Eiruvin 40a – ערובין מ.‏ – Shas HaMeforash

(1)

אֶלָּא מִחוּץ לַתְּחוּם אֲתָא מַאן דַּאֲכַל סָבַר הַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר.

rather, it had already been caught beforehand, but it came to the Exilarch’s house on the Festival from outside the Shabbat limit and was slaughtered on that day. The one who ate from it, namely, Rav Naḥman and Rav Ḥisda, holds: Something that comes from outside the Shabbat limit for one Jew is permitted to another Jew. Since the deer was brought for the Exilarch, the Sages at his table were permitted to eat from it, and we do not prohibit them to derive benefit from something that a gentile did for another Jew.

רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

{רי״ף עירובין י׳:}

{בבלי עירובין מ ע״א} ההיא ליפתא דאתאי¹ למחוזא חזייה רבא דמיכמשא² אמר³ הא ודאי מאיתמל עקירא⁴ מי⁵ אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל⁶ זה מותר לוכל⁷ לישראל אחר וכל שכן הא⁸ דאדעתא דגוים אתאי שרא להו רבא לבני מחוזא⁹ למיזבן מיניה¹⁰ כיון דחזא דקא מפשי ומיתאן¹¹ אמ׳ האי בשביל ישראל מיתאן ואסר¹² להו.

הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא בימא טבא לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי ביה¹³ לאלתר אתו שילוה¹⁴ לרבא¹⁵ אמר להו בענן בכדי שיעשו {כפירוש ר״ח} וכן הלכה:

{רי״ף עירובין י׳:}

{בבלי עירובין מ ע״א}¹⁶ גמ׳ אמר [רבה]⁠¹⁷ כי הוינן בי רב הונא¹⁸ איבעיא לן¹⁹ מהו להזכיר של-ראש חדש בראש השנה כיון דחלוקין במוסף²⁰ אמרינן או דילמא אומ׳ זכרון אחד ועולה²¹ לכאן ולכאן ואסיקנה²² אמר רב חסדא אומר²³ זכרון אחד ועולה²⁴ לכאן ולכאן וכן אמר רבא אומ׳²⁵ זכרון אחד ועולה²⁶ לכאן ולכאן. ואמר [רבה]⁠²⁷ כי הוינן בי רב הונא²⁸ איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים כיון דמזמן לזמן אתי²⁹ אמרינן או דילמא כיון דלא מיקרו³⁰ רגלים לא אמרינן לא הוה בידיה כי אתא לבי רב יהודה אמר אנן אקרא חדתא נמי אמינא³¹ זמן אמ׳ ליה רשות לא קא מיבעי לי³² חובה מאי ואסיקנה והלכה אומרין³³ זמן בראש השנה וביום הכיפורים

והילכתא זמן אומרו ואפילו³⁴ בשוק {כפירוש ר״ח} ולא בעי³⁵ כוס:

סליק פירקא

{רי״ף ראש השנה י״ב.}

{בבלי עירובין מ ע״א-ע״ב³⁶} גרסינן בעירובין אמר רבא כי הוינן בי

{רי״ף ראש השנה י״ב:}

רב הונא³⁷ איבעיא לן מהו להזכיר של-ראש חדש בראש השנה כיון דחלוקין במוספין אמרינן³⁸ או דילמא אומר זכרון³⁹ אחד ועולה [לו]⁠⁴⁰ לכאן ולכאן ואסיקנה⁴¹ (אמ׳ רב חסדא⁴²) אומר זכרון אחד ועולה [לו]⁠⁴³ לכאן ולכאן. ואמר רבא⁴⁴ כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים כיון⁴⁵ דמזמן לזמן קאתו⁴⁶ אמרינן או דילמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן לא הוה בידיה כי אתא לבי⁴⁷ רב יהודה אמ׳ ליה⁴⁸ אקרא חדתא נמי⁴⁹ אמינא זמן אמר ליה רשות לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי⁵⁰ חובה מאי [ומסקאנא והילכתא]⁠⁵¹ [אומרין]⁠⁵² זמן בראש השנה וביום הכיפורים:

סליקא לה הילכתא דראש השנה ברחמי שמיא

1. ההיא ליפתא דאתאי: דפוסים, רא״ש: ״ההוא ליפתא דאתא״, וכן בכל המעשה בלשון זכר. בר״ח בנפעל: ״דאתיוה״.

2. דמיכמשא: דפוס קושטא: דמכבשה דפוסים, רא״ש: דכמישא. ריב״ח ״דמכשא״.

3. אמר: דפוסים: אמר רבא.

4. עקירא: דפוסים, רא״ש: עקרוה.

5. מי: כ״י נ, דפוסים, רא״ש, ריב״ח: [מאי].

6. בשביל ישראל: וכן בה״ג, ר״ח וכל כה״י, רמב״ם משנ״ת הל׳ יום טוב (ב:י). דפוסים: לישראל.

7. לוכל: כ״י נ: ״לאכל״. חסר בדפוסים וברא״ש.

8. הא: דפוסים: זה.

9. לבני מחוזא: כבה״ג. חסר בכ״י נ, ריב״ח, רא״ש, דפוסים.

10. שרא...מיניה: (וכן ברי״ף מס׳ יום טוב שם. ואפשר שהוא מגוף התלמוד כבכ״י וטיקן לתלמוד, ראה ריב״ח.)

11. דקא מפשי ומיתאן: כך גם בנוסחאות אחדות בה״ג. כ״י נ, רא״ש: ״דקא מפשי ומיתי״. ר״ח וה״ג דפוס: ״מפשי ומייתו״. דפוסים: דמייתי ומפשי.

12. אמ׳ האי בשביל ישראל מיתאן ואסר: וכן בה״ג, השוה לר״ח. כ״י נ, רא״ש, דפוסים: ״אסר״.

13. ביה: וכן בר״ח, ובכ״י ה״ג. וכן בכ״י א במס׳ יום טוב שם. חסר בכ״י נ, דפוסים.

14. שילוה: יש כך גם בנוסחאות בה״ג. כ״י נ, דפוסים, ריב״ח: ״ושילוה״.

15. לרבא: דפוס קושטא: ליה לרבה. דפוסים: ליה לרבא.

16. מובא גם ברי״ף סוף הלכות ראש השנה.

17. רבה: כך בכ״י נ, רא״ש, ריב״ח, רחב״ש, וכן בר״ח. דפוסים: רבא (וכן כ״י א בסוף ראש השנה). כ״י א (כאן): ״רב כהנא״.

18. הונא: דפוסים: כהנא. וכן בסדר תנאים ואמוראים ב:כו. חסר בר״ח.

19. לן: וכן ריבב״ן. דפוסים, רא״ש: להו, וכן בר״ח, כאן ובהמשך.

20. במוסף: כ״י נ: ״במוספי״. דפוסים: במוספין, וכן בר״ח, וכן בכל הנוסחאות ברי״ף סוף ראש השנה. ריבב״ן: ״למוספין״.

21. אומ׳ זכרון אחד ועולה: דפוסים: זכרון אחד עולה. מוזכר גם ברי״ף שבועות פרק א (דף א ע״ב).

22. ואסיקנה: כבר״ח. וכן ברי״ף סוף ראש השנה. דפוסים: ומסקנא מאי הוי עלה. חסר בריבב״ן.

23. אמר רב חסדא אומר: וכן כ״י א גם ברי״ף סוף ראש השנה. ריבב״ן: ״אמ׳ ליה״. כ״י נ: ״אמר רב חסדא״. דפוסים: רב חסדא אמר.

24. ועולה: כך בכ״י נ (כבלשון הבעיה). דפוסים: ״עולה״, וכן בר״ח. וכן בהמשך בדברי רבא.

25. אומ׳: חסר בכ״י נ, דפוסים.

26. ועולה: וכן באשכול הלכות ר״ה (בשם ר״ח). כ״י נ, דפוסים: ״עולה״.

27. רבה: כ״י נ, דפוסים: ״רבא״. כ״י א: ״רב כהנא״, כדלעיל.

28. הונא: דפוסים: כהנא.

29. אתי: דפוסים: קא אתו, וכן בכ״י א ברי״ף סוף ראש השנה.

30. מיקרו: כ״י נ, דפוסים, ריב״ח: ״איקרו״, וכן ברי״ף סוף ראש השנה בכל הנוסחאות.

31. אמינא: דפוסים (כאן): אמרי׳.

32. מיבעי לי: דפוסים (כאן): מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן כברי״ף ראש השנה בכ״י א, כ״י נ.

33. אומרין: דפוסים, ר״ח: אומר.

34. זמן אומרו ואפילו: דפוסים: אומר זמן אפילו. ר״ח: ״וזמן אומר ואפילו״.

35. בעי: דפוסים: בעי׳ ליה.

36. מובא גם ברי״ף עירובין סוף פרק ג (דף י ע״ב).

37. הונא: כ״י נ: ״כהנא״. כך בדפוסים ברי״ף שם.

38. אמרינן: ג^ד אחר הגהה: ״מדכרינן״.

39. זכרון: ג^יז: ״זכרונן״.

40. לו: ג^ד, ג^יז, דפוסים. חסר בכ״י א, כ״י נ, ובמקביל ברי״ף שם.

41. ואסיקנה: וכן ב-ג^ד, דפוסים, וברי״ף שם. ג^יז: ״ומסקאנא״. כ״י נ: ״ומסקנא״.

42. אמ׳ רב חסדא: וכן ברי״ף שם. חסר ב-ג^ד, ג^יז, כ״י נ, דפוסים.

43. לו: ג^ד, ג^יז כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א,

44. רבא: ג^ד, ג^יז: ״רבה״.

45. כיון: דפוסים: דכיון.

46. קאתו: וכן בדפוסים ברי״ף עירובין שם. ג^יז: ״אתו״. ג^ד: ״אתיא״. כ״י נ, דפוסים (כאן): ״אתי״.

47. לבי: חסר בכ״י א לפני הגהה.

48. ליה: חסר בכ״י נ, כפי שחסר ברי״ף עירובין. ג^ד: ״אמר ליה אנא״ (כבדפוסים הרי״ף עירובין שם)

49. נמי: חסר בכ״י נ, וחסר ב-ג^יז לפני הגהה.

50. כי קא מיבעיא לי: וכן בכ״י נ (וברי״ף עירובין בדפוסים). חסר ב-ג^ד, דפוסים (כאן), וחסר ב-ג^יז לפני הגהה.

51. ומסקאנא והיל׳: ג^ד ג^יז, כ״י נ. רק כ״י א: ״ואסיקנה והיל׳⁠ ⁠⁠״. דפוסים: ומסקנא הלכתא.

52. אומרין: ג^ד ג^יז, כ״י נ. כ״י א: ״אמרינן״. דפוסים: אומר.

אלא מחוץ לתחום קאתא – ובו ביום.

[מ, א, רי״ף שם]

מאן דאכל סבר כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דבי ריש גלותא אתא וכן הלכתא דהא מאן דאכלו מיני׳ הוו להו רבים ורב ששת דאס׳ יחידאה הוא. ההיא לפתא דאתי למחוזא חזייא רבא דמכמשא הא ודאי מאתמול עקירא ושריא פי׳ דאלו עקירא היום הוה אסירא ואפי׳ עקירא בשביל עובדי כוכבים בלבד או משום מוקצה או משום דהוא בכלל גזירה דפירות הנושרים שאסרו חכמים גזירה שמא יעלה ויתלוש דכל׳ חדא גזירה היא דאי לאו הא לא קיימא הא ולא דמיא לההיא דעובדי כוכבם ומזלות שהדליק את האור או שעש׳ כבש לעצמי שמשתמש אחריו ישראל דהתם ליתנהו להני טעמי וכדפריש׳ בדוכתא התם בס״ד.

מאי מחוץ לתחום אתאי יש שפירשו דה״ק מאי אמרת דניחוש שמא מחוץ לתחום אתאי הנה בשביל לישראל מותר לישראל אחר ודייקי מינה דס״ל לרבא דספק תחומין לחומרא. ופלוגתא דרב ושמואל היא במסכת שבת גבי חלילין ושם פירשתיה בס״ד. ודכ״ע בפירות הנושרים בעיר אין תולין אותם מן הסתם שבאו מחוץ לתחום ואם הם ביד עובדי כוכבים ומזלות המצוי בעיר אלא אמרי׳ כאן נמצאו וכאן היו: ורבותינו בעלי התוספות ז״ל כן כתבו וכדכתיב׳ התם בס״ד. גרש״י ז״ל הנהו בני גננא דגזו להו עובדי כוכבים ומזלות אסא בי״ט שני שרא להו רבינ׳ לאורוחי לאורתא לאלתר. ואף לפי גרסא זו יש סיוע לר״ש ז״ל דדב׳ שנעשה בו מלאכה ע״י עובדי כוכבים ומזלות בראשון אין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא לערב די״ט שני ולפי׳ היה מקל רבינא כמה שנעשה בי״ט שני דרבנן דלא לבעי לאורתא בכדי שיעשו ואפ״ה פליגי עליה דבהא נמי בעי׳ לערב בכדי שיעשו אבל לדברי ר״י ז״ל שפי׳ דלערב דמוצאי י״ט קאמר רב פפא התם היאך נמתין במעשה י״ט ראשון עד מוצאי י״ט שני בכדי שיעשו ונתיר מעשה י״ט שני לערב לאלתר ר״ל דקסבר רבי דבי״ט ראשון דאורייתא ראוי להחמיר עד בחול ממש אבל בי״ט שני שלדבריהם אינו צריך להמתין כלום לערב: ויש ספרים שגורסים הנהו בכי גוונא דגזו להו אסא ביומא טבא ומפרש ליה דבי״ט ראשון הוה עובדא ולפיי גרסא זו כ״ש דהוי סייעת׳ לפרש״י ז״ל כדברי רב פפא דס״ל לרבינא דאפילו במעשה י״ט ראשון אין לנו להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר שבא להשתמש בו דעיקרו תשמישו שנעשה בשבילו כגון פירות לאכילה אבל אסא דכי גזיל׳ לאו לאורוחי נקצץ אלא לצורך גוונא ומשום הכי שרי לאורוחי לאלתר אבל יש דוחין דרבינא ליה ליה דרב פפא כלל וס״ל שאין צריך להמתין בכדי שיעשו כלל ורב פפא סובר שצריך להמתין אף במוצאי י״ט שני ואין זה מחוור: ואיכא למידק דמשמע הכא דהדס שתלשו עובדי כוכבים ומזלות מן המחובר לצורך ישראל אסור להריח בו ביום טוב לדברי הכל ואמאי דהא אמרי׳ התם במסכת סוכה הדס במחובר מותר להריח כפי מה שגורס רש״י ז״ל וברוב הספרים וא״כ לגבי ריחא לא אתעביד בה מידי ולא הועיל בו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות ולמה יאסר. ויש מתרצים דכיון דאי בעי ישראל להריח בו בכאן בכי גוונא לא מצי לאורוחי הרי הועילו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות כי בלא קציצה ואבא׳ לא אפשר לאתיקוני ביה הכא וכיון שכן הרי הוא אסור אלינו או כדי שלא נהנה ממלאכת קציצה שעשה עובדי כוכבים ומזלות או כדי שלא נאמר לו שיקוץ ויביא כדברי רש״י ז״ל והראב״ד ז״ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפי׳ שרית ליה לא אתי למגזייה אבל הכא דהוי תלוש ולצורך גונא אי שרית לי׳ אתי לטלטולי ולמעבד מיניה גונ׳ וה״ל כאתרוג במחובר שאסור להריח בו דילמא אתי למקצייה ואין זה נכון והנכון בעיני יותר דכל שנעשה בו לצורך ישראל שום מלאכת איסור שא״א ליהנות בו זולתה אסרו כל הנאת אותו דבר לגמרי ואפי׳ מה שלא הועיל בו מעשה עובדי כוכבים ומזלות שאם לא כן אף אתה נהנה ממעשיו שנתכוון לדבר האסור ויבא לומר לו עשה ובמסכת סוכה הארכתי בס״ד: ולפי גר״ח ז״ל שגורס שם הדס במחובר אסור להריח בו תו לא קשיא ולא מידי. ואלא מאי להתנות למה להו לאפליגי בתרתי פי׳ דבשלמא לדידי אית לי למימר דבר״ה אפליגי להזכיר. ובשאר ראשי חדשים אפליגו להתנות. ואם איתא אחת עשרה מבעי ליה. פי׳ דכי היכי דעביד ברכה באנפי נפשה לקדושת שבת הוה ליה למימר ברכה אחריתי בשל ר״ה כשם שמזכיר ר״ח באנפי נפשה במעין המאורע אלא ודאי ש״מ דזכרון א׳ עולה לכאן ולכאן ולפיכך נכלל בברכת קדושת היום.

בא״ד ובשבת וי״ט אף לפרש״י כו׳ אף בדבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל כו׳ עכ״ל ר״ל לאסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ומשום הכנה מיהו לישראל אחר או שלא בשביל ישראל מותר בהובא מחוץ לתחום לי״ט ושבת דאין לאסור משום הכנה טפי מהובא בו ביום דמותר לישראל אחר בהובא מחוץ לתחום אבל בדבר נלקט וניצוד יש לאסור משום הכנה בשבת וי״ט אפי׳ שלא בשביל ישראל כלל כמו נלקט וניצוד בו ביום ודו״ק:

אלא מחוץ לתחום אתא [בא]. אף על פי שניצוד עוד קודם לכן, ובו ביום נשחט. מאן [מי] שאכל סבר: דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה — מותר לישראל אחר. וכיון שהובא הצבי בשביל ראש הגולה — מותר לחכמים לאוכלו, ואין אוסרים להם ליהנות ממה שעשה גוי בשביל ישראל אחר.

rather, it had already been caught beforehand, but it came to the Exilarch’s house on the Festival from outside the Shabbat limit and was slaughtered on that day. The one who ate from it, namely, Rav Naḥman and Rav Ḥisda, holds: Something that comes from outside the Shabbat limit for one Jew is permitted to another Jew. Since the deer was brought for the Exilarch, the Sages at his table were permitted to eat from it, and we do not prohibit them to derive benefit from something that a gentile did for another Jew.

מאמרים באתר אסיף

ראש השנה / הרב אבישי נתן מייטליס (ודרשת בחגך - ימים נוראים, תש״ע)

ברכת שהחיינו על הטלת תכלת בציצית / ישי יסלזון (עלון שבות 173, הר עציון תש״ע)

רי״ףרש״יספר הנרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) וּמַאן דְּלָא אֲכַל סָבַר ^אכׇּל דְּאָתֵי לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא אַדַּעְתָּא דְּכוּלְּהוּ רַבָּנַן אָתֵי.

And the one who did not eat from it, Rav Sheshet, holds: Anything that comes to the house of the Exilarch comes with all the Sages in mind, as it is known that the Exilarch invites them to dine with him on Festivals. Therefore, just as it was prohibited to the Exilarch himself, as it was brought from outside the Shabbat limit, so too, it was prohibited to all his guests.

א. רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:י׳
טור אורח חיים תקט״ו:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקט״ו:ה׳

עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:י׳
טור אורח חיים תקט״ו:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקט״ו:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדעתא דכולהו רבנן קאתו – נראה לריצב״א דהכי הלכתא דקיימא לן כרב ששת כלפי רב נחמן באיסורי וכלפי רב חסדא נמי הלכתא כוותיה שהיה גדול ממנו כדאשכחן בכמה דוכתי בעי רב חסדא מרב ששת ובפ׳ הדר (לקמן דף סז.) נמי אמר רב חסדא ורב ששת כי הוו פגעו אהדדי רב חסדא מירתע שפוותיה ממתני׳ דרב ששת ורב ששת מירתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא ואמר בסוף הוריות (דף יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חיטיא הלכך דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור לכל בני ביתו לאכול דאדעתא דכולהו קאתי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאן [ומי] שלא אכל סבר: כל דבר דאתי לבי ריש גלותא [שבא לבית ראש גולה] — אדעתא דכולהו רבנן אתי [על דעת כל החכמים בא], שידוע שראש הגולה מזמנם לסעוד אצלו ביום טוב. וכשם שאסור לראש הגולה עצמו כיון שהובא מחוץ לתחום, כך אסור גם לכל בני ביתו שהם החכמים.

And the one who did not eat from it, Rav Sheshet, holds: Anything that comes to the house of the Exilarch comes with all the Sages in mind, as it is known that the Exilarch invites them to dine with him on Festivals. Therefore, just as it was prohibited to the Exilarch himself, as it was brought from outside the Shabbat limit, so too, it was prohibited to all his guests.

עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) וְהָא אַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל וא״לוַאֲמַר לֵיהּ לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.

The Gemara asks: Didn’t Rav Sheshet meet Rabba bar Shmuel and say to him what he said, indicating that the issue is related to the question of whether the two days are considered distinct sanctities? The Gemara answers: According to Ameimar’s version of the story, that encounter never happened.

רי״ףרש״יריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אשכחיה רב ששת כו׳ – ואי בו ביום אמאי משייל ליה אי קדושה אחת או ב׳ קדושות.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לא היו דברים מעולם. ע״ג כב ע״א ב״מ מט ע״ב יבמות לה ע״ב תד״ה כ״ע ל״פ ב״ב קנד ע״ב תד״ה ברם נראין בכורות ד ע״ב תד״ה אלא אי אתמר נדה כד ע״א תד״ה אמר ר״פ:

ושואלים: והא אשכחיה [והרי מצאו] רב ששת לרבה בר שמואל ואמר ליה [לו] מה שאמר?! ועונים שלפי הגירסה ששמע רב אשי לא היו דברים מעולם, וכל אותו מעשה לא כך היה.

The Gemara asks: Didn’t Rav Sheshet meet Rabba bar Shmuel and say to him what he said, indicating that the issue is related to the question of whether the two days are considered distinct sanctities? The Gemara answers: According to Ameimar’s version of the story, that encounter never happened.

רי״ףרש״יריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) הָהוּא לִיפְתָּא דְּאָתֵי לְמָחוֹזָא נְפַק רָבָא חַזְיָא דִּכְמִישָׁא שְׁרָא רָבָא לְמִיזְבַּן מִינֵּיהּ אָמַר הָא וַדַּאי מֵאֶיתְמוֹל נֶעֶקְרָה.

The Gemara relates that a delivery of turnip was once brought to the town of Meḥoza by gentile merchants from outside the Shabbat limit on a Festival in the Diaspora. Rava went out to the market and saw that the turnips were withered, and therefore he permitted people to buy them immediately without having to wait the amount of time needed to bring similar items from outside the limit after the Festival. He said: These turnips were certainly uprooted from the ground yesterday, and no prohibited labor was performed with them today.

ר׳ חננאלרי״ףתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ההוא לפתא דאתיוה נכרים למחוזא ביום טוב שני של גליות חזייה רבא דאכמשא אמר הא ודאי מאיתמול (מעיקרא) [נעקרה] הויא לה כההוא טביא דאיתציד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שני. מאי חיישת דלמא מחוץ לתחום אתאי היום הא קי״ל בהא כל דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לאכול אותו וכל שכן הדא לפתא דאדעתא דנכרים אתאי דידעי דהאידנא יומא טבא הוא לאזבוני ושרא לישראל למזבן מיניה כיון (דחזא ביום טוב אחרי׳) [דחזו נכרים אחרים] הוו אמרי ישראל נמי האידנא ביום [טוב] שני זבני והוו מפשי ואייתו. אמר הא ודאי מדעתא דישראל מפשי ואייתי הדר אסר להו למזבן כלל. והא אסא דגזו לה נכרים ביום טוב אסיקנא אפילו הן בני תורה דאסיר לאורתא לישראל לאורוחיה ביה לאלתר [אלא] משהי ביה בכדי שיעשו פי׳ כשיעור שילך ישראל משחשכה בגן ויגזז ויביא ואחר שהיית שיעור זה שרי.

