×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִילּוּ נֶאֱמַר אׇזְנוֹ בַּדֶּלֶת הָיִיתִי אוֹמֵר יִדְקוֹר כְּנֶגֶד אׇזְנוֹ בַּדֶּלֶת דֶּלֶת אִין אׇזְנוֹ לָא וְאֹזֶן לָא וְהָכְתִיב {שמות כ״א:ו׳} וְרָצַע אֲדוֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ.
Had the verse stated: His ear to the door, I would say: He should pierce, opposite his ear, into the door alone. In other words, with regard to the door, yes, it should be pierced, but his ear itself, no, it should not be pierced. The Gemara asks: But how could it even be suggested that his ear should not be pierced? But isn’t it written: “And his master shall pierce his ear with an awl” (Exodus 21:6)?
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי קידושין כב ע״ב} פיס׳ עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר1 ובחזקה:
תאנא אף בחליפין ותנא דידן [מאי טעמ׳ לא תאני חליפין]⁠2 מילתא דליתה במטלטלי קתאני מילתא דאיתה במטלטלי לא קאתני. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנאו קראו והביאו3 אצלו לא קנאו. ואי קשיא לך הא דתניא לענין בהמה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה. שאני בהמה דאדעתא דמרה אזלא אבל עבד אדעתא דנפשיה אזיל אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דאמי:
{בבלי קידושין כב ע״ב-כג ע״א} תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו [הגביהו]⁠4 לרבו קנאו הגביהו רבו לו לא קנאו5 אמר ר׳ שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום.
רב יהודה הנדואה6 גר שאין לו יורשים הוה חלש עאל מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דקא תקיף ליה עלמא טובא אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסנאי7 ואמטינהו לגו ביתאי איכא דאמרי גדול היה זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות ואיכא דאמרי קטון היה וכדאבא שאול8 דתניא גר שמת וביזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן [בני]⁠9 חורין אבא שאול [אומר]⁠10 גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן:
1. ובשטר: וכן גג, כבמשנה. דפוסים: בשטר.
2. מאי טעמ׳ לא תאני חליפין: גא, גג. חסר בכ״י בהמ״ל 695, דפוסים. אינו בר״ח.
3. והביאו: וכן גא, גג. דפוסים: ״ובא״.
4. הגביהו: גא, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״והגביהו״.
5. לא קנאו: דפוסים, וכן ספה״ב אחר הגהה. כבתלמוד דפוס וכתבי יד כאן, ובמקביל בבבא בתרא נג ע״ב. בפי׳ ר׳ יהונתן ור״ן: ״ר׳ שמעון פליג ואמר דקני״, משמע שלפניהם לדעת ת״ק לא קנאו. חסר בכ״י בהמ״ל 695, גא, ספה״ב. וכן בריטב״א ב״ב שם בשם ׳מקצת נוסחי דהרי״ף׳. משמע שאין חולקין על ר׳ שמעון, ולכן הרמב״ם (מכירה ב:ב) פסק כמותו, כפי שהעיר הראב״ד בהשגות שם. וכן בריטב״א כאן בשם ספרים ישנים וגירסתם של גאונים. ראה במקביל ברי״ף ב״ב פרק ג (כח ע״ב): הגביהו רבו לדידיה אמר ר׳ שמעון וכו׳.
6. הנדואה: כך בדפוסים, וכן בכ״י בהמ״ל 695 בגיטין שם. בכ״י בהמ״ל 695 כאן: ״הנידאה״.
7. מסנאי: גא: ״מסאנאי״. דפוסים: מסאני.
8. המאמר ״ר׳ יהודה הנדואה״ עד כאן מובא גם ברי״ף גיטין פרק ד (דף כ ע״ב). ושם הוסיף שהלכה כאבא שאול.
9. בני: גא, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״בן״.
10. אורמ: גא, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
אילו נאמר ונתת אזנו בדלת הייתי אומר ידקור כנגד אזנו בדלת – אבל אזן לא ירצענה.
גמרא ותנא דידן מלתא דליתא במטלטלין קתני כו׳ כסף איתא נמי במטלטלין לרבי יוחנן דסבר הכי בבכורות מיד עמיתך בכסף מיהו כיון דמדרבנן ליתא במטלטלין כדאמרינן שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה מיקרי שפיר ליתא במטלטלין ודו״ק:
אילו נאמר ״אזנו בדלת״הייתי אומר: ידקור כנגד אזנו בדלת בלבד, שאת הדלתאין [כן] ידקור, ואת אזנולא. ותוהים: איך אפשר לומר ואזן לא? והכתיב [והרי נאמר] ״ורצע אדניו את אזנו במרצע״ (שמות כא, ו)!
Had the verse stated: His ear to the door, I would say: He should pierce, opposite his ear, into the door alone. In other words, with regard to the door, yes, it should be pierced, but his ear itself, no, it should not be pierced. The Gemara asks: But how could it even be suggested that his ear should not be pierced? But isn’t it written: “And his master shall pierce his ear with an awl” (Exodus 21:6)?
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא הָיִיתִי אוֹמֵר יִרְצָעֶנָּה לָאֹזֶן מֵאַבָּרַאי וְיַנִּיחֶנָּה עַל הַדֶּלֶת וְיִדְקוֹר כְּנֶגֶד אׇזְנוֹ בַּדֶּלֶת תַּלְמוּד לוֹמַר בְּאׇזְנוֹ וּבַדֶּלֶת אהָא כֵּיצַד דּוֹקֵר וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל דֶּלֶת.

Rather, I would say that the master should pierce his ear outside, i.e., not at the door, and he should place it afterward on the door, and then he should pierce opposite his ear on the door. Therefore, the verse states: “And you shall take the awl and place it through his ear and into the door” (Deuteronomy 15:17). How so? He bores through his ear until he reaches the door.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאזן מאבראי – כלומר רחוק מן הדלת כדכתיב את אזנו והדר יתן אזנו בדלת ויקח את המרצע וידקור בדלת מעבר השני כנגד אזנו לקיים ולקחת המרצע ונתת באזנו בדלת.
דוקר ויורד – אזנו כשנותנה על הדלת עד שמגיע לדלת.
אלא כך יש לומר: הייתי אומר ירצענה לאזן מאבראי [מבחוץ] ולאו דווקא על גבי הדלת ויניחנה אחר כך על הדלת, וידקור כנגד אזנו בדלתתלמוד לומר: ״ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת״ (דברים טו, יז). הא כיצד עושה — דוקר באזנו והולך עד שמגיע אצל דלת.
Rather, I would say that the master should pierce his ear outside, i.e., not at the door, and he should place it afterward on the door, and then he should pierce opposite his ear on the door. Therefore, the verse states: “And you shall take the awl and place it through his ear and into the door” (Deuteronomy 15:17). How so? He bores through his ear until he reaches the door.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דֶּלֶת שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין עֲקוּרָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מְזוּזָה במָה מְזוּזָה מְעוּמָּד אַף דֶּלֶת נָמֵי מְעוּמָּד.

The baraita adds: Since the verse states “door,” I would derive that this applies to any door, regardless of whether it is detached from its doorpost or whether it is not detached. Therefore, the verse states: “Then his master shall bring him to the court, and shall bring him to the door, or to the doorpost” (Exodus 21:6): Just as a doorpost is upright and attached, so too, a door must be upright and attached to the doorpost.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עקורה – מן המזוזה ומוטלת לארץ.
מה מזוזה מעומד – דבלאו הכי לא מקרי מזוזה.
הרציעה צריך שתהא על הדלת ושתהא הדלת קבועה בבנינה ועומדת לא שתהא עקורה ומושלכת בארץ ושינקוב עליה שלא נאמר מזוזה אלא ללמד שתהא הדלת מעומד כמזוזה אבל הרציעה על הדלת בין שיש שם מזוזה בין שאין שם מזוזה וכן אינו רוצע אזנו במקום אחר ושאחר כן יקוב חור בדלתו אלא מגישו אל הדלת ומניח אזנו על הדלת ונוקב והולך עד שמגיע חודו של מרצע לדלת ודבר זה הוא בסוף שש אחר שהביאו לפני בית דין של שלשה ואמר דבריו בפניהם והאדון בעצמו הוא שרוצע ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין והתבאר במקום אחר שאין רוצעין שני עבדים כאחד:
נאמר בכתוב ״דלת״, שומע אני כל דלת: בין שהיא עקורה ממקומה בין שאינה עקורה,תלמוד לומר ״מזוזה״, מה מזוזה (מסגרת הדלת) דווקא שהיא מעומד וקבועה — אף דלת נמי [גם כן] מעומד, שהדלת צריכה להיות במקומה ולא עקורה.
The baraita adds: Since the verse states “door,” I would derive that this applies to any door, regardless of whether it is detached from its doorpost or whether it is not detached. Therefore, the verse states: “Then his master shall bring him to the court, and shall bring him to the door, or to the doorpost” (Exodus 21:6): Just as a doorpost is upright and attached, so too, a door must be upright and attached to the doorpost.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חוֹמֶר מָה נִשְׁתַּנָּה אֹזֶן מִכׇּל אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה קוֹלִי עַל הַר סִינַי בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי {ויקרא כ״ה:נ״ה} כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ יֵרָצַע.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai would expound this verse as a type of decorative wreath [ḥomer], i.e., as an allegory: Why is the ear different from all the other limbs in the body, as the ear alone is pierced? The Holy One, Blessed be He, said: This ear heard My voice on Mount Sinai when I said: “For to Me the children of Israel are slaves” (Leviticus 25:55), which indicates: And they should not be slaves to slaves. And yet this man went and willingly acquired a master for himself. Therefore, let this ear be pierced.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חומר – צרור המרגליות וצרור הבושם תלוי בצואר לתכשיט.
כמין חומר – פירש הקונטרס צרור מרגליות או בשמים שתלוי בצואר נשים לתכשיט ור״ת פירש חומר מעשה וכן פירש הערוך בלשון ערבי כשאומר לחבירו מה מעשיך אומר לו מה חמרך.
מה נשתנה אזן – יש במדרש דמרצ״ע בגימטריא ד׳ מאות (שנה) ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה וגאלם הקב״ה והלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע העולה כך.
ומה נשתנה דלת ומזוזה משאר כלים דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות להוציאם מעבדות והלך זה ונשתעבד על הדרך שביארנו תרצע לקיים מה שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה ובמדרש אמרו מרצע בגימטריא ארבע מאות רמז לארבע מאות שנה שנשתעבדו בגלות משנולד יצחק ויצאו ממנו וזה נשתדל וחזר לעבודתו:
תוס׳ בד״ה מה נשתנה כו׳ ת׳ שנה כו׳ נ״ב ואני קבלתי בעבור שהקב״ה גזר עליהם ת׳ ומחיבתם דילג על הקץ כדי למהרם לעבודתו והתחיל למנות הת׳ משנולד יצחק וק״ל:
תוס׳ בד״ה מה נשתנה כו׳ דמרצע גימטריא ד׳ מאות כו׳ עכ״ל דבגמ׳ דקאמר מה נשתנה אוזן כו׳ ליכא טעמא אלא למה תהיה הרציעה באבר האוזן ולא באבר אחר אבל על הרציעה טעמא אחרינא אית ביה משום דמרצע בגימטריא ד׳ מאות כו׳ ובהכי ניחא דלא קשה אהא דקאמר אוזן ששמעה כו׳ למה לא נאמר כן גם במצות אחרות שנאמרו בסיני וק״ל:
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר כענין של משל ודוגמא: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף שתירצע דווקא היא? אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי ״כי לי בני ישראל עבדים״ (ויקרא כה, נה) ויש בכך הדגשה: ולא עבדים לעבדים, והלך אדם זה וקנה מרצונו אדון לעצמו — הרי מגיע לאוזן הזו שירצע.
Rabban Yoḥanan ben Zakkai would expound this verse as a type of decorative wreath [ḥomer], i.e., as an allegory: Why is the ear different from all the other limbs in the body, as the ear alone is pierced? The Holy One, Blessed be He, said: This ear heard My voice on Mount Sinai when I said: “For to Me the children of Israel are slaves” (Leviticus 25:55), which indicates: And they should not be slaves to slaves. And yet this man went and willingly acquired a master for himself. Therefore, let this ear be pierced.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן ב״ר הָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה כְּמִין חוֹמֶר מָה נִשְׁתַּנָּה דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכׇּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם בְּשָׁעָה שֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים וְהוֹצֵאתִים מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם.:

And Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi would likewise expound this verse as a type of decorative wreath: Why are the door and a doorpost different from all other objects in the house, that the piercing is performed with them? The Holy One, Blessed be He, said: The door and the doorpost were witnesses in Egypt when I passed over the lintel and when I passed over the two doorposts of houses in which there were Jews (Exodus, chapter 12), and I said: “For to Me the children of Israel are slaves,” and they should not be slaves to slaves. And I delivered them at that time from slavery to freedom, and yet this man went and acquired a master for himself. Therefore, let him be pierced before them, as they are witnesses that he violated God’s will.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה נשתנה אוזן לירצע מכל איברים שבגוף אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע ואע״פ שמוכר עצמו אינו נרצע כמו שבארנו לענין פסק שעשה דבר שהוזקק עליו לימכר לגניבתו ולקנות לו אדון והוא שאמרו במכילתא אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע:
במקום אחר התבאר על העבד בין מוכר עצמו בין מכרוהו בית דין שאינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח כדרך שעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אלא בצנעה ודרך כבוד ושאסור לעבוד בו עבודת פרך כגון עבודה שאינה צריכה לו או עבודה ביותר מדאי ושלא כדרך שאר פועלים מכאן אמרו שלא יאמר לו עשה במלאכה פלונית עד שאבא ונכנס שנינו והוא מכוין שיהא שוהה אחר כדי שירבה במלאכה יותר מדאי ויאמר לו לא היה לי פנאי לבא עד עתה ועל זה נאמר ויראת מאלהיך וגדולי המחברים פירשו בעבודת פרך עבודה שאין לה קיצבה ואין שיטת התלמוד מוכחת כן וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:
אף הגוי שראינו שעבד בו בפרך והוא תחת ידינו מונעין אותו שלא ישתעבד בו אלא דרך שיעבוד הראוי כדרך שנישתעבד לישראל שנאמר ולא ירדנו בפרך לעיניך:
כשם שישראל אסור להעבידו עבודת פרך כך אסור להעבידו בדברים בזוים כגון חליצת מנעל והולכת כלים לבית המרחץ שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אלא עבודת פועל הה״ד כשכיר כתושב יהיה עמך ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשהו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים אלא אם כן היתה אומנותו בכך ומכל מקום כל שלא נמכר אלא שמשתכר לאי זו מלאכה הואיל והוא משתכר לדבר זה ואינו עושה אלא ברצונו מותר ודברים אלו התבארו בתורת כהנים:
ור׳ שמעון בר רבי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית שדווקא בהן נעשית הרציעה? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות של בתי בני ישראל, ואמרתי ״כי לי בני ישראל עבדים״ ולא עבדים לעבדים, והוצאתים אז מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ונעשה עבד — על כן ירצע בפניהם, שהם כעדים שעבר על דברים שנאמרו בתורה.
And Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi would likewise expound this verse as a type of decorative wreath: Why are the door and a doorpost different from all other objects in the house, that the piercing is performed with them? The Holy One, Blessed be He, said: The door and the doorpost were witnesses in Egypt when I passed over the lintel and when I passed over the two doorposts of houses in which there were Jews (Exodus, chapter 12), and I said: “For to Me the children of Israel are slaves,” and they should not be slaves to slaves. And I delivered them at that time from slavery to freedom, and yet this man went and acquired a master for himself. Therefore, let him be pierced before them, as they are witnesses that he violated God’s will.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: געֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה וְקוֹנָה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּכֶסֶף ע״יעַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר ע״יעַל יְדֵי אֲחֵרִים וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים.:

