האא דאמרינן תולש חייב משום גוזז – שמעת מינה דלא מיחייב בחיים טפי מלאחר מיתה,ב דבגוזז פשיטא לן דלאו משום עוקר דבר מגדולו הוא דנימא דווקא בחיים, דאם כן היינו קוצר,ג אלא אפילו לאחר שחיטה, ודוקא דרך גזיזה אבל דרך תלישה לא מיחייב, דאין קוצר אלא בגידולי קרקע כדקאמרינן בדישה.ד
ותניא נמי בתוספתאה הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב. אלמא אפילו לאחר מיתה חייב משום גוזז. וכן נמי בתולש כנף מן העוף אין חילוק בין מחיים לאחר מיתה.ו ומכאן אני אומר שמותר לתלוש הנוצה מצואר העוף ביום טוב לצורך שחיטה, שהרי סופו לתלוש לאחר שחיטה. ואין בין התולש כנף מחיים לתולש לאחר מיתה כלום, שכיון שאפילו לאחר שחיטה חייב עליה שלא לצורך יום טוב שהיא מלאכה גמורה כגוזז את הצמר, [ולצורך יום טוב שהיא מלאכה גמורה כגוזז את הצמר מותר], מחיים נמי לצורך מותר שהרי נתנה יום טוב לדחות אצל מלאכה זו, ועכשיו נמי מתקן לצורך אכילה הוא אע״פ שעדיין לא נשחטה. והא דגרסי׳ במסכת בכורותז השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ כו׳ ובשעת שחיטה תולש את השער, ובעינן בגמראח ביום טוב מהו ומשני דתולש לאו היינו גוזז, ואקשינן ומאי שנא מהתולש כנף ומורטו דחייב, ומשני שני כנף דהיינו ארחיה. לאו למימרא דביום טוב אסור גבי עוף, אלא גבי צמר מן העוף משום שאין סופו לתלוש, ואין תלישתו לצורך יום טוב. ומקשי עלה מאי שנא גבי עור דאמרת דתולש לאו היינו גוזז ומאי שנא גבי עוף דתניא התולש בשבת חייב, דאלמא תולדה דגוזז הוא, ומשני גבי עוף דהיינו אורחיה לפיכך חייב בשבת דהוי תולדה דגוזז.
1[הא דאמרי׳ תולש היינו גוזז – שמעי׳ מינה דאינו מחוייב בתולש מחיים יותר מלאחר שחיטה, כיון דלאחר שחיטה שייך נמי גזיזה דלאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דנימא דחייב עלה מחיים ולא אחר שחיטה דא״כ היינו קוצר אלא דוקא משום גוזז חייב ולא משום קוצר דקצירה איננה רק בגידולי קרקע ובתוספתא נמי תניא הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב אלמא חיוב משום גוזז ישנו לאחר שחיטה כמו בחיים. ומכאן אני אומר שמותר לתלוש ביום טוב מן הנוצה של עוף קודם שחיטה לצורך שחיטה כיון דלאחר שחיטה ע״כ יתלוש הנוצות לצורך האכילה הרי ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אכילה אף קודם שחיטה מותר ועכשיו נמי צורך קצת הוא דבשלמא אי הוה אמרי׳ דאחר שחיטה איננה מלאכה כלל וקודם שחיטה הוי מלאכה א״כ כיון דלא ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אוכל נפש כיון דלצורך היינו לאחר שחיטה איננה מלאכה א״כ לא ניתן לדחות מלאכה זו כלל ממילא קודם שחיטה אסור אבל כיון שבררנו דאף אחר שחיטה חשיב גוזז ומותר משום צורך אוכל נפש ה״ה קודם שחיטה והא דקאמר הש״ס במסכת בכורות פ״ג השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ובעי בש״ס כנגדו בי״ט מהו ומסיק דתולש לאו היינו גוזז ואקשי׳ עלה מהא דתניא התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב ג׳ חטאות ומשני שאני כנף דהיינו אורחי׳ לאו למימרא דאסור בי״ט לתלוש מן העוף2 אלא גבי צמר מן הכנף שאין סופו לתלוש ואין תלישתו צורך י״ט ושפיר הקשה מ״ש גבי עור דאמר׳3 דתולש בשבת חייב אלמא דתולש היינו גוזז].
ובירוש׳ בפרק כלל גדולט איתא וה״ג התם תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, וכן תולש את השיער לראות את המום, רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור. א״ר יעקב בר אחא רשב״ל כדעתי׳, דאתפלגין התולש בקדשים ר׳ יוחנן אמר חייב רבי שמעון בן לקיש אמר פטור, רבי ירמיה בעי מחלפה שיטתיה דריש לקיש דאיתפלגון התולש כנף מן העוף המורטה והקוטמה חייב משום שלש, אמר ר׳ יוסי בר בון ולא פליגון התולש חייב משום גוזז, המורטה חייב משום מוחק, הקוטמה חייב משום מכה בפטיש. ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה גיזתה, ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז ע״כ. למדנו עכשיו שהתולש מן העוף המתה חייב משום גוזז כדרך שחייב גוזז עצמו בשלחין לאחר מיתה, וכיון שכן ממילא למדנו שביום טוב מותר, שאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה, ונתנה יום טוב לדחות אצל מלאכה זו משום אוכל נפש. וליכא למימר דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגדולו, והאי דנקטי׳ משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי. דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם.י ועוד דאי הכי בבהמה ביום טוב לתסור, דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו, ולאו אורחיה דגזיזה, אלא בכלי, אלא אנן הכי קאמרי׳ כיון דמשום גוזז הוא כי אורחיה חייב כגון בעוף, ובבהמה דלאו אורחיה הוי מלאכה כלאחר יד ופטור, ומשום תולש ליכא, דלא הוי תולש אלא בגידולי קרקע, הא מבעלי חיים משום גוזז איכא משום תולש ליכא,כ ומעיקרא קס״ד דכל ביד תולדה דתולש [הוא], וכל בכלי תולדה דגוזז, והשתא אמרי׳ דכולן משום גוזז, הלכך ליכא למיסר משום תולש כלל. אבל ראיתי למקצת המחברים האחרונים ובכללם המחבר הגדול ר׳ משה ב״ר מימון הספרדיל שאסרו ואני איני כדאי לחלוק אבל האמת יורה דרכו.מ
א. בקטע זו הנוסחא בכי״מ וכי״נ שונה מן הנדפס [וכבר כתבנו כי יש בחי׳ רבנו כאן ב׳ מהדורות ואע״פ שהחילוקים אינם רבים מ״מ הבאתי ב׳ הלשונות שלא יחסר המזג והנדפס הבאתי לקמן במרובעים ועל ידי שניהם יתקיימו דברי רבנו זיע״א].
ב. יסוד רבנו דתולש הוי תולדה דגוזז ושייך גם מחיים וגם לאחר מיתה ולא הוי תולדה דקוצר דלא שייך רק בגידולי קרקע ביארו רבנו באריכות גם להלן קז, ע״ב ובהלכותיו לבכורות כה, א (יח, ד״ו). ועי׳ מ״מ ומאירי.
ג. כלומר ואנן בבכורות הובא לקמן אמרי׳ דהיינו תולדה דגוזז, ועוד דקוצר ליכא אחר מיתה, ולחייבו משום שניהם אי אפשר כדכ׳ רבנו בסמוך, ועי׳ להלן.
ד. וכ״כ רבנו לקמן, ועי׳ רשב״א שם. וכשיטת רבנו כ״ה גם ברמב״ם פ״ט ה״ז דגוזז איכא נמי לאח״מ, [וכן הא דהושיט ידו למעי אמו פי׳ משום נטילת נשמה], ובמנ״ח במוסך השבת באות ג בדיני הקוצר ובאות יב בדיני הגוזז תמה דהא הרמב״ם כתב דחולב וחובל בבהמה ועוף חייב משום תולדה דדש וכתב הה״מ דהר״ם ס״ל דבהמה הוי גד״ק, וא״כ יתחייב נמי הקוצר בע״ח. ובאמת שיש מקום לחילוק, דבדישה עיקר המלאכה בתלוש, אלא דקיי״ל דלא נאסרה מלאכה אלא בדבר שיש לו חשיבות שגדל מקרקע ולפי״ז בע״ח נמי כיון דקאכלי מקרקע חשיבי כג״ק, אבל בתולש אי בעי גדו״ק היינו דליכא תלישה רק בתולש מן המחובר ועוקר מגידולו ובבהמה ליכא ענין מחובר, מיהו לרבנו דיליף עיקר דין תולש מדישה ודאי דליכא לחלק הכא. ועי׳ דבר אברהם ח״א סי׳ כד ענף א בארוכה. ועי׳ במיוחס לר״ן לקמן צד, ב דאיכא דסבירא להו דאיכא תולש בבע״ח עיין שם.
ה. במכלתין פ״ט ה״א, ועי׳ בהל׳ בכורות שהביא רבנו מהירושלמי התולש מן המתה חייב, ועי׳ ט״ז סי׳ שלז סק״י שכתב שמהירושלמי יש לחייב במלבוש מעור בהמה שלא יתלוש שער שיש בו חיוב חטאת, ובמהרי״ט אלגזי שם אות מ דחה דהירוש׳ בעוף קאי, אבל בבהמה לאו אורחיה אפילו במתה, מיהו בריטב״א הנד׳ לפנינו, ובדבר אברהם שם אות ט ציין גם לר״ן פ״ק דביצה גבי אפר מוכן הוא הביאו בגי׳ הירושלמי התולש מבהמה המתה [מיהו במיוחס לר״ן כתב בשם הרמב״ן הא דמתה על עוף וכמהריט״א, ומה שהקשה בדב״א שם אות ט דהיאך יאמר מתה על עוף, כבר ישבה בר״ן שם]. ועי׳ ביאור הלכה ריש סי׳ שמ. ועי׳ רמב״ם בפ״ט מהל׳ שבת ה״ז דאיכא גוזז במתה, ועי׳ בפ״י מהל׳ בכורים וכ״מ, ועי׳ מש״כ בזה בשער המלך פ״ג מהל׳ יו״ט ה״ג.
ו. ולהוציא מדעת רש״י על הרי״ף [ואליו נתכוין במאירי שכתב כן בשם גדולי הרבנים] יראים אות גוזז או״ז הל׳ שבת סי׳ סג אות ב שפירשו בתולש כנף מעוף חי.
ז. כה, ב.
ח. שם כו, א.
ט. ה״ב.
י. הביאור שאין תולדה לב׳ אבות עי׳ בסמוך.
כ. וכן כתב רבנו לקמן קז, ב דעוקר דבר מגידולו דחייב משום קוצר ליכא אלא בגי״ק ולא בבע״ח וכתב שם דבירוש׳ שבת אמרינן דמאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתיא כשיטתא דגמ׳ דילן, ועי׳ בסמוך שהסברנו במה נחלקו גמרין והירוש׳, ועי׳ רשב״א.
ל. פ״ג מהל׳ יו״ט.
מ. במהרי״ט אלגזי הרבה להקשות ארבנו, ועיקר קושיותיו הם חדא דמה שהביא רבנו מבכורות קשה דאדרבה דהתם מבואר איפכא דטעמא דכנגדו ביו״ט מותר ולא אסרינן ליה משום עוקר דבר מגידולו משום דתולש לאו כגוזז וכיון דלאו אורחיה בתלישה כלאחר יד הוא, ומשמע איפכא דאילו הוי כדרכו הוי חייב משום עוקר דבר מגידולו. וכן הקשה במנחת חינוך. ועוד הקשה דהא כל הראיות שהביא רבנו יקשו גם על הירושלמי א״כ מה שנאמר בעד הירושלמי נאמר בעד ש״ס דילן ואמאי נעביד פלוגתא בין הירושלמי לש״ס דידן ועי׳ אגלי טל דיני גוזז אמרי בינה חאו״ח סי׳ לב דבר אברהם שם וכן בחז״א או״ח סי׳ קלג ושערי יצחק ח״א סי׳ א שתירצו בזה, ואנן נענה אבתרייהו בע״ה. ותחילה נבוא להסביר הא דכתב רבנו יסוד גדול בדבריו שא״א ליחייב מחיים הן מצד תולדה דקוצר וכן מצד גוזז משום דתולדה לשני אבות ליכא לעולם. ונראה לי לבאר בזה ב׳ ביאורים, חדא ע״פ מה שחידש ה״אור שמח״ ע״פ הגמ׳ במועד קטן דקאמר דמשקה מים לזרעים בשבת ח״א משום זורע וחד משום חורש אבל משום תרתי לא מיחייב ואקשינן מרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים משום נוטע וקוצר קשיא, וכתב באו״ש דהא כל קשיא לא נדחה מהלכה, והחילוק, דנוטע וקוצר הוי אבות אבל משקה דהוי תולדה א״א לחייבו אלא חדא, והיינו דכיון דהמלאכה אינה אב אלא שהיא דומה לאב עד שאיננה כ״א תולדה לכן היא מתייחסת לזה האב שהיא דומה לו יותר, ול״ש לחייב משום תולדה דב׳ אבות. וזה כוונת רבנו דליכא לחייב תולש מצד קוצר ומצד גוזז [ופלא דהאו״ש לא הזכיר בזה סברת רבנו]. ואפשר לפרש בדרך אחרת, והיינו דיש לומר דהא דריבתה תורה תולדה מהנה לחייב אתולדות, אין הפירוש שכיון שתולדה דומה לאב אמרה תורה דזה גם בכלל החיוב ונמצא שחלות החיוב הוא מצד חיוב האב, אלא שאפשר לפרש דתולדה חיובה מצד עצמה, דכמו שאסרה תורה האב ה״נ אסרה תורה התולדה, אלא כיון שהתולדה דומה לאב איכא בזה נפ״מ לגבי שאי עביד בהדי הדדי אינו חייב אלא אחת, [ור״א באמת חולק, דכיון דחיובה מצד עצמה הוי לענין חיוב כב׳ אבות], וכן לענין התראה דכיון דדומה לאב אפשר להתרות בשם האב. אבל בעיקר החיוב חייב מצד עצמו, ולפי״ז פשוט שא״א לחייב בתולדה מצד ב׳ אבות שכן עיקר חיובה אינו כלל מצד האבות אלא מצד עצמה שיש לה חיוב מצד איסורה. וזהו החילוק במו״ק שם, וכן הביאור בדברי רבנו. והנה יש נפ״מ בין ב׳ ההסברים, במקום דבמעשה אחד יש גם אב וכן תולדה, דלהסבר של האו״ש כיון דבמעשה זה יש אב ודאי שאין לייחס התולדה רק לזה ולא לאב אחר שהרי ע״כ דומה יותר לאב זה. אבל להסבר שכתבנו משום שחיוב התולדה מצד עצמה ואין מקום לחייב מצד האבות, ולפי״ז אי איכא במעשה חדא גם אב וכן תולדה יהא חייב שתים דחייב הן מצד האב וכן מצד חיוב התולדה, דחיובו מצד עצמו, ואין בטל חיובו מצד דאיכא נמי בהא חיוב אב. ולפי״ז איכא להסביר במאי פליגי הבבלי והירושלמי אי איכא קוצר בבע״ח, והיינו דעיקר ראית רבנו היא מכח סברא זו דא״א לחייב משום תרתי אבות, ומשו״ה בבכורות בהו״א דס״ל דתולש לאו היינו גוזז שפיר א״ל משום עוקר דבר מגידולו, אבל במסקנא דאמר ר״ל דתולש חייב משום גוזז תו הדרינן דיהא חייב משום קוצר דתולדה ליכא לחייב משום תרתי, וכיון דמסקינן דחייב משום גוזז ולא משום קוצר ע״כ הוכרח רבנו לחדש דהסברא דלא אמרינן קוצר רק בגי״ק, אבל בהו״א אין הכרח בזה, ובזה מיושב קושית המהריט״א והמנ״ח. והשתא ניתי לפרש הירושלמי דהנה באו״ש כתב בריש פ״ז משבת דבתולש פליגי הירושלמי עם הבבלי דהירושלמי ס״ל דתולש הוי אב משו״ה תנא בירושלמי הקוצר והבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת הן וחשיב שית מילין אבל הבבלי לא חשיב תולש בהדייהו, וכתב באו״ש משום דהבבלי ס״ל דתולש אינה אלא תולדה ע״ש. ולפי״ז נמצא דהירושלמי לשיטתו דס״ל דתולש מצד קוצר הוי אב א״כ לסברא שכתבנו לעיל דבמעשה חד דאיכא אב ובתולדה אפשר שחייב ב׳, ולפי״ז אף דקאמר דר״ל ס״ל דהוי תולדה דגוזז אין הכרח דלא מחייב משום אב דקוצר, וכן אין הכרח לחדש דדין קוצר ליכא אלא בג״ק, מה שא״כ לשיטת הבבלי דתולש הוי תולדה דקוצר, ולפי״ז א״א לחייב משום ב׳ אבות וכמש״כ רבנו וכיון דר״ל קאמר דחייב משום תולדה דגוזז ע״כ דלא מחייב משום עוקר דבר מגידולו, וע״ז היה קשה לרבנו אמאי לא יהא תולדה דקוצר וע״כ דיש לחדש דקוצר לא הוי אלא בגי״ק. ולפי דברינו נתבאר היטב דהירושלמי לשיטתם דכיון דתולש הוי אב אפשר שהוא חייב נמי משום גוזז, וליכא לחדש דבעי עוקר דבר מגידולו רק בגי״ק ושפיר אמרינן בירושלמי דחייב בצד נונא משום תולש. ולפי״ז נ״ל ליישב פסקי הר״מ דבפ״ח ה״ב מהל׳ שבת פסק כרבה דמנכש משום חורש, ועי׳ מו״ק שם דאוקי בגמ׳ האי דמנכש בכלאים לוקה חייב הוא משום מקיים וכר״ע והר״מ אע״פ שלא ס״ל כר״ע פסק בפ״א ה״ב מהל׳ כלאים דמנכש בכלאים חייב. ואפשר דרק לסברת אביי דהקשה לרבה אמאי לא מחייב תרתי, והיינו דס״ל דע״כ סברת רבה דליכא בניכוש כלל ענין זריעה, דאל״ה לחייב ב׳, וע״ז הוכרחנו לתרץ דהא דלוקה בכלאים הוא משום מקיים, אבל למסקנת הש״ס קשיא והיינו שיש לחלק דל״א תולדה לב׳ אבות, וכמש״כ באו״ש דצריך להתייחס אחר מי שדומה לו יותר, ולפי״ז תו אפשר דאיכא נמי ענין זורע במנכש אלא דרבה ס״ל דדומה יותר לחורש, וכ״ז בשבת דאיכא נמי חיובא דחורש, אבל בכלאים דליכא ענין חורש, תו הדרא לענין זורע דאית ביה וחייב מצד זורע ולכן פסק הרמב״ם דלוקה מנכש בכלאים.