×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהִשְׁוָה הַכָּתוּב הַקָּטָן כַּגָּדוֹל לִזְדוֹן שְׁבוּעָה וּלְאִיסָּר וּלְבַל יַחֵל יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב עַל הֶקְדֵּשׁוֹ קׇרְבָּן.
Since we find that the verse equates a minor, i.e., one on the brink of adulthood, to an adult with regard to an intentional violation of an oath and with regard to a vow of prohibition, where one renders an item prohibited to himself through a vow, and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, one might have thought that this minor, like an adult, should also be liable to bring an offering for misuse of his consecrated property, e.g., if he ate an item that he consecrated.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
לפי שמצינו שהשוה הכתוב – מכי יפליא דמשמע יודע להפלות סמוך לאיש דאכתי קטן הוא כל שנה זו.
שכך שנינו בה: לפי שמצינו (מצאנו) בפרשת נדרים ״איש כי יפליא לנדור״ (במדבר ו, ב) שהשוה הכתוב דינו של הקטן (המופלא הסמוך לאיש) כגדול, לענין זדון שבועה (שעבר על שבועתו במזיד), ולענין איסר (דבר שאסר על עצמו, שייחשב איסור עליו), ולענין איסור ״בל (לא) יחל דברו״ (שם ל, ב), יכול מעתה יהא קטן זה אף חייב על המעילה בהקדשו (כגון זה שאכל את הקדשו) קרבן, כגדול?
Since we find that the verse equates a minor, i.e., one on the brink of adulthood, to an adult with regard to an intentional violation of an oath and with regard to a vow of prohibition, where one renders an item prohibited to himself through a vow, and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, one might have thought that this minor, like an adult, should also be liable to bring an offering for misuse of his consecrated property, e.g., if he ate an item that he consecrated.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {במדבר ל׳:ב׳} זֶה הַדָּבָר.

Therefore, the verse states with regard to vows: “This is the matter which the Lord has commanded. When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath” (Numbers 30:2–3). The emphasis of “this” indicates that it is only with regard to this matter, i.e., prohibitions resulting from vows, that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult, but he is not rendered liable to bring an offering for his misuse.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה הדבר אשר צוה וגו׳ – כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא איסרו איסר ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ובל יחל היינו מלקות ומסייע ליה לרב הונא.
ת״ל זה הדבר – וא״ת ולמאי דס״ד השתא דהא והא מידעי ליה למאי דדרשי ב״ה התם בנדרים חכם מתיר ואין בעל מתיר וי״ל דבהא כר״ש ס״ל להאי תנא דלא דרשי ליה להאי דרשא כדאיתא התם דמשמע להו דסברא הוא ולא צריך קרא כדפרישי׳ התם ואי נמי לעולם דב״ה ותרוייהו ש״מ זה הדבר אין לך אלא מה שכתוב כאן דהיינו לאו וכמו שכתוב כאן חכם בהתרה ובעל בהפרה ואמסקנא לא קשה מידי דאמרי׳ דהא דהכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
תלמוד לומר בדין הנדרים ״זה הדבר אשר צוה ה׳. איש כי ידור נדר לה׳ או השבע שבועה״ (שם ל, ב—ג), ללמדנו שרק לענין זה דין המופלא הסמוך לאיש כדינו של האיש, ולא להתחייב קרבן על מעילתו.
Therefore, the verse states with regard to vows: “This is the matter which the Lord has commanded. When a man vows a vow to the Lord, or takes an oath” (Numbers 30:2–3). The emphasis of “this” indicates that it is only with regard to this matter, i.e., prohibitions resulting from vows, that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult, but he is not rendered liable to bring an offering for his misuse.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) קָתָנֵי מִיהַת לְאִיסָּר וּלְבַל יַחֵל חַיָּיב אֵימָא לְאִיסּוּר בַּל יַחֵל.

The Gemara analyzes the baraita. In any event, the baraita teaches that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult with regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, which indicates that he is liable for violating this prohibition. This supports the opinion of Rav Huna that a minor is flogged for eating food he consecrated. The Gemara refutes this proof: There is room to say that the word: And, in the phrase: With regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, should be omitted, and the baraita is comparing a minor to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but it does not indicate that he is liable to receive lashes for violating this prohibition.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אימא לאיסור בל יחל – כלומר איסורא בעלמא ולא מלקות.
אימור לאיסור בל יחל. כלומר איסורא בעלמא איכא אבל מילקא לא לקי.
אימא לאיסור בל יחל – וא״ת א״כ למה לי קרא למעוטי מקרבן וי״ל דאה״נ דמצי פריך הכי אלא דאידך עדיפא ליה א״נ דדילמא הוה ס״ד דרבי רחמנא שגגתו לקרבן כי היכי דתהוי ליה כפרה.
ויש לדייק בדברים: קתני מיהת [על כל פנים שנה] בברייתא זו שהמופלא הסמוך לאיש הריהו כגדול לענין איסור ולענין ״בל (לא) יחל דברו״, והריהו חייב עליהם, והרי זה כשיטת רב הונא שלוקה על אכילת הקדשו. ודוחים: אימא [אמור] כך בדברי הברייתא הזו, ששווה הקטן לגדול לאיסור ״בל (לא) יחל דברו״ ולא לקרבן.
The Gemara analyzes the baraita. In any event, the baraita teaches that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult with regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, which indicates that he is liable for violating this prohibition. This supports the opinion of Rav Huna that a minor is flogged for eating food he consecrated. The Gemara refutes this proof: There is room to say that the word: And, in the phrase: With regard to a vow of prohibition and with regard to the prohibition of he shall not profane his word, should be omitted, and the baraita is comparing a minor to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but it does not indicate that he is liable to receive lashes for violating this prohibition.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִיסּוּר בַּל יַחֵל מָה נַפְשָׁךְ אִי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא מִילְקָא נָמֵי לִילְקֵי וְאִי מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא אִיסּוּר נָמֵי לֵיכָּא לְאוֹתָן הַמּוּזְהָרִים עָלָיו.

The Gemara asks: Can the baraita actually mean that a minor is compared to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but he is not flogged? Whichever way you look at it, this is problematic: If a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, he should be flogged too, for his violation. And if a discriminating minor on the brink of adulthood is not considered an adult by Torah law, there is no prohibition violated here either. The Gemara answers that according to the baraita the prohibition does not apply to the minor himself, but to those who are warned to keep him away from the prohibited item.
רש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא – מכי יפליא לנדור נדר.
מילקא נמי לילקי – דהא כל זמן דנדרו נדר קאי עליה בבל יחל.
איסורא נמי ליכא – עליו אם אכלו דהא אי אתו רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא: ומשני לעולם דרבנן ואיסורא אמאן קאי על אותן המוזהרים עליו להפריש מאיסורא.
אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי – וא״ת ואמאי פריך בפשיטות דלילקי הא איכא אמוראי דאמרי דנדרו נדר לענין שאם אכלו אחרים שלוקין אבל הוא לא לקי דקטן הוא לעונשין וי״ל דהכי פריך אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ואית ליה איסורא לקטן מילקא נמי לילקי.
לאותן המוזהרין עליו – תימה א״כ היכי ס״ד דלחייבו קרבן לפי שמניחין לו לעבור על נדרו וי״ל דהוה מצי למימר ולטעמיך אלא דבלאו הכי פריך שפיר.
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן איסורא נמי ליכא – פירוש: אי מופלא סמוך לאיש דהוא עובר בכל יחל הוא מדאוריתא דדרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל מלקות נמי ליחייב ואי דרבנן דמדאוריתא אף על גב דנדרו נדר הני מילי דמיענשי אחרים עילויה ואיהו נמי לכי גדיל אבל בעודו קטן כיון דלא מיחייב בשאר עונשין לא מיחייב נמי אהאי ולא דרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. והמורה פירש אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מכי יפליא ונדרו נדר מילקא נמי לילקי דהא כל מאן דנדרו נדר קאי עליה בבל יחל. ואינו נראה לי דהא כי מתרצינן לקמן אלא הכא במאי עסקינן כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים ופירש המורה: אבל לדידיה לא לקי ואחרים הוא דלקי על ידו אכתי איכא לאקשויי הכי אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דהוי נדר איהו נמי לילקי ואי מדרבנן הוה נדר אחרים נמי לא לילקו דהא לקמן אמרינן דטעמא דמאן דאמר אין האחרים לוקין משום דקסבר דנדר המופלא מדרבנן הוא אבל מדאוריתא אינו נדר כלל אלא לאו שמע מינה השתא סלקא דעתך דנדר המופלא מדאוריתא הוא והאי דאמר מה נפשך הכי פירושיה אם הוא מן התורה לדרוש כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וחייב הוא מלקות ואם לאו לא1 מיחייבי אלא אחרים אבל הוא לא.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״ולא״.
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. ה״ה דהני מצי למיפרך אי הכי היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן דאי אפילו מלקות ליכא היכי הוה סלקא דעתך לחייבו קרבן אלא דעדיפא מינה אקשי ליה.
לאותן המוזהרין עליו – פי׳ שמוזהרין להפרישו שלא יחל דברו.
ותוהים על דחייה זו: וכי יש לשנות בברייתא איסור ״בל (לא) יחל״, והרי מה נפשך [רצונך], אי [אם] דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה]מילקא נמי לילקי [ללקות גם ילקה]. ואי [ואם] דינו של המופלא הסמוך לאיש הוא לאו דאורייתא [לא מן התורה] אלא מדברי חכמים — איסור נמי ליכא [איסור גם כן אין]! ומשיבים: כוונת הדברים שאין האיסור חל על הקטן עצמו, אלא לאותן המוזהרים עליו (המופקדים עליו להפרישו מאכילת דברים אסורים).
The Gemara asks: Can the baraita actually mean that a minor is compared to an adult with regard to the prohibition of he shall not profane his word, but he is not flogged? Whichever way you look at it, this is problematic: If a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, he should be flogged too, for his violation. And if a discriminating minor on the brink of adulthood is not considered an adult by Torah law, there is no prohibition violated here either. The Gemara answers that according to the baraita the prohibition does not apply to the minor himself, but to those who are warned to keep him away from the prohibited item.
רש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שְׁמַע מִינַּהּ קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת ב״דבֵּית דִּין מְצֻוִּוין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן אכְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים.

