גמ׳. תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו.
בענין קנין חזקה בעבד כנעני
א) קנין חזקה ע״י תשמיש
משמע מהגמ׳ דתשמיש מועיל לקנין חזקה. וקשה, דלכאורה נחלקו הראשונים האם תשמיש בקרקע מהני לקנין חזקה היכא דלא שייך לעשות נעל גדר ופרץ. דכתב הרמב״ם (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו) וז״ל היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה, ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש עכ״ל. ומבואר ברמב״ם דתשמיש מהני לקנין חזקה בקרקע צחיח. מאידך הראב״ד השיג (שם) וז״ל א״א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ״ל. הראב״ד נקט דתשמיש דאכילת פירות אינו יכול להועיל לקנין חזקה אפי׳ היכא דא״א לעשות נעל גדר ופרץ, אלא דלעולם בעינן ״מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר״. ונראה לבאר דלפי הראב״ד לא בעינן מעשה תיקון בגוף הקרקע דהרי מעשה דנעילת השדה אינו מתקן את גוף הגדר או גוף השדה. אלא סגי במעשה דאינו משנה בגוף הקרקע כל עוד דהוא מהני לארעא, כמו נעילת הדלת דשומר על הקרקע. אבל לכאורה צ״ב בדעת הראב״ד מהסוגיא דידן דמבואר דבעבד דהוקש לקרקע תשמיש מהני לקנין חזקה אע״פ דהתשמיש בודאי אינו מהני לעבד.
ועיין ברשב״א (ד״ה ת״ר כיצד) דגם התקשה בקנין חזקה דהתיר לו מנעלו וכדומה, וז״ל כל אלו מלאכות של עבד הן ולפיכך עבד נקנה בהן אבל תפר או אפה לרבו אין זו חזקת העבדים שאין אלו אלא אכילת פירות ואכילת פירות אינה חזקת קניה והמציע מצעות בנכסי הגר דאמרינן בפרק חזקת (נג:) דקנה היינו משום דנהנה גופו מגוף הקרקע ודוגמתו בעבדים הגביהו הוא לרבו שגוף האדון נהנה מגוף העבד ולא כן כתב הרמב״ם עכ״ל. ויוצא דהרשב״א חולק על הרמב״ם לגבי תשמיש לקנין חזקה ונקט דתשמיש דאכילת פירות אינו מהני. אמנם הרשב״א עדיין סבור דאם התשמיש הוא באופן דנהנה גוף הקונה מגוף דבר הנקנה, זה מהני לקנין חזקה. ולפי״ז שפיר מובן הגמ׳ בסוגיין דרק בתשמישים דנהנה גוף האדון מגוף העבד קנין החזקה חל, אבל לא בתשמיש אחר דדומה לאכילת פירות. אבל לכאורה הראב״ד אינו יכול לסבור כמו הרשב״א דהרי הראב״ד נקט דלקנין חזקה בעינן ״מידי דמהניא לארעא״ ומשמע דבעינן דהקונה יגרום הנאה לגוף הקרקע או לגוף העבד. ולכאורה, בהתיר לו מנעלו, אע״פ דנהנה גוף האדון מגוף העבד, מ״מ אין כאן הנאה לגוף העבד ואינו קונה לדעת הראב״ד. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא בפירוש הראב״ד לסוגייתנו.
