^א מש״כ רבנו בדבור זה ובדבור שאח״כ כ׳ ג״כ בחי׳ הר״ן ובר״ן וברא״ש סי׳ טז.

^ב לקמן כח, א.

^ג וכן דעת הרא״ש בסי׳ טז, וכן דעת הרשב״א, והתוס׳ לקמן כט, ב, ד״ה שבועה שאוכל, ס״ל דשבועה חלה רק על כזית ראשון עיי״ש, ומלשון רש״י ד״ה אבל אמר, נראה ג״כ דס״ל והשבועה חלה על כזית ראשון, וראה נמוקי יוסף, ועי׳ היטב בחי׳ הריטב״א.

^ד כ״ה גם לשון הר״ן והנמוקי יוסף, וברשב״א במקום כנויה, כתוב: כנגדה.

^ה התיבות שהקפתי אינם בכי״נ ובכי״ל.

^ו עי׳ בהגהות הב״ח על הרא״ש סי׳ טז שכתבו דלדעת החולקים דס״ל דחייב רק על כזית ראשון, אם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול השאר, דהא נפטר מכזית ראשון מאחר שנשרף, ודבריו צ״ע והאומר שבועה שאוכל, הרי לא הזכיר בשבועתו דוקא כזית ראשון, אלא אמר שיעשה מעשה אכילה אחד מהככר, ולפ״ז אם נשרף מקצתה חייב לעשות מעשה אכילה מהנשאר, ודברי הב״ח צ״ע.

^ז עי׳ נמוקי יוסף.

^ח לפנינו כתוב: עיפה וכ״ה בנדפס, אך בירושלמי בפרקין ה״ז הגירסא חיפה.

^ט כח, ב.

^י דאמרי׳ התם דחייב אחת, בסתם היא, שאין ככרות לפניו, ולפיכך אם נשבע בשבועה ראשונה שלא יאכל תשע, עשר ככר לא יוכל לאכול, דכדי לאכול עשר צריך לאכול מקודם תשע, ואם נשבע שיאכל עשר אינו חייב אלא אחת, ואם נשבע קודם שלא יאכל עשר, ואח״כ נשבע שלא יאכל תשע, חייב שתים, דכשאכל תשע עדיין לא עבר על שבועתו הראשונה. ועי׳ ר״ן וחי׳ הר״ן שביאר הדברים, ורבנו קיצר.

^כ כן הוא משמעות דברי רש״י שם.

^ל וחייב שתים. וראה תוס׳ לקמן כח, ב, ד״ה שבועה, בסוף הדבור בדף כט, א, וברא״ש סי׳ יט, שמשמע דרק באומר שבועה שלא אוכל תשע אלו, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר סתם, דאז אמרי׳ כולל, דמיגו דחייל אעשר אחריני חייל נמי אתשע, וצ״ע אמאי לא אמרו כרבנו דאף באומר עשר אלו חיילא השבועה במיגו דחיילא על העשירי.

^מ בפרקין ה״ז.

^נ וכו׳.

^ס לפנינו הגירסא: כזית חשיב לאתשולי עליה, ואי לא לא חשיב לאתשולי עליה. וכן גירסת ר״ח, והריטב״א כתב בגירסת רוב הספרים כגירסת רבנו, ונראה שכ״ה גם גירסת הר״י מיגש.

^ע וכ״ה ברשב״א בחי׳ הר״ן ובר״ן בשם רבנו, והריטב״א כתב דזו שיטת רה״ג, הרמב״ן, הרא״ה והרשב״א. וכן דעת תוס׳ ד״ה אם, ותוס׳ הרא״ש. ונראה שהתוס׳ ורבנו חלוקים בסברותיהם, דלשיטת התוס׳ כשאדם אומר שאוכל ככר זה כולו, אין כונתו שיאכל גם את הפירורים וגם את השאריות של פחות מכזית, אלא באומר כולו מונח חוץ מהנ״ל, אך שיטת רבנו לפי הירושלמי שהביא נראה שפירושו כך: דכיון שהזכיר לשון אכילה על הככר כונתו לאסור את מעשה האכילה בככר זה, וכל זמן ששייך בככר מעשה אכילה הוא נאסר בו, ואם נשתייר פחות מכזית שאין ע״ז שם אכילה, כבר עבר על שבועתו, ולדעת ר׳ עקיבא שיש ע״ז שם אכילה עדיין לא עבר על שבועתו, ועי׳ רשב״א, ולשיטת התוס׳ בשייר פחות מכזית גם לר׳ עקיבא כבר עבר על שבועתו, וצ״ע מהירושלמי, ועי׳ גליוני הש״ס וטל תורה, וראה נמוקי יוסף, ועי׳ תורת חיים. ובגליוני הש״ס כתב: כיון דאמר שלא אוכלנה ע״כ אם הנשאר אין בו שיעור אכילה לא חשיב שיור, אולם בירושלמי יומא פ״ב ה״ה מבואר לעניין תרומת הדשן דכתי׳ והרים את הדשן אשר תאכל וכו׳, אין והרים אלא בששייר, אשר תאכל אין אכילה פחותה מכזית, ומבואר שם דאם שייר פחות מכזית נמי יצא עש״ה עכ״ל. ולפ״ז נמצא שהירושלמי ביומא סותר את הירושלמי שהביא רבנו כאן, אך דברי גליוני הש״ס צ״ע דהרי אשר תאכל לא נאמר על השיור, אלא על ההרמה, ועל ההרמה מבואר שם בירושלמי דעל פחות מכזית לא יצא, ואין משם כל סתירה לירושלמי כאן.

^פ בפרקין ה״א.

^צ לעיל יט, ב.