MISHNA: A Canaanite slave is acquired by means of money, by means of a document, or by means of the master taking possession of him. And he can acquire himself, i.e., his freedom, by means of money given by others, i.e., other people can give money to his master, and by means of a bill of manumission if he accepts it by himself. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The slave can be freed by means of money given by himself, and by means of a bill of manumission if it is accepted by others, provided that the money he gives belongs to others, not to him. This is because the slave cannot possess property, as anything owned by a slave is considered his master’s.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ וקונה את עצמו – מיד רבו.
בכסף ע״י אחרים – שיתנוהו לרבו ע״מ שיהא זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבל מהם ואפילו ע״מ שאין לרבו רשות בו דקסבר אין קנין לעבד בלא רבו.
ובשטר ע״י עצמו – שיקבלנו הוא ובגמרא מפרש לכולה דרבי מאיר ורבנן.
ובלבד שיהא הכסף משל אחרים – דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע״י עצמו צריך להיות משל אחרים ויתנוהו לו ע״מ שאין לרבו רשות בו.
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ובקנייןא. ובמשיכה שתקפו והביאו אצלו. אבל קראו לעבד ובא אליו לא קנאו.
א. ר״ל חליפין (סתם קנין שבש״ס היינו קנין חליפין. תוס׳ כתו׳ נה ע״א. וכ״ה לעיל ד״ה כשם: בתורת חליפין שהוא קניין). וכדאיתא בברייתא כאן.
מתני׳ ג. עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, מה שדה נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וה״ה שנקנין בחליפין אע״פ שאין בהם שוה פרוטה, דלא גרעי ממטלטלין שנקנין בנעל, ותניא קונין בכלי אע״פ שאין בו שוה פרוטה. וה״ה נמי דנקנין במשיכה, דתניא במשיכה כיצד, תקפו והביאו אצלו קנאו, קראו ובא אצלו לא קנאו, כיון דמדעת נפשיה אזיל לא מחזי קנייה, אבל בבהמה שנמשכת לקול בעליה, אפי׳ בקריאה לחודה בלא תקפה נקנית.
וקונה את עצמו בכסף ע״י אחרים. כלומר וקונה את עצמו מיד רבו.
בכסף ע״י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין, אבל הוא עצמו לא יקבלנו מהם, ואפי׳ על מנת שאין לרבו רשות בו, משום דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו.
ובשטר ע״י עצמו. שיקבל הוא עצמו, דקסבר אמרינן גיטו וידו באין כאחד, הילכך נפק ליה גיטא מרשותיה דאדון. ולא על ידי אחרים דקסבר חוב [הוא] לעבד שיצא מתחת רבו לחירות, ואין חבין לאדם שלא בפניו, וכ״ש בפניו ובעל כרחו.
וחכ״א בכסף ע״י עצמו. כלומר אפי׳ ע״י עצמו, דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו, וכ״ש ע״י אחרים.
ובשטר ע״י אחרים. ולא ע״י עצמו, דקסברי לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד, הילכך אכתי לא נפיק גיטא מתותי ידא דאדון. אבל ע״י אחרים נפיק לחירות, דקסבר זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, הילכך זכין לאדם שלא בפניו. ובגמ׳ מפרש לה למילתא דרבנן דחסורי מחסרא ופלגו ליה בתרי תנאי והכי קאמרי, וחכ״א בכסף ע״י עצמו, וה״ה לשטר דאמרינן גיטו וידו באים כאחת, ואמרינן יש קנין לעבד בלא רבו. ותנא בתרא סבר ע״י אחרים ולא ע״י עצמו דלא אמרינן גיטו וידו באים כאחת, וכ״ש ע״י אחרים בכסף, דקסבר אין קנין לעבד בלא רבו. ותנא בתרא ר׳ שמעון בן אלעזר הוא דתני בברייתא ר׳ שמעון בן אלעזר [אומר] אף השטר ע״י אחרים ולא ע״י עצמו. וג׳ מחלוקות בדבר והלכתא כרבנן מציעא.
מתני׳ בחזקה – פירושו נראה לי שאין חזקת עבדים אלא לפי מה שהם, כגון שהנעילו מנעלו וכל אלו המוזכרים בגמרא דאינון שמוש עבד לרב, וכן שלוף לי מסנאי ואמטיינהו לגו ביתאא, (יש משועבדות)⁠1 שימוש עבדותב הוא כדאמרינןג חוץ מהתרת מנעל וסנדלד, וכן הולכת כליו לבית המרחץ כדאמרינןה לא תעבוד בו עבודת עבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץו, אבל אמר לוז תפור לי עשה עמי מלאכה הוה ליה אכילת פירות ואינו קונה בקרקעות, כדאיתא בפרק חזקתח (ב״ב נ״ז.) ואינו קונה נמי בעבדים, והגביהו לרבו דקניט בין בעבדים בין בקרקעות כדגמרינן מינהי המציע מצעותכ בנכסי הגרל ההיא נמי הנאה היא שהוא בגופו נהנה מן הקרקע, הא אכילת פירות ותשמישי צרכיו כגון שטיחת פירות ורעיית בהמה לא קני כללמ. והר״ם2 משתבש אפילו באכילת פירותנ. ודאמרינן לקמןס במה תפשתם בישיבה היינו מציע מצעות, אי נמי נעל וגדר הוא שאי אפשר לישב בארץ בלא גדרות ותקונין. ומצאתי בירושלמיע המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו קנאו ואין זה דרך גמרא שלנו, וכן אמרו שםפ כיון שמסר לו מפתח קנה, ובדידןצ מסקינן דלא קנה אלא דכמאן דאמר ליה לך חזק וקני הוא:
וקונה את עצמו – כתוב בתוס׳ חכמי הצרפתים ז״ל קשה לן אמאי לא תני נמי בשן ועין ובראשי איברים, וי״ל בקנסא לא קא מיירי שאם הודה פטור. ועוד יש לומרק שלא שנו במשנתנו אלא מהר שיש בו חלוק בין ע״י עצמו בין על ידי אחרים כגון כסף ושטר. וטוב מזה ומזה מצאתי בירושלמיש ולמה לא תנינן וקונה את עצמו בראשי איברים שאינם חוזרים, אמר ר׳ יוחנן בר מורי מפני המחלוקות אית תנווי תנו צריך גט שחרור ואית תנויי תנו א״צ גט שחרור, פירוש דלמאן דאמר צריך גט שחרור נמצא שאינו קונה את עצמו בראשי איברים לגמרי אלא בכסף ושטרת. וזה הטעם נכון מדבריהם ז״ל:
א. בכת״י בודפסט ומנטואה: לגביה דביתאי. ובכת״י לונדון: לגו דביתאי.
ב. ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה: שתשמיש עבדות. אך לפי הנוסח בכת״י אין צורך להגיה.
ד. והיינו כיון שאסור לעשות שימוש כזה רק כשקנאו לעבד כנעני הרי זה מורה על קנין הגוף ואין צריך שיהנה גופו מגוף העבד.
ה. תורת כהנים פרשת בהר פ״ז ה״ב.
ו. מבואר כאן שהקנין הוא בשליפת המנעל שהוא מעשה עבדות כהפשיטו והנעילו, וכתב במקנה שלפי זה מה שאמר לו להוליך אחריו לבית שלו הוא רק לפרסם הדבר שהוא עבדו. ובמקנה כתב שללישנא בתרא שמדובר בעבד קטן יש לומר שהליכה אחריו לביתו הוי משיכה כמבואר בהמשך שעבד קטן כבהמה דמי ואם קראוהו ובא אצלו הוי משיכה וכתב הסמ״ע סי׳ קצ״ו ס״ה דהוא הדין באומר לו שילך לביתו, וכיון שאינו הולך לדעת עצמו הוי ליה משיכה אם כן כל הדרך שהולך לביתו הוא הקנין מדין משיכה. ובדבר שמואל כתב עוד שיש לומר שהולכת בגדיו אחריו לביתו הוי כהולכת כליו אחריו לבית המרחץ. אך בתוס׳ רי״ד ב״ב נג ע״ב כתב שרק ללכת אחר האדון עם כליו הוי בזיון אבל להוליך בגדיו ממקום למקום אינו בזיון, וכן מדייק הברכי יוסף (יו״ד סי׳ רס״ז סי״ג) מלשון הכסף משנה והשו״ע.
ז. נוסף ע״פ כת״י.
ח. ב״ב.
ט. נוסף ע״פ כת״י.
י. שם נג ע״ב.
כ. אך בשיטה מקובצת (ב״ב נ״ג ע״ב) כתב שמציע מצעות נלמד מהרחיצו והלבישו כלומר האדון לעבד שהוא דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר. וכתב במגיד משנה (זכיה פ״ב ה״ד) בשם הר״י מיגאש שמציע מצעות קונה משום שמיפה את הקרקע והוי כציור בנכסי הגר. וכן כתב בחידושי הר״י מיגאש ב״ב נ״ג ע״ב ד״ה אמר רב עמרם וכו׳. ובלחם משנה (שם) כתב שלפי זה גם בעבד שרחצו וסכו היינו בין העבד לאדון שקונה משום שנשתמש בגוף העבד, ובין באדון לעבד שקונה משום שמתקן ומיפה את העבד, ומזה מוכיחים שמציע מצעות קונה ולא מהגביה העבד את האדון ששם קונה משום שנשתמש בגוף של העבד.
ל. בנדפס נוסף תיבות: בזמן הבית, ואינם בכת״י ואין להם משמעות.
מ. נמצא שיש שלש שיטות בטעם שהצעות מצעות קונה, לדעת הרמב״ם משום שנשתמש בקרקע ואכילת פירות הוי חזקה. לדעת רבינו משום שנהנה גופו. ולדעת הר״י מיגאש משום שהאדון מיפה את העבד. והרמ״ה (שם ב״ב אות רל״ג) מוכיח שמציע מצעות קונה אף בנכסי חבירו דלא כרב האי גאון בספר המקח כיון שנלמד מעבד שחזקה בנכסי חבירו הוא. ועיין מה שכתב רמ״ש שפירא בהגהות על הר״י מיגאש שם.
נ. בכת״י לונדון נוסף: ותשמישי צרכיו.
ס. כו ע״א.
ע. פ״א ה״ד.
פ. נוסף ע״פ כת״י.
צ. ב״ק נב ע״א.
ק. ע״פ כת״י. ובנדפס: א״נ.
ר. נוסף ע״פ כת״י.
ש. פ״א ה״ג.
ת. משמע מדבריו שאף שנפקע הממון על ידי ראשי אברים ורק צריך גט שחרור להפקיע את האיסור מכל מקום נפקע קנין האיסור על ידי כסף, אך בגיטין לט ע״ב מבארת הגמ׳ דברי רבי שנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר שכיון שנפקע הממון על ידי היאוש לא שייך כסף להוציאו לחירות כי פקע ליה כספא ואין שייך כסף על קנין איסור לחוד.
1. הגהת הגרא״ז: שתשמיש עבדות.
2. הגהת הגרא״ז: פ״א מה׳ מכירה ובפ״ב מה׳ זכי׳ ומתנה.
המשנה השלישית והוא מענין החלק השני במה שנתגלגל בביאור הקנאת עבד כנעני והוא שאמר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו וחכמים אומרים אף בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אמר הר״ם פי׳ אמר השם בעבד כנעני והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה הקיש עבדים לקרקעות מה קרקע נקנה בכסף אף עבד כנעני בזה הדרך בעצמו והנה לי בזה שני עיקרים אחד מהם זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו והעיקר השני מחלוקת ר׳ מאיר וחכמים בראש פ״ק דגיטין ביציאת עבד לחירות שאמר ר׳ מאיר חובה הוא לו וחכמים אמרו זכות הוא לו ומהידוע אמרו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו וזה אין מחלוקת בו הנה ר׳ מאיר סבר כשיתן אחד לעבד ממון ואמר לו קנה על מנת שתצא לחירות קנה אותו רבו ואינו יוצא לחירות לפי שמעת שאמר לו קנה אותם קנה רבו ולא יועילוהו תנאו אחר זה ולזה אמר ר׳ מאיר שהוא לעולם לא יצא בכסף אלא על ידי אחרים כשיתן אחר מתנה לרבו לפדותו וחכמים אומרים יועיל תנאו ולא קנה עבד כלום מזה הממון ואיך יקנה אותו רבו ואין לרבו בזה הממון כלום עד שיצא לחירות ולזה אפשר אצלם בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים ור׳ מאיר גם כן סבר שהוא לא יהיה בן חורין עד שיגיע גט שחרור לידו אולם כאשר זכה לו ע״י אחר לא יצא לפי שחובה היא לו ולזה אמר בשטר ע״י עצמו וחכמים אומרים שהוא קונה את עצמו אפי׳ בשטר ע״י אחרים לפי שזכות הוא לו והלכה כחכמים ואמרו בכאן בחזקה כבר ביארנוהו ואמרו כיצד בחזקה התיר מנעל לרבו או הלבישו הוליך כיליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו הלבישו הגביהו או שהגביה הרב את העבד קנאו ועבד כנעני הוא ג״כ יקנה את עצמו בראשי אברים והוא שיכהו אדניו ויפול ממנו אחד מהכ״ד אברים והם אצבעו הידים והרגלים וראשי האזנים וראשי הדדין וראש האמה או יסמא את עינו או יפיל את שינו כמו שבא בכתוב ואשר הביא שלא ימנה בכלל מה שיקנה העבד עצמו לפי מה שיצטרך גט חירות מרבו אחר שהומם כמו שביארנו:
אמר המאירי עבד כנעני והוא כל עבד שמשאר אומות שכולן מיוחסות דרך השאלה על שם כנעניים ולאו דוקא כנעני ומכאן ואילך אין צורך למה שנתחבטו רבים בכנעני היאך אפשר לקיימו והלא משבעה עממין הוא ובכלל לא תחיה כל נשמה ולא עוד שאף בכנעני דוקא אתה יכול לפרשה באותו שהשלימו וקיבלו שבע מצות שבכל עממין שבעולם חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם כשנלחמין עמהם קוראין להם לשלום תחלה אם ישלימו ויקבלו שבע מצות משאירין אותם והיו למס ולשיעבוד ואין הורגין מהם אפילו נפש אחת אפילו היו משבעה עממין ואם לא השלימו או שלא רצו לקבל שבע מצות נלחמים בהם והורגין כל זכר שבהם ומשאירין הנשים והטף בשאר אומות וכן בעמון ומואב אף בלא קריאת שלום אם לא השלימו תחלה מאליהם אבל בשבעה עממין ובעמלקים כל שלא השלימו או שהשלימו ולא רצו לקבל שבע מצות הורגין את הכל ועל זו נאמר לא תחיה כל נשמה ושמא תאמר אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון לא היה אלא מפני שלא שאל בהם יהושע עדיין ולא היו יודעים מנהגם של ישראל שיהיו שואלים בשלום ושמא תאמר ומכל מקום כשכרתו להם ברית על דעת להכרית עבודה זרה מארצם היה שהרי לא היו משלימים עם שום אדם אלא בהשלמה וקבלת שבע מצות ואחר שקבלו עליהם כן למה הקפידו עליהם הנשיאים ועשאום חוטבי עצים ושואבי מים ולא עוד אלא שנראה מפשוטן של מקראות שראויים היו להכותם אלמלא כח השבועה לא היה אלא מפני שבאו להם בערמה ובהטעאה והכירו בהם שלא קבלו מה שקבלו מלב ומנפש אלא על דרך הערמה להנצל מהם ויש מפרשים שלא היתה שאילת שלום אלא עד שלא עברו את הירדן ואין הדברים נראין ומכל מקום למדנו שאף בכנעני גמור יש מהם שאינם בכלל לא תחיה ומכל מקום עממין אלו כבר אבד זכרן ואתה יכול לפרשה בשאר אומות על הדרך שכתבנו תחלה:
וצריך שתדע שקנייה זו שאנו עסוקים בה פירושה הן בישראל הקונה עבד (עברי) [כנעני] מישראל חברו הן שקנהו מגוי מגר תושב הן שהגוי מכר עצמו לישראל הן שמכר לו בניו ובנותיו ואע״פ שגוי אינו קונה גוי חברו לגופו אלא למעשה ידיו כמו שיתבאר במסכת גיטין עד שאם יברח ממנו ויתגייר מיד הוא מותר בבת ישראל אעפ״כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לו ומכל מקום בגוי מישראל אין אנו עסוקין שהרי המוכר עבדו לגוי יצא לחירות וכופין אותו לחזור ולקנותו עד עשרה בדמיו:
וכן תדע שלענין קנייתו אין חלוק בין שמל וטבל לשם עבדות או שלא מל וטבל ומכל מקום אחר שקנאו צריך לו שימולהו ויטבילהו לשם עבדות ויהא חייב במצות שהנשים חייבות בהם ואם לא רצה לקבל מצות אלו מגלגל עמו כל שנים עשר חדש ואם לא רצה עדיין חוזר ומוכרו לגוים כמו שיתבאר ביבמות וכל שהוא כן אף הוא קונהו באלו אע״פ שכתבנו שאין קנין שטר בגוי עם ישראל בעבד כנעני מיהא מועיל ויש חולקין בזו:
ומעתה נשוב לביאור משנתנו והוא שעבד כנעני נקנה בכסף או בשטר או בחזקה מפני שלענין קנין הוקש לקרקע שנקנה באלו אע״פ שלא הוקש לו לענין חזרה ביובל שהרי נאמר עליו לעולם בהם תעבודו ובגמרא פירשו שיש עוד קניות בעבד כנעני והן חליפין ומשיכה אלא שלא שנה במשנתנו אלא קניות שישנם בקרקע ושאינם במטלטלין וחליפין אע״פ שהן בקרקע ישנה במטלטלין כבקרקע ומשיכה ישנה במטלטלין ואין לה מקום בקרקע שאין הקרקע בר משיכה ומכל מקום פירשו רבותי שבקנוי מן הגוי אין קנין חליפין מועיל בו שלא מצינו קנין חליפין בגוי אבל אינו נקנה בהגבהה וכמו שאמרו הגביהו רבו לא קנאו אבל הגביהו הוא לרבו קנאו מתורת חזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים וכו׳ לפי מה שיתבאר בגמרא צריך שתדע שכל שעל ידי אחרים הנזכר במשנה זו פירושו שלא מדעת העבד וכן צריך שתדע שמשנה זו סובבת על שלשה דינין אחד אם חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות או אם זכות הוא לו והשני אם יש קנין לעבד בלא רבו בשום צד אם לאו והשלישי אם גטו וידו של עבד באין כאחת אם לאו ומעתה על פי שלשה דינין אלו פירשו בגמרא ששלוש מחלוקות בדבר זה שלדעת ר׳ מאיר בכסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת שיצא בו עבדו לחירות ואפילו שלא מדעתו ואע״פ שחוב הוא לו לדעתו מכל מקום אין אותן הנותנין חבין לו שקבלת רבו גורמת לו אבל לא על ידי עצמו שכל שנתנוהו לו קנאו רבו ואפילו נתנוהו לו על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות שאין קנין לעבד בשום צד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו שיכתוב לו רבו גט שחרור וימסרנו בידו בעידי מסירה או בינו לבין עצמו ובעידי חתימה מפני שהוא סובר גיטו וידו באין כאחת אבל לא על ידי אחרים ר״ל שיזכו בשבילו שלא ברצון העבד שהוא סובר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות ואין חבין לאדם שלא בפניו והרי בזו קבלתם גרמה לו חירותו וחכמים סוברים בין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו כסף על ידי אחרים שיתנוהו לרבו על מנת להוציא עבדו לחירות שהם סוברים שיש קנין לעבד בדרך זה ושטר על ידי אחרים שיזכו בשבילו אף שלא מדעתו מפני שהם סוברים זכות הוא לו וכסף על ידי עצמו מפני שהם סוברים שיש קנין לעבד בלא רבו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ושיתנוהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או על מנת שיצא בו לחירות ובשטר אף על ידי עצמו מפני שהם סוברים גיטו וידו באין כאחד ויש כאן מחלוקת שלישית והוא לדעת ר׳ שמעון בן אלעזר והוא בין בשטר בין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו בשטר מפני שהוא סובר זכות הוא לעבד ואינו סובר שיהיו גיטו וידו באין כאחד ובכסף מפני שהוא סובר זכות הוא לו וסובר שאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד ואתה צריך לגרוס בסוף הסוגיא אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו והוא הדין בשטר והיינו רבנן בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו והוא הדין לכסף והיינו ר׳ שמעון בן אלעזר ויש גורסין בדרך אחרת וזו עקר:
מתני׳ וקונה א״ע בכסף. עיין יבמות מח ע״א תד״ה המפקיר:
א משנה עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו להשתחרר בכסף על ידי אחרים, שנותנים כסף לאדוניו, ובשטר שחרור אפילו על ידי עצמו, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: בכסף גם על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים ולא משל העבד, שהרי אין לעבד קנין לעצמו, שכל שקנה העבד — נקנה לרבו.
MISHNA: A Canaanite slave is acquired by means of money, by means of a document, or by means of the master taking possession of him. And he can acquire himself, i.e., his freedom, by means of money given by others, i.e., other people can give money to his master, and by means of a bill of manumission if he accepts it by himself. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The slave can be freed by means of money given by himself, and by means of a bill of manumission if it is accepted by others, provided that the money he gives belongs to others, not to him. This is because the slave cannot possess property, as anything owned by a slave is considered his master’s.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: מְנָלַן דִּכְתִיב {ויקרא כ״ה:מ״ו} וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחוּזָּה הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive that these are the modes by which a slave can be acquired? The Gemara answers: As it is written with regard to Canaanite slaves: “And you shall bequeath them to your children as an ancestral inheritance” (Leviticus 25:46). The verse juxtaposes Canaanite slaves to an ancestral field: Just as an ancestral field can be acquired by means of money, by means of a document, or by means of the owner taking possession of it, so too, a Canaanite slave can be acquired by means of money, by means of a document, or by means of the master taking possession of him.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ שדה נקנית בכל הני – ולקמן יליף בפירקין (קידושין כו.) וכל עובדי כוכבים ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראין על שם כנען משום דכתיב ביה (בראשית ט) עבד עבדים.
מתניתין עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה – פי׳ מפני שהוקשו לקרקעו׳ כדאיתא בגמרא וכיון דהכי הוא מסתברא דכי היכי דחזקת קנין שבקרקעות אינה אכילת פירות אלא תקון בגופיה של קרקע כגון נעל וגדר ופרץ וכיוצא בו א״נ תשמיש גופו שמשתמש בגופ׳ של קרקע. כדאמרי׳ המציע מצעות בנכסי הגר קנה פי׳ שהציע מצעות וישב שם ושמשתו הקרקע בתשמיש גופי ולאפוקי הצעת כלים בלא ישיבה שאינה קונה דאכילת פירות והיינו דדרשינן לה התם מדכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה אבל אכילת פירות אינה קונה כלל בחזקת קנין אף על פי שאומר בירושלמי המוכר בית לחבירו כיון שנתן פירותיו לתוכו קנאו בהא פליג ירושלמי אגמרא דילן כי היכי דפליג נמי במאי דס״ל דמסירת מפתח קונה ואלו בגמרא דילן מוכח בב״ק דמסירת מפתח אינה קונה לגמרי ולא קאי אלא במקום לך חזק וקני ואנן אגמרא דילן סמכינן והשתא דאתינן להכי דאכילת פירות אינה קונה בקרקע ה״ה דבעבדים אין אכילת פירות קונה בהם ואין חזקתו אלא כשעושה העבד לרבו תשמיש בגופו מדברים שהעבד עושה לרבו שמיוחדין לעבודת עבד וכדאמרינן בגמרא כיצד בחזקה סכו גרדו הלבישו ונעילו הולך כליו אחריו לבית המרחץ שכל אלו הם מלאכות מיוחדות לעבד כנעני ואסורים בעבד עברי כדאמרי׳ התם לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ הא כל שלא נשתמש בו בעבודות אלו וכיוצא בזה אף על פי שעשה לו מלאכות אחרות כגון שחפר לו או שנכש או שעדר עמו לא קנאו שאינו אלא אכילת פירות.
(7-15) ושלשה מיני חזקות נאמרו בתלמוד – האחת חזקת קנין הנאמר בכאן וגבי קרקע הנקנה בחזקה והיא על הדרך שאמרנו. והשני חזקת ראיה שהיא ראיה על הקנין והיינו כל חזקה שבפרק חזקת הבתים. השלישי חזקת ירידה לקרקע בתורת שלו כההיא דאמרי׳ כשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ופרישנא דהיינו מכי דייש אמצרי.
וקונה את עצמו בכסף הקשו בתוס׳ אמאי לא קתני נמי שקונה עצמו בראשי איברים ותירצו משום דהוה ליה קנסא ובקנסא לא קא מיירי דאי בעי מודה ויפטר. ואחרים תירצו דלא קתני אלא מה שיש לחלק בו בין ע״י עצמו בין ע״י אחרים כגון כסף ושטר. אבל בירושלמי תירצו בענין יפה שאמרו שם ולמה לא תנינן שקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין אמר ר׳ יוחנן מפני המחלוקת אית תנא תני צריך גט שחרור ואית תנא תני אין צריך גט שחרור ע״כ. כלומר כיון דאיכא מאן דסבר דמעוכב גט שחרור לא תני ליה הכא דלא קתני אלא דרכים שקונה בהם א״ע לגמרי ואינו צריך גט שיחרור וזה ט״נ.
גמרא מנא לן והתנחלתם אותם כו׳ – ת״ל לעולם בהם תעבודו. פי׳ ואלו היה חוזר לבעלים ביובל כשמכר הוא עצמו היה יוצא ביובל ופקע שחרורו. תנא אף בחליפין יש שסבורין דכיון דקתני מתני׳ דלקני בחליפין ולא קתני סיפא שקונה עצמו בחליפין דאלמא אינו קונה עצמו בחליפין אף על פי שקונה עצמו בכסף חליפין אינם מתורת כסף כדמוכח בפרקין דלעיל וקשיא להו הא דאמרינן בפרק השולח בעובדא דההיא אמתא דשקל רבה כמתיה ושדר לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמר רבא לא עשה ולא כלום ואמרינן מאן דחזא סבר משום דהלכה כר״ש דסבר אין כסף גומר בה ולא היא משום דהוה ליה כליו של מקנה טעמא דהוא ככליו של מקנה דאנן קי״ל דבעינן כליו של קונה הא אלו הוה בכליו של קונה קניא נפשת בחליפין. ויש שפירש דודאי כיון שנקנה בחליפין ה״ה דקניא נפשיה בחליפין כי ההיא דהתם דתנא דמתניתא דלא קתני דקונה עצמו בחליפין משום דחליפין תלו בכסף וכיון דבכסף גופיה איכא פלוגתא במתניתין לא קתני ליה דמרישא שמעינן ליה שכשם שקונה עצמו בכסף למר כדאית ליה קונה עצמו בחליפין.
אבל בתוספות אמרו שאינו קונה עצמו בחליפין כדאמרן דלא תני ליה הכא ודין חליפין לא תלו בדין כסף כלל דהא איתיה בפחות משוה פרוטה דקונה מטלטלין מה שאין כן בכסף וההיא דהתם לאו מדין חליפין הוא דנקט כליו של מקנה אלא מדין כסף אתי עלה וכאלו אמר משום דהוה ליה כספו של מקנה ומשום דעובדא בכלי הוה נקט כליו בקושטא דמלתא ומעיקרא ס״ד דכספו של מקנה קונה בכ״מ דהוה טועה בהא דאמרינן הילך מנה וקדיש אני לך מקודשת דסבר דבכל אדם מיירי אפי׳ כשאין הקונה אדם חשוב מאי דאמר עשה ולא כלום משום דהוי הלכתא כר״ש דאין שוה כסף גומר בה ודחינן דלאו משום הכי דודאי כספו של קונה גומר בה כרבי והתם משום דהוי כספו של מקנה וכספו של מקנה אינו קונה אלא כשהקונה אדם חשוב כדאסיקנא לעיל בפרקין גט קידושין ונכון הוא.
ואפשר עוד לומר דודאי עבד קונה עצמו בחליפין לקנין ממון שבו אבל לא לקנין איסור שאין הקנין אלא לקיים הדברים ודברים לא מהני בעבד כנעני לקנין איסור שבו אלא בעינן שטר או כסף שפודה עצמו לגמרי ומש״ה לא קתני לה תנא ברא ולא קתני דברים שמעוכב גט שחרור כדפי׳ לעיל גבי ראשי איברים והיינו דפרישנא התם דהא דאמר רבא לא עשה כלום משום דהוי כליו של מקנה ולהכי לא אהני אפי׳ לקנין ממון שבו ואלו הוה בכליו של קונה הרי קנתה עצמה בקנין ממון שבה בחיים וכופין את היורשין לעשות לה גט חירות דומיא דמפקיר עבדו ומת יצא לחירות וכופין את היורשין לעשות לו גט חירות כדאיתא התם כנ״ל. וכן דנתי לפני מורי נר״ו. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה וכן הלכתא.
הא דאמרי׳ כיצד במסירה אחזה בשלפיה או בשערה כו׳ – כבר פירשתיה בפרק הספינה דמדקתני אחזה שמעינן דלא בעינן במסורה שמוסר המקנה לו מיד ליד והא דאמרינן בפרק אלו מציאות מוסרה בנכסי חבירו קנה במציאה ונכסי הגר לא קנה דמאי מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו בנכסי חברו קנה דהא מסר לה במציאה בנכסי הגר מאן מסרה ליה דליקני לאו למימרא דבעינן מסר ליה ממש דאם כן פשיטא דבהפקר לא קנה אלא מסר ליה היינו דאמר ליה קני במסירה דהוה ס״ד דאע״ג דבעי׳ בעלמא שיאמר לו קני במסירה שלא יאמר יהא זה העכוב בנכסי הגר כשם שאינו מעכב בחזקה דבעינן בעלמא שיאמר המקנה לקונה זיל אקני בחזקה ואעפ״כ קונה בנכסי הגר קמ״ל דבמסירה נעכב שלא לקנות בנכסי הגר קמ״ל כיון דליכא מאן דאמר להו זיל קני במסירה וראייה גמורה לדין זה מאי דתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל דלא ק״ת משיכה כדרכה משום דלתני משיכה שאין בה תורת מסירה אלמא כל שאחזה למשיכה הויא מסירה דאי ס״ד ליכא מסירה עד שימסרנה לו מיד ליד לתני משיכה כדרכה שמשכה מעצמו ולית כאן תורת מסירה כלל אלא ודאי כדאמרן.
עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ומפיק לה בגמרא מוהתנחלתם דהוקש לשדה אחוזה. ומשמע לכאורה דהיינו משום דס״ל לתנא דמתניתין דעבדא כמקרקעי דמי וא״כ למ״ד עבדא כמטלטלי דמי ליתא לדינא דמתני׳ וכן נסתפקו התוספות בזה בב״ק פ׳ הגוזל דף צ״ו ע״ב בד״ה המחליף ע״ש וכבר הקשיתי שם דהא לר״מ ס״ל עבדא כמטלטלי דמי ואפ״ה משמע דמודה בהני דיני דמתניתין דהא איירי בסיפא ועוד דהא אביי מפרש לקמן טעמא דר״מ הואיל וקני ליה בע״כ בכסף מקנה ליה בע״כ ומקשינן נמי א״ה שטר נמי אלמא דלרבי מאיר נמי נקנה בכסף ובשטר והיינו כדמסקו התוספות בב״ק דלענין קנין כ״ע מודו דאיתקוש לקרקעות ועיין בסמוך:
ב גמרא שואלים: מנלן [מניין לנו] שאלו דרכי קנייתו של העבד? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בעבדים גויים: ״והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה״ (ויקרא כה, מו) הקישן (הישווה אותם) הכתוב את העבדים לשדה אחוזה; מה שדה אחוזה נקנה בכסף, או בשטר, או בחזקהאף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה.
GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive that these are the modes by which a slave can be acquired? The Gemara answers: As it is written with regard to Canaanite slaves: “And you shall bequeath them to your children as an ancestral inheritance” (Leviticus 25:46). The verse juxtaposes Canaanite slaves to an ancestral field: Just as an ancestral field can be acquired by means of money, by means of a document, or by means of the owner taking possession of it, so too, a Canaanite slave can be acquired by means of money, by means of a document, or by means of the master taking possession of him.
רי״ףרש״יריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִי מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל אַף עֶבֶד כְּנַעֲנִי חוֹזֵר לַבְּעָלִים בַּיּוֹבֵל תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ה:מ״ו} לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ.

The Gemara asks: If so, perhaps one can interpret this juxtaposition differently: Just as an ancestral field returns to its owners in the Jubilee Year, so too a Canaanite slave returns to his prior owners in the Jubilee Year. Therefore, the verse states: “Of them you may take your slaves forever” (Leviticus 25:46), which indicates that the sale is permanent.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ת״ל לעולם כו׳ – ואין לומר לעולמו של יובל דא״כ לשתוק קרא מיניה ונילף משדה אחוזה. ת״י].
יכול אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו. ואף על גב דועבדו לעולם דרשינן (קידושין טז.) לעולמו של יובל, התם משום דאתא ושבתם איש אל אחוזתו וגלי עליה. ואם תאמר מכל מקום כיון דהוקש לקרקעות נימא דהאי לעולם היינו עולמו של יובל. יש לומר אם כן לישתוק קרא מינייהו ואנא ידענא דאי ללמד שלא יצא בשש פשיטא דמנא תיתי. ואם תאמר האי לעולם אצטריך לעשה כדאמרינן (גיטין לח:) המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו. יש לומר מכל מקום שמעת מינה שהוא עובד לעולם, דאי לא ליכתוב בהם תעבודו ולא ליכתוב לעולם כנ״ל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

גמ׳ אי מה כו׳ אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל תלמוד לומר לעולם כו׳ עכ״ל ואין לומר לעולם של יובל דאם כן לשתוק קרא מיניה ונילף משדה אחוזה עכ״ל ת״י ולולי דבריהם נראה דודאי לק״מ דע״כ לעולם ממש משמע מדאצטריך לעיל ושבתם איש וגו׳ בע״ע דלא נימא לעולם ממש כדאמרן לעיל וק״ל:
ויש לשאול: אי [או] אולי נדרוש אחרת: מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובלאף עבד כנעני חוזר לבעלים הראשונים ביובל?תלמוד לומר: ״לעלם בהם תעבדו״ (שם) משמע שהמכירה היא לחלוטין.
The Gemara asks: If so, perhaps one can interpret this juxtaposition differently: Just as an ancestral field returns to its owners in the Jubilee Year, so too a Canaanite slave returns to his prior owners in the Jubilee Year. Therefore, the verse states: “Of them you may take your slaves forever” (Leviticus 25:46), which indicates that the sale is permanent.
רי״ףתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תָּנָא אַף בַּחֲלִיפִין דוְתַנָּא דִּידַן מִילְּתָא דְּלֵיתַא בְּמִטַּלְטְלִין קָתָנֵי מִילְּתָא דְּאִיתַא בִּמְטַלְטְלִין לָא קָתָנֵי.

A Sage taught in a baraita that a Canaanite slave can also be acquired by means of symbolic exchange, i.e., a pro forma act of acquisition performed by the giving of an item, usually a kerchief, effecting the transfer of ownership of an article. The Gemara asks: And why doesn’t the tanna of our mishna mention acquisition through symbolic exchange? The Gemara answers: He teaches only the effectiveness of modes of acquisition which are not effective in transferring the ownership of movable property, as it is a novelty that these are effective, as one may have thought that a slave can be acquired only in the same manner as movable property is acquired. He does not teach the effectiveness of modes of acquisition which are effective in transferring the ownership of movable property, as it is not a novelty that a slave can be acquired in that manner.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חלף
חלףא(ברכות יח) נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חלופיהן. (ובפרק קמא דשביעית) אילן שנגמם והוציא חליפין (בפ״ד דמדות) הוא היה נקרא בית החלפית ששם גונזים את הסכינין (ל׳ מקרא קידושין כב:) תנא אף בחליפין פי׳ הוא קנין והוא ענין חילוף שמחליף לו הדבר שמקנה לו בקרנא דגלימא (בבא מציעא יא:) וכי לא היה להן סודר לקנות ממנו בחליפין חליפין דרך מקח וממכר הוא:
ערך אכפא
אכפאבמוש לגביך (בבא קמא כז) חמור בסימני אוכף (בבא מציעא כז:) דואף השמלה (יבמות ק״א ובקידושין כב) פי׳ אוכף של עצים נתון על המרדעת של חמור כדי למנוע חיכוך המשאוי ע״ג החמור. (עירובין כז.) אלא מרכב גברא דאכפא דבהדי דרכיב מנח ידיה טליה. ותנן בתוספת׳ דכלים פרק ד׳ האיכוף מטמא מושב והתפוס שלו מטמא מרכב ושאר כל התפיות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאין יש מי שמפרש התפיות הזונות והם העצים הנתונים עליו שמאחור ושמלפנים כדכתיב והזונות רחצו והם עצי המרכב שנטפו מן הדם פי׳ האיכוף העץ שהוא אחורי הסרגא והתפוס העץ שלפניו שאוחז בידו בעת שעולה לרכוב זה פי׳ ר״ח ז״ל והקשינו למאן דסבר דמרכב היינו מושב דהא באוריתא כתוב מרכב וכתיב מושב דאמר מרכב לאו היינו מושב ואינו איכוף אלא גברא דאוכפא דבהדי דרכיב מחית ידיה עליה והוא הסרגא שהוא סומך בו כשהוא רוכב על הסרגא או על האיכוף ונקרא גברא דאוכפא:
ערך טלף
טלףג(חולין קיג) הקרנים והטלפים מצטרפין (פרק ב דפרה) שקרניה וטלפיה שחורים יגוד (נדה נ.) כל שיש לו קרנים יש לו טלפים. (חולין נט:) ת״ר אלו הן סימני חיה כל יש לה קרנים וטלפים. (בכורות מד) נטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהן פסולין (בבא בתרא עה: קידושין כב) כיצד במסיר׳ אחזה בטנפה בשער׳ ובאוכף שעליה ושוסעת שסע פרסות תרגומו ומטילפן טילפין פרסתא. כל מפרסת פרסה ת״י דמטילפא טילפין:
ערך עבד
עבדד(כלאים פרק ג) היתה שדהו זרועה תבואה וביקש ליטע בתוכה שורה של דילועין נותנין לה עבודתה ו׳ טפחים ר׳ יוסי אומר נותנין לה עבודתה ד׳ אמות (כלאים פרק ז) חריץ שהוא עמוק י׳ ורחב ד׳ נותנין לו עבודתו ד׳ אמות וכמה היא עבודת הכרם ו׳ טפחים לכל רוח רבי עקיבא אומר שלשה. (בבא בתרא סג.) בגמ׳ קנה שלשה ותני עלה ד׳ אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. עבדא דנורא כבר פירשנו בערך נר (תמורה כח.) המוקצה והנעבד איזהו נעבד כל שעובדין אותו הוא ומה שעליו אסור וזה וזה מותרין באכילה פי׳ בהמה נעבדת ונעשית עבודה (בבא קמא קט) נותנה לכהן שבאותו משמר עבודתה ועורה שלו פי׳ עבודתה מתנותיה שנאמר עבודת מתנה (בראשית רבה נז) אמר לשני נעריו רואין אתם מה שאני רואה אמרו לו לא אמר הואיל ואינכם רואין כחמור שנאמר שבו לכם פה עם החמור שאתם דומין לחמור מיכן שהעבדים דומין לחמור (בילמדנו) פרשת ושרי אשת אברם למדונו רבותינו בשם ר׳ ירמיה שאמר בשם רב העבד עולה למנין ז׳ בשעה שישראל קורין בתורה בשבת. (קידושין כב) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. (ערכין כה) עבד עברי מהאי פירכא הוא דקיימא ליה לתנא כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן:
ערך קד
קדה(עירובין נח.) שמעתי שמקדדין בהרים פי׳ לא צריך לממשחי׳ לגוב׳ ההר אלא חזינא ליה כאילו קדוד ונקיב (בפרק קמא בעבודה) ועורות לבובין (גמרא) ת״ר איזהו עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדוד כמין ארובה פי׳ ענין נקיבה וחתיכה וכן קודד בקופיץ וכן נמי קודד כל אזכרות שבו. (חולין נ:) אמר רב אסי נקדדה כסלע טרפה פירוש נוקבה נקב עגול כסלע (חולין פז) נקדד כמין טבעת מהו פירוש נפתח בעצם כמין טבעת ופשט משרטו מחתכו בעצם ומעלה ארוכה והוא דקרא אותו העצם דידה והוא לחלוחית וכשתיבש סותם הפתח ודוקא בעצם שמשרטו אבל ברזל שורף ואינו מעלה ארוכה. (קידושין כב) קודד ויורד עד שמגיע אצל דלת (א״ב בנוסחאות כל אלו כתובים קדר):
א. [פערטרעטיר.]
ב. [זאטל פון איין אייזל.]
ג. [קלאען.]
ד. [בעארבייטען. דינער.]
ה. [דורך באהרען.]
מילתא – דאיתיה בעבד וליתא בשאר מטלטלין קתני אבל חליפין דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין שהמטלטלין גם הם נקנין בחליפין לא איצטריך ליה למיתני.
[גמ׳] אף בחליפין. קנין סודר דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וכתיב לקיים כל דבר, דכל מידי נקנה בנעל חוץ ממטבע.
תנא אף בחליפין. ונראין הדברים דאינו קנה עצמו בחליפין, מדלא תנו כן אסיפא דמתניתין גבי קונה את עצמו, וכבר הארכתי בזה בגטין פרק השולח (לט, בד״ה ולא היא) בס״ד.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

תנא [שנה החכם] בתוספתא: אף בחליפין נקנה העבד. ושואלים: והתנא דידן [שלנו] במשנה, שלא שנה קנין חליפין, מה טעמו? ומשיבים: מילתא דליתא [דבר, קנין, שאינו קיים] בקניית מטלטליןקתני [שנה], מפני שיש חידוש בזה, שהעבד אף על פי שהוא מיטלטל נקנה כדרך שנקנות קרקעות, ומילתא דאיתא [דבר, קנין, שישנו] בקניית מטלטליןלא קתני [שנה].
A Sage taught in a baraita that a Canaanite slave can also be acquired by means of symbolic exchange, i.e., a pro forma act of acquisition performed by the giving of an item, usually a kerchief, effecting the transfer of ownership of an article. The Gemara asks: And why doesn’t the tanna of our mishna mention acquisition through symbolic exchange? The Gemara answers: He teaches only the effectiveness of modes of acquisition which are not effective in transferring the ownership of movable property, as it is a novelty that these are effective, as one may have thought that a slave can be acquired only in the same manner as movable property is acquired. He does not teach the effectiveness of modes of acquisition which are effective in transferring the ownership of movable property, as it is not a novelty that a slave can be acquired in that manner.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר שְׁמוּאֵל העֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה כֵּיצַד תְּקָפוֹ וּבָא אֶצְלוֹ קְנָאוֹ קְרָאוֹ וּבָא אֶצְלוֹ לֹא קְנָאוֹ.

Shmuel says: A Canaanite slave can be acquired by means of pulling, as can movable property. How is pulling performed in the case of a slave? If the master took him by force and the slave came to him, he has thereby acquired him. But if the master called him and he came to him willingly, he has not acquired him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תקפו – בחזקה.
לא קנאו – דמדעתיה אזל ואין זו משיכה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

גמרא אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה. וקשיא לי מ״ט דשמואל דליכא למימר דס״ל עבדא כמטלטלי דמי דא״כ תיקשי ליה מתני׳ אע״כ כדפרישית דלענין קנין כ״ע מודו דאיתקוש לקרקע א״כ הדרא קושיא לדוכתא ועוד דלמאי דקי״ל כר׳ יוחנן דבמטלטלים נמי כסף קונה דבר תורה ולא משיכה אלא דמשיכה תקנתא דרבנן היא שמא יאמר נשרף חיטיך בעלייה וע״כ דבעבד לא שייך האי תקנתא דאל״כ היאך קתני במתניתין דכסף קונה וליכא למימר דמתניתין דינא דאורייתא קאמר הא ליתא דהא מסקינן דמידי דאיתא במטלטלים לא קתני ולדינא דאורייתא כסף נמי איתא במטלטלים אע״כ דמתני׳ לבתר תקנתא דרבנן נמי איירי ואפ״ה עבד כנעני נקנה בכסף דלא שייך ביה האי תקנתא א״כ אמאי נקנה במשיכה ועכ״פ קשה על כל הפוסקים שפסקו כההיא דשמואל דשמעתין אע״ג דקי״ל עבדא כמקרקעי דמי במילי דאורייתא וקי״ל נמי כר׳ יוחנן דכסף קונה מדאורייתא במטלטלים והנראה בעיני דודאי לר׳ יוחנן נמי קנין משיכה חשוב טובא ומסברא הוא שיקנה בכל מקום תדע דאל״כ כל המטלטלים במציאה ומתנה ובנכסי הגר במאי קונה אע״כ במשיכה כמו שאבאר לקמן בדיני בהמה ומטלטלים אי״ה אלא הא דאין קונה במטלטלים במשיכה במקח וממכר היינו מגזירת הכתוב דכתיב לעמיתך ודרשינן בבכורות לעמיתן בחדא והיינו בכסף דוקא ולא במשיכה ולפ״ז א״ש דאדרבא משום דקי״ל עבדא כמקרקעי דמי וא״כ לא הוי בכלל וכי תמכרו ממכר לעמיתך ואדרבא ממעטינן עבדים מדין אונאה מההיא קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך א״כ הדרינן לסברא דכי היכי דקונה משיכה בכל מקום במתנה קונה נמי במקח וממכר דמאי שנא ושאני מטלטלים דגזירת הכתוב הוא דבחדא משא״כ עבדים דאיתרבו בריבוי קנינים ה״ה למשיכה והקישא דלשדה אחוזה לריבוי קנינים אתא ולא למיעוט ועוד דאין דנין אפשר משא״א דבקרקעות לא שייך משיכה כן נ״ל:
גמ׳. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה.
בענין משיכה בעבד כנעני
אמר שמואל: עבד כנעני נקנה במשיכה, כדרך שנקנים שאר מטלטלים. וכיצד נעשית משיכה בעבד — תקפו (החזיק בו בכח) האדון ובא העבד אצלו — הרי קנאו בכך. אבל אם קראו ובא אצלו מרצונו — לא קנאו.
Shmuel says: A Canaanite slave can be acquired by means of pulling, as can movable property. How is pulling performed in the case of a slave? If the master took him by force and the slave came to him, he has thereby acquired him. But if the master called him and he came to him willingly, he has not acquired him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בִּשְׁלָמָא לְתַנָּא דִּידַן מִילְּתָא דְּאִיתַא בְּמִטַּלְטְלֵי לָא קָתָנֵי דְּלֵיתַא בְּמִטַּלְטְלֵי קָתָנֵי אֶלָּא לְתַנָּא בָּרָא נִיתְנֵי מְשִׁיכָה כִּי קָתָנֵי מִילְּתָא דְּאִיתַא בֵּין בִּמְקַרְקְעֵי בֵּין בְּמִטַּלְטְלִי מְשִׁיכָה דִּבְמִטַּלְטְלִי אִיתָא בִּמְקַרְקְעִי לֵיתַא לָא קָתָנֵי.

The Gemara comments: Granted, according to the opinion of the tanna of our mishna, it is clear why he did not list pulling as a mode of acquisition, as he does not teach the effectiveness of modes of acquisition that are effective in transferring the ownership of movable property; he teaches only the effectiveness of modes of acquisition that are not effective in transferring the ownership of movable property. Pulling is effective with movable property. But according to the opinion of the tanna of the baraita, who taught the mode of symbolic exchange, let him teach pulling as well. The Gemara answers: When he teaches his baraita, which includes acquisition through symbolic exchange, he teaches the effectiveness of modes of acquisition that are effective in transferring the ownership of both land and movable property. He does not teach the effectiveness of pulling, which is effective in transferring the ownership of movable property but is not effective in transferring the ownership of land.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{אמר הקב״ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף וכו׳ ירצע בפניהם. פר״ח ז״לא דכתיב [דברים יז, ז] יד העדים תהיה בו בראשונה.}
ב[תנא אף בחליפין, ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני]. שמע מינה דמטלטלי בכסף ובשטר ובחזקה לא מיקני, פיר׳ כגון שנתן מעות ולא משך פירות לא קנה, וכן אם כתב בשטר מטלטלין מכורין לך לא קנה, וכן אם קרע או תפר בבגד מעט בלא הגבהה ובלא משיכה כגון חזקה לא קנה. הנה אילו השלש הן שקונין בקרקע ולא במטלטלין זולתי במטבע ובשטר ומלא׳ג קתני. אמ׳ שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה. ואקשינן עליה אי הכי הוה ליה [לתנא ברא] לתניא אף בחליפין ובמשיכה. והדרינן כי קתני כגון חליפין דקני במקרקעי ובמטלטלי, אבל משיכה כיון דליתה במקרקעי אלא דוקא במטלטלי ובעבד לא קתני. וקימ׳ לן כותיה דשמואלד דבמשיכה תקפו והביאו אצלו קנאו, קראו ובא אצלו לא קנהו. ודתניא כיצד במשיכה קורא לה לבהמה והיא באה, או הכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה, הנה קראה ובא אצלו וקתני קנאה. ופרקי׳ בהמה אדעתא דמרה אזלי וכאילו הוא משכה, עבדא אדעתא דנפשיה קא אזיל שאילו לא רצה לא היה הולך ומדעתו הלך ולא הוא משכו לפיכך אינה משיכה. אמ׳ רב אשי עבד קטן כבהמה דאמי דנקנה אפילו בא אצלו בקריאה, וקימ׳ לן כותיהה.
ת״ר כיצד בחזקה התיר לו מנעלו, או הנעיל לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו הרחיצו או גרדו הלבישו הנעילו הגביהו לרבו קנאו, הגביה⁠{ו} רבו לא קנאו, הגביהו רבו למעלה, אמ׳ ר׳ שמע׳ לא תהא חזקה דמן התורה מועלתו ......... הגבהה דהא כל דבר שהוא בר הגבהה נקנה בהגבהה. אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה שהיא נושאתו עליה ונמצאת מגביהתו וכול׳ ופשוטה היא.
א. מחדושי קדושין לאחד הקדמונים.
ב. קטע של שני דפים שלמים כת״י בריטיש מוזיאום מס׳ 4448 קטע N דפים 12-13.
ג. תיבה זו אינה ברורה.
ד. וכ״פ הרי״ף ח,א הרמב״ם בהל׳ עבדים פ״ה ה״א, והרא״ש סימן כח.
ה. וכ״פ הרי״ף הרמב״ם והרא״ש שם.
ו. דברי רבינו צ״ב דעיקר כונת הגמ׳ לומר דחזקה לא תהא עדיפה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום משא״כ חזקה שאינה מועלת רק בקרקעות ועבדים, וא״כ מה שייך כאן הא דחזקה קונה מן התורה, דע״כ אתינן למימר דהגבהה לא תהא גרועה מחזקה, ואם חזקה היא מן התורה והגבהה מדרבנן, א״כ מטעם זה גריעה יותר. ואולי צ״ל: לא תהא חזקה ״אף״ דמן התורה מועלת יותר מהגבהה, דהא כל דבר וכו׳, והיינו דאע״ג דחזקה היא דאורייתא והגבהה לא, מ״מ לא תהא הגבהה גריעה מינה, דהרי הגבהה קונה בכל מקום. ובגוף הדבר אם הגבהה קונה מן התורה או לא, יעוין בפני יהושע כה, ב דכתב דודאי הגבהה היא בכלל משיכה ותליא במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן לענין משיכה אם קונה מן התורה או לאו, דלריש לקיש (ב״מ מו, ב) הוה מן התורה ולרבי יוחנן מדרבנן, ולענין הלכה דעת רש״י יג,ב ד״ה הואיל דהלכה כריש לקיש דמשיכה קונה מן התורה. [וכן נקטו בשיטתו בשו״ת הב״ח הישנות סימן קנא, בחתם סופר גיטין ל,א נב,א ובשו״ת חוט המשולש חלק א סימן יז ד״ה והנה במ״ש]. אבל דעת הרי״ף (ב״מ כח, ב) והתוס׳ שם מח,א בשם ר״ת, הרמב״ם בהל׳ מכירה פ״ג ה״א, והרא״ש סימן ח דהלכה כרבי יוחנן דמשיכה אינה אלא מדרבנן, וכן הביא בהגהות מיימוניות שם בשם רב האי גאון (ספר המקח שער יג). וע״ע במאירי ב״מ מו,ב ובריא״ז בקונטרס הראיות שם דנקטו דגם לר׳ יוחנן משיכה הוי מן התורה, ועיין בתוספות ע״ז עז,א ד״ה פרדשני שכתבו דבמתנה הוי משיכה מן התורה אף לר׳ יוחנן, ומשמע דבמקח הוי דרבנן. ובשו״ת מהרש״ם ח״ג סי׳ שיג נקט דבפשטות הוי דרבנן, ומ״מ לכמה פוסקים הוה דאורייתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא לתנא דידן – לא תיקשי לשמואל אמאי לא תני משיכה במתניתין דאיכא לתרוצי כדאוקמינן דמילתא דאיתא במטלטלין לא קתני אלא תנא ברא דתנא חליפין בהדייהו תיקשי לשמואל אי איתיה דנקנה במשיכה ליתנייה נמי במתניתין.
מילתא דאיתא בין במקרקעי בין במטלטלי – כגון חליפין צירף ושנה עם השאר דאיתנהו במקרקעי אבל משיכה דליתא במקרקעי לא תנא בהדייהו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

א) קנין משיכה מנא לן
לכאורה צ״ב דהרי עבד כנעני הוקש לקרקע ומשו״ה נקנה בכסף שטר וחזקה, והיאך שמואל נקט דהוא ג״כ נקנה במשיכה בלי להביא מקור. ונראה לבאר דאין קרקע מופקע מקנייני מטלטלין, אלא דאין היכי תמצא למשוך קרקע. וא״כ מכיון דעבד הוי סוג של קרקע דאפשר למשוך אותו, ממילא הוא נקנה גם במשיכה.⁠א
אבל הביאור הזה קשה. דהרי איתא בגיטין (כב.) וז״ל עציץ של אחד וזרעים של אחר, מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה, מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים עכ״ל. ומבואר בגמ׳ דהעציץ דינו כמטלטלין ונקנה במשיכה לעומת הזרעים דיש להם דין קרקע ואינם נקנים במשיכת העציץ. ואם נאמר כנ״ל דכל הטעם דאין קרקע נקנה במשיכה הוא משום דא״א למשוך קרקע, אזי למה כאן הקרקע אינו נקנה במשיכה דהרי אפשר למשוך אותו. אלא דמוכח מהגמ׳ דקרקע מופקע מקנין משיכה אפי׳ היכא דיש היכי תמצא למשוך אותו.⁠ב וא״כ הדרא קושיא לדוכתא, למה עבד כנעני דדינו כקרקע נקנה במשיכה.
ב) דיוקים ברמב״ם
וכדי לתרץ את הקושיא הנ״ל יש לעיין בפסקי הרמב״ם בענייני קנייני עבד כנעני ולדייק בלשונו. הרמב״ם הביא הדינים האלו בב׳ מקומות – הלכות מכירה ובהלכות עבדים. בהלכות מכירה (פרק ב, הל״א-הל״ד) כתב וז״ל עבד כנעני הרי הוא כקרקע לקנייה ונקנה בכסף ובשטר או בחזקה. (הלכה ב) ומה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביה את רבו קנה וכן אם הגביה הרב את העבד קנה. (הלכה ג) תקפו והביאו אצלו קנה, שהעבדים נקנין במשיכה כזו, אבל אם קרא לעבד ובא אצלו, או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח והלך אצלו, לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו, ואם החזיק בו שלא בפני הרב צריך שיאמר לו לך חזק וקנה. (הלכה ד) עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע״פ שלא תקפו עכ״ל.
ויש להקשות כמה וכמה קושיות על לשון הרמב״ם:
א) בסוף הלכה ב׳ הרמב״ם הביא את הדין דהגבהה קונה בעבד כנעני. ומשמע מלשונו ״וכן אם הגביה הרב את העבד״, דהגבהה הוי סוג מסויים של חזקה בדומה להפשיטו או סכו דהרמב״ם מנה לפני כן. וצ״ב דאיתא בגמ׳ וז״ל אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום עכ״ל. ולכאורה משמע מרבי שמעון דהגבההת האדון לעבדו קונה מדין הגבהה בעלמא ״בכל מקום״, וצ״ב בלשון הרמב״ם דמשמע דהגבהה הוי סוג של קנין חזקה. וכמו״כ יש להקשות בלשון הרמב״ם בנוגע לקנין משיכה (הלכה ג׳) דכתב וז״ל לא קנה עד שימשכנו בתקיפה או שישתמש בו כמו שביארנו עכ״ל. וצ״ב אם הלכה ג׳ איירי בקנין משיכה, למה הרמב״ם הכניס ״או שישתמש בו״ דהיינו קנין חזקה דהשתשמות.
ב) בהלכה ב׳ הרמב״ם כתב דקנין חזקה דעבד צ״ל ״בפני רבו״. וצ״ב למה השימוש צ״ל בפני האדון. ועוד קשה דהרי בפרק הקודם דאיירי בהלכות קנייני קרקע, הרמב״ם (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו) נקט דאם א״א לעשות נעל גדר ופרץ בקרקע אזי ניתן לקנות בחזקה ע״י תשמיש בשדה, וז״ל היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש עכ״ל. ואע״פ דהקנין חל ע״י תשמיש, הרמב״ם לא הזכיר התנאי דהתשמיש צ״ל לפני הקונה כמו דהזכיר בעבדים. וצ״ב החילוק בין קנין חזקה ע״י תשמיש דקרקע וקנין חזקה ע״י תשמיש דעבד.
ג) בהלכה ג׳ כתב הרמב״ם ״תקפו ובא אצלו קנה שהעבדים נקנין במשיכה כזו״. וזהו לשון הגמ׳ במימרא דשמואל. ולכאורה הלשון הזה צ״ב דלא מצינו לשון של תקיפה במשיכה דעלמא. אבל הלשון הזה מופיע בהלכות עבדים דכדי שטבילת עבד כנעני לא תהא נחשבת כגירות איתא בגמ׳ (יבמות מו.) דהאדון ״צריך לתקפו במים״, וכן איתא ברמב״ם (פרק יג מהלכות איסור ביאה הלי״א) וז״ל ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו עכ״ל. וצ״ב בקשר בין התקיפה בשעת טבילה לשם עבדות לבין התקיפה דקנין משיכה.
ד) כמו״כ צ״ב בלשון הרמב״ם בהלכה ג׳ ״שהעבדים נקנין במשיכה כזו״. משמע מזה דהרמב״ם איירי בסוג מסויים דמשיכה, וצ״ב מאי שנא ממשיכה דעלמא.
ה) ועוד יש לדייק דהרמב״ם עוסק בהלכות קניית עבד כנעני בפרק ב׳ מהלכות מכירה, ורק פסק את עיקר הדין דמשיכה קונה במטלטלין בפרק הבא (פרק ג׳ מהלכות מכירה הל״א). וצ״ב בסדר הדברים, כלומר היאך הרמב״ם הביא את דין משיכה בעבד לפני שפסק דמשיכה קונה בכלל.
ו) ועוד צ״ב דמשמע דלפי הרמב״ם יש חילוק יסודי בין משיכה דעבד גדול לבין משיכה דעבד קטן. דאחרי דהביא הדין דמשיכה בעבד גדול כתב הרמב״ם (הלכה ד׳) וז״ל עבד קטן הרי הוא כבהמה וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים, לפיכך נקנה במשיכה אע״פ שלא תקפו עכ״ל. ומזה דהרמב״ם הביא את דין עבד קטן בהלכה נפרדת וגם מזה דדימהו לבהמה, משמע דקנין משיכה דעבד קטן מהווה חלות אחרת ממשיכת עבד גדול. וזה גם יוצא מלשונו דעבד קטן נקנה בדברים שקונין בהן העבדים. ולכאורה הלשון הזה צע״ט דהרי עבד קטן הרי הוא עבד, ופשיטא דנקנין בדרכים דעבדים נקנים. אלא דמשמע דיש חלות אחרת לקנייני עבד קטן אע״פ דנראים כמו הקנינים דנקנים בהם עבד גדול.
וההבדל בין עבד קטן לבין עבד גדול כמו״כ בולט בהלכות עבדים (פרק ה, הל״א) כשהרמב״ם חזר על הדינים דקנין עבד כנעני וז״ל עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה, וקונה את עצמו בכסף או בשטר או בראשי איברים, ועבד קטן הרי הוא כבהמה ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה וכבר ביארנו בתחלת ספר זה כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן עכ״ל. כאן, הרמב״ם רק חזר בקיצור על ההלכות דכבר ביאר באריכות בהלכות מכירה, ואעפ״כ הוא חילק בין משיכת עבד גדול לבין משיכת עבד קטן. וצ״ב בכל זה דהרי מהגמ׳ משמע דעבדים גדולים וקטנים נקנים באותו קנין משיכה אלא דיש נ״מ ביניהם בפועל בנוגע לקראו אצלו והוא בא דרק מועיל בעבד קטן אבל בעבד גדול אינו מהני דהרי אדעתיה דנפשיה קאזיל. אבל מהרמב״ם משמע דיש כאן ב׳ חלויות שונות דמשיכה, וצ״ב בגדר הדברים.
ז) וכמו״כ צ״ב דבהלכות מכירה הרמב״ם פתח דעבד כנעני נקנה בג׳ דרכים – כסף שטר וחזקה – אבל בהמשך הוא גם פסק דעבד כנעני נקנה בהגבהה ובמשיכה. ובהלכות עבדים הרמב״ם כלל ה׳ דברים ברשימה שלו – כסף, שטר, חזקה, חליפין ומשיכה – אבל חסר הגבהה. וצ״ב בהסבר הדברים.
ג) קנין כיבוש בעבד כנעני
ומכל הדיוקים האלו נראה דיש להרמב״ם שיטה חדשה בגדר קנין חזקה הגבהה ומשיכה דעבד כנעני. דהיינו, דאע״פ דהגמ׳ הביאה את ההיקש בין קרקע לעבד כנעני ביחס לכסף שטר וחזקה, הרמב״ם הבין דיש חילוק מהותי בין כסף ושטר לבין חזקה. דבכסף ושטר, מעשה הקנין נעשה בדבר שהוא מחוץ לגוף הקרקע והעבד, וההיקש מלמד דאותו קנין דקונה בקרקע כמו״כ קונה בעבד. אבל חזקה דנעשה בגופו של קרקע אינו מהני בעבד באותו אופן דמהני בקרקע, דהרי כשרוצה לקנות בן אדם בקנין דנעשה בגופו הדרך היחידי שזה מועיל הוא מדין קנין כיבוש. ויוצא מזה דההיקש מקרקע מלמד דמעשה דחזקה מהני בעבד כנעני כמו דהוא מועיל בקרקע, אבל חלות הקנין בעבד כנעני הוא חלות הכיבוש דהאדון עושה בשעה שמשתמש בעבד. וזהו הטעם דהרמב״ם הדגיש דההשתמשות של העבד צ״ל ״בפני רבו״ דהרי האדון צריך לעשות את הכיבוש בעצמו. אבל בקרקע, דקנין חזקה הוי חלות קנין בעלמא ליכא דין דהחזקה צ״ל בפני הקונה.⁠ג
ומכיון דחזקה בעבד חל מדין קנין כיבוש ולא מדין חזקה דעלמא, מבואר למה שמואל אמר דאפשר לקנות עבד כנעני במשיכה. דהרי קנין כיבוש אינו מוגבל לצורה דקנין חזקה, אלא כל היכא דהאדון עושה מעשה קנין דכובש את העבד תחת ידו הוא קונה מדין כיבוש. ולכן אם האדון מושך או מגביה את העבד באופן דכבישה אזי הוא קונה אותו מדין כיבוש כמו בקנין חזקה.⁠ד וזהו הטעם דהרמב״ם לא הזכיר קנין משיכה והגבהה ברשימה בריש פרק ב׳ מהלכות מכירה, דהרי ביסוד הדברים אין משיכה והגבהה אופני קניינים לעצמם בעבד כנעני, אלא דהוו אופני חזקה הקונים מדין כיבוש. ומפני כך הרמב״ם עירב השתמשות וחזקה בתוך דבריו בנוגע לקנין משיכה והגבהה דכולם קונים מדין כיבוש. וכל זה בהלכות מכירה, אבל בהלכות עבדים כשהרמב״ם חזר על הדינים באופן קצר הוא רצה להזכיר כל צורת קנין בפני עצמו ולכן הזכיר משיכה בנפרד מחזקה. אמנם עדיין קשה לפי זה למה בהלכות עבדים הרמב״ם לא הזכיר הגבהה בפני עצמה כמו דהזכיר משיכה אם שניהם הוו צורות שונות של היסוד דחזקה וכיבוש. וזה עדיין טעון הסבר, וצ״ע.
ולפי״ז כמו״כ מובן למה הגמ׳ והרמב״ם השתמשו בלשון ד״תקיפה״ במשיכת עבד כנעני. דהרי כבר ביארנו (דף כא: בענין יפת תואר, אות ז׳) דהתקיפה בטבילת עבד כנעני דמונע העבד מלהיות גר גמור חלה מדין כיבוש. וכאן הרמב״ם הבין דהגמ׳ ביארה דהתקיפה הזאת ג״כ חלה לקנין עבד כנעני בדיני ממונות. וזה ג״כ הפירוש בהדגשת הרמב״ם ״שהעבדים נקנין במשיכה כזו״, דהיינו דאין זה מדין משיכה בעלמא כמו במטלטלין אלא הוי משיכה הכובשת את העבד תחת יד האדון דחל מדין קנין כיבוש. וגם יוצא לפי זה דאין להקשות על סדר הרמב״ם דפסק את הדין דמשיכת עבד כנעני לפני שאמר דיש חלות קנין משיכה במטלטלין, דהרי ״משיכה כזו״ מהווה דין אחר לגמרי מקנין משיכה דעלמא במטלטלין.
וכמו״כ מובן המשמעות דהרמב״ם דמשיכת עבד קטן מהווה קנין אחר ממשיכת עבד גדול. דכל היסוד הזה דמשיכה קונה מדין כיבוש נכון רק בעבד גדול דהוי בר דעת ולכן לא סגי במשיכה דעלמא וצריך משיכה מדין כיבוש דמבטל דעת העבד בפני האדון. אבל משיכה דעבד קטן דאינו בר דעת באמת חלה מדין קנין משיכה דעלמא כמו קנין משיכת בהמה ולכן לא צריך תקיפה, אלא דכל פעם דהאדון גרם שהעבד קטן יזוז ממקומו אזי הקנין חל כמו בבהמה.
ולפי״ז אין מקום להקשות כלל מהגמ׳ בגיטין (כב:) דאין משיכה קונה בקרקע אפי׳ היכא דאפשר במשיכה כמו בעציץ נקוב. דהרי באמת מוכרח מהגמ׳ שם דקנייני מטלטלין אינם שייכים כלל לקרקע. אבל כאן בעבד, אין קנין המשיכה חל מדין משיכת מטלטלין אלא דמהווה סוג של כיבוש דנכלל תחת הכותרת של ״חזקה״.
אבל לכאורה יש להקשות ב׳ קושיות על המהלך שביארנו בנוגע לקנין הגבהה. דלפי היסוד הנ״ל, הגבהה בעבד כנעני, כמו משיכה, מהווה סוג של חזקה דחל מדין כיבוש. וקשה על זה מלשון הגמ׳ וז״ל אמר ר׳ שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום עכ״ל, דהרי משמע מדברי ר׳ שמעון דהגבהה בעבד כנעני מהווה אותו קנין של הגבהה בכל התורה כולה. וגם קשה על רשימת קנייני עבד כנעני דהרמב״ם כתב בהלכות עבדים, וז״ל עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה, נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה עכ״ל. ולכאורה ממ״נ, אם הרמב״ם עוסק רק בחלות הקנין אזי למה הוא הזכיר קנין משיכה לבד וראוי לו להזכיר רק חזקה דכולל משיכה והגבהה כמו בהלכות מכירה. ומאידך, אם הרמב״ם רצה להזכיר כל פירוטי צורת הקנין דהעבד ולכן הוא הזכיר משיכה לחוד וחזקה לחוד, א״כ צ״ע למה הוא לא הזכיר כמו״כ הגבהה לחוד. ומשמעות הרמב״ם דיש לחלק בין משיכה לבין הגבהה בקנין עבד כנעני עדיין צ״ב.
א. ועיין בפנ״י (ד״ה אמר שמואל) דהקשה קושיית רבינו זצ״ל וגם העלה התירוץ הזה וז״ל עוד דאין דנין אפשר משאי אפשר דבקרקעות לא שייך משיכה עכ״ל.
ב. וכן הקשה בנתיבות (סימן קצו סק״א). ואולי י״ל דמכיון דהזרעים מחוברים לקרקע כל הזמן ליתא במשיכה דחיבורים לקרקע מפקיע חלות משיכה, שלא כעבד דאינו מחובר לקרקע וראוי למשיכה.
ג. כוונת רבינו זצ״ל לא ברורה, דאולי ר״ל דבקרקע מועלת חזקה ע״י שליח הקונה ולא בעבד, וצ״ע.
ד. והשווה לדברי החשק שמואל (כב:) דנקט דמשיכה בעבד כנעני חל מדין חזקה.
ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת התנא דידן [שלנו] במשנתנו, הרי מובן מדוע לא שנה דין קנין זה, כי כאמור מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני, דליתא במטלטלי קתני [דבר שישנו בדין קנין מטלטלין לא שנה, דבר שאינו בקנין מטלטלין שנה] וקנין משיכה ישנו במטלטלין. אלא לתנא ברא [החיצון] של התוספתא ששנה חליפין ניתני [שישנה] גם משיכה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] קנין חליפין הרי זה בגלל שהוא מילתא דאיתא [דבר שישנו] בין במקרקעי [בקרקעות] בין במטלטלי [במטלטלין], אבל משיכה דבמטלטלי איתא, במקרקעי ליתא [שבמטלטלין ישנה, בקרקעות אינה]לא קתני [שנה].
The Gemara comments: Granted, according to the opinion of the tanna of our mishna, it is clear why he did not list pulling as a mode of acquisition, as he does not teach the effectiveness of modes of acquisition that are effective in transferring the ownership of movable property; he teaches only the effectiveness of modes of acquisition that are not effective in transferring the ownership of movable property. Pulling is effective with movable property. But according to the opinion of the tanna of the baraita, who taught the mode of symbolic exchange, let him teach pulling as well. The Gemara answers: When he teaches his baraita, which includes acquisition through symbolic exchange, he teaches the effectiveness of modes of acquisition that are effective in transferring the ownership of both land and movable property. He does not teach the effectiveness of pulling, which is effective in transferring the ownership of movable property but is not effective in transferring the ownership of land.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כֵּיצַד תְּקָפוֹ וּבָא אֶצְלוֹ קְנָאוֹ קְרָאוֹ וּבָא אֶצְלוֹ לֹא קְנָאוֹ וּקְרָאוֹ לָא וְהָתַנְיָא כֵּיצַד בִּמְסִירָה אֲחָזָהּ בְּטַלְפָּהּ בִּשְׂעָרָהּ בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ בִּשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ בִּפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ קְנָאָהּ.

The Gemara returns to analyze Shmuel’s statement: How does one acquire a slave through pulling? If the master took him by force and he came to him, he has acquired him. If he called him and he came to him, he has not acquired him. The Gemara asks: And has he not acquired him if he called him? But isn’t it taught in a baraita: How is an animal acquired through passing? If he grabbed it by its hoof, or by its hair, or by the saddle on it, or by the load [shalif] on it, or by the bit [bifrumbiya] in its mouth, or by the bell on its neck, he has acquired it.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד במסירה – גבי בהמה קאי דקתני מתני׳ (לקמן דף כה:) בהמה גסה נקנית במסירה.
בשערה – כגון שיער שבראש הסוס.
שליף – משאוי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

ולבירור דברי שמואל: כיצד דרך קנין עבד במשיכה, תקפו (החזיק בו בכח) האדון ובא אצלוקנאו, אם קראו ובא אצלולא קנאו. שואלים: וקראו לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כיצד נקנית בהמה במסירה? אם אחזה בטלפה (בפרסה שלה), או בשערה, או באוכף שעליה, או בשליף (משא) שעליה, או בפרומביא (מתג) שבפיה או בזוג (בפעמון) שבצוארהקנאה.
The Gemara returns to analyze Shmuel’s statement: How does one acquire a slave through pulling? If the master took him by force and he came to him, he has acquired him. If he called him and he came to him, he has not acquired him. The Gemara asks: And has he not acquired him if he called him? But isn’t it taught in a baraita: How is an animal acquired through passing? If he grabbed it by its hoof, or by its hair, or by the saddle on it, or by the load [shalif] on it, or by the bit [bifrumbiya] in its mouth, or by the bell on its neck, he has acquired it.
רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) כֵּיצַד בִּמְשִׁיכָה וקוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצְתָה לְפָנָיו כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וָרֶגֶל קְנָאָהּ רַבִּי אַסִּי וְאָמְרִי לַהּ ר׳רַבִּי אַחָא אוֹמֵר עַד שֶׁתְּהַלֵּךְ לְפָנָיו מְלֹא קוֹמָתָהּ.

How is an animal acquired by pulling? If he calls it and it comes, or he if hits it with a stick and it runs before him, once it lifts a foreleg and a hind leg from where it was standing, he acquires it. Rabbi Asi, and some say Rabbi Aḥa, says: It is not enough if the animal lifts its feet. Rather, one does not acquire it until it walks the distance of its full height in the presence of the one acquiring it. In any event, this indicates that calling is an effective use of the mode of pulling.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

כיצד קונה בהמה במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה (היכה אותה) במקל ורצתה (רצה) לפניו, כיון שעקרה יד ורגל ממקום עמידתה — קנאה בכך. ר׳ אסי ואמרי לה יש אומרים] שר׳ אחא אומר: עד שתהלך לפניו מלא קומתה, ולא די בעקירת יד ורגל. על כל פנים למדנו מכאן שבהמה נקנית במשיכה גם על ידי קריאה!
How is an animal acquired by pulling? If he calls it and it comes, or he if hits it with a stick and it runs before him, once it lifts a foreleg and a hind leg from where it was standing, he acquires it. Rabbi Asi, and some say Rabbi Aḥa, says: It is not enough if the animal lifts its feet. Rather, one does not acquire it until it walks the distance of its full height in the presence of the one acquiring it. In any event, this indicates that calling is an effective use of the mode of pulling.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמְרִי בְּהֵמָה אַדַּעְתָּא דְמָרַהּ אָזְלָה עֶבֶד אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָזֵיל אָמַר רַב אָשֵׁי זעֶבֶד קָטָן כִּבְהֵמָה דָּמֵי.

The Sages say in response that there is a difference between the acquisition of a slave and that of an animal. An animal walks by the will of its owner, as it is domesticated and follows the orders of its master. Consequently, if it comes when called it is as though it was pulled. By contrast, a slave walks by his own will. Consequently, even if a slave comes when called, this cannot be considered acquisition through pulling, as the master has performed no act of acquisition. Rav Ashi said: A slave who is a minor is considered like an animal. Since he has no will of his own, he can be acquired through calling, like an animal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדעתא דמרה אזלא – על דעת הקורא אותה לפי שאין לה דעת.
אדעתיה דנפשיה – מדעת עצמו.
קטן – דלית ליה דעת כבהמה דמי ואם קראו לשם קניה ובא אצלו קנאו.
שאני בהמה דאדעתא דמרא אזלא. הילכך אע״פ שלא תקפה נקנית. אבל עבד אדעתא דנפשיה אזיל, הילכך אי לא תקפו ואוחזו לא מתחזי קנייה.
עבד קטן כבהמה דמי. דאזיל אדעתא דמריה, הילכך קני ליה בקראו ובא אצלו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

אמרי [אומרים] שיש להבדיל בין קנין עבד לקנין בהמה: בהמה אדעתא דמרה אזלה [על דעת בעליה היא הולכת] שאין בה דעת, ואם הולכת למי שקורא לה הרי זו כמשיכה, ואילו עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל [על דעת עצמו הוא הולך] ולכן אין זה קנין משיכה, שהרי לא עשה האדון בכך פעולת קנין. אמר רב אשי: עבד קטן כבהמה דמי [נחשב], שכיון שאין לו דעת — הרי הוא נקנה בקריאה, כדין בהמה.
The Sages say in response that there is a difference between the acquisition of a slave and that of an animal. An animal walks by the will of its owner, as it is domesticated and follows the orders of its master. Consequently, if it comes when called it is as though it was pulled. By contrast, a slave walks by his own will. Consequently, even if a slave comes when called, this cannot be considered acquisition through pulling, as the master has performed no act of acquisition. Rav Ashi said: A slave who is a minor is considered like an animal. Since he has no will of his own, he can be acquired through calling, like an animal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) תָּנוּ רַבָּנַן חכֵּיצַד בַּחֲזָקָה הִתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ אוֹ הוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ הִפְשִׁיטוֹ הִרְחִיצוֹ סָכוֹ גֵּרְדוֹ הִלְבִּישׁוֹ הִנְעִילוֹ הִגְבִּיהוֹ קְנָאוֹ אָמַר ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא תְּהֵא חֲזָקָה גְּדוֹלָה מֵהַגְבָּהָה טשֶׁהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם מַאי קָאָמַר.

§ The Sages taught (Tosefta 1:5): How does one acquire a slave though possession? If the slave removes the master’s shoe, or carries his garments after him to the bathhouse, or undresses him, or bathes him, or anoints him, or scrubs the oil off him, or dresses him, or puts on his shoes, or lifts him, the master acquires him. Rabbi Shimon says: Acquisition through the mode of possession should not be considered greater than acquisition using the mode of lifting, as lifting acquires property in any situation. With regard to this last statement the Gemara asks: What is Rabbi Shimon saying here? The first tanna also said that a slave can be acquired by lifting.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילתוספות רי״דרשב״אריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התיר לו מנעלו – העבד ללוקח.
גרדו – גראט״ר בלעז.
הגביהו – העבד את הלוקח.
מאי קאמר – מה ענין הגבהה דעלמא להגבהה דהכא הגבהה דעלמא לוקח מגביה החפץ והכא אמרינן שהעבד מגביהו משום עבודה שהלוקח משעבד בו לקנותו בחזקה.
וכיצד בחזקה התירו לו מנעלו או הנעילו מנעלו או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ או הפשיטו או הרחיצו או סכו או גרדו או הלבישו או הגביהו לרבו.
התיר לו מנעלו. העבד לרבו, וה״ה אם הגביה העבד את רבו על כתפו, (דקא) [דקני] ליה, דהא הוי סימן עבדות.
תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו כולי – כל אילו החזקות הן עבודות שיעשה העבד לגופו של אדון ודוקא כששימש לגופו של אדון הויא חזקה אבל אם עשה מלאכתו אין זו חזקה דלא מיקריא חזקה אלא כשמחזיק בו האדון בגופו.
תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו כו׳. כל אלו מלאכות של עבד הן, ולפיכך עבד נקנה בהן, אבל תפר או אפה לרבו אין זו חזקת העבדים, שאין אלו אלא אכילת פירות, ואכילת פירות אינה חזקת קניה, והמציע מצעות בנכסי הגר דאמרינן בפרק חזקת (ב״ב נג:) דקנה, היינו משום דנהנה גופו מגוף הקרקע, ודוגמתו בעבדים הגביהו הוא לרבו, שגוף האדון נהנה מגוף העבד, ולא כתב כן הרמב״ם (פ״א מהל׳ מכירה הט״ז ופ״ב מהל׳ זכייה ה״ב).
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעל כו׳ – עד אמר רב אשי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו לו רבו לא קנאו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כך היא הגרסא בספרים שלנו ולפי גירסא זו לית הלכתא כרבי שמעון דרבנן פליגי עליה ואשכחנא רבוותא ופסקו כותיה הלכתא. ובספרים ישנים הכי גרסי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו לו אמר ר׳ שמעון לא תהא חזקה כו׳ והשתא לא פליגי רבנן עליה דר׳ שמעון והלכתא כותיה ונראה שזו היא גרסתם של הגאונים זכרונם לברכה.
גמ׳. תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו.
בענין קנין חזקה בעבד כנעני
א) קנין חזקה ע״י תשמיש
משמע מהגמ׳ דתשמיש מועיל לקנין חזקה. וקשה, דלכאורה נחלקו הראשונים האם תשמיש בקרקע מהני לקנין חזקה היכא דלא שייך לעשות נעל גדר ופרץ. דכתב הרמב״ם (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו) וז״ל היתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדר ולא פרצה, ואינה בת זריעה, הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות או העמדת בהמה שם וכיוצא בזה משאר התשמיש עכ״ל. ומבואר ברמב״ם דתשמיש מהני לקנין חזקה בקרקע צחיח. מאידך הראב״ד השיג (שם) וז״ל א״א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ״ל. הראב״ד נקט דתשמיש דאכילת פירות אינו יכול להועיל לקנין חזקה אפי׳ היכא דא״א לעשות נעל גדר ופרץ, אלא דלעולם בעינן ״מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר״. ונראה לבאר דלפי הראב״ד לא בעינן מעשה תיקון בגוף הקרקע דהרי מעשה דנעילת השדה אינו מתקן את גוף הגדר או גוף השדה. אלא סגי במעשה דאינו משנה בגוף הקרקע כל עוד דהוא מהני לארעא, כמו נעילת הדלת דשומר על הקרקע. אבל לכאורה צ״ב בדעת הראב״ד מהסוגיא דידן דמבואר דבעבד דהוקש לקרקע תשמיש מהני לקנין חזקה אע״פ דהתשמיש בודאי אינו מהני לעבד.
ועיין ברשב״א (ד״ה ת״ר כיצד) דגם התקשה בקנין חזקה דהתיר לו מנעלו וכדומה, וז״ל כל אלו מלאכות של עבד הן ולפיכך עבד נקנה בהן אבל תפר או אפה לרבו אין זו חזקת העבדים שאין אלו אלא אכילת פירות ואכילת פירות אינה חזקת קניה והמציע מצעות בנכסי הגר דאמרינן בפרק חזקת (נג:) דקנה היינו משום דנהנה גופו מגוף הקרקע ודוגמתו בעבדים הגביהו הוא לרבו שגוף האדון נהנה מגוף העבד ולא כן כתב הרמב״ם עכ״ל. ויוצא דהרשב״א חולק על הרמב״ם לגבי תשמיש לקנין חזקה ונקט דתשמיש דאכילת פירות אינו מהני. אמנם הרשב״א עדיין סבור דאם התשמיש הוא באופן דנהנה גוף הקונה מגוף דבר הנקנה, זה מהני לקנין חזקה. ולפי״ז שפיר מובן הגמ׳ בסוגיין דרק בתשמישים דנהנה גוף האדון מגוף העבד קנין החזקה חל, אבל לא בתשמיש אחר דדומה לאכילת פירות. אבל לכאורה הראב״ד אינו יכול לסבור כמו הרשב״א דהרי הראב״ד נקט דלקנין חזקה בעינן ״מידי דמהניא לארעא״ ומשמע דבעינן דהקונה יגרום הנאה לגוף הקרקע או לגוף העבד. ולכאורה, בהתיר לו מנעלו, אע״פ דנהנה גוף האדון מגוף העבד, מ״מ אין כאן הנאה לגוף העבד ואינו קונה לדעת הראב״ד. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא בפירוש הראב״ד לסוגייתנו.
וגם צ״ע בשיטת הראב״ד מהגמ׳ בב״ב (נג:) דהרשב״א הביא כראיה דתשמיש המהנה לגוף הקונה מגוף הקרקע מועיל לקנין חזקה. דהרי איתא בגמ׳ שם וז״ל אמר רב עמרם האי מילתא אמר לן רב ששת, ואנהרינהו עינין ממתניתא, המציע מצעות בנכסי הגר קנה. ואנהרינהו עינין ממתניתא, מאי היא, דתניא כיצד בחזקה, נעל לו מנעלו, או התיר לו מנעלו, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, והפשיטו, והרחיצו, סכו, גרדו, והלבישו, והנעילו, והגביהו, קנאו עכ״ל. הגמ׳ הוכיחה דמציע מצעות בנכסי הגר קונה מזה דעבד כנעני נקנה ע״י תשמיש. ולפי הרמב״ם הגמ׳ מובן מאד דהרי עצם הצעת המצעות קונה מההפקר מדין תשמיש בשדה כמו בעבד כנעני. ועיין ברשב״א בב״ב (נג: ד״ה המציע) דחלק על הרמב״ם ונקט דאין כל תשמיש מהני לקנין חזקה אלא תשמיש דגוף הקונה נהנה מגוף דבר הנקנה. ולכן ביאר את הסוגיא באופן אחר, וז״ל המציע מצעות בנכסי הגר קנה, כלומר שהציע מצעות עליהן ושכב או ישב עליהן קנה לפי שנהנה גופו מגוף הקרקע ואינו דומה לאכילת פירות שאינה חזקה דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיו עכ״ל.⁠א ודבריו בב״ב הם לשיטתו במה דכתב בסוגייתנו, דהיינו דגם בתשמישי העבד לרבו וגם במציע מצעות, קנין חל ע״י זה דהקונה נהנה מגוף דבר הנקנה. אבל לכאורה כמו דקשה על הראב״ד מסוגיא דידן, כמו״כ קשה היאך הוא ביאר את קנין החזקה במציע מצעות אם בעינן דבר דמהני ליה לארעא.
ונראה לבאר דהראב״ד פירש את הסוגיא בב״ב כמו הר״י מגא״ש. דהרמב״ם (פרק ב מהלכות זכייה ומתנה הל״ד) פסק את ההלכה דהציע מצעות בסמיכות להלכה אחרת, וז״ל הצר צורה בנכסי הגר קנה והמציע מצעות בנכסי הגר קנה, הנר את השדה בנכסי הגר קנה עכ״ל. והמגיד משנה ביאר דזה דהרמב״ם הביא את הדין דהציע מצעות ביחד עם הדין דצר צורה ונר את השדה משמע דגם בהציע מצעות פירושו דהקונה תיקן דבר בגוף השדה, וז״ל הציע מצעות שיפה הקרקע במצעתן וה״ז כציור וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שמתקנו ומיפהו וזה עיקר ולזה הסכים אבן מיגש ז״ל עכ״ל. כלומר, דלפי הר״י מגא״ש גם מציע מצעות אינו קונה מדין תשמיש או מדין ההנאה מגוף השדה אלא דהקנין חל ע״י זה דהוא תיקן את השדה בהמצעות. ועיין ברשב״א (בב״ב שם) דגם הביא את פירוש דהר״י מגא״ש והוסיף דלפי זה גם בקנין חזקה דעבד כנעני אין כוונת הגמ׳ ב״נעל לו מנעלו״ דהעבד עושה תשמיש בעד רבו או מהנה את רבו ע״י זה דהעבד נעל לו מנעלו, אלא דהאדון נועל את מנעל דהעבד וע״י זה מתקנו ומייפו, וז״ל ויש מי שפי׳ הציע מצעות שייפה הקרקע בהצעת מצעות קנה והרי זה כסיוד וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שמתקנו ומייפהו ואנהר לן עיינין מדתנינן סכו הלבישו כלומר האדון הלביש את העבד עכ״ל. ויוצא מכל זה דהראב״ד יכול לפרש דיש תיקון דבר הנקנה גם במציע מצעות וגם בעבד כנעני.
וגם יש להעיר על השיטה הנ״ל בגדר דקנין חזקה מהסוגיא דדייש אמיצרי. דאיתא בב״מ (יד:) וז״ל ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דאמר ליה חייתא דקטרי סברת וקבלת, מאימתי הויא חזקה, מכי דייש אמצרי עכ״ל. ולכאורה דייש אמצרי אינו מעשה דמהני בגוף הקרקע או אפי׳ מעשה דתשמיש בשדה וצ״ב במאי קני. ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא. דהתוס׳ (שם יד. ד״ה עד שלא) פירשו דהוא עשה מעשה קנין אחר בקרקע אלא דיכול לחזור בו עד דהוא מראה דיש לו סמיכות דעת לקנין עי״ז דהוא דייש אמיצרי. וא״כ הדין דדייש אמיצרי אינו שייך לדיון הנ״ל בגדר דקנין חזקה. ומאידך רש״י (ד״ה מכי דייש) פירש וז״ל מכי דייש אמצרי - מתקן גבולי השדה ומגביהם עכ״ל, דהיינו דהוא עשה מעשה תיקון בגוף השדה. ולפי״ז מובן למה דייש אמצרי סגי לקנין חזקה. והרמב״ם גם ס״ל הכי שכתב, וז״ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה עכ״ל, דהיינו דהוא משנה את גוף השדה על ידי הליכה על הגבול. והראב״ד דמצריך מעשה דמהניא ליה לארעא לקנין חזקה יכול לפרש או כמו התוס׳ דדייש אמיצרי אינו קשור לקנין חזקה, או כמו רש״י והרמב״ם דיש תיקון בגוף השדה.
ועוד יש להעיר על דברי הראב״ד בהשגה שלו לפסק אחר דהרמב״ם לגבי קנין חזקה. דהרמב״ם (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו) כתב וז״ל המוכר שדה לחבירו ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו עכ״ל. והראב״ד השיג וז״ל א״א כל זה הולך על הדרך שכתב עכ״ל. וכוונת הראב״ד היא דהרמב״ם אזיל בפסק הזה לשיטתו דתשמיש דאכילת פירות מהני לקנין חזקה, אבל הראב״ד בעצמו דסבור דבעינן מעשה דמהני ליה לארעא חולק על זה. ולכאורה השגתו צ״ב דהרי ע״י זריעה ונירה לכאורה הקונה עושה מעשה דתיקון בגוף השדה והיאך זה דומה לשטיחת פירות או העמדת בהמה בקרקע. וצ״ל דהראב״ד רק השיג על הדין ברמב״ם דאסף פירות האילן, דאע״פ דהוא עושה מעשה, הראב״ד נקט דמכיון דהוא רק עושה מעשה בפירות ולא בקרקע עצמה זה לא סגי למעשה דמהניא ליה לארעא, ולכן הראב״ד סבור דאזיל הרמב״ם לשיטתו דגם מעשה תשמיש בעלמא סגי לחזקה. אבל אה״נ, הראב״ד מודה דמעשה זריעה או חרישה מהני לקנין חזקה.
ב) גדר קנין חזקה לפי הרמב״ם
והנה יש לעיין בשיטת הרמב״ם בקנין חזקה, דהרי הבאנו לעיל דבקרקע צחיח סלע הוא סבור דהקנין חל ע״י תשמיש דשטיחת פירות (פרק א מהלכות מכירה הלט״ו). אבל כשהרמב״ם הגדיר את היסוד דקנין חזקה כמה הלכות לפני כן (פרק א מהלכות מכירה הל״ח) כתב דצריך מעשה המועיל לשדה, וז״ל כיצד בחזקה, מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן אותה במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה עכ״ל. ומבואר מזה דעיקר הגדר דקנין חזקה הוא מעשה דמועיל לשדה. והרמב״ם הדגיש את הנקודה הזאת בעוד כמה הלכות. דהרי כשפירט את צורת הקנין דגדר כתב הרמב״ם (שם הלי״א) וז״ל כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה, כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק, הרי זה הועיל וקנה, וכן אם היתה שם פרצה והיו נכנסים בה בדוחק והרחיב הוא בה כל שהוא עד שנמצא נכנס בריוח, הרי הועיל וקנה עכ״ל. ופעמיים בהלכה הרמב״ם כתב ״הרי זה הועיל וקנה״, וכמו״כ איתא בהלכה הבאה (שם הלי״ב) וז״ל נתן צרור והועיל, כגון שחבר בו המים לשדה, או נטל צרור והועיל כגון שפתח בנטילתו המים לשדה הרי זה קנה, וכן כל כיוצא בזה עכ״ל. ובהלכה הבאה (שם הלי״ג) כתב דהילוך על גבולות השדה אינו קונה משום דמעשיו לא הועיל, וז״ל המוכר שדה לחבירו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה, כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת קנה, אבל אם הלך בה לארכה ולרחבה אין הילוך זה מועיל כלום, ואם שביל של כרמים מכר לו הואיל ונעשה להילוך קנה בהילוך עכ״ל. ומבאור מכל זה דבקנין חזקה דעלמא בעינן מעשה דמועיל בגוף השדה. ואפי׳ כשהרמב״ם הביא את ההלכה בקנין חזקה ע״י תשמיש (שם הל״י) הוא גם הוסיף התנאי הזה דמועיל מעשיו, וז״ל כיצד המחזיק בנעילה קנה, כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו הרי זה החזיק וקנה, שהרי נשתמש בה שימוש המועיל עכ״ל. ולפי כל זה צ״ב בפסק הרמב״ם בנוגע לקרקע צחיח סלע ועבד כנעני דקנין חזקה חל ע״י תשמיש דאינו מועיל לדבר הנקנה אלא לבעלים בלבד.
וצ״ל דלפי הרמב״ם יש ב׳ דינים בקנין חזקה. כלומר, דהיכא דאפשר לעשות מעשה תיקון או ייפוי בגוף השדה או מעשה דתשמיש דמועיל לשדה (כמו נעילת הדלת) אזי קנין החזקה חל בדרכים האלו. אבל בקרקע צחיח סלע ובעבד כנעני דאי אפשר לעשות מעשה המועיל להם, אזי ההלכה היא דכל תשמיש המועיל לקונה חל כקנין חזקה אע״פ דאינו מועיל לגוף השדה.
ואם כנים הדברים לכאורה קשה בגדר דקנין חזקה. כלומר, מהו יסוד הדין קנין של חזקה דבעינן מעשה המועיל לשדה, אבל אם זה אי אפשר אזי סגי בתשמיש דהקונה בעלמא כמו שטיחת פירות. ונראה לבאר דיסוד דקנין חזקה אינו מעשה מסויים בעצמו, אלא מעשה דהוראת בעלות על השדה. כלומר, דהקונה צריך לעשות מעשה דרק הבעלים דהשדה עושים ואזי קונה בקנין חזקה. וא״כ מובן דיש אופנים שונים דקנין חזקה בקרקעות שונות. דהיינו, דהיכא דאפשר לעשות מעשה דמועיל בגוף השדה אזי מעשה כזה מהווה מעשה דהוראת בעלות הכי מעולה דהרי רק הבעלים משקיעים לעשות מעשה דמועיל לשדה. אבל היכא דהוראת בעלות מסוג הזה אינו שייך כמו בקרקע צחיח סלע, אזי גם תשמיש דמהני לבעלים מהווה סוג של מעשה דהוראת בעלות.⁠ב
ויש להוכיח דהגדר דקנין חזקה הוא מעשה דהוראת בעלות משיטת רש״י בנוגע למסירת מפתחות. דאיתא בריש מסכת פסחים (ד.) דמסירת מפתחות מהמשכיר לשוכר לפני י״ד בניסן מעביר את החיוב של בדיקת חמץ מהמשכיר לשוכר, וז״ל המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק עכ״ל. ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא. דרש״י (ד״ה מסירת מפתח) נקט דמסירת המפתח מהווה קנין שכירות וז״ל הוא קנין השכירות, ואם עד שלא מסר המפתח נכנס ליל ארבעה עשר חלה חובת הבדיקה על המשכיר, שעדיין היתה ברשותו, ואף על פי שמסר לו ביום כבר חלה חובה עליו עכ״ל. והתוס׳ (ד״ה אם משמסר) הקשו עליו דקנין שכירות חל בקרקע רק ע״י כסף שטר וחזקה, ומסירת מפתחות מהני רק אם אמר לך חזק וקני. ומפני זה הר״י ביאר דחיוב בדיקת חמץ אינו תלוי בקנין השכירות וז״ל ומפרש ר״י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י״ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק עכ״ל. וצ״ב בשיטת רש״י, למה מסירת מפתח מהווה קנין שכירות. ונראה לבאר ע״פ הנ״ל דלפי רש״י מסירת מפתח מהווה מעשה המראה הבעלות של מי דקיבל המפתחות כשוכר ולכן הוא מהני לקנין חזקה.⁠ג
ועל פי זה נראה לבאר דיוק בלשון הרמב״ם. דבקנין חזקה בשדה ע״י תשמיש הרמב״ם לא הזכיר דמעשה דשטיחת הפירות בקרקע צ״ל בפני הקונה. ואילו בקנין חזקה דעבד ע״י זה דהעבד משמש את רבו, הרמב״ם הוסיף את התנאי דהתשמיש צ״ל בפני רבו. ולעיל ביארנו ע״פ היסוד דקנין חזקה דעבד אינו קנין חזקה דעלמא אלא דחל מדין כיבוש. אבל לפי היסוד הנ״ל בגדר דקנין חזקה יש לבאר באופן אחר, דהיינו דיש לחלק בין מעשה דהוראת בעלות בשדה לבין מעשה דהוראת בעלות בעבד בר דעת. דבשדה, כל מעשה תשמיש דמהנה לקונה מראה דהוא הבעלים על השדה. דהרי אנשים ישאלו של מי הפירות דשטוחים בשדה וידעו דהם של הקונה. אבל אם עבד בר דעת עושה מעשה דמהנה לאחר, אין אומדנא דמוכח דהאדם הזה מהווה האדון של העבד, דאולי העבד בעצמו החליט לעשות את המעשה הזה מטעמים שלו. אבל אם התשמיש נעשה בפני האדון, רק אז מעשה התשמיש גורם אומנדא דמוכח לכל הרואים דהוא האדון על העבד.
והשתא דאתית להכי יש לחזור למחלוקת הראשונים בנוגע לקנין חזקה ע״י תשמיש, דהבאנו לעיל ג׳ שיטות בנידון: א) שיטת הרמב״ם דהיכא דא״א לעשות מעשה המועיל לקרקע, מעשה תשמיש דמהנה לבעלים קונה, ב) שיטת הרשב״א דרק תשמיש דגוף הקונה מקבל הנאה מגוף הקרקע קונה, ג) שיטת הראב״ד דלעולם בעינן מעשה דמייפה או מתקן את השדה. ועל פי היסוד שביארנו בקנין חזקה י״ל דכו״ע מודים דהיסוד דקנין חזקה הוא מעשה דהוראת בעלות אלא דנחלקו איזה אופן סגי ליצור אומדנא דמוכח מצד הרואים דהוא הבעלים על השדה. דהרמב״ם נקט דסגי בכל מעשה תשמיש דגורם הנאה לקונה כש״כ לעיל. מאידך הרשב״א סבור דמעשה כזה אינו יוצר אומדנא דמוכח בעיני הרואים לומר שהנהנה מהתשמיש הוי הבעלים, חוץ מאם הוא נהנה בגופו מגוף השדה. והראב״ד נקט שרק מעשה המועיל בגוף השדה יוצר אומדנא כזאת דהוא הוי הבעלים.⁠ד
א. וכן איתא ברשב״ם (ד״ה הציע מצעות).
ב. ולכאורה ההגדרה הזאת מבואר נמי מדברי הכס״מ (פרק ב מהלכות מכירה הל״ב) דכשעבד תופר בעד האדון אינו קונה בקנין חזקה, וז״ל אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע עכ״ל.
ג. והשווה לדברי רבינו זצ״ל המובאים בספר הררי קדם (חלק ב׳ סימן ו׳) דרבינו זצ״ל ביאר את שיטת רש״י באופן אחר.
ד. לכאורה קשה לומר דפליגי הראשונים בהיכי תמצי האם יש אומדנא דמוכח או לא. ויתכן דבשטיחת פירות יש ספק דאולי שכר את הקרקע לתשמיש ולא קנה את גופו ופליגי הראשונים האם קנין חזקה דשכירות מועיל לקנות גם גופו של הקרקע, ויש לתלות שאלה זו באם יש לשוכר קנין הגוף בקרקע או לא. ובהנאת הגוף לכאורה י״ל דהרוב דאומדנא דמוכח הוי דקנה את גוף הקרקע ולא רק שכרו לפירותיה אלא שיש מיעוט המצוי דאכן שכרו ולא קנה הגוף, ופליגי האם אומדנא דמוכח עם מיעוט המצוי מועיל לקנין.
ג תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד קונה את העבד בחזקה? אם התיר לו העבד את מנעלו, או הוליך כליו (בגדיו) אחריו לבית המרחץ, או הפשיטו או הרחיצו, או סכו, או גרדו (גרד ממנו את השמן שסך בו), או הלבישו או הנעילו, או הגביהוקנאו. אמר ר׳ שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. על הדברים האחרונים שואלים: מאי קאמר [מה אמר] ר׳ שמעון? שנראה שהוא חולק, אך אין הענין מובן, שהרי גם תנא קמא אמר שקונה בהגבהה.
§ The Sages taught (Tosefta 1:5): How does one acquire a slave though possession? If the slave removes the master’s shoe, or carries his garments after him to the bathhouse, or undresses him, or bathes him, or anoints him, or scrubs the oil off him, or dresses him, or puts on his shoes, or lifts him, the master acquires him. Rabbi Shimon says: Acquisition through the mode of possession should not be considered greater than acquisition using the mode of lifting, as lifting acquires property in any situation. With regard to this last statement the Gemara asks: What is Rabbi Shimon saying here? The first tanna also said that a slave can be acquired by lifting.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילתוספות רי״דרשב״אריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַב אָשֵׁי יהִגְבִּיהוֹ הוּא לְרַבּוֹ קְנָאוֹ הִגְבִּיהוֹ רַבּוֹ לוֹ לֹא קְנָאוֹ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא תְּהֵא חֲזָקָה גְּדוֹלָה מֵהַגְבָּהָה שֶׁהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם.

Rav Ashi says that one can infer from the statement of the first tanna: If a slave lifts his master, the master acquires him, as he is performing labor for the master. But if his master lifts the slave, the master does not acquire him, as the slave has not performed labor for his master. With regard to this Rabbi Shimon says: Acquisition through possession should not be greater than acquisition through lifting, as lifting acquires property in any situation. Consequently, one can acquire a slave even by lifting him.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(וכי) [וכן] הגביה רבו לוא.
א. וכ״פ הרמב״ם והרשב״א. ודלא כהטור חו״מ סי׳ קצו עי״ש.
[הגביהו רבו לו לא קנאו]. ור׳ שמעון פליג ואמר דקני, דכיון דהגבהה קונה בכל מקום, לא גרע עבד ממטלטלי דניידי ודלא ניידי. וכן הלכה הכי מתפרשא בגמ׳.
הגביהו רבו לו לא קנאו ר׳ שמעון אמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וקיימא לן כר׳ שמעון, דהא נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל, ורב אשי נמי הכי קאמר, וכל שכן בהגבהה.
אמר רב אשי: כך צריך להבין: אם הגביהו הוא לרבו (את רבו) — קנאו, שהרי עושה מלאכה לאדוניו, אבל במקרה שהגביהו רבו לולא קנאו, שהרי לא עשה העבד עבורו עבודה. ועל כך אמר ר׳ שמעון: לא תהא קנין חזקה גדולה מקנין הגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום, ואם כן, גם המגביה את העבד — קנאו.
Rav Ashi says that one can infer from the statement of the first tanna: If a slave lifts his master, the master acquires him, as he is performing labor for the master. But if his master lifts the slave, the master does not acquire him, as the slave has not performed labor for his master. With regard to this Rabbi Shimon says: Acquisition through possession should not be greater than acquisition through lifting, as lifting acquires property in any situation. Consequently, one can acquire a slave even by lifting him.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ הִגְבִּיהוֹ הוּא לְרַבּוֹ קְנָאוֹ אֶלָּא מֵעַתָּה שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית תִּקָּנֶה בְּבִיאָה כִּי קָאָמְרִינַן זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה מִצְטַעֵר הָכָא זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה נֶהֱנֶה הוּא.

The Gemara asks: Now that you said that if a slave lifts his master, the master acquires him, consider the following ramification of this ruling: If that is so, let a Canaanite maidservant be acquired by means of sexual intercourse with the master, as it is possible to claim she lifts him during the act of intercourse. The Gemara answers: When we say that one acquires a slave through the labor the slave performs for him, that applies to a situation where this master benefits and that slave suffers. In this manner the master exercises his authority over the slave. Here, with regard to sexual intercourse, it is a case where this master benefits and this Canaanite maidservant likewise benefits. Since both sides derive benefit, it cannot be seen as an act of acquisition.
רי״ףרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מעתה – דהגביהו הוא לרבו קנאו.
שפחה כנענית תקנה בביאה – דהא אגבהה ליה.
אלא מעתה שפחה כנענית תיקנה בביאה – אם היה רוצה היה משיב לו דדוקא ביאה בלא הגבהה אינה קונה אבל היכא דאיכא הגבהה בההיא ביאה הכי נמי דקניא אלא דטבא מינה קא מהדר ליה דאף על גב דאיכא הגבהה התם לא קניא משום דהוי זה נהנה וזה נהנה.
ושואלים: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שבמקרה שהגביהו הוא לרבוקנאו, שקונה אותו האדון בכך לדעת, אלא מעתה שפחה כנענית תקנה לאדון בביאה שבא עליה, שהרי אפשר לומר שהיא מגביהה אותו בשעת ביאה! ומשיבים: ביאה שבא עליה אינה כמלאכה שעושה עבורו, ומדוע? כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שהוא קונה את העבד בעבודה שהעבד עובד בשבילו — הרי זה במקום שזה (האדון) נהנה, וזה העבד מצטער (סובל) בכך, ובכך מתבטאת בעלותו של האדון, ואולם הכא [כאן] בביאה: זה נהנה וזה נהנה הוא וכיון ששני הם נהנים מכך, אין לראות בזה דרך קנין.
The Gemara asks: Now that you said that if a slave lifts his master, the master acquires him, consider the following ramification of this ruling: If that is so, let a Canaanite maidservant be acquired by means of sexual intercourse with the master, as it is possible to claim she lifts him during the act of intercourse. The Gemara answers: When we say that one acquires a slave through the labor the slave performs for him, that applies to a situation where this master benefits and that slave suffers. In this manner the master exercises his authority over the slave. Here, with regard to sexual intercourse, it is a case where this master benefits and this Canaanite maidservant likewise benefits. Since both sides derive benefit, it cannot be seen as an act of acquisition.
רי״ףרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אָמַר רַב אַחַיי [בַּר אַדָּא] דְּמִן אַחָא מַאן לֵימָא לַן דְּלָאו הֲנָאָה אִית לְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ וְעוֹד מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה כְּתִיב הִקִּישה הַכָּתוּב כְּדַרְכָּהּ לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

The Gemara asks: If he engages in intercourse in an atypical manner, i.e., anal intercourse, with her, what can be said? In that case the woman does not benefit from the intercourse. Rav Aḥai bar Adda of the place called Aḥa said: Who will tell us, i.e., it is not obvious, that there is no benefit for both of them, i.e., there is benefit only for the man, when they engage in intercourse in an atypical manner? And furthermore, it is written: “Lyings with a woman” (Leviticus 18:22). The plural form indicates that there are two ways of engaging in sexual intercourse with a woman: In this manner the verse compares typical sexual intercourse to intercourse in an atypical manner.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ רב אחי בר אדא כו׳ כצ״ל:
גמ׳ מאן לימא לן דלא הוי הנאה לתרוייהו. עיין יומא פב ע״א תד״ה מה רוצח ובסנהדרין נח ע״ב ברש״י ד״ה שלא כדרכה:
שואלים: ואם בא עליה שלא כדרכה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אז אין לאשה הנאה בכך. אמר רב אחיי [בר אדא] דמן אחא: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] דלאו הנאה אית להו לתרוייהו [שאין להם הנאה, לשניהם] אפילו בביאה שלא כדרכה? ועוד: ״משכבי אשה״ (ויקרא יח, כב) כתיב [נאמר] וכיון שנאמר הדבר בלשון רבים, למדים שיש שני משכבות באשה והקישה (הישווה) הכתוב את הביאה כדרכה לשלא כדרכה לכל ענין.
The Gemara asks: If he engages in intercourse in an atypical manner, i.e., anal intercourse, with her, what can be said? In that case the woman does not benefit from the intercourse. Rav Aḥai bar Adda of the place called Aḥa said: Who will tell us, i.e., it is not obvious, that there is no benefit for both of them, i.e., there is benefit only for the man, when they engage in intercourse in an atypical manner? And furthermore, it is written: “Lyings with a woman” (Leviticus 18:22). The plural form indicates that there are two ways of engaging in sexual intercourse with a woman: In this manner the verse compares typical sexual intercourse to intercourse in an atypical manner.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ר׳רַבִּי יְהוּדָה הִנְדּוּאָה גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין הֲוָה חֲלַשׁ עָל מָר זוּטְרָא לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ חַזְיֵיהּ דְּתָקֵיף לֵיהּ עָלְמָא טוּבָא אֲמַר לֵיהּ לְעַבְדֵיהּ שְׁלוֹף לִי מְסָנַאי וְאַמְטִינְהוּ לְבֵיתָא אִיכָּא דְּאָמְרִי גָּדוֹל הֲוָה

§ The Gemara relates: Rabbi Yehuda from India was a convert who had no heirs. When he became ill Mar Zutra entered to ask about his health. When he saw that his condition intensified, i.e., that he was about to die, Mar Zutra said to Rabbi Yehuda’s slave: Remove my shoes and take them to my house. He wanted to acquire the slave upon the death of his master, as when a convert without heirs dies, the first person to claim his property acquires it. The Gemara comments: There are those who say that this slave was an adult man,
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנדואה – מארץ כושי כוש מתרגמינן הינדואה.
דתקיף ליה עלמא – גוסס ונוטה למות.
אמר ליה – מר זוטרא לעבדיה דגר.
שלוף לי מסנאי – לקנותו בחזקה היה מתכוון שיהא בעבודתו כשימות אדונו.
איכא דאמרי גדול היה – העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד.
איכא דאמרי גדול היה – העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו זה פירש למיתה יהודה הינדואה וזה פירש לחיים מר זוטרא תחתיו במקומו שלא יהיה העבד רגע אחד בלא אדון.
רב יהודה הנדואה. מארץ הודו.
שלוף לי מנעלי ואמטי לי בגו ביתאי. כלומר מתכוין היה שיהא בעבדותו כשימות אדונו, לפי שיהיה מת אדונו קודם שיגיע זה לביתו.
איכא דאמרי גדול הוה. העבד, ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר, לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו, שאם לא עשה אלא עד שימות הגר, היה העבד פ⁠[ו]⁠רש לחיים בשעה שהגר פרש למיתה, שאם היה קטן לא היה צריך להקדים קודם המיתה, כי (לפני) [אחר] שעה שימות, היה יכול להחזיק בו, דהא לית ליה דעתא שיזכה הוא לעצמו, ואם עמד שעה או שתים בלא אדון לא איכפת לן.
רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה גי׳ רש״י ז״ל איכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול ופירושו איכא דאמרי קטן הוה ומה שקדם להתחיל שעבודו עליו מחיים כרבנן דאמרי דאפילו קטנים קנו עצמם בני חורין וקדם לזכות בהם קודם שיזכו בעצמן אבל לאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה בהם אינן זוכין בעצמן ואפי׳ לאחר מיתה היה יכול לזכות בהן ולפי גירסא זו אין הלכה כאבא שאול וכדפסק רבי יוחנן בפ׳ השולח דלית הלכתא כאבא שאול. ולא נהירא דהא רבי יהושע בן לוי דעדיף מרבי יוחנן פסק התם הלכתא כאבא שאול. ותו דהא דהכא לא אתי שפיר דמשום דהתחיל לזכות בהן מחיים היכי מוכחינן דלית ליה כאבא שאול דילמא כאבא שאול סבירא ליה דקדם בו מחיים קודם שיקדימנו אחר לזכות בו לאחר מיתה. אבל גרסת הגאונים ז״ל עיקר דגרסינן איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול כלומר קטן הוה ולא התחיל לזכות בו מחיים אלא לאחר מיתה וכדאבא שאול והלכתא כותיה וכדפרישנא לה להאי מתניתא בפרק השולח שפיר בס״ד ותו לא מידי.
מכדי שמעינן ליה לרבי מאיר דס״ל חוב הוא לעבד שיצא מחמת יד רבו לחירות: פירוש מדתנן בפרק קמא דגיטין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור יחזור בשניהם דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים דרבי מאיר סבר חוב הוא לעבד שיצא מחמת יד רבו לחירות ורבנן סברי זכות הוא לו והתם בגמרא מפרש טעמא דכל חד מנייהו ותנינא זכין לאדם שלא בפניו הא פרישית בפרק יש נוחלין דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו היינו שלא מדעתו כדמפרש הכא למימר דמסתמא זכין לו אי נמי בשומע ושותק אבל על כרחו לא שאם שמע וצוח מעיקרו לא זכה כלל וכדאמרי׳ התם בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה בצוח מעיקרו דלא זכה בה ובכתובות פרק האשה שנתארמלה נמי אמרינן גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמרינן שאם הגדילו יכולין למחות לאלתר וכיון דהכי הוא מאי דקתני סיפא ואין חבין לאדם שלא בפניו לא איצטריך לשומע וצווח דההיא אפילו בזכותו נמי כדאמרן אלא הא קמ״ל דאין חבין לו לאדם שלא בפניו ומדעתו ואף על פי דלכי שמע ניחא ליה לא זכו לו למפרע והיינו הא דאיבעיא לן ביבמות ממזכה גט לאשתו במקום יבם מהו במקום קטטה מהו ולא איפשיט ולחומרא וסתמא קאמרינן ואף על פי ששאלנו את פיה ורצתה במעשיו אלמא אין רצונה עכשיו כלום מפי מורי נר״ו.
תוס׳ בד״ה איכא דאמרי כו׳ אבל קטן שאין לו יד כו׳ כאבא שאול ולא א״ל שלוף לי מסנאי מחיים כו׳ עכ״ל דהא דקאמר חזיה דתקיף ליה עלמא אמר ליה כו׳ דמשמע דמחיים של יהודה אמר ליה שלוף לי כו׳ היינו ללישנא קמא דגדול הוה ובעי זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אבל ללישנא דאיכא דאמרי דקטן הוה אבל אי הוה גדול לא הוה מהני ליה בזה פירש כו׳ אלא דקטן הוה וקושטא הוא דלאחר מיתת יהודה אמר ליה שלוף לי כו׳ וק״ק לדבריהם דמי הכריחם לומר כן לפי׳ זה ואימא לפי׳ זה נמי ללישנא דאיכא דאמרי נמי שלוף לי מסנאי מחיים הוה דאע״ג דמהני ליה בקטן לאחר מיתה כמו מחיים כאבא שאול מכל מקום החזיק בו מחיים לפי שהיה ירא שמא יקדימנו אחר כמו שהקשו לפרש״י ויש ליישב ודו״ק:
אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא, איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים.
עיין ברש״י דמר זוטרא רצה שהעבד ישרת אותו ברגע של המיתה כדי לקנותו בקנין חזקה. ולפי רש״י מר זוטרא היה צריך לעשות את החזקה ממש בשעת מיתת האדון הראשון דאל״כ העבד יחזיק בעצמו (בעבד גדול לכו״ע ובעבד קטן לפי החכמים) ויצא לחירות. ולכאורה קשה, דהרי גם אם מר זוטרא עושה קנין חזקה בשעת מיתת האדון, הרי החזקה שלו נסתר ע״י זה דהעבד מחזיק בעצמו ורוצה לצאת לחירות, ומאי אולמיה חזקה דמר זוטרא מהחזקה דהעבד בעצמו. ובאמת זוהי סברת ר״ת (תוד״ה ואיכא דאמרי) דבעבד גדול אפי׳ אם מר זוטרא היה מחזיק בו בשעת מיתת האדון, אעפ״כ העבד יוצא לחירות כי זה דהוא מחזיק בעצמו גובר על החזקה דאחר.
ונראה לבאר שיטת רש״י ע״פ היסוד דביארנו לעיל (כב: ד״ה אמר שמואל, אות ג׳) דהחזקה בקנין עבד כנעני אינו קנין חזקה דעלמא, אלא דחל מדין כיבוש. וא״כ מובן שכשיש אדם הכובש את העבד זה מגרע את היכולת של העבד לקנות את עצמו, דהרי הכיבוש של האחר מונע את הקנין של העבד בעצמו מלחול. וזהו הטעם לפי רש״י דמר זוטרא קנה את העבד בשעת מיתת האדון, אע״פ דהעבד רצה לקנות בעצמו ולצאת לחירות.
ד מסופר: ר׳ יהודה הנדואה [מהודו] גר שאין לו יורשין הוה [היה]. כאשר חלש [חלה], על [נכנס] מר זוטרא לשיולי ביה [לשאול בו] לשלומו, חזייה דתקיף ליה עלמא טובא [ראה אותו שמתגבר עליו העולם ביותר], כלומר, שהוא גוסס ועומד למות בעוד זמן קצר. אמר ליה לעבדיה [אמר לו מר זוטרא לעבדו] של ר׳ יהודה: שלוף [התר] לי מסנאי [נעלי] ואמטינהו לביתא [והבא אותם לביתי], שרצה לקנות אותו על ידי זה בשעת מותו של בעליו, שכיון שמת הגר ואין לו יורשים — כל הקודם ולוקח נכסיו זוכה. ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] שאותו עבד גדול (מבוגר) הוה [היה].
§ The Gemara relates: Rabbi Yehuda from India was a convert who had no heirs. When he became ill Mar Zutra entered to ask about his health. When he saw that his condition intensified, i.e., that he was about to die, Mar Zutra said to Rabbi Yehuda’s slave: Remove my shoes and take them to my house. He wanted to acquire the slave upon the death of his master, as when a convert without heirs dies, the first person to claim his property acquires it. The Gemara comments: There are those who say that this slave was an adult man,
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין כב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים קידושין כב:, עין משפט נר מצוה קידושין כב:, ר׳ חננאל קידושין כב: – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), רי"ף קידושין כב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס קידושין כב:, רש"י קידושין כב:, ראב"ן קידושין כב: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות קידושין כב:, ר"י מלוניל קידושין כב: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד קידושין כב:, רמב"ן קידושין כב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין כב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין כב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א קידושין כב:, מהרש"ל חכמת שלמה קידושין כב:, מהרש"א חידושי הלכות קידושין כב:, פני יהושע קידושין כב:, גליון הש"ס לרע"א קידושין כב:, רשימות שיעורים לגרי"ד קידושין כב: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין כב:, אסופת מאמרים קידושין כב:

Kiddushin 22b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Kiddushin 22b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 22b, R. Chananel Kiddushin 22b, Rif by Bavli Kiddushin 22b, Collected from HeArukh Kiddushin 22b, Rashi Kiddushin 22b, Raavan Kiddushin 22b, Tosafot Kiddushin 22b, Ri MiLunel Kiddushin 22b, Tosefot Rid Kiddushin 22b, Ramban Kiddushin 22b, Rashba Kiddushin 22b, Meiri Kiddushin 22b, Ritva Kiddushin 22b, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 22b, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 22b, Penei Yehoshua Kiddushin 22b, Gilyon HaShas Kiddushin 22b, Reshimot Shiurim Kiddushin 22b, Steinsaltz Commentary Kiddushin 22b, Collected Articles Kiddushin 22b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144