(1) 
דְּבַר טְלֵי וְטַלְיָא וְלִיטַיְּילוּ הָתָם דְּאִי מַשְׁכְּחִי לְהוּ מַיְיתֵי לְהוּ אַלְמָא קָסָבַר אקָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת אֵין ב״ד בֵּית דִּין מְצֻוִּוין לְהַפְרִישׁוֹ לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לֹא יֹאמַר אָדָם לְתִינוֹק הָבֵא לִי מַפְתֵּחַ הָבֵא לִי חוֹתָם אֶלָּא מַנִּיחוֹ תּוֹלֵשׁ מַנִּיחוֹ זוֹרֵק.
דְּבַר טְלֵי וְטַלְיָא וְלִיטַיְּילוּ הָתָם דְּאִי מַשְׁכְּחִי לְהוּ מַיְיתֵי לְהוּ אַלְמָא קָסָבַר אקָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת אֵין and lead boys and girls and let them walk there where the keys were lost, and if they find the keys they will bring them to you of their own accord, without you saying anything to them. The Gemara comments: Apparently, Rabbi Pedat maintains that with regard to a minor who eats meat from unslaughtered animals or violates other prohibitions, the court is not commanded to prevent him from doing so. The Gemara comments: Let us say that the following source supports his opinion: A person may not tell a child on Shabbat: Bring me a key, or: Bring me my seal from the public domain. However, he may allow the child to detach plants and allow him to throw in the public domain. This shows that one need not be strict with a child who transgresses a prohibition, but one may not tell a child to transgress a prohibition.
1. מובא בשאילתות שם, ובהלכות ריצ״ג (הל׳ אבל).
2. ואמרת אליהם: גא , גב , גג , כ״י נ , כ״י לייפציג UB 5 , אשכול, דפוסים. חסר רק בכ״י א (שהרי ״ואמרת״ נדרש במאמר שלפניו).
3. לא יטמא: רק בכ״י א .
4. הפרושות: וכן ב-גג , כ״י לייפציג UB 5 . גא , כ״י נ , אשכול, דפוסים: ״הפורשות״ כבכל נוסחאות ספרא. גב : ״המפורש[ו]ת״. ר׳ יונתן: הנפרשות.
5. לא יטמא : דפוסים, אשכול (לא ברור אם שייך לדרשה שלפניו או זו שלאחריו).
6. שם: חסר בכ״י נ .
דבר טלי וטליא – הנהג תינוקות זכרים ונקבות.
ליטיילו התם – ישחקו שם. שבת היתה.
הבא לי מפתח – דרך רה״ר בשבת.
וקטן אוכל נבילות אין בית דין מצוין להפרישו, כי הא רב יצחק בר ביסנא אירכסן ליה מפתחות דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דר׳ פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא ליטללו התם דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצוין להפרישו.
מסקנא דשמעת׳ דבקטן אוכל נבלות דבאסורא דרבנן פשיטא דאין ב״ד מצווין עליו להפרישו ובאיסורא דרבנן נמי פשיטא דאין אומרי׳ לתינוק עשה דבר זה. וכי פליג באיסורא דאוריית׳ ומסתברא דאין ב״ד מצווין עליו להפרישו דמעשה דרב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות בי מדרשא ברה״ר אתא לקמיה דרבי פדת אמר אזיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו ואקשי׳ עלה מהא דתנן קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ופריק ר׳ יוחנן בקטן העושה ע״ד אביו אבל (קטן) נכרי על דעתיה עביד:
תניא דמסייע לי׳ לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הביא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק. ת״ש נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך. אר״י בעושה ע״ד אביו. פי׳ שהתינוק צופה ומביט באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאלו מצוה אבל הנך מפתחות דר״י לא הודיעם שנאבדו לו ולא הכירו בדעתו שנוח לו ואפילו עשה ע״ד אביו אינו אסור אלא מדרבנן. ומ״ה שרינן לי׳ גבי כיס לנו שהחשיך לו בדרך ליתנו לקטן כי היכי דשרינן התם ליתנו לנכרי ולהוליכו פחות פחות מד״א דאסירי מדרבנן ולגבי כיסו שרי ואי הוה קטן העושה ע״ד אביו מה״ת לא הי׳ מתירו שם. וכשנותן כיסו לקטן ונותנו לו סתם והוא מוליכו לא שאמר לו הוליך כיס זה שא״כ הי׳ אסור מה״ת כאמרינן לקמן להזהיר גדולים על הקטנים:
הא דתניא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק. לא ידעתי מפני מה לא חלק בדידה דהו״ל למיתני אבל מניחו מביא דתולש וזורק מאן דכר שמיה פתח במביא וסיים בתולש וזורק. ויש לומר דמאי דנקט לא יאמר לתינוק הבא לי חותם ולא קאמר תלוש וזרוק לרבותא נקט הבא, דאלו אמר לא יאמר לתינוק תלוש, היינו דוקא משום דאומר לו לעבור ממש אדאורייתא, אבל רשאי לומר לו הבא לי חותם משום דאינו אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פחות מד׳ אמות, ואי נמי לבן עזאי דאמר (שבת ה:) מהלך כעומד דמי ליכא איסורא דאורייתא ואפילו יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד אפשר שיעקרו מכאן על דעת שיניחנו בפחות מד׳ אמות, ואחר כך ימלך להכניסו לרשות היחיד, דבכי הא ליכא איסורא דאורייתא, קא משמע לן דלא יאמר לו אפילו הבא, וכל שכן שלא יאמר לו תלוש. וכי קאמר נמי אבל מניחו תולש לרבותא נקט לומר דאפילו תלש דעובר מיד ממש אדאורייתא אינו זקוק להפרישו. כנ״ל.
קטן שראינוהו אוכל נבלות או עושה שאר איסורין שבתורה טרחו בענינו בסוגיא זו אם בית דין מצווין להפרישו אם לאו ולא נתברר ולא עוד אלא שאמר בה ר׳ יוחנן ספוקי מספקא ליה ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שבהלכות טומאה כתבו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וסתמא דמילתא להזהירם שלא יטמאו ואם כן נראה מדעתם שבית דין מצווין להפרישו ומכל מקום רוב פוסקים מסכימין שאין בית דין מצווין להפרישו אלא שאין מאכילין אותם בידים ואע״פ שנסתפק בה ר׳ יוחנן הא קיימא לן דכל דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וראיה לדבר מה שנאמר בסוגיא זו רב יצחק בר ביסנא אירכס ליה מפתחייאתא דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דר׳ פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטללו התם דאי משכחי להו מייתו להו ומעשה רב וכן שאמרו לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו וזורק וכן מניחו ותולש אם רצה להביא עשבים המחוברים ואע״פ שתירצוה בכרמלית דרבנן ובעציץ שאינו נקוב שאין תלישתו תלישה אלא מדברי סופרים סוגיא בעלמא הוא ועוד שהרי למעלה ובפרק הניזקין הקשו וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן אמרו בשמועת יתומה שנדרה בעלה מיפר לה שהוא מיפר לה ממה נפשך אי דרבנן הוא הוה ליה דרבנן ודרבנן אי דאורייתא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו כלומר אי אמרת דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר מדרבנן אע״פ שאינו גדול לגמרי הוה ליה דרבנן ודרבנן כלומר אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואין נשואין דרבנן יכולין להפר מותר מדין קטן אוכל נבלות שאין מצווין להפרישו אלמא הלכה רווחת כן ולא עוד אלא שתירצוה שם כן לדעת ר׳ יוחנן אע״ג דאיתמר הכא דמספקא ליה אלמא לא איתמר הכא אלא דרך דחייה ושיקלא וטיריא:
ומכל מקום כל קטן שראינוהו עושה על דעת אביו או על דעת אי זה גדול כגון שהיה אביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך אסור שהרי הוא כמי שמצוהו לעשות והוא שאמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופירשוה בעושה על דעת אביו ובמעשה של מפתחות שהזכרנו שלא הודיעו לתינוק שנאבדו שם שלא יתבוננו שנוח לו בכך וכל שכן שאין מאכילין אותם בידים או שאין משתדלין עמהם שיעשו אלא שאם עושין מעצמן שותקין להן ויש שואלים אם כן היאך התירו ליתומה שהפר לה בעלה שתאכל במה שנדרה שהרי כל שהוא מיפר הרי הוא כמשתדל שתאכל ומכל מקום באותה סוגיא הקשו על מה שאמרו אי דאוריתא קטן אוכל נבלות הוא והא כי גדלה אכלא באותה הפרה ותירץ מיפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל והקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין ותירץ כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ויש גורסין בה אלא כדרב פנחס כלומר שאין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שמיפר לה ומאכילה בידים דכל הנודרת כו׳ הא מדין קטן לא דהוה ליה כמאכיל ומכל מקום לגירסא ראשונה יש מפרשין שאין זה כמאכיל שאע״פ שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל מכל מקום מותר להעמידו סמוך לנבלה וכן כל כיוצא בזה מדברים שיניעוהו לעשות כן אלא שלא נאמר לו אנו לעשות זהו הנראה ברור בדין זה באיסורי תורה אבל באיסורי סופרים אין צריך לומר שאין מצווים להפרישו שאף על דעת האומר באיסורי תורה שמצווין להפרישו באיסורי סופרים מודה שאין מצווין אלא שיש לנו לברר אם מותר להאכילו איסורי סופרים אם לאו ונראין הדברים שמאחר שלדעת האומר בשל תורה שמצווין להפרישן אומר בשל סופרים שאין מצווין אף לדעת האומר בשל תורה אין מצווין מורידין איסורי סופרים מדרגה אחת להתיר אף להשתדל ולהאכיל ואף גדולי הדור מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשבת פרק תולין (שבת קל״ט.) רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא והקשה וליתיב לתינוק ישראל ותירץ אתי למיסרך ואלמלא שמותר להשתדל היאך הקשה וליתיב לתינוק ישראל והלא כל שגדול אסור בו אף מדברי סופרים אף הקטן אין אומרין לו שיעשה אלא שבודאי מותר ואם תאמר לאסור משום אתי למיסרך אין טעם זה נאמר בתלמוד אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כזו שהזכרנו וכטעימת כוס של ברכה בערב יום הכפורים האמור בפרק בכל מערבין (עירובין מ׳:) אבל מה שהוא לצורך התינוק לא שהרי מאכילין אותם ביום הכפורים ולא חיישינן לאתי למיסרך ואם תאמר אחר שכן היאך אמרו (עירובין ל״א:) שאין מערבין בטבל ופירשוה בטבל דרבנן והרי ראוי הוא להאכילו לקטנים וכבר אמרי מערבין לגדול ביום הכפורים הואיל וראוי לקטנים התם מידי דחזי אף לגדולים הוא אלא שאיסור קדושת היום מונעתו ומעתה מערבין בו לגדול הואיל ואף עכשו ראוי לקטנים אבל טבל אינו ראוי לגדולים מצד עצמו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף באיסורי סופרים אין מאכילין אותם וסוגיא זו מוכחת כן שהרי תירץ אביי במה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק בעציץ שאינו נקוב ובזריקת כרמלית ואם איתה הוה ליה לאקשויי אי הכי אף הבא לי מותר אלא ודאי אסור וכן כתבוה גדולי הדורות דרך הנחה פשוטה וזו של פרק תולין אנו פירשנוה במקומה מפני שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר ועדין אנו צריכין לברר בה הן באיסור תורה הן באיסור סופרים אע״פ שאין בית דין מצווין להפרישו אם אביו מיהא מצווה להפרישו מתורת חנוך וגדולי המחברים כתבו בה כן ר״ל שאביו מצווה להפרישו אלא שקשה לפרש זו שאמרו למטה בתינוק שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ וכן גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בפרק יוצא דופן בשמועת מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל שהוא בבל יחל והקשה מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן בל יחל מאי עבידתיה ותירץ לאותם המוזהרים עליו והקשה שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו ואם כדבריהם היה לו לתרץ לא נצרכה לאביו ואם תפרשה בקטן שלא הגיע לחנוך והרי במופלא סמוך לאיש היא אמורה ומכאן נוטים לומר שאף אביו אינו מוזהר בכך ואף בהגיע לחנוך ותורת חנוך אינה אלא במצות עשה ועל הדרך שאמרו אביו קונה לו טלית ומניח לו תפלין כו׳ והדברים נראין:
