Shabbat 105b – שבת קה:‏ – Shas HaMeforash

(1)

דְּעַבְדַהּ כִּי כִיסְתָּא.:

The Gemara explains: It is found in a case where a pocketlike protrusion impedes sewing. Therefore, one tears the garment and tucks the protruding portion under the seam.

ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

פי״ג ר׳ אליעזר אומר האורג.

חמתו אחמתו לא קשיא הא ר׳ יהודה הא ר׳ שמעון הא ר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר׳ שמעון דאמר פטור עליה. כבר פירשנו בפרק ראשון אבל דבריהם מתני׳ ר׳ יהודה היא דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר׳ שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ולא אשכחית עיקר פלוגתא ולא ידעינן לה אבל אדוננו האיי גאון כתב בפירוש זה הפרק כזה הענין והא מילתא דמקלקל בחבורה דקאמרינן פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון היא עדיין לא ידעי׳ פלוגתייהו היכא ניהי ומתניתא דמפרש בה ר׳ יהודה ור׳ שמעון במקלקל בחבורה לא שמיע לנא אלא מגמ׳ ידעינן דפלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון היא:

{רי״ף שבת ל״ח.}

{בבלי שבת קה ע״ב} גמ׳ תניא ר׳ שמעון בן אלעזר¹ אומר משום ר׳ חילפתא בן איגרא² משום ר׳ יוחנן בן נורי³ המקרע⁴ בגדיו בחמתו המשבר כליו⁵ בחמתו⁶ והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנותו⁷ של-יצר הרע היום אומר לו עשה כן⁸ למחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד אמר ר׳ יוחנן מאי קראה {תהלים פא:י} לא יהיה בך אל זר איזה הוא⁹ אל זר שיש¹⁰ בגופו של-אדם הוי אומר זה יצר הרע ואי עבד למרמא אימתא אאנשי¹¹ ביתיה שפיר דאמי כי-הא דרב יהודה שליף מצוביתא רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי רב ששת ראמי לה¹² לאמתיה מנוני ארישה¹³:

{רי״ף שבת ל״ח.}

{משנה שבת יג:ד-ו} מתני׳¹⁴ [שיעור]⁠¹⁵ המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו¹⁶ כמלא¹⁷ רחב הסיט¹⁸ כפול והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט ר׳ יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית לגנה ולחצר¹⁹ ולביברין רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין (אלא)⁠²⁰ זה הכלל מחוסר²¹ צידה פטור ושאינה²² מחוסר צידה חייב²³: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו²⁴ שנים פטורין לא²⁵ יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין ור׳ שמעון פוטר

{רי״ף מועד קטן ט״ו.}

{בבלי שבת קה ע״ב} [וגרסינן]⁠²⁶ בשבת²⁷ [בפרק]⁠²⁸ ר׳ אליעזר אומר האורג²⁹ אמר ר׳ שמעון בן פזי אמר ר׳ יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב״ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנא׳ {תהלים נו:ט} נודי [ספרתה]⁠³⁰ אתה שימה דמעתי בנאדך וג׳³¹ אמר ר׳ ירמיה אמר רב כל המתעצל בהספידו³² של-אדם כשר ראוי לקברו³³ בחייו שנ׳³⁴ {יהושע כד:ל} ויקברו אותו בגבול נחלתו³⁵ מצפון להר געש מלמד שגעש³⁶ עליהן ההר לקברן³⁷ אמר ר׳ חייה בר אבה אמר ר׳ יוחנן כל המתעצל בהספדו של-חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה וכול׳³⁸:

1. בן אלעזר: חסר בדפוסים.

2. ג^עא ג^סח מוסיף: ״שאמ׳⁠ ⁠⁠״.

3. בן נורי: חסר בדפוסים.

4. המקרע: כ״י נ: ״הקורע״.

5. המקרע בגדיו...המשבר כליו: דפוסים: המשבר כליו...והמקרע כליו.

6. בחמתו: חסר בדפוסים.

7. אומנותו: דפוסים: דרכו.

8. עשה כן: כ״י נ: ״כך עשה״.

9. הוא: חסר בדפוסים.

10. שיש: כ״י נ, דפוסים: ״שהוא״.

11. אאנשי: דפוסים: לאנשי.

12. ראמי לה: דפוסים: רמי. רא״ש: שדי.

13. מנוני: דפוסים: מונינא.

14. ברוב כה״י המשנה אינה מופיעה במלואה. בכ״י א רק: ״ר׳ יהודה...לבית חייב״. ב-ג^סח, כ״י נ נכתבו רק קיצורים. הושלם ע״פ דפוסים, כ״י מוסקבה.

15. שיעור: נוסף בכ״י נ, כ״י מוסקבה, ר״ח, רא״ש, רמב״ם פיהמ״ש. חסר בדפוסים.

16. שיעורו: כ״י מוסקבה: ״שיעור״.

17. כמלא: רמב״ם פיהמ״ש: ״מלא״.

18. הסיט: דפוס קושטא: היסט. וכן בסמוך.

19. לגנה ולחצר: כ״י מוסקבה: ״לגנה לחצר״. רמב״ם פיהמ״ש: ״לגנה ולחצר״.

20. אלא: חסר בכ״י מוסקבה, רא״ש, רמב״ם פיהמ״ש.

21. מחוסר: כ״י מוסקבה, רא״ש: ״כל המחוסר״. רמב״ם פיהמ״ש: ״כל שהוא מחוסר״.

22. ושאינה: רמב״ם פיהמ״ש: ״וכל שאינו״.

23. פטור ושאינה מחוסר צידה חייב: כ״י מוסקבה: ״חייב ושאינו מחוסר צידה פטור״.

24. נעלו: רמב״ם פיהמ״ש: ״נעלוהו״. וכן בהמשך המשנה.

25. לא: רמב״ם פיהמ״ש: ״אם לא״.

26. וגרסינן: ג^ב ג^יג ג^יח, כ״י נ. כ״י א, דפוסים: גרסי׳

27. בשבת: חסר ב-ג^יח, כ״י פריס.

28. בפרק: ג^ב ג^יג ג^יח, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״פרק״.

29. אומר האורג: כ״י נ: ״דאורג״.

30. ספרתה: ג^ב ג^יח, דפוסים, כנוסח המסורה. כ״י א, ג^יג, כ״י נ, דפוס קושטא: ״ספרת״.

31. נודי... בנאדך וג׳: וכן ב-ג^יג. ג^ב עד: ״אתה״. כ״י נ עד ״בנאדך״. ג^יח, דפוסים ממשיכים: ״הלא בספרתך״.

32. בהספידו: ג^ב מוסיף: ״בהספדו של חכם או״. דפוסים: בהספד.

33. לקברו: ג^יח, דפוסים: ״לקוברו״.

34. שנ׳: דפוסים: דכתיב.

35. ג^ב מרמז להמשך: ״וג׳⁠ ⁠⁠״.

36. שגעש: ג^ב: ״שרגש״.

37. לקברן: ג^יח, כ״י נ, דפוסים: ״לקוברן״.

38. וכול׳: חסר ב-ג^יג.

דעבדה – הבגד.

כי כיסתא – הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת.

הקורע על מתו פטור, דקא מחשב ליה כמקלקל.

ורמינן עליה הקורע באבלו על מתו אע״פ^א שחלל את השבת יצא ידי קריעה, וכיון שעשה דבר שהוא חייב בו הרי הוא עושה (מליאה) [מלאכה] וחייב.

ומפ⁠[ר]⁠קינן אם קרע על מת דעלמ׳ לא חלל שבת דהא לא מתחייב בקריעה ומקלקל הוא ופטור, אבל אם קרע על מת דיליה חייב.

ומקשינן והא על מתו קתני בהא ובהא.

ומפרקינן דמתו של מתי קרוב או אהוב שאינו חייב לקרוע עליו, אבל בריתא על מי שחייב לקרוע עליו דקתני יצא ידי קריעה.

ואם אדם כשר או חכם שהוא מצוה לקרוע עליו חייב, וכן אם היה עומד בשעת יציאת נפש, כל אלה אין נחשבין כמקלקל וחייבין, אבל מי שקרע על מת שאין בו אחת מאלה פטור.

ואמרי׳ דהא פרקינן מיתו היכי מיפרק בחמתו, דמתני׳ תנן הקורע בחמתו פטור ובבריתא הקרוע בחמתו חלל את השבת חייב.

ומפרקי׳ דמתני׳ ר׳ [שמעון] היא דאמ׳ כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אבל בריתא ר׳ יהודה היא דאמ׳ מלאכה דאינו צריכה לגופה חייב עליה.

רחז״ל: הקורע על מתו פטור. ואקשינן [ו]⁠כי^ב מקלקל הוא והא תניא הקורע בחמתו ובאבלו על מתו^ג אע״פ שחילל את השבת יצא ידי קריעה, וכיון שיצא ידי קריעה נמצא מלאכתו מתקיימת ובשבת כי האי גונא חייב.

ופרקי׳ *מתני׳^ד בקורע על מת דעלמ׳, דכיון דלא מחייב [ב]⁠קריעה^ה מקלקל הוא ופטור, ובריתא בקורע על מתו (שלא) [שלו ש]⁠חייב^ו לקרוע^ז.

איני והא בין בזו בין בזו על מתו קתני.

ופרקינן מיתו דמתני׳ קרובו שאין חייב לקרוע עליו, מיתו דבריתא במי שחייב לקרוע עליהן^ח. ואם יהא זה המת שקרע עליו בשבת חכם או אדם כשר או היה עומד עליו בשעת יציאת נשמה, הקורע בכל אלה אינו חשוב כמקלקל אלא חייב. ואינו פטור אלא הקורע על מי שאין עליו לא חובה ולא מצוה לקרוע.

וקשי לן דתנן במתני׳ הקורע בחמתו [פטור], ו⁠[ב]⁠בריתא^ט תנינן הקורע בחמתו חלל השבת, מיכלל דחייב.

ושנינן מתני׳ ר׳ שמעון היא דאמ׳ (דאמ׳) מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, בריתא ר׳ יהודה דאמ׳ חייב עליה.

וראינו לרבותי׳ שפירשו הכי היכא (שמשינן) [שמעינן]⁠^י לר׳ שמעון דשרי מלאכה שאין צריכה לגופה, מיהא דתנן^כ את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה^ל לו, את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ^מ, ור׳ שמעון (פטור) [פוטר].⁠^נ ואמ׳^ס רבה^ע אמ׳ ר׳ יוחנן^פ פוטר היה ר׳ שמעון אפי׳ (המוציא) [במוציא]⁠^צ המת לקברו^ק. ואע״פ דמת לקברו קאיי ואית למימ׳ מלאכה (שאינה צריכה *) [שצריכה לגופה היא],⁠^ר כיון דלאו מידי (למבעי) [דמבעי]⁠^ש ליה למיכליה (ואלא לא תהוי) [ולא לאתהני] מיניה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ושרי ר׳ שמעון בכי האי גונא.

והיכא שמעינן לר׳ יהודה דאסר, דאמ׳^ת בדבר שאין מתכוין סבר לה כר׳ שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר׳ יהודה. [וגבי]⁠^א מהו לבעול (כתחלה) [בתחלה]⁠^ב בשבת דאמרי׳ במקלקל הילכ׳ כר׳ יהודה או כר׳ שמעון. ותוב^ג כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז^ד בקורה וכו׳, אמ׳ ר׳ יהודה מעשה^ה לפני רבן (גמליאל ורבן) יוחנן בן זכאי בערב ואמ׳ חושש אני^ו לו מחטאת. והאי^ז דאמרי׳ בכל מקום ר׳ יהודה היא דאמ׳ מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אשכחינן (לא) [לה]⁠^ח עיקר אלא מיהא. וממאי דקא מיפלגי תנא קמא ור׳ יהודה בהא מתני׳ במלאכה שאינה צריכה לגופה, דאמרי׳^ט איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק^י שלא ישכנו פטור ואם^כ לרפואה חייב, מאן תנא [אמר]⁠^ל ר׳ יהודה^מ ר׳ שמעון היא דאמ׳ מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אבל דוכתא בהדיא דפליגי עליה בלשון הזה לא אשכחינן אלא מהאי דוקא דאמרי הכא (שמת) [שנית]⁠^נ מתו אלא חמתו אחמתו קשיא. חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר׳ יהודה הא ר׳ שמעון כד מפרש.

ומקשינן אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה (כמתקן) [במתקן],⁠^ס ואע״ג^ע דלא מיכוין כיון (דמימ׳ לה) [דמימילא]⁠^פ הויא מלאכה דניחא ליה^צ, במקלקל מי שמעת ליה.

ופרקינן הקורע בגדיו בחמתו נמי מתקן הוא, דכד קטינא^ק דעתיה בכעסיה (מתרו/ה) [מתרוח]⁠^ר בקריעת בגדיו ונמצא עושה נחת רוח ליצרו.

ואקשינן וכי האי גונא מי מחייב^ש, והתניא המקרע בגדיו בחמתו וכן המשבר כליו וכן המפזר מעותיו יהא בעיניך כעובד ע״ז, שכך היא אומנותו של יצר הרע היום אומ׳ לו עשה כך ולמחר אומ׳ לו עבוד ע״ז והולך ועובד.

ופרקי׳ לא עביד בכעסיה הכי אלא מראה עצמו כועס להטיל אימה אאנשי ביתיה.

ואית מן רבנן דטעו ותמהי^ת היכי מקשינן וכי האי גונא מי מחייב (יהא) [והא]⁠^א כעובד ע״ז חשיב, אטו עובד ע״ז והעושה דברים מכוערין מותר^ב. (ושנייה) [ושניוה]⁠^ג לקשיא^ד וגרסי מס⁠(ת)⁠בריהו^ה, וכי האי גונא משרי^ו והא תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומ׳ וכו׳^ז. ואהדרינן להו (ואיסוריה) [ואיסורא]⁠^ח מי האוי^ט, קשיא למאן דאמ׳ מתקן וחייב הוא ולא מתוסיף ביה איסורא אחרינא^י.

אלא לישנא (דוקא) [דיקא]⁠^כ הכי הוא, וכי האי גונא מי מחייב, דכיון דאמ׳ (דכין) [רבין]⁠^ל מתקן הוא משום דעביד נחת רוח ליצרו משום^מ הכי מחייב ר׳ יהודה על מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואקשי עליה האי (תיקנוה) [תיקונא]⁠^נ היא אדרבא קילקולא רבה הוא משום דמגרה יצרו בעצמו ומק⁠(ו)⁠לקל^ס הוא, ולא שמעינן [לר׳]⁠^ע יהודה במקלקל דחייב.

ונדחה ר׳ (אבון) [אבין]⁠^פ ובטיל פירוקיה לגמרי. ואוקימנה לא מחייב ר׳ יהודה בהא אלא משום דקא עביד [למירמא אימתא אאינשי ביתיה וקא מיחזי דבחמתיה עביד]⁠^צ וקא מיכוין (לתקוע) [לתקוני]⁠^ק אנשי ביתיה, וכדר׳ יהודה דהוא שליף מצוביתא וכו׳. דכל כי האי גונא (תקנה) [תיקונא]⁠^ר היא ולאו קילקולא. אילא מיהוא [מלאכה]⁠^ש שאינה צריכה לגופה היא, וכל מאן דעבד הכי בשבת לר׳ יהודה חייב לר׳ שמעון פטור, ומתני⁠[׳]⁠^ת כר׳ שמעון. עד הנה מדברי רחז״ל.

שלף^א מסוביתא^ב, רשצז״ל פיר׳: שלף מסוביתא מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו ממנו.

מקצת פיר׳: שלף מצוביתא, פיר׳ שלפה מן היריעה שהיא עומדת לאריגה, והיא קצבה ארפע (יצע) [וצע] [=הקנה העליון].⁠^ג

ר׳ ששת רמי ליה^ד לא⁠(י)⁠מתיה^ה מוניניה^ו ארישא

רשצז״ל פיר׳: מוניניה, (ציד) [ציר]⁠^ז של דגים קטנים להראותם^ח כי הוא כועס (אליו) [ו]⁠יגורו^ט ממנו.

{ספר הנר}
מלבן, פיר׳ אלדי (בינץ) [ביאץ] [=המלבין].

המנפס^י, פיר׳ אלדי ינפש [=המנפץ].

מלא הסיט, פיר׳ מקדאר אל פתר [=שיעור ה״פתר״ [המרחק שבין ראש הגודל וראש האצבע כשסגורים] ^כ].

[דף קה.]

(בסוף) [כפוף],⁠^ל יע׳ מלתזק אל בהאם אל⁠(ד)⁠י אל סבאבה [=כלומר מה שבין האגודל עד האצבע [כשהן דבוקות]].

א. כ״ה בד״ס אות מ׳ ע״ש. ולפנינו, ועל מתו חייב ואע״פ

ב. ד׳

ג. כ״ה בפי׳ רה״ג לעיל ע״ש. ובד׳, על מתו בחמתו ובאבלו

ד. כ״ה בד׳. ויתכן דצ״ל דמתני׳ וכדומה.

ה. ד׳

ו. ד׳

ז. נראה להוסיף כד׳, עליו

ח. נדצ״ל כד׳, עליו

ט. כד׳

י. ד׳

כ. צג:

ל. לפנינו, טפלה

מ. לפנינו מוסיף, חייב

נ. ד׳ ולפנינו

ס. בד׳, ואוקימנא

ע. כגרסתו שם ע״ש. ולפנינו מוסיף, בב״ח

פ. לפנינו מוסיף, וא״ר יוסף אמר רשב״ל

צ. ד׳

ק. לפנינו, אף במוציא את המת לקוברו

ר. ד׳

ש. כד׳

ת. מב.

א. ד׳. כתובות ה:

ב. כד׳

ג. קכא.

ד. כ״ה לפנינו. ובד׳, תאחז

ה. נראה להוסיף כלפנינו וד׳, בא

ו. כ״ה במשניות הרמב״ם. ולפנינו, חוששני

ז. נדצ״ל כד׳, והא

ח. ד׳

ט. קז:

י. לפנינו, אם מתעסק בו

כ. כ״ה בד״ס. ולפנינו, אם

ל. לפנינו וד׳

מ. לפנינו מוסיף, אמר רב

נ. ד׳

ס. ד׳

ע. נדצ״ל כד׳, דאע״ג

פ. ד׳

צ. נראה להוסיף כד׳, חייב

ק. נדצ״ל כד׳, קניטה

ר. כד׳

ש. לפנינו, שרי. וכדמפרש בסמוך. וכוונתו כדפירש״י בגרסא שלפנינו

ת. בד׳, ותמהו

א. ד׳

ב. סברו דר״ל אע״פ שהוא מלאכה כיון שהוא לצורך ע״ז שרי.

ג. ד׳

ד. בד׳, לקושיא

ה. בד׳, מסבריהון

ו. נדצ״ל כד׳ וכלפנינו, מי שרי

ז. לדבריהם מקשה דמשמע דהא בחול שרי מדלא קאמר שאסור אף בחול כו׳. וכמבואר כ״ז במ״מ פ״ח ה״ח

ח. ד׳

ט. נדצ״ל, מיהאוי. א״נ, מיהא האוי

י. ר״ל דלדבריהם אכתי קשה לר׳ אבין דמחייב בכה״ג משום מתקן, דמשמע הא בחול שרי כו׳

כ. ד׳

ל. ד׳

מ. יתכן דצ״ל כד׳, ומשום

נ. ד׳

ס. ד׳

ע. ד׳

פ. ד׳

צ. ד׳

ק. ד׳

ר. ד׳

ש. ד׳

ת. כד׳

א. לפנינו, שליף

ב. כ״ה בד״ס אות ב׳ ור׳ פרחיה. ולפנינו, מצבייתא

ג. לכאורה כוונתו שמסירה קודם שנארג כלל ובכ״ז מכנהו יריעה. או יתכן שנארג מקצתו וכאומר ׳שהיא נארגת׳.

ד. כ״ה בר״פ. ולפנינו, לה

ה. לפנינו

ו. לפנינו, מוניני. ובד״ס אות ג׳, מי נוניא

ז. ד׳

ח. מכאן הוא מד״ה שליף מצבייתא

ט. כלעיל

י. כ״ה בד״ס אות ל׳. ולפנינו, והמנפץ

כ. ועי׳ בפיה״מ לרמב״ם ערלה פ״ג מ״ב ובהערת ר׳ קאפח שם, ובפיה״מ כאן מהדורת ר״י שילת בהערותיו בזה, ובפיה״מ כלים פי״ג מ״ד.

ל. כ״ה בערוך ערך כף ח׳. ולפנינו, כפול

פרק האורג

רש״י בד״ה ר׳ אליעזר אחא לפרושי שיעור כו׳ כצ״ל. ונ״ב ס״א ר׳ אליעזר אתא לפלוגי אשיעור שמנו חכמים:

דעבדא כי כיסתא [שעשוי הבגד כעין כיס] שנוצר מקום בולט בבגד ומפריע לתפירה, ולכן קורעים בו ומכניסים את הצד הבולט בתוך התפר.

The Gemara explains: It is found in a case where a pocketlike protrusion impedes sewing. Therefore, one tears the garment and tucks the protruding portion under the seam.

מאמרים באתר אסיף

אחד מבני החבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה / אביעד הכהן (עלון שבות 108, הר עציון תשמ״ד)

ב זה בית - מלאכת הכותב, טבע או הסכמה / אור שמעוני (שערים לגמרא - שבת, אורות שאול תשע״ו)

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות / אלעזר קופמן (תבואות ג, כרמיאל תשע״א)

״ולא ראהו עוד, ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים״ / בניהו לאבל (עלון שבות 108, הר עציון תשמ״ד)

שיטות רש״י ותוספות במשמעותו של תנאי על מנת במלאכות שבת / דובי שמרלר (מדברה ז שבת, מעלה אדומים תשפ״ב)

כל המקלקלים פטורים - תיקון וקלקול במבחן הדין / הרבנית ד״ר מיכל טיקוצ׳ינסקי (אסופות ז, נתיבות תשפ״א)

חומץ יפה לשרב- לביאורם והבנתם של ארבעה מדרשים במסכת שבת / משה אמיתון (גולות י, עתניאל תשס״א)

מלאכות שבת שמטרתן כלולה בהגדרתן / הרב עמיחי ישראל כנרתי (הכי אתמר ו, איתמר תשע״ב)

מלאכה שאינה צריכה לגופה / הרב צבי יניר (אורות עציון יא, אור עציון תשמ״ו)

ר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרההשלמהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) מתני׳מַתְנִיתִין: הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ ^אוְכׇל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין בוְהַמְקַלְקֵל ע״מעַל מְנָת לְתַקֵּן שִׁיעוּרוֹ כִּמְתַקֵּן גשִׁיעוּר הַמְלַבֵּן דוְהַמְנַפֵּץ הוְהַצּוֹבֵעַ ווְהַטּוֹוֶה זכִּמְלֹא רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל חוְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא הַסִּיט.:

MISHNA: One who rends his garment in his anger or in anguish over his dead relative is exempt. And anyone else who performs labors destructively on Shabbat is exempt. And one who performs a labor destructively in order to repair is liable, and his measure for liability is equivalent to the measure for one who performs that labor constructively. The measure that determines liability for one who whitens, or one who combs, or one who dyes, or one who spins wool is the full width of a double sit, which is the distance between the forefinger and the middle finger. And for one who weaves two threads, the measure that determines liability is one sit.

א. א רמב״ם הלכות שבת א׳:י״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
ב רמב״ם הלכות שבת א׳:י״ח
ג רמב״ם הלכות שבת ט׳:י׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
ד רמב״ם הלכות שבת ט׳:י״ב
ה רמב״ם הלכות שבת ט׳:י״ג
ו רמב״ם הלכות שבת ט׳:ט״ו
ז רמב״ם הלכות שבת ט׳:ז׳
ח רמב״ם הלכות שבת ט׳:י״ח

קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות שבת א׳:י״ז

סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה

ב רמב״ם הלכות שבת א׳:י״ח

ג רמב״ם הלכות שבת ט׳:י׳

סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה

ד רמב״ם הלכות שבת ט׳:י״ב

ה רמב״ם הלכות שבת ט׳:י״ג

ו רמב״ם הלכות שבת ט׳:ט״ו

ז רמב״ם הלכות שבת ט׳:ז׳

ח רמב״ם הלכות שבת ט׳:י״ח

הקורע על מתו פטור.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סט

סט – ^אבסוף ערלה הצובע מלא הסיט (שבת קה:) הצובע והטווה שיערו כמלא רוחב הסיט כפול גמרא רב יוסף מחוי כפוף וכבר פי׳ בערך כף. פ״א סיט פשוט שני חלקים של זרת סיט כפוף ד׳ אצבעות בגודל והוא אוליינא שית בזוטרתי.

ערך גם

גם – ^ב(עירובין נה.) היתה עשויה כמין קשת או כמין גם. (פסחים ח:) ורבי יוחנן אמר שורה תחת כמין גם תניא כותיה דר׳ יוחנן ב״ש אומר שתי שורות על פני כל המרתף חיצונה רואה את הפתח ועליונה רואה את הקורה פי׳ כל אותן שלפני הפתח שורה אחת וכל אותן שתחת הקורה שורה אחת ויבאו כמין ד׳ הפוך. (זבחים נג) היכי עביד רב ושמואל חד אמר נותן וחוזר ונותן וחד אמר מתנה אחת כמין גם. (זבחים סא) כשעלו בני הגולה הוסיפו עליהן ד׳ אמות מן הצפון וד׳ אמות מן המערב כמין גם מאי טעמא וכולי. (בבא מציעא כח) מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו פי׳ אחד אמר כך ארכו וכך רחבו ואחד אומר מדת גמיו אני יודע שבין האורך ובין הרוחב יש לו י׳ אמות היינו גמיו מדת שני צדדין ינתן למדת ארכו ורחבו דידע בדוקא כמה וכמה ארכו יותר על רחבו. (בבא בתרא סב) איבעיא להו סיים להן את הקרנות מהו או כמין גמא או כסירוגין פי׳ מצר הקרנות של שדה בלבד ושאר כל השדה לא מצר לו או מצר לו מזרחה צפוני והוא כמין גמא ועלתה בעיא זו בתיקו וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא ויד הקונה על התחתונה ואינו לוקח אלא בפחות שכך הדין שלא להוציא ממון מיד מחזיקו בספק ויש אומר חולקין מפני שהוא ספק וכל ספיקא דממונא חולקין ולת נתברר לנו להכריע הלכה למעשה. זה פי׳ רבינו חננאל (שבת קה) על הנס ועל האימרא כבר פירשני בערך אמר (ובכלי מתכות פי״ד בכלים) ושל גם שנשבר מתוך גומו טהור פי׳ מפתח שהוא בשוק עם הרגל שאינו נפשט. (ובשלש על שלש פרק כ״ח בכלים) עשאה כמין גם רבי עקיבא מטמא (מגילה כט) בשלמא למאן דאמר כי תשא היינו דמתרמי בההוא גמא ויש ששונין בההוא גונא (א״ב גמא אות שלישית יונית (במשנה שקלים פרק בשלשה פרקים) יונית כתוב בהן אלפא ביתא גמא וצורתה כמין דלת הפוכה).

ערך דבר

דבר – ^ג(ברכות מא:) אמר רב פפא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן פי׳ כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה לאכול בהן פת כגון מירי תבשילין וכיוצא בהן דעבידי ללפת בהן אין טעונין ברכה לא לפניהן ונא לאחריהן יש מי שאומרי׳ ואפילו ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן שהרבה בני אדם אוכלין בהן פיתם בזמן שבאין בתוך הסעודה למלפת בהן פת הפת פוטרתן ואינן צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ודייסא וכיוצא בהן ואף על גב דאמרי בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמ׳ אם נהמא ממש היא דברי הכל פת פוטרת את הפת ואם אינה פת הרי היא תבשיל ופת לדברי הכל פוטר׳ כל תבשיל הבא מחמת סעודה בסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון מיני מתיקה חביצה ודובשא ופאלודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהן ולת לאחריהן פירוש פאלודג לשון ישמעאל הוא והוא מאכל שעושין מן בצים ושקדים ודבש. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון אבטיחים וענבים ורימונים וכיוצא בהן שאינן באין ללפת בהן שכבר סילקו הפת מלפניהן ועדיין לא רחצו ידיהן הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן זה פי׳ דברי רב פפא שפסק הלכה. דבר הגורם לממון כממון דמי (בבא קמא עא:) סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דברים האמורין בפרשה (סוטה כד: יבמות לו) רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה פי׳ בגמר׳ דבני מערבא גרסי (בהבא על יבמתו) דברים האמורים בפרשה לאוסרה לאחיו ולירש נכסי המת ולהתיר צרתה לשוק רבי יוחנן אמר קנה לכל הדברים אמר רבי יצחק מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כולי עלמא מודו שקנה הוא לכל הדברים אמר רב מתנה מה פליגין כשבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית בעלה כולי עלמא מודו שקנה לכל הדברים ש״מ לרבי יוחנן אפי׳ בהערא׳ בבית אביה קנה לכל הדברים ואסורה לבעלה נמי כיבמה ליבם יבמה לבעל אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה קיחה: (נדרים מז) במשנת הריני עליך חרם ואת עלי שניהן מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור שבאמצע הדרך ואסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה המרחץ ובור הכנסת התיבה והספרים. שלשה דברים נחלקו בהן שמאי והלל נדה וחלה ומקוה וארבע שחזרו ב״ה להורות כדברי ב״ש האשה שבאה ממדינת הים ובכתובתה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכלי חרס מציל על הכל (משנה עדיות ב) אוכלי דבר אחר פסולין לעדות (סנהדרין כו) פי׳ מקבלי צדקה מן הגוי. אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר (שבת קכט) פי׳ אי פגע בחזיר קשה לצרעת (פסחים עו) מר בר אשי אמר אפילו למיכלה במלחא נמי אסור משום דקשה לריחא ולדבר אחר פי׳ אשה לריח הפה וצרעת. דבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (זבחים צב. שבת מא: שבת מו) הא שמעינן ליה לר׳ שמעון דאמר דב׳ שאין מתכוין מותר דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל. (שבת צג) אמר ריש לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו דכמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותנא קמא המחייב היינו רבי יהודה ומודה היה רבי שמעון במרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו פשיט׳ דאיהו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכו׳ סבירא לן מיהא שמעינן עיקר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכו׳ ור״ח ז״ל אמר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בהדיא לא אשכחן היכא פליגי אלא מדיוקייהו. (שבת קה) הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותו הא דתנא ועל עקרב שלא תשוך וכו׳ ואמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחד מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור ומותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כיפליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי חשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר דפטור ומותר וטעמא מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה והא קיימא לן דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דתנן המיחם שפינהו וכו׳ ואמרינן (שבת מו) דשמואל כרבי יהודה סבירא ליה. (בבא קמא נד) נפל לתוכו שור פירוש כגון בהמה וחיה דכתיב בהון בהדיא דמטמאין במגע ובמשא אבל עופות דאינן מטמאין במגע ובמשא אלא כגריס בבית הבליעה בדבר שמוסר עצמו עליו (בבא מציעא צב) פועל אוכל קישות פי׳ בדבר שמוסר נפשו עליו והוא כדי שכרו. בדבר שאין זרעו כלה (פסחים לד מנחות ע) מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא אמר ליה דבר שזרעו כלה בהן כגון אלו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה מאי תפשוט דאמר רב יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצל שתקנו וכו׳ ש״מ חטים ושעורים וכיוצא בהן דבר שזרעו כלה בצל וכדומה לו דבר שאין זרעו כלה (נדרים נט) ודילמא בדבר שזרעו כלה הא תניא אלו הן חסיות הלוף והשום והבצלים. דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טהור (סוטה כח) מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד מה סוטה דב׳ שיש בו דעת לישאל אף שרץ שיש בו דעת לישאל. (נדה ג פסחים כ).

ערך כס

כס – ^ד(בבא קמא קיג.) אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאים (כתובות צג.) בגמ׳ ב׳ נשים וכן שלשה שהטילו לכיס פי׳ עשו שותפות. (עירובין סה) א״ר אילעא בג׳ דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו פי׳ בכוסו בשעה שמתגבר יינו עליו אם יכול לכבשו אם לאו בכיסו בשע׳ שמתעשר אם אין דעתו זהה עליו ובכעסו אם מושל בכעסו לבלתי הסיתו. (שבת קה) ומשום דקבעי למיתני הקורע על מנת לתפור ב׳ תפירות תנא התופר שתי תפירות היכי משכחת לה דעביד בכיסתא פי׳ שאין התפירה שוה אלא מצד אחד גבוה וקורעה על מנת לתופרה ולהשוותה תנא מיניה מ׳ זמנין ודמיא כמאן דמנחיה ליה בכיסתיה (שבת פז) לכיסא לימא הכי פי׳ בלעז אנפו״לא.

ערך מצביתא

מצביתא – ^ה(שבת קה) בנירים ובקירוס. (גמרא) מאי בקירוס אמר רבי יהודה מצוביתא (סוכה כט). וקא מבלבל מצוביתא פירשנו בערך קירוס.

ערך נפס

נפס – ^ו(שבת קה) המלבן והמנפס (ברכות נז) ניפס וטוה. (שבת עג:) המלבנו והמנפסו ויש ששונין כולן בצד״י ופירוש כמו דייק ונפיץ (בבא קמא צג:) הא דנפסיה נפוסי הא דסרקי סירוקי (א״ב פי׳ מפריד ומנער הצמר ביד).

ערך קל

קל – ^ז(שבת עח.) אפילו תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו אית ביה תרי פירושי חד דלענין שופריה דסיד קיימא ההיא ברייתא לאו לענין שרורותיה וקא סברי רבנן דסיד שעירב בו חול אע״פ שהוא מתחזק הלך יפיו ומותר בגולה והוא משום שרירותא קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופי׳ שני כיון דלא שרי למיסד ביה בגולה עד שיערה בו חול הוה ליה קלקולא דקא מקלקל הוא התיקון. והלכך משערינן חול גם כדי ליתן על מלא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו (הוריות יב:) בזמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש קודם פי׳ האיש במשכב זכור והאשה בקובה (גיטין נז) מעשה בת׳ ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשין וכו׳ (מכות כג) נתקלקל בין ברעי בין במים (גמ׳) קלה בין בראשונה בין בשניה פי׳ נתקלקל ברעי בין בהכאה ראשונא בין בהכאה שניה (חולין ח) סכין של ע״א מותר לשחוט בה מקלקל הוא פי׳ שחיטה מפסדת הבהמה כי דמיה בחייה יותר מן השחוטה (משנה דמאי ג׳ חולין ו) מפני שחשודה לחלוף המתקלקל (שבת קה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר מתניתא רבי יהודה ברייתא ר׳ שמעון ובהלכה של מעלה מזו אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה (כתובות ו) במקלקל הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון (פסחים עג) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור פי׳ העושה חבורה בשבת מקלקל היא (א״ב תרגום ויסלף דברי צדיקים ויקלקל פתגמין תריצין).

א. [שפאננע.]

ב. [דריטער בוכשטאב דער גריקען אלף בית.]

ג. [ווארט, זאכע.]

ד. [בייטעל.]

ה. [וועבער פאדען.]

ו. [שיטטען, צו שטרייען.]

ז. [פערדערבען. צוגרינדריכטען.]

מתני׳ הסיט כפול – מפרש בגמרא סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א׳ ארוך כשיעור הזה חייב.

האורג ב׳ חוטין שיעורו – ברוחב הבגד כמלא הסיט שאע״פ שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד חייב.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ד. הקורע בחמתו. פטור דמקלקל הוא בשני דברים, האחד שפוגם בגדו, והגדול שבכולם שעושה נחת רוח ליצרו הרע, וכיון ששמע לו היום, למחר אומר לו עשה כך, עד שיוציאנו מכל התורה כולה.

על מתו. במת שאין חובה עליו לקרוע, ואינו אדם כשר כל כך, ולא חכם כל כך, שאם היה בו אחד מאלו השלשה מתקן מיקרי.

וכל המקלקלין פטורין. והא דתנן בבבא קמא בפרק החובל, [החובל] בחברו בשבת פטור שאינו מת ומשלם, ביום הכפורים חייב לשלם, דכרת הוא. ומשום הכי מוקמינן לה בגמ׳ חובל בצריך לכלבו הדם היוצא ממנו, ומבעיר בצריך לאפרו, ואע״פ שמקלקל הוא אצל הנחבל, מתקן הוא אצל הכלב ואצל האפר, שצריך לו לרפואה.

גמרא. תניא ר׳ שמעון אומר וכו׳ שלוף מצוביתא. השפה מן הבגד, להראותם שהוא כועס, ויגורו ממנו.

מוניבא ארישה דאמתיה. ציר של דגים קטנים.

ה. שיעור המלבן. (והמקלקל) [והמנפץ] וכו׳. דתנן באבות מלאכות שחייב, כמה יעשה ויהא חייב.

כמלוא רחב הסיט כפול. סיט, הפרש בין אצבע לאמה, כמה שאדם יכול להרחיבו וכפול הוא בשני פעמים כזה. ואם טווה או ליבן ונפץ וצבע, שהן כולן באבות מלאכות, חוט ארוך כשיעור שני פעמים חייב, דדבר חשוב הוא כזה לתפור בו. ושיעור האורג שני חוטין ברוחב הבגד כמלוא הסיט לבדו חייב, ואע״פ שלא ארגן על פני רחב כל הבגד.

הא דתנן הקורע בחמתו ועל מתו פטור, דוקא במת (בעלמא) [דעלמא] (אבל) [אי נמי] במת דידיה, שאינו חייב עליו קריעה, פטור, דהוה ליה מקלקל. אבל אם הוא חייב עליו קריעה חייב לר׳ יהודה, אבל לר׳ שמעון פטור, דהוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם חכם הוא או אדם כשר הוא או שעומד עליו בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו, ובשבת חייב לר׳ יהודה ולר׳ שמעון פטור. והקורע בחמתו (או) [אי] למירמא אימתא אאינשי ביתיה קא קרע לאו מקלקל הוא וחייב לר׳ יהודה ולר׳ שמעון פטור. ואי לא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה פטור לדברי הכל דמקלקל הוא.

כללא דחובל ומבעיר: חובל שאין צריך לכלבו ומבעיר שאין צריך לאפרו לר׳ אבהו פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון היא, לר׳ יהודה פטור לר׳ שמעון חייב. לר׳ יוחנן בכי האי גונא דברי הכל פטור כי פליגי בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו לר׳ יהודה פטור לר׳ שמעון חייב. חובל בצריך לבשר מבעיר וצריך להתחמם או צריך לבשל אפילו לר׳ יהודה חייב כיון שהתיקון הוא בשעת הקלקול או בדבר הקלקול אפילו לר׳ יהודה חייב דמדקתני ר׳ יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק מכלל דבכולהו אבות מלאכות מודה ר׳ יהודה, והשוחט והמבעיר הוא בכלל אבות מלאכות. ועוד דגרסינן בפרק כל כתבי חמשה נהרגין בשבת זבוב שבארץ מצרים וכו׳ עד מני אילימא ר׳ יהודה הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אמאי הא מקלקל בחבורה הוא ופטור לר׳ יהודה, אלא לאו ש״מ כיון שהתיקון הוא בשעת הקלקול אפילו לר׳ יהודה חייב. ומיהו יש לומר דכל הני חמשה שנהרגין בשבת וכל כיוצא בהן לאו מקלקל הוא, דבהמה חיה ועוף הוא שמקלקל בחבורתן אבל הני לאו מקלקלו הוא דלהכי עבידי. אבל ההיא דמוסיף ר׳ יהודה אף השובט והמדקדק היא ראייה ברורה שמודה ר׳ יהודה בהשוחט וצריך לבשר ומבעיר וצריך לבשל או להאיר או להתחמם ואפילו בדבר שהקלקול מרובה על התיקון חייב, כיון שמתקן בגוף הדבר, כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט קדשים בחוץ בשבת, מה (ש)⁠תקן, תקן להוציאו מידי אבר מן החי. זה מנימוקי הישר.

משנה הקורע בחמתו ועל מתו כל המקלקלין פטורים והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן אמר הר״ם פי׳ מקלקל על מנת לתקן ר״ל כמי שהורס וכונתו על מנת לבנות ואמרו הקורע בחמתו או על מתו פטור כשאינו חייב לקרוע על אותו המת ואמרו בחמתו פטור סברא דחויה היא והלכה הקורע בחמתו או על המת שחייב עליו קריעה חייב והטעם שיהיה הקורע בחמתו או על מתו חייב מפני שדעתו מתישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן:

אמר המאירי התופר שתי תפירות וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות כגון שהיה הבגד בולט והוא קורעו כדי לישבו והוא שאמרו בגמ׳ בכיסתא כלומר שהוא בולט ככיס וכבר זכרנום בביאורן במשנת אבות מלאכות ולא הוזכרו כאן אלא על ידי גלגול קורע בחמתו ועל מתו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ופרשוה בגמ׳ במה שאין לו עליו חיוב קריעה לא מצד קורבה ולא מצד מעלת המת שאלו כן היה לו מתקן בקריעתו הואיל ומקיים בה המוטל עליו וכלל אח״כ שכל המקלקלין פטורים אא״כ יש בו צד תקון כמו שביארנו בקריעה ומ״מ כל המקלקל על מנת לתקן חייב ושיעורו כמתקן על הדרך שביארנו בקורע על מנת לתפור ששיעורו שיקרע על מנת לתפור שתי תפירות:

משנה שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו מלא רחב היסט כפול האורג שני חוטין שיעורו מלא היסט אמר הר״ם פי׳ רחב היסט שתות הזרת והוא השיעור הראשון הקרוב לדעתי שראיתי בפירוש היסט והוא הנכון אצלי כאשר ביארתי בפרק שלישי ממסכת ערלה ויהיה רוחב היסט כפול שליש הזרת וראיתי לגאון שהוא בין הגודל והאצבע כשיפתח ידו כל מה שיוכל האדם וכשילבן האדם מן הצמר וינפץ ממנו או יצבע ממנו שיעור היסט שיטוה חוט ויהיה ארכו רחב היסט כפול שהוא חייב והמובן אצלי מפירוש אלו המלות שפרשו הקדמונים כי אמרם מלא היסט הוא שתות הזרת ומלא רחב היסט הוא ריחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה הקורע בגד בחמתו (בכעסו), וכן אם קורע על מתו, וכל שאר המקלקלין בכל מלאכה — פטורין. והמקלקל על מנת לתקן — שיעורו כדי להתחייב הוא כאותו שיעור המחייב את המתקן. שיעור המלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה — כמלא רחב הסיט (הרוחב שבין האצבע והאמה) כפול, והאורג שני חוטין — שיעורו כמלא הסיט.

MISHNA: One who rends his garment in his anger or in anguish over his dead relative is exempt. And anyone else who performs labors destructively on Shabbat is exempt. And one who performs a labor destructively in order to repair is liable, and his measure for liability is equivalent to the measure for one who performs that labor constructively. The measure that determines liability for one who whitens, or one who combs, or one who dyes, or one who spins wool is the full width of a double sit, which is the distance between the forefinger and the middle finger. And for one who weaves two threads, the measure that determines liability is one sit.

קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) גמ׳גְּמָרָא: וּרְמִינְהוּ ^טהַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְעַל מֵתוֹ חַיָּיב יואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת יָצָא יְדֵי קְרִיעָה לָא קַשְׁיָא הָא בְּמֵת דִּידֵיהּ הָא בְּמֵת דְּעָלְמָא.

GEMARA: We learned in the mishna: One who rends his garment in anger or in anguish over his dead relative is exempt. The Gemara raises a contradiction to this based on a baraita: One who rends his garment in his anger or in his mourning or in his anguish over his dead relative is liable for performing a prohibited labor on Shabbat. And even though he desecrates Shabbat by tearing his garment, he nevertheless fulfilled his obligation of rending his garment in mourning. Apparently, one is liable for rending his garment in anguish over the dead. The Gemara answers: This is not difficult, as this mishna, which states one is liable for rending his garment, is referring to his own dead relative for whom he is obligated to tear his garment. And that mishna, which states one is exempt for rending his garment, is referring to any unrelated dead person.

ט. ט רמב״ם הלכות שבת י׳:י׳
י טור יורה דעה ש״מ:כ״ח
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:כ״ח

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ט רמב״ם הלכות שבת י׳:י׳

י טור יורה דעה ש״מ:כ״ח

שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:כ״ח

ואקשינן: וכי מקלקל הוא? והתניא: הקורע על¹ מתו בחמתו ובאבלו², אף על פי שחילל שבת – יצא ידי קריעה. וכיון שיצא ידי קריעה נמצאת מלאכתו מתקיימת, ובשבת כי האי גוונא – חייב.

ופריק׳: מתני׳ בקורע על מת דעלמא, דכיון דלא מיחייב בקריעה מקלקל הוא ופטור. ובריתא בקורע על מתו שלו, שחייב לקרוע עליו.

1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״בעל״.

2. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״ובאבאלו״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ נראה בעיני דהכי גרסי׳ ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע״פ כו׳ ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע״פ כו׳ לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו.

יצא ידי הקריעה – שאדם חייב לקרוע על מתו.

הא במת דידיה – ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורמינהי הקורע בחמתו ובאבלו על מתו אף על פי שחילל את השבת יצא ידי קריעה – אמר המורה: לא ידענא מאי יצא ידי קריעה שייך למימר אבחמתו. ונראה לי דלא גרסינן אף על פי, אלא הכי גרסינן: הקורע בחמתו ובאבלו על מתו חילל את השבת ויצא ידי קריעה, ותרתי מילי קתני, שבין אם קרע בחמתו בין אם קרע על אבלו חילל את השבת ולא חשבינן ליה מקלקל אלא מתקן, ואף על פי שחילל השבת יצא ידי קריעה על מתו.

פרק שלשה עשר: האורג

{מלוקט מתורת האדם: תניא הקורע בחמתו ובאבלו על מת ואעפ״י שחלל את השבת יצא ידי קריעה. ומקשינן עלה (בירושלמי פי״ג דשבת) בעון קומי ר׳ יוסי. לא כן א״ר יוחנן בשם ר׳ שמעון בן יוצדק. מצה גזולה אין אדם יצא בה י״ח בפסח פי׳ משום דהוה מצוה הבאה בעביר׳ אף קריעה זו שקרע בשבת מצוה הבאה בעבירה היא. ופריק אמר לון תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אנו אומרים הוציא מצה מרה״י לרה״ר יוצא בה ידי חובתו בפסח. ושמעינן מינה שאם קרע בחלוק הגזול. אינו יוצא ידי קריעה. ואין קורעין בי״ט שני של גליות אפילו קרוביו של מת.}

גמרא: ואע״פ שחילל את השבת יצא ידי קריעה. כלומר: אף ע״פ שעשה הקריעה באיסור אין צריך לחזור ולקרוע, ובירושלמי (דפרקין ה״ג) מקשו עלה, בעון קומי רבי בא הכמה דאתמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת, ואימא אף הכא לא יצא ידי קריעה, אלא כר׳ שמעון דר״ש אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר, אמר לון תמן הוא גורם לעצמו ברם הכא את גרמת לו, אמר ר׳ יוסא ואפילו תמן את גרמת לו שאלולא שאמרת לו [יביא] היאך היה היה מתכפר לו, הוי סובר מימר דר״ש הוא, חבריא בעון קומי ר׳ יוסא, לא כן א״ר יוחנן בשם ר״ש בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א״ל תמן גופיה עבירה ברם הכא היא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה״י לר״ה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שנינו במשנה שהקורע בחמתו ועל המת — פטור. ורמינהו [ומשליכים, ממראים סתירה] לדבר ממה ששנינו בברייתא: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו — חייב משום מלאכה בשבת. ועוד אמרו: ואף על פי שמחלל את השבת בקריעה זו, מכל מקום יצא ידי חובת קריעה של אבילות. והרי שהקורע על מתו חייב! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] שכן הא [זה] ששנינו שחייב — הרי זה במת דידיה [שלו], שחייב לקרוע עליו, והא [וזה] ששנינו שפטור — הרי זה במת דעלמא

GEMARA: We learned in the mishna: One who rends his garment in anger or in anguish over his dead relative is exempt. The Gemara raises a contradiction to this based on a baraita: One who rends his garment in his anger or in his mourning or in his anguish over his dead relative is liable for performing a prohibited labor on Shabbat. And even though he desecrates Shabbat by tearing his garment, he nevertheless fulfilled his obligation of rending his garment in mourning. Apparently, one is liable for rending his garment in anguish over the dead. The Gemara answers: This is not difficult, as this mishna, which states one is liable for rending his garment, is referring to his own dead relative for whom he is obligated to tear his garment. And that mishna, which states one is exempt for rending his garment, is referring to any unrelated dead person.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) וְהָא מֵתוֹ קָתָנֵי לְעוֹלָם בְּמֵת דִּידֵיהּ וּבְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי אֲבֵילוּת נִינְהוּ וְאִי חָכָם הוּא חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב דְּתַנְיָא ^כחָכָם שֶׁמֵּת הַכֹּל קְרוֹבָיו הַכֹּל קְרוֹבָיו ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו הַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו הַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה לָא צְרִיכָא דְּלָאו חָכָם הוּא.

The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: Over his dead relative? The Gemara answers: Actually, the mishna, which says that he is exempt, is referring to his own dead; however, it is referring to those relatives who are not subject to the obligation of mourning by Torah law. The Gemara asks: And even so, if the dead person is a Torah scholar, one is obligated to rend one’s garment in anguish over his death, as it was taught in a baraita: When a Torah scholar dies, everyone is his relative. The Gemara asks: Does it enter your mind that everyone is his relative? Rather, say: Everyone is considered to be like his relative, in the sense that everyone rends his garment in anguish over him, and everyone bares his shoulder over him in mourning, and everyone eats the mourner’s meal over him in the public square as mourners do. The death of a Torah scholar is a personal loss for every Jew. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the dead person is not a Torah scholar.

כ. כ רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
טור יורה דעה ש״מ:ז׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ז׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

כ רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א

סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳

טור יורה דעה ש״מ:ז׳

שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ז׳

איני והא בין בזו בין בזו על מתו קתני?

ופריק׳: מתו דמתני׳ קרובו שאין חייב לקרוע עליו, מתו דברייתא במי שחייב לקרוע עליו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא מתו – נמי קתני במתני׳.

לעול׳ במת דידיה – שמוטל עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלו׳ נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו.

ופרכינן ואי חכם הוא – זה שמת חיובי מיחייב נמי לקרוע וכיון דמיחייב מתקן הוא ואמאי פטור.

חולצין – יוצאים לפניו חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתיפו חלוצה ערומה.

מברין עליו ברחבה – שהיו מברין האבלין ברחבה סעודה ראשונה שאבל אוכל אינו אוכל משלו ואסור דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כד) לחם אנשים לא תאכל.

הכל חולצין עליו – אומר רשב״א דאפי׳ אינו רבו חייב כדאמרינן במו״ק (דף כה.) מי תני רבו שמת חכם שמת תני והא דאמר בשילהי פרק אלו מציאות (ב״מ לג.) רבא קרע עליה דההוא גברא דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד לרב כדתני בפרק אלו מגלחין (מו״ק דף כו.).

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[סתם]. ושואלים: והא [והרי] אף במשנתנו ״מתו״ קתני [שנינו]! ומסבירים: לעולם תאמר שמדובר אף במשנתנו הפוטרת במת דידיה [שלו, קרובו], ובהנך דלאו [ואולם מדובר באותם שלא] בני אבילות נינהו [הם], אותם קרובים שאין לגביהם חובת אבילות מן התורה. ושואלים: ובכל זאת, ואי [ואם] חכם הוא המת — חיובי מיחייב [חייב] לקרוע עליו בין כך וכך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חכם שמת — הכל קרוביו. ותוהים: הכל קרוביו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא אימא [אמור תקן]: הכל כקרוביו, לומר שהכל קורעין עליו את בגדיהם, והכל חולצין עליו, שמסירים את הלבוש מכתף אחת והולכים בכתף אחת חשופה כסימן אבל, והכל מברין עליו ברחבה, שאוכלים סעודת הבראה כאבלים, וכל זה משום שפטירת החכם היא אבידה לכל אדם מישראל. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו חכם הוא [שהמת אינו חכם].

The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: Over his dead relative? The Gemara answers: Actually, the mishna, which says that he is exempt, is referring to his own dead; however, it is referring to those relatives who are not subject to the obligation of mourning by Torah law. The Gemara asks: And even so, if the dead person is a Torah scholar, one is obligated to rend one’s garment in anguish over his death, as it was taught in a baraita: When a Torah scholar dies, everyone is his relative. The Gemara asks: Does it enter your mind that everyone is his relative? Rather, say: Everyone is considered to be like his relative, in the sense that everyone rends his garment in anguish over him, and everyone bares his shoulder over him in mourning, and everyone eats the mourner’s meal over him in the public square as mourners do. The death of a Torah scholar is a personal loss for every Jew. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the dead person is not a Torah scholar.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) ^לוְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב דְּתַנְיָא מִפְּנֵי מָה מֵתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה עֶרְבוֹנָא שָׁקְלִי מִינֵּיהּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר משֶׁכׇּל הַבּוֹכֶה עַל אָדָם כָּשֵׁר מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה לָא צְרִיכָא דְּלָאו אָדָם כָּשֵׁר הוּא.

The Gemara asks: And if he was an upright person, aren’t all those present at his death obligated to rend their garments over his death? As it was taught in a baraita: Why do a person’s sons and daughters die when they are young? They die so that he will cry and mourn over the death of an upright worthy person. The Gemara asks: They die so that he will cry? Is security taken from him in advance to ensure that he fulfills his obligation? Rather, emend the statement and say: It is because he did not cry or mourn over an upright person who died, as anyone who cries over an upright person who died, they forgive him for all his transgressions because of the honor he accorded to the deceased. Nevertheless, it is difficult, as one is required to rend his clothing over the death of an upright person. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the deceased was not an upright person.

ל. ל רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
רמב״ם הלכות אבל י״ב:י״ב
טור יורה דעה ש״מ:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ו׳
מ רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
רמב״ם הלכות אבל י״ב:י״ב
טור יורה דעה ש״מ:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ו׳

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ל רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א

רמב״ם הלכות אבל י״ב:י״ב

טור יורה דעה ש״מ:ו׳

שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ו׳

מ רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א

רמב״ם הלכות אבל י״ב:י״ב

טור יורה דעה ש״מ:ו׳

שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ו׳

ואם הוא זה המת שקרע עליו בשבת חכם או כשר או היה עומד עליו בשעת יציאת נשמה, הקורע בכל אלה אינו חשוב כמקלקל אלא חייב. ואינו פטור אלא הקורע על מי שאין עליו לא חובה ולא מצוה לקרוע.⁠¹

1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״לקורע״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערבונא שקלי – קודם שיחטא נטלו משכונו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפני שלא בכה כו׳. והיינו במדה זו דמתים בניו כשהם כשרים בקטנותם בלא חטא שיבכה עליהם ואם בוכה כו׳ מוחלין לו עונותיו שלא ימותו הבנים בעון אבותם ואמר בשביל כבוד שעשה לו מיירי באדם כשר גם שאינו בעל תורה דאלו בבעל תורה יש לבכות על התורה שהיה לו והיא חסירה לדורו במותו וק״ל:

ועוד שואלים: ואי [ואם] אדם כשר הוא חיובי מיחייב [חייב] הלא לקרוע עליו בין כה וכה כאשר עומד שם בשעת פטירתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים — כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. ותוהים: כדי שיבכה?! וכי ערבונא שקלי מיניה [ערבון נוטלים ממנו] כדי שימלא את חובתו?! אלא יש לתקן ולומר: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה על אדם כשר שמת מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל אותו כבוד שעשה למת. ומכל מקום קשה שהרי שנינו שצריך לקרוע עליו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] משנתנו אלא לאופן דלאו [שהמת לא] אדם כשר הוא.

The Gemara asks: And if he was an upright person, aren’t all those present at his death obligated to rend their garments over his death? As it was taught in a baraita: Why do a person’s sons and daughters die when they are young? They die so that he will cry and mourn over the death of an upright worthy person. The Gemara asks: They die so that he will cry? Is security taken from him in advance to ensure that he fulfills his obligation? Rather, emend the statement and say: It is because he did not cry or mourn over an upright person who died, as anyone who cries over an upright person who died, they forgive him for all his transgressions because of the honor he accorded to the deceased. Nevertheless, it is difficult, as one is required to rend his clothing over the death of an upright person. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the deceased was not an upright person.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) וְאִי דְּקָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב דְּתַנְיָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר ^נהָעוֹמֵד עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה חַיָּיב לִקְרוֹעַ הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לס״תלְסֵפֶר תּוֹרָה שנשרפה לָא צְרִיכָא דְּלָא קָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה.

The Gemara asks: And if one is standing close to the deceased when the soul leaves the body, he is obligated to rend his garment, as it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: One who is standing over the deceased at the time of the departure of the soul is obligated to rend his garment. To what is this similar? It is similar to a Torah scroll that was burned. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where he is not standing there at the time of the departure of the soul.

נ. נ רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א
טור יורה דעה ש״מ:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ה׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

נ רמב״ם הלכות אבל ט׳:י״א

טור יורה דעה ש״מ:ה׳

שולחן ערוך יורה דעה ש״מ:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לס״ת שנשרף – הרואה ס״ת שנשרף חייב לקרוע כדאמרינן במו״ק (דף כו.) במגילה ששרף יהויקים דכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדים אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות.

דתניא ר״ש בן אלעזר אומר העומד על המת כו׳ – משמע ליה להש״ס דמיירי אפי׳ באינו כשר.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שואלים: ואי דקאי [ואם הוא באופן שעומד] בסמוך למת בשעת יציאת נשמה — חיובי מיחייב [חייב] בכל אופן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: העומד על (בסמוך) המת בשעת יציאת נשמה — חייב לקרוע, הא [הרי] למה זה דומה — לספר תורה שנשרפה! ומשיבים: לא צריכא, דלא קאי [נצרכה משנתנו, אלא לאופן שאינו עומד] בסמוך לו בשעת יציאת נשמה.

The Gemara asks: And if one is standing close to the deceased when the soul leaves the body, he is obligated to rend his garment, as it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: One who is standing over the deceased at the time of the departure of the soul is obligated to rend his garment. To what is this similar? It is similar to a Torah scroll that was burned. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where he is not standing there at the time of the departure of the soul.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) תִּינַח מֵתוֹ אֶלָּא חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ קַשְׁיָא חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ נָמֵי לָא קַשְׁיָא הָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה הָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן הָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּיב עָלֶיהָ הָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ.

The Gemara asks further: This works out well in terms of resolving the contradiction with regard to his dead relative. However, the contradiction between the ruling in the mishna that one who rends his garment in his anger is not liable, and the ruling in the baraita that one who rends his garment in his anger is liable, is still difficult. The mishna exempts one who rends garments in anger, while the baraita deems him liable. The Gemara answers: The contradiction between his anger in the mishna and his anger in the baraita is also not difficult, as this ruling in the baraita that deems him liable is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that ruling in the mishna that exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara elaborates: This ruling in the baraita follows Rabbi Yehuda, who said that one who performs a prohibited labor on Shabbat that is not needed for its own sake is liable for performing it. Therefore, one who rends his garment in anger is liable. That ruling in the mishna which exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a labor that is not needed for its own sake is exempt for performing it.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

וקשיא לן דתנן במתני׳ הקורע בחמתו פטור. ובבריתא תנינן הקורע בחמתו חילל השבת מכלל דחייב.

ושנינן: מתני׳ ר׳ שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ברייתא ר׳ יהודה דאמר חייב עליה. וראינו לרבותינו שפירשו הכי: היכא שמעינן לר׳ שמעון דשרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מיהא דתנן: את החי במטה – פטור אף על המטה, שהמיטה טפילה לו. את המת במיטה – חייב, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ. ור׳ שמעון: פטור¹. ואוקימנא אמר ר׳ יוחנן: פוטר היה ר׳ שמעון אפילו במוצִיא² המת לקברו, ואף על גב דמת לקברו קאי, ואית למימר מלאכה שצריכה לגופה היא. כיון דלאו מידי דמיבעי ליה למיכליה, ולא איתהנו³ מיניה, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ושרי ר׳ שמעון בכי האי גוונא.

והיכא שמעינן לר׳ יהודה דאסר? דאמרי (שבת מ״ב.) בדבר שאין מתכוין סבר לה כר׳ שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר׳ יהודה, וגבי מהו לבעול בתחילה בשבת דאמרינן (כתובות ה׳:): במקלקל הלכה כר׳ יהודה או כר׳ שמעון. ותוב כופין קערה⁴ על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה כול׳. אמר ר׳ יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. והא דאמרינן בכל מקום ר׳ יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, לא אשכחן לה עיקר אלא מיהא. וממאי דקא מפלגי תנא קמא ור׳ יהודה בהא מתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה, דאמרינן (בבלי שבת ק״ז:): איכא דמתני לה אהא – הצד נחש⁵ בשבת ומתעסק שלא ישכנו – פטור, ואם לרפואה – חייב. מאן תנא? אמר ר׳ יהודה: ר׳ שמעון היא, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אבל דוכתא בהדיא⁶ דפליגי עלה בלשון הזה לא אשכחן אלא מהאי דוקא, דאמרי׳ הכא שנית מתו. אלא חמתו⁷ אחמתו קשיא. חמתו אחמתו⁸ נמי לא קשיא, הא ר׳ יהודה הא ר׳ שמעון כדמפרש.

1. כן בכ״י וטיקן 128 וכן בספר הנר בשם ר״ח. בדפוס וילנא שינו ל: ״לר׳ שמעון פטור״.

2. כן צ״ל לפי הניקוד בכ״י וטיקן 128 (שם: ״במוצִא״ עם חיריק תחת הצ׳). בספר הנר בשם ר״ח: ״המוציא״.

3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״איתנהו״. בספר הנר בשם ר״ח: ״תהוי״.

4. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״קיערה״.

5. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128: ״הנחש״.

6. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 נכפל: ״בהדיא״.

7. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״חמתו״.

8. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״אחמתו״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא ר׳ יהודה כו׳ – ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר׳ יהודה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו.

הא ר׳ יהודה והא ר״ש – פי׳ בקונט׳ דבהאי שינויא נמי משני דלא קשה מתו אמתו והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל וקשה לר״י דע״כ תרוייהו במת דידיה איירי ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל דיצא ידי קריעה וא״כ הויא מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה כדמוכח לקמן ונראה לר״י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליגי דבמת דעלמא פטור דמקלקל הוא ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אע״ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר״ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר״ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חמתו אחמתו נמי ל״ק הא ר״י הא ר״ש – איכא למידק אי ר׳ שמעון אפי׳ מתו נמי מלאכה שא״צ לגופה היא, וי״ל אה״נ.⁠^א וי״מ לר״ש נמי כיון דצריך הוא ללבוש בגד קרוע וכל שבעה קרעו לפניו צריכה לגופה מיקרי.⁠^ב ותו קשי׳ אי ר״ש היכי קתני כל המקלקלין פטורין והא לר״ש חוץ מחובל ומבעיר הו״ל למיתני. וא״ל בדין הוא דהו״ל לאקשויי הכי אלא דעדיפא מיני׳ אקשי לה, ומיהו לפום תירוצא דמסקנא דאוקי׳ דעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה תרוייהו ר״י נינהו ומתני׳ בדלא רמי אימתא וברייתא בדרמי אימתא, ועל מת דעלמא אפי׳ לר״י פטור דקלקול גמור הוא. אי נמי בדקא עביד דרך כבוד חייב דדמי לרמי אימת׳, אלא דקעביד דרך חמה, ואורחיה דחמתו של אדם קתני. ור״ח^ג ורש״י ז״ל שניהן כתבו רישא ר״ש וסיפא ר״י, ואינו מחוור לי דהא חד בבא היא.

א. זו דעת רש״י דמתני׳ היינו ר״ש ואפי׳ במתו דילי׳ הוי מלשאצל״ג.

ב. בתוס׳ לפנינו בתחילה כתבו שמת דידיה הוי צורך מצוה, וזה אינו מספיק כמו שכ׳ ברשב״א דא״כ אף המוציא מת לקברו יש בו מצוה, ולבסוף הוסיפו דהוי תיקון הבגד, שע״י קריעה יכול ללבשו כל ז׳. ועי׳ תוס׳ הרא״ש, ריטב״א, ועי׳ לעיל עה, א בתוד״ה כי שהוסיפו שגם במילה יש צורך קצת, ועי׳ רש״ש.

ג. הר״ח בסוגיין, ועי׳ רש״י קו, א סד״ה מתני׳ ר׳ יהודה.

חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון. נראה מדברי רש״י ז״ל, דהשתא דאתינן להכי, מתו נמי דמתניתין היינו ר״ש, ואפילו במת דידיה דבעי אבולי עליה, [דהיא] מלאכה שאינה צריכה לגופה כהוציא את המת לקברו, אלא דמעיקרא קא מהדר לאוקומה כולה כחד תנא, ולאוקמינהו מתניתין וברייתא כר׳ יהודה, וכיון דלא אפשר ליה לאוקומיה חמתו דמתניתין ודברייתא כחד תנא, הדרינן ומוקמינן כולה מתניתין דהיינו מת וחמתו כר״ש, ודברייתא כר״י. ובתוס׳ מפרשים דלעולם מתו אמתו צריכין לתרוצי כדתריצנא, דאי במתו ממש שראוי להתאבל עליו אפילו ר״ש מודה דחייב דמלאכה הצריכה לו מקרי הואיל ומצוה קא עביד. ואינו מחוור, דא״כ אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב, דמצוה קא עביד, דדוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו, דאפשר ע״י אחרים, אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר, ואנן המוציא את המת סתמא תנן.

ויש מפרשים משום דצריך ללבוש בגד קרוע כל שבעה וקרעו לפניו, אף לר״ש מקרי מלאכה הצריכה לגופה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהא משמע הכא דאף אדם כשר אי נמי שאר בני אדם דלאו כשרין אי קאי בשעת יציאת נשמה הרי הן כמתו, והנהו אינן חייבין ללבוש בגד קרוע אלא מאחין הן מיד. ועוד דאפילו אחיו ואחותו אם החליפו אינן חייבין לקרוע אלא אותו בגד שנתקרע אסור באחוי, וכן הוא כל זמן שלובשו צריך שיהא קרעו לפניו, הא אם רצה להחליף מחליף ואינו קורע (מו״ק כד.), ודברי רש״י ז״ל נראה לי עיקר.

הא ר׳ שמעון והא ר׳ יהודה. ואיכא למידק היכי מוקמינן מתניתין כר״ש, והא מתניתין קתני וכל המקלקלין פטורין ואוקימנא לה לקמן על כרחין כר״י. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכין אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה, ולמסקנא דאסיקנא דקרע למירמא אימתא על אנשי ביתיה, כולהו רבי יהודה נינהו, ומתניתין בקורע למעבד נחת רוח ליצרו, ומתניתא למירמא אימתא אאנשי ביתיה, אבל רש״י ור״ח ז״ל פירשו, דרישא דמתני׳ ר״ש, וסיפא דהיינו המקלקלין פטורין ר״י, אבל צריך לעיין דהא חד בבא הוא ובחד פטורא כייל להו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה הא ר׳ יהודה כו׳ ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל כו׳ עכ״ל וה״ה דה״מ לאוכוחי דע״כ לא איירי במת דעלמא דא״כ הוה מקלקל גמור ולכ״ע פטור מקלקל דקריעה והך דקתני בעל מתו חייב כמאן אלא דהאמת כתבו דבהדיא קתני בה יצא ידי קריעה דהיינו מת דידיה וק״ל:

בא״ד ואם כן הוי מלאכה וכו׳ צורך מצוה כו׳ היינו ממ״ש כן לרבי אבהו לקמן אליבא דר״ש דיליף דאף מקלקל גמור חייב בצריך לגופא מדאיצטריך למשרי מילה וא״כ ע״כ צורך מצוה צורך גופו מקרי ואם כן בהאי שנוייא דלר״ש פוטר בחמתו משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ל״ל בעל מתו דהוה מלאכה שצריכה לגופה לר״ש וא״ל נמי דלכך פטור לר״ש אף בצורך מצוה משום דהוי מקלקל גמור כמו מילה ור״ש הרי מודה בשאר מקלקלין דאינו חובל ומבעיר דאם כן לר׳ יהודה נמי פטור דס״ל דכל המקלקלין פטורין אלא ע״כ אית לן למימר דבמת דידיה לא הוה מקלקל גמור דכיון דאיכא מצוה חשיב מתקן אע״ג דלקמן כו׳ התם הוה מקלקל לגמרי כו׳ כמ״ש התוס׳ לקמן ודו״ק:

ג ועוד שואלים: תינח [נניח] שתירצת את הסתירה, בענין מתו, אלא הסתירה בין דין הקורע בחמתו שנאמר במשנתנו שפטור ובין דין הדין ששנינו בברייתא שהקורע בחמתו חייב קשיא [קשה] שמשנתנו פוטרת בקורע בגדים בחמתו והברייתא מחייבת! ומשיבים: מדין הקורע בחמתו שבמשנה על דין הקורע בחמתו שבברייתא נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], שכן הא [זו] הברייתא המחייבת — היא כדברי ר׳ יהודה, ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת — היא כדברי ר׳ שמעון. ומפרטים: הא [זו] הברייתא המחייבת כדברי ר׳ יהודה היא שאמר שכל העושה מלאכה אסורה שאין צריכה לגופה — חייב עליה, ולכן חייב אף הקורע בחמתו. ואילו הא [זו] משנתנו הפוטרת כדברי ר׳ שמעון היא שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.

The Gemara asks further: This works out well in terms of resolving the contradiction with regard to his dead relative. However, the contradiction between the ruling in the mishna that one who rends his garment in his anger is not liable, and the ruling in the baraita that one who rends his garment in his anger is liable, is still difficult. The mishna exempts one who rends garments in anger, while the baraita deems him liable. The Gemara answers: The contradiction between his anger in the mishna and his anger in the baraita is also not difficult, as this ruling in the baraita that deems him liable is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that ruling in the mishna that exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara elaborates: This ruling in the baraita follows Rabbi Yehuda, who said that one who performs a prohibited labor on Shabbat that is not needed for its own sake is liable for performing it. Therefore, one who rends his garment in anger is liable. That ruling in the mishna which exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a labor that is not needed for its own sake is exempt for performing it.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה בִּמְתַקֵּן בִּמְקַלְקֵל מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ א״ראָמַר רַבִּי אָבִין ^סהַאי נָמֵי מְתַקַּן הוּא דְּקָעָבֵיד נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ וּכְהַאי גַּוְונָא מִי שְׁרֵי וְהָתַנְיָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַּר אַגְרָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם ר׳רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הַמְקָרֵע בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמְפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ יְהֵא בְּעֵינֶיךָ עכְּעוֹבֵד ע״זעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכָּךְ אומנתו שֶׁל יצה״ריֵצֶר הָרָע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבוֹד ע״זעֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד א״ראָמַר רַבִּי אָבִין מַאי קְרָאָה {תהלים פ״א:י׳} לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם הֱוֵי אוֹמֵר זֶה יֵצֶר הָרָע.

The Gemara asks: Say that you heard that Rabbi Yehuda rules that one is liable for performing a labor not needed for its own sake in the case of a constructive act; did you hear him deem one liable in the case of a destructive act? Rabbi Avin said: This case, where one rends his garment in anger, is also constructive, because in doing so he assuages his anger. Rending his garment calms him; therefore, it can be said that he derives benefit from the act of rending, and it is consequently a constructive act. The Gemara asks: And is it at all permitted to tear in that manner? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Ḥilfa bar Agra, who said in the name of Rabbi Yoḥanan ben Nuri: One who rends his garments in his anger, or who breaks his vessels in his anger, or who scatters his money in his anger, should be like an idol worshipper in your eyes, as that is the craft of the evil inclination. Today it tells him do this, and tomorrow it tells him do that, until eventually, when he no longer controls himself, it tells him worship idols and he goes and worships idols. Rabbi Avin said: What verse alludes to this? “There shall not be a strange god within you, and you shall not bow to a foreign god” (Psalms 81:10). What is the strange god that is within a person’s body? Say that it is the evil inclination. One may not rend his garments in anger, because in doing so he is deriving pleasure from satisfying the evil inclination.

ס. ס רמב״ם הלכות שבת ח׳:ח׳
רמב״ם הלכות שבת י׳:י׳
רמב״ם הלכות שבת י״ב:א׳
ע רמב״ם הלכות דעות ב׳:ג׳
רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רכ״ט

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ס רמב״ם הלכות שבת ח׳:ח׳

רמב״ם הלכות שבת י׳:י׳

רמב״ם הלכות שבת י״ב:א׳

ע רמב״ם הלכות דעות ב׳:ג׳

רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י׳

סמ״ג מצוות לא תעשה רכ״ט

ומקשינן: אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, במתקן, דאף על גב דלא קא מיכיון כיון דמימילא הויא מלאכה דניחא ליה – חייב, במקלקל מי שמעת ליה?

ופרקינן: הקורע בגדיו בחמתו נמי מתקן הוא, דכד קניטה דעתיה בכעסיה מתרווח בקריעת בגדיו ונמצא עושה נחת רוח ליצרו.

ואקשינן: וכי האי גוונא מי מיחייב?⁠¹ והתניא: הקורע בגדיו בחמתו, וכן המשבר כליו, וכן המפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו² לך עבוד עבודה זרה כול׳.

1. כן בכ״י וטיקן 128, וכן בספר הנר בשם ר״ח, וכן מוסבר בהמשך. בעדי נוסח של הבבלי: ״שרי״.

2. מלת ״לו״ נוספה בגיליון בכ״י וטיקן 128. בספר הנר בשם ר״ח רק: ״לו״ ולא כתוב ״לך״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נחת רוח ליצרו – שמשכך את חמתו.

מי שרי והא תניא כו׳ – אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו.

בך – משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי המלבן והמנפץ והצובע והטווה שנשנו כלם באבות מלאכות שיעורם כמלא רוחב הסיט כפול והאורג שני חוטים שיעורן אע״פ שלא ארג כמלא רוחב הבגד אלא כמלא הסיט כפול וכבר ביארנו בשיעור זה שיש מפרשים ריוח שבין אצבע לאמה בהרחבה בכל היכולת וי״מ בין גודל לאצבע בדרך זה ר״ל בהרחבה בכל היכולת ושיעור זה בכפילו הוא כד׳ טפחים וגדולי המחברים כתבו בשיעור אורג רוחב שתי אצבעות:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכך אומנתו כו׳. ר״ל באומנות עושה כך להביא את האדם מעבירה קטנה לגדולה כמ״ש אקרא דמושכי עון בחבלי שוא וכעבות עגלה וגו׳ דמקרע בגדיו כו׳ ודאי דנמי עבירה היא דעובר בבל תשחית הוא והנהו רבנן נמי דקא עבדי בחמתם למרמי אימתא אאינשי ביתייהו היינו נמי בדבר דלא שייך בל תשחית דשלף מצבייתא ותבר מני תבירי ודו״ק:

ושואלים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר׳ יהודה האומר שחייב עליה רק במתקן, שלדעתו רק העושה מלאכת תיקון שאינה צריכה לגופה חייב, אבל במקלקל מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שחייב? אמר ר׳ אבין: האי נמי [זה הקורע בחמתו גם כן] מתקן הוא, משום דקעביד [שעושה] נחת רוח ליצרו, שנרגע מחמתו כשקורע את הבגד, ונמצא שנהנה ותיקן משהו על ידי כך. ושואלים: וכהאי גוונא מי שרי [ובאופן זה האם בכלל מותר לקרוע]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) חילפא בר אגרא שאמר משום ר׳ יוחנן בן נורי: המקרע את בגדיו בחמתו והמשבר את כליו בחמתו, והמפזר את מעותיו בחמתו — יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו ״עשה כך״, ולמחר אומר לו ״עשה כך״. עד שלבסוף, כשאדם זה אינו יכול להשתלט על יצריו, אומר לו היצר ״עבוד עבודה זרה״ והולך ועובד. אמר ר׳ אבין: מאי קראה [מהו המקרא המרמז על כך] — שנאמר: ״לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר״ (תהילים פא, י) — איזהו אל זר שיש בגופו של אדם (״בך״) — הוי אומר: זה יצר הרע. נמצא שאסור לאדם לקרוע בגדים בחמתו כשהוא נהנה מסיפוק היצר בכך!

The Gemara asks: Say that you heard that Rabbi Yehuda rules that one is liable for performing a labor not needed for its own sake in the case of a constructive act; did you hear him deem one liable in the case of a destructive act? Rabbi Avin said: This case, where one rends his garment in anger, is also constructive, because in doing so he assuages his anger. Rending his garment calms him; therefore, it can be said that he derives benefit from the act of rending, and it is consequently a constructive act. The Gemara asks: And is it at all permitted to tear in that manner? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Ḥilfa bar Agra, who said in the name of Rabbi Yoḥanan ben Nuri: One who rends his garments in his anger, or who breaks his vessels in his anger, or who scatters his money in his anger, should be like an idol worshipper in your eyes, as that is the craft of the evil inclination. Today it tells him do this, and tomorrow it tells him do that, until eventually, when he no longer controls himself, it tells him worship idols and he goes and worships idols. Rabbi Avin said: What verse alludes to this? “There shall not be a strange god within you, and you shall not bow to a foreign god” (Psalms 81:10). What is the strange god that is within a person’s body? Say that it is the evil inclination. One may not rend his garments in anger, because in doing so he is deriving pleasure from satisfying the evil inclination.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) לָא צְרִיכָא ^פדְּקָא עָבֵיד לְמִירְמָא אֵימְתָא אַאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה שָׁלֵיף מְצָבְיָיתָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב תָּבַר מָאנֵי תְּבִירֵי רַב שֵׁשֶׁת רָמֵי לַהּ לְאַמְתֵּיהּ מוֹנִינֵי אַרֵישָׁא רַבִּי אַבָּא תָּבַר נִכְתְּמָא.

The Gemara answers: It is only necessary to discuss this in a case where one does so to instill fear in the members of his household. In order to show them that he is very angry, he tears and breaks objects even though he is not that angry. In that case he maintains control of himself and is not in danger of succumbing to the evil inclination. It is like the incident where Rav Yehuda sought to display his anger and he pulled threads off his garment. Rav Aḥa bar Ya’akov smashed broken vessels, Rav Sheshet threw small fish on his maidservant’s head, and Rabbi Abba broke the lid of a jug. All of these Sages caused minimal damage in creating the impression that they were angry.

פ. פ רמב״ם הלכות דעות ב׳:ג׳
רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רכ״ט

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

פ רמב״ם הלכות דעות ב׳:ג׳

רמב״ם הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י׳

סמ״ג מצוות לא תעשה רכ״ט

ופרקינן: לא עבוד בכעסיה הכי, אלא מראה עצמו¹ כועס להטיל אימה אאינשי ביתיה.

ואית מן רבנן דטעו ותמהי היכי מקשינן וכי האי גוונא מי מיחייב, והא כעובד עבודה זרה חשיב אטו עובד עבודה זרה והעושה דברים מכוערים מותר? ושניוהא לקושיא וגרסי מסבריהון – ״וכי האי גוונא מי שרי? והתניא ר׳ שמעון בן אלעזר וכו׳.⁠״

ואהדרנן להו: ואיסורא מי הוי קשיא למאן דאמר מתקן וחייב הוא? ולא מיתוסף בֵיה איסורא אחרינא. אלא לישנא דיקא הכי היא וכי האי גוונא מי² מיחייב, דכיון דאמר רבין מתקן הוא משום דעביד נחת ליצרו, ומשום הכי מחייב ר׳ יהודה על מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אקשינן עליה: האי תיקונא הוא? אדרבה האי קילקולא רבה הוא, משום דמגרה יצרו בעצמו ומקלקל הוא. ולא שמעינן לר׳ יהודה במקלקל דחייב, נדחה ר׳ אבין ובטיל פירוקיה לגמרי. ואוקימנא לא מחייב ר׳ יהודה בהא אלא משום דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה, וקא מיחזי דבחמתיה עביד וקא מיכוין לתקוני אינשי ביתיה, וכרב יהודה דהוא שליף מצובייתא כו׳. דכל כי האי גוונא תיקונא הוא ולא קילקולא. אלא מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. וכל מאן דעביד הכי בשבת לר׳ יהודה חייב לר׳ שמעון פטור ומתניתין³ כר׳ שמעון.

1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 נכפל: ״עצמו״.

2. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״מי״.

3. כן בספר הנר בשם ר״ח (שם: ״ומתני׳⁠ ⁠⁠״). בכ״י וטיקן 128: ״ומתיניתין״.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שליף מצבייתא – מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מלפניו.

מוניני – ציר של דגים קטנים.

נכתמא – כיסוי הכד.

לא צריכא דקעבד למירמא אימתא כו׳ – השתא הוה מצי לאוקמי תרווייהו כר׳ יהודה ומתני׳ דלא עבד למירמא אימתא דבלא״ה מוקמינן לקמן כר׳ יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא דניחא ליה לאוקמי מתני׳ בדעביד למירמא אימתא דאי בחמתו פשיטא דפטור.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה [שעושה זאת להטיל אימה על אנשי ביתו], ולהראותם שהוא כועס מאד הריהו קורע ומשבר דברים, אף שבאמת אינו כועס עד כדי כך. כי הא [כמו מעשה זה] שרב יהודה כשרצה להראות כעס היה שליף מצבייתא [תולש חוטים מן הבגד], וכן רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי [שבר כלים שבורים], וכן רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא [היה משליך לשפחתו דגים קטנים על ראשה], וכן ר׳ אבא תבר נכתמא [שבר כיסוי של כד], שחכמים אלה השתדלו לגרום נזק קטן ככל האפשר, ועם זאת לעשות רושם כאילו הם כועסים ביותר.

The Gemara answers: It is only necessary to discuss this in a case where one does so to instill fear in the members of his household. In order to show them that he is very angry, he tears and breaks objects even though he is not that angry. In that case he maintains control of himself and is not in danger of succumbing to the evil inclination. It is like the incident where Rav Yehuda sought to display his anger and he pulled threads off his garment. Rav Aḥa bar Ya’akov smashed broken vessels, Rav Sheshet threw small fish on his maidservant’s head, and Rabbi Abba broke the lid of a jug. All of these Sages caused minimal damage in creating the impression that they were angry.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אָמַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי א״ראָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא ^צכָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים נ״ו:ט׳} נוֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ א״ראָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם רָאוּי לְקוֹבְרוֹ בְּחַיָּיו שֶׁנֶּאֱמַר {יהושע כ״ד:ל׳} וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ מְלַמֵּד שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶן הַר לְהוֹרְגָן א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קכׇּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו כ״ז:ח׳} בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה.

Apropos the laws of mourning for an upright person and a Torah scholar, the Gemara cites that which Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: Anyone who sheds tears over an upright person, the Holy One, Blessed be He, counts his tears and places them in His treasury, as it is stated: “You have counted my wanderings, put my tears into your bottle, are they not in your book?” (Psalms 56:9). Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who is lazy in eulogizing a Torah scholar, it is fitting to bury him alive, as it is stated: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnat-seraḥ, which is in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Ga’ash” (Joshua 24:30). This teaches that the mountain raged against them to kill them because they did not eulogize him appropriately. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Whoever is lazy in eulogizing a Sage does not live a long life, and his punishment is measure for measure. Since he was unconcerned with the death of the Sage, in the heavens they will be unconcerned with his death. The Holy One, Blessed be He, conducts Himself in this manner, as it is stated: “In full measure [besase’a], when You send her away You contend with her” (Isaiah 27:8), and the Sages derived that God punishes from the words: “You contend with her,” and He does so measure for measure, se’a for se’a, from the word sase’a in the verse above.

צ. צ רמב״ם הלכות אבל י״ב:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳
ק רמב״ם הלכות אבל י״ב:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

צ רמב״ם הלכות אבל י״ב:ב׳

סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳

ק רמב״ם הלכות אבל י״ב:ב׳

סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ב׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נודי ספרתה אתה – לשון לנוד לו (איוב ב).

ויקברו אותו – ביהושע כתיב.

שרגש עליהן הר להורגן – שלא הספידו כראוי.

מדה כנגד מדה – הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחושו מן השמים.

שרגש עליהן ההר כו׳ – משום דלא אשכחן דכתיב ביה ויבכו אותו שלשים יום כמו במשה ואהרן. ע״כ תוספות שאנץ. {רש״ל}

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא אלא שבמקלקלים יתבארו בגמ׳ קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ׳ אלו הם:

כבר ביארנו שהקורע על מתו שאמרו במשנתנו פטור פירושו במת שאין לו עליו חיוב קריעה שאלו כן מתקן הוא וחייב והוא שאמרו הקורע על מתו חייב שאע״פ שחלל את השבת מ״מ יצא כדי קריעה וכן בחכם אע״פ שאינו קרובו חייב שהרי הכל כקרוביו לחיוב קריעה וחליצת כתף והבראה ברחובה של עיר וכן בכל שקרע על אדם כשר חייב שמתקן הוא מצד מה שאמרו שמצוה להברות ולהתאבל על אדם כשר ולהספידו כראוי ואין צ״ל בחכם והקריעה בכלל האבול הוא ואפי׳ באדם שאינו כשר אם היה שם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כספר תורה שנשרף שהמצות בלב האדם כאותיות בגויל והילכך כל שקרע למת על אחד מדרכים אלו חייב הא כל שאין שם אחד מדרכים אלו אפי׳ היה קרובו פטור הואיל ומן הקרובים שאינו חייב להתאבל עליהם הוא:

קורע בחמתו שביארנו במשנתנו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ביאורה בשאין בה צד תקון ואף לדעת הפוסקים כר׳ יהודה שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אמרה אלא במתקן הא במקלקל לא ומ״מ כל שיש בה צד תקון כגון שהוא עושה להטיל אימה על אנשי ביתו חייב לדעת ר׳ יהודה ולשטת הפוסקים כמותו הא כל שאינו עושה כן אלא דרך כעס גמור פטור שאין בזה צד תקון אע״פ שעושה נחת רוח ליצרו שהרי הוא חוטא בה וכמ״ש הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו יהיו בעיניך כעובדי ע״ז ואף בזו גדולי המחברים כתבו שהוא חייב וכן במבעיר גדישו או שורף דירתו הואיל וכונתו להנקם משונאו וכן חובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הם אצל יצרם הרע והם דברי תימא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ואע״פ שהתרנו לקרוע בגדים ולשבר כלים כדי להטיל אימה על אנשי ביתו ושנאמר בכאן שהרבה מן החכמים היו נוהגים כן ראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך שמא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים:

לפי דרכך למדת שלדעת הפוסקים כר׳ שמעון במלאכה שאין צריך לגופה שפטור עליה אפי׳ קורע על מתו פטור ואינה נקראת צריכה לגופה מצד קיום המצוה ומ״מ דוקא מפני שאין למצוה שעה עוברת ואדרבה אע״פ שיצא בה שלא בזמנה עשאה שאם לא כן ודאי צריכה לגופה היא וכן הענין במוציא המת לקברו ולמדת שסתם משנתנו כר׳ שמעון:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שימה דמעתי בנאדך וגו׳. משמע ליה דלא איירי האי קרא אלא במוריד דמעות על מת דבלאו הכי אסור לאדם להצטער ולבכות דלא הותר בכיה אלא למת וענין שסופרן הקב״ה ומניחן בבית גנזיו כו׳ ר״ל דמחשיב ליה בכלל יראת שמים כדאמרי׳ דאין לו להקב״ה באוצרו אלא יראת שמים כו׳ וק״ל:

לקוברו בחייו כו׳. נראה מדה כנגד מדה דקאמר בסמוך קאי נמי אהא דכל זמן שמתעצל בהספד של חכם המת הרי הוא מחשיבו כחי והרי הוא כאלו הוא חי בקבר לפי דעתו אף הוא ראוי לכך לקוברו בחייו ומייתי ליה מקרא שנאמר ויקברו וגו׳ בהר אפרים מצפון להר געש כו׳ דמאי סימנא מצפון להר געש דתלי תניא בדלא תניא דהר אפרים מפורש בכמה מקראות ולא כן הר געש וע״כ דרשו דמצפון לאותו הר שזכר דהיינו אפרים געש ורעש עליהם להורגן כו׳ ודו״ק:

ד ואגב הזכרת מקצת מדיני אבילות על אדם כשר ועל חכם, מביאים את מה שאמר ר׳ שמעון בן פזי שכך אמר ר׳ יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר — הקדוש ברוך הוא סופרן לאותן דמעות ומניחן בבית גנזיו, וכפי שנאמר: ״נדי ספרתה אתה, שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך״ (תהילים נו, ט). אמר רב יהודה שכך אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם — ראוי לקוברו בחייו, שנאמר ביהושע: ״ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש״ (יהושע כד, ל), ולמדו חכמים: מלמד שרגש עליהן ההר להורגן משום שלא הספידוהו כראוי. אמר ר׳ חייא בר אבא שכך אמר ר׳ יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם — אינו מאריך ימים, ועונש זה הוא מדה כנגד מדה, שהוא לא נצטער על מות החכם — אף הוא ימות במהרה, וכך נוהג הקדוש ברוך הוא כפי שנאמר: ״בסאסאה בשלחה תריבנה״ (ישעיה כז, ח), ודרשו זאת שהקדוש ברוך הוא מעניש (״תריבנה״) מדה במדה (״בסאסאה״ — בסאה סאה).

Apropos the laws of mourning for an upright person and a Torah scholar, the Gemara cites that which Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: Anyone who sheds tears over an upright person, the Holy One, Blessed be He, counts his tears and places them in His treasury, as it is stated: “You have counted my wanderings, put my tears into your bottle, are they not in your book?” (Psalms 56:9). Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who is lazy in eulogizing a Torah scholar, it is fitting to bury him alive, as it is stated: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnat-seraḥ, which is in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Ga’ash” (Joshua 24:30). This teaches that the mountain raged against them to kill them because they did not eulogize him appropriately. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Whoever is lazy in eulogizing a Sage does not live a long life, and his punishment is measure for measure. Since he was unconcerned with the death of the Sage, in the heavens they will be unconcerned with his death. The Holy One, Blessed be He, conducts Himself in this manner, as it is stated: “In full measure [besase’a], when You send her away You contend with her” (Isaiah 27:8), and the Sages derived that God punishes from the words: “You contend with her,” and He does so measure for measure, se’a for se’a, from the word sase’a in the verse above.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אֵיתִיבֵיהּ ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לר׳לְרַבִּי יוֹחָנָן {יהושע כ״ד:ל״א} וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה׳ כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ א״לאֲמַר לֵיהּ בַּבְלַאי יָמִים הֶאֱרִיכוּ שָׁנִים לֹא הֶאֱרִיכוּ אֶלָּא מֵעַתָּה {דברים י״א:כ״א} לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם יָמִים וְלֹא שָׁנִים בְּרָכָה שָׁאנֵי.

Rabbi Ḥiyya bar Abba raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It is stated: “And the nation worshipped the Lord all the days of Joshua and all the days of the Elders, who lived many days after Joshua” (Judges 2:7), indicating that the Elders lived long lives even though they did not eulogize Joshua properly. Rabbi Yoḥanan said to him: Babylonian, you should be more precise in your reading. They indeed lived many days; however, they did not live many years. In fact, they did not live to the end of that year. Again he asked: But then with regard to the verse “So that your days and the days of your children will multiply on the land which the Lord your God swore to give to your fathers, as the days of the heavens over the earth” (Deuteronomy 11:21), would you also say that here the reward is to live many days but not years? He answered him: A blessing is different and should be interpreted in its most expansive sense.

רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבלאי – דמבבל סליק.

ימים האריכו – שכלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי׳ בסדר יומא (דף עא.) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ימים האריכו כו׳. פירש״י ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי׳ כו׳ וכי יש שנים של חיים כו׳ אלו שנותיו של אדם שמתהפכות כו׳ עכ״ל והוא דחוק דאדרבה אשנים קאמרינן התם הכי ולא אימים וע״ק כפי מה שפירש״י שם שמתהפכות השנים מרעה שבילדותו לטובה בזקנותו כו׳ ע״ש מה שייך הכא דהא נקצרו שנותיהם ומתו מהר ולא באו אחרי מות יהושע מילדות לזקנה ואולי דאיכא לפרושי הכא בהיפך כפי אותה הסוגיא דהתם וה״ק הכא ימים האריכו דהיינו שחיו הרבה שנים אלא שבאותן שנים לא היה להם טובה וכאלו הוו מתים והיינו דשנים לא האריכו שלא היה להם שנות חיים להתהפך להם מרעה לטובה להיות חי מתוך מיתה כפירש״י שם ותו לא מידי ודו״ק:

גמ׳ איתיביה ר׳ חייא בר אבא לר׳ יוחנן ויעבדו העם. בילקוט יהושע כ״ד הביא זה על פסוק ז׳ שם ויעבוד ישראל את ה׳ וגו׳:

איתיביה [הקשה לו] ר׳ חייא בר אבא לר׳ יוחנן: והרי נאמר ״ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע״ (שופטים ב, ז), הרי שאף שלא הספידוהו כראוי האריכו ימים! אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: בבלאי [בבלי], עליך לדייק בלשון הכתוב: ימים אכן האריכו, ואולם שנים לא האריכו, שלא הוציאו אפילו שנה אחת. והקשה לו: אלא מעתה הכתוב ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ״ (דברים יא, כא), וכי אף שם תאמר ששכרם שיאריכו רק ימים ולא שנים? ענה לו: ברכה שאני [שונה], ויש לפרש דברי ברכה במובן הרחב ביותר של המלה.

Rabbi Ḥiyya bar Abba raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It is stated: “And the nation worshipped the Lord all the days of Joshua and all the days of the Elders, who lived many days after Joshua” (Judges 2:7), indicating that the Elders lived long lives even though they did not eulogize Joshua properly. Rabbi Yoḥanan said to him: Babylonian, you should be more precise in your reading. They indeed lived many days; however, they did not live many years. In fact, they did not live to the end of that year. Again he asked: But then with regard to the verse “So that your days and the days of your children will multiply on the land which the Lord your God swore to give to your fathers, as the days of the heavens over the earth” (Deuteronomy 11:21), would you also say that here the reward is to live many days but not years? He answered him: A blessing is different and should be interpreted in its most expansive sense.

רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) וא״רוְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמֵּת

And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If one of the brothers dies,

רי״ףספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ חייא בר אבא שכך אמר ר׳ יוחנן: אחד מן האחין שמת,

And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If one of the brothers dies,

רי״ףספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון