×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לֹא שָׁנוּ אאֵלָּא שֶׁלֹּא יָצָא בּוֹ, אֲבָל יָצָא בּוֹ, חַיָּיב. הָא במִדְּאַגְבְּהֵיהּ נְפַק בֵּיהּ! אֲמַר אַבַּיֵי: גכְּשֶׁהֲפָכוֹ.
The Sages taught that he is exempt only in a case where he did not yet fulfill his obligation. However, if he already fulfilled his obligation and he carries the lulav out, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: Is it possible to carry the lulav without fulfilling one’s obligation? Didn’t he, from the moment that he lifted it, fulfill his obligation with it? Abaye said: It is referring to a case where he overturned it and lifted it. One fulfills his obligation only when lifting it in the manner in which it grows.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
פיסקא ר׳ יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא הלולב ברשות הרבים פטור מפני שהוציא ברשות א״ר אמי לא שנו שפטור אלא שלא יצא בו מקודם שנמצא מוציאו עכשיו לצאת בו ולפיכך פטור אבל יצא בו חייב חטאת ואוקמה אביי כשהפך הלולב בשמאל ואתרוג בימין. ורבא אוקמה בשהוציאו בכלי דכי האי גוונא לא נפק ביה בהגבהתו כי דרך בזיון הוא.
{משנה סוכה ג:טו} מתני׳ מקבלת אשה מיד בנה ומיד1 בעלה ומחזרת למים בשבת רבי יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין [וכל]⁠2 קטן שיש בו דעת חייב לנענע3 בלולב:
{בבלי סוכה מב ע״א-ע״ב4} גמ׳ תנו רבנן קטן5 היודע לנענע חייב בלולב היודע להתעטף בציצית חייב בציצית היודע לשמור תפליו6 אביו לוקח7 לו תפילין היודע8 לדבר אביו מלמדו תורה וקרית שמע תורה אמר רב המנונא9 {דברים לג:ד} תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב10 קרית שמע פסוק ראשון. יודע11 לשמור12 ידיו אוכלין טהרות על ידו13. יודע לשאל14 ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור לפרוס ידיו15 חולקין לו תרומה בבית הגרנות יודע16 לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו אם17 יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות אמר רב חסדא והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס אמר רב חייא בר אבא18 בריה דרב אויה ובגדול אע״פ שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס19 דכתיב {קהלת א:יח} ויוסיף דעת יוסיף מכאוב אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את20 הפסח מאי טעמא {שמות יב:ד} איש21 לפי אכלו כתיב ר׳ יהודה אומר עד שיודע הפריש אכילה22 כיצד נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו:
סליק פירקא
פרק ד - לולב וערבה
{בבלי סוכה מב ע״א וברי״ף שם} גרסינן בפרק לולב הגזול והיבש תנו רבנן קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע להתעטף חייב בציצית היודע לשמור תפיליו אביו23 לוקח לו תפילין היודע24 לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע אמר רב המנונא תורה {דברים לג ב} תורה25 צוה לנו משה26 קריאת שמע פסוק ראשון היודע לשמור ידיו אוכלין טהרות על ידו27 כול׳:
1. ומיד: וכן ב-גט, גי, גיב, כ״י נ, וכן בר״ח וברמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: או מיד, כברמב״ם משנ״ת הל׳ סוכה ולולב (ז:כה): ״או״.
2. וכל: גט, גיב, דפוסים, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א, כ״י נ, גי.
3. שיש בו דעת חייב לנענע: וכן ב-גיב. גט, גי, כ״י נ: ״שיש בו דעת לנענע חייב״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: שיודע לנענע חייב (כלשון הברייתא הסמוכה).
4. מובא גם ברי״ף הלכות קטנות, סוף הל׳ ציצית.
5. קטן: חסר ב-גט.
6. תפליו: וכן ב-גט, דפוסים וברמב״ם משנ״ת הל׳ תפילין (ד:יג). גי, כ״י נ: ״תפילין״, וכן בה״ג (הלכות ציצית), ור״ח, ובדפוסים בהלכות ציצית שם.
7. לוקח: וכן ב-גט, גי, כ״י נ, ובה״ג ור״ח, וברמב״ם שם. דפוסים (כאן): חייב ליקח.
8. היודע, היודע, היודע: וכן גט, גי. וכן בה״ג ור״ח. כ״י נ, דפוסים (כאן): והיודע, והיודע, והיודע.
9. תורה אמר רב המנונא: וכן ב-גט, גי. כ״י נ: ״אמ׳ רב המנונא תורה״ וכן בכ״י א בהלכות ציצית. גיב: ״אמ׳ רבא אמ׳ [רב?] המנונא״.
10. תורה צוה...יעקב: וכן ב-גיב. וברמב״ם משנ״ת הל׳ תלמוד תורה (א:ה) עד: ״מורשה וג׳⁠ ⁠״. גט, גי, כ״י נ עד: ״משה״, וכן ריצ״ג. דפוסים רק עד: לנו.
11. יודע: וכן גט, גי, גיב, כ״י נ. דפוסים: היודע.
12. לשמור: כ״י נ: ״לשמר״.
13. טהרות על ידו: וכן בכ״י נ, וכן כ״י א בהלכות ציצית. גט, גי, גיב: ״טהרות על ידיו״. דפוסים: על ידיו טהרות כבה״ג.
14. לשאל: וכן גי, ר״ח. גט, כ״י נ: ״לשאול״. דפוסים: לישאל.
15. ידיו: וכן ב-גט, גי, כ״י נ. גיב, דפוסים: ״כפיו״, כבה״ג ור״ח.
16. יודע: גט, גי, כ״י נ, דפוסים: היודע.
17. אם: וכן ב-גט, גי. כ״י נ, דפוסים: ואם.
18. בר אבא: גי אחר הגהה, דפוסים.
19. אמר רב חייא...פרס: חסר בכ״י נ.
20. את: חסר בכ״י נ, כבר״ח.
21. איש: וכן גי, כ״י נ. וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ קרבן פסח (ב:ג). חסר בדפוסים.
22. הפריש אכילה: וכן ב-גי. כ״י נ, ר״ח: ״הפרש אכילה״. וכן במכילתא דרשב״י שם. דפוסים: הפרש לאכילה.
23. אביו: כ״י נ: ״חייב בתפלין ואביו״.
24. היודע: כ״י נ: ״והיודע״.
25. אמר רב המנונא תורה תורה: דפוס קושטא: תורה מנא לן אמ׳ רב המנונא תורה. דפוסים: תורה מאי היא אמר רב המנונא תורה. כ״י א סוכה שם: ״תורה אמ׳ רב המנונא תורה״.
26. תורה...משה: כ״י נ ממשיך: ״מרשה״ כברמב״ם משנ״ת הל׳ תלמוד תורה (א:ו) ״מורשה וג׳⁠ ⁠״. כ״י א בסוכה שם ממשיך: ״מורשה קהלת יעקב״.
27. טהרות על ידו: וכן כ״י א בסוכה שם. כ״י נ, ר׳ יונתן, דפוסים: ״על ידיו טהרות״.
לא שנו – דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה.
ה״ג: הא מדאגבהיה נפיק ביה אמר אביי כשהפכו – הכי קשיא ליה ה״ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא״כ הגביהו ומדאגבהיה נפק ביה ידי חובת לקיחה וקתני פטור אמר אביי כשהפכו כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה ואמרינן לקמן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן.
אמר אביי כשהפכו – מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דסבירא ליה דמצות אינן צריכות כוונה דהא קאי אמוציא לרשות הרבים והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד ותימה דבסוף ראוהו ב״ד (ר״ה דף כח:) דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה.
מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה, ומחזירה למים בשבת, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין. קטן היודע לנענע חייב בלולב, והיודע להתעטף חייב בציצית, והיודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין, והיודע לדבר אביו מלמדו תורה וקרית שמע, תורה, תורה צוה לנו. קרית שמע פסוק ראשון, יודע לשמור ידיו אוכלין טהרות על ידו, יודע להשאל ברשות היחיד ספקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור, לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות, היודע לשחוט אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו, ואם יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ארבע אמות והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס, ובגדול אע״פ שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח מאי טעמא איש לפי אכלו כתיב.
סליק פירקא בס״ד
לא שנו – דפטר רבי יוסי מחטאת.
שלא יצא בו – עדיין כשהוא [מוציאו, דטועה בדבר] מצוה הוא.
אבל יצא בו – והוציאו.
חייב – דשוב אינו טועה במצוה.
[מדאגבהיה] – שהגביהו יצא בו. והיכי משכחת שיוציאנו קודם שיצא בו.
[כשהפכו] – והוציא, דאינו יוצא בנטילתו אלא כשנטלו דרך גדילתו די .....
