כשהן קטנים פי׳ רש״י ז״ל עד שיביאו שערות. ואיכא למידק דהאמורא דרכו לפרש והלכך הוה ליה למתני׳ למתני שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו עד שיביאו שערות ותירצו בתוספו׳ דלהכי נקט כשהן קטנים לדיוקי דקטני קטנים חייב לכ״ע כדאמרי׳ בסוף אעפ״י כנ״ל:

הלכתא כותיה כלו׳ יש לסמוך על דברי ר׳ אילא שכך התקינו. רש״י ז״ל במהדורא קמא:

יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פי׳ ירוד תנין כדמתרגמי׳ מעון תנים מדור ירודיא ופי׳ בתוספות הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי שהקב״ה נותן לו רחמנות בלבו והופך פניו מלראותם כדי שלא יחשוב לאוכלם וחולץ שד ומניק הה״ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן והיינו דקאמר הכא ירוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזרי יותר דשדי בניו אבני מתא והלשון הזה דחוק לפי׳ זה וכך י״ל אותו לפי׳ זה, זה האיש ירוד היולדת ואינה מניקה מה שאין כן ברוב הירודים שהם מרחמים בסוף על בניהם. הריטב״א ז״ל.

ורש״י ז״ל כתב במהדורא קמא יארוד י״מ שהוא עוף אכזר. תלמידי הר״י ז״ל וז״ל פירוש יארוד חיה טמאה ועל שם שהיא אכזרית כמו תנין שהוא אכזר קורא אותה כך, התרגום תנין יארוד ולפיכך אומרים לו זהו אכזר כמו היארוד שמטיל בניו על אנשי עירו. ע״כ:

הא בחיוורי הא באוכמי פרש״י כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדלין ממנו כסבורין שאינו שלו עד שמשחיר ובתוספות פירשו כי שני מיני עורב הם לבנים ושחורים והמין האחד אוהב את בניו וכדאמרי׳ בפרק אלו טרפות למינו זה עורב העמקי ומאי עמקי לבן כדאמרי׳ כמראה חמה עמוקה מן הצל ולשון הגמרא מוכח יותר כפירוש זה. הריטב״א ז״ל.

פי׳ דלשיטת רש״י ז״ל לא הוה ליה למימר אלא הא בזוטרי הא ברברבי דלשון בחיוורי באוכמי משמע דשני מינין הן ולי פירושו של רש״י נראה יותר דאי מיירי במין שאוהב את בניו מאי רבותיה דעורב דקאמר עורבא בעי בני וכו׳ והא הכי נמי הוי מצי למנקט כל עופות שבעולם ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דה״ק עורבא בעי בניה אף ע״ג דמתחילה הרחיקן שוב מקרבן והאי גברא איפכא דבקטני קטנים היה זן אותם וכדאמרי׳ לעיל דלכ״ע חייב לזון אותם והשתא דהגדילו לא בעי אותם. כנ״ל:

וז״ל רש״י במהדורא קמא הא בחיוורי וכו׳. כשהן קטנים הן לבנים ושונאן דאומר לא שלו הם ולאחר שגדלו משתחרין ואוהבן והיינו דקאמרי׳ בעי בני מכי גדלי אע״פ שאכזר עליהם בקטנותם וההיא וכו׳ ע״כ. והיינו כדדייקנא וזכיתי לדעתו. ובלקוטי הגאונים ז״ל כתב הא בחיוורי הא באוכמי יש מין עורב שבניו לבנים ושונאן ויש מין שבניו שחורים ואוהבן. ע״כ:

וז״ל תלמידי ה״ר יונה ז״ל עורבא בעי בני וכו׳. פי׳ דרך העורב כי כשהם קטנים נראים לבנים והעורב מתוך שאינו רואה אותם שחורים כמותו מואס אותם שחושב שאינם בניו ומניחם והקב״ה מזמין להם פרנסתם ובאים יתושים ואוכלים אותם יתושים והיינו דכתיב לבני עורב אשר יקראו ואחר כך כשחוזרים שחורים העורב מרחם עליהם ולפיכך אומרים לו העורב אע״פ שנולד לו ספק בבניו חוזר ומרצה את בניו והאי גברא לא בעי בני. ורבא לא היה רוצה להלבין פניו בצבור אלא היה מפתה אותו בדברים והיה אומר ניחא לך דליתזנו בניך מצדקה. ע״כ:

אכפייה רבא וכו׳. הקשו בתוספות והיאך אכפי׳ בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך ה׳ אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר [קי ב׳] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב״ד של מטה מוזהרין עליה ותירץ ר״ת ז״ל אכפייה בדברים ואם תשאל והא בשמעתין מיירי בכפיית דברים ועלה אמרי׳ ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה אלמא דהיכא דאמיד בעי׳ כפייה טפי מדברים ואמרינן עלה כי הא דרבא כפייה לרב נתן וכו׳. תשובתך רבא אפי׳ כפיית דברים לא הויא אלא פיתוי דברים בעלמא לומר ניחא לך דמיתזני וכו׳ הלכך היכא דאמיד אסקי׳ דרגא דכפינן ליה בדברים שוב מצאתי שהר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות הקשה קושיא זו ולא תירצה. עוד תירצו בתוספות דבעירו של רבא היו מטילין קצבה ביניהם ליתן לחדש או לשנה כך וכך הלכך אכפייה בדין כדאמרי׳ רשאין להסיע על קיצתן. א״נ איכא לאו דלא תקפוץ וגו׳:

והריטב״א ז״ל כתב וז״ל אבל היכא דאמיד כייפינן ליה פי׳ מדין צדקה ואף ע״ג דהיא מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה וקי״ל דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב״ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצות כגון כבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב״ד שיעשוך ואף על גב דההוא גבי נודר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה״ה לכל צדקה משום מחסורם של עניים. ע״כ:

באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם. ירושלמי בניו קטנים מהו רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם רבי יהודה בר חנינא הוא ואשתו ובניו קטנים נזונים מהם. עוד גרסי התם מהו מסבתיה אשה אמר ר׳ חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת אמר ר׳ מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא פי׳ בתמיה ומנסבין ליה אתת כמן היא שמשא ע״כ. ומכאן ראיה דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו ולא התקינו ממש קאמר אלא שירדו לסוף דעת הבריות. הכותב נכסיו לבניו פי׳ כולן. הוא ואשתו נזונין מהם פי׳ אע״פ שכתבן מעכשו דאומדן הדעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב והוה ליה שכתבן לו מעכשו אם לא יצטרך הוא להם ולא עוד אלא אפי׳ אשתו נזונת מהם אע״פ שלא שייר בהן כלום לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב ואין מתנה זו אלא כירושה ולמה כתבן לו עכשיו שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן ודוקא לבניו אבל לאחרים לא משום דמתנת אחרים כמכר הוא דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפרש״י ז״ל ואקשי׳ גדול׳ מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואפי׳ מתה הבת דבעל כלוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפ״ה אלמנתו נזונת מנכסיו דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מבעיא דשויא כיורש. וא״ת א״כ מאי גדולה מזו הכא חד טעמא והכא חד טעמא. נ״ל דקסבר ר׳ זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו וכל זמן שהנכסים ביד יורשים או ביד יורשי יורשים שתהא אשתו נזונת מהן ותדע לך דאילו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה נזונת מהן שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאילו מכרתן לבעל ואפי׳ אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שירצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה והיינו דקרינן לה גדולה מזו דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלי׳ בתר אומדן דעתו לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כ״ש ותדע לך דאל״ת הכי מאי גדולה מזו איכא אדרבה התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח ובמקום אלמנתו משום פסידתה אוקמוה לבעל אדיניה וה״ל יורש ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשין אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר וטובא קמ״ל. ומה שתירץ הראב״ד ז״ל דה״ה דהוה מצי לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מינה שני ליה דאף כשת״ל דבעל לוקח הוי מדינא התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור דמ״מ רבי זירא היכי הוה ס״ד דזו גדולה מזו והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי ומשני אף כשת״ל דטעמא משום אומדן הדעת הוא צריכא למימר דהוה סד״א התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה אבל הכא דקאי הוא איהו טורח לדידיה ולדידה ומהשתא גמר ויהיב כנ״ל. ומה שפרש״י ז״ל הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי דאם כן מאי גדולה מזו אדרבא איפכא מסתברא. ואסקינא דלית הלכתא כר״ש בן לקיש אלא קנה הבן מעכשו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש ואפ״ה קי״ל דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואע״ג דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו הא דחינן דליתא דהתם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא דקאי הוא איהו טרח לדידיה ולדידה ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן וא״נ דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקס״ד דרבי זירא אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו אבל הכא דמדינא קני מהשתא לגמרי משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן. הרשב״א:

וז״ל הרמב״ן גדולה מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו פרש״י גדולה מזו היא משום דאמרי׳ שויוה רבנן כיורש משו׳ פסידא דאלמנתו אע״פ שהוא לוקח מן הדין כיון שלא לקח ממש בדמים חששו לפסידתא דידה ושויה כיורש ה״נ גבי בנו כיון דלא לקח ממש בדמים הוה לן למימר אלמנתו נזונת ולא היה צריך לומר הוא ואשתו ואע״ג דמתנה כמכר לענין שעבוד ה״מ מתנת אחרים דאי לא דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי הלכך כיורש הוי כי היכי דהוי הבעל בנכסי אשתו כיורש משום פסידא דאלמנתו זהו תורף פירושו של רש״י ז״ל. ויפה פירש ומאי דאמרינן הוא ואשתו מבעיא לאו דוקא דהא ודאי צריך היה לאומרו דהא מ״מ מחיים קנה הבן אלא אפילו אלמנתו נזונת מהם והוה ליה למימר אלמנתו וכל שכן הוא ואשתו דלאו משועבדין הן דשויוה רבנן כיורש. ומיהו אכתי ק״ל כיון דקי״ל דליתא לתקנת אושא ובכותב כל נכסיו אינו נזון מנכסיו לא הוא ולא אשתו ולא אלמנתו גבי נשאת הבת היכי קי״ל דאלמנה נזונת מנכסיו דהא אמרי׳ בגמרא דגדולה מזו היא. ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה וה״ק כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא דלא נתן לו אלא ע״מ שיזון מנכסיו וכיורש משוית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותם שלא יקנו אחרים אבל הוא נזון אפילו מן הגוף אם כן אלמנתו נמי תזון מהם והיכי אמרת אשתו ומיהו אנן לא קי״ל הכי דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף ופירות. ע״כ:

וז״ל הרא״ה ז״ל קשיא לן דהא התם מבעי לן הא מילתא דהיינו לותה כשהיא פנויה ונשאת בעל אי לוקח הוי אי יורש הוי ואסיקנא לבעל שויוהו רבנן כיורש וכלוקח כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוהו רבנן כיורש ומפרשי׳ דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויוהו כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיניה דמעיקרא דיניה יורש הוא וכיון דכן מאי ראיה איכא תו להא דהכא דאושא דהוא מקבל מתנה גמורה ועיקר הדין נותן (כל) שלא יזונו מהם ואיצטריכא ודאי להכי תקנת אושא ואילו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור וכי אמור רבנן באלמנתו ה״ה בכל מלוה על פה דעלמא דלותה כשהיא פנויה דגביא מבעל וכיון דכן מאי קושיא שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו דאילו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיניה דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שעבוד ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיון דשמעתא וקושיין לא קי״ל סברא דהתם דרב אסי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני אלא כדקס״ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דיניה כלוקח גמור דעלמא דהא פשיטא דמלוה על פה לא גביא מיניה ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיניה ועבדוה כיורש אלמא דאחמור רבנן במזוני כל שכן הכא במתנת בנו דהוי דיניה דלשויוהו כיורש גבי אשתו וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידיה דהא ודאי אע״ג דשמעי׳ בעלמא דאיהי נזונת לא שמועינן מינה לדידיה דשאני הוא דלא מחלה כלל אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא ומהדרינן מ״ד התם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה קמ״ל ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיניה דאי מיניה הוה אמינא איהו דיהיב מדעתא דנפשיה ומסתמא שיורי שייר אבל איהי לא ואי איהי הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות דמן הדין אבל איהו לא ופשטינן דליתא לתקנת אושא וסתמא קא אמרינן דליתא בין לדידיה בין לדידה ואע״ג דקי״ל דאיתא לדרבין ואמרי׳ הכא דגדולה מזו הוא ומשמע מינה דאם איתא לההיא כל שכן הא דהכא י״ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם דרבנן ולא שויוהו לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמוה אדיניה ואילו מדינא בעל יורש הוי וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא דשאני הכא דאילו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחריני מוקמינן ליה אדיניה אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גביא איהי מיניה כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן ליה מדיניה ולא תיקשי לך א״כ מאי טעמא לא פירשו לה הכא במסקנא בהדיא לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן דאילו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימרא או משמעתתא בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי אבל הכא עובדא אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתא לתקנת אושא ותו לא פירשו עלה אי איתא להא דרבין או ליתא ואי שייכן אהדדי ואנן כיון דקי״ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנת אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרישנא וקי״ל הכי דהיינו נמי הוי סברא דרבי יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית ליה לרבין וכדאמרן והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונשאת דגביא מיניה דבעל דשויוה רבנן כיורש במקום פסידא וה״ה לוה האב ע״פ ואכל ומת והניח בת ונשאת ומכ״ש לותה בשטר ואכלה ונשאת ואיכא לעיוני היכא דלותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מידה דבעל משום דקדים קודם נשואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיניה דההוא ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מיניה דבעל משום דקדים ליה קודם נשואין ושויוה לבעל גביה כיורש והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מידא דמלוה ע״פ דמלוה בשטר ומע״פ מלוה בשטר קודם כדאיתא לקמן במכילתין והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיזף לאתתא דיתבא תותי גברא והוה ליה בעל כלוה ואי אפשר לב״ח לטרוף כיון דאינו מוקדם לו ותו דלא חשבינן ליה זוכה מידה כדפרשי׳ לעיל והדר אתי מלוה על פה גביא מיניה דבעל וחוזרין חלילה ונראה בודאי דמלוה על פה זכה דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותיה גבי בעל והדר מע״פ גבי מיניה דבעל ול״מ למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות דאפילו ליתא לתקנת אושא דקי״ל דלקוחות זוכין ה״מ אחר מיתתה אבל בחייה ובחיי הבעל בעל אוכל פירות דכיון דכשנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחייה כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה כו׳. אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה ליה כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייה וכיון שכן אחר נשואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחייה שהרי הוא מוקדם שזכה בהם משעת נשואין ומיהו ה״מ בשעבוד שנשתעבדה היא אחר נשואין שכבר זכה הבעל בנכסים אבל שעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי׳ מלוה על פה ודאי לאלתר גביא לה ואפי׳ בחייה ומפסיד ממנו פירות שאין נכסיה אצל הבעל לשעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין לחיים בין לאחר מיתה וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דנזונת הבת מנכסיו בין אחר מיתת הבעל בין בחייו וסתמא קאמרינן בין בגופה של קרקע בין מן הפירות ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחייה טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי ומפרשים טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיניה דליהוי כיורש ואע״ג דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דבנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכא דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו וכ״ש בחייה דקליש זכותה לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ול״ש אלמנתו ול״ש מלוה אחריתי בעלמא דהתם בב״ב משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד כלומר שקדמה הלואתו לנשואין וכן בדין שלא ייפה זכותו בחייה מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנשאת וכו׳. ע״כ הרא״ה ז״ל: