×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּמִנַּיִן שֶׁבְּאָנָּא נֶאֱמַר כָּאן כַּפָּרָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּחוֹרֵב כַּפָּרָה מָה לְהַלָּן בְּאָנָּא אַף כָּאן בְּאָנָּא וּמִנַּיִן שֶׁבַּשֵּׁם נֶאֱמַר כָּאן כַּפָּרָה וְנֶאֶמְרָה בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה כַּפָּרָה מָה לְהַלָּן בַּשֵּׁם אַף כָּאן בַּשֵּׁם.
And from where is it derived that the confession must begin with the word please? It is stated here: Atonement, and it is stated there, just before Moses’s plea following the sin of the Golden Calf at Horeb: “Perhaps I may secure atonement for your sin” (Exodus 32:30). Just as there, the prayer includes: “Please, this people is guilty of a great sin” (Exodus 32:31), so too here, the term please should be used. And from where is it derived that the Yom Kippur confession includes the name of God? It is stated here: Atonement, and it is stated with regard to the heifer whose neck is broken: “Atone, O God, for Your nation of Israel whom You redeemed, and do not let guilt for the blood of the innocent remain among Your people Israel, and they will be atoned of bloodguilt” (Deuteronomy 21:8). Just as there, with regard to the heifer, the name of God is mentioned, so too here, the name of God is mentioned.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מנ״ל. כתיב הכא כפרה וכפר בעדו ובעד ביתו. וכתיב בחורב כפרה שנאמר אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל י״י אולי אכפרה בעד חטאתכם וכתיב וישב משה אל י״י ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה וגו׳ מה להלן בחורב וידוי כפרה באנא אף הכא באנא. ומנ״ל כי הוידוי בשם גמר כפרה מעגלה ערופה מה להלן בעגלה ערופה בשם שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית י״י ואל תתן דם נקי וגו׳ אף כפרה האמורה כאן בשם. ואקשינן דתגמור עגלה ערופה מחורב בכפרה מכפרה שתהא אנא בוידוי ועלתה בקושיא.
ומנין שבאנא – יהא וידוי זה.
נאמר כפרה בחורב – במעשה עגל (שמות לב) אולי אכפרה בעד חטאתכם.
מה להלן באנא – אנא חטא העם הזה וגו׳.
ומנין שבשם – אנא ה׳.
בעגלה ערופה – כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ (דברים כא).
ותניא מניין שוידוי של יוה״כ באנא השם נאמר כאן כפרה, וכיפר בעדו, ונאמר בחורב כפרה מה להלן באנא, דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, אף כאן באנא. ומניין שבשם, שהיה אומר אנא י״י, נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם, דכת׳ אשר פדית ה׳, אף כאן בשם.
ומצאתי בספר אחד הראשון אנא השם והשני אנא בשם, אבל בתורת כהנים ובסדר המשנה מצאתי שניהם אנא השםא.
א. לשון ראבי״ה שם אות כה: ובתו״כ ובסדר המשנה כתיב בשניהם אנא השם. ובספר אחר נמצא הראשון אנא השם והשני אנא בשם. עכ״ל. ועי״ש שהאריך בענין ועי״ש בהערות.
מה להלן באנא כו׳. וא״ת תרתי אנא מנלן י״ל דבתרא לא צריך קרא שהוא לשון תפלה א״נ לישנא דקרא אנא ה׳ הושיעה נא אנא שא נא לפשע עבדי כו׳ אבל קמא דאינו לשון תפלה צריך קרא מיהו אפי׳ לא הוה אלא בתרא הוה צריך קרא מנלן שחובה לאומרו אבל מכל מקום לא נפיק מקרא כיון שאינו אלא לשון תפלה. ה״ר יוסף:
וכן בשלשתם אומר לשון אנא שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מחורב ר״ל ממעשה העגל שנאמר בו אולי אכפרה בעד חטאתכם ונאמר בו אנא חטא העם הזה וכן בכולם מזכיר את השם שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מעגלה ערופה שנאמ׳ בה כפר לעמך ישראל ונאמר בו אשר פדית ד׳:
ומנין שבאנא כו׳ ומנין שבשם כו׳. דבעי בתחלת הוידוי בלשון אנא כתרגומו בבעו דהיינו בקשה ובשם [הוי״ה] שהוא מדת רחמים דהיינו בקשת רחמים וק״ל:
ומנין שוידוי זה צריך להתחיל במילת ״אנא השם ״? — נאמר כאן לשון ״כפרה״, ונאמר להלן בבקשת משה על חטא העגל בחורב: ״אולי אכפרה בעד חטאתכם״, שאף הוא לשון ״כפרה״ (שמות לב, ל), מה להלן בלשון ״אנא השם״ (״אנא חטא העם הזה חטאה גדולה״. שמות לב, לא) אף כאן — בלשון ״אנא השם״, ומנין שבוידוי של יום הכיפורים מזכירים את השם? נאמר כאן לשון ״כפרה״, ונאמרה בעגלה ערופה לשון ״כפרה״ (״כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל וניכפר להם הדם״. דברים כא, ח) מה להלן בעגלה ערופה יש הזכרת השם, אף כאן בשם.
And from where is it derived that the confession must begin with the word please? It is stated here: Atonement, and it is stated there, just before Moses’s plea following the sin of the Golden Calf at Horeb: “Perhaps I may secure atonement for your sin” (Exodus 32:30). Just as there, the prayer includes: “Please, this people is guilty of a great sin” (Exodus 32:31), so too here, the term please should be used. And from where is it derived that the Yom Kippur confession includes the name of God? It is stated here: Atonement, and it is stated with regard to the heifer whose neck is broken: “Atone, O God, for Your nation of Israel whom You redeemed, and do not let guilt for the blood of the innocent remain among Your people Israel, and they will be atoned of bloodguilt” (Deuteronomy 21:8). Just as there, with regard to the heifer, the name of God is mentioned, so too here, the name of God is mentioned.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןתוספות ישניםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר אַבָּיֵי בִּשְׁלָמָא חוֹרֵב מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה לָא יָלֵיף מַאי דַהֲוָה הֲוָה אֶלָּא עֶגְלָה עֲרוּפָה תֵּילַיף מֵחוֹרֵב וְכִי תֵּימָא ה״נהָכִי נָמֵי וְהָתְנַן אהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים {דברים כ״א:ח׳} כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְאִילּוּ בְּאָנָּא לָא קָא אָמַר קַשְׁיָא.:

Abaye said: Granted, the obligation to include the name of God in the confession at Horeb cannot be derived from the heifer whose neck is broken, since what was, was. The sin of the Golden Calf predated the mitzva of the heifer. However, you should derive that the confession in the ritual of the heifer whose neck is broken requires use of the term: Please, from Horeb, where Moses employed that term. And if you say that is so, and the term: Please, should be employed, didn’t we learn in a mishna that the priests say: “Atone, O God, for Your nation, Israel” (Deuteronomy 21:8), while the mishna does not state the term please. Apparently, the formula of confession during the ritual of the heifer is not derived from Horeb. The Gemara says: It is indeed difficult why that is not derived.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא חורב מעגלה לא יליף – לומר שיהא שם הזכרת השם.
מאי דהוה הוה – כבר עבר ואי אפשר לחזור.
אלא עגלה ערופה נילף מחורב – ותיבעי אנא.
והתנן – בהדי׳ מעשה עגלה ערופה במסכת סוטה (דף מו.) הכהנים אומרים כו׳.
מאי דהוה הוה. כלומר משה אמר תפלתו כמו שחפץ:
והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. בתענית בפרק (אלו) סדר תעניות (דף טז:) אמרינן דאין עונין אמן במקדש ומפיק ליה מקראי התם והנהו לא מייתי הכא בגמ׳ משום דקאי אהזכרת השם ככתבו:
אמר אביי: בשלמא [נניח] חורב מעגלה ערופה לא יליף [אינו לומד] לומר שגם בחורב היה וידוי בשם — כי מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ומעשה שהיה בימי משה — כך היה. אלא, עגלה ערופה שהיא מצוה לדורות תיליף [תלמד] מחורב וכשם שבחורב אומר לשון ״אנא״ אף בעגלה ערופה יאמרו לשון ״אנא״? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר: כן הוא גם כן] ובאמת כך יש לומר, והתנן [והרי שנינו במשנה]: הכהנים אומרים: ״כפר לעמך ישראל״ (דברים כא, ח) ואילו בלשון ״אנא״ לא קא אמר [אינו אומר], משמע שאין למדים מחורב, ואין מוסיפים על מה שנאמר במקומו. ואומרים: אכן, קשיא [קשה] מדוע אין עושים כן.
Abaye said: Granted, the obligation to include the name of God in the confession at Horeb cannot be derived from the heifer whose neck is broken, since what was, was. The sin of the Golden Calf predated the mitzva of the heifer. However, you should derive that the confession in the ritual of the heifer whose neck is broken requires use of the term: Please, from Horeb, where Moses employed that term. And if you say that is so, and the term: Please, should be employed, didn’t we learn in a mishna that the priests say: “Atone, O God, for Your nation, Israel” (Deuteronomy 21:8), while the mishna does not state the term please. Apparently, the formula of confession during the ritual of the heifer is not derived from Horeb. The Gemara says: It is indeed difficult why that is not derived.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו.: תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר {דברים ל״ב:ג׳} כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גוֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם הָבוּ גּוֹדֶל חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר {משלי י׳:ז׳} זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל בשע׳בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר צַדִּיק עוֹלָמִים אַתֶּם תְּנוּ בְּרָכָה.:

§ The mishna continues: And the priests and the people who were in the courtyard respond after he recites the name of God: Blessed be the name of His glorious kingdom forever and all time. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says the following with regard to the verse: “When I call out the name of the Lord, give glory to our God” (Deuteronomy 32:3). Moses said to the Jewish people: When I mention the name of the Holy One, Blessed be He, you give Him glory and recite praises in his honor. Ḥananya, son of the brother of Rabbi Yehoshua, says that proof for the practice is from a different source: “The memory of the righteous shall be for a blessing” (Proverbs 10:7). The prophet, Solomon, said to the Jewish people: When I mention the Righteous One of all worlds, you accord Him a blessing.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא רבי אומר כי שם י״י אקרא הבו גודל לאלהינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר את שמו של הקב״ה אתם המקשיבים ושומעין הבו גודל לאלהינו כלומר אמרו בשכמל״ו.
ירושלמי כשהיה כ״ג מזכיר את השם הקרובים היו נופלין על פניהם והרחוקים אומרים בשכמל״ו.
הכי גרסינן: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה כו׳.
והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (בבלי יומא ל״ה:, ל״ט., מ״א:). וזהו שאנו אומרים והכהנים והעם העומדין בעזרה וכו׳.
ותניא רבי אומר כי שם י״י אקרא אמר להן משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב״ה אתם הבו ברכה.
כי שם ה׳ בשעה שאני כו׳ הבו גודל כו׳. משום דאפשר לפרש דהבו גודל היא מלתא באנפי נפשיה אני שם ה׳ אקרא ואתם הבו גודל וגו׳ ע״כ אמר דהבו גודל וגו׳ מחובר למעלה וכי מורה על הזמן שבשעה שאני אקרא אז אתם הבו גודל והיינו נמי כשמזכיר כ״ג השם אז כל העם הבו גודל לאלהינו דהיינו שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא גודל לאלהינו עש״ה ותרועת מלך בו:
בשעה שאני מזכיר צדיק כו׳. משום דיש לפרש שיש לזכור הצדיק לברכה קאמר לפי ענין דהכא ה״ק בשעה שאני מזכיר הצדיק אתם כו׳ וק״ל:
א שנינו במשנה כי בשעה שהיה הכהן הגדול מתוודה והיה מזכיר את השם היו הן הכהנים והעם שהיו בעזרה עונין אחריו ואומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. תניא [שנויה ברייתא]: רבי אומר: ״כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו״ (דברים לב, ג), פירושו: שאמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא (״שם ה׳ אקרא״) אתם הבו גדל ואימרו לכבודו דברי שבח. חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומר ראיה לדבר מכתוב אחר: נאמר: ״זכר צדיק לברכה״ (משלי י, ז), אמר להם נביא (שלמה) לישראל: בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים (הקדוש ברוך הוא) אתם תנו ברכה.
§ The mishna continues: And the priests and the people who were in the courtyard respond after he recites the name of God: Blessed be the name of His glorious kingdom forever and all time. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says the following with regard to the verse: “When I call out the name of the Lord, give glory to our God” (Deuteronomy 32:3). Moses said to the Jewish people: When I mention the name of the Holy One, Blessed be He, you give Him glory and recite praises in his honor. Ḥananya, son of the brother of Rabbi Yehoshua, says that proof for the practice is from a different source: “The memory of the righteous shall be for a blessing” (Proverbs 10:7). The prophet, Solomon, said to the Jewish people: When I mention the Righteous One of all worlds, you accord Him a blessing.
ר׳ חננאלרש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: בבָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גורלו׳גוֹרָלוֹת שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ גוַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב וְהָיוּ מַזְכִּירִים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח.

MISHNA: The priest then came to the eastern side of the Temple courtyard, farthest from the Holy of Holies, to the north of the altar. The deputy was to his right, and the head of the patrilineal family belonging to the priestly watch that was assigned to serve in the Temple that week was to his left. And they arranged two goats there, and there was a lottery receptacle there, and in it were two lots. These were originally made of boxwood, and the High Priest Yehoshua ben Gamla fashioned them of gold, and the people would mention him favorably for what he did.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח וכו׳ ודייקינן ממתני׳ מדקא׳ לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ר׳ אליעזר בן יעקב היא דאוקימנא בפרקין קמא דרובא דמזבח בדרום קאי אליבא דר׳ אליעזר בן יעקב והוא מפורש בזבחים תחלת פרק איזהו מקומן של זבחים דתניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר צפונה שהוא פנוי מן הכלים ואפילו ממזבח והא רישא דמתני׳ דקתני בא לו אצל פרו ופר היה עומד בין האולם ולמזבח אוקימנא לר׳ אליעזר בר׳ שמעון ופרקינן כולה ר׳ אליעזר בן יעקב היא ותני בבין האולם ולמזבח ולא בין האולם ולמזבח ממש כלומר לא צריכין צפון ממש.
הסגן מימינו אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. ואקשינן עליה ממתני׳ דקתני הסגן מימינו ומדתניא ג׳ שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכים מיכאל באמצע גבריאל מימינו רפאל משמאלו ופרקינן לא בצידו שהוא כנגדו ממש שהעושה כן הרי זה בור וגם המהלך אחורי רבו הרי זה גס רוח אלא דמצדד אצדודי פי׳ מקצתו כנגדו ומקצתו לאחוריו.
ירושלמי חמשה דברים היה הסגן משמש א׳ הסגן מימינו ב׳ הסגן אומר לו אישי כ״ג הגבה ימינך ג׳ בתמיד אחז הסגן בימינו והעלהו ד׳ הניף הסגן בסודרין ה׳ לא היה מתמנה בכהונה גדולה עד שהוא נעשה סגן וקלפי היתה שם ובה ב׳ גורלות של אשכרוע מהו אשכרוע ספקינן.
י׳ פעמים היה כ״ג מזכיר השם בו ביום ששה בפר ג׳ בשעיר ואחד בגורלות הקרובים היו נופלים על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל״ו ואלו ואלו לא היו זזין משם עד שהיה מתעלם מהם שנאמר זה שמי לעולם לעלם כתיב.
בראשונה היה אומר בקול רם משרבו הפריצים היה אומרו בקול נמוך.
ערך אשכרע
אשכרעא(יומא לז.) ובה שני גורלות של אשכרע היו ועשאן בו גמלא של זהב (ובנגעים בפרשה ב׳ בהרת) בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרע לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים (בבא בתרא פט:) אבל הוא עושה המחק של זית של אגוז של שקמה של אשכרע תדהר ותאשור (ישעיה מא) תרגומו מורנין ואשכרעי פי׳ בלשון ערב בק״ס ובלשון לעז בוש״ו והוא פיקסוני׳ עץ שהוא לא לבן ולא שחור ולא אדום אלא בינוני:
ערך סגן
סגןב(סנהדרין קו.) במעשה בלעם מסגני ושליטי אייזן לגברי נגרי פי׳ זונה שהיתה לסגנים ולבסוף לנגרים כך בלעם בתחילה נביא ולבסוף קוסם נגרים חרשים. ויש אומרים נגדים מושכי הספינה (יומא מח) סגן ומשיח שעבד (יומא לז.) סגן מימינו וראש בית אב משמאלו. (ירושלמי) חמשה דברים היה סגן משמש אחד הסגן מימינו שני הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך ג׳ בתמיד אחז הסגן בימינו והעלהו ארבעה הניף הסגן בסודרים חמשה לא היה מתמנה בכהונה גדולה עד שהוא נעשה סגן ואת כהני המשנה דיאשיהו תרגומו סגן כהניא (א״ב ל׳ מקרא זה ויד השרים והסגנין היתה במעל):
א. [בראזילין האלץ.]
ב. [פאהרשטעהר.]
מתני׳ בא לו למזרח – חוזר אחוריו לצד מזרח סמוך לפתח שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב (ויקרא טז) והעמיד אותם לפני ה׳ אבל לא לקרבן כל כך לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו היו מקריבין אותו כדתנן לקמן (דף נג:) הביאו לו את השעיר שחטו וכו׳.
לצפון המזבח – כלומר משוך מכנגד המזבח לצד צפון שיהא כנגד אויר שבין מזבח לצפון דאע״ג דלא שחיט ליה הכא מ״מ כל מעשיו טעונין צפון ואשמועינן שאין צפון כנגד מזרחו של מזבח.
קלפי – אשקור״ן בלעז.
של אשכרוע – ברוש.
יהושע בן גמלא – כשנתמנה בכהונה גדולה.
בא לו למזרח עזרה. לצד שער נקנור כדפי׳ בקונטרס שלא היה רוצה להכניסן ממש בעזרה לפנים בצד המזבח (להחזירן) שזה היה גנאי [להחזיר] והכי משמע לישנא מדלא קאמר בצפון המזבח והכי תניא בת״כ על השעירים מעמידין אותם בשער נקנור דכתיב והעמיד אותם לפני ה׳ פתח אהל מועד וכתיב בתריה ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו׳:
המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר בן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור שלא היו בו אלא שנים אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת שוטה כתובה עליה ניקנור נעשה נסים לדלתותיו ומזכירין אותם לשבח אמר הר״ם עשה לכיור שנים עשר חוטמין שהמים יוצאין משם כדי שיהיו כל הכהנים המתעסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם כאחת והוא לא מנה שוחט כי השחיטה כשרה בזרים כמו שקדם וזורק הוא מקבל הדם וכבר קדם לך כי שלשה עשר היו זכין בו יחסר אחד מהן שוחט נשארו שנים עשר והכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה כמו שיתבאר במקומות מקדשים וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני וכל ידות הכלים הם הקפות כלומר בית יד של סכין או של קרדום שהיו חותכי׳ בהן הבשר ודומיהם ונברשת היא כמו שמשית שעושין על פתחי הבתים מזכוכית והיא עשתה אותו מזהב טוב ממורט וכשהיה השמש זורח עליה לאותה השמשית אורה ונוגה בתחלת היום כעלות השמש מאופק ירושלם ואותה שעה היו קורין קרית שמע וניקנור היה איש מן החסידים הלך לאכסנדריא של מצרים ועשה שם שתי דלתות של נחשת והתקין מלאכתן מאד והיה דעתו להעמידן בעזרה והביאם על הים ויהי כאשר סער הים על המלחים השליכו אחת מן הדלתות בתוך הים להקל מעליהם ומאנייתם ורצו להשליך השנית וכאשר ראה קשר עצמו בדלת ואמ׳ להם אם רצונכם להשליך זו הדלת לא תשליכוהו אלא עמי אז עמד הים מזעפו וכאשר יצא הוא לנמל בעכו היה מצטער על הדלת שטבעה ורצה השם והשליך הים הדלת האחרת שטבעה לאותו מקום שיצא זה החסיד וזהו הנס שעשה השם לדלתותיו והעמידום לרוח מזרחית מן העזרה לעומת ההיכל וענין לשבח גדולה ותהלה והמלה עברית וארמית והענין אחד ויהללו אותה ושבחו יתה ונאמר שבחי ירושלים אלו לגנאי בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת הגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד ובן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב גנאי הפך שבח ולחם הפנים עב היה כמו שיתבאר במנחות אבל היו מתקנין אפייתו בדפוסים עד שיהיו מקפלים כמו שמקפלים הבגדים והוא היה בתכלית ההשויה ותקון האפייה כמלאכה שהיתה ידועה אצלם ופטום הקטורת ידוע ועוד אזכרנו במקומו ממסכת כריתות ובכלל סמניה עשב כשנותנין אותו עם הקטורת על האש היה העשן כלו עולה מכונס לא מפוזר והיו מכירים אותו העשב ולא הודיעוהו לאדם והיה הגרס בן לוי מוציא אותיות בפיו בהוצאה נפלאה בשעת קריאת השיר של כל יום והיה נותן גודלו בפיו עם לשונו בשעת הקריאה ולא הודיע לשום אדם איך היתה המלאכה בשנוי נתינת הלשון בפה ואיך היה משים בהנו כשהיו יוצאין אותן הנעימות הערבות ובן קמצר היה כותב בקולמסים רבים בבת אחת ואעפ״י שכל אלו נתנו אמתלא מפני מה נמנעו מללמד מעשיהם גנה אותם כאשר תראה:
אמר המאירי בן קטין וכו׳ פי׳ כה״ג היה בבית שני ועשה שנים עשר דדים לכיור שמתחלה לא היו בהם אלא שנים ועשה הוא בהם שנים עשר שיהו מים יוצאים מהם ביחד להיות שנים עשר כהנים מקדשים ידיהם ורגליהם מהם בבת אחת וזה שעשה מהם שנים עשר מפני שהוא כיון בו על כל אותם העסוקים בתמיד שהם שלשה עשר כמו שביארנו ולא עשה בהם שלשה עשר מפני שהשוחט הוא בכלל השלש עשרה ואינו טעון קדוש שהרי השחיטה כשרה בזר ואף הוא עשה מוכני פי׳ בגמ׳ גלגלא דהוו משקעי ליה כלומר שהכיור הוא כלי שרת וכל שמקודש בכלי שרת נפסל בלינה ומתוך כך עשה כלי זה סביב לכיור שמאותו כלי היו המים באים לכיור כפי הצורך ולא היו נפסלים באותו כלי בלינה שאינו כלי שרת וכשהיו צריכים למי כיור היו מריקים מאותו הכלי דרך דדיו לכיור ולא היו צריכים להביא בכל יום מבחוץ והיה עשוי כעין גלגל שממלאין ממנו בבור ומשמיע קולות בשעת ההרקה כדרך שגלגל הבור משמיע קול בשעת השאיבה כמו שביארנו במסכת תמיד וי״מ בענין אחר וזה עיקר:
ב משנה בא לו הכהן למזרח העזרה הרחוק יותר מקודש הקדשים ובצד צפון של המזבח, הסגן עומד מימינו וראש בית אב שהיה תורו לשמש בשבוע זה עומד משמאלו. ושם מעמידים שני שעירים, וקלפי (תיבה של גורל) היתה שם, ובה שני גורלות, של עץ אשכרוע (ברוש) היו מתחילה, ועשאן הכהן הגדול יהושע בן גמלא של זהב, והיו מזכירים אותו לשבח על מה שעשה.
MISHNA: The priest then came to the eastern side of the Temple courtyard, farthest from the Holy of Holies, to the north of the altar. The deputy was to his right, and the head of the patrilineal family belonging to the priestly watch that was assigned to serve in the Temple that week was to his left. And they arranged two goats there, and there was a lottery receptacle there, and in it were two lots. These were originally made of boxwood, and the High Priest Yehoshua ben Gamla fashioned them of gold, and the people would mention him favorably for what he did.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בֶּן קָטִין דעָשָׂה י״בשְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר השֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה.

