאן לזה דאפילו את״ל דמשום משקין שזבו אוסר נמי בטלטול היינו הביצה עצמה כיון דלא חזיא באכילה ליומיה אבל מ״מ אין סברא להחמיר ולומר דהקינה של תרנגולים יאסר בטלטול בשביל כך אע״כ דהביצה אסורה משום נולד משום הכי הקינה ג״כ אסור דנעשה בסיס לדבר איסור כן נ״ל נכון ודו״ק:
וממשיכים לשאול: הניחא [זה נוח, מובן] לשיטת מר בר אמימר משמיה [משמו] של רב שאמר: מודה היה ר׳ שמעון בבעלי חיים שמתו בשבת שהם אסורין כמוקצה בשבת. ואולם לשיטת מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא שאמר: חלוק היה ר׳ שמעון אפילו בענין בעלי חיים שמתו ואמר שהן מותרין ואינם אסורים כמוקצה, לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]בדאית ביה [בשיש בו, בלול] ביצה שנולדה בו ביום, והביצה, כיון שנולדה בשבת ולא העלה איש על דעתו להכינה מאתמול, אסורה בשימוש משום מוקצה.
The Gemara continues to ask: This works out well according to the opinion of Mar bar Ameimar in the name of Rav, who said: Rabbi Shimon agreed in the case of animals that died on Shabbat, that they are prohibited on Shabbat due to set-aside. However, according to the opinion of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who said: Rabbi Shimon was in disagreement even in the case of animals that died, and said that they are permitted and are not prohibited as set-aside, what can be said? The Gemara responds: With what are we dealing here? With a case where there is an egg that was laid on Shabbat in the roost. Because it was laid on Shabbat it is considered set-aside, and using the egg is prohibited. The thought of using it never entered anyone’s mind before Shabbat.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהָאָמַר רַב נַחְמָן מַאן דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה אִית לֵיהּ נוֹלָד דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה לֵית לֵיהּ נוֹלָד דְּאִית בֵּיהּ בֵּיצַת אֶפְרוֹחַ.

The Gemara asks: Didn’t Rav Naḥman say: One who is of the opinion that there is a prohibition of set-aside, is also of the opinion that there is a prohibition of an object that came into being on Shabbat or on a Festival; and one who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside, is also not of the opinion that there is a prohibition of an object that came into being. This case is no different than other cases of set-aside. The Gemara responds: This is referring to a case where the roost has an egg with a chick in it. Even Rabbi Shimon would agree that moving an egg of that sort is prohibited since it is fit for neither human nor animal consumption.
רש״יההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא אמר רב נחמן כו׳ – בשמעתא קמייתא דביצה.
דאית בה ביצת אפרוח – וכלב לא אכיל לה משום קליפה.
והא דאמרינן בגמרא והא אמר רב נחמן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ושני ליה דאית ביה ביצת אפרוח, בדין הוא דהוה ליה לשנויי (אמאן) [אמאי] קא אמרי׳ משום משקין שזבו, סבירא ליה בשמעתין קמייתא דביצה דאפילו בתרנגולת העומדת לאכילה אסר. אלא לרווחא דמילתא שני ליה דאית [בה] ביצת אפרוח והיא אסורה לדברי הכל, דלא חזיא לכלבים משום קליפה.
והא אמר רב נחמן למאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד – איכא למידק למאן קאמרי׳ לר׳ יוחנן, ור׳ יוחנן לית ליה דרב נחמן, דאיהו סבר טעמא דביצה משום גזירה דמשקין שזבו. ועוד דר״נ גופיה הוקשה מסברא זו בדוכתא בריש מס׳ ביצה.⁠א ולית לה פתרי, אלא שאלו מן הדברים שנאמרו בגמ׳ לרווחא דמילתא לתרוצי סוגיא אליבא דכ״ע, כלומר מהא לא תפשוט פלוגתא ויש כיוצא בה בתלמוד.
א. ג, א ועי׳ תוד״ה דאית.
והאמר רב נחמן מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד. איכא למידק והא רבי יוחנן הוא דלית ליה כרב נחמן בההיא אוקמתא בריש פרק קמא דביצה (ביצה ב.), דאיהו סבר (שם ג.) דטעמא דביצה שנולדה ביום טוב משום גזירת משקין שזבו. ויש לומר שאלו מן הדברים שנאמרו בגמרא לרווחא דמלתא לתרוצי אליבא דכולי עלמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: מאן דאית ליה [מי שיש לו, מקבל] את דין מוקצהאית ליה [יש לו] גם איסור בדבר נולד, וזה דלית ליה [שאין לו] דין מוקצהלית ליה [אין לו] גם דין נולד, ואין דינו שונה משאר מוקצה! ומשיבים: מדובר כאן באופן דאית ביה [שיש בו, בלול] ביצת אפרוח, שיש בביצה כבר אפרוח, וביצה כזו, כיון שאינה ראויה לאכילה לא לאדם ולא לבעלי חיים, אף ר׳ שמעון מודה שאסורה בטלטול.
The Gemara asks: Didn’t Rav Naḥman say: One who is of the opinion that there is a prohibition of set-aside, is also of the opinion that there is a prohibition of an object that came into being on Shabbat or on a Festival; and one who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside, is also not of the opinion that there is a prohibition of an object that came into being. This case is no different than other cases of set-aside. The Gemara responds: This is referring to a case where the roost has an egg with a chick in it. Even Rabbi Shimon would agree that moving an egg of that sort is prohibited since it is fit for neither human nor animal consumption.
רש״יההשלמהרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בר׳בְּרַבִּי יוֹסֵף א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַב יוֹסֵף הַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

This explanation was cited to explain that Rabbi Yoḥanan could hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, when Rav Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that there is a prohibition of set-aside. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that there is no prohibition of set-aside. Rav Yosef said: That is what Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The inference is: They said; however, he himself does not hold that this is the halakha.
ר׳ חננאלרש״יבעל המאורמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי אתא רב יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן: הילכתא כר׳ יהודה. ור׳ יהושע בן לוי אמר: הלכה כר׳ שמעון. אמר רב יוסף: היינו דאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: אמרו: הלכה כר׳ שמעון, וליה לא סבירא ליה.
וליה לא סבירא ליה – לר׳ יוחנן לא סבירא דתיהוי הלכה כר׳ שמעון והיינו דרב יצחק.
{שמעתא דדעת רבי יוחנן לענין מוקצה ומה דקי״ל בזה}
[כי אתא רב יצחק בר]⁠1 יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה – מדאמר רבי יוחנן, הלכה כר׳ יהודה, ולא אמר, הלכה כר׳ מאיר, ש״מ דר׳ יוחנן בין במוקצה מחמת מיאוס בין במוקצה מחמת איסור סבר לה כר׳ יהודה. ובשאר מוקצה סבר לה כר״ש, כדמסקינן בסוף מסכת שבת (בבלי שבת קנ״ז.).
והא דאמר ר׳ יוחנן, אנו אין לנו אלא בנר כר״ש, לאו דסבירא ליה כוותיה בנר. אלא, כלומר, אפילו ר״ש, דשרי בנר, לא הוה שרי במנורה, [וכדמפרש טעמיה, במנורה של חוליות או כעין חוליות].⁠2
ואע״פ שלא גזרו בה ביו״ט, דקי״ל, זוקפין את המנורה בי״ט, כיון שצורך יו״ט הוא לא גזרו בה. אבל בשבת גזרו בה.
ואנן השתא קי״ל כר״ש אפי׳ במוקצה מחמת מיאוס. אבל במוקצה מחמת איסור קי״ל כרבי יהודה.
1. תוקן ע״פ כת״י
2. תוקן ע״פ כת״י
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דברים אלה נאמרו על מנת להסביר שיתכן שר׳ יוחנן סבור כר׳ שמעון, ואולם כי אתא [כאשר בא], רב יצחק בר׳ יוסף מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: הלכה כר׳ יהודה שיש איסור מוקצה. ור׳ יהושע בן לוי אמר: הלכה כר׳ שמעון שאין איסור מוקצה. אמר רב יוסף: היינו [זהו] שאמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: אמרו הלכה כר׳ שמעון. והכוונה היא שהוא זה שאמר שאמרו, ואולם ליה לא סבירא ליה [לו, הוא עצמו אינו סבור כך].
This explanation was cited to explain that Rabbi Yoḥanan could hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. However, when Rav Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that there is a prohibition of set-aside. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that there is no prohibition of set-aside. Rav Yosef said: That is what Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The inference is: They said; however, he himself does not hold that this is the halakha.
ר׳ חננאלרש״יבעל המאורמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרַא דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה הָא ר׳רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְבֵי ר׳רַבִּי אַבָּא דְּמִן חֵיפָא וּנְפַל מְנָרְתָּא עַל גְּלִימֵיהּ דר׳דְּרַבִּי אַסִּי וְלָא טילטלה מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּרַבִּי אַסִּי תַּלְמִידֵיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן כְּרַבִּי יְהוּדָה ס״לסְבִירָא לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה.

Abaye said to Rav Yosef: And you yourself did not hold that Rabbi Yoḥanan rules in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, even before Rav Yitzḥak came and cited this statement in his name? Didn’t Rabbi Abba and Rabbi Asi happen to come to the house of Rabbi Abba who was from the city Haifa, and a candelabrum fell onto Rabbi Asi’s cloak and he did not move it? What is the reason that he did not lift it? Is it not because Rabbi Asi was a student of Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there is a prohibition of set-aside? Apparently, Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודייק נמי אביי מדר׳ אסי: נפלה מנרתה על גלימיה בבי ר׳ אבא ולא טילטלא, ואמר משמיה דר׳ אסי תלמיד ר׳ יוחנן הוא, ור׳ יוחנן במוקצה סבר לה כר׳ יהודה.
ואת לא תסברא – ומקמי דשמעת ליה לדרב יצחק לא הוה ידעת דר׳ יוחנן כר׳ יהודה.
לאו משום דר׳ אסי תלמידו דר׳ יוחנן כו׳ – וא״ת דילמא ר׳ אסי כרב רביה סבירא ליה כדאמר לעיל גבי שרגא דחנוכה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הילכתא הכי ונראה דרב אסי דלעיל לאו היינו ר׳ אסי דהכא דההוא דלעיל חבירו של רב כהנא והכא ר׳ אסי חבירו של ר׳ אמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר ליה [לו] אביי לר׳ יוסף: ואת לא תסברא כי אתה עצמך אינך סבור] כי ר׳ יוחנן סבור ופוסק כר׳ יהודה גם לפני שבא רב יצחק וסיפר את הדברים בשמו, הא [והרי] ר׳ אבא ור׳ אסי איקלעו לבי [הזדמנו לבית] ר׳ אבא שמן העיר חיפא, ונפל מנרתא על גלימיה [ונפלה מנורה על גלימתו] של ר׳ אסי ולא טילטלה. ומעתה, מאי טעמא [מה טעם] לא טילטלה? לאו [האם לא] משום שר׳ אסי תלמידיה [תלמידו] של ר׳ יוחנן הוה [היה], ור׳ יוחנן כר׳ יהודה סבירא ליה [סבור הוא], דאית ליה [שיש לו, שמקבל] את איסור מוקצה, ואם כן מסיפור זה אפשר ללמוד שר׳ יוחנן סבור כר׳ יהודה!
Abaye said to Rav Yosef: And you yourself did not hold that Rabbi Yoḥanan rules in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, even before Rav Yitzḥak came and cited this statement in his name? Didn’t Rabbi Abba and Rabbi Asi happen to come to the house of Rabbi Abba who was from the city Haifa, and a candelabrum fell onto Rabbi Asi’s cloak and he did not move it? What is the reason that he did not lift it? Is it not because Rabbi Asi was a student of Rabbi Yoḥanan, and Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there is a prohibition of set-aside? Apparently, Rabbi Yoḥanan holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ מְנָרְתָּא קָאָמְרַתְּ מְנָרְתָּא שָׁאנֵי דא״רדְּאָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא א״ראָמַר רַבִּי אַסִּי הוֹרָה רֵישׁ לָקִישׁ בְּצַיְדָּן מְנוֹרָה הַנִּיטֶּלֶת בְּיָדוֹ אַחַת מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ בִּשְׁתֵּי יָדָיו אָסוּר לְטַלְטְלָהּ ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בְּנֵר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבָל מְנוֹרָה בֵּין ניטלה בְּיָדוֹ אַחַת בֵּין ניטלה בִּשְׁתֵּי יָדָיו אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.

Rav Yosef said to Abaye: Candelabrum you say; are you citing a proof from the case of a candelabrum? A candelabrum is different because there is a unique halakha in that case. As Rabbi Aḥa bar Rabbi Ḥanina said that Rabbi Asi said that Reish Lakish issued a ruling in the city of Sidon: A candelabrum that can be moved in one of his hands, one is permitted to move it on Shabbat. However, if it is so heavy that one must move it with his two hands, it is prohibited to move it. And Rabbi Yoḥanan said: We have permission to carry only in the case of an oil lamp, according to the opinion of Rabbi Shimon. However, with regard to a candelabrum, both one that is carried in one hand and one that is carried in two hands, it is prohibited to move it.
ר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן להא דאביי, ואמרינן: לא, אפילו תימא ר׳ יוחנן כר׳ שמעון – מנרתא שני. דאמר ר׳ יוחנן: אנו אין לנו כר׳ שמעון אלא בנר. אבל מנורה, בין נטלת בידו אחת בין נטלת בשתי ידיים – אסור לטלטלה.
בשתי ידים אסור לטלטלה – כדמפרש טעמא לקמיה דלאו לטלטולי עבידא דאדם קובע לה מקום.
ור׳ יוחנן אמר אנו אין לנו – שום היתר בהלכות טלטול נרות.
אלא בנר – ישן כרבי שמעון דמתיר אבל מנורה כו׳ הלכך אי לאו מדרב יצחק לא הוה ידענא ליה אבל השתא ידענא דכר׳ יהודה סבירא ליה בכולהו בר ממוקצה מחמת מיאוס דנר ישן.
אמר ליה מנרתא שאני – וא״ת אמאי לא מוכח מהא דא״ר יוחנן בפ׳ לולב וערבה (סוכה מו:) דסוכה אפי׳ בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי כו׳ כר׳ יהודה ותירץ ר״י דנר אינו מוקצה למצותו מטלטול שאין ביטול מצוה בטלטול ולא דמי לסוכה דאיתקצאי ביה״ש מחמת מצוה ולהכי אינו יכול להוכיח מסוכה אנר.
אין לנו אלא בנר כר׳ שמעון – פי׳ במוקצה מחמת מיאוס דהיינו נר ישן שלא הדליקו בה באותה שבת ולעיל דפסיק כרבי יהודה היינו בהדליקו בה באותה שבת דהוי מוקצה מחמת איסור והא דפסיק בפרק בתרא כר״ש בנבלה לפני הכלבים אף על גב דנבלה מוקצה מחמת איסור היא כדפר״ת (לעיל יט: ד״ה ושמואל) התם לא דחייה בידים אבל הכא דדחייה בידים סבר כר׳ יהודה ולפי זה לא קיימי ר׳ יוחנן וריב״ל דפסקי כר׳ שמעון אחדא ברייתא דר׳ יוחנן קאי אברייתא דכל הנרות של מתכת מטלטלין כו׳ אבל במאי דקאמר ר׳ יהודה בברייתא דלעיל מטלטלין נר חדש אבל לא ישן לא סבר רבי יוחנן כוותיה וריב״ל אברייתא דמטלטלין נר חדש קאי דבההיא ברייתא שרי רבי שמעון נר שהדליקו באותה שבת והא דלא פסיק רבי יוחנן כרבי מאיר דהא סבר לגמרי כוותיה דשרי מוקצה מחמת מיאוס ואסר מוקצה מחמת איסור נקט רבי יהודה משום דבכל מקום הוזכר גבי מוקצה ועוד דלא מצינו דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור גרידא אלא בנר ישן דאיכא תרתי מחמת מיאוס ומחמת איסור אך לפי זה קשה לרשב״א דמשמע דנקט במנורה אין לנו כרבי שמעון אבל רבי שמעון מיהא שרי במנורה ולמאי דמפרש טעמא דמנורה משום דאדם קובע לו מקום היכי שרי רבי שמעון הא אמרי׳ בריש כל הכלים (לקמן דף קכג.) הכל מודים בסיכי וזירי ומזורי כיון דקפיד עלייהו מיחד להו מקום ונראה לפרש דרבי יוחנן פסק כרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס וכ״ש במוקצה מחמת איסור כדמוכח בפרק בתרא (שבת קנז.) דקאמר בכולי שבת הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת איסור דהיינו שהדליקו בה באותה שבת והא דקאמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון לאו משום דסבר כוותיה בנר אלא כלומר אין לנו שיתיר אפי׳ רבי שמעון דמיקל אלא בנר אבל במנורה אסר והשתא קיימי תרוייהו אחד ברייתא ולא מצי נמי למינקט רבי מאיר.
ומנורה בין ניטלת בידו [אחת] בין ניטלת בשתי ידים מותר לטלטלה אע״פ שאדם קובע לה מקום, דהוה לה ככילת חתנים שמותר לנטותה ומותר לפורקה בשבת. ואי אית בה חליות בין גדולה בין קטנה אסורה. ואי אית בה חדקי גדולה אסורה לדברי הכל גזירה אטו גדולה דחליות, קטנה ואית בה חדקי פליגי ר׳ יוחנן וריש לקיש, ריש לקיש שרי ור׳ יוחנן אסר דגזר משום חליות. ואע״ג דקיימא לן כבית הלל דאמרי במסכת יום טוב בפרק שני אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, דגרסינן התם אין זוקפין את המנורה ביום טוב, מאי קא עביד, הכא במנורה של חליות עסקינן בית שמאי סברי יש בנין בכלים ובית הלל סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אפילו הכי איכא איסורא דרבנן בשל חליות גזירה שמא יתקע. ובריש פרק כל הכלים נמי אמר רבא לעולם קא סבר אין בנין בכלים גזירה שמא יתקע. וגרסינן נמי בפרק המוצא תפלין ת״ר ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש היו מחזירין במדינה היו דוחקין והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. מכל הני שמעינן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. והא דאמרינן בשלהי פרקין המחזיר מטה של טרסיים והמחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת, מפני שאי אפשר להחזירן שיהיו ראויין למלאכתן אם לא יתקע. ורבינו שלמה ז״ל פירש משום מכה בפטיש שהוא אב לכל גומר מלאכה. וכי תימא וכיון דבשל חליות נמי אינה אסורה אלא משום שמא יתקע היכי גזרינן חדקי אטו חליות. איכא למימר כיון דחדקי דמו לחליות גזרינן דילמא אתי למטעי בין חדקי לחליות. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דיום טוב אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וכו׳ עד מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דאין בנין בכלים ואפילו דבתים נמי קמ״ל התירו סופן משום תחילתן דחנויות אין דבתים לא, אלמא עולא יש בנין בכלים סבירא ליה. איכא למימר הכי קאמר מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דאין בנין בכלים, וכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן אפילו דבתים נמי מותר (להחזיק) [להחזיר], קמ״ל התירו סופן משום תחילתן דאע״ג דאין בנין בכלים איסורא דרבנן מיהא איכא. ולא התירו להחזיר אלא משום תחילתן, הילכך דחנויות אין דבתים לא. והא דאמרינן בפרק הבונה עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר חייב משום בונה, אלמא יש בנין בכלים אם כן נימא רב דאמר כבית שמאי. אני קבלתי מאבא מרי ז״ל דלא אמרינן אין בנין בכלים אלא בכלי של חליות בזקיפתו או בחזרתו, אבל העושה כלי מתחלתו דכולי עלמא יש בנין בכלים. והיינו דאמרינן בפרק המצניע מגבן חייב משום בונה, ומאי שנא אוכלים מכלים, אלא לאו כדפרישנא דכל העושה כלי מתחילתו דכולי עלמא יש בנין בכלים והוא הדין לאוכלין. ועוד יש לומר דההיא דאמרינן התם חולב חייב משום מפרק מגבן חייב משום בונה מחבץ משום בורר לר׳ אליעזר היא, אבל לרבנן דפליגי עליה דר׳ אליעזר התם ואמרי אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות, ארישא נמי פליגי דחולב ומגבן ומחבץ לרבנן אינו אלא משום שבות. ולא נהירא מהא דאמרינן בפרק אע״פ גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן, ושמעת מינה שאם אינו כלאחר יד חייב. וגרסינן נפי בפרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין חלב ביום טוב, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו (ליה) [ביה] רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. משמע מהתם שאם לא היה כלאחר יד חייב. אלמא לא פליגי רבנן אלא אסיפא במכבד ומרבץ ורודה חלות דבש אבל ארישא חולב ומחבץ ומגבן לא פליגי. והרב דודי ר׳ אשר ז״ל כתב דפליגי אמוראי בהאי מילתא, ור׳ יוחנן וריש לקיש דגזרי חדקי אטו חליות סבירא להו יש בנין בכלים, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל בזוקפין את המנורה מוקמי לה בדאית בה חדקי ובקטנה.
ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון. פירוש: אין לנו שרבי שמעון מתיר אלא בנר וכטעמא דאמרן לפי שהוא מצפה אימתי תכבה נרו, אבל במנורה מודה רבי שמעון וכטעמא דמפרש בסמוך ואזיל, ומיהו רבי יוחנן לית ליה אפילו בנר כרבי שמעון.
מנורה בין גדולה הניטלת בשתי ידיו בין קטנה הניטלת ביד אחת מותר לטלטלה ולזקפה אם נפלה אע״פ שאדם קובע מקום מיהא לגדולה ואינה עשויה לטלטל:
כילה שאין אהל בנטייתה כגון כילת חתנים שנקלטין יוצאין משני ראשי המטה אחד מכאן ואחד מכאן ופורשים כלונסא מזה לזה ואדם פורש הכילה עליהם הואיל ואין כאן אהל אין בו לא בנין ולא סתירה ומותר לנטותה ולפרקה בשבת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אין לנו אלא בנר כר״ש כו׳ אע״ג דנבילה מוקצה מחמת איסור כדפי ר״ת התם לא דחייה בידים כו׳ עכ״ל. ואף על גב דלפ״ז לא מקשה הש״ס שפיר בסוף מכילתין אהא דפסק רבי יוחנן הלכה כר״ש בבהמה שנתנבלה מסתם מתניתין דאין משקין ושוחטין את המדבריות ומאי קושיא דילמא שאני התם במדבריות דחינהו בידים מה שאין כן בהמה שנתנבלה לא דחי לה בידים אלא דבלאו הכי ע״כ הש״ס דהתם לא נחית להך סברא דמדבריות מיקרי דחינהו בידים דהא לעיל בשמעתין אמרינן לחד שינויא דמדבריות לגרוגרות וצמוקין דמו לפי שדחינהו בידים א״כ מאי מקשה התם דהא בגרוגרות וצמוקים ר״ש גופא מודה אלא ע״כ דסוגיא דהתם אליבא דאידך שינויא דלעיל קאי דמדבריות לא מיקרי דחינהו בידים ועי״ל דבלאו הכי לא ניחא ליה להש״ס לומר דרבי יוחנן מסברא דנפשיה ס״ל כר״י בחדא בדחינהו בידים ופליג עליה בחדא בלא דחינהו דמאן פלג ליה אלא דמ״ש התוספות כאן לחלק בין דחינהו ללא דחינהו היינו לפי המסקנא דהתם דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח היינו הך דעצמות וקליפין דבית הלל כר״ש אלמא דבלא דחינהו סתם לן תנא כר״ש ובדחינהו סתם לן תנא כר״י כי היכא דלא תקשי סתמא אסתמא ועוד דמקשה דהתם למאי דלא אסיק אדעתיה הא דאמר רב נחמן אנו אין לנו אם כן ס״ד דבעצמות וקליפין נמי מסתמא בית הלל כר״י ואם כן אפילו בלא דחינהו בידים סתם לן תנא כר״י ואם כן הוי ליה תרי סתמי. כנ״ל נכון ודו״ק:
אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בענין מנרתא קאמרת [מנורה אומר אתה] להביא הוכחה? מנרתא שאני [מנורה שונה] כי בדין זה יש הלכה מיוחדת, שאמר ר׳ אחא בר׳ חנינא שכך אמר ר׳ אסי: הורה ריש לקיש בצידן: מנורה הניטלת בידו האחתמותר לטלטלה בשבת, ואולם אם כבידה היא עד שצריך לטלטלה בשתי ידיואסור לטלטלה. ור׳ יוחנן אמר: אנו אין לנו היתר טלטול אלא בנר וכשיטת ר׳ שמעון. אבל מנורה, בין ניטלה בידו האחת בין ניטלה בשתי ידיואסור לטלטלה.
Rav Yosef said to Abaye: Candelabrum you say; are you citing a proof from the case of a candelabrum? A candelabrum is different because there is a unique halakha in that case. As Rabbi Aḥa bar Rabbi Ḥanina said that Rabbi Asi said that Reish Lakish issued a ruling in the city of Sidon: A candelabrum that can be moved in one of his hands, one is permitted to move it on Shabbat. However, if it is so heavy that one must move it with his two hands, it is prohibited to move it. And Rabbi Yoḥanan said: We have permission to carry only in the case of an oil lamp, according to the opinion of Rabbi Shimon. However, with regard to a candelabrum, both one that is carried in one hand and one that is carried in two hands, it is prohibited to move it.
ר׳ חננאלרש״יתוספותההשלמהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְטַעְמָא מַאי רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ הוֹאִיל וְאָדָם קוֹבֵעַ לָהּ מָקוֹם אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף וַהֲרֵי כִּילַּת חֲתָנִים דְּאָדָם קוֹבֵעַ לוֹ מָקוֹם וְאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא כִּילַּת חֲתָנִים

The Gemara asks: And what is the reason that there is a unique prohibition in the case of a candelabrum? Rabba and Rav Yosef both said: Since a person usually designates a fixed place for it due to its size and its use, it is considered a built-in part of the house, and moving the candelabrum is like dismantling the house. Abaye said to Rav Yosef: A groom’s canopy is an object for which a person designates a set place, and, nevertheless, Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: With regard to a groom’s canopy,
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וטעמא מאי?
והא כילת חתנים דאדם קובע לה מקום – פי׳ רשב״א דאדם קובע לה מקום כמו למנורה ואפ״ה שרי שמואל אלא ודאי לא חשיב קביעות שלה ושל מנורה קביעות אלא היכא דקבע מקום לגמרי כדאמר בפ׳ כל הכלים (לקמן קכג. ושם).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וטעמא מאי [ומה טעם] יהא איסור מיוחד במנורה? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל ואדם קובע לה בדרך כלל מפני גודלה ושימושה מקום קבוע ומסויים, הרי זה כאילו היתה חלק בנוי מן הבית, שבהעברתו הריהו כהורסו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והרי כילת חתנים שאדם קובע לו מקום, ובכל זאת אמר שמואל משום (בשם) ר׳ חייא: כילת חתנים
The Gemara asks: And what is the reason that there is a unique prohibition in the case of a candelabrum? Rabba and Rav Yosef both said: Since a person usually designates a fixed place for it due to its size and its use, it is considered a built-in part of the house, and moving the candelabrum is like dismantling the house. Abaye said to Rav Yosef: A groom’s canopy is an object for which a person designates a set place, and, nevertheless, Shmuel said in the name of Rabbi Ḥiyya: With regard to a groom’s canopy,
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת מה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת מה:, ר׳ חננאל שבת מה:, הערוך על סדר הש"ס שבת מה:, רש"י שבת מה:, תוספות שבת מה:, בעל המאור שבת מה: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ההשלמה שבת מה: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת מה: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת מה: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת מה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת מה:, מהרש"א חידושי הלכות שבת מה:, פני יהושע שבת מה:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת מה:, אסופת מאמרים שבת מה:

Shabbat 45b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 45b, R. Chananel Shabbat 45b, Collected from HeArukh Shabbat 45b, Rashi Shabbat 45b, Tosafot Shabbat 45b, Baal HaMaor Shabbat 45b, HaHashlamah Shabbat 45b, Ramban Shabbat 45b, Rashba Shabbat 45b, Meiri Shabbat 45b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 45b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 45b, Penei Yehoshua Shabbat 45b, Steinsaltz Commentary Shabbat 45b, Collected Articles Shabbat 45b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144