כל הכלים
{שמעתא דנטילת כלים}
מתני׳: נוטל אדם קורנס לפצוע בו את האגוזים וכו׳. א״ר יהודה: קורנס של נפחים1 שנינו – נמצאו ג׳ מחלוקות בפי׳ משנתינו. רב יהודה. ורבה, דהוא רבה בר נחמני, דהוא בר פלוגתיה דרב יהודה בפי׳ דמתניתין דנוטל אדם קורנס לפצוע בו את האגוזים. ואף אביי נמי קאי בשיטתיה דרבה, משום דרביה הוא. ואע״ג דאותביה אביי לרבה מדוכה, לבתר דשמעה מיניה סברה. והיינו דמפרש לה אביי לברייתא דהתירו וחזרו והתירו. ורבא, דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא, פליג עלייהו דרב יהודה ורבה. וכרבא קיי״ל, דהוא בתרא.
וזהו סדר ג׳ מחלוקות הללו בפירוש המשנה:
רב יהודה, דאמר, קורנס של אגוזים2 שנינו, סבירא ליה דבר שמלאכתו להיתר מותר לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל לא מחמה לצל. ודבר שמלאכתו לאיסור אסור לטלטל כל עיקר, אפי׳ לצורך גופו, ואין צריך לומר, לצורך מקומו, ואין צריך לומר, מחמה לצל.
והא דתנן
(בבלי שבת קכ״ד.), כל הכלים הניטלין
3 לצורך וכו׳, הכי מפרש לה רב יהודה: לצורך, דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו. שלא לצורך, דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו. אבל דבר שמלאכתו לאיסור, כלל כלל לא. ואתא ר׳ נחמיה למימר: דבר שמלאכתו להיתר עצמו אינו ניטל אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו לא. והיינו דתניא
(בבלי שבת קמ״ו.): ר׳ נחמיה אומר, אפי׳ טלית ואפי׳ תרוד אינן ניטלין אלא לצורך תשמישן. כלומר, אבל לצורך מקומן לא. והא דתנן
(בבלי שבת קכ״ג:) ר׳ יוסי אומר, כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה – וכן, הא דתניא
(בבלי שבת קכ״ג:), התירו וחזרו והתירו, דאזלא אליבא דר׳ יוסי, דאלמא, אפי׳ כלים שמלאכתן לאיסור מותרים לטלטל, חוץ מאלו שהן מוקצה מחמת חסרון כיס משום דמיפגמי ומקלקלי, לדעתיה דרב יהודה פליגי רבנן עליה דר׳ יוסי בשאר כלים ולדעתיה דרבה ורבא לא פליגי רבנן עליה. והא דתניא: התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו, הכי מפרש לה רב יהודה כדמפרש לה אביי, משום דסתמא כר׳ יוסי, כדקא תני סופא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה, דאלמא שאר כלים שמלאכתן לאיסור מותרין לטלטל לצורך גופן.
ופירושה דרבה ורבא למתני׳, דתנן: כל הכלים הניטלים לצורך, מפורש בגמ׳, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. לרבה, שני ליה בין צורך גופו לצורך מקומו וכשני צרכים חלוקים זה מזה היה עושה אותן. ולרבא, לא שני ליה בין צורך גופו לצורך מקומו וכצורך אחד היה עושה את שניהם.
ובין לרבה בין לרבא אית להו היתר בדבר שמלאכתו לאיסור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, משום דסבירא להו מתני׳ כולה ר׳ יוסי היא ולא פליג עליה אלא ר׳ נחמיה, אבל רבנן מודו ליה לר״י.
ובין לרבה בין לרבא אליבא דר׳ נחמיה אין בין דבר שמלאכתו להיתר לדבר שמלאכתו לאיסור כלום. לרבה
4 אליבא דר׳ נחמיה שניהם מותרין לצורך גופן ואסורין לצורך מקומן, וכ״ש מחמה לצל. ולרבא אליבא דר׳ נחמיה שניהם מותרין, בין לצורך גופן בין לצורך מקומן, ואסורין מחמה לצל. והא דתניא ר׳ נחמיה אומר, אפי׳ טלית אפי׳ תרוד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן לרבה למעוטי לצורך מקומן ולרבא למעוטי מחמה לצל. וה״ה בכל תשמיש שאין אדם מצוי לעשותו אלא לפרקים רחוקים, כגון סכינא למפסק ביה מיתנא, בפרק בכל מערבין
(בבלי עירובין ל״ה.), וכגון שופר לגמע בו מים לתינוק
(בבלי שבת ל״ה:), וכגון הסקת כלים
(בבלי שבת קכ״ד:). כולהו כמחמה לצל דמו ואסירי, ואפי׳ לרבא אליבא דרבי נחמיה.
ופירושא דרבה ורבא בברייתא דקתני, התירו וחזרו והתירו, מפורש בגמרא בפלוגתא דאביי ורבא. וכבר פרישנא דאביי כרבה, דהוא רביה, ס״ל. ולבתר דשמעה מיניה לפלוגתיה דפליג בהדי רב יהודה בפירושה דמתני׳, סברה.
וכדאותביה אביי לרבה, דהוא רביה, ממדוכה, אוקמה כר׳ נחמיה. וכדאותביה לרבה, דהוא חבריה, אוקמה במחמה לצל.
ולרבה לא מתוקמא במחמה לצל. דא״כ, מאי איריא מדוכה, שמלאכתו לאיסור, אפילו דבר שמלאכתו להיתר היה אסור לטלטל מחמה לצל אליבא דרבה. ואדרבה, הא הוה עדיפא ליה לתנא לאשמועינן אליבא דרבה ואליבא דאביי, דקאי בשיטתיה, כהנהו בי סדיאתא דקיימאן בשימשא בי רב מרי בר רחל
(בבלי שבת קכ״ד:). ולפום הכי איצטריך רבה לאוקמוה לההיא דמדוכה כרבי נחמיה. כי תשמיש הגוף במדוכה בדבר המותר בשבת לעשותו דבר רחוק הוא, כמו שופר לגמע בו מים לתינוק. ואעפ״כ, בעוד שהשום בה מטלטלין אותה, מידי דהוה אקדרה של בשר מעל גבי כירה, שנוטלין ומחזירין בשבת. ואפילו ר׳ נחמיה מודה בה, כדתנינן לה בפ׳ כירה
(בבלי שבת ל״ו:), ולא פליג עליה ר׳ נחמיה.
ולרבא לא מתוקמא ההיא דמדוכה כרבי נחמיה. דאי רבי נחמיה, הא קא שרי לצורך מקומו ואפי׳ בדבר שמלאכתו לאיסור. וכדפר׳ לרבא אליבא דר׳ נחמיה, שאין בין דבר שמלאכתו להיתר לדבר שמלאכתו לאיסור כלום, ששניהם מותרין בין לצורך גופן בין לצורך מקומן ואסורין מחמה לצל. וא״כ, היכי קתני, ואם לאו אין מטלטלין אותה.
ורבה ורבא פליגי במדוכה אליבא דר׳ נחמיה כי היכי דפליגי בעלי אליבא דדברי הכל. דרבה חשיב להו
5 כסיכי זיארי
6 ומזורי
(בבלי שבת קכ״ג.), ורבא לא חשיב להו הכי ומוקים לה מחמה לצל. והם הכי*{_} פליגי במדוכה אליבא דר׳ נחמיה. לרבה הרי
7 היא כשופר וחצוצרות שאין צורך גופן בשבת מצוי, לפיכך אינה מטלטלת בלא שום. ולרבא צורך גופה מצוי ואינה אסורה אלא מחמה לצל. ולפום הכי אצטריך רבא
8 לאוקמה במחמה לצל. כלומר, הא קמ״ל, כל היכא דבעי לטלטולה מחמה לצל לא הותר לו אלא ע״י שום שבתוכה. שאע״פ שעיקר כוונתו לטלטלה מחמה לצל, מתוך שהותר לו לטלטלה ע״י השום, כטלטול קדרה של בשר, הותר לו לטלטלה אף מחמה לצל. כההיא דאמר רב
(בבלי שבת קכ״ד:), אייתו ליה שיחתא
9 לכהנא, ואוקימנא מחמה לצל. שאע״פ שעיקר כוונתו לטלטולה לא היה אלא מחמה לצל, הערים וטלטלה כמטלטלה
10 לצורך גופה לשום
11 שישב עליה רב כהנא. אף במדוכה ע״י שום מותר לעשות בהערמה ואין מותר לו לטלטלה בהדיא מחמה לצל, שדבר שמלאכתו לאיסור מחמה לצל אפי׳ רבנן מודו דאסור.
ובר פלוגתיה דר׳ אלעזר בקנים ומקלות וקלוסטרא
12 ומדוכה
(בבלי שבת קכ״ג:) הוא רבה בר נחמני. והיינו דמוקים לה לברייתא דמדוכה כר׳ נחמיה. דלרבא, הא אמרינן דלא מתוקמא ליה כר׳ נחמיה. ועוד, דהא מסקנא דשמעתא
(בבלי שבת קכ״ד:) דרב כרבא ס״ל וכן אמר ר׳ אלעזר. אלמא, לא פליגי ר׳ אלעזר ורבא בהא מילתא וחד סברא אית להו בטלטול כלים.
וקשיא לן. כיון דקסבר רב יהודה, דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור, על מה אמר רב יהודה בפ׳ כירה
(בבלי שבת מ״ו.): שרגא דמשחא שרי לטלטולה. ועל מה תניא
(בבלי שבת מ״ד.): ר׳ מאיר אומר, כל הנרות מטלטלין. דהא נר דבר שמלאכתו לאיסור הוא.
וי״ל, כיון דשמעינן ליה לר׳ יוסי בפי׳ דשרי דבר שמלאכתו לאיסור, כדתנן ר׳ יוסי אומר, כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול דלמא ס״ל לרב יהודה הלכה כר׳ יוסי, ואע״ג דפליגי רבנן עליה, ורבי מאיר נמי, דאמר, כל הנרות מטלטלין, בשיטת ר׳ יוסי אמרה. ולא פליג רב יהודה עליה דרבה אלא בפירושה דמתניתין בלחוד. דרב יהודה סבר, פליג תנא קמא עליה דר׳ יוסי, ורבה סבר, לא פליג תנא קמא עליה דר׳ יוסי.
והא דתניא
(בבלי שבת קכ״ג:) בראשונה היו אומרים, ג׳ כלים ניטלין בשבת, מקצוע של דבלה וזומלסטרון
13 וסכין קטנה לא הוצרכו לומר אלא כלים שפעמים מצויין במלאכת איסור. אבל כלים המיוחדים למלאכת היתר, כגון שולחן וכוס וקערה, לא הצורכו לומר, שלא עלתה על דעת אדם מעולם שיהו אסורים.
תוספתא
(תוספתא שבת י״ד:ט״ז): מדוכה. אם יש בה שום, מטלטלין אותה. ואם לאו, אין מטלטלין אותה. רשב״ג אומר: אם היתה מדוכה קטנה ניתנת על גבי שולחן, הרי היא כקערה ומטלטלין אותה בשבת.
והוי זהיר בדברים הללו שכתבנו, כי הרבה חכמים נשתבשו בהם.
וה״ר שלמה ז״ל כתב דלא שרי ר׳ נחמיה אפילו בדבר שמלאכתו להיתר אלא לצורך גופו, ודוקא לתשמיש המיוחד לו. ובפרק חבית שנשברה
(בבלי שבת קמ״ו.) כ׳ ששובר אדם את החבית ומטלטל את הסייף לכך בדרוסות, שהגרוגרות דרוסות בעיגול, וחותכן ממש בקרדום או בסייף. אלו דברי הרב ז״ל.
ואנו תמהין בהם. דהא אוקימנא לההיא בדוכתא כדר׳ נחמיה, ואין הקרדום והסייף מיוחדים בתשמישן לחתוך גרוגרות ולשבור חביות. וכללו של דבר, אין דברי ה״ר שלמה בענינים הללו מתיישבים על דעתנו, ונראים הם בעינינו כסותרים זה את זה.