אע״פ שהקטן הבא לכבות כל שעושה על דעת אביו אין שומעין לו נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה שאף הוא כשהוא עושה על דעת עצמו הוא עושה או לתקנת גמול או ליראת ביתו הסמוך לו ונמצא שלא על פיו של ישראל הוא עושה והרי אין שביתתו מוטלת עלינו:
כל שביארנו בקטן שאין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש וחרשת ואין צריך לומר שוטה שהרי הקשו בה בסוף סוגיא זו ממשניות האמורות בפרק זה והוצרכו לתרצם וכן שלמעלה אמרו בחרש וחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכן כל שהתרנו בכך בין בקטן בין בחרש דוקא כשאין גדול או בן דעת צריכים להשתתף עמהם בדבר עבירה הא כל שהוא כן אסור והוא שלמטה כשהקשו על משנתנו בחרש אמאי מוציא בגט תיתיב גביה דהא קטן אוכל נבלות הוא תירצו בה משום איסורא דידה:
מאחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו לעכב אכילתו ולא סוף דבר בזו שהוא דמאי ואינו אלא מדברי סופרים אלא אף אם היה רגיל אצל אבי אמו כהן והוא עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה ואם מצא בידו הימנה אין זקוק לו ומכל מקום לדעת האומרים שבאיסורי תורה מצווין להפרישו מעמידין שמועה זו בתרומה דרבנן ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שנאמר בה מצא בידו פירות אלא שהרבה מפרשים כתבו שאף תרומת פירות מן התורה:
כבר ביארנו בפרק אע״פ שחלב האשה מותר אף לגדול כל שהוא נחלב לתוך הכלי אבל דרך יניקה מותר לקטן לכל זמן יניקתו ואסור לגדול מדברי סופרים ויראה שדבר זה אין בו הפרש בין חלב נכרית המגודלת בעבודת האלילים לחלב ישראלית אלא מה שהותר בזו הותר בזו ומה שנאסר בזו נאסר בזו שכל שבאיסור חלב מהלכי שתים ודמו ובשרו הכל שוה וראיה לדבר שהרי במסכת עבודה זרה (כ״ו.) אמרו נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים וחכמים מתירין בזמן שאחרות עומדות על גבה אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב״ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו׳ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכן מה שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ״י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה ופירשו זו של עבודה זרה בשאין שם ישראלית ומשום סכנה ולא אסרה ר׳ מאיר אלא מפני שסכנת הנקתה חמורה ממנה ומוטב להמתין עד שיביאו ממקום אחר ואפילו בעומדות על גבה וכדקתני טעמא דשייפא לה לדד סם מאבראי ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראלית אינה מדת חסידות אבל של בהמה טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור שכיוצא בזו כל שבתינוק מקום סכנה הוא ומניקין אותו משום סכנה ואינו צריך אומד שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב אבל גדול אע״פ שבמקום סכנה מותר מכל מקום צריך אומד וכן אין מאכילין לקטן נבלות וטרפות שקצים ורמשים אלא במקום סכנה ובאומד שאין סתם תינוק מסוכן אלא אצל חלב:
יניקת בהמה טהורה אף לגדול מותרת ואין בה משום סרך מיאוס כלל ומכל מקום בשבת ויום טוב אסור שהיניקה בפה כעין חליבה היא וחולב אסור משום מפרק ואע״פ שהמפרק תולדת דש הוא ואין דישה אלא בגדולי קרקע פירשו בתוספות ששני מינין יש במפרק אחת תולדת דישה ואחת תולדת ממחק וזו של יניקה תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שהמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז ומכל מקום במקום צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר שהיונק בפיו אינו חולב גמור אלא מפרק כלאחר יד והוא שאמרו במסכת כתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור ופירושו צער חולי אע״פ שאין בו סכנה ומותר בשבת וכל שכן ביום טוב ואם כן זה שאמר אבא שאול כאן שבשבת כל שאין שם סכנה אסור וביום טוב הוא שמותר אע״פ שאין סכנה כל שיש צער חולי הואיל ואין בו אלא איסור לאו אין הלכה כן זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומכל מקום אחרוני הרבנים פירשו שלשון צער האמור כאן לא נאמר על צער חולי אלא צער של תיאבון על הדרך שאמרו בשבועות (כ״ז:) נשבע על הככר ומצטער עליה ואם כן בשבת ודאי כל שבמקום צער חולי אע״פ שאין שם סכנה מותר הא כל שאין שם צער חולי אע״פ שמצטער בה מחמת תיאבון אסור בשבת וביום טוב מותר ובזו עמדו שתיהן:
אחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו זה שאמרו בשרצים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שאמרו בדם כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שנאמר בטומאת כהנים אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יטמאום בידים וכן הדין בכלם שלא יאמר להם לעשות כן ולא עוד אלא שלא יגלה לו פנים שנוח לו בכך שאם כן הרי הוא קטן העושה על דעת גדול:
אלא מניחו תולש מניחו זורק – וא״ת תולש וזורק מאן דכר שמיה לימא מניחו מביא וי״ל דלרבותא נקט תולש שהיא לאלתר מלאכה גמורה שיש בה מעשה גמור וזורק נמי טפי עדיף ממביא דאלו מביא כשעומד ליפוש תוך ד׳ אמות אין כאן איסור ודרכו של קטן להיות עומד ליפוש קלי קלי כנ״ל.
דבר טלי וטליא [הובל ילדים וילדות] וליטיילו התם [ושיטיילו שם] במקום שאבדו המפתחות, דאי משכחי להו, מייתי להו [שאם ימצאו אותם, את המפתחות, יביאו אותם מדעתם], ואתה אל תאמר להם דבר. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא]: קטן האוכל נבלות (או עובר עבירה אחרת) — אין בית דין מצווין להפרישו לפי שאינו חייב במצוות. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: לא יאמר אדם לתינוק בשבת ״הבא לי מפתח״, או ״הבא לי חותם״ מרשות הרבים, אלא מניחו לתינוק להיות תולש, וכן מניחו לתינוק להיות זורק ברשות הרבים. מכאן שאין מקפידים על תינוק כשעובר עבירה, ובלבד שלא יאמרו לו במפורש לעשות כן.
and lead boys and girls and let them walk there where the keys were lost, and if they find the keys they will bring them to you of their own accord, without you saying anything to them. The Gemara comments: Apparently, Rabbi Pedat maintains that with regard to a minor who eats meat from unslaughtered animals or violates other prohibitions, the court is not commanded to prevent him from doing so. The Gemara comments: Let us say that the following source supports his opinion: A person may not tell a child on Shabbat: Bring me a key, or: Bring me my seal from the public domain. However, he may allow the child to detach plants and allow him to throw in the public domain. This shows that one need not be strict with a child who transgresses a prohibition, but one may not tell a child to transgress a prohibition.
הכל
(2) אָמַר אַבָּיֵי בתּוֹלֵשׁ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב זוֹרֵק בְּכַרְמְלִית דְּרַבָּנַן.:
The Gemara rejects this suggestion: Abaye said that this is no proof, as it is possible that detaching plants is referring to an unperforated flowerpot, as the prohibition against detaching plants from a vessel of this kind applies by rabbinic law. Similar, when it states: Throw, this can be referring to throwing in a karmelit rather than the public domain. A karmelit is an intermediate domain between public and private domains, which has the status of a public domain by rabbinic law. However, perhaps one is obligated to stop the child if he is transgressing a Torah prohibition.
The Gemara rejects this suggestion: Abaye said that this is no proof, as it is possible that detaching plants is referring to an unperforated flowerpot, as the prohibition against detaching plants from a vessel of this kind applies by rabbinic law. Similar, when it states: Throw, this can be referring to throwing in a karmelit rather than the public domain. A karmelit is an intermediate domain between public and private domains, which has the status of a public domain by rabbinic law. However, perhaps one is obligated to stop the child if he is transgressing a Torah prohibition.
אמר אביי לדחות: מכאן אין ראיה, כי אפשר לפרש ״תולש״ — שתולש בעציץ שאינו נקוב, שאיסור תלישה ממנו הוא רק מדברי סופרים, וכן ״זורק״ — כוונתו לא ברשות הרבים, אלא בכרמלית (רשות ממוצעת, מעין רשות הרבים מדברי סופרים), שאיסור טלטול בה הוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ושמא רק באיסור מן התורה מפרישים אותו.
The Gemara rejects this suggestion: Abaye said that this is no proof, as it is possible that detaching plants is referring to an unperforated flowerpot, as the prohibition against detaching plants from a vessel of this kind applies by rabbinic law. Similar, when it states: Throw, this can be referring to throwing in a karmelit rather than the public domain. A karmelit is an intermediate domain between public and private domains, which has the status of a public domain by rabbinic law. However, perhaps one is obligated to stop the child if he is transgressing a Torah prohibition.
הכל
(3) ת״ש תָּא שְׁמַע גגּוֹי1 שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶם קָטָן הַבָּא לְכַבּוֹת אוֹמְרִים לוֹ אַל תְּכַבֶּה שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶם.
The Gemara further suggests: Come and hear the following statement (Shabbat 121a): If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, or: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do say to him: Do not extinguish, despite the fact that he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. This shows that one must prevent a minor from violating a Torah prohibition.
The Gemara further suggests: Come and hear the following statement (Shabbat 121a): If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, or: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do say to him: Do not extinguish, despite the fact that he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. This shows that one must prevent a minor from violating a Torah prohibition.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ק״ל והא לאו דאורייתא הוא דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואין כבוי דאורייתא אלא בפחמין או בפתילות וכדקיימא לן כר׳ שמעון (שבת קה:) ונ״ל דמדקתני שאין שביתתו עליך ושביתתו עליהן משמע דלר׳ יהודה קאמר וברייתא לר׳ יהודה היא דלא בעי מלאכה צריכה לגופה כנ״ל.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: גוי שבא לכבות דליקה בשבת — אין אומרים לו ״כבה״, וגם אין אומרים לו ״אל תכבה״, מפני שאין שביתתו עליהם, ואין ישראל חייבים לדאוג שישבות בשבת. ואילו קטן הבא לכבות — אומרים לו ״אל תכבה״, משום ששביתתו מוטלת עליהם. הרי שמפרישים את הקטן מאיסור תורה!
The Gemara further suggests: Come and hear the following statement (Shabbat 121a): If a gentile comes to extinguish a Jew’s fire on Shabbat, one may not say to him: Extinguish, or: Do not extinguish, because responsibility for his rest is not incumbent upon the Jew. However, if a Jewish child comes to extinguish a fire on Shabbat, they do say to him: Do not extinguish, despite the fact that he is not yet obligated in mitzva observance, because responsibility for his rest is incumbent upon the Jew. This shows that one must prevent a minor from violating a Torah prohibition.
הכל
(4) א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דבְּעוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו דִּכְוָותֵיהּ גַּבֵּי גּוֹי1 דְּעוֹשֶׂה עַל דַּעַת יִשְׂרָאֵל מִי שְׁרֵי גּוֹי2 אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עָבֵיד.
Rabbi Yoḥanan said: This is referring to a minor who is acting with his father’s consent. Even if the father did not tell him explicitly what to do, the child is aware of his father’s wishes, and acts on his behalf. The Gemara asks: The same reasoning can be applied with regard to a gentile, that he acts with the Jew’s consent, and yet in this case is it permitted for him to perform labor on behalf of a Jew? The Gemara answers: A gentile acts in accordance with his own wishes. As an adult he is responsible for his own decisions and is not considered to be following the instructions of others.
Rabbi Yoḥanan said: This is referring to a minor who is acting with his father’s consent. Even if the father did not tell him explicitly what to do, the child is aware of his father’s wishes, and acts on his behalf. The Gemara asks: The same reasoning can be applied with regard to a gentile, that he acts with the Jew’s consent, and yet in this case is it permitted for him to perform labor on behalf of a Jew? The Gemara answers: A gentile acts in accordance with his own wishes. As an adult he is responsible for his own decisions and is not considered to be following the instructions of others.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
בעושה על דעת אביו – שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיען שנאבדו שם ולא הכירו בדעתו שנוח לו.
עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד – אפילו בלא ידיעת ישראל העובד כוכבים מתכוין להנאתו שיודע שיטול שכר.
בעושה על דעת אביו – פרש״י ז״ל כי כשעומד אביו עליו ומגלה דעתו דניחא ליה שיעשה הרי הוא כאומר קום עשה וכאלו הוא מאכילו בידים שהוא אסור ולא אמרו אלא כשאוכל מעצמו ואין האב מגלה לו פנים דניחא ליה וכ״ש שלא יאמר לו קום אכול וכן עיקר.
אמר ר׳ יוחנן: כאן מדובר בקטן העושה על דעת אביו, שגם אם לא אמר לו במפורש, מבין התינוק שזה רצון אביו, ועושה זאת למענו. ושואלים: דכוותיה [כיוצא בו] גבי גוי צריך איפוא לומר שהוא עושה על דעת ישראל, אולם במקרה זה מי שרי [האם מותר] שיעשה מלאכה עבור ישראל ולדעת ישראל? ומשיבים: גוי אדעתא דנפשיה עביד [על דעת עצמו הוא עושה], שכיון שהוא מבוגר, הריהו עושה מתוך החלטתו שלו, ולא בהוראת אחרים.
Rabbi Yoḥanan said: This is referring to a minor who is acting with his father’s consent. Even if the father did not tell him explicitly what to do, the child is aware of his father’s wishes, and acts on his behalf. The Gemara asks: The same reasoning can be applied with regard to a gentile, that he acts with the Jew’s consent, and yet in this case is it permitted for him to perform labor on behalf of a Jew? The Gemara answers: A gentile acts in accordance with his own wishes. As an adult he is responsible for his own decisions and is not considered to be following the instructions of others.
הכל
(5) ת״ש תָּא שְׁמַע בֶּן חָבֵר שֶׁרָגִיל לֵילֵךְ אֵצֶל אֲבִי אִמּוֹ עַם הָאָרֶץ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַאֲכִילֶנּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְתוּקָּנִים מָצָא בְּיָדוֹ פֵּירוֹת אֵין זָקוּק לוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּדְמַאי הֵקֵילּוּ.
Come and hear: The son of a ḥaver, one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, is accustomed to going to his mother’s father, who is an ignoramus and therefore is not known to be as careful to separate teruma and tithes. In this case, the son need not be concerned lest his grandfather feed him food items that are not tithed. If the father found fruit in the child’s hand, and he does not know where the fruit is from, he is not bound to separate tithes from the fruit. This indicates that one need not prevent a minor from eating forbidden food. Rabbi Yoḥanan said: The Sages were lenient with regard to doubtfully tithed produce [demai]. Since the prohibition against eating this produce applies only due to doubt, and most ignoramuses do separate tithes, the Sages were lenient in uncertain cases of this kind.
Come and hear: The son of a ḥaver, one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, is accustomed to going to his mother’s father, who is an ignoramus and therefore is not known to be as careful to separate teruma and tithes. In this case, the son need not be concerned lest his grandfather feed him food items that are not tithed. If the father found fruit in the child’s hand, and he does not know where the fruit is from, he is not bound to separate tithes from the fruit. This indicates that one need not prevent a minor from eating forbidden food. Rabbi Yoḥanan said: The Sages were lenient with regard to doubtfully tithed produce [demai]. Since the prohibition against eating this produce applies only due to doubt, and most ignoramuses do separate tithes, the Sages were lenient in uncertain cases of this kind.
אמר רבי יוחנן בדמאי הקילו – ה״מ למימר דאפילו לא הקילו בדמאי כיון דאינו אלא מדרבנן שאני כדקאמר לעיל אלא משום דהאי שינויא משני בכמה דוכתי א״נ כיון שיש לחוש לספק טבל דהוי דאורייתא החמירו אי לאו טעמא דבדמאי הקילו.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, ששנינו: בן של חבר (אדם הנזהר בהפרשת תרומות ומעשרות) שרגיל לילך אצל אבי אמו שהוא עם הארץ — אין חוששין שמא יאכילנו סבו זה דברים שאינם מתוקנים (אינם מעושרים). מצא האב בידו של התינוק פירות ואינו יודע מהיכן הם — אין זקוק לו, כלומר, אינו מצווה להפריש מהם מעשרות. משמע שלא מונעים מהקטן לאכול איסור! אמר ר׳ יוחנן: בדמאי הקילו. כיון שאיסור דמאי שהוא רק שמא איננו מעשר, ורוב עמי הארץ מעשרים, ואולי הוא מהרוב המעשרים, לכן לא החמירו כאן חכמים.
Come and hear: The son of a ḥaver, one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma, and tithes, is accustomed to going to his mother’s father, who is an ignoramus and therefore is not known to be as careful to separate teruma and tithes. In this case, the son need not be concerned lest his grandfather feed him food items that are not tithed. If the father found fruit in the child’s hand, and he does not know where the fruit is from, he is not bound to separate tithes from the fruit. This indicates that one need not prevent a minor from eating forbidden food. Rabbi Yoḥanan said: The Sages were lenient with regard to doubtfully tithed produce [demai]. Since the prohibition against eating this produce applies only due to doubt, and most ignoramuses do separate tithes, the Sages were lenient in uncertain cases of this kind.
הכל
(6) אֶלָּא טַעְמָא דִּדְמַאי הָא וַדַּאי בְּעָא לְעַשּׂוֹרֵי וְהָאָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בְּעוֹשֶׂה עַל דַּעַת אָבִיו אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ קָאֵי הָכָא מְדַחֵי קָאֵי הָכָא מְדַחֵי.
The Gemara infers: Rather, the reason that the Sages were lenient is that it is demai, from which it may be inferred that if it was definitely untithed, the father would be required to tithe the fruit. But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that one need stop a minor only when he is acting with his father’s consent? Rather, Rabbi Yoḥanan is uncertain with regard to this halakha, and therefore in this case he refutes it, and in that case he refutes it. In other words, he reached no definite conclusion about this matter, and therefore he treats each case on its own merits.
The Gemara infers: Rather, the reason that the Sages were lenient is that it is demai, from which it may be inferred that if it was definitely untithed, the father would be required to tithe the fruit. But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that one need stop a minor only when he is acting with his father’s consent? Rather, Rabbi Yoḥanan is uncertain with regard to this halakha, and therefore in this case he refutes it, and in that case he refutes it. In other words, he reached no definite conclusion about this matter, and therefore he treats each case on its own merits.
אלא רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה – והא דקאמר הש״ס בס״פ יוצא דופן (נדה דף מו: ושם) אליבא דר׳ יוחנן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקטן האוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו על ברייתא דמותיב ליה התם הוה מצי למימר וליטעמיך והא ר׳ יוחנן ספוקי מספקא ליה הכא אלא דבלאו הכי שפיר קאמר התם ה״ר אלחנן.
(6-7) רב יוחנן ספוקי מספקא ליה קאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה. קשיא לי הא דאתמר בנדה בשלהי פרק יוצא דופן (נדה מו:) גבי מופלא סמוך לאיש הקדיש ואכלו אחרים רב הונא אומר אין לוקין ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו לוקין, במאי קא מיפלגי במופלא סמוך לאיש דמר סבר דאורייתא ומר סבר דרבנן, ואותביה עליה דרבי יוחנן יתומה שנדרה בעלה מפר לה, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן, אתו נשואין דרבנן ומבטלא נדרא דרבנן, אלא אי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא כר׳ יוחנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרים דאורייתא. ופריק רבא בר שילא מפר לה ממה נפשך, אי דרבנן דרבנן ודרבנן הוא, ואי דאורייתא הוי קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו. והא קא גדלה ואכלה בההיא הפרה קמייתא, אמר רבא בר לוי מפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל, והא אין הבעל מפר בקודמין, כדרב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, והא ר׳ יוחנן גופיה ספוקי מספקא ליה אי מצווין להפרישו אם לאו, ועוד קשיא לי דהא תניא הכא לא יאמר לו הבא לי חותם והבא לי מפתח, והתם כיון דמפר לה בעל הרי זה כאלו אמר קומי אכולי, ואפילו בעושה על דעת אביו אמרינן הכא דמצווין להפרישו, כדאמרינן גבי קטן שבא לכבות אין שומעין לו דאוקימנא בעושה על דעת אביו.
ומיהו לגירסת קצת ספרים דגרסי התם אלא כדרב פנחס אפשר לומר דלא תלי טעמא מעתה משום קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו, אלא מפר לה וספי לה בידים דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. אבל לגירסת הספרים דלא גרסי אלא, דמשמע דאכתי אדרבה בר שיאל קיימי׳ קשיא. ומהכא משמע לי דמחוורתא דגרסינן כהני דגרסי אלא בדרב פנחס. ותו לא צריכא לטעמיה דרבא בר שילה. והדין נותן דכיון דאתית להכי מאי שנא קטנה ומאי שנא גדולה כיון דעל דעת בעלה היא נודרת אפילו גדולה נמי ולעולם אין אומרים לו שיאכל ולא נתיר לו לאכול אלא ששותקין ואוכל. אי נמי אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר׳ יצחק בר ביסנא.
ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש. דהא למאן דאמר בשל תורה בית דין מצווין להפרישו ושל דבריהם, אין בית דין מצווין להפרישו, כדמתרצינן הכא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיימא לן דאף בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול. ויש לי ללמד מדאמרינן בשבת פרק ר׳ אליעזר דתולין (שבת קלט.), רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו״ם וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל, ופרקינן אתי למיסרך. ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז״ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ״ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן. (ועיין רשב״א שבת שם כ״א. ד״ה שמעת ובשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ פא אות ד). ותדע לך מדאמרינן בפרק בתרא דיומא [לפנינו ביומא לא נמצא. ובשו״ת ח״א סי׳ צ״ב הביא רק מעירובין, ואף הרא״ש יומא פ״ח סי׳ כ״ח הביא רק מערובין] ובערובין (עירובין מ:) גבי זמן ביום הכפורים אם אומרו בכוס היכי ליעביד ליטעמיה לינוקא אתי למיסרך. ואיכא למידק היכי חיישינן להכי, והלא אנו מאכילין את התינוקות ביום הכפורים וכדאמרינן (יומא עז:) מעשה שמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. אלא ודאי התם משום צרכו של תינוק ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו כההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה אסור.
ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לא:) אין מערבין בטבל, ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן. ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא אף על גב דלא חזי לגדולים הא חזי לקטנים, דהא מאכילין אותן בידים. ואם תאמר מאי דחזי לגדולים בעיא, לא היא דהא תניא התם (עירובין ל:) מערבין לגדול ביום הכפורים, וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים, והוה ליה כיין לנזיר. אלמא כל שראוי לקטנים מערבין בו. אלא משמע דאפילו טבל דרבנן אין מאכילין אותו לקטנים בידים, והיינו דאין מערבין בו דהואיל ולא ספינן להו בידים מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה, והויא ליה כטבל גמור. לא היא, דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעיא, ולא דמי למערב לגדול ביום הכפורים דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדולים, אלא דאיסורא דיומא גרים ליה, וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים, מיהא מערבין בו אפילו לגדול. מה שאין כן בטבל דאיסורו מצד עצמו, והלכך אף על גב דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול. ויותר מזה כתבתי בר״ה (ל״ג. ד״ה ה״ג) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל הרמב״ם ז״ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי״ז הכ״ז) שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים.
עוד כתב הוא ז״ל (הכ״מ) אף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו כו׳. ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות ואם כן היאך אין מפרישין אותו מן האיסור. אלא שאין נראה כן מן הסוגיא הזו שיהא חלוק בין בית דין לאביו, כדמשמע מההיא דתינוק שהיה הולך לבית אבי אמו עם הארץ. ובפרק יוצא דופן (נדה מו:) נמי אמרינן לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשינן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ואף על פי שאמרו קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות דלמא הכא כשלא הגיע לחנוך. אלא דקשיא לי מתניתין דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן, דהא התם ודאי משמע אפילו בשהגיעה לחנוך ואפילו הכי אקשינן בגמרא (יבמות קיג.) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו׳. ובנדה פרק יוצא דופן (נדה מו:) נמי איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן, ואמרינן תא שמע קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופרקינן הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב״ד מצווין להפרישו. אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי. וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשי שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ״ע. ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה, כמו שאמרו (סוכה מב.) קטן היודע להתעטף אביו קונה לו טלית יודע לשמור תפליו כו׳ כנ״ל.
רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה יש מקשים מהא דאמר במסכת נידה קטן שהקדיש ואכלו אחרים ר׳ יוחנן אמר לוקה כשהוא מופלא סמוך לאיש דקסבר מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואותבי עלה מדתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא היכי אתיא הפרה דנשואין דרבנן ועקר הקדש דאורייתא ופריק רבא בר שילא דקטן אוכל נבלות הוא ואין ב״ד מצווין להפרישו אלמא לר׳ יוחנן פשיטא ליה וי״ל דאנן הכי קאמרי׳ דר״י עביד כמאן דמפסקא ליה ואזיל ומדחי ומיהו כיון דר׳ פדת פריק שפיר מאי דאקשו ליה ועביד בה עובדא קים לו דר׳ יוחנן הכי ס״ל ויש מתרצי׳ בפני׳ אחרים וזה נ״ל נכון. ומיהו אמסקנא דהתם לא קשיא מידי דהא פריק מתני׳ משום דר׳ פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעל׳ נודרת וכדפי׳ בדוכת׳ בס״ד.
ומיהו שמעינן בהאי סוגיא דאפילו במופלא סמוך לאיש אמרו דקטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו וה״ה לאביו דהא מדמינן להו אהדדי בשמעתי׳ והרמב״ם ז״ל כתב שאם הגיעו לחינוך חייב אביו להפרישו והדין עם רבי׳ ז״ל דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות וכיון שכן יש לנו לומר דכל מאי דמייתי בגמ׳ בקטן גבי אביו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך אי נמי דההיא דמ׳ נידה לא קי״ל הכי אמסקנא דפריש טעמא דמתני׳ משום דרב פנחס ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבי׳ ב״ד מדרבנן להפרישו מנבלות ואיסור׳ וכן דעת מהרא״ה ז״ל הר״ם בשם רבו רבי׳ ז״ל.
ומדייקים: אלא טעמא [הטעם] שהקילו דווקא משום שדמאי הוא, הא [הרי] אם היה זה טבל ודאי — בעא לעשורי [היה האב צריך לעשר]? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן עצמו, שצריך להרחיק קטן רק בעושה על דעת אביו! אלא יש לומר כי ר׳ יוחנן ספוקי מספקא ליה [מסופק היה אצלו] דין זה, ולכן קאי הכא [כשהוא עומד כאן] — מדחי [דוחה אותו לצד אחר], קאי הכא [כשהוא עומד כאן] — מדחי [דוחה אותו לצד אחר], שאין לו הכרעה מוחלטת בדבר, אלא שבוחן הוא את הראיות לכאן ולכאן.
The Gemara infers: Rather, the reason that the Sages were lenient is that it is demai, from which it may be inferred that if it was definitely untithed, the father would be required to tithe the fruit. But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that one need stop a minor only when he is acting with his father’s consent? Rather, Rabbi Yoḥanan is uncertain with regard to this halakha, and therefore in this case he refutes it, and in that case he refutes it. In other words, he reached no definite conclusion about this matter, and therefore he treats each case on its own merits.
הכל
(7) ת״ש תָּא שְׁמַע בֶּן חָבֵר כֹּהֵן שֶׁרָגִיל לֵילֵךְ אֵצֶל אֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַאֲכִילֶנּוּ תְּרוּמָה טְמֵאָה מָצָא בְּיָדוֹ פֵּירוֹת אֵין זָקוּק לוֹ בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן.
Come and hear: With regard to the son of a ḥaver priest who is accustomed to going to his mother’s father, a priest who is also an ignoramus, one need not be concerned lest his grandfather feed him ritually impure teruma. If the father found fruit in the child’s hand, he is not bound to take it from him. This shows that even when the concern involves ritually impure teruma, which is a Torah prohibition, one is not required to ensure that a minor does not sin. The Gemara rejects this: This is no proof, as this is referring to teruma that is separated by rabbinic law, not a doubt concerning a Torah prohibition.
Come and hear: With regard to the son of a ḥaver priest who is accustomed to going to his mother’s father, a priest who is also an ignoramus, one need not be concerned lest his grandfather feed him ritually impure teruma. If the father found fruit in the child’s hand, he is not bound to take it from him. This shows that even when the concern involves ritually impure teruma, which is a Torah prohibition, one is not required to ensure that a minor does not sin. The Gemara rejects this: This is no proof, as this is referring to teruma that is separated by rabbinic law, not a doubt concerning a Torah prohibition.
תרומה טמאה – והא הכא דאיסורא דאורייתא הוא כדאמר בהערל (לעיל עג:) בשעריך תאכלנו לזה אתה אוכל בטומאת עצמו כדכתיב הטמא והטהור ולא לאחר למעוטי תרומה דאסורה בטומאת עצמה.
ומציעים עוד תא שמע [בוא ושמע]: בן של חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו שהוא כהן עם הארץ — אין חוששין שמא יאכילנו הסב תרומה טמאה, מצא האב בידו של הקטן פירות — אין זקוק לו לקחת אותם ממנו. הרי שאפילו במקום שיש חשש תרומה טמאה, שהוא מן התורה, אין זקוק לו! ודוחים: משם אין ראיה, כי מדובר שם בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], ואין בכך ספק איסור מן התורה.
Come and hear: With regard to the son of a ḥaver priest who is accustomed to going to his mother’s father, a priest who is also an ignoramus, one need not be concerned lest his grandfather feed him ritually impure teruma. If the father found fruit in the child’s hand, he is not bound to take it from him. This shows that even when the concern involves ritually impure teruma, which is a Torah prohibition, one is not required to ensure that a minor does not sin. The Gemara rejects this: This is no proof, as this is referring to teruma that is separated by rabbinic law, not a doubt concerning a Torah prohibition.
הכל
(8) תָּא שְׁמַע יוֹנֵק תִּינוֹק וְהוֹלֵךְ מִגּוֹיָה1 וּמִבְּהֵמָה טְמֵאָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין בְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ וְלֹא יַאֲכִילֶנּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וּמִכּוּלָּן יוֹנֵק מֵהֶם וַאֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת וּבְגָדוֹל אָסוּר אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁיּוֹנְקִים מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב.
Come and hear: A child may regularly suckle from a gentile woman; and a child may suckle from a non-kosher animal. And in both cases one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature. But one may not feed a child unslaughtered animal carcasses, or animals with wounds that will cause the animals to die within twelve months [tereifot], or repugnant creatures, or creeping animals. A child may suckle from all these, including the non-kosher creatures, even on Shabbat, but in the case of an adult, it is prohibited for him to suckle on Shabbat even from a kosher animal. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival, rather than milk it by hand, in the usual way.
Come and hear: A child may regularly suckle from a gentile woman; and a child may suckle from a non-kosher animal. And in both cases one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature. But one may not feed a child unslaughtered animal carcasses, or animals with wounds that will cause the animals to die within twelve months [tereifot], or repugnant creatures, or creeping animals. A child may suckle from all these, including the non-kosher creatures, even on Shabbat, but in the case of an adult, it is prohibited for him to suckle on Shabbat even from a kosher animal. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival, rather than milk it by hand, in the usual way.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מעובדת כוכבים״.
ואין חוששין – לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסר.
ולא יאכילנו – בידים דברים האסורים. חלב בהמה טמאה אסור בגדול מדאורייתא דנפקא לן מגמל גמל ב׳ פעמים בפ״ק דבכורות (דף ו:).
יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטריפות שקצים ורמשים בידים, ומכולן יונק מהן ואפילו בשבת. וגדול יונק מבהמה טהורה ביום טוב אבל לא בשבתא.
א. עי׳ בגמ׳ שהעמידוה בדאיכא צערא. ועי׳ תוס׳.
הא דתניא יונק תינוק והולך מחלב נכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ. מסתברא דהא דנקט עכו״ם לא שיהא חלב העכו״ם אסור יותר מחלב בת ישראל, דדא ודא מהלכי שתים הן וחלב שתיהן מותר. ולא מצינו היתר בדמן וחלבן ובשרן של ישראל יותר מן הנכרי. ותניא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (עבודה זרה כו.) נכרי לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים נכרית מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אלמא לכולי עלמא חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה, אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל אסר ר״מ משום החשד, ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה. אבל מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן. וז״ש במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה (שמות רבה א׳:ל׳ ומובא להלן). ולזה אמרו כאן יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה, ולא שיהא זה כזה, אלא מן הנכרית יונק לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית, אלא שהוא מדת חסידות ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו. וחלב בהמה טמאה אסור, אלא במקום שאין שם חלב כשר ומפני סכנת התינוק אלא שאינה צריך אומדנא כדאיתא הכא.
ותמהני על ר״ח ז״ל שכתב מהאי מתניתין שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד ע״כ. ומתניתין דפרק אין מעמידין הויא תיובתיה. אבל מצאתי בתוספתא שבת פ״י (הי״ד) אין יונקין מן הנכרית ומן בהמה טמאה אם היה דבר שיש בו סכנה מותר שאין לך כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע״ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ושמא התם נמי אין יונקין מן הנכרית מדת חסידות קאמר. ומיהו ודאי לישנא דתוספתא כדברי ר״ח ז״ל מכרעא. ולדבריו איכא למימר דפלוגתא דר׳ מאיר ורבנן דפרק אין מעמידין במקום דליכא מניקת בת ישראל מוכנת שם להניקו היא שנויה. וטעמא דר׳ מאיר דאף על גב דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, סכנת הנקת נכרית אלימא טפי, ואפילו אחרות עומדות על גבה כדאיתא התם משום דשייפא ליה סם לדד מאבראי, והלכך טפי עדיף לאמתוני ולאתויי ליה מניקה בת ישראל ממקום קרוב. אבל היכא דאיכא מניקה בת ישראל לא יהבינן ליה חלב נכרית כלל. וכן נראה מדברי הירושלמי דגרסינן התם בפרק אין מעמידין (ירושלמי עבודה זרה ב׳:א׳) אבל נכרית מניקה בנה של ישראל דכתיב והיו מלכיך אומניך ושרותיהם מניקותיך, תני יונק תינוק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה ע״כ גירסת ירושלמי. אלמא רבנן דהתם בדליכא חלב טהור קא מיירי מדמייתי עלה הא דמביאין לו חלב מכל מקום, דאי בדאיכא חלב טהור לכולי עלמא אסור למיספא ליה חלב בהמה טמאה.
ומכל מקום נראה לי דאנן דקיימא לן דאין בית דין מצווין להפרישו מביאין לו חלב נכרית ואפילו במקום דאיכא בת ישראל, משום דחלב נכרית ליותר אין בו אלא איסורא דרבנן, ולמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו באסורין של דבריהם נותנין לו בידים כמ״ש למעלה. ומצאתי בואלה שמות רבה (א׳:ל׳) האלך וקראתי לך אשה מניקת מן העבריות, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכרית, לא כן תנינין בת ישראל לא תינק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, אלא למה אמרה כן לפי שהחזרתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב״ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא, והיינו דכתיב את מי יורה דעה את מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. מכאן נראה שהוא מותר לגמרי ואין בו אלא משום מדת חסידות כמו שכתבתי בלשון ראשון. וצ״ת.
הא דאבא שאול דאמר נוהגים היינו יונקים מבהמה טהורה בי״ט. דמשמע דוקא ביו״ט אבל בשבת לא ואוקימנא בדליכא סכנה אלא דאיכא צערא ואפילו הכי בשבת אסור. לא קיימא לן כותיה אלא כר׳ מרינוס דאמר בכתובות פרק אף על פי (כתובות ס.) דגונח יונק והולך בשבת ואינו חושש, וכמו שפסק רבינו אלפסי במסכת שבת (שבת קמה.) וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אף על פי (שם בד״ה מפרק) בס״ד.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: יונק תינוק והולך (וממשיך) מגויה ומבהמה טמאה, ואין חוששין לומר שהוא בגדר יונק שקץ, כלומר, כיונק מדבר טמא, משוקץ. אבל לא יאכילנו את התינוק נבלות וטרפות שקצים ורמשים. ומכולן, אפילו מן הטמאים יונק מהם ואפילו בשבת. ובגדול אסור לינוק בשבת אפילו מבהמה טהורה. אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים (ולא חולבים) מבהמה טהורה ביום טוב.
Come and hear: A child may regularly suckle from a gentile woman; and a child may suckle from a non-kosher animal. And in both cases one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature. But one may not feed a child unslaughtered animal carcasses, or animals with wounds that will cause the animals to die within twelve months [tereifot], or repugnant creatures, or creeping animals. A child may suckle from all these, including the non-kosher creatures, even on Shabbat, but in the case of an adult, it is prohibited for him to suckle on Shabbat even from a kosher animal. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival, rather than milk it by hand, in the usual way.
הכל
(9) קָתָנֵי מִיהָא אֵין חוֹשְׁשִׁין בְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ הָתָם מִשּׁוּם סַכָּנָה אִי הָכִי גָּדוֹל נָמֵי.
In any event, this tanna teaches that one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature, which indicates that a child may be left to eat forbidden food. The Gemara rejects this: There, permission is granted due to a danger, because a child must eat. The Gemara asks: If so, it should also be permitted for an adult, as saving a human life supersedes these prohibitions.
In any event, this tanna teaches that one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature, which indicates that a child may be left to eat forbidden food. The Gemara rejects this: There, permission is granted due to a danger, because a child must eat. The Gemara asks: If so, it should also be permitted for an adult, as saving a human life supersedes these prohibitions.
קתני מיהת אין חוששין ביונק שקץ אלמא אין ב״ד מצווין להפרישו. פירוש ומשמע ליה השתא דיונק דקתני דוקא מניחין אותו לינק הא למיספא ליה בידים, לא. והא דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, הוא הדין דהוה ליה לאפלוגי ולמיתני בדידה אבל לא יניקנו חלב מן הנכרית ומן בהמה טמאה וחדא מינייהו נקט, ופרקינן שאני התם משום סכנה, כלומר ויונק דקתני מביאין לו חלב מכל מקום ומניקים אותו קאמר משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. והיינו דקתני ולא יאכילנו נבלות וטרפות ולא קתני אבל לא יניקהו חלב מבהמה טמאה, דבשר נבלות דוקא הוא דלא ספינן ליה משום דלאו מסוכן הוא אצלו עד דאמידניה כגדול, אבל חלב מכל מקום ספינן ליה ולא בעי לאומדנא כנ״ל.
ולענין קטן אוכל נבלות לא איפשיטא הכא אי בית דין מצווין להפרישו או לא. ומיהו קיימא לן כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו דהא רב יצחק בר ביסנא ור׳ פדת דעבדו בה עובדי. וכמה דוכתי נמי דאמרינן להדיא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו, וכדמקשינן לעיל (יבמות קיג.) ובגטין פרק הנזקין (גיטין נה.) וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן (נדה מו:) הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו אלמא הכין הלכתא.
קתני מיהת אין חוששי׳ ביונק שקץ – פי׳ אלמא קטן האוכל נבלו׳ אין ב״ד מצווין להפרישו ופרקי׳ התם משום סכנה וא״ת בשלמ׳ למאי דפרקי׳ דהתם משום סכנה היינו דקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות שקצים ורמשים מפני שאינו מסוכן אצלם הא חלב מאכילין אותו בידים וכי קתני רישא יונק תינוק היינו שיונק על ידינו שמניקין אותו לכתחלה אבל למאי דס״ד דרישא מניחין אותו ליינק קאמר משום דקטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו אדקתני סיפא ולא יאכילנו נבלות ליתני בדידה שלא יניקינו חלב נכרית ובהמה טמאה וי״ל דאנן לס״ד דאפשר דה״ל למתני הכי וחדא מינייהו נקט.
קתני מיהא [שנה על כל פנים] שאין חוששין בתינוק היונק מן השקץ, משמע שאין חוששים לתינוק אם הוא אוכל דבר איסור! ודוחים: התם [שם] ההיתר הוא משום סכנה שבדבר, שהתינוק זקוק לכך ומוכרח לאכול. ואומרים: אי הכי [אם כך] שמדובר בחשש סכנה — גדול נמי [גם כן] יהא מותר לו, שהרי פיקוח נפש דוחה איסורים אלה!
In any event, this tanna teaches that one need not be concerned that he might be considered one who suckles from a detestable creature, which indicates that a child may be left to eat forbidden food. The Gemara rejects this: There, permission is granted due to a danger, because a child must eat. The Gemara asks: If so, it should also be permitted for an adult, as saving a human life supersedes these prohibitions.
הכל
(10) גָּדוֹל בָּעֵי אוּמְדָּנָא קָטָן נָמֵי לִיבְעֵי אוּמְדָּנָא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ סְתָם תִּינוֹק מְסוּכָּן אֵצֶל חָלָב.:
The Gemara answers: An adult requires consultation, i.e., doctors or other experts must examine him and establish that he is dangerously ill. The Gemara retorts: A minor should also require consultation as to whether he is in danger. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: There is no need for a special consultation, as in an unspecified case a child is in danger with regard to milk. It can be assumed that a child needs milk, and if he does not get it, he will be in danger.
The Gemara answers: An adult requires consultation, i.e., doctors or other experts must examine him and establish that he is dangerously ill. The Gemara retorts: A minor should also require consultation as to whether he is in danger. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: There is no need for a special consultation, as in an unspecified case a child is in danger with regard to milk. It can be assumed that a child needs milk, and if he does not get it, he will be in danger.
ומשיבים: גדול בעי אומדנא [צריך אומדן], שיבדקוהו רופאים או מומחים אחרים ויקבעו שהוא באמת חולה עד כדי סכנה. ומקשים: קטן נמי ליבעי אומדנא [גם כן שיצטרך אומדן] אם מסוכן הוא! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אין צורך באומדן מיוחד, כי סתם תינוק מסוכן אצל חלב, שמן הסתם נחוץ לו החלב מאוד, ואם לא ישתה יסתכן.
The Gemara answers: An adult requires consultation, i.e., doctors or other experts must examine him and establish that he is dangerously ill. The Gemara retorts: A minor should also require consultation as to whether he is in danger. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: There is no need for a special consultation, as in an unspecified case a child is in danger with regard to milk. It can be assumed that a child needs milk, and if he does not get it, he will be in danger.
הכל
(11) אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר נוֹהֲגִין הָיִינוּ שֶׁיּוֹנְקִים מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּיוֹם טוֹב.: הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאִיכָּא סַכָּנָה אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי וְאִי דְּלֵיכָּא סַכָּנָה אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב אָסוּר לָא צְרִיכָא דְּאִיכָּא צַעֲרָא.
The Gemara analyzes the last opinion in the above baraita. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival. The Gemara inquires: What are the circumstances? If there is imminent danger to a person, even on Shabbat it should also be permitted. And if there is no danger, even on a Festival it should be prohibited. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where there is suffering, i.e., they suffer from thirst but no danger is involved.
The Gemara analyzes the last opinion in the above baraita. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival. The Gemara inquires: What are the circumstances? If there is imminent danger to a person, even on Shabbat it should also be permitted. And if there is no danger, even on a Festival it should be prohibited. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where there is suffering, i.e., they suffer from thirst but no danger is involved.
לא צריכא דאיכא צערא שבת דאסור סקילה גזרו בה רבנן – פי׳ ואע״ג דמפרק כלאחר יד הוא וה״ל שבותא דרבנן שאין דישה אלא בגדולי קרקע לא שריא ליה בשבת משום צערה אלמא לא התירו ע״י ישראל בחולי שאין בו ספק שבו׳ מדבריהם ואפי׳ ע״י שנוי ואפי׳ שהתירו בו שבות דאמירה לעכומ״ז כל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשת ע״י עכומ״ז וקש׳ להו לרב׳ ז״ל על הא דאבא שאול מיהא דאמר ר׳ מרינוס בפ׳ אף על פי גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש ואע״ג דליכא אלא צער׳ וק״ל התם כר׳ מרינוס כדאיפסיקא הלכתא בהדיא ויש שתירץ דהא דאבא שאול פליגא ולית הלכתא כוותי׳ ור״ת ז״ל פי׳ דהכא צער תיאבון בעלמא כי אולי יחלה מפני כן אבל התם צער חולי דגונח הוא מכאוב לבו ורפואתו בחלב וכדאיתא בפרק מרובה שהדבר ידוע שהחלב יפה לו ויש בו צער כל הגוף התירו אפי׳ בשבת שבות ע״י שנוי ואין למדין ממנו אלא לצער כיוצא בו דגונח ורפואה מסויימת וידועה דחלב ולהכי פריט בה וכבר כתיבנא לה בדוכת׳ ובדוכתי אחריני בס״ד.
אגב הדיון מביאים מה ששנינו באותה ברייתא, אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם בדבר שיש בו] סכנה, אם כן אפילו בשבת נמי [גם כן] יהא מותר, ואי דליכא [ואם בדבר שאין בו] סכנה — אפילו ביום טוב אסור! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאיכא צערא [שיש צער] כלומר, היו צמאים וסבלו מכך, אבל לא היתה סכנה בדבר.
The Gemara analyzes the last opinion in the above baraita. Abba Shaul says: We were accustomed to suckle from a kosher animal on a Festival. The Gemara inquires: What are the circumstances? If there is imminent danger to a person, even on Shabbat it should also be permitted. And if there is no danger, even on a Festival it should be prohibited. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where there is suffering, i.e., they suffer from thirst but no danger is involved.
הכל
(12) וְקָסָבַר מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד הוּא שַׁבָּת דְּאִיסּוּר סְקִילָה גְּזַרוּ רַבָּנַן יו״ט יוֹם טוֹב דְּאִיסּוּר לָאו לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
The Gemara explains: And Abba Shaul holds that sucking directly from an animal is considered the prohibited labor of extracting performed in an unusual manner. It is prohibited to remove food from a source that is not fit for consumption. However, in this case he does not do so in the usual way of milking, but by sucking, and therefore it is prohibited by rabbinic law. Consequently, on Shabbat, when it is a prohibition punishable by stoning, the Sages issued a decree in this case, even if the milking is done in an unusual manner. Conversely, with regard to a Festival, when labor is a negative prohibition that is not punishable by stoning, the Sages did not issue a decree in a situation that involves suffering. In any case, this source offers no proof with respect to how to treat a child who transgresses.
The Gemara explains: And Abba Shaul holds that sucking directly from an animal is considered the prohibited labor of extracting performed in an unusual manner. It is prohibited to remove food from a source that is not fit for consumption. However, in this case he does not do so in the usual way of milking, but by sucking, and therefore it is prohibited by rabbinic law. Consequently, on Shabbat, when it is a prohibition punishable by stoning, the Sages issued a decree in this case, even if the milking is done in an unusual manner. Conversely, with regard to a Festival, when labor is a negative prohibition that is not punishable by stoning, the Sages did not issue a decree in a situation that involves suffering. In any case, this source offers no proof with respect to how to treat a child who transgresses.
ערך פרק
פרק – אאימוראה כבר פירשה בערך אמר הא במותיב פרקי הא במקרי שמע (עירובין לז) פירוש שיושב וקובע פרק ומלמד תורה כך שנינו בא חכם מן מזרח עירובו למזרח שרוצה ללמוד ממנו במקרי שמע שאין ממנו הנאה שיש אצלן כמה כמותו שמקרין שמע אלא שהוא מבקש מהן ממון שיתנו לו ורגיל לבא אצלן ולתבוע ממון לכן בורח ממנו (ירושלמי) מאן דאמר במזרח באילן חכימיא מאן דאמר במערב ברגיל. מזבלין ומפרקין כבר פירש׳ בערך זבל פ״א משברין התלמין (עוקצין פרק ב) התחיל לפרק אוכל התחיל לפרק באגוזין פי׳ לפרק כמו לפרש האגוזין יש להם ב׳ קליפות זו על גבי זו וכשעושין אותם חמרים חמרים מפרקין מהן קליפה החיצונה (שבת קנו.) מהו לפרק אמר ליה מותר פירוש ליקח מלפני בהמה זו ולהניח לפני הבהמה אחרת פ״א לפרק טעינה בשבת כגון מפרק עול שמים פ״א לפרק להתיר פקיעים חולב חייב משום מפרק (שבת צד: יבמות קיד.) ואבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה בי״ט וכו׳ עד לא צריכה דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזרו רבנן (כתובות ס) תניא ר׳ מרינוס אמר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן.
ערך נף
נף – ב(סוכה מא: מנחות סח. ראש השנה ל:) התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור פי׳ יום הנפת העומר והוא י״ו בניסן תסור לאכול מן החדש (מעשרות פרק ד) מנפה מיד ליד ואוכל פירוש מנענע מיד ליד שילך הקליפה מלשון נפה וי״א מנפח בפיו שילך הקליפה מלשון ויפח באפיו (אהלות פרק ח) טלית המנפפת פירוש טלית תלויה ברוח והרוח מנשב בה ומנפנף אותה כל אלו לא מביאין הטומאה ולא חוצצין שאינן מקויימין (יבמות סג) אי במנפה תתנופפי הפוכי בעיסקת טב מינך. פירוש חזא לשבולי דהוו קא נייפי כלומר היתה הרוח מנשבת בשבולים והיו מתנופפין והולכין ובאין אמר להו רבא תניפא איתנופפי הפוכי בסחורה יתר הנאה ממך ויש ששונים אי במנפה תתנופפי פי׳ כמו הנפה שהולכת ובאה כן תתנופפו (סוכה כ) חזיין לפרסי ונפוותא פי׳ יכולין להבר בלא רוח לכבור בכברה ולהסיר התבן מן הבר (בבא בתרא צד) אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולו פירוש אם מצא הקונה בפירות יותר מכדי רובע לסאה אין יכול המוכר לומר כבר הגיעך מה שהוא עפרורית יותר מזה השיעור אחליפנו לך ואתן לך פירות כנגדו אלא חייב לנפות לו הכל. (יבמות קיד) אפשר בההוא פורתא דנפיתא דשבקת הוה חיי פי׳ בההוא קמח מעט שהנחת לו בנפה היה יכול לחיות א״ל מר נמי ידע גם אתה יודע שלא היה יכול לחיות מיד הבין רבא דבדמי אמרה.
