×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ״הָיָה אקוֹרֵא בַּסֵּפֶר עַל הָאִיסְקוּפָּה וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. בהָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגָּג וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לי׳לַעֲשָׂרָה טְפָחִים – גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, מִשֶּׁהִגִּיעַ לי׳לַעֲשָׂרָה טְפָחִים – הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב.״ וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב? הָא לָא נָח!
One who was reading a sacred book in scroll form on Shabbat on an elevated, wide threshold and the book rolled from his hand outside and into the public domain, he may roll it back to himself, since one of its ends is still in his hand. However, if he was reading on top the roof, which is a full-fledged private domain, and the book rolled from his hand, as long as the edge of the book did not reach ten handbreadths above the public domain, the book is still in its own area, and he may roll it back to himself. However, once the book has reached within ten handbreadths above the public domain, he is prohibited to roll it back to himself. In that case, he may only turn it over onto the side with writing, so that the writing of the book should face down and should not be exposed and degraded. And we discussed this halakha: Why must he turn it over onto the side with writing, and he is prohibited to bring the book back to himself? Didn’t the book not yet come to rest upon a defined area in the public domain? Even if he brought it back it would not constitute lifting.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כגון הא דא׳ בסוף עירובין בהא דתנן: היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו כו׳, כד נח זה הספר על גבי כותל משופע.
קורא בספר – כל ספרים שלהם עשוים כמגילה.
ונתגלגל הספר מידו – וראשו אחד בידו.
גוללו אצלו – ובפרק בתרא דעירובין מוקים לה באיסקופת כרמלית כגון גבוה ג׳ ורחבו ד׳ ורשות הרבים עוברת לפניו דאי נפל כוליה מידיה ומהדרי ליה מרה״ר לאיסקופה לאו חיוב חטאת איכא הלכך השתא דראשו אחד בידו ואין כאן עקירה אפילו משום שבות נמי לא גזור.
היה קורא בראש הגג – שהוא רה״י.
ונתגלגל הספר מידו – וראשו אחד בידו.
עד שלא הגיע – ראש התחתון.
לי׳ – התחתונים שהוא אויר ר״ה גוללו אצלו.
הגיע לי׳ – אסור לגוללו דגזור רבנן משום שבות היכא דאוגדו בידו אטו היכא דנפק מידיה כוליה דלא לייתיה דאיכא חיובא דאורייתא.
הופכו על הכתב – כתבו לצד הכותל והחלק כלפי ר״ה שלא יהא מוטל כל כך בבזיון.
והא לא נח – ואמאי אסור לגוללו אצלו.
היה קורא בספר על האסקופה – ואם תאמר ולרבא בפרקין דלא גזר בכרמלית גזירה לגזירה גבי לא יצא החייט במחטו (לקמן דף יא:) מאי איריא ספר אפילו כל מילי נמי שרי באגדו בידו כיון דאפילו באין אגדו בידו לא אסור אלא מדרבנן ואי אפשר לאוקמה אלא באסקופת כרמלית כדמסיק אביי בפרק בתרא דעירובין (דף צח. ושש) וי״ל דנקט ספר לאשמעינן אפילו ספר אם אין אגודו בידו אסור לאפוקי רבי שמעון דאמר התם כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש.
המוציא מחנות לפלטיה דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר
רבי׳ האיי ז״ל: סטיו עצמו (כ)⁠רחבהא (שינא) [שיש] בה עמודין, כמו שאמרנוב הר הבית סטו כפול היה. ודינו כדין כרמלית, נמצא (בה כעמוד) [כהמעביר]⁠ג מרשות היחיד לרשו׳ הרבי׳ דרך כרמלית.
[דף ו.]
ועלה דמיונה של הילכ׳ זו כמעביר חפץ בצידי רשות הרבי׳, שחכמ׳ אומ׳ צידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דאמו, וכסטו דאמו.
[דף ה:]
ר׳ שרירא ז״ל פיר׳: סטיו, אל טריק אל אספט אלתי פיהא אסאטין קאימה [=דרך הבנויה יפה, שיש בה עמודים נצבים.]
מהלך כעומד דאמי, פיר׳ וכיון שהלך על הכרמלית כאלו עומד עליה ועמידתו היא הנחתו. וכיון שהוציא לפלטיה נעשה כמי שהוציא מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות הרבים ופטור.
[דף ו.]
בזורק, פיר׳ מרשות היחיד לרשו׳ הרבי׳ וביניהם סטיו שהוא חייב. שלא פטר במוציא אל⁠(מ)⁠א משום דמהלך כעומד דאמי, והכא בזורק אינו כמהלך.
[דף ה:]
רחז״ל: המוציא מחנות לפלטיה דרך סטיו, פיר׳ (מנצבה)⁠ד מחנות.⁠ה
א. עתים עמ׳ 301
ג. כ״נ
ד. לכאורה צ״ל, ׳המוציא׳ א״נ ׳מוציא׳
ה. דבריו חסרים
ואם קלט מעל גבי הכותל אפילו בכותל משופע פטור, דהא לא נח, ומים לא עבידי דנייחי. אבל אם קלט מעל גבי גומא חייב, דמים על גבי מים היינו הנחתן, אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתן.
היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו וכו׳. אוקמה אביי בפרק בתרא דעירובין (עירובין צח.) באסקופא כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה, וכיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא. ולאו דוקא ספר אלא הוא הדין לשאר כל הדברים, וספר לרבותא נקטיה משום סיפא דאפילו היה קורא בראש הגג ונתגלגל למטה מעשרה אינו גוללו אלא הופכו על הכתב.
היה קורא בספר על אשקופה ונתגלגל הספר מידו1 גוללו אצלו – ואוקי אביי בדוכתא אפי׳ באסקופה כרמלית ואפי׳ כשהגיע הראש לקרקע ר״ה. וטעמ׳ דמילתא אפילו כשהיה עומד בראש הגג שהוא רה״י וגוללו אצלו מר״ה פטור הוא מן התורה כיון דאגדו בידו. אלא רבא גזרו שמא יפול מידו לגמרי בר״ה ומייתי ליה ומ״ה גבי כרמלית דרבנן לא גזרו שמא יפול מידו לגמרי ויבא לחחזירו ואע״ג דאמר אביי לק׳ בפרקי׳ גבי לא יעמוד אדם בר״ה וישתה ברה״י דה״ה דגרסי׳ הכי בכרמלית הכא שאני דהוייא הא מילתא דלא שכיחא שיפול הספר מידו דספר כתבי הקדש נטר להו שפיר דלא גזרי׳ כרמלית אטו ר״ה כגזירה לגזירה היא ואפי׳ אביי מודה בכולהו דוכתי דלא גזרי׳ גזירה לגזירה.
והא לא נח – וא״ת ומאי קושיא דהא אנן מדרבנן אסרי. י״ל דה״ק כיון דלא חשיבא הנחה ליכא למגז׳ בהא כלום אטו היכא שאין אגדו בידו דאפי׳ בההוא דפטור מדאורית׳ כל היכא דלא נח.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״מיד״.
היה אדם קורא בשבת בספר מספרי הקודש ויושב על האיסקופה (מפתן בית גבוה ורחב) ונתגלגל הספר מידו החוצה לרשות הרבים, וספר זה עשוי היה כמגילה — גוללו אצלו, מותר לו לגלול את הספר בחזרה אליו, מאחר שקצהו האחד עדיין נשאר בידו. אך אם היה קורא בראש הגג, שהוא רשות היחיד גמורה, ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע קצה הספר לעשרה טפחים מעל רשות הרבים עדיין נמצא הספר בתחום לעצמו, ומותר לו לגוללו אצלו. ואולם משהגיע הספר לעשרה טפחים התחתונים שבתוך תחום רשות הרבים — אסור לו לגוללו אליו, ולכן אך הופכו על הכתב, שכתב הספר יפנה פנימה ולא יהא גלוי ומונח בבזיון. והוינן [והיינו עוסקים, תמהים] בה, בהלכה זו: אמאי [מדוע] צריך שיהא הופכו על הכתב, ואסרו עליו להחזיר את הספר אצלו? והא [והרי] עדיין לא נח הספר על דבר מסוים ברשות הרבים, ואף אם יחזירהו לא יהא בכך משום עקירה!
One who was reading a sacred book in scroll form on Shabbat on an elevated, wide threshold and the book rolled from his hand outside and into the public domain, he may roll it back to himself, since one of its ends is still in his hand. However, if he was reading on top the roof, which is a full-fledged private domain, and the book rolled from his hand, as long as the edge of the book did not reach ten handbreadths above the public domain, the book is still in its own area, and he may roll it back to himself. However, once the book has reached within ten handbreadths above the public domain, he is prohibited to roll it back to himself. In that case, he may only turn it over onto the side with writing, so that the writing of the book should face down and should not be exposed and degraded. And we discussed this halakha: Why must he turn it over onto the side with writing, and he is prohibited to bring the book back to himself? Didn’t the book not yet come to rest upon a defined area in the public domain? Even if he brought it back it would not constitute lifting.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאָמַר רָבָא: בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע. אֵימוֹר דְּאָמַר רָבָא – בְּסֵפֶר דַּעֲבִיד דְּנָיַיח. מַיִם מִי עֲבִידִי דְּנָיְיחִי?

And Rava said: It is referring to the case of an inclined wall. Because it is inclined, the scroll is resting upon it to some degree. However, that answer is not effective in explaining the case of gathering water. Say that Rava said that the legal status of the slanted wall is different, specifically with regard to a book, as it is wont to come to rest upon an inclined wall. In contrast, is water wont to come to rest upon an inclined wall? It continues flowing. Consequently, the question with regard to water remains.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן: אימור דא׳ רבה בספר, דעביד דניח, מיא מי עבידי דניח.
משופע – בולט מלמטה ומצר מלמעלה דנח ליה על אותו שיפוע.
מי עבידי דנייחי – אלא בדבר שיש לו תוך.
בכותל משופע – אור״י דאיירי כגון שרבים מכתפים עליו דהוי רה״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכותל משופע – מפורש בתוס׳א כשרבים מכתפין עליו, דאי אין רבים מכתפין עליו הו״ל כרמלית. ואני אומר, אע״פ שאין רבים מכתפין עליו,⁠ב דכל אויר ר״ה עד עשרה ר״ה, ופני כותל משופע וכותל שאינו משפע שוין הן, ותנן למטה מעשרה כזורק בארץ ואוקימנא בפני הכותל ממש ובדבלה שמנה, כדלקמן.⁠ג
א. ד״ה בכותל.
ב. בתוס׳ הגרע״א בערובין פ״י מ״ג כ׳ דרש״י דס״ל לקמן ח, א דווקא ט׳ טפחים מצומצמות הוי רה״ר ע״כ ס״ל כרבנו דהכא קתני משהגיע לי״ט משמע אפילו משהו, ותוס׳ אזלי בשי׳ הסוברין דמט׳ עד י׳ ג״כ מהני רבים מכתפין, ולולי דברי הגרע״א אפשר לומר דאין זה מוכרח וכיון דבין כך אוקימנא המשנה באוקימתא תו נמי מוקמי בגבוה ט׳, ובתוך י׳ לאו דוקא. והדבר מוכרח דהא הרשב״א ס״ל כתוס׳ [עי׳ בהערה בסמוך] דהכא מיירי ברבים מכתפין ובעה״ק דיני רשויות אות ה ס״ל דבעי מצומצמות, שו״ר שהדברים מפורשים בריטב״א החדש [הוצאת רייכמן] דכתב פר״י: וכגון שהיה גבוה ט׳ טפחים מצומצמות דחשיב ר״ה וכו׳.
ג. ז, א. וכדעת רבנו כ׳ הריטב״א כאן ובערובין צח, א. וברשב״א הסכים לדעת התוס׳ דהתם לא נח במקום מסויים אבל כאן שהוא במקום מסויים ה״ה כתל שאם אין מכתפין הוי כרמלית. ועי׳ שו״ע סי׳ שנ״ב בב״ח ומג״א שם שכתב דדוקא מכתפין, ולפי זה יש קולא דאם אין מכתפין מותר להחזירה. ובבה״ל כ׳ להחמיר כרבנו.
מי שהיה עומד בכרמלית כגון אצטבא שלפני פתחי הבתים והיא גבוהה ג׳ ורחבה ד׳ והיא כרמלית כשיעור זה אחר שאינה עומדת להלוך והיה קורא בספר העשוי בגליון כספר תורה ונתגלגל הספר מידו לרשות אחרת אלא שהראש האחר בידו אם ברה״י נתגלגל גוללו אצלו מאחר שאפילו נפל כלו מידו והחזירו לשם אין כאן חיוב חטאת כשראשו האחד בידו מותר לכתחלה וכן אם נתגלגל ברה״ר בתוך ד׳ אמות אבל אם נתגלגל ברה״ר חוץ לד׳ אמות מניחו והופכו על הכתב שלא יתזלזל גזירה שמא ישמט כלו מידו ויבא להעבירו ד׳ אמות ברה״ר היה קורא בראש הגג שהוא רה״י ונתגלגל לאויר רה״ר אם למעלה מעשרה אפי׳ נח גוללו אצלו ואם למטה מעשרה אם עדיין הוא באויר גוללו ואם נח כגון שהיה הכותל משופע לשם שהגוילין נחים שם הופכו על הכתב ויש בענינים אלו תנאי׳ ביארנום באחרון של עירובין:
כלי או אגוז וכיוצא בו שהיה צף על פני המים ונטלו והוציא פטור שאין האגוז או הכלי נח על המים עד שתחשב נטילתו עקירה אבל אם היה האגוז בתוך הכלי והכלי צף על המים שנמצא האגוז נח בתוך הכלי אבל הכלי נד ונטל האגוז והוציא אם נידון כעוקר אם לאו נשארה כאן בספק ופטור אבל אסור ואע״פ שלענין קניה אמרו בראשון של מציעא קפצו דגים לתוך הספינה קנה אע״פ שהיא חצר מהלכת ופירשו הטעם ספינה מינח ניחא ומיא הוא דממטו לה ונמצא שאף הכלי נדון בנח והיה לנו לחייבו מכל וכל אין זה כלום שלענין הפקעת קניה לחצר מהלכת אתה צריך וספינה אינה מהלכת ולענין הלוך קורא לה נחה אבל לענין שבת להנחה גמורה אתה צריך וכל שהוא נד אינו נקרא נח ושמא תאמר תתברר לחיוב ממה שאמרו בהוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך שכתיבתן זו היא הנחתן שמא דוקא באותיות שהנחתן הנחה גמורה מה שאין כן באגוז שאין הנחתן אלא עראי:
אמ׳ רבא בכותל משופע דניח׳ – פר״י ז״ל וכיון שהי׳ גבוה ט׳ טפחים מצומצמות דחשיב ר״ה כדאמר לקמן בעמוד ט׳ בר״ה דאילו הוה ליה כרמלית או או מקום פטור או רה״י דלית בה חיובא דאוריתא כלל. וי״ל עוד דמיירי בכותל גבוה י׳ בר״ה ובאמצעו שפוע קצת תוך י׳ טפחים שראוי לראש הספר לנוח בו קצת ובפני הכתל ארבעה טפחים כדאמרן לעיל דעד י׳ טפחים הויא ליה אויר ר״ה כדאמרן לקמן גבי הזורק ארבע אמות בכתל למטה מי׳ טפחים כזורק בארץ והא דאוקמה ר׳ יוחנן לההיא במה שמנח ולא אוקמה בכותל משופע משום דכותל משופע באמצעיתו לא שכיח כולי האי אבל חור שכיח טפי בכתל ולהכי פרכי׳ דלוקמה בחור.
ועל כך אימור [אמר] רבא: מדובר כאן בכותל משופע, שמתוך שהוא משופע נח עליו הספר במידה מסויימת. אך תשובה זו עדיין אינה מספקת כדי להסביר את ענין קליטת המים, כי אימור [אמור] שאמר רבא שדין הכותל המשופע שונה דווקא בספר, דעביד דנייח הוא עשוי לנוח] על גביו, ואולם מים מי עבידי דנייחי [האם עשויים הם לנוח] בכותל משופע?! ואם כן השאלה הראשונה ביחס למים עדיין במקומה עומדת.
And Rava said: It is referring to the case of an inclined wall. Because it is inclined, the scroll is resting upon it to some degree. However, that answer is not effective in explaining the case of gathering water. Say that Rava said that the legal status of the slanted wall is different, specifically with regard to a book, as it is wont to come to rest upon an inclined wall. In contrast, is water wont to come to rest upon an inclined wall? It continues flowing. Consequently, the question with regard to water remains.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רָבָא: גכְּגוֹן שֶׁקָּלַט מע״גמֵעַל גַּבֵּי גּוּמָּא. גּוּמָּא פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מַיִם ע״געַל גַּבֵּי מַיִם לָאו הַנָּחָה הוּא? קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

Rather, Rava said: Here, it is referring to a case where he gathered the rainwater from on top of a hole filled with water. The Gemara asks: If he gathered it from on top of a hole, it is obvious that it is considered like lifting from a significant place. The Gemara answers: Lest you say that since the water that comes down from the roof into the hole it is water on top of water and, perhaps, it is not considered placing. Therefore, he taught us that collecting water from on top of a hole filled with water is considered an act of lifting an object from its placement.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואוקמא רבא: כגון שקלט מעל גבי הגומא, ונמצא המוציאו לרשות הרבים שקלט ממקום ד׳. רבא לטעמיה, דאמר רבא: מים על גבי מים – היינו הנחתן, אגוז על גבי מים – לאו היינו הנחתו – כגון שעקר והוציא אגוזים מרשות היחיד ונתנם על גבי מים ברשות הרבים: עקירה איכא, הנחה ליכא.
מהו דתימא – לאו היינו הנחתן דתהוי עקירתו עקירה דהא ניידי ואזלו.
קמ״ל – דהיינו הנחתן ועקירתן עקירה.
והכניס ידו לחצר חבירו וקלט מי גשמים מעל גבי גומא שיש בה מים והוציא לרשות הרבים חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא אלא אמר רבא כו׳ ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כו׳ בעי רבא כו׳ כצ״ל. ונ״ב כן הוא להדיא בפ׳ הזורק ע״ש:
בגמרא אלא אמר רבא כגון שקלט מע״ג גומ׳ כו׳ ונראה דעיקר הרבותא במים שקלט ממה שע״ג הגומא דאי מתוך הגומא פשיטא דהיינו הנחתן דמאי שנא גומא ומ״ש כלי אבל בע״ג הגומא שצפין קצת על הקרקע איצטריך לאשמועינן דאפ״ה היינו הנחתן דא״א לצמצם ולפ״ז יש ליישב הא דנקיט רבי יוחנן במילתיה לעיל הכניס ידו לחצר חבירו וקיבל מי גשמים משום דבחצר דידיה ליכא רבותא כולי האי כיון דניחא ליה באותן המים שצפין על הגומא א״כ הא אחשבינהו והו״ל עקירה מעליא משא״כ בחצר חבירו דאפשר דלא ניחא ליה לחבירו שיציפו המים על הגומא וסד״א דלאו היינו הנחתן כיון דליכא למימר הא אחשבינהו וקמ״ל דאפ״ה חייב כן נ״ל ודו״ק:
אלא אמר רבא: כאן מדובר בכגון שקלט את מי הגשמים מעל גבי גומא מלאה מים. על כך שואלים: אם קלט אותם מעל גבי גומא הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שנחשב הדבר כקליטה ממקום חשוב! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי מאחר והמים היורדים מן הגג לתוך הגומא מים על גבי מים הם ושמא בשל כך לאו [לא] בכלל הנחה הוא, על כן השמיע לנו שקליטת מים מעל גבי גומא מלאה מים נחשבת כעקירה ממקום הנחתם.
Rather, Rava said: Here, it is referring to a case where he gathered the rainwater from on top of a hole filled with water. The Gemara asks: If he gathered it from on top of a hole, it is obvious that it is considered like lifting from a significant place. The Gemara answers: Lest you say that since the water that comes down from the roof into the hole it is water on top of water and, perhaps, it is not considered placing. Therefore, he taught us that collecting water from on top of a hole filled with water is considered an act of lifting an object from its placement.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יראב״ןספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאַזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: מַיִם ע״געַל גַּבֵּי מַיִם – הַיְינוּ הַנָּחָתָן, אֱגוֹז ע״געַל גַּבֵּי מַיִם – לָאו הַיְינוּ הַנָּחָתוֹ. בָּעֵי רָבָא: אֱגוֹז בִּכְלִי וּכְלִי צָף ע״געַל גַּבֵּי מַיִם – בָּתַר אֱגוֹז אָזְלִינַן וְהָא נָיַיח, אוֹ דִילְמָא דבָּתַר כְּלִי אָזְלִינַן וְהָא לָא נָיַיח דְּנָיֵיד? תֵּיקוּ.

The Gemara comments: And Rava follows his standard line of reasoning, as Rava already said: It is obvious to me that water on top of water, that is its placement, and lifting the water from there is an act of lifting in every sense. It is also obvious that if a nut is floating on top of water, that is not considered its placement, and therefore lifting it from there is not considered an act of lifting. However, Rava raised a dilemma: In a case where a nut is in a vessel, and that vessel is floating on top of water, and one lifted the nut from the vessel, is that considered an act of lifting? The sides of the dilemma are: Do we go according to the nut and the halakha is decided exclusively based on its status, and it is at rest in the vessel? Or perhaps, we go according to the vessel and it is not at rest, as it is moving from place to place on the surface of the water. This dilemma remained unresolved, and therefore let it stand.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלראב״ןתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי רבא: הוציא ונתן אגוז בכלי והכלי נתון במים, מהו – בתר אגוז אזלינן1 והא נח – חייב, או דילמא בתר כלי אזלינן2 והא לא נח. ועלתה בתיקו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״אילינן״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״אילינן״.
בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על המים בחצר והושיט אדם ידו מרשות הרבים והוציא הכלי עם האגוז שבוא, מהו, בתר הוצאת אגוז אזלינן וחייב דהא נח הוא בכלי או בתר הוצאת כלי והא לא נח, שהרי צף וליכא עקירהב ופטור, תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא. גואני לא שמעתי פירוש כו׳. בדף שני דבבא מציעא תמצא מזה (ראב״ן ב״מ ט׳:).
א. עי׳ שפ״א כאן שמצדד [עכ״פ לד׳ רבינו] שכל הבעיא בעוקר הכלי עם האגוז אבל בעוקר האגוז מתוך הכלי יש לילך אחר האגוז ויהיה חייב בודאי. ועי׳ להלן כ״ג עמ׳ תשצג הע׳ תמז (תשובות ראב״ן תר״ד).