מתני׳ ר׳ דוסא אומר העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו את יום רה״ח הזה כו׳ איבעיא להו מהו להזכיר מוסף של ר״ח עם מוסף של ראש השנה כיון דחלוקין במוספין מדכרינן או דלמא זכרון אחד לכאן ולכאן ואתינן למיפשטא ממתניתין מדקתני ר׳ דוסא החליצנו את יום ראש החדש הזה שמע מינה ודחינן לא ר׳ דוסא להתנות איירי לומר אם היום אם למחר אבל להזכיר אינו מזכיר אלא זכרון אחד.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא ודאי מאתמול נעקרה – אבל אי היום נעקרה אסור אע״ג דאדעתא דנכרים אתו וטעמא משום מוקצה ואפילו לר״ש דלית ליה מוקצה הכא מודה כיון דלא לקטן מאתמול אקצינהו ודמי לגרוגרות וצמוקין וכן משמע בריש המביא בביצה (דף ל:) דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר״ש מוקצה וכן פירש הקונטרס בריש אין צדין (שם דף כד:) גבי נכרי שהביא דורון לישראל וא״ת דבפ״ק דחולין (דף יד.) גבי השוחט בשבת משמע דלא הוי מוקצה לר״ש ואפילו לר׳ יהודה בעי למימר מעיקרא דלא הוי מוקצה וצ״ל דמיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותו וא״ת למה ליה טעמא בריש ביצה (דף ג.) גבי פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה וי״ל כגון דאית ליה עורבים דהוי מוכן לעורבים והא דאמרינן בפ׳ כל כתבי (שבת דף קכב.) דאין מעמידין בהמה על גבי מוקצה בשבת פירוש עשבים שנתלשו בשבת הא פרשינן התם כגון שהיו עומדין בשעת חיבורן במקום שהבהמה לא היתה יכולה לבא שם אי נמי דצריך טעמא שמא יעלה ויתלוש לר״ש ביושב ומצפה וא״ת טעמא דמוקצה למה ליה תיפוק ליה משום שמא יעלה ויתלוש וי״ל דשמא יעלה ויתלוש לא הוי אלא בפירות האילן שקלים ליתלוש אבל לפתות דבעי מרא וחצינא לא וכן במשקין דגזרינן שמא יסחוט לפי שקלים ליסחוט ודגים שנצודו בי״ט אסורין משום מוקצה כגרוגרות וצמוקין ולא משום דגזרינן שמא יצוד ותדע דבסוף כל כתבי (שם דף קכב.) גבי מילא מים לבהמתו ונכרי שהדליק הנר ועשה כבש לא אסרינן לישראל לירד אחריו גזירה שמא יעשנו והא דמדמי בפ״ק דחולין (דף יד:) שמא ישחוט לשמא יסחוט הוה מצי למידחי דלא דמו כדפי׳ אלא דבלאו הכי דחי ליה שפיר.

חזייה רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקריה. פירוש: דאי עקריה האידנא אף על גב דלאו אדעתא דישראל עקריה, וקיימא לן (שבת קכב.) גוי שעשה כבש בשבת לעצמו ירד אחריו ישראל. הכא שאני דאסור משום מוקצה, דפירות הנושרין בשבת או ביו״ט אף על פי שאסרום משום גזירה שמא יעלה ויתלוש (ביצה ג.), אף משום מוקצה אסורין ואפילו לר״ש, דלא עדיפי מגרוגרות וצימוקים דמודה בהו ר׳ שמעון. וכבר הארכתי בענין זה בריש פ״ק דביצה (ביצה ב׳: ד״ה אמר).

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה הא ודאי מאתמול נעקרה אבל אי היום נעקרה אסור אע״ג דאדעתא דנכרים כו׳ עכ״ל איסור (בו ביום) דבכדי שיעשו אין לאסור אלא בשביל ישראל בין לפרש״י בין לפי׳ ה״ג אבל בו ביום אסור אפי׳ בשביל נכרים וטעמא משום מוקצה כו׳ דבמוקצה איירי כולה שמעתתא ולאפוקי משום דשמא יעקר ויתלוש הוא גופיה דאין לחוש לזה בדבר שאין קל ליתלוש כמו לפתות דבעי מרא כמ״ש לקמן וק״ל:

בא״ד והא דמדמי כו׳ שמא ישחוט לשמא יסחוט ה״מ למדחי דלא דמי כו׳ עכ״ל ר״ל דלא דמי מה״ט דשמא יסחוט הוא קל ליסחט משא״כ שמא ישחוט שאינו קל כ״כ וע״ש בתוס׳:

מסופר ההוא ליפתא דאתי [לפת אחת שהובאה] לעיר מחוזא על ידי גויים ביום טוב של גלויות, נפק [יצא] רבא לשוק, חזיא דכמישא, שרא [ראה שלפת זו כמושה, והתיר] רבא למיזבן מיניה [לקנות ממנה] מיד, ולא צווה להמתין בכדי שתובא כמותה מחוץ לתחום. אמר: הא [לפת זו] ודאי מאתמול נעקרה ולא נעשתה בה מלאכה היום אלא

The Gemara relates that a delivery of turnip was once brought to the town of Meḥoza by gentile merchants from outside the Shabbat limit on a Festival in the Diaspora. Rava went out to the market and saw that the turnips were withered, and therefore he permitted people to buy them immediately without having to wait the amount of time needed to bring similar items from outside the limit after the Festival. He said: These turnips were certainly uprooted from the ground yesterday, and no prohibited labor was performed with them today.

ר׳ חננאלרי״ףתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) מַאי אָמְרַתְּ מִחוּץ לַתְּחוּם אָתְיָא ^בהַבָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל זֶה מוּתָּר לֶאֱכוֹל לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר וְכׇל שֶׁכֵּן הַאי דְּאַדַּעְתָּא דְגוֹיִם¹ אֲתָא.

What might you say; that they came from outside the Shabbat limit and should therefore be prohibited? The accepted principle is: Something that comes for one Jew is permitted to be eaten by another Jew, and all the more so with regard to this delivery of turnip, which came with gentiles in mind, i.e., for their sake rather than for the sake of Jews. Therefore, if they are purchased by Jews, no prohibition is violated.

ב. רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:י׳
טור אורח חיים תקט״ו:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקט״ו:ה׳

1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״דנכרים״.

עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:י׳
טור אורח חיים תקט״ו:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תקט״ו:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום, ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו, דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא, ואי לאו דאדעתא דגוים הוא דאתא הוה אסר להו, וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דוקא בפירות שאינן מצויין בעיר, אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר, בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דילמא מחוץ לתחום אתא, אבל בגוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן דמחוץ לתחום אתו, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במסכת שבת בפרק השואל (שבת קנא.) גבי עכו״ם שביא חלילין בס״ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל, ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, וכמו שפירש רש״י ז״ל שם דחיישינן להקל קאמר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. (בד״ה גמרא ולהלן מ״ז: ד״ה מיהא).

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי אמרת [מה אומר אתה] מחוץ לתחום אתיא [באה], ומשום כך תיאסר. ואולם, כלל הוא זה: הבא בשביל ישראל זה, מותר לאכול לישראל אחר, וכל שכן האי דאדעתא דגוים אתא [לפת זו שעל דעת הגוים הובאה] כלומר: בשבילם ולא בשביל ישראל, ואם קונים ישראל ממנה — אין איסור בדבר.

What might you say; that they came from outside the Shabbat limit and should therefore be prohibited? The accepted principle is: Something that comes for one Jew is permitted to be eaten by another Jew, and all the more so with regard to this delivery of turnip, which came with gentiles in mind, i.e., for their sake rather than for the sake of Jews. Therefore, if they are purchased by Jews, no prohibition is violated.

עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מַפְּשִׁי וּמַיְיתִי לְהוּ אֲסַר לְהוּ.:

The Gemara adds: Once Rava saw that the gentile merchants started to bring increased quantities of turnips on Festival days for the sake of their Jewish customers, he prohibited the inhabitants of Meḥoza to buy them, for it was evident that they were now being brought for Jews.

רי״ףרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דקא מפשי – נכרים ואייתי אמר הני ודאי אדעתא דישראל מפשי ואייתו ואסר להו.

ההוא ליפתא וכו׳. מפשי ומיתו¹ פיר׳² מפשי הגוים ומיתו. אמ׳, הני ודאי אדעתא דישראל מפשו ומיתו, ואסר להו.

1. כגי׳ בכי״מ (ראה דק״ס, ד). ולפנינו בגמ׳: ׳מפשי ומייתי להו׳ (וברי״ף: ׳דמייתי ומפשי׳).

2. רש״י ד״ה דקא מפשי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דחזא דקא מפשי ומייתי להו [שראה שמרבים ומביאים להם] שהיו הגוים מרבים להביא לפת עבור הקונים היהודים — אסר להו [להם] לבני מחוזא לקנותה מהם, שהרי ברור שהביאו מלכתחילה בשביל ישראל.

The Gemara adds: Once Rava saw that the gentile merchants started to bring increased quantities of turnips on Festival days for the sake of their Jewish customers, he prohibited the inhabitants of Meḥoza to buy them, for it was evident that they were now being brought for Jews.

רי״ףרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) הָנְהוּ בְּנֵי גְנָנָא דְּגַזּוּ לְהוּ אָסָא בי״טבְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי לְאוּרְתָּא שְׁרָא לְהוּ רָבִינָא לְאוֹרוֹחֵי בֵּיהּ לְאַלְתַּר א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרָבִינָא לֵיסַר לְהוּ מָר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה.

The Gemara relates that certain canopy makers, who would braid myrtle branches into their canopies, once cut myrtles on the second day of a Festival, and in the evening Ravina permitted people to smell them immediately at the conclusion of the Festival. Rava bar Taḥalifa said to Ravina: The Master should prohibit them to do this, as they are not knowledgeable in Torah, and therefore we should be stringent with them lest they come to treat the sanctity of the second Festival day lightly.

רי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה'רשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בני גננא – קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס.

לפי שאינן בני תורה – ואתו לזלזולי ביום טוב שני.

{רי״ף עירובין י:}

{שמעתא דעובדא דהנהו בני גננא}

וההוא עובדא דהנהו בני גננא – פירשה רש״י ז״ל (רש״י עירובין ל״ט: ״פסק״) ביום טוב שני.

ולא היו צריכין להמתין בכדי שיעשו במה שנעשה ביום טוב שני, אלא חומרא הוא שהחמיר עליהם רבא לפי שלא היו בני תורה.

[במאור דף י: ד״ה וההוא. לרי״ף סי׳ תרו (עירובין דף מ.)]

[כתוב שם:] אלא חומרא הוא שהחמיר רבא עליהם, לפי שאינן בני תורה.

אמר אברהם: שקר העיד, שלא כתב הרב צרפתי¹ כן, אבל כתב דמסקנא דבעינן בכדי שיעשו לכל אדם, כי היכי דלא לזלזלו ביה אע״ג דידעינן בקביעא דירחא, וסוגיא דשמעתא נמי הכי איתא דלאו משום שאינן בני תורה אלא אף לכל אדם. ואני אומר דטעמא דרבינא דקא שרי להו לאורוחי לאלתר אפילו ביו״ט ראשון הוה שרי, וטעמא דמילתא משום דריחא לאו מילתא היא, ודיה שאסרוה עליהם לעשות גננא עד כדי שיעשו. תדע שהרי אין בהנאת ריחא משום מוקצה שהרי אמרו [סוכה דף לז:] במחובר מותר להריח בו, ואית דגרסי הדס במחובר מותר להריח בו, אלמא לית ביה בריחא איסור מוקצה והכא כיון דאיתעביד ביה מעשה לשם ישראל אסרינן ליה ביומיה ושרינן ליה לאורתא לאלתר לאורוחי ודיו שאסרנו עליהם לעשות בו [גננא מפני]⁠² שקצנוהו לו. ורב אחא נמי הכי סבירא ליה, אבל לפי שאינן בני תורה חשב לאוסרם, אבל רב שמעיה ורבא סבירא להו כיון דאיתעביד בה מעשה לשם ישראל כל הנאה אסורה ממנו בכדי שיעשו לכל אדם אפילו לבני תורה ודוקא למי שנקצצה בשבילו אבל לשאר בני אדם מותרת לפי שאין בריח [איסור מוקצה]⁠³.

1. רש״י דף לט: ד״ה פסק.

2. נוסף ע״פ מה שהעתיק הריטב״א עירובין דף מ. ד״ה גירסת הספרים.

3. עיין להלן בסוכה פ׳ לולב הגזול (דף יח. ד״ה והא אמר רבא), ברשב״א עירובין דף מ. ד״ה גירסת הספרים, ובריטב״א שם, ובסוכה דף לז: ד״ה אמר רבא.

הנהו בני גנאנא וכו׳. פיר׳¹ קושרי כ⁠[י]⁠לות² חתנים ונותנין שם הדס. דגזו להו אסא³ וכו׳. עד אתו⁴ ושיילוה לרבא, אמ׳ להו בעינן בכדי שיעשו. פיר׳, בעינן כדי שיכנס מן החול⁵ בכדי⁶ שיהלכו בגן⁷ ויגוזו ההדס ויביאנה, ואחר שישהו בכדי שיעור זה מותר להן להריח בו.

[לט, א, רי״ף סי׳ תרז]

משנה ח

מתני׳⁸, ר׳ דוסא בן הרכינוס אומ׳ וכו׳. פיר׳ ר׳ נסים ז״ל, דקא סבר צריך להזכיר דראש חודש בראש השנה, ולא הודו לו חכמ׳, פיר׳ בדבר זה⁹.

ר׳ דוסא בן הרכינוס אומ׳ וכו׳. רמז״ל פיר׳¹⁰ ר׳ דוסא צ׳מן פי הדה אל קול מדה בין (לפנינו: מד׳הבין) אחדהמא אנה מזכיר של ראש חודש פי ראש השנה, ואל תאני אנה יסתתני פי ראש השנה אם היום ואם (לפנינו: אם) למחר. ואל אצל ענדנא (לפנינו נוסף: מה ד׳כרת לך = כמו שביארתי לך) אן שני ימים טבים של ראש השנה קדושה אחת הן ולא יגוז פיהמא אל אסתת ועלה (לפנינו: אלאסתת׳נא ואלעלה פי ד׳לך) דלך איאך תסתכף אל אעמה באחד אל יומין אדא סמעו (לפנינו: סמעוא) אנה שך¹¹.

1. רש״י ד״ה בי גננא.

2. כ״ה ברש״י.

3. לפנינו בגמ׳ (וכ״מ ברש״י, ד״ה לפי): ׳דגזו להו אסא בי״ט שני׳. ואילו ברי״ף, בכ״י וד״י (ראה דק״ס, ה) הגי׳: ׳..אסא ביומא טבא׳ (וכ״ה בר״ח, ה״ג (עמ׳ ריט), ריב״ח, רמב״ן, רא״ש ור״ן), וגי׳ רבינו לא נתפרשה עדיין, וראה לקמן הע׳ 386.

4. כגי׳ הרי״ף. ובגמ׳: ׳אזלו׳.

5. לכאורה, ׳בכדי שיעשו׳ הוא דוקא ׳מן החול׳. וכ״כ בה״ג, שהובא ברש״י (לעיל לט, ב ד״ה לא תחמא להו). אבל רש״י עצמו פסק שם: ׳דדבר הניצוד.. ביו״ט הראשון ..ממתין לערב (ליל יו״ט שני) בכדי שיעשו ומותר׳. ומפני שגרס כאן, ׳דגזו ליה אסא בי״ט שני׳ (ראה לעיל הע׳ 384) יכול להסיק: ׳אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו, בי״ט ראשון.. אבל בי״ט שני דקיל, לא בעינן בכדי שיעשו׳. וכך הם גם דברי הרמב״ן במלחמת ה׳: ׳והוי יודע שאין דברי רבינו שלמה ז״ל הללו עולין אלא לפי הגירסא שלו שהוא גורס הנהו בני גננא דגזו להו נכרים אסא ביום טוב שני, וכן כתוב במקצת נוסחאות, אבל לפי גירסת הספרים וספרי ספרד ונסחי רבותינו הגאונים ז״ל שכולם כתוב בהם: דגזו להו אסא ביומא טבא, אין הפי׳ הזה עולה, דהיאך נפרש יום טוב האמור בגמ׳ סתם דאינו בראשון אלא בשני דוקא׳. ולפי״ז לכאורה צ״ל דרבינו ע״כ ל״ג ׳י״ט שני׳, כי היכי דלא תיקשי ליה דיוקא דרש״י. אך באמת אינו כן, שהרי ריב״ח שכתב (עמ׳ עו): ׳בכדי שיעשו.. להריח בו, בין מיום טוב לחול, בין מיום טוב ראשון של גלויות לחבירו׳, שהוא כשיטת רש״י, גרס לעיל (עמ׳ עה): ׳אסא ביומא טבא׳, דלא כרש״י. ומאידך, בה״ג, דקאמור פליג ארש״י, גרס כוותיה וכתב דגזו ליה אסא ׳ביום טוב שני׳. [מש״כ ברש״י דבה״ג פליג עליה ו׳אסר׳ עד מוצאי יו״ט שני, אינו בנוסח שלפנינו בה״ג (ראה ה״ג מהד׳ ירושלים, עמ׳ ריג שכתב: ׳אסור למיכלינהו ביום טוב ראשון ולאורתא בעי למשהי בכדי שיעשו ומותרין׳). אך בה״ג הילדסהיימר תשלב, עמ׳ 368 הע׳ 20 מצא, בכ״י ר׳, כגי׳ רש״י, וציין שכ״י זה דומה בד״כ לנוסח של ספרי דבי רש״י, ועי״ש שהוכיח דכן הנוסח המקורי בה״ג)].

6. כ״ה בפי׳ ריב״ח (עמ׳ עו: ׳בכדי שילכו ויגזזו ההדס ויביאו, ואחר כך יהא מותר להם להריח בו׳), וכעי״ז בפי׳ ר״ח (:׳כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא. ואחר שהיית שיעור זה שרי׳, ועי״ש הע׳ 414), ואפשר שהמקור בפי׳ רנ״ג (וראה מבוא).

7. כ״ה בפי׳ ר״ח (עי׳ הע׳ קודמת), ודייק שם בהע׳ 414 מתי׳ ׳בגן׳ ׳שצריך דוקא מאותו מקום׳. ואפשר דריב״ח שהשמיט תי׳ ׳בגן׳ ס״ל, דאם יש במקום סמוך, אי״צ להביא ההדס דוקא מגן זה המסויים.

8. כגי׳ הרי״ף. ולפנינו המשך המשנה הקודמת.

9. ראה רש״י ד״ה ולו הודו: ׳בגמ׳ מפרש אי אתנאה קאי.. או אזכרון קאי׳. ולכאורה, מסקנת הגמ׳ דחכמים פליגי בתרוייהו. וכן כתב הרמב״ם בפי׳ למשנה: ׳הנה נתבאר לך שכל דברי רבי דוסא דחויים׳, ובפי׳ רחב״ש: ׳ולא הודו בשניהם׳. ואפשר דמש״כ רש״י, ׳בגמ׳ מפרש וכו׳⁠ ⁠׳ קאי אהו״א דגמ׳ וגם רבינו פי׳ כן, ׳שלא הודו׳ באחד מהם.

10. כ״כ בפירושו למשנה. ותרגם הרב י׳ קאפח: כלל ר׳ דוסא בדבריו אלה שני ענינים, האחד שמזכיר של ראש חדש בראש השנה. והשני שמתנה בראש השנה אם היום אם למחר. והכלל אצלנו (כמו שביארתי לך) ששני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן ואסור להתנות בהן, כדי שלא יזלזלו העם באחד משני הימים כשידעו שהוא ספק.

11. עד כאן הפי׳ לפרק ג׳, והמשך הפירוש לפרק זה אבד, וחבל על דאבדין (ועי׳ לעיל הע׳ 172).

שרא להו רבינא לאורוחי ביה לאלתר – קשיא לי והא מתני׳ היא דכל מידי דעביד גוי בשבת בענן למוצאי שבת בכדי שייעשו כדאמרינן בשבת בפרק שואל ומה לי שבת מה לי יום טוב. ויש לומר מפני שהיה יום טוב שיני היה מיקל בו ולא היה מצריך בכדי שייעשו.

{רי״ף עירובין י:}

{שמעתא דעובדא דהנהו בני גננא}

כתוב בספר המאור, וההוא עובדא דהנהו בני גננא כו׳, עד לפי שלא היו בני תורה.

אמר הכותב: א״כ, במקום בני תורה אינו צריך להמתין. חס ושלום. דהא רב פפא דקא פסיק ומפרש (ביצה כ״ד:) בגוי שהביא דורון לישראל, אם יש באותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו, ולא פסיק בדידה, דוקא ביום ראשון אבל ביום שני א״צ.

ועוד, בכאן מפורש. דאמרי׳: מתקיף לה רב שמעיה: טעמא דאינן בני תורה. הא בני תורה שרי. הא בעינן בכדי שיעשו. אתו ושיילוה לרבא, דאמר להו: בעינן בכדי שיעשו. זה דבר ברור שרבא הורה לרב¹ שמעיה, דאמר, אפילו במקום בני תורה בעינן בכדי שיעשו. וספקו של רב שמעיה הוא שבאו לישאל וכדבריו פשט להו, דאנן נמי בעי׳ כדי שיעשו. דאילו משום שאינן בני תורה אנן² לא בעינן בכדי שיעשו,⁠³אלא הוה ליה למימר, שיילוה לרבא ואסר לפי שאינן בני תורה.

וטעה בעל המאור ז״ל בדברי רש״י ז״ל. שהוא פי׳ טעמא דרבינא דשרא לאורוחי לאלתר משום קולא יום⁴ טוב שני. ורב אחא בר תחליפא א״ל למיסר להו שאינן⁵ בני תורה ויבואו לזלזל בו או להתיר כן ביום ראשון, אבל רב שמעיה אתקיף דאפילו במקום בני תורה צריך כדי שיעשו. ומסקנא⁶ קבעינן הלכתא הכי, דבעי׳ כדי שיעשו בכל מקום, לפי שעשו יום טוב שני כראשון כי היכי דלא ליזלזלו ביה. והזכיר הרב ז״ל הטעם הזה, שהוא הטעם שמפרשין בגמ׳ לכל חומרי יום טוב שני בכל מקום. וכך הם דברי רבינו הגדול ז״ל בהלכות, שלא הזכיר מפני שאינן בני תורה כלל.

והוי יודע שאין דברי רבינו שלמה ז״ל הללו עולין אלא לפי הגירסא שלו. שהוא גורס, הנהו בני גננא דגזו להו גויים אסא ביום טוב שני. וכן כתוב במקצת נוסחאות. אבל לפי גירסת הספרים וספרי ספרד ונסחי רבינו הגאונים ז״ל, שכולם כתוב בהם, דגזו להו אסא ביומא טבא, אין הפי׳ הזה עולה. דהיאך נפרש, יום טוב, האמור בגמ׳ סתם, דאינו בראשון אלא בשני דוקא. גם זה מקום טעות לבעל המאור ז״ל שאני רואה בו. שהוא גורס, ביומא טבא, סתם, ומפרש ביום טוב שני, דבר שא״א.

ולספרי הגאונים פירשו דרבינא לית ליה כדי שיעשו במעשה יום טוב כלל. שלא החמירו כ״כ, כדאמרי׳ התם (יבמות קי״ד.): מפרק כלאחר יד הוא − שבת דאיסור סקילה, גזרו ביה רבנן, יום טוב דאיסור לאו, לא גזרו ביה רבנן. ובמס׳ ביצה (בבלי ביצה כ״א.) נמי אמרינן, שאני שבות דשבת משבות יום טוב. ומסקנא, דבעינן כדי שיעשו ביום טוב ובשבת.

אבל לפי דעתי שזה ההדס ממקום רחוק תלשוהו בשביל ישראל והביאוהו להם. ורבינא שרא להו לאורתא לאורוחי לאלתר בכדי תלישה, רגע קטן, דבר שא״א לעמוד עליו משעת צאת הכוכבים, ולא היה חושש לאיסור ההבאה. או שבא מחוץ לתחום, [או כדברי]⁠⁷ האומרין שהבא מחוץ לתחום א״צ בכדי שיעשו אפילו לאותו ישראל, שאילו לישראל אחר בו ביום התירו. ורבא הצריך כדי שיתלש ויבא ממקום שנתלש משם, דכיון שנתלש בשביל ישראל וא״א להביאו לכאן אלא באיסור מלאכה של תורה, אסור בכדי שיביאו. והרי זה כענין ששנינו (משנה מכשירין ב׳:ו׳): ראה בה ירק נמכר, אם רוב ישראל, ימתין בכדי שיבא ממקום קרוב. זה הפי׳ הנכון והמחוור במעשה הזה.

גם זה עוד מקום טעות לבעל המאור ז״ל. שהוא כתב במס׳ סוכה (בבלי סוכה ל״ז:) קושיא מן השמועה הזו למה שאמרו שם, הדס במחובר מותר להריח בו. ופי׳ שאין הריח אסור להם, אלא בנין אפריון של חתן וכלה הוא שאסור להם, והבנין הזה הוא המוכלל בלשון, לאורוחי. אבל אין הריח אסור, שאף במחובר היה מותר.

וגם זה אינו נכון. שאילו היה הריח ג״כ אסור, היה אפשר לומר שהכל מוכלל בלשון, לאורוחי. אבל כיון שהריח מותר, ואפילו ביומו, ובנין האפריון הוא שאסור, לא היה להם להזכיר בגמ׳, לאורוחי, כלל.

ולדברינו אין צורך בדוחק הזה, שהיה אסור להן ביומן מפני איסור מלאכה, שבא לידם בו לכאן. והצריך בו רבא כדי שיעשו בהבאה גופה, הכל מפני מלאכה הנעשית בו בשביל ישראל, שבה הגיע לידינו בכאן, כמו שפירשנו.

1. נראה דצ״ל: כרב

2. נראה דצ״ל: ואנן

3. נראה שחסר כאן: לא הוה ליה למימר, שיילוה לרבא ואמר להו בעינן בכדי שיעשו,

4. נראה דצ״ל: דיום

5. נראה דצ״ל: מפני שאינן

6. נראה דצ״ל: ולמסקנא

7. נראה דצ״ל: וכדברי

גירסת הספרים: הנהו בני גננא דגזזו להו גוים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי [לישראל] לאלתר. ואיכא למידק מאי טעמא שרי רבינא לאלתר, ומאי שנא מגוי שהביא דורון לישראל בשיש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו (ביצה כד:). ויש לומר דקסבר רבינא לא הצריכו להמתין אלא למשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו, כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני גינא, אבל לאורוחי דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי. ואפשר לומר דרבינא לית ליה ההיא דרב פפא, ולדידיה אינו צריך להמתין כלל בשום מקום. ורש״י ז״ל (עירובין ל״ט: ד״ה פסק) גריס: דגזו להו אסא ביו״ט שני, והיינו טעמא דשרי רבינא משום דקס״ד דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביו״ט ראשון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא, אבל יו״ט שני דרבנן לא צריך לאמתוני אלא מותרין הם לערב מיד. ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו.

ואם תאמר לאורוחי אמאי צריך להמתין כלל, ואפילו ביו״ט עצמו לישתרי דהא לאו מידי אתעביד ביה לגבי ריחא, דהא אמרינן (סוכה לז:) הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקציה, אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אתי למקצייה. ויש לומר דמכל מקום אי בעי ליה הכא לאורוחי ביה לא אפשר ליה אלא על ידי קציצה, והא אתעבידא ביה מלאכת איסור מחמתיה. ומכל מקום לא ניחא, דאי משום הא אפילו ביו״ט עצמו לישתרי לישראל אחר שלא באו בשבילו, דהא הכא לא אתקצאי לריחא, והוה ליה כפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה שהוא מותר לישראל אחר אפילו ביומן. דעד כאן לא אסרו בשיש במינן במחובר אלא משום מוקצה וכדכתבינן לעיל (ד״ה חזייה). ויש לומר דהכא נמי לא אסרוה אלא אבני מתא דגזו לה בשבילם. והראב״ד ז״ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפילו שרית ליה לא אתי למקצייה, אבל הכא דתלוש ולצורך גננא אי שרית ליה אתי לטלטולי ולמיעבד מיניה הגננא, והוה ליה כאתרוג במחובר דאסור משום דדילמא אתי למקצייה לצורך אכילה.

ור״ח ז״ל גריס במסכת סוכה (שם): הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי אתי למקצייה, כלומר: דלית ליה היכירא ואתי למקצייה, והלכך הכא נמי מוקצה היה מחמת איסור מלאכה וצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו״ט וכמו שפירש רש״י ז״ל (עירובין לט:).

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבא דאמר בעינן בכדי שיעשו. ושני ימים של גליות קיימא לן דשתי קדושות הן. והביא רש״י ז״ל (לעיל שם) ראיה דהכי מסקנא דשמעתין ורב ששת גופיה הדר ביה, ורבה בר שמואל דתני בקדושות מודה להם ר׳ יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות, ורבא נמי דאמר במסכת ביצה (ביצה יז.) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו״ט לחבירו ומתנה. ורב נמי דאמר (שם ד:) ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. והלכך אפילו בדבר הנלקט או הניצוד ביו״ט ראשון מותר לערב בכדי שיעשו, כלומר: בכדי שיצוד או ילקוט ויביא מאותו מקום, ואינו צריך להמתין עד מוצאי יו״ט שני. דטעמא דהכא דצריך להמתין אינו אלא כדי שלא יהנה ממלאכת יו״ט, והלכך לערב ראשון מותר בכדי שיעשו דחד מינייהו חול, דאי יום ראשון חול הרי נלקטו בחול ואפילו לאלתר היה מותר, ואם שני חול הרי המתין כדי שיעשו בו שהוא חול, הלכך ממה נפשך שרי. והיינו דרב נחמן ורב חסדא בי ריש גלותא דאכול ביו״ט שני טביא דאתציד ביום ראשון. ורב אשי דאמר משמיה דאמימר דלאו איתציד, לאו לפלוגי אתא, דאמימר הוא דשמיע ליה דבפלוגתא אחריני פליגי, אי אמרינן מאי דאתי בי ריש גלותא אתי אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכן הביא רש״י ז״ל ראיה מההיא דשרי רבינא לאורוחי אסא לאלתר, דקסבר דיום טוב שני לית ליה כדי שיעשו אפילו בדבר הנלקט ביומו, ואם איתא דמה שנלקט אפילו ביום ראשון צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב יום שני, כל שכן מה שנלקט ביומו. וזה ראיה לפי גירסתו שגורס בה ביו״ט שני, אבל לפי גירסת הספרים דגרסי ביומא טבא ליכא ראיה מהא.

אבל הרב בעל ההלכות ז״ל כתב: דכיון דאמר רב פפא ולערב בכדי שיעשו, לילה הראויה לעשיה בעינן בכל דבר שנעשית בו מלאכה, ולא דמיא לביצה דממילא, והיינו נמי דביצה לא בעינן כדי שיעשו, אבל כל מידי דבעינן כדי שיעשו, בעינן לילה הראויה לעשיה, והלכך לערב דיום טוב שני קאמר. ולפי דבריו ההוא טביא דריש גלותא לא איתצוד על ידי גוי אלא בערב מעצמו ניצוד במכמורת שפירסו לו מבערב. וכן פירשו בתוספות (ל״ט: ד״ה אי). ור״י ז״ל בעל התוספות כן כתב, וקא יהיב טעמא דלא הצריכו כדי שיעשו אלא משום שלא יאמר לגוי לתלוש ולהביא לו, דהשתא דצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו ולא הרויח כלום באמירתו לגוי, לא אתי למימר ליה, ואם איתא דלערב של יום ראשון קאמר אכתי אתי למימר ליה דהא קא רווח דמתהני מיניה ביום שני.

ואי אפשר לומר דטעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכת יו״ט וכמו שפירש רש״י ז״ל (ביצה כ״ד: ד״ה ולערב), דהא מבשל בשבת בשוגג יאכל כר׳ מאיר דקיימא לן כוותיה (חולין טו.) אלא דלא דרשינן בפירקא, ולא אסרינן ליה משום נהנה ממלאכת שבת. ומכל מקום כדברי רש״י ז״ל נראה עיקר. וההיא דמבשל בשבת לא קשיא, דכיון שנעשית מלאכה בשוגג ליכא למיגזר בה מידי, דאף על גב דשרית ליה בשוגג לא אתי למיעבד לכתחילה ובמזיד, הלכך הקלו בהנאת מלאכה כזו. אבל במלאכה הנעשית על ידי גוי דאתי לזלזולי בה ולאקולי בה ולמימר לגוי, החמירו בה שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול, והא שני חול הוא ואם ראשון חול כל שכן דשרי. וכתב רש״י ז״ל דבתשובת גאון ז״ל התיר כן לערב שהוא מוצאי יו״ט. וכן דעת הראב״ד ז״ל.

ואם תאמר ביום טוב שני ליתסר מיהא משום מוקצה דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. כתב הראב״ד ז״ל דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא בשבת או ביו״ט ראשון דמוקצה שייכא לחצי שבת או לחצי יו״ט, אבל בספק יו״ט שני לא אמרינן הכי. תדע דהא אתרוג בשמיני ספק שביעי אסור משום דאתקצאי לבין השמשות, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר (סוכה מו:), ולא אמרינן הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות, שמע מינה כל שני ימים טובים של גליות כיון דספיקא נינהו דאסור בזה מותר בזה. ע״כ לשון הרב ז״ל. ואינו מחוור בעיני דא״כ אף שבת ויו״ט נולדה בזה תאסר בזה לכולי עלמא, ואפילו למאן דאית ליה שתי קדושות נינהו ולית להו הכנה דרבה. ופירות שנשרו מן הדקל ביו״ט ליתסרו בשבת מהאי טעמא נמי, ואילו בפ״ק דביצה משמע בהדיא דמאן דאית ליה שתי קדושות הן ולית ליה הכנה דרבה נולדה בזה מותרת בזה, וכן בפירות שנשרו וכדאמרינן התם (ד:) אמר ר׳ יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו״ט, ואל תשיבני ביצה דהתם נמי מוכחא מילתא כיון דראוי לגומעה בשבת איכא היכירא, הכא מימר אמרי דשרי ואתמול הוא דלא חזי להסיקה, אלמא פירות שנשרו בשבת מותרין ביום טוב כביצה דהתם נמי מוכחא מילתא, ואמאי ליתסרא מיהא משום דאתקצאי לבין השמשות דשניהם קדושין הן דבר תורה.

ובתוספות אמרו במסכת יו״ט (ד׳. ד״ה נימא) דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות במחמת יום שעבר אלא במחמת יום הבא, כנר שדלק בלילי שבת דכיון שנאסר מחמת בין השמשות של שבת מחמת השבת אתקצאי לכולי שבת וכן כולן, אבל במחמת יום שעבר לא אמרינן, מדאמרינן לעיל (עירובין לו.) לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה מעשר לכשתחשך דבריו קיימין, ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום, וקא מפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, ולא קאמר משום דאתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא.

וא״ת והא גבי סוכה אמרינן (סוכה מו:) דאסורה עד מוצאי יו״ט האחרון של חג הואיל ואתרמו ליה אורחים אכלי התם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. והם ז״ל תירצו דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ולפי דבריהם היינו נמי הא דאתרוג שמיני ספק שביעי דאסור משום מיגו דיום שעבר משום חומר מצוה, אבל ספק שמיני מותרת, משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר בתשיעי משום דאתקצאי בבין השמשות דיום שמיני. ועדיין צריכא עיונא הא דאמרינן בפרק אין צדין (ביצה ל:) הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ואמאי הכא נמי נימא הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר: הנהו בני גננא דגזו להו אסא [אותם בני החופות שקולעים בהן הדסים שחתכו להם הדס] ביום טוב שני, לאורתא שרא להו [לערב התיר להם] רבינא לאורוחי ביה לאלתר [להריח בו מיד], ולא הצריכם להמתין עד מוצאי החג. אמר ליה [לו] רבא בר תחליפא לרבינא: ליסר להו מר [שיאסור להם אדוני] מפני שאינן בני תורה, ויש להחמיר עליהם שלא יבואו לזלזל בקדושת יום טוב שני.

The Gemara relates that certain canopy makers, who would braid myrtle branches into their canopies, once cut myrtles on the second day of a Festival, and in the evening Ravina permitted people to smell them immediately at the conclusion of the Festival. Rava bar Taḥalifa said to Ravina: The Master should prohibit them to do this, as they are not knowledgeable in Torah, and therefore we should be stringent with them lest they come to treat the sanctity of the second Festival day lightly.

רי״ףרש״יבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ן מלחמות ה'רשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמַעְיָה טַעְמָא דְּאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה הָא בְּנֵי תוֹרָה שְׁרֵי וְהָא בָּעִינַן בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ אֲזַלוּ שַׁיְילוּהּ לְרָבָא אֲמַר לְהוּ ^גבָּעִינַן בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ.:

Rav Shemaya strongly objects to this: The reason given here is that they are not knowledgeable in Torah; but if they were knowledgeable in Torah, would it be permitted? Don’t we require them to wait the time needed for the myrtle’s preparation, i.e., the time it takes to cut them? They went and asked Rava. He said to them: We require them to wait the time needed for the myrtle’s preparation.

ג. רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:י׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ב׳:י׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכדי שיעשו. פירוש ר״ח ז״ל: כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא, ואחר שהיית זה השיעור שרי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף [מקשה] על כך רב שמעיה: טעמא [הטעם, דוקא] משום שאינן בני תורה, הא [הרי] אם היו בני תורה שרי [מותר היה]?! והא בעינן [והרי צריכים אנו] בכלל להמתין בכדי שיעשו! אזלו שיילוה [הלכו ושאלוה לשאלה זו] לרבא, אמר להו [להם]: בעינן [צריכים אנו] להמתין בכדי שיעשו.

Rav Shemaya strongly objects to this: The reason given here is that they are not knowledgeable in Torah; but if they were knowledgeable in Torah, would it be permitted? Don’t we require them to wait the time needed for the myrtle’s preparation, i.e., the time it takes to cut them? They went and asked Rava. He said to them: We require them to wait the time needed for the myrtle’s preparation.

עין משפט נר מצוהרי״ףרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) ר׳רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה כּוּ׳.:

The mishna cited Rabbi Dosa’s version of the Rosh HaShana prayer: Rabbi Dosa says: He who passes before the ark and leads the congregation in prayer on the first day of the festival of Rosh HaShana says: Strengthen us, O Lord our God, on this day of the New Moon, whether it is today or tomorrow.

רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א במשנה הובאה גירסתו של ר׳ דוסא על נוסח התפילה המיוחד של ראש השנה. ר׳ דוסא אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של ראש השנה אומר: ״החליצנו ה׳ אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר״.

The mishna cited Rabbi Dosa’s version of the Rosh HaShana prayer: Rabbi Dosa says: He who passes before the ark and leads the congregation in prayer on the first day of the festival of Rosh HaShana says: Strengthen us, O Lord our God, on this day of the New Moon, whether it is today or tomorrow.

רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אָמַר רַבָּה כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא אִיבַּעְיָא לַן מַהוּ לְהַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כֵּיוָן דַּחֲלוּקִין בְּמוּסָפִין אָמְרִינַן אוֹ דִילְמָא זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

Rabba said: When we were in the house of study of Rav Huna, we raised the following dilemma: What is the halakha with regard to whether it is proper to mention the New Moon during prayer on Rosh HaShana? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Do we say that since they have separate additional offerings, as one additional offering is brought for the New Moon and another for Rosh HaShana, we mention them separately in prayer as well? Or perhaps one remembrance counts for both this and that? The Torah is referring to both Rosh HaShana and the New Moon as times of remembrance, and therefore perhaps simply mentioning that it is a Day of Remembrance should suffice.

רי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דחלוקין במוספין – שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה כדכתיב (במדבר כט) מלבד עולת החדש.

אמרינן – בתפלה נמי את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה.

זכרון אחד – את יום הזכרון הזה דרחמנא קרייה זכרון דכתיב זכרון תרועה [ובר״ח נמי כתיב והיו לכפ לזכרון].

[סימן שצה]

מהו להזכיר של ראש חודש בראש השנה, ולומר את יום ראש החודש הזה ואת יום הזיכרון הזה. ומסקנא דאין מזכירין. אבל בקריאת בפסוק^א מוסף מלבד עולת החודש ומנחתה^ב, נחלקו גאוני עולם. ^גגאוני מגנצא לא^ד נהגו לקרות, כי מפרשין איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה^ה, שאין החדש נזכר בו כלל. וגם מפרשין הא דאמר ר׳ אבהו¹ כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ראש חדש, לומר את יום^ו החדש ואת יום הזכרון הזה ולקרות מלבד עולת החדש, כיון דחלוקין במוספי׳, שחלק הכתוב מוסף לראש חדש לחוד^ז, אנו נמי נזכיר, או דילמא כיון דקראו הכתוב לחדש זה^ח זכרון כדכתיב זכרון תרועה, וכשאומר את יום הזכרון הזה עולה לראש חודש וגם לראש השנה. ומסקנא עולה לכאן ולכאן ואין מזכיר ראש חדש כלל והכי הילכתא. וכיון דאינו מזכיר, אף הפס⁠[וק] לא יקרא מלבד עולת החודש. וסומכין אהא דאמר רב חננאל אמר רב (ר״ה לה ע״א) כיון שאמר ככתוב בתור׳ שוב אינו צריך לקרוא את הפסוק, סבור מינה הני מילי ביחיד אבל בצבור לא, איתמר א״ר יהושע בן לוי כיון שאמר ככתוב בתור׳ שוב אינו צריך^ט.

וגרסינן בירושלמי^י העובר לפני התיבה בראש השנה צריך לחדש דבר בתפילת המוספין מאי מחדש אפילו אמר נעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא.

ורבינו שמואל בן רבינו יצחק הלוי מוורמישא הינהיג מלבד עולת החדש. ומפרש הכי, (כגון) [כיון] דחלוקין במוספין, שמזכיר ר״ח בקריאת פסוקי המוספין, אמרינן נמי את מוספי^כ יום ראש החדש, או דילמא זכרון אחד וכו׳, דראש חודש זה^ל קרוי זכרון. ומסקנא דאין אומר את ר״ח^מ, ומיהו הפסוקים^נ יקרא. וחג שהחודש מתכסה בו מפרש שהלבנה מתכסה בו שאינה נראית, שבכל המועדים היא נראית לבד מראש השנה שהוא ביום^ס החדש. ואף רבינו שלמה הינהיג כך^ע ופירש כן כמו רבינו שמואל.

ואילו ואילו דברי אלקים חיים ודעבד כן עבד ודעבד כן עבד. ופירוש האחר׳^פ נראה לעינים.

^צורבינו ר׳ יצחק ב״ר יהודה הנהיג במגנצא לומר והשיאנו בראש השנה ויום הכיפורים בשם רבו ר׳ אל⁠[י]⁠עזר. וגם ר׳ משולם שאל את פי ישיבה שבירושלים והשיבו שאומרין. והביאו ראייה לדבריהם ממס׳ ברכות ירושלמי בפרק הרואה^ק. אבל הגאון רבינו יצחק הלוי הינהיג בוורמישא שלא לאמרו משום דברכת מועדים לא כת׳ אלא אג׳ רגלים כדכת׳ (דברים טז טז) שלש פעמים בשנה יראה וגו׳ עד בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, וכת׳ בתריה איש כמתנת ידו כברכת וגו׳^ר.

א. פסוק מוסף או הפסוק במוסף.

ב. במדבר כט ו.

ג. עד ד״ה ותיקון [חוץ מענין ברכת הזמן] הובא בראבי״ה סי׳ תקלז ומשם הגהתי.

ד. כך בכתה״י ופשוט הוא כדלהלן. ונשמט בדפוסים קודמים.

ה. ר״ה ח ע״א.

ו. וכן נמצא נוסח זה בכל בו סי׳ סד: בתפלות שכתב הר״ז מידו כתוב את מוספי יום החדש הזה ויום הזכרון הזה. וכ״ה (לענין ר״ח דעלמא) במנהג מרשלייאה (קובץ ע״י סד״ח סי״ד עמ׳ 113). והוא עפ״י יחזקאל מו א ומו ו.

ז. כך נראה בכתה״י. בד״פ לחדש ואין לו מובן.

ח. אולי צ״ל לראש חדש זה. [וכן הוא להלן ד״ה ורבינו שמואל. או ליום חדש זה, כבמחז״ו רס״י שכא]. ופירושו כמש״כ רש״י בתשובה [במחז״ו שם ובאו״ז עירובין סי׳ קמ] ׳אלא שבזה י״ל שמשמעות האחד עולה לכאן ולכאן וכו׳ יום הזכרון אינו אלא בר״ח השביעי ויום ר״ח זה קרוי זכרון. ותוס׳ כאן פירשו דכל ר״ח איקרי זכרון.

ט. וכ״כ רבינו להלן עמ׳ תקס (ראב״ן ר״ה ל״ה.) שכך נהגו גאוני מגנצא שאין שלוחי ציבור קורין הפסוקים של מועדות בתפילה.

י. לפנינו ליתא. ונראה שמייתי ראיה מהירושלמי שא״צ להזכיר פסוקי הקרבנות.

כ. נדצ״ל מוסף. עי׳ לשון ראבי״ה שם.

ל. עי׳ לעיל בהערה נט.

מ. מוספי ראש החדש.

נ. נדצ״ל הפסוק. היינו פסוק דמלבד עולת החדש. וכמו שאמר לעיל הנהיג מלבד וגו׳. ולא יתכן שהנהיג גם ובראשי חדשיכם וגם מלבד. וכן מפורש ב׳פירוש המחזור׳ שהעתקנו להלן בהע׳ סח: ושמעתי שהלוים [היינו רבינו שמואל] וכו׳. ואין צריך לקרות פסוקי המוספין. [שוב העירני בני הר״ב שליט״א שיתכן שהמלים ואין צריך לקרות וכו׳ מישך שייכי להכתוב להלן שם: דהא אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ככתוב וכו׳. וקאי אפסוקי מוספין דעלמא]. וסובר רבינו שמואל כר״ת, דזכרון קאי רק על הזכרת ר״ח ולא על הקרבנות שצריך להזכירן, מיהו סגי להזכירן במלבד. עי׳ כל השיטות ב׳דיונים בדברי רבינו׳ שבסוף הספר. ומש״כ בראבי״ה סי׳ תקלז ׳ורבינו שמואל בר״י הלוי הנהיג בעיר ווירמייזא לומר הפסוקים ולומר מלבד עולת החדש וכו׳⁠ ⁠׳, נראה פירושו שהנהיג להזכיר פסוקי מוסף ולא לסמוך על הא דרב חננאל אמר רב כיון שאמר ככתוב בתורתך שוב אינו צריך [שלעיל מינה בד״ה ראיתי דן בזה ראבי״ה], ובאיזה אופן להזכיר, על זה קאמר ׳ולומר מלבד׳.

ס. כך בכתה״י. בד״פ ליתא. ועי׳ לעיל בהערה נז.

ע. כ״כ בתשובת רש״י שבמחז״ו סי׳ שכא עמ׳ שנח. ועי״ש שכת׳ ועתה שמעתי שהנהיג רבינו הלוי להזכיר את מוסף ר״ח במקראותיו ורואה אני את דבריו. ומשמע פסוקי ובראשי חדשיכם. ולפי״ז אין רבינו משוה שיטת רש״י לרבינו שמואל אלא לענין שמזכירין קרבנות ר״ח אבל לא לענין נוסח הזכרתן.

פ. כ״ה בכת״י ופתרונו האחרון. והיינו פירושו של רבינו שמואל. [בד״פ האחד וטס״ה]. וז״ל פירוש המחזור כת״י המבורג המיוחס לרבינו דף יט סע״ב: ואומר את מוספי יום הזכרון הזה ואין אומרים את מוסף יום ראש החדש הזה כדאמ׳ זכרון אחד וכו׳, ושמעתי שהלוים היו אומרים אותו בורמייזא ואומרים שצריך לפרש המוסף של ר״ח שהרי פרסמו הכתוב מלבד עולת וכו׳. ונראין לי דבריהם כי מה שאמרנו זכרון אחד וכו׳ היינו בהזכרת היום אבל המוסף צריך להזכיר וא״צ לקרות פסוקי המוספין דהא אמ׳ רב חננאל א״ר כיון שאמ׳ ככתוב בתורתך שוב א״צ לומר קראי. והקורא לא הפסיד אלא שפיר עבד, עכ״ל. והועתק כ״ז בס׳ ערוגת הבשם לר״א ב״ר עזריאל ח״ג עמ׳ תסד.

צ. עד ד״ה ותיקון [חוץ מענין ברכת הזמן] הובא [מראבי״ה שהעתיק דברי רבינו כנ״ל] ברא״ש ר״ה פ״ד סי׳ יד ובמרדכי סוף ר״ה ובטור סס״י תקפב.

ק. ותשובתם בס׳ מעשה הגאונים עמ׳ לז. ושם מפורש שהראיה מפ׳ הרואה ה״ב ששמואל אמר צריך לומר והשיאנו. (רא״א בהג׳ לראבי״ה). ואע״פ שהירושלמי מיירי בר״ח, הרי ר״ה אף הוא ר״ח, וכן מבואר במחז״ו סי׳ שכב שזו ראיתם, וז״ל: שהאומר והשיאנו אינו אלא טועה, שאע״פ שהושבה תשו׳ מארץ ישראל אין בכך כלום, מפני שחלוקים במנהגם ובשמועותיהם ובפסקי הלכותיהם שהרי לדבריהם אומ׳ והשיאנו בר״ח וכו׳ לפיכך בא״י אומ׳ והשיאנו לפי שהוא ר״ח.

ר. וז״ל פירוש המחזור הנ״ל המיוחס לרבינו: ויש שאין אומרים אותו דברכת מועדים לא כתיב אלא אחג ורגלים. ורואה אני את דבריהם.

1. בעדי נוסח של הגמרא: ״רבה״.

זכרון אחד עולה – דבראש השנה כתיב זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפרשת בהעלותך גבי חצוצרות והיו לכם לזכרון פי׳ רשב״ם דאין צריך להזכיר מקראות של מוסף לא די״ט ולא דר״ח כדאמר רב חיננא א״ר בשילהי ר״ה (דף לה.) כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך גבי מלכיות זכרונות ושופרות ואם התחיל צריך לסיים והא דתנן הפוחת לא יפחות משלש היינו בהתחיל והוא הדין נמי במקראות דקרבנות ואם בא להזכיר מזכיר אף של ר״ח ור״ת מפרש דההיא דרב חיננא דווקא במלכיות זכרונות ושופרות אבל דמוסף צריך להזכיר לעולם אבל דר״ח אין צריך כלל להזכיר דנפטר במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה והגיה במחזורו ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתם ולר׳ יצחק אין נראה לחלק בין מלכיות זכרונות ושופרות למקראות דמוסף ויש גאונים קדמונים שאין מניחין לומר ובראשי חדשיכם דלא ליתי לזלזולי במועדות ויו״ט ראשון של ר״ה דיאמרו יום שני עיקר כמו בראשי חדשים של כל השנה ואתי לממני מועדות מיום שני ואין נראה לר״י דבכולהו שמעתא ליכא דחש להאי זלזולא ובערוך בערך חדש איזה הוא חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר״ה פי׳ שאין אומר ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה: [וע״ע תוס׳ ביצה טז. ד״ה איזהו ותוס׳ ר״ה חד״ה שהחדש ועוד שם בתו׳ לה.]

עכו״ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לכל על הדרך שבארנו במקומו ואם אין במינו במחובר אלא שבאו מחוץ לתחום או שיש במינן במחובר אבל צורתם מוכחת עליהם שמאתמול נעקרו לאותו ישראל אסור ולישראל אחר מותר ואם הם פירות שנראין כבאים על דעת עכו״ם וכשראו שישראל קופצים עליהם לקנותם מוסיפין בהבאה אוסרין להם שבודאי על דעת ישראל חוזרין ומביאין:

ודורון הבא לישראל יראה לי שאע״פ שבא בשבילו אסור הוא לכל בני ביתו והוא שאמרו כאן כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי אף מה שנלקט ביום טוב שני אסור לערב בכדי שיעשו והוא שהזכירו כאן בבני חתנה שקצצו להם עכו״ם הדס והיה בהם מי שהתיר בריחו בערב לאלתר עד ששאלו לאחרים ולא התירו לריחו עד שיעשו וודאי ביום טוב שני היה שאם ביום ראשון לא היו הראשונים מתירים ואעפ״כ אסרו שאף יום טוב שני צריך שהייה ויש פוסקין שאין יום טוב שני צריך שהייה וזו בראשון נאמרה ומה שהיו הראשונים מתירים מפני שלא היו מצריכין לשהייה אלא כשמשתמשין בעיקר התשמיש שלצרכו נעשית המלאכה כגון פירות (למלאכה) [לאכילה] והדס זה לענין האפיריון אבל לתשמיש אחר לא ולא עוד אלא שיש פוסקים כן ואף אותם שאין פוסקין כן אלא כאחרונים דוקא בראשון אבל בשני לא הצריכו לשהייה ועיקר הדברים כדעת ראשון שלא מצינו הפרש בדברים אלו בין ראשון לשני ומ״מ יש לשאול בה והלא הריח אף ביום טוב מותר שהרי לא נעשית בו מלאכה מצד הריח והרי הדס במחובר מותר להריח בו ויש מתרצים בה שלא באו באיסורן אלא בשביל הטלטול ויש מתרצים שמ״מ הואיל ואי אפשר לריח בכאן אלא על ידי מלאכה אסור עד שיעשו והוא שיעור גזיזה ואלו עשו ממש בשליחותם אף הם היו צריכים לשיעור הבאה אבל אלו לא עשו בשליחותם אלא בשבילם שאם לא נעשה אף בשבילם לאלתר היו מותרין ושיעור הבאה שאנו מצריכים דוקא בשבאו בשבת אבל אם לא הגיעו עד מוצאי שבת אע״פ שהגיעו לנו על ידי מהלך שבת אין צריכין שהייה ושיעור שהייה בכדי שיבאו ממקום קרוב ר״ל חוץ לתחום שמן הסתם יש כיוצא בהם כשיעור זה ואינו נהנה ממלאכת שבת בשיעור היתר:

ממה שכתבנו למדת שלא אסרוה אלא לאותם שנגזזה בשבילם אבל לאחרים הואיל ואין המלאכה מצד הריח מותר להריח אף ביום עצמו שאין בה איסור מלאכה אצל הנאת הריח ואם נקצצה להריח ודאי אסור וגדולי המפרשים אוסרין אף בראשונה ודבריהם נראין:

ראש השנה שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא תשע כאלו חלה בשאר הימים והם שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום כוללת שבת ויום טוב ומלכיות הרי שבע וזכרונות ושופרות הרי תשע וכן ראש חדש שחל להיות בשבת כולל של שבת וראש חדש בברכת היום ודבר זה במוסף אבל שחרית וערבית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר של ראש חדש בעבודה וכן בחולו של מועד אומר מעין המאורע ואם לא אמר מחזירין אותו חוץ מערבית של ראש חדש ובמוספין אומר נוסח של ראש חדש או של חולו של מועד וכולל שבת עמה:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה זכרון אחד כו׳ פי׳ רשב״ם דא״צ כו׳. נ״ב גליון ורש״י פי׳ נמי התם כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת בתורתך שוב א״צ לומר מקראות מוספין אלא שבשם רבותיו פי׳ דקאי אמלכיות וזכרונות ושופרות:

בא״ד במועדות ובשני ימים טובים כו׳ כצ״ל. בסוף הדבור ולא בזולתה. נ״ב פי׳ כל שאר ענינים זולת התפילה כגון בבקר בענין הקרבנות וכן בהפטרה א״ז וכן אמר רבה זכרון אחד כו׳ כי אתאי בי רב יהודה כו׳:

בד״ה זכרון א׳ כו׳ דלא ליתי לזלזולי במועדות וי״ט של ר״ה כו׳ עכ״ל ובדפוס חדש הגיהו וי״ט ראשון של ר״ה כו׳ ויותר נכון כמ״ש במרדכי ישן ובפי׳ שבגליון ברי״ף דלא הוזכר שם כלל י״ט של ר״ה אלא דלא ליתא לזלזולי במועדות כו׳ ור״ל בכל מועדות של תשרי דיאמרו דבתשרי נמי יום ב׳ עיקר כמו בר״ח של כל השנה דיום שני עיקר לממני מיניה וק״ל:

אמר רבה: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו של] רב הונא, איבעיא לן [נשאלה לנו שאלה זו] מהו להזכיר גם את של ראש חדש בתפילת ראש השנה? וצדדי השאלה: האם כיון שחלוקין במוספין, שמביאים קרבן מוסף מיוחד לשם ראש חודש וקרבן מוסף מיוחד לשם ראש השנה, אמרינן [אומרים אנו] ומזכירים את ראש חודש בראש השנה? או דילמא [שמא] — זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, שלשון ״זכרון״ נאמרה בתורה גם בראש השנה וגם בראש חודש, ולכן די במה שאומרים ״יום הזכרון״ בלבד?

Rabba said: When we were in the house of study of Rav Huna, we raised the following dilemma: What is the halakha with regard to whether it is proper to mention the New Moon during prayer on Rosh HaShana? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Do we say that since they have separate additional offerings, as one additional offering is brought for the New Moon and another for Rosh HaShana, we mention them separately in prayer as well? Or perhaps one remembrance counts for both this and that? The Torah is referring to both Rosh HaShana and the New Moon as times of remembrance, and therefore perhaps simply mentioning that it is a Day of Remembrance should suffice.

רי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) אֲמַר לַן תְּנֵיתוּהָ רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה כּוּ׳ מַאי לָאו לְהַזְכִּיר.

Rav Huna said to us: You have already learned the answer to this question in the mishna, which states that Rabbi Dosa says: He who passes before the ark and leads the congregation in prayer on the first day and on the second day of Rosh HaShana mentions the New Moon in a conditional manner: On this day of the New Moon, whether it is today or tomorrow. But the Rabbis did not agree with him. What, is it not that the Rabbis disagree with Rabbi Dosa about the need to mention the New Moon during prayer on Rosh HaShana?

רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו – לא הודו אלהזכיר קאי דלא הודו לו להזכיר של ר״ח בראש השנה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לן [לנו] רב הונא: תניתוה [שניתם אותה במשנה] את הפתרון לשאלה זו, שכן ר׳ דוסא אומר: העובר לפני התיבה אומר ומתנה אף על ראש חודש בו ביום. נאמר במשנה שלא הודו לו חכמים ושואלים: על מה לא הודו לו, מאי לאו [האם לא] שנתכוון לדייק מדבריו שיש להזכיר את ראש החודש?

Rav Huna said to us: You have already learned the answer to this question in the mishna, which states that Rabbi Dosa says: He who passes before the ark and leads the congregation in prayer on the first day and on the second day of Rosh HaShana mentions the New Moon in a conditional manner: On this day of the New Moon, whether it is today or tomorrow. But the Rabbis did not agree with him. What, is it not that the Rabbis disagree with Rabbi Dosa about the need to mention the New Moon during prayer on Rosh HaShana?

רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) לֹא לְהַתְנוֹת.

The Gemara refutes this proof: No, they disagree about whether to make a condition. The novelty in Rabbi Dosa’s teaching was not that mention must be made of the New Moon, but that a condition must be made due to the day’s uncertain status. The Rabbis disagree about that.

רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להתנות – אם היום אם למחר אלא סתמא לימא וכן יום המחרת.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את הראיה הזו דוחים: לאו [לא], להתנות. שחידושו של ר׳ דוסא לא היה בעצם הזכרת ראש החודש, אלא שיש להתנות בתוך התפילה שמא יום זה אין קדושתו ודאית.

The Gemara refutes this proof: No, they disagree about whether to make a condition. The novelty in Rabbi Dosa’s teaching was not that mention must be made of the New Moon, but that a condition must be made due to the day’s uncertain status. The Rabbis disagree about that.

רי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא מִדְּקָתָנֵי בְּבָרַיְיתָא וְכֵן הָיָה ר׳רַבִּי דּוֹסָא עוֹשֶׂה בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that the dispute between Rabbi Dosa and the Rabbis relates to the condition and not to the very mention of the New Moon. This can be ascertained from the fact that it was taught in a baraita: And so too, Rabbi Dosa would do this on all the New Moons for which two days are kept out of doubt the entire year; and the Rabbis did not agree with him.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ואמרינן הכי נמי מסתברא דלא איירי ר׳ דוסא אלא להתנות מדקתני ר׳ דוסא (עוסק) [עושה] בראשי חדשים של כל השנה כולהו כו׳. ואסיקנא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן.

ירושלמי ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוסי העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אינו צריך להזכיר של ר״ח פי׳ אינו צריך להזכיר מוסף של ר״ח. וקי״ל כי הא מתני׳ שבת שחלה להיות בר״ח או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל ככל שבת.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בראשי חדשים של כל השנה – שהוא ספק אם עיברוה בית דין.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שעיקר המחלוקת לענין התנאי ולא לענין הזכרת ראש חודש. מדקתני [ממה ששנינו] כעין זה בברייתא: וכן היה ר׳ דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה שעושים אותם שני ימים מספק, ולא הודו לו חכמים.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that the dispute between Rabbi Dosa and the Rabbis relates to the condition and not to the very mention of the New Moon. This can be ascertained from the fact that it was taught in a baraita: And so too, Rabbi Dosa would do this on all the New Moons for which two days are kept out of doubt the entire year; and the Rabbis did not agree with him.

ר׳ חננאלרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְהַתְנוֹת מִשּׁוּם הָכִי לֹא הוֹדוּ לוֹ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְהַזְכִּיר אַמַּאי לֹא הוֹדוּ לוֹ.

Granted, if you say that the disagreement was about whether to make a condition, that is why they did not agree with him with regard to the New Moon throughout the year, as they did not accept the whole idea of a conditional prayer. But if you say the main point of contention was whether to mention the New Moon at all, why didn’t they agree with him that the New Moon should be mentioned during prayer the rest of the year?

רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] מעיקרו של הדבר משום להתנות — משום הכי [כך] לא הודו לו, משום שבעיקרו של דבר לא הסכימו שיש להתנות כן בתפילה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעיקר הדבר הוא להזכיר ראש חודש — אמאי [מדוע] לא הודו לו, ומדוע לא יזכירו ראש חודש בתפילה?

Granted, if you say that the disagreement was about whether to make a condition, that is why they did not agree with him with regard to the New Moon throughout the year, as they did not accept the whole idea of a conditional prayer. But if you say the main point of contention was whether to mention the New Moon at all, why didn’t they agree with him that the New Moon should be mentioned during prayer the rest of the year?

רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) וְאֶלָּא מַאי לְהַתְנוֹת לְמָה לִי לְאִיפְּלוֹגֵי בְּתַרְתֵּי צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן ר״הרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה אָמֵינָא בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן דְּלָא מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ אֲבָל בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לר׳לְרַבִּי דּוֹסָא.

The Gemara asks: Rather, what is the disagreement about, whether or not to make a condition? Why do I need them to disagree in two cases? The issue is the same on Rosh HaShana as on any other New Moon. The Gemara answers: It was necessary to teach both cases, as, if he had only taught us the halakha with regard to Rosh HaShana, I might have said that only in this case did the Rabbis say that one should not mention the New Moon in a conditional manner because people might come to demean the day and perform prohibited labor. But in the case of an ordinary New Moon throughout the year, I might say that perhaps they agree with Rabbi Dosa, since labor is not prohibited on the New Moon, and therefore there is no reason for concern lest people come to treat it lightly.

רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לזלזולי – אי מחזקינן ליה ספק אתו לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת.

אבל בשאר חדשים – דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה לזלזולי אי מחזקינן להו ספק אתי לזלזולי בשני כו׳ עכ״ל לא ידענא אמאי דקדק לפרש אתי לזלזולי בשני דכיון דמשום אחזוקי ספק הוא אתי לזלזולי נמי בראשון ויש ליישב כיון דאנן בקיאין בקביעי דירחא וראשון ודאי עיקר ולא אתו לזלזולי ביה אלא בשני דלא עבדינן ליה אלא משום דשלחו מתם הזהרו כו׳ אי הוה מחזקינן ליה נמי בספק הוה אתו לזלזולי ביה לגמרי אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן ליה בקדושה א׳ מדרבנן וק״ל:

ומקשים: ואלא מאי [מה תאמר] — שהמחלוקת היא להתנות? למה לי לאיפלוגי בתרתי [לחלוק פעמיים]? הלא הבעיה אחת היא, הן לגבי ראש חודש והן לגבי ראש השנה! ומשיבים: צריכא [נצרכה] מחלוקת כפולה זו דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בראש השנה בלבד — הוה אמינא [הייתי אומר]: בהא קאמרי רבנן דלא [בזה אמרו חכמים שלא] יזכיר תנאי — משום דאתי לזלזולי ביה [שיבואו לזלזל ולעשות בו מלאכה], אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה — אימא מודו ליה [אמור שמא מודים לו] לר׳ דוסא, שהרי אין איסור מלאכה בראש חודש, ואין חשש זלזול בו.

The Gemara asks: Rather, what is the disagreement about, whether or not to make a condition? Why do I need them to disagree in two cases? The issue is the same on Rosh HaShana as on any other New Moon. The Gemara answers: It was necessary to teach both cases, as, if he had only taught us the halakha with regard to Rosh HaShana, I might have said that only in this case did the Rabbis say that one should not mention the New Moon in a conditional manner because people might come to demean the day and perform prohibited labor. But in the case of an ordinary New Moon throughout the year, I might say that perhaps they agree with Rabbi Dosa, since labor is not prohibited on the New Moon, and therefore there is no reason for concern lest people come to treat it lightly.

רי״ףרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(16) וְאִי אִתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר ר׳רַבִּי דּוֹסָא אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן צְרִיכָא.

And if the disagreement had only been stated in this case, in the case of an ordinary New Moon, one might say that only in this case did Rabbi Dosa say that a condition may be made. But in that other case of Rosh HaShana, I might say that he agrees with the Rabbis, due to concern lest people will come to treat the Festival lightly. It was therefore necessary to state the disagreement in both cases.

רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהיפך: ואי אתמר בהא [ואם היה נאמר בזה, בראש חודש] הייתי אומר: בהא קאמר [בזה דוקא אמר] ר׳ דוסא שמתנים, אבל בהך [בההיא, בראש השנה] — אימא [נאמר] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] מחשש זלזול בחג. על כן, צריכא [נצרכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

And if the disagreement had only been stated in this case, in the case of an ordinary New Moon, one might say that only in this case did Rabbi Dosa say that a condition may be made. But in that other case of Rosh HaShana, I might say that he agrees with the Rabbis, due to concern lest people will come to treat the Festival lightly. It was therefore necessary to state the disagreement in both cases.

רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

(17) מֵיתִיבִי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִתְפַּלֵּל עֶשֶׂר וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים ^דמִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע וְאִם אִיתָא בֵּית שַׁמַּאי אַחַת עֶשְׂרֵה מִבְּעֵי לֵיהּ

The Gemara raises an objection based on the Tosefta that states that in the case of Rosh HaShana that occurs on Shabbat, Beit Shammai say: One prays an Amida that contains ten blessings, including the nine blessings ordinarily recited on Rosh HaShana and an additional blessing in which Shabbat is mentioned. And Beit Hillel say: One prays an Amida that contains nine blessings, as Shabbat and the Festival are mentioned in the same blessing. And if there were an opinion that held that the New Moon must be separately mentioned in the Rosh HaShana prayer, then it should say that according to Beit Shammai, one must recite eleven blessings, i.e., nine for Rosh HaShana, one for Shabbat, and one for the New Moon.

ד. רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ב׳:ה׳-ו׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים תקפ״ב

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ב׳:ה׳-ו׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים תקפ״ב

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתפלל עשר – שלש ראשונות וג׳ אחרונות ושל שבת בפני עצמה הרי שבע וקדושת היום וכולל עמה מלכיות הרי שמונה וזכרונות ושופרות.

ובית הלל אומרים מתפלל תשע – דכולל שבת ויום טוב בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון.

ואם איתא – דמזכיר של ראש חדש לבית שמאי דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה י״א מבעי ליה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים]: ראש השנה שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל עשר ברכות, שמוסיף עוד ברכה אחת להזכרת השבת, ובית הלל אומרים: מתפלל תשע, ומזכיר את השבת והחג בברכה אחת. ואם איתא [יש] שיטה הסבורה שיש להזכיר את ראש החדש, אם כן לדעת בית שמאי אחת עשרה ברכות מבעי ליה [צריך לו] לומר, שהן: תשע לראש השנה, אחת לשבת, ואחת להזכרת ראש חודש.

The Gemara raises an objection based on the Tosefta that states that in the case of Rosh HaShana that occurs on Shabbat, Beit Shammai say: One prays an Amida that contains ten blessings, including the nine blessings ordinarily recited on Rosh HaShana and an additional blessing in which Shabbat is mentioned. And Beit Hillel say: One prays an Amida that contains nine blessings, as Shabbat and the Festival are mentioned in the same blessing. And if there were an opinion that held that the New Moon must be separately mentioned in the Rosh HaShana prayer, then it should say that according to Beit Shammai, one must recite eleven blessings, i.e., nine for Rosh HaShana, one for Shabbat, and one for the New Moon.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערובין מ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ערובין מ., ר׳ חננאל ערובין מ., רי"ף ערובין מ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ערובין מ., ראב"ן ערובין מ. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ערובין מ., בעל המאור ערובין מ. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ערובין מ. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ערובין מ. – באדיבות המכון התורני אור עציון, מהדורת הרב שלום קליין (כל הזכויות שמורות למו"ל), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה ערובין מ., רמב"ן מלחמות ה' ערובין מ. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ערובין מ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין מ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין מ., מהרש"ל חכמת שלמה ערובין מ., מהרש"א חידושי הלכות ערובין מ., גליון הש"ס לרע"א ערובין מ., פירוש הרב שטיינזלץ ערובין מ., אסופת מאמרים ערובין מ.

Eiruvin 40a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 40a, R. Chananel Eiruvin 40a, Rif by Bavli Eiruvin 40a, Rashi Eiruvin 40a, Raavan Eiruvin 40a, Tosafot Eiruvin 40a, Baal HaMaor Eiruvin 40a, Raavad Katuv Sham Eiruvin 40a, Sefer HaNer Eiruvin 40a, Tosefot Rid Third Recension Eiruvin 40a, Ramban Milchamot HaShem Eiruvin 40a, Rashba Eiruvin 40a, Meiri Eiruvin 40a, Ritva Eiruvin 40a, Maharshal Chokhmat Shelomo Eiruvin 40a, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 40a, Gilyon HaShas Eiruvin 40a, Steinsaltz Commentary Eiruvin 40a, Collected Articles Eiruvin 40a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון