משנה. וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרים לו אנו כפרתך והוא אומר להן תתברכו מן השמים וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל.
לפום ריהטא מבואר דכה״ג נוהג כל דיני אבילות, וכן כתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ אבל ה״ו) וז״ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, וכו׳ עכ״ל. אמנם עיין בגמ׳ מו״ק
(דף יד:) דכה״ג בכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי כלומר דכי היכי דברגל ליכא אבילות לכו״ע ה״נ לכה״ג בכל השנה, ומשמע דליכא אבילות כלל לכה״ג, וצ״ע בסתירת הסוגיות
א.
ונראה דיש לחלק בין ניהוגי אבילות וחלות שם אבל בגברא, דאע״פ שלפי הסוגיא במו״ק אין כה״ג נוהג ניהוגי אבילות מ״מ חל עליו חלות שם אבל בגברא. וי״ל דהדינים שבמשנתנו כגון סעודת הבראה וניחום אבלים תלויים בחלות שם אבל בגברא ואינם נחשבים כניהוגי אבילות. וי״ל דאע״פ שאין כה״ג נוהג ניהוגי אבילות מ״מ מברין אותו ומנחמין אותו מכיון דחל בו חלות שם אבל בגברא. וכעין זה י״ל בישראל ברגל דאע״פ שאין בו ניהוגי אבילות מ״מ מנחמין אותו, וכדמבואר במו״ק
(דף יט:) ובתוס׳
(שם דף כ. ד״ה שכבר). ונראה דברגל חל חלות שם אבל אך אין ניהוגי אבילות נוהגים ברגל. ודין ניחום אבלים תלוי בחלות שם אבל בגברא. ועוד יש ראיה דחל חלות שם אבל בגברא דכה״ג מהא דכה״ג עובד כשהוא אונן, ומ״מ אסור באכילת קדשים. ולכאורה הטעם בזה משום דחל עליו חלות שם אונן אלא דחל היתר מיוחד לעבוד כשהוא אונן. ולכאורה כי היכי דחל ביה שם אונן ה״ה דחל ביה חלות שם אבל בגברא אע״פ שאינו נוהג ניהוגי אבילות.
אמנם עיין בתוס׳ מו״ק (דף כ. ד״ה שכבר) שהביאו מחלוקת בין המהרי״ט והמחזור ויטרי בשם רש״י האם עושין סעודת הבראה ברגל, דלשיטת רש״י אין עושין סעודת הבראה ברגל ומשמע דס״ל דדין סעודת הבראה היא מניהוגי אבילות ואינו תלוי בשם אבל שבגברא, ולכן ברגל שאין נוהגים ניהוגי אבילות אין עושין סעודת הבראה אע״פ שגם ברגל חל עליו חלות שם אבל בגברא. משא״כ המהרי״ט סובר דסעודת הבראה הוי הלכה בחלות שם אבל בגברא ואף ברגל חל עליו שם אבל, ומשו״ה ס״ל דמברין ברגל. וצ״ע ברש״י דלכאורה משמע מהמשנה דמברין כה״ג דסעודת הבראה הוי דין בשם אבל בגברא דנתבאר דבכה״ג חל חלות שם אבל בגברא אע״פ שאינו נוהג ניהוגי אבילות.
והנה במשנה איתא ״והוא מיסב על הספסל״, וצ״ב מדוע מותר לכה״ג לישב על הספסל, והרי שיטת הרמב״ם היא דישיבה על הספסל אסור לאבל מדינא שכתב (בפ״ד מהל׳ אבל ה״ט) דחייב לישב על מטה כפויה, ובשלמא לפי שיטת התוס׳ (
מו״ק דף כז. ד״ה מן המנחה) דאיסור ישיבה על ספסל אינו מעיקר הדין ואינו אלא מנהג י״ל דבכה״ג התירו, אך קשה לשיטת הרמב״ם איך הותר לו לישב על הספסל כשמברין אותו. וצ״ל דחל היתר מיוחד לכה״ג לישב על הספסל משום כבוד כה״ג.
משנה. כל העם אומרים לו אנו כפרתך.
ונראה מזה דאיכא חיוב כבוד מסוים לכה״ג יותר מלכהן הדיוט בעלמא. ויש לעיין מהו המקור להך חיוב כבוד לכהן גדול. וי״ל דילפינן מקרא דגדלהו משל אחיו דדרשינן בחולין
(דף קל״ד:) שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר (והובא ברמב״ם פ״ה מהל׳ כלי המקדש ה״א). וי״ל דאין אלה רק דינים בדין מינוי להתמנות לכה״ג, אלא דהוי מדיני כבוד, דבעינן שיהיה מכובד בעיני העם, וינהגו בו כבוד. ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ כלי המקדש ה״ג) וז״ל וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר שנאמר הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה וכו׳ עכ״ל. ומבואר דמהך קרא דגדלהו ילפינן חיוב כבוד לכה״ג דחייב הכה״ג לנהוג כבוד בעצמו, וי״ל דה״ה דילפינן מזה דאחרים חייבים לכבדו ולנהוג בו כבוד.
ועוד י״ל דמהפסוק וקדשתו ילפינן חיוב כבוד מיוחד לכבד את הכהן גדול. דעיין בגמ׳ גיטין
(דף נט:) ״וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון״, ומבואר דבכהנים נוהגים דיני כבוד לפתוח ראשון במילי דקדושה כגון בספר תורה וברכהמ״ז וליטול מנה ראשון בסעודת מצוה. אמנם עיין בהגהות מרדכי לגיטין (אות תס״א) וז״ל מעשה בכהן שיצק מים ע״י ר״ת, והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל וכו׳ והשיב ה״ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול וכו׳ עכ״ל. ומבואר דחל דין וקדשתו ודין כבוד בכהן אף במילי דעלמא ולא רק בדברים שבקדושה. וי״ל דהא דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה היינו משום דיש יותר כבוד לכבד את הכהן לפתוח ראשון בדברים שבקדושה, אולם אף במילי דעלמא חל חיוב לכבד את הכהן. ולפי״ז י״ל דחל חיוב כבוד מיוחד לכהן גדול מקרא דוקדשתו, ואע״פ דמהך קרא ילפינן חיוב כבוד לכל כהן מ״מ מאחר דיש לכה״ג קדושה יתירא לפיכך חל חיוב כבוד מיוחד אליו מדין וקדשתו. ויתכן דהגזה״כ דגדלהו משל אחיו אינו דין בפנ״ע אלא הוי גילוי דהכה״ג גדול ומקודש יותר מאחיו ומשו״ה חל עליו חיוב כבוד בפנ״ע מדין וקדשתו, דגדלהו מאחיו הוי שיעור במצות וקדשתו דכפי קדושתו ומדרגתו יש יותר חיוב לכבדו. ויש להביא ראייה לזה דהרי הרמב״ם לא הביא מצוה לכבד כה״ג מדין גדלהו במנין המצוות כמו שכתב לגבי מלך דיש מצוה לכבד את המלך ולירא ממנו, שכתב (במצוה קע״ג) וז״ל היא שצונו למנות עלינו מלך וכו׳ ולשון ספרי שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ושיאויים לבנו מהכבוד והגדולה והתהלה והמעלה עד התכלית האחרון שאין למעלה הימנה עד שתהיה מדרגתו אצלנו גדולה ממדרגת הנביא וכו׳ עכ״ל, ויש לדייק דלגבי מלך כלל הרמב״ם החיוב לכבד המלך במצות מינוי מלך, ואילו לגבי כה״ג לא הביא מצוה מיוחדת לכבדו אלא דנכלל במצות וקדשתו, שכתב הרמב״ם בספר המצוות (מצוה ל״ב) וז״ל היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ר״פ אמור) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, ובא הפירוש (
גטין נט ב וש״נ) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון עכ״ל. ונראה דהקרא דגדלהו משל אחיו הוא שיעור וגילוי במצות וקדשתו, דמאחר שקדושתו יותר משאר אחיו הכהנים חל חיוב לגדלו ולכבדו יותר מכהן אחר מדין וקדשתו. וי״ל דמשו״ה תני דאומרים לו אנו כפרתך דיש חיוב כבוד מיוחד לכה״ג.
ויש לדון האם כה״ג יכול למחול על כבודו, ועיין במרדכי (גיטין אות תס״א) דס״ל לה״ר פטר דכהן יכול למחול על כבודו, ואע״פ דאיתא ביבמות וקדשתו אפילו בעל כרחו היינו רק לענין איסורי כהונה אבל לא לגבי מצות כבוד. אולם יש להעיר דבתוספתא (סנה׳ פ״ד ה״א) מובא מחלוקת האם מועיל מחילה לגבי חיוב כבוד לכהן, דאיתא ״ואם רצה שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, ר׳ יהודה אומר רצה לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו שנא׳ וקדשתו על כרחו״, וצ״ע בדברי המרדכי דס״ל דמועיל מחילה. ויתכן דיש לחלק בין כה״ג לכהן הדיוט, ולאוקמי דברי התוספתא בכהן גדול, משא״כ בכהן הדיוט לכו״ע מועיל מחילה.ב
בענין מינוי מלך עפ״י סנהדרין ובדין משה רבנו במקום ע״א קאי
עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ מלכים ה״ג) וז״ל אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי ב״ד של שבעים זקנים ועפ״י נביא כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו ודוד שמינה אותו שמואל הרמתי ובית דינו עכ״ל. וצ״ע מדוע הוצרך משה רבנו לבית דינו כדי למנות את יהושע בן נון למלך והרי קיי״ל
(סנהדרין טז:) דמשה רבנו במקום ע״א קאי, וא״כ למה היו צריכים כלל לבית דין הגדול דסגי במשה רבנו לחודיה. והנה יש לחקור בהא דבעינן ב״ד הגדול למינוי מלך האם זוהי הלכה בעצם מעשה המינוי דצריך לזה ב״ד הגדול או״ד דאין המינוי חל אלא אם כן ב״ד הגדול מסכימים דבעי רשות והסכמת ב״ד הגדול כדי שיחול המינוי, אבל אין צריכים ב״ד הגדול לעצם המינוי. ויתכן דנפ״מ בזה היכא דיש ב׳ סנהדראות של ע״א האם סגי בא׳ מהם כדי למנות מלך או״ד דבעינן שניהם למינוי, דאי בעינן ב״ד הגדול למעשה המינוי אזי י״ל דסגי בב״ד א׳ של ע״א דהרי חל עלייהו חלות שם ב״ד הגדול ויכולים לעשות את מעשה המינוי למנות המלך. אולם אם הדין דבעינן ב״ד הגדול הוא משום דבעי רשות והסכמת ב״ד הגדול כדי שיחול המינוי אזי י״ל דהיכא דאיכא ב׳ ב״ד של ע״א א״כ בעינן הסכמת שני הב״ד של ע״א כדי שיחול המינוי. וי״ל דאם ב״ד אחד אינו מסכים אזי לא חל המינוי מכיון דבעינן הסכמת ורשות ב״ד הגדול. ולפי״ז י״ל דאע״פ דמשה רבנו במקום ע״א קאי מ״מ הוצרכו נמי להסכמת ב״ד הגדול שלו, דלשניהם חל חלות שם ב״ד הגדול ואע״פ שמשה רבנו בעצמו סגי כדי לעשות את מעשה המינוי מ״מ הוצרכו להסכמת ב״ד שלו דהו״ל כשני ב״ד שחל עלייהו חלות שם ב״ד הגדול, דבעינן הסכמת שניהם כדי שיחול המינוי.
ועוד י״ל דהנה מצינו שתי הלכות ביחס למשה רבינו דלכאורה סתרי אהדדי, דבגמ׳ לקמן
(טז:) איתא דמשה במקום ע״א קאי, כלומר דיש למשה רבנו עצמו דין של סנהדרין הגדול. ואילו במשנה לעיל
(דף ב.) איתא ״מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן״, כלומר דמשה רבינו היה נשיא הסנהדרין אך לא היה גוף הסנהדרין אלא נמנה כחלק מהסנהדרין ואיתו היו עוד שבעים זקנים, וצ״ע. ואף ברמב״ם לכאורה יש סתירה, דבפ״א מהל׳ מלכים (ה״ג) פסק וז״ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב״ד של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו עכ״ל, וכאן הרמב״ם מזכיר משה רבינו ובית דינו דהיינו שמשה רבינו יחד עם שאר הע׳ זקנים מינו את יהושע למלך, ואילו (בפ״א מהל׳ אבל ה״א) כתב וז״ל ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז׳ ימי אבלות וז׳ ימי המשתה עכ״ל. ויש לדקדק בלשון הרמב״ם דהזכיר רק משה רבינו ולא משה ובית דינו ומשמע דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנות אלה מדין משה במקום ע״א קאי. וכמו״כ כתב (בפי״ב מהל׳ תפילה ה״א) משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין את התורה ברבים וכו׳ עכ״ל. ובפי״ג מהל׳ תפילה (ה״ח) כתב וז״ל ומשה תיקן להם לישראל שיהו קורין בכל מועד וכו׳ עכ״ל. ומבואר דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנת קרה״ת מדין משה במקום ע״א קאי, וצ״ע מ״ש דין מינוי מלך דהוצרך למנות יהושע יחד עם בית דינו מתקנות שתיקן משה רבינו בעצמו מדין משה במקום ע״א קאי.
ונראה ליישב דיש ב׳ דינים בסנהדרין הגדול ובכל ב״ד: א) ב״ד המורה הוראה, ב) ב״ד המקיים דבר. ונראה שבנוגע להוראה משה רבינו בעצמו במקום ע״א קאי, דהרי משה רבינו היה אדון הנביאים והיה בדרגה בפני עצמו כמקבל התורה מפי הגבורה, וי״ל דלא ניתן לחלוק על הוראת משה רבינו, והחולק עליו עובר על הלאו ד״ולא יהיה כקרח וכעדתו״ (דהגר״ח זצ״ל אמר דהלאו ד״ולא יהיה כקרח וכעדתו״ חל על מי שחולק על משה רבינו באיזה דבר שבתורה). ונראה דלפיכך א״א למשה רבינו להצטרף לבית דין הגדול לישא וליתן אתם בדיני התורה ולהכריע עפ״י עמידה למנין כדי להורות דין התורה, דהרי אסור לשאר הדיינים שבבית דין לחלוק על משה רבינו. דביחס להוראה משה רבינו הוא המכריע והפוסק בכל דיני התורה שקיבל את התורה מפי ה׳, ובמקום ע״א קאי. וי״ל דלגבי הוראת דין התורה קיי״ל דמשה רבינו במקום ע״א קאי שהוא בעצמו מהוה חלות דין סנהדרין הגדול. מאידך לגבי דין מעשה ב״ד וב״ד המקיים את הדבר י״ל דמשה רבינו מצטרף לשאר חברי הסנהדרין והוא נשיא הסנהדרין, וביחד הם עושין מעשה ב״ד ומקיימין את הדבר. ולפי״ז יש ליישב הסתירה שבגמ׳ וברמב״ם, דתקנת ז׳ ימי אבילות וז׳ ימי המשתה וקרה״ת הויין מההוראות של ב״ד הגדול. ובנוגע להוראה קיי״ל דמשה רבינו במקום ע״א קאי ומשו״ה דקדק הרמב״ם בלשונו למימר דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנות אלו בלי שאר דייני הסנהדרין. משא״כ מינוי המלך הוי חלות שם מעשה ב״ד בעלמא ולכן דקדק הרמב״ם לומר דמשה רבינו וב״ד מינו את יהושע למלך, דלגבי מעשה ב״ד לא אמרינן דמשה רבינו במקום ע״א קאי אלא בעינן משה רבינו עם שאר הסנהדרין לעשות מעשה ב״ד.ג
אך יש להעיר דבגמ׳ לעיל
(טז:) איתא ״ואין עושין סנהדראות לשבטים אלא עפ״י ב״ד של ע״א, מנלן כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע״א קאי״, ולכאורה מוכח דאמרינן דמשה רבינו במקום ע״א אף לענין מעשה ב״ד בעלמא, דמינוי הדיינים הוי מעשה ב״ד ולא הוראה ופסק דין. ומוכח דאף לגבי מעשה ב״ד אמרינן דמשה רבינו במקום ע״א קאי, וצ״ע.
וי״ל דיש לחלק בין מינוי הדיינים למינוי מלך, דמינוי מלך מהוה מעשה ב״ד בעלמא, ומשו״ה הוצרך משה רבינו וב״ד למנות יהושע למלך, משא״כ מינוי הדיינים הוי חלות שם הוראה בנוסף למעשה ב״ד, ומכיון דמינוי הדיינים מהוה חלות שם הוראה אמרינן דמשה רבינו בעצמו במקום ע״א קאי. וי״ל דהביאור בזה הוא דיש ב׳ דינים בסמיכת זקנים: א) בסמיכת הזקן מפי סמוך וע״פ ב״ד של שלשה
(סנהדרין יג:) הסמיכה מהוה חלות שם הוראה ופסק דין שהסמוך ראוי להורות בכל דיני התורה, ואינו מעשה ב״ד בעלמא דהוי סמוך. ב) במינוי של הסמוך כבר להיות דיין בסנהדרין, המינוי משלים את הסמיכה הראשונה ומהווה גמר של הסמיכה עצמה. דעיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ה) וז״ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין עכ״ל. וצ״ב במש״כ ״עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין״ דלמה הוסיף שיהא ״סמוך בסנהדרין״. ונראה לבאר דחלות המינוי לסנהדרין הוי השלמה וגמר לסמיכה הראשונה, ורק חכם שהוסמך ונתמנה לסנהדרין יכול ליעשות זקן ממרא, דחל בו שם זקן גמור ויכול ליעשות זקן ממרא. ונראה דכשנתמנה לסנהדרין חל רשות להורות בדיני נפשות, ואם הוי סמוך אבל לא נתמנה לסנהדרין יש לו רשות לדון דיני קנסות אך אין לו הסמכות לדון דיני נפשות, ולאחר שנתמנה לסנהדרין חל רשות לדון ד״נ, ובכן המינוי לסנהדרין משלים וגומר את הסמיכה הראשונה. ולפי״ז מבואר דהמינוי לסנהדרין מהוה חלות דין בעצם הסמיכה, וסמיכה הוי הוראה שראוי להורות ואינו חלות שם מעשה ב״ד בעלמא. ולפי״ז מיושב מדוע לגבי מינוי הסנהדרין אמרינן דמשה רבינו במקום ע״א קאי, דביחס להוראה ופסק דין של ב״ד הגדול קיי״ל דמשה רבינו בעצמו במקום ע״א קאי.
דא. עיין במנחת חינוך מצוה רס״ד ובס׳ עמק ברכה עניני אבילות אות ב׳.
ב. ובספה״מ (מ״ע ל״ב) כתב הרמב״ם להדיא דא״א לכהן למחול על כבודו וז״ל ואפילו ימאנו לא נשמע מהם וכו׳ ולשון ספרי וקדשתו על כרחו כי זה ציווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן עכ״ל. ועיי״ש שכתב וז״ל וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו עכ״ל. ונראה דר״ל דאין דין כבוד לכהנים בעצמם אלא דכבוד הכהנים מהווה כבוד השי״ת, ולפי״ז י״ל דכהנים אינם בעלים למחול על כבודם. ומבואר דהרמב״ם חולק על ה״ר פטר (במרדכי גיטין אות תס״א) דס״ל דכהן יכול למחול על כבודו.
ג. וע״ע בספר שיעורים לזכר אבא מרי ז״ל ח״ב בענין תקנת משה (עמ׳ רי״ד – רי״ח).
ד. וע״ע בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים ח״ב (עמ׳ י״ט – כ), ובס׳ שיעורים לזכר אבא מרי ח״ב בענין תקנת משה.