×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּמַאי שְׁנָא מִדְּרַבִּי אַמֵּי הָתָם אִיכָּא לְמֵימַר טָעֵי בדר׳בִּדְרַבִּי יִרְמְיָה הָכָא כֵּיוָן דְּקָא מַפְסֵיד כּוּלֵּיהּ אַגְרֵיהּ וַאֲתָא וַאֲמַר אֵימוֹר קוּשְׁטָא קָאָמַר.:
The Gemara asks: And in what way is this case different from the case in which Rabbi Ami said that the scribe is not deemed credible to disqualify the Torah scroll? The Gemara answers: There it can be said that the scribe was lying and merely wished to distress the purchaser of the Torah scroll. He claimed that he had written God’s names without the proper intention because he made the mistake of Rabbi Yirmeya. He thought, as Rabbi Yirmeya did, that as a result of his purported admission he would lose only his wage for writing the holy names, but he would still receive payment for the rest of the scroll. Here, by contrast, since the scribe knows that by claiming that he did not process the parchment with the proper intention, he causes the loss of his entire wage, and he nevertheless comes and says this, you should say that he speaks the truth and should be deemed credible. Since he is deemed credible and there is no concern that he merely wished to distress the purchaser, the Torah scroll is disqualified.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה גיטין ה:ה} מתני׳ העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול1 שבנאו בבירה שיטול את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעת לרבים שהיא מכפרת2 מפני תקון המזבח:
{בבלי גיטין נה ע״א} אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים ראו גט3 שאני נותן לה4 וחזר ואמר5 כנסי שטר חוב זה מגורשת מי לא אמר ר׳ יוחנן בן גודגדא דלא בעינן דעתה הכא נמי לא בענן דעתה ולא אמרינן בטולי בטליה אלא משום כיסופא [הוא]⁠6 דאמר7 לה הכי8:
ועל המריש [הגזול]⁠9 שבנאו בבירה שיטול את דמיו10: ת״ר גזל מריש ובנאו בבירה בית שמאי אומרים [יקעקע]⁠11 כל הבירה כולה12 ויחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש13 מפני תקנת השבים:
1. המריש הגזול: כ״י נ: ״מריש גזול״.
2. שהיא מכפרת: דפוסים: שמכפרת.
3. גט: כ״י נ: ״גט זה״ (ראה נוסחאות ברי״ף ביבמות שם).
4. לה: כ״י נ: ״לאשתי״.
5. ואמר: כ״י נ: ״ואמר לה״.
6. הוא: גכב, כ״י נ, דפוסים. וכן ברי״ף יבמות שם. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
7. דאמר: כ״י נ: ״קאמ׳⁠ ⁠״.
8. אמר רבא...הכי: המאמר מובא גם ברי״ף יבמות פרק יד (דף מא ע״ב).
9. הגזול: גכב, כ״י נ, דפוסים. כבמשנה. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
10. שיטול את דמיו: כ״י נ: ״וכו׳⁠ ⁠״.
11. יקעקע: גכב, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״קעקע״.
12. כולה: חסר בכ״י נ.
13. מריש: גכב, כ״י נ, דפוסים: ״מרישו״.
ומאי שנא מדרבי אמי – דאמר ליה אין אתה נאמן להפסיד ספר תורה.
התם איכא למימר – דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר׳ ירמיה אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר.
התם איכא למימר טעי בדר׳ ירמיה – פרש״י ז״לא, וסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר אזכרות. ואינו מחוורב, שלא מצינו כאן חילוק בין הפסד מרובה להפסד מועט, אטו אם אמר כן בדף א׳ מי מהימן. ור״ח ז״ל פירש טעי בדר׳ ירמיה וסבור שיעביר עליו קולמוס ויקדשם ואינו חושש לטורח זה כדי לצערו. ולדבריו קושיא דליעבר עליו קולמוס דר׳ ירמיה היא.
והא דאמרינן בגוילין שצריכין עבוד לשמן, דוקא בשל ס״תג אבל של תפילין הא קי״ל כרבנןד דפליגי עליה דרשב״ג דאמריה אע״פ שלא עיבדן לשמן. וליכא לפרושי התם אעור של טלאי, משום דעבדן לאו אטלאי קאי, ולאו ארצועות נמי, משום דהא קתני רישא ציפן זהב ולתפילין עצמן קאמר. ועוד, שהרצועו׳ והטלאי כגון הגוילין שהרי כתוב בהן שםו, וה״נ אמרינן בפרק במה מדליקיןז, אלא ש״מ שאין תפילין צריכין עבוד לשמן כלל. וקיימא לן כרבנן. וכן דעת רבינו הגדול ז״לח שכתב הברייתא כמות שהיא ולא פסיק כדברי היחיד וכאן כתב זה המעשה, ש״מ שיש חילוק בין ס״ת לתפילין בכךט.
וכן המזוזה כתפילין היא לפי דעתי, שלא מצינו בה חומר אלא בשרטוט משום הלכתאי, ועוד דאמרינן בפרק הקומץ רבהכ עושין מזוזה תפילין ש״מ.
וההיא דאמרינן בפרק נגמר הדיןל גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי הזמנה מילתא היא, תנאי היא דתניא אע״פ שלא עבדן לשמן וכו׳, לאו תנאי רשב״ג ורבנן ומשום דעבוד היינו הזמנה כמו שפירש רש״י ז״למ, דאם כן אף ספר תורה לא יהא צריך עבוד לשמן דהזמנה לאו מילתא היא, אלא אדלעיל מינה קאי דמותבינן לאביי מדתניא עשה לי תיק של ספר, עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול, אלמא הזמנה לאו מילתא היא, ופריק אביי תנאי היא דאיכא רשב״ג דקאי כוותי׳ דבעי הזמנה לשמה דהיינו עבוד דומיא דאריגת בגד למת, דאס״ד דהזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנותה להשתמש בהן חול, מה הועיל בעבוד כי קטיר רצועות דחול קטיר. ולת״ק נמי הזמנה מילתא היא, והאי דלא בעי עבוד לשמה משום דלא גמירי בתפילין לשמה אלא בכתיבה עצמה. ולרבא לכולהו הזמנה לאו מילתא היא, אלא מר בעי לשמה בכולהו עבודות ומר לא בעי.
וההיא דאמרן לעיל בפרק השולחנ גבי ספרים, ולרשב״ג השתא עבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי, ה״ה לרבנןס, אלא דרשב״ג אדרשב״ג בעינן לאקשויי, ואפשר שהטעם לכולהו משום דספרים שעשויין להתלמד צריכין שיעמדו ימים רבים, ולפיכך הזהירו עליהן לעבדן לשמן כדי שיזהר בעיבודן משא״כ בתפילין ומזוזות.
א. ד״ה התם איכא למימר.
ב. וכן הק׳ בחי׳ הר״ן, וברשב״א כתב דביריעה אחת אם מפסיד כולה הרי שווה להפסד הלוקח וחזר דינה להיות ככל הספר.
ג. רבינו בסוכה במלחמות (ד ב בדפי הרי״ף) כתב דמקור הדין שצריך עיבוד לשמה בספר תורה דכתיב ביה כתבו לכם והיינו לשם חובכם, משא״כ בתפילין ומזוזות.
ד. לעיל מה ב ומנחות מב ב.
ה. וכן פסק רבינו במלחמות בסוכה שם, ורש״י בסנהדרין דף מ׳ כתב דרבא קאי בשיטת רבנן, אלא דלרש״י יהיה כן גם בס״ת, ועיין ברבינו בהמשך שהביא דברי רש״י וברשב״א בסוגיין. ומאידך הרא״ש בהלכות ס״ת סי׳ ג׳ פסק כרשב״ג וכ״ה בתוס׳ לעיל מה ב ד״ה עד ובתוס׳ בסנהדרין והריטב״א לעיל מה ב.
ו. וכ״ה בריטב״א לעיל מה ב ד״ה ציפן, ושם איתא דהא איכא בהן שי״ן וכוונתו לשי״ן שבתפילין, וכמו שנזכר בגמ׳ בשבת שהביא רבינו, וכ״ה בתוס׳ בסנהדרין מח ב.
ח. בהלכות תפילין (ז א בדפי הרי״ף), והובא ברשב״א.
ט. וכ״כ הראב״ד בהשגות על הרי״ף ברשב״א ובחי׳ הר״ן. ובעל המאור בסוכה והרא״ש והרמב״ם פ״א מתפילין הי״א חולקים וס״ל דאין לחלק בין ס״ת לתפילין ומזוזות ובכולם צריך עיבוד לשמה.
י. כמבואר במנחות לב א.
מ. ד״ה אע״ג שלא עבדו ובד״ה אסור להניח. ועיין ר״ת שם בתוס׳ ולעיל מה ב בתוס׳ שכתבו כרבינו. ובריטב״א לעיל כתב כרש״י.
נ. מה ב.
ס. וכ״כ ברשב״א בסוגיין.
מאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה. פירש רש״י ז״ל דסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר הזכרות שבו כסברתיה דרבי ירמיה וניחא ליה דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דלפסוד אידך כוליה ספר אפילו הכא דפסיד כוליה אגריה מהימן, והקשו עליו דלפי פירושו אי אמר הכי בדף אחת או ביריעה אחת לא היה נאמן דהפסד מועט הוא ולא מצינו כאן חלוק בין הפסד מרובה להפסד מועט, ולא ידעתי עיקר לקושיא זו דודאי אף לפירושו של רבינו ז״ל אף ביריעה אחת נאמן דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כוליה אגריה ולוקח נמי לא מפסיד אלא אותה יריעה, אם כן חזר הדין להיות ביריעה אחת כדין כל הספר, ואם תאמר אם כן בהזכרות נמי נהימניה לגבייהו וליפסיד שכר הזכרות, הא ליתא דבהזכרות אי מהימנת ליה כוליה ספר אינו שוה כלום, ורבינו חננאל ז״ל פירש טעי וסבור היה שאין לו בו שום הפסד דבהעברת קולמוס סגי לה ולטורח כזה אינו חושש, ולפי דבריו הא דאקשינן וליעבר עליה קולמוס רבי ירמיה הוא דמקשי ליה.
תוס׳ בד״ה ועל כו׳ הא קטנה היא. נ״ב ומילתא דלא שכיחא הוא שתגדל ולא תיבעל על כן לא גזרו ודו״ק:
ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] דבר זה מהדבר שאמר ר׳ אמי, שאמר לסופר שאינו נאמן להפסיד את ספר התורה? ומשיבים: התם איכא למימר [שם יש לומר] שבאמת התכוון להקניט ולא כך היה, והוא טען כך כי טעי [טעה] בדברי ר׳ ירמיה, שחשב שלא יפסיד בטעות זו אלא את שכר האזכרות, אבל יקבל שכר עבור שאר הספר. אבל הכא [כאן] כיון דקא מפסיד כוליה אגריה [שיודע שהוא מפסיד את כל שכרו] ואתא [ובא] ואמר, אימור קושטא קאמר [אמור שאמת הוא אומר] ויש להאמין לו. וכיון שאנו מאמינים לו ואין חוששים שעשה להקניט, אם כן ספר התורה פסול.
The Gemara asks: And in what way is this case different from the case in which Rabbi Ami said that the scribe is not deemed credible to disqualify the Torah scroll? The Gemara answers: There it can be said that the scribe was lying and merely wished to distress the purchaser of the Torah scroll. He claimed that he had written God’s names without the proper intention because he made the mistake of Rabbi Yirmeya. He thought, as Rabbi Yirmeya did, that as a result of his purported admission he would lose only his wage for writing the holy names, but he would still receive payment for the rest of the scroll. Here, by contrast, since the scribe knows that by claiming that he did not process the parchment with the proper intention, he causes the loss of his entire wage, and he nevertheless comes and says this, you should say that he speaks the truth and should be deemed credible. Since he is deemed credible and there is no concern that he merely wished to distress the purchaser, the Torah scroll is disqualified.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: אהֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט.

MISHNA: Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified before the Sages about the case of a deaf-mute woman who was married off by her father when she was a minor, so that her marriage took effect by Torah law. He said that she can be released from her marriage through a bill of divorce, whether as a minor or after she reaches adulthood. Although as a deaf-mute woman she is not legally competent to give her consent, the divorce is effective because divorce does not require the woman’s consent.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ שהשיאה אביה – רבותא נקט דאע״ג דקביל אביה קידושין דידה כשהיא קטנה והויא לה אשת איש גמורה אפי׳ הכי יוצאה בגט ומקבלת את גיטה ואע״ג דלית בה דעתא דאשה כי נפקא בע״כ נפקא ואין מתרצה בגירושין ואפ״ה נפקא הלכך לא בעינן דעתה.
מתני׳ העיד ר׳ יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיתן את דמיו ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. פי׳ אע״פ שהשיאה אביה בקטנותה שהן קידושי תורה אפ״ה מתגרשת בקבלת גיטה שאע״פ שאין לה דעת וכקטנה דמיא מ״מ יש לה יד ויודעת לשמור גיטה ומשלחה ואינה חוזרת קרינא בה והרי היא כקטנה שנותנין לה אגוז ונוטלו צרור וזורקו המתגרשת בקידושי אביה מפני שיש לה יד לשמור גיטה כדאמרי׳ [בפרק שאחר זה] (בפירקין שלפני) ומשום האי טעמא נקט חרשת ולא נקט קטנה משום דבעי לפלוגי בין חרשת לקטנה לענין תרומה כדאמרי׳ לקמן ומשום האי טעמא נמי לא נקט פקחת ונתחרשה שאע״פ שהיו קידושיה קידושי תורה בעודה פקחית אפ״ה עכשיו שנתחרשה יוציאה בגט כדאמרן ביבמות בפ׳ חרש ומשום דבעי לפלוגי בין קידושי חרשת לקדושי קטנה נקט חרשת:
א משנה העיד ר׳ יוחנן בן גודגדא לפני חכמים על הלכות אלו: על החרשת שהשיאה אביה כשהיא קטנה, שנישואיה תופסים מדין תורה — שהיא יוצאה בגט אפילו כשהיא גדולה, ואף שנחשבת כמי שאין לה דעת, לפי שבגט אין צורך בדעתה של האשה,
MISHNA: Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified before the Sages about the case of a deaf-mute woman who was married off by her father when she was a minor, so that her marriage took effect by Torah law. He said that she can be released from her marriage through a bill of divorce, whether as a minor or after she reaches adulthood. Although as a deaf-mute woman she is not legally competent to give her consent, the divorce is effective because divorce does not require the woman’s consent.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בוְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה גוְאִם מֵתָה בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ.

And similarly, he testified about the case of the minor daughter of a non-priest who was orphaned from her father and then married off to a priest by her mother or brother, so that her marriage took effect by rabbinic law. He said that nevertheless she may partake of teruma, although by Torah law it is prohibited for one who is not in a priestly household to partake of teruma. And furthermore if this girl dies, then her husband inherits her estate. It is not said that because the validity of the marriage is by rabbinic law and not Torah law he is not entitled to inherit from her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן – והיא יתומה דלא הוו נישואין אלא מדרבנן.
שאוכלת בתרומה – דרבנן בהני נישואין ולא גזרינן מידי.
ועל הקטנה בת ישראל כו׳ – בתרומה דרבנן איירי למ״ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרינן בריש האשה רבה (יבמות צ.) דמפרש ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא״ת ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא וי״ל דקטן אוכל נבלות בעיא היא בפרק חרש (שם קיד.) ולא איפשיטא אי ב״ד מצווין להפרישו או לאו ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי׳ מאכילה בידים ועוד משמע דאפי׳ לכי גדלה אוכלת מכח זה אע״פ שעדיין לא בעל והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא כדגזרינן בסמוך גבי חרש בפקחת דאפי׳ תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא.
מתני׳: ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה. פירש רש״י ז״ל בתרומה דרבנן לפי שאין נשואי קטנה דאורייתא אלא דרבנן, ונראה שהזקיקו לרבינו זצ״ל לפרש כן מפני שאמרו בפרק האשה רבה בשמעתא דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, והתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה וכו׳ רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו בתרומה, ואוקימנא בתרומה דרבנן, ותמיהני מדמקשינן בגמרא ואפילו חרשת לא אכלי גזרה שמא יאכלו חרש כחרשת וליכול דקטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו. ולמאן דאית ליה הכי אף בדאורייתא קא אכלה, ועוד מדמקשינן חרש בפקח נמי בתרומה ליכול משמע דעד השתא בתרומה דאורייתא קא מיירי, ועוד דביבמות מייתי על הא מתניתין עובדא דרבי יצחק בר ביסנא דאירכס ליה מפתחות בי מדרשא ברשות הרבים ואתא לקמיה דרב פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטלייא ליטיילו, התם אפשר דמשכחי להו ומייתי להו ניהלך, וכולה סוגיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו או לא, ואי מתניתין בתרומה דרבנן היא מאי קא מייתי עלה כל ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות, אלא ודאי שמע מינה דבתרומה דאורייתא קאמר משום דאין בית דין מצווין להפרישו. ואם תאמר אם כן מאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו ליפשטה התם מהא מתניתין, יש לומר משום דהוה מצי לדחויי דילמא בתרומה דרבנן כדדחי התם דבן חבר דרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ, ובן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ, ומכל מקום מדקיימא לן דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ומייתינן על הא מתניתין כל ההיא שקלא שמע מינה בהאי דינא שייכא ובתרומה דאורייתא קאמר. וההיא דיבמות הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בתרומה דאורייתא אלא דבעי לאוקומה אף כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו כי היכי דלא תיקשי ליה שמע מינה אין בית דין מצווין להפרישו כדמקשי בשבת גבי קטן שבא לכבות, וכן בנדרים, ויש לומר דלישנא דאוכלה בתרומה משמע ליה לרש״י ז״ל שאומרין לה לאכול, אי נמי אפילו להאכיל לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדאמרינן התם ביבמות מניחו זורק מניחו תולש אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח הבא לי חותם וכדדרשינן ליה מלא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם. אבל בתרומה דרבנן שרי אפילו להאכילו בידים משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן [בנדפס: וכדאמרינן בנדה במופלא סמוך לאיש בפרק יוצא דופן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן]. ומיהו אכתי לא מיחוור לי, מדמקשינן בגמרא חרש בחרשת נמי לוכיל דקטן אוכל נבילות הוא, ואי אוכלת דמתניתין מאכיל בידים אי נמי אומרים לה לאכול משמע הא [בנדפס: האי] לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא מאכילין בידים ואסור מלא תאכילום ושמא אף רבינו ז״ל לא פירש אלא למאן דאית ליה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, ובכדי להעמיד משנתינו ככולי עלמא וכאותה שאמרו ביבמות, וכשתמצא לומר אין מצווין להפרישו אף בתרומה דאורייתא קא אכלה, והא דקא מקשי בגמרא חרש בחרשת ליכול דקטן אוכל נבילות הוא, ואף על גב דמתניתין לא מיירי בתרומה דאורייתא, יש לומר משום דלא איתפרשא ליה מתניתין למקשה במאי קא מיירי אי בשל תרומה או בשל דבריהם קא מקשה ואזיל הכי ולרבותא קאמר כלומר אי מתניתין בשל דבריהם ליכול דאף זו נשואים של דבריהם, ואם תמצא לומר בתרומה דאורייתא וכמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אף זו תאכל דכקטן אוכל נבילות היא דאין לה דעת ואין בית דין מצווין להפרישה, והיינו דלגבי חרש בפקחת קא מפרש בהדיא בתרומה דרבנן מיהא תאכל כלומר ומי שמעת מינה דמתניתין אף בשל תורה קאמר, ומשום הכי קטנה דוקא דליכא למימר אטו קטן בגדולה משום דקטן לא תקינו ליה נשואין אבל חרש בחרשת דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת לא. ואמר ליה אכתי לא שמעינן מינה מידי אלא אף כשתמצא לומר דמתניתין בתרומה דרבנן אכתי חרש בחרשת לא משום דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת וגזרה דרבנן אטו דאורייתא, אלא דקשיא לי אם כן בקטנה נגזור תרומה דרבנן אטו דאורייתא וכדאמרינן בחרש בפקחת, ושמא יש לומר דהתם בגדולה איכא למיגזר דילמא מישתלו ואמרו דנישואיה דאורייתא ואוכלת בשל תורה, אבל קטנה כולי עלמא ידעי דנישואיה לאו דאורייתא ולא אתו לאוכילה בתרומה דאורייתא.
תוספות בד״ה ועל הקטנה כו׳ ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת כו׳ עכ״ל. לפי זה יש להקשות מאי מקשה הש״ס ואילו חרשת לא אכלה ומאי קושיא דלמא חרשת כ״ש דאכלה ועיקר הרבותא בקטנה לאשמעינן דאכלה אף לכי גדלה וראיתי שהתוספות הקשו כן ביבמות ותירצו דאפ״ה מקשה הש״ס שפיר דליתני תרוייהו וגם בזה לא הונח לי דמהיכא תיתי ליתני כי רוכלא כיון דאתיא במכ״ש ועיקר חידוש הדין אינו אלא דאכלה לכי גדלה ונראה ליישב דאכתי איכא נמי רבותא בחרשת טפי מבקטנה משום דלשמואל לחד לישנא בפרק חרש קסבר דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי דהו״ל ספק קידושין דאורייתא ולרבי אליעזר נמי תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהיא ספק ולפ״ז היה באפשר לומר דאפילו רבנן דפליגי היינו משום דלענין קידושין מוקמינן לה אחזקת פנויה וכן בתרומה אחזקת טבל אבל לענין אוכל נבילות אכתי סד״א דהו״ל ספיקא דאורייתא ומצווין להפרישו ובאמת מסוגית הש״ס דפרק חרש משמע להדיא דחרש וחרשת שווין לקטנה לענין אוכל נבילות וא״כ מקשי שפיר ליתני תרווייהו כנ״ל:
ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן כשהשיאוה לו אמה או אחיה, אף שהנישואין הללו תקפים רק מדברי סופרים, ומדין תורה אסור לזר לאכול תרומה, שמכל מקום אוכלת בתרומה, ואם מתה קטנה כזו — בעלה יורשה, ואין אומרים שכיון שהיו הנישואין רק מדברי סופרים אינו זוכה בירושתה.
And similarly, he testified about the case of the minor daughter of a non-priest who was orphaned from her father and then married off to a priest by her mother or brother, so that her marriage took effect by rabbinic law. He said that nevertheless she may partake of teruma, although by Torah law it is prohibited for one who is not in a priestly household to partake of teruma. And furthermore if this girl dies, then her husband inherits her estate. It is not said that because the validity of the marriage is by rabbinic law and not Torah law he is not entitled to inherit from her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דוְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בְּבִירָה שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים.

And Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda further testified about a stolen beam that was already built into a large building [bira], that the victim of the robbery receives only the value of the beam but not the beam itself, due to an ordinance instituted for the penitent. By Torah law, a robber is obligated to return any stolen item in his possession, provided that its form has not been altered. If one stole a beam and incorporated it into a building, then by Torah law he would have to destroy the building and return the beam. In order to encourage repentance, the Sages were lenient and allowed a robber to return the value of the beam.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מריש – קורה.
בירה – בית גדול.
מפני תקנת השבים – שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו ימנע מלעשות תשובה.
ועוד העיד על המריש (קורה) הגזול שבנאו בבירה (בבנין) שהגזלן השתמש בקורה זו כחלק מן הבנין, שאף שמצד הדין צריך להחזיר לנגזל את הגזילה עצמה — שיטול הנגזל רק את דמיו, מפני תקנת השבים, שתיקנו כך כדי להקל על החוזרים בתשובה, שאם יצטרך הגזלן להרוס את הבנין כולו כדי להשיב לנגזל את הקורה שגזל, יהא קשה לגזלן לשוב.
And Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda further testified about a stolen beam that was already built into a large building [bira], that the victim of the robbery receives only the value of the beam but not the beam itself, due to an ordinance instituted for the penitent. By Torah law, a robber is obligated to return any stolen item in his possession, provided that its form has not been altered. If one stole a beam and incorporated it into a building, then by Torah law he would have to destroy the building and return the beam. In order to encourage repentance, the Sages were lenient and allowed a robber to return the value of the beam.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הוְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לְרַבִּים שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ.:

And lastly, Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that was obtained through robbery but that was not publicly known to have been obtained in that manner. He said that it effects atonement for the robber who sacrifices it, for the benefit of the altar, as will be explained in the Gemara.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא נודעה לרבים – שהיא גזולה.
שהיא מכפרת – ואין צריך להביא אחרת.
מפני תקנת המזבח – בגמרא מפרש ומשום הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו תנא ליה הכא.
[בנדפס: שלא נודעה לרבים שתהא מכפרת. ירושלמי: וכמה הם רבים רבי גוריון בשם ר״ל [ריש לקיש] שלשה בני אדם, רבי אבין בשם רבי יוחנן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי].
ועוד העיד על קרבן חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שלא ידעו רבים שהיא גזולה — שבכל זאת היא מכפרת על הגזלן שהביאה, מפני תיקון המזבח.
And lastly, Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that was obtained through robbery but that was not publicly known to have been obtained in that manner. He said that it effects atonement for the robber who sacrifices it, for the benefit of the altar, as will be explained in the Gemara.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רָבָא מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא ואָמַר לְעֵדִים רָאוּ גֵּט זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ וְחָזַר וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת מִי לָא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ ה״נהָכָא נָמֵי לָא בָּעֵינַן דַּעְתַּהּ.

GEMARA: Rava says: Learn from the testimony of Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda in the mishna that if the husband secretly says to witnesses: See this bill of divorce that I am about to give to my wife, and then he says to his wife: Take this promissory note, then she is divorced even when she herself does not know that the document in her hand is a bill of divorce. Didn’t Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda say that we do not require the woman’s consent for a bill of divorce, as the divorce takes effect even when she is a deaf-mute, who is not legally competent to give her consent? Here too, one should say that we do not require the woman’s consent.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מעדותו של ר׳ יוחנן בן גודגדא – אנו למדין.
אמר לעדים – שלא בפניה ראו גט זה כו׳ וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גט.
לא בעינן דעתה – דאשה דהא חרשת לית לה דעתא.
אמר רבא מעדות של ר׳ יוחנן בן גודגודא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר כנסי שט״ח זה מגורשת לאו מי א״ר יוחנן בן גודגודא דלא בעי׳ בגיטא דעתה הכא נמי לא בעי׳ דעתה בגיטא פשיטא מהו דתימא כיון דאמר לה כנסי שט״ח זה בטולי בטליה קמ״ל אי איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו והאי דאמר לה הכי משום כיסופא ודוקא דאמר לעדים תחילה אבל אי לא אמר לעדים הא תנן לקמן בפ׳ הזורק אמר לה כנסי שט״ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך:
מי שהיה נותן גט לאשתו ואמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ובשעת נתינה אמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת אע״פ שאינו אומר לה הא גיטיך אף לאחר נתינה שהרי אין אנו צריכים לדעתה וא״ת שבשעת נתינה בטלו הואיל וקראו שטר חוב אינו כן דאי איתה דבטליה לעדים הוה אמר ומ״מ אם לא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אלא שאמר לפניהם כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה אח״כ הא גיטיך וכן היא שנויה בפרק הזורק (גיטין ע״ח.) והטעם דאע״ג דלא בעינן דעתה מ״מ מדקאמר הכי ולא אמר לעדים תחלה ראו גט זה וכו׳ ודאי בטולי בטליה ואין דעתו לגרשה בנתינה זו עד שיאמר לה אחר כן הא גיטיך כך כתבו הטעם גדולי קדמונינו ויש מקשים עליהם שאם כן היה לנו להקשות ממנה לרב ששת דאמר אינו חוזר ומגרש בו ואינה קושיא שמאחר שלא בטלו בפירוש אלא שאנו אומרין שבטלו כל שחוזר ואומר הא גיטיך איגלי מילתא דלגירושין יהביה ואף אינו צריך ליטלו אלא שיאמר לה אחר נתינה הא גיטיך אלא שלענין פסק אין לנו שהרי אין הלכה כרב ששת ושמא תאמר והרי בקדושין (ו׳.) אמרו אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה דאלמא אף בגט צריך דעתה בשעת נתינה והוא שיאמר לה בשעת נתינה הא גיטיך שאם נתן בידה ולא אמר לה כלום אינו גט אלא אם כן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ואין זה כלום שלא אמרו בה לענין גט מנא ידעה אלא כשלא חזר ואמר לה הא גיטיך ולא עוד אלא שהם פרשו דבגט אין צריך אמירה כלל אלא בשייחס הוא עליו שם שטר חוב וכיוצא בו וההיא דהתם אקדושי קאי:
גמ׳ ה״נ לא בעינן דעתה פשיטא. עיין בר״ש ריש מסכת תרומות:
ב גמרא אמר רבא: מעדותו של ר׳ יוחנן בן גודגדא במשנתנו נלמד: אמר הבעל לעדים ״ראו גט זה שאני נותן לה לאשתי״, וחזר ואמר לה לאותה אשה עצמה: ״כנסי (קחי) שטר חוב זה״הרי זו מגורשת, אף שהיא עצמה אינה יודעת שהוא גט. ומנין? מי [האם] לא אמר ר׳ יוחנן בן גודגדא שלא בעינן [צריכים אנו] את דעתה של האשה בגט, שאפילו היא חרשת שאינה בת דעת הגירושין חלים, הכי נמי לא בעינן [כך גם כן אין אנו צריכים] את דעתה בענין זה.
GEMARA: Rava says: Learn from the testimony of Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda in the mishna that if the husband secretly says to witnesses: See this bill of divorce that I am about to give to my wife, and then he says to his wife: Take this promissory note, then she is divorced even when she herself does not know that the document in her hand is a bill of divorce. Didn’t Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda say that we do not require the woman’s consent for a bill of divorce, as the divorce takes effect even when she is a deaf-mute, who is not legally competent to give her consent? Here too, one should say that we do not require the woman’s consent.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּאָמַר כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן אִם אִיתָא דְּבַטְּלֵיהּ לְעֵדִים הֲוָה אָמַר לְהוּ וְהַאי דְּקָאָמַר הָכִי מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא.:

The Gemara asks: Isn’t this obvious? Why would the divorce not be valid? The Gemara explains: Lest you say: Since he said to his wife: Take this promissory note, after talking to the witnesses, he meant to cancel the bill of divorce with these words, Rava therefore teaches us: If it is so that he meant to cancel the bill of divorce, he would have told the witnesses that this was his intention. The fact that he did not do so indicates that he had no intention of canceling it. And the reason he said to his wife that he was handing her a promissory note is due to embarrassment, as he was ashamed to tell her that he was giving her a bill of divorce. Consequently, he gave it to her in such a way that she did not immediately know that it was a bill of divorce that she received.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], כיון שחזר ואמר אחרי כן: ״כנסי שטר חוב זה״ בטולי בטליה [ביטל] את הגט בדבריו אלה, ולא יהא זה אלא כשטר בלבד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא שאם איתא דבטליה [כן הוא שביטל אותו]לעדים הוה אמר להו [היה אומר להם] שהוא מבטל את הגט, וכיון שלא אמר להם — ודאי לא ביטלו, והאי דקאמר הכי [וזה שאומר לה כך] שהוא שטר חוב הרי זה משום כיסופא [בושה] שהוא מתבייש ממנה שהוא נותן לה גט, ולכן נותן לה את הגט בלא שתדע בזמן הגירושין שמגרשה בכך.
The Gemara asks: Isn’t this obvious? Why would the divorce not be valid? The Gemara explains: Lest you say: Since he said to his wife: Take this promissory note, after talking to the witnesses, he meant to cancel the bill of divorce with these words, Rava therefore teaches us: If it is so that he meant to cancel the bill of divorce, he would have told the witnesses that this was his intention. The fact that he did not do so indicates that he had no intention of canceling it. And the reason he said to his wife that he was handing her a promissory note is due to embarrassment, as he was ashamed to tell her that he was giving her a bill of divorce. Consequently, he gave it to her in such a way that she did not immediately know that it was a bill of divorce that she received.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל.: זוְאִילּוּ חֵרֶשֶׁת לָא אָכְלָה מ״טמַאי טַעְמָא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּחֵרֶשֶׁת.

§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about the case of a minor daughter of a non-priest who was married to a priest, and said that she may partake of teruma. The Gemara comments: This indicates that only the minor daughter can partake of teruma, while one can infer from this that a deaf-mute woman who was married to a priest may not partake of teruma. The Gemara explains: What is the reason for this? The Sages decreed that a deaf-mute woman married to a priest may not partake of teruma lest a deaf-mute priest come to feed teruma to his deaf-mute wife, as it is common for deaf-mute men to marry deaf-mute women, but their marriage is not effective by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו חרשת – שלא השיאה אביה והיא נישאת מעצמה לכהן משגדלה.
לא אכלה – בתרומה מדשני תנא במילתיה דאיירי בחרשת ושבקה ונקט קטנה שמע מינה חרשת גדולה דנשואיה דרבנן דכוותה נינהו לא אכלה ע״י קידושין דידה.
מ״ט – הא נישואי חרש וחרשת נמי רבנן תקינו ביבמות בחרש שנשא (קיב).
שמא יאכיל – כהן חרש בחרשת אי שרית להאכיל פקח בחרשת אתא לאכולי חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבלות הוא הך חרשת כיון דלית בה דעתא הרי היא כקטן האוכל נבילות ואיכא למ״ד ביבמות (קיד.) דאין ב״ד מצווין עליו להפרישו ואפילו בתרומה דאורייתא תיכול.
גזירה שמא יאכיל חרש – כהן שאין קניינו קנין.
ועל קטנה בת ישראל וכו׳. פי׳ יתומה קטנה שאין קידושיה אלא מדרבנן אם נשאת לכהן אוכלת בתרומה ובפ׳ האשה רבה מוקמי׳ לה בתרומה דרבנן ואם מתה בעלה יורשה דהפקר ב״ד היה הפקר והם תקנו שירשנה בהני נישואין דרבנן. ודייקי׳ ואילו חרשת לא אכלה הרי בחרשת קא נקיט ואמאי שבקה ונקט קטנה ש״מ דוקא קטנה שנישאת לכהן אוכלת בתרומה דרבנן אבל חרשת בת ישראל שנישאת לכהן לא אכלה בתרומה דרבנן ואע״פ שקידושיה קידושין מדרבנן כמו הקטנה כדאמרן בפ׳ חרש דרבנן תיקנו קידושין בין לחרשת בין לקטנה:
מ״ט לא אכלה גזירה שמא יאכל חרש בפקחת שגם הם קידושין דרבנן והפקחת היא בת עונשין:
ויאכיל. תרומה דרבנן היא גזירה דלמא אתי להאכילה בתרומה דאורייתא פי׳ אבל בקטנה לא גזרי׳ דאפי׳ אי אכלה קטן אוכל נבילות היא ובקטנה נמי ליכא למיגזר שמא יאכיל קטן בגדולה דקידושי קטן אינן כלום שלא תקנו חכמים קדושין לקטן אבל קידושי חרש הן קדושין מדרבנן כדאמרן בפרק חרש:
גמ׳ ואילו חרשת לא אכלה מאי טעמא גזירה שמא יאכיל תרש בחרשת וליכול קטן כו׳ יש לדקדק דמאי הוסיף השתא בלשון קושייתו וליכול קטן כו׳ דלכאורה מעיקרא נמי דפריך ואילו חרשת לא אכלה מאי טעמא נמי מה״ט הוא הא קטן אוכל נבילות הוא דכיון דקטנה אוכלת חרשת אמאי אינה אוכלת וע״ק מאי משני ליה כלל בהא דקאמר דשמא יאכיל חרש בחרשת ומיהו בהא פרש״י בפרק חרש דלמאי דמסיק נמי שמא יאכיל חרש בפקחית איצטריך נמי להאי תירוצא דשמא יאכיל חרש בחרשת ע״ש והוא דחוק אבל הנראה (ד) ליישב כל זה דמעיקרא משני ליה למ״ד אין קטן אוכל נבלות ומתני׳ בקטנה דאוכלת בתרומה דרבנן איירי כמו שכתבו התוס׳ דבחרשת שנשאה פקח אף בתרומה דרבנן לא אכלה משום גזירה דחרש בחרשת דאסרו לה תרומה דרבנן משום דאתי לאכולי בתרומה דאורייתא כיון דהוא חרש לא ידע לאפרושי אותה אף מתרומה דאורייתא ופריך וליכול קטן אוכל כו׳ למאן דאית ליה הכי דהשתא ליכא למיגזר משום חרש בחרשת דהיא נמי תאכל בתרומה דאורייתא ומשני משום גזירה דחרש בפקחית דהיא ודאי אסורה בתרומה דאורייתא לכ״ע והשתא ניחא דתרוצא דחרש בחרשת קאי למאן דאמר אין קטן אוכל נבילות ואין להקשות למאי דמסיק בחרש בפקחית דאסורא אפילו בתרומה דרבנן משום דאתי לאכולי בתרומה דאורייתא א״כ לעיל בפקח בחרשת למ״ד אין קטן אוכל נבילות נמי ליגזר משום היא גופה דאתי לאכולי בתרומה דאורייתא די״ל כיון דהוא פקח ידע שפיר לאזדהורי בה ולא אתי לאכולי תרומה דאורייתא אי לאו משום גזירה דחרש בחרשת דלא ידע לאזדהורי וגזרינן בה תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא ודו״ק:
ג שנינו במשנה שהעיד ר׳ יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שאוכלת בתרומה. ומדייקים: ואילו חרשת לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה אצל בעלה הכהן. ומסבירים מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — גזירה שמא מתוך שיתירו לחרשת שנישאה לכהן לאכול תרומה מפני נישואיה לכהן, יאכיל כהן חרש שנשא חרשת בתרומה, שכן מצוי שחרש נושא חרשת.
§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about the case of a minor daughter of a non-priest who was married to a priest, and said that she may partake of teruma. The Gemara comments: This indicates that only the minor daughter can partake of teruma, while one can infer from this that a deaf-mute woman who was married to a priest may not partake of teruma. The Gemara explains: What is the reason for this? The Sages decreed that a deaf-mute woman married to a priest may not partake of teruma lest a deaf-mute priest come to feed teruma to his deaf-mute wife, as it is common for deaf-mute men to marry deaf-mute women, but their marriage is not effective by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְלֹיכֵול קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא.

The Gemara asks: Why does this matter? And let him feed her teruma. Isn’t she like a minor who eats forbidden animal carcasses? Since the deaf-mute woman is not considered to be legally competent, she is not subject to the prohibition against partaking of teruma. As in the case of a minor who is eating forbidden food, there is no requirement to prevent her from doing so.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומה בכך? וליכול [ושיאכיל], הלא קטן אוכל נבלות הוא! כיון שהחרשת אינה בתדעת ואינה חייבת במצוות, גם אם אכלה אין בכך איסור, שקטן שאוכל נבלות מדעתו אין מצווים להפריש אותו!
The Gemara asks: Why does this matter? And let him feed her teruma. Isn’t she like a minor who eats forbidden animal carcasses? Since the deaf-mute woman is not considered to be legally competent, she is not subject to the prohibition against partaking of teruma. As in the case of a minor who is eating forbidden food, there is no requirement to prevent her from doing so.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַאֲכִיל חֵרֵשׁ בְּפִיקַּחַת.

The Gemara answers: Rather, the Sages decreed that a deaf-mute woman married to a priest may not partake of teruma lest a deaf-mute priest come to feed teruma to his halakhically competent wife. Since the validity of their marriage is by rabbinic law, it is therefore prohibited for the woman to partake of teruma, as by Torah law, she is not the wife of a priest. There is a concern that a distinction will not be made between the marriage of a halakhically competent man and deaf-mute woman, in which case the woman is permitted to partake of teruma, and the marriage of a deaf-mute man and a halakhically competent woman, in which case the woman is prohibited from partaking of teruma. Owing to this error, a deaf-mute man might come to feed his wife something that is forbidden to her.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפקחת – שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נישואין אפילו מדרבנן כדאמר ביבמות (דף קיב:) שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום.
ומשיבים: אלא, הטעם שחרשת שנישאה לכהן אינה אוכלת בתרומה היא גזרה שמא יאכיל כהן חרש בפיקחת. שנישואיו אינם אלא מדברי סופרים, ואסור לה לאכול בתרומה. ויש לחשוש שלא יבחינו בין נישואי פיקח וחרשת (שאוכלת מן הדין בתרומה) לבין נישואי חרש ופיקחת (שאינה אוכלת בתרומה), ונמצא שמאכיל אותה דבר האסור לה.
The Gemara answers: Rather, the Sages decreed that a deaf-mute woman married to a priest may not partake of teruma lest a deaf-mute priest come to feed teruma to his halakhically competent wife. Since the validity of their marriage is by rabbinic law, it is therefore prohibited for the woman to partake of teruma, as by Torah law, she is not the wife of a priest. There is a concern that a distinction will not be made between the marriage of a halakhically competent man and deaf-mute woman, in which case the woman is permitted to partake of teruma, and the marriage of a deaf-mute man and a halakhically competent woman, in which case the woman is prohibited from partaking of teruma. Owing to this error, a deaf-mute man might come to feed his wife something that is forbidden to her.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְלֹאכֵול בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן חגְּזֵירָה שֶׁמָּא אָתֵי לְאֹכוֹלֵי בִּתְרוּמָה דְּאוֹרָיְיתָא.:

The Gemara asks: But let her partake of teruma that is defined as such by rabbinic law, as marriage that is valid by rabbinic law should suffice to permit partaking of such teruma. The Gemara answers: The Sages decreed that he may even not feed her teruma by rabbinic law, lest he come to feed her teruma by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליכול – חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהני לתרומה דרבנן.
ושואלים: ולאכול [ושיאכיל] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] שכשם שהנישואין מדברי סופרים, כך התרומה מדברי סופרים! ומשיבים: גזירה היא שמא אתי לאכולי [שמא יבוא להאכיל אותה] בתרומה דאורייתא [שמן התורה] ומשום כך אסרו עליה לאכול כל תרומה.
The Gemara asks: But let her partake of teruma that is defined as such by rabbinic law, as marriage that is valid by rabbinic law should suffice to permit partaking of such teruma. The Gemara answers: The Sages decreed that he may even not feed her teruma by rabbinic law, lest he come to feed her teruma by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ.: תָּנוּ רַבָּנַן גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בְּבִירָה ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַעְקֵעַ כׇּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ וּמַחְזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא דְּמֵי מָרִישׁ בִּלְבַד מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשָּׁבִין.:

§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda further testified about a stolen beam that was already built into a building and said that the injured party receives the value of the beam but not the beam itself. With regard to this, the Sages taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 10:5): If one robbed another of a beam and built it into a building, Beit Shammai say: He must destroy the entire building and return the beam to its owners. And Beit Hillel say: The injured party receives only the value of the beam but not the beam itself, due to an ordinance instituted for the sake of the penitent. In order to encourage repentance, the Sages were lenient and required the robber to return only the value of the beam. The mishna was taught in accordance with the opinion of Beit Hillel.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומגדולי הראשונים כתבו דאפי׳ אגט נמי קאי אלא דבקדושין בעינן דעת עדים ודעתה ובגירושין כל שיש דעת עדים לא בעינן דעתה אבל כל שאין שם דעת עדים בעינן עסוקים באותו ענין כדי שתדע היא את הדבר אלא שדיה שתדע לאחר קבלתה דאי לא ידעה כלל אינה משמרתו וכן שכל שאין שם דעת עדים אם לא יאמר כלום שמא אף הוא אינו נותן לגירושין אחר שאינן עסוקים באותו ענין ובתוספתא אמרו הוליך את אשתו אצל הלבלר ונטל גיטה ונתנו לה ואמר לה הא גיטיך ר׳ יוסי אומר מגורשת ר׳ יהודה אומר אינה מגורשת ר׳ אומר אם עסוקים באותו ענין מגורשת ואפי׳ אמר כנסי שטר חוב זה הואיל ועסוקים באותו ענין ושמא תאמר נתן בידה והיא ישנה נעורה וקוראה והרי הוא גיטה שאמרו אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך היכי בעינן דעתה התם לאו משום דבעינן דעתה הוא אלא שיהא הגט במקום המשתמר דומיא דידה וכל שישנה לאו מקום המשתמר הוא ואפי׳ היתה בחצרה שהרי צריך שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה וכל שהיא ישנה הרי היא כמי שאינה עומדת בצד ביתה ומגדולי קדמונינו כתבו שכל שהיא בחצרה אפי׳ ישנה גט היא ואין נראה כן:
אע״פ שקטנה שהשיאוה אמה ואחיה אוכלת בתרומה כמו שביארנו חרשת שהשיאה עצמה לכהן פקח אינה אוכלת ואע״ג דהוה ליה כקטנה בגדול גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת דהוה להו כקטן בקטנה ומ״מ בקטנה לגדול אין לחוש משום קטנה לקטן דקטנה לקטן כלי עלמא ידעי דלא כלום הוא ושמא תאמר אף חרשת בחרש יאכל אף בתרומה דאוריתא דהא קטן אוכל נבלות הוא ואי אתה מצווה להפרישו גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת דלאו נשואי מעליי נינהו ושמא תאמר ואף חרש בפקחת תאכל בתרומה דרבנן דהא נשואי דרבנן נינהו שמא יאכילם בתרומת התורה:
כבר ביארנו במשנתנו שדבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת שיאוש כדי לא קני וזו באה לדעת עולא ופסקנו כמותו כדי להעמיד פסק יאוש כדי דלא קני אלא שלענין ביאור יש לתמוה שהרי עולא עצמו אמר בפרק הגוזל בתרא דכולי עלמא יאוש כדי קני ותירצו בה דכי אמר עולא הכא לא קני דוקא לענין כפרה משום מצוה הבאה בעבירה אבל לענין ממונא לא וקשה לומר כן שהרי בסוף שמועה זו אמרו אמר רבא קא מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעה דאקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה ולולדותיה ופשטה דמשעה דאקדשה כדי שלא יהא חוטא נשכר אלמא אף לענין ממונא לא קני אלא נראין הדברים דעולא סבירא ליה דלא קני כי הכא וכן שאף בפרק מרובה אמרה כן והתם לטעמא דהנהו תנאי קאמר שכן נראה לו מדבריהם מדקאמר לפי שלא נתיאשו הבעלים דמשמע הא נתיאשו קני:
ד שנינו במשנה שר׳ יוחנן בן גודגדא העיד על המריש (קורה) הגזול שבנאו בבירה (בנין) שנותן את דמיו בלבד. ושנינו באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: גזל מריש ובנאו בבירהבית שמאי אומרים: מקעקע (שובר) את כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, ובית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין, שתיקנו כן כדי להקל על העבריינים לחזור בהם בתשובה. ומשנתנו כדברי בית הלל.
§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda further testified about a stolen beam that was already built into a building and said that the injured party receives the value of the beam but not the beam itself. With regard to this, the Sages taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 10:5): If one robbed another of a beam and built it into a building, Beit Shammai say: He must destroy the entire building and return the beam to its owners. And Beit Hillel say: The injured party receives only the value of the beam but not the beam itself, due to an ordinance instituted for the sake of the penitent. In order to encourage repentance, the Sages were lenient and required the robber to return only the value of the beam. The mishna was taught in accordance with the opinion of Beit Hillel.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה כּוּ׳.: אָמַר עוּלָּא דְּבַר תּוֹרָה בֵּין נוֹדְעָה וּבֵין לֹא נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת.

§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that was obtained through robbery, and said that provided that it was not publicly known to have been obtained in that manner, it effects atonement for the robber. Ulla says: By Torah law, the halakha is as follows: Whether it is known or whether it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement for the robber who sacrifices it.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה שנינו עוד שהעיד ר׳ יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא גזולה, שהיא מכפרת. אמר עולא: מדבר תורה ההלכה היא: בין נודעה ובין לא נודעהאינה מכפרת,
§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that was obtained through robbery, and said that provided that it was not publicly known to have been obtained in that manner, it effects atonement for the robber. Ulla says: By Torah law, the halakha is as follows: Whether it is known or whether it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement for the robber who sacrifices it.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מ״טמַאי טַעְמָא טיֵאוּשׁ כְּדִי לָא קָנֵי וּמָה טַעַם אָמְרוּ לֹא נוֹדְעָה מְכַפֶּרֶת שֶׁלֹּא יְהוּ כֹּהֲנִים עֲצֵבִין.

What is the reason for this? The owner’s despair of recovering an article that was stolen from him does not by itself enable the robber to acquire the stolen item. Since the stolen animal was not altered in any way, it does not belong to the robber, and he cannot sacrifice it as an offering and achieve atonement through it. And what is the reason that the Sages said that if it was not publicly known that the sin-offering was obtained through robbery it effects atonement? It is so that the priests not be distraught about having sacrificed an animal unfit for the altar.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יאוש כדי – יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש.
לא קני – לענין הקרבה ואפי׳ שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו.
שלא יהו כהנים עצבים – שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין.
גמרא: ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת, כדי שלא יהו כהנים עצבים. וכתב רש״י ז״ל ואי קשיא לך התנו בית דין לעקור דבר מן התורה לפטור מחטאת את זה שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מעקר הוא, עד כאן לשון רש״י ז״ל, ודברי תימה הם בעיני, לפי שהוא ז״ל נראה שדימה אותה למה שאמרו שם בפרק האשה רבה תא שמע דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכדתנן על מה הציץ מרצה על החלב ועל הבשר ועל הדם כו׳, ואמור רבנן לא הורצה אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, סוף סוף קא מתעקר באכילה, וכיון דבשר לא מיתכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו את הבשר אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ומשום [בנדפס: ומשני] שב ואל תעשה הוא, ולפי דעתי אין הנדון דומה לראיה דהתם אף על גב דאמור רבנן לא הורצה ואמרו שהבעלים נתכפרו היינו משום דאין כאן אלא שב ואל תעשה אבל כאן הא [בנדפס: הרי] מתעקר לגמרי שהרי כהנים אוכלין בשר [בנדפס: ושמחים] וקא אכלי חולין שנשחטו בעזרה ומקטירין אימורין של חולין על גבי המזבח, אלא טעמא דהא מתניתין משום הפקר בית דין הפקר וכדאמרינן בסמוך כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת, ואפילו גיזות וולדות, דמהאי שעתא ואילך לאו דנגזל הוו. כך נראה לי.
מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — יאוש כדי [בלבד] לא קני [קונה], שעצם יאושם של הבעלים אינו מקנה את גוף הגזילה לגזלן, וכיון שגזל את הבהמה מבעליה ולא עשה בה שינוי, נמצא שלא היתה הגזילה שייכת לו ואינו יכול להקריבה, ולהתכפר בה. ומה טעם אמרו שאם לא נודעה מכפרת?שלא יהו כהנים עצבין, שהקריבו דבר שאינו ראוי למזבח.
What is the reason for this? The owner’s despair of recovering an article that was stolen from him does not by itself enable the robber to acquire the stolen item. Since the stolen animal was not altered in any way, it does not belong to the robber, and he cannot sacrifice it as an offering and achieve atonement through it. And what is the reason that the Sages said that if it was not publicly known that the sin-offering was obtained through robbery it effects atonement? It is so that the priests not be distraught about having sacrificed an animal unfit for the altar.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְעוּלָּא וְהָאֲנַן מִפְּנֵי תִּיקּוּן הַמִּזְבֵּחַ תְּנַן אָמַר לָהֶם כֵּיוָן דְּכֹהֲנִים עֲצֵבִין נִמְצָא מִזְבֵּחַ בָּטֵל.

The Rabbis said to Ulla: How can you explain the issue in this manner? But didn’t we learn in the mishna: It effects atonement for the benefit of the altar, which indicates that the halakha was enacted for the benefit of the altar, not for the benefit of the priests? Ulla said to them: When the priests are distraught, the altar is found idle. The priests will not sacrifice all of the offerings when they are distraught.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נמצא מזבח בטל – שנמנעין מלעבוד עבודה ואי קשיא היאך התנו ב״ד לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות (דף צ:) שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא.
אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לעולא: כיצד אתה מפרש כך, והאנן [והרי אנו] ״מפני תיקון המזבח״ תנן [שנינו]? משמע שאין זה תיקון לכהנים אלא תיקון למזבח! אמר להם: כיון שהכהנים עצבין, נמצא מזבח בטל, שאין מקריבין די קרבנות.
The Rabbis said to Ulla: How can you explain the issue in this manner? But didn’t we learn in the mishna: It effects atonement for the benefit of the altar, which indicates that the halakha was enacted for the benefit of the altar, not for the benefit of the priests? Ulla said to them: When the priests are distraught, the altar is found idle. The priests will not sacrifice all of the offerings when they are distraught.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְרַב יְהוּדָה אָמַר ידְּבַר תּוֹרָה בֵּין נוֹדְעָה בֵּין לֹא נוֹדְעָה מְכַפֶּרֶת מַאי טַעְמָא יֵאוּשׁ כְּדִי קָנֵי

This is one explanation, but Rav Yehuda says: By Torah law, whether it is known or it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it effects atonement for the robber who sacrifices it. What is the reason for this? The owner’s despair of recovering an article that was stolen from him by itself enables the robber to acquire the stolen item. Once the owner despairs of regaining possession, the stolen item becomes the robber’s property and he can consecrate it. Therefore, the offering was sacrificed in a fitting manner, and it effects atonement for the robber.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין נודעה בין לא נודעה מכפרת – אם נתייאשו הבעלים.
מאי טעמא יאוש כדי לא קני – הכא סבר עולא דיאוש לא קני ובמרובה (ב״ק סז.) נמי אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה כו׳ והקשה ר״ת דבהגוזל בתרא (שם קיד.) גבי פלוגתא דר״ש ורבנן דגנב וגזלן אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קונה ואומר ר״ת דבכל מקום יאוש קונה לעולא רק לענין קרבן שיהא כשר להקרבה קאמר הכא ובמרובה דלא קני משום דמצוה הבאה בעבירה היא ותדע דבסמוך פריך לעולא מגנב והקדיש ואח״כ מכר וטבח כו׳ ולא פריך מגופה אמאי פטר מד׳ וה׳ והא לאו דהקדש קטבח אי יאוש לא קני אלא ודאי יאוש לכל מילי קני רק לענין הקרבה ולהכי פריך מדתניא עלה דבחוץ חייב כרת אלמא ראוי לפתח אהל מועד הוא ואפי׳ לענין הקרבה קני יאוש וקשה לרבינו יצחק בסמוך דמסיק רבא דוולדות אינן שלו רק משעת הקדש ואליבא דעולא קאמר כדמוכח הסוגיא ואי לעולא יאוש קני הא על כרחך משעת יאוש דהיינו משעת גניבה גיזותיה וולדותיה דידיה הוו ועוד קשה דמשמע דאי יאוש קני אתי שפיר והא במרובה (ב״ק סח:) פריך אפכא ר׳ יוחנן לריש לקיש דאמר חיוביה לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר מגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כו׳ אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא פשיטא לאחר יאוש ואי יאוש קני מאי איריא הקדיש כי לא הקדיש נמי פטור מד׳ וה׳ דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וליכא לשנויי כדמשני התם לר״ל כגון שהקדישוהו בעלים בבית גנב דא״כ מאי קפריך לעולא כרת מאי עבידתיה הא מתחייב כרת שפיר דהא ראוי לפתח אהל מועד כיון שהקדישו בעלים ונראה לרבינו יצחק דבכל מקום לעולא יאוש לא קני והאי דהגוזל בתרא (שם דף קיד.) הוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזא כדאמר במרובה (שם דף סו: ושם) ואע״ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושינוי השם כדאמרינן נמי התם (דף סז.) מעיקרא חולין והשתא הקדש מ״מ כיון דאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש ולא היה קנוי לו קודם פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה ומיהו אם היה קנוי לו קודם ההקדש לא הוה חשיב מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בסוכה (דף ל.) דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העובדי כוכבים ליגזוז אינהו כו׳ ופריך וליקננהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה תו לא הוה מצוה הבאה בעבירה ודוחק לומר דסבר כר׳ יצחק בר נחמני דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ועוד אמרינן התם האי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני השבים ובסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כל שכן אי קנו קנין גמור והא דאמר בריש הגוזל קמא (ב״ק צד.) הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והרים ממנה חלה כיצד יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואע״ג דקנה קודם לכן דשנוי קונה לענין ברכה ראוי להחמיר יותר וחשיב מצוה הבאה בעבירה אע״ג דכבר קנה אין להזכיר שם שמים עליו והשתא בשמעתין אי לאו ההיא דתני עלה אתי שפיר לעולא הא דפטור מד׳ וה׳ דהוי יאוש ושינוי השם דליכא למיפרך נמי אי יאוש קני כי לא הקדיש נמי דלרב יהודה נמי יאוש גרידא לא קני אלא יאוש ושינוי השם ולא חייש לטעם דמצוה הבאה בעבירה.
בד״ה מאי טעמא וכו׳ והשתא אברזא כו׳. נ״ב הוא עיצבא בלשון ארמי והיינו דולבקי שאוכלין עליו וכעין שלחן הוא:
תוס׳ בד״ה מאי טעמא יאוש כדי כו׳ והא במרובה פריך איפכא ר״י לריש לקיש דאמר חיוביה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בא״ד וליכא לשנויי כדמשני התם לר״ל כגון שהקדישוהו בעלים בבית גנב דאם כן מאי קפריך כו׳ עכ״ל ואיכא למימר הא דלא משני הכא כי התם כגון שהקדישו בעלים כו׳ משום דהכא דמייתי ליה ברייתא דתני עלה בחוץ כה״ג חייב כרת ואי בהקדישוהו בעלים איירי פשיטא דחייב כרת דהקדש גמור הוא דלענין ד׳ וה׳ איכא למימר שפיר דדינא אתיא לאשמועינן דהקדש פטור מד׳ וה׳ אבל לענין כרת מלתא דפשיטא היא אלא התם דלא אסיק אדעתיה דר״י דמקשה לר״ל הך ברייתא דמייתי הכא דתני עלה משני ליה שפיר ממתני׳ גופיה כגון שהקדישו כו׳ וק״ל:
בא״ד מיהו אם היו קנוי לו קודם ההקדש לא הוה חשיב מצוה הבאה בעבירה כו׳ עכ״ל דלהכי איצטריך ליה לעולא למימר הכא דיאוש כדי לא קני דאי הוה קני יאוש כדי קודם ההקדש לא הוה כלל מצוה הבאה בעבירה אבל כיון דלא קני אלא על ידי שינוי השם דהקדש הוי מצוה הבאה בעבירה אבל לפי מה שפירשו בסוף הדבור דלרב יהודה נמי יאוש כדי לא קני אלא ע״י שינוי השם דהקדש אלא דלא חייש לטעם דמצוה הבאה בעבירה הא דקאמר ר׳ יהודה יאוש כדי קני קשה להולמו והתוס׳ בפרק מרובה מחקו אותו לפי׳ זה ע״ש ודו״ק:
בד״ה מאי טעמא כו׳ הכא סבר עולא כו׳ והקשה רבינו תם דבהגוזל בתרא כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק מאי קושיא דהא שמעינן לרבה בפרק מרובה דף ס״ז דקאמר יאוש אמור רבנן דמהני מיהו לא ידענא אי דאורייתא אי דרבנן וא״כ דלמא הא דקאמר עולא הכא דבר תורה כו׳ מ״ט יאוש כדי לא קנה היינו דבר תורה והא דקאמר בפרק הגוזל בידוע ד״ה קני היינו מדרבנן וכבר כתבתי בזה בחידושי בפרק מרובה משום דעולא בפרק הגוזל אפלוגתא דר״ש ורבנן קאי בעורות של בעל הבית לענין טומאה ומדאורייתא איירי דקאי אקרא דמשכבו ולא הגזול כמו שהביאו התוספות שם בפרק מרובה אלא שאין זה מוכרח דנהי דרבי שמעון ורבנן איירי מדאורייתא היינו משום דאיכא יאוש ושינוי השם כדמוקמינן להדיא במרובה והביאו התוספות בסמוך אבל הא דקאמר עולא אבל בידוע ד״ה יאוש קונה היינו אפילו יאוש לחוד ומדרבנן. ולכאורה היה נ״ל דמסוגייא דשמעתין פשיטא להו להתוספות דלעולא אפילו מדרבנן לא קני דאי קנה מדרבנן הו״ל הקדש גמור אפילו מדין תורה דקי״ל הפקר ב״ד הפקר ולא הוצרכו לתיקון המזבח. אלא דגם זה אינו מוכרח דלענין קידושין נחלקו הפוסקים בדעת הרא״ש ז״ל שכתב דלמ״ד יאוש קונה מדרבנן לא הוי קידושין אלא דרבנן ולא מדאורייתא וע״ש בספר בית שמואל וא״כ משמע דה״ה לענין הקדש לא מהני מדאורייתא וכן נ״ל מדקדוק לשון רש״י ז״ל בשמעתין כמו שאפרש וכ״כ התוספות בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי דאף ע״ג דשינוי החוזר קונה מדרבנן אפ״ה כיון דמדאורייתא לא קני לא נפיק ומה שכתבו שם מהאי סבתא יבואר בסמוך שאין מזה סתירה ועוד כיון דלמ״ד יאוש קונה מדרבנן היינו משום תקנת השבים והכא כיון שהקדיש לא שייך תקנת השבים כמ״ש הראב״ד ז״ל לענין גיזות וולדות דלקמן בשמעתין וא״כ הוצרכו שפיר לתקנת המזבח ועוד דבפרק הגוזל דף צ״ה משמע להדיא דכל היכא דגזלה קיימת לא עבדו רבנן תקנתא ולאו דוקא תקנתא דרבי שם אלא כל היכא שתקנו מפני תקנת השבים היינו דוקא באין גזלה קיימת מדמקשו מתקנת מריש דגזלה קיימת וא״כ הכא בהקדש דגזילה קיימת הוצרכו שפיר לתקנת המזבח אבל בעלמא שפיר סבר עולא דיאוש לחוד קני מדרבנן. מיהו לפ״ז כבר נתיישבה קושייתנו דכיון דעולא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן קאי בעורות של גנב וגזלן אי מחשבה מטמאתן והתם נמי גזילה קיימת. אמנם לפמ״ש התמיה קיימת על הפוסקים שנחלקו לענין קידושין למ״ד יאוש קונה מדרבנן אי הוי קידושין דרבנן או דאורייתא ולפמ״ש נפל בבירא האי דינא דהא לענין קידושין איירי בגזילה קיימת וא״כ ליכא למ״ד דקונה יאוש מדרבנן וצ״ע ודו״ק:
בא״ד וקשה לר״י בסמוך דמסיק רבא כו׳ ואליבא דעולא קאי כו׳ עד כאן לשונם. גם בזה כתבתי במרובה דאין קושיא זו מוכרחת לר״ת דאיכא למימר דרבא לאו אליבא דעולא קאי אלא אליבא דנפשיה דרבא גופא קאמר נמי במרובה דיאוש אינו קונה ויליף לה מקרבנו ולא הגזול וכתבתי שם דע״כ לאו משום מצוה הבאה בעבירה היא אלא מפשטא דקרא דייק דאי ס״ד דיאוש קונה לא שייך למעט גזול מקרבנו דכיון דקני קרבנו קרינן ביה אלא דבלא״ה יש ליישב שיטת ר״ת בזה דהא מקשו התוספות לקמן דבלא״ה פשיטא דגיזות וולדות קונה משעת גניבה משום שינוי ותירצו דרבא אליבא דר׳ מאיר קמיבעיא ליה דקניס וא״כ ה״ה לשיטת ר״ת דבכל דוכתא יאוש קונה היינו גוף הגניבה שא״צ להחזיר אלא דמים אבל לענין גיזות וולדות איכא למימר דרבנן קנסוהו דלישלם כל דמי השבח דמאי שנא יאוש משינוי וא״כ שפיר קמיבעיא לרבא אליבא דרבי מאיר ונראה בזה דר״י ז״ל לא משמע ליה האי שינויא שכתבו התוספות לקמן דרבא אליבא דרבי מאיר קבעי כיון דלא קי״ל כוותיה אלא כאינך שינויי שכתבו התוס׳ לקמן דקמיבעי ליה בשבח שעל גבי גזילה ולרבי יהודא או לרבי שמעון דבכה״ג לא קני בשינוי אבל לענין יאוש אין לחלק בכך וא״כ מקשה ר״י שפיר כנ״ל ודו״ק:
בא״ד ועוד קשה דמשמע דאי יאוש קני אתי שפיר והא במרובה פריך איפכא רבי יוחנן לר״ל כו׳ עכ״ל. ולענ״ד אין בזה קושיא לר״ת דדוקא התם במרובה מקשה שפיר רבי יוחנן לר״ל דאמר דחיובא דד׳ וה׳ לא הוי אלא לפני יאוש ולא לאחר יאוש ומברייתא דגנב והקדיש מוכח דשייך נמי ד׳ וה׳ לאחר יאוש אבל לרב יהודה בשמעתין דאמר יאוש קני לא תיקשי מברייתא דאיכא למימר דרב יהודה סובר כרב ששת דאמר במרובה דף ס״ח דלא משכחת חיוב ד׳ וה׳ לפני יאוש משום דבעינן דומיא דטביחה דאהנו מעשיו ולפ״ז ע״כ לא חייבה התורה ד׳ וה׳ אלא לאחר יאוש תו לא מצינן להקשות אי ס״ד דיאוש קני אמאי חייב שלו הוא טובח דע״כ גזירת הכתוב הוא דליחייב בכך אע״ג דשלו הוא מוכר כיון דא״א לאוקמי חיובא דד׳ וה׳ אלא בכה״ג משא״כ התם לריש לקיש דשייך חיוב ד׳ וה׳ לפני יאוש מקשה שפיר כן נ״ל נכון ודו״ק:
בא״ד ועוד אמרינן התם האי כשורא דמטללתא כו׳ וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה כו׳ עכ״ל. ולענ״ד אין זה מוכרע דשאני התם דמחמת תקנת השבים משום פסידא דסוכת מצוה הוצרכו לתקן שלא יהא בזה משום מצוה הבאה בעבירה ודבר זה ממקומו מוכרע מסוגיא דשמעתין שתקנו מפני תקנת המזבח דליקשי ואכתי הו״ל מצוה הבאה בעבירה ומאי אולמא האי דכשורא דמטללתא מהאי דשמעתין וכבר כתבתי בזה במרובה עיין שם:
בא״ד והשתא בשמעתין כו׳ דלרב יהודא נמי כו׳ ולא חייש לטעמא דמצוה הבאה בעבירה כו׳ עכ״ל. ולפמ״ש לעיל אין צורך לכל זה דבלא״ה אתי שפיר לרב יהודא אפי׳ אי יאוש גרידא קני ולא קשיא ליה מברייתא דאפשר דכרב ששת ס״ל דלא שייך חיובא דד׳ וה׳ לפני יאוש וע״כ גזירת הכתוב דליחייב אע״ג דכבר קניא ביאוש ודו״ק:
רש״י בד״ה נמצא מזבח בטל כו׳ ואי קשיא היאך התנו ב״ד לעקור כו׳ ולפטור את זה מחטאת כו׳ שב ואל תעשה שאני כו׳ עכ״ל. ובתחלת העיון הוקשה לי בזה אכתי היאך תיקנו לעקור דבר מן התורה שיאכלו ויקטירו הכהנים חולין בעזרה דקום עשה הוא אחר זה ראיתי שהרשב״א ז״ל בחידושיו הקשה כן ותירץ דכיון דהפקר ב״ד הפקר הו״ל הקדש כמו מן התורה וכבר כתבתי לעיל שאין סברא זו מוכרחת ומש״ה לא רצה רש״י ז״ל לפרש מטעמא דהפקר ב״ד ועוד דאכתי לא אסיק הש״ס אדעתא האי סברא דאוקמוה רבנן ברשותיה עד לקמן וא״כ אכתי מיקרי עוקר דבר מן התורה אלא דאפ״ה כתב רש״י ז״ל שפיר דשב ואל תעשה הוא משום דאעיקרא דתקנתא קאי שלא תקנו חכמים אלא היכא שנודע שהיא גזולה לאחר שכבר הוקרב הקרבן ונעשו כל המעשים שכן מורה הלשון שלא יהיו כהנים עצבים והיינו לאחר שכבר אכלו והקטירו דמקמי הכי אין כאן עצבות דכיון שנודע להם שגזולה היא יפרשו אלא ע״כ דעיקר תקנתא שנודע לאחר הקרבה איירי וא״כ אתי שפיר דלא קשיא ליה לרש״י ז״ל אלא על שעוקרין לפטור את זה מקרבן וע״ז תירץ שפיר דהו״ל שב ואל תעשה כן נ״ל ודו״ק:
זהו הסבר אחד, ואילו רב יהודה אמר: דבר תורה, בין נודעה הגזילה בין לא נודעה — החטאת הזו מכפרת, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — יאוש כדי [בלבד] קני [קונה] ונעשית הגזילה לאחר יאוש רכוש הגזלן, ויכול להקדישה, ונמצא שהקרבן היה קרבן ראוי, ומתכפר בה.
This is one explanation, but Rav Yehuda says: By Torah law, whether it is known or it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it effects atonement for the robber who sacrifices it. What is the reason for this? The owner’s despair of recovering an article that was stolen from him by itself enables the robber to acquire the stolen item. Once the owner despairs of regaining possession, the stolen item becomes the robber’s property and he can consecrate it. Therefore, the offering was sacrificed in a fitting manner, and it effects atonement for the robber.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין נה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין נה., עין משפט נר מצוה גיטין נה., רי"ף גיטין נה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין נה., תוספות גיטין נה., פסקי רי"ד גיטין נה., רמב"ן גיטין נה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין נה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין נה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין נה., מהרש"א חידושי הלכות גיטין נה., פני יהושע גיטין נה., גליון הש"ס לרע"א גיטין נה., פירוש הרב שטיינזלץ גיטין נה., אסופת מאמרים גיטין נה.

Gittin 55a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 55a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 55a, Rif by Bavli Gittin 55a, Rashi Gittin 55a, Tosafot Gittin 55a, Piskei Rid Gittin 55a, Ramban Gittin 55a, Rashba Gittin 55a, Meiri Gittin 55a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 55a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 55a, Penei Yehoshua Gittin 55a, Gilyon HaShas Gittin 55a, Steinsaltz Commentary Gittin 55a, Collected Articles Gittin 55a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144