×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) {ויקרא כ״ג:י״ד} ״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. וְקָסָבַר עַד וְעַד בַּכְּלָל.
“And you shall eat neither bread, nor roasted grain, nor fresh grain, until this selfsame [etzem] day, until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14), indicating until the essence [itzumo] of the day, and not the night before. And he holds that when the verse states: “Until,” the word until is inclusive, meaning that the grain is permitted only after the conclusion of the sixteenth.
רי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה סוכה ג:יג} מתני׳ יום טוב הראשון של-חג1 שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את2 לולביהן לבית הכנסת למחר כל אחד ואחד מכיר את
שלו ונוטל3 מפני שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של-חג4 בלולבו של-חבירו [ושאר5 כל ימות החג יוצא אדם6 ידי חובתו בלולבו של חבירו]⁠7:
{בבלי סוכה מא ע״ב} גמ׳ מנא הני מילי דתנו רבנן {ויקרא כג:מ} ולקחתם8 שתהא לקיחה תמה לכל אחד [ואחד]⁠9 לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול10 מיכאן אמרו11 אין אדם יוצא ידי12 חובתו ביום טוב הראשון של-חג13 בלולבו של-חבירו אלא אם כן נותנו14 לו15 במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ור׳ יהושע16 ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבה שהיו באין בספינה ולא היה17 להן18 לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה נטלו רבי יהושע ויצא בו [ונתנו לר׳ אלעזר בן עזריה במתנה נטלו ר׳ אלעזר בן עזריה ויצא בו]⁠19 ונתנו לר׳ עקיבה במתנה נטלו ר׳ עקיבה20 ויצא בו והחזירוהו לרבן גמליאל למה לי [למימר]⁠21 החזירוהו לרבן גמליאל מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [וכדרבא]⁠22 דאמר רבא בפרק יש נוחלין {בבלי סוכה מא ע״ב ובבא בתרא קלז ע״ב} הא לך אתרוג זה23 במתנה על24 מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו [החזירו] יצא בו לא [החזירו]⁠25 לא יצא בו26.
{בבלי סוכה מא ע״ב} אמ׳ ליה מר בר אמימר לרב אשי אבה מצלי ביה27 ואותבינן עליה28 מיהא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל ופריק התם [לאו] מצוה נינהו וטריד הכא מצוה נינהו29 ולא טריד. תניא [אמ׳] ר׳ אלעזר ביר׳ צדוק30 כך היה מנהגן של-אנשי ירושלם אדם יוצא מביתו ולולבו31 בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע32 לולבו בידו מתפלל33 לולבו34 בידו35 קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו בקרקע36 נכנס37 לבקר חולין ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו38:
{משנה סוכה ג:יד} מתני׳ ר׳ יוסי אומר יום טוב הראשון של-חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב39 לרשות הרבים פטור מפני שהוציאהו40 ברשות:
{בבלי סוכה מא ע״ב-מב ע״א} גמ׳ אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב כי לא יצא בו אמאי פטור והא מדאגבהיה נפיק41 אמר אביי בשהפכו {כבה״ג42 ע״פ בבלי סוכה מה ע״ב} דאמר חזקיה אמר ר׳ ירמיה43 משום רבי שמעון בן יוחאי כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא כדרך44 גדילתן שנאמר {שמות כו:טו} עצי שטים עומדים ותניא נמי הכי עצי שטים עומדים45 שעומדים דרך גדילתן. רבא אמר אפילו תימא שלא46 הפכו
הכא47 במאי עסיקינן כגון שהוציאו בכלי והא רבא הוא דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא:
1. של-חג: חסר בכ״י נ.
2. את: חסר בדפוסים.
3. ונוטל: וכן בכל כה״י וברמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: ונוטלו.
4. ביום טוב הראשון של-חג: גט רק: ״ביום טוב״. חסר בכ״י נ.
5. ושאר: גט, גי. דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״ובשאר״.
6. יוצא אדם: גט, דפוסים, וברמב״ם פיהמ״ש. גי: ״אדם יוצא״.
7. ושאר...חבירו: השלמת המשנה ב-גט, דפוסים. וכן ב-גי לפני שסומן למחיקה בהגהה. חסר בכ״י א, כ״י נ. אינו בר״ח.
8. ולקחתם: כ״י נ: ״ולקחתם לכם״. וכן בר״ח.
9. ואחד: גט, גי, גיב, כ״י נ, דפוסים. וכן בה״ג וריצ״ג. חסר בכ״י א.
10. השאול, הגזול: וכן ב-גט, גי, גיב, גטז, כ״י נ, בה״ג ובריצ״ג. דפוסים: הגזול, השאול.
11. אמרו: גט: ״אמרו חכמ׳⁠ ⁠״.
12. ידי: חסר ב-גטז.
13. של-חג: חסר בכ״י נ, כבמשנה שם.
14. נותנו: גיב: ״נתנו״.
15. לו: חסר ב-גטז.
16. ור׳ יהושע: חסר ב-גט.
17. היה: כ״י נ: ״היו״.
18. להן: וכן ב-גי, גטז, גיב, כ״י נ, וכן בר״ח. חסר בדפוסים, וכן חסר בה״ג.
19. ונתנו לר׳ אלעזר...ויצא בו: גט, גי, גיב, גטז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א, כנראה מחמת הדומות.
20. במתנה נטלו ר׳ עקיבה: חסר בכ״י נ.
21. למימר: גט, גי, גיב, גטז, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״למימרא״.
22. וכדרבא: גט, גי, גטז, דפוסים. כ״י א: ״כי-דרבא״.
23. זה: חסר בכ״י נ.
24. על: כ״י נ: ״ועל״.
25. החזירו, החזירו: גט, גי, כ״י נ וכן בר״ח. דפוסים: והחזירו, החזירו. כ״י א: ״החזירהו, החזירהו״.
26. בו, בו: חסר בכ״י נ, דפוסים, וכן חסר בר״ח. גט, גי חסר השני.
27. מצלי ביה: כ״י נ: ״מצלי ליה״. (ר״ח: ״הוה מצלי״).
28. ואותבינן עליה: וכן ב-גי, כ״י נ. דפוסים: ואותיבנא ליה. (כבר״ח: ״ומותבינ׳ עלה״).
29. התם לאו מצוה נינהו, הכא מצוה נינהו: גי, וכן ריצ״ג. כ״י נ: ״התם לאו מצוה נינהו, הכא מצוה הוא״. דפוסים: התם לאו מצוה הוא, הכא מצוה הוא. כ״י א: ״התם מצוה נינהו, הכא לאו מצוה נינהו״.
30. אמ׳ ר׳ אלעזר ביר׳ צדוק: גט, גי, כ״י נ, דפוסים, וכן ר״ח. כ״י א: ״ר׳ אלעזר ביר׳ צדוק אומ׳⁠ ⁠״.
31. ולולבו: גט, גי: ״לולבו״.
32. קריאת שמע: כ״י נ: ״את שמע״. (ר״ח רק: ״שמע״.
33. לולבו בידו מתפלל: וכן בה״ג (כ״י). גט, גי, דפוסים: ״ומתפלל״, מקוצר כבר״ח.
34. לולבו: גי: ״ולולבו״.
35. מתפלל לולבו בידו: חסר בכ״י נ.
36. בקרקע: וכן ב-גט. גי, כ״י נ, דפוסים: ״על גבי קרקע״, וכן בה״ג. ר״ח: ״על הקרקע״.
37. נכנס: חסר ב-גט, גי, כ״י נ, דפוסים.
38. ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו: וכן ב-גי, כ״י נ, וכן בה״ג. גט לפני הגהה רק: ״ביד עבדו״, ושם אחרי הגהה רק ״ביד שלוחו״. דפוסים: ביד עבדו או ביד בנו או ביד שלוחו.
39. את הלולב: וכן ב-גי, דפוסים, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. גט: ״את לולבו״. כ״י נ: ״הלולב״, כבר״ח.
40. שהוציאהו: וכן בכ״י נ. גט, גי, דפוסים: ״שהוציאו״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
41. נפיק: גי, כ״י נ, דפוסים: ״נפק ביה״.
42. בה״ג דברי אביי כאן מובאים ביחס לדברי רבא בעניין לקיחה על ידי דבר אחר (סוכה לז ע״א). ושם גם ציין: {בדוכתא אחריתי}.
43. ירמיה: כ״י א לפני הגהה: ״יהודה״.
44. כדרך: וכן ב-גי, כ״י נ. דפוסים: דרך, וכן בר״ח לקמן שם.
45. ותניא נמי...עומדים: חסר בכ״י נ.
46. שלא: וכן גי. כ״י נ, דפוסים: בשלא.
47. הכא: דפוסים: והכא.
עד עצם עד עצמו של יום – כל היום קרוי עצם היום.
וקסבר עד ועד בכלל – ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר מזרח כי ליכא עומר והכי מתוקמא קראי אין עומר עד עצם ועד בכלל יש עומר עד הביאכם.
ולקחתם, שתהא לקיחה לכל אחד ואחד. לכם, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה. ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דגרסינן בפרק יש נוחלין (בבלי בבא בתרא קל״ז:) הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו לו יצא, לא החזירו לו לא יצא. כתוב בהשלמה, ואע״ג דתנן במסכת נדרים (בבלי נדרים מ״ח.) כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה, הכא נמי יכול להקדישו ולפדותו ולהחזירו לו. ואע״ג דאמרינן בפרק יש נוחלין הילך שור זה על מנת שתחזירהו לי, הקדישו אינו מוקדש, שאני שור דקדושת הגוף ואינו יכול לפדותו. וגרסינן נמי התם האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית, נטלו אחד מהם ויצא בו, אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא. ודוקא אתרוג לכל אחד ואחד, אבל פריש ורמון לא. ושמעינן מינה דהני בי תרי דזבני לולבא בשותפותא לא נפק חד ידי חובתיה עד דיהיב ליה חבריה מנאתה דידיה ואי לא לא נפיק. מיהו אי יהיב חד לחבריה מתנה על מנת להחזיר שפיר דמי. ועכשיו מנהג הארצות [האלה] שלוקחין לולב ואתרוג לצורך הקהל ויוצאין בו כל אחד ואחד. ויש שמדקדקין שאחד מגדולי הקהל יוציא המעות משלו ומקנה הלולב לכל אחד ואחד במתנה על מנת להחזיר, ואחר החג חוזר וגובה דמי הלולב מן הקהל. ואפשר לומר כי [גם] הוצאת המעות משלו [יוכל לעשות] על מנת להחזירם לו אחר החג. ונראה לומר שאין אנו צריכין לכל זה, אלא אפילו (יוציאנו) [יוציאו] לכתחלה הדמים מן המעות שגבו מן הקהל שפיר דמי, כי לב בית דין מתנה עליהם שיקנו במתנה על מנת להחזיר לכל אחד ואחד חלק כל האחרים, ואפילו יש בהם יתומים קטנים (והפקר) [דהפקר] בית דין הפקר. וכולם תלויות בדעת גדולי העיר וחכמיהם.
גרמינו לקמן (בבלי סוכה מ״ו:) לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, מאי טעמא ינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני ואישתכח דנפיק בלולב שאינו שלו. ואיכא מרבנן דמצלי ביה. ואע״ג דתניא לא יאחז אדם תפלין בידו וספר תורה בזרועו ומתפלל, איכא למימר התם לאו מצוה נינהו וטריד, הכא מצוה היא (דלא) [ולא] טריד. כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא קרית שמע לולבו בידו, ומתפלל לולבו בידו קורא בתורה ונושא כפיו מניחו על גבי קרקע לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו.
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהן לבית הכנסת, למחר כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל, מפני שאמרו אין אדם יוצא בלולבו של חבירו. שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות. ודוקא שלא יצא בו. אבל יצא בו חייב. ואע״ג דמדאגבהיה נפק ביה איכא למימר דהכא מיירי כשהפכו. אי נמי אפילו לא הפכו והוציאו בכלי אע״ג דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא.
תוס׳ בד״ה הילך אתרוג זה כו׳ ולשון כל מתנה שאינה כו׳ מוכיח כן דמשמע כו׳ עכ״ל וז״ל הר״ן והיינו לישנא כל מתנה שאינה כלומר כל מתנה שמתוך הערמתה אינה כלום עד שאם הקדישה אינה כו׳ עכ״ל:
עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום. ורש״י מוסיף ״כל היום קרוי עצם היום״, כלומר עד סופו. שיטת רבי היא כי עיצומו של יום הכפורים מכפר בלי תשובה (שבועות יג.). ומשמע מהא דאמרינן התם ״כרת דיממא לרבי כו׳ משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומת״ שלרבי כל רגע ורגע של יוה״כ מכפר, אבל מהפיוט של יוה״כ ״ויבא סליחתנו עד ערב״ - נראה כי הכפרה באה בסוף היום, וכן הוא בירושלמי (שבועות פרק א׳ הל״ו). וצ״ע בשיטת הרמב״ם בכפרת עצמו של יוה״כ (פ״א מתשובה הל״ג) האם היא בסוף היום או בכל רגע ורגע.
״ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה״ (ויקרא כג, יד), משמע עד עיצומו של יום, וכל יום הששה עשר נקרא ״עיצומו של יום״, וקסבר [וסבר] שלשון ״עד״ משמע: ועד בכלל ומכאן שאף היום הזה, יום ששה עשר, אסור כולו באכילת תבואה מן החדש.
“And you shall eat neither bread, nor roasted grain, nor fresh grain, until this selfsame [etzem] day, until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14), indicating until the essence [itzumo] of the day, and not the night before. And he holds that when the verse states: “Until,” the word until is inclusive, meaning that the grain is permitted only after the conclusion of the sixteenth.
רי״ףרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִי סָבַר לֵיהּ כְּוָותֵיהּ? וְהָא מִפְלִיג פָּלֵיג עֲלֵיהּ, (דְּתַנְיָא) [דִּתְנַן]: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבַּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, דִּכְתִיב: ״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם.

The Gemara asks: And does Rabban Yoḥanan ben Zakkai hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But doesn’t he disagree with him, as it is taught in a baraita: Once the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that for the entire day of waving the omer offering, it should be prohibited to eat the grain of the new crop. Rabbi Yehuda said to him: Isn’t it prohibited by Torah law, as it is written: “Until this selfsame day,” which means: Until the essence of the day? Apparently, they have two divergent opinions.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נף
נףא(סוכה מא: מנחות סח. ראש השנה ל:) התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור פי׳ יום הנפת העומר והוא י״ו בניסן תסור לאכול מן החדש (מעשרות פרק ד) מנפה מיד ליד ואוכל פירוש מנענע מיד ליד שילך הקליפה מלשון נפה וי״א מנפח בפיו שילך הקליפה מלשון ויפח באפיו (אהלות פרק ח) טלית המנפפת פירוש טלית תלויה ברוח והרוח מנשב בה ומנפנף אותה כל אלו לא מביאין הטומאה ולא חוצצין שאינן מקויימין (יבמות סג) אי במנפה תתנופפי הפוכי בעיסקת טב מינך. פירוש חזא לשבולי דהוו קא נייפי כלומר היתה הרוח מנשבת בשבולים והיו מתנופפין והולכין ובאין אמר להו רבא תניפא איתנופפי הפוכי בסחורה יתר הנאה ממך ויש ששונים אי במנפה תתנופפי פי׳ כמו הנפה שהולכת ובאה כן תתנופפו (סוכה כ) חזיין לפרסי ונפוותא פי׳ יכולין להבר בלא רוח לכבור בכברה ולהסיר התבן מן הבר (בבא בתרא צד) אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולו פירוש אם מצא הקונה בפירות יותר מכדי רובע לסאה אין יכול המוכר לומר כבר הגיעך מה שהוא עפרורית יותר מזה השיעור אחליפנו לך ואתן לך פירות כנגדו אלא חייב לנפות לו הכל. (יבמות קיד) אפשר בההוא פורתא דנפיתא דשבקת הוה חיי פי׳ בההוא קמח מעט שהנחת לו בנפה היה יכול לחיות א״ל מר נמי ידע גם אתה יודע שלא היה יכול לחיות מיד הבין רבא דבדמי אמרה:
א. [בעוועגען. אויף העבען.]
והא מיפלג פליג – רבי יהודה עליה שמצינו שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת ריב״ז למה תלה הדבר בעצמו דמשמע לעשות סייג בא והלא מן התורה הוא אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומי סבר ליה כוותיה [והאם סבר רבן יוחנן כשיטתו של ר׳ יהודה]? והא מפליג פליג עליה [והרי חולק הוא עליו], דתניא כן שנינו בברייתא]: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר לו ר׳ יהודה: הלא מן התורה הוא אסור, דכתיב [שנאמר]: ״עד עצם היום הזה״ — עד עיצומו של יום, משמע שהן שתי דעות חלוקות!
The Gemara asks: And does Rabban Yoḥanan ben Zakkai hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But doesn’t he disagree with him, as it is taught in a baraita: Once the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that for the entire day of waving the omer offering, it should be prohibited to eat the grain of the new crop. Rabbi Yehuda said to him: Isn’t it prohibited by Torah law, as it is written: “Until this selfsame day,” which means: Until the essence of the day? Apparently, they have two divergent opinions.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רִבִּי יְהוּדָה הוּא דְּקָא טָעֵי. הוּא סָבַר: מִדְּרַבָּנַן קָאָמַר, וְלָא הִיא, מִדְּאוֹרָיְיתָא קָאָמַר. וְהָא ״הִתְקִין״ קָאָמַר! מַאי ״הִתְקִין״? דָּרַשׁ וְהִתְקִין.:

The Gemara answers: It is Rabbi Yehuda who is mistaken. He thought that Rabban Yoḥanan ben Zakkai is saying it is prohibited by rabbinic law. And that is not so; he is saying it is prohibited by Torah law. The Gemara asks: But didn’t the mishna say: Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted, indicating that it is a rabbinic ordinance? The Gemara answers: What is the meaning of instituted? It means that he interpreted the verses in the Torah and instituted public notice for the multitudes to conduct themselves accordingly.
רי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרש – המקרא עד ועד בכלל.
והתקין – לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא דרש והתקין – כדמסיק ואזיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם. בגמ׳ - מאי התקין דרש והתקין. כן פסק הרמב״ם (פ״י ממאכ״א הל״ב) כי יום ט״ז בניסן אסור בחדש מה״ת. איתא במס׳ מנחות (סח:) - רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיסתר נגהי שבסר קסברי חדש בחוצה לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן ע״כ, כלומר הואיל ואיסור חדש בחו״ל הוא מדרבנן אין להזהר בו בי״ז בניסן מדין ספיקא דיומא. ולכאורה יפלא - שהרי ביו״ט שני של גליות מדין מנהג אבותינו בידינו אין הבדל בין דיני דרבנן לדיני דאורייתא - וכל דיני מוקצה וכל שבותי מלאכה מדרבנן נוהגים גם ביו״ט שני (חוץ מכחול עינים וקבורת המת ע״י נכרים כדינים מיוחדים, עיין במס׳ ביצה (ו.), וא״כ למה באיסור חדש בחו״ל שהוא מדרבנן לר״פ ליכא דין ספיקא דיומא להאסר בי״ז בניסן?
ומשיבים: ר׳ יהודה הוא דקא טעי [שטעה], כי הוא סבר שרבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר [מדברי סופרים הוא שאמר] וקבע תקנה זו. ולא היא, כי אכן מדאורייתא קאמר [מן התורה הוא שאמר] שהוא אסור. ושואלים: איך תאמר שלדברי רבן יוחנן הוא אסור מן התורה, והא [והרי] לשון ״התקין״ אמר, משמע שהיא תקנת סופרים בלבד! ומשיבים: מאי [מה פירוש] ״התקין״דרש את האמור בתורה והתקין תקנה לרבים לנהוג כך.
The Gemara answers: It is Rabbi Yehuda who is mistaken. He thought that Rabban Yoḥanan ben Zakkai is saying it is prohibited by rabbinic law. And that is not so; he is saying it is prohibited by Torah law. The Gemara asks: But didn’t the mishna say: Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted, indicating that it is a rabbinic ordinance? The Gemara answers: What is the meaning of instituted? It means that he interpreted the verses in the Torah and instituted public notice for the multitudes to conduct themselves accordingly.
רי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: י״טיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לְמָחֳרָת, מַשְׁכִּימִין וּבָאִין. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ וְנוֹטְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: איוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ בִּרְשׁוּת.:

MISHNA: If the first day of the festival of Sukkot occurs on Shabbat, all of the people bring their lulavim to the synagogue on Shabbat eve, as it is prohibited to carry in a public domain on Shabbat. The next day, on Shabbat, everyone rises early and comes to the synagogue. Each and every one recognizes his lulav and takes it. This emphasis that each and every one recognizes his own lulav and takes it is because the Sages said: A person does not fulfill his obligation to take the lulav on the first day of the Festival with the lulav of another, and on the rest of the days of the Festival a person fulfills his obligation even with the lulav of another. Rabbi Yosei says: If the first day of the Festival occurs on Shabbat, and he forgot and carried the lulav out into the public domain, he is exempt from liability to bring a sin-offering for this unwitting transgression because he carried it out with permission, i.e., he was preoccupied with the performance of the mitzva and carried it out.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ י״ט הראשון כו׳ – דאמרינן לקמן (דף מג.) דדוחה מצות לולב שבת בי״ט הראשון לבדו.
מוליכין את לולביהן – מערב שבת.
שהוציאו ברשות – ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המשנה האחת עשרה והוא מענין החלק הרביעי והוא שאמר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל מפני שאמרנו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו ושאר כל ימות החג יוצא אדם ידי חובתו בלולבו של חבירו ר׳ יוסי אומר יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות אמר הר״ם אמר השם ית׳ ולקחתם לכם ביום הראשון ובאה הקבלה לכם משלכם ואם נתנו במתנה יצא ואפי׳ תהיה במתנה על מנת להחזיר כי העקר אצלנו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומותר לתת מתנה ביום טוב:
אמר המאירי יו״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ר״ל בזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ביום ראשון בכל מקום כמו שהתבאר והיו מוליכין לולביהן מערב שבת לבית הכנסת מצד איסור הוצאתו בשבת שאינו דוחה שבת לענין הוצאה אלא לענין טלטול ולמחר כל אחד מכיר את שלו ונוטלו שהרי אין אדם יוצא ביום ראשון בשל חבירו לא בשאול ולא בגזול וכן אין אחד מוציא את חבירו שהרי דרשו ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד ויש כאן מקום עיון ומה הוצרכנו להביא דבר זה מן המקרא וכי היכן מצינו מצוה התלויה במעשה כעין נטילת לולב ותפלין וציצית שיהא אחד מוציא את חבירו שאם אמרו בשופר ומגילה ודומיהם הוא מפני שהם תלוים בשמיעה ומ״מ תירצו בה שמאחר שאינו בא אלא לרצות על המים הייתי אומר שיטלוהו בית דין ודיינו בכך לכך הוצרכנו להביאה מן המקרא ושאר כל ימי החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו אף במקדש שהרי כי כתיב לכם בראשון כתיב:
ר׳ יוסי אומר יו״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב ברשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות והוציאו ברשות לאו דוקא אלא שעוסק במצוה הוא והעוסק במצוה אם שגג באיסור פטור ואין שם חיוב קרבן ויש פוסקים כר׳ יוסי אלא שרוב מפרשים פוסקים שחייב ומ״מ אף לדבריו פי׳ בגמ׳ דוקא בשלא יצא בו שאם יצא בו אין כאן עוד מצוה ואע״פ שהיו נוטלין אותו כל היום מ״מ הואיל ויצא כבר פרח עיקר המצוה ושמא תאמר והאיך אפשר שלא יצא והא מדאגבהיה נפק ביה ואפי׳ לא כוון לצאת שהרי אין מצות צריכות כונה פירשוה בגמ׳ כגון שהוציאו בכלי שאינה לקיחה ואע״פ שאמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה דוקא דרך כבוד כגון בסודר וכיוצא בו אבל דרך בזיון כגון קערה או תמחוי לא ואף על הכלי אינו חייב שבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא את החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפלה לו ואי נמי בשהפכו ר״ל שלקחו דרך ראשו וכל המצות אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים והיה לו לסמוך עומדים לקרשים ר״ל שיהיו הקרשים עומדים שהרי על הקרשים הוא מוסב אלא שסמכה לעצי שטים כלומר שיעמדו הקרשים כדרך גדילת העצים והוא לדעת קצת אם הפכו ר״ל שנטלו בשמאל ואתרוג בימין אלא שבזו אנו מכשירין בדיעבד כמו שכתבנו למעלה ולמדנו מכאן שאם נטלו יצא בו ואין לו לברך אחר כן עליו ומכאן נהגו רבים לברך עליו קודם שיסירוהו ממקומו או שתינוק מביאו לפניהם עד שירצו ליטול ויברכו או שהופכו ליטולו בשמאל או נוטלו שלא כדרך גדילתו ומ״מ י״מ שאע״פ שהמצות אין צריכות כונה כל שהוא מכוין שלא לצאת אינו יוצא ומן הסתם מכוין הוא אדם שלא לצאת עד שיברך וכל שכן במצוה שיש לה שירים ר״ל שהנענוע הוא שירי מצוה אלא שמתוך שהנטילה עיקר מברכין עליה על דרך הביעור שאף בשעת הבדיקה אנו מברכין על הביעור מפני שהבדיקה אינה אלא צורך ביעור ולא אמרו עובר לעשייתן אלא למעט אחר עשייתן אבל כל שמברך ויש אחר ברכתו באותו ענין שירי מצוה שהוא עוסק בהם אחר ברכתו אף זה בכלל עובר לעשייתן הוא ואע״פ שהנענוע דרבנן אף הברכות מדרבנן ואף בפסחים ראיה ברורה לזה שהרי כשאמרו בעל שמשמעו לשעבר הקשהו ממה שאמרו על נטילת לולב ותירץ לו שאני התם דמדאגבהיה נפק ביה אלמא אע״פ שיצא מברך וודאי על סמך שירי מצוה הוא או על סמך שמסתמא מכוין הוא שלא לצאת וכן אנו נוהגים והנקדנים שמברכים קודם שיטלוהו בידם אף הם מברכים בלשון על וגדולי המחברים כתבו שכל המברך קודם נטילה מברך ליטול ולא תקנוה בעל אלא שמסתמא אחר הגבהה הם מברכים וא״ת לדעת זה מפני מה תקנו לברך אחר הגבהה ותקנוה בעל יתקנו לברך קודם הגבהה ויברך ליטול אפשר שחששו שמא אחר שיברך יקדמנו אחר ולא תבא ברכתו תכופה למצוה ואנו כבר כתבנו הדרך הראוי לברך בעל ושראוי לברך בלמ״ד בראשון של פסחים:
[יום טוב ראשון – דאמרינן לקמן דדוחה] מצות לולב שבת בי״ט ראשון לבדו.
מוליכין – [את לולביהן מערב שבת.
ברשות] – ברשות מצוה שהוא טרוד ומתעסק במצוה [ומחשב וממהר לעשותה ומתוך] שהוא טרוד טעה בדבר מצוה ושגג בדבר [מצוה.
מתני׳ רבי יוסי אומר י״ט הראשון של חג שחל להיות בשבת – פי׳ ולולב דוחה שבת ושכח והוציא את לולבו לר״ה פטור לפי שהוציאו ברשות פי׳ דטריד וה״ל טועה בדבר מצוה ופטור מקרבן ואמרינן בפסחים שלא א״ר יוסי אלא בלולב שזמנו בהול ומפני שהוא בן טלטול בביתו מיהו האידנ׳ דלולב לא דחו שבת אפילו בביתו אסור לטלטלו ובטלה מתני׳ דקתני מקבלת אשה מיד בנה כו׳ ואידך דר׳ יהודה דאמר בשבת מחזירין דכל הני ליתנהו אלא בזמן ב״ה שדוח׳ שבת ולא ידענו למה הביאם רבי׳ אלפסי ז״ל בהלכותיו ואפשר שלא הביאם אלא ללמוד מה שאמרו עליה בגמ׳ מדאגביה נפק ביה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת בערב שבת, שהרי אסור לטלטל ברשות הרבים בשבת. למחרת בשבת היו משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את לולבו שלו ונוטלו. וההדגשה הזו ש״כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו״ היא מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו. אבל בשאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. ר׳ יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים — פטור מלהביא קרבן חטאת על שגגה זו מפני שהוציאו ברשות כיון שהיה טרוד במצוה והוציאו בטעות. ולדעת ר׳ יוסי, אף ששגג בדבר שיש בו כרת, כיון שמקור טעותו הוא בטירדת מצוה — הריהו פטור מלהביא על כך קרבן.
MISHNA: If the first day of the festival of Sukkot occurs on Shabbat, all of the people bring their lulavim to the synagogue on Shabbat eve, as it is prohibited to carry in a public domain on Shabbat. The next day, on Shabbat, everyone rises early and comes to the synagogue. Each and every one recognizes his lulav and takes it. This emphasis that each and every one recognizes his own lulav and takes it is because the Sages said: A person does not fulfill his obligation to take the lulav on the first day of the Festival with the lulav of another, and on the rest of the days of the Festival a person fulfills his obligation even with the lulav of another. Rabbi Yosei says: If the first day of the Festival occurs on Shabbat, and he forgot and carried the lulav out into the public domain, he is exempt from liability to bring a sin-offering for this unwitting transgression because he carried it out with permission, i.e., he was preoccupied with the performance of the mitzva and carried it out.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גמ׳גְּמָרָא: מנה״ממְנָא הָנֵי מִילֵּי? דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן: {ויקרא כ״ג:מ׳} ״וּלְקַחְתֶּם״, שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד; ״לָכֶם״, במִשֶּׁלָּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בי״טבְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, אֵלָּא אִם כֵּן נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה.

GEMARA: From where are these matters derived, that one does not fulfill his obligation with the lulav of another on the first day of the Festival? It is as the Sages taught that it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm, and boughs of a dense-leaved tree, and willows of the brook” (Leviticus 23:40). The use of second person plural in the phrase: “And you shall take,” indicates that there should be taking in the hand of each and every person. The word yourselves in the phrase “take for yourselves” means: From your own, to exclude a borrowed or stolen lulav. From here the Sages stated: A person does not fulfill his obligation on the first day of the Festival with the lulav of another unless the other gave it to him as a full-fledged gift, as in that case it belongs to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ ביום טוב הראשון כו׳ – זו ששנינו שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו אמרי׳ מנ״ל דתנו רבנן ולקחתם לכם משלכם להוציא את הגזול והשאול אלא אם כן נתנו לו במתנה כאשר נתן רבן גמליאל לר׳ יהושע כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מנא הני מילי – דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו.
לכם משלכם – משמע.
תנו רבנן ולקחתם שתהא לקיחה לכל אחד לכם משלכם להוציא את הגזול ואת השאול מכאן אומ׳ אין אדם יוצא ידי חובתו ביו״ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א״כ נותנו לו במתנה.
ולקחתם שתהא לקיחה לכל א׳ וא׳ – מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד וגבי סוכה לא צריך קרא דהא כתיב כל האזרח.
אלא א״כ נתן לו במתנה – ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק כדמוכח בשילהי יש נוחלין (ב״ב דף קלז: ושם) גבי אחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ולא חשיב שלו כיון דאין מיוחד שלו אלא כשאול הוי ואינו יוצא בו ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן שיהו כולם נותן כל אחד ואחד חלקו לחבירו על מנת להחזיר ויש לסמוך דכיון דקנאוהו על מנת לצאת בו ואע״ג שלא פירשו סתמא דמלתא כאילו פרשו דמי כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנא הני מילי – דאין אדם יוצא בלולבו] של חבירו.
מה״מ דת״ר כו׳ – עד מלתא אגב אורחיה קמ״ל דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנ׳ פירוש וממון גמור הוא שלו לכל דבר וכבר ברירנא לה בפרק יש נוחלין. מהא שמעינן שהנותן לחבירו בי״ט סתם ע״מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח הוא אף על פי שלא פי׳ שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו דהא סתם נתנו להם ר״ג ואפ״ה אמרינן להדיא דקמ״ל דמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולב לחברו בי״ט סתם וכן עיקר. ובענין אתרוג שלקחו שנים בשיתוף כתבו הראשונים ז״ל שאין אחד מהם יוצא בו ביום ראשון עד שיקנה מחברו חלקו מההוא דפ׳ יש נוחלין וכן דעת מורי הרב ר״א נר״ו. והנכון בעיני כדברי מורי הרשב״א נר״ו דכיון שנשתתפו בו לדעת כן יש ברירה לדברי הכל וא״צ להקנאת חבירו וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין ומכאן היתר ברור לאתרוג שלוקחין צבור. ובתוס׳ עקמו הדרך הזה בענינים אלו וכבר הארכתי בזה בלקוטין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והנה הקשה המאור הקטן בסוף מס׳ פסחים למה אין מונים שתי ספירות העומר - מדין ספיקא דיומא ומטעם מנהג אבותינו בידינו, עיין שם. ובישוב קושייתו נ״ל ששונה הדין של מנהג אבותינו בידינו מהדין של הספק שהיה לאבותינו בזמן הראייה. בזמן הראייה הואיל והיה ספק ממש החמירו בכל הדינים התלויים בספק הזמן, בין בדיני דרבנן בין בדיני דאורייתא. אולם מאז שנקבע לוח החדשים הונהג ספיקא דיומא רק בנוגע לדינים התלויים בעצם קדושת היום ולא יותר. המנהג של יו״ט שני של גליות מחדש קדושת יו״ט גמורה עם כל הלכותיה ודיניה - בין דיני דאורייתא ובין דיני דרבנן. ברם מצות ספירת העומר אינה תלויה בקדושת יום טוב. הקרא של ״ממחרת השבת תספרו״ רק מציין כי זמן ליל ט״ז בניסן מחייב ספירה, אבל אין בכך דין או חיוב יו״ט. לפיכך אע״פ שאבותינו באמת ספרו מספק שתי ספירות בזמן הראייה, עם כל זאת אנו מדין מנהג אבותינו בידינו אין לנו לספור מספק מאחר שאנו יודעים בקביעתא דירחא. לגבי ספירת העומר כיון שאינה תלויה בקדושת היום אנו סומכים על קביעות החודש.
וע״פ הנ״ל מתורצת הקושיה על הגמ׳ מנחות, כי גם איסור חדש בחו״ל מדרבנן אינו מדין קדושת היום, ומשום כך אין איסור חדש נוהג ביום י״ז בניסן.
אך לפ״ז תקשה שיטת רבינא במנחות (שם) שחדש בחו״ל אסור מן התורה והחמיר בספיקו לאוסרו ביום י״ז בניסן, וכן פסק הרמב״ם (פ״י ממאכ״א הל״ב). ונ״ל שאם חדש אסור מן התורה בחו״ל תלוי דינו בקדושת היום של ט״ז בניסן (שקדוש בקדושת חוה״מ ובקדושת היום של מוספים). כי לפי רבי יהודה נלמד איסור ט״ז בניסן מהדרשא ״עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום״, ולשון עיצומו של יום מורה על קדושת היום (כמו ביה״כ שחז״ל ורמב״ם השתמשו בלשון עיצומו של יוה״כ - היינו קדושת יוה״כ). בהתאם לכך נוהג דין ספקא דיומא בחדש עד סוף יום י״ז בניסן, כי מנהג אבותינו בידינו חל בזה״ז בכל דבר התלוי בקדושת היוםא.
א. עיין ברדב״ז שם.
ב גמרא מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שאין אדם יוצא בלולבו של חבירו ביום טוב ראשון? דתנו רבנן [ששנו חכמים]; נאמר: ״ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר...״ (ויקרא כג, מ), ״ולקחתם״ משמעו: שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד. ״לכם״ משמעו: משלכםלהוציא את הלולב השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה ממש, שאז שוב אינו של חבירו אלא שלו.
GEMARA: From where are these matters derived, that one does not fulfill his obligation with the lulav of another on the first day of the Festival? It is as the Sages taught that it is written: “And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a beautiful tree, branches of a date palm, and boughs of a dense-leaved tree, and willows of the brook” (Leviticus 23:40). The use of second person plural in the phrase: “And you shall take,” indicates that there should be taking in the hand of each and every person. The word yourselves in the phrase “take for yourselves” means: From your own, to exclude a borrowed or stolen lulav. From here the Sages stated: A person does not fulfill his obligation on the first day of the Festival with the lulav of another unless the other gave it to him as a full-fledged gift, as in that case it belongs to him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּמַעֲשֶׂה בְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרִבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה. וְלֹא הָיָה לוּלָב אֵלָּא לְרַבַּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד, שֶׁלָּקְחוּ בְּאֶלֶף זוּז. נְטָלוֹ רַבַּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ לְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּמַתָּנָה. נְטָלוֹ רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְיָצָא בּוֹ, וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לְרִבִּי עֲקִיבָא. נְטָלוֹ ר״ערִבִּי עֲקִיבָא וְיָצָא בּוֹ, וְהֶחֱזִירוֹ לְרַבַּן גַּמְלִיאֵל.

There was an incident involving Rabban Gamliel, and Rabbi Yehoshua, and Rabbi Elazar ben Azarya, and Rabbi Akiva, who were all traveling on a ship during the festival of Sukkot and only Rabban Gamliel had a lulav, which he had bought for one thousand zuz. Rabban Gamliel took it and fulfilled his obligation with it and then gave it to Rabbi Yehoshua as a gift. Rabbi Yehoshua took it and fulfilled his obligation with it and gave it to Rabbi Elazar ben Azarya as a gift. Rabbi Elazar ben Azarya took it and fulfilled his obligation with it and gave it to Rabbi Akiva as a gift. Rabbi Akiva took it and fulfilled his obligation with it and returned it to Rabban Gamliel.
רי״ףראב״ןהמאורותהמכתםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעשה ברבן גמליאל ור׳ יהושע ור״א בן עזריה ור׳ עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לרבן גמליאל שלקחו באלף זוז נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו במתנה לר׳ יהושע ויצא בו ונתנו לר״א בן עזריה נטלו ראב״ע ויצא בו ונתנו לר׳ עקיבא ויצא בו והחזירו ר׳ עקיבא לרבן גמליאל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נטלו ר׳ אליעזר ויצא בו ונתנו לרבי יהושע – ולא היה צריך ר׳ אליעזר להחזירו לרבן גמליאל שנתנו לו על מנת להחזיר, שעל דעת כן הקנהו לכל אחד שיהא מקנהו לחבירו על מנת שיחזיריהו לו האחרון לרבן גמליאל. אמרינן בגמרא יום טוב הראשון של חג שחל לחיות בשבת אם הוציאו לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות המצוה. ומוקים לה דוקא בשלא יצא עדיין. אבל אם יצא בו (עדיין) חייב, שלא הוציאו ברשות. ופריך והא מדאגביה נפק ביה, כלומר מכיון דאגבהה בתוך הבית מיד יצא בו, והיכי אשכחן דעדיין לא יצא בו דליפטר, ומשני בשהפכו, פירוש שהפך ראשו למטה, דבכי האי גונא אין יוצאין, כדאמרינן כל המצוות כולן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים. ומפני זה יש מדקדקים על עצמם ומברכין ברכת הלולב קודם שיטלו אותו, כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן. וכתב הרב בעל המאור דמנהג בורות הוא זה, שהרי בפרק קמא דפסחים מפרש בהדיא למאן דאמר דעל ביעור לשעבר משמע דלהכי תיקנו חכמים בלשון על נטילת לולב משום דמדאגבהיה נפק ביה, משמע בביאור דדעת חכמים הוא שאין מברכין עד אחר שהגביהו. מכלל דמי שהקדים לברן קודם נטילתן אין דעת חכמים מסכמת גם אם הופכן מימין לשמאל, כלומר נטלו הלולב בשמאל גם הם לא עשו כלום, דבהפוך זה אין לומר שלא יצא בו. ואם הופכין אותו מלמעלה למטה גם כן לא הועילו לעשות לתיקון חכמים שיתקנו בלשון על. ולהם היה ראוי לברך ליטול. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות טועה הוא לפיכך אין לשנות המנהג. מיהו אשכחן לו״ם ז״ל שכתב בפירוש שאם יברך על הלולב קודם שיטלנו יברך ליטול. וכי תימא מכל מקום יש תימה למה רצו חכמים שיטלנו תחלה והוצרכו לתקן הברכה בלשון לשעבר, ואדרבה היה להם לומר שלא יטלנו עד אחר שיברך, כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן כשאר כל המצוות. ויש לומר שהחכמים הראשונים היו נזהרין מאד וחוששין לברכה לבטלה, שמא יברך כל אחד כשיראה הלולב לפניו, ואולי יקדמהו אחר ויטלהו לעצמו, ונמצא זה שבירך [בירך] ברכה לבטלה, לפיכך טוב לו שלא יתחיל בברכה עד שיטלהו בידו. ואין לומר גם כן אם מפני חשש זה יטלנו בידו הפוך מלמעלה למטה, דאין זה נוי למצוה אלא זלזול. ולא מצינו למימר דאע״ג (דלא אגביה) [דאגביה] לא נפק ביה כיון דלא איכוון לצאת, דהא קיימא לן מצוות אין צריכות כונה. ומכל מקום כיון דאחר כן עושה הנענוע במצוה כעובר לעשייתן דמי.
וזמן מיהא ר״ל שהחיינו אינו מברכו אלא אחר הנענוע ולענין הברכה אין המנהג לברך אלא פעם אחת ביום ובשעת ההלל אלא שיש מצריכים לברך כל שעה שהוא בא ליטלו על דרך מה שהיה מנהגם שהיו הולכים כל היום ולולבם בידם כמו שיתבאר בסוגיא זו וכל שהניחו לקרוא בתורה או לישא את כפיו וחזר ונטלו חוזר ומברך עליו כל זמן שהוא נוטלו אלא שבזמנים הללו אין נוהגים בו כן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעשה ברבן גמליאל ור׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא שהיו באין (נוסעים) בספינה בימי חג הסוכות, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו (קנאו) באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ידי חובה, ונתנו לר׳ יהושע במתנה. נטלו ר׳ יהושע ויצא בו, ונתנו לר׳ אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו ר׳ אלעזר בן עזריה ויצא בו ונתנו במתנה לר׳ עקיבא, נטלו ר׳ עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל.
There was an incident involving Rabban Gamliel, and Rabbi Yehoshua, and Rabbi Elazar ben Azarya, and Rabbi Akiva, who were all traveling on a ship during the festival of Sukkot and only Rabban Gamliel had a lulav, which he had bought for one thousand zuz. Rabban Gamliel took it and fulfilled his obligation with it and then gave it to Rabbi Yehoshua as a gift. Rabbi Yehoshua took it and fulfilled his obligation with it and gave it to Rabbi Elazar ben Azarya as a gift. Rabbi Elazar ben Azarya took it and fulfilled his obligation with it and gave it to Rabbi Akiva as a gift. Rabbi Akiva took it and fulfilled his obligation with it and returned it to Rabban Gamliel.
רי״ףראב״ןהמאורותהמכתםבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לָמָּה לִי לְמֵימַר ״הֶחֱזִירוֹ״? מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן: גמַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, שְׁמָהּ מַתָּנָה.

The Gemara asks: Why do I need to say that Rabbi Akiva returned the lulav to Rabban Gamliel? The crux of the story is that each of the Sages fulfilled his obligation with the same lulav after receiving it as a gift. The Gemara answers: By including that detail, the tanna teaches us another matter in passing, namely that a gift given on the condition that it be returned is considered a full-fledged gift. Even if the owner stipulates from the outset that the gift would be returned, since he gives it as a gift in the interim, its halakhic status is that of a full-fledged gift.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למה לי למימר החזירו – מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך תנא למיתנייה במתני׳.
הא קמ״ל – דר״ג ע״מ שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ״ה הויא מתנה עד שיצאו בו.
למה לי למימר החזירו לאשמועינן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כדרבא דאמר אתרוג זה ניתן לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למה לי וכו׳ – כך [גרס רבינו שלמה].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מעשה זה שואלים: למה לי למימר [מדוע היה לו לומר] את סוף המעשה שהחזירו ר׳ עקיבא לרבן גמליאל? שהרי לעיקר הענין די לנו בסיפור כיצד יצאו ידי חובתם במתנה. ומשיבים: מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר בדרך אגב השמיע לנו] כי מתנה על מנת להחזיר — שמה מתנה. שאף על פי שמראש היתנה שמתנה זו תוחזר אליו, כיון שנותן אותה לפי שעה במתנה — הרי זו קרויה מתנה גמורה.
The Gemara asks: Why do I need to say that Rabbi Akiva returned the lulav to Rabban Gamliel? The crux of the story is that each of the Sages fulfilled his obligation with the same lulav after receiving it as a gift. The Gemara answers: By including that detail, the tanna teaches us another matter in passing, namely that a gift given on the condition that it be returned is considered a full-fledged gift. Even if the owner stipulates from the outset that the gift would be returned, since he gives it as a gift in the interim, its halakhic status is that of a full-fledged gift.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כִּי הָא דַּאֲמַר רָבָא: ד״הֵא לָךְ אֶתְרוֹג זֶה, עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֶהוּ לִי״ נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ, הֶחֱזִירוֹ, יָצָא; לֹא הֶחֱזִירוֹ, לֹא יָצָא.

This is like that which Rava said, that in the case of one who says to another: Here is an etrog for you on condition that you return it to me, and the recipient took it and fulfilled his obligation with it, if he returned the etrog, he fulfilled his obligation of taking the etrog. However, if he did not return the etrog, he did not fulfill his obligation. Since he did not fulfill the condition, retroactively he never acquired the gift at all.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותהמכתםר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיק׳ כי הא דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא.
ירושלמי רב יעקב בר נחמן הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו תחזירהו לי. וכן הלכה אמר מר בר אמי אבא הוה מצלי ולולבו בידו. ומותבינן עלה מהא לא יאחוז אדם תפלין בידו וס״ת בזרועו ויתפלל כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

החזירו לו יצא – דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו אבל אם לא החזירו אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו.
הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי – בשום מקום אין מדקדק הש״ס בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו אע״ג דבהכי מיירי אלא שמקצר לשונו לפי שלא על חידוש זה בא להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר בפרק מי שאחזו (גיטין דף עה. ושם) וא״ת כיון דאמר ע״מ שתחזירו לי א״כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין (ב״ב דף קלז:) גבי שור זה נתון לך במתנה ע״מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא״כ היאך יצא והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין (נדרים מח.) גבי מתנה דבית חורון דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי״ל דה״נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע״מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני׳ כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא״כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה שאינה וכו׳ מוכיח כן דמשמע שאינה מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או משום דויתור אסור במודר הנאה אבל בעלמא מתנה היא אע״פ שאין יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא דנדרים (נדרים פח.) שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לפיה ובפ״ק דקדושין (דף כג: ושם) שנותן לעבד ע״מ שיצא בו לחירות.
ואם לאו לא יצא – ומה שלא החזירו רבי יהושע לרבן גמליאל אלא נתנו לרבי אלעזר בן עזריה ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא דעתו של רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואח״כ יחזירוהו.
החזירו יצא ואם לאו לא יצא – אי קשיא: כיון שחייב להחזירו אם כן אינו יכול להקדישו והיכי הויא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והתנן בנדרים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת אינה מתנה. תשובה: התם הויה יהיב ליה החצר והסעודה מתנה לחלוטין ולא אמר לו עד זמן פלוני ולא נתנם לו בכל לב אלא שיבוא אביו ויאכל בסעודה ואמרו חכמים שכל מתנה שאין המקבל יכול להקדישה לאו שמה מתנה וכיון דלאו שמה מתנה הרי הן של נותן והמודר אסור בהן אבל אם נתן אדם לחברו חצרו או שדהו או חמורו במתנה עד זמן פלוני בכל לב על מנת שלאחר אותו הזמן יחזירהו לו קנה המקבל עד אותו זמן והוא אוכל הפירות שלהן עד אותו הזמן ואם רוצה להקדישן עד אותו הזמן יכול וההקדש אוכל הפירות עד אותו הזמן ולאחר הזמן חוזר לבעליו מידי דהוה אשדה מקנה שאינו קנוי לו אלא עד היובל וביובל חוזר לבעליו ואם הקדישו הוא מוקדש עד היובל וביובל חוזר לבעלים הראשונים והכא נמי באתרוג נתנו לו במתנה עד זמן שיצא בו ולא מתנה לחלוטין שיוכל להקדישו לגמרי ובודאי אילו היה שוה פרוטה באותה המתנה עד אותו הזמן שיטלנו היה יכול להקדישו עד אותו הזמן והיה משתכר ההקדש באותה פרוטה אלא שאינו דבר השווה ממון ומפני זה אינו מוקדש ולא מפני שאינו רשיי דרשיי הוא אלא שאינו שווה כלום והילכך מתנה היא וקרינן ביה לכם תדע דהא הדס וערבה אין בהן שווה פרוטה אותו הבד של הדס או של ערבה ואם הקדישו בעליו אינו מוקדש שאין הקדש חל עליו יקרא לכם והם הכי נמי מתנת האתרוג על מנת להחזיר אף על גב דלא חייל הקדש עילויה קרינא ביה לכם. ואי קשיא כיון דכל מידי דאינו שווה פרוטה לא חשיב ממון למיחל הקדש עילויה אי הכי גם גזל נמי לא ייקרא ואמאי תנן הדס הגזול פסול וערבה גזולה פסולה והרי אם תובעו בדין אין בית דין נזקקין לפחות משווה פרוטה ואין יכול הנגזל להוציאו בדיינים והוי דידיה וקרינא ביה שלכם כדאמרן לעיל בריש פירקין וליקנייה בשינוי מעשה כי היכי דהתם אינו יכול להוציאו בדיינין מפני ששינהו ואין לו עליו אלא דמים הם הכי נמי הכא שאין בו שווה פרוטה אינו יכול להוציאו בדיינים ואמאי לא יצא בו. תשובה: כשגזל ושינהו קנאו בשינוי ליתן דמיו וכיון שנתחייב ליתן דמיו הוה ליה כאילו קנאו בדמים וקרינא ביה לכם אבל כשגזל דבר שאין בו שוה פרוטה אף על פי שאינו יכול להוציאו בדיינין ולאו בר השבה הוא מכל מקום הגוזל במה קנאו ואף על פי שאינה חשובה גזילה אצל הנגזל רחמנא קפיד עלה כיון דלא הויא דידיהו ופסלה משום גזילה וזה דומה למאי דאמרינן בן נח נהרג על פחות משווה פרוטה ולא ניתן להישבון אלמא אף על גב דלגבי ישראל הנגזל לא חשיבא גזילה לגבי בן נח חשיבא גזילה להתחייב עליה והם הכי נמי הכא אף על גב דלגבי נגזל לא חשיבא גזילה אצל הבורא חשובה גזילה כיון שאל קנאה בכלום ולא קרינא ביה לכם ואינו יכול לקיים בה המצוה אבל אם עשה בה שינוי מעשה אף על פי שאינו חייב ליתן לנגזל כלום שהרי אין בו שווה פרוטה כשר דכיון דאי הוה ביה שווה פרוטה הוה קני ליה השתא נמי קני ליה אבל אם לא שינהו כיון דאילו הוה ביה שוה פרוטה לא הוה קני ליה ולא קרינא ביה לכם השתא נמי לא קרינא ביה לכם עיין מה שכתבתי בפרק יש נוחלין במהדורא קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא לך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירחו לי החזירו יצא – פירוש דקיים תנאו ומתנתו מתנה. ואם לא החזירו לא יצא. דלא קיים תנאן ואין מתנתו מתנה. כתב הרב בעל ההשלמה ז״ל ואע״ג דתנן בנדרים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, הכא נמי הרי יכול להקדישו ולפדותו ולהחזירו לו. ואע״ג דאמרינן בפרק יש נוחלין הא לך שור זה במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מקודש. שאני שור דקדושת הגוף ואינו יכול לפדותו. עד כאן. ואית דאמרי דקושיא מעיקרא ליתא, דהכא נמי הרי יכול להקדיש כפי טובת הנאה שבו. והא דאמרינן החזירו יצא לא החזירו לא יצא יש שאומרים נשרף או אבד יחזיר את דמיו ויצא, כדאמרינן בגיטין על מנת שתתן לי איצטליתי ואמרינן תתן את דמיו. והרב בעל ההשלמה והרב בעל עשרת הדברות חלק על זה, ואמר דשאני התם דשייך למימר מה לי הוא מה לי דמיו. אבל בלולב דצריך לו למצוה לא אסיק אדעתיה לקבולי דמי אלא לולב גופיה.
[ב״ב קלז:] אם יכול לאכלו. כלומר שאין אחיו מקפידין עליו אם יאכלנו ואין גורעין מחלקו בשבילו הרי הוא שלו. ורבינו שמואל ז״ל פירש אם רוצה לאכלו ואין אחיו מקפידין עליו, שכבר יצאו בו או שקנו אתרוגים הרבה מתפיסת הבית או יש אתרוגים הרבה בעיר יצא. ודוקא אתרוג לכל א׳ וא׳ פירוש דוקא כי אמרינן נטלו אחד מהן ויצא בו יצא ה״מ כשקנו אתרוג למספר האחים כדי שיהא אתרוג לכל אחד ואחד, הילכך הרי הוא כאילו נתנוהו לו במתנה שעל מנת כן לקחוהו. אבל פריש או רמון לא. כלומר אם קנה זה אתרוג וזה פריש או רמון, או שקנו כאחד אתרוג או פריש או רמון מתפיסת הבית, אין אחד מהם יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה. ואע״פ שאם אכלו אין מקפידין עליו, שהרי יש לאחר כנגדו פריש או רמון, מ״מ לענין (מצוה) [לצאת] לא יצא, אלא אם כן נתנו לו חבירו במתנה. וכתב שם רבינו שמואל זצ״ל כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאין כאחד באתרוג בלולבו של חבירו, שהדבר ידוע שאין מקפידין, ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו לבית הכנסת שיהא במתנה לכל מי שירצה לצאת בו. ובלבד שיחזירהו לו. אך הר אב״ד ז״ל היה נוהג לקנות משלו אתרוג אחד לכל קהל מונפשלים, והיו יוצאין בו כל הקהל, שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר. וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד ואחד עד כדי שיפרע דמי האתרוג וכל זה היה עושה מפני שיש מפקפקין לצאת בשל צבור לפי שהוא משותף לכולם, שמא יש (ב)⁠אחד מהם מי שאין בדעתו (לקנות) [להקנות] חלקו [לחבירו] כראוי, גם כן (שבעים) יש בעיר] כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו, ואין יודעין להקנות. כדאמרינן בגמרא דקטן מקנא קני אקנויי לא מקני. ולפיכך היה קונהו משלו והיה מקנה אותו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה על מנת להחזירו לו. ולבסוף היה נוטל את דמיו, שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו או שיהא רוחו גסה ולא ירצה לצאת אלא בשלו.
הא קמ״ל – שר״ג לא נתנו לו אלא על מנת שיחזירהו [לו ואפילו הכי הוא מתנה עד שיצאו בו. ומשום שאינו שלו] אין בו אם קיימו תנאם דהיינו שהחזירוהו לו, ואם [לא החזירו לא יצא מש״ה] (רצו אמ קאמר והחזירו.
כדרבא דאמר רבא – פרק [קמא דקדושין ואע״ג דתנן בפרק] השותפין בל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת [אינה מתנה והאיך יכול] להחזירה אם הקדישה מקודשת [הכא נמי יכול להקדישו ולפדותו ויחזור לו. ואע״ג דאמרי׳ בפרק יש נוחלין] הא לך שור זה על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מקודש, דמידי דחזי ליה קאמר. שאני שור דקדושת הגוף הוא ואינו יכול לפדותו הילכך אינו יכול להקדישו, שהרי לא נתנו לו אלא על מנת שיחזירהו לו.
כי הא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת להחזירו לי ונטל ויצא בו החזירו יוצא – פי׳ שהחזירו בו ביום בענין שיוכל לצא׳ בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך.
לא החזירו – פי׳ שלא החזירו כלל או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא שכיון שלא קיי׳ תנאו בטלה המתנה וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל דהכא אלולב קפיד כדאמרינן התם בגיטין ע״מ שתתן לי אצטלית דאצטלית דוקא דלצעורה קא מכוין וכ״ש בזה שצריך לו לצאת י״ח וכדכתיבנא במסכת גיטין. והא דאמרינן הכא דהחזירו יצא אע״ג דה״ל תנאי ומעשה בדבר אחד משו׳ דסמכינן אמסקנ׳ דהתם שכל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי וכשהחזירו אגלאי מלתא למפרע שזכה בו בשעת נטילה אבל כי ליכא מעכשיו לא יצא דהא לא זכה עד לאחר חזרה שקיים התנאי וכשנטלו קודם לכן לא היה שלו אלא למאן דסבר דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שכל תנאי ומעשה בדבר א׳ התנאי בטל כמי שאינו והמעשה קיים ואף על פי שלא החזירו יצא והיינו דאמרינן התם הרי זה גיטך ע״מ שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת. ופרישנא טעמא משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואינו תנאי כלל דאי לא אינה מגורשת כלל דהא כי מהדרא ליה ניירא הוא דזכיא ביה והאי שעתא ליתיה ברשותה דתתגרש ביה ולבסוף אסיקנא דאע״ג דלא גמרינן מתנאי בני גד וב״ר מגורשת כשתחזירנו למפרע כשהגיע לידה שכל שאומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי ודכות׳ אמרינן הכא שאם החזירו יצא למפרע ואם לא החזירו לא יצא ולא אמרינן תנאי ומעש׳ בדבר א׳ תנאי בטל וזה מבואר. איכא דק״ל אי אמר ליה על מנת שתחזירו לי היאך יוצא בו דכיון דאמר לי מידי דחזו לי קאמר ואינו יכול להקדישו כדאי׳ בפרק יש נוחלין ואמרינן בנדרים ובבא בתרא כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומפני זה כתב רש״י ז״ל בבבא בתרא דל״ג לי׳ והראב״ד כתב דשפיר גרסי׳ לי והכא הרי הוא יכול להקדיש טובת הנאה שיש לו באתרוג זה ונותן לו דמי הנאה להקדש ול״נ כדכתיבנ׳ התם אבל הנכון דקושיא מעיקר׳ ליתא דכי אמרינן התם כל מתנ׳ שאם הקדישה אינ׳ מקודשת אינה מתנה אלא כשנעשית בהערמ׳ כמתנת בן חורין דאמר אינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל כו׳ וכדאמרינן התם סעודתו מוכחת עליו וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם בעי ר׳ ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע״מ שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתני׳ כל מתנה שהוא כמתנת בן חורין שנעשית בהערמה שאינה אם הקדישה מקודשת אינ׳ מתנה וכבר ביררנו זה במקומות הרבה ושמעי׳ מינה דמתנ׳ ע״מ להחזירה רשאי ליתנ׳ לאחרי׳ ואחר לאחרי׳ ובלבד שתחזור לבעלי׳ הראשונים כמו שהתנו כי הכא שר״ג נתנו לרבי יהושע ור״י לרבי אליעזר ור״א לר״ע והחזירו לר״ג.
תוס׳ בד״ה אא״כ כו׳ ומה שנהגו הקהל כו׳. נ״ב לעיל בפ׳ הישן (סוכה דף כ״ז) לא כתבו ומלמדין אותם אלא סתמא דעתינו מסכמת וכן באשר״י וסמ״ג:
בא״ד לצאת בו ואע״פ שלא פירשו כו׳ כצ״ל:
בד״ה הילך אתרוג זה כו׳ מידי דחזי ליה קאמר כו׳ נ״ב פי׳ ואם יכול (לקדשו) [להקדישו] לא חזי ליה וק״ל:
בא״ד כמו שמפרש שם או משום דויתור אסור כו׳ כצ״ל. ונ״ב פי׳ מה שדרך לותר ולא להקפיד עליו אפ״ה אסור במודר הנאה כדאיתא במגילה בפ״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכעין זה אמר רבא; האומר לחבירו: ״הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי״ ונטלו זה ויצא בו, אם החזירו לאחר מכן לנותן — יצא בו ידי חובה, לא החזירו — לא יצא, שכיון שלא קיים את התנאי, נמצא שלא היתה לו זכות במתנה.
This is like that which Rava said, that in the case of one who says to another: Here is an etrog for you on condition that you return it to me, and the recipient took it and fulfilled his obligation with it, if he returned the etrog, he fulfilled his obligation of taking the etrog. However, if he did not return the etrog, he did not fulfill his obligation. Since he did not fulfill the condition, retroactively he never acquired the gift at all.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאהמאורותהמכתםר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָמָּה לִי לְמֵימַר שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז? לְהוֹדִיעָךְ כַּמָּה מִצְוֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן.

The Gemara asks: Why do I need to say that Rabban Gamliel bought this lulav for one thousand zuz? The Gemara answers: It is to inform you how beloved mitzvot were to them to the extent that he was willing to pay an exorbitant sum to purchase a lulav.
רי״ףרש״יראב״ןהמאורותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: למה ליה למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהם.
שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהם.
סליק הלכות סוכה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ כמה מצות חביבות. עיין בב״ק דף ט ע״ב תוס׳ ד״ה אילימא:
ושואלים עוד: למה לי למימר [לומר] ולספר בלולב זה שלקחו רבן גמליאל באלף זוז? ומשיבים: להודיעך כמה מצות חביבות עליהן, ששילם סכום עצום זה לקנות בו לולב.
The Gemara asks: Why do I need to say that Rabban Gamliel bought this lulav for one thousand zuz? The Gemara answers: It is to inform you how beloved mitzvot were to them to the extent that he was willing to pay an exorbitant sum to purchase a lulav.
רי״ףרש״יראב״ןהמאורותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אֲמֵימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא צַלּוֹיֵי קָא מְצַלֵּי בֵּיהּ. מֵיתִיבֵי: הלֹא יֹאחַז אָדָם תְּפִילִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּחֵיקוֹ וְיִתְפַּלֵּל, ווְלֹא יַשְׁתִּין בָּהֶן מַיִם, זוְלֹא יִישַׁן בָּהֶן לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי.

§ Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: My father would pray with the four species in his hand in an expression of his love for the mitzva. The Gemara raises an objection: A person should not hold phylacteries in his hand or a Torah scroll in his lap and pray while doing so; neither should he urinate with them in his hand; nor should he sleep with them in his hand, neither a deep sleep nor a brief nap.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוה מצלי ביה – כשהיה מתפלל היה לולבו בידו מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו.
לא יאחז אדם כו׳ ויתפלל – מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו.
לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי – שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן (לעיל דף כו.) דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקיט ליה בידיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
[הוה מצלי] ביה – כשהיה מתפלל היה לולבו בידו.
לא יאחוז – מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו, ונמצא שאינו מכוין בתפלתו.
ולא יישן בהם – אוקימנה בהישן דמיירי בדנקיט להו בידיה.
א״ל בר אמימר לרב אשי אבא צלויי מצלי ביה – פי׳ כשהיה אוחז לולבו בידו לא היה מניחו בשע׳ תפלה ואותבי׳ ליה מדתני לא יאחוז אדם תפילין בידו ס״ת בזרועו ומתפלל ואמר שמואל דסכין וקערה ומעות כיוצא בהם שאסור להתפלל בעודן בידו ואע״ג דלא הוו דבר שבקדושה שיקפיד כל כך בנפילתן מידו חיישינן דלמא טריד בהו וכ״ש ספרים וכיוצא בהם חוץ מסידור תפלות דבהא ודאי ליכא למיחש ופרקינן התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה היא ולא טריד בה פרש״י כי מתוך חביבות של מצוה שנטלו לצאת בו לא טריד ולא ירדנו לסוף דעתו דודאי כ״ש שמחוך חביבות המצוה יתן לב בלולב שלא יפול ולא יתכוין בתפלתו ויש לפרש דטרדה דלולב כיון דמצות שעתא היא והיא חביבה אף על פי שמפנה לבו עליה קצת אינו מפנה לבו לבטלה ואין זה מתעכב בתפלה כדי למנוע ממנו חבוב המצוה כי אפשר שחיבוב מצוה זו יתננו ויזכירנו לכוין לבו בתפלתו יותר ואפשר שלזה כיון רש״י ז״ל בפירושו כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר ליה [לו] מר בר [בנו] של אמימר לרב אשי: אבא צלויי קא מצלי ביה [אבי היה מתפלל בו] בלולב, שהיה מחזיק את המינים בידו בשעת התפילה, מתוך חיבת המצוה. מיתיבי [מקשים בני הישיבה] והלא שנינו: לא יאחז אדם תפילין בידו או ספר תורה בחיקו ויתפלל באותה שעה. ואם יש תפילין או ספר תורה בידו, לא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי.
§ Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: My father would pray with the four species in his hand in an expression of his love for the mitzva. The Gemara raises an objection: A person should not hold phylacteries in his hand or a Torah scroll in his lap and pray while doing so; neither should he urinate with them in his hand; nor should he sleep with them in his hand, neither a deep sleep nor a brief nap.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: חסָכִין וּקְעָרָה כִּכַּר וּמָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כַּיּוֹצֵא בָהֶן.! הָתָם לָאו מִצְוָה נִינְהוּ, וּטְרִיד בְּהוּ; הָכָא מִצְוָה נִינְהוּ, וְלָא טְרִיד בְּהוּ.

And Shmuel said: With regard to a knife, a bowl full of food, a loaf of bread, or money, these items are similar to those mentioned above; since he is concerned lest these items fall from his hand, he is distracted and he unable to concentrate on his prayers. Why, then, is that not the case with regard to lulav? It should be prohibited to hold the lulav during prayer for the same reason. The Gemara answers: There, in the cases listed above, they are not related to performance of a mitzva, and he is preoccupied with them. Therefore, that preoccupation distracts his focus from his prayers. Here, in the case of the four species, they are related to performance of a mitzva, so he is not preoccupied with them in a manner that will distract him from his prayers.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר שמואל סכין וקערה ככר ותינוק כיוצא בהן כלומר אסור לו להתפלל ואלו בידו ושנינן הללו לאו מצוה אבל לולב כיון דמצוה הוא לא טריד ביה ושרי תניא א״ר אלעזר בר׳ צדוק כך היה מנהג בני ירושלים נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא שמע ומתפלל ולולבו בידו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סכין – מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו.
וקערה – מליאה.
ומעות – שלא יתפזרו.
וככר – שאם יפול יהא נמאס.
לאו מצוה נינהו – לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם.
הכא – נטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד.
ואמר שמואל סכין וקערה וככר ומעות הרי אלו כיוצא בהן – אצטריך ליה לשמואל למימר דלא תימא דווקא תפילין וס״ת דאיכא בזיון כתבי הקודש בנפילתו טריד בהו טפי ואין דעתו מתיישבת בתפלתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ביארנו שהלולב צריך שיקחנו לקיחה תמה ר״ל לקיחה שלא על ידי דבר אחר אא״כ דרך כבוד כמו שכתבנו למעלה מאחר שביארנו שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו וכן בשאר המינין אפי׳ דרך שאלה מי שאין לו לולב צריך שיהא חבירו נותנו לו במתנה ואם נתנו על מנת להחזיר שמה מתנה ויצא לכשיחזיר שהרי אף המתנה אינה חלה אלא לכשיחזיר ואם אבד לא יצא וחזרת דמים אינה חזרה וכמו שאמרו במסכת גיטין בעל מנת שתתני לי איצטליתי דאצטלית דוקא קאמר אלא שאם מחל את החזרה אע״פ שבגיטין אמרו שאינו כלום התם כדקתני טעמא דלצעורי איכוון אבל זה מחילתו מחילה והרי במדיר את חבירו עד שיתן לבניו כור חטים אמרו בנדרים (ס״ג:) שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי הא בסתם צריך שיחזיר ונמצא כשהחזיר יצא למפרע בנטילתו ואם נתנו ראובן לשמעון על מנת להחזיר יכול שמעון ליתנו ללוי על מנת להחזירו לבעליו ויצאו כולם הא כל שלא החזיר לא יצא והוא שאמרו אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי והחזירו יצא לא החזירו לא יצא ואע״פ שבנדרים (מ״ח.) אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה תירצוה גדולי המפרשים יכול להקדיש את זכותו שהרי יכול למכור זכותו בפרוטה ולהקדישה וגדולי הדורות שלפנינו תירצו שאף האתרוג בעצמו יכול להקדישו ואח״כ יפדנו ויחזירנו ואע״פ שאמרו בבתרא פרק נחלה (ב״ב קל״ז:) שור זה נתון לך על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מוקדש בזו אינו אלא מפני שאילו היה מוקדש היה קדוש קדושת הגוף ואין יכול לפדותו וכבר תירצנוה בהרבה פנים במקומה בפרק יש נוחלין בסוגייא המשנה הששית וי״מ בנותן על מנת להחזיר שאין זה יכול ליתנו לאחר אף על מנת להחזיר לבעליו אלא ברשות הנותן הראשון ולדעת זה מה שסיפר בכאן נטלו ר׳ גמליאל ונתנו לר׳ יהושע נטלו ר׳ יהושע ונתנו לר׳ עקיבא וכו׳ ברשות רבן גמליאל היה אלא שאף לדבריהם אני אומר שכל למצוה סתם דעת הנותן כך היא וזמן החזרה לא נתברר ונראה לי בלולב מיהא שצריך להחזירו בכדי שלא תפקע מצות הנטילה מבעליו למחרתו וכן ראוי לאמוד בו דעת הנותן:
התבאר עוד בבתרא שם שהאחין או השותפין שקנו אתרוג מתפיסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלה יצא ואם לאו לא יצא ודוקא אתרוג לכל חד וחד כלומר זה שתלינו הדבר ביכול לאכלו פירושו שיש שם אתרוגין הרבה כנגד כל אחד ואחד שהרי בידוע שאחד מהם ראוי לחלקו ואע״פ שמ״מ אפשר שאחד מהם גדול מחבירו ונמצאו צריכים שומא בחלוקתם וכל שצריך שומא בחלוקתו אין השותף רשאי לחלוק לעצמו בלא רשות חבירו כמו שביארנו במקומו יראה לי שמ״מ לענין לצאת ידי חובה אין כאן צורך שומא ואין אחד מהם קפיד על חבירו הא אם לא היו שם אתרוגין הרבה אע״פ שיש שם פריש ורימון אין זה כלום שהשותף קפיד עליו בחלוקה אף לענין המצוה ולא נקרא שלו אף לענין המצוה וי״מ מפני שכל אחד ואחד יכול לומר אף אני רוצה חלק בגופו של אתרוג ואין נראה לי שהרי אף באתרוגין כן אחר שהוא צריך שומא איזה גדול מחבירו ונראין הדברים כמו שכתבתי ולמדנו מ״מ ששנים שלקחו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא עד שיתן לו חבירו חלקו ומכאן פקפקו רבים בלולב של צבור ומ״מ הרבה רבנים הסכימו להתיר מפני שסתם הדברים כל אחד נותן חלקו לחבירו על דעת חזרת כל אחד לחבירו לצורך מצותו ונראה לי סעד בדבר ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנתנו במה שאמרו שכל אחד היה מכיר את שלו שאף הם היו אומרים אם יגיע את שלו ביד חבירו יהא שלו במתנה וכן בפרק לולב וערבה מלמדים היו אותם בית דין לומר כל מי שיבא ולולבו של חבירו בידו יהא שלו במתנה ובשל צבור מיהא סתם הדברים כך הוא ואין צריך תנאי ואע״פ שיש שם הרבה יתומים קטנים שאין יודעין להקנות כולם אחר מנהיגיהם נגררים ואף רבים ראיתי סומכים לומר שאף במתנת לולב על מנת להחזיר אין צריך להזכיר לו כן ר״ל על מנת שיחזיר מכיון שהוא צריך לצאת בו היום או למחר סתם הדברים שלצורך מצוה הוא נותן ועל דעת חזרה ומה שאמרו בתלמוד המערב רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא לבריה אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו החזירנו לי מפני שקטן היה וכבר אמרו (סוכה מ״ו:) לא לקני איניש לולבא לבריה ינוקא ביומא טבא דמקנא קני אקנויי לא מקני הא גדול לא צריך ולמדת שאף בקטן מותר ובלבד בתנאי שהרי אין מתנתו אלא על תנאי ומ״מ ראוי להתנות אלא שאם לא התנה סומכין על דברים אלו בשעת הדחק ולקצת רבנים ראיתי שזה שהוזכר בתלמוד המערב דיהיב אתרוגא לבריה גדול היה או שהגיע מיהא לכלל פעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הא כל שהוא בשיעור שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הרי זה זוכה ואינו מזכה ומתנה על מנת להחזיר אינה מועלת בו כלל שאין לו יד להחזיר המתנה ובטלה מעיקרה ואם תמצא לומר שהמתנה מועלת החזרה מיהא אינה מועלת ותנאי שאי אפשר לקיימו בסופו הוא ותנאי בטל ומעשה קיים והדברים רופפים:
מנהגם של אנשי ירושלם אדם יוצא מביתו לולבו בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא את שמע לולבו בידו עומד ומתפלל לולבו בידו ואע״פ שאמרו לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל התם לאו מצוה נינהו שאין מצות ספר תורה ותפילין בנטילה ביד והרי הוא טריד עליהם כאילו נוטל בידו סכין וקערה מעות וככר אבל לולב שמצותו בנטילה אין כאן טירדא וכשהיו הולכין לקרוא בתורה ולישא את כפיהם מניחו וחוזר ונוטלו הלך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו ועוסק במשנתו ומה שנתגלגל כאן בתפלין שלא יישן בהם לא עראי ולא קבע ולא ישתין בהם כבר ביארנוה למעלה:
סכין – מתירא שמא יפול ויתקע ברגלו.
וקערה – מליאה.
ומעות – שלא יתפזרו.
וככר – שאם יפול יהא נמאס. הילכך דעתו עליהן ולא יתפלל כשהם בידו שאינו יכול לכוין.
לאו מצוה נינהו – וטריד בהו, שהם עליו למשא.
הכא מצוה – ואינו טריד במשאם [וכל] שכן דמכוין טפי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם. בגמ׳ - ולקחתם שתהא לקיחה לכל א׳ וא׳. עיין בתוס׳ ד״ה ולקחתם. גם בספירת העומר דורשים וספרתם שתהא ספירה לכל א׳ וא׳ (מנחות סה:). ויש להעיר, דבשלמא התם מובן דסד״א שרק ב״ד סופרים את ספירת העומר כשם שסופרים ספירת שנות היובל, אבל הכא קשה שאם כל יחיד ויחיד אינו לוקח את ד׳ המינים - מי יקחם. ואולי בא הקרא להוציא את אתרוג השותפין, אבל אין זה במשמעות הלשון, וצ״עא.
שם. תוס׳ ד״ה אלא כו׳ ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק וכו׳. שותפין חייבים במזוזה ובציצית. ויש להסביר את יסוד ההבדל בין מצות מזוזה וציצית בהן חייבין השותפין לבין לולב ואתרוג. נ״ל ששונה דין לכם בלולב מדין לכם בציצית ומזוזה, כי בלולב מחייב דין לכם קנין בגוף ד׳ המינים, וזכויות תשמיש כשואל ושוכר אינן מועילות למצוה. מאידך במזוזה וציצית גם זכויות תשמיש כשוכר ושואל חשובות לכם להכשיר את המצוות. ובביאור נ״ל, כי בציצית ומזוזה הדין לכם נאמר במחייב של המצוה בחפצא - דרק ביתך מחייב במזוזה ורק כסותך מחייבת בציצית - וזכויות תשמיש מועילות ומחייבות את החפצא. ברם בלולב דין לכם הוא במעשה ובקיום המצוה של הגברא - שאדם יוצא דוקא בלקיחת לולב שלו, ומשו״ה דוקא קנין גמור בגוף הלולב חשוב לכם ולא שותפות ושכירות. (עיין בשעורים בריש הפרק בשם הגר״ח זצ״ל בהסבר דין לכם בלולב.)
א. עיין בחתם סופר בחידושיו על ריש לולב הגזול, ובספר כפות תמרים בסוגיין, ובספר ערוך לנר, ועיין במאירי.
ואמר שמואל: המחזיק בשעת תפילתו סכין, או קערה מלאה, או ככר לחם, או מעות — הרי אלו כיוצא בהן. שמאחר שחושש שמא יפלו מידו, הרי הם מפריעים לו בשעת התפלה ואין מכוון לבו כראוי בתפילה. ולפי זה, מדוע אם כן אין אומרים כך גם בענין הלולב? ומשיבים: התם לאו [שם לא] עניינים של מצוה נינהו [הם], בניגוד לתפילתו, ומתוך שענין אחר הם, לכן טריד בהו [והריהו טרוד בהם], ואינו מפנה דעתו להתפלל כראוי. אבל הכא [כאן] בלולב ושאר המינים מצוה נינהו [הם] וגם תפילתו מצוה היא ודבר אחד הם, לכך לא טריד בהו [אינו טרוד בהם].
And Shmuel said: With regard to a knife, a bowl full of food, a loaf of bread, or money, these items are similar to those mentioned above; since he is concerned lest these items fall from his hand, he is distracted and he unable to concentrate on his prayers. Why, then, is that not the case with regard to lulav? It should be prohibited to hold the lulav during prayer for the same reason. The Gemara answers: There, in the cases listed above, they are not related to performance of a mitzva, and he is preoccupied with them. Therefore, that preoccupation distracts his focus from his prayers. Here, in the case of the four species, they are related to performance of a mitzva, so he is not preoccupied with them in a manner that will distract him from his prayers.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תַּנְיָא: רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: טכָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: אָדָם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ; הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ; קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ; קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו, מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע; הוֹלֵךְ לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ; נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, מְשַׁגֵּר לוּלָבוֹ בְּיַד בְּנוֹ וּבְיַד עַבְדּוֹ וּבְיַד שְׁלוּחוֹ.

The Gemara cites support for the custom mentioned above, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Tzadok says: This was the custom of the people of Jerusalem during the festival of Sukkot. A person leaves his house, and his lulav is in his hand; he goes to the synagogue, and his lulav is in his hand; he recites Shema and prays, and his lulav is in his hand; he reads the Torah and a priest lifts his hands to recite the priestly benediction, and he places it on the ground because he cannot perform those tasks while holding the lulav. He goes to visit the ill or to console mourners, and his lulav is in his hand; he enters the study hall to study Torah, and he sends his lulav home in the hands of his son, in the hands of his slave, or in the hands of his agent.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קורא בתורה או נושא את כפיו מניחו על הקרקע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קורא בתורה – צריך להניח הלולב לפי שגולל ס״ת ופותחו.
נכנס לבית המדרש – טריד בשמעתא ויפול מידיו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נכנס לבית המדרש – טריד בשמעתא ויפול מידו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם. דין לכם בד׳ מינים. מפורש שלולב שאול או של שותפים פסול, לולב מתנה ע״מ להחזיר כשר. ויל״ע מה דינם של ד׳ המינים אם נקנו לזמן. ונראה שזה תלוי במחלוקת בין הרמב״ם והראב״ד (פכ״ג ממכירה הל״ו), שהרמב״ם פוסק שהקונה קרקע לזמן יכול לבנות ולהרוס ולעשות בו כל מה שעושה כקונה קנין עולם, אבל הראב״ד סובר שהקונה לזמן אינו יכול לבנות ולהרוס. דעת הרמב״ם שהקונה לזמן קונה גם את גוף הדבר ולפיכך יכול לבנות ולהרוס, ברם שיטת הראב״ד היא שהקונה לזמן חסרה לו בעלות בגוף הדבר ולכן אינו יכול להרוס הקרקע. מסתבר שהרמב״ם מדמה קונה לזמן לקונה קרקע שיצא ביובל, שכשם שהקונה קרקע בא״י בזמן שהיובל נוהג אע״ג שאין לו אלא קנין לזמן עכ״ז הגוף שלו, כמו כן הוא בכל קונה לזמן. אולם הראב״ד מחלק, דשאני הקונה קרקע בא״י בזמן שהיובל נוהג שהוא קונה אותו קנין הגוף לעולם אלא שיובל אפקעתא דמלכא הוא, משא״כ הקונה לזמן אינו קונה את גוף הדבר קנין גמור לעולם. ובהתאם לזה נראה דאליבא דהרמב״ם קנין לזמן בלולב נחשב לכם וכשר ביו״ט ראשון, אבל לפי הראב״ד קנין לזמן פסול ללכם כמו שאול ושל שותפיםא.
שם. תוס׳ ד״ה הילך. כתבו התוס׳ בקידושין (ו: ד״ה לא) וז״ל: דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהיה דעתו שיברך חברו על אתרוג שלו כו׳ וא״ת ובלא החזירו אמאי לא יצא והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל וכו׳. דברי התוס׳ זקוקים לביאור, ולשם הסברת תחילת דברי התוס׳ נ״ל שבבטול מעשים יש שתי הלכות: א) דין טעות; ב) דין תנאי. במקום טעות גם בלי תנאי שהותנה ע״פ משפטי התנאים המעשה בטל, כי יש אומדנא דמוכח שעצם דעת הבעלים בטעות - כגון מכר חיטים ונמצאו שעורים, דליכא כלל דעת לשעורים. אולם תנאי מבטל מעשה דוקא כשיש תנאי כשר ע״פ משפטי התנאים. בתנאים - אין חסרון בדעת המקנה, אלא יש חלות דין בטול וקיום המעשה ע״פ גזה״כ של תנאים. לפיכך, אם הותנה התנאי באופן הנוגד למשפטי התנאים - התנאי בטל והמעשה קיים, כי דעת מקנה ישנה בעד המעשה, והואיל ואין התנאי חל בתורת מפקיע פועלת הדעת להקנות והקנין חל בלי תנאי.
ע״פ חלוק זה מובנת שיטת הראב״ד (פ״ג מזכיה ומתנה הל״ט) שאין צורך למשפטי התנאים בזכייה ומתנה רק בגיטין ובקדושין, וז״ל - וטעם גדול יש לדבר ואיך יתכן דזה מוכר קרקע או נותנו ואומר אינו נותנו או מוכרו אא״כ יעשה לי כך וכך ונוציא אותו מידו ולא עשה בו מה שהתנה עליו אבל גיטין וקדושין אומדן דעתא הוא מכיון שנתן דעתו לגרש או לקדש אינו אלא כמפליג בדברים וקירוב הדעת וריחוק הדעת אין תנאי מועיל בו לרחק ולקרב אא״כ חזקו בכפילו ובכל העניינים שנתפרשו בו כי כולם חזוק התנאי הם עכ״ל. סברת הראב״ד שבזכיית ממונות נוגע התנאי לעצם דעת הבעלים ויש אומדנא דמוכח כי אי קיום התנאי פוגם את עצם דעת המקנה מדין טעות. משום כך בכל אופן - גם בלי משפטי התנאים - אם לא נתקיים התנאי המעשה בטל. ברם בגיטין וקדושין הואיל והאומדנא הוא שגם בלי קיום התנאי יש דעת בעלים, דוקא חלות דין תנאי ע״פ משפטי התנאים מפקיע או מקיים את המעשה. לפיכך אם לא התנה התנאי כהוגן המעשה קיים - כי יש לכך דעת בעלים.
לפי״ז היה ניתן להסביר את תחילת דברי התוס׳ בקדושין שם, ששיטתם היא כי במתנה ע״מ להחזיר יש אומדנא דעיקר דעת נותן המתנה היא דוקא ע״מ להחזירו, ושאם לא הוחזרה המתנה יש טעות בעיקר דעת הנותן בעצמה - ולפיכך בטלה המתנה, ומכיון שחיוב החזרה חל מדין טעות ולא מדין תנאי, אין צורך לכל משפטי התנאים; תנאי כפול והן קודם ללאו וכו׳. אך פרוש זה אינו הולם את סוף דבריהם של התוס׳, שהרי הקשו מדין תנאי ומעשה בדבר א׳, ואם הצורך להחזיר חל מדין טעות ולא מדין תנאי - גם בתנאי ומעשה בדבר אחד צ״ל דין טעות, וקושית התוס׳ ליכא. ע״כ שהתוס׳ סוברים שחובת החזרה היא מדין תנאים ולא מדין טעות - ואעפ״כ אין צורך לתנאי כפול משום שיש אומדנא דמוכח, וצ״ע בדבריהם. ובביאור דעתם נ״ל, כי החזרה במתנה ע״מ להחזיר היא מדין תנאי ולא מדין טעות, אלא שהם מחלקים בין המשפט דתנאי כפול למשפט תנאי ומעשה בדבר אחד. דין התנאי כפול חל כדין במעשה התניית התנאי, וסוברים התוס׳ שבמקום אומדנא אין צורך למשפטי התניית תנאי ולהתנות תנאי כפול, כי האומדנא סגי לקבוע מעשה התניית התנאי כדין. מאידך תנאי ומעשה בדבר א׳ הוא דין בחלות התנאים - וגם במקום אומדנא דמוכח אין חלות תנאי ומעשה בדבר א׳. יוצא מכך שלתוס׳ מתנה ע״מ להחזיר זקוקה לחלות משפטי התנאים אבל לא להתניית התנאי ע״פ משפטי התנאים, ודו״ק.
שיטת הרמב״ם בתנאי כפול. שיטת הרמב״ם (פ״ג מזכייה הל״ח) היא שהתנאים של מעכשיו אינם זקוקים למשפטי תנאי כפול. יש לפרש שיטתו בתרי אנפי:
א) י״ל שדעתו כי בכל מעשה החל מעכשיו חל התנאי בעיקר דעת הבעלים עצמה ואם לא נתקיים התנאי הדעת אינה קיימת מעיקרה ובטלה מדין טעות. אולם בתנאי של ״אם״ - אין התנאי הופך לטעות, באופן זה התנאי פועל ומועיל כמקיים ומפקיע מחוץ למעשה - ואם אין התנאי כפול ע״פ דין משפטי התנאים - אין התנאי חל לקיים או לבטל את המעשה. התנאי בטל והמעשה קיים כי עיקר הדעת אינה בטעות.
ב) י״ל שהרמב״ם מבדיל גם בדין התנאים בין תנאי מעכשיו לתנאי של אם ביסוד דין חלותם, דהיינו כי בתנאי מעכשיו היסוד הוא שהמעשה חל מיד אלא כשיש אחר כך בטול התנאי המעשה בטל למפרע. מאידך בתנאי של אם - אין המעשה חל עד שעת קיום התנאי, ובכן קיום התנאי מקיים את המעשה. יוצא מכך, שיש שני מיני תנאים, תנאי המבטל את המעשה (תנאי של מעכשיו) ותנאי המקיים את המעשה (תנאי של אם), וניתן לומר שהגזה״כ על תנאי כפול נאמרה רק בתנאי המקיים (אם) ולא בתנאי המבטל (מעכשיו).
נ״מ בין ב׳ הפירושים בדעת הרמב״ם בנוגע לדין תנאי קודם למעשה. לפי הפרוש הראשון גם המשפט של תנאי קודם למעשה אינו נוהג במעכשיו, כי תנאי מעכשיו פועל מדין טעות בעיקר דעת בעל המעשה. ברם לפי הפירוש השני יתכן שרק דין תנאי כפול אינו נוהג בתנאי מעכשיו מפני שהוא דין במעשה התניית התנאי, משא״כ תנאי קודם למעשה - שהרי לפי הרמב״ם תנאי קודם למעשה מהווה דין בחלות התנאי (פ״ו מאישות הל״ד) ולא במעשה התניית התנאי (שלא כשיטת הראב״ד שם הל״א), עיין שם. והנה דבר זה לא נתברר בדברי הרמב״ם בהלכות זכייה ומתנה (שם), אבל בהל׳ אישות (פ״ו הלי״ז) פסק שכל הלכות התנאים - גם הלכת תנאי קודם למעשה - אינן נוהגות במעכשיו, ומוכח שסובר שבמעכשיו אין דין תנאי כלל ורק דין טעות כסברה הראשונה לעיל.
שם. תוס׳ ד״ה הילך כו׳ וי״ל דה״נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כ״ז שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כו׳ כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם כו׳ ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא״כ מה הקנה לו כו׳ או משום דויתור אסור במודר הנאה וכו׳.
בתוס׳ ישנם שלשה תירוצים לחלק בין מתנת בית חורון למתנה ע״מ להחזיר. ויש לברר יסודות שיטתם.
ונראה שלפי התירוץ הראשון מי שמקבל מתנה ע״מ להחזיר יכול להקדישה לזמן, משא״כ במתנת בית חורון. נ״ל ששאר התירוצים בתוס׳ דחו תשובה זו כי הם סוברים שאין להקדיש מתנה ע״מ להחזיר אפי׳ לזמן, הואיל ולדעתם התנאי מחייב שהמתנה תהיה ראויה לחזרה כל זמן המתנה, ומכיון שבמקדיש אין המתנה בשעתה ראויה להחזיר מפני איסור מעילה, ולפיכך א״א להקדישה כלל.
התירוץ השני ניתן להתפרש בשני אופנים: או שסובר שמתנת בית חורון הערמה בעלמא היא ואין בה דעת מקנה כלל, או שסובר שאם אין למקבל מתנה זכות תשמיש אין המתנה חלה על פי דין, ויל״ע בזה.
בביאור התירוץ השלישי של ויתור אסור במודר הנאה נ״ל שסובר כי איסורי נדרים אוסרים מעשה מהנה כל דהו אע״פ שע״פ דין אין המודר נהנה מנכסי המהנה באופן ישיר. משום כך מתנת בית חורון אסורה במודר הנאה דאסור להנות אפי׳ בדרך עקיפין. עכ״ז עצם המתנה שמה מתנה בדיני ממונות כמו מתנה ע״מ להחזיר, אלא שמודר הנאה שאני ואסור.
שם. בגמ׳ - התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו. הראשונים מתירים לאחוז סידור בעת עמידה בתפלה כי מאחר שהסידור עוזר להתפלל אין אחיזתו מטרדת אותו. ברם הגר״ח זצ״ל התפלל כל תפלותיו בעל פה, מפני שאפילו להביט בסדור המונח על תיבה לפניו היה מטרידו. ומנהג מו״ר שליט״א הוא דוקא להסתכל בסידור אמנם לא לאוחזו מפני הטרדה אלא שיהיה פתוח לפניו על התיבה.
שם. בגמ׳ - הכא מצוה נינהו ולא טריד בהו. עיין ברש״י. ונראה שהפרוש הוא שהכוונה לחבב את מצות הלולב ולאוחזו אינה סתירה לכוונת התפילה ועמידה לפני ד׳, ואדרבה כוונת חביבות מצוה משתלבת שפיר עם כוונת התפלה. ברם אחיזת ס״ת מפריעה את התפלה, כי הגם שיש חביבות מצוה באחיזת ס״ת עכ״ז דאגתו שמא יפול מידו מפריעה כוונה שלמה לתפלה.
שם. מנהגן של אנשי ירושלים. יש לעיין אם אנשי ירושלים עשו מה שעשו בגלל חביבות מצוה בלבד או דלמא שלדעתם יש קיום מצות לולב כל היום. והנה התוס׳ כתבו לעיל (לט.) ד״ה עובר אליבא דחד דעה כי לפי אנשי ירושלים יכולים לברך על הלולב כל היום, וז״ל אע״פ שכל אלו הדברים אין מעכבין מ״מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן, עכ״ל. לדעה זו מתקיימת מצות לולב באחיזתם כל היום ומנהג אנשי ירושלים אינו חביבות מצוה בעלמא. ונראה שגם הרמב״ם סובר כך שהרי הביא בספר היד את המנהג דאנשי ירושלים, ואילו היה מנהג של חביבות בעלמא לא היה מהראוי שיזכירנו במשנה תורה.
ולפי״ז צריכים לבאר איזה קיום מצוה היה לאנשי ירושלים ולמה רק הם קיימו את המצוה הזו. ויתכן שמנהגם היה מיוסד על מצות ושמחתם שבמקדש, וע״פ דעת הרמב״ם (עי׳ בפיה״מ על המשנה לעיל) שכל עיר ירושלים היתה נחשבת לחלק של המקדש. ומסתבר שרק במצות ולקחתם אמרי׳ מדאגבהיה נפיק ביה, אבל במצות ושמחתם יש קיום מצוה כל זמן שאוחזים את הלולב. משום כך אחזו אנשי ירושלים את הלולב כל היום לקיים בשלמות את מצות ושמחתם שנוהגת כל שבעת הימים ובכל היום עד הלילה. אך מכך יוצא שרק בירושלים שייך קיום זה, אולם בעליות אליהו מובא שהגר״א מווילנא נהג לאחוז הלולב כל היום כמנהג אנשי ירושלים, ולפי הנ״ל צ״עב.
שם. רש״י ד״ה קורא בתורה וז״ל צריך להניח הלולב לפי שגולל ס״ת ופותחו עכ״ל. גלילת ופתיחת סה״ת בידיו של העולה מחייבתו בקה״ת, ולפיכך חייב העולה לתורה לגלול ולפתוח את סה״ת בעצמו ולא שיפתח לו אחר. וכן מפורש ברמב״ם (פי״ב מתפלה הל״ה) וז״ל: כל א׳ וא׳ מן הקורין פותח ס״ת ומביט למקום שהוא קורא בו ואח״כ אומר ברכו עכ״ל. זה נעלם מרבים ובכן אינם נזהרים שהעולה לבדו יפתח את סה״ת. ונכון לדקדק בשעת העלייה לעשות דוקא כסדר הרמב״ם ורש״י.
שם. בגמ׳ - הולך לבקר חולים ולנחם אבלים ולולבו בידו. [חידושי אגדה] יש להעיר, למה מזכירה הגמ׳ דוקא שתי מצוות אלו שאנשי ירושלים עשו כשלולביהם בידיהם. אפשר לומר, הנצחון של כלל ישראל נגד האומות העומדות עלינו לכלותינו הוא שבנ״י קיימים לעולם, כי זוהי עיקר מלחמתם של או״ה נגדנו לכלותינו בין באופן רוחני ובין באופן גופני. הלולב משל הוא לחוט השדרה - דבר שאינו נרקב ושעומד ישר ואיתן - כלומר העקשנות של בנ״י הניצבים בתוקף ובעזות מול כל אלו המנסים לכלותינו. משום כך מביאה הגמ׳ שאנשי ירושלים הביאו אתם את הלולב כשהלכו לנחם את האבלים ולבקר את החולים, כי בכך רצו להורות לכל מי שנמצא בצער ובסבל שעליו להתאמץ ולא להכנע ח״ו ליסוריו ולהתגבר על צרותיו - כשם שבנ״י מתגברים כנגד אלו העומדים עליהם בכל דור ודור ליסרם ולכלותם.
ע״פ הנ״ל יתבאר המעשה של ארבעת הזקנים (המובא בסוגיא כאן) שהיו באים בספינה. מעשה זה קרה בתקופה של גזירות רעות ושמד שגזרה מלכות רומי הרשעה על בנ״י לא לקיים את מצוות התורה. וראיה לכך שהיתה עת צרה ושמד, כי לא היה לזקנים אלו אלא לולב אחד שעלה לר״ג אלף זוז! הזקנים עלו בספינה לשוט לרומי לבקש רחמים על עמם מהמלכות הרשעה - אולי תבטל את גזרות השמד הנוראות שהטילה על בנ״י. ר״ע היה אבל על תלמידיו שמתו. ראב״ע היה עני וירוד מנכסיו (ביצה כג.). רק ר״ג הצליח להביא לולב א׳ אתו על הספינה. נטלו ונתן לחבריו ליטול אע״פ שעבר על גזירת השונא. ר״ג רצה באותו זמן לעודד את הרוחות הנדכאות ולחזק את ידי חבריו שלא יתייאשו מהגזרות הרעות של שמד אלא אדרבה יתאמצו ויתבצרו בנטילת הלולב - סימן הנצחיות של עם ישראל - באמונתם שבנ״י בע״ה יתב׳ ס״ס יתגברו על אויביהם. בנ״י קיימים לעולם, והלולב סימן לנצחונם על הצרים שעומדים עליהם.
שם. לנחם אבלים. חזינן מכאן דיש נחום אבלים ביו״ט. ואין זה סותר את ההלכה דאין יו״ט עולה למנין שבעת ימי אבלות, כי ההלכה ההיא נאמרה רק לגבי ההלכות של נהוגי אבלות שע״י מתקיימת ספירת המלאת של ז׳ ימי אבלות. אולם גם ביו״ט וגם בחוה״מ נחשב הגברא אבל ומשו״ה מקבל תנחומים - כי נחום תלוי בחלות שם אבל בגברא, בניגוד לספירת הז׳ התלוי׳ בנהוגי אבלות, והואיל וביו״ט אין נוהגים נהוגי אבלות משום כך אינו עולה לספירת ז׳ ימי אבלות.
הפוסקים דנים (באו״ח סי׳ ל״ח, בפמ״ג) במקרה של מיתה וקבורה בחוה״מ האם מניחים קרובי המת תפילין ביום הראשון כיון שאין אבלות נוהגת ברגל. ונ״ל כי איסור התפילין לאבל ביום הראשון דמיתה וקבורה - אינו דין בנהוגי אבלות של ספירת מלאת של שבעת הימים, אלא דהוי איסור מיוחד המוטל על הגברא שהוא אבל - כמו דין נחום אבלים התלוי בגברא האבל ולא בנהוגי אבלות. ראיה לכך מהרמב״ם המביא את האיסור של תפילין לחוד (בפ״ד מאבל הל״ט) ואינו כוללו בין דיני נהוגי שבעה (בפ״ה שם). יוצא מכך שאסור לקרובי המת להניח תפילין בחוה״מ - שלא כמי שהתיר, והיינו משום שלדעת הרמב״ם דין איסור התפילין הוא דין בגברא האבל ולא בנהוגי אבלות של ספירת ימי האבלות, וגם בחוה״מ חל דין זה, דמ״מ הגברא אבל הוא ואסור בתפילין כמו שמקבל תנחומין ברגלג.
א. ועיין בביאור הלכה סי׳ תרנ״ח ד״ה דהוי.
ב. ועי״ע בטור וש״ע בהג״ה סי׳ תרנ״ב.
ג. עי׳ מג״א סי׳ תקמ״ח סק״ה, ובצל״ח לברכות ראש פ״ג, ובתוס׳ רע״ק על המשניות שם.
ומביאים ראיה למנהג זה, שכן תניא [שנויה ברייתא]: ר׳ אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים בימי הסוכות, היה אדם יוצא מביתו — ולולבו בידו. וכשהוא הולך לבית הכנסת — לולבו בידו. וכן כשהוא קורא קריאת שמע ומתפלל — ולולבו בידו. וכאשר היה קורא בתורה, או נושא את כפיו ככהן לברכת כהנים, שאינו יכול להחזיק את הלולב — מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים, או לנחם אבלים — לולבו בידו. נכנס לבית המדרש ללמוד — היה משגר [שולח] לולבו ביד בנו, או ביד עבדו או ביד שלוחו הביתה.
The Gemara cites support for the custom mentioned above, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Tzadok says: This was the custom of the people of Jerusalem during the festival of Sukkot. A person leaves his house, and his lulav is in his hand; he goes to the synagogue, and his lulav is in his hand; he recites Shema and prays, and his lulav is in his hand; he reads the Torah and a priest lifts his hands to recite the priestly benediction, and he places it on the ground because he cannot perform those tasks while holding the lulav. He goes to visit the ill or to console mourners, and his lulav is in his hand; he enters the study hall to study Torah, and he sends his lulav home in the hands of his son, in the hands of his slave, or in the hands of his agent.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן? לְהוֹדִיעָךְ כַּמָּה הָיוּ זְרִיזִין בַּמִּצְוֹת.:

The Gemara asks: What is the baraita teaching us by relating all these details that appear to establish the same practice? The Gemara explains: It is to inform you how vigilant they were in the performance of mitzvot and how much they cherished them.
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב כך שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בסיפור כל הפרטים הללו, שעניינם אחד? ומסבירים: להודיעך כמה היו זריזין במצות ומחבבין אותן.
The Gemara asks: What is the baraita teaching us by relating all these details that appear to establish the same practice? The Gemara explains: It is to inform you how vigilant they were in the performance of mitzvot and how much they cherished them.
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: י״טיוֹם טוֹב.: אֲמַר אַבַּיֵי:

§ The mishna continues: Rabbi Yosei says that if the first day of the Festival occurs on Shabbat, and one forgot and carried the lulav out into the public domain, he is exempt from liability to bring a sin-offering. Abaye said:
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד במשנה נאמר שר׳ יוסי אומר שאם חל יום טוב ראשון בשבת והוציא בו את הלולב לרשות הרבים בשגגה — הרי זה פטור מן הקרבן. אמר אביי:
§ The mishna continues: Rabbi Yosei says that if the first day of the Festival occurs on Shabbat, and one forgot and carried the lulav out into the public domain, he is exempt from liability to bring a sin-offering. Abaye said:
רי״ףהמאורותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה מא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סוכה מא:, עין משפט נר מצוה סוכה מא:, ר׳ חננאל סוכה מא:, רי"ף סוכה מא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה מא:, רש"י סוכה מא:, ראב"ן סוכה מא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה מא:, תוספות רי"ד מהדורה תנינא סוכה מא:, המאורות סוכה מא: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., המכתם סוכה מא: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה מא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה מא: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה מא:, מהרש"ל חכמת שלמה סוכה מא:, מהרש"א חידושי הלכות סוכה מא:, גליון הש"ס לרע"א סוכה מא:, רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה מא: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה מא:, אסופת מאמרים סוכה מא:

Sukkah 41b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sukkah 41b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 41b, R. Chananel Sukkah 41b, Rif by Bavli Sukkah 41b, Collected from HeArukh Sukkah 41b, Rashi Sukkah 41b, Raavan Sukkah 41b, Tosafot Sukkah 41b, Tosefot Rid Second Recension Sukkah 41b, HaMeorot Sukkah 41b, HaMikhtam Sukkah 41b, Meiri Sukkah 41b, R. Avraham of Montpellier Sukkah 41b, Ritva Sukkah 41b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 41b, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 41b, Gilyon HaShas Sukkah 41b, Reshimot Shiurim Sukkah 41b, Steinsaltz Commentary Sukkah 41b, Collected Articles Sukkah 41b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144