וגם צ״ע בשיטת הראב״ד מהגמ׳ בב״ב
(נג:) דהרשב״א הביא כראיה דתשמיש המהנה לגוף הקונה מגוף הקרקע מועיל לקנין חזקה. דהרי איתא בגמ׳ שם וז״ל אמר רב עמרם האי מילתא אמר לן רב ששת, ואנהרינהו עינין ממתניתא, המציע מצעות בנכסי הגר קנה. ואנהרינהו עינין ממתניתא, מאי היא, דתניא כיצד בחזקה, נעל לו מנעלו, או התיר לו מנעלו, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, והפשיטו, והרחיצו, סכו, גרדו, והלבישו, והנעילו, והגביהו, קנאו עכ״ל. הגמ׳ הוכיחה דמציע מצעות בנכסי הגר קונה מזה דעבד כנעני נקנה ע״י תשמיש. ולפי הרמב״ם הגמ׳ מובן מאד דהרי עצם הצעת המצעות קונה מההפקר מדין תשמיש בשדה כמו בעבד כנעני. ועיין ברשב״א בב״ב
(נג: ד״ה המציע) דחלק על הרמב״ם ונקט דאין כל תשמיש מהני לקנין חזקה אלא תשמיש דגוף הקונה נהנה מגוף דבר הנקנה. ולכן ביאר את הסוגיא באופן אחר, וז״ל המציע מצעות בנכסי הגר קנה, כלומר שהציע מצעות עליהן ושכב או ישב עליהן קנה לפי שנהנה גופו מגוף הקרקע ואינו דומה לאכילת פירות שאינה חזקה דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיו עכ״ל.
א ודבריו בב״ב הם לשיטתו במה דכתב בסוגייתנו, דהיינו דגם בתשמישי העבד לרבו וגם במציע מצעות, קנין חל ע״י זה דהקונה נהנה מגוף דבר הנקנה. אבל לכאורה כמו דקשה על הראב״ד מסוגיא דידן, כמו״כ קשה היאך הוא ביאר את קנין החזקה במציע מצעות אם בעינן דבר דמהני ליה לארעא.
ונראה לבאר דהראב״ד פירש את הסוגיא בב״ב כמו הר״י מגא״ש. דהרמב״ם (פרק ב מהלכות זכייה ומתנה הל״ד) פסק את ההלכה דהציע מצעות בסמיכות להלכה אחרת, וז״ל הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה, הנר את השדה בנכסי הגר קנה עכ״ל. והמגיד משנה ביאר דזה דהרמב״ם הביא את הדין דהציע מצעות ביחד עם הדין דצר צורה ונר את השדה משמע דגם בהציע מצעות פירושו דהקונה תיקן דבר בגוף השדה, וז״ל הציע מצעות שיפה הקרקע במצעתן וה״ז כציור וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שמתקנו ומיפהו וזה עיקר ולזה הסכים אבן מיגש ז״ל עכ״ל. כלומר, דלפי הר״י מגא״ש גם מציע מצעות אינו קונה מדין תשמיש או מדין ההנאה מגוף השדה אלא דהקנין חל ע״י זה דהוא תיקן את השדה בהמצעות. ועיין ברשב״א (בב״ב שם) דגם הביא את פירוש דהר״י מגא״ש והוסיף דלפי זה גם בקנין חזקה דעבד כנעני אין כוונת הגמ׳ ב״נעל לו מנעלו״ דהעבד עושה תשמיש בעד רבו או מהנה את רבו ע״י זה דהעבד נעל לו מנעלו, אלא דהאדון נועל את מנעל דהעבד וע״י זה מתקנו ומייפו, וז״ל ויש מי שפי׳ הציע מצעות שייפה הקרקע בהצעת מצעות קנה והרי זה כסיוד וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שמתקנו ומייפהו ואנהר לן עיינין מדתנינן סכו הלבישו כלומר האדון הלביש את העבד עכ״ל. ויוצא מכל זה דהראב״ד יכול לפרש דיש תיקון דבר הנקנה גם במציע מצעות וגם בעבד כנעני.
וגם יש להעיר על השיטה הנ״ל בגדר דקנין חזקה מהסוגיא דדייש אמיצרי. דאיתא בב״מ
(יד:) וז״ל ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דאמר ליה חייתא דקטרי סברת וקבלת, מאימתי הויא חזקה, מכי דייש אמצרי עכ״ל. ולכאורה דייש אמצרי אינו מעשה דמהני בגוף הקרקע או אפי׳ מעשה דתשמיש בשדה וצ״ב במאי קני. ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא. דהתוס׳
(שם יד. ד״ה עד שלא) פירשו דהוא עשה מעשה קנין אחר בקרקע אלא דיכול לחזור בו עד דהוא מראה דיש לו סמיכות דעת לקנין עי״ז דהוא דייש אמיצרי. וא״כ הדין דדייש אמיצרי אינו שייך לדיון הנ״ל בגדר דקנין חזקה. ומאידך רש״י
(ד״ה מכי דייש) פירש וז״ל מכי דייש אמצרי - מתקן גבולי השדה ומגביהם עכ״ל, דהיינו דהוא עשה מעשה תיקון בגוף השדה. ולפי״ז מובן למה דייש אמצרי סגי לקנין חזקה. והרמב״ם גם ס״ל הכי שכתב, וז״ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה עכ״ל, דהיינו דהוא משנה את גוף השדה על ידי הליכה על הגבול. והראב״ד דמצריך מעשה דמהניא ליה לארעא לקנין חזקה יכול לפרש או כמו התוס׳ דדייש אמיצרי אינו קשור לקנין חזקה, או כמו רש״י והרמב״ם דיש תיקון בגוף השדה.
ועוד יש להעיר על דברי הראב״ד בהשגה שלו לפסק אחר דהרמב״ם לגבי קנין חזקה. דהרמב״ם (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו) כתב וז״ל המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו עכ״ל. והראב״ד השיג וז״ל א״א כל זה הולך על הדרך שכתב עכ״ל. וכוונת הראב״ד היא דהרמב״ם אזיל בפסק הזה לשיטתו דתשמיש דאכילת פירות מהני לקנין חזקה, אבל הראב״ד בעצמו דסבור דבעינן מעשה דמהני ליה לארעא חולק על זה. ולכאורה השגתו צ״ב דהרי ע״י זריעה ונירה לכאורה הקונה עושה מעשה דתיקון בגוף השדה והיאך זה דומה לשטיחת פירות או העמדת בהמה בקרקע. וצ״ל דהראב״ד רק השיג על הדין ברמב״ם דאסף פירות האילן, דאע״פ דהוא עושה מעשה, הראב״ד נקט דמכיון דהוא רק עושה מעשה בפירות ולא בקרקע עצמה זה לא סגי למעשה דמהניא ליה לארעא, ולכן הראב״ד סבור דאזיל הרמב״ם לשיטתו דגם מעשה תשמיש בעלמא סגי לחזקה. אבל אה״נ, הראב״ד מודה דמעשה זריעה או חרישה מהני לקנין חזקה.
ב) גדר קנין חזקה לפי הרמב״ם
והנה יש לעיין בשיטת הרמב״ם בקנין חזקה, דהרי הבאנו לעיל דבקרקע צחיח סלע הוא סבור דהקנין חל ע״י תשמיש דשטיחת פירות (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו). אבל כשהרמב״ם הגדיר את היסוד דקנין חזקה כמה הלכות לפני כן (פרק א מהלכות מכירה הל״ח) כתב דצריך מעשה המועיל לשדה, וז״ל כיצד בחזקה, מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן אותה במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה עכ״ל. ומבואר מזה דעיקר הגדר דקנין חזקה הוא מעשה דמועיל לשדה. והרמב״ם הדגיש את הנקודה הזאת בעוד כמה הלכות. דהרי כשפירט את צורת הקנין דגדר כתב הרמב״ם (שם הלי״א) וז״ל כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה, כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק, הרי זה הועיל וקנה, וכן אם היתה שם פרצה והיו נכנסים בה בדוחק והרחיב הוא בה כל שהוא עד שנמצא נכנס בריוח, הרי הועיל וקנה עכ״ל. ופעמיים בהלכה הרמב״ם כתב ״הרי זה הועיל וקנה״, וכמו״כ איתא בהלכה הבאה (שם הלי״ב) וז״ל נתן צרור והועיל, כגון שחבר בו המים לשדה, או נטל צרור והועיל כגון שפתח בנטילתו המים לשדה הרי זה קנה, וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. ובהלכה הבאה (שם הלי״ג) כתב דהילוך על גבולות השדה אינו קונה משום דמעשיו לא הועיל, וז״ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה, אבל אם הלך בה לארכה ולרחבה אין הילוך זה מועיל כלום, ואם שביל של כרמים מכר לו הואיל ונעשה להילוך קנה בהילוך עכ״ל. ומבאור מכל זה דבקנין חזקה דעלמא בעינן מעשה דמועיל בגוף השדה. ואפי׳ כשהרמב״ם הביא את ההלכה בקנין חזקה ע״י תשמיש (שם הל״י) הוא גם הוסיף התנאי הזה דמועיל מעשיו, וז״ל כיצד המחזיק בנעילה קנה, כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו הרי זה החזיק וקנה, שהרי נשתמש בה שימוש המועיל עכ״ל. ולפי כל זה צ״ב בפסק הרמב״ם בנוגע לקרקע צחיח סלע ועבד כנעני דקנין חזקה חל ע״י תשמיש דאינו מועיל לדבר הנקנה אלא לבעלים בלבד.
וצ״ל דלפי הרמב״ם יש ב׳ דינים בקנין חזקה. כלומר, דהיכא דאפשר לעשות מעשה תיקון או ייפוי בגוף השדה או מעשה דתשמיש דמועיל לשדה (כמו נעילת הדלת) אזי קנין החזקה חל בדרכים האלו. אבל בקרקע צחיח סלע ובעבד כנעני דאי אפשר לעשות מעשה המועיל להם, אזי ההלכה היא דכל תשמיש המועיל לקונה חל כקנין חזקה אע״פ דאינו מועיל לגוף השדה.
ואם כנים הדברים לכאורה קשה בגדר דקנין חזקה. כלומר, מהו יסוד הדין קנין של חזקה דבעינן מעשה המועיל לשדה, אבל אם זה אי אפשר אזי סגי בתשמיש דהקונה בעלמא כמו שטיחת פירות. ונראה לבאר דיסוד דקנין חזקה אינו מעשה מסויים בעצמו, אלא מעשה דהוראת בעלות על השדה. כלומר, דהקונה צריך לעשות מעשה דרק הבעלים דהשדה עושים ואזי קונה בקנין חזקה. וא״כ מובן דיש אופנים שונים דקנין חזקה בקרקעות שונות. דהיינו, דהיכא דאפשר לעשות מעשה דמועיל בגוף השדה אזי מעשה כזה מהווה מעשה דהוראת בעלות הכי מעולה דהרי רק הבעלים משקיעים לעשות מעשה דמועיל לשדה. אבל היכא דהוראת בעלות מסוג הזה אינו שייך כמו בקרקע צחיח סלע, אזי גם תשמיש דמהני לבעלים מהווה סוג של מעשה דהוראת בעלות.ב
ויש להוכיח דהגדר דקנין חזקה הוא מעשה דהוראת בעלות משיטת רש״י בנוגע למסירת מפתחות. דאיתא בריש מסכת פסחים
(ד.) דמסירת מפתחות מהמשכיר לשוכר לפני י״ד בניסן מעביר את החיוב של בדיקת חמץ מהמשכיר לשוכר, וז״ל המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק עכ״ל. ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא. דרש״י
(ד״ה מסירת מפתח) נקט דמסירת המפתח מהווה קנין שכירות וז״ל הוא קנין השכירות, ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר חלה חובת הבדיקה על המשכיר, שעדיין היתה ברשותו, ואף על פי שמסר לו ביום כבר חלה חובה עליו עכ״ל. והתוס׳
(ד״ה אם משמסר) הקשו עליו דקנין שכירות חל בקרקע רק ע״י כסף שטר וחזקה, ומסירת מפתחות מהני רק אם אמר לך חזק וקני. ומפני זה הר״י ביאר דחיוב בדיקת חמץ אינו תלוי בקנין השכירות וז״ל ומפרש ר״י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י״ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק עכ״ל. וצ״ב בשיטת רש״י, למה מסירת מפתח מהווה קנין שכירות. ונראה לבאר ע״פ הנ״ל דלפי רש״י מסירת מפתח מהווה מעשה המראה הבעלות של מי דקיבל המפתחות כשוכר ולכן הוא מהני לקנין חזקה.
ג
ועל פי זה נראה לבאר דיוק בלשון הרמב״ם. דבקנין חזקה בשדה ע״י תשמיש הרמב״ם לא הזכיר דמעשה דשטיחת הפירות בקרקע צ״ל בפני הקונה. ואילו בקנין חזקה דעבד ע״י זה דהעבד משמש את רבו, הרמב״ם הוסיף את התנאי דהתשמיש צ״ל בפני רבו. ולעיל ביארנו ע״פ היסוד דקנין חזקה דעבד אינו קנין חזקה דעלמא אלא דחל מדין כיבוש. אבל לפי היסוד הנ״ל בגדר דקנין חזקה יש לבאר באופן אחר, דהיינו דיש לחלק בין מעשה דהוראת בעלות בשדה לבין מעשה דהוראת בעלות בעבד בר דעת. דבשדה, כל מעשה תשמיש דמהנה לקונה מראה דהוא הבעלים על השדה. דהרי אנשים ישאלו של מי הפירות דשטוחים בשדה וידעו דהם של הקונה. אבל אם עבד בר דעת עושה מעשה דמהנה לאחר, אין אומדנא דמוכח דהאדם הזה מהווה האדון של העבד, דאולי העבד בעצמו החליט לעשות את המעשה הזה מטעמים שלו. אבל אם התשמיש נעשה בפני האדון, רק אז מעשה התשמיש גורם אומנדא דמוכח לכל הרואים דהוא האדון על העבד.
והשתא דאתית להכי יש לחזור למחלוקת הראשונים בנוגע לקנין חזקה ע״י תשמיש, דהבאנו לעיל ג׳ שיטות בנידון: א) שיטת הרמב״ם דהיכא דא״א לעשות מעשה המועיל לקרקע, מעשה תשמיש דמהנה לבעלים קונה, ב) שיטת הרשב״א דרק תשמיש דגוף הקונה מקבל הנאה מגוף הקרקע קונה, ג) שיטת הראב״ד דלעולם בעינן מעשה דמייפה או מתקן את השדה. ועל פי היסוד שביארנו בקנין חזקה י״ל דכו״ע מודים דהיסוד דקנין חזקה הוא מעשה דהוראת בעלות אלא דנחלקו איזה אופן סגי ליצור אומדנא דמוכח מצד הרואים דהוא הבעלים על השדה. דהרמב״ם נקט דסגי בכל מעשה תשמיש דגורם הנאה לקונה כש״כ לעיל. מאידך הרשב״א סבור דמעשה כזה אינו יוצר אומדנא דמוכח בעיני הרואים לומר שהנהנה מהתשמיש הוי הבעלים, חוץ מאם הוא נהנה בגופו מגוף השדה. והראב״ד נקט שרק מעשה המועיל בגוף השדה יוצר אומדנא כזאת דהוא הוי הבעלים.ד
א. וכן איתא ברשב״ם (ד״ה הציע מצעות).
ב. ולכאורה ההגדרה הזאת מבואר נמי מדברי הכס״מ (פרק ב מהלכות מכירה הל״ב) דכשעבד תופר בעד האדון אינו קונה בקנין חזקה, וז״ל אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע עכ״ל.
ג. והשווה לדברי רבינו זצ״ל המובאים בספר הררי קדם (חלק ב׳ סימן ו׳) דרבינו זצ״ל ביאר את שיטת רש״י באופן אחר.
ד. לכאורה קשה לומר דפליגי הראשונים בהיכי תמצי האם יש אומדנא דמוכח או לא. ויתכן דבשטיחת פירות יש ספק דאולי שכר את הקרקע לתשמיש ולא קנה את גופו ופליגי הראשונים האם קנין חזקה דשכירות מועיל לקנות גם גופו של הקרקע, ויש לתלות שאלה זו באם יש לשוכר קנין הגוף בקרקע או לא. ובהנאת הגוף לכאורה י״ל דהרוב דאומדנא דמוכח הוי דקנה את גוף הקרקע ולא רק שכרו לפירותיה אלא שיש מיעוט המצוי דאכן שכרו ולא קנה הגוף, ופליגי האם אומדנא דמוכח עם מיעוט המצוי מועיל לקנין.