×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וּלְאַחַר הַפֶּרֶק וְלֵית לֵיהּ חֲזָקָה דְּרָבָא.:
And if you wish, say instead that the tanna who taught this ruling was Rabbi Shimon, and the baraita is referring to an examination conducted after the age of majority. And Rabbi Shimon does not accept the presumption of Rava that a girl of this age has already developed signs indicating puberty.
רש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואיבעית אימא ר״ש ולאחר הפרק – קאי דקאמר ר״ש תוך הפרק בודקות ולא אתינן למסמך עלייהו לחליצה ולמיאון דהא אפי׳ משתכחי כלפני הפרק דמי וקטנה היא אבל לאחר הפרק דאי משתכחי סימן נינהו ושרינן לה לא מהימני אלא להחמיר דלית ליה חזקה דרבא.
ואיבעית אימא רבי שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא – ר״ח פוסק דהלכה כרבי שמעון דתוך הפרק כלפני הפרק כדמסקינן שלהי יוצא דופן (לעיל דף מו.) וההוא דאית ליה דתוך הזמן כלאחר זמן איתותב לעיל ומתוך כך פסק נמי דאין הלכה כרבא דאמר חזקה הביאה סימנין דהא ר׳ שמעון דפסקינן כוותיה לית ליה דרבא ועוד בפרק מי שמת (ב״ב דף קנו.) אמר רב נחמן בודקין לחליצה ולמיאונים ואין נראה דאפילו יהיה הלכה כר׳ שמעון בהא דתוך הפרק כלפני הפרק אין הלכה כמותו בהא דלית ליה חזקה דרבא דלאו הא בהא תליא ורבא גופיה פסיק לעיל דתוך הזמן כלפני זמן והא דמוקי הש״ס ברייתא כרבי שמעון ולית ליה דרבא אע״ג דאתי שפיר כרבי יהודה וכרבא אין זו ראייה מן הש״ס דמיישב הברייתא בכל ענין ודרב נחמן נמי ליתא מקמי רבא דהוי בתראה ועוד דרבא נמי איכא לאוקומי מילתיה דרב נחמן דאמר בודקין למיאונין היינו תוך הפרק דליכא חזקה אי נמי אחר הפרק ובודקין אם לא ימצאו שערות תמאן דאין חוששין שמא נשרו אלא כשבעל אחר זמן ורבא איירי בשבעל ומעשים בכל יום דסמכינן אבדיקת נשים לאחר הפרק והיינו דלא כר״ש ואפי׳ בתוך הפרק כלפני הפרק אומר רבי דאין הלכה כרבי שמעון דעל כרחך תוך הזמן ותוך הפרק לאו חדא מילתא הוא דאי חדא מילתא הוא א״כ אמאי איתותבו לעיל רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי דאמרי תוך הזמן כלאחר הזמן כיון דפליגי הכא תנאי ועוד דלעיל קרי ליה זמן והכא קרי ליה פרק ועוד פרק משמע גדלות כמו (יבמות דף סב:) המשיאן סמוך לפרקן ובפרק המוציא יין (שבת דף פ:) בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו פירוש הביאו ב׳ שערות ולא הגיעו לכלל שנים ומפרש רבינו תם דפליגי הכא ביום אחרון של שנת י״ב ויום אחד לנקבה או ביום שנת י״ג ויום אחד לזכר ואותו יום אקרי תוך הפרק דלר׳ יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום ולרבי שמעון בסופו וקי״ל כרבי יהודה לגבי רבי שמעון בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) והשתא יבם קטן או יבמה קטנה שבאו לחלוץ טוב לכתחלה לבודקם לפני הפרק אם יש להם שערות וכן לאחר הפרק ואם הן אותן שהיו קודם נמתין עד שיביאו שערות אחרות אבל יבם גדול ויבמה גדולה דלא אפשר עוד לברר חולצין שפיר אם יש להם שערות ואין לחוש שמא לפני הפרק באו כדפירשתי לעיל ואם יש ליבמה דדים גדולים אין צריך לבדוק אחר השערות דהא אמרינן לעיל אי אפשר שיבא העליון עד שיבא התחתון.
ואיבעית אימא ר׳ שמעון ואלאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא – פירוש: והכי נמי מצינן למימר דאתוך הפרק נמי קאי וקסבר תוך הפרק כלאחר הפרק דמי והכי קאמר ר׳ שמעון אף תוך הפרק נמי נשים בודקות אותן ואף על גב דהוא כלאחר הפרק מפני שנאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל וכן נמי לאחר הפרק להקל נאמנת אבל לא להחמיר ולית ליה חזקה דרבא כי היכי דליפלוג ר׳ שמעון אר׳ יהודה דאי בענן לפרושי דדוקא אתוך הפרק קאמר ר׳ שמעון אבל לאחר הפרק אף להקל נאמנות משום חזקה דרבא אם כן הינו ר׳ יהודה דמאי דאמר ר׳ יהודה דתוך הפרק אין נאמנות להקל קאמר דהכי קתני שאין משיאין ספיקות על פי נשים.
ואי בעית אימא ר׳ שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא. כתב ר״ח ז״ל דלית׳ לדרבא דכיון דקי״ל כר״ש דאמר תוך הפרק כלפני הפרק ור״ש לית ליה חזקה דרבא ש״מ דליתא לדרבא. וזה תימא דהא לאו הא בהא תליין ותדע לך דרבא גופיה הוא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה מה.) תוך הפרק כלפני הפרק והריא״פ ז״ל כן פסק כרבא וכמו שכתבנו למעלה בס״ד.
ולית ליה חזקה דרבא – ואע״ג דאית ליה דרבא במאי דקאמר תוך זמן כלפני זמן לית ליה דרבא באידך חזקה ולאו תרתי דסתרן אהדדי נינהו דהא לא תליא הא בהא כלל ומיהו אנן כרבא קי״ל דהכי סוגיין בכל דוכתא. וכן פסק הרי״ף ז״ל והרמב״ם ז״ל וכל הפוסקי׳ ז״ל אלא שר״ח ז״ל דחאה משום דקיימא לן כר׳ שמעון לענין תוך הפרק ואיהו לית ליה דרבא וליתא.
ולענין בדיקת שנים וסימנין כתבו בתוס׳ בשם ר״י ז״ל וכן כתב ר״ת ז״ל בתיקון החליצה שלו שאם הם גדולים הרבה או יש להם שערות הרבה בזקן או בבית ערוה סמכינן אחזקה שהם בני שנים הא לאו הכי לא עד שנדע בבירור ואין סומכין בזה על עדות האב והאם דהא בפ׳ האומר דמ׳ קדושין אמר שאינם נאמנים על השנים וחליצה שהיא דבר שבערוה כמכו׳ ועונשין דמיא ואף על פי שראינוהו נמנה בבית הכנסת למנין י׳ אין סומכין עליה לחליצה דדילמא על פי האב העלוהו למנין שהוא נאמן בכך כמו שנאמן לערכין ולנדרים ולהקדשות כדאיתא בפ׳ האומר ואע״ג דמהמנינן קרוב האומר שזה היבם וזו היבמה כדאיתא ביבמות התם משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי והא דאמרינן בפ׳ האומר סוקלין ושורפין על החזקות הא הא אוקימנא התם בשכרוכין אחריה וגם האשה מכרת ובקיאה בהם אבל חשבון שנים רגילין אינשי בטעות ולא סמכינן עלייהו. ומיהו אם החזקו על פי השכנים שהגיעו לכלל שנים חזקה גמורה היא וסומכין עליה במקום שיש שערות שהרי הוחזקה נדה בשכונותיה בעלה לוקה עליה משום נדה ובירושלמי דקדושין אמרינן דאיש ואשה שהיו יושבין בבית בחזקת איש ואשתו הויא חזקה מעלייתא ע״כ דברי רבותי׳ הצפרתים ז״ל ודברי עקר הם.
רש״י בד״ה נשים בודקות כו׳ דהא אורחא הוא למהוי כו׳ כצ״ל:
בד״ה דאי משתכחי כו׳ ולהכי הוא דמהימני הס״ד:
תד״ה ואיבעית אימא ר״ש ולאחר כו׳ ועוד דרבא נמי איכא לאוקמא מלתיה דרב נחמן דאמר בודקין למיאונין כו׳ עכ״ל והרי״ף פ׳ ב״ש דחה תירוץ זה דאי איירי דרב נחמן תוך הפרק הא קי״ל כרבא דתוך הזמן כלפני הזמן ושומא נינהו אבל התוספות הכא אף שנראה להם דחוק דמלתיה דרב נחמן לית ליה חזקה דרבא כיון דלא אשכחן שום אמורא דפליג בהא עליה דרבא אלא דר״י ורבי שמעון פליגי בהא ואזלינן בתר כללא דעלמא דר״י ור״ש הלכה כר״י אבל בהא דאמר רבא דתוך הזמן כלפני הזמן אינו דחוק לומר דרב נחמן פליג עליה דפלוגתא דאמוראי נמי הוא בפרק יוצא דופן ור״י וריב״ל נמי אית להו התם דתוך הזמן כלאחר זמן וק״ל:
תוס׳ ד״ה ואיבעית וכו׳ ומתוך כך פסק נמי. וכעין זה כתבו תוס׳ בשם ר״ת כתובות פח ע״ב ד״ה לאפוקי:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, שהתנא שאמרה הוא ר׳ שמעון, ובדיקה זו האמורה בה הריהי לאחר הפרק, ולית ליה [ואין לו, ר׳ שמעון אינו סבור] שיש חזקה, כשיטת רבא שחזקה שהביאה כבר שערות.
And if you wish, say instead that the tanna who taught this ruling was Rabbi Shimon, and the baraita is referring to an examination conducted after the age of majority. And Rabbi Shimon does not accept the presumption of Rava that a girl of this age has already developed signs indicating puberty.
רש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ אֶפְשָׁר כּוּ׳.: הָא תּוּ לְמָה לִי הָא תָּנָא לֵיהּ רֵישָׁא.

§ The mishna teaches that according to the Rabbis a young woman who apparently developed the upper sign before the lower sign has reached majority, and therefore if her childless husband died she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage with her husband’s brother. This ruling is due to the fact that the Sages said: It is possible for the lower sign of puberty to appear before the upper sign, but it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign. The Gemara asks: Why do I need this additional repetition of this point? It was already taught in the first clause that it is impossible for the upper sign to appear without the lower sign having already appeared.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א שנינו במשנתנו בהסבר שיטת חכמים שכאשר בא הסימן העליון הריהי נחשבת כגדולה, ואם נפלה לייבום לפני אחי בעלה שמת, הריהי חולצת או מתייבמת, מפני שאמרו חכמים שאפשר לסימן התחתון להופיע לפני הסימן העליון, אבל אי אפשר לסימן העליון להופיע לפני הסימן התחתון. ושואלים: הא תו [עוד זאת] למה לי שוב לשנות, הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בתחילת המשנה] שאי אפשר לסימן העליון להופיע בלא שהופיע כבר הסימן התחתון?
§ The mishna teaches that according to the Rabbis a young woman who apparently developed the upper sign before the lower sign has reached majority, and therefore if her childless husband died she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage with her husband’s brother. This ruling is due to the fact that the Sages said: It is possible for the lower sign of puberty to appear before the upper sign, but it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign. The Gemara asks: Why do I need this additional repetition of this point? It was already taught in the first clause that it is impossible for the upper sign to appear without the lower sign having already appeared.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכִי תֵּימָא מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִסְתְּמַהּ כְּרַבָּנַן פְּשִׁיטָא יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים.

And if you would say that it is repeated because the tanna wants to teach an unattributed mishna in accordance with the opinion of the Rabbis, in order to establish that the halakha follows their opinion in their dispute with Rabbi Meir, that cannot be the case. The Gemara explains why this suggestion is incorrect: This is obvious, as there is a principle that in a dispute between an individual Sage and a majority of other Sages, the halakha is always decided in accordance with the opinion of the majority.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למסתמה כרבנן – דהא מפני שאמרו סתמא היא וקמ״ל סתם משנה כרבנן דאמרי אי אפשר.
וכי תימא [ואם תאמר] שחזר התנא במשנתנו ושנה כלל זה משום דקא בעי למסתמה כרבנן [שהוא רצה לסותמה, לציין את המשנה בסתם, ללא ציון שם, וכשיטת חכמים], להורות שהלכה כמותם במחלוקתם עם ר׳ מאיר. ויש לדחות: לשם פסיקת הלכה אין צורך בחזרה זו, שהרי פשיטא [פשוט] הדבר שהלכה כחכמים, שהרי כלל הלכתי הוא: יחיד ורביםהלכה כרבים!
And if you would say that it is repeated because the tanna wants to teach an unattributed mishna in accordance with the opinion of the Rabbis, in order to establish that the halakha follows their opinion in their dispute with Rabbi Meir, that cannot be the case. The Gemara explains why this suggestion is incorrect: This is obvious, as there is a principle that in a dispute between an individual Sage and a majority of other Sages, the halakha is always decided in accordance with the opinion of the majority.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַהוּ דְּתֵימָא מִסְתַּבְּרָא טַעְמָא דר״מדְּרַבִּי מֵאִיר דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ קְרָאֵי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִתְנֵי כַּיּוֹצֵא בוֹ.:

The Gemara answers: It is necessary for the tanna to state that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis despite the fact that they are the majority, lest you say that the rationale for the opinion of Rabbi Meir is more reasonable. One might have thought this, as the verses cited above support it: “Your breasts were fashioned, and your hair was grown,” and: “When they from Egypt bruised your breasts for the sprouting forth of your young womanhood.” Therefore, the mishna teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. And if you wish, say instead that the tanna repeated the claim that the upper sign cannot precede the lower one because he wants to teach a case in the next mishna which is similar to this one, i.e., this summary provides a transition to the halakha brought in the following mishna.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קראי – שדים נכונו בעשות מצרים דדיך.
ודרך בדיקת הנקב הדק אם הוא בכונס משקה אם לאו נחלקו בה בגמרא והוא שאמרו כיצד בודקין וכו׳ מביא עריבה מלאה מים ונותן הקדרה בתוכה בכדי שמקום הנקב יכנס בתוך המים ופי הקדרה למעלה חוץ מן המים ואם בדרך זה נכנסין מים בתוך הכלי דרך אותו הנקב הרי זה בכונס משקה אפילו היה דק ביותר ונפקעה טומאתו וכל שכן שטהור בגיסטרא ופסול למי חטאת ואם לא הרי זה מוציא משקה שאין לך נקב בעולם שלא יהא מוציא משקה אפילו סדק דק שבסדקים ור׳ יהודה סובר שלא סוף דבר שכל שנכנסין מים בתוך הכלי בדרך זה שהוא קרוי כונס משקה אלא אפילו כפף את הקדירה לתוך העריבה ר״ל שנתן פיה לתוך העריבה קודם שנתן לתוכו מים והציף על מקום הנקב שבשוליה ונכנסין המים לשם כונס משקה הוא אע״פ שהם נכנסות בהכרח ועל ידי הדחק מצד הצפת המים שעליהן שמתעכבות לשם ונכנסות על כל פנים ולתנא קמא זו מיהא כהוצאת משקה היא ואין קורין כונס משקה אלא כשנכנסים להדיא והלכה כתנא קמא וכן הוזכרה בה בדיקה אחרת שאם ממלא את הכלי מים ושופתו על גבי רמץ וחומו של רמץ מעמידה שלא לצאת הרי זה מוציא משקה ואם אינו מעמידה הרי זה כונס משקה ומ״מ אם שפתה על גבי האור אפילו היה האור מעמיד אין זו הוראה לדונה כמוציא משקה שאף בכונס משקה כל שהוא סדק או נקב דק האור מעמידה וכל כלי שראינו מים יוצאין דרך נקב טפה אחר טפה בלא עכוב הרי זה כונס משקה אפילו היה דק ביותר:
כל אבר שיש בו צפורן יש בו עצם ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן פי׳ הדבר ידוע שאבר מן המת ואבר מן החי מטמאין שלש טומאות שבמת ר״ל במגע ובמשא ובאהל ואפילו לא היה באבר כזית שאין לאבר שיעור אלא טומאתו בכל שהוא ובלבד שיהיה כבריתו בבשר וגידים ועצמות ופרקי האצבעות שבהם הצפרנים קבועים אע״פ שנעדר הצפורן לא פקעה תורת אבר ממנו אחר שנשאר בו עצם ואפילו היה אותו האצבע יתר אם נספרת על גב היד ר״ל שעומדת בשורת האצבעות דינן כן אבל אם היתה יתרה ואינה נספרת אגב היד אם יש בה צפורן בידוע שיש בה עצם ומטמא באהל שכל שיש בה צפורן יש בו עצם אבל יש שיש בו עצם ואין בו צפורן וכל שהוא כן ביתרת שאינה נספרת אגב היד אינה מטמאה באהל אלא במגע ובמשא:
ומשיבים: על סמך הכלל ״יחיד ורבים — הלכה כרבים״ כשלעצמו לא הייתי פוסק הלכה כחכמים, שכן מהו דתימא [שתאמר] מסתברא טעמא [מסתבר הטעם] של ר׳ מאיר, דקא מסייע ליה קראי [שכן מסייעים לו מקראות ״שדים נכונו ושערך צמח״, ״בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך״], לכן קא משמע לן [התנא שסתם כחכמים, משמיע לנו], שאין הלכה כר׳ מאיר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע חזר התנא ושנה שאי אפשר לסימן העליון לבוא לפני הסימן התחתון, משום דקא בעי למתני [שהוא רוצה לשנות] את המשנה הבאה, שאף בה יש כלל דומה לזה של סדר הופעת הסימנים, בלשון ״כיוצא בו״, המורה על השוואת שני הכללים הללו.
The Gemara answers: It is necessary for the tanna to state that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis despite the fact that they are the majority, lest you say that the rationale for the opinion of Rabbi Meir is more reasonable. One might have thought this, as the verses cited above support it: “Your breasts were fashioned, and your hair was grown,” and: “When they from Egypt bruised your breasts for the sprouting forth of your young womanhood.” Therefore, the mishna teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis. And if you wish, say instead that the tanna repeated the claim that the upper sign cannot precede the lower one because he wants to teach a case in the next mishna which is similar to this one, i.e., this summary provides a transition to the halakha brought in the following mishna.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: כַּיּוֹצֵא בוֹ כׇּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס מוֹצִיא וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס.

MISHNA: Similar to the order of the appearance of the signs of puberty in a girl, where it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign, there is an analogous principle with regard to the mutual dependency of two items: Any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, and it thereby ceases to be a vessel fit for sanctification of the waters mixed with the ashes of the red heifer. And there are holes that enable exit of liquids from the earthenware vessels but do not enable entry of liquids from outside the vessel, and therefore it remains a vessel.
קישוריםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ שהוא מכניס – משקה. כשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסין לתוכו.
מוציא – כל שכן אם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ.
ויש – נקב קטן שמוציא ואינו מכניס. ובגמרא מפרש מאי נפקא מינה.
המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון במה שנתגלגל לבאר בדברים שאיפשר להיות האחד בלא חבירו אבל אי אפשר לכשכנגדו בזולתו והוא שאמר כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא ויש שהוא מוציא ואינו מכניס כלומר כל כלי חרס שיש בו נקב גדול כל כך שאם יושיבוהו במים יכנסו המים בתוכו דרך אותו הנקב כל שכן שאם נותנין מים לתוכו יהו המים יוצאין דרך נקב ויש לפעמים נקב שהוא דק כל כך שאע״פ שאם נתנו מים לתוכו יוצאין דרך אותו הנקב מ״מ אם מושיבין אותו במים לא יהיו המים נכנסין בתוכו מצד שהנקב דק ביותר ומעתה כל שאתה מחזיקו בכונס משקה ואתה נותן לו הדינין האמורים בנקב שבכונס משקה כל שכן נותן לו הדינים האמורים במוציא משקה אבל כשאתה מחזיקו במוציא משקה אע״פ שאתה נותן לו דינים האמורים במוציא משקה אי אתה נותן לו דינים האמורים בכונס משקה וכבר ידעת שכל הכלים שניטמאו אם נשברו טהרו ושיעור השבר מפורש במקומו לכל הכלים כל אחד לפי ענינו וכלי חרס העשוי למשקה שיעור שבר שלו לטהרת טומאתו בכונס משקה ובמסכת שבת פרק המצניע (שבת צ״ה:) ביארנו שכל שהוא מוציא משקה טהור מלטמא גיסטרא כלומר אע״פ שאם היה כלי שלם לא נטהר בנקב זה אם הוא שבר כלי והוא ראוי למלאכתו שמקבל טומאה עדיין והיא הקרוייה בלשון תלמוד גיסטרא אם ניקבה אח״כ כמוציא משקה טהרה מטומאתה שזה שלא היינו מוציאין אותה מידי טומאתה לא מפני שהיא ראויה לתשמישה הראשון לגמרי שהוא ליתן מים בתוכה אלא מפני שראויה לכעין תשמישה והוא שנותנין אותה תחת הכלי לקבל המשקין הנוזלים מן הכלי וכשמוציאה משקה בטל תשמישה שאין אומרין הבא גיסטרא לגיסטרא ונמצא כלי זה שניקב כמוציא משקה טהור לענין זה שלא יטמאו שבריו מתורת גיסטרא כל שהגיסטרא נקובה כמוציא משקה שהרי אינה ראוייה לתשמיש שהזכרנו שאף היא מוציאה משקה ואין אומרין הבא גיסטרא לגיסטרא ונמצא שפקעה ממנו תורת כלי אבל עדין תורת כלי עליו לענין מי חטאת ר״ל לקדש בו מי חטאת שאנו צריכין בו לכלי כדכתוב ונתן מים חיים אל כלי ואינו נפסל להן בנקב זה מפני שהקדוש הוא נתינת אפר על המים ומתוך דקות הנקב ועבוי המים שמחמת האפר אינו יוצא מהן כל כך וא״ת והלא מצד עצמו הוא פסול מפני שהוא מקבל טומאה ותנן כל מעשיה אינם נעשים אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה אין זה אלא עד שלא נתנו אפר למים אבל משנתנו אפר למים אין חוששין לכך מפני שמאותה שעה ואילך לא היו מקבלים טומאה וכמו שאמרו מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורים ומ״מ י״מ שלא אמרו טהורים אלא בכלי חרס בשנגע מגבו וללמד שאף בחטאת אין כלי חרס מטמא מגבו אבל מי חטאת מקבלין טומאה אלא שלא נאמר שלא למלא ושלא לקדש אלא בכלי אבנים אלא כשמזין על הכהן בשבעת ימי הפרישה אבל להזות לטהרת בני אדם כל הכלים כשרים בה וכן כתבוה גדולי המחברים ולימד עכשו שכלי זה שנקב כמוציא משקה כשר בהן ולמדת שכל נקב שבכונס משקה פסול לענין חטאת שאינו כלי וכל שכן שאינו כלי לענין גיסטרא וטהור אבל נקב כמוציא משקה אע״פ שאינו כלי לענין גיסטרא כלי הוא למי חטאת:
ב משנה כיוצא בו בסדר הופעת סימני הבגרות אצל הבת, שאי אפשר שיופיע הסימן העליון בלא שהופיע כבר הסימן התחתון, כלל דומה בענין התלות בין שני דברים: כל כלי חרס שיש בו נקב, שהוא מכניס, שדרך נקב זה חודר משקה פנימה אל תוך הכלי — ודאי הוא שנקב זה אף מוציא משקה מן הכלי החוצה. והריהו חדל מלהיקרא ״כלי״ לענין שיהא כשר לקדש בו מי פרה אדומה. ואולם יש נקב בכלי חרס שהריהו מוציא משקה מן הכלי החוצה, ואולם הוא אינו מכניס משקה מבחוץ אל תוך הכלי. ולא יצא בכך מגדר ״כלי״.
MISHNA: Similar to the order of the appearance of the signs of puberty in a girl, where it is impossible for the upper sign to appear before the lower sign, there is an analogous principle with regard to the mutual dependency of two items: Any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, and it thereby ceases to be a vessel fit for sanctification of the waters mixed with the ashes of the red heifer. And there are holes that enable exit of liquids from the earthenware vessels but do not enable entry of liquids from outside the vessel, and therefore it remains a vessel.
קישוריםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כׇּל אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צִפּוֹרֶן יֵשׁ בּוֹ עֶצֶם וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפּוֹרֶן.

Likewise, in any limb of the body where there is a nail, there is certainly a bone in it as well. If it is the limb of a corpse, it transmits ritual impurity through contact, movement, and in a tent, even if its size is less than that of an olive-bulk. And there are limbs in which there is a bone but yet there is not a nail in it. That limb does not transmit impurity in a tent if its size is less than that of an olive-bulk.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל אבר – אצבע יתרה.
שיש בו צפורן יש בו עצם – והוי אבר חשוב ומטמא באהל אפי׳ אין בה שיעור דקיימא לן האברים אין להם שיעור אפי׳ פחות מכזית מן המת.
ויש שיש בו עצם כו׳ – לא הוי אבר אם יתרת היא אבל אינה של יתרת אפי׳ אין בו צפורן אבר הוא ומטמא.
ועוד כלל דומה: כל אבר מאברי הגוף שיש בו צפורן — ודאי שיש בו גם עצם, ואם הוא מן המת, הריהו מטמא במגע ובמשא ובאוהל (ואפילו אין בו כשיעור זית). ואולם יש אבר מאברי הגוף שיש בו עצם, ואין בו צפורן. ואבר כזה אינו נחשב לטמא אף בפחות מכזית בטומאת אוהל.
Likewise, in any limb of the body where there is a nail, there is certainly a bone in it as well. If it is the limb of a corpse, it transmits ritual impurity through contact, movement, and in a tent, even if its size is less than that of an olive-bulk. And there are limbs in which there is a bone but yet there is not a nail in it. That limb does not transmit impurity in a tent if its size is less than that of an olive-bulk.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כׇּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס.:

Similarly, any item that becomes ritually impure with impurity of a zav imparted by treading, e.g., a vessel designated for sitting, becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. And there are vessels that become ritually impure with impurity imparted by a corpse but do not become ritually impure with impurity of a zav imparted by treading.
קישוריםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל המטמא במדרס הזב מטמא במת – כדמפרש בגמרא שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. והא דנקט טמא מת משום דומיא דמדרס הוא דאב הטומאה הוא והכי קאמר כל הראוי להיות אב הטומאה במדרס הזב ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באהל המת.
ויש – שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות ונעשה אב הטומאה על ידי מת ואינו נעשה אב הטומאה על ידי הזב במדרס כדמפרש בגמרא.
כל המטמא מדרס ר״ל מדרס הזב מתורת משכב ומושב לטמא אדם וכלים כגון כלי המיוחד לישיבה כל שכן שהוא מיטמא באהל המת לדונו כאב הטומאה ושמא תאמר והרי פשוטי כלי עץ טמאין מדרס אם עשויים למשכב ומושב וטהורין באהל המת כתבו גדולי הדורות שאם הם ראויים לישיבה ר״ל עומדים לכך אף באהל המת טמאים ולא אמרו טהורים אלא בעומדים לבנין והרי אלו אף בזב טהורים והראיה שהרי בסיפרי אמרו מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם לשכב עליו וכן הוא משמש את משמשי האדם שהרי נותנים בו חטים הראויים למאכל אדם אף אני מרבה את השולחן ואת הטבלה ואת הדולבקי שהן משמשין את האדם לישן עליהן ואת משמשיו ליתן עליו אוכלין ומשקין ומיטמאין באהל המת יצאו מנורה ושפוד שאין משמשין את האדם אלא את משמשיו אלמא כל שעשויין לשכיבה וישיבה מטמאין באהל המת ונמצאו מת וזב שוים בה ואם כן נסרים העומדים לשכיבה אפילו פחותות מארבעה אין מסככין בהן ונשוב לענין משנתנו והוא שיש שהוא מטמא בטומאת מת אם הוא באהל המת לדונו באב הטומאה ואינו מיטמא מדרס כגון כלי שאין מיוחד לישיבה דכתיב אשר ישב עליו הזב שמיוחד לישיבה פרט לכופה סאה או תרקב ויושב עליה שאינו מיוחד לישיבה שהרי אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא מדרס להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים אלא שהם טמאים במגעו להיות ראשון לטומאה ושמא תאמר והא איכא נמי כלי חרס שאינו טמא מדרס מתוך שאין לו טהרה במקוה דמקיש משכבו לו כדאיתא במסכת שבת פרק ר׳ עקיבא (שבת פ״ד:) ומיטמא באהל המת אם אינו מוקף צמיד פתיל ואם משום דלא פסיקא ליה דהא מוקף צמיד פתיל מיהא טהור בשניהם אף סאה ותרקב אם יחדם לישיבה טמא בשניהם נראה לי לתרץ שכלי חרס מ״מ אינו ראוי לישיבה ובכלל סאה ותרקב הוא וגדולי הדורות טורחים לישבה בדרכים ארכים ואין צרך בהם:
ושלש דרכים אלו שבעניני טומאה וטהרה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה הם ונתגלגל מהם לענין דינין ואמר שכל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות אבל יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות כגון גר וממזר שכל לדיני נפשות מיוחסים בעינן דכתוב ונשאו אתך בדומין לך וחלל שהוא מיוחס אלא שאינו מן המשיאין לכהונה יש בו מחלקת אם כשר לדיני נפשות אם לאו ומחלקתם תלויה בסוגיא הבאה על משנה זו יש גורסים הכל לאתויי מאי לאתויי ממזר וכו׳ עד חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי אשמעינן ממזר כלומר שראוי לדיני ממונות משום דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל וכו׳ כך היא הגירסא בספרים מדוייקים ואכל דכשרים לדון לדיני ממונות קאי אבל למעוטינהו מדיני נפשות לא הוצרכה שאף החלל פסול בהן וכמו שאמרו בסנהדרין אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה ומ״מ י״מ דאסופא קאי ר״ל אאין הכל כשרים לדון דיני נפשות והם גורסין אי אשמעינן ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל וכו׳ ואי אשמעינן גר משום דאתי מטפה פסולה ולדעתם חלל כשר לדיני נפשות ומשיאין לכהונה האמור בסנהדרין למעוטי גר וממזר הוא ואע״פ שאמרו אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה דכתוב ונשאו אתך ואם אתה מכשיר חלל לדיני נפשות אתי לאכשוריה ההיא לסנהדרין הקבועים הוא שאין ממנין חלל עמהם אבל כשר הוא להמנות לשעה עמהם ומה שהכשרנו בגר לדון דיני ממונות ולמעטו מדיני נפשות אם תאמר כן לחבירו גר או אף לישראל ואם יש בו חלוק בין אמו מישראל לגר גמור כבר ביארנו הכל ביבמות פרק מצות חליצה:
בד״ה אבל חליצה כו׳ לקמן הס״ד:
ועוד כלל בענין תלות בין שני דברים: כל המטמא (הראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב — הריהו מטמא (ראוי גם להיות) טמא מת. ואולם יש שמטמא טמא מת, ואינו מטמא מדרס.
Similarly, any item that becomes ritually impure with impurity of a zav imparted by treading, e.g., a vessel designated for sitting, becomes ritually impure with impurity imparted by a corpse. And there are vessels that become ritually impure with impurity imparted by a corpse but do not become ritually impure with impurity of a zav imparted by treading.
קישוריםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גמ׳גְּמָרָא: אמַכְנִיס פָּסוּל לְמֵי חַטָּאת וּפָסוּל מִשּׁוּם גִּסְטְרָא מוֹצִיא כָּשֵׁר לְמֵי חַטָּאת וּפָסוּל מִשּׁוּם גִּסְטְרָא.

GEMARA: The mishna teaches that any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, whereas there are holes that enable exit of liquids but do not enable entry. The Gemara explains the halakhic significance of this distinction. A vessel that contains a hole that is large enough to enable liquid to enter is no longer considered a vessel and is therefore unfit to contain the water of purification. And it is also disqualified as a shard [gastera] of a vessel. A shard still has some utility and is therefore susceptible to ritual impurity. By contrast, an earthenware vessel that contains a small hole that enables only the exit of liquids is fit for the water of purification, but is disqualified as a shard of a vessel.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ למי חטאת – לקדש בו מי חטאת דרחמנא אמר (במדבר יט) מים חיים אל כלי והאי לאו כלי הוא.
ופסול משום גסטרא – כלומר כל שכן אם נקבה גסטרא בכונס משקה בטיל לה מתורת גסטרא וטהורה מכל טומאה דהא אפי׳ כלי שלם מכי נקיב ככונס משקה בטיל ליה.
גסטרא – היינו שברי כלי חרס הראויין למלאכה ועדיין מקבלין טומאה כדתניא בגמרא באלו טרפות (חולין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו׳.
מוציא – דנקב קטן הוא.
כשר למי חטאת – דכלי שלם בנקב קטן כולי האי לא בטיל.
ופסול משום גסטרא – גסטרא שנקבה אפילו כמוציא משקה בטלה לה.
כשר למי חטאת – והא דאמרינן (יומא דף ב.) שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה היינו בזמן שמזין על כהן השורפה שהחמירו שם לפי שהקילו לטמאותה לשחטה בטבול יום להוציא מלבן של צדוקים.
מוציא כשר למי חטאת ופסול משום גסטרא – יש מקשים ואפילו בלא מכניס ומוציא היאך יהיה כלי חרס כשר למי חטאת, והלא שנינו במס׳ פרהא כל מעשיה אינן נעשין אלא בכלי אבנים ובכלי גללים ובכלי אדמה.
וי״ל ההיא מעלה בעלמא היא, משום שמטמאין היו הכהן השורף אותה להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היא נעשיתב, אבל מכניס פסול דין תורה הואג.
וי״מ שעד שלא נתנו אפר במים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלין טומאה, אבל משנתנו אפר לתוך המים שוב אינה מקבלת טומאה, כדאמרינן בעלמא1 מי חטאת שנגע בהם שרץ טהורין, וכיון שכן בכל כלים היו נותנים ואפילו בשל חרס, ולכך פסלו מכניס.
א. יומא ב, א וכ״ה בתוס׳ כאן וכן בתו״י ביומא שם. ועי׳ ריטב״א.
ב. עי׳ פרה פ״ג מ״ז.
ג. ולכתחילה כל מעשיה נעשים בכל״ג ואבנים.
1. הגהת הגרא״ז: לא מצאתי זה ולהפך תנן בפרה פ״ט משנה ח׳ מי חטאת שנפסלו כו׳ נטמאו כו׳, ונ״ל שהוא ט״ס וצ״ל מטהרין והוא מה דאמר בזבחים דף צ״ג ע״א ר״א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין. ומה שכתב שנגע בהן שרץ הוא משום דנטמאו במת אין מטהרין כמש״כ בתוס׳ בחגינה דף כ״ג ע״א. אכן בריטב״א איתא להדיא לפי שמאותה שעה אין מקבלין טומאה כדאמרינן מ׳ חטאת שנגע בהן שרץ טהורין וגם לפי מש״כ קשה דאיתא התם דרבנן פליג׳ על ר״א, וצע״ג.
מוציא כשר למי חטאת. איכא למידק והלא בלא מכניס ומוציא כלי חרס פסול למי חטאת דכלי שמקבל טומאה הוא ותנן במסכת פרה כל מעשיה אין נעשין אלא בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה. וי״ל דעד שלא נתנו אפר למים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלים טומאה, אבל משנתנו אפר למים אין חוששין, משום דמאותה שעה אינה מקבלת טומאה כדאמרינן בעלמא מי חטאת שנגע בהן שרץ טהורין.
כשר למי חטאת. והא דאמרינן כל מעשיה בכלי גללים כלי אדמה נעשית היינו בז׳ ימים שמזין כל כהן השורף את הפרה והחמירו שם לפי שהקילו לטמאותו להוציא מלבן של צדוקין:
אלא לענין גסטרא מפ׳ ר״ח זהו שבר בלשון יון ונראה שאין שבר כלי חרס מטמא משום גסטרא אלא א״כ יחדו לאוכלין כ״ש נשבר לגמרי שהשבר צריך יחוד (ותימה) [וא״ת] והא דתנן במס׳ כלים ומייתי לה בפרק אלו טריפות הדקין שבכלי חרס הן ודפנותיהן שיעורן בכדי סיכת קטן. ועד לוג ומלוג עד סאה ברביעית. וכיון דאיירי ע״י יחוד אפי׳ הגדול שבהן יהא שיעורו כדי סיכת קטן וי״ל כיון דאין דרך לייחד שבר כלי גדול כשהן קטנים כל כך בטלה דעתו. ומיהו קשה מהא דתניא בתוספתא דכלים גבי קרקרו׳ הכלי ודופנותיהן שיפן ועשאן כלי מקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר׳ מאיר וחכ״א כל כלי חרס שטהור שעה אחת שוב אין לו טומאה עולמית. והכא אמרינן אע״ג דטהור לגמרי יש לו טומאה ע״י יחוד וכן בניקב כמוציא זית טהור מלקבל זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים ופרש״י דאם יחדו לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא. וי״ל דודאי כשאינו צריך תיקון נחתא לידי טומאה ע״י יחוד וההיא תוספ׳ דאין לו טומאה לעולם היינו כשצריך (טומאה) תיקון. ותימה הא דתנן במס׳ כלים חתכו חוליות פחות מד׳ טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין אלמא מועיל בו תיקון ולא מיסתבר לאוקומי כר׳ מאיר אלא כרבנן וי״ל דהא דאמרי רבנן דאין לו טומאה לעולם היינו בשברים קטנים פחותים משיעור המפורש בחולין דמחמת גריעותן לא מהני בהו תיקון אבל הך דתנור מיירי שהוא כלי חשוב כמתחלה ע״י תיקונו:
מכניס פסול לימי חטאת – פי׳ וה״ה דטהור לענין טומאה בכלי העשוי למשקין שאף מימי חטאת עשוי הוא למשקין ולכך נפסל בכך וכדאיתא בחמש מדות דהתם ושם פרשתיה יפה בס״ד.
ופסול משום גסטרא – פי׳ גסטרא חתיכת כלי שמקבלת רביעית בשלא מסומכת ואם ניקבה אפילו כמוציא משקין טהור מטעמא דמפרש לקמן שאין אגמ׳ הכא גסטרא לגסטרא וה״ה דפסול למי חטאת דלא חשיב כלי והא דאמרינן במ׳ שבת פ׳ המצניע חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדין כלי הוא לקדש בה מימי חטאת כי קאמר שעדין כלי הוא למימי חטאת משום כלי שלם קאמר ולאו אגסטרא קאי.
הא דאמרינן מוציא כשר למי חטאת – איכא דק׳ לי׳ דהא תנן שכל מעשיה פרה אינם נעשים אלא בכלי גללים וכלי אדמה שאינם מקבלים טומאה ותרצו דההיא קודם קדוש דהיינו נתינת מים לאפר אבל לאחר מכאן אין חוששין לפי שמאותה שעה אינן מקבלין טומאה כדאמרינן בעלמא כדאמרי׳ מי חטאת שנגע שרץ טהורין.
תוס׳ בד״ה בשלמא לפני הפרק כו׳ אמאי אינן נאמנת השתא כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה כל המטמא כו׳ באהל המת ויש שהוא כו׳ הד״א:
ג גמרא שנינו במשנתנו בכלי חרס שניקב באופן שמכניס משקה אל תוך הכלי הריהו גם מוציא משקה מתוכו, וכלי שניקב באופן שמוציא משקה מתוכו, אין בו כשלעצמו בדווקא כדי להכניס משקה לתוכו. ומסבירים מה ענין הבחנה זו להלכה: כלי שיש בו נקב המכניס משקה אל תוכו — חדל להיקרא ״כלי״ ומשום כך הוא פסול לקדש בתוכו מי חטאת (מי אפר פרה אדומה), ופסול גם משום גסטרא (שבר כלי הראוי לשימוש ומקבל טומאה). ואילו כלי חרס שיש בו נקב המוציא משקה מתוכו החוצה ואינו מכניס — כשר לקדש בתוכו מי חטאת. ואולם פסול הוא משום גסטרא.
GEMARA: The mishna teaches that any earthenware vessel with a hole that enables entry of liquid into the vessel certainly enables exit of liquid through that hole, whereas there are holes that enable exit of liquids but do not enable entry. The Gemara explains the halakhic significance of this distinction. A vessel that contains a hole that is large enough to enable liquid to enter is no longer considered a vessel and is therefore unfit to contain the water of purification. And it is also disqualified as a shard [gastera] of a vessel. A shard still has some utility and is therefore susceptible to ritual impurity. By contrast, an earthenware vessel that contains a small hole that enables only the exit of liquids is fit for the water of purification, but is disqualified as a shard of a vessel.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב אַסִּי בשׁוֹנִין כְּלֵי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה וְלֹא אָמְרוּ מוֹצִיא מַשְׁקֶה אֶלָּא לְעִנְיַן גִּסְטְרָא בִּלְבַד מַאי טַעְמָא אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הָבֵא גִּסְטְרָא לְגִסְטְרָא.

Rav Asi says that they teach the following halakha: In the case of an earthenware vessel, its measure of a hole that renders it no longer ritually impure is one that is large enough to enable liquid to enter it. And they said that the measure of a small hole is that which enables the exit of liquids only with regard to a shard. The Gemara inquires: What is the reason for this? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: It is because people do not say: Bring another shard to seal the leak of a shard; rather, they throw it out immediately. A shard is used as a plate beneath a perforated earthenware vessel. If the shard itself is also perforated and leaks, it is no longer of any use.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גסטר
גסטרא(שבת צו. נדה מט.) ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד מאי טעמא אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא פי״ חצי כד שזורעין שם העשבים וקורין בנ יון גסטרא ובלעז גרשת״א ובלשון ישמעאל קצריה ובלשון משנה גצרא ובלשון קדש עציץ ואם ניקב החצב במוציא משקה אומר הבא גסטרא והנח תחתיו כדי שיקבל מה שיזוב ממנה אבל אם הגסטרא גופה מוציאה משקה אין אומר הבא גסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה דתנן (בכלים פרק רביעי) וכן גסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקי׳ אף על פי שמקבל אוכלין טהורה שאין שירים לשירים פי׳ כי עקר גיסטרא כלי שנחלק לשנים הוא והיינו שירי כלי (א״ב פי׳ בלשון יוני מין כלי אשר לו בטן גדול וגם תחתית הכלים נקרא כן) (שבת קח) אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך גסטרא. (עבודה זרה יג) ונשוייה גסטרא אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה׳ אלהיכם פי׳ חותכה לשנים חציה נופלת בכאן וחציה נופלת בכאן כלומר כאלו עושה אותה נבלה אמר קרא ונתצתם את מזבחותם וניתוץ כן הוא שמשליך את האבנים אילך ואילך ואמר קרא לא תעשון כן לה׳ אלהיכם כל ענין נתוץ. (חולין כא.,לב.) אמר חזקיה עשאה גסטרא נבלה. (חולין נב) נשתברו רוב צלעותיה גסטרא קא אמריתו הא נמי גסטרא קא אמר פירוש כיון שניטלה מן הבהמה צלע מכאן וצלע מכאן זה כנגד זה הרי זה גסטרא. (חולין קכד) התם דגורר את הטפילה דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גסטרא. (סנהדרין נב) ואימא דעביד ליה גסטרא פי׳ שחתכו באמצע גופו ואינו מתיז ראשו אלא חולקו לשנים:
א. [איין בייכיגיס געפעס ברוך שטיק.]
שונין – הלכה למשה מסיני.
שיעורו ככונס משקה – פחות של שיעורים המבטלים אותו מהיות כלי. כונס משקה הוא שיעור הראשון שהוא מבטלו מהיות כלי למי חטאת כדאמר במסכת שבת (דף צה:) חמש מדות בכלי חרס [ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת] ניקב ככונס משקה פסול לקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא לכל שאר דברים ניקב כשורש קטן טהור להכשיר זרעים ועדיין כלי הוא לטומאה שהרי ראוי לקבל בו זיתים ניקב כמוציא זית טהור מטומאה שקבל עד שייחדנו לרמונים ניקב כמוציא רמון טהור מכלום נמצא כונס משקה הוא שיעור הראשון אבל כמוציא משקה לא בטיל.
ולא אמרו מוציא משקה – בטיל אלא לענין גסטרא בלבד אע״פ שאינו מכניס לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא כשניקבה כמוציא משקה שוב אין חס עליה ואינו משתמש בה שאין אומר הבא גסטרא אחרת ונניח תחת גסטרא זו לקבל משקה היוצא אבל בכלי שלם שנקב כמוציא משקה לא בטיל מכלום לפי שהוא חס עליו ואינו שוברו ומשתמש בו ומביא גסטרא ומניח תחתיו לקבל משקה היוצא.
אלא לענין גסטרא – פירש ר״ח גסטרא הוא שבר בלשון יון ונראה דאין שבר כלי חרס טמא משום גסטרא אלא א״כ יחדו דהא אפילו שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין כ״ש אם נשבר לגמרי דבעו השברים יחוד וא״ת והא דתנן ומייתי לה בפרק אלו טרפות (חולין דף נד:) הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו׳ כיון דאיירי ע״י יחוד אפילו שבר מכלי גדול יהא שיעורו בכדי סיכת קטן וי״ל דאין דרך לייחד שבר קטן הבא מכלי גדול ובטלה דעתו אצל כל בני אדם ואם תאמר הא דתניא בתוספתא דכלים ס״פ מחט וטבעת ושולי המחצין וקרקעות הכלים אין ממלאים ואין מקדשין בהם שפאן ועשאן כלי מקדשין בהן כו׳ דברי ר״מ וחכ״א כלי שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית ואין לומר דכשצריך תקון תו לא נחית ליה טומאה דהתנן במסכת כלים (פ״ה מ״ח) חתכו חוליות פחות מד׳ טפחים טהור מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין אלמא מהני בה תיקון ולא מסתברא דאתיא כר״מ ולא כרבנן וי״ל דמה שאין לו טומאה לעולם היינו בשברים הפחותים משיעור המפורש בחולין (דף נה.) ומחמת גריעותם לא מהני תקון בהן אבל הך דתנור מיירי דע״י תקון הוא כבתחלה.
בד״ה ופסול משום כו׳ בטיל ליה הס״ד:
בד״ה גסטרא כו׳ הן וקרקעותיהן ודפנותיהן כו׳ כצ״ל וכן בתוס׳ בד״ה אלא:
בד״ה אלא לענין גיסטרא פר״ח כו׳ אפילו שלם כשניקב בכונס משקה טהור עד שייחדנו לאוכלין כו׳ עכ״ל לכאורה דבריהם תמוהים הם דניקב בכונס משקה פסול למי חטאת אבל לכל שאר דברים כלי הוא ולא בעי יחוד לטומאה כלל אלא כמוציא זית שהוא טהור מטומאה עד שייחדנו לרמונים כפרש״י וכן הול״ל אפי׳ שלם במוציא זית טהור מטומאה עד שייחדנו לרמונים וכ״ש נשבר לגמרי וכן הוא הצעת לשון התוספות בפרק אלו טרפות ויש ליישב דבריהם דהכא בכלי המיוחד למשקין דההוא טהרתו בכונס משקה עד שייחדנו לאוכלין כמ״ש התוס׳ בס״פ המצניע ע״ש:
פרש״י בד״ה שיעורן כו׳ ה׳ מדות בכלי חרס ניקב כו׳ עכ״ל ורש״י לא נקט הכא אלא ארבע לפי מה שהיה שונה רב אסי דלא אמרו מוציא כו׳ עיין הסוגיא ס״פ המצניע:
אמר רב אסי, כך חכמים שונין: כלי חרס שיעורו של הנקב הפוסלו הוא בכונס משקה. ולא אמרו חכמים שאף נקב קטן המוציא משקה פסול מלקדש מי חטאת בתוכו אלא לענין גסטרא בלבד. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם]? אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לפי שאין אומרים אנשים ״הבא גסטרא״ לגסטרא שניקבה, כדי שלא תיזל, אבל אומרים אנשים ״הבא גסטרא לכלי חרס שניקב״.
Rav Asi says that they teach the following halakha: In the case of an earthenware vessel, its measure of a hole that renders it no longer ritually impure is one that is large enough to enable liquid to enter it. And they said that the measure of a small hole is that which enables the exit of liquids only with regard to a shard. The Gemara inquires: What is the reason for this? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: It is because people do not say: Bring another shard to seal the leak of a shard; rather, they throw it out immediately. A shard is used as a plate beneath a perforated earthenware vessel. If the shard itself is also perforated and leaks, it is no longer of any use.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תָּנוּ רַבָּנַן גכֵּיצַד בּוֹדְקִין כְּלִי חֶרֶס לֵידַע אִם נִיקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה אִם לָאו יָבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מַיִם וְנוֹתֵן קְדֵרָה לְתוֹכָהּ אִם כְּנָסָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁכּוֹנֵס מַשְׁקֶה וְאִם לָאו בְּיָדוּעַ שֶׁמּוֹצִיא מַשְׁקֶה

§ On the topic of holes in earthenware vessels, the Sages taught in a baraita: How does one test a broken earthenware vessel to know if it was pierced with a hole that enables liquid to enter it or not? One brings a tub filled with water and places the broken pot into it. If the water from the tub enters the pot, it is known that the pot contains a hole that enables liquid to enter. And if the water does not enter the pot, it is known that the vessel contains only a small hole that merely enables the exit of liquids.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם כנסה – אם נכנס משקה לתוכה.
אם כנסה בידוע שהוא ככונס משקה – והא דאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קז.) אי בזיע דוולא ככונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו הידים דהוו מחוברין לנהר לאו היינו ככונס משקה דהכא דהתם איירי כשהנקב כל כך גדול עד שהמים מקלחין והוי חבור ע״י נצוק לידים דאע״ג דלענין טבילה לא הוי חבור וכונס משקה דהכא שיורד טיף טיף כדאמר בסמוך מיהו אפשר דההוא כונס משקה הוי כדהכא דהתם נמי מייתי האי כונס משקה דהכא דאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין הימנו לידים משמע דשוין ואע״ג דלא הוי נצוק דבדבר מועט הוי חבור לענין טבילת ידים וגם רש״י לא הזכיר שם נצוק ואע״ג דבכולי שמעתין במתניתין ובברייתא לא קאמר כונס משקה אלא בכלי חרס ובסוף המצניע (שבת דף צה:) נמי קאמר ה׳ מדות בכלי חרס משמע דדווקא בכלי חרס הן כל אותם מדות ולא בכלי עץ מ״מ הא דרבא דאמר בפ׳ כל הבשר כלי שנקב בכונס משקה אין נוטלין הימנו לידים יש להחמיר בכל הכלים שניקבו ככונס משקה שלא ליטול מהם כיון שלא הזכיר שם כלי חרס אלא קאמר כלי סתם.
כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה. כולי שמעתי׳ מדכר כלי חרס לענין כונס משקה וכן בפ׳ המצניע דקאמר רבא חמש מדות בכלי חרס ניקב בכונס משקה דדוקא כלי חרס מתבטל מתורת כלי שניקב בכונס משקה אבל של עץ ושל מתכת לא והא דאמר רבא בפ׳ כל הבשר כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלים ממנו לידים היינו דוקא כלי חרס אבל משאר כלים נוטלין אע״פ שניקב בכונס משקה מ״מ צריך להחמיר כיון דנקט התם כלי סתם:
בד״ה שיעורן ככונס כו׳ חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת ניקב בכונס משקה כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ואב״א כו׳ דהא ר״ש דפסקינן כותיה לית ליה כו׳ כצ״ל:
בד״ה אלא לענין כו׳ מחט וטבעת שולי המחצין וקרקעות כו׳ כצ״ל. ונ״ב לשון גת ומחץ:
בד״ה אם כנסה כו׳ מילף לייפי ומטבילין כו׳ כצ״ל:
ד ועוד בענין זה של נקב בכלי חרס, תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד בודקין כלי חרס על מנת לידע אם ניקב בשיעור שיש בו כדי כונס משקה אם לאו [לא]? יביא עריבה (גיגית) מלאה מים, ונותן את הקדרה שניקבה לתוכה. ומתבוננים: אם כנסה (חדרו מי העריבה אל תוך הקדירה) — בידוע שהנקב הוא בשיעור של כונס משקה, ואם לאו [לא] חדרו המים אל הקדירה — בידוע שהנקב אינו אלא בשיעור של מוציא משקה.
§ On the topic of holes in earthenware vessels, the Sages taught in a baraita: How does one test a broken earthenware vessel to know if it was pierced with a hole that enables liquid to enter it or not? One brings a tub filled with water and places the broken pot into it. If the water from the tub enters the pot, it is known that the pot contains a hole that enables liquid to enter. And if the water does not enter the pot, it is known that the vessel contains only a small hole that merely enables the exit of liquids.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה מט. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה מט., עין משפט נר מצוה נדה מט. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדה מט., רש"י נדה מט., תוספות נדה מט., תוספות רי"ד נדה מט., רמב"ן נדה מט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה מט. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה מט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה מט., ריטב"א נדה מט., מהרש"ל חכמת שלמה נדה מט., מהרש"א חידושי הלכות נדה מט., גליון הש"ס לרע"א נדה מט., פירוש הרב שטיינזלץ נדה מט., אסופת מאמרים נדה מט.

Niddah 49a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 49a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 49a, Collected from HeArukh Niddah 49a, Rashi Niddah 49a, Tosafot Niddah 49a, Tosefot Rid Niddah 49a, Ramban Niddah 49a, Rashba Niddah 49a, Meiri Niddah 49a, Tosefot Rosh Niddah 49a, Ritva Niddah 49a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 49a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 49a, Gilyon HaShas Niddah 49a, Steinsaltz Commentary Niddah 49a, Collected Articles Niddah 49a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144