×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
The number of people needed in a city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin is 277. This number is based on the opinion of Rabbi Neḥemya, who requires 230 men, but requires an additional 47 men in case it happens that the Sages of the court reach a situation where they are not able to arrive at a verdict, and pairs of judges need to be added, potentially increasing the number of judges on the court from 23 to 70, a maximum of 47 additional judges.
ר׳ חננאלרש״ירמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מאתים ושבעים ושבעה, הסר ממאתים ושלשים שרי עשרות שלהן כ״ג סנהדרין קטנה, נשתיירו מן רע״ז מ״ז. הוסף אותן אילו שבעה וארבעים על כ״ג שהפרשתה סנהדרין קטנה – הרי ע׳ סנהדרין גדולה כר׳ יהודה, דאמר: סנהדרין גדולה ע׳.
מאתים ושבעים ושבעה – מאתים ושלשים כרבי נחמיה ועוד מ״ז שאם יתחלקו ב״ד י״א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו מאלו מ״ז עד שבעים כדאמרי׳ בהיו בודקין (לקמן דף מ.) שמוסיפין שנים על הכ״ג אם יזכוהו שניהם הרי י״ג מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יחלקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לרבי יהודה ושבעים ואחד לרבנן.
והא דתניא ר״מ אומר מאתים ושבעים ושבעה ותניא רבי (מאיר) אומר מאתים ושבעים ושמונה ותרוייהו אליבא דרבי נחמיה דאמר מאתים ושלשים ולא קשיא הא רבי יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים הא רבנן דאמרי ע״א הא דתניא מאתים ושבעים ושבעה סבר לה כרבי יהודה דאמר שבעים ותרווייהו כי קא חשבי בני מאתא קא חשבי לבר מסנהדרי קטנה דהא אליבא דרבי נחמיה קא מיפלגי ורבי נחמיה כי קאמר בני העיר מאתים ושלשים חוץ מסנהדרי קטנה כמה בציר ליה האי חושבנא מחושבניה דר׳ מאיר ארבעים ושבעה ומאי עבידתייהו דאי מפלגי סנהדרי קטנה י״א מזכין וי״ב מחייבין צריכין להוסיף שנים עד שיהא שם הטייה על פי אחד לטובה או על פי שנים לרעה ואם עדיין נחלקין לחצאין מוסיפין שנים שנים לעולם עד שיהו שבעים כרבי יהודה כמה נפישי להו טפי מסנהדרי קטנה ארבעים ושבעה כדאמרן והא דתניא מאתים ושבעים ושמנה סבר לה כרבנן דאמרי ע״א כמה נפיש ליה חושבנא דר׳ מדרבי מאיר חד חושבנא דרבנן גבי סנהדרי גדולה כי נפיש מדרבי יהודה חד הוא דנפיש וכיון דברירנא דלטעמ׳ דרבי יהודה בעי מ״ז במוסיפין לטעמייהו דרבנן נמי על כרחך בעי מ״ח צא והוסף מ״ח על מאתים ושלשים נמצאו בידך מאתים ושבעים ושמונה וה״ה לר׳ מאיר דקאי כרבי יהודה מאתים וארבעים ושבעה. ורבי נחמיה היינו טעמא דלא קא חשיב להו להני ארבעין ושבעה אי נמי מ״ח במתני׳ משום דתנא דמתני׳ הני דמיבעי למוסיפין מכלל סנהדרי גופה קא חשיב להו דהא למנויי מניינא דסנהדרי גדולה קאתו ורבי נחמיה סנהדרי גופה לא קא חשיב כדפריש׳ ותנא דברייתא אליבא דרבי נחמיה נמי לא קא חשיב לה לסנהדרי גופה מיהו הני מ״ז או תמניא כיון דלא צריכי מעיקרא לסנהדרי עד דמצטרפי להו לאסופינהו לא קא חשיב להו מכללא דסנהדרי ואמטו להכי קא חשיב לה מכלל בני מאתא והוא הדין באחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע שאע״פ שצריכין להוסיף מ״ח לרבי יהודה ותשעה וארבעים לרבנן שהרי האומר איני יודע אינו מן החשבון והוו להו מאתים [ושבעים] ושמונה לרבי יהודה ומאתים ושבעים ותשעה לרבנן יכולין להוסיף אחד משאר בני העיר והאומר איני יודע נכנס תחתיו כדי להשלים חשבון בני העיר ונמצאו מאתים ושבעים ושבעה לרבי יהודה ומאתים ושבעים ושמונה לרבנן כמו שפירשתי:
ת״ר ושמת עליהם שרי אלפים וגו׳ שרי אלפים שש מאות שרי מאות ששת אלפים וגו׳ כללו של דבר הדבר ידוע שישראל שש מאות אלף רגלי היו בצאתם ממצרים כשאתה רוצה לדעת כמה שרי אלפים מנו להן צא וחשוב כמה אלפים היו בהם ולשרי מאות צא וחשוב כמה מאות היו בהן ולשרי חמשים צא וחשוב כמה חמשים היו בהן וכן לכולן ומכאן אתה למד ששרים הללו לאו מכלל שש מאות אלף היוצאין היו כמו שפרשנו ממאי מדקא חשיב שרי אלפים לבד משרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות וקחשיב שרי מאות לבד משרי אלפים ושרי חמשים ושרי עשרות וחשיב שרי חמשים לבד משרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות וחשיב שרי עשרות לבד משרי חמשים ושרי מאות ושרי אלפים וקא מסיק בה נמצאו דייני ישראל שבעית רבוא ושמונת אלפים ושש מאות ש״מ דהני שרים כולהו לבד משש מאות אלף רגלי דחשיב קרא נינהו דאי ס״ד בכלל הנך נינהו הרי אתה צריך להוציא לכל אלף מאה ושלשים ואחד שרים כיצד עשרה שרי עשרות שנים שרי חמשים שרי מאה אחד למאה נמצאו י״ג שרים למאה צא וחשוב לאלף מאה ושלשים שר ושר אחד לאלף נמצאו בידך מאה ואחד ושלשים שר לאלף מעתה צא וראה שרי חמשים הללו אם מכלל שרי עשרות הן כיצד אתה קורא אותן להלן שרי עשרות וכאן שרי חמשים ועוד אם כן אין חשבון דייני ישראל עולה לשבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות ואם אינן מכלל שרי עשרות אם משאר המאה הן כיצד אתה קורא אותן שרי חמשים והלא כבר עשית שרי עשרות שבחמשיהן שרים על גבן ועשית את אלו הדיוטות ועכשיו אתה עושה אותם שרים על כל החמשים ואת חמשיהן הדיוטות ושרי העשרות שבהן בכלל ועוד אם כן נמצאו שלשה שרי עשרות במאה [שאין דנין] אלא שמונה שמונה וכן אתה אומר בשרי המאה עם שרי החמשים וכן אתה אומר בשרי האלף עם המאות אלא ודאי על כרחך שרים הללו לא היו מכלל שש מאות אלף רגלי היוצאין ממצרים אלא מזקנים שהיו בהן למעלה מבני ששים ביציאת מצרים מהו אומר כשש מאות אלף רגלי הגברים ואומר ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ולהלן הוא אומר באחד לחדש בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו׳ שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳ מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ששים שנה וכתיב אלה פקודי ישראל וגו׳ שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הא למדת שאותן שהיו בפקודים בני ששים ושתים שנה היו ביציאת מצרים בני ששים ואחת ולא היו מכלל שש מאות אלף רגלי וכתיב והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם לוים כמה היו בפקודים הוסף עליהן אותן שהיו מבן עשרים שנה ועד בן שלשים שנה ואותן שהיו מבן חמשים שנה ועד בן ששים שנה ולא נמנו עם הלוים וכנגדן היו דייני ישראל מן הלוים ומשאר שבטים כדכתיב ואקח את ראשי שבטיכם וגו׳ ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וגו׳:
תוס׳ בד״ה נמצאו כו׳ וכי הדר מפקת הני כו׳ כצ״ל:
מאתים ושבעים ושבעה, שהוא מכיל את עיקר שיטתו של ר׳ נחמיה שצריכים להיות בעיר מאתים ושלושים, אלא שיש להוסיף עוד אנשים כדי להשלים את מספר דייני בית הדין לשבעים, שאם יקרה שחכמי בית דין יגיעו למצב שאינם יכולים להכריע בדין ויוסיפו זוגות זוגות דיינים, הרי צריך שתהיה אפשרות להוסיף עד שבעים.
The number of people needed in a city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin is 277. This number is based on the opinion of Rabbi Neḥemya, who requires 230 men, but requires an additional 47 men in case it happens that the Sages of the court reach a situation where they are not able to arrive at a verdict, and pairs of judges need to be added, potentially increasing the number of judges on the court from 23 to 70, a maximum of 47 additional judges.
ר׳ חננאלרש״ירמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר מָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁמֹנָה לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי יְהוּדָה הָא רַבָּנַן.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The number of men needed in a city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin is 278? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita that said Rabbi Yehuda HaNasi requires 277 residents is stated in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there are 70 judges on the Great Sanhedrin, and this baraita that quoted the number as 278 is stated in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that there are 71.
ר׳ חננאלמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דתניא: מאתים ושמונה ושבעים – כרבנן, דאמרי: סנהדרין גדולה ע״א. דתנן: סנהדרין גדולה היתה של ע״א. ר׳ יהודה אומר: ע׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת שרבי אומר: מאתים שבעים ושמנה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמר מאתים שבעים ושבעה — הרי זה כשיטת ר׳ יהודה, שיש רק שבעים דיינים בסנהדרי גדולה. הא [זו] שאמר מאתים שבעים ושמונה — כשיטת רבנן [חכמים] שיש שבעים ואחד. ולכן יש להוסיף עוד אחד.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The number of men needed in a city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin is 278? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita that said Rabbi Yehuda HaNasi requires 277 residents is stated in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there are 70 judges on the Great Sanhedrin, and this baraita that quoted the number as 278 is stated in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that there are 71.
ר׳ חננאלמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנוּ רַבָּנַן {שמות י״ח:כ״א} וְשַׂמְתָּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרוֹת שָׂרֵי אֲלָפִים שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׂרֵי מֵאוֹת שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׂרֵי חֲמִשִּׁים שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת שֵׁשֶׁת רִיבּוֹא נִמְצְאוּ דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת רִיבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.:

Apropos the opinion of Rabbi Neḥemya, which links the issue of the lesser Sanhedrin with the appointment of the ministers in the wilderness, the Gemara relates: The Sages taught: The verse states: “And place over them ministers of thousands, ministers of hundreds, ministers of fifties, and ministers of tens” (Exodus 18:21). The number of ministers of thousands was 600, as there were 600,000 men in total; the number of ministers of hundreds was 6,000; of ministers of fifties, 12,000, and of ministers of tens, 60,000. Therefore, it is found that the total number of judges of the Jewish people was 78,600, and suitable people were found to fill all of these positions.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: כל ישראל שש מאות אלף. נמצאו שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים י״ב אלף, שרי עשרות ששת ריבוא, נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמנת אלפים ושש מאות, ופשוטה היא.
ירושלמי (ה״ד): א״ר יוסי: בראשונה לא היתה חלוקה בישראל, אלא סנהדרין של ע״א היתה יושבת בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין אחד בחיל ואחד בהר הבית, ובתי דינין של כ״ג היו יושבין בכל עיירות שבארץ ישראל.
צרך אחד מהן לשאול דבר הלכה – היה בא ושואל בבית דין שבעירו. אם שמעו – אומרין לו, ואם לאו – הוא ומופלא שבהן היו הולכין ושואלין מבית דין הסמוך בעירן כול׳, עד: ומשם תורה יוצא ורווחת לכל ישראל.
(משיבו) {משרבו} תלמידי שמאי והלל שלא שימשו רביהן אבצרכן – רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
משם היו שולחין בכל עיירות שבארץ ישראל, וכל מי שהיו מוצאין חכם, עניו, שפוי, עין טובה, נפש שפלה, ורוח נמוכה, לב טוב, יצר טוב, חלק טוב – עושין אותו דיין בעירוב. ומשנעשה דיין בעירו – היו מעלין אותו והיו מושיבין אותו בבית דין שבהר הבית, ואחר כך בבית דין שבחיל, ואחר כך בבית {דין} הגדול שבלשכת הגזית.
סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה. והנשיא יושב באמצע, כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו.
אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק: כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה, היה אבאג ואחיו יושבין מימינו, והזקנים משמאלו, מפני כבוד הזקן.
דבר תקנה עשה משה רבינו. בשעה שאמר לו: פקד כל בכור זכר בבני ישראל, מה עשה? נטל כ״ב אלף פיטקין וכתב בהן: בן לוי, ורע״ג כתב בהן: חמשת שקלים, והטילן לקלפי כול׳.
קונדיקוסד הגמון שאל לרבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: בכלל חסירין ובפרט יתירין. אמר לו: אותן שלש מאות יתירין – בכורי כהונה היו, ואין קדש מוציא קדש. המיתיבי: הגע עצמך שעלו ביד כולן בן לויו. אמר ליה: מעשה נס היה, ומסורגין עלו.
ועוד שאלו הגמון זה לרבן יוחנן בן זכאי: משה רבכם גנב היה, או לא היה בקי בחשבון. דכתיב: בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש, והיו באותו הזמן מקומות שהיה הככר שלהן מאה, ליטרין ומקומות היה הככר שלהן ששים ריטליןז. ואמר לו הגמון זה: אין תעביד ככר מאה ריטלין חד מן שיתא גנב, ואין תעבדיניה שיתין ריטלין פלגא גנב.
אמר ליה: משה רבינו גזבר נאמן ובקי בחשבון הוה. וככר של קדש – כפול היה, שנ׳: והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. חמנה? מאתי וארבעים הווט. אלא ש״מ של קדש כפול היה, ובתר דאוסיפו עליה שתות.
שאילות הגמון זה מפורשות כמו שאמרנו בתחילת מסכת בכורות.⁠י
כונחשת התנופה סליק צ״ו ריטלין ואתו עבדו ליה פרוטרוט, וכן את עביד: ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים סלקין שבעין וחד ריטלין ואת עביד ליה פרוטרוט, משום דלא סלקין קינטירא.
הדרן עלך דיני ממונות
ל
א. צ״ל כצרכן.
ב. עושין אותו דיין בעירו ליתא בירושלמי לפנינו אלא מיד מושיבין אותו בבית דין שבהר הבית. אולם כן הוא בתוספתא.
ג. הוגה בגליון נ״ל אביו. אולם בירושלמי: אבא.
ד. לפנינו בירושלמי אנטונינוס.
ה. קושיא זו מקומו בירושלמי לעיל על גורל בן לוי וחמשת שקלים, ואיני יודע למה הפסיק בשאילת ההגמון.
ו. ראה שם בירושלמי דמקשה על ר׳ נחמיה ור׳ יהודה שאמרו שמשה רבינו כתב כב אלף ורע״ג פיתקין בן לוי, ועוד רע״ג פיתקין חמשת שקלים. וראה לעיל הערה 224.
ז. ליטר ורוטל הם מידה אחת. המשפט האחרון והיו באותו הזמן הוא פירוש על הירושלמי.
ח. מכאן אינו בירושלמי ופירוש ר״ח הוא על פי הגמרא בבכורות.
ט. כי שישים שקלים יש בהם מאתים וארבעים דינרים. והרי המנה אינו אלא כ״ה שקלים שהם מאה דינרים.
י. ה,א.
כ. כלומר אבל מהא דנחושת התנופה ואת האלף וכו׳ אין להביא ראיה שמנה של קודש כפול היה מכך שמנאו בפרוטרוט משום דלא סלקין קינטירא, וסבר דקינטירא מאה ליטרא. ולפנינו בירושלמי איתא על הראיה מהכתוב של נחושת התנופה, ׳א״ל משום דלא סליק קינטירא ואין תימר דסלק קינטירא פלגא גנב׳. ופירש הפני משה שכך אמר לו אפילו תימר דסליק קינטרא עדיין אני עומד בכך דפלגא גנב והא דלא כללן משום דהוי פרטא זוטא.
ל. התחלת הפרק נמצא בעוד שני קטעי גניזה (נדפס בסוף נספח 2), קטע Cam. T-S ns 288.198 תחילת הפירוש על הפרק ואחריו הוא מביא את הגמרא ביומא דף ט. קטע השני, Cam. T-S as 90.279 כתוב רק על צד אחד של הדף עם כותרת בשמ׳ רחמ׳. כמו כן הובא בספר תמים דעים סי׳ רטו: כתב ר״ח בסנהדרין כהן דן ודנין אותו ירושלמי וכו׳ עד סוף הקטע. והראשונים בשבועות ל,א כתבו כן בשם ר״ח ור׳ נתן בעל הערוך, עיין שם. ולדעת רס״ג (הובא בראשונים שם) ורה״ג (הרכבי סי׳ קפ) רק התובע יכול למנות מורשה שהרי הוא כותב לו זיל דון וזכי לנפשך. אבל נתבע אינו ממנה אנטלר וצריך שיעמוד הנתבע עצמו לפני ה׳. וכן דעת הרי״ף בתשובה (סי׳ רמט) ור״י מיגאש (הובא בריטב״א שם). ורמב״ן כתב טעם אחר, דחיישינן שמא יטען מעצמו טענה של שקר, וכן שהאנטלר בניגוד ללוה מעיז פניו בפני הבעל חוב, והוסיף הרשב״א (בתשובה חלק ו סי׳ רי) שאם כן בטלה טענת אין אדם מעיז. אבל הריטב״א אחר שהביא הוכחת ר״ח מהירושלמי כתב, שכן היה עושה מורי הרא״ה ז״ל הלכה למעשה בכל יום, וכן אמר לי מורי הרשב״א ז״ל.
יש לציין לבעל העיטור אות ה הרשאה (מהד׳ רמ״י עמ׳ עה,א) שגם נתבע יכול למנות אנטלר אם קיבל עליו המורשה שישלם מכיסו חיובו של הנתבע. וכן כתב בפסקי רבינו אביגדור צרפתי סי׳ תקצ״ג (הובא בקובץ שיטות קמאי). ודבריהם צריכים ביאור וכי מפני שגם הוא מפסיד בדין נשתנה דינו של הנתבע?
שרי אלפים שש מאות – היו שהרי שש מאות אלף רגלי.
נמצאו דייני ישראל ז׳ ריבואות וח׳ אלפים ושש מאות – תימה הא חסרי להו טובא דכי מפקת מס׳ ריבואות ששה מאות לשרי אלפים לא משכחת בתר הכי ו׳ אלפים לשרי מאות וכי הדר מפקת (כל) הני לא משכחת בתר הכי לשרי חמשים י״ב אלף וכ״ש דלא משכחת בתר הכי שרי עשרות שש ריבואות וי״מ דבכל הני שרים אפשר דהוו זקנים יתירים מבני ס׳ דאמר ביש נוחלין (ב״ב דף קכא:) דלא נמנו פחות מבני עשרים ויתירים מבני ששים ובשרי עשרות לא חיישינן אפילו היו מבני עשרים שהם עצמם היו מן החשבון וכל אחד שר על תשעה והוא עשירי וי״מ דחשבון השררות קחשיב דתחילתן נימנו שרי עשרות ומהחשובין שבהם נתמנו לשרי חמשים והחשובין משרי חמשים נתמנו לשרי מאות ומשרי מאות בירר החשובים לשרי אלפים.
פרק שני
כהן גדול דן ודנין אותו כו׳ בגמ׳ מפרש להו למאי אצטריך ליה. מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אחר המטה ממש קאמר שלא יהא קרוב לה כדי שיראה שהוא יוצא אחר המטה אלא מתרחק הימנה כדמפרש ואזיל הן נכסין מן העין והוא נגלה הן נגלין לעין והוא נכסה כלומר שהרואה את המטה לא יוכל לראות את כהן גדול והרואה את כהן גדול לא יוכל לראות את נושאי המטה ובגמרא מפרש טעמא דילמא אתי למיגע והיינו דכתיב מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא ואע״ג דאמרינן בשבת (י״ב:) גבי נר דכל היכא דאיכא דיעות ליכא שכחה שאני הכא דאגב מראריה מיקרי ונגע. ויוצא עד פתח העיר אבל טפי לא דהא ליכא מבואות דמפסקי בינו לבין המטה כדי שיהיו הן נגלין והוא נכסה. רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש ופשוטה היא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה נמצאו דייני ישראל כו׳ וי״מ דבכל הני שרים כו׳ וי״מ דחשבון השררות קחשיב כו׳ עכ״ל עיין בכל זה פירוש הרא״ם לדבריהם וק״ל:
אגב שהובאה שיטת ר׳ נחמיה במינוי שררות בישראל תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת״ (שמות יח, כא), ומסבירים שכך היו מספריהם: שרי אלפים היו שש מאות (לשש מאות אלף איש), שרי מאות היו ששת אלפים, שרי חמשיםשנים עשר אלף, שרי עשרותששת ריבוא (שישים אלף), נמצאו דייני ישראל כולם שבעת ריבוא (שבעים אלף) ושמונת אלפים ושש מאות, ללמד שלכל התפקידים נמצאו אנשים המסוגלים למלא אותם.
Apropos the opinion of Rabbi Neḥemya, which links the issue of the lesser Sanhedrin with the appointment of the ministers in the wilderness, the Gemara relates: The Sages taught: The verse states: “And place over them ministers of thousands, ministers of hundreds, ministers of fifties, and ministers of tens” (Exodus 18:21). The number of ministers of thousands was 600, as there were 600,000 men in total; the number of ministers of hundreds was 6,000; of ministers of fifties, 12,000, and of ministers of tens, 60,000. Therefore, it is found that the total number of judges of the Jewish people was 78,600, and suitable people were found to fill all of these positions.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ב – כהן גדול
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: כֹּהֵן גָּדוֹל אדָּן וְדָנִין אוֹתוֹ מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ בחוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ וּמְיַיבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַיבֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה.

Chapter 2
MISHNA: The High Priest judges others if he is sufficiently wise, and others judge him when he transgresses. He testifies before the court and others testify concerning him. He performs ḥalitza with his brother’s widow and his brother performs ḥalitza with his wife; and his brother consummates levirate marriage with his wife. But he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow, because it is prohibited for him to marry a widow (see Leviticus 21:14), and can therefore never fulfill the mitzva of levirate marriage, as a yevama is by definition a widow.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלראב״ןתוספותרמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כהן גדול דן ודנין אתו כו׳.
ירושלמי: ניחא דן, דנין אותן אמאי? וימנה אנטלר. הגע עצמך שנפלה שבועה, ואנטלר בשבועהא.
מיהא שמעינן דיכול הנתבע למנוי אנטלר, ולא תני במתניתין דנין אותו אלא היכא (דליכא) [דאיכאב] עליה שבועה. דאי לא הוה מתמה עליהג וכי אית ליה לנתבע למנויי אנטלר, אלא מדקדחי הגע עצמך שנפלה שבועה – ש״מ כדאמרינן היאד.
א. בכתי״א נתלש כאן דף שלם, אולם העתקו נמצא בכתי״ב ומשם לקחתיו. ומכאן עד סוף הקטע נמצא גם בערוך ערך אנטלר.
ב. כן הוא בכל המקורות הנ״ל.
ג. עליה דמקשה.
ד. ע״כ בקטע גניזה הראשון.
[סימן תעה]
כהן גדול דנין אותו, אם נפלה עליו שבועה משביעין אותו בית דין שאינו גדול וחשוב כמותוא. אבל אם בא לטעון על ידי שליח ואפיטרופא מצי עביד. והכי מפרש בירושלמי (ירושלמי סנהדרין א׳:א׳) דנין אותו וימנה אנטלר הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר נשבע בתמיה.
א. וכן פירש רבינו לעיל סי׳ קטו, שמה ששנינו דנין אותו, היינו משביעין אותו.
והא דתנן כהן גדול בתר פ״ק משום דאיידי דתניא בפ״ק מילי דכ״ג פסיק ושיירי ליה והדר תני ליה מעלות של מלך דחשיב מיניה ואחר כך חוזר לעניינו להלכות דינין.
ודייקינן דן פשיטא וסברי׳ למימר דנין אותו אצטריך ליה ס״ד אמינא לא ליזלזל ביה למיתי לדינא קמ״ל. ומקשינן הא נמי פשיטא כיון דתני דן ממילא ידענא דדיינינן ליה דאי לא דיינינן ליה איהו היכי הוה דאין. ומסיק׳ אלא איידי דקבעי למיתנא סיפא מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כהן גדול דן ודנין אותו. איבעי תימא לעולם דנין אותו איצטריך ליה לאשמועינן דלענין עשה ולא תעשה דנין אותו כהדיוט להלקותו בשלשה כדתניא (כתובות פ״ו) בד״א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו כדתניא כהן גדול שהרג את הנפש במזיד כלומר שידוע שהוא מזיד כגון שהתרו בו וקבל עליו התראה נהרג בשוגג גולה עבר על עשה ולא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו לדונו בשלשה. מהו דתימא כיון דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך ואמר רב אדא דבריו של גדול אימא כל דבריו של כהן גדול ליבעו שבעים וחד קמ״ל מדהוה ליה למכתב דברי גדול וכת׳ דבר גדול ש״מ דבר גדול ממש כגון דיני נפשות אבל שאר דבריו לא ואית דמפרשי דבר גדול דבר אחד משמע ומסתמא אין לך להביא אלא החמור שבכולן:
פרק שני בעזרת הבורא:
כהן גדול וכו׳ זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר החלק השני והוא שהזכרנוהו בראש המסכתא שיש קצת בני אדם שאינם תחת ממשלת הדיינין להיות הם יכולין לדונן ומצד שההנהגה מסורה דרך כלל לשני בני אדם אחד מצד התורה והוא כהן גדול ואחד בהנהגת העולם והוא המלך אמר שאין שניהם שוין בענין זה ושהמלך הוא שאין להם יכולת לדונו אבל כהן גדול אינו בכלל זה אלא שדן ודנין אותו ועל ידי גלגול ענין זה בא ופירש בהנהגת שניהם במה היא משתנית על הנהגת שאר בני אדם ועל זה הצד יחלקו עניני הם רק לשני חלקים הראשון בכהן גדול ובהנהגה שהיא משתנית ממנו על שאר העם והשני במלך ובהנהגה המשתנית ממנו על שאר העם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בה דברים על ידי גלגול כי חק הוא לסוגיית התלמוד כמו שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כהן גדול דן ודנין אותו שנכנע הוא לדברי תורה ואין חוששין שמא תבא תקלה על ידו על שדנין אותו ומאחר שדנין אותו ואין חוששין לתקלה אף הוא יכול לדון שאלו לא היו דנין אותו אף הוא לא היה דן את האחרים שנאמר התקוששו וקושו קשט עצמך ואח״כ קשט אחרים ומעתה מושיבין אותו בסנהדרין ואין חוששין שלא לחלוק עליו מעיד ומעידין עליו פירוש מעידין עליו בכל תביעה שיש לאחרים עליו אבל מה שאמרו שהוא מעיד לפי מה שיתבאר בגמ׳ אינו יוצא מפתח ביתו להעיד שאין הדבר כבוד לו שיצא מביתו להעיד ומ״מ אם היה יודע בעדות לבן מלך או עליו הולך לב״ד הגדול ומעיד לו או עליו ושיהא המלך שם לכבוד כה״ג ולכשיעיד הולך המלך ומעיינין הסנהדרין בעדותו וכן הוא מעיד למלך עצמו אם היה ממלכי בית דוד שדנין אותם כמו שיתבאר אף בדנין אותו הקשו בתלמוד המערב דנין אותו למה וימנה אנטלאר כלומר שיעשה מורשה לדון בעבורו ומתרץ הגע עצמך שנפלה לו שבועה וכי אנטלאר בשבועה ומכאן כתבו גאוני הראשונים שהנתבע אינו יכול למנות אנטלר וקצת אחרוניהם מבינים מדבריהם שלא אמרוה אלא מצד שאם תזדמן להם שבועה ואין אנטלר בשבועה הא תובע שאין שבועה אצלו ממנה אנטלאר עד שמתוך מה שהבינו מדבריהם הוסיפו בהם שאף התובע שהוא מאותן הנשבעין ונוטלין אינו ממנה אנטלר ומ״מ רבותי פירשו בדבריהם שכל תובע ממנה אנטלר שאם תזדמן לו שבועה יזמין עצמו אם ירצה ואם לא יפקע זכותו אבל נתבע שברצונו הוא נשמט ראוי שלא ימנה אנטלאר ואחר שאנו מפרשין ענין אנטלר האמור כאן בנתבע הא תובע ממנה אנטלר יש לך לפרש אנטלר מורשה גמור שאם אינו בא בהרשאה הרי אף בהרשאה יכול הלה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אא״כ יש בהרשאה דברים שנראה מהם שיש לו חלק בגוף הממון שהוא תובע כמו שביארנו בבבא קמא פרק מרובה וא״כ אנטלאר ומרשה הכל אחד ומ״מ רבותי מפרשים במלת אנטלאר שהיא מונחת להרשאה שלא בכתב ולמדים מכאן שכל שהבעל דין מרשהו בפני בית דין שהדין לפניהם אינו צריך הרשאה ולא נאמרה הרשאה אלא במי שמרשה לדון במקום אחר או שהוא רדוף לילך ומ״מ אומר אני שאף הנתבע ממנה אנטלאר הואיל והוא בכאן שאנו יכולין להזמינו כל זמן שנרצה ומה שנאמר בירושלמי כך פירושו שדנין אותו ואין נמנעין מצד מה שאפשר לו באנטלאר שהרי אפשר שתזדמן לו שבועה ונמצא שלא הועלנו הא מ״מ ממנה הוא אנטלאר עד שתזדמן לו שבועה וכן אני אומר בכל נתבע שהוא יכול למנות אנטלאר עד שתזדמן בדין חיוב שבועה אצלו ויבא להשבע הוא בעצמו והדברים נראין ולמה שפירשנו שהאנטלאר הוא הממנה בלא הרשאה על הדרך שכתבנו יראה מה שכתבו קצת גאונים שאין אנטלאר יכול לטעון מעצמו אלא כפי מה שיסדר לו הבעל דין וכבר הוספנו בדברים אלו בשני של כתובות:
חולץ וחולצין לאשתו ואין חוששין לכבודו שלא לחלוץ הוא לאשת אחיו שלא להתבזות להיות אשה רוקקת בפניו ושלא לחלוץ אחיו לאשתו שלא לינשא לאחר משום כבודו אלא חולץ וחולצין לאשתו וכן אחד מאחיו רשאי ליבם את אשתו אבל הוא אינו מיבם שהרי אסור הוא באלמנה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק כהן גדול
משנה. כהן גדול דן ודנין אותו וכו׳.

בענין מינוי כהן גדול

עיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ כלי המקדש הט״ו) וז״ל אין מעמידין כ״ג אלא ב״ד של אחד ושבעים, ואין מושחין אותו אלא ביום שנאמר ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום, ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת עכ״ל. והנה מקורו של הרמב״ם הוא מהתוספתא (פ״ג סנה׳ מ״ב) דאיתא שאין מעמידין מלך וכה״ג אלא עפ״י ב״ד של ע״א. ועיין ברמב״ם (בפ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א) וז״ל אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט שהודח כולו ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול בדיני נפשות אלא בבית דין הגדול, אבל דיני ממונות [של כהן גדול] בשלשה, וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול, ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך עכ״ל. וצ״ע אמאי השמיט כאן הרמב״ם את ההלכה שאין ממנין כה״ג אלא עפ״י ב״ד של ע״א.⁠א
ועוד יש להעיר דעיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ מלכים ה״ג) שכתב וז״ל אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה ובית דינו וכו׳ עכ״ל. וצ״ב במש״כ ״דאין מעמידין מלך תחילה״ אלא עפ״י ב״ד של ע״א דלמה לא כתב כן נמי לענין מינוי כהן גדול. וי״ל דמלך בן מלך אינו צריך מינוי ע״י הסנהדרין להיות מלך, אלא דיורש את המלוכה ומתמנה למלך ע״י ירושה. ומשו״ה קיי״ל (הוריות דף יא:) דמלך בן מלך לא בעי משיחה, דחל מינויו למלך מחמת ירושה. ולפיכך רק בתחילת המלוכה צריך למנות מלך עפ״י הסנהדרין, ואילו בנו יורשו ונעשה מלך מדין ירושה. מאידך נראה דבכה״ג לא חל מינוי לכה״ג ע״י ירושה אלא בעינן מינוי מהסנהדרין להיות כה״ג, וכל כה״ג בעי מינוי בפני עצמו. וירושה מועילה רק לענין שהבן ירש את הזכות להימנות לכה״ג, אך עצם המינוי חל ע״י מינוי דסנהדרין וכל כה״ג בעי מינוי בפנ״ע.
אמנם עכ״פ מבואר דמינוי כה״ג בעי ב״ד של ע״א, וצ״ע למה השמיט הרמב״ם דין זה בהל׳ סנהדרין. וי״ל דהא דבעינן ב״ד של ע״א במינוי כה״ג אין זה לעצם המינוי, אלא דבעינן פסק והוראה דהך כהן הוא מיוחס וכשר לעבודה. דעיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ ביאת מקדש הי״א) וז״ל ב״ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין, כל כהן שנמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים עכ״ל. ומבואר דב״ד הגדול מורין הוראה בתורת הוראת איסור והיתר דכהן זה ראוי וכשר לעבודה. וי״ל דהטעם דבעינן פסק דב״ד הגדול לזה ולא סגי לן בפסק משאר ב״ד, הוא משום דאם שאר ב״ד יורו שהוא כשר יתכן לב״ד אחר להורות להיפך דפסול הוא, ורק אם ב״ד הגדול מורין דכשר דאזי א״א לב״ד אחר לחלוק עליהם חל הוראה מוחלטת דהוי כשר לעבודה. ולפי״ז נראה שאין צריכים ב״ד הגדול לעצם המינוי להיות כה״ג, אלא דבעינן רשות ב״ד והוראת ב״ד דהוי כשר לעבודה כדי שהמינוי יהיה חל. וי״ל דמשו״ה השמיט הרמב״ם בהל׳ סנהדרין דבעינן ע״א למינוי כה״ג, דבהל׳ סנהדרין הרמב״ם רק מביא את הדינים דבעינן להו סנהדרין בעצם חלותם, וס״ל דשאני מינוי מלך ממינוי כה״ג, דבמלך בעינן ב״ד של ע״א לעצם המינוי, ומשו״ה הביא הרמב״ם את הדין (בפ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א) שאין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ביחד עם שאר ההלכות דבעינן להו סנהדרין הגדול. משא״כ מינוי כה״ג א״צ ב״ד של ע״א לעצם המינוי להיות כה״ג, אלא צריך רשות ב״ד הגדול דהוי כהן הכשר לעבודה.
וזה דומה לדין קדוש החדש דג״כ השמיטו הרמב״ם בהל׳ סנהדרין, דבקדה״ח נמי אין ב״ד הגדול עושין את עצם מעשה הקידוש אלא דבעי רשותם כדי שיחול מעשה הקידוש, ומאחר דדין ב״ד הגדול אינו אלא בתורת נתינת רשות גרידא לא הביאו הרמב״ם בפ״ה מהל׳ סנהדרין בהדי שאר הלכות שטעונים ב״ד הגדול בעצם דינם.
אמנם לכאורה יש להקשות ע״ז דבירושלמי (הובא בתוס׳ יומא יב. ד״ה כהן גדול) איתא דכה״ג מתמנה בפה ומסתלק בפה, ובפשטות משמע דחל מינוי עפ״י הסנהדרין הגדול. ועיין בתוס׳ ביומא (דף יב: ד״ה כהן גדול) דמשמע דמתמנה לכה״ג עפ״י המלך ואחיו הכהנים. אמנם מסתימת דברי הרמב״ם בהל׳ כלי המקדש משמע דס״ל שנתמנה לכה״ג עפ״י ב״ד הגדול, ומשמע דבעינן ב״ד הגדול לעצם המינוי ולא רק בתורת נתינת רשות והוראה דראוי לעבודה, וצ״ע.
והנה בירושלמי מבואר דכה״ג מתמנה בפה ומסתלק בפה, וצ״ע בדברי הירושלמי מהא דתנן (נזיר מז.) דכה״ג אל יטמא למת מצוה דקדושתו קדושת עולם, ומשמע דכיון שנתמנה לא פקע מיניה קדושה לעולם, ואינו מסתלק בפה. ובסוגיא ביומא איתא ״אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו וכו׳ ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכה״ג ולא לכהן הדיוט כהן גדול משום איבה כהן הדיוט משום דמעלין בקדש ואין מורידין״ ומשמע דאינו מסתלק מקדושתו רק מטעם דמעלין בקדש ואין מורידין דיש איסור להורידו מקדושתו אך מצד עצם המינוי י״ל דיתכן לבטל ולסלק את המינוי וכדברי הירושלמי דכה״ג מסתלק בפה, וצ״ע בסתירת הסוגיות.⁠ב
ותירץ הגר״ח זצ״ל דיש ב׳ דינים בכה״ג: א) דין קדושת כה״ג שחל מחמת שנתקדש ונמשח בשמן המשחה, ב) חלות דין מינוי בפה דחל בו חלות שם כהן גדול משום שנתמנה להיות כה״ג. ודין קדושת כה״ג וחלות שם מינוי לכה״ג חלוקים מהדדי, דחלות קדושת כה״ג הוי קדושה עולמית מכיון שחלה ע״י משיחה בשמן המשחה, ודומה לדין קדושת כלי שרת דמאחר שנמשחו חל בהם קדושת הגוף לעולם ואין להן פדיון, וה״ה דחלות קדושת כה״ג דחלה ע״י משיחה בשמן המשחה הוי קדושה לעולם. משא״כ חלות שם כה״ג שחל ע״י מינוי יכול להתבטל, דעל מינוי שייך ביטול וסילוק, ונראה דזוהי כוונת הירושלמי ״דכה״ג שנתמנה בפה יכול להסתלק בפה״. ומבואר דחלוק דין קדושת כה״ג דהוי קדושה לעולם ואינה יכולה להתבטל מדין מינוי וחלות שם כהן גדול שחל בגברא של הכה״ג, דיכולה להתבטל. ונראה דבכהן משוח שעבר אין לו חלות שם מינוי לכה״ג אולם חלות קדושת כה״ג לא פקע ממנו מאחר שנמשח בשמן המשחהג. ולענין טומאת קרובים יסוד הדין תלוי בחלות קדושת כה״ג ואף משוח שעבר אינו יכול ליטמא לקרובים דחל ביה קדושת כה״ג דהוי קדושה עולמית, ולכן בסוגיא דנזיר דמיירי לענין טומאה למת איתא דכה״ג אל יטמא אף למת מצוה דקדושתו קדושת עולם. משא״כ דין לבישת ח׳ בגדים דכה״ג תלוי בחלות דין מינוי לכה״ג, ומשוח שעבר דבטל המינוי לכה״ג אינו יכול ללבוש ח׳ בגדים ואינו משתמש בד׳ בגדים משום דמעלין בקדש ואין מורידין. והסימן לדעת איזה דינים תלויים בקדושת כה״ג ואיזה דינים תלויים בחלות שם מינוי דכה״ג הוא מדין כהן משוח מלחמה, דחל עליו חלות קדושת כה״ג מאחר שנמשח בשמן המשחה אבל אינו ממונה להיות כה״ג ואין בו חלות שם כה״ג, ודינו שאסור להטמאות לקרובים ומשמש בד׳ בגדים (עיין בגמ׳ הוריות דף יב:). וחזינן דדין טומאת קרובים תלוי בחלות קדושת כה״ג ואילו דין ח׳ בגדים תלוי בחלות דין מינוי.⁠ד
ועיין ברמב״ן עה״ת (ויקרא י:ו) שכתב לגבי בני אהרן שלא נטמאו לאחיהם שמתו וז״ל אע״פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המילואים כדין משוח מלחמה שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול אבל אינו מקריב אונן וכו׳ ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר, שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה עכ״ל. ונראה לבאר דבריו עפי״ד הגר״ח זצ״ל שכיון שאלעזר ואיתמר בני אהרן נמשחו בשמן המשחה חל עליהם קדושת כה״ג ולכן נאסרו מליטמא לקרוביהם המתים אף ע״פ דלא נתמנו לכה״ג וחלות שמם היו כהן הדיוט, מ״מ נאסרו ליטמא לנדב ואביהו מחמת שנתקדשו בשמן המשחה וחלה בהם חלות קדושת כהן גדול. ונראה דכעין זה היא שיטת הראב״ד (פ״ב מהל׳ ביאת מקדש ה״ה) דאיסור מן המקדש לא יצא חל דוקא בכהן שנמשח ולא במינוי כה״ג.
א. ועיין בחידושי מרן רי״ז הלוי פ״ה מהל׳ סנהדרין ה״א.
ב. ועיין בטורי אבן למגילה דף ט: ד״ה ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקודש.
ג. ועיין בגמ׳ מכות יא. דנחלקו התנאים אם מיתת משוח מלחמה מחזיר את הרוצח מעיר מקלט או לא, ויתכן דנחלקו האם מיתת כה״ג שנתקדש בקדושת כה״ג מחזירה את הרוצח או מיתת מי דאית ביה חלות שם כה״ג ומינוי לכה״ג מחזיר הרוצח. ונ״מ לגבי משוח מלחמה דאית ביה קדושת כה״ג בלי מינוי לכה״ג.
ד. ועיין במש״כ רבינו זצ״ל בקונטרס בעניני עבודת יוה״כ יומא דף יב. תוס׳ ד״ה כה״ג.

פרק ב

(5) א משנה כהן גדול דן אם ראוי הוא מצד חכמתו להיות דיין, ודנין אותו כשעבר עבירה. וכן הוא מעיד לפני בית דין ואף מעידין אותו כשיש להעיד על דברים הנוגעים אליו. חולץ לאשת אחיו שמת בלא בנים, וחולצין לאשתו אם מת הוא בלא בנים, ואם מת בלא בנים אף מייבמין את אשתו אם אחיו רוצה לעשות כן. אבל הוא אינו מייבם את אשת אחיו שמת בלא בנים, מפני שהוא אסור באלמנה, ולעולם אינו יכול לקיים מצות יבום שהרי היבמה היא בהכרח אלמנה.

Chapter 2

(5) MISHNA: The High Priest judges others if he is sufficiently wise, and others judge him when he transgresses. He testifies before the court and others testify concerning him. He performs ḥalitza with his brother’s widow and his brother performs ḥalitza with his wife; and his brother consummates levirate marriage with his wife. But he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow, because it is prohibited for him to marry a widow (see Leviticus 21:14), and can therefore never fulfill the mitzva of levirate marriage, as a yevama is by definition a widow.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלראב״ןתוספותרמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גמֵת לוֹ מֵת אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר.

If a relative of the High Priest dies, he does not follow the bier carrying the corpse, since it is prohibited for the High Priest to become ritually impure even for immediate relatives (see Leviticus 21:11). Rather, once the members of the funeral procession are concealed from sight by turning onto another street, he is revealed on the street they departed, and when they are revealed, then he is concealed, and in this way, he goes out with them until the entrance of the gate of the city, from where they would take out the corpse, since the dead were not buried in Jerusalem. This is the statement of Rabbi Meir.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כהן גדול. אינו יוצא אחר המטה – דילמא אתא למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה והאי קרא בכה״ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא.
הן נכסין והוא נגלה – כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה. מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ויוצא עמהן עד פתח שער העיר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא.
ונראה דמבואר במשנה דיש איסור מסוים לכה״ג להתעסק בלווית המת ואפילו אם אינו מטמא את עצמו, ור״מ ור״י נחלקו מה נחשב התעסקות עם המת, דלר״מ רק אם רואה את המת חשיב מתעסק עם המת אבל אם אינו רואה את המת מותר דלא חשיב מתעסק עם המת ואפילו אם הוא מלווה את המת. משא״כ אליבא דר׳ יהודה לויית המת אפילו אם אינו רואה את המת אסורה דחשיב התעסקות עם המת, דכיון שיצא מן המקדש לצורך המת הוי מתעסק עם המת אע״פ שאינו מטמא למת ואסור משום הלאו דומן המקדש לא יצא. ועיין בסוגיא לקמן דף יט. דר״מ סובר דכיון דאית ליה היכרא לא אתי למינגע ואילו ר״י ס״ל דאגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע, ומשמע דיסוד האיסור הוא מדרבנן משום חששא דילמא אתי למינגע. אולם יתכן לומר דאין זה איסור דרבנן אלא דין דאורייתא דנאסרה התעסקות שתתכן שיביא לידי טומאה, ונחלקו ר״מ ור״י איזה התעסקות מביאה לידי טומאה דנאסרה מה״ת.
והנה בנוגע ללאו ד״ומן המקדש לא יצא״ כתב הרמב״ם (בספר המצוות לרמב״ם מצות לא תעשה קס״ה) וז״ל והמצוה הקס״ה היא שהזהיר הכהנים שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה, והוא אמרו ית׳ (שמיני י) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה אזהרה זאת גם כן בכהן גדול ואמר (ר״פ אמור) ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא ומפתח אהל מועד יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת העבודה, כי שמן משחת ה׳ עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה׳ עליכם. ודע שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילוה מתו. וזה הוא פשט הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא. וכבר התבאר בשני מסנהדרין (יח.) שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה והביאו ראיה על זה מאמרו ומן המקדש לא יצא וכו׳ עכ״ל. ונראה דאליבא דהרמב״ם יש איסור לכהנים לצאת מן המקדש בשעת עבודה מפני שמניח את העבודה, ויש עוד איסור מיוחד הנלמד מהך קרא דאסור לכה״ג ללות את מתו, ומבואר דס״ל דהאיסור לכה״ג ללות את מתו הוא דין מדאורייתא. וי״ל דאליבא דהרמב״ם הא דמבואר בגמ׳ (דף יט.) דהאיסור לכה״ג להתעסק בלווית המת הוא משום חשש שמא יטמא אינו גזירה מדרבנן אלא דין מדאורייתא, דמדאורייתא נאסר לכה״ג להתעסק בלווית המת כי ההתעסקות בלויית המת מביאה לידי טומאה, ור״מ ור״י נחלקו בשיעור ההתעסקות דמביא לידי טומאה. אמנם יעויין ברמב״ן (בהשגותיו לספה״מ מל״ת קס״ה ובשורש ה׳) דס״ל דאיסור התעסקות בלויית המת הוי איסור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכפשטות הסוגיא לקמן בדף (יט.).
ועיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ ביאת מקדש ה״ה) וז״ל כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו, וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל בין כהן הדיוט. א״א תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו ומה שאמרו בתורת כהנים מנין לכהנים שבכל הדורות לכהנים הגדולים שבכל הדורות קאמר שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם עכ״ל. ונראה דשיטת הראב״ד היא דהאיסור לצאת מן המקדש ולהניח את העבודה הוא רק בכהן גדול ולא בכהן הדיוט ומה שנאסרו בני אהרן מלהניח עבודתם ולצאת המקדש בימי המילואים דכתיב (ויקרא ח:ל״ג) ״ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים״ היינו משום שנמשחו בשמן המשחה, ואינה לדורות אלא לאותה שעה בלבד. ומבואר מדברי הראב״ד דהאיסור להניח העבודה תלוי במשיחה בשמן המשחה. וי״ל דהביאור בזה כמש״נ לעיל בשם מרן הגר״ח זצ״ל דכהן שנמשח בשמן המשחה חל ביה חלות קדושת כה״ג, ויסוד האיסור להניח את העבודה חל במי שנתקדש בקדושת כה״ג. ולכן אף בבני אהרן חל איסור זה מכיון דנמשחו בשמן המשחה.
אם מת לו מת מקרוביו, כיון שלכהן הגדול אסור להיטמא אף לבני משפחתו, אינו יוצא אחר המטה שבה המת מיד, אלא הן, המלווים, נכסין מן העין כשנכנסים לרחוב אחר, ואז הוא נגלה באותו רחוב, הן נגלין והוא נכסה, וכך יוצא עמהן עד פתח שער העיר ומשם מוציאים את המת, שלא היו קוברים מתים בירושלים, אלו דברי ר׳ מאיר.
If a relative of the High Priest dies, he does not follow the bier carrying the corpse, since it is prohibited for the High Priest to become ritually impure even for immediate relatives (see Leviticus 21:11). Rather, once the members of the funeral procession are concealed from sight by turning onto another street, he is revealed on the street they departed, and when they are revealed, then he is concealed, and in this way, he goes out with them until the entrance of the gate of the city, from where they would take out the corpse, since the dead were not buried in Jerusalem. This is the statement of Rabbi Meir.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״א:י״ב} וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא.

Rabbi Yehuda says: He does not emerge from the Temple at all for the burial of his relatives, as it is stated: “And from the Temple he shall not emerge and will not desecrate the Temple of his God; for the separateness of the oil of the anointment of his God is on him” (Leviticus 21:12).
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי יהודה – דריש מן המקדש דווקא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יהודה אומר: אינו יוצא מן המקדש כלל בזמן הלווית קרוביו, משום שנאמר: ״ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו״ (ויקרא כא, יב).
Rabbi Yehuda says: He does not emerge from the Temple at all for the burial of his relatives, as it is stated: “And from the Temple he shall not emerge and will not desecrate the Temple of his God; for the separateness of the oil of the anointment of his God is on him” (Leviticus 21:12).
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הוּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים דֶּרֶךְ כׇּל הָעָם עוֹבְרִין בְּזֶה אַחַר זֶה וְהַמְמוּנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם ווּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים כׇּל הָעָם אוֹמְרִים לוֹ אנו כַּפָּרָתְךָ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם זוּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כׇּל הָעָם מְסוּבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵיסֵב עַל הַסַּפְסָל.

The mishna continues: And when he consoles others in their mourning when they return from burial, the way of all the people is that they pass by one after another and the mourners stand in a line and are consoled, and the appointed person stands in the middle, between the High Priest and the people. And when he is consoled by others in his mourning, all the people say to him: We are your atonement. And he says to them: May you be blessed from Heaven. And when they comfort him with the first meal after the burial of one of his relatives, all the people recline on the ground as if they are taking his mourning on themselves, and he reclines on the bench out of respect for his status as High Priest.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כפר
כפראהריני כפרת בן בתי כוזה ממזר ואין אני כפרת בן בתי כדה כבר פי׳ בערך כד (סוכה ב) הריני כפרת רבי חייא ובניו (סנהדרין יח.) כל העם אומר אנו כפרתך (נגעים פרק ב) בית ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא לבנים ולא שחורים אלא בינוניים. (יומא כג.) אמר להן הרי הוא כפרתכם (קידושין לא) כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו. (בריש כלים) עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם פירשנו בערך חסר:
א. [פערזעהנען.]
וכשהוא מנחם – בשורה כשחוזרין מקבור את המת שאין שלו דרך כל העם עוברין זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו.
והממונה – סגן הכהנים ממצעו לכהן גדול בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע.
אנו כפרתך – בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך.
וכשמברין אותו – כדקיימא לן (במו״ק דף כז:) אבל סעודה ראשונה אסור לאכול משלו.
מסובין על הארץ – הן מצירין ומתאבלין על צערו והוא מיסב בכבוד על הספסל.
מת לו מת אינו יוצא אחרי המטה שמא יכשל ליגע אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלים והוא נכסה כלומר שאע״פ שאינו יוצא עם נושאי המטה יוצא הוא אחריהם הם נכסים והוא נגלה כלומר שכשיוצאין ממבוי זה ונכנסים למבוי אחר ונמצאו הם נכסים ממבוי שיצאו ממנו והוא נגלה לשם ר״ל שהוא נכנס לשם וכשהם נכסין במבוי שנכנסו בו הוא נכסה מאותו מבוי שהם נגלים בו שאינו נכנס בתוכו בעוד שהם בו עד שיצאו מתוכו ויוצא עמהם עד פתח העיר וזה שאמרה תורה ומן המקדש לא יצא פירושו שלא יצא מקדושתו כלומר להתערב עם נושאי המטה שמא יבא ליגע דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל פירוש או מפתח ביתו וכן הלכה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה. וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומרים לו אנו כפרתך והוא אומר להן תתברכו מן השמים וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל.
לפום ריהטא מבואר דכה״ג נוהג כל דיני אבילות, וכן כתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ אבל ה״ו) וז״ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, וכו׳ עכ״ל. אמנם עיין בגמ׳ מו״ק (דף יד:) דכה״ג בכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי כלומר דכי היכי דברגל ליכא אבילות לכו״ע ה״נ לכה״ג בכל השנה, ומשמע דליכא אבילות כלל לכה״ג, וצ״ע בסתירת הסוגיותא.
ונראה דיש לחלק בין ניהוגי אבילות וחלות שם אבל בגברא, דאע״פ שלפי הסוגיא במו״ק אין כה״ג נוהג ניהוגי אבילות מ״מ חל עליו חלות שם אבל בגברא. וי״ל דהדינים שבמשנתנו כגון סעודת הבראה וניחום אבלים תלויים בחלות שם אבל בגברא ואינם נחשבים כניהוגי אבילות. וי״ל דאע״פ שאין כה״ג נוהג ניהוגי אבילות מ״מ מברין אותו ומנחמין אותו מכיון דחל בו חלות שם אבל בגברא. וכעין זה י״ל בישראל ברגל דאע״פ שאין בו ניהוגי אבילות מ״מ מנחמין אותו, וכדמבואר במו״ק (דף יט:) ובתוס׳ (שם דף כ. ד״ה שכבר). ונראה דברגל חל חלות שם אבל אך אין ניהוגי אבילות נוהגים ברגל. ודין ניחום אבלים תלוי בחלות שם אבל בגברא. ועוד יש ראיה דחל חלות שם אבל בגברא דכה״ג מהא דכה״ג עובד כשהוא אונן, ומ״מ אסור באכילת קדשים. ולכאורה הטעם בזה משום דחל עליו חלות שם אונן אלא דחל היתר מיוחד לעבוד כשהוא אונן. ולכאורה כי היכי דחל ביה שם אונן ה״ה דחל ביה חלות שם אבל בגברא אע״פ שאינו נוהג ניהוגי אבילות.
אמנם עיין בתוס׳ מו״ק (דף כ. ד״ה שכבר) שהביאו מחלוקת בין המהרי״ט והמחזור ויטרי בשם רש״י האם עושין סעודת הבראה ברגל, דלשיטת רש״י אין עושין סעודת הבראה ברגל ומשמע דס״ל דדין סעודת הבראה היא מניהוגי אבילות ואינו תלוי בשם אבל שבגברא, ולכן ברגל שאין נוהגים ניהוגי אבילות אין עושין סעודת הבראה אע״פ שגם ברגל חל עליו חלות שם אבל בגברא. משא״כ המהרי״ט סובר דסעודת הבראה הוי הלכה בחלות שם אבל בגברא ואף ברגל חל עליו שם אבל, ומשו״ה ס״ל דמברין ברגל. וצ״ע ברש״י דלכאורה משמע מהמשנה דמברין כה״ג דסעודת הבראה הוי דין בשם אבל בגברא דנתבאר דבכה״ג חל חלות שם אבל בגברא אע״פ שאינו נוהג ניהוגי אבילות.
והנה במשנה איתא ״והוא מיסב על הספסל״, וצ״ב מדוע מותר לכה״ג לישב על הספסל, והרי שיטת הרמב״ם היא דישיבה על הספסל אסור לאבל מדינא שכתב (בפ״ד מהל׳ אבל ה״ט) דחייב לישב על מטה כפויה, ובשלמא לפי שיטת התוס׳ (מו״ק דף כז. ד״ה מן המנחה) דאיסור ישיבה על ספסל אינו מעיקר הדין ואינו אלא מנהג י״ל דבכה״ג התירו, אך קשה לשיטת הרמב״ם איך הותר לו לישב על הספסל כשמברין אותו. וצ״ל דחל היתר מיוחד לכה״ג לישב על הספסל משום כבוד כה״ג.
משנה. כל העם אומרים לו אנו כפרתך.
ונראה מזה דאיכא חיוב כבוד מסוים לכה״ג יותר מלכהן הדיוט בעלמא. ויש לעיין מהו המקור להך חיוב כבוד לכהן גדול. וי״ל דילפינן מקרא דגדלהו משל אחיו דדרשינן בחולין (דף קל״ד:) שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר (והובא ברמב״ם פ״ה מהל׳ כלי המקדש ה״א). וי״ל דאין אלה רק דינים בדין מינוי להתמנות לכה״ג, אלא דהוי מדיני כבוד, דבעינן שיהיה מכובד בעיני העם, וינהגו בו כבוד. ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ כלי המקדש ה״ג) וז״ל וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר שנאמר הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה וכו׳ עכ״ל. ומבואר דמהך קרא דגדלהו ילפינן חיוב כבוד לכה״ג דחייב הכה״ג לנהוג כבוד בעצמו, וי״ל דה״ה דילפינן מזה דאחרים חייבים לכבדו ולנהוג בו כבוד.
ועוד י״ל דמהפסוק וקדשתו ילפינן חיוב כבוד מיוחד לכבד את הכהן גדול. דעיין בגמ׳ גיטין (דף נט:) ״וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון״, ומבואר דבכהנים נוהגים דיני כבוד לפתוח ראשון במילי דקדושה כגון בספר תורה וברכהמ״ז וליטול מנה ראשון בסעודת מצוה. אמנם עיין בהגהות מרדכי לגיטין (אות תס״א) וז״ל מעשה בכהן שיצק מים ע״י ר״ת, והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל וכו׳ והשיב ה״ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול וכו׳ עכ״ל. ומבואר דחל דין וקדשתו ודין כבוד בכהן אף במילי דעלמא ולא רק בדברים שבקדושה. וי״ל דהא דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה היינו משום דיש יותר כבוד לכבד את הכהן לפתוח ראשון בדברים שבקדושה, אולם אף במילי דעלמא חל חיוב לכבד את הכהן. ולפי״ז י״ל דחל חיוב כבוד מיוחד לכהן גדול מקרא דוקדשתו, ואע״פ דמהך קרא ילפינן חיוב כבוד לכל כהן מ״מ מאחר דיש לכה״ג קדושה יתירא לפיכך חל חיוב כבוד מיוחד אליו מדין וקדשתו. ויתכן דהגזה״כ דגדלהו משל אחיו אינו דין בפנ״ע אלא הוי גילוי דהכה״ג גדול ומקודש יותר מאחיו ומשו״ה חל עליו חיוב כבוד בפנ״ע מדין וקדשתו, דגדלהו מאחיו הוי שיעור במצות וקדשתו דכפי קדושתו ומדרגתו יש יותר חיוב לכבדו. ויש להביא ראייה לזה דהרי הרמב״ם לא הביא מצוה לכבד כה״ג מדין גדלהו במנין המצוות כמו שכתב לגבי מלך דיש מצוה לכבד את המלך ולירא ממנו, שכתב (במצוה קע״ג) וז״ל היא שצונו למנות עלינו מלך וכו׳ ולשון ספרי שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, ושיאויים לבנו מהכבוד והגדולה והתהלה והמעלה עד התכלית האחרון שאין למעלה הימנה עד שתהיה מדרגתו אצלנו גדולה ממדרגת הנביא וכו׳ עכ״ל, ויש לדייק דלגבי מלך כלל הרמב״ם החיוב לכבד המלך במצות מינוי מלך, ואילו לגבי כה״ג לא הביא מצוה מיוחדת לכבדו אלא דנכלל במצות וקדשתו, שכתב הרמב״ם בספר המצוות (מצוה ל״ב) וז״ל היא שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ר״פ אמור) וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, ובא הפירוש (גטין נט ב וש״נ) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון עכ״ל. ונראה דהקרא דגדלהו משל אחיו הוא שיעור וגילוי במצות וקדשתו, דמאחר שקדושתו יותר משאר אחיו הכהנים חל חיוב לגדלו ולכבדו יותר מכהן אחר מדין וקדשתו. וי״ל דמשו״ה תני דאומרים לו אנו כפרתך דיש חיוב כבוד מיוחד לכה״ג.
ויש לדון האם כה״ג יכול למחול על כבודו, ועיין במרדכי (גיטין אות תס״א) דס״ל לה״ר פטר דכהן יכול למחול על כבודו, ואע״פ דאיתא ביבמות וקדשתו אפילו בעל כרחו היינו רק לענין איסורי כהונה אבל לא לגבי מצות כבוד. אולם יש להעיר דבתוספתא (סנה׳ פ״ד ה״א) מובא מחלוקת האם מועיל מחילה לגבי חיוב כבוד לכהן, דאיתא ״ואם רצה שירחצו אחרים עמו הרשות בידו, ר׳ יהודה אומר רצה לנהוג בזיון בעצמו אין שומעין לו שנא׳ וקדשתו על כרחו״, וצ״ע בדברי המרדכי דס״ל דמועיל מחילה. ויתכן דיש לחלק בין כה״ג לכהן הדיוט, ולאוקמי דברי התוספתא בכהן גדול, משא״כ בכהן הדיוט לכו״ע מועיל מחילה.⁠ב
בענין מינוי מלך עפ״י סנהדרין ובדין משה רבנו במקום ע״א קאי
עיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ מלכים ה״ג) וז״ל אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי ב״ד של שבעים זקנים ועפ״י נביא כיהושע שמינהו משה רבנו ובית דינו ודוד שמינה אותו שמואל הרמתי ובית דינו עכ״ל. וצ״ע מדוע הוצרך משה רבנו לבית דינו כדי למנות את יהושע בן נון למלך והרי קיי״ל (סנהדרין טז:) דמשה רבנו במקום ע״א קאי, וא״כ למה היו צריכים כלל לבית דין הגדול דסגי במשה רבנו לחודיה. והנה יש לחקור בהא דבעינן ב״ד הגדול למינוי מלך האם זוהי הלכה בעצם מעשה המינוי דצריך לזה ב״ד הגדול או״ד דאין המינוי חל אלא אם כן ב״ד הגדול מסכימים דבעי רשות והסכמת ב״ד הגדול כדי שיחול המינוי, אבל אין צריכים ב״ד הגדול לעצם המינוי. ויתכן דנפ״מ בזה היכא דיש ב׳ סנהדראות של ע״א האם סגי בא׳ מהם כדי למנות מלך או״ד דבעינן שניהם למינוי, דאי בעינן ב״ד הגדול למעשה המינוי אזי י״ל דסגי בב״ד א׳ של ע״א דהרי חל עלייהו חלות שם ב״ד הגדול ויכולים לעשות את מעשה המינוי למנות המלך. אולם אם הדין דבעינן ב״ד הגדול הוא משום דבעי רשות והסכמת ב״ד הגדול כדי שיחול המינוי אזי י״ל דהיכא דאיכא ב׳ ב״ד של ע״א א״כ בעינן הסכמת שני הב״ד של ע״א כדי שיחול המינוי. וי״ל דאם ב״ד אחד אינו מסכים אזי לא חל המינוי מכיון דבעינן הסכמת ורשות ב״ד הגדול. ולפי״ז י״ל דאע״פ דמשה רבנו במקום ע״א קאי מ״מ הוצרכו נמי להסכמת ב״ד הגדול שלו, דלשניהם חל חלות שם ב״ד הגדול ואע״פ שמשה רבנו בעצמו סגי כדי לעשות את מעשה המינוי מ״מ הוצרכו להסכמת ב״ד שלו דהו״ל כשני ב״ד שחל עלייהו חלות שם ב״ד הגדול, דבעינן הסכמת שניהם כדי שיחול המינוי.
ועוד י״ל דהנה מצינו שתי הלכות ביחס למשה רבינו דלכאורה סתרי אהדדי, דבגמ׳ לקמן (טז:) איתא דמשה במקום ע״א קאי, כלומר דיש למשה רבנו עצמו דין של סנהדרין הגדול. ואילו במשנה לעיל (דף ב.) איתא ״מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן״, כלומר דמשה רבינו היה נשיא הסנהדרין אך לא היה גוף הסנהדרין אלא נמנה כחלק מהסנהדרין ואיתו היו עוד שבעים זקנים, וצ״ע. ואף ברמב״ם לכאורה יש סתירה, דבפ״א מהל׳ מלכים (ה״ג) פסק וז״ל אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי ב״ד של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו עכ״ל, וכאן הרמב״ם מזכיר משה רבינו ובית דינו דהיינו שמשה רבינו יחד עם שאר הע׳ זקנים מינו את יהושע למלך, ואילו (בפ״א מהל׳ אבל ה״א) כתב וז״ל ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז׳ ימי אבלות וז׳ ימי המשתה עכ״ל. ויש לדקדק בלשון הרמב״ם דהזכיר רק משה רבינו ולא משה ובית דינו ומשמע דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנות אלה מדין משה במקום ע״א קאי. וכמו״כ כתב (בפי״ב מהל׳ תפילה ה״א) משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין את התורה ברבים וכו׳ עכ״ל. ובפי״ג מהל׳ תפילה (ה״ח) כתב וז״ל ומשה תיקן להם לישראל שיהו קורין בכל מועד וכו׳ עכ״ל. ומבואר דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנת קרה״ת מדין משה במקום ע״א קאי, וצ״ע מ״ש דין מינוי מלך דהוצרך למנות יהושע יחד עם בית דינו מתקנות שתיקן משה רבינו בעצמו מדין משה במקום ע״א קאי.
ונראה ליישב דיש ב׳ דינים בסנהדרין הגדול ובכל ב״ד: א) ב״ד המורה הוראה, ב) ב״ד המקיים דבר. ונראה שבנוגע להוראה משה רבינו בעצמו במקום ע״א קאי, דהרי משה רבינו היה אדון הנביאים והיה בדרגה בפני עצמו כמקבל התורה מפי הגבורה, וי״ל דלא ניתן לחלוק על הוראת משה רבינו, והחולק עליו עובר על הלאו ד״ולא יהיה כקרח וכעדתו״ (דהגר״ח זצ״ל אמר דהלאו ד״ולא יהיה כקרח וכעדתו״ חל על מי שחולק על משה רבינו באיזה דבר שבתורה). ונראה דלפיכך א״א למשה רבינו להצטרף לבית דין הגדול לישא וליתן אתם בדיני התורה ולהכריע עפ״י עמידה למנין כדי להורות דין התורה, דהרי אסור לשאר הדיינים שבבית דין לחלוק על משה רבינו. דביחס להוראה משה רבינו הוא המכריע והפוסק בכל דיני התורה שקיבל את התורה מפי ה׳, ובמקום ע״א קאי. וי״ל דלגבי הוראת דין התורה קיי״ל דמשה רבינו במקום ע״א קאי שהוא בעצמו מהוה חלות דין סנהדרין הגדול. מאידך לגבי דין מעשה ב״ד וב״ד המקיים את הדבר י״ל דמשה רבינו מצטרף לשאר חברי הסנהדרין והוא נשיא הסנהדרין, וביחד הם עושין מעשה ב״ד ומקיימין את הדבר. ולפי״ז יש ליישב הסתירה שבגמ׳ וברמב״ם, דתקנת ז׳ ימי אבילות וז׳ ימי המשתה וקרה״ת הויין מההוראות של ב״ד הגדול. ובנוגע להוראה קיי״ל דמשה רבינו במקום ע״א קאי ומשו״ה דקדק הרמב״ם בלשונו למימר דמשה רבינו בעצמו תיקן תקנות אלו בלי שאר דייני הסנהדרין. משא״כ מינוי המלך הוי חלות שם מעשה ב״ד בעלמא ולכן דקדק הרמב״ם לומר דמשה רבינו וב״ד מינו את יהושע למלך, דלגבי מעשה ב״ד לא אמרינן דמשה רבינו במקום ע״א קאי אלא בעינן משה רבינו עם שאר הסנהדרין לעשות מעשה ב״ד.⁠ג
אך יש להעיר דבגמ׳ לעיל (טז:) איתא ״ואין עושין סנהדראות לשבטים אלא עפ״י ב״ד של ע״א, מנלן כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום ע״א קאי״, ולכאורה מוכח דאמרינן דמשה רבינו במקום ע״א אף לענין מעשה ב״ד בעלמא, דמינוי הדיינים הוי מעשה ב״ד ולא הוראה ופסק דין. ומוכח דאף לגבי מעשה ב״ד אמרינן דמשה רבינו במקום ע״א קאי, וצ״ע.
וי״ל דיש לחלק בין מינוי הדיינים למינוי מלך, דמינוי מלך מהוה מעשה ב״ד בעלמא, ומשו״ה הוצרך משה רבינו וב״ד למנות יהושע למלך, משא״כ מינוי הדיינים הוי חלות שם הוראה בנוסף למעשה ב״ד, ומכיון דמינוי הדיינים מהוה חלות שם הוראה אמרינן דמשה רבינו בעצמו במקום ע״א קאי. וי״ל דהביאור בזה הוא דיש ב׳ דינים בסמיכת זקנים: א) בסמיכת הזקן מפי סמוך וע״פ ב״ד של שלשה (סנהדרין יג:) הסמיכה מהוה חלות שם הוראה ופסק דין שהסמוך ראוי להורות בכל דיני התורה, ואינו מעשה ב״ד בעלמא דהוי סמוך. ב) במינוי של הסמוך כבר להיות דיין בסנהדרין, המינוי משלים את הסמיכה הראשונה ומהווה גמר של הסמיכה עצמה. דעיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ ממרים ה״ה) וז״ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין עכ״ל. וצ״ב במש״כ ״עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין״ דלמה הוסיף שיהא ״סמוך בסנהדרין״. ונראה לבאר דחלות המינוי לסנהדרין הוי השלמה וגמר לסמיכה הראשונה, ורק חכם שהוסמך ונתמנה לסנהדרין יכול ליעשות זקן ממרא, דחל בו שם זקן גמור ויכול ליעשות זקן ממרא. ונראה דכשנתמנה לסנהדרין חל רשות להורות בדיני נפשות, ואם הוי סמוך אבל לא נתמנה לסנהדרין יש לו רשות לדון דיני קנסות אך אין לו הסמכות לדון דיני נפשות, ולאחר שנתמנה לסנהדרין חל רשות לדון ד״נ, ובכן המינוי לסנהדרין משלים וגומר את הסמיכה הראשונה. ולפי״ז מבואר דהמינוי לסנהדרין מהוה חלות דין בעצם הסמיכה, וסמיכה הוי הוראה שראוי להורות ואינו חלות שם מעשה ב״ד בעלמא. ולפי״ז מיושב מדוע לגבי מינוי הסנהדרין אמרינן דמשה רבינו במקום ע״א קאי, דביחס להוראה ופסק דין של ב״ד הגדול קיי״ל דמשה רבינו בעצמו במקום ע״א קאי.⁠ד
א. עיין במנחת חינוך מצוה רס״ד ובס׳ עמק ברכה עניני אבילות אות ב׳.
ב. ובספה״מ (מ״ע ל״ב) כתב הרמב״ם להדיא דא״א לכהן למחול על כבודו וז״ל ואפילו ימאנו לא נשמע מהם וכו׳ ולשון ספרי וקדשתו על כרחו כי זה ציווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן עכ״ל. ועיי״ש שכתב וז״ל וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו עכ״ל. ונראה דר״ל דאין דין כבוד לכהנים בעצמם אלא דכבוד הכהנים מהווה כבוד השי״ת, ולפי״ז י״ל דכהנים אינם בעלים למחול על כבודם. ומבואר דהרמב״ם חולק על ה״ר פטר (במרדכי גיטין אות תס״א) דס״ל דכהן יכול למחול על כבודו.
ג. וע״ע בספר שיעורים לזכר אבא מרי ז״ל ח״ב בענין תקנת משה (עמ׳ רי״ד – רי״ח).
ד. וע״ע בס׳ רשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים ח״ב (עמ׳ י״ט – כ), ובס׳ שיעורים לזכר אבא מרי ח״ב בענין תקנת משה.
וכשהוא מנחם אחרים באבלם כשחוזרים מלקבור את המת, דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והאבלים עומדים בשורה ומתנחמים, והממונה ממצעו (עומד באמצע) בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים כאשר הוא באבל, כל העם אומרים לו: ״אנו כפרתך״, והוא אומר להן: ״תתברכו מן השמים״. וכשמברין אותו סעודת הבראה לאחר שמת אחד מקרוביו, כל העם מסובין על הארץ כמקבלים על עצמם אבלותו, והוא מיסב על הספסל מפני כבוד כהונתו. בדיני המלך יש דינים דומים ושונים מאלה של הכהן הגדול.
The mishna continues: And when he consoles others in their mourning when they return from burial, the way of all the people is that they pass by one after another and the mourners stand in a line and are consoled, and the appointed person stands in the middle, between the High Priest and the people. And when he is consoled by others in his mourning, all the people say to him: We are your atonement. And he says to them: May you be blessed from Heaven. And when they comfort him with the first meal after the burial of one of his relatives, all the people recline on the ground as if they are taking his mourning on themselves, and he reclines on the bench out of respect for his status as High Priest.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) חהַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ טלֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ לֹא מְיַיבֵּם וְלֹא מְיַיבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם רָצָה לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַיבֵּם זָכוּר לַטּוֹב אָמְרוּ לוֹ יאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

The mishna continues, enumerating the halakhot pertaining to the king in similar matters: The king does not judge others as a member of a court and others do not judge him, he does not testify and others do not testify concerning him, he does not perform ḥalitza with his brother’s widow and his brother does not perform ḥalitza with his wife, and he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow and his brother does not consummate levirate marriage with his wife, as all these actions are not fitting to the honor of his office. Rabbi Yehuda says: These are not restrictions, but his prerogative: If he desired to perform ḥalitza or to consummate levirate marriage, he is remembered for good, as this is to the benefit of his brother’s widow. The Sages said to him: They do not listen to him if he desires to do so, as this affects not only his own honor but that of the kingdom.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מלך
מלךאבשלשים מעלות המלכות פי׳ מפורש (סנהדרין יח.) ואלו הן מלך לא דן ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין אותו לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מיבם ולא מיבמין אשתו ולא נושאין אלמנתו מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו וכשמברין אותו כל העם מיסב על הארץ והוא מיסב על הדרגש ויוצא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים וא׳ ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו דרך המלך אין לו שיעור וכל העם בוזזין ונותנין לפניו ונוטל חלק בראש לא ירבה לו נשים אלא י״ח ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אפסניא שלו. וכותב לו ספר תורה לשמו יוצא למלחמה והוא עמו. נכנס והוא עמו. יושב בדין והוא עמו. מיסב והוא עמו אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו ערום. ולא כשהוא מסתפר. ולא בבית המרחץ הרי אלו שלשים מעלות. (כתובות קה:) מלך במשפט יעמיד ארץ וגו׳ אם דומה דיין למלך שאינו צריך כלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות יהרסנה את ה׳ האמרת היום ת״י ית יי׳ אמלכתון:
א. [קעניג.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המלך לא דן בסנהדרין ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מייבם ולא מייבמין לאשתו, שכל אלה אינם כבוד לו. ר׳ יהודה אומר: דבר זה איננו גזירה אלא דבר רשות הוא, אם רצה לחלוץ או לייבםזכור לטוב, ששחרר אשת אחיו מן העיגון. אמרו לו: אין שומעין לו, שאין זה כבוד עצמו בלבד אלא כבוד המלכות.
The mishna continues, enumerating the halakhot pertaining to the king in similar matters: The king does not judge others as a member of a court and others do not judge him, he does not testify and others do not testify concerning him, he does not perform ḥalitza with his brother’s widow and his brother does not perform ḥalitza with his wife, and he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow and his brother does not consummate levirate marriage with his wife, as all these actions are not fitting to the honor of his office. Rabbi Yehuda says: These are not restrictions, but his prerogative: If he desired to perform ḥalitza or to consummate levirate marriage, he is remembered for good, as this is to the benefit of his brother’s widow. The Sages said to him: They do not listen to him if he desires to do so, as this affects not only his own honor but that of the kingdom.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) כוְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמְנָתוֹ ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל שֶׁנֶּאֱמַר {שמואל ב י״ב:ח׳} וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדוֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדוֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ.:

And no one may marry a king’s widow, due to his honor. Rabbi Yehuda says: Another king may marry the widow of a king, as we found that King David married the widow of King Saul, as it is stated: “And I have given you the house of your master and the wives of your master in your bosom” (II Samuel 12:8).
עין משפט נר מצוהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואין נושאין אלמנתו של המלך משום כבודו. ר׳ יהודה אומר: נושא המלך הבא אלמנתו של מלך אם אין איסור בכך מצד אחר, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר: ״ואתנה לך את בית אדניך ואת נשי אדניך בחיקך״ (שמואל ב׳ יב, ח), הרי שמותר הדבר.
And no one may marry a king’s widow, due to his honor. Rabbi Yehuda says: Another king may marry the widow of a king, as we found that King David married the widow of King Saul, as it is stated: “And I have given you the house of your master and the wives of your master in your bosom” (II Samuel 12:8).
עין משפט נר מצוהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גמ׳גְּמָרָא: כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן פְּשִׁיטָא דָּנִין אוֹתוֹ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא אִי לָא דָּיְינִינַן לֵיהּ אִיהוּ הֵיכִי דָּיֵין וְהָכְתִיב {צפניה ב׳:א׳} הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ וְאָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִים.

GEMARA: The mishna teaches that the High Priest judges others as a member of a court. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Why would one think that he would be unfit to serve as a judge? The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention the latter clause: And others judge him, and therefore, it taught the related halakha with it. The Gemara objects: This is also obvious; if others do not judge him, how can he judge others? But isn’t it written: “Gather yourselves together, yea, gather together [hitkosheshu vakoshu]” (Zephaniah 2:1); and Reish Lakish says: This verse teaches a moral principle: Adorn [kashet] yourself first, and then adorn others, i.e., one who is not subject to judgment may not judge others.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דן – פשיטא, דהא כתיב: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגעא.
ודחינן: משום דבעי למיתנא סיפא: דנין אותו, תנא נמי דן.
ואקשינן: וכי גברא דלא כייף לדינא מצי דיין איהו לאחריני, והאמר ריש לקיש: התקוששו וקושו – קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
א. אבל תוספות פירשו דלא גרע מכל אדם. והקשו דאם כן מאי מקשה בגמרא פשיטא על זה שדנין אותו כיון שהוא דן אחרים, ודילמא אינו דן אחרים כיון דאין דנין אותו. ובחידושי הר״ן ורבנו יונה כתבו כפירוש ר״ח.
גמ׳ דנין אותו איצטריכא ליה – סלקא דעתך אמינא לא ליזלזל למיתי קמי בי דינא.
כהן גדול דן פשיטא – כלומר למה לי למיתני דן ומשני דנין איצטריכא ליה דס״ד דמתוך גדולתו אין דנין אותו ודן קתני אגב דנין ופריך הא נמי פשיטא כלומר כיון דפשיטא לן דדן פשיטא נמי דדנין דאי לאו דדנין וכו׳ ולא משני דסד״א דאין דנין אותו ומתוך שאין דנין אותו הוא אינו דן משום דאכתי הוה פריך ליה ליתני דן לבד ומינה ידעינן דדנין אותו ומיהו קשה גבי מלך ליתני לא דנין וידעינן שפיר דאינו דן משום התקוששו וי״ל דלא דמי דודאי גבי כהן כיון דתנא דן לא הוה ליה למתני דנין בחנם אבל גבי מלך אין קושיא אמאי קתני לא דן כיון דתנא ליה מקמי לא דנין ועוד אגב דתני כהן גדול דן ודנין תנא גבי מלך תרווייהו לא דן ולא דנין דהכי נמי קתני מעידין אותו גבי כהן גדול ולא מעידין גבי מלך אע״ג דלא צריכי דבכלל דנין אותו אלא משום דתנא גבי דן דנין תנא נמי מעיד ומעידים והא דלא שקיל וטרי בהש״ס הכי משום דהא פשיטא דתני בסיפא אגב רישא כך מצאתי בפרישה הר״ר טרויי״ש בשמו ובחנם דחק לדקדק כך דודאי לעולם בין גבי מלך בין גבי כהן גדול אי יש חידוש או מדן או מדנין אין להקשות שום דבר דלמה לו למיתני גבי כהן גדול דנין אותו וגבי מלך לא דן דכיון דיש שום חידוש במילתיה תני זה אגב זה ותדע דהכי פשיטא ליה להש״ס דפריך הכא פשיטא כלומר למה לן למתני דן ומשני דנין אותו איצטריכא ליה ואגב דנין אותו תני דן אפ״ה אין להקשות אמאי לא משני דמשום הכי תני דן ודנין אותו משום דאי לא תני שום דבר הוה סלקא דעתך דאין דנין אותו ומתוך כך אינו דן משום התקוששו דאדרבה לאידך גיסא אי לא הוה תני שום דבר בכ״ג הוה אמינא מסברא דדן שפיר דאטו משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו נמי דיינינן ליה משום התקוששו ולא קשיא מידי.
וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מלקבור את המת שאינו שלו אינו הולך בערבוביא עם שאר העם אלא דרך כל העם עוברין זה אחר זה לשמאלו והוא עם אחיו הכהנים מצד ימין והכהנים מסבבין אותו והסגן ממצעו בינו לבין העם שהסגן מימינו וכל העם משמאלו והוא באמצע ופי׳ בגמ׳ שהסגן ומשוח שעבר מימינו וראש בית אב משמאלו עם העם והאבלים ואומר לאבלים תנוחמו וכשהוא מתנחם מאחרים לפי מה שפסקנו לדעת ר׳ יהודה כל העם באים לנחמו בביתו ועומד שם בשורה והתבאר בגמ׳ שהסגן בימינו וראש בית אב משמאלו אבל משוח שעבר אינו בא אצלו כלל שמא יחשדנו שהוא שמח לאידו וסגן ובית אב אומרין לו עם כל העם הרי אנו כפרתך כלומר מי יתתנו תחתיך לכל הראוי להגיע עדיך והוא אומר להם תתברכו מן השמים וכשמברין אותו סעודה ראשונה שהוא אסור לאכלה משלו כל העם מסובין על הארץ והוא יושב על הספסל בתלמוד המערב אמרו ספסל בכפיית המטה שהרי גדול חייב בכפיית המטה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שנינו במשנה שכהן גדול דן. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע נחשוב שיהא פסול לדון? ומשיבים: ״דנין אותו״ איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר], שבכך יש חידוש. ואומרים הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט], שכן אי לא דיינינן ליה [אם אין אנו דנים אותו], איהו היכי דיין [הוא כיצד דן]? והכתיב [והרי נאמר]: ״התקוששו וקושו״ (צפניה ב, א), ואמר ריש לקיש, פסוק זה מרמז לכלל מוסרי ומשפטי: קשט עצמך תחילה, ואחר כך קשט אחרים, ומכאן גם שמי שאינו יכול להיות נידון אף אינו רשאי להיות דיין, ואם כן אין בכך חידוש!
GEMARA: The mishna teaches that the High Priest judges others as a member of a court. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Why would one think that he would be unfit to serve as a judge? The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention the latter clause: And others judge him, and therefore, it taught the related halakha with it. The Gemara objects: This is also obvious; if others do not judge him, how can he judge others? But isn’t it written: “Gather yourselves together, yea, gather together [hitkosheshu vakoshu]” (Zephaniah 2:1); and Reish Lakish says: This verse teaches a moral principle: Adorn [kashet] yourself first, and then adorn others, i.e., one who is not subject to judgment may not judge others.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ תְּנָא נָמֵי כה״גכֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כִּדְתַנְיָא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּמֵזִיד נֶהֱרָג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה וְעוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה וַהֲרֵי הוּא כְּהֶדְיוֹט לְכׇל דְּבָרָיו.

Rather, neither halakha concerning the High Priest is a novelty. But since the tanna wants to teach that the king does not judge others and others do not judge him, he also taught that the High Priest judges others and others judge him. And if you wish, say instead that this teaches us the halakha as it is taught in a baraita (Tosefta 4:1): A High Priest who killed a person intentionally is killed; if he killed unintentionally, he is exiled to a city of refuge, and he transgresses a positive mitzva and a prohibition, and he is like an ordinary person concerning all of his halakhot.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא תנא כהן גדול משום מלך. ואי בעי תימא: הא לא קשיא, מתניתין אתא לאשמועינן דדיינינן לכהן גדול כהדיוט, כדתניא: כהן גדול שהרג נפש: במזיד – נהרג, בשוגג – גולה, ואם עבר על עשה ועל לא תעשה – הרי הוא כהדיוט לכל דבריו.
ועובר על עשה – לקמן פריך לא סגי דלא עבר.
והרי הוא כהדיוט – לקמיה מיתוקמא שפיר.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא:
והמשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מלך לא דן ולא דנין אותו אין דנין אותו מפני שאינו נכנע לדברי תורה וגורם תקלה על שדנוהו ומאחר שאין דנין אותו אף הוא אינו דן שנאמר התקוששו וקושו וכו׳ וכן לא מעיד ולא מעידין עליו לא מעיד שזילותא היא אצלו ולא מעידין עליו שהרי אין דנין אותו לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא חולץ שבזיון הוא לו שתהא יבמה רוקקת בפניו ואין חולצין לאשתו אלא תשב בזקיקתה לעולם שהרי אי אפשר לה לינשא לאחר שאין אלמנתו של מלך נבעלת לאחר לעולם לא מיבם ולא מיבמין לאשתו לא מיבם שאין כבוד לו להיותו טפל לאחיו לקום על שמו ואין מיבמין את אשתו שהרי אין משתמשין באלמנתו כמו שבארנו ור׳ יהודה אמר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב ואין הלכה כן אלא אפילו רצה אין שומעין לו שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אין נושאין את אלמנתו של מלך והוא הדין לגרושתו ואפילו מלך אחר אינו נושאה ר׳ יהודה אומר מלך נושא אלמנתו של מלך שהרי נאמר בדוד ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך ואין הלכה כר׳ יהודה אלא כתנא קמא ולא נאמר נשי אדוניך אלא על נשים הראויות לו מבית המלך והן מירב ומיכל ובפילגשים מיהא הדין נותן בהן שמלך אחר משתמש בהן אבל לא אדם אחר והוא שאבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה ואפילו היתה נבעלת לדוד ומשום אשת אב אין כאן שהרי נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כהן גדול שהרג את הנפש במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו יוצא מעיר מקלטו לעולם וכן ההורג כהן גדול בשוגג גולה ואינו יוצא משם לעולם הואיל ואין כהן גדול במקדש כשהוא גולה שנאמר עד מות הכהן ללמד שאינו יוצא אלא במיתת כהן שהיה שם בשעת רציחה ואע״פ שבארנו בכהן גדול שמיתתו בשבעים ואחד אם עבר על עשה ועל לא תעשה שיש בו מלקות הרי הוא כהדיוט לידון בשלשה הן למרדות בעשה הן למלקות בלא תעשה שלא אמרו עליו את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול אלא לדבר גדול ממש והוא בעבירה שיש בה מיתת בית דין אבל למלקות ולמרדות לא ובתלמוד המערב אמרו כהן משיח שחטא מלקין אותו בשלשה אין תימר בעשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידה לו וכן אמרו שם כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו וכן אמרו שם נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אומרים איידי [על ידי, מתוך] דקא בעי למיתני [שהוא רוצה לשנות] בהמשך שהמלך לא דן ולא דנין אותו, תנא נמי [שנה גם כן] שהכהן גדול דן ודנין אותו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], כדתניא [כפי ששנינו בתוספתא]: כהן גדול שהרג את הנפש במזידנהרג, ואם בשוגגגולה, ועובר על מצות ״עשה״ ועל מצות ״לא תעשה״, והרי הוא כהדיוט לכל דבריו.
Rather, neither halakha concerning the High Priest is a novelty. But since the tanna wants to teach that the king does not judge others and others do not judge him, he also taught that the High Priest judges others and others judge him. And if you wish, say instead that this teaches us the halakha as it is taught in a baraita (Tosefta 4:1): A High Priest who killed a person intentionally is killed; if he killed unintentionally, he is exiled to a city of refuge, and he transgresses a positive mitzva and a prohibition, and he is like an ordinary person concerning all of his halakhot.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) בְּמֵזִיד נֶהֱרָג פְּשִׁיטָא בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

The Gemara analyzes the baraita: A High Priest who killed another intentionally is killed. Isn’t that obvious? Why would he be punished differently than other murderers? It was necessary for it to mention the latter clause: If he killed unintentionally, he is exiled, so it taught the related case with it.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה מבארים את דברי התוספתא: במזיד נהרג, פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומדוע יהא דינו שונה משל כל אדם בישראל? ומשיבים: בשוגג גולה איצטריכא ליה [צריך היה לו להשמיענו].
The Gemara analyzes the baraita: A High Priest who killed another intentionally is killed. Isn’t that obvious? Why would he be punished differently than other murderers? It was necessary for it to mention the latter clause: If he killed unintentionally, he is exiled, so it taught the related case with it.
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא אִיצְטְרִיךְ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {במדבר ל״ה:כ״ה} וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֵימָא כֹּל דְּאִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה לִיגְלֵי דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה לָא לִיגְלֵי דִּתְנַן

The Gemara objects: This is also obvious. The Gemara responds: It was necessary for the baraita to state the latter clause, lest it enter your mind to say: Since it is written about one who kills unintentionally and is exiled to a city of refuge: “And he should dwell in it until the death of the High Priest” (Numbers 35:25), say: Anyone for whom there is a rectification by returning from the city of refuge is exiled, but one for whom there is no rectification by returning is not exiled. The High Priest has no such rectification, as we learned in a mishna (Makkot 11b):
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: הא נמי פשיטא [דבר זה גם כן פשוט]! ומשיבים: איצטריך [נצרך הדבר] להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [הואיל ונאמר] לגבי מי שהרג בשגגה וגולה לעיר מקלט ״וישב בה עד מות הכהן הגדל״ (במדבר לה, כה), אימא [אמור]: כל דאית ליה תקנתא [שיש לו תקנה] בחזרהליגלי [שיגלה], דלית ליה תקנתא [שאין לו תקנה] בחזרהלא ליגלי [יגלה], והכהן הגדול אין לו תקנה זו, דתנן כן שנינו במשנה]:
The Gemara objects: This is also obvious. The Gemara responds: It was necessary for the baraita to state the latter clause, lest it enter your mind to say: Since it is written about one who kills unintentionally and is exiled to a city of refuge: “And he should dwell in it until the death of the High Priest” (Numbers 35:25), say: Anyone for whom there is a rectification by returning from the city of refuge is exiled, but one for whom there is no rectification by returning is not exiled. The High Priest has no such rectification, as we learned in a mishna (Makkot 11b):
מהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין יח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין יח., עין משפט נר מצוה סנהדרין יח., ר׳ חננאל סנהדרין יח. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין יח., רש"י סנהדרין יח., ראב"ן סנהדרין יח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סנהדרין יח., רמ"ה סנהדרין יח., בית הבחירה למאירי סנהדרין יח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין יח., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין יח., רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין יח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין יח., אסופת מאמרים סנהדרין יח.

Sanhedrin 18a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 18a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 18a, R. Chananel Sanhedrin 18a, Collected from HeArukh Sanhedrin 18a, Rashi Sanhedrin 18a, Raavan Sanhedrin 18a, Tosafot Sanhedrin 18a, Ramah Sanhedrin 18a, Meiri Sanhedrin 18a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 18a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 18a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 18a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 18a, Collected Articles Sanhedrin 18a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144