The Gemara raises a difficulty: If so, one can conclude from the baraita that if a minor eats meat from unslaughtered animal carcasses or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from doing so. This is problematic, as elsewhere it is stated that this matter is subject to dispute (see Yevamot 114a). The Gemara explains: Here we are dealing with a case where the minor consecrated the food item and others ate it. They are liable to receive lashes for their consumption, but if he ate it he is not liable.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ש״מ כו׳ – פלוגתא היא בפרק חרש שנשא פקחת ביבמות (דף קיד.).
אלא הכא במאי עסקינן כו׳ – ולעולם כדקתני ולאיסר ולבל יחל דהוי מלקות גמור ואפ״ה לא תסייעיה לרב הונא מהא דהא דקתני מלקות אהקדש קטן לאו לדידיה קאמר אלא לאחרים שאכלו את הקדשו.
כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים – וא״ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל והוה ניחא טפי דזדון שבועה לא מתוקמא אלא כשאכל בעצמו דאפי׳ נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כל זמן שלא אסר עליהם בקונם דהוי כהקדש וי״ל דניחא ליה לאוקומי כשאכלו אחרים מיד סמוך לנדרו.
ולא היא דהא מתרץ אלא הכא במאי עסיקינן כול׳ – ומוקים לה דהוא מדאוריתא ואי אכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל קאי היכי אמרינן דאחרים לוקין ולא הוא אלא לאו שמע מינה אמופלא סמוך לאיש קאי אם נדרו נדר דאוריתא ומעיקרא סלקא דעתך דאי נדרו נדר הכי נמי דעובר בבל יחל והשתא מתרצינן דלא דרשינן כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל אלא אחרים דבני עונשין נינהו לוקין על ידו ואיהו דלאו בר עונשין הוא לא לקי.
שמע מינה קטן אוכל נבלות ב״ד מצווין עליו להפרישו. פרש״י ז״ל דפלוגתא היא ביבמות פרק חרש (יבמות קיד.) וק״ל דבכי האי ליכא מאן דפליג התם דבדרבנן לכולי עלמא אין מצווין להפרישו כדאקשינן התם למאן דאמר ב״ד מצווין להפרישו מדתניא בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה מצא בידו פירות אין זקוק לו ופריק בתרומה דרבנן, ובההיא דבן חבר שהיה רגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ פרקינן בדמאי דאלמא לכולי עלמא בדרבנן ליכא מאן דפליג אלא הכי קאמר שמע מינה קטן אוכל נבלות אפילו דרבנן ב״ד מצווין להפרישו. ושמא אף רש״י ז״ל לא נתכוון לפרש שתהא חלוקתן שבפ׳ חרש בכי האי אלא שעיקר חלוקתן קטן אוכל נבלות אם ב״ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות.
ומהכא שמעינן דלמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אפילו בקטן שהגיע לחנוך הוא וכן נמי משמע מההיא דתניא בסמוך קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואוקמה רבא בר שמואל משום קטן אוכל נבלות שאין ב״ד מצווין להפרישו. וצ״ע דהא קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו אפילו במצות עשה כ״ש במצות לא תעשה וביבמות פרק חרש הארכתי יותר בס״ד.
אלא הכא במאי עסקינן בשהקדיש הוא ואכלו אחרים. כלומר לעולם כדקתני לאיסור ולבל יחל למלקות גמור דאוריתא קאמר. ומיהו איהו גופיה לא לקי אלא אחרים שאכלו את הקדשו לוקים. ובריתא הכי קתני לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקדשו של קטן להקדישו של גדול לאיסור ולבל יחל שאדם שאוכל את הקדשו קאי בבל יחל משום דמופלא סמוך לאיש דאוריתא אלא שהוא עצמו אינו לוקה משום דקטן הוא ואינו בר עונשין.
יכול יהא הגדול שאכל את הקדשו של קטן חייב קרבן תלמוד לומר זה הדבר. כלומר ללקות עליו דוקא עשאו הכתוב כהקדשו של גדול אבל לא להביא עליו קרבן. וק״ל דכיון דמופלא סמוך לאיש דאוריתא סבירא לן איהו נמי לילקי כדאקשינן לעיל בסמוך מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי ויש לומר דלעיל לאו למימרא דכל מאן דסבירא ליה מופלא סמיך לאיש סבירא ליה דאף הוא גופיה לקי. י״ל דהא דמרבינן מופלא הסמוך לאיש דהקדשו בלבד הוא דהוי הקדש כשל גדול אבל הוא גופיה לא הוי כגדול. אלא לעיל הוה סלקא דעתא דבריתא דקתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן אקטן גופיה קאי לומר שהשוה אותו הכתוב לאיסור בל יחל דהוא גופיה קאי באיסור אלא שאינו חייב קרבן על הקדשו וכאלו כתיב לא יחל שקטן בעצמו שאכל את הקדשו, ומשום הכי קא פריך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דגזרה שוה דאורייתא היא א״כ קטן גופיה לילקי דהא אמרת דקאי בבל יחל. אבל הכא דאמרינן דגזרה שוה לאו להשוות גופו של קטן לגדול אלא להשוות הקדשו לשל גדול, תו ליכא לאקשויי הכין דהקדשו כשל גדול כנ״ל ולא עונשו כשל גדול.
ש״מ קטן אוכל נבלות כו׳ תי׳ כי ב״ד מצווין נמי להפרישו ומי ניחא הא קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן. וי״ל שהיה יכול לומר ולטעמיך:
ש״מ קטן אוכל נבלות ב״ד מצווין עליו להפרישו – פרש״י ז״ל פלוגתא היא בפ׳ חרש ונר׳ מדבריו דאפי׳ בכי הא פליגי אבל זה אינו דלא אפליגו התם אלא באיסורין של תורה אבל בשל דבריהם דכ״ע אין ב״ד מצווין להפרישו כדאיהא התם בהדיא והא איסורא דרבנן הוא לאו דאוקימנא דסבר האי תנא מופלא הסמוך לאיש דרבנן הילכך הכא אליבא דכ״ע פרכינן לה ואגב אורחין שמעינן מהא וכן מההיא דלקמן דיתומה שנדרה דמ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו אפי׳ בקטן המופלא סמוך לאיש אמרה והא כתיבנא לה ביבמות שפיר בפ׳ חרש בס״ד.
בפרש״י בד״ה אלא כו׳ מדרבנן כלומר כו׳ איסורא בעלמא ומדרבנן ומקרא כו׳ עכ״ל פירוש איסורא לאחרים בעלמא שאכלו מדרבנן אבל לקטן אפילו איסורא ליכא כדאקשינן איסורא נמי ליכא דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן ודקתני בברייתא יכול יהא חייב קרבן כו׳ בדרך אסמכתא קאמר ליה דאי הוי דאורייתא יכול יהא חייב כו׳ וק״ל:
גמ׳ רבי יהודה אומר אין תרומתו תרומה ובסדר המשנה שלפנינו ר״י אומר תרומתו תרומה וע״ש בפירוש הר״ש:
גמ׳ שהקדיש הוא ואכלו אחרים. ע׳ נדרים טו ע״א בר״ן שם:
ואומרים: שמע מינה [ממנה, מהלכה זו ששנינו] ראיה למחלוקת חכמים זו, ששנינו אם קטן אוכל בשר נבלות (דבר האסור באכילה) — בית דין מצווין עליו להפרישו. ומכאן למדים שמצווים להפרישו מדבר האסור באכילה, כגון הקדשו. ודוחים: אין להביא מכאן ראיה לשיטה זו, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שהקדיש הוא המופלא הסמוך לאיש, ואכלו אחרים את הקדשו, שהם לוקים על הקדשו זה, ואולם אם הוא אכל אינו לוקה.
The Gemara raises a difficulty: If so, one can conclude from the baraita that if a minor eats meat from unslaughtered animal carcasses or violates other prohibitions, the court is commanded to prevent him from doing so. This is problematic, as elsewhere it is stated that this matter is subject to dispute (see Yevamot 114a). The Gemara explains: Here we are dealing with a case where the minor consecrated the food item and others ate it. They are liable to receive lashes for their consumption, but if he ate it he is not liable.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָנִיחָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר הִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים לוֹקִין אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר אֵין לוֹקִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר דְּאִיתְּמַר הִקְדִּישׁ הוּא וְאָכְלוּ אֲחֵרִים רַב כָּהֲנָא אָמַר אֵין לוֹקִין רַבִּי יוֹחָנָן ור״לוְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַויְהוּ בלוֹקִין.

The Gemara raises another difficulty: This works out well according to the one who said that if a minor consecrated a food item and others ate it, they are flogged. But according to the one who said that in such a case they are not flogged, what can be said? As it was stated that amora’im disagreed with regard to this issue: If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged.
עין משפט נר מצוהתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי יוחנן ור״ל דאמרי תרוייהו לוקין – וא״ת והא סבר ר״ל התראת ספק לא שמה התראה בהתערובות (זבחים עח.) גבי נותר ופגול שבללן זה בזה והכא התראת ספק הוא דשמא לא יביא ב׳ שערות עד ב׳ שנים או ג׳ ונמצא דאכתי לא הוי מופלא סמוך לאיש ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל א״כ הל״ל כשאכלו הוא בעצמו ובהביא שתי שערות נמי לא איירי דא״כ הוא עצמו אם יאכלנו ילקה דרבי יוחנן אית ליה לעיל דתוך זמן כלאחר זמן וי״ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנן דהיינו בני י״ג ויום א׳.
הא ניחא למאן דאמר הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דהיינו ר׳ יוחנן ור״ל. וק״ל דהא ודאי משמע הכא דלר׳ יוחנן לוקין קאמר אבל הוא גופיה לא לקי כדתריצנא לה לבריתא ואוקימנא כותיה ואלו לעיל (נדה מה:) קאמר דתוך זמן כלאחר זמן לעונשים וכגדול ממש הוא. ועוד ק״ל דמדמותיב רב הונא בר יהודה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן לסיועי לרב הונא דאמר לוקה אלמא משמע דרב הונא ס״ל כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן. ואם כן אדמסייע ליה מבריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול לותביה ממתניתין וממתניתא כדאותיבנא לעיל אדר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי, י״ל דהא ר׳ יוחנן וריב״ל לחוד ודרב הונא לחוד דההיא דר׳ יוחנן וריב״ל דוקא כשהביא שתי שערות וההיא לאו מופלא שסמוך לאיש הוא לדבריהם אלא גדול ממש שמהרו שערותיו לגלות על גדלותו וההוא אפילו נדריו קיימין לגמרי כשל גדול ואם הקדיש ואכל לוקה ומביא קרבן על שגגתו ולא זהו שהשוה הכתוב לגדול, כדתניא בבריתא אלא בשלא הביא שתי שערות דהוה ליה מופלא סמוך לאיש וההוא אם הקדיש ואכל אינו לוקה דקטן הוא אלא שאחרים לוקין עליו מגזירת הכתוב שהשוה הקדשו לשל גדול. והיינו דקרי ליה רבה בר שמואל אליבא דר׳ יוחנן קטן אוכל נבלות ואם הביא שתי שערות לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא גדול אוכל נבלות. אבל רב הונא סבירא ליה דתוך זמן בין הביא שתי שערות בין לא הביאה קטן הוא לעונשין דתוך זמן כלפני זמן אלא לגבי הקדשו כלומר כשאמר ככר זה קונם עלי הרי זה כגדול למלקות בלבד ולא לקרבן ומגזרת הכתוב וההוא דקטנה שנדרה או משום דרב פנחס אי נמי משום קטן אוכל נבלות משום דשוגגת היא דסבורה דכל שהפר לה הבעל מופר ולזדון שבועה בלבד הקישו הכתוב ולא למלקות. אלא דאין זה נכון לומר שתהא היא אסורה בהקדשה ולוקה עליו ואעפ״כ יהא הבעל מפר לה ומכשילה לאכול אלא לרב הונא מוקים לה כדרב פנחס. ואם תאמר א״כ היכי מותיב רב הונא בר יהודה מהא בריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ומסייע מינה לרב הונא דאלמא משמע רב הונא כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן ס״ל י״ל משום דאינהו לא מפלגי במילתא כלל דאפילו לגבי הקדשו חשיבי ליה כקטן גמור כלפני זמן מדאמרינן דלכל עונשין הרי היא כלפני זמן משום הכי מותיב להו מינה ומסייע מינה לרב הונא כנ״ל.
הקדיש הוא ואכלו אחרים. הכי נמי הוה מצי למימר שגדל הוא עצמו ואכל א״נ לא רצה לומר לפי ששנה כבר לזדון שבועה ולכך מיתוקמא בהקדיש הוא כו׳ כדי שתהא איירי בתרוייהו ולא משכחת זדון שבועה באחרים הילכך בעי לאוקומי סיפא באחרים:
ר״י ור״ל דאמרי תרווייהו לוקין – פי׳ אבל הוא עצמו אינו לוקה והכי תריצנא למתני׳ דלעיל אליבה דידיה ואתיא בשלא הביא ב׳ שערות דאי לא הא ס״ל לר׳ יוחנן לעיל דתוך זמן לאחר זמן וה״ל גדול ואף לעונשין והוא עצמו לוקה כדאיתא לעיל. אלא ודאי כדאמרן ולהכי קרי ליה בכולה סוגיין קטן אוכל נבלות וליכא למימר דהדר ביה ר״י מההיא דלעיל משום דאיתותב מכאן דלא מפריש ליה תלמודא והקשו בתוס׳ אפילו אחרים היאך לוקים לר׳ יוחנן על מופלא סמוך לאיש דהא דילמא לא מייתי שתי שערות לאחר שנדרו וה״ל קטן שאינו סמוך לאיש וה״ל התראת ספק והתראת ספק לא שמיה התראה לר״י כדאיתא במ׳ מכות ובפ׳ התערובות ותרצו דכיון דרובא מייתי סימנים לכי גדלי בהא סמכינן ארובא.
ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] הקדיש הוא, ואכלו אחריםלוקין, אלא למאן דאמר [למי שאומר] אין לוקין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאיתמר [שכן נאמר], שנחלקו חכמים בדינו של מי שהקדיש הוא ואכלו אחרים. רב כהנא אמר: אין לוקין, ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו [שאמרו שניהם]: לוקין!
The Gemara raises another difficulty: This works out well according to the one who said that if a minor consecrated a food item and others ate it, they are flogged. But according to the one who said that in such a case they are not flogged, what can be said? As it was stated that amora’im disagreed with regard to this issue: If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged.
עין משפט נר מצוהתוספותרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מִדְּרַבָּנַן וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

The Gemara therefore reverts to the interpretation that the baraita is referring to the prohibition of he shall not profane his word, not the punishment for violation of the vow. And the reason lashes are not administered is that the prohibition is by rabbinic law. And as for the verse mentioned in the baraita, when it states that the verse equates a minor to an adult, which indicates that it is dealing with Torah law, this verse is a mere support for a rabbinic law.
תוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא – קשיא לי דאי מדרבנן היכי אמרינן יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ומי איכא קרבן דרבנן והא קא מייתי חולין בעזרה ואמאי איצטריך זה הדבר למעוטיה אלא לאו שמע מינה דתנא מופלא סמוך לאיש דאוריתא סבירא ליה.
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כלומר ולא לאיסור ולבל יחל קאמר אלא לאיסור בל יחל והא דאמרינן יכול יהא חייב על הקדשו קרבן לפי האסמכתא הולך ודורש בפסוק כאלו היא דרשה גמורה.
וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והא דקא אמר יכול יהא חייב על הקדשו קרבן לפי האסמכתא הולך ודורש הפסוק:
מדרבנן וקרא אסמכתא וכו׳ – וא״ת ולהאי סברא היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן מי מחייבין קרבן אדרבנן וי״ל שלפי האסמכתא דורשה פסוק לדרשה בעלמא ויש הרבה כיוצא בו בתורת כהנים.
ומשיבים: לשיטת הסובר שאין האחרים לוקים על הקדשו של המופלא הסמוך לאיש, כוונתו שאין לוקים מן התורה, ואולם הריהם לוקים מדרבנן דברי חכמים], וקרא [והמקרא] שהובא בברייתא (״שהשווה הכתוב הקטן כגדול״) הריהו אסמכתא בעלמא [סמך בלבד].
The Gemara therefore reverts to the interpretation that the baraita is referring to the prohibition of he shall not profane his word, not the punishment for violation of the vow. And the reason lashes are not administered is that the prohibition is by rabbinic law. And as for the verse mentioned in the baraita, when it states that the verse equates a minor to an adult, which indicates that it is dealing with Torah law, this verse is a mere support for a rabbinic law.
תוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) גּוּפָא הִקְדִּישׁ וְאָכְלוּ אֲחֵרִים רַב כָּהֲנָא אָמַר אֵין לוֹקִין רַבִּי יוֹחָנָן ור״לוְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לוֹקִין בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר גמוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא וּמָר סָבַר מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ מִדְּרַבָּנַן.

§ The Gemara discusses the matter itself, i.e., the dispute cited above. If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged. With regard to what principle do these Sages disagree? One Sage, i.e., Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, which is why others are liable for eating an item he consecrated; and one Sage, Rav Kahana, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדרבנן – כלומר מ״ד אין לוקין מוקים להא דקתני לאיסר ולבל יחל כדאוקמינן לאיסור בל יחל איסורא בעלמא ומדרבנן ומקרא דכי יפליא דקתני שהשוה הכתוב אסמכתא בעלמא.
ר׳ יוחנן ור״ל דאמרי תרוויהו לוקין. איכא למידק והא אית ליה לר״ל התראת ספק לא שמה התראה במכות (מכות טז.) ובזבחים פרק התערובת (זבחים עח.) גבי הטמא הפגול והנותר שבללן זה בזה והכא התראת ספק היא דשמא לא יביא שתי שערות כשיהא בן י״ד שנה ונמצא דהשתא אכתי אינו סמוך לאיש. וי״ל דסמכינן ארובא דמביאין סימנים כשמגיעין לכלל שנים.
ר׳ יוחנן ור״ל דאמרי תרוייהו לוקין. תימה הא שמעינן לר״ל דאמר התראת ספק לא שמה התראה בפרק התערובות גבי הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה וכל מופלא סמוך לאיש התראת ספק היא דשמא לא יביא שערות ונמצא דאכתי לא הוי שנה שלפני גדול וכשהביא שתי שערות לא איירי דא״כ הוא עצמו אם אכל ילקה לר׳ יוחנן דאמר לעיל תוך זמן כלאחר זמן וי״ל דאזלינן בתר רובן שמביאין שערות בזמנן:
מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא – פי׳ איסורו דאורייתא הוא לאחריני וכיון דכן מלקא נמי לוקין אבל לגבי איהו גופיה אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דאי לא מלקא נמי הוא לקי וכדאמרי׳ לעיל להדיא.
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא נמי מילקא לילקי כלומר אי מופלא סמוך לאיש דאורייהא לגבי איהו גופיה מילקא נמי לילקי וזה ברור ונראה דאפילו אחרים הלוקין עליו אין חייבין קרבן דהא בריתא דלעיל כשהקדיש ואכלו אחרי׳ אמרינן הניחא למ״ד הקדיש ואכלו אחרים לוקין דאלמא לדידיה שפיר אתיא כלה מתני׳ בין לחיוב מלקות בין לפטור קרבן.
א למעלה הובא שנחלקו חכמים בדין אחרים שאכלו מה שהקדיש המופלא הסמוך לאיש, ומעתה דנים בה לגופא [עצמה]. למדנו בדין המופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים את הקדשו, שרב כהנא אמר: אין לוקין, ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לוקין. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? מר סבר [חכם זה, ר׳ יוחנן וריש לקיש, סבור] כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו דאורייתא [מן התורה], ולכן לוקים אחרים על הקדשו. ומר סבר [וחכם זה, רב כהנא סבור] כי דין המופלא הסמוך לאיש הריהו מדרבנן דברי חכמים], ולכן אין אחרים לוקים על הקדשו.
§ The Gemara discusses the matter itself, i.e., the dispute cited above. If a minor consecrated a food item and others ate it, Rav Kahana says that they are not flogged; Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that they are flogged. With regard to what principle do these Sages disagree? One Sage, i.e., Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, which is why others are liable for eating an item he consecrated; and one Sage, Rav Kahana, holds that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מֵתִיב רַב יִרְמְיָה יְתוֹמָה שֶׁנָּדְרָה בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּפְלָא סָמוּךְ לְאִישׁ דְּרַבָּנַן אָתוּ נִשּׂוּאִין דְּרַבָּנַן וּמְבַטְּלִי נִדְרָא דְּרַבָּנַן אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא אָתוּ נִשּׂוּאִין דְּרַבָּנַן וּמְבַטְּלִי נִדְרָא דְּאוֹרָיְיתָא.

Rav Yirmeya raises an objection from a baraita: In the case of a minor girl who is an orphan from her father and her mother or brothers accepted betrothal on her behalf, who vowed, her husband may nullify her vow, like any other husband, despite the fact that this marriage is valid merely by rabbinic law. Rav Yirmeya analyzes this baraita: Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law, one can explain that a husband whose marriage is by rabbinic law comes and negates a vow that also applies by rabbinic law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, can a husband whose marriage is by rabbinic law come and negate a vow that applies by Torah law?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יתומה – שהשיאתה אמה דבת מיאון היא דנשואין דידה מדרבנן.
בעלה מפר נדרה – ולא קרי לה יתומה אלא בקטנותה כל זמן שראויה למיאון.
אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש – לא הוי נדרו נדר אלא מדרבנן מש״ה בעלה מפר לה דאתו נשואין דרבנן כו׳.
מתיב [מקשה] רב ירמיה: הקטנה שהיא יתומה מאביה, שהשיאוה אמה ואחיה לפי תקנת חכמים, שנדרהבעלה מפר לה, כדינו של כל בעל, אף שאין הנישואין הללו אלא מתקנת חכמים. ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה נוח, מובן, אם אומר אתה] שדין המופלא הסמוך לאיש הריהו דרבנן [מדברי חכמים], אפשר איפוא לומר כי אתו [באו] נשואין שתוקפם דרבנן [מדברי חכמים] ומבטלי נדרא [ומבטלים נדר] שתוקפו דרבנן [מדברי חכמים]. אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה שתוקף הנדר במופלא הסמוך לאיש מן התורה], וכי אתו [באו] נשואין שתוקפם דרבנן [מדברי חכמים] ומבטלי נדרא [ומבטלים נדר] שתוקפו דאורייתא [מן התורה]?
Rav Yirmeya raises an objection from a baraita: In the case of a minor girl who is an orphan from her father and her mother or brothers accepted betrothal on her behalf, who vowed, her husband may nullify her vow, like any other husband, despite the fact that this marriage is valid merely by rabbinic law. Rav Yirmeya analyzes this baraita: Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by rabbinic law, one can explain that a husband whose marriage is by rabbinic law comes and negates a vow that also applies by rabbinic law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is considered an adult by Torah law, can a husband whose marriage is by rabbinic law come and negate a vow that applies by Torah law?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ מִמָּה נַפְשָׁךְ אִי דְּרַבָּנַן דְּרַבָּנַן הוּא אִי דְּאוֹרָיְיתָא קָטָן אוֹכֵל נְבֵלוֹת הוּא דוְאֵין ב״דבֵּית דִּין מְצֻוִּוין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ.

Rav Yehuda says that Shmuel says: Her husband may nullify her vows, whichever way you look at it: If the validity of the vows of such a minor applies by rabbinic law, the husband may nullify her vows, as the validity of their marriage is likewise by rabbinic law. And if the validity of a vow by a discriminating minor on the brink of adulthood is by Torah law, which means she would be violating a Torah prohibition, this is the same as the case of a minor who may eat meat from unslaughtered animal carcasses or violate other prohibitions, and the court or any other adult, including her husband in this case, is not commanded to prevent him from doing so, and it does not matter if his nullification was not effective.
עין משפט נר מצוהתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין ב״ד מצווין להפרישו – וא״ת לרב הונא דאמר שהוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו ותו מה משני הא בעי רבי יוחנן למימר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) דב״ד מצווין להפרישו וי״ל דלמסקנא דקאמר דעל דעת בעלה נודרת אתי שפיר והוה מצי למימר השתא וליטעמיך הא סבר ר׳ יוחנן דב״ד מצווין להפרישו אלא דבלא״ה פריך שפיר.
אי דאוריתא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין1 עליו להפרישו – פירוש: דאף על גב דנדרה נדר מדאוריתא הני מילי לאיחיובי אחרים על נדרה אבל איהי גופה מיגו דלא מיענשא בשאר עונשין בהאי נמי לא מיענשא.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״מצויין״.
הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב״ד מצווין להפרישו. תימה דהא לר׳ יוחנן הוא דמתרצים והתם בפרק חרש (יבמות קיד.) אמרינן דר׳ יוחנן מספקא ליה אי ב״ד מצווין להפרישו אם לאו ועוד קשיא לי דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב״ד מצווין להפרשו דהא תניא בפרק חרש מניחו תולש מניחו וזורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דה״ל כעין מאכיל בידים ואסור כדאמרינן לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם ביבמות והכא נמי כיון דאמר לה בעל מופר לך ה״ל כמ״ד לה קומי אכולי, וי״ל דאה״נ דה״מ למיפרך ליה הכין אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתו שפיר ואפילו לספרים דלא גרסי אלא הוי פירושא כאלו כתוב בהן אלא ודכותה בפרק אע״פ בכתובות (כתובות נט.) בההיא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דהוי כמו אלא אע״פ שאינו כתוב בספרים.
אי דאורייתא קטן אוכל נבילות כו׳. תי׳ הוה מצי למיפרך והא בעי ר׳ יוחנן בפ׳ חרש דב״ד מצווין להפרישו אלא בלאו הכי פריך שפיר (ולהכי) [ולפי] המסקנא דרב פינחס בלא״ה ניחא:
אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא אין ב״ד מצווין להפרישו – פי׳ ואפי׳ באיסורין של תור׳ ולמאן דאית לי׳ הכי בפ״ק חרש והקשו בתוס׳ דבפ׳ חרש מספקא לן אליבא דר׳ יוחנן אי אית ליה הכי או לא ותירצו דה״נ בדרך דחיה אמר לה ובדין הוא דה״ל למימר תפשוט אלא דזמנין דלא א״ל תלמודא ולמסקנא הא אוקימנא כדרב פנחס ותו ליכא למפשטה מהכא וא״ת והא אפילו למ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו היינו היכא דעביד מנפשיה וכדאמר התם מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דהוה ליה מאכילו בידים שהוא אסור משום לא תאכלום לא תאכילם ויש מתרצים דהכא לגבי דידה גופא איסורא דרבנן בעלמא ובאיסורין דרבנן מותר להאכיל בידים וליתא וכדכתיבנא בדוכתא בס״ד. ויש מתרצין דבדין הוא דמצי למיפרך הכי אלא דאידך פירכא עדיפא לן.
אמר רב יהודה, אמר שמואל: בעלה מפר לה ממה נפשך (מכל צד שתרצה), שכן אי [אם] תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא רק דרבנן [מדברי חכמים] — הרי גם תוקף נשואיה רק דרבנן [מדברי חכמים] הוא. אי [אם] תוקף הנדר של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה] והריהו עובר על איסור תורה — הרי בכלל קטן אוכל נבלות הוא, ובכגון זה אין בית דין מצווין עליו להפרישו.
Rav Yehuda says that Shmuel says: Her husband may nullify her vows, whichever way you look at it: If the validity of the vows of such a minor applies by rabbinic law, the husband may nullify her vows, as the validity of their marriage is likewise by rabbinic law. And if the validity of a vow by a discriminating minor on the brink of adulthood is by Torah law, which means she would be violating a Torah prohibition, this is the same as the case of a minor who may eat meat from unslaughtered animal carcasses or violate other prohibitions, and the court or any other adult, including her husband in this case, is not commanded to prevent him from doing so, and it does not matter if his nullification was not effective.
עין משפט נר מצוהתוספותתוספות רי״דרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהָא כִּי גָדְלָה אָכְלָה בַּהֲפָרָה קַמַּיְיתָא.

The Gemara raises a difficulty: But there is still concern for a violation, as when she grows and becomes an adult she will eat the food that she rendered forbidden to herself, relying on the initial nullification of her vow by her husband, which was not valid. At that stage she is an adult, whom the court is certainly commanded to prevent from violating prohibitions.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא לכי גדלה אכלה – בההיא הפרה דלאו הפרה היא ונמצא גדול אוכל נבלות.
ושואלים: והא [והרי] עדיין יכול להיות מכשול בהפרתו זו של הבעל, שכן כי גדלה [כאשר תגדל] אשתו זו שהיתה קטנה בזמן ההפרה ואין להפרה זו תוקף אלא מדברי חכמים, אכלה [תאכל] בהסתמך על הפרה קמייתא [קודמת] זו, והרי אין הפרתו הפרה, ואז היא בגדר גדול האוכל נבילות שודאי מפרישים אותו!
The Gemara raises a difficulty: But there is still concern for a violation, as when she grows and becomes an adult she will eat the food that she rendered forbidden to herself, relying on the initial nullification of her vow by her husband, which was not valid. At that stage she is an adult, whom the court is certainly commanded to prevent from violating prohibitions.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַבָּה בַּר לֵיוַאי בַּעְלָהּ מֵפֵר לָהּ כׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה וְהוּא שֶׁבָּעַל.

Rabba bar Livai said that this is not a concern, as her husband nullifies her vows each and every moment, and therefore when she reaches majority he will nullify her vow in a manner that is valid by Torah law. And this is the halakha, that the nullification takes effect by Torah law, only in a case where her husband engaged in intercourse with her after she became an adult, thereby rendering their marriage valid by Torah law.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל שעה – ואף משגדלה.
והוא שבעל – לאחר שגדלה דהויא הך בעילה קדושין גמורין דאורייתא דמעשה גדולה מעשה הלכך אתו נישואין דאורייתא ומבטלין נדרא דאורייתא.
ומשיבים: אמר רבה בר ליואי: אין מקום לחשש זה, משום שבעלה מפר לה כל שעה ושעה, ונמצא שכאשר תגדל, יפר לה הפרה שתוקפה מן התורה. והוא (ובלבד) שבעל אותה בעלה כשהגיעה לגיל גדלות, ותוקפם של הנישואין יהיה מן התורה.
Rabba bar Livai said that this is not a concern, as her husband nullifies her vows each and every moment, and therefore when she reaches majority he will nullify her vow in a manner that is valid by Torah law. And this is the halakha, that the nullification takes effect by Torah law, only in a case where her husband engaged in intercourse with her after she became an adult, thereby rendering their marriage valid by Torah law.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְהָא האֵין בַּעַל מֵפֵר בְּקוֹדְמִין כִּדְרַב פִּינְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא כׇּל הַנּוֹדֶרֶת עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת.

The Gemara raises another difficulty: But there is a principle that a husband cannot nullify vows of his wife that preceded their marriage; and as she is considered his wife by Torah law only when she becomes an adult, her vow when she was a minor preceded their marriage. The Gemara answers that he can still nullify her vow, in accordance with the statement of Rav Pineḥas in the name of Rava, as Rav Pineḥas said in the name of Rava: Any woman who takes a vow, it is from the outset contingent on her husband’s consent that she takes the vow. Since the minor was married by rabbinic law, she vowed on the condition that her husband should agree to her vow, and therefore the nullification is valid by Torah law.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין הבעל מפר – נדרים הקודמין לנישואין במסכת נדרים והאי נדר קדם להך בעילה דאורייתא.
על דעת בעלה – והך קטנה על דעתו של זה נדרה וכי אמרינן אין הבעל מפר בקודמין היכא דלית לה בעל בשעת נדר כלל.
כדרב פנחס – כלומר לא תוקי לה לברייתא כשהבעל מפר לה כל שעה ושעה לעולם נדרה דאורייתא ודקשיא לך אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא אהכי מבטלת דכל הנודרת כו׳.
כדרב פנחס דאמר על דעת בעלה היא נודרת – והוי כמו אלא אע״ג דלא כתוב בספרים אלא וכעין זה יש בפ׳ אע״פ (כתובות דף נט.) אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דאין בספרים אלא ובנדרים (דף יג) יש בספרים אלא וא״ת א״כ אמאי נכתב בפרשת נדרים דבעל מפר לאשתו אפי׳ אינה אשתו כגון הכא הבעל מפר דעל דעתו נודרת וי״ל דאיצטריך לענין שאם אמר קיים ליכי שאינו יכול להפר א״נ משום דאמר רחמנא בעל מפר קאמר דלעולם על דעתו היא נודרת ואע״ג דהכא לא הוו אלא נישואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ״מ היא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים ונודרת על דעתו.
והא אין הבעל מפר בקודמין כדר׳ פנחס וכו׳ – פי׳ והא נמי על דעת כן נדרה שאם הקפיד הבעל לא יחול נדרה. ומיהו משלא בעל משהגדילה אינו מיפר, שכיון שלא קנה קנין גמור אינו מפר, שמתחלה מתלא תלי נדרה אם נתקיימו קידושיה יפר נדרה שעל דעת כן נדרה, ואם לא נתקיימו הקדושין אף הוא אינו מפר, שלא נדרה על דעתו שמא סבורה היא לצאת. ומיהו הא תירוצא לא אתיא כרב הונאא דאמר הקדיש ואכל לוקה, שא״כ היאך היא אוכלת תחלה בהפרתו הרי עדיין קידושיה תלויין והנדר נדר גמור.
ויש שגורסיןב אלא כדר׳ פנחס וכו׳. כלומר לעולם בשלא בעל ולא הפר אלא שעה ראשונה, ואעפ״כ אתיא הפרה דידיה ומבטל נדרה דאורייתא שעל דעתו נדרה מכיון שהוא חייב במזונותיה ועומדת תחתיו ומשמשתו, והאי פירושא עיקר. ואפילו למאן דלא גריס אלא, ה״נ מתפרש, דבכמה דוכתא בתלמודא דהדר ביה מתירוציה קמאי, ולא אתמר בהו אלא.
א. לעיל עמוד א.
ב. עי׳ נדרים עג, ב ועי׳ תוס׳ כאן ד״ה כדרב.
אלא כדרב פנחס. כלומר ואע״פ שלא בעל לאחר זמן הרי היא מותרת לאכול בהפרתו דהוה ליה כאילו נדרה על דעתו דכל הנודרת על דעת הבעל שמעלה לה מזונות היא נודרת. וא״ת א״כ למה נכתבה הפרת הבעל כלל תירצו בתוס׳ דאיצטריך דכי אמר קיים ליכי שוב אינו יכול להפר א״נ משום דנתנה תורה רשות לבעל להפר הוא דאמר שעל דעתו נודרת לפי שדומה לה שבידו להפר כמו בשאר נשים.
והא הדרינן מהא ואוקימ׳ בדרב פנחס ואינו מחוור לי דאם איתא דכי האי גוונא במאכיל בידים הוא היכי ס״ד לאוקומה בהכי כלל לכך נ״ל דכי האי גוונא לא חשיב כמאכיל בידים וכאומר הבא לי מפתח דהא לא כפי לה דתיכול מנדרה אלא דיהיב לה רשותא והתירה שאם תרצה תאכל.
רש״י בד״ה כדרבי פנחס כו׳ אהכי נדרה דאורייתא כו׳ כצ״נ:
ושואלים על כך: והא [והרי] הלכה היא שאין הבעל מפר לאשתו בנדרים שקודמין לנישואיהם, ומשבגרה והריהי נחשבת כנשואה מן התורה לכל דבר, נחשבים נישואיה בקטנותה ביחס להיום כלפני נישואין. ומשיבים: הסבר הדבר, כשיטת רב פנחס שאמר משמיה [בשמו] של רבא. שכך אמר רב פנחס משמיה [בשמו] של רבא: כל אשה הנודרת נדר — על דעת בעלה היא נודרת, אם יסכים לנדרה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה. ואף הקטנה נדרה על דעת בעלה, ולכן יכול הוא להפר את נדרה אף לאחר שבגרה.
The Gemara raises another difficulty: But there is a principle that a husband cannot nullify vows of his wife that preceded their marriage; and as she is considered his wife by Torah law only when she becomes an adult, her vow when she was a minor preceded their marriage. The Gemara answers that he can still nullify her vow, in accordance with the statement of Rav Pineḥas in the name of Rava, as Rav Pineḥas said in the name of Rava: Any woman who takes a vow, it is from the outset contingent on her husband’s consent that she takes the vow. Since the minor was married by rabbinic law, she vowed on the condition that her husband should agree to her vow, and therefore the nullification is valid by Torah law.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר אַבָּיֵי ת״שתָּא שְׁמַע קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא ב׳שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר ועַד שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹנַת נְדָרִים אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה מִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

§ The Gemara continues to discuss the validity of the vows of a discriminating minor on the brink of adulthood. Abaye said: Come and hear a mishna (Terumot 1:3): With regard to a minor who has not grown two hairs, Rabbi Yehuda says: His teruma is not valid teruma. Rabbi Yosei says: Until he has reached the age of vows, i.e., when he does not yet have the status of a discriminating minor on the brink of adulthood, his teruma is not valid teruma, but once he has reached the age of vows, his teruma is teruma.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לעונת נדרים – היינו מופלא הסמוך לאיש שנדריו נבדקין.
ועוד בענין תוקף נדרו של המופלא הסמוך לאיש אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנה במסכת תרומות: קטן שלא הביא שתי שערות, ר׳ יהודה אומר: אין תרומתו תרומה. ר׳ יוסי אומר: עד שלא בא לעונת נדרים (שאין הוא עדיין בגדר מופלא הסמוך לאיש) — אין תרומתו תרומה, ואולם משבא לעונת נדריםתרומתו תרומה.
§ The Gemara continues to discuss the validity of the vows of a discriminating minor on the brink of adulthood. Abaye said: Come and hear a mishna (Terumot 1:3): With regard to a minor who has not grown two hairs, Rabbi Yehuda says: His teruma is not valid teruma. Rabbi Yosei says: Until he has reached the age of vows, i.e., when he does not yet have the status of a discriminating minor on the brink of adulthood, his teruma is not valid teruma, but once he has reached the age of vows, his teruma is teruma.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) סַבְרוּהָ קָסָבַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי זתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוּפְלָא סָמוּךְ לָאִישׁ דְּאוֹרָיְיתָא אָתֵי גַּבְרָא דְּאוֹרָיְיתָא וּמְתַקֵּן טִבְלָא דְּאוֹרָיְיתָא אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן אָתֵי גַּבְרָא דְּרַבָּנַן וּמְתַקֵּן טִבְלָא דְּאוֹרָיְיתָא לָא קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן.

The Sages assumed that Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by Torah law. They therefore objected: Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by Torah law, one can understand that one who is a man by Torah law with regard to vows can come and prepare untithed produce [tivla] for consumption by tithing it, which also applies by Torah law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by rabbinic law, can one who is a man by rabbinic law come and prepare untithed produce, which is prohibited by Torah law? The Gemara refutes this proof: No, perhaps Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by rabbinic law, and this is why he rules that a minor on the brink of adulthood can set aside teruma.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סברוה – רבנן בני הישיבה דבעו לאותובי לרב כהנא מהכא.
תרומה דאורייתא – וקאמר משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה ותרומה והקדש ונדר חדא היא דמקדשה בדבורו שקורא עליה שם.
אי אמרת בשלמא מופלא הסמוך לאיש דאורייתא – וא״ת אדפריך מרבי יוסי לסיועי מדרבי יהודה דאמר אין תרומתו תרומה אלמא סבר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ולכך לא מתקן טבל דאורייתא וי״ל דר׳ יהודה נמי אית ליה דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ולהקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול.
זה שביארנו בשנת שתים עשרה לתינוקת ושנת שלש עשרה לתינוק שנדריהן נדר והקדשן הקדש הוא הדין לשבועה ולמדת שהשוה הכתוב בשנה זו קטן לגדול לשבועה ולנדר ולאסר ר״ל התפסה בנדר ולהקדש ומ״מ לענין שבועתם ונדרם אינן תלויין אלא בעצמן אע״פ שהוא נדר מן התורה ויש חנוך מצוה לקיומם בבטולם מיהא אין בה דין שאר אסורי תורה ליענש עליו ואף אם ראינוהו עובר אין אביו או הקרוב המוזהר עליו או בית דין מצווים להפרישו כלל שהרי אף באיסורי תורה אמרו שקטן אוכל נבלות אין בית דין או אביו מצווים להפרישו כמו שביארנו ביבמות פרק חרש (יבמות קי״ד.) כל שכן באסורי סופרים ולשטתנו הנזכרת שם מותר להם באסורי סופרים ליתן להם בידים אלא שיש חולקין בה ואף גדולי הדורות חולקין בה כאן אבל מ״מ אין מצווין למחות וכן בהקדש אם אכלו או נהנה ממנו הוא עצמו אבל מ״מ כל שהקדיש ואכלו אחרים במזיד לוקין עליו שהקדשן הקדש מן התורה במופלא סמוך לאיש שנדרו נדר מן התורה וכן אם הדיר את אחרים הנאה מנכסיו ונהנו מהם או נשבע על איזה דבר והתפיסו עליו שאר נכסיהם על אחרים נעשה להם אסור מן התורה שאע״פ שאין אצל עצמו דין עונש מ״מ נדרם נדר והקדשם הקדש מן התורה לכל ענין שאצל אחרים וכן הדין אצל עצמו לכשיגדיל ומ״מ יראה מסוגיא זו דוקא במזיד ובמלקות אבל בקרבן מעילה לנהנה מהקדשו בשוגג לא דכתוב בפרשת נדרים זה הדבר לבל יחל הקשתיו ולא לקרבן ויש מחייבין אף בזו ולא יראה לי כן:
יש שואלין במה שפסקנו מאחר שהלכה מופלא סמוך לאיש דאורייתא אף הוא עצמו יהא לוקה שהרי בסוגיא זו הקשו בפירוש אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא איהו נמי לילקי ותירוץ הדברים שכשהיו מקשין כן היה דעתם שכל הסובר מופלא סמוך לאיש דאוריתא סובר שאף הוא עצמו לוקה וכמו שאמרו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול כלומר גופו של קטן לגופו של גדול אלא שהרגיש אחר כן שלא השוה לו גופו ליענש עליו כמהו אלא להיות הקדשו כהקדשו של גדול לכל ענין שאצל אחרים:
יתומה שהשיאוה אמה ואחיה וראויה למאן ונדרה בתוך הזמן ר״ל בשנת שתים עשרה עצמה שנדרה נדר אחר שיודעת להפלות וראויה למאן בעלה מיפר לה שאע״פ שהנדר נדר מן התורה מ״מ הרי אינו מצווה להפריש ושמא תאמר מ״מ כשהוא מיפר נעשה כמאכיל בידים אינו כן אלא כמי שמעמידו סמוך לגדולה שמותר כמו שביארנו בפרק חרש ושמא תאמר והלא בגדלותה אוכלת על סמך הפרה זו וכשהיא גדולה מיהא נעשה עליה נדר אף ליענש עליו ונמצא נדר תורה מופר בנישואין דרבנן ותירצו בה בסוגיא זו שמפר לה בכל שנה ושנה ר״ל כשרוצה לעבור עד שיגיע הפרק וכשיגיע הפרק מפיר לה פעם אחת שכבר נעשו נשואי תורה ובלבד כשבעל משהגיע הפרק שנמצאו הקדושין נגמרין בביאתו ועדין שאלו בה היאך הפרה שאחר גדלותה מועלת והרי אינו מפיר בקודמין ומאחר שהנדר נעשה קודם גדלותה שאין בה נשואי תורה כשנעשו נשואיה נשואי תורה הרי הנדר הוא בכלל הקודמין ותירץ בה שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואף עקר הנדר נתבטל אחר שהוא מפר לה שכך היה דעתה בנדרה שאם יפר הוא לא יהא נדר ולא אמרו אין מופר בקודמין אלא בשאין לה בעל כך היא גרסת הספרים ויצא לך ממנה שכל שנדרה תחתיו בנשואי סופרים ונעשו אחר כן של תורה יכול להפר ואין דין קדימה מעכבתו ומ״מ יש גורסין אלא כדרב פנחס וכו׳ כלומר ואין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שהפרתו שבזמן הקטנות מועלת לזמן הגדלות שמאחר שכבר הפר לה כבר גלה דעתו שאינו רוצה ולא היה נדר כלל והועיל גלוי דעתו אף לאחר גדלות אחר שהיה בו שם הפרה הא מ״מ כל שלא הפר לה ולא שמע עד היום אפשר שבכלל קודמין הוא ויש שואלין לדעת רב פנחס שהלכה כמותו מה הוצרכה תורה להפרת הבעל כלל אלא שיגלה דעתו שאינו רוצה ותירצו בתוספות מפני שאלו גלה דעתו שיהא נוח לכך לא היה עוד יכול להפר או שמא ידיעתה שהוא יכול להפר גורמת לה לדור על דעתו ומ״מ להפרה אתה צריך שהרי אין דעת בעלה מועיל כלום אלא בנדרי ענוי נפש ושבינו לבינה:
כשם שהקטן שהגיע לעונת נדרים נדרו נדר והקדשו הקדש כך אם תרם תרומתו תרומה ולא סוף דבר בתרומה דרבנן אלא אף בתרומה של תורה שהרי הקדשו הקדש מן התורה כמו שביארנו אבל כל שלא הגיע לעונת נדרים אין תרומתו תרומה כלל עד שיגדיל ואפילו בתרומה דרבנן וכן לחלה ומכאן אמרו בתוספות שהקטנה שהפרישה חלת האור בזמן הזה אין העיסה מתקנת בכך:
תרומה בזמן הזה אינה אלא מדברי סופרים שאין לך תרומת התורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה וכן הדין בחלה ונמצא שאין חיוב תרומה וחלה מן התורה אלא בכבוש יהושע ובכבוש שלישי שעתיד לבא על ידי מלך המשיח אבל ירשה שניה שבימי עזרא הואיל ולא היו כל יושביה עליה לא היה בהן חיוב תורה כך נראה מסוגיא זו וכן כתבוה גדולי המחברים ומגדולי המפרשים נסכמים בה לענין חלה אבל לענין תרומה מיהא חולקין לומר שתרומה בזמן הזה דאוריתא כר׳ יוחנן שאמרה כן ביבמות וכבר כתבנוה שם ועל דעת זו אמרו ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן כלומר שכשם שהיו צריכין לקדשה בימי יהושע הוצרכו לקדשה בימי עזרא שקדשה ראשונה לא נתקדשה בה לעתיד לבא וכשנגלו על יד נבוכדנצר הופקעה הארץ מחיוב תרומות אבל קדשה שבימי עזרא אין קדשה אף לעתיד לבא ולא הופקעה מן התרומות ומן המעשרות אף בשעת הגלות ולא תצטרך לקדשה בשעת הכבוש שכבוש שלישי מחזירה לקדשתה:
כרב פנחס כו׳. פרש״י ולהכי מיפר בקודמין הואיל שנדרה על דעת בעלה ודחק לפ׳ משום דאין כתוב אלא בספרים אחרים ומצינו בפ׳ אע״פ דאמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן ואין כתוב בספרים אלא אעפ״כ הוי פירושו כמו אלא. ובנדרים בסוגיא זו כתוב אלא בכל הספרים הילכך נראה לפ׳ דאדלעיל קאי דפריך אתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרה דאורייתא ומשני אין כדר׳ פינחס דכיון דנודרת על דעת בעלה יכול להפר אפי׳ הוי נישואין דרבנן. ותימה א״כ למה נכתבה הפרת הבעל כלל כיון דכל אשה נודרת על דעת בעלה י״ל דכיון דאמר קיים ליכי שוב אין הבעל יכול להפר אפי׳ הוי נישואין דרבנן א״נ אפי׳ פירשה בהדיא שנדרה שלא לדעתו בעלה מיפר לה בעל כרחה. א״נ משום דנתנה תורה רשות לבעל להפר הוא דאמרינן דנודרת על דעתו לפי שנראה לה שבידו להפר כמו בשאר נשים הילכך כיון שנדרה על דעתו וסמוכה על שולחנו כל עיקרו על דעתו נדרה ויכול להפר:
סברוה קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא ובעי לאיתויי סייעתא לר״ל. ותימה דהא ר״ל סבר בפרק הערל תרומה בזמן הזה דרבנן וי״ל דהוה מצי למימר ולטעמיך:
אתי גברא דרבנן ומתקן טבל דאורייתא. ותימה אדפריך מדר׳ יוסי ליסייעיה מדר׳ יהודה דאמר אין תרומתו תרומה וי״ל דר׳ יהודה שפיר מצי סבר דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ואפ״ה אין תרומתו תרומה דדוקא להקדיש ולאסור הוי מופלא סמוך לאיש כגדול אבל לתקן הכרי לא חשיב כגדול הילכך אין תרומתו תרומה:
ה״ג אלא כדרב פנחס ואפילו נסחא דלא גרסי אלא הכי נמי מתפרשא דלעולם בהפרה קמייתא אכלה דבר תורה ובהיתר גמור ואפי׳ לכי גדלה ואין כאן משום קטן אוכל נבלות ואפי׳ למ״ד מופלא סמוך לאיש בדאורייתא וטובא איכא בתלמודא דכוותא.
כל הנודרת וכו׳ – פירשתי בנדרים בס״ד.
קסבר ר״י תרומה בזמן הזה דרבנן – ופסקן של דברים אלו כתבתי ביבמות ובמ׳ פסחים בס״ד דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דר״י וס״ל תרומה בזמן הזה דרבנן אבל ר׳ יוסי בזמן הזה דאורייתא ס״ל כמסקנא וכמתני׳ דסדר עולם וכן חלה בזמן הזה כדאסיקנא הכא וכרב הונא בריה דר׳ יהושע ובכתובות פירשתיה לההיא בס״ד.
סברוה [הניחו החכמים] כי קסבר [סבור הוא] ר׳ יוסי בדין התרומה כי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא [מן התורה], ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא [זה טוב, מובן דינו של ר׳ יוסי שמופלא הסמוך לאיש תורם, אם אומר אתה] שדינו של המופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא [מן התורה], לכן יש מקום לומר כי אתי גברא [בא אדם] שיש לו כח החלה לענין נדרים דאורייתא [מן התורה], כגון זה המופלא הסמוך לאיש, ומתקן בתרומתו שתרם תבואה המוגדרת כטבלא דאורייתא [טבל, שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, מן התורה]. אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שדין מופלא הסמוך לאיש הוא רק מדברי חכמים], וכי אתי גברא דרבנן [בא אדם שכוח החלתו בנדרים הוא רק מדברי חכמים] ומתקן טבלא דאורייתא [טבל מן התורה]? ודוחים: לא, אין להביא ראיה מכאן שדין מופלא הסמוך לאיש בנדרים הוא מן התורה, שאפשר לומר שהטעם שמופלא הסמוך לאיש יכול לתרום אף שהוא בנדרים רק מדברי חכמים, משום שקסבר [סבור] ר׳ יוסי בדין תרומה בזמן הזה שהוא רק דרבנן [מדברי חכמים].
The Sages assumed that Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by Torah law. They therefore objected: Granted, if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by Torah law, one can understand that one who is a man by Torah law with regard to vows can come and prepare untithed produce [tivla] for consumption by tithing it, which also applies by Torah law. But if you say that a discriminating minor on the brink of adulthood is an adult by rabbinic law, can one who is a man by rabbinic law come and prepare untithed produce, which is prohibited by Torah law? The Gemara refutes this proof: No, perhaps Rabbi Yosei holds that teruma in the present applies by rabbinic law, and this is why he rules that a minor on the brink of adulthood can set aside teruma.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְסָבַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי חתְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן וְהָתַנְיָא בְּסֵדֶר עוֹלָם {דברים ל׳:ה׳} אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that teruma in the present applies by rabbinic law? But isn’t it taught in a baraita in the anthology called Seder Olam: The verse that states with regard to the Jewish people’s return to Eretz Yisrael following their exile: “And the Lord your God will bring you into the land that your fathers possessed, and you shall possess it” (Deuteronomy 30:5).
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ירושה ראשונה – של יהושע.
ותוהים על כך: וכי סבר [סבור] ר׳ יוסי שדין תרומה בזמן הזה הוא רק דרבנן [מדברי חכמים]? והתניא [והרי שנויה] ברייתא בסדר עולם על האמור בביאת הארץ ״והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה״ (דברים ל, ה), ולמדנו מהכתוב המציין שתי לשונות ירושה כי
The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that teruma in the present applies by rabbinic law? But isn’t it taught in a baraita in the anthology called Seder Olam: The verse that states with regard to the Jewish people’s return to Eretz Yisrael following their exile: “And the Lord your God will bring you into the land that your fathers possessed, and you shall possess it” (Deuteronomy 30:5).
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) יְרוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה יֵשׁ לָהֶן שְׁלִישִׁית אֵין לָהֶן.

These two expressions of possession indicate that the Jewish people had a first possession of Eretz Yisrael in the days of Joshua, when Eretz Yisrael was first sanctified with regard to the obligation of its mitzvot, and they had a second possession at the time of Ezra and the return of the Babylonian exile. In other words, the sanctity of the land lapsed when the First Temple was destroyed and the Jews were exiled to Babylonia, and therefore a second sanctification was necessary when they returned to their land. But they will not have a third possession. That is, it will never be necessary to sanctify the land a third time, as the second sanctification was permanent.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושניה – בימי עזרא.
יש להן – כלומר בגלות נבוכדנצר בטלה קדושת הארץ ונצטרכו ליורשה ולקדשה בשניה.
אבל שלישית – לעתיד לבא.
אין להם – כלומר אינה ירושה דלא יצטרכו לרשתה ולקדשה דלא בטלה קדושתה מגזרת הכתוב.
ירושה ראשונה (שנכבשה הארץ בימי יהושע) והתקדשה לחיוב מצוות, וכן ירושה שניה שבימי עזרא — יש להן לבני ישראל, ואילו ירושה שלישיתאין להן. שכן קדושת הארץ מירושה שניה לא פקעה ממנה.
These two expressions of possession indicate that the Jewish people had a first possession of Eretz Yisrael in the days of Joshua, when Eretz Yisrael was first sanctified with regard to the obligation of its mitzvot, and they had a second possession at the time of Ezra and the return of the Babylonian exile. In other words, the sanctity of the land lapsed when the First Temple was destroyed and the Jews were exiled to Babylonia, and therefore a second sanctification was necessary when they returned to their land. But they will not have a third possession. That is, it will never be necessary to sanctify the land a third time, as the second sanctification was permanent.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וא״רוְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאן תְּנָא סֵדֶר עוֹלָם ר׳רַבִּי יוֹסֵי.

And Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna that taught Seder Olam? Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei maintains that the second sanctification of Eretz Yisrael did not lapse even after the destruction of the Second Temple, he must also maintain that teruma in the present applies by Torah law.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר רבי יוחנן – בעלמא.
מאן תנא סדר עולם רבי יוסי – דהוא סתמה כי היכי דסתם מתניתין ר״מ.
ואמר ר׳ יוחנן: מאן [מיהו] התנא ששנה את סדר עולםר׳ יוסי, הרי שר׳ יוסי סבור שבזמן הזה לא פקעה קדושת הארץ, וחיוב תרומה בה הריהו מן התורה!
And Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna that taught Seder Olam? Rabbi Yosei. Since Rabbi Yosei maintains that the second sanctification of Eretz Yisrael did not lapse even after the destruction of the Second Temple, he must also maintain that teruma in the present applies by Torah law.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) ר׳רַבִּי יוֹסֵי תָּנֵי לַהּ וְלָא סָבַר לַהּ ה״נהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּתַנְיָא עִיסָּה שֶׁנִּדְמְעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִּשְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה

The Gemara answers that Rabbi Yosei taught Seder Olam but he does not maintain in accordance with its ruling here. The Gemara adds: So too, it is reasonable that this is so, as it is taught in a baraita: With regard to non-sacred dough that became mixed with teruma dough, or which was leavened with leaven of teruma,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תני ולא סבר לה – להא דרשא דקתני שלישית אין להן אלא ודאי בטלה קדושת הארץ ותרומתה דהשתא דרבנן.
עיסת חולין שנדמעה – כגון שנפל סאה של תרומה לתוך פחות ממאה של חולין.
ומשיבים: אכן ר׳ יוסי תני לה [שנה אותה], את סדר עולם, ואולם הוא עצמו לא סבר לה [אינו סבור כמותה]. ומוכיחים זאת, הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר] לומר, דתניא כן שנויה ברייתא]: עיסה (בצק) שנדמעה (שהתערב בה מן התרומה), או שנתחמצה בשאור של תרומה
The Gemara answers that Rabbi Yosei taught Seder Olam but he does not maintain in accordance with its ruling here. The Gemara adds: So too, it is reasonable that this is so, as it is taught in a baraita: With regard to non-sacred dough that became mixed with teruma dough, or which was leavened with leaven of teruma,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה מו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה מו: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רש"י נדה מו:, תוספות נדה מו:, תוספות רי"ד נדה מו:, רמב"ן נדה מו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה מו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה מו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה מו:, ריטב"א נדה מו:, מהרש"ל חכמת שלמה נדה מו:, מהרש"א חידושי הלכות נדה מו:, גליון הש"ס לרע"א נדה מו:, פירוש הרב שטיינזלץ נדה מו:, אסופת מאמרים נדה מו:

Niddah 46b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 46b, Rashi Niddah 46b, Tosafot Niddah 46b, Tosefot Rid Niddah 46b, Ramban Niddah 46b, Rashba Niddah 46b, Meiri Niddah 46b, Tosefot Rosh Niddah 46b, Ritva Niddah 46b, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 46b, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 46b, Gilyon HaShas Niddah 46b, Steinsaltz Commentary Niddah 46b, Collected Articles Niddah 46b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144