ב. מפרש רבינו דהבעיא רק לגבי עקירה אבל לא לגבי הנחה. וכ״כ להלן מס׳ ב״מ כ״ג עמ׳ קג (ראב״ן ב״מ ט׳:) ולהלן שם עמ׳ תשצג (תשובות ראב״ן תר״ד). וכ״כ ראבי״ה סי׳ רא וסי׳ תתקסח. וכתב בחי׳ חת״ס כאן: מדבריו למדתי דמפרש כל הסוגי׳ לענין עקירה, דודאי אם עקר ממקום מסויים והניח ע״ג מים, הוה הנחה וחייב, אך העוקר ממקום הנחתו שע״ג מים בהא קאמיבעי׳ לי׳ דומי׳ דקולט מי גשמים דמיירי מעוברא. דבקל הוה הנחה אחר עקירה, ממה שיהיה עקירה אחר הנחה כנלע״ד מדבריו. ועיי׳ מ״ש תוס׳ לעיל ג׳ ע״א ד״ה מ״ט וכו׳ מדחייב העני וכו׳ ע״ש ובמהרש״א שם. ועיי׳ מסברא זו בסמוך בסוגי׳ דבן עזאי.
ג. ואני...כו׳ (בכ״י פירוש׳), לא ברור מובנו.
אגוז ע״ג מים לאו היינו הנחתו – ואע״ג דאמרינן בפ״ק דב״מ (דף ט ושם) ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע״ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אע״ג דודאי לאו כמונח דמי דקי״ל רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא (שבת קנג.) משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת ונוטל ממנה כשהיא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא (לקמן דף כ.) הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתם זו היא הנחתם משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו, בתר אגוז אזלינן והא נח או דילמא בתר כלי אזלינן והא נייד. ואע״ג דאמרינן בפרק שנים אוחזין ספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטו לה ולאו חצר מהלכת היא. לא דמי שבת לקנייה.
או דלמא בתר כלי אזלינן והא לא נח – ק״ל, והא אמרי׳ במס׳ ב״מ פ״קא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה, ה״נ דלא קני, ומהדרי׳ ומי דמי התם ספינה מינח נייחי ומיא הוא דקא ממטי לה. ולאו קושיא הוא כלל, דהתם כל חצר דאינה מהלכת קניא, וספינה אינה מהלכת אלא מיא ממטן לה, אבל גבי שבת הנחה בעי׳ והא ניידה ולא נייחה.⁠ב
א. ט, ב. וקושיא זו בתוס׳ וראשונים כאן ובב״מ שם.
ב. וכן בב״מ שם כ׳ רבנו לחלק דאין על הספינה דין מהלכת אבל ודאי דליכא הנחה ומקום חשוב.
הא דבעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים אי אזלינן בתר כלי או בתר אגוז. איכא למידק ומאי שנא מהא דאמרינן בפרק קמא דמציעא (בבא מציעא ט:) גבי דגים שקפצו בספינה ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. ויש לומר דהתם גבי קנין כל חצר שאין היא עצמה מהלכת קונה אף על פי שאחרים מוליכין אותה כספינה וכקלתה הקשורה בה, אבל גבי שבת בעינן שיטול החפץ ממקום נח, להכי מספקא לן דילמא אף כשהכלי צף במים ואגוז בתוכו בעינן שיהא האגוז מונח במקום שאינו מתנענע אפילו מצד תנועת אחרים.
ואזדא לטעמיה – פירוש: והכא ליכא למיפרך תרתי למה לי דהאי דהוה מימרא אתמרא בקדמיתא ואידך דהואי אוקמתא דמתני׳ הויא בתריתא מש״כ בדר׳ יוחנן דלעיל דאוקמתא דעביד למתני׳ הויא אוקמתא קמיתא.
בתר אגוז אזלינן והא ניח או דילמא בתר כלי אזל׳ והא {לא ניח} – ולא נפשיט׳. וא״ת והא אמרי׳ בכמה דוכתי גבי דגים שקפצו לתוך הספינה שקנאם בעל הספינה מדין חצרו דאע״ג דחצר מהלכת לא קנה ספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטו ליה וא״כ מאי קא מיבעי ליה וי״ל דאין למדי׳ הנחה דגבי שבת לההי׳ דזכיה דסגיא לן בהנחה כל דהו ולא ממעטי׳ אלא חצר המהלכת לגמרי דנידא מנפשיה.
תוס׳ ד״ה אגוז. ויד נמי איהו דמסגי תותא. תמוה לי הא בנותן גט ביד עבדה אמרינן דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו. אע״כ דאמרינן דומיא דידו דא״א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעי׳ חצר שאינה מהלכת ממנו דהקונה וצע״ג:
ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שכבר אמר רבא: הדבר פשוט כי מים על גבי מיםהיינו [זוהי] הנחתן, ועקירתם משם — עקירה היא לכל דבר. וכן ברור כי אגוז הצף על גבי מיםלאו היינו [אין זו] בכלל הנחתו, ולפיכך עקירתו משם אינה נחשבת כעקירה. ואולם בעי [שאל] רבא: מקרה בו היה אגוז מצוי בתוך כלי, ואותו כלי צף על גבי מים, ועקר אדם את האגוז מן הכלי, האם תיחשב זאת לעקירה? וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] האגוז אזלינן [הולכים אנו] ורק לפי מצבו תיקבע ההלכה, והוא הלא הוא מונח בתוך הכלי, והא נייח [והרי הוא נח], או דילמא בתר [שמא אחר] הכלי אזלינן [הולכים אנו] והא [וזה, הכלי] הלא לא נייח [נח], שכן בהיותו על גבי המים הוא דנייד [שנד] ממקום למקום על גביהם. לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
The Gemara comments: And Rava follows his standard line of reasoning, as Rava already said: It is obvious to me that water on top of water, that is its placement, and lifting the water from there is an act of lifting in every sense. It is also obvious that if a nut is floating on top of water, that is not considered its placement, and therefore lifting it from there is not considered an act of lifting. However, Rava raised a dilemma: In a case where a nut is in a vessel, and that vessel is floating on top of water, and one lifted the nut from the vessel, is that considered an act of lifting? The sides of the dilemma are: Do we go according to the nut and the halakha is decided exclusively based on its status, and it is at rest in the vessel? Or perhaps, we go according to the vessel and it is not at rest, as it is moving from place to place on the surface of the water. This dilemma remained unresolved, and therefore let it stand.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלראב״ןתוספותספר הנרההשלמהרמב״ןרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) השֶׁמֶן שֶׁצָּף ע״געַל גַּבֵּי יַיִן – מַחֲלוֹקֶת ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: ו״שֶׁמֶן שֶׁצָּף ע״געַל גַּבֵּי יַיִן וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן – לֹא פָּסַל אֶלָּא שֶׁמֶן בִּלְבַד. ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְחוּבָּרִים זֶה לָזֶה.״

A similar dilemma was raised with regard to oil that was floating on top of wine. Oil does not mix with wine. Rather, it floats on top of it in a separate layer. Resolution of this dilemma is dependent on a dispute between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. Is oil considered a discrete entity placed on the wine? Or, perhaps it is considered to be connected to the wine? As we learned in a mishna: Oil that was floating on top of wine and one who immersed himself during the day touched the oil, he disqualified only the oil alone and not the wine, as he only touched the oil and the oil does not render the wine impure. And Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: They both are considered connected to each other, and therefore they are both rendered impure through the same contact. The consideration of whether the oil and the wine are considered connected is the determining factor with regard to the laws of Shabbat as well.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הוציא שמן1 ונתנן על גבי {יין}⁠2מחלוקת ר׳ יוחנן בן נורי ורבנן.
דתנן בפרק {ב׳ דטבול יום}⁠3 (משנה טבול יום ב׳:ה׳): שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן – לא פסל אלא שמן בלבד. ור׳ יוחנן בן נורי אמר: שניהם חיבור.
לתנא קמא – לא נח. לר׳ יוחנן בן נורי – נח, כמו שהמים שאמרנו: מים על גבי מים – היינו הנחתו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שמו״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״יין״.
3. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר.
שמן שצף ע״ג יין – ועקר השמן והוציאו לר״ה וה״ה ע״ג מים לענין שבת אבל לענין תרומה לא סגי דלא נקט יין.
מחלוקת רבי יוחנן ורבנן דתנן שמן – של תרומה.
שצף ע״ג יין – של תרומה.
טבול יום – פוסל את התרומה מן התורה ביבמות בפ׳ הערל (דף עא.).
לא פסל אלא שמן בלבד – לפי שאינו חבור זה לזה ושמן פסול הוא ולא טמא הילכך לא פסיל ליה ליין ולענין שבת נמי הוי כדבר אחר הצף על המים דלאו היינו הנחתו.
רבי יוחנן בן נורי אמר שניהם כו׳ – מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקין להיות תחלה (דף יד: ושם) ומה שקשה ממנחות פירשתי שם בפסחים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמן שצף על גבי מים מחלוקת ר׳ יוחנן בן נורי ורבנן, לר׳ יוחנן היינו הנחתן, לרבנן לאו היינו הנחתן. והלכתא כרבנן.
שמן ע״ג יין או על גבי מים אין זה הנחתן ואם נטל מן השמן והוציאו פטור הואיל ושני מינין הן אבל שמן על שמן או יין על יין או מים על מים זו היא הנחתן והרי אלו שנטל כמונחים על הקרקע ויש אומרים דוקא במונחים בגומא אבל נגרים לא כמו שכתבנו ויש חולקים לומר שכל שהם נגרין בו קרקע הוא וכמונחים על הקרקע הם ויין במים הואיל ומתערבים לגמרי יש אומרים שדנין אותן כמים על מים או יין על יין וזו היא הנחתן:
שמן תרומה שצף על גבי יין של תרומה ונגע טבול יום שהוא שני בשמן לא פסל אלא השמן ועשאו שלישי אבל היין טהור שכנפרד הוא מן השמן ואין שלישי עושה רביעי בתרומה ואין אומרים שהשמן והיין כאחד הוא עד שיעשה הכל שלישי ודבר זה דוקא בטבול יום אבל טומאה שנייה אחרת שנגע בו פסל את הכל וכמו שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום שקלשה טומאתו הואיל וטבל ומ״מ אף בטומאה שנייה דעלמא אין היין אלא שני הואיל ואתה חושבו כנפרד מן השמן ממנו נתקבלה טומאתו:
מי שהיה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום ועקר את רגליו מבעוד יום או שטענן על דעת לפנותן מזוית לזוית ועקר את רגליו על דעת כן ר״ל על דעת לפנות מזוית לזוית ומשעקר את רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כלו או הלך לו כמה אינו חייב שאין כאן עקירה לכך ואינו חייב עד שיעמוד ואח״כ יעקור עצמו על דעת לצאת שעקירת גופו כעקירת חפץ כמו שכתבנו למעלה ועמידה זו המחייבת דוקא שעמד לפוש ר״ל כדי לנוח אבל אם עמד לכתף ר״ל לתקן משאו אינה עמידה עקר חפץ מרה״ר והעבירו פחות מד׳ אמות ועמד ואחר עמידתו השלים ארבע אמות פטור אפי׳ כל היום כלו והוא שעמידתו היתה לנוח שהליכה שאחריו נקראת עקירה והיא העברה אחרת הא אם היתה עמידתו לכתף אינה עמידה והרי הן ד׳ אמות מעקירה ראשונה:
עקר והעביר ארבע אמות ועמד לפוש חייב שהרי עמידתו הנחה אבל אם עמד לכתף פטור עד שיעמוד לנוח שאין כאן הנחה ולמדת שהמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאן פטור וכבר ידעת בכל אלו שפירושן פטור אבל אסור:
במסכת עירובין יתבאר שכל שאנו אומרים מעביר ארבע אמות ברה״ר או זורק מתחלת ארבע לסוף ארבע שחייב פירושו באלכסונן שהוא לחשבון התלמוד חמש אמות ושלשה חומשי אמה ומעתה כל באורך עד ד׳ אמות ולא עד בכלל מותר להעביר או לזרוק מתחלה לקצת צורך וגדולי המפרשים כתבו דוקא בשעת הדחק וכל מד׳ אמות ולמעלה פטור אבל אסור עד חמש אמות ושלשה חומשי אמה ולא עד בכלל ואם השלים חמש אמות ושלשה חומשי אמה חייב וגדולי המפרשים מתירין לכתחילה תוך שיעור האלכסון בשעת הדחק ויש חולקים לומר ארבע אמות דוקא ולא באלכסונן כמו שיתבאר במקומו בע״ה וכן יש מחלוקת בד׳ אמות אלו שיש מי שפוסק שהן ארבע לכל צד שהם שמונה על שמונה ויש פוסקים ד׳ על ד׳ כמו שיתבאר שם:
צריך שתדע שהמוציא או המושיט או הזורק מרה״י לרה״י או מרה״ר לרה״ר וכרמלית באמצע פטור וכן אם הוציא מרה״י לכרמלית והניח שם ולשעתו עקר מן הכרמלית והוציאו ברה״ר פטור מ״מ ביארו בשמועה זו שאם הוציא או הושיט או זרק מרה״י לרה״ר כגון מחנות לפלטיא ועבר בכרמלית או במקום פטור באמצע כגון סטיו שיושבין בו בפתחי הבתים שאינו עשוי להלוך שדינו ככרמלית חייב שהמהלך אינו כעומד ויש אומרים דוקא אצטבא שבין עמודים המתוחים לרחבה אבל אם היה עומד הוא במקום הפטור ונטל מרה״י והוציא לרה״ר פטור שמא תאמר לדעת האומר מהלך כעומד היאך אתה מוצא מעביר ד׳ אמות ברה״ר חייב והרי עמד בנתים שהלוכו כעמידה לא אמרה האומר אלא מרשות לרשות על הדרך שביארנו למעלה בקלוטה כמי שהונחה ולענין פסק אי אתה צריך לה שאין הלכה כן כמו שכתבנו:
שמן צף על גבי יין – פירוש: שאין דרכן להתערב ונקט יין משום פלוגתא דר׳ יוחנן בן נורי דלא שייך במים אלא ביין דאית ביה תרומה.
שמן שצף על גבי יין ונגע טבול1 יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד – פירוש: משום דכל חד וחד באנפי נפשיה קאי וטבול יום שני ואינו עושה אלא שלישי בלבד ואע״פ שאמרנו כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תח׳ כבר אמרנו שזה חוץ מטבול יום דקלישא טומאתו.
ר׳ יוחנן אמר שניה זה לזה – פירוש: דכחד משקה חשיבי. והא דחשבי׳ הכא שמן כמשקה, וכן פ״ק דפסחים בי היין והשמן משקה בי מטבחים וכדאמר התם גבי לא נמנעו מלהדליק את השמן שפסל בטבול יום דמייתי עלה ההי׳ דכל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות והרבה כיוצא באלו כלהו מיירו בשמן אבל בשמן קרוש אינו חשוב משקה דתניא ר״מ אומר כל הפוסל בתרומה מטמא משקים להיות תח׳ חוץ מן הדבש וח״א אף הדבש ר׳ שמעון שזורי אומר היין כלומר היינו דוקא אבל השמן ודבש לא וא״כ הלכה כריש שזורי וא״כ ק׳ אידך אלא ודאי דההיא בשמן קרוש דומיא דדבש והכי מוכח בהדיא במשניות במסכת טהרות דקתני רישא השמן וחלב והגריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים קרשו הרי הם ישנים. וכיון דקי״ל כרבנן דפליגי2 עליה דר׳ יוחנן שאינם חבורים זה לזה לגבי שבת נמי אינם חבור וה״ל שמן הצף על היין כאגוז הצף על היין שהו׳ פטור.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״טובול״.
2. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״פליגי״.
רש״י בד״ה שמן צף כו׳ יין מחלוקת ר״י ורבנן הס״ד והד״א:
דף ו ע״ב תוס׳ בד״ה ואמאי כו׳ ורש״י ישבה בדוחק לפי הגמרא נ״ב ס״א לפי׳ גמורה:
בעיה דומה לזו, ביחס לשמן שצף על גבי יין, וכידוע אין השמן מתערב ביין אלא צף עליו בשכבה שלמה, תלוי הדבר במחלוקת ר׳ יוחנן בן נורי ורבנן [וחכמים], האם נחשב השמן כגוף זר המונח על היין או שמא הריהו כמחובר לו. דתנן כן שנינו במשנה]: שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום (אדם שנטמא וטבל אחר כך, שיש בו עוד טומאה קלושה עד הערב שמש, שהוא מטמא משקים שנגע בהם, אבל אותם משקים שוב אינם יכולים לטמא דבר אחר) בשמןלא פסל אלא את השמן בלבד ולא את היין, שהרי רק בשמן נגע ואין השמן מטמא. ור׳ יוחנן בן נורי אומר: שניהם נחשבים למחוברים זה לזה, ולכן נטמאו שניהם כאחד באותו מגע. ואותם שיקולים עצמם אם השמן והיין מחוברים קובעים גם לגבי דיני שבת.
A similar dilemma was raised with regard to oil that was floating on top of wine. Oil does not mix with wine. Rather, it floats on top of it in a separate layer. Resolution of this dilemma is dependent on a dispute between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. Is oil considered a discrete entity placed on the wine? Or, perhaps it is considered to be connected to the wine? As we learned in a mishna: Oil that was floating on top of wine and one who immersed himself during the day touched the oil, he disqualified only the oil alone and not the wine, as he only touched the oil and the oil does not render the wine impure. And Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: They both are considered connected to each other, and therefore they are both rendered impure through the same contact. The consideration of whether the oil and the wine are considered connected is the determining factor with regard to the laws of Shabbat as well.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רַבִּי אָבִין א״ראָמַר רַבִּי אִילְעַאי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זהָיָה טָעוּן אוֹכְלִים וּמַשְׁקִין וְנִכְנָס וְיוֹצֵא כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲמוֹד.

Rabbi Avin said that Rabbi Elai said that Rabbi Yoḥanan said: One who was standing in the private domain or the public domain laden with food and drinks on Shabbat, and his intention was to carry them to another corner of the same domain, if once he began walking he changed his mind and exited that domain, and he enters and exits from domain to domain, even if he does so all day long, he is exempt by Torah law for carrying out on Shabbat until he stands still. Moving the object is not considered carrying out, since he did not intend from the outset to move himself in order to carry out. Therefore, only after he stands still can it be considered a bona fide placement, and only when he subsequently moves and walks would he incur liability.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןספר הנרההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היה טעון אוכלין ומשקין – משמע שלא טענו לכך אלא היה טעון ברה״י כדי להוליכו מזוית לזוית (או מבעוד יום) ומשעקר רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו.
אינו חייב עד שיעמוד – ואח״כ יעקור עצמו לצאת דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי הלכך כי עמד ועקר ע״מ לצאת מיחייב אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה והיא לא היתה ע״מ לצאת והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת.
היה טעון אוכלין ומשקין או שאר חפצים מבעוד יום והילך בהן משחשיכה, אינו חייב כשהניחן שלא היתה עקירה בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד ויוציא ויכניס, דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, אבל אם לא עמד פטור מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך. אמר אביי והוא שעמד ליפש מדאמר מר עמד ליפש תוך ד׳ אמות פטור לכתף חייב, חוץ לד׳ אמות ליפש חייב לכתף פטור.
אינו חייב עד שיעמוד – פירוש: ברה״י קודם שיצא ובין שיעמד אחרי כן מעט בר״ה.
שם א״ר אילעאי אמר ר״י כו׳ והוא שעומד לפוש אבל עומד לכתף פטור ממאי מדקאמר כו׳ כצ״ל:
שם אמר רבי אבין אמר ר״א אמר ר״י היה טעון וכו׳ אינו חייב עד שיעמוד ופירש״י עד שיעמוד ואח״כ יעקור כו׳. ולכאורה אע״ג דפרש״י מוכרח מלשון הגמרא דדייק עליה מטעמא דשלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך אלמא דעיקר מלתא דר״י לענין עקירה איירי וכדדייק נמי לישנא דהיה טעון מדלא קאמר נטל אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא כו׳ אע״כ כפרש״י דעקירה ראשונה לאו עקירה מקרי ומש״ה הוכרח נמי לפרש כאן דהאי עד שיעמוד היינו ע״כ שיעמוד ויחזור ויעקור גופו:
אלא דאפ״ה צריך לפרש ג״כ דאינו חייב עד שיעמוד ויעקור ויחזור ויעמוד או שיניח הנחה גמורה וכ״כ בעל לחם משנה על הרמב״ם ז״ל פי״ג מהלכות שבת ע״ש אלא דאכתי קשיא לי בגווה דא״כ מאי קאמר בסמוך מאי קמ״ל דלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך דמשמע דליכא רבותא אחריתא אלא הא ותיפוק ליה דשמעינן נמי מהך מימרא דרבי יוחנן ממילא דמהלך לאו כעומד דמי דאי כעומד דמי הוי מחייב אף כשלא עמד. ועוד דלפ״ז לא הוי מקשה שפיר האמר ר״י חדא זימנא דאכתי מאידך דר״י לא שמעינן שפיר דמהלך לאו כעומד דמי משא״כ מההיא מימרא דהכא דקאמר אע״פ שנכנס ויוצא כל היום משמע שפיר דאיירי במהלך ואפ״ה צריך שיעמוד. ולכאורה היה נ״ל מזה לסייע לשיטת הרי״ף ז״ל שהביא הרא״ש לקמן בדף הסמוך דמשמע מלשון הרי״ף דרבי יוחנן ס״ל כבן עזאי דמהלך כעומד דמי מדאמר ר״י מודה בן עזאי בזורק ואפ״ה לא תיקשה מהנך מימרי דר״י בשמעתין דאפשר דבן עזאי גופא לא קאמר מהלך כעומד דמי אלא לענין הנחה משא״כ לענין עקירה לעולם בעינן עקירה גמורה וכמו שכתבתי לעיל בשם תוספת ישנים לענין עקירת גופו כעקירת חפץ דבהנחה פשיטא לן טובא וכדמפליג הש״ס נמי אליבא דר״ע לענין קלוטה בין עקירה להנחה וכתבו התוספת משום דקרא דאל יצא איש ממקומו אעקירה קאי וא״כ ה״נ דכוותיה דלענין עקירה לא אמרינן מהלך כעומד דמי דממקומו משמע ממקום קביעתו ולא דרך הלוכו משא״כ לענין הנחה בכל דהו מיקרי הנחה:
נמצא דלפ״ז אתי שפיר טובא הא דפשיטא ליה להש״ס דעיקר טעמא דרבי יוחנן משום שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך הא אם היה עקיר׳ לשם כך הוי חייב אע״ג שלא עמד דאפ״ה הוי הנחה דמהלך כעומד דמי לענין הנחה כך היה נ״ל לכאורה אמנם מה שיש לדקדק על זה יבואר עוד בסמוך:
א ועוד אמר ר׳ אבין אמר ר׳ אילעאי אמר ר׳ יוחנן: היה אדם עומד בשבת ברשות היחיד או הרבים והוא טעון אוכלים ומשקין, וכוונתו היתה להעבירם לפינה אחרת באותה רשות, ומכיון שהלך נמלך ויצא אל מחוץ לאותה רשות, והוא נכנס ויוצא מרשות לרשות אפילו כל היום כולואינו חייב מן התורה משום הוצאה בשבת עד שיעמוד, שהטלטול הזה אינו נחשב להוצאה, כיון שלא נתכוון מתחילה לעקור את עצמו על מנת להוציא. ולכן רק לאחר שיעמוד ובכך ייחשב הדבר להנחה ממש, ולאחר מכן יעקור שוב וילך, יוכל לבוא לידי חיוב.
Rabbi Avin said that Rabbi Elai said that Rabbi Yoḥanan said: One who was standing in the private domain or the public domain laden with food and drinks on Shabbat, and his intention was to carry them to another corner of the same domain, if once he began walking he changed his mind and exited that domain, and he enters and exits from domain to domain, even if he does so all day long, he is exempt by Torah law for carrying out on Shabbat until he stands still. Moving the object is not considered carrying out, since he did not intend from the outset to move himself in order to carry out. Therefore, only after he stands still can it be considered a bona fide placement, and only when he subsequently moves and walks would he incur liability.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןספר הנרההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי: חוְהוּא שֶׁעָמַד לָפוּשׁ. מִמַּאי? מִדְּאָמַר מָר: טתּוֹךְ ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת עָמַד לָפוּשׁ – פָּטוּר, לְכַתֵּף – חַיָּיב; חוּץ לד׳לְאַרְבַּע אַמּוֹת, עָמַד לָפוּשׁ – חַיָּיב, לְכַתֵּף – פָּטוּר.

Abaye added and said: And that is specifically if he stopped to rest; then it is considered placement. However, if he stopped to adjust his burden, it is not considered placement. The Gemara comments: From where did Abaye arrive at this conclusion? From that which the Master said with regard to the laws of carrying in the public domain: Although, by Torah law, one who transfers an object four cubits in the public domain is liable, if while transferring the object he stopped to rest within four cubits, he is exempt. By stopping to rest, he performed an act of placement in the middle of the transfer. As a result, he did not carry the object four complete cubits. However, if he stopped to adjust the burden on his shoulders, he is liable, as stopping in order to adjust his burden is not considered an act of placement. It is considered an action required to facilitate the continued carrying of that burden. On the other hand, after he walked beyond four cubits, if he stopped to rest, he thereby performed an act of placement and completed the prohibited labor, and he is liable; if he stopped to adjust the burden on his shoulders, he is exempt. From this halakha, Abaye learned that only when one stops to rest is it considered an act of placement in terms of the prohibited labor of carrying on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פי׳ לפוש – כגון שיגע במשוי שעליו, ומתכוין לעמוד להתרויח ולנוח כדי שיסור יגיעו – זה חשוב כאילו הניח המשא שעליו, וכל כי האי גוונא הוי הנחה. אבל לכתף, שכוונתו לתקן המשאוי שעל כתפו – פטור, דכמהלך דמי, ולא עקר ולא הניח.
ערך פש
פשא(שבת ה:) לפוש פטור לכתף חייב חוץ לד׳ אמות לפוש חייב לכתף פטור פי׳ כגון שיגע במשאו ומתכוון לעמוד להתרווח ולנוח כדי שיסור יגיעו זה חשוב כאלו הניח המשא שעליו אבל לכתף שכוונתו לתקן המשאוי שעל כתיפו פטור דכמהלך דמי ולא עקר ולא הניח (בבא קמא לא.) מאי לאו כשעמד לכתף דאורחיה הוא לא כשעמד לפוש:
ערך טרסקל
טרסקלב(כלים פרק כב) טרסקל שחיפוי על עור טמא טמא מת פי׳ העור טמא מדרס והטרסקל טהור מכלום. (שבת ה) בטרסקל שבידו פי׳ כלי שעושין אותן מערבה קלופה ואוכלין עליו לחם ורחב אמה א׳ ויש שרחב ב׳ אמות ובלשון הקדש טסקא ולשון ארמי טיריינא ויש לו מכסה עור (א״ב פי׳ בל׳ יוני שלחן של שלש רגלים ורש״י לא חש לפי׳ המלה במסכת שבת פרק רבי אליעזר דחולין אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא פי׳ שהוא מין כסא וכסא אדם נוטה יושב על ארבע רגלים):
ערך שח
שחג(שבת ה) בהשוחה פי׳ כפוף כדכתיב הלכוף כאגמון ראשו (חולין כז.) ממקום ששח חטהו פי׳ מלשון שחי ונעבורה:
ערך שפע
שפעד(משנה דמאי ב׳) אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה פי׳ מן ושפעת מים תכסך. (סוטה מב.) ושפעת הקלגסין (נדה סג) ושופעת שפע (שבת קלח: עירובין קב:) שיפועי אהלים כאהלים דמו (אהלות פרק ז) כל שיפועי אהלים כאהלים אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע פי׳ כל שהוא יורד יוסיף רוחב ומלמעלה יצר עד כאצבע. (שבת ה) כדאמר רב בכותל משופע. (נגעים פ״י) איזו היא קרחת מן הקדקד השופע לאחוריו עד פיקה של צואר ואיזו היא גבחת מן הקדקד השופע לפניו אשדות הפסגה תרגום ירושלמי שיפוע בית רמתא:
א. [אויסרוהען.]
ב. [קארב.]
ג. [איין געביקט.]
ד. [איבער פליסען אבהענגונג אבשיסיג.]
והוא שעומד לפוש – לנוח ההיא הויא עמידה ועקירה דבתרה הוי עקירה אבל עומד לכתף לתקן משאו על כתיפו לאו עמידה היא.
מדאמר מר – רבה דהוא רביה דאביי.
תוך ד׳ אמות – המעביר ד׳ אמות ברה״ר ועמד תוך ד׳ אמות לפוש וחזר והשלים והניח או עמד שם.
פטור – שלא העביר ד׳ אמות בעקירה אחת ואם לכתף עמד בתוך הד׳ אמות וכשהשלים ד׳ אמות הניח או עמד שם לפוש חייב ועמידה דתוך ד׳ לאו עמידה היא שהיתה לכתף.
חוץ לד׳ אמות – המעביר ד׳ אמות שלימות ועומד חוץ לד׳ אמות אם לפוש עמד הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ואם לכתף עמד אין זו עמידה ואם נטלה אחר מידו אחרי כן שניהם פטורין.
ואם עמד לפוש משחשיכה ואחר כך הילך בהן והניחן, עקירת גופו אחרי שעמד לפוש כעקירת חפץ דמי וחייב דהא יש עקירה והנחה בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך הוסיף ואמר אביי: והוא דווקא שעמד אותו אדם לפוש [לנוח], ואז נחשב הדבר להנחה. אבל אם עמד לתקן משאו — אין זה נחשב להנחה. ומעירים: ממאי [ממה] הוציא אביי מסקנה זו — ממה שאמר מר [החכם] בדיני טלטול ברשות הרבים. ששנינו שאף שמן התורה המעביר בשבת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים — חייב, מכל מקום אמרו שאם בתוך העברת החפץ בארבע אמות עמד לפוש [לנוח]פטור, שכיון שעמד לנוח — עשה הנחה באמצע, ולא היו ארבע אמות שלמות. ואולם אם עמד לכתף (לישר את המשא על כתיפו) — חייב, שאין עמידה לצורך כיתוף נחשבת להנחה, ואולם היא נחשבת כאחד מצרכי טלטול המשא. ואילו לאחר שהלך מחוץ לתחום ארבע אמות, אם עמד לפוש [לנוח] — בכך עשה הנחה וסיים את מלאכתו, וחייב. אבל אם עמד לכתףפטור עד שינוח. ומהלכה זו למד אביי שרק עמידה לפוש נחשבת להנחה לענין העברה בשבת.
Abaye added and said: And that is specifically if he stopped to rest; then it is considered placement. However, if he stopped to adjust his burden, it is not considered placement. The Gemara comments: From where did Abaye arrive at this conclusion? From that which the Master said with regard to the laws of carrying in the public domain: Although, by Torah law, one who transfers an object four cubits in the public domain is liable, if while transferring the object he stopped to rest within four cubits, he is exempt. By stopping to rest, he performed an act of placement in the middle of the transfer. As a result, he did not carry the object four complete cubits. However, if he stopped to adjust the burden on his shoulders, he is liable, as stopping in order to adjust his burden is not considered an act of placement. It is considered an action required to facilitate the continued carrying of that burden. On the other hand, after he walked beyond four cubits, if he stopped to rest, he thereby performed an act of placement and completed the prohibited labor, and he is liable; if he stopped to adjust the burden on his shoulders, he is exempt. From this halakha, Abaye learned that only when one stops to rest is it considered an act of placement in terms of the prohibited labor of carrying on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן – שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ? הָא אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִימְנָא, דְּאָמַר רַב סָפְרָא א״ראָמַר רַבִּי אַמֵּי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יהַמַּעֲבִיר חֲפָצִים מִזָּוִית לְזָוִית וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן וְהוֹצִיאָן – פָּטוּר, שֶׁלֹּא הָיְתָה עֲקִירָה מִשָּׁעָה רִאשׁוֹנָה לְכָךְ. אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ – מָר אָמַר לַהּ בְּהַאי לִישָּׁנָא וּמָר אָמַר לַהּ בְּהַאי לִישָּׁנָא.:

With regard to the essence of Rabbi Yoḥanan’s halakha about entering and exiting all day long, the Gemara asks: What principle is he teaching us with this halakha? Is it to teach that one is exempt from bringing a sin-offering for performing the prohibited labor of carrying out on Shabbat when the lifting of the object from its place from the first moment was not for that purpose of carrying out, but for another purpose? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say it once? As Rav Safra said that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: One who transfers objects from corner to corner in a private domain, and, while carrying them, he changed his mind about them and took them out to the public domain, he is exempt because the lifting at the first moment was not for that purpose of carrying out to another domain. Why, then, was it necessary to repeat the same halakha? The Gemara answers: They are different amora’im who transmitted this matter. One Sage said it in this language and one Sage said it in that language. They chose different halakhot to relate the principle that Rabbi Yoḥanan stated a single time.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דאמר ר׳ יוחנן: המתכוין לפנות חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן – פטור. שלא היתה עקירה בכוונה להוציאן לחוץ במקום חיוב, אלא לזוית שאין שם חייוב. ועיקרו באילו נערות וכבר פירשנוהו שם.
אמוראי נינהו – ר׳ אלעאי ור׳ אמי.
מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא – ומיהו ר׳ יוחנן חדא זימנא אמרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא אמרה ר׳ יוחנן חדא זימנא – פירוש: וכיון דתרוייהו מימרי נינהו למה לי.
על עיקרה של ההלכה שאמר ר׳ יוחנן בנכנס ויוצא כל היום, שואלים: מאי קא משמע לן [מה, איזה עקרון, השמיע לנו] בהלכה זו? — את הכלל שאין אדם מחויב על מלאכת הוצאה בשבת כשלא היתה עקירה של החפץ ממקומו משעה ראשונה שעקרו לכך, כלומר, לצורך הוצאה, אלא למטרה אחרת. ואולם הא [הרי] כבר אמרה ר׳ יוחנן חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב ספרא אמר ר׳ אמי אמר ר׳ יוחנן: המעביר חפצים מזוית לזוית בתוך רשות היחיד, ונמלך עליהן תוך כדי טלטול והוציאן לרשות הרבים — פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, לצורך הוצאה לרשות אחרת. ומדוע אם כן חזר שנית ושנה אותה הלכה? ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים שונים הם] שמסרו דבר זה, מר [חכם זה] אמר לה בהאי לישנא [אותה בלשון זו], ומר [וחכם זה] אמר לה בהאי לישנא [אותה בלשון זו, אחרת], ושניהם לא באו אלא לנסח את הכלל שקבע ר׳ יוחנן פעם אחת.
With regard to the essence of Rabbi Yoḥanan’s halakha about entering and exiting all day long, the Gemara asks: What principle is he teaching us with this halakha? Is it to teach that one is exempt from bringing a sin-offering for performing the prohibited labor of carrying out on Shabbat when the lifting of the object from its place from the first moment was not for that purpose of carrying out, but for another purpose? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say it once? As Rav Safra said that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: One who transfers objects from corner to corner in a private domain, and, while carrying them, he changed his mind about them and took them out to the public domain, he is exempt because the lifting at the first moment was not for that purpose of carrying out to another domain. Why, then, was it necessary to repeat the same halakha? The Gemara answers: They are different amora’im who transmitted this matter. One Sage said it in this language and one Sage said it in that language. They chose different halakhot to relate the principle that Rabbi Yoḥanan stated a single time.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: ״הַמּוֹצִיא מֵחֲנוּת לִפְלַטְיָא דֶּרֶךְ סְטָיו – חַיָּיב. וּבֶן עַזַּאי פּוֹטֵר.״

Since the issue of interruptions in the performance of the prohibited labor of carrying out was mentioned above, the Gemara proceeds to discuss a more complex related issue. The Sages taught in a baraita: One who carries an object out from a store, which is a private domain, to a plaza [pelatia], which is a public domain, by way of a colonnade [setav], which is situated between the store and the public domain and whose legal status is that of a karmelit, is liable, as he carried out from the private domain to the public domain. And ben Azzai deems him exempt.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פי׳ סטיו – איצטבא, והוא איקרביטא, ועושין כי האי גוונא בפני החנויות. ועל זה שנינו בחיצונה: המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו – חייב, ובן עזאי פוטר.
חנות – רה״י.
פלטיא – רחבה והוא רה״ר.
דרך סטיו – מקום איצטבאות שיושבים סוחרים ושם כרמלית עליה דלאו להילוכה הוא כרה״ר.
חייב – הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא.
ובן עזאי פוטר – כדמפ׳ קסבר מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרה״י ומונח בסטיו ועוקר מסטיו ומניח ברה״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המוציא מחנות. שהוא רשות היחיד.
לפלטיא. שהוא רשות הרבים.
דרך סטיו. מקום אצטבאות ששם יושבין הסוחרים, ותורת כרמלית עליו דלאו להילוכא קאי כרשות הרבים, אפי׳ הכי חייב, שאע״פ שאם היה מתעכב שם מעט בסטיו היה פטור, שדומה כמי שעקר מכרמלית והניח ברשות הרבים, אפי׳ הכי מיחייב הואיל ולא עמד שם בסטיו, דמהלך לאו כעומד דמי.
ובן עזאי פוטר, דסבירא ליה מהלך כעומד דמי. כלומר כיון שנוגע ברגליו במקום ידוע שאם נח שם היה מיפטר, הם הכי נמי הוא דפטרא אע״ג שהלך ולא עמד. ודוקא כדאמר בן עזאי האי סברא ברשות חלוק מן הארץ בגובה שלשה, אבל בשוה לקרקע, אע״פ שיוצא מרשות לרשות, אי לא נח ממש, לא מיחייב, כגון המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והלך כל היום ולא נח עד שחשיכה, פטור. וכן במעביר ארבע אמות ברשות הרבים. דאי אמרינן דהאי סברה בכל מידי, ה⁠[י]⁠כי מיחייב במעביר ארבע אמות ברשות הרבים, [הא] חשבינן ליה כנח בכל פסיעה ופסיעה.
תניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ובן עזאי פוטר דקסבר מהלך כעומד ליפש דמי. וכי תימא מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים היכי משכחת ליה לבן עזאי, התם הלכתא גמירי לה. וכי תימא אם כן אפילו [עמד ליפש נמי ליפטר] דהא מהלך כעומד דמי, התם נמי הלכתא גמירי לה עומד ליפש [חייב]. אי נמי לא אמר בן עזאי מהלך כעומד דמי אלא בשתי רשויות אבל ברשות אחת לא. והרב אלפסי ז״ל כתב הא דבן עזאי להלכה אע״פ שהלכה כרבנן, כתבה לרווחא דמילתא ללמדך שאין [בה] מחלוקת. וכן אני אומר במה שכתב בענין סוכה אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סכך ע״ג המטה כשרה, דלעולם הלכה כרבנן דמכשרי נמי בסמך, אפילו הכי כתבה הרב ז״ל לרווחא דמילתא, שאף המחמיר בסמך אין לו להחמיר בסכך. והאי דאיצטריך לר׳ יוחנן למימר מודה בן עזאי בזורק, דלא תימא כי היכי דסבירא ליה לבן עזאי מהלך כעומד דמי הכי נמי סבירא ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא וליפטר נמי זורק. אי נמי לא תימא טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כי האי גוונא דחייב, ואם כן אפילו זורק נמי, אלא טעמא דבן עזאי דמהלך כעומד דמי.
ת״ר המוצא מחנות1 שהוא רה״י לפלטיא שהוא ר״ה דרך סטיו חייב וכו׳ – ובן עזאי פוטר ופלוגתייהו בין בסטיו כרמלית בין בסטיו שהוא מקום פטור. ואמרי׳ בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דאמי פי׳ כעומד ליפוש רבנן שהוא כמונח בכרמלית. והק׳ בתוס׳ לבן עזאי מעביר ד׳ אמות בר״ה דחייב היכי משכחת לה כיון דמהלך כעומד ליפוש דמי. ותירצו דההיא גמר גמרי׳ לה כדאיתא בפ׳ הזורק. ובירוש׳ תירצו דמשכחת לה בקופץ ואכתי קי״ל לר׳ עקיבא דאמר קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא זורק ד׳ אמות בר״ה היכי משכחת לה מחייב לפי שיטת הירושלמי ור׳ הגדול ז״ל תי׳ דלא אמר בן עזאי ור׳ עקיבא אלא כשיש שם שנוי רשויות אבל כשהכל ברשות אחת לא אמרו.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י נוסף כאן: ״לפלטיה״.
בגמ׳ ת״ר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב בן עזאי פוטר. לכאורה יש לדקדק אמאי לא נקיט לפלוגתייהו איפכא במוציא מחנות לסטיו דרך פלטיא דרבנן פטרי דמהלך לאו כעומד דמי ובן עזאי מחייב והכי הוי שפיר טפי למיתני כח דהתירא אליבא דרבנן לשיטת רוב הפוסקים שפסקו כחכמים אלא דאיכא למימר דאיפכא לא פסיקא ליה כיון דסתם רה״ר הוי רחב ט״ז אמה למאי דקי״ל צידי רה״ר לאו כרה״ר דמי וא״כ אפילו לרבנן איכא למימר דחייב משום דמעביר ד״א ברה״ר דאע״ג דלא אשכחן כה״ג במשכן רה״ר איכא למימר דחייב משום דמעביר ד״א ברה״ר גופא לא הוי במשכן אלא הילכתא גמירי לה וכיון דהלכתא היא אפשר דבכל ענין מחייב לא שנא מהלך ל״ש עומד:
ועוד דאף את״ל דבכה״ג נמי סברי רבנן דמהלך לאו כעומד דמי כדמשמע לכאורה מהא דקיי״ל בכל דוכתי דמותר להעביר פחות פחות מד״א וכדמשמע נמי ממימרא דרבה לעיל בסמוך דמחלק בין עומד לפוש או לכתף אלא דאפ״ה לא מצי למתני איפכא דנהי דרבנן פטרי משום דמהלך לאו כעומד דמי אפ״ה סד״א דבמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו נמי פטרי רבנן משום דלא אשכחן כה״ג דחייב כדשקיל וטרי בסמוך משא״כ השתא דנקיט פלוגתייהו בכה״ג ממילא שמעינן תרתי דשייך נמי פלוגתייהו איפכא. ועי״ל דהא דאמרינן בכל דוכתי כח דהיתירא עדיף היינו היכא דמותר לכתחלה. משא״כ הכא דלא פליגי בן עזאי וחכמים אלא לענין חיוב חטאת דלכ״ע מיהא אסור לכתחלה ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור. א״כ הוי רבותא טפי דרבנן מחייבי חטאת ולא אמרינן דמייתי חולין בעזרה כנ״ל:
ב מאחר שהוזכרה קודם הבעיה הקשורה בהפסקות שעושה אדם בתוך מלאכת ההוצאה, מוסיפים לדון במקרה מורכב יותר הקשור בבעיה זו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: המוציא מן החנות, שהיא רשות היחיד, לפלטיא [רחבה, כיכר], שהיא רשות הרבים, דרך סטיו [שדרות עמודים] שבין החנות לבין רשות הרבים ודינו ככרמלית — חייב, שהרי הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ובן עזאי פוטר.
Since the issue of interruptions in the performance of the prohibited labor of carrying out was mentioned above, the Gemara proceeds to discuss a more complex related issue. The Sages taught in a baraita: One who carries an object out from a store, which is a private domain, to a plaza [pelatia], which is a public domain, by way of a colonnade [setav], which is situated between the store and the public domain and whose legal status is that of a karmelit, is liable, as he carried out from the private domain to the public domain. And ben Azzai deems him exempt.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) בִּשְׁלָמָא בֶּן עַזַּאי – קָסָבַר מְהַלֵּךְ כְּעוֹמֵד דָּמֵי, אֶלָּא רַבָּנַן נְהִי נָמֵי דְּקָסָבְרִי מְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹמֵד דָּמֵי, הֵיכָא אַשְׁכַּחְנָא כה״גכְּהַאי גַּוְונָא דְּחַיָּיב?

The Gemara clarifies the opinions. Granted, the opinion of ben Azzai makes sense, as he holds that walking is considered like standing. In other words, with each step, he is considered as if he came to a complete stop. Therefore, as he walked through the colonnade, which is neither a public domain nor a private domain, he came to rest there. Consequently, he did not carry from a private domain to a public domain; he carried into and out of a karmelit. However, the Rabbis, although they hold that walking is not considered like standing, their opinion is difficult. Where do we find a comparable case where one is liable? There is no direct transfer from domain to domain. The transfer is via a domain where there is no Torah prohibition. Where do we find that the Torah deemed one who carried out in that manner liable?
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סטיו זהו כרמלית. לבן עזאי כאילו עמד בסטיו.⁠1 שנמצא מוציא מכרמלית לרחבה.
אלא לרבנן, אמאי חייב.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בחטא״.
היכא אשכחן כה״ג – דמפסקא רשותא אחריתי מיחייב דילמא לא חייב׳ רחמנא אלא במוציא מרה״י לר״ה בהדיא.
בשלמא לבן עזאי מהלך כעומד דמי – קשה לר״י מה צריך להאי טעמא לימא בשלמא לבן עזאי לא אשכחן כה״ג דמיחייב כדפריך מהא טעמא לרבנן דאי משום דמודה בזורק קאמר האי טעמא הא אכתי לא ידע דמודה בזורק דאי ידע לפרוך נמי לבן עזאי אזורק ומושיט היכא אשכחן כו׳ ותירץ ר״י דה״ק בשלמא לב״ע אפילו משכחת כה״ג במשכן פטור דמהלך כעומד דמי אלא לרבנן תקשה היכא אשכחן כו׳ ובירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב על ד׳ אמות ברה״ר לעולם דיעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ והש״ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק (לקמן דף צו:) דד׳ אמות ברה״ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לר״ע אע״ג דכמי שהונחה דמיא בזורק ד׳ אמות ברשות הרבים חייב ולא אמרינן כמי שהונחה תוך ד׳ אמות ברשות הרבים וריב״א מספקא ליה כיון דבד׳ אמות ברשות הרבים לא אמר מהלך כעומד דמי אף על גב דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לבן עזאי אפילו עמד לפוש תוך ד׳ אמות אם לאו וכן אם לא עמד חוץ לארבע אמות כגון שנטלה אחר מידו אם אמרינן מהלך כעומד דמי חוץ לד׳ אמות אם לאו וכן קלוטה לרבי עקיבא אם אמר כמי שהונחה דמיא חוץ לארבע אמות אפילו קלטה אחר או כלב או שנשרפה כיון דתוך ארבע אמות לא אמרינן נראה לרשב״א לרבי יוחנן דאמר לעיל המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאן פטור לית ליה דבן עזאי דלבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוה חייב וכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות (כתובות דף לא. ושם).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי – פירוש: אי קשיא אם כן במעביר ארבע אמות ברשות הרבים נימא הכי ותיהוי הפסקה בין תחלת ד׳ לסוף ד׳. תשובה: לא אמר בן עזאי הכי אלא היכא דאיכא חילוק רשויות, אבל בד׳ אמות דרשות הרבים דליכא חילוק רשות ביניהן לא אמר. וכן ר׳ עקיבה נמי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא אמר אלא מרשות לרשות אבל ברשות אחת כגון זורק ד׳ אמות ברשות הרבים לא אמר.
הא דקסבר בן עזאי מהלך כעומד דמי – לית ליה הא דא״ר יוחנןא המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן, דלדידיה כיון שנמלך ויצא כעומד לפוש ועוקר דמי. והכא נמי מפורש בר״פ אלו נערות.⁠ב וקשיא להו לרבנןג אי הכא מעביר ד׳ אמות בר״הד היכי משכחת לה דחייב, לימא כל היכא דאזיל כעומדה דמי ופטור.⁠ו וניחא להו ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה.⁠ז ואם תאמר לילף מינה דמהלך לאו כעומד דמי, דלמא שאני התם דמקום חיוב הוא לכ״ע [אבל הכא מקום פטור הוא לכו״ע], ואין דנין קל מחמור להחמיר עליו.⁠ח תו קשיא להוט לר״ע דאמר קלוטה כמי שהונחה זורק ד׳ אמות בר״ה היכי משכחת לה, ומפרקי לה דלא אר״ע קלוטה כמי שהונחה אלא לחיוב אבל לא לפטור.⁠י ואיכא למימר כי אמר ר׳ עקיבא קלוטה כמי שהונחה דוקא בשנכנסה לרשות אחרתכ דקלוטה מחיצות אבל בחד רשות לא אמרי׳.⁠ל ובירושלמי מצאתימ רב חסדא שאל לרב הונא לדעת ב״ע אין אדם מתחייב בתוך ד׳ אמות לעולם, כיון שהוציאה נעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויהא פטור, ואין שם פירוק מפורש על זה.
א. כ״כ בתוס׳ וראשונים ולהוציא מדעת הרי״ף שפסק כר׳ יוחנן וכב״ע, ועי׳ רא״ש וק״נ שם.
ב. כתובות לא, א. וע״ש בתוס׳.
ג. בתוס׳ ד״ה בשלמא ותוס׳ כתובות לא רע״ב, ובראשונים.
ד. בנד׳ חסר ב׳ שורות מחה״ד.
ה. יש להקשות אמאי לא פשטי׳ לעיל ג, א מב״ע דעקירת גופו הוי עקידה והנחתו הוי הנחה ואפילו רבנן ל״פ אלא במהלך. ואפשר דהוי דחינן דטעמא דב״ע לאו משום דהוי כעומד אלא משום דלא אשכחן כה״ג דחייב, וריו״ח דאמר מודה ב״ע בזורק הוא רק למסקנא.
ו. במרכבת המשנה פי״ג מהל׳ שבת הכ״א כ׳ דלפי הגמ׳ לקמן צז, ב דל״א קלוטה רק באומר כל מקום שתרצה תנוח, א״כ כשלא נתכוין שתנוח תוך ד׳ ל״א קלוטה [וכעי״ז כ׳ באבנ״ז סי׳ רמ] והוסיף שכה״ג גם במהלך לב״ע אינו חייב אלא באומר בכ״מ שתרצה ובתוך ד״א כשאינו רוצה שתנוח חייב. והנה בעיקר הדברים עיי״ש ברשב״א צח, א דרק לענין חיוב צריך שיאמר כ״מ שתרצה תנוח דבעי איקיים מחשבתו אבל לפטור כיון דהוי כהנחה אפילו לא איקיים מחשבתו הוי כמונח. [מיהו ברש״י שם משמע דאפילו לפטור נמי אמרי׳ קלוטה ע״ש]. מיהו מש״כ דאפילו לבן עזאי בעי כ״מ שתרצה תנוח, נראה שיש לחלק, דהנה עיקר הסברא דאם לא אמר כ״מ שתרצה תנוח דלא איקיים מחשבתו [עי׳ רש״י שבת שם] צ״ע דהא במציאות לא נח אלא רק הוי דין דקלוטה וזה אינו נגד רצונו, ואדרבא רצה שתלך באויר בדרך הקלוטה, וע״כ הכוונה, שזה שצריך שיאמר כ״מ שתרצה אינו חסרון במלאכת מחשבת אלא הוא דין בחלות ההלכה של קלוטה שאם אין דעתו שיחול ע״ז שם קלוטה אינו חשיב שיהא כקלוטה. וכן הוא בתוס׳ ערובין צז, ב ד״ה אלא שכ׳ דמסתבר טפי למימר התם קלוטה כמו שהונחה כיון שהיה דעתו ורצונו שתנוח שם, אבל הכא דאין רצונו שיפול שם אין לנו לומר שיהא כמונח. ולפי״ז אפשר דרק בדין קלוטה דהוא מכח ההלכה צריך שיחשב בדעתו ורצונו, אבל בדין ב״ע דהוי כעומד שהוא הנחה במציאות, וכמו שכתב רש״י דכל פסיעה הוי עקירה והנחת הרגל הוי הנחה, ובזה א״צ שיאמר כל מקום שתרצה, ואמנם הכא מוכרח בכתובות שם דבגנב לב״ע הוי כעומד לחייבו, אע״פ שבטלה עקירה ראשונה ובודאי אין דעתו לכ״מ שתנוח.
ז. וכ״כ בתוס׳, ועי׳ בתוס׳ שנסתפקו לב״ע אם עמד לפוש בתוך ד״א אי הוי כמונח, וכן בקלוטה לר״ע אם לא עמד חוץ לד״א ונטלה אחר. ובמהרש״א הקשה דאמאי לא בעו התוס׳ לר״ע נמי אם עמד לפוש, ונראה דבאמת חלוק השאלה לבן עזאי מאשר לר״ע. והיינו דלב״ע מה שהוי כעומד הוא מן הסברא וכרש״י בכתובות שם, ולפי״ז בד״א ברה״ר אתא הלכתיה וגרעיה דאע״פ דהוי כעומד מ״מ אין בזה הפסק לפטור, ולפי״ז שפיר נסתפקו בתוס׳ דאפשר דגם בעמד לפוש לא הוי הפסק, או דילמא אפילו לב״ע עמד לפוש עדיפא, ואפילו נתמעט עומד עדיין לא נתמעט דין לפוש, [וברשב״א משמע דפשיטא ליה דלפוש הוי הפסק]. אבל לרע״ק הבעיא בתוספות אחרת, דלדידיה מן הסברא ליכא למימר דהוי כקלוטה ורק ההלכה חידשה דקלוטה יש לה דין כהנחה, ולפי״ז הבעיא דתוספות דמה דל״א קלוטה בתוך ד״א ברה״ר הוא משום דל״א כמי שהונח רק כשהגיע למקום חיוב דהיינו אחר הד״א, או דעיקר הסברא דמרשות לרשות דוקא נאמרה ההלכה דהוי כמונח אבל לא בחד רשותא. ולפי״ז ניחא תמיהת המהרש״א דלר״ע לא נאמר כלל שלא יועיל הפסק בד״א, אלא שלא נתחדשה ההלכה של קלוטה, ולפי״ז פשיטא דעמד לפוש דהוי הנחה טובא דהוי הפסק. [ועי׳ דו״ח לגרע״א שביאר כן לר״ע, ובחנם תמה באבנ״ז סי׳ רמ ס״ק מא דע״כ אין זה כוונת התוספות שהרי תוספות כתבו ספק זה גם לב״ע, וע״כ לב״ע אמרי׳ מהלך כעומד גם באותו רשות ע״ש, ולפי מה שנתבאר דהם ב׳ שאלות ואין שייכות זל״ז ניחא דברי הגרע״א]. ועי׳ להלן הערה 154 בשם השט״מ. שו״ר שמה שכתבנו דלבן עזאי דהוי כעומד היא מן הסברא ואין לחלק בהא בין ב׳ רשויות וכן לפטור, זה אינו אלא לדעת רבנו ולדעת התוספות, אבל יש ראשונים דפליגי, דהנה בשטמ״ק כתובות לא, ב ד״ה אלא כתבו ״דהיכא דמוציא מרה״י לרה״ר ובשעת עקירה ראשונה נמלך להוציאו, אפילו לבן עזאי חייב רק מחמת עקירת פסיעה ראשונה משום דבמקום חיוב גם לדידיה מהלך לאו כעומד דמי וכדמוכח ממעביר ד״א ברה״ר, ורק היכא דמתחילה עקר להצניעו ואח״כ נמלך להוציאו בזה סובר בן עזאי דחייב מחמת עקירת פסיעה אחרונה משום דמהלך כעומד דמי״. ע״כ, ועל כרחך הביאור דמה שיש דין עומד לבן עזאי הוא מחידוש ההלכה, ולא נאמרה ההלכה רק לחיוב, כלומר שזה דין לעשות חלות חיוב כעומד, אבל לפטור שאין על זה דין חלות דין, אלא אדרבא ביטול חלות חיובים אין בזה הלכה, ומשו״כ אם יש חיוב משום פסיעה ראשונה אין צורך לחייב משום חידוש ההלכה, ולא הוי הפסק בנתיים דלפטור אין חשוב כעומד, ולפי זה אפשר דנאמנו סברת המרה״מ שהבאנו לעיל.
ח. וכן צריך לפרש דברי התוספות בכתובות שם [ודברי המהרש״א שם צ״ב]. והביאור דמה שאמר ב״ע דהוי כעומד הוא מן הסברא דבכל הליכה יש עמידה [ול״ל החילוק בין עמד לפוש או לכתף דהא אפילו מהלך הוי כעומד, מיהו לפוש אפשר דעדיפא וכמש״כ לעיל]. וכשנתחדשה הלכה דבד״א ל״א דהוי כעומד, הוא נגד הסברא ואין לך בו אלא חידושו אלא במקום חיוב.
ט. תוס׳ שם.
י. עי׳ רשב״א לעיל ד, ב ד״ה אבל למטה שהביא תי׳ זה והקשה דאינו מחוור דהא לענין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק והתם מאי חיוב ומאי פטור איכא. וסברת רבנו דל״ש לומר הלכה דהוי כמונח רק לענין חיוב שע״י זה יש חלות שם מלאכה, וה״נ בגיטין לענין חלות דין של ונתן בידה ובחצרה.
כ. לעיל בקושיא אבן עזאי אין לתרץ הני ב׳ תירוצי, משום דרק לר״ע דבמציאות לא נח רק מכח הלכה דקלוטה יש לחלק בין חיוב לפטור, וכן בחילוק רשויות, אבל לבן עזאי דס״ל דהוי כעומד הוא משום דהוי נח במציאות ולפיכך אין לחלק בהא והוי כעומד ואפילו באותו רשות, וכן לפטור הוי כעומד.
ל. יש להקשות אסברא זו דלקמן צז, ב אמרי׳ דלר״י חייב בזורק מרה״י לרה״ר ועבר ד״א ברה״ר שתים א׳ משום הוצאה וא׳ משום הכנסה, ופרש״י דהוי כמי שהונחה משיצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה לסוף ד׳, ומבואר דאמרי׳ קלוטה אפילו ברשות אחת ואפשר דלגבי ד״א הוי כרשות אחרת. אי נמי כיון דחשוב הנחה לגבי הוצאה חשיב נמי קלוטה לענין עקירה [וכעין סברא זו כ׳ בגרע״א וכתב עלה שהיא דוחק].
מ. בפרקין ה״א, ולפנינו ליתא הפירוק, מיהו בתוס׳ היה לפניהם תירוץ תפתר בקופץ.
הא דאמרינן: בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי. קשיא לן דלא הוה ליה למימר אלא בשלמא בן עזאי לא אשכחן כי האי גונא דחייב אלא רבנן היכי אשכחן כי האי גונא דחייב, ומי הצריכו לומר דטעמא דבן עזאי משום דקסבר מהלך כעומד דמי. ויש לומר דגמרא גמירי לה דטעמא דבן עזאי משום דמהלך כעומד דמי. אי נמי יש לומר דאמסקנא סמיך דאשכחן כי הא דחייב, וטעמיה דבן עזאי על כרחין משום מהלך כעומד דמי, אלא אורחא דתלמודא לברר דבריו דרך קושיא ותירוץ.
אלא רבנן נהי נמי דסברי דמהלך לאו בעומד דאמר היכא אשכחן כי האי גוונא דחייב – פירוש: שיהא חייב המוציא מרשות לרשות כשיש ביניהם מקל פטור דאורייתא וא״ת ואמאי לא נקטינן דטעמא1 דבן עזאי היינו משום דלא אשכחן כה״ג. וי״ל מדאשכחן ליה דמחייב בזורק כדאית׳ לקולא ............. דאכתי לא לההיא דמודה בן עזאי בזורק ויש לפ׳ דה״ק דבשלמא לבן עזאי אפי׳ תימא דאשכחן כה״ג במושיט וזורק י״ל שהוא פוטר כאן משום דמהלך כעומד דמי אלא לרבנן היכא אשכחן כיה״ג דחייב אפי׳ בזורק או במי שמושיט ידו לחוץ ומניחו שם.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״דטעה״.
תוס׳ בד״ה בשלמא כו׳ וכן קלוטה לרבי עקיבא אם אמר כמי שהונחה דמיא חוץ לד׳ כו׳ עכ״ל ק״ק אמאי לא מספקא ליה לריב״א נמי לר״ע בזורק ונח בתוך ד׳ אמות דכיון דבזורק ארבע אמות ברשות הרבים לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי אע״ג דבעלמא כמי שהונחה לר׳ עקיבא אם חייב לרבי עקיבא אפילו זרק ונח תוך ארבע אמות אם לאו דדומיא דהכי מספקא ליה לבן עזאי במהלך כעומד אם עמד לפוש תוך ד׳ אמות ויש ליישב ודו״ק:
שם בשלמא ב״ע קסבר כו׳ אלא רבנן נהי דקסברי כו׳ היכא אשכחן כה״ג דחייב ופרש״י דעיקר הקושיא כיון דמפסקא רשותא אחריתא מנ״ל דחייב דלמא לא חייב רחמנא אלא במוציא להדיא מרה״ר לרה״י. ומשמע מלשונו דאפילו בזורק ומושיט נמי קשיא ליה כה״ג וכמבואר להדיא משיטת התוס׳ שהוצרכו לידחק בשקלא וטריא דשמעתין אליבא דבן עזאי ומה שיש לדקדק על שיטה זו יבואר מאליו:
אמנם לולי פירושם בזה היה נ״ל דהשתא נמי אסיק הש״ס אדעתא הא דמודה בעל הבית בזורק ואפ״ה לא שייך כלל להקשות היכא אשכחן כה״ג דחייב דמהיכי תיתי לפטור דאין שום סברא לומר דבשביל שהפסיקו רשות אחר יפטור דסוף סוף איתעביד מחשבתו שהוציא החפץ מרה״י לרה״ר ועוד דהא נמי לא פסיקא דלא הוי במשכן ואדרבא לכאורה משמע דעיקר הוצאה דמשכן הוי בכה״ג דהא אמרינן להדיא בר״פ הזורק משה היכא הוי יתיב במחנה לויה וא״ל לא תפיקו מרה״י דידכו לרה״ר דידי. א״כ משמע דמחנה ישראל לא הוי רה״ר ואין סברא ג״כ לומר שכל המחנה כאחד היה רה״י גמור דמהיכי תיתי דמסתמא הי׳ ריוח בין אהל לאהל כדאמרינן בפרק חזקת שאין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה אלמא שהיה ריוח בין הדבקים כמו מבואות וא״כ הו״ל לגמרי מוציא מרה״י לרה״ר דרך מקום פטור או כרמלית מכל זה נראה דעיקר סברת המקשה דמקשה בפשיטות היינו דוקא למאי דאסיק אדעתיה דפלוגתא דב״ע ורבנן היינו דוקא כשהפסיק בהילוך דמש״ה פוטר ב״ע ואהא קשיא ליה שפיר א״כ מ״ט דרבנן דנהי דס״ל לרבנן דמהלך לא הוי כמו עומד ממש לענין הפסק אפ״ה ודאי מיהא דמהלך הוי מעשה הפסק וכי היכי דעומד גופא לא קים לן דפטור אלא מסברא כדתנן להדיא במשנה פרק המצניע דף צ״א ע״ב גבי אסקופה דהיכא דנח בכרמלית פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת ומהתם יליף נמי לעומד דשייך נמי לומר כה״ג דלא עשה מלאכתו בבת אחת וכמו שאבאר שם במקומו בעזה״י וא״כ מקשה שפיר דבמהלך נמי שייך לפטרו מה״ט גופא דלא עשה מלאכתו בב״א כדפרישית דפשיטא ליה טובא דהילוך הוי מעשה הפסק משא״כ בזורק ומושיט פשיטא ליה דחייב שהרי עשה מלאכתו בב״א והא״ש דלפי מה דהוה פשיטא ליה להמקשה הך סברא דיש לפטרו בכה״ג ממילא הוי ס״ד דאית לן למימר דמסתמא לא הוי כן בהוצאה דמשכן אלא דכל המחנה כאחד הוי רה״י גמור שלא היו שם מבואות אלא סתומים ומוקפים מכל צד כמו היקף שיירא וכיוצא בו וכמו שיבואר בר״פ הזורק אי״ה כן נ״ל נכון לולי דרש״י ותוספת לא כתבו כן ועיין בסמוך ויותר נ״ל דהא דמקשה מעיקרא היכא אשכחן כה״ג דחייב היינו משום דאיכא למימר דבמשכן היו המבואות עצמן מפולשין לרה״ר ורוחב שש עשרה אמה והא דאמרינן בפרק הזורק משה היכא הוה יתיב במחנה לויה היינו משום דאותן המבואות לא היו בוקעין בהם ס׳ רבוא או שלא היו מפולשין משער לשער משו״ה הוצרך לומר דמ״מ מחנה לויה גופא רה״ר הוא ומילתא דפסיקא קאמר אפילו את״ל דהמחנה ישראל לא הוי רה״ר גמור מחנה לויה מיהא רה״ר גמור הוא כן נראה לי נכון:
ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח] לשיטת בן עזאי, שכן קסבר [הוא סובר] כי מהלך כעומד דמי [נחשב], שכאילו הוא עומד בכל פסיעה ופסיעה, ולכן, מאחר שהלך דרך הסטיו שאינו לא רשות הרבים ולא רשות היחיד — הרי בתוך הילוכו נח שם, ואם כן לא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אלא הוציא לכרמלית וממנה. אלא רבנן [חכמים], נהי נמי דקסברי [אם אמנם גם כן הם סבורים] כי מהלך לאו [לא] כעומד דמי [נחשב], בכל זאת אין שיטתם מובנת, כי היכא אשכחנא כהאי גוונא [היכן מצאנו בכגון זה] שחייב? שהרי אין כאן העברה מרשות לרשות במישרין אלא דרך מקום שאין בו איסור מן התורה. והיכן מצאנו שחייבה התורה בהוצאה מסוג זה?
The Gemara clarifies the opinions. Granted, the opinion of ben Azzai makes sense, as he holds that walking is considered like standing. In other words, with each step, he is considered as if he came to a complete stop. Therefore, as he walked through the colonnade, which is neither a public domain nor a private domain, he came to rest there. Consequently, he did not carry from a private domain to a public domain; he carried into and out of a karmelit. However, the Rabbis, although they hold that walking is not considered like standing, their opinion is difficult. Where do we find a comparable case where one is liable? There is no direct transfer from domain to domain. The transfer is via a domain where there is no Torah prohibition. Where do we find that the Torah deemed one who carried out in that manner liable?
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״ראָמַר רַב סָפְרָא א״ראָמַר רַבִּי אַמֵּי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

Rav Safra said that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: That is not an exceptional case,
ספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אבל עכשיו שדלתותיה נעולות הויא כרמלית לא שנא ביום ולא שנא בלילה. ממאי מדתנן בפרק המוצא תפלין לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים וכו׳, אמרו לו מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח ופרש׳ בגמרא ורבנן אמ׳ ר׳ מאיר רשות הרבים וקא מהדרי ליה כרמלית דאמר ר׳ יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, ואמאי לא שני ליה דביום [לא] היו נועלין, אלא לאו ש״מ דאפילו ביום שאין דלתותיה נעולות לא הוי רשות הרבים אלא כרמלית. ולאפוקי מרבינו אפרים ז״ל דלא הויא כרמלית אלא בלילה אבל ביום שאין דלתותיה נעולות רשות הרבים היא, אלא בין ביום בין בלילה כרמלית היא. והני מילי בשלא עירבו, אבל אם עירבו מותרין, דכחצר היא. כך כתב הרב אלפסי ז״ל בפ״ק דעירובין. והרב רבינו אפרים ז״ל חולק עליו לומר דלא סגי ליה בעירוב כיון דכרמלית היא. ולשם ביררתי את דבריהם.
אמר ר׳ ספרא אמר אמי אמר ר׳ יוחנן: אין זה מקרה יוצא דופן,
Rav Safra said that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: That is not an exceptional case,
ספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת ה:, ר׳ חננאל שבת ה:, הערוך על סדר הש"ס שבת ה:, רש"י שבת ה:, ראב"ן שבת ה: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת ה:, ספר הנר שבת ה: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת ה: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת ה: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת ה:, רמב"ן שבת ה: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ה: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבת ה:, מהרש"ל חכמת שלמה שבת ה:, מהרש"א חידושי הלכות שבת ה:, פני יהושע שבת ה:, גליון הש"ס לרע"א שבת ה:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת ה:, אסופת מאמרים שבת ה:

Shabbat 5b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 5b, R. Chananel Shabbat 5b, Collected from HeArukh Shabbat 5b, Rashi Shabbat 5b, Raavan Shabbat 5b, Tosafot Shabbat 5b, Sefer HaNer Shabbat 5b, Ri MiLunel Shabbat 5b, HaHashlamah Shabbat 5b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 5b, Ramban Shabbat 5b, Rashba Shabbat 5b, Meiri Shabbat 5b, Ritva Shabbat 5b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 5b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 5b, Penei Yehoshua Shabbat 5b, Gilyon HaShas Shabbat 5b, Steinsaltz Commentary Shabbat 5b, Collected Articles Shabbat 5b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144