ערך סף
סף – גספו לי באליה (בבא בתרא כא.) (כתובות מט:) מכאן קביל וספי ליה כי תורא (חולין קז:) ספת ליה לבראי ולא משת ידך (חולין צה) לא הוי ספאי לך משור של פטם (כתובות סא) ספי מכל מינא (יבמות קיד) מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו לא דלא ליספו להו בידים פי׳ שלא יאכיל הקטן בידים (מעשרות פרק ב) באבטיח שאבור לי סופף ואוכל פי׳ ענין שואב (א״ב סופת כתיב ור״ש גרס כופף).
א. [ערקלעהרען טרעננען.]
ב. [בעוועגען. אויף העבען.]
ג. [עססען געבען.]
חולב בידיו חייב משום מפרק דבר מגידולו והיונק הוי מפרק ע״י שינוי והיינו כלאחר יד.
שבת דאיסור סקילה – יש במפרק בידיו גזרו רבנן ביונק ואע״ג דמשנה הוא ואינה מלאכה מן התורה אבל י״ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק.
וקסבר דהוי מפרק כלאחר יד – וא״ת ואפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת דף עה. ושם) גבי פוצע חלזון וכ״ת אע״ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גידולי קרקע כדאמרי׳ בריש פ׳ בכל מערבין (עירובין דף כז:) דממעט דגים מדכתי׳ בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו׳ זה אין לומר דנהי דחשיב בהמה גידולי קרקע מ״מ כיון דגמרי׳ מסממנין בעינן ממש שיהא גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי גדולי קרקע ממש לא חשיב בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב״מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד כו׳ יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא גבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גידולי קרקע וכן משמע בפ״ק דקידושין (דף יז.) גבי גורן ויקב וי״ל דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום ר׳ יהודה דסבר יש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש ור״ת מפרש דמפרק חייב משום ממחק שמחליק העור ומאבות מלאכות הוא וקשה לר״י מדאמר בפ׳ חבית (שבת דף קמד. ושם) חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ולפי׳ הקונטרס ניחא דטעמא משום דכשחולב לתוך הקדירה הוי משקה הבא לאוכל ואוכל הוא ואין זה בורר אבל לא לתוך הקערה דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר אוכל מתוך פסולת אבל לפירוש ר״ת בין כך ובין כך ליחייב משום ממחק.
שבת דאיסור סקילה גזור רבנן כו׳ – קשה דאמרי׳ בפרק אע״פ (כתובות דף ס.) גונח יונק חלב בשבת קסבר מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור רבנן והכא אסר ליה בשבת וליכא למימר דהתם במסוכן דאם כן אפילו מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד שרי ואמר ר״ת דהתם מחמת חולי והכא מחמת רעב קרי שפיר צער כדאמר בפרק שלישי דשבועות (דף כו: ושם) נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער עליה מהו וקשה לר״י דאם כן מאי קאמר הכא אי דאיכא סכנה אפילו בשבת מותר והא אפילו בחולים בעלמא מותר כיון שאין בהן מלאכה גמורה ולרבי נראה דאין זו קושיא דהא אכתי לא פירש הש״ס דמפרק כלאחר יד הוא וקאמר דאפילו מלאכה גמורה מן התורה יש לו לדחות להיות מותר כיון דאיכא סכנה ור״י תירץ דהך דהכא פליגא וכן משמע התם (כתובות דף ס.) דאמר הלכה כר׳ מרינוס מכלל דאיכא דפליגי עליה ואיכא דמפרש דהכא בצער של בהמה איירי שמתקשה לה רוב חלב בדדיה וקשה לר״י דלמה היו יונקים והלא היו יכולין לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפירוש ר״ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה.
תוס׳ בד״ה וקסבר דהוי כו׳ הכא דמפרק כלאחר יד כו׳ כצ״ל:
בד״ה שבת דאיסור כו׳ מלאכה גמורה ואינו כלאחר יד כו׳ מחמת רעב וקרי שפיר כו׳ כצ״ל:
סליק פרק חרש ע״בגמ׳ בדדמי דסברה ס״ד כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה בדדמי כו׳ כדפריך הס״ד ואח״כ מ״ה דסברה ס״ד כו׳ הד״א:
בד״ה דשיזבת כו׳ בחייו וברחת לך משום דכי כו׳ כצ״ל:
בד״ה מת וקברתיו וכו׳ שמא ברח וניצל כו׳. נ״ב פי׳ ומש״ה לא אמרינן כלל דמשקרת אלא אמרה בדדמי ומש״ה כי אמרה מת על מטתו בלא מלחמה נאמנת אבל ברעב דסברה א״א בעולם שיהא המלטה שלא ימות ומש״ה אמרי׳ שמא משקרת לומר אף מת על מטתו בלא רעב אבל קברתיו שאינו תלוי בעדות מיתה כולי האי לא אמרי׳ דמשקרת ודו״ק:
תוס׳ בד״ה מי אמרי׳ כו׳ אלא דב״ה טרוד כו׳ כצ״ל:
בד״ה שבת דאיסור סקילה כו׳ ולרבי נראה דאין זו קושיא כו׳ וריב״א מפרש דהכא בצער כו׳ כצ״ל וכן הוא בספרים מוגהים בדיוק:
וקסבר [וסבור הוא] שיניקה מבהמה מפרק כלאחר יד הוא. שאיסור חליבה הוא תולדה ממלאכת המפרק (״דש״), שמוציא אוכל מתוך דבר שאינו ראוי לאכילה, ואם עושה זאת שלא כדרכו (בחליבה), אלא כלאחר יד, בדרך שינוי (ביניקה), אינו אסור אלא מפני גזירת חכמים. ולכן, באיסור שבת שהוא מעיקרו איסור שהעובר עליו חייב סקילה — גזרו רבנן [חכמים] אפילו כשעושה זאת כלאחר יד, ואולם ביום טוב שאיסור המלאכה בו הוא רק איסור לאו [לא תעשה] — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] כשיש צער. על כל פנים לא מצאנו ראיה לענין תינוק אוכל נבילות.
The Gemara explains: And Abba Shaul holds that sucking directly from an animal is considered the prohibited labor of extracting performed in an unusual manner. It is prohibited to remove food from a source that is not fit for consumption. However, in this case he does not do so in the usual way of milking, but by sucking, and therefore it is prohibited by rabbinic law. Consequently, on Shabbat, when it is a prohibition punishable by stoning, the Sages issued a decree in this case, even if the milking is done in an unusual manner. Conversely, with regard to a Festival, when labor is a negative prohibition that is not punishable by stoning, the Sages did not issue a decree in a situation that involves suffering. In any case, this source offers no proof with respect to how to treat a child who transgresses.
הכל
(13) ת״ש תָּא שְׁמַע {ויקרא י״א:מ״ב} לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם לֹא תַּאֲכִילוּם לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים מַאי לָאו דְּאָמַר לְהוּ לֹא תֵּאכְלוּ לָא הדְּלָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ בְּיָדַיִם.
Come and hear: The verse states, with regard to creeping animals and other non-kosher animals: “You shall not eat them [tokhlum] for they are a detestable thing” (Leviticus 11:42). The Sages interpret this verse as though it said ta’akhilum, do not feed them to others. The verse comes to warn adults concerning minors, i.e., not only is it prohibited for adults to eat these items themselves, they may also not feed them to minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat, and prevent them from transgressing? The Gemara rejects this explanation: No, it means that an adult may not feed the minor non-kosher food directly by direct action, but this does not prove that one must stop a child from eating non-kosher food of his own accord.
Come and hear: The verse states, with regard to creeping animals and other non-kosher animals: “You shall not eat them [tokhlum] for they are a detestable thing” (Leviticus 11:42). The Sages interpret this verse as though it said ta’akhilum, do not feed them to others. The verse comes to warn adults concerning minors, i.e., not only is it prohibited for adults to eat these items themselves, they may also not feed them to minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat, and prevent them from transgressing? The Gemara rejects this explanation: No, it means that an adult may not feed the minor non-kosher food directly by direct action, but this does not prove that one must stop a child from eating non-kosher food of his own accord.
ת״ש לא תאכל לא תאכלם להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי׳ להו לא תאכלו לאו דלא ליספי להו בידים. ואי קשיא כיון דלמיספי להו בידים אסור מה״ת כדנפקא לן מהאי קרא א״כ היכי אמרינן בשבת בפ׳ תולין ר״מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי׳. פי׳ כשיתא בכרמא. וליתיב לתינוק ישראל אתי למיסרן ומשמע תנאה דלמא אתי למיסרך הא לאו הכי שרי והאמרת דאסור מה״ת למיספא להו איסור בידים. ובשלהי בכל מערבין נמי אמרי׳ וליתבי׳ לינוקא לית הל׳ כר״א דאתי למיסרך אלמא אי לאו דילמא אתי למיסרך שרי. י״ל דודאי באלו דהוה איסורא דאורייתא הוה אסיר בלאו דילמא אתי למיסרך אלא באיסורא דרבנן אמרינן הכי דכיון דבגדול ליכא אלא איסורא דרבנן הוה שרי למיעבד ע״י קטן אי לאו טעמא דילמא אתי למיסרך והתם איסורא דרבנן הוא דהכי אמרי׳ התם בפ׳ ר״ט אומר כשות אינו כלאים בכרם וח״א כלאים בכרם וקיי״ל כל המיקל בארץ הל׳ כמותו בחו״ל. מכריז רב מאן זבעי למיזרע כישות בכרם מיזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עלי׳. ר״מ יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע לי׳ וליתיב לי׳ לתינוק ישראל אתי למיסרך אלמא אפי׳ למ״ד איסור דרבנן הוא. ובפ׳ בכל מערבין נמי הכי אמרי׳ יוה״כ מא״ל היכי נעביד לי ברך עלי׳ ושתי כיון דאמר זמן קבלי׳ עלי׳ ואיתסר לי׳ הא קאמר לי׳ ריב״א לרב מי בדלת א״ל בדילנא. וליברך עלי׳ וליתבי׳ המברך צריך שיטעום. וליתבי לינוקא לית הל׳ כר׳ אחא ב״י דאתי למיסרך אלמא אין בו אלא איסורא דרבנן שקבעו עליו מבע״י ומ״ה הוה שרי למיתבא לינוקא אי לאו משום דילמא אתי למיסרך אבל לעולם איסור דאורייתא אסור למיתבי׳ לינוקא כדילפי׳ מקרא להזהיר גדולים על הקטנים.
תניא תינוק יונק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין לו כיונק שקץ ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקציה ורמשים ומכולם יונק אפילו בשבת ובגדול אסור. א״ש אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו״ט. ה״ד אי דאיתא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפי׳ ביו״ט נמי אסור ל״צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיכא איסור סקילה גזרו רבנן יו״ט דאיכא איסור לאו לא גזרו רבנן. ופליגא הא דאבא שאול. דר׳ מרוינם דאמרינן בכתבות בפ׳ אע״פ תנאי ר״מ אומר גונח יונק חלב בשבת מ״ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן ונ״ל דלא גרסי׳ התם בשבת אלא ביו״ט:
מתניתין ב׳ אחים חרשים נשואים לב׳ אחיות פקחות או לב׳ אחיות חרשות או לב׳ אחיות א׳ חרשת וא׳ פקחת וכן ב׳ אחיות חרשות נשואות לב׳ אחין פקחין או לב׳ אחין א׳ פקח וא׳ חרש הרי אלו פטורים מן החליצה ומן היבום ואם הי׳ נכריות יכנוסו ואם רצו להוציאן יוציאו. פי׳ הרי אלו פטורין דהואיל ושניהן חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זה כך קידושי זו ואתי קדושי אשתו ומפקעי זיקת דאחיו ואם היו נכריות יכנוסו שאין חליצה בחרש וחרשת מפני שאין בהם. ואמר. ואמרה. ואח״כ אם רצו להוציאו יוציאו או בגט דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואי דידיה וזיקת אחיו דהוי ברמיזה. ב׳ אחים א׳ חרש וא׳ פקח נשואין לב׳ אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אש מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסור לעולם. פי׳ מוציא את אשתו בגט דזיקת אחותה הבאה מכח קדושין גמורים אוסרתה עליו ואין כח בקדושיו לדחותה משום אחות אשה ואשת אחיו אסורה לעולם משום דחרש לא חולץ. ולכנוס א״א משום אחות אשה:
מתניתין ב׳ אחים פקחים נשואים ב׳ אחיות א׳ חרשת וא׳ פקחת. מת פקח בעל החרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי׳ דאתיא זיקת יבמתו דהאי מה״ת ואסרה לאשתו משום אחות זקוקתו שאין כח בקדושיו לדחות זיקה דאורייתא:
מתניתין שני אחים א׳ פקח וא׳ חרש נשואים שתי אחיות א׳ חרשת וא׳ פקחת מת חרש בעל חרשת. מה יעשה פקרח בעל פקחת תצא משום אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא אשתו בגט ואשת אחיו ואסורה לעולם:
מתניתין ב׳ אחים א׳ פקח וא׳ חרש נשואין ב׳ נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם:
מתניתין ב׳ אחים פקחים נשואים ב׳ נכריות א׳ פקחת וא׳ חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם:
מתניתין ב׳ אחים א׳ חרש וא׳ פקח נשואים ב׳ נכריות א׳ פקחת וא׳ חרשת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא. מת פקחת בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם. פי׳ שאין כח לביאתו להפקיע זיקתה ואסורה להנשא לשוק לעולם:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: נאמר בשרצים ובבעלי חיים טמאים: ״לא תאכלום כי שקץ הם״ (שם יא, מב), ופירשו כאילו היה כתוב ״לא תאכילום״ — בא הכתוב להזהיר את הגדולים על הקטנים, שלא רק שהם אסורים באכילה אלא שאף אסור לגדולים להאכילם לאחרים. מאי לאו [האם לא] ללמדנו דאמרי להו [שאומרים להם] הגדולים לקטנים: ״לא תאכלו״, להפרישם מעבירה! ודוחים: לא, הכוונה היא שלא ליספו ליה [יאכילו לו], לקטן, בידים דבר טמא, אבל אין הוכחה מכאן שצריך להפרישו כשהוא אוכל בעצמו.
Come and hear: The verse states, with regard to creeping animals and other non-kosher animals: “You shall not eat them [tokhlum] for they are a detestable thing” (Leviticus 11:42). The Sages interpret this verse as though it said ta’akhilum, do not feed them to others. The verse comes to warn adults concerning minors, i.e., not only is it prohibited for adults to eat these items themselves, they may also not feed them to minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat, and prevent them from transgressing? The Gemara rejects this explanation: No, it means that an adult may not feed the minor non-kosher food directly by direct action, but this does not prove that one must stop a child from eating non-kosher food of his own accord.
הכל
(14) תָּא שְׁמַע {ויקרא י״ז:י״ב} כׇּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים מַאי לָאו דְּאָמְרִי לְהוּ לֹא תֵּאכְלוּ לָא דְּלָא לִיסְפּוֹ לְהוּ בְּיָדַיִם.
Come and hear, as the verse states: “No soul of you shall eat blood” (Leviticus 17:12). This serves to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat blood? The Gemara responds: No, here, too, it means that an adult may not feed minors by direct action.
Come and hear, as the verse states: “No soul of you shall eat blood” (Leviticus 17:12). This serves to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat blood? The Gemara responds: No, here, too, it means that an adult may not feed minors by direct action.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במקום אחר, נאמר: ״כל נפש מכם לא תאכל דם״ (שם יז, יב), הרי זה בא להזהיר הגדולים על הקטנים. ומנסים לומר: מאי לאו דאמרי להו [האם לא מדובר שהגדולים אומרים להם לקטנים] ״לא תאכלו דם ״! ודוחים: לא, אף כאן הכוונה שלא ליספו להו [יאכילו אותם] בידים.
Come and hear, as the verse states: “No soul of you shall eat blood” (Leviticus 17:12). This serves to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not eat blood? The Gemara responds: No, here, too, it means that an adult may not feed minors by direct action.
הכל
(15) ת״ש תָּא שְׁמַע {ויקרא כ״א:א׳} אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ ולְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים מַאי לָאו דְּאָמַר לְהוּ לָא תִּיטַּמּוֹ לָא זדְּלָא לִיטַמּוֹ לְהוּ בְּיָדַיִם.
Come and hear, as the verse states: “Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them: None shall become impure for the dead among his people” (Leviticus 21:1). This reiteration of “speak” and “and say” comes to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not become impure? The Gemara rejects this: No, it is possible to interpret that an adult should not render children impure by direct action.
Come and hear, as the verse states: “Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them: None shall become impure for the dead among his people” (Leviticus 21:1). This reiteration of “speak” and “and say” comes to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not become impure? The Gemara rejects this: No, it is possible to interpret that an adult should not render children impure by direct action.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במקום אחר, נאמר: ״אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו״ (ויקרא כא, א) — הכפילות הזו ״אמור״ ״ואמרת״ באה להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו [האם לא מדובר שהגדול אומר להם] לקטנים: ״לא תיטמו״ [״אל תיטמאו״]! ודוחים: לא, אפשר לפרש שלא ליטמו להו [יטמאו אותם] בידים.
Come and hear, as the verse states: “Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them: None shall become impure for the dead among his people” (Leviticus 21:1). This reiteration of “speak” and “and say” comes to warn adults concerning minors. What, is it not the case that this means adults must say to children: Do not become impure? The Gemara rejects this: No, it is possible to interpret that an adult should not render children impure by direct action.
הכל
(16) וּצְרִיכִי דְּאִי אַשְׁמְעִינַן שְׁקָצִים
The Gemara adds: And all these three cases are necessary, despite the fact that they apparently teach the same halakha, i.e., that adults may not feed minors forbidden food. As, had the tanna taught us only the case of repugnant creatures,
The Gemara adds: And all these three cases are necessary, despite the fact that they apparently teach the same halakha, i.e., that adults may not feed minors forbidden food. As, had the tanna taught us only the case of repugnant creatures,
גמ׳ וצריכי דאי כו׳ ואי אשמועינן טומאה כו׳ כתב הרא״ם פרשת אמור אך קשה א״כ לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים כו׳ הצד השוה שבהן כו׳ אף שרצים ושאר כל האסורין כו׳ עכ״ל ונראה לומר דלאו קושיא הוא דאיכא בטומאה ודם צד השוה דאית בהו כרת דאיכא בהפרשת טומאה נמי צד כרת דאוכל קדשים בטומאת הגוף חייב כרת וליכא לאקשויי נמי דלא לכתוב דם ותיתי משרצים וטומאה דאיכא למימר מה להנך שכן בכזית אבל דם דעד דאיכא רביעית דטומאת מת ונבילה הוא בכזית ועיקר אכילת שרצים לוקין בכזית כמ״ש התוס׳ ותלמודא לא חש להאריך למפרך מלמילף חדא מתרתי כיון דפרכינן ביה אפילו פירכא כל דהו וק״ל:
גמ׳ וצריכי דאי אשמעינן שקצים. עי׳ במכילתא דה״ל בקרא דגבי שבת ובנך ובתך להזהיר גדולים על קטנים. ועי׳ בתשובת מוצל מאש סי׳ ד׳:
ומעירים: וצריכי [וצריכים] להיאמר שלושה כתובים אלו, למרות שלכאורה כולם אומרים דבר אחד: להזהיר גדולים על הקטנים שלא יאכילו אותם דברים אסורים. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק את דין השקצים,
The Gemara adds: And all these three cases are necessary, despite the fact that they apparently teach the same halakha, i.e., that adults may not feed minors forbidden food. As, had the tanna taught us only the case of repugnant creatures,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
יבמות קיד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות קיד., רי"ף יבמות קיד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות קיד., רש"י יבמות קיד., ראב"ן יבמות קיד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות קיד., ההשלמה יבמות קיד., פסקי רי"ד יבמות קיד., רשב"א יבמות קיד. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות קיד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יבמות קיד., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות קיד., מהרש"א חידושי הלכות יבמות קיד., גליון הש"ס לרע"א יבמות קיד., פירוש הרב שטיינזלץ יבמות קיד., אסופת מאמרים יבמות קיד.
Yevamot 114a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 114a, Rif by Bavli Yevamot 114a, Collected from HeArukh Yevamot 114a, Rashi Yevamot 114a, Raavan Yevamot 114a, Tosafot Yevamot 114a, HaHashlamah Yevamot 114a, Piskei Rid Yevamot 114a, Rashba Yevamot 114a, Meiri Yevamot 114a, Ritva Yevamot 114a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 114a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 114a, Gilyon HaShas Yevamot 114a, Steinsaltz Commentary Yevamot 114a, Collected Articles Yevamot 114a