×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּשָׁלְקִי לֵיהּ שִׁבְעָא זִימְנֵי וְאִי לָא שָׁקְלִי לֵיהּ מַסְרַח וְכִפְסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל דָּמֵי.:
as they are boiled seven times. And, if one does not remove them from the shells, they rot. Therefore, it is considered like removing waste from food. The rotting edible portion of the lupine causes the shell to reek. Removing the edible portion, therefore, has the legal status of removing waste.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
הלכתא היא דהא מקשינן ופרקינן לפרושי שמעתיה דאמרינן לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור. ושנינן שאני תורמסין דשלקי להו ז׳ זמני כו׳. שמעינן מינה דאוכל מתוך הפסולת זולתי תורמסין שרי וכדאביי דשרי לאלתר כי היכי דלא תקשי חדא אחברתה וכבר פירשנוהו השמועה סלקא כאביי וכרב אשי וכחזקיה שמעינן מדברי שלשתן כי בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד שרי ולא כל היכא דבעי שרי אלא ברירת אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לא. והאוכל מתוך פסול׳ דשרי [היינו] לברור ולאכול או לברור ולהניח כדי לאוכלו לאלתר על השולחן כמו שפירשנו אבל להניח שלא לאלתר לא וזה שאמרנו כי מותר לברור ולאכול ולברור ולהניח ולאוכלו לאלתר שרי הני מילי ביד אבל בקנון ובתמחוי לא ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה ובכברה דברי הכל אסור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר בשוגג חייב חטאת ואף על פי דגרסינן (גיטין כז כח) לענין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרינן היכי דמי לאלתר י״א כל שלא עבר [אדם] שם ואחרים אומרים כל שלא שהה אדם שם הכא כיון דאשכחינן מפורש בתלמוד ארץ ישראל כוותיה עבדינן ומסקינן לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד וכענין הזה גרסינן בגמרא ביום טוב פרק א׳ (ביצה יג:) תנן התם המקלף שעורין מקלף אחת אחת על יד ואוכל. ואם קילף ונתן לתוך חיקו חייב. א״ר אלעזר וכן לשבת. והא רב מקלפי ליה כסי כסי ור׳ חייא מקלפי ליה כסי כסי אלא אי אתמר אסיפא איתמר המולל מלילות של חיטין (למחר) מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך ידו חייב. א״ר אלעזר וכן לשבת. מאי טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת היא. דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד ולפי׳ א׳ כיצד מנפח ואסיק׳ א״ר אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו.
{בבלי שבת עד ע״ב} והלש והאופה: אמר רב אדא1 [בר עוירא2] האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קא משמע לן דמירפא רפי והדר קמיט {פי׳ ר״ח3} פיר׳ סיכתא גללי4 בהמה [דקיקין]⁠5 אמר רבה בר רב הונא6 האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל:
הגוזז את הצמר והמלבנו והמנפצו7 והצובעו והטווהו8: תנו רבנן התולש את הכנף והקוטמו9 והמורטו חייב שלש חטאות:
{בבלי שבת עד ע״ב-עה ע״א} הקושר והמתיר
והתופר שתי תפירות: התופר שתי תפירות10 והא לא קימא אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן והוא שקשרן11:
{בבלי שבת עד ע״ב-עה ע״א} [והקורע]⁠12 על מנת לתפור שתי תפירות: רבה13 ור׳ זירא דאמרי תרויהו14 שכן יריעה שנפל15 בה דורנא קורעין אותה ותופרין אותה. אמר רב16 זוטרא בר טוביה אמר רב המותיח חוט של-תפירה בשבת חייב חטאת: והלמד דבר אחד מן הַאֿמָגוֹשׁ17 חייב מיתה והיודע לחשוב18 בתקופות ומזלות ואינו מחשב אסור לספר הימנו19:
1. אדא: כך בכ״י א, גמח. גלא, גפא: ״אחא״. דפוס קושטא: אשי. דפוסים: אחא בר אשי
2. אדא בר רב עוא: בכ״י א רק: ״אדא״. גמח ״אדא בר עוירא״. כ״י נ: ״אדא בר רב עוירא״. עתים (סי׳ רכח): ״אדא בר אהבה״. גלא, גפא, ריבב״ן: ״אחא בר עויא״. רא״ש: ״אחא בר עולא״. דפוס קושטא: אשי בר עוירא. דפוסים: אחא בר אשי בר עוירא.
3. בר״ח הוא הפירוש השני שהביא בשם ׳יש מי שאומר׳.
4. גללי: גפא, כ״י נ: ״כלי״. רא״ש (ז:ו): כלי רקיקין (חסר: בהמה).
5. דקיקין: גפא, וכן ניתן לקרוא בכ״י ר״ח. כ״י א: ״רקיקין״ (והוא מתחלף בקלות).
6. רבה בר רב הונא: דפוסים: רבא.
7. והמלבנו והמנפצו: כ״י נ: ״המלבנו המנפצו״. דפוסים: המנפצו והמלבנו. ראה במשנה.
8. והצובעו והטווהו: דפוסים: והצובע והטווה. ראה משנה.
9. והקוטמו: דפוס קושטא: והקומטו.
10. התופר שתי תפירות: כך בכ״י א, גלא, גמח, גסו. ב-גפא, כ״י נ, דפוסים: חסר (לא נכפל).
11. שקשרן: כ״י נ, עתים (סי׳ רל): ״שקושרן״.
12. והקורע: גפא, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״וקורע״.
13. רבה: כ״י נ עתים: ״רבא״.
14. דאמרי תרוויהו: חסר בדפוסים.
15. שנפל: וכן בעתים. דפוסים: שנפלה.
16. רב: וכן בעתים. דפוסים: מר.
17. הַאֿמָגוֹשׁ: גלא, גסו, גפא, כ״י נ, עתים, דפוסים, רא״ש: ״המגוש״. אפשר שהקו העילי מעל הא׳ בכ״י א הוא סימן למחיקה. ר״ח: אמגושתא.
18. לחשוב: וכן בעתים ובפי׳ ר׳ פרחיה. גלא, גסו, כ״י נ, דפוסים: ״לחשב״.
19. בכ״י א נוסף בהגהה: ״עליו הכתוב אומר {ישעיהו ה:יב. ושם: יביטו} את פועל יי׳ לא הביט ומצוה לחשב תקופות ומזלות שנ׳ {דברים ד:ו} ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם״. וכן רמב״ם בכותרת שלהל׳ קדוש החודש.
דשלקי ליה שבעא זימנין – למתקן.
ואי לא שקלי ליה – לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוק ע״י שנשלק הרבה.
מסרח – והלכך אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת ומיהו אוכל הוא ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל ול״נ הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים ובורר המתולעות שלהן כמו שעושין לפולין וכן בכל פעם ופעם וזה בורר האוכל ומניח הפסולת ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן הלכך מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין המעורבין בהן כפסולת מתוך אוכל דמי דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה ורבינו הלוי גריס ואי שקילי ליה מסרח כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס הלכך ההוא דשקיל הוי כפסולת והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו.
האי מאן (דפריס) [דפרים] סלק,⁠א גרסינן במים ולא בסמך וכד מפרש (הקופה בה עור טרטא) [הקיפה בהעור והרוטב פירמא],⁠ב מחתכו דק.
דסלית סילתי, פיר׳ עצים דקים להבעיר אור.
[דף עד.]
הבורר תורמסין, לאחר ששלקן בורר אוכל מתוך קליפה.
[דף עד:]
דשלקי ליה שבע זמני,⁠ג למתקן.
ואי לא (שלקי) [שקלי]ד ליה, לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוחה על ידי שנשלק הרבה.
מסרח, הולכך אוכל נמי כל זמן שמעורבו הוי כפסולת. ומיהו אוכל הוא (ומחזירין) [ומחמירין]⁠ז עליה למהוי ההוא (דשליק) [דשקיל]⁠ח כפסולת מתוך אוכל.
האי מאן דשדא סכתאט לאתונא, פיר׳ שהשליך (יתר לה) [יתד לח]⁠י לתנור חם ליבשו שיתקשה.
האי מאן דארתח כופרא, פיר׳ שהרתיחכ זפת.
מקצת פיר׳:⁠ל מן סלק תמר לא יצלח ללאכל חתי יוצלח ללאכל [=המבשל פרימ שאינו ראוי לאכילה עדנ שיהא ראוי לאכילה].
{רש״י}
התולש את הכנף, פיר׳ נוצה גדולה מכנף עוף הוי.
והקוטמו, מאחרס שתלשו חותך ראשו שהוא דק (ואין) [ו]⁠ראויע להניחו [ב]⁠כרפ או כסת.
[והמורטו, לצד] (ולצר)⁠צ זנבו שהוא קשה מורט שערו מיכן ומיכן ומשליך הקנה ונותן השער בכר או בכסת.
א. נדצ״ל כד׳, סילקא.
ב. ד״ס אות ע׳ וכנ״י.
ג. בד׳, שבעא זימנין. ובד׳, שבעא זימני. וברי״ף, שבע זמנין.
ד. ד׳.
ה. כד״ס רש״י. ובד׳, ונימוק.
ו. בד׳ מוסיף, בו.
ז. ד׳.
ח. ד׳.
ט. בד׳, סיכתא.
י. ד׳.
כ. בד׳, שהתיך.
ל. מפרש ענין שליקת התורמסים.
מ. ל״ד שהוא מין קטנית. ושמא שובש מתורמוס.
נ. אפשר, כדי.
ס. נדצ״ל כד׳, לאחר.
ע. ד׳.
פ. ד׳.
צ. ד׳.
דשלקי ליה שבעה זימנין. למתקן.
[ואי] לא שקלי. לאוכל מתוך פסולת, ומתוך שהוא רך ונימוח על ידי שנשלק הרבה.
(וסרוח) [מסרח]. הילכך אוכל (אוכל) נמי כל זמן שמעורב הוי כפסולת, [ו]⁠אע״ג דאוכל הוא מחמרינן למיהוי [ה]⁠הוא דשקיל (לפסולת) [כפסולת] מתוך אוכל.
דשלקי ליה שבעא זימני [שמבשלים אותם שבע פעמים], ואי [ואם] לא שקלי ליה [לוקחים אותו] מן הקליפות הריהו מסרח [מסריח] וכפסולת מתוך אוכל דמי [נחשב], שגוף התורמוס הרך גורם לקלקל את ריח הקליפות, יש להוציאו משם כדי שלא יהא ריח רע בבית.
as they are boiled seven times. And, if one does not remove them from the shells, they rot. Therefore, it is considered like removing waste from food. The rotting edible portion of the lupine causes the shell to reek. Removing the edible portion, therefore, has the legal status of removing waste.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהַטּוֹחֵן.: א״ראָמַר רַב פָּפָּא אהַאי מַאן דְּפָרֵים סִילְקָא חַיָּיב מִשּׁוּם טוֹחֵן אָמַר רַב מְנַשֶּׁה בהַאי מַאן דְּסָלֵית סִילְתֵּי חַיָּיב מִשּׁוּם טוֹחֵן אָמַר רַב אָשֵׁי אִי קָפֵיד אַמִּשְׁחֲתָא חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ.:

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who grinds. Rav Pappa said: One who chops beets into small pieces on Shabbat is liable due to the prohibited labor of grinding, as the actions are similar. Rav Menashe said: One who chops wood chips for sawdust (Rambam) is liable due to the prohibited labor of grinding. Rav Ashi said: If he is particular in his chopping with regard to the measurement, i.e., he is careful to cut all the chips to a particular size, he is also liable due to the labor of cutting.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה⁠[אי מ]⁠אן1 דסלית סילתי ואו קפיד אמישחתא. מן שקק שיא מן אגדאע אלנכל חייב משום טוחן אלי תרי אנה ינתתר מן אלסלתין דקאק יג׳רי מג׳רי אלדקיק פקד באן וג׳ה טוחן ואן אהתם באלמסאחה פלם יכסר אלכשב אלא עלי מקדאר מעלום חייב מ⁠[שו]⁠ם מחתך לאנה קד חצל פיה מעני אלתקטיע2 באלתמאסה אלמקדאר והו זאיד עלי מן כסר ושקק גזאפא פאן דלך טוחן.
1. ה⁠[אי מ]⁠אן] בג׳ האומן.
2. כאן מתחילה המקבילה ב TS Ar. 50.28.
האי מאן דסלית סילתי ואו קפיד אמישחתא מי שמבקע דבר מגזעי הדקל חייב משום טוחן, מאחר והוא משיר מענפי הדקל אבקה שמתנהגת כמו קמח, וזה בבירור אופן טוחן. ואם הוא התכוון למידה מסוימת, והוא לא שבר את הענף אלא במידה מסוימת חייב משם מחתך, כי הוא כבר השיג בכך את החיתוך, מכיוון שהוא רצה את השיעורים, וזה נוסף על מי ששבר וביקע בצורה אקראית, שזהו טוחן.
הטוחן אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא. פי׳ כעין כתישה ולא כעין חיתוך חייב משום טוחן וכן מאן דסלית סילתי פי׳ עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין וכשמפרק הנימין הללו יוצא בינית כמין קמח דק לפי׳ (המנפץ) חייב משום טוחן ואי קפיד אמשחתא כלומר אם מתכוין לחתוך אלו סילתי זרת זרת אורך כל אחד ואחד חייב משום מחתך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מגוש
מגושא(יומא לד) פרוה מגושה פירש בערך פרוה (שבת עד:) הלומד דבר מן המגוש חייב מיתה פירש רב האי אמגושתא היא הנודעה בלשון ישמעאל זמומה שהמגושין בשעת סעודתן שותקין ואין מוציאין דבר בפיהם אלא מוציאין קול שאינו מחותך בנעימות והנעימות בלבן. פ״א מגוש בלשון יון מכשף גידופי כופר בעיקר ראטין מגושא פירש בערך רטן (א״ב פירוש בלשון יוני ורומי מכשף):
ערך פרם
פרםב(שבת עד:) האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי׳ פרים סילקא כעין כתישה ואינו כעין חיתוך חייב משום טוחן ויש מי שאומרים מאן דפריס כמו הלא פרוס לרעב לחמך (ברכות לט.) פרמינהו פורמי רברבי פי׳ חתכן חתיכות גדולות (מגילה ח) פריעה ופרימה תגלחת וצפרים פי׳ פריעה לגדל פרע שער ראשו ולכשיטהר טעון גילוח כל שערו פרימה קריעת בגדים (סוטה ז) הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו פי׳ קרע בגופו של בגד שלא במקום התפר פרימה במקום התפר (בבא מציעא מב) והאידנא דשכיחי פרומאי פי׳ מל׳ בגדיו יהיו פרומים (גיטין צ:) ופרומה משני צדדיה (מועד קטן כח) פרים בבי ואפקוה (גיטין סח) פירמה דכרתי פירמא דסילקא פ׳ מלא היד חתיכות של כרישין ושל תרדין:
ערך קנב
קנבג(שבת עד:) האי מן דקנב סלקא חייב שתים פי׳ מי שחותך תרדין המחובר בקרקע (שבת קיד:) יוה״כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק (כלים פי״ז) כלכלה משיחסום ויקנב פי׳ לאחר שחוסם חסימת הכלי ונשארו קיסמין קטנים שם ופוסקן וקוטמן שמו קניבה כדגרסינן (בינה כב) קניבא שרי פי׳ לחתוך ראש הפתילה שנעשית גחלת ויש מי שאומר כגון אבוקה שהיא עשויה כחתיכות עצים קטנים אם ניטל בשבת מאותן העצים שלא אחזה בהם האור שרי:
א. [צובערער.]
ב. [שפאלטען, טהיילען.]
ג. [אבשניידען.]
דפרים סילקא – במ״ם גרסינן ולא בסמ״ך כדפירש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) מאי קיפה פירמא מינציי״ר בלעז מחתכו הדק.
דסלית סילתי – עצים דקים להבעיר אש.
ואי קפיד אמשחתא – לחותכן במדה.
מחתך – העור מקצצו במדה.
האי מאן דפרים סילקא – דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דפרים סילקא. ולא בסמך, מחתכו הדיק.
דסלית סילתי. מבקיע עצים גסים לעשות מאחת שתים ושלש, מיחייב משום טוחן.
ואי קפיד אמשחתא. לחתוך במדה שיעור זו מיחייב משום מחתך, כדתנן והמחתכו, ועור מחתכו במדה. ופי׳ שכתוב בהלכות בסלית סילתי צריך עיון, דלא גרעי עצים מסילקא דמיחייב משום טוחן.
גמ׳ האי מאן דפרים סילקא חייב. עי׳ לקמן דף קכח ע״א ברש״י ד״ה שלא יקטום:
א בין אבות המלאכות המנויות במשנה נמנית גם מלאכת הטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא [מי שחותך סילקא לחתיכות קטנות] בשבת חייב משום מלאכת טוחן, שהרי עושה פעולה הדומה לטחינה. ואמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי [מי שחותך קיסמים דקים] כדי להשתמש בנסורת (רמב״ם), חייב משום טוחן. והוסיף ואמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא [אם מקפיד הוא בחיתוך על המידה] לעשות את הקיסמים בגודל מסויים, חייב גם משום מלאכת מחתך.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who grinds. Rav Pappa said: One who chops beets into small pieces on Shabbat is liable due to the prohibited labor of grinding, as the actions are similar. Rav Menashe said: One who chops wood chips for sawdust (Rambam) is liable due to the prohibited labor of grinding. Rav Ashi said: If he is particular in his chopping with regard to the measurement, i.e., he is careful to cut all the chips to a particular size, he is also liable due to the labor of cutting.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהַלָּשׁ וְהָאוֹפֶה.: אָמַר רַב פָּפָּא שְׁבַק תַּנָּא דִידַן בִּישּׁוּל סַמְמָנִין דַּהֲוָה בְּמִשְׁכָּן וּנְקַט אוֹפֶה תַּנָּא דִידַן סִידּוּרָא דְפַת נָקֵט.

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who kneads and one who bakes. Rav Pappa said: Our tanna left out the labor of cooking the spices for dye, which was performed in the Tabernacle, and included the labor of baking, which was not performed in the construction of the Tabernacle. If, as stated above, all the primary categories of labor were derived from the labors in the Tabernacle, why did the tanna omit cooking? The Gemara answers: Our tanna cited the sequence of preparing bread, which was the underlying principle behind his organization of the primary categories of labor. He opened with plowing and concluded with the preparation of bread.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלש והאופה אמר רב פפא שביק בישול סממנים ונקיט אפיה ולא מפרש בהדיא האי מלתא ואשכחן בירושלמי דאמר הכי את חמי אפיה תולדת בישול הוא ואת אמרת הכן אלא כיון דתני סדר עיסה תניתא בהדייהו.
ההוא דשחק [מלח] חסף (מלא) [פלפלין] חייב משום טוחן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונקט אופה – דלא שייך במלאכת המשכן כלל.
סדורא דפת – שהתחיל בו נקט ואופה במקום בשול דסממנין הוא דהוא בישול דפת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב והלש והאופה נימנו גם הם במשנה בין אבות המלאכות. ותהה ואמר רב פפא: שבק [עזב] התנא דידן [שלנו] במשנה את המלאכה של בישול שהיתה בסממנין של הצבע דהוה [שהיתה] במשכן ונקט [ולקח] את מלאכת אופה שלא היתה במשכן?! והלוא כאמור כל אבות מלאכות נלמדו ממלאכות המשכן, ומדוע לא מנה בישול! ומשיבים: התנא דידן [שלנו] את סידורא דפת נקט [סידור עשיית הלחם לקח], והשתמש בכך כבסיס לסידור את אבות המלאכות, שהתחיל בחרישה וסיים בגמר מלאכת הלחם.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who kneads and one who bakes. Rav Pappa said: Our tanna left out the labor of cooking the spices for dye, which was performed in the Tabernacle, and included the labor of baking, which was not performed in the construction of the Tabernacle. If, as stated above, all the primary categories of labor were derived from the labors in the Tabernacle, why did the tanna omit cooking? The Gemara answers: Our tanna cited the sequence of preparing bread, which was the underlying principle behind his organization of the primary categories of labor. He opened with plowing and concluded with the preparation of bread.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עַוִּירָא גהַאי מַאן דִּשְׁדָא סִיכְּתָא לְאַתּוּנָא חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לְשָׁרוֹרֵי מָנָא קָא מִיכַּוֵין קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּמִירְפָּא רָפֵי וַהֲדַר קָמֵיט אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא דהַאי מַאן דְּאַרְתַּח כּוּפְרָא חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דַּהֲדַר ואיקושא אֵימָא לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

Rav Aḥa bar Rav Avira said: One who places a peg into an oven to dry is liable for performing the labor of cooking. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara answers: Lest you say that he intends to strengthen the utensil, as ultimately, the peg is hardened in the oven, in contrast to cooking in which the fire softens the item being cooked. Therefore, he teaches us that initially the wood is softened in the oven, and only afterward it is hardened. Rabba bar Rav Huna said: One who boils pitch is liable for performing the labor of cooking. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara answers: Lest you say that since it proceeds to harden afterward, say that it is not considered cooking. One might think that since the pitch was hard before it was cooked and will ultimately be hard after it is cooked, boiling pitch is not considered cooking. Therefore, he teaches us that even a temporary change is considered cooking.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האי מאן דגבל גירגבסין עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש. מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פי׳ הנותן יתידות לחים בכבשן כדי לייבשן לנעצם בספינות וכיוצא בהן. פי׳ לשרורי לחזק ויש מי שאומרים סיכתא הן גלל בהמה דקיקין אם הטילם לכבשן מה שחייב משום מבעיר הרי חייב. ועוד חייב משום מבשל. וזה שנצרך לומר כן דלא תימא אין המפחר כלי חרס מבשל מפני שמחזיק הכלי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כפר
כפרא(שבת סז.) ושבעה כופרי משבעה ארבי פי׳ שבעה חתיכות זפת מז׳ ספינות. (שבת עד:) האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פי׳ שהרתיח אח הזפת. (בבא מציעא כג) ההוא דאשכח כופרא בי מעצרתא. (גיטין סט) תלת ניטופייתא מישחא דכופרי פירוש שלשה טיפין של פסולת זפת והוא העיטרן. (ערכין יט) באתרא דתקלי כופרא פטר נפשיה אפילו בכופרא (א״ב לשון מקרא הוא וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר ובלשון יוני כפורא):
ערך סך
סךבסיכי זיירי ומזורי כבר פי׳ בערך זיירי (ביצה לו) לא צריכה דנקיט בסיכי פי׳ תפס ביתדות (בבא בתרא סט.) כי תבעי לך דנקיט בסיכי פי׳ אחוזת בפתחים ובחלונות ובית ידות (מנחות מא.) ושוין בטלית שכפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכה דנקיטה בסיכי (גיטין לז) לא צריכה דמקנה אסיכי (שבת עד: עבודה זרה לח) מאן דשדא סכתא לאתונא חייב משום מבשל פי׳ הנותן יתדות לחין בכבשן כדי לייבשן לנעצם בספינות וכיוצא בהם. פירוש לשרורי לחזק ויש מי שאמר סוכתא הן גלל בהמה דקיקין הטילם לכבשן מה שחייב משום מבעיר ה״ז חייב ועוד חייב משום מבשל וזה שנצרך לומר כן דלא תימא אין המפחר כלי חרס מבשל מפני שמחזק הכלי אשמעינן דמרפה רפה כשהן טיט ומתבשלין ואח״כ מתחזקין כשיצטרפו ויתפחרו (א״ב מפרשים סיכתא כמו סיחתא) (עירובין כג) אנן כי סיכתא בגודא פי׳ כמה שיכולין להכניס יתד בכותל שאין בו חור (גיטין לב) אפילו סיכתא בדפנא רפיא פירוש יתד הנעוצה בכותל מתחלחלת (א״ב תרגום ויתד תהיה לך וסיכא תהוי לך):
א. [פעך.]
ב. [נעגעל.]
דשדא סיכתא – שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה.
לשרורי – לחזק ואין כאן בישול.
דמרפי רפי – ע״י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו.
דארתח כופרא – שהתיך זפת.
דהדר אקושי – חוזר ומתקשה.
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין – ה״פ ואין בו בשול כלל קמ״ל דנהי דלשרורי מנא קא מכוין בשול מיהא יש בו דמירפא רפי והדר קמיט וחייב אבל אין לפרש קמ״ל דלא אמרי׳ לשרורי מנא קא מכוין דבפרק אין מעמידין (ע״⁠ ⁠׳ לח.) אמרי׳ גבי האי נכרי דשדא סיכתא לאתונא אי קבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין קמ״ל לשרורי מנא קא מכוין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דשדא סיכתא לאתונא. יש לפרש שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה. ושמא תאמר לשרורי מנא לחזק ואין כאן בישול, קמ״ל דשייך ביה בישול, משום דמירפא על ידי האור והמים שבתוכו, לאחר שיצאו המים ממנו קמיט ומתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישול.
דארתח כופרא. שהתיך הזפת שאע״פ שחזר ומתקשה.
מהו דתימא לשרורי1 קא מכוין כו׳ – עיין מה שהקשיתי בפרק אין מעמידין במהדורא תינינא.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן בכ״י מינכן95 של הבבלי. בדפוסים.הושלם כאן: ״מנא״.
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ״ל דמרפא רפי והדר קמיט – קשיא להו לתלמידי מהא דמסקי׳ במס׳ ע״זא גבי בישולי גוים דלשרורי מנא קא מכוין. וי״ל דאף על גב דאיהי מיכוין לשרורי מנא, כיון דאי אפשר אא״כ רפו מעיקרא גבי שבת חייב, דמודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות,⁠ב כך מתרצים בתוס׳.⁠ג
א. לח, ע״א.
ב. לקמן עה, א.
ג. עי׳ תוד״ה מהו, ורבנו בע״ז שם (עמ׳ קיח). והדברים סתומים, ומהריטב״א החדש משמע שמפרש ברבנו דבסיכתא איכא ב׳ פעולות בשולי מנא מצד רפי מרפי ושרורי מנא מצד דקמיט, ובשבת כיון דא״א לשרורי רק ע״י רפי הוי ע״כ מבשל, אבל בישולי גויים דהוי רק דרבנן כיון דעיקר כוונתו לשרורי אין להחמיר אע״פ שפסיק רישא הוא ברפויי ע״ש. ועי׳ במיוחס לר״ן. ושיטת רבנו קרובה לשיטת רש״י דמשמע דס״ל שאין שם בישול על מי שמקשה גוף רק באש, אבל אם אי אפשר להקשות רק ע״י שצריך לרפות כדי לבשל המים נמצא שעיקר השרירא בא מצד הריפוי חל שם בישול על המעשה וכ״ז בשבת, אבל בבישולי עכו״ם כיון שבענין שמקשה אין ע״ז בישול וכמש״כ רש״י בע״ז שם שאין בישול בכלים, משו״ה בסיכתא אע״ג דלענין שבת בהא דרפויא הוי שם בישול מ״מ בבישול עכו״ם כיון דעיקרא לשרורי שמצד עצמו אין על זה דין בישול לא החמירו חכמים [ומיושב בזה קושית הריטב״א על רש״י בע״ז שכתב שאין בישול בכלים מסוגיין ע״ש]. והרמב״ם בפ״ט ה״ו כתב דגם במקשה גוף רק הוי מבשל, ע״כ יפרש כלח״מ שקושית הגמ׳ שכיון שהיתד מתחילה נמי קשה ואינו אלא תוספת חיזוק לא הוי בישול קמ״ל דמרפי והדר קמיט וכיון דמרפי רפי תחלה שוב חייב על חיזוקו, ועי׳ אג״ט מלאכת האופה אות ו בביאור החילוק בזה, וכתב שלרש״י הוי רק תולדה דמבשל, ולכן בבישול עכו״ם ליכא ענין תולדה. [ועי׳ שט״מ ריש ב״ק בשם מהר״י כ״ץ דאפילו בשאר איסורים כל הדומה לאב אסור ע״ש], ועי׳ מגן אבות (ז:).
רש״י בד״ה מסרח כו׳ ונמאס הלכך ההוא כו׳ כצ״ל:
בד״ה דמרפי רפי כו׳ והמים שבתוכו יוצאין כצ״ל:
תוס׳ בד״ה מהו דתימא כו׳ ה״פ ואין בישול כלל קמ״ל כו׳ לשרורי מנא קמכוין כו׳ עכ״ל ולענין בישולי נכרים הקילו אבל לענין שבת הכא החמירו כיון דגם מבשל ועיין בתוס׳ שם:
אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [המכניס יתד לתנור] כדי לייבשו, חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי לשרורי מנא קא מיכוין [לחזק את הכלי הוא מתכוון], שהרי לבסוף היתד מתקשה בשהותה בתנור, ולעומת זאת מלאכת הבישול הגדרתה ריכוך דברים על ידי אש, על כן קא משמע לן דמירפא רפי והדר קמיט [השמיע לנו שקודם העץ מתרפה ומתרכך ואחר כך מתקשה]. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא [מי שהרתיח זפת], חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון דהדר ואיקושא אימא לא [שחוזרת ומתקשה, אחר כך אמור שאין זה בישול] ולא שינה הבישול בתכונתה של הזפת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף זה שפעל לשעתו נקרא בישול.
Rav Aḥa bar Rav Avira said: One who places a peg into an oven to dry is liable for performing the labor of cooking. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara answers: Lest you say that he intends to strengthen the utensil, as ultimately, the peg is hardened in the oven, in contrast to cooking in which the fire softens the item being cooked. Therefore, he teaches us that initially the wood is softened in the oven, and only afterward it is hardened. Rabba bar Rav Huna said: One who boils pitch is liable for performing the labor of cooking. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara answers: Lest you say that since it proceeds to harden afterward, say that it is not considered cooking. One might think that since the pitch was hard before it was cooked and will ultimately be hard after it is cooked, boiling pitch is not considered cooking. Therefore, he teaches us that even a temporary change is considered cooking.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רָבָא ההַאי מַאן דַּעֲבַד חָבִיתָא חַיָּיב מִשּׁוּם שֶׁבַע חַטָּאוֹת תַּנּוּרָא חַיָּיב מִשּׁוּם שְׁמוֹנֶה חַטָּאוֹת אָמַר אַבָּיֵי הַאי מַאן דַּעֲבַד חַלְּתָא חַיָּיב אַחַת עֶשְׂרֵה חַטָּאוֹת וְאִי חַיְּיטֵיהּ לְפוּמֵּיהּ חַיָּיב שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה חַטָּאוֹת.:

Rava said: One who unwittingly crafted an earthenware barrel on Shabbat is liable to bring seven sin-offerings: He crumbles the lumps of dirt; which is (1) grinding; (2) selects the stones from the dirt; (3) kneads the mortar; (4) cuts the mortar into pieces of a suitable size; (5) builds the mold; (6) kindles the fire, and then fires the earthenware vessel, which is (7) baking (ge’onim). One who crafts an oven is liable for eight sin-offerings, since in addition to those seven labors, he spreads another layer of mortar to finish the job, performing the prohibited labor of (8) smoothing. Abaye said: One who unwittingly crafts a receptacle from reeds on Shabbat is liable to bring eleven sin-offerings. In pruning the reeds, he performed both (1) reaping and (2) planting, as he stimulates growth of the remaining reeds. He (3) gathers the reeds; (4) selects them; (5) smooths and levels them; cuts them into small pieces, which is (6) grinding; and (7) cuts them to a particular measurement. When he begins weaving the reeds, he performs the labors of (8) stretching the warp; (9) constructing two meshes; and (10) weaving. Crafting the object as a whole constitutes (11) building (ge’onim). And if he sews the mouth of the receptacle, he is liable to bring thirteen sin-offerings with the added labors of (12) sewing and (13) tying.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חבית
חביתא(כלים פרק ב) הפכים הגלילים והחביונות שיעור קרקרותיהן כל שהן פי׳ חביות קטנות אית דאמרי והאביונות מל׳ כאובות חדשים. (בסוף ס״ב במקואות) רבי אליעזר אומר היורד בפי חבית פי׳ המנקין הבורות והביבין מוציאין המים והטיט בחבית ומריקין לחוץ ופיה צר ושמה חבית (שבת עד:) מאי דעביד חביתא חייב ז׳ חטאות פי׳ משום חופר החרסית וכששוחקו משום טוחן וכשמשליך צרורות וחרסים שבו משום בורר וכשלשו היינו הלש וכשמחתך היינו מחתך ועיקר מלאכה בניין וגמר מלאכה והשואתה מכה בפטיש:
ערך חלתא
חלתאב(שבת לה.) תלתא בת תרי כורי שרי לטלטולה. (שבת עד:) מאן דעביד חלתא חייב י״ג חטאות פי׳ חתך קנים חייב ב׳ אחת משום קוצר וכיון דהדר קדחן חייב משום נוטע ומנא לן דהכי הוא מדרב יוסף באספסתא ומדאביי בקניבי סילקא כנפינון חייב אחד משום מעמר מדאמר רבא מאן דמכניף מילחא וכו׳. ואמר אביי אין עימור אלא בגידולי קרקע חריי מיהא גידולי קרקע נינהו דקדק הקנים חייב משום טוחן חתכם שיעור כגון אמה חייב משום מחתך קילפם חייב משום דש השליך קליפתם וקנים שאין ראויין למלאכה חייב משום בורר הטיל שתי חייב משום מסיך וכהמטיל הערב משום עושה שני בתי נירים וכשמכה אותן כדי לקרבן זה לזה ולהדחיק אריג זה כל זמן שעושה ארעי׳ הכוורת וכשכופף הקנים למעלה לארוג קירותיה בונה הוא וגמר מלאכה שישבר קרומיות היוצאין משום מכה בפטיש הרי אלו י״א אבות ואם כפף פיה למט׳ ותפרה כשמותח החוט חייב משום טווה כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וכשתופרה חייב משום תופר הרי אלו י״ג חטאות. (עבודה זרה עה) חלתא דדיקולי דחייטי בחבלי (א״ב פי׳ כוורת על שם חלות דבש שבה):
א. [פאס.]
ב. [ביננו קארב.]
חביתא – של חרס.
שבע חטאות – טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים ומרקידן בנפה ומגבל הטיט דהיינו לש וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק ומבעיר את האור בכבשן ומצרפו בתוכו הרי מבשל חיובא דחופר ליכא דאינו צריך אלא לעפרה.
תנור חייב שמנה – דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים והוא גמר מלאכתו ואמרינן לקמן (דף עה:) כל מידי דהוי גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור.
חלתא – כוורת של קנים.
חייב אחת עשרה – זומר הקנים והוא צריך להם חייב משום קוצר ומשום נוטע אספם יחד הרי זה מעמר בירר יפות הרי זה בורר החליקן הרי זה ממחק עשאן דקות מאחת שתים או שלש הרי זה טוחן חתכן במדה הרי זה מחתך הסיך השתי הרי זה מיסך ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין ארג הרי זה אורג חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם הרי זה מכה בפטיש כדאמרינן לקמן [עה:] האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש הרי י״א.
ואי חייטיה לפומיה – לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר התפירה ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים מפשיט ליכא למימר בקנים דאין הפשטה אלא בעור וי״מ שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי ומחייב ליה משום טוחן ולא נהירא לי דההיא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות והוי כמאן דסלית סילתי.
חביתא ותנורא וחלתא – פי׳ רש״י דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרי׳ דאין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש הבונה (לקמן דף קב:) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה וצ״ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דסוף פרקין.
{שמעתא דעביד חביתא, תנורא וחלתא}
דעביד חביתא חייב שבע חטאות – משום חורש, כשחופר הגומא בשדה בצריך לגומא ולעפר, ודברי1 הכל. ומשום בורר, כשבורר מתוכו הצרורות. ומשום מרקד, כשמרקדו בנפה. ומשום לש, כשמגבלו. ומשום ממחק, כשעושה הכלי ומחליקו. ומשום מבעיר, כשמבעיר האש בכבשן. ומשום מבשל, כשמבשל החבית.
מוסיף עליה תנור, שלאחר בישולו טח בטיט על גביו לחזק חימומו, והוי גמר מלאכה ומחייב משום מכה בפטיש.
ודעבד חלתא – והיא כוורת הקנים, חייב י״א חטאות – שתים בקציצת הקנים, בזומר הקנים2 וצריך לעצים. ומשום מעמר, כשאוספן. ומשום בורר, כשבוררן. ומשום ממחק, כשמחליקן. ומשום טוחן, כשמבקען. ומשום מחתך, כשמשוה מדתן. ומשום מסיך. ומשום עושה שני בתי נירין. ומשום אורג, כשמחברן זו לזו. וכשנוטל ממנו הקרומיות של קנים לאחר אריגתה, חייב משום מכה בפטיש, שהוא גמר מלאכתה.
ואם תפר את פיה, חייב עוד שתי חטאות: משום תופר. ומשום קושר.
1. בכתי״ו: לדברי
2. נוסף מכתי״ו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות – פירש המורה: ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בינין בכלים. ואינו נראה לי שכבר הוכחתי בפרק בכל מערבין במהדורא תינינא דאימת אמרינן אין בינין בכלים הני מילי בדבר שאינו צריך מעשה אומן אבל בדבר הצריך מעשה אומן יש בינין בכלים והכא נמי בחביתא ובתנורא האחד הוא משום בונה ואל תמנה בורר ומרקד כי אם מרקיד בלבד וכשמרקיד בורר כל הפסולת וכל הצרורות שבו ובכורת ודאי אין לומר משום בונה שאריגתו היא בינינו וכיון דמחשב אורג לא מצינן למיחשב בונה.
המחתך את הירק אחר שנתלש חייב משום טוחן וכן המבקע את העצים לעשות מאחת שתים או שלש כדי להדליק בהם את האור והוא הנקרא כאן דסלתי סלותי ואם הוא קפיד על מדתו כגון שהיה צריך למדת טפח וזה העץ עבה או ארוך יותר מטפח וממעטו כדי להתקינו לצורכו חייב משום מחתך האמור בעור וי״מ בסלות סלותי עצים שעומדים שיבי שיבי וכשמפרקן זו מזו מוציא מביניהן קמח דק והוא שעושהו כטוחן ואין הדברים נראים שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ ואין הוא טוחנו אין זה אלא כשובר חבית מלאה קמה והקמח יוצא ועוד שאין חיוב טחינה אלא כשצריך לאותה טחינה וזה כשמפרקו אינו צריך לאותו קמח אלא אין הדברים אלא כדעת ראשון ונראין הדברים כשמחתכן לעצים דקים וכן בסילקא שמחתכה דק דק ומתוך כך התירו קניבת ירק ביום הכפורים ונתפרשה בחתיכות גסות שאין בהם דין טחינה וי״מ שלא התירו קניבת ירק אלא באותן שדרכן לאכל בלא פירור ואין הקניבה אלא הסרת קצת דברים קשים להתבשל ולא שהן פסולת אלא אכל קשה להתבשל והדברים צריכים עיון ולענין שמועתנו למדת מ״מ שכל שמדקדק את הדבר עד שעושה מאחת שתים ושלש הוא תולדה של טוחן והוא הענין במחתך את הירק כמו שביארנו:
בד״ה והקוטמו כו׳ בכר וכסת ולצד זנבו כו׳ כצ״ל והד״א:
בד״ה וקטר חד. נ״ב התוס׳ פירשו בע״א לעיל (שבת דף ע״ג:)
תוס׳ בד״ה מהו דתימא כו׳ אי קבר בה ישראל כו׳. נ״ב פי׳ שהטמין ישראל את הדלעת קודס שהוסק התנור ואחר כך בא הנכרי והסיק ושדא ביה סיכתא אפילו הכי לא נאסר משום בישולי נכרים דלא איכוין האי נכרי לשם בישול אלא לתיקון מנא:
בד״ה חביתא כו׳ ואין נראה כו׳. נ״ב וממילא מפיק חד מנהון וק״ל:
בתוספות בד״ה חביתא ותנורא וחלתא פירש״י דמשום בונה לא מחייב וכו׳ ואין נראה דדוקא במחזיר וכו׳ עס״ה. עמ״ש מ״ז ז״ל בזה ליישב שיטת רש״י ע״פ הסוגיא דר״פ הבונה בהאי דעייל שופתא בקופינא דמרא ע״ש שנראה מדבריו דלרש״י רבא פליג אהך דרב דלקמן. אמנם לע״ד בלא״ה כמו זר נחשב לומר דשום תנא או אמורא סבר דבעושה כלי גמור בשבת לא יתחייב משום מלאכה דהא ודאי מלאכה חשובה היא ובמשכן נמי הוי חשיבא טובא בעשיית ארון ומזבח ומנורה וכל כלי משכן. ולכאורה אדרבה עיקר מלאכת מחשבת דכתיב במשכן אהנך מלאכות קאי שצריך חכמה יתירה שנשתבח בהם בצלאל ואהליאב דבכל הנך מלאכות השנויים במשנה לא אשכחן ע״י בצלאל ואהליאב בעצמן זולת בישול הסמנין ומכה בפטיש וכיוצא בהן דאפילו מלאכת אריגה וטוייה משמע בסמוך שנעשו על ידי נשים חכמות לב. וכה״ג קשיא לי על סוגיית ירושלמי דשמעתין ובר״פ הבונה דקאמר מה בנין היה במשכן ומהדר לאשכוחי שהיו נותנין הקרשים לתוך אדנים ובהא נמי שקיל וטרי התם דכיון דאדנים כלים הוו כמו בנין ע״ג כלים דפטור וא״כ לשיטת התוס׳ דיש בנין בכלים גמורין וכדפרישית דמסברא נמי מילתא דפשיטא היא בפשיטות הו״ל למימר בירושלמי דאשכחן בנין במשכן בארון ושלחן וכל כלי משכן. לכך נלענ״ד דלרש״י נמי עיקר פלוגתא דאין בנין בכלים היינו דומיא דמטה ומנורה של חוליות או אפילו בכה״ג דעייל שופתא בקופינא דמרא דמחייב ליה רב משום בונה משום דתחלת מלאכה וגמר מלאכה נעשין כאחד ומש״ה לרב חייב משום בונה ולשמואל משום מכה בפטיש משא״כ בשאר כלים גמורין שאין מלאכתן נעשית כא׳ כי הנך דשמעתין בחביתא ותנורא וחלתא שצריכין לכמה מלאכות וכל כמה שלא נגמר מלאכתן לא חזי למידי לעיקר תשמישן עד שתגמר מלאכתן לגמרי מש״ה לא מחייב בהו משום בנין אלא משום מכה בפטיש היכא דשייך כמו שפי׳ רש״י לאפוקי חביתא שגמר מלאכתו נעשה מאיליו וא״כ לפ״ז א״ש נמי סוגיית הירושלמי דבארון ושלחן וכל כלי משכן לא שייך בהו חיובא דבונה כיון דלא חזי לתשמישן אלא כשתגמר מלאכתן ואהאי שעתא ודאי מחייב משום מכה בפטיש ועיקר מלאכת מחשבת דמשכן אפילו בארון ושלחן וכיוצא בהן נמי בכה״ג איירי כגון רדידת הטסין ואפי׳ בדופני הארון והשולחן וכיוצא בהן שהיו של עץ נמי שייך גמר מלאכה בחליקת העצי שטים שיהא ראויין למלאכתן כשיעורן דבכה״ג אמרינן לקמן המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש וא״כ מה״ט גופא איכא למימר דאפילו בכלים גמורין בכה״ג איכא למ״ד אין בנין בכלים דכיון שלא נעשו כלים גמורין אלא עם גמר מלאכתן מש״ה לא מחייב משום בונה אלא משום מכה בפטיש ודוקא בכה״ג דעייל שופתא בקופינא דמרא ועושה נקב בלול של תרנגולין מחייב רב משום בונה כיון שתחלת מלאכתן וגמר מלאכתן באין כאחד והיינו נמי טעמא דמגופת חבית כדפרישית לעיל בפ׳ במה טומנין דף מ״ח ע״ש:
ג אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא [מי שעשה בשבת בשוגג חבית חרס], חייב משום שבע חטאות. שכן בכך הוא מפורר (טוחן) את גושי העפר, ובורר מתוכם את האבנים, ולש את הטיט, ומחתך את הטיט למידה הראויה, ובונה את תבניתו, ומבעיר את האש, ואחר כך שורף (אופה) את כלי החרס (גאונים), והעושה תנורא [תנור] חייב משום שמונה חטאות, שלאחר גמר העבודה עוד מוסיף מריחה נוספת של טיט לסיים מלאכתו והרי זה ממחק. אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא [מי שעושה בשבת בשוגג כוורת קנים], חייב אחת עשרה חטאות. שכשהוא זומר את הקנים חייב משום קוצר ומשום נוטע (שהקנים הנשארים ממהרים אחר כך לצמוח) כשאוספם הרי זה מעמר, כשמבררם הרי זה בורר, כאשר מחליקם ומיישרם הרי זה ממחק, כשחותכם לחלקים קטנים הרי זה טוחן, כשחותכם למידה מסויימת הרי זה מחתך. ואחר כך כשמתחיל לארוג את הקנים, יש בכך משום מלאכות מיסך, ועושה שני בתי נירין ואורג. והעמדת כל התבנית יש בה משום בונה (גאונים) ואי חייטיה לפומיה [ואם תפר את פיה של הכוורת], חייב שלש עשרה חטאות, שיש להוסיף כאן מלאכת תופר ומלאכת קושר.
Rava said: One who unwittingly crafted an earthenware barrel on Shabbat is liable to bring seven sin-offerings: He crumbles the lumps of dirt; which is (1) grinding; (2) selects the stones from the dirt; (3) kneads the mortar; (4) cuts the mortar into pieces of a suitable size; (5) builds the mold; (6) kindles the fire, and then fires the earthenware vessel, which is (7) baking (ge’onim). One who crafts an oven is liable for eight sin-offerings, since in addition to those seven labors, he spreads another layer of mortar to finish the job, performing the prohibited labor of (8) smoothing. Abaye said: One who unwittingly crafts a receptacle from reeds on Shabbat is liable to bring eleven sin-offerings. In pruning the reeds, he performed both (1) reaping and (2) planting, as he stimulates growth of the remaining reeds. He (3) gathers the reeds; (4) selects them; (5) smooths and levels them; cuts them into small pieces, which is (6) grinding; and (7) cuts them to a particular measurement. When he begins weaving the reeds, he performs the labors of (8) stretching the warp; (9) constructing two meshes; and (10) weaving. Crafting the object as a whole constitutes (11) building (ge’onim). And if he sews the mouth of the receptacle, he is liable to bring thirteen sin-offerings with the added labors of (12) sewing and (13) tying.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר וְהַמְלַבְּנוֹ.: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַטּוֹוֶה צֶמֶר שֶׁעַל גַּבֵּי בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת אַחַת מִשּׁוּם גּוֹזֵז וְאַחַת מִשּׁוּם מְנַפֵּץ וְאַחַת מִשּׁוּם טוֹוֶה רַב כָּהֲנָא אָמַר ואֵין דֶּרֶךְ גְּזִיזָה בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ מְנַפֵּץ בְּכָךְ וְאֵין דֶּרֶךְ טווי בְּכָךְ וְלָא וְהָתַנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה שָׁטוּף בָּעִזִּים וטוו בָּעִזִּים אַלְמָא טְוִויָּה עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה שְׁמָהּ טְוִויָּה חָכְמָה יְתֵירָה שָׁאנֵי.

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who shears wool, and one who whitens it, which are labors in the process of shearing and spinning wool. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: One who unwittingly spins wool still attached on the back of an animal on Shabbat is liable to bring three sin-offerings: One due to shearing, since, in the process, some of the wool is detached from the sheep; and one due to combing the wool; and one due to spinning. Rav Kahana said: This is not a typical manner of shearing, and this is not a typical manner of combing, and this is not a typical manner of spinning. The Gemara asks: And is that not a typical manner of spinning? Wasn’t it taught in a baraita in the name of Rabbi Neḥemya that the verse in the context of the work of the Tabernacle: “And all the women whose hearts lifted them with wisdom spun the goats” (Exodus 35:26) means that they washed the hair on the goats, and they spun it into threads on the goats themselves without first shearing the hair? Apparently, spinning on the back of an animal is considered a typical manner of spinning. The Gemara answers: Extraordinary wisdom is different. Although certain individuals are capable of spinning wool that way, the typical person is not capable of performing that feat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שטוף בעזים וטוו בעזים – קרא קדריש טוו את העזים (שמות לה) בגופן של עזים משמע.
חכמה יתירה – כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד.
חכמה יתירה שאני – והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע (לקמן דף צב:) גבי אנשי הוצל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד בין המלאכות המנויות במשנה נמנו גם הגוזז את הצמר והמלבנו, שהן מלאכות הקשורות בגזיזת הצמר ובטוויתו. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: הטווה בשבת בשוגג צמר שעל גבי הבהמה (שהוא מחובר עדיין) בשבת, חייב שלש חטאות, אחת משום גוזז שכן חלק מן הצמר נתלש, ואחת משום מנפץ, כלומר, סורק צמר, ואחת משום טווה. ורב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי [טוויה] בכך. ומקשים: ולא? והאין זו דרך טוויה? והתניא משמיה [והרי שנינו בברייתא משמו] של ר׳ נחמיה, את הנאמר בכתוב במלאכת המשכן ״וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים״ (שמות לה, כו) יש לפרשו: שטוף השיער בעזים עצמם, וטוו בעזים עצמם מבלי לגזוז את שערן קודם לכן. אלמא [מכאן] שטוויה על גבי בהמה שמה טוויה! ומתרצים: חכמה יתירה שאני [שונה], ואף שיחידים יכולים לעשות מלאכת טוויה זו כתיקונה, עבור סתם אדם הריהי מלאכה שלא כדרך עשייתה.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who shears wool, and one who whitens it, which are labors in the process of shearing and spinning wool. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: One who unwittingly spins wool still attached on the back of an animal on Shabbat is liable to bring three sin-offerings: One due to shearing, since, in the process, some of the wool is detached from the sheep; and one due to combing the wool; and one due to spinning. Rav Kahana said: This is not a typical manner of shearing, and this is not a typical manner of combing, and this is not a typical manner of spinning. The Gemara asks: And is that not a typical manner of spinning? Wasn’t it taught in a baraita in the name of Rabbi Neḥemya that the verse in the context of the work of the Tabernacle: “And all the women whose hearts lifted them with wisdom spun the goats” (Exodus 35:26) means that they washed the hair on the goats, and they spun it into threads on the goats themselves without first shearing the hair? Apparently, spinning on the back of an animal is considered a typical manner of spinning. The Gemara answers: Extraordinary wisdom is different. Although certain individuals are capable of spinning wool that way, the typical person is not capable of performing that feat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תָּנוּ רַבָּנַן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַכָּנָף וְהַקּוֹטְמוֹ וְהַמּוֹרְטוֹ חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת (וא״רוְאָמַר רַבִּי) שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ זתּוֹלֵשׁ חַיָּיב מִשּׁוּם גּוֹזֵז חקוֹטֵם חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ טמְמָרֵט חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק.:

The Sages taught in a Tosefta: One who unwittingly plucks a large feather from the wing of a bird on Shabbat, and who snips the tip of the feather, and who pulls out the thin threads that comprise the feather is liable to bring three sin-offerings. And Rabbi Shimon ben Lakish said in explanation: One who plucks the wing is liable due to the labor of shearing. One who snips the tip of the feather is liable due to cutting. And one who pulls out the threads is liable due to smoothing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מרט
מרטא(שבת עד:) ת״ר התולש את הכנף הקומטו והמורטו. (נדה נו:) אם איתא דמיא נפל עליה אימרטוטי הוא מימרטט. (בבא מציעא סא) ואת הרחלים מפני שגזוזות ושוטפות ומורטות. (שבת מט) ממרטא דביני אטמי פי׳ הצמר שבין היריכות של בהמה כיון שתמיד השתנה שותת בין יריכותיה יש בו לחלוחית ואינו מתנגב לעולם ואפילו עושה מאותו הצמר כסות יש בו לחלוחית. (א״ב ל׳ מקרא הוא ואמרטה משער ראשי). (חולין צח) רבא ממרטט ליה כלומר מרטט אחריו וחותכו יפה. (א״ב תרגום וע״י רשעים ירטני וע״י רשיעי ממרט יתי נוסחא אחרינא ממרטט יתי):
א. [אויס פליקקען.]
התולש את הכנף – נוצה גדולה מן כנף העוף.
והקוטמו – לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת.
והמורטו – לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת.
משום מחתך – דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי וגם מן הקנה אורג כובעים ועושה כובעים מכנפי עוף בלא שיער.
משום ממחק – דתנן גבי עור הממחקו.
תנו רבנן התולש את הכנף מן העוף בשבת חייב חטאת. ואמרינן תולש חייב משום גוזז. ויש מי שאומ׳ שאסור לתלוש הנוצה ביום טוב מבית שחיטה של עוף, דכיון דמלאכה דחייב עליה חטאת ואיפשר לתלוש מערב יום טוב, יתלוש מבערב וישחוט למחר, דתנן (שבת קל ע״א) כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשות מערב יום טוב וכו׳, ושחיטה אע״ג דאיפשר מבערב חיישינן למכמר בשרא ולהכי שחיט. ואני אומר אם כן שחיט כבשים נמי יגוז הצמר מערב יום טוב וישחוט למחר. אלא ודאי בין גזיזת צמר כבשים בין תלישת כנפי עוף כיון דבהדי שחיטה עביד להו שרי. וישחוט העוף בהדי הכנף ולא יתלוש, ויחתוך הצמר בהדי סימנין ושרי. דכל מלאכה שאיפשר וכו׳, היינו מלאכה דלא מצי עביד לה בהדי המלאכה דשריאא.
והא דאמר רב יוסףב מדברי רבינו נלמד חולב אדם לתוך הקדירה, פירש רב יהודאי גאוןג דביום טוב מיירי ולא בשבת, אבל בשבת אסור מלאכה הוא, תולדה דמפרק.
א. עי׳ שיטות הראשונים בטוב״י סי׳ תצח סי״ב. וראבי״ה סי׳ תשסב מתיר דלשיטתו הוי ליה דבר שאין מתכון. ורבינו נראה מדבריו שמתיר רק תוך כדי השחיטה. ובאבן שלמה פירש שכונת רבינו כיון שמותר לשחוט על הנוצות א״כ על כרחין הותרה חתיכת הנוצות וממילא מותר גם קודם שחיטה. ואכתי צ״ת.
ב. בדף קמד ע״ב וצ״ל רב חסדא.
ג. כ״כ ר״ח בפירושו לדף צה ע״א. וכ״ה בה״ג שהביא דין זה בהל׳ יו״ט דל״ז סע״ב ומיחלב עיזא ביו״ט וכו׳. [ורבינו כשאר חכמי אש׳ מייחס את ה״ג לרב יהודאי, כמש״כ בסי׳ קכא ועוד]. וכ״ה בתשו׳ רנ״ג שבאוצה״ג ס״ע 149.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התולש את הכנף. נוצה הגדולה מכנף העוף, בעודנו חי.
והקומטו. לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניח בכר וכסת. ולצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מכאן ומכאן, ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת.
[חייב] שלש חטאות. התולש חייב משום גוזז. את הצמר.
קומטו חייב משום מחתך. שקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. וגם מן הקנה אורג [כובעים]. ומורטו חייב משום ממחק.
וקושר ומתיר שכן צדי (דרנא) [חלזון] קושרין ומתירין.
הא דאמר ריש לקיש התולש את הכנף חייב משום גוזז. משמע בירושלמי אפילו לאחר מיתת העוף משום גוזז איכא, דגרסינן התם בהאי פרקא התולש בקדשים ר׳ יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור, ר׳ ירמיה בעי מחלפיה שטתיה דריש לקיש דאתפלגון התולש כנף מן העוף הקוטמה והמורטה חייב שלש, אמר ר׳ יוסי בר בון לא פלוגין התולשה חייב משום גוזז המורטה חייב משום [מוחק] והקוטמה חייב משום מכה בפטיש. ולא דמיה עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז, תדע לך שהוא [כן] דתני תלש מן המתה חייב תלישתה היא (מקום) גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז. והרב ר׳ משה ז״ל כתב גם כן בפרק תשיעי שהגוזז את הצמר או את השער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהן חייב.
האא דאמרינן תולש חייב משום גוזז – שמעת מינה דלא מיחייב בחיים טפי מלאחר מיתה,⁠ב דבגוזז פשיטא לן דלאו משום עוקר דבר מגדולו הוא דנימא דווקא בחיים, דאם כן היינו קוצר,⁠ג אלא אפילו לאחר שחיטה, ודוקא דרך גזיזה אבל דרך תלישה לא מיחייב, דאין קוצר אלא בגידולי קרקע כדקאמרינן בדישה.⁠ד
ותניא נמי בתוספתאה הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב. אלמא אפילו לאחר מיתה חייב משום גוזז. וכן נמי בתולש כנף מן העוף אין חילוק בין מחיים לאחר מיתה.⁠ו ומכאן אני אומר שמותר לתלוש הנוצה מצואר העוף ביום טוב לצורך שחיטה, שהרי סופו לתלוש לאחר שחיטה. ואין בין התולש כנף מחיים לתולש לאחר מיתה כלום, שכיון שאפילו לאחר שחיטה חייב עליה שלא לצורך יום טוב שהיא מלאכה גמורה כגוזז את הצמר, [ולצורך יום טוב שהיא מלאכה גמורה כגוזז את הצמר מותר], מחיים נמי לצורך מותר שהרי נתנה יום טוב לדחות אצל מלאכה זו, ועכשיו נמי מתקן לצורך אכילה הוא אע״פ שעדיין לא נשחטה. והא דגרסי׳ במסכת בכורותז השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ כו׳ ובשעת שחיטה תולש את השער, ובעינן בגמראח ביום טוב מהו ומשני דתולש לאו היינו גוזז, ואקשינן ומאי שנא מהתולש כנף ומורטו דחייב, ומשני שני כנף דהיינו ארחיה. לאו למימרא דביום טוב אסור גבי עוף, אלא גבי צמר מן העוף משום שאין סופו לתלוש, ואין תלישתו לצורך יום טוב. ומקשי עלה מאי שנא גבי עור דאמרת דתולש לאו היינו גוזז ומאי שנא גבי עוף דתניא התולש בשבת חייב, דאלמא תולדה דגוזז הוא, ומשני גבי עוף דהיינו אורחיה לפיכך חייב בשבת דהוי תולדה דגוזז.
1[הא דאמרי׳ תולש היינו גוזז – שמעי׳ מינה דאינו מחוייב בתולש מחיים יותר מלאחר שחיטה, כיון דלאחר שחיטה שייך נמי גזיזה דלאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דנימא דחייב עלה מחיים ולא אחר שחיטה דא״כ היינו קוצר אלא דוקא משום גוזז חייב ולא משום קוצר דקצירה איננה רק בגידולי קרקע ובתוספתא נמי תניא הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב אלמא חיוב משום גוזז ישנו לאחר שחיטה כמו בחיים. ומכאן אני אומר שמותר לתלוש ביום טוב מן הנוצה של עוף קודם שחיטה לצורך שחיטה כיון דלאחר שחיטה ע״כ יתלוש הנוצות לצורך האכילה הרי ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אכילה אף קודם שחיטה מותר ועכשיו נמי צורך קצת הוא דבשלמא אי הוה אמרי׳ דאחר שחיטה איננה מלאכה כלל וקודם שחיטה הוי מלאכה א״כ כיון דלא ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אוכל נפש כיון דלצורך היינו לאחר שחיטה איננה מלאכה א״כ לא ניתן לדחות מלאכה זו כלל ממילא קודם שחיטה אסור אבל כיון שבררנו דאף אחר שחיטה חשיב גוזז ומותר משום צורך אוכל נפש ה״ה קודם שחיטה והא דקאמר הש״ס במסכת בכורות פ״ג השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ובעי בש״ס כנגדו בי״ט מהו ומסיק דתולש לאו היינו גוזז ואקשי׳ עלה מהא דתניא התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב ג׳ חטאות ומשני שאני כנף דהיינו אורחי׳ לאו למימרא דאסור בי״ט לתלוש מן העוף2 אלא גבי צמר מן הכנף שאין סופו לתלוש ואין תלישתו צורך י״ט ושפיר הקשה מ״ש גבי עור דאמר׳3 דתולש בשבת חייב אלמא דתולש היינו גוזז].
ובירוש׳ בפרק כלל גדולט איתא וה״ג התם תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן תולש את השיער לראות את המום, רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור. א״ר יעקב בר אחא רשב״ל כדעתי׳, דאתפלגין התולש בקדשים ר׳ יוחנן אמר חייב רבי שמעון בן לקיש אמר פטור, רבי ירמיה בעי מחלפה שיטתיה דריש לקיש דאיתפלגון התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב משום שלש, אמר ר׳ יוסי בר בון ולא פליגון התולש חייב משום גוזז, המורטה חייב משום מוחק, הקוטמה חייב משום מכה בפטיש. ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה גיזתה, ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז ע״כ. למדנו עכשיו שהתולש מן העוף המתה חייב משום גוזז כדרך שחייב גוזז עצמו בשלחין לאחר מיתה, וכיון שכן ממילא למדנו שביום טוב מותר, שאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה, ונתנה יום טוב לדחות אצל מלאכה זו משום אוכל נפש. וליכא למימר דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגדולו, והאי דנקטי׳ משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי. דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם.⁠י ועוד דאי הכי בבהמה ביום טוב לתסור, דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו, ולאו אורחיה דגזיזה, אלא בכלי, אלא אנן הכי קאמרי׳ כיון דמשום גוזז הוא כי אורחיה חייב כגון בעוף, ובבהמה דלאו אורחיה הוי מלאכה כלאחר יד ופטור, ומשום תולש ליכא, דלא הוי תולש אלא בגידולי קרקע, הא מבעלי חיים משום גוזז איכא משום תולש ליכא,⁠כ ומעיקרא קס״ד דכל ביד תולדה דתולש [הוא], וכל בכלי תולדה דגוזז, והשתא אמרי׳ דכולן משום גוזז, הלכך ליכא למיסר משום תולש כלל. אבל ראיתי למקצת המחברים האחרונים ובכללם המחבר הגדול ר׳ משה ב״ר מימון הספרדיל שאסרו ואני איני כדאי לחלוק אבל האמת יורה דרכו.⁠מ
א. בקטע זו הנוסחא בכי״מ וכי״נ שונה מן הנדפס [וכבר כתבנו כי יש בחי׳ רבנו כאן ב׳ מהדורות ואע״פ שהחילוקים אינם רבים מ״מ הבאתי ב׳ הלשונות שלא יחסר המזג והנדפס הבאתי לקמן במרובעים ועל ידי שניהם יתקיימו דברי רבנו זיע״א].
ב. יסוד רבנו דתולש הוי תולדה דגוזז ושייך גם מחיים וגם לאחר מיתה ולא הוי תולדה דקוצר דלא שייך רק בגידולי קרקע ביארו רבנו באריכות גם להלן קז, ע״ב ובהלכותיו לבכורות כה, א (יח, ד״ו). ועי׳ מ״מ ומאירי.
ג. כלומר ואנן בבכורות הובא לקמן אמרי׳ דהיינו תולדה דגוזז, ועוד דקוצר ליכא אחר מיתה, ולחייבו משום שניהם אי אפשר כדכ׳ רבנו בסמוך, ועי׳ להלן.
ד. וכ״כ רבנו לקמן, ועי׳ רשב״א שם. וכשיטת רבנו כ״ה גם ברמב״ם פ״ט ה״ז דגוזז איכא נמי לאח״מ, [וכן הא דהושיט ידו למעי אמו פי׳ משום נטילת נשמה], ובמנ״ח במוסך השבת באות ג בדיני הקוצר ובאות יב בדיני הגוזז תמה דהא הרמב״ם כתב דחולב וחובל בבהמה ועוף חייב משום תולדה דדש וכתב הה״מ דהר״ם ס״ל דבהמה הוי גד״ק, וא״כ יתחייב נמי הקוצר בע״ח. ובאמת שיש מקום לחילוק, דבדישה עיקר המלאכה בתלוש, אלא דקיי״ל דלא נאסרה מלאכה אלא בדבר שיש לו חשיבות שגדל מקרקע ולפי״ז בע״ח נמי כיון דקאכלי מקרקע חשיבי כג״ק, אבל בתולש אי בעי גדו״ק היינו דליכא תלישה רק בתולש מן המחובר ועוקר מגידולו ובבהמה ליכא ענין מחובר, מיהו לרבנו דיליף עיקר דין תולש מדישה ודאי דליכא לחלק הכא. ועי׳ דבר אברהם ח״א סי׳ כד ענף א בארוכה. ועי׳ במיוחס לר״ן לקמן צד, ב דאיכא דסבירא להו דאיכא תולש בבע״ח עיין שם.
ה. במכלתין פ״ט ה״א, ועי׳ בהל׳ בכורות שהביא רבנו מהירושלמי התולש מן המתה חייב, ועי׳ ט״ז סי׳ שלז סק״י שכתב שמהירושלמי יש לחייב במלבוש מעור בהמה שלא יתלוש שער שיש בו חיוב חטאת, ובמהרי״ט אלגזי שם אות מ דחה דהירוש׳ בעוף קאי, אבל בבהמה לאו אורחיה אפילו במתה, מיהו בריטב״א הנד׳ לפנינו, ובדבר אברהם שם אות ט ציין גם לר״ן פ״ק דביצה גבי אפר מוכן הוא הביאו בגי׳ הירושלמי התולש מבהמה המתה [מיהו במיוחס לר״ן כתב בשם הרמב״ן הא דמתה על עוף וכמהריט״א, ומה שהקשה בדב״א שם אות ט דהיאך יאמר מתה על עוף, כבר ישבה בר״ן שם]. ועי׳ ביאור הלכה ריש סי׳ שמ. ועי׳ רמב״ם בפ״ט מהל׳ שבת ה״ז דאיכא גוזז במתה, ועי׳ בפ״י מהל׳ בכורים וכ״מ, ועי׳ מש״כ בזה בשער המלך פ״ג מהל׳ יו״ט ה״ג.
ו. ולהוציא מדעת רש״י על הרי״ף [ואליו נתכוין במאירי שכתב כן בשם גדולי הרבנים] יראים אות גוזז או״ז הל׳ שבת סי׳ סג אות ב שפירשו בתולש כנף מעוף חי.
ז. כה, ב.
ח. שם כו, א.
ט. ה״ב.
י. הביאור שאין תולדה לב׳ אבות עי׳ בסמוך.
כ. וכן כתב רבנו לקמן קז, ב דעוקר דבר מגידולו דחייב משום קוצר ליכא אלא בגי״ק ולא בבע״ח וכתב שם דבירוש׳ שבת אמרינן דמאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתיא כשיטתא דגמ׳ דילן, ועי׳ בסמוך שהסברנו במה נחלקו גמרין והירוש׳, ועי׳ רשב״א.
ל. פ״ג מהל׳ יו״ט.
מ. במהרי״ט אלגזי הרבה להקשות ארבנו, ועיקר קושיותיו הם חדא דמה שהביא רבנו מבכורות קשה דאדרבה דהתם מבואר איפכא דטעמא דכנגדו ביו״ט מותר ולא אסרינן ליה משום עוקר דבר מגידולו משום דתולש לאו כגוזז וכיון דלאו אורחיה בתלישה כלאחר יד הוא, ומשמע איפכא דאילו הוי כדרכו הוי חייב משום עוקר דבר מגידולו. וכן הקשה במנחת חינוך. ועוד הקשה דהא כל הראיות שהביא רבנו יקשו גם על הירושלמי א״כ מה שנאמר בעד הירושלמי נאמר בעד ש״ס דילן ואמאי נעביד פלוגתא בין הירושלמי לש״ס דידן ועי׳ אגלי טל דיני גוזז אמרי בינה חאו״ח סי׳ לב דבר אברהם שם וכן בחז״א או״ח סי׳ קלג ושערי יצחק ח״א סי׳ א שתירצו בזה, ואנן נענה אבתרייהו בע״ה. ותחילה נבוא להסביר הא דכתב רבנו יסוד גדול בדבריו שא״א ליחייב מחיים הן מצד תולדה דקוצר וכן מצד גוזז משום דתולדה לשני אבות ליכא לעולם. ונראה לי לבאר בזה ב׳ ביאורים, חדא ע״פ מה שחידש ה״אור שמח״ ע״פ הגמ׳ במועד קטן דקאמר דמשקה מים לזרעים בשבת ח״א משום זורע וחד משום חורש אבל משום תרתי לא מיחייב ואקשינן מרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים משום נוטע וקוצר קשיא, וכתב באו״ש דהא כל קשיא לא נדחה מהלכה, והחילוק, דנוטע וקוצר הוי אבות אבל משקה דהוי תולדה א״א לחייבו אלא חדא, והיינו דכיון דהמלאכה אינה אב אלא שהיא דומה לאב עד שאיננה כ״א תולדה לכן היא מתייחסת לזה האב שהיא דומה לו יותר, ול״ש לחייב משום תולדה דב׳ אבות. וזה כוונת רבנו דליכא לחייב תולש מצד קוצר ומצד גוזז [ופלא דהאו״ש לא הזכיר בזה סברת רבנו]. ואפשר לפרש בדרך אחרת, והיינו דיש לומר דהא דריבתה תורה תולדה מהנה לחייב אתולדות, אין הפירוש שכיון שתולדה דומה לאב אמרה תורה דזה גם בכלל החיוב ונמצא שחלות החיוב הוא מצד חיוב האב, אלא שאפשר לפרש דתולדה חיובה מצד עצמה, דכמו שאסרה תורה האב ה״נ אסרה תורה התולדה, אלא כיון שהתולדה דומה לאב איכא בזה נפ״מ לגבי שאי עביד בהדי הדדי אינו חייב אלא אחת, [ור״א באמת חולק, דכיון דחיובה מצד עצמה הוי לענין חיוב כב׳ אבות], וכן לענין התראה דכיון דדומה לאב אפשר להתרות בשם האב. אבל בעיקר החיוב חייב מצד עצמו, ולפי״ז פשוט שא״א לחייב בתולדה מצד ב׳ אבות שכן עיקר חיובה אינו כלל מצד האבות אלא מצד עצמה שיש לה חיוב מצד איסורה. וזהו החילוק במו״ק שם, וכן הביאור בדברי רבנו. והנה יש נפ״מ בין ב׳ ההסברים, במקום דבמעשה אחד יש גם אב וכן תולדה, דלהסבר של האו״ש כיון דבמעשה זה יש אב ודאי שאין לייחס התולדה רק לזה ולא לאב אחר שהרי ע״כ דומה יותר לאב זה. אבל להסבר שכתבנו משום שחיוב התולדה מצד עצמה ואין מקום לחייב מצד האבות, ולפי״ז אי איכא במעשה חדא גם אב וכן תולדה יהא חייב שתים דחייב הן מצד האב וכן מצד חיוב התולדה, דחיובו מצד עצמו, ואין בטל חיובו מצד דאיכא נמי בהא חיוב אב. ולפי״ז איכא להסביר במאי פליגי הבבלי והירושלמי אי איכא קוצר בבע״ח, והיינו דעיקר ראית רבנו היא מכח סברא זו דא״א לחייב משום תרתי אבות, ומשו״ה בבכורות בהו״א דס״ל דתולש לאו היינו גוזז שפיר א״ל משום עוקר דבר מגידולו, אבל במסקנא דאמר ר״ל דתולש חייב משום גוזז תו הדרינן דיהא חייב משום קוצר דתולדה ליכא לחייב משום תרתי, וכיון דמסקינן דחייב משום גוזז ולא משום קוצר ע״כ הוכרח רבנו לחדש דהסברא דלא אמרינן קוצר רק בגי״ק, אבל בהו״א אין הכרח בזה, ובזה מיושב קושית המהריט״א והמנ״ח. והשתא ניתי לפרש הירושלמי דהנה באו״ש כתב בריש פ״ז משבת דבתולש פליגי הירושלמי עם הבבלי דהירושלמי ס״ל דתולש הוי אב משו״ה תנא בירושלמי הקוצר והבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן וחשיב שית מילין אבל הבבלי לא חשיב תולש בהדייהו, וכתב באו״ש משום דהבבלי ס״ל דתולש אינה אלא תולדה ע״ש. ולפי״ז נמצא דהירושלמי לשיטתו דס״ל דתולש מצד קוצר הוי אב א״כ לסברא שכתבנו לעיל דבמעשה חד דאיכא אב ובתולדה אפשר שחייב ב׳, ולפי״ז אף דקאמר דר״ל ס״ל דהוי תולדה דגוזז אין הכרח דלא מחייב משום אב דקוצר, וכן אין הכרח לחדש דדין קוצר ליכא אלא בג״ק, מה שא״כ לשיטת הבבלי דתולש הוי תולדה דקוצר, ולפי״ז א״א לחייב משום ב׳ אבות וכמש״כ רבנו וכיון דר״ל קאמר דחייב משום תולדה דגוזז ע״כ דלא מחייב משום עוקר דבר מגידולו, וע״ז היה קשה לרבנו אמאי לא יהא תולדה דקוצר וע״כ דיש לחדש דקוצר לא הוי אלא בגי״ק. ולפי דברינו נתבאר היטב דהירושלמי לשיטתם דכיון דתולש הוי אב אפשר שהוא חייב נמי משום גוזז, וליכא לחדש דבעי עוקר דבר מגידולו רק בגי״ק ושפיר אמרינן בירושלמי דחייב בצד נונא משום תולש. ולפי״ז נ״ל ליישב פסקי הר״מ דבפ״ח ה״ב מהל׳ שבת פסק כרבה דמנכש משום חורש, ועי׳ מו״ק שם דאוקי בגמ׳ האי דמנכש בכלאים לוקה חייב הוא משום מקיים וכר״ע והר״מ אע״פ שלא ס״ל כר״ע פסק בפ״א ה״ב מהל׳ כלאים דמנכש בכלאים חייב. ואפשר דרק לסברת אביי דהקשה לרבה אמאי לא מחייב תרתי, והיינו דס״ל דע״כ סברת רבה דליכא בניכוש כלל ענין זריעה, דאל״ה לחייב ב׳, וע״ז הוכרחנו לתרץ דהא דלוקה בכלאים הוא משום מקיים, אבל למסקנת הש״ס קשיא והיינו שיש לחלק דל״א תולדה לב׳ אבות, וכמש״כ באו״ש דצריך להתייחס אחר מי שדומה לו יותר, ולפי״ז תו אפשר דאיכא נמי ענין זורע במנכש אלא דרבה ס״ל דדומה יותר לחורש, וכ״ז בשבת דאיכא נמי חיובא דחורש, אבל בכלאים דליכא ענין חורש, תו הדרא לענין זורע דאית ביה וחייב מצד זורע ולכן פסק הרמב״ם דלוקה מנכש בכלאים.
1. הקטע בסוגריים המרובעים הוא נוסח חילופי.
2. הגהת הגרא״ז: במקום שחיטה.
3. הגהת הגרא״ז: דפטור דהא חזינן גבי עוף.
מי שהשליך יתד לח לתוך התנור כדי ליבשו חייב משום מבשל ואע״פ שאינו מתכוין אלא לחזקו וליבשו מ״מ מתוך לחות המים שבתוכו הוא מתרפה תחלה עד שהמים כלים ומתיבש ורפויו הוא לו כעין בישול לחייבו לענין שבת משום מבשל אע״פ שלענין בשולי גוים אנו הולכים בה אחר תכלית הכונה שהוא חזוק הכלי ושלא לדונו כבשול כמו שביארנו בשני של ע״ז וכן הדין בכלים העשויים מעץ לח וכן מי שהתיך את הזפת אע״פ שמתקשה לשעתו אחר התכה חייב משום מבשל וכן כל כיוצא בזה:
העושה את החבית בשבת חייב שבע חטאות שהרי מתחלה חפר את הקרקע ליטול את העפר וזו אינה מן המנין שאינו צריך אלא לעפרה אלא שאחר שנטל את העפר הוא שוחקו הדק והרי טוחן ואח״כ בורר את הצרורות הנשארות הרי שתים ואח״כ מרקדו בנפה הרי שלש ואח״כ מגבל וחייב משום לש הרי ארבע ואח״כ עושה את הכלי ומחליקו ונמצא ממחק והרי חמש ואח״כ מבעיר את האור כדי לצרף את החבית בתוכו הרי שש ואח״כ מצרפו בתוכו והרי מבשל ואם היה צריך לגומא אף אתה מחייבו בשמונה מצד שאתה מוסיף עליו החפירה ובתנור חייב בשמונה אלו השבעה שהזכרנו ועוד אחרת שאחר שצרפו טחו בטיט על גביו להבליע חומו בתוכו ולחזקו והוא גמר מלאכה שלו ונמצא מכה בפטיש מה שאין כן בחבית שגמר מלאכתו בא מאליו:
עשה כוורת של קנים חייב אחת עשרה שתים בקציצת הקנים שהוא זומר וצריך לעצים וחייב משום קוצר ומשום נוטע וכשאספן נעשה מעמר וכשמברר את הפסולת מתוך האחרות נעשה בורר משהחליקו נעשה ממחק וכשחתכן אחת לשתים ושלש נעשה טוחן וכשהשוה את מדתן נעשה מחתך הרי שבע הסך את הבית הרי הוא מיסך והרי שמונה הכניס הערב בתוך השתי משעשה שני בתים נתחייב משום עשיית נירין הרי תשע וכשחבר קנה אצל חבירו נעשה לו אורג הרי עשר וכשחתך לאחר האריגה ראשי הקנים היוצאים הרי הוא מכה בפטיש הרי י״א ואם עשה לו שפה הוסיף לו שנים תפירה וקשירה שהוא צריך לקשור אחר התפירה ולא נתחייב אחד מאלו משום עשיית כלי ר״ל משום בנין שאין בנין בכלים:
הטווה צמר על גבי בהמה בשבת אינו חייב לא משום גוזז ולא משום מנפץ ולא משום טווה שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך ואע״פ שאמרו שטוף בעזים וטווי מן העזים ודרשו כן ממה שכתוב טוו את העזים שמשמע בגופן של עזים ודרשו שהיו שוטפין ומדיחין אותו על העזים וטוים על העזים מ״מ חכמה יתירה שאני אבל שאר העולם אין דרכן בכך והרי הוא מלאכה כלאחר יד ופטור אבל אסור:
התולש את הכנף או איזה נוצה מן העוף חייב משום גוזז והקוטמו והוא שאחר התלישה נוהגים לחתך את הנוצה מצד ראשה דק דק כדי להניחה בכר וכסת חייב משום מחתך והמורט והוא שאחר שקטם סביב קנה הנוצה כרצונו מורט בידו כל הנשאר כדי להשאיר הקנה בלא נוצה לארוג ממנו כובעים חייב משום ממחק שהוא מכוין להחליק הנוצה עד שתהא ראויה לכובע:
זה שביארנו שהתולש חייב משום גוזז גדולי הרבנים פירשו בתולש נוצה מכנף עוף החי אלמא מן העוף המת אינו חייב ואין הדברים נראין שמאחר שהתולש חיובו משום גוזז הרי חיוב גזיזה בחיים ובמיתה שוים הם שהגזיזה אין חיובה מצד עקירת דבר מגדולו שנחייבהו דוקא בחיים שאם כן היינו קוצר אלא חיובו אף לאחר מיתה ובדרך גזיזה הא דרך קצירה לא שאין קצירה אלא בגדולי קרקע וכן התבאר בתוספתא ר״ל שהגוזז אף לאחר מיתה חייב והוא שישנו בה הגוזז את הצמר או את השער בין מן בהמה בין מן חיה בין מן החי בין מן המת אפי׳ מן השלח שלהן חייב ומעתה אף התולש כנף מן העוף חייב אף לאחר מיתה ומעתה מחיים ולאחר מיתה שוים הם בגזיזה מקום שנאסרה מחיים אף לאחר מיתה כן ומקום שהותרה לאחר מיתה אף מחיים כן ומכאן הורו גדולי הדורות שלפנינו שהשוחט את העוף ביום טוב מותר לתלוש את הנוצה שבצוארו שהרי לאחר שחיטה אתה מתירו לתלוש את כלה ואין חלוק בתלישה בין מחיים בין לאחר מיתה וכשם שמחיים שלא לצורך יום טוב אסור כך לאחר מיתה וכשם שלאחר שחיטה לצורך יום טוב מותר כך מחיים ומ״מ גדולי המחברים אסרו [והוציאוה ממסכת בכורות בסוגיא הבאה על משנת השוחט את הבכור עושה מקום לקפוץ ומ״מ יש לפרשה יפה לשטה זו וכבר ביארנוה במסכת יום טוב]:
בד״ה דפריס סילקא כו׳ בהעור והרוטב מאי קיפה פורמה כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ הדק שבשולי קדירה:
שם תולש חייב משום גוזז. עי׳ לקמן דף קז ע״ב ובחידושי רשב״א שם:
תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: התולש בשבת בשוגג את הכנף (נוצה גדולה מכנף עוף) והקוטמו (חותך את קצהו) והמורטו (מוריד את החוטים הדקים היוצרים את הנוצה), חייב שלש חטאות. ואמר ר׳ שמעון בן לקיש בהסבר הדבר: התולש את הנוצה — חייב משום מלאכת גוזז, הקוטםחייב משום מחתך, והממרט את השיער — חייב משום ממחק.
The Sages taught in a Tosefta: One who unwittingly plucks a large feather from the wing of a bird on Shabbat, and who snips the tip of the feather, and who pulls out the thin threads that comprise the feather is liable to bring three sin-offerings. And Rabbi Shimon ben Lakish said in explanation: One who plucks the wing is liable due to the labor of shearing. One who snips the tip of the feather is liable due to cutting. And one who pulls out the threads is liable due to smoothing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) יהַקּוֹשֵׁר וְהַמַּתִּיר.: קְשִׁירָה בַּמִּשְׁכָּן הֵיכָא הֲוַאי אָמַר רָבָא שֶׁכֵּן קוֹשְׁרִין בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים (קוֹשְׁרִים) הָהוּא קוֹשֵׁר עַל מְנָת לְהַתִּיר הוּא אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי שֶׁכֵּן אוֹרְגֵי יְרִיעוֹת שֶׁנִּפְסְקָה לָהֶן נִימָא קוֹשְׁרִים אוֹתָהּ א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא תָּרֵצְתְּ קוֹשֵׁר מַתִּיר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר וְכִי תֵּימָא דְּאִי מִתְרְמֵי לֵיהּ תְּרֵי חוּטֵי קִיטְרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי שָׁרֵי חַד וְקָטַר חַד הַשְׁתָּא לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֵין עוֹשִׂין כֵּן לִפְנֵי ממ״ה הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשִׂין אֶלָּא אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי עִילַּאי שֶׁכֵּן צָדֵי חִלָּזוֹן קוֹשְׁרִין וּמַתִּירִין.:

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who ties and one who unties. The Gemara asks: Where was there tying in the Tabernacle? Rava said: They tied the tents of the Tabernacle to the pegs. The Gemara rejects this: And is that considered performance of the labor of tying? That was tying a knot in order to untie it. When the children of Israel departed from an encampment, they dismantled the Tabernacle, which involved untying all of the knots. One is not liable for tying a temporary knot on Shabbat. Rather, Abaye said: As the weavers of curtains for the Tabernacle, when a thread would rip, they would tie it. Rava said to him: You have resolved the problem with regard to the labor of tying; however, with regard to the labor of untying, what can be said? Where, in the construction of the Tabernacle, was the labor of untying performed? And if you say that it was performed if one found two threads with knots tied next to each other, he untied one and left one tied; now, before a king of flesh and blood one would not do so, as the curtain would look flawed, in the Tabernacle, before the King of kings, the Holy One, Blessed be He, would one do so? Rather, Rava said, and some say that Rav Elai said: The trappers of ḥilazon, whose blood was used in the Tabernacle as a dye, tie and untie their nets.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכן צדי חלזון קושרין ומתירין. וזה חלזון היו צובעין בדמו תכלת ומשכחת לה במנחות בפרק התכלת (מנחות דף מד) תנו רבנן חלזון זה גופו דומה לים ברייתו דומה לדג ועולה פעם אחת לע׳ שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים ואמרו עוד (שם מב) אמר ליה אביי לרב שמואל בר יהודה הא תכילתא היכא צבעיתו אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין כו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביתדות אהלים – נועצים יתידות בקרקע כדכתיב יתדות המשכן וקושרין היריעות בהן במיתריהם.
קושר ע״מ להתיר הוא – וכי האי גוונא פטרינן ליה לקמן דתנן כל קשר שאינו של קיימא. אין חייבין עליו.
בהדי הדדי – בשני חוטין זה אצל זה.
שרי חד – לאחר אריגתן מתיר האחד מפני שבולטין ונראין.
וקטר חד – כלומר מניח כמו שהוא.
השתא כו׳ אין עושין – שכשמתירו נראה הנקב ביריעה שחוטיה היו כפולין ששה והיו גסין ומתחלה היו זריזין בכך וכי מתרמו לה תרי קיטרי קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה ולמעלה ומספקן בחוט ארוך וקושרין למעלה ולמטה ואין שם שנים קשרים סמוכין.
צדי חלזון – לצבוע התכלת בדמו והוא כמין דג קטן ועולה אחת לשבעים שנה.
קושרין ומתירין – שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו מתיר מכאן וקושר מכאן.
שכן צדי חלזון כו׳ – בריש אלו קשרים (לקמן ק. א:) פירש בקונט׳ קושרין ומתירין פעמים קושרין את המכמורת ופעמים מתירין אותם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אהלים אמר ליה אביי ההוא קשר כו׳ כצ״ל:
שם דאי מתרמי ליה תרי חוטי. עי׳ לעיל דף עג ע״א תוס׳ ד״ה הקושר:
שם השתא לפני מלך וכו׳. פסחים דף עה ע״ב יומא דף מז ע״א:
ה בין אבות המלאכות במשנה נימנו גם הקושר והמתיר. ושואלים: קשירה במשכן היכא הואי [היכן היתה]? אמר רבא: שכן קושרין ביתדות אהלים, שהיו קושרים את המשכן אל יתדותיו. ודוחים: וכי לכך קוראים קושרים כמלאכה גמורה?! הלא ההוא קושר על מנת להתיר הוא, שהרי במסעם היו מפרקים את המשכן ומתירים בתוך כך את כל הקשרים, וכל קשר העומר להתרה אין חייבים על עשייתו בשבת. אלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא (חוט) קושרים אותה. אמר ליה [לו] רבא: תרצת מלאכת קושר, ואולם מלאכת מתיר מאי איכא למימר [מה יש לומר בה]? היכן מוצא אתה במשכן שמתירים קשר? וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש בדרך זו: דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי, שרי חד וקטר חד [שאם מזדמנים לו שני חוטים קשורים זה ליד זה, מתיר אחד וקושר אחד], ואולם השתא [עכשיו, הרי] לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, שהיריעה שכך עשו בה נראית פגומה, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, במשכן העדות עושין?! אלא אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ עילאי, שכן צדי חלזון שהיו נצרכים לו לצביעת המשכן קושרין ומתירין את הרשתות שלהם.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who ties and one who unties. The Gemara asks: Where was there tying in the Tabernacle? Rava said: They tied the tents of the Tabernacle to the pegs. The Gemara rejects this: And is that considered performance of the labor of tying? That was tying a knot in order to untie it. When the children of Israel departed from an encampment, they dismantled the Tabernacle, which involved untying all of the knots. One is not liable for tying a temporary knot on Shabbat. Rather, Abaye said: As the weavers of curtains for the Tabernacle, when a thread would rip, they would tie it. Rava said to him: You have resolved the problem with regard to the labor of tying; however, with regard to the labor of untying, what can be said? Where, in the construction of the Tabernacle, was the labor of untying performed? And if you say that it was performed if one found two threads with knots tied next to each other, he untied one and left one tied; now, before a king of flesh and blood one would not do so, as the curtain would look flawed, in the Tabernacle, before the King of kings, the Holy One, Blessed be He, would one do so? Rather, Rava said, and some say that Rav Elai said: The trappers of ḥilazon, whose blood was used in the Tabernacle as a dye, tie and untie their nets.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) כוְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְּפִירוֹת.: וְהָא לָא קָיְימָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְהוּא שֶׁקְּשָׁרָן.:

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who sews two stitches. The Gemara asks: That does not endure; two stitches will unravel immediately. A prohibited labor whose result is temporary is not considered a prohibited labor. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: That has the legal status of a prohibited labor only in a case where, after sewing the stitches, he tied them. He tied a knot at each of the two ends of the thread so that the stitches would not unravel.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא לא קיימא – הכי וכיון דלא קיימא. לאו מלאכה היא.
שקשרן – שקשר שני ראשי החוט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוחנן הטווה צמר מעל גבי בהמה חייב שלש חטאות משום גוזז משום מנפץ ומשום טוה רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך ולא והתניא משמיה דר׳ נחמיה שטוף בעזים [ו]⁠טוו מן העזים חכמה יתירה שאני.
אמר ר׳ יוחנן והוא שקשרן – פירוש: וכגון שעשה קשר שאינו של קיימא ואם עשה קשר של קיימא חייב שתים משום תופר ומשום קושר.
והוא שקשרן – פי׳ לא קשירה ממש הוא, דאם כן תיפוק ליה משום קושר. [ואם לחייבו שתים אין זו מלאכה בעצמה]. אלא שמרכיבין זה על זה כעין קשר.⁠א
א. בריטב״א הנד׳ מחדש הביא בהוספה [בשם רבו וכעי״ז במיוחס לר״ן] שהרכיבן זה על זה ושזרן בידו לקיים התפירה. ואפשר שזה כוונת רבנו ובמיוחס לר״ן הוסיף דהוא דלא כר׳ יהודה דאמר לקמן עניבה היינו קשירה, [ועי׳ ר״ן וסמ״ג בשם היראים ובאבני נזר חאו״ח ח״א סי׳ קפ, ובחז״א סנהדרין נו סקי״ב].
ו עוד שנינו במשנה בין המלאכות המנויות גם את התופר שתי תפירות. ומקשים: והא לא קיימא [והרי אינה מתקיימת]! שהרי שתי תפירות בלבד מתפרקות מיד, ומלאכה שאין לה קיום אינה נחשבת מלאכה! על כן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: והוא שקשרן, שלא יצא החוט, ובדרך זו התפירה קיימת אף בשתי תפירות.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who sews two stitches. The Gemara asks: That does not endure; two stitches will unravel immediately. A prohibited labor whose result is temporary is not considered a prohibited labor. Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: That has the legal status of a prohibited labor only in a case where, after sewing the stitches, he tied them. He tied a knot at each of the two ends of the thread so that the stitches would not unravel.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרההשלמהתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) להַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר.: קְרִיעָה בַּמִּשְׁכָּן מִי הֲוָה רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who tears in order to sew two stitches. The Gemara asks: Was there tearing in the construction of the Tabernacle? The Gemara answers that it was Rabba and Rabbi Zeira who both said the following explanation:
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו במשנה שהקורע על מנת לתפור אף זו בין אבות המלאכות. ושואלים: קריעה במשכן מי הוה [האם היתה? רבה ור׳ זירא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר:
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who tears in order to sew two stitches. The Gemara asks: Was there tearing in the construction of the Tabernacle? The Gemara answers that it was Rabba and Rabbi Zeira who both said the following explanation:
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת עד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת עד:, רב שרירא גאון ערבית שבת עד: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת עד: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת עד:, ר׳ נסים גאון שבת עד:, רי"ף שבת עד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת עד:, רש"י שבת עד:, ראב"ן שבת עד: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת עד:, בעל המאור שבת עד: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת עד: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת עד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת עד: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת עד:, רמב"ן שבת עד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי שבת עד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת עד:, מהרש"א חידושי הלכות שבת עד:, פני יהושע שבת עד:, גליון הש"ס לרע"א שבת עד:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת עד:, אסופת מאמרים שבת עד:

Shabbat 74b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 74b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 74b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 74b, R. Chananel Shabbat 74b, R. Nissim Gaon Shabbat 74b, Rif by Bavli Shabbat 74b, Collected from HeArukh Shabbat 74b, Rashi Shabbat 74b, Raavan Shabbat 74b, Tosafot Shabbat 74b, Baal HaMaor Shabbat 74b, Sefer HaNer Shabbat 74b, Ri MiLunel Shabbat 74b, HaHashlamah Shabbat 74b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 74b, Ramban Shabbat 74b, Meiri Shabbat 74b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 74b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 74b, Penei Yehoshua Shabbat 74b, Gilyon HaShas Shabbat 74b, Steinsaltz Commentary Shabbat 74b, Collected Articles Shabbat 74b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144