בתוספות ד״ה אמר אביי כשהפכו כו׳ ותימא דבסוף ראוהו ב״ד דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא כו׳ עכ״ל. ואף שאיני כדאי מ״מ ללמוד אני צריך דלע״ד לא דמי כלל דאפילו למ״ד דמצות צריכות כוונה היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא״כ בהאי דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לבהכ״נ לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהיה סבור שמותר לצאת בו דרך ר״ה אבל מ״מ עיקר הולכת הלולב היה לשם מצוה ואילו היה נזכר מאיסור שבת היה דעתו לצאת בו לאלתר וא״כ כשהוליכו אח״כ ד׳ אמות בר״ה הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד כן נ״ל ועפ״י מה שכתבתי שם בפרק ראוהו ב״ד יש ליישב עוד בדרך אחר:
לולב וערבה פרק רביעי
במשנה לולב וערבה כו׳ ההלל והשמחה שמונה והקשו בתוספת וא״ת זמנין דאינן נאכלין כל ח׳ כגון שחל י״ט ראשון דסוכות באחד בשבת כו׳ עד סוף הדיבור. עיין מ״ש מהרש״א ז״ל בזה באריכות ובסוף דבריו ואיך שיהיה התוס׳ דהתם סותרים דבריהם דהכא וכן פרש״י דהתם סותר פירושו דלקמן שפירש שיש שמחה ביום שמונה עכ״ל. ולע״ד נראה ליישב בפשיטות דאף לפמ״ש התוספת שם בפרק אלו דברים דשייך שמחה נמי ביום שמיני אין כוונתן שצריך לזבוח שלמים ביום שמיני משום שמחה דהא ודאי ליתא דמה״ת הא בעינן זביחה בשעת שמחה ובשמחה כתיב בהדיא ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים ודרשינן לקמן בין ללולב בין לשלמים ואפילו למאן דלא בעי זביחה בשעת שמחה אפ״ה בפשטא דקרא שבעת ימים כתיב דמשמע שבעה ולא שמונה אלא מ״ש התוספת שם דשייך שמחה ביום שמיני היינו שיזבח שלמים מעי״ט שהוא שביעי לצורך ליל שמיני ויומו דהשתא הוי שפיר נמי זביחה בשעת שמחה נמצא דלפ״ז יפה הקשו התוספות כאן דזמנין דלא משכחת שמונה והיינו כשחל שביעי בשבת דהשתא ליכא אכילת שלמים לא בליל שמיני ולא ביום שמיני כיון שעיקר הבאת שלמים אינו אלא שבעה ימים ובזה נתיישב ג״כ הך ברייתא דלקמן ודפ׳ אלו דברים דתניא והיית אך שמח לרבות ליל שמיני לשמחה ולכאורה יש לתמוה דאדרבא כל אכין ורקין מיעוטין הם ולמאי דפרישית א״ש דנהי דאיתרבי שמיני לאכילת שלמים אפ״ה שייך נמי מיעוטא דאך לענין שאין לזבוח בשמיני עצמו אלא בשביעי לצורך שמיני ולפ״ז פירש״י ופי׳ התוספות דהתם בפרק אלו דברים ודהכא הכל עולין בקנה א׳ כנ״ל ועדיין צ״ע ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אמר אביי וכו׳ אינן צריכות כוונה. עיין לעיל דף לט ע״א תוס׳ ד״ה עובר:
בגמ׳ - לא שנו אלא שלא יצא בו וכו׳. מלשון רש״י נראה כי הוא מפרש שיסוד הפטור של טעה בדבר מצוה הוא מדין אנוס - שטרדתו במצוה גרמה את העבירה והגברא קרוב לאנוס ופטור. ברם יתכן לומר שיש כאן פטור מיוחד של רשות מצוה - שלא כרש״י. נ״ל כי י״ל דפליגי בכך במס׳ פסחים (עב:) בסוגיא אם פטור דוקא בעושה מצוה. אם הפוטר הוא מדין אנוס אפילו שלא עשה מצוה פטור שהרי עכ״פ אנוס וטרוד במצוה, אולם אם הפוטר הוא עצם המצוה כשלא עשה מצוה חייב. מהרמב״ם (פ״ב משגגות הל״ח) משמע כי יש כאן פטור מיוחד של מצוה - שלא כרש״י - ולא מדין אנוס. ברם שיטת הרמב״ם לגבי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אינה ברורה (עיין בל״מ שם הל״ח וי׳). ועוד יש להעיר שאם הרמב״ם (שם הל״י) פוסק שיעשה הגברא מצוה בעת העבירה (כדמשמע בהל״ח), מוכרחים לומר שמקיים מצות הלולב בעת שמוציאו ומעבירו ברה״ר, אבל הרמב״ם אינו כותב זה במפורש בהלכותיו (הל״י), וקשה עליו קושית הש״ס - מדאגבהיה נפק ביה, עיין בהלכותיו, וצ״ע.
לא שנו שפטור אלא כשעדיין לא יצא בו ידי חובה, אבל אם כבר יצא בו ידי חובה ומטלטלו אחר כך — הרי זה חייב עליו. ותוהים: כיצד יתכן שיטלטלו ולא יצא בו? הא מדאגבהיה נפק ביה [הרי בעצם משהגביהו ולקחו כבר יצא בו], שהרי יוצא ידי חובה בהגבהה בלבד! אמר אביי: כאן מדובר כשהפכו, שהגביהו הפוך, ואין יוצא ידי חובה אלא כאשר אוחזו כדרך גידולו.
The Sages taught that he is exempt only in a case where he did not yet fulfill his obligation. However, if he already fulfilled his obligation and he carries the lulav out, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: Is it possible to carry the lulav without fulfilling one’s obligation? Didn’t he, from the moment that he lifted it, fulfill his obligation with it? Abaye said: It is referring to a case where he overturned it and lifted it. One fulfills his obligation only when lifting it in the manner in which it grows.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא הֲפָכוֹ. הב״עהָכָא בְּמַאי עֲסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּכְלִי. וְהָא רָבָא הוּא דַּאֲמַר: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, שְׁמָהּ לְקִיחָה! דהָנֵי מִילֵּי, דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲבָל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן, לָא.

Rava said: Even if you say that it is referring to a case where he did not invert it, with what are we dealing here? It is with a case where he took the lulav out in a vessel and did not fulfill his obligation. The Gemara asks: But isn’t Rava the one who said that taking by means of another object is considered taking? The Gemara answers: This applies only when the addition is in a deferential manner, for wrapping or ornamentation. But if the addition is in a degrading manner, as in this case, where one places the lulav into a vessel and carries it that way, no, it is not considered taking.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דאמר רבא בשמעתא דמקמי הא דאי נקטיה בסודרא נפיק ביה ידי חובתו דלקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה הני מילי כגון סודר דהוא דרך כבוד אבל לקיחה בכלי דהוא דרך בזיון לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרך כבוד – כגון בסודר שכורך ידיו בסודר כדאמרן לעיל (דף לז.).
ודרך בזיון – כגון בקערה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[כשהוציאו] בכלי – ואינו יוצא שהרי נטילה דרך בזיון היא.
דרך כבוד – [כגון שכורך ידיו בסודר] ונוטלו כדלעיל.
הב״ע שהוציאו בכלי – פי׳ ומשום הוצאת כלי לא מחייב דבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ה״נ הכלי טפל ללולב.
רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר באופן שלא הפכו, והכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]: כגון שהוציאו בכלי, ומשום כך לא יצא בו. ותוהים: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר כי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא כשנוטלו על ידי דבר אחר בדרך כבוד, כגון שעוטפו ומקשטו אבל אם נטלו דרך בזיון, כגון זו שמכניס את המינים לכלי והם מיטלטלים בתוכו — אין זו דרך לקיחה ראויה.
Rava said: Even if you say that it is referring to a case where he did not invert it, with what are we dealing here? It is with a case where he took the lulav out in a vessel and did not fulfill his obligation. The Gemara asks: But isn’t Rava the one who said that taking by means of another object is considered taking? The Gemara answers: This applies only when the addition is in a deferential manner, for wrapping or ornamentation. But if the addition is in a degrading manner, as in this case, where one places the lulav into a vessel and carries it that way, no, it is not considered taking.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר רַב הוּנָא: אוֹמֵר הָיָה רִבִּי יוֹסֵי: עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּמְצֵאת בֵּין אֲגַפַּיִים, וּכְסָבוּר חַטַּאת הָעוֹף הִיא, וַאֲכָלָהּ, פָּטוּר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה, פָּטוּר. הַיְינוּ הַךְ!

Rav Huna said that Rabbi Yosei would say: In the case of a bird sacrificed as a burnt-offering that is found among other birds in one of the corners of the altar, and the priest thought that it was a bird sacrificed as a sin-offering and he ate it, as sin-offerings are eaten by priests, he is exempt from liability to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items. The Gemara asks: What is Rav Huna teaching us? Is it that if one erred in the matter of a mitzva, he is exempt? This is identical to that statement of Rabbi Yosei; what novel element is introduced by Rav Huna?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב הונא אומר היה ר׳ יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים. פי׳ שנמצאת מלוקה בין אגפיים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור פשיטא מהו דתימא גבי לולב טעה בדבר מצוה ומכל מקום עשה מצוה אבל עולת העוף דלא עשה מצוה כי אכילת העולה אינה מצוה ליחייב קא משמע לן דפטור. ואותיבנא על רב הונא ר׳ יוסי אומר השוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת כו׳. הנה ר׳ יוסי טעה בדבר מצוה מחייב ומשני בר מההיא דהא אוקמה כגון שהביאו מלשכת הטלאין שאין מבוקרין לפיכך חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים – נראה בעיני דהאי בין אגפיים אינו אלא לשון עופות עולת העוף שנמצאת בין עופות המלוקים לחטאת המפרכסין אצל המזבח שפעמים שהן נעשין על קרן אחת כדתנן בשחיטת קדשים (זבחים דף סג.) חטאת העוף היתה נעשית על קרן מערבית דרומית ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטה וג׳ מלמעלה מלמטה חטאת העוף והגשות ושירי הדם ומלמעלה ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח שעיקר מקום עולת העוף בקרן דרומית מזרחית וכשהיו כהנים רבים עומדים ומולקים עולת העוף במזרח באים למערב ונעשית שם בקרן חטאת העוף אלא שהעולה למעלה מחוט הסקרא והחטאת למטה.
וכסבור – הכהן חטאת העוף היא.
ואכלה – ונמצא שמעל בקדשי שמים בשוגג.
פטור – מקרבן מעילה הואיל דעם החטאת נמצאת ואכילתה מצוה דכתיב (שמות כט) ואכלו אותם אשר כפר בהם הוה ליה טועה בדבר מצוה ופטור.
היינו הך – למה ליה לרב הונא למימר פשיטא דממתני׳ שמעי׳ ליה.
עולת העוף שנמצאת בין אגפיים – למאי דאמרי׳ בשילהי אלו דברים (פסחים דף עב:) דלא פטר רבי יוסי בלולב אלא משום דזמנו בהול צריך לומר דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין אגפים – פירש רבינו שלמה לשון עופות [עולת העוף הנמצאת בין עופות] המלוקים לחטאת.
א״ר הונא אומר היה ר״מ עולת העוף שנמצאת בין אגפים וקסבר חטאת העוף היא ואכלה פטור – פי׳ בין אגפי׳ שתי מקומות היו בכבש באחת מניחין עולת העוף שכולה לגבוה ובאחת מניחין חטאת העוף שיש בה זכיה לכהנים וביני ביני מקרי בין אגפים. ואמרינן מאי קמ״ל דטעה בדבר מצוה פטור. פי׳ דהכא נמי זמנה בהול שסבור שהיא חטאת ומתיירא שמא תבא לידי נותר היינו הך גירסת הספרים מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה פי׳ לגבי לולב שיצא בו אחר כך וקיים מצותו אבל הכא גבי חטאת דלא עבד מצוה אימר לא ורש״י ז״ל גורס התם הוא דמצוה דרמיא עליה אבל חטאת העוף לא רמיא עליה בלחוד דאפשר בכהן אחר וגירסת הספרים עיקר. וכ״ת דליתני ההוא דחטאת העוף וכ״ש הא דרמיא עליה א״נ דעבד מצוה הא לא קשיא דההוא מימרא דרב הונא הוא ולהכי הוא דק״ל מאי קא משמע לן דהא ממתני׳ נפקא לן דאלו תנא לא תני לה בסמוך אהא דהכא.
גמ׳ אמר ר״ה אומר היה ר׳ יוסי כו׳. נ״ב לפי דעתי שאומר זה הוא כמו לדברי ר׳ יוסי ומכללא איתמר וכן יראה מפרש״י דשמעתין ודו״ק:
אמר רב הונא: אומר היה ר׳ יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים באחת מפינות המזבח, וכסבור חטאת העוף היא ולא עולה ואכלה, שהרי חטאת העוף נאכלת לכהנים — פטור ואין אומרים שמעל הואיל ונהנה מקדשי המזבח בשגגה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב הונא בכך — שהטועה בדבר מצוהפטור, היינו הך [הוא הוא], שאמר ר׳ יוסי במפורש ומה חידש רב הונא?
Rav Huna said that Rabbi Yosei would say: In the case of a bird sacrificed as a burnt-offering that is found among other birds in one of the corners of the altar, and the priest thought that it was a bird sacrificed as a sin-offering and he ate it, as sin-offerings are eaten by priests, he is exempt from liability to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items. The Gemara asks: What is Rav Huna teaching us? Is it that if one erred in the matter of a mitzva, he is exempt? This is identical to that statement of Rabbi Yosei; what novel element is introduced by Rav Huna?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר, הַיְינוּ דַּעֲבַד מִצְוָה, אֲבָל הָכָא דְּטָעָה בִּדְבַר מִצְוָה וְלָא עֲבַד מִצְוָה, אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara answers: It is lest you say that it is only there, in the case of carrying the lulav, that one who erred in a matter of a mitzva is exempt and that is because he performed a mitzva; however, here, with regard to mistakenly identifying the bird-offerings, where he erred in the matter of a mitzva but did not perform a mitzva at all, say no, in that case he would not be exempt from liability to bring a guilt-offering. Therefore, Rav Huna teaches us that he is in fact exempt.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהו דתימא – במתני׳ הוא דפטור משום דטעה בדבר מצוה וסוף סוף עשה מצוה שנטל הלולב בהוצאה זו אבל הכא לא עשה מצוה באכילתה אם עולת העוף היא.
קא משמע לן – רב הונא דשמיע ליה מרביה דלא שני לרבי יוסי בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה לטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה.
מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה אבל הכא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אימא לא קא משמע לן – פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים (פסחים עב:) דמחייב התם בנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו ואית ספרים דגרסי מהו דתימא הני מילי מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמי עליה אימא לא כלומר לולב דלא סגי ליה דלא שקיל דאי אפשר על ידי אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מ״ד התם הוא דטעה כו׳ פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים כו׳ ואית ספרים דגרסי מ״ד כו׳ עכ״ל נראה קצת מלשונם דלאית דגרסי אין אנו צריכין לאוקמי מילתא דרב הונא בפלוגתא ואינו כן דהא איכא מאן דמחייב התם בלא עשה מצוה ורב הונא פוטר הכא ונראה לפרש דמשמע להו דחוק דרב הונא אשמעינן הכא מילתא דתליא בפלוגתא אבל לאית דגרסי אף שהוא פוטר אפילו בלא עשה מצוה מ״מ לא נחית לאשמעינן הך מלתא אלא מלתא אחריתא אשמעינן דפוטר אפילו במצוה דלא רמיא עליה ודו״ק:
ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] התם [שם] הוא בענין לולב שטעה בדבר מצוה פטור — היינו דעבד [הריהו שעשה] בכל זאת מצוה בלולב זה ולכן נפטר. אבל הכא [כאן] שטעה בעולת העוף שטעה בדבר מצוה ולא עבד [עשה] מצוה — אימא [אמור] שלא יהיה פטור מקרבן על שגגה זו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא שבכל זאת פטור.
The Gemara answers: It is lest you say that it is only there, in the case of carrying the lulav, that one who erred in a matter of a mitzva is exempt and that is because he performed a mitzva; however, here, with regard to mistakenly identifying the bird-offerings, where he erred in the matter of a mitzva but did not perform a mitzva at all, say no, in that case he would not be exempt from liability to bring a guilt-offering. Therefore, Rav Huna teaches us that he is in fact exempt.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מֵיתִיבֵי: רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד שֶׁאֵינוֹ מְבוּקָּר כְּהִלְכָתוֹ בַּשַּׁבָּת, חַיָּיב חַטָּאת, וְצָרִיךְ תָּמִיד אַחֵר.

The Gemara raises an objection. Rabbi Yosei says: With regard to one who slaughters the daily offering on Shabbat that is not properly inspected, and a blemish is discovered that disqualifies the sacrifice, he unwittingly performed the prohibited labor of slaughtering on Shabbat. He is liable to bring a sin-offering, and he needs to bring a different daily offering. Even though he erred in a matter of a mitzva, he is liable.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גרסינן: רבי יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו מן המומין בשבת חייב חטאת משום שחיטה בשבת שאינה של מצוה ואינה דוחה אלמא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב שהרי טרוד זה במצוה שהיה רוצה לשחוט תמיד של שבת וכסבור שהוא מבוקר.
להכשירן לא גרסינן.
שאינו מבוקר כהלכתו – ואפי׳ נמצא תם משום דטעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה דבפרק מי שהיה טמא (שם דף צו.) יליף לה מפסח בגזרה שוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאינו מבוקר – מן המומין. [שאין] זה טועה בדבר מצוה, שהרי אינן עומדין להקרבה [להיות חרד עליהם.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ר׳ יוסי אומר: השוחט את קרבן התמיד שאינו מבוקר כהלכתו מן המומים בשבת, ונמצא בו מום ואין זה איפוא קרבן, ונמצא שחילל שבת בשחיטה לריק — הרי זה חייב חטאת על ששגג בשחיטה, וצריך להביא קרבן תמיד אחר כשר. הרי שאפילו טעה בדבר מצוה חייב חטאת!
The Gemara raises an objection. Rabbi Yosei says: With regard to one who slaughters the daily offering on Shabbat that is not properly inspected, and a blemish is discovered that disqualifies the sacrifice, he unwittingly performed the prohibited labor of slaughtering on Shabbat. He is liable to bring a sin-offering, and he needs to bring a different daily offering. Even though he erred in a matter of a mitzva, he is liable.
רי״ףרש״יתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַר לֵיהּ: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא, דְּהָא אִתְּמַר עֲלַהּ: אֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר חִתַאי אֲמַר רַב הַמְנוֹנָא סָבָא, אֲמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן אֲמַר רַב הוּנָא אֲמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁהֵבִיאוֹ מִלִּשְׁכָּה שֶׁאֵינָן מְבוּקָּרִין.:

Rav Huna said in response to the objection: Proof may be cited, except not from that baraita, as it was stated concerning that baraita that Rav Shmuel bar Ḥatai said that Rav Hamnuna Sava said that Rav Yitzḥak bar Ashian said that Rav Huna said that Rav said: It is referring to a case where they brought the sheep for the daily offering from a chamber in which there were sheep that are not inspected. Since under no circumstances should one take a sheep for the daily offering from uninspected sheep, his error cannot be attributed to preoccupation with the mitzva. Therefore, although he was engaged in performance of a mitzva, he is not exempt from liability to bring a sin-offering.
רי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלשכה שאינן מבוקרין – דאין זה טועה בדבר מצוה שבטלאים שבלשכה זו אינו טרוד שאינן עומדין להקרבה להיות חרד עליהם מתי יקרבו ואף חרדת זמן התמיד לא שייכא הכא שקרוב למזיד הוא ולא דק בלשכות להבחין מאיזו יביא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ידעת שבעל מום אינו קרב לגבי מזבח וכן ידעת שאין פוחתין בלשכת הטלאים מששה טלאים מבוקרים ואעפ״כ צריך לבקרו בשעת שחיטה וכל ששחט תמיד שאינו מבוקר אע״פ שהביאו מלשכת המבוקרים אחר שלא בקרו בשעת שחיטה פסול וצריך להביא תמיד אחר ואפי׳ נמצא תם לאחר שחיטה שהרבה מומין יש שאין להם בדיקה אחר מיתה שסימנין עשויין להשתנות ומעתה אם שחטו בשבת חייב חטאת שהרי שלא לצורך קרבן שחט:
אמר ליה [לו]: בר מינה דההיא [חוץ ממנה מאותה ברייתא], שאין להביא משם ראיה. דהא אתמר עלה [שהרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו אמר רב שמואל בר חתאי אמר רב המנונא סבא אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב: כאן מדובר כגון שהביאו את השה הזה מלשכה שהיו בה טלאים שאינן מבוקרין, שמתחילה לא היה צריך ליטול מאותה לישכה. שאין התמיד נלקח אלא מבין הטלאים המבוקרים, וכיון שעשה שגגה זו באופן שאין לומר שהוא בשל היותו טרוד במצוה, לכן אף שאכן היה עסוק במצוה — אינו פטור מקרבן.
Rav Huna said in response to the objection: Proof may be cited, except not from that baraita, as it was stated concerning that baraita that Rav Shmuel bar Ḥatai said that Rav Hamnuna Sava said that Rav Yitzḥak bar Ashian said that Rav Huna said that Rav said: It is referring to a case where they brought the sheep for the daily offering from a chamber in which there were sheep that are not inspected. Since under no circumstances should one take a sheep for the daily offering from uninspected sheep, his error cannot be attributed to preoccupation with the mitzva. Therefore, although he was engaged in performance of a mitzva, he is not exempt from liability to bring a sin-offering.
רי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: המְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעֲלָהּ וּמַחֲזִירַתּוּ לַמַּיִם בַּשַּׁבָּת; רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ובַּשַּׁבָּת מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין.

MISHNA: A woman may receive a lulav from her son or from her husband and return it on Shabbat to the water in which it had been placed. Rabbi Yehuda says: On Shabbat one may return the lulav to the water; and on the Festival one may even add fresh water to the vessel so the lulav will not wilt; and during the intermediate days of the Festival, one may even change the water.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה לולב ומחזרתו למים בשבת כלומר אפילו אשה שאינה בת נטילת לולב והייתי אומר אסורה לטלטלו קא משמע לן אפילו אשה מותרת לטלטלו וכל שכן איש. ומחזירתו למים בשבת ולא גזרינן משום השקת זרעים.
ירושלמי תני מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת רבנן דקיסרי אמרין ערבה מותר להניף לחולה בשבת. ר׳ יהודה אומר בשבת מחזירין ביום [טוב] מוסיפין במועד מחליפין. יש מי שאומר מחזירין ומוסיפין ומחליפין הכל במים ויש מי שאומר דמחליפין ומוסיפים בהדס הוא ומסתברא כמאן דאמר במים דהא מחזירין ומוסיפין ומחליפין קתני היכא דמחזירין בשבת תמן קתני דמוסיפין ביום טוב ותמן קתני דמחליפין במועד ואמאי אין מוסיפין מים בשבת משום דנראה כמשקה זרעים בשבת.
פיסקא כל קטן היודע לנענע בלולב חייב היודע להתעטף בציצית חייב היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ מקבלת אשה מיד בנה ובעלה – את לולביהן ולא אמרינן קמטלטלא מידי דלא חזי.
מחזירין למים – שלא יכמוש.
בשבת מחזירין – שהרי מכאן נטלום היום אבל לא מוסיפין מים כ״ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני דטרח לתקוני מנא.
במועד מחליפין – בחולו של מועד מצוה להחליף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקבלת אשה מיד בנה ומיד כעלה ומחזרת למים בשבת – הא מתניתין איירי בזמן שהיה לולב ניטל בשבת. וקמ״ל דאשה אע״ג דלאו בת חיובא היא לא אמרינן שיהא לה הלולב כאבן ועץ שאינו ראוי לטלטל, אלא נוטלת אותו לכתחלה ומחזירתו למים. דלא חשבינן החזרה כהשקאת זרעים, אע״פ שמועיל להעמידן בלחותו. ואמרינן נמי דבשבת מותר להחזירו במים. אבל לא מוסיף במים, שמא המים שהוסיפו בו יוסיפו לחדש בו לחותו יותר מן הראשונים. אבל ביום טוב מוסיפין בו מים, אבל לא מחליפין אותם לגמרי ולשפוך את הראשונים.
ובחולו של מועד מחליפין – והשתא לדידן דאין לולב ניטל בשבת כלל אין מחזירין אותו למים אם הוציאו אדם. ולא אמרינן דלהון השתא לאנשים כמו שהיה באותו זמן לנשים, דכיון דלא (חזר) [חזי] לא לאנשים ולא לנשים, [אלא] כאבן הוא לענין טלטולא.
קטן היודע לשמור תפליו – כלומר שיודע להזהר בהם שלא יעמוד במקום הטנופת ושאר הדברים הצריכים. לשמור את ידיו. כלומר שמזהירין אותו שלא ליגע במה שאין ראוי אחר שהטבילו אותו וטיהרו אותו. וכן היודע לשמור גופו מליכנס באהל המת ומליגע בשרץ ונבלות אחר שהזהירו אותו על זה.
כבר ידעת בעולה שדינה להיות כליל וחטאת העוף נאכלת נמצאת עולת העוף בין אגפים ר״ל בין חטאות של עופות וקורא אותם אגפים על שם שהעוף בעל כנפים וכסבור חטאת היא ואכלה הרי זה כנהנה מקדשי מזבח בשוגג שמביא קרבן מעילה שהרי אין אומרין טועה בדבר מצוה פטור אף במקום שמקיים מצוה כמו שביארנו במשנה וכל שכן בזו שאינו מקיים מצוה אע״פ שהוא סבור כן ושמא תאמר האיך נתערבה ערלה עם חטאות והרי עולת העוף נעשית בקרן דרומית מזרחית ואינו מספיק להם היו עושין אותן במערבית דרומית:
מקבלת אשה] – מיד בעלה. ולא אמרינן קא מטלטלה מידי דלא חזי.
בשבת מחזירין – שהרי מכאן נטלום היום, אבל לא מוסיפין [מים, כל] שכן שאינו מחליף אותם במים אחרים, דאיכא [תקון מנא.
בחולו של] מועד מחליפין – כלומר מצוה להחליף.
[קמ״ל – כיון דראוי לנטילת] אנשים תורת כלי עליו ומותו בטילטול לכל.
רש״י בד״ה ה״ג כו׳ במצוה שהיה רוצה כו׳ כצ״ל:
א משנה מקבלת אשה את הלולב מיד בנה, או מיד בעלה ומחזירתו למים שהיה עומד בהם ביום השבת, כדי שלא יתייבש. ר׳ יהודה אומר: בשבת מחזירין את הלולב למים, וביום טוב אף מוסיפין מים רעננים לכלי בו מונח הלולב כדי שלא יכמשו, ובחול המועד אף מחליפין את המים.
MISHNA: A woman may receive a lulav from her son or from her husband and return it on Shabbat to the water in which it had been placed. Rabbi Yehuda says: On Shabbat one may return the lulav to the water; and on the Festival one may even add fresh water to the vessel so the lulav will not wilt; and during the intermediate days of the Festival, one may even change the water.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) זקָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ, חַיָּיב בַּלּוּלָב.:

A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav due to the requirement to train him in the performance of mitzvot.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןהמאורותר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1ת״ר קטן היודע לנענע חייב בלולב. והיודע להתעטף חייב בציצית. והיודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. והיודע לדבר אביו לומדו תורה ציוה ושמע ישראל.
1. ביאורי ראב״ן לסוכה מ״ב. וסוכה מ״ב: מופיעים בכ״י לפני ביאורו לסוכה מ״ד. ״ולולב דאית ליה עיקר״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[חייב בלולב – מדבריהם כדי] לחנכו במצות.
ועוד אמרו: קטן היודע לנענע לולבו — הרי זה חייב בלולב, משום חינוך.
A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav due to the requirement to train him in the performance of mitzvot.
עין משפט נר מצוהרי״ףראב״ןהמאורותר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הוֹאִיל וְאִשָּׁה לָאו בַּת חִיּוּבָא הִיא, אֵימָא לָא תְּקַבֵּל, קָא מַשְׁמַע לַן.:

GEMARA: With regard to the halakha in the mishna that a woman may receive the lulav, the Gemara asks: That is obvious. Why would it be prohibited? The Gemara answers that it is necessary to state this lest you say: Since a woman is not subject to the obligation of the four species, as it is a time-bound, positive mitzva, say that she should not receive the lulav, as for her, moving the lulav is tantamount to moving set-aside objects and would therefore be prohibited. Therefore, the mishna teaches us that it is permitted.
רי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אימא לא – דלגבה איכא איסור טלטול.
קא משמע לן – כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כך היא שיטתנו ומפני שאין אנו פוסקים כר׳ יוסי לא בלולב ולא בעולה שנמצאת בין אגפים אלא בלולב חייב חטאת ובעולה חייב אשם מעילות ובשבת חייב חטאת אע״פ שהביאו מלשכת המבוקרים הואיל ולא בקרו בשעת שחיטה ומ״מ יש פוסקים כר׳ יוסי ופטור בכולם ואע״פ שבפסחים משמע שלא אמרה ר׳ יוסי אלא בלולב שזמנו בהול אף עולה שנמצאת בין האגפים זמן החטאות בהול שמתיירא הוא שיבואו לידי נותר ואף בהקרבת התמיד כן ואף הם פוסקים בתמיד שאין צריך תמיד אחר אע״פ שלא בקרו בשעת שחיטה הואיל ומלשכת המבוקרים הוציאו הא כל שהוציאו מלשכת שאין מבוקרים אין זה טועה בדבר מצוה כלל ואף ר׳ יוסי מודה בה שחייב חטאת:
המשנה השתים עשרה והיא גם מענין החלק הרביעי והוא שאמר מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת ר׳ יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב אמר הר״ם בתנאי שיוציא אותו הפוך או שיוציאנו בכלי שהרי לא יצא ידי חובתו אבל אם נטלו בידו והוציאו שוגג חייב חטאת כי העקר אצלנו מדאגבהיה נפק ביה וכיון שיצא ידי חובתו לא נאמ׳ להוציאו ברשות והלכה כר׳ יוסי והלכה כר׳ יהודה:
ב גמרא על האמור במשנה שאשה מקבלת את הלולב תוהים: פשיטא [פשוט ומובן מאליו] ומדוע לא תעשה כן? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואשה לאו [לא] בת חיובא [חובת] ארבעת המינים היא, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמה, אימא [אמור] שלא תקבל את הלולב, שמא לגביה טלטולו הוא כטילטול מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.
GEMARA: With regard to the halakha in the mishna that a woman may receive the lulav, the Gemara asks: That is obvious. Why would it be prohibited? The Gemara answers that it is necessary to state this lest you say: Since a woman is not subject to the obligation of the four species, as it is a time-bound, positive mitzva, say that she should not receive the lulav, as for her, moving the lulav is tantamount to moving set-aside objects and would therefore be prohibited. Therefore, the mishna teaches us that it is permitted.
רי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ, חַיָּיב בַּלּוּלָב; חלְהִתְעַטֵּף, חַיָּיב בַּצִּיצִית; טלִשְׁמוֹר תְּפִילִּין, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִילִּין; ייוֹדֵעַ לְדַבֵּר, אָבִיו לוֹמְדוֹ תּוֹרָה וק״שוּקְרִיאַת שְׁמַע.

§ It is taught in the mishna: A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav. The Sages taught: A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav; one who knows how to wrap himself in a garment, is obligated in the mitzva of ritual fringes; if he knows to preserve the sanctity of phylacteries in a state of cleanliness, his father buys him phylacteries; if he knows how to speak, his father immediately teaches him Torah and Shema.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו וגו׳ ופסוק הראשון מק״ש היודע לשמור ידיו אוכלין ע״ג ידיו טהרות היודע לשמור גופו אוכל ע״ג גופו טהרות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קטן
קטןא(סוטה כב.) מאי קטן שלא כלו לו חדשיו זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ומקשינן והא רבה אורי פחות מכ׳ שנה ופרקי׳ שאני רבה דלית דכוותיה פירוש רבה מבני עלי הכהן היה וחיה מ׳ שנה ומפורש ביבמות בר״ה וישב ראש ישיבה כ״ב שנה נמצא שהורה מבן י״ח שנה ולמעלה ומשנינן בדורו לא היה כמותו. קטן היודע למי מברכין מזמנין עלין כבר פירשנו בערך פרח (סוכה מב. ערכין ב) קטן היודע לנענע חייב בלולב ויודע להתעטף חייב בציצית וכו׳ (גיטין סה) אמר רב ג׳ מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתקדשת במיאון וכו׳ (יבמות ק:) אי זו היא קטנה מבת י״א שנה ויום אחד עד בת י״ב שנה ויום א׳ קטנות נערות ובגרות כבר פירשנו בערך בגר (גיטין כט) אמר מר בר רב אשי הא דאבא קטינותא היא פירוש זו שאמר מדעת קטנה פ״א בימי קטניתו אמרה מקיטנא לאולמא פירשתי בערך אלם:
ערך אגף
אגףבוהקיף להם ראשי אגפיים (בנגעים פר׳ אחרון) בעופא מאי ר׳ ינאי אמר עד בין אגפיים (חולין בפרק אלו טריפות) עולת העוף שנמצאות בין אגפיים: (א״ב: מלשון מקרא וכל אגפיו אזרה תרגום שחורות כעורב אוכמין כאגפי עורבא.) (סוכה מב) נושאות אותה באגפיה. (שבת קכט) דלוסקמא הנטלת באגפיים בפרק דואלו מגלחין (בגמרא דר׳ אליעזר) באגפיה להחליף (עירובין פ״ז.) להכשיר אגפיה לזרים (מועד קטן ד׳) אמה מכאן ואמה מכאן אגפיה (בבא בתרא צ״ט:) בגמרא דמי שיש לו גינה פירוש אגפיה גדותיה כדכתיב והירדן מלא על כל גדותיו אגפיים ראשונים בעופות ושניים באדם ושלישים בנהר ופתרון אחד להן:
א. [יונגלינג.]
ב. [פליגל.]
חייב בלולב – לחנכו מדבריהם.
לשמור תפילין – שלא יכנוס בהן לבית הכסא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את הלולב ומחזרת למים בשבת ר״ל בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שיו״ט ראשון בשבת שהיה לולב דוחה שבת במדינה ובכל מקום שנתברר בו יום שנתקדש החדש בהגעת שלוחים לשם ולמדנו מכאן שתים להיתר אחת החזרתו למים בשבת להרטיבו ואין דנין אותה בהשקאת זרעים ואע״פ שמעמידו בלחותו והשנית שמותר אף על ידי אשה ואע״פ שאינה בת חיוב ואין אומרין הואיל ואינה בת חיוב אין ראוי לטלטלו שכל שראוי לאנשים מותר לנשים לטלטלו או שמא הואיל ואף נטילתו רשות של מצוה אצלם ור׳ יהודה חדש בה דברים שבשבת מחזירין הואיל ומשם נטלוהו ביום וביו״ט מוסיפין אבל לא מחליפין מכל וכל ובמועד מחליפין וכן הלכה ובזמן הזה מיהא שאין לולב ניטל בשבת כלל אם הוציאו אדם מן המים אסור להם להחזירו ואין אומרים לדון עכשיו האנשים כנשים באותו זמן שהרי עכשיו אינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים:
לשמור תפלין – שלא יכנס בהם לבית הכסא.
לוקח לו תפלין – וזה סותר מה שכתב רבינו שלמה בפרק מי שמתו במתניתין דתני נשים ועבדים וקטנים פטורין מק״ש ומתפלין כמו [שאמר כשיודע לדבר מלמדו] תורה צוה לנו ופסוק ראשון של ק״ש. כלומר דהואיל והם קטנים [ביותר] די להם בפסוק אחד של תורה ושל ק״ש. אבל כשהגדילו מעט [אע״פ שהם] קטנים בשנים מלמדים אותם לקרא ק״ש בעונתה ומברכין לפניה [ולאחריה כדי לחנכן] במצות. וכן כתב הר״ם בק״ש פרק ד.
שם להתעטף חייב בציצית כו׳. נ״ב כן בכל נוסחאות וכן באשר״י אבל באלפס מדוייק מצאתי כתוב אביו לוקח לו ציצית וכן במרדכי וכן בטור וכן עיקר:
שם. רש״י ד״ה קמ״ל, וז״ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל עכ״ל. יש להעיר, למה לא פירש״י דראוי הלולב לנטילת הנשים עצמן. ונראה שדעת רש״י שאין לנשים קיום מצוה כלל בנטילת לולב כי מופקעות מקיום מצות עשה שהזמן גרמא, ובכך חולק רש״י על ר״ת (בר״ה לג. ד״ה הא) הסובר כי יש לנשים קיום מצות רשות במעשה״ג ונשים מברכות על מעשה״ג. לרש״י אין לאשה מצוה כלל. (ועיין ברש״י ר״ה (לג.) המפרש לחד מ״ד כי נשים עוברות בבל תוסיף אם עושות מצוות עשה״ג.) לפיכך מפרש רש״י דנשים מטלטלות לולב כי מצות האנשים דוקא משוותו לכלי. אך יתכן לומר לפירש״י כאן כי בשבת בלבד אין לנשים מצוה הואיל ונאסרו בגזירת לקיחת הלולב בשבת, ורק אנשים החייבים במצוה מותרים בלקיחת הלולב בשבת בזמן שבית המקדש היה קיים. ברם בימי החול גם לנשים יש קיום מצות לקיחה בתורת רשות, ודו״ק.
שם. קטן היודע לנענע חייב בלולב. צ״ע מדוע נקטה הברייתא בשעור מצות החנוך היודע לנענע ולא זמן אחר. ונראה שיש כאן יסוד במצות החנוך, והוא שחיוב החנוך חל דוקא בזמן שהקטן הגיע לדרגה שהוא ראוי לעשות את המצוה בשלמותה - ומשום כך חייב בלולב דוקא כשיודע לנענע, כי הנענועים גומרים את מצות הלקיחה. אולם אם הוא יודע רק לקחת את הלולב ולא לנענעו לא חלה מצות חינוך, כי המצוה דלקיחה בלי נענועים אינה שלמה (עיין בשעורים לעיל). והוא הדין בשאר המצוות הנזכרות בברייתא, כגון עטיפת הטלית שהיא משלימה את מצות לבישת הציצית, ורק בקטן היודע להתעטף מתחילה בו מצות החנוך.
יוצא מכך ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי אלא מהווה חלק מעצם מצות התפילין, כי רק קטן היודע לשמור תפיליו חייב בחנוך. והנה הרמב״ם (בפ״ד מתפילין הלי״ד) כתב וז״ל: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע א׳ שקדושתן גדולה מקדושת הציץ וכו׳. ולהלן שם (הלכ״ה) הוא ממשיך וז״ל: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינה מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא וכו׳. סדר הרמב״ם תמוה לכאו׳, כי מקודם היה לו לקבוע שמצוה להניח את התפילין כל היום ואח״כ לחייב את המניחן בשמירתן. ונראה שכוונתו כי דין שמירת התפילין הוא חלק מעצם חובת הנחת התפילין. אך ורק ע״י שמירת התפילין אינו מסיח דעתו מהן ונעשה עניו וירא שמים שהוא קיום המצוה השלמה של הנחת תפילין. חובת שמירתן היא המחייבת הנחתן כל היום שככה אינו מסיח דעתו מהן ונעשה ״עניו וירא שמים וכו׳⁠ ⁠״. היוצא מזה ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי, אלא הריהי חלק מעצם חובת המצוה של הנחת תפילין כל היום, ולפיכך דוקא לקטן היודע לשמור את התפילין - שיכול לקיים את מצות התפילין בשלימות, חייב האב לקחת לו תפילין. וע״פ הנ״ל ניתן לפרש שתי הברכות בתפילין, דברכת להניח שייכת למצות מעשה ההנחה, וברכת על מצות שייכת למצות יראת שמים שעל הגברא המתהוה משמירת התפילין כשלובשן, כי יש בתפילין שני קיומים התלויים זה בזה ולפיכך מברכים פעמיים. ודוקא לקטן המקיים את שניהם חלה חובת החינוך.
שם. בגמ׳ - יודע לדבר אביו לומדו תורה. בגמרא איתא דמשיודע לדבר מלמדו אביו לקרוא את הפסוק הראשון דק״ש - ולפי מה שנתבאר למעלה שמצות החינוך חלה דוקא בקטן שעושה מצוה שלמה כמו קטן היודע לנענע את הלולב וקטן היודע לשמור את תפיליו, קשה - דהא לרוב הראשונים אין יוצאים במצות ק״ש מה״ת בפסוק הראשון בלבד, וא״כ מעשה מצות הקטן הקורא את הפסוק הראשון אינה מצוה שלמה, ולמה יש בו דין חנוך. ונראה שאין זה משום מצות חינוך אלא משום מצות תלמוד תורה דאורייתא, וכן מביאו ברמב״ם (פ״א מת״ת הל״ו). שונה מצות ת״ת המוטלת על האב ללמד את בנו ממצות חנוך, כי מצות חנוך נוהגת דוקא בקטן שיכול לקיים את המצוה בשלמותה, אבל בתורה ההלכה היא להיפך, אפי׳ כשהקטן יודע רק לדבר ואין לו הבנה כלל, חייב אביו ללמדו לקרוא בתורה. ואע״פ שמצות למוד התורה הזו היא ברמה נמוכה מאד - כי היא קריאת התורה בלי הבנה בתורה כלל, עכ״ז התחיל החיוב דאורייתא ללמד בנו תורה משיכול הבן ללמד תורה אפילו באופן הכי פשוט. גם הרמב״ם מפרש את הסוגיא כן, שהרי מביא קריאת הפסוק הראשון דק״ש לא כחובת מצות ק״ש אלא כחובת תלמוד תורה (פ״א מת״ת הל״ו). אין קריאת הפסוק הראשון מספיקה לחובת חינוך במצות ק״ש, כי ע״י קריאת פסוק ראשון של ק״ש לא תתקיים המצוה של ק״ש בשלמות - הכוללת לדעת הרמב״ם כל ג׳ הפרשיות מה״ת (פ״א מק״ש הל״ג), ולקיום מצות חנוך זקוקים למצוה שלמה כנ״ל. הפסוק הראשון דק״ש שהאב מלמד לבנו משיודע לדבר אינו מדין חובת חינוך של מצות ק״ש אלא מטעם ת״ת, כי פסוק זה של אחדות השם הוא יסוד בת״ת (עי׳ ברמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א הל״ז.)
שם. רש״י ד״ה לשמור תפילין, ז״ל שלא יכנס בהן לבית הכסא עכ״ל. צ״ע למה לא כתב רש״י כדי שלא יסיח דעתו מהתפילין. ויתכן שרש״י סובר שכל מי שנכנס לבית הכסא בתפילין מחלל את קדושת התפילין בכל אופן. אולם בהיסח הדעת רק אחד שיכול לכוון את דעתו ומסיח את דעתו מן התפילין מחלל אותן, אבל קטן שאינו יכול לכוון את דעתו אינו מחלל את התפילין גם כשמסיח את דעתו מהן. עוד ניתן לומר שרש״י סובר כי איסור הכניסה לבית הכסא בתפילין הוא דין בעצם קדושת התפילין, אבל איסור היסח הדעת נלמד מציץ (מנחות לו:), והוא דין שחל באזכרות ולא בחפצא של תפילין. חיוב הקטן תלוי בשמירת התפילין מדין קדושת תפילין ולא מדין שמירת אזכרות שבהן. ולפיכך נקט רש״י את הכניסה לבה״כ ולא את היסח הדעת.⁠א
שם. שיטת הרמב״ם בחיוב חנוך: על האב או על הבן. מהרמב״ם נראה כי בחנוך יש ב׳ הלכות. במזוזה ק״ש ות״ת הוא פוסק שהחיוב מוטל על האב, ובבהמ״ז הוא מטיל את החיוב על הבן. (עיין במלחמות ד׳ ברכות כ: וברש״י ברכות מח. הדנים בשאלה זו.) וצ״ע ע״פ איזה יסוד מחלק הרמב״ם בין מצוה למצוה, וצ״ע.
מהמשך הסוגיא המביאה כמה הלכות המוטלות על הקטן עצמו, כמו דין הקטן היודע לישאל ברה״י ספקו טמא, היה נראה שהמדובר בקטן עצמו, בדיניו ובחיוביו, ולא בדיני האב, ומשמע כי גם חיובי החנוך הנזכרים מוטלים על הקטן עצמו ולאו דוקא על האב, וצ״ע.
שם. תוס׳ ד״ה היודע לפרוס. אליבא דרש״י אין קטן נושא את כפיו בכל אופן, ברם לתוס׳ נושא קטן את כפיו יחד עם גדולים. לכאורה צ״ע למה לרש״י לא ישא הקטן את כפיו מדין חנוך כמו בשאר המצוות. ונראה כי דין נשיאת כפים מיוסד בהזמנת הצבור - ״אמור להם״, וז״ל הרמב״ם (פי״ד מתפלה הל״ג): וש״ץ מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנא׳ אמור להם עד שיאמר עכ״ל. הכהנים הם מוזמנים לברך ע״י הצבור, והואיל ואין הקטן בר הזמנה ופסול הוא לשליחות, לפיכך אינו נושא את כפיו - ואפילו מדין החינוך. [וכן בבהמ״ז אין מזמנים על הקטן - שאינו בר הזמנה]. אולם רש״י במס׳ מגילה (כד.) מבאר הפקעת הקטן מנשיאות כפים מטעם כבוד צבור, וז״ל שאין כבוד צבור להיות כפופים לברכתו עכ״ל, ואינו כסברתנו.⁠ב
לדעת התוס׳ כשיש גדולים הנושאים את כפיהם קטן עולה לדוכן עמהם, כי הזמנת הצבור לעלות לדוכן שייכת לחבורת הכהנים ואינה שייכת לכל כהן וכהן בפרט, והואיל וכך נכלל הקטן בין אלה שעולים לדוכן ונושא את כפיו עמהם. ועיין בתוס׳ כי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים עולה רק כהן שנתמלא זקנו, וצ״ע בהסבר הדברים. ונראה שהביאור הוא שנתמלא זקנו תנאי הוא במינוי הצבור. מי שעולה בקביעות מתמנה מהצבור ומנוי הצבור דורש שיתמלא זקנו, וכן ביוה״כ ובימי הרחמים העולה על הדוכן ממונה מהצבור ואינו מוזמן בלבד. לפיכך רק מי שנתמלא זקנו יכול לירד לפני התיבה או לעלות לדוכן בימים אלה, כי צריך להיות גם מוזמן ע״י הצבור וגם ממונה מהם.
א. וכ״ז כנגד שיטת הרמב״ם בשמירת התפילין והיסח הדעת מהן הנ״ל.
ב. לכאורה לרש״י שם ברכת הקטן פסולה ואינה חלה שאין הצבור כפופים לברכתו. עיין ברמב״ם (פט״ו מתפלה הל״ד) הדורש נתמלא זקנו בכל נשיאת כפים ואפי׳ ארעי, וצ״ע בדינו.
ג שנינו במשנה: קטן היודע לנענע חייב בלולב. ובכלל תנו רבנן [שנו חכמים]: קטן היודע לנענע לולבו — חייב בלולב, יודע להתעטף בטלית — חייב בציצית, יודע לשמור תפילין בנקיות גופו — אביו לוקח (קונה) לו תפילין, יודע לדבר — מיד אביו לומדו (מלמדו) תורה וקריאת שמע.
§ It is taught in the mishna: A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav. The Sages taught: A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav; one who knows how to wrap himself in a garment, is obligated in the mitzva of ritual fringes; if he knows to preserve the sanctity of phylacteries in a state of cleanliness, his father buys him phylacteries; if he knows how to speak, his father immediately teaches him Torah and Shema.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תּוֹרָה מַאי הִיא? כא״ראָמַר רִבִּי הַמְנוֹנָא: {דברים ל״ג:ד׳} ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.״ ק״שקְרִיאַת שְׁמַע מַאי הִיא? פָּסוּק רִאשׁוֹן.

The Gemara asks: And in this context, what is the Torah taught to a child who has just learned to speak? Rav Hamnuna said: It is referring to the verse: “Moses commanded us Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), underscoring the relationship between the Jewish people and the Torah. The Gemara asks further: And what is Shema taught to a child who has just learned to speak? The Gemara answers: It is referring to the first verse of Shema.
עין משפט נר מצוהרי״ףהמאורותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קטן היודע לנענע חייב בלולב ר״ל שאביו חייב לחנכו מדברי סופרים ומתורת חנוך:
שם תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כו׳. נ״ב ובירושלמי מסיים מלמדו שמע בני מוסר אביך מרדכי:
ושואלים: תורה מאי [מה] היא? כלומר, מה היא תורה שיכול ללמד לילד שרק עכשיו החל לדבר? אמר רב המנונא: הכוונה שמלמד אותו לומר את הפסוק ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ (דברים לג, ד), שיש בו הדגשת הקשר בין ישראל לתורה, והוא הקרוי בקיצור ״תורה״. ומוסיפים לשאול: וקריאת שמע מאי [מה] היא? ומשיבים: פסוק ראשון של קריאת שמע בלבד.
The Gemara asks: And in this context, what is the Torah taught to a child who has just learned to speak? Rav Hamnuna said: It is referring to the verse: “Moses commanded us Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), underscoring the relationship between the Jewish people and the Torah. The Gemara asks further: And what is Shema taught to a child who has just learned to speak? The Gemara answers: It is referring to the first verse of Shema.
עין משפט נר מצוהרי״ףהמאורותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) להַיּוֹדֵעַ לִשְׁמוֹר גּוּפוֹ, אוֹכְלִין עַל גּוּפוֹ טְהָרוֹת; לִשְׁמוֹר אֶת יָדָיו, אוֹכְלִין עַל יָדָיו טְהָרוֹת; הַיּוֹדֵעַ לִישָּׁאֵל, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, סְפֵיקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, סְפֵיקוֹ טָהוֹר; הַיּוֹדֵעַ מלִפְרוֹס כַּפָּיו, חוֹלְקִין לוֹ תְּרוּמָה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת;

The Sages continued: If the minor is one who knows to protect his body from ritual impurity, it is permitted to eat ritually pure food that came into contact with his body. If he is one who knows to protect his hands from ritual impurity, it is permitted to eat ritually pure food that came into contact with his hands. If he is one who knows to be asked and accurately clarify which objects he touched, his status is like that of an adult based on the following distinction: If the question was with regard to ritual impurity in the private domain and it is a case of uncertainty, the item in question is deemed impure. However, if the question was with regard to ritual impurity in the public domain and it is a case of uncertainty, the item in question is deemed pure. If the minor is a priest who knows how to spread his hands and recite the priestly benediction, one distributes teruma to him in the granary as one would to any other priest.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היודע לשמור גופו – מטומאת מגע ומשא ואהל.
אוכלין על גופו טהרות – אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם אבל לא על ידיו אם נגע בידיו בטהרות חוששין להם שיש יודע לשמור גופו ואין יודע לשמור ידיו מתורת סתם ידים שגזרו עליהם להיות שניות אלא אם כן יודע לשומרם אבל היודע לשמור את ידיו משנטלם אינו נוגע בשום דבר ספק או בספק המטמא את הידים ואם לא נזהר ובא ליגע בטהרות נוטל ידיו.
אוכלין על ידיו טהרות – שנגעו ידיו בהם.
והיודע לישאל – שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב הן או לאו או איני יודע.
ברשות הרבים ספיקו טהור – אם שאלוהו ואמר איני יודע.
ברשות היחיד ספיקו טמא – הכי גמירי לה הלכתא מסוטה כדאמרינן במסכת סוטה (דף כח.) ומכאן אתה דן לשרץ כו׳.
היודע לפרוס כפיו – כשהוא כהן.
חולקין לו תרומה בבית הגרנות – ומקמי הכי אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה דהכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (דף צט:) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות חרש שוטה וקטן כו׳ וכולן משגרין להם לבתיהם בבית הגרנות אין חולקין להם שבזיון תרומה הוא שאין כל רואיו יודעים בו שהוא בקי לשומרה אבל לביתן משגרין להם הבקיאים ומכירין בהם ומשיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעים שהביא שתי שערות שאין קטן פורס כפיו כדאמרינן במגילה (דף כד.) הלכך חולקין לו.
היודע לישאל ברשות היחיד ספקו טמא – אבל אינו יודע לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור כדדרשינן בסוטה פרק כשם (סוטה כח:).
היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות – מקמי הכא אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה והכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (דף צט: ושם) עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות וקא חשיב חרש שוטה וקטן וקתני סיפא משגרין להן בבתיהן ובבית הגרנות אין חולקין לו שבזיון תרומה היא שאין כל רואיו בקיאין בו שיודע לשומרה בטהרה אבל לביתו משגרין לו הבקיאין בו ומי שיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעין שהביא שתי שערות שאין קטן פורס את כפיו כדתנן במגילה (דף כד.) כך פי׳ בקונט׳ ולא משמע הכי אלא בקטן ממש איירי דומיא דהיודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט וכן כולהו אחריני והא דאמר בנושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) דאין חולקין תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד. ושם) דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין (ערכין דף יג:) דתנן בין רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין (דף כד: ושם) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו׳ ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום לירד לפני התיבה דבהקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד.) תנן קטן קורא בתורה אבל לא פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא גדול יורד לפני התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והיודע לישאל – כלומר כששואלין אם נגע יודע להשיב על נכון [הן] או לאו או איני יודע. ברשות היחיד ספקו טמא. אבל אין יודע לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור, דגמרינן מסוטה.
והיודע לפרוש כפיו – פירוש לנשיאות כפים. חולקין לו תרומה בבית הגרנות. צריך לעיין מה ראו לומר זה השיעור, דמשמע דאפילו הוא קטן נושא את כפיו וחולקין לו תרומה, והרי אמרו במגילה קטן לא ישא את כפיו. וגם בירושלמי אמרינן שאינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו. וכל אלו השיעורין שאמרו כאן בברייתא ודאי בעודן קטנים קאמר. ויש אומרים דעם כהני אחריני הוא דנושא את כפיו, (משמע לפרוש את כפיו), אבל יחידי עד שיתמלא זקנו. אבל הר״ם ז״ל כתב בפרק חמשה עשר להלכות תפלה דנער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו. ובספר זרעים פרק שנים עשר כתב עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואחד מהם קטן (שיש) [שאין בו דעת, מפני שאין באלו דעת, פירוש בחרש שוטה וקטן. כלומר שאין בו דעת שלימה.
זה ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
קטן היודע לנענע אביו חייב לחנכו בנטילת לולב וכן היודע להתעטף חייב על דרך זה בציצית ר״ל שאביו חייב לחנכו וכן בכולם אלא שבזו לא אמר אביו לוקח לו טלית שאין החיוב אלא בשיש לו בגד בן ארבע כנפים ואף הגדול אינו צריך לחזר אחריו:
יודע לשמור תפליו בנקיות שלא לישן בהם ושלא יכנס בהם לבית הכסא אביו לוקח לו תפילין:
יודע לדבר אביו מלמדו מקראות תורה צוה לנו ופסוק ראשון של שמע:
יודע לשמור ידיו שלא להסיח דעתו מהם אוכלין על ידו טהרות ר״ל אם נגען בידיו שנאמן לומר שלא נפסלו ידיו אע״פ שהידים קלות ליפגם מצד שהן נפסלות בהיסח הדעת וי״מ לשמור ידיו שלא ליטול דבר בלא נטילה ויש גורסין יודע לשמור אוכלין ונאמן על הטהרות לומר ששמרן ולא נטמאו והוא הדין שסומך עליו באיסור והיתר לשלוח על ידו חתיכת בשר או תבשיל ודוקא בידו אבל לא ביד נכרי בשמירתו שזו עדות היא ואין עדות לקטן לא להקל ולא להחמיר ולקצת גדולי הדור ראיתי שמפרשים שאין הראשונות אלא שאם מסרו לו דבר היתר וחזרו עליו ועדין הוא בידו מחזיקין אותו שזהו מה שמסרנו לו אבל אין אדם רשאי לשלוח על ידו שום דבר שהוא צריך עדות ויש אומרין שאין סומכין בעדותו לאיסורין מאיסור להיתר אבל להעמיד הדבר בחזקתו נאמן הואיל והגיע לדעת שמירה:
יודע לשמור גופו מליכנס באהל המת ושאר טומאות של תורה שגופו מיטמא בהן אע״פ שאינו יודע לשמור ידיו אוכלין על גופו טהרות ר״ל שאם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם ומ״מ אם נגע בידיו חוששין לסתם ידים שנפסלו בהיסח הדעת מדברי סופרים ואין אוכלין על ידו ר״ל אם נגע בידו אא״כ יודע לשמור את ידיו על הדרך שביארנו:
זו היא שיטתנו ולדעת זה היה ראוי להקדים יודע לשמור גופו אלא שאין מוקדם ומאוחר ומ״מ בקצת גמרות מדוייקות מצאתי כן ר״ל שהקדים יודע לשמור גופו ליודע לשמור ידיו:
יודע לישאל ר״ל שאם שואלים אותו אם נגע במקום פלוני אם לאו או אם נגע בשרץ אם לאו הוא משיב על נכון הן או לאו או איני יודע אם הוא ברשות היחיד ושרץ עמו ונסתפק לו אם נגע אם לאו ספיקו טמא וברשות הרבים ספיקו טהור שמן הדין כל ספק טהור דאוקי גברא אחזקיה ומסוטה למדנו לטמא מספק ולא למדנוה אלא בכיוצא בה ר״ל ברשות היחיד וביש בו דעת לישאל הא אם אין בו דעת לישאל אף ברשות היחיד ספקו טהור:
יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות הואיל ויודע בעבודה ואע״פ שמכל מקום אינו נושא את כפיו להוציא ידי ברכת כהנים שהרי קטן אינו נושא את כפיו הואיל ויודע בכך אף הוא נושא עם האחרים כדין הלויים שהקטנים אומרים שירה עם אחיהם הגדולים הא אם אינו יודע אין חולקין לו והוא שאמרו ביבמות פרק ראשון חרש שוטה וקטן אין חולקין לו בבית הגרנות ובקצת ספרים נמצא לגדולי המחברים שאין חולקין תרומה לקטן שיש בו דעת לישא את כפיו אלא ששמענו שטעות סופר הוא וראוי להיות ולקטן שאין יודע וכו׳ אלא שגדולי הרבנים כתבו שיודע לפרוס ופורס כגון שהוא גדול ואין נראה כן דכולה שמעתא בקטנים היא אמורה:
גופו – ואינו יודע לשמור ידיו.
על גופו טהרות – אם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם. אבל אם נגעו ידיו בטהרות חוששין להם, שהרי אינו יודע לשמור ידיו.
לישאל – שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע [להשיב הן או לאו].
ספיקו טהור – אם ישאלו אותו ואמר איני יודע.
בבית הגרנות – [פירש רבינו שלמה בבית הגרנות לקטן אין חולקין לו. אבל משגרין לו בביתו, כדאיתא ביבמות פרק נושאין. והואיל ופורס בפיו הכל יודעים שהביא שתי שערות ולאו קטן הוא, שקטן אינו פורס כפיו כדאיתא במגילה.
גירסת הספרים היודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרו׳ – פי׳ שכיון שיודע לשמור ידיו שלא יגע בטהרות עד שיטלם אף על פי שראינוהו שנגע בטהרות הרי הן טהורות ואין חוששין שמא נגעם בטומאה וכן אם יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ולא ידעי׳ מאי איכא בין שמירת ידיו לשמירת גופו שהרי הידים מכלל הגוף הם ואם יודע לשמור ידיו ואינו יודע לשמור גופו מטומאה מה תועלת יש בו הרי הוא טמא על מגע ידיו. ויש לומר דשמירת ידיו עדיף שאפילו לא נגע בטומאה אחר נטילה נפסלין בהסח הדעת משא״כ בשאר גופו ולפיכך כשאינו מוחזק אלא בשמירת גופו וידיו מטומאה אם אינו יודע לשמור ידיו גם מהסח הדעת אין אוכלין על ידיו טהרות אלא על גופו אבל כשיודע לשמור ידיו אף מהסח הדעת אוכלין טהרות אף על ידיו יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ורישא ה״ק שאף על פי שהוא טמא בודאי אם יודע לשמור אוכלין מטומאה לומר שנגעה טומאה בהם ואמר לו שלא נגע בהם הוא ולא שום טומאה נאמן אלינו ואוכלין על עדות שמירתו טהרות ואע״ג דקטן לא מהימן כלל באיסורין כדאיתא התם בפ״ק דפסחים וכדאמרינן לקמן והוא שגדול עומד על גביו ולא סמכינן עליה גופיה דאמר לן דשחיט כראוי י״ל דכי לא מהימן במלתא דהוה קאי בחזקת איסור מעיקרא והוא מעיד שיצא מאיסור להיתר כהאי דשחיטה דבהמה בחיי׳ בחזקת איסור עומדת שאין לו היתר עד שיודע כראוי מפי עד גדול שראוי להעיד אבל שמירת הטומאה דלאו סהדותא ממש הוא אלא אחזוקי טהרות בחזקת טהר׳ דמעיקרא מהימן מכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים בשמירת דברים שמביאין ממקום למקום או ששומרין בשר כשר שנתנו ביד עכו״ם וכיוצא בו מדברים דלית בה חזקה של איסור אלא חששא שלא יתחלף או שלא יגע בו עכו״ם מכיון שבא לכלל דעת שמיר׳ ואפשר שה״ה בחלב שחלבו עכו״ם וקטן כזה רואהו דהא ליכא בחלב גופיה חזקה דאיסורא אלא דחיישינן לאיערובי מפי ר׳ נרו. והא דאמרינן קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב והוא שגדול עומד על גביו והיודע לפרוס ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ק״ל כשהוא קטן איך נושא כפיו דהא תנן במסכת מגילה קטן קורא ומתרגם אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו וליכא למימר דהכא גדול שהביא שתי שערות כדפירש הראב״ד ז״ל דהא קטן תניא ועוד אם גדול הוא אפי׳ אינו יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה אלא כך י״ל דהכא קטן היודע לפרוס קאמר ולא שיהא פורס אלא כיון שיש לו דעת לפרוס חולקין לו תרומה וההיא דאמרינן ביבמו׳ חש״ו אין חולקין להם תרומ׳ בבית הגרנות כשאינו יודע לפרוס. ואפשר לומר עוד שפורס את כפיו ולא בפני עצמו אלא שמבסם קולו בקול אחיו הכהנים וכענין שאמרו בערכין גבי שיר של לוים שהיו לוים קטנים מסייעים להם ונקראים צעירי הלוים ואמרי לה סועדי הלוים שהיו סועדין וסומכין קולם וכן אמרו שם אין עולין למנין ואין עומדין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין.
בד״ה להכשירן לא גרס. נ״ב פי׳ וצריך תמיד לא׳ להכשירן ומש״ה ל״ג דהוה פי׳ שהוא מכשיר הראשון ואינו כן אלא ראשון פסול לגמרי וק״ל:
בד״ה מקבלת כו׳ קא מטלטלא מידי דלא חזי כצ״ל:
בד״ה אוכלין על גופו כו׳ אא״כ יודע לשומרם אבל היודע כו׳ כצ״ל והד״א והשאר נמחק:
בד״ה חולקין לו כו׳ לפרוס כפיו ופורס בצבור כו׳ כצ״ל:
בד״ה היודע לפרוס כו׳ איכא לאוקמא ביחידי שאין עמו אחר כו׳ עכ״ל להאי תירוצא לא דייק להו הא דמשמע קטן אינו נושא כפיו הא גדול נושא ואע״ג שלא נתמלא זקנו אלא דכל שלא נתמלא זקנו קטן מקרי ואינו נושא כפיו בפני עצמו מיהו להאי תירוץ שני שכתבו א״נ נושא כפיו היינו בקביעות כו׳ ודייק להו מיורד לפני התיבה דמשמע הא גדול יורד כו׳ מהך מילתא גופה דנושא את כפיו ה״מ לדיוקי הכי ואפשר במה שכתבו וכצ״ל נמי משום לירד כו׳ ר״ל דמנושא את כפיו דיורד לפני התיבה נמי וכ״ה בר״ן פרק הקורא עומד ע״ש ודו״ק:
ועוד אמרו חכמים: תינוק היודע לשמור גופו שלא יטמא — אוכלין על גופו טהרות, שאם נגע בטהרות אוכלין מהן, ואין חוששין שמא היה טמא וטימאן. ותינוק היודע לשמור את ידיו לבל תיטמאנה — אוכלין על ידיו טהרות ומה שנגע בידיו אינו מוחזק כטמא. תינוק היודע לישאל, שאפשר לשאול אותו ולברר במה נגע, כלל הוא שאם היתה הטומאה ברשות היחיד ונשאל אם נגע בה והשיב כי אינו יודע — הרי ספיקו (ספק אם נטמא) — טמא. ואם היתה ספק טומאתו ברשות הרבים — ספיקו טהור. ותינוק כהן היודע לפרוס כפיו בברכת כהנים — חולקין לו תרומה כשאר הכהנים בבית הגרנות.
The Sages continued: If the minor is one who knows to protect his body from ritual impurity, it is permitted to eat ritually pure food that came into contact with his body. If he is one who knows to protect his hands from ritual impurity, it is permitted to eat ritually pure food that came into contact with his hands. If he is one who knows to be asked and accurately clarify which objects he touched, his status is like that of an adult based on the following distinction: If the question was with regard to ritual impurity in the private domain and it is a case of uncertainty, the item in question is deemed impure. However, if the question was with regard to ritual impurity in the public domain and it is a case of uncertainty, the item in question is deemed pure. If the minor is a priest who knows how to spread his hands and recite the priestly benediction, one distributes teruma to him in the granary as one would to any other priest.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותהמאורותהמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה מב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סוכה מב., עין משפט נר מצוה סוכה מב., ר׳ חננאל סוכה מב., רי"ף סוכה מב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה מב., רש"י סוכה מב., ראב"ן סוכה מב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה מב., המאורות סוכה מב. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., המכתם סוכה מב. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה מב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה מב. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה מב., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה מב., מהרש"א חידושי הלכות סוכה מב., פני יהושע סוכה מב., גליון הש"ס לרע"א סוכה מב., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה מב. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה מב., אסופת מאמרים סוכה מב.

Sukkah 42a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sukkah 42a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 42a, R. Chananel Sukkah 42a, Rif by Bavli Sukkah 42a, Collected from HeArukh Sukkah 42a, Rashi Sukkah 42a, Raavan Sukkah 42a, Tosafot Sukkah 42a, HaMeorot Sukkah 42a, HaMikhtam Sukkah 42a, Meiri Sukkah 42a, R. Avraham of Montpellier Sukkah 42a, Ritva Sukkah 42a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 42a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 42a, Penei Yehoshua Sukkah 42a, Gilyon HaShas Sukkah 42a, Reshimot Shiurim Sukkah 42a, Steinsaltz Commentary Sukkah 42a, Collected Articles Sukkah 42a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144