Since the mishna mentions an item designed to enhance the Temple service, it also lists other such items: The High Priest ben Katin made twelve spigots for the basin so that several priests could sanctify their hands and feet at once, as previously the basin had only two. He also made a machine [mukheni] for sinking the basin into flowing water during the night so that its water would not be disqualified by remaining overnight. Had the water remained in the basin overnight, it would have been necessary to pour it out the following morning. By immersing the basin in flowing water, the water inside remained fit for use the next morning.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בן קטין עשה י״ב דד לכיור כו׳ תני כדי שיהו י״ב אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשי׳ ידיהן ורגליהן בבת אחת כבר פירשנוהו למעלה כי בפייס השני בתמיד של שחר י״ג זכין בו הוא וי״ב הרי י״ג מקדש הוא ואחריו מקדשי׳ הי״ב כל אחד מדד אחד נמצאו י״ב מקדשין בבת אחת.
ערך דד
דדאבן קטין עשה י״ב דד לכיור (יומא לז.) פי׳ כמין דדי אשה שמשם יוצאין המים ורוחצים ידיהם:
ערך מכן
מכןב(יומא לז.) אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. (גמרא) מאי מוכני אמר רבא גלגלא דהוו משקיעין ביה פירוש מוכני גלגל הוא. (עירובין קד.) וממלאין מבור הגילה בגלגל בשבת ודייקינן בשבת אין במדינה לא דאולודי קלא בשבת אסור וזה יש לו קול. (תמיד כח) עד שיהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. והן אומר הגיע. ומפורש (זבחים יח) והוא שהיה מושך ומסלק הכיור מלא מים מתוך הים שעשה שלמה שהיה משוקע בו כל הלילה שלא יפסלו מימיו בלינה וגרסינן בירושלמי הים הזה בית טבילה לכהנים היה שנאמר והים לרחצה לכהנים בו ואקשינן ולאו כלי הוא ופרקינן כההיא דא״ר יהושע בן לוי אמת המים היתה מושכת לו מעין עיטם (שבת מו) ותנן (אהלות פרק ח) מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת פי׳ גם זה גלגל הוא הוא כגון גלגל של עגלה. אינמי גלגל של בור שתולין אותו על פיו ומעלין בו דלי כדכתיב ונרוץ הגלגל אל הבור. ויש אומרים מוכני מלשון ואת כנו. (חולין טז) השוחט במוכני שחיטתו כשירה. פי׳ במוכני דבר המתגלגל בעיגול כדאמרינן אף הוא עשה מוכני ומפרש בגמרא גלגלא. ומוכני זה לשון יון והוא כגון סולם ששליבותיו עולות בנין שגלגל סביבותיו כמין כבש ומשתפע ועולה בעיגולא. ויש כענין הזה סכין מובלעת בתוך יד הסכין ואינה נראית הסכין אלא זנבה יוצאת מן הקצה התחתונה של יד הסכין וכשמחזיר בגילגול זנב הסכין ראשה יוצאת מן הקצה האחר וכל זמן שמתגלגל הזנב בגלגול הריחים הסכין יוצאת כענין הזה אם היתה בהמה רבוצה ונתן יד סכין זה בצוארה וסיבב זנב הסכין ויצא הסכין ושחטה כיון שמכח בן אדם נמשך הסכין ושחטה שחיטתו כשירה אבל אם היו מים מסבבין את זנב הסכין כעין סדנא דפחרא שהוא כגון גלגל של יוצרים ואם מכח המים יצא הסכין ושחט כיון דלאו מכח אדם שחטה שחיטתו פסולה (חולין לא) נפלה הסכין ושחטה ואע״פ ששחטה כדרכה שחיטתו פסולה ואם מכח בן אדם נפלה הסכין ושחטה שחיטתו כשרה זה פירוש מוכני וסדנא דפחרא וסדנא דמיא סדנא דפחרא הוא גלגל היוצר שגלגלו ע״י אדם וסדנא דמיא כגון הריחים של מים. פי׳ כח ראשון אתי מכח אדם. וכדרב פפא הא דרב פפא (סנהדרין עז) זה פירוש רבינו חננאל זצ״ל (א״ב פירוש בלשון יוני ורומי מעשה ערמנות עוזר לעשות דבר מה בקלות ובפרט להניע כובד גדול תרגום שני בפסוק בימים ההם כשבת כורסא במוכנא אזל):
א. [ריננע.]
ב. [מאשונע.]
בן קטין – כ״ג היה.
עשה י״ב דד – ליציקת המים.
מוכני – מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שיהו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא ליפסל מים קדושים.
כבר ביארנו במשנתינו שהפר היה עומד באותו חלק שבין האולם ולמזבח כנגד קרן מערבי צפוני והשעירים למטה בקרן מזרחי צפוני ואע״פ שמקצת המזבח היה בצפון מ״מ אין מקום שחיטה אלא מכותל צפוני של מזבח ולהלן ברוחב עד כותל צפוני של עזרה ושכנגדו למעלה עד האולם ולמטה עד פתח העזרה ומ״מ לענין ביאור בסוגיא זו היו למדים מכאן שהמזבח כולו בדרום והוא שאמרו מדקאמ׳ לצפון המזבח ר״ל לקרן מזרחי צפוני כלומר שאם היה השעיר עומד לפנים מן המזבח כלל אינו קרוי צפון אלמא כוליה מזבח בדרום קאי והא רישא ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא כלומר שהיה מוסיף למקום שחיטה בין האולם ולמזבח והוא סבור בין האולם ולמזבח ממש ר״ל שיהא הפר עומד בין צד מערבי של מזבח במה שיש מן המזבח לרוח צפוני לבין שכנגדו מן האולם אלמא שמקצת המזבח בצפון ואף כאן יהא השעיר עומד בצד המזרחי של מזבח במה שיש ממנו לרוח צפוני ותירץ דכוליה בדרום קאי ותני כבין האולם וכו׳ כלומר לא בין האולם למזבח ממש אלא משטח כותל צפוני של מזבח לשכנגדו עד האולם על הדרך שפירשנו למעלה ומ״מ לענין פסק מקצת המזבח בצפון והוא שבע אמות ממנו כמו שכתבנו בפרק ראשון (יומא ט״ז:) ואעפ״כ אין הפר עומד לצד המערבי ולא השעיר לצד המזרח מפני שאע״פ שהם צפוניים אינם מקום שחיטה והלכך זה עומד אצל קרן מערבי צפוני וזה אצל מזרחי צפוני כמו שביארנו:
תלמיד ההולך עם רבו אין לו לילך לימין רבו אלא לשמאלו כדי שתהא ימין התלמיד מזומנת לו לאיזה שירות אם יצטרך לו ואם עשה כן הרי עשה עצמו כמי שאינו מזמין עצמו לשמושו והרי זה בור ר״ל שאין לו לא חכמה ולא מדות ואם היו שני תלמידים עמו הולכים אצלו זה לימינו וזה לשמאלו כדי שיתכסה הרב ביניהם כאלו הם באים להגין בעדו והגדול לימינו כדי שיהא הקטן מזומן לתשמישו של רב ועל דרך זה אמרו במשנתינו סגן מימינו וראש בית אב משמאלו ואף זו ר״ל הן לצד שמאלו בתלמיד אחד הן גדול מימין וקטן משמאל בשנים לא בצד הרב ממש שכך אמרו המהלך בצד רבו הרי זה מגסי הרוח מפני שנראה כמשוה עצמו עמו וכן לא מאחוריו ושיקדימוהו לפניו שאף זה נראה כמרחיק עצמו משימושו אלא יצדדו עצמם לצד אחוריו מעט שיתכסה בהם או בו מעט מצדדיו או מצדו וזהו דרך כבוד ולעניין ביאור הגירסא הנכונה תרגומה כדי שיתכסה בו רבו כלומר ובשהם שלשה והתניא ההולך מצד רבו הרי זה מגסי הרוח אחורי רבו איתמר והתניא תרווייהו דמצדד אצדודי וגרסא הכתובה ברוב הספרים אינה מתיישבת כל כך אלא שכבר כתבנוהו בפרושינו:
וכיון שהוזכרו לשבח אלה שעשו מעשים בתיקון המקדש מספרים כי הכהן הגדול בן קטין עשה שנים עשר דד (ברזים) לכיור, כדי שיוכלו יותר כהנים לעסוק בקידוש ידים ורגלים בבת אחת, שלא היה לו לכיור לפני כן אלא שנים. ואף הוא עשה מוכני (מכשיר) לכיור, שאפשר יהא באמצעותו להכניסו לתוך מים נובעים בשעות הלילה, כדי שלא יהיו מימיו של הכיור נפסלין בלינה ויצטרכו בכל בוקר לשפוך אותם ולמלא מים חדשים, וכיון שהוא שקוע בתוך מים נובעים, דינו כמותם ואין מימיו נפסלים בלינה.
Since the mishna mentions an item designed to enhance the Temple service, it also lists other such items: The High Priest ben Katin made twelve spigots for the basin so that several priests could sanctify their hands and feet at once, as previously the basin had only two. He also made a machine [mukheni] for sinking the basin into flowing water during the night so that its water would not be disqualified by remaining overnight. Had the water remained in the basin overnight, it would have been necessary to pour it out the following morning. By immersing the basin in flowing water, the water inside remained fit for use the next morning.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוה״כיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב הֵילֶנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פֶּתַח הֵיכָל וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ נִקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתָן לְשֶׁבַח.:

King Munbaz would contribute the funds required to make the handles of all the Yom Kippur vessels of gold. Queen Helene, his mother, fashioned a decorative gold chandelier above the entrance of the Sanctuary. She also fashioned a golden tablet [tavla] on which the Torah portion relating to sota was written. The tablet could be utilized to copy this Torah portion, so that a Torah scroll need not be taken out for that purpose. With regard to Nicanor, miracles were performed to his doors, the doors in the gate of the Temple named for him, the Gate of Nicanor. And the people would mention all of those whose contributions were listed favorably.
הערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך נברש
נברשא(יומא לז.) הלני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. פי׳ נר כדמתרגמינן אחפש את ירושלם בנרות. אפקיד בלושין ויבלשון ית ירוש׳ כמא דמבלשון בנברשתא וי״א מנורת זהב כדכתיב לקבל נברשתא:
ערך ניקנור
ניקנורבנעשו נסים לדלתותיו ומזכירין אותו לשבח (יומא לז. סוטה ו). בשערי המזרח ובשערי ניקנור:
א. [לייכטער.]
ב. [נתהמע.]
נברשתא – מנורה ודומה לו בספר (דניאל ה) לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלשאצר.
שפרשת סוטה כתובה עליה – ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנו מגילת סוטה במקדש.
נקנור נעשו נסים לדלתותיו – שם האיש נקנור ונס שלו מפורש בגמרא.
מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב שאלו בגמ׳ נעבדינהו לכולהו כלומר מה ענין לידות ולא לכלים עצמן והלא מאחר שנדבו לבו לכך ונמצא רוצה ויכול היה לו לעשות אף הכלים עצמם מזהב והיה ראוי שיהו הם של זהב יותר מן הידות ופירשוה בידות הסכינין שאי אפשר לעשות הסכינין עצמן של זהב שאם כן לא היו יכולין לחתוך בהם והקשו בה ממה שאמרו בבריתא אף הוא עשה כני כלים ואגניהם וידות כלים [וידות סכינין] של יום הכיפורים של זהב ומדקתני ידות סכינין וידות הכלים אלמא אף בשאר כלים עשה ידותיהן של זהב וא״כ יעשה אף בגוף הכלים ותירץ שאף אותם הכלים פירושן בנגרי וחציני ר״ל ידות הקרדום והמגל וכיוצא בהם מכלים שאי אפשר לגוף הכלים בשל זהב ומ״מ קשה לפרש שהרי כניהן ר״ל בסיסי מושבם ואוגנותיהם ר״ל בית אחיזתם מיהא אף בשאר כלים הם נאמרים והיה לו להקשות עליהם שיעשה אף גופם של זהב אלא שבודאי זו של (כלים) [כנים] ואגנים הכלים עצמן של זהב היו אלא שהיו מקילין בכניהם ואגניהם והוא עשה אף כניהם ואגניהם של זהב אבל הסכינים והקרדומים הואיל וגופן לא היה אפשר להם בשל זהב לא היו עושין את הידות של זהב והוא בא ועשאן של זהב:
הילנאי המלכה אמו עשתה נברשת של זהב ר״ל מחיצת חלון ועל הדרך שעושין אותה מזכוכית עשאתה היא מזהב טוב וממורט הרבה והניחתהו במקום גבוה על פתח ההיכל בדרך שבתחלת היום כשהשמש מתחיל לעלות מן האופק מצד המזרח ומכה על פתח ההיכל שהוא לצד מערב ניצוצות יוצאין ממנה מיד והיו מכירין שזמן קרית שמע הוא ולא היו צריכין לצאת ולראות הנץ החמה ולא משום אנשי משמר ומעמד שהרי אנשי משמר היו מקדימין לקרות משעלה עמוד השחר מחשש שלא ימשכו אחר העבודה וימנעו מלקרות ואנשי מעמד העומדים על הקרבן בשליחות כל הצבור היו מאחרין לקרות עד שתכלה עבודת התמיד עד שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד ועם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו על הדרכים שביארנו במסכת ברכות (ט׳:) אלא לא עשאתה אלא לבני ירושלים הבאים בעזרה להתפלל שם למנהג וותיקים שהיו מכוונים לגמרה עם הנץ החמה שיתפללו אחר זריחת החמה שהוא יום גמור:
אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה כדי שיעתיק ממנה הכהן כשבאה לידו סוטה לכתוב ולמחות בתוך המים ולא יהו צריכים להוציא עליה ספר תורה ושאלו בגמ׳ שמע מינה כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אע״פ שאין דעתו להשלימה עד סוף הענין כמו שביארנו שם ותירצה בא״ב כלומר ראשי תיבות ומה שאמרו כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא ומה כתוב בטבלא אם שכב אם לא שכב פירושו בסירוגין ר״ל שכותב אם שכב שלם ואחריה ראשי תיבות עד סוף אותו דיבור וחוזר וכותב אם לא שכב שלם ואחריו ראשי תיבות וכן ואת כי שטית שלם ואחריו ראשי תיבות וכן הלכה אלא שלענין התינוק הותר לגמרי משום עת לעשות לד׳ כמו שביארנו שם:
ניקנור והוא שם אדם נכבד נעשו נסים לדלתותיו ופי׳ בגמ׳ שהלך לאלכסנדריא של מצרים להביא דלתות ועשה שם שתי דלתות ברושים מחופות נחושת מוצהב הרבה על דעת להעמידם בעזרה והיה מביאם דרך ים וכשסער הים על המלחים השליכו אחת מהם להקל משאה של ספינה ועדיין לא נח שם הים מזעפו ובקשו להטיל אף את חברתה ועמד הוא וכרכה ר״ל שחבקה בזרועותיו ואמר להם אם רצונכם להטיל את זו הטילוני עמה לים ומיד נח הים והיה מצטער על חברתה הרבה וכשהגיע לנמלה של עכו ראו אותה מבצבצת ויוצאה תחת דופני הספינה ונטלם והקדישם לעזרה והעמידום לרוח מזרחית בכניסת העזרה כנגד פתח ההיכל וכל שערי בית המקדש נשתנו לשל זהב חוץ מאלו שלא רצו לשנותם מצד הנס שנעשה בהם ומצד שהיה נחושת שבהם מוצהב הרבה ומזכירין אותם לשבח ר״ל כל אלו שהזכרנו והם בן גמלא שעשה את הגורלות של זהב ובן קטין שעשה שנים עשר דדים ומוכני לכיור ומונבז שעשה ידות הכלים של זהב ואמו שעשתה נברשת וטבלא של זהב כולן היו מזכירין אותן לשבח על מה שעשו:
אבל אלו שהוא מזכיר עכשיו הוזכרו לגנאי על מה שעשו והם בית גרמו והוא היה אומן חשוב בכך שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים שהיו בקיאים במלאכתו ברדייתו ובאפייתו עד שלא היה מתעפש ואותו שהיו עושים שאר אומנים היה מתעפש מתוך עובי הלחם ואע״פ שאמרו (יומא כ״א:) סילוקו כסידורו לא היה אלא בבית ראשון וכן בבית שני בעוד שהיו שם כהנים גדולים צדיקים וחשובים אבל משהיו ממנים כ״ג ע״י ממון נתקלקל הכל והיו צריכים לאומנות חשובה ואלו ידעו ולא רצו ללמד ולא היו חוששין ללמדו לכבוד שמים כדי שלא יתמעט כבוד מקדש במיתתם או שמא בקיאים היו בו ביופי גדול ובנקיות מופלג מצד הלישה והאפייה וכן בית אבטינס לא רצו ללמד מעשה הקטרת והוא שהיו יודעים עשב שנותנין אותו עם הקטרת על האש והיה העשן כולו מתכנס לעמוד אחד ישר וזקוף ולא מתפזר ואותו עשב נקרא מעלה עשן והם ידעו אותו עשב ולא רצו ללמדו ופי׳ בגמ׳ ששניהם היו מתנצלים בדבר זה שיודעים היו שבית המקדש עתיד ליחרב והיו מתייראין שמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד עבודה זרה בכך ולא קבלו התנצלותם מפני שידעו בהם שלא היתה כוונתם אלא להרבות בכבוד עצמם ומ״מ בזו הזכירום לשבח שמעולם בית גרמו לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים הם ניזונים ושל בית אבטינס לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם שלא יאמרו מן הקטרת הן מתבשמות לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מד׳ וישראל ובברייתא אמרו שכשהיו נושאין אשה היו פוסקים עמה על מנת שלא תתבשמי:
אגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ר״ל תנועה אחת בהגבהת הקול עריבה בתכלית בשיר של פה מעורב עם שיר הכנור והיה נותן גודלו באיזה מקום שבפיו ידוע אצלו ואצבעותיו בין הנימין של כנור והיה מגביה קולו בנעימות מתוק כל כך שבאותה שעה היו כל אחיו נרתעים בבת ראש לאחוריהם ר״ל בפתע ולא רצה ללמדו ואף הוא היה מתנצל כדרך הראשונים:
בן קמצי לא רצה ללמד על מעשה הכתב שהיה יודע ומהיר במלאכת הכתיבה עד שהיה קושר ארבעה קולמסים בארבע אצבעות ימינו והיה כותב בבת אחת שם בן ארבע אותיות בבת אחת בלא הקדמת אות אחת לחברתה עד שלא היתה אות אחת ממנו נכתבת בלא חברתה וזה לא מצא שם שום התנצלות על מניעתו שהרי לא היה כאן חשש לעבוד ע״ז בכך שאין דבר זה מעלה או מוריד לשאר האומות שאינם עושים כלום אלא לפנים ודבר זה אין בו קפידא להמון וכן שאין להם כתב שלנו ואין דבר זה למד דבר מתוך דבר:
ומעשה נוסף של תיקון: מונבז המלך היה עושה (כלומר, תורם את הכסף שיעשו) כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב, הילני המלכה אמו עשתה נברשת (מנורה תלויה רבת-קנים) של זהב על פתח היכל לנוי, ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שיוכלו להעתיק ממנה בשעת הצורך ולא יצטרכו להביא לשם כך ספר תורה. נקנור נעשו נסים לדלתותיו הן דלתות המקדש בשער הקרוי על שמו ״שער ניקנור״, והיו מזכירין אותן את כל אלה שמנינו לשבח על מעשיהם.
King Munbaz would contribute the funds required to make the handles of all the Yom Kippur vessels of gold. Queen Helene, his mother, fashioned a decorative gold chandelier above the entrance of the Sanctuary. She also fashioned a golden tablet [tavla] on which the Torah portion relating to sota was written. The tablet could be utilized to copy this Torah portion, so that a Torah scroll need not be taken out for that purpose. With regard to Nicanor, miracles were performed to his doors, the doors in the gate of the Temple named for him, the Gate of Nicanor. And the people would mention all of those whose contributions were listed favorably.
הערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: מִדְּקָאָמַר לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ מִכְּלָל דְּמִזְבֵּחַ לָאו בְּצָפוֹן קָאֵי מַנִּי ראב״ירַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא א׳:י״א} צָפוֹנָה לִפְנֵי ה׳ שֶׁיְּהֵא צָפוֹן כּוּלּוֹ פָּנוּי דִּבְרֵי ראב״ירַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

GEMARA: From the fact that it says in the mishna that the priest comes to the north of the altar, it can be learned by inference that the altar itself does not stand in the north but in the south of the courtyard. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the mishna? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it was taught in a baraita that from the verse: “And he shall slaughter it on the side of the altar northward before God” (Leviticus 1:11), it is derived that the entire north side should be vacant. The altar is in the south, and the north is vacant. This is the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
רש״יתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ מדקאמר לצפון המזבח – שהוצרך למושכו מכנגד המזבח ולצפון.
מכלל דמזבח לאו בצפון הוי קאי – אין כלום מן המזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי.
צפונה על ירך המזבח – צפונה לשון אויר משמע הך ה׳ יתירה אל צפון שהוא האויר הפנוי.
מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי. דהא פשיטא על ירך המזבח צפונה בצפון עזרה קאמר דאפילו ר׳ יוסי בר׳ יהודה דלא מכשר לעיל אלא כנגד המזבח היינו משום דצריך ירך המזבח ואם כן אם מזבח בצפון קאי לא הוה צריך צפון המזבח:
מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי – פי׳ רש״י דלאו לישנא דקתני דייק לה אלא מעיקר דינא. פי׳ כיון שהוצרך למשכו מכנגד המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי שאין כלום ממזבח לצפון עזרה ואלו הוו קיימי נגד מזרחו של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי דאי לא למה לי למיתני שיעמידם לצפון המזבח שהמקום דחוק לוקמינהו למזרחו של מזבח שהוא מרווח יותר אלא ודאי משום דבעי׳ העמדתן במקום שחיטת השעיר הנשחט ומזרחו של מזבח לאו צפון הוא לענין שחיטה.
ומני ר׳ אליעזר בן יעקב היא דתניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר צפונה שיהא פנוי מכלום ויש גורסי׳ שיהא פנוי מכלים ואפילו ממזבח וכן היא במסכת זבחים פר׳ קדשי הקדשים ומשום דסבי׳ ליה לר׳ אליעזר דכוליה מזבח בדרום קאי והכי נמי אמרי׳ לה לעיל בפ״ק. ודייק לה ר׳ אליעזר להאי סברא מדכתיב צפונה פרש״י ז״ל דכיון דכתיב ירך המזבח צפונה הך ה״י יתירא משמע שימשך מן המזבח לצד צפון שהוא אויר פנוי כי צפון משמע שהוא אויר פנוי וכיון דכתיב צפונה משמע שאין המזבח שם והקשו בתוספות והלא הרבה כלים היו לשם שולחנות וטבעות וקלונסאות ותירצו דהנהו לצורך שחיטה ומסתמא האי דקאמר פנוי היינו משום צורך שחיטה ושיהא מופנה משם כל שאינו לצורך שחיטה. עוד הקשו דהא לעיל אמרי׳ מאן תנא מדות ר׳ אליעזר בן יעקב היא ואילו במסכת מדות משמע דמזבח בצפון קאי דתנן כיור היה נתון בין האולם ולמזבח משוך כלפי דרום ומאן דאית ליה האי סבירא ליה דמזבח בצפון ומושכו כלפי דרום כדי שיהא צפון פנוי וכדאמרי׳ בפרק קדשי הקדשים תניא ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ ונתתה את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח יכול יתננו בין האולם ולמזבח ת״ל ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד מזבח פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הא כיצד נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי דרו׳ ואמרי׳ עלה מאי קסב׳ אי קסב׳ כוליה מזבח בדרום קאי לוקמיה מכותל אולם ולדרום בין אולם למזבח ואי נמי סבר מזבח חציו בצפון וחציו בדרום לוקמיה מכותל היכל ולדרום בין האולם ולמזבח לאו משום דסבר כל המזבח בצפון קאי דכי מוקים ליה מכותל היכל ולדרום קאי ליה כמבין לאולם ולמזבח ולוקמיה מכותל היכל ולצפון בין האולם ולמזבח אמר קרא צפונה שיהא פנוי מכלים. וי״ל דלעולם מתני׳ דמדות סבי׳ ליה דכוליה מזבח בדרום והא דקתני שיהא הכיור משוך כלפי דרום היינו שיהא משוך ד׳ אמות כנגד כותל דרומי של עזרה כי המזבח מתחיל כנגד חצי הפתח הדרומי של היכל ואי אפשר שיהא הכיור נתון שם שלא יפסיק בין המזבח לפתח משום דכתיב ואת מזבח העולה שם פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הלכך מושכו חמש אמות לצד דרום עד שיעבור מכנגד הפתח ונמצא עומד בין האולם ולמזבח בדרום ויהא צפון פנוי מכלים אבל בההיא דר׳ יוסי כיון דקתני מושכו קימעא כלפי דרום מכלל דמזבח קאי בצפון ולפי׳ אינו יכול להניח הכיור בצפון בין האולם ולמזבח דבעי׳ שיהא צפון פנוי מכלים: ואם נותנו לחוץ לגמרי כלפי דרום חוץ מכנגד המזבח נמצא שאינו עומד בין האולם ולמזבח כלל והכתוב אומר בין אהל מועד ובין המזבח הילכך מושכו כלפי דרום קמעא דאלו סבי׳ ליה דמזבח בדרום היכי קתני מושכו קמעא אפילו טובא נמי יכול למשכו אלא ודאי מדקתני משוך קמעא מכלל דמזבח כוליה בצפון כך תירצו בתוספות זבחים.
בפרש״י בד״ה צפונה על כו׳ לשון אויר משמע הך ה׳ יתירה אל צפון כו׳ כצ״ל:
גמ׳ ושל שם ושל עזאזל על זה ת״ל גורל א׳ לה׳ אין לה׳ אלא אחד וגורל [אחד] אין לעזאזל אלא [גורל] אחד א״כ מה ת״ל כו׳ כצ״ל וכ״ה בילקוט ע״ש:
ג גמרא מדקאמר [ממה שנאמר] במשנה שהיה הכהן בא לצפון המזבח, מכלל הדברים אתה למד כי מזבח עצמו לאו בצפון קאי [היה עומד] אלא בצד דרום של העזרה. ושואלים: מני [כשיטת מי] היא דעה זו? ומשיבים: כשיטת ר׳ אליעזר בן יעקב היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: נאמר: ״ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא א, יא), לומר שיהא צפון כולו פנוי, והמזבח עצמו בצד דרום, וצד צפון יהיה פנוי, אלו דברי ר׳ אליעזר בן יעקב ושואלים:
GEMARA: From the fact that it says in the mishna that the priest comes to the north of the altar, it can be learned by inference that the altar itself does not stand in the north but in the south of the courtyard. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is the mishna? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it was taught in a baraita that from the verse: “And he shall slaughter it on the side of the altar northward before God” (Leviticus 1:11), it is derived that the entire north side should be vacant. The altar is in the south, and the north is vacant. This is the statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.
רש״יתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָא רֵישָׁא ר״א בר״שבְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא כּוּלַּהּ ראב״ירַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא וּתְנִי בְּבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ.:

The Gemara asks: But isn’t the first clause, the previous mishna, as explained above, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that the altar was partially in the north? The Gemara rejects this assertion: The entire mishna, including the first clause, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Emend the previous mishna and teach it as referring to the space adjacent to the area between the Entrance Hall and the altar and not actually the space between them, north of the altar, where everyone agrees that it is the north.
רש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא רישא ר״א בר״ש – דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח.
כולה ראב״י ותני – ברישא פר היה עומד בבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבן אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכהן ויותר מכאן לא יכול לקרבן דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא.
והאמרת ר״א בר״ש היא. דמכשר בין האולם למזבח אלמא מן המזבח היה בצפון וא״ת אמאי לא מוכח דלא כר׳ אלעזר בר״ש מדקאמר למזרח עזרה דהיינו בשער נקנור כפי׳ רש״י מן המזבח ולחוץ ור׳ אלעזר לא מכשר אלא מן המזבח ולמעלה כנגד בין האולם ולמזבח וכי תימא למזרח העזרה לאו היינו בשער נקנור ממש אלא מקום דריסת רגלי הכהנים כלפי צפון המזבח א״כ אתיא שפיר כר״א בר״ש דדילמא לא נקט לצפון המזבח אלא לאפוקי מדרבי [וי״ל] דודאי מלמזרח העזרה דלא כר״א בר״ש היא ומ״מ כרבי מיתוקמא אבל לצפון המזבח אתא לאפוקי מדרבי ור״א בר״ש דנקט משום דאיירי בבין האולם למזבח אבל נראה לרבי דהא למזרח עזרה לא אתא מ״מ לאפוקי מר״א בר״ש דהא הגרלה בצפון לא אשכחן בקרא אלא מדרבנן היא כדי להזכיר ששחיטתו של שעיר בצפון ולפי זה יכול לעשות הגרלה בצפון העזרה כלפי מזבח כיון שאין טעון צפון להגריל אלא מדרבנן טוב לעשותה שם מלהכניסו בצד המזבח1 ולאוירו ועוד אומר רבי דלא אשכחן הגרלה בצפון כפירש״י אלא נראה דודאי לא קפדינן אצפון אלא בלפני ה׳ דבהגרלה כתיב והעמיד אותם לפני ה׳ וגו׳ ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו׳ ודייק מדקתני לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי דאי בצפון קאי לא היה צפונו לפני ה׳ כנגד הפתח ופריך והאמרת ר״א בר״ש היא דאמר בין האולם למזבח צפון ומדלא מפרש עד כמה ש״מ מזבח כולו בצפון דלא דמי [לדרבי] דמוסיף אף מקום דריסת רגלי כהנים ולא פירש דוקא צפון דהתם ליכא למיטעי אבל בבין האולם ולמזבח אי לא מכשר ליה כוליה הוה ליה לפרושי וכיון שכל המזבח בצפון לא הוי צפון המזבח לפני ה׳ לעולם ר׳ אליעזר בן יעקב ותני בבין האולם ולמזבח אבל לא בעי למימר בין האולם ולמזבח ממש וכגון שסוף המזבח בצפון ולא כולו דוקא למ״ד לעיל בפ״ק שאינו לא כולו2 כדאמר ולא כולו בצפון אלא דהוי כר״א בר״ש במאי דמכשר צפון דבין האולם ולמזבח דהא לעיל במסקנא בפ״ק אוקמא כר׳ אליעזר בן יעקב ולא אשכחן תנא שסובר דסופו בצפון אלא כולו בדרום קאי כדאית ליה הכא אך צ״ע אם יש תנא שסובר כך ועוד למה היה לו לילך בין האולם ולמזבח מאחר שאפילו היה בין האולם ולמזבח בצפונית מערבית של מזבח היה כנגד פתח ההיכל ולא תיקשי למאי דפריך דר״א בר״ש סבר דכוליה מזבח בצפון קאי אמאי לא חשיב ליה בזבחים פרק קדשי קדשים בהדי שאר תנאי ור״י הגלילי דאית להו דכולה מזבח בצפון קאי דה״נ איכא תנא אחרינא באותו פרק ולא מייתי ליה התם:
1. צ״ל ולהחזירו.
2. צ״ל בדרום.
תני כבין האולם ולמזבח – פרש״י ז״ל אצל מקצוע צפוני של מזבח שהיה מקרבו אל הפתח בכל יכולתו משום חולשא דכהן גדול ויותר מכן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל לי׳ נגד מזבח לאו בצפון קאי ע״כ וקשי׳ אסוגיין דהא לעיל אסקי׳ להדיא דמתני׳ ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא והיכי קא מוקים לן הך סופא דמתני׳ גופה דאתיא דלא כותיה. וי״ל דלעיל לא דייקי עלה אלא לאפוקה מדר׳ יוסי ברבי יהודה ומר׳ ולמימר דאי מתני׳ כפשטה רבי אלעזר ברבי שמעון היא ולכשתמצא לומר דתנא דמתני׳ סבי׳ ליה דכוליה מזבח בדרום תני כבין האולם ולמזבח ואכתי הויא כרבי אלעזר בר שמעון נמי דוק ותשכח.
והא רישא [והרי תחילתה של המשנה] שהיא לסדר שלנו המשנה הקודמת, כפי שכבר הוסבר שיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא שלשיטתו היה מקצת המזבח בצפון! ודוחים: כולה, כל משנתנו ואף חלקה הראשון שיטת ר׳ אליעזר בן יעקב היא, ותני [ושנה] והבן בגרסת המשנה הראשונה כי מדובר בבין האולם ולמזבח ולא באותו מקום ממש אלא סמוך לו, בצד המזבח ממש, במקום שהוא לדעת הכל צפון.
The Gemara asks: But isn’t the first clause, the previous mishna, as explained above, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that the altar was partially in the north? The Gemara rejects this assertion: The entire mishna, including the first clause, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Emend the previous mishna and teach it as referring to the space adjacent to the area between the Entrance Hall and the altar and not actually the space between them, north of the altar, where everyone agrees that it is the north.
רש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב בִּשְׂמֹאלוֹ.: אָמַר רַב יְהוּדָה הַמְהַלֵּךְ לִימִין רַבּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר תְּנַן הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב בִּשְׂמֹאלוֹ.

§ The mishna states that the deputy High Priest stands to the right of the High Priest, and the head of the patrilineal family is to his left. Rav Yehuda said with regard to the laws of etiquette: One who walks to the right of his teacher is a boor, in that he hasn’t the slightest notion of good manners. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna that the deputy, who is like a student to the High Priest, is to the right of the High Priest, and the head of the patrilineal priestly family responsible for the Temple service that day is to his left?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי זה בור – אפי׳ בדרך ארץ אינו בקי.
ד נאמר במשנה כי הסגן בימינו של כהן גדול, וראש בית אב משמאלו. ומביאים מה שאמר רב יהודה בהלכות דרך ארץ: המהלך לימין רבו הרי זה בור כלומר, אינו בקי אפילו ביסודות מנהגי הנימוס. ותוהים: הלא תנן [שנינו] כאן כי הסגן (שהוא לגבי הכהן הגדול כתלמיד) בימינו של כהן גדול, וראש בית אב בשמאלו!
§ The mishna states that the deputy High Priest stands to the right of the High Priest, and the head of the patrilineal family is to his left. Rav Yehuda said with regard to the laws of etiquette: One who walks to the right of his teacher is a boor, in that he hasn’t the slightest notion of good manners. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna that the deputy, who is like a student to the High Priest, is to the right of the High Priest, and the head of the patrilineal priestly family responsible for the Temple service that day is to his left?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְעוֹד תַּנְיָא ושְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ הָרַב בָּאֶמְצַע גָּדוֹל בִּימִינוֹ וְקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם מִיכָאֵל בָּאֶמְצַע גַּבְרִיאֵל בִּימִינוֹ וּרְפָאֵל בִּשְׂמֹאלוֹ.

And furthermore, it was taught in a baraita: Three people who were walking on the road should not walk in single file but should walk with the teacher in the middle, the greater of the students on his right, and the lesser of them to his left. And so too do we find with the three ministering angels who came to Abraham: Michael, the greatest of the three, was in the middle, Gabriel was to his right, and Raphael was to his left. Apparently, a student walks to the right of his teacher.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ג׳ שהיו מהלכין בדרך – לא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת וכן מצינו במלאכי השרת מדכתיב (בראשית יח) שלשה נצבים עליו מכלל שבשורה אחת הוו קיימי זה אצל זה דאי זה אחר זה קיימי אין זה נצבים עליו אלא ראשון.
שלשה שהיו מהלכין בדרך כו׳. קשה לרבי דהכא משמע שצריכין לכבד זה לזה וה״נ משמע פרק במה בהמה יוצאה (שבת נא:) גבי חמור שעסקיו רעים כגון זו מהו לצאת בפרומביא בשבת ואילו בברכות בפרק שלשה שאכלו (דף מז.) תניא אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים אלא בפתח שיש בו מזוזה ומסקינן בפתח הראוי למזוזה ואומר רבי דבמקום שהולכין מתחלה יחד ויצאו מבתיהם יחד ללכת לדרך אחד מכבדין זה את זה אבל היכא שהולך כל אחד ואחד לדרכו ופגעו זה בזה אין מכבדין והמלאכים מתחילה נסעו יחד לבוא לבית אברהם:
שלשה שהיו מהלכין בדרך – הרב באמצע וכו׳ והקשו בתוספות דהא קימא לן שאין מכבדים בדרכים ותירץ ר״י ז״ל דהתם בשלא יצאו ביחד מן העיר אלא שפגעו זה בזה בדרך אבל כשיצאו מן העיר ביחד מכבדין ויש שמחלקין בין ההולכים בדרך להולכים בעיר ובדוכתה כתיבנא לה בס״ד.
וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם – פי׳ דהא כתיב נצבים עליו ואלו היו באין זה אחר זה לא היה נצב עליו אלא הראשון בלבד.
וכן מצינו כו׳ מיכאל באמצע גבריאל בימינו כו׳. פרש״י מדכתיב שלשה אנשים נצבים עליו מכלל דבשורה אחת הוו קיימין כו׳ ע״ש והוא דחוק דגם כשהיו נצבים אצלו הוו קיימי בשורה אחת מ״מ כשהלכו אימא דבזה אחר זה הוו ונראה דסוגיא דהכא כמ״ד בפרק שבועת העדות ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור שהוא חול ולגדול שבהם שהוא מלאך האמצעי אמר אל נא תעבור וכפרש״י שם בהדיא שכך באו לפניו מיכאל באמצע כו׳ ע״ש:
גמ׳ הרב באמצע. עיין מנחות דף צח ע״ב תד״ה שאמצעי:
ועוד, תניא [שנויה ברייתא]: שלשה שהיו מהלכין בדרך — אלא ילכו בשורה אחד אחרי חבירו אלא ילכו בשורה אחת כשהרב מהלך באמצע, גדול התלמידים מהלך בימינו, וקטן שבהם משמאלו. וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם אבינו, מיכאל הגדול שבהם היה באמצע, גבריאל בימינו ורפאל בשמאלו. משמע שבכל זאת הולך התלמיד לימין רבו!
And furthermore, it was taught in a baraita: Three people who were walking on the road should not walk in single file but should walk with the teacher in the middle, the greater of the students on his right, and the lesser of them to his left. And so too do we find with the three ministering angels who came to Abraham: Michael, the greatest of the three, was in the middle, Gabriel was to his right, and Raphael was to his left. Apparently, a student walks to the right of his teacher.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםריטב״אמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תרגומא רַב שְׁמוּאֵל בַּר פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה בּוֹ רַבּוֹ וְהָתַנְיָא הַמְהַלֵּךְ כְּנֶגֶד רַבּוֹ הֲרֵי זֶה בּוּר אֲחוֹרֵי רַבּוֹ הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ זדְּמַצְדֵּד אַצְדּוֹדֵי.:

Rav Shmuel bar Pappa interpreted it before Rav Adda: He does not walk next to his teacher as an equal, but walks slightly behind him so that he is slightly obscured by his teacher. The Gemara asks: But wasn’t it taught in a baraita: One who walks next to his teacher is a boor; one who walks behind his teacher, allowing his teacher to walk before him, is among the arrogant. The Gemara answers: He does not walk directly beside him but slightly to his side and slightly behind his teacher.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך צד
צדא(יומא לז.) דמצדד אצדיד פי׳ לא ילך תלמיד בצד רבו שהוא כנגדו ממש שהעושה כן הרי זה בור גם המהלך אחרי רבו הוא גם רוח אלא דמצדד אצדודי מקצתו כנגדו ומקצתו לאחוריו (יומא כה) כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה פירוש נותן כף היד למטה ואצבעותיו כלפי למעלה ומזה וההזאה עולה למעלה מן הכפרת כנגד הכפרת מחוץ לכפרת חוזר ונופל למטה בקרקע וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר כף היד למעלה ואצבעותיו למטה ומזה כנגד עוביה של כפרת שהיא מצחה והיא טפחה כדאמרן ארון תשעה וכפרת טפח וההזאה יורדת ונופלת בקרקע מחוץ לארון נגדו (שבת קב:) אמר שמואל המצדד את האבן פי׳ שמיישב אותו במקום הראוי לו תתאה בצדודי ועפרא פי׳ דרך הבנאין ביסוד מצדדין האבנים על העפר ומיישבין אותן (מגילה כו. בבא מציעא סג) צד אחד בריבית איכא בינייהו פי׳ אם תהיה ההלואה ב׳ דינרין (בגמרא) וכיוצא בו הרי זו ריבית גמורה מב׳ צדדין גבימלוה וגבי לוה ושניהם עוברים אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי ליה זוזי מהדר ליה בעל כרחיה אבל גבי מוכר לא הוי רבית דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי רבית ואפילו למהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר וכן מוכח מהשתא שיחזיר דשמא לא יחזיר לעולם רבית על מנת להחזיר פי׳ כשיבא לו מעותיו יחזיר מה שאכל מן הפירות רבי יהודה מתיר ותנא קמא אוסר (קידושין עד) ונוקמה בבת שלש שנים ויום אחד ואפילו כרבי שמעון בן יוחאי אם כן מצדה תברה בפי׳ ר״ח אם כן מצמדה תברה כלומר ממקום חיזוק זיווגה משם שבירתה שנמצא ממנה עצמה פירוכה:
א. [זייטע בעזייטיגען.]
כדי שיתכסה בו רבו – הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב ממש.
ה״ג: והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח.
דמצדד אצדודי – לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיכסה בו רבו מקצת צד רבו.
תרגמה רב ושמואל בר אבא כדי שיתכסה בו רבו – פרש״י ז״ל הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו זה לצד ימין וזה לצד שמאל ושניהם מאחוריו.
גרסת הספרים והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו איתמר. והתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי. וגרסא זו נראית משובשת מאי קא פרכי׳ מדתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור דהא היינו מאי דסבי׳ לן והא מקשי׳ ופרקי׳. ורש״י ז״ל מחק גרסא זו וכתב דה״ג והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי וזו הגרסה נוחה. ויש לדחוק ולישב גרסת הספרים דהא דאמרינן והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור. בניחות׳ גרסינן לה וסיעת׳ לפירוקא דידן והדר פרכי׳ מפירוק דידן. וכי אחורי רבו איתמר האי פירוקא כלומר אכתי היכי ניחא לן בהא פירוקא דהתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח ומהדרינן דלאו אחורי רבו ממש אוקי׳ למתניתא דלעיל אלא דמצדד אצדודי.
תרגומא [תרגם, הסביר אותה] רב שמואל בר פפא קמיה [לפני] רב אדא: כדי שיתכסה בו רבו כלומר שאיננו הולך ממש לימינו כחבר אלא מאחוריו לצד ימינו. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: המהלך כנגד רבו באותה שורה — הרי זה בור, המהלך אחורי רבו שמניח את רבו ללכת לפניו — הרי זה מגסי הרוח! ומשיבים: דמצדד אצדודי [שמצדד במקצת] שאינו הולך ממש בצידו באותה שורה אלא מעט אחריו, אבל אינו מצוי במרחק רב מאחריו.
Rav Shmuel bar Pappa interpreted it before Rav Adda: He does not walk next to his teacher as an equal, but walks slightly behind him so that he is slightly obscured by his teacher. The Gemara asks: But wasn’t it taught in a baraita: One who walks next to his teacher is a boor; one who walks behind his teacher, allowing his teacher to walk before him, is among the arrogant. The Gemara answers: He does not walk directly beside him but slightly to his side and slightly behind his teacher.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא ט״ז:ח׳} וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים גּוֹרָלוֹת ח[גּוֹרָלוֹת] שֶׁל כׇּל דָּבָר.

§ The mishna continues: And there was a lottery receptacle in the east of the courtyard there, and in it were two lots. The Sages taught the following in a baraita with regard to the verse: “And Aaron shall place lots on the two goats, one lot for God and one lot for Azazel” (Leviticus 16:8). Lots is a general term; they may be fashioned from any material, as the Torah does not specify the material of which they are made.
עין משפט נר מצוהראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותנן (יומא ל״ט.) נתנם על שני השעירים ואמר לי״י חטאת. והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳.
על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה על בן גמלא ובן קטין וכו׳ שאמרנו עליהם שהוזכרו לשבח ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב ר״ל שלא יעמוד זכרם והם של בית גרמו וכו׳:
ה במשנה שנינו כי קלפי היתה שם במזרח העזרה ובה שני גורלות. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר: ״ונתן אהרן על שני השעירם גרלות גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל״ (ויקרא טז, ח), גורלות משמע — גורלות של כל דבר ולא הקפידה התורה מאיזה חומר הם עשויים.
§ The mishna continues: And there was a lottery receptacle in the east of the courtyard there, and in it were two lots. The Sages taught the following in a baraita with regard to the verse: “And Aaron shall place lots on the two goats, one lot for God and one lot for Azazel” (Leviticus 16:8). Lots is a general term; they may be fashioned from any material, as the Torah does not specify the material of which they are made.
עין משפט נר מצוהראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) יָכוֹל יִתֵּן שְׁנַיִם עַל זֶה וּשְׁנַיִם עַל זֶה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר גּוֹרָל אֶחָד לַה׳ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל אֵין כָּאן לַשֵּׁם אֶלָּא גּוֹרָל אֶחָד וְאֵין כָּאן לַעֲזָאזֵל אֶלָּא אֶחָד יָכוֹל יִתֵּן שֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֲזָאזֵל עַל זֶה וְשֶׁל שֵׁם וְשֶׁל עֲזָאזֵל עַל זֶה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר גּוֹרָל אֶחָד [לַה׳ אֵין כָּאן לַה׳ אֶלָּא אֶחָד וְאֵין כָּאן לַעֲזָאזֵל אֶלָּא א׳אֶחָד] א״כאִם כֵּן מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר גּוֹרָלוֹת טשֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁל זָהָב וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן.

One might have thought that he should place two lots on this goat and two lots on that goat; therefore, the verse states: “One lot for God and one lot for Azazel” (Leviticus 16:8), meaning there is only one lot here for God, and there is only one lot here for Azazel. Likewise, one might have thought he should place the lot of God and the lot of Azazel on this goat, and the lot of God and the lot of Azazel on that goat; therefore, the verse states: One lot for God, i.e., there is only one lot here for God, and there is only one lot here for Azazel. If so, what is the meaning when the verse states lots, in the plural, since each of the two goats has one lot not two? It is to teach that the two lots should be identical; that he should not make one of gold and one of silver, or one big and one small.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יכול יתן שנים על זה ושנים על זה – והכי קאמר קרא ונתן על כל אחד משניהם גורלות דמשמע שנים.
ת״ל גורל אחד לה׳ – אין כתיב שם אלא על אחד מהם ואין כתיב עזאזל אלא על אחד מהם.
יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה – לקיים ונתן גורלות שנים על כל אחד משניהם ואיזה שירצה יעשה לשם.
ת״ל אחד – ממשמע שנאמר גורל לה׳ יודע אני שהוא אחד וכי כתיב אחד לדרשה כתביה.
יכול יתן שנים על זה – משמע דהכי פי׳ שנים שכתוב עליהם לשם יתן על של שם ושנים של עזאזל על של עזאזל אבל בירושלמי פריך אהא דקאמר יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ועל זה ולאו דא היא קמייתא משמע דב׳ על זה וב׳ על זה היינו של שם ועזאזל על זה ועל זה ומתרץ הכי יכול משהוא נותן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף ויתן של שם על של עזאזל ושל עזאזל על של שם.
יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה כו׳ – פירש״י ויברור איזה שירצה לשם ואיזה שירצה לעזאזל וא״צ לפרש כן דנמצא שלא היה הגורל קובעת אלא השם וקרא כתיב ועשהו חטאת ודרשינן מיניה בפרק טרף בקלפי (לקמן מ:) דלא השם עושהו חטאת אלא הגורל אלא נ״ל לפרש יכול יתן של שם כו׳ כמו שיש בירושל׳ לאחר שנתן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף ויתן של זה על של זה לקיים מה שנאמר גורלות דמשמע גורלות על כל א׳ אי נמי לאחר שנקבעו יביא עוד ב׳ גורלות של שם ושל עזאזל ויניח של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל.
יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה כו׳. פי׳ כבר מיעטנו שלא ישים שנים של שם על [של] שם וב׳ של עזאזל על [של] עזאזל יכול יתן כו׳ וא״ת איזה גורל יהיה זה אם ישים של שם ושל עזאזל על כל אחד י״ל תחילה יגריל כהלכה ואח״כ יקיים מצות נתינה ליתן שניהם על כל אחד וכן מפרש בירושלמי:
גורלות אלו שהן בקלפי להגריל בהם על השעירים איזה לשם ואיזה לעזאזל צריך שיהו שניהם שוים ולא יהא אחד של מין אחד ואחד של מין אחר או אחד גס ואחד דק וכל שהן שוים אין קפדים בהם אם של זהב אם של שאר מיני מתכות אם של עצים ואבנים ואע״פ שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב ואף בזה הואיל ואחד מהם כתוב בו שם היה לנו לומר שיהא של זהב גורלות כתי׳ רבה להכשיר בכל הגורלות כל שהם שוים וכן זה שכתו׳ בו ונתן על שני השעירים גורלות אין במשמע שני גורלות על כל שעיר מהם אלא שני גורלות בין שניהם אחד כתוב בו שם ואחד כתוב בו עזאזל וטורף בקלפי ונותן אחד על זה ואחד על זה ושמא תאמר והיאך הוא עולה על הדעת שיהו שני גורלות על שעיר אחד והא בהדיא כתי׳ גורל אחד וכו׳ שמא הייתי סבור לומר שהוא עושה ארבעה גורלות שנים מהם כותב בהם שם ושנים כותב בהם עזאזל אלא שיהו שנים של שם דבוקים זה בזה שלא יזדמן של שם ושל עזאזל בבת אחת ומתוך שהם דבוקים זה בזה ושהם שם אחד הוא קורא להם אחד והם שנים והוא שאמר תלמוד לומ׳ אחד לד׳ אין לד׳ אלא אחד ואין לעזאזל אלא אחד ותכלית הכוונה בה הוא שלא להיות לד׳ אלא אחד רומז אל אמונת הייחוד ולהוציא מלב האומרים גורלות על כל אחד ובדבקות שני הגורלות להיותן כאחד לרמוז על אמונה ישנה היו הצדוקים נכשלים בה הרבה כמו שרמזנו למעלה:
וי״מ על הראשונים על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הגרס בן לוי שמ״מ מצאו תשובה לדבריהם ועל אלו ר״ל בן קמצאי וכו׳ שלא מצא תשובה לדבריו ואע״פ שאם כן היה לו לומר על זה פירושו עליו ועל חביריו וכן היא בגמ׳ בהדיא ואע״פ שהיו מזכירין אותם [לגנאי] שמא אחר ששמעו התנצלותם קבלו מהם או שמ״מ על כל פנים היו מזכירין אותם לגנאי במניעת לימודם ועיקר הדברים דרך הערה שלא יהא אדם נמנע מללמד מה שיש בו קדוש השם באיזה צד אע״פ שיש צדדין שאפשר להתנצל בכך:
זהו ביאור המשנה ומה שיש ממנה מקום לענין פסק כבר הבנת פסק שבו ממה שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמ׳ ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
יכול יתן שנים על זה ושנים על זה – פי׳ שנים שכתו׳ בהן שם על זה ושנים שכתוב בהן עזאזל על זה ת״ל גורל אחד לה׳ וגורל א׳ לעזאזל אין בו אלא גורל אחד שיהא כתוב לה׳ וגורל א׳ שיהא כתוב לעזאזל. יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה פי׳ כי אחר שיגריל בהליכתו לקיים מצות הגורל ויתברר העליה מתוך הקלפי אי זה הוא לשם ואי זה הוא לעזאזל שיתנם שניהם על כל אחד מהם לקיים נתינת הגורלות כדכתיב ונתן על שני השעירים גורלות. אבל לא בעינן לומר שיתנם שניהם על זה ושניהם על זה בלא גורל דא״כ בטלת תורת הגרלה ואין כאן גורל אלא ודאי כדאמרן ופשוט הוא וכן הוא בירושלמי.
תוס׳ בד״ה יכול יתן כו׳ יחליף ויתן כו׳ ושל עזאזל על של שם הס״ד ואח״כ מה״ד ת״ל גורל כו׳ לאו ממשמעות כו׳:
שם יכול יתן שנים על זה. עיין חגיגה דף ג ע״א תד״ה חרש ובפר״ח א״ח סי׳ תרצד ובספר בני חייא שם ובטורי אבן באבן שהם מגילה דף ז ע״א:
יכול יתן שנים (שני גורלות) על שעיר זה, ושנים על זה — תלמוד לומר: ״גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל״ (ויקרא טז, ח)אין כאן לשם אלא גורל אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד. יכול יתן של שם ושל עזאזל על שעיר זה ושל שם ושל עזאזל על זה — תלמוד לומר: ״גורל אחד לה׳⁠ ⁠״ — אין כאן לה׳ אלא אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד. אם כן מה תלמוד לומר ״גורלות״ שהרי אין נותנים על שני השעירים שני גורלות לכל אחד אלא גורל אחד בלבד — שיהיו הגורלות שוין זה לזה, שלא יעשה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן.
One might have thought that he should place two lots on this goat and two lots on that goat; therefore, the verse states: “One lot for God and one lot for Azazel” (Leviticus 16:8), meaning there is only one lot here for God, and there is only one lot here for Azazel. Likewise, one might have thought he should place the lot of God and the lot of Azazel on this goat, and the lot of God and the lot of Azazel on that goat; therefore, the verse states: One lot for God, i.e., there is only one lot here for God, and there is only one lot here for Azazel. If so, what is the meaning when the verse states lots, in the plural, since each of the two goats has one lot not two? It is to teach that the two lots should be identical; that he should not make one of gold and one of silver, or one big and one small.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גּוֹרָלוֹת שֶׁל כׇּל דָּבָר פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא לְכִדְתַנְיָא לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בַּצִּיץ שֶׁהַשֵּׁם כָּתוּב עָלָיו וְהוּא שֶׁל זָהָב יָכוֹל אַף זֶה כֵּן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר גּוֹרָל גּוֹרָל רִיבָּה רִיבָּה שֶׁל זַיִת רִיבָּה שֶׁל אֱגוֹז רִיבָּה שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ.:

It was taught in the baraita that the lots may be fashioned from any material. The Gemara asks: This is obvious, considering that the Torah does not designate a particular material. The Gemara answers: No, it is necessary only due to that which was taught in a baraita: Because we find with regard to the High Priest’s frontplate that the name of God was written upon it and it was made of gold, one might have thought that this lot, too, should be made of gold since it has God’s name on it. Therefore, the verse states: Lot, lot, twice to include other materials and not exclusively gold. It includes lots made of olive wood, and includes lots made of walnut wood, and includes lots made of boxwood.
רש״יתוספותתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יכול אף זה כן – גורל שהשם כתוב עליו.
ת״ל גורל גורל ריבה – מיהו תימה לי דמעיקרא קאמר דמגורלות נפקא לן והדר מייתי ברייתא דמגורל גורל נפקא ליה ועוד דלעיל דרשינן מדכתיב גורלות שיהו שניהן שוין וי״ל דהא דקתני גורלות של כל דבר לאו ממשמעות דגורלות נפקא ליה אלא ה״ק תנא גורלות שאמרה תורה של כל דבר הן לאו מהכא נפקא אלא מגורל גורל ריבה.
גורלות של כל דבר. ואין זה אלא דברי התנא דלאו מגורלות נפיק אלא מקרא דגורל גורל ריבה כדמפרש בבריי׳ דבסמוך:
דהוו משקען ליה בגלגלא. פר״ח ומפרש בפ״ב דשחיטת קדשים (דף כא:) שהיה מושך ומדלה הכיור מלא מים מן הים שעשה שלמה שהיה בו כל הלילה שלא יפסלו מימיו בלינה וגרסי׳ בירושלמי הים היה בית הטבילה לכהנים שנאמר הים לרחצה לכהנים כו׳ ואקשינן לאו כלי הוא ופרקינן כההיא דא״ר יהושע בן לוי אמת המים היתה מושכת לו מעין עיטם והיו רגלי השוורים פחותים כרמונין ולא ידענא אם היה ים של שלמה בבית שני:
ריבה של זית ושל אגוז ושל אשכרוע – פי׳ לאו דוקא אלא ריבה כל דבר ואפילו עץ ורבנן אמרו באלו למצוה מפני שהם חזקים ויפים.
שנינו בברייתא זו כי גורלות היו גורלות של כל דבר שממנו ניתן לעשותן. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי לא נאמר בתורה מאיזה חומר יש לעשותם! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: לפי שמצינו בציץ של כהן גדול שהשם כתוב עליו והוא של זהב, יכול אף זה הגורל כן, שכיון שכתוב השם עליו יעשוהו של זהב — תלמוד לומר פעמיים: ״גורל״ ״גורל״ ריבה, שאין צריך להיות מזהב דווקא וריבה גורל העשוי מעץ זית, וריבה של עץ אגוז, וכן ריבה של עץ אשכרוע (ברוש).
It was taught in the baraita that the lots may be fashioned from any material. The Gemara asks: This is obvious, considering that the Torah does not designate a particular material. The Gemara answers: No, it is necessary only due to that which was taught in a baraita: Because we find with regard to the High Priest’s frontplate that the name of God was written upon it and it was made of gold, one might have thought that this lot, too, should be made of gold since it has God’s name on it. Therefore, the verse states: Lot, lot, twice to include other materials and not exclusively gold. It includes lots made of olive wood, and includes lots made of walnut wood, and includes lots made of boxwood.
רש״יתוספותתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר וְכוּ׳.: תָּנָא יכְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים הָעֲסוּקִין בְּתָמִיד מְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן בְּבַת אַחַת תָּנָא שַׁחֲרִית בְּמִילּוּאוֹ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הָעֶלְיוֹן עַרְבִית בִּירִידָתוֹ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַתַּחְתּוֹן.:

§ The mishna continues: The High Priest ben Katin made twelve spigots for the basin. It was taught: Ben Katin did this so that twelve of his fellow priests, who are occupied with sacrificing the daily offering as explained above, could sanctify their hands and their feet simultaneously. It was taught: In the morning, when the basin is full, one sanctifies his hands and his feet from the spigots fixed at the top of the basin because the water level is high. And in the afternoon, when the water level is low, he sanctifies his hands and his feet from the spigots fixed at the bottom.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ו שנינו במשנה כי הכהן הגדול בן קטין עשה שנים עשר דד (ברזים) לכיור. תנא [שנה החכם]: כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד (כפי שמבואר בפרקים קודמים) מקדשין (רוחצין) ידיהן ורגליהן בבת אחת. תנא [שנה החכם]: שחרית שהיה הכיור במילואו — מקדש ידיו ורגליו מן הברזים הקבועים בצד העליון של הכיור, שהמים מגיעים עד שם, וערבית שהיה הכיור בירידתו, שאינו מלא כל כך — מקדש ידיו ורגליו מן הברזים הקבועים בצד התחתון.
§ The mishna continues: The High Priest ben Katin made twelve spigots for the basin. It was taught: Ben Katin did this so that twelve of his fellow priests, who are occupied with sacrificing the daily offering as explained above, could sanctify their hands and their feet simultaneously. It was taught: In the morning, when the basin is full, one sanctifies his hands and his feet from the spigots fixed at the top of the basin because the water level is high. And in the afternoon, when the water level is low, he sanctifies his hands and his feet from the spigots fixed at the bottom.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר וְכוּ׳.: מַאי מוּכְנִי אָמַר אַבָּיֵי גִּילְגְּלָא דַּהֲוָה מְשַׁקְּעָא לֵיהּ.:

The mishna continues with regard to ben Katin: He also made a machine for sinking the basin. The Gemara asks: What is this machine? Abaye said: It is a wheel with which he lowered the basin into the pit.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלגלא דמשקעי ליה – פי׳ שעשה חוץ לבור גלגל שהיו מורידים בו את הכיור לתוך הבור כדי שלא יהו נפסלין בלינה שיירי המים שבכיור שקדשו בכיור שהוא כלי שרת. ומוכני לשון גלגל הוא וחברו בפ״ק דחולין.
ז שנינו במשנה על בן קטין: ואף הוא עשה מוכני לכיור. ושואלים: מאי [מהו] מוכני זה? אמר אביי: גילגלא דהוה משקעא ליה [גלגל, מנוף, שהיה משקע אותו בבור].
The mishna continues with regard to ben Katin: He also made a machine for sinking the basin. The Gemara asks: What is this machine? Abaye said: It is a wheel with which he lowered the basin into the pit.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ עָשָׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים וְכוּ׳.: נַעְבְּדִינְהוּ לְדִידְהוּ דְּזָהָב

The mishna continues: King Munbaz would contribute the funds required to make the handles of all the Yom Kippur vessels of gold. The Gemara asks: If he wanted to donate money to beautify the Temple, he should have made the vessels themselves of gold, not just the handles.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לדידהו – לכלים.
ח שנינו במשנה כי מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום כיפור זהב. ושואלים: אם רצה לתרום וליפות את המקדש, נעבדינהו לדידהו [שיעשה אותם את הכלים עצמם] של זהב ולא רק את ידותיהם!
The mishna continues: King Munbaz would contribute the funds required to make the handles of all the Yom Kippur vessels of gold. The Gemara asks: If he wanted to donate money to beautify the Temple, he should have made the vessels themselves of gold, not just the handles.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא לז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יומא לז., עין משפט נר מצוה יומא לז., ר׳ חננאל יומא לז., הערוך על סדר הש"ס יומא לז., רש"י יומא לז., ראב"ן יומא לז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יומא לז., תוספות ישנים יומא לז., בית הבחירה למאירי יומא לז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא לז., מהרש"א חידושי הלכות יומא לז., מהרש"א חידושי אגדות יומא לז., גליון הש"ס לרע"א יומא לז., פירוש הרב שטיינזלץ יומא לז., אסופת מאמרים יומא לז.

Yoma 37a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yoma 37a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 37a, R. Chananel Yoma 37a, Collected from HeArukh Yoma 37a, Rashi Yoma 37a, Raavan Yoma 37a, Tosafot Yoma 37a, Tosefot Yeshanim Yoma 37a, Meiri Yoma 37a, Ritva Yoma 37a, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 37a, Maharsha Chidushei Aggadot Yoma 37a, Gilyon HaShas Yoma 37a, Steinsaltz Commentary Yoma 37a, Collected Articles Yoma 37a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144