×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הַיְינוּ קִלְקוּלָא אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב הוּנָא הֲלָכָה כְּרַבִּי וּלְאִסּוּר.
this is the corruption that might result from a ruling that renders it prohibited to prepare an eiruv the day before. Therefore, this cannot serve as proof of the conclusive ruling. Rava said that Rav Ḥisda said that Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi to prohibit one from preparing either type of eiruv. One may not prepare an eiruv either for courtyards or for boundaries, as the halakha is in accordance with Rabbi Elazar’s version of the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ביצה יז ע״א} תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומ׳ מתפלל שמנה של-שבת בפני עצמה ושל-יום טוב בפני עצמה ובית הלל אומ׳ מתפלל1 שבע מתחיל בשל-שבת ומסיים בשל-שבת ואומר קדושת היום באמצע ר׳ אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים. תאני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים אמ׳ ליה אטו שבת ישראל מקדשין לה2 שבת [הא]⁠3 מיקדשא וקימא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים. אמר רב יוסף הילכתא כר׳ וכי-דתריץ4 רבינא: תנו רבנן שבת שחלה5 להיות בראש חדש או בחולו של-מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע6 ואומר מעין המורע7 בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ר׳ אליעזר אומר בהודאה ובמוספין מתחיל בשל-שבת ומסיים בשל-שבת ואומר קדושת היום באמצע רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של-ר׳8 יוחנן בן ברוקא9 אומ׳ כל מקום שהוא זקוק [לשבע]⁠10 מתחיל בשל-שבת ומסיים בשל-שבת ואומר קדושת היום באמצע אמר רב הונא אין הלכה כאותו הזוג:
אמר רב חייה בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחבירו ומתנה וכל שכן עירובי תבשילין ורבא אמר מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחברו ומתנה אבל לא עירובי תחומין11
דלמקנא ביתא12 ביום טוב לא {פי׳ ר״ח} והילכתא13 כרבא דבתרא הוא14. ומסתברא לן דהני מילי בעירובי תחומין [דמיקנא]⁠15 ביתא הוא16 אבל עירובי חצרות דבטול17 רשות הוא מניח אדם18 עירובו ביום טוב ראשון19 ומתנה (עליו20) ונימא הכי אי האידנא חולא (הוא21) בהאי עירובא [נישתרי]⁠22 לן לטלטולי בשבתא23 מן ביתא לביתא ומן דרתא24 לדרתא25 ואי האידנא יומא טבא (הוא) אין בדברי כלום ולמחר במעלי שבתא דהוא יום טוב שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא (הוא) כבר עבדנא עירובא26 מאיתמל והשתא לא צריכינא27 מידי28 ואי האידנא חולא הוא בהאי עירובא [נישתרי]⁠29 לן לטלטולי30 מן ביתא31 לביתא [ומן דרתא לדרתא]⁠32. {בהלכות גדולות} והיכי מניח33 עירובי תבשילין ומתנה כגון דאתרמו34 להו שני ימים טובים של-גליות חמשה בשבא ומעלי שבא35 דמתבעי36 ליה לאיניש37 לאנוחי עירובי תבשילין ממעלי יומא טבא דהוא ארבעה בשבה ואי אשתלי ולא אנח במעלי יומא טבא מנח ליה לעירובא38 ביומא טבא [קמא]⁠39 דהוא חמשה בשבא40 ונימא הכי אי האידנא יומא טבא הוא41 למחר42 חולא הוא ולא43 צריכנא44 ולא45 מידי ואי למחר יומא טבא הוא46 האידנא47 חולא הוא ובהאי48 עירובא דקא מנחנא49 [לישתרי]⁠50 לן למיפא ולבשולי51 מיומא טבא לשבתא. ודוקא בשני ימים טובים של-גליות אבל בשני ימים טובים52 של-ראש השנה לא כדאמרינן בפירקא קמא {בבלי ביצה ו ע״א} רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי בריש שתא חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת וכול׳:
{בבלי ביצה יז ע״א} תנו רבנן אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר53 מיום טוב לחול באמת אמרו [ממלא אשה קדרה]⁠54 בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום חבית של-מים אף על פי55 שאינו צריך אלא לקיתון אחד אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו ר׳ שמעון בן56 אלעזר אומר אף ממלא57 אשה את התנור58 פת מפני שהפת [נאפת]⁠59 יפה [בשעה]⁠60 שהתנור מלא אמר רבא הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר.
{בבלי ביצה יז ע״א-ע״ב} איבעיא להו מי שלא הניח עירובי61 תבשילין הוא נאסר וקמחו נאסר או דילמא הוא נאסר ואין קמחו62 נאסר למאי נפקא מינה לאקנויי קמחו לאחרים אי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר לא צריך לאקנויי קמחו לאחרים אלא63 אפו לֵיה אחריני64 ואי65 אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרין מאי תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרין ולא אחרין אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין לו66 ומבשלין לו שמע מינה [הוא נאסר וקמחו נאסר שמע מינה]⁠67. איבעיא להו עבר ואפה מאי מי קנסוה68 רבנן או-לא ואתינן למפשטה מיהא דתניא מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכל את עירובו הרשות בידו [אכלו]⁠69 עד שלא אפה (או70) עד שלא בשל עד שלא הטמין71 הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין72 לא לו ולא לאחרין ולא אחרין אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור ושמעינן מינה דאם73 עבר
ואפה אסור ודאחי74 רב אשי שאני הערמה דאחמרו בה רבנן75 טפי ממזיד ולא איפשיט76 בעיין:
1. מתפלל, מתפלל: כ״י נ: ״מתפללין, מתפללין״.
2. מקדשין לה: וכן בה״ג. גג, גח, דפוס קושטא: ״מקדשין ליה״. כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: מקדשי ליה.
3. שבת הא: גג, גח, כ״י קולומביה, דפוסים. כ״י נ: ״והא שבת״. כ״י א רק: ״שבת״.
4. וכי-דתריץ: גג: ״וכד תריץ״. גח: ״וכדתריץ״. כ״י נ: ״וכמדמתריץ״. דפוסים: וכדמתרץ, וכן בר״ח.
5. שחלה: כ״י נ: ״שחל״.
6. שבע: כ״י א לפני הגהה: ״של-שבת״.
7. המורע: וכן גג. כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים: המאורע.
8. ור׳ ישמעאל בנו של-ר׳: וכן כ״י נ, כ״י קולומביה, ר״ח. כ״י א: לפני הגהה: ״ור׳ (שמעון בנו של ר׳⁠ ⁠״. חסר בדפוסים.
9. בן ברוקא: חסר בכ״י נ.
10. לשבע: גג, גח, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. חסר בכ״י א.
11. לא עירובי תחומין: דפוסים. כבר״ח: ״עירובי תחומין לא״.
12. ביתא: חסר ב-גט.
13. והילכתא: כ״י קולומביה: ״וכן הלכה״.
14. דבתרא הוא: וכן ב-גג, גט, כ״י נ. כ״י קולומביה, דפוסים: ״דהוא בתרא״, כבר״ח.
15. דמיקנא: גג, גט, דפוסים. וכן כ״י נ, כ״י קולומביה: ״דמקנא״. כ״י א: ״דלמקני״.
16. הוא: חסר ב-גג, כ״י קולומביה.
17. דבטול: כ״י נ: ״דבבטול״.
18. אדם: וכן בכ״י קולומביה. חסר ב-גג, גט, כ״י נ.
19. ראשון: גג: ״הראשון״.
20. עליו: חסר ב-גג, גט, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
21. הוא: רק כ״י א, וכן בכל ההמשך שם. חסר ב-גג, גט, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
22. נישתרי: גג, גט. כ״י קולומביה, דפוסים: לישתרי. כ״י נ: ״משתרי״. כ״י א לפני הגהה: ״יתשרי״ ואחרי הגהה: ״ישתרי״.
23. בשבתא: חסר ב-גט.
24. מן ביתא, ומן דרתא: גט, כ״י קולומביה, דפוסים: ״מביתא, ומדרתא״.
25. לטלטולי...לדרתא: כ״י נ: ״לטולטוליה מביתא לשבתא ומדירא לדירא״.
26. עירובא: חסר בכ״י קולומביה. כ״י נ: ״עירוב עירובא״.
27. צריכינא: גג גט, דפוסים: ״צריכנא״. כ״י נ: ״צריכא״.
28. מידי: גט, כ״י קולומביה: ״ולא מידי״.
29. נישתרי: כ״י א: ״ותשרי״. גג, גט, כ״י נ. כ״י קולומביה: ״לישתרי״. דפוסים: תשתרי.
30. לטילטולי: כ״י נ: ״לטלטוליה בשבתא״.
31. מן ביתא: גט, כ״י נ, כ״י קולומביה: ״מביתא״.
32. ומן דרתא לדרתא: גט, דפוסים: ״ומדרתא לדרתא״, כברישא שם. נראה שכן הוא גם בכ״י קולומביה, כ״י נ: ״ומדרא לדרא״. חסר בכ״י א. גט אף מרמז להמשך הנוסח: ״וכול׳⁠ ⁠״.
33. והיכי מניח: כ״י נ: ״והיכא מניחין״.
34. דאתרמו: דפוסים: דאיתרמי.
35. חמשה בשבא ומעלי שבא: וכן גג. גט: ״חמישה בשבא ומעלי״, כ״י נ: ״חמשא ומעלי שבתא״, כבה״ג. כ״י קולומביה: ״חמשא בשבתא ומעלי שבתא״. דפוסים: חמשא בשבא ומעלי שבתא.
36. דמתבעי: וכן בכ״י קולומביה, וכן בה״ג. גג: ״דאיבעי״. כ״י נ: ״דמבעי״. גט, דפוסים: ״דמיבעי״.
37. לאיניש: חסר בדפוסים (כפי שחסר בה״ג).
38. לעירובא: חסר בכ״י נ.
39. קמא: גט, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. חסר בכ״י א, גג, גי. אינו בה״ג.
40. בשבא: כ״י נ: ״בשבתא״. דפוסים: בשבת
41. הוא: וכן בכ״י נ. חסר ב-גג, גט, גי, כ״י קולומביה, דפוסים. אינו בה״ג.
42. למחר: גט, גי: ״ולמחר״, כבה״ג.
43. ולא: גט, גי: ״לא״.
44. צריכנא: כ״י נ: ״צריכא״.
45. ולא: כ״י קולומביה, דפוסים. וכן בה״ג. חסר בכ״י א, גט, גי, כ״י נ.
46. הוא: וכן גג. חסר ב-גט, גי, כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
47. האידנא: גט: ״והאידנא״. וכן בה״ג.
48. ובהאי: גט: ״בהאי״. (בה״ג: ״האי״).
49. מנחנא: כ״י נ: ״מנחא״.
50. לישתרי: גג, גט, גי, דפוסים. כ״י נ: ״לישרי״. כ״י א: ״ישתרי״.
51. למיפא ולבשולי: גג: ״לאופיי ולבישלי״. (בה״ג רק: ״למיפא״).
52. טובים, טובים: וכן ב-גט, גי, כ״י נ, כ״י קולומביה. חסר בדפוסים.
53. קל וחומר: כ״י נ: ״וכל שכן״.
54. ממלא אשה קדרה: גט, כ״י נ, כ״י קולומביה, ר״ח. דפוסים: ממלאה אשה קדרה, וכן בה״ג (כ״י). כ״י א: ״אשה ממלא את הקדירה״.
55. אף על פי, אף על פי: וכן ב-גט, כ״י קולומביה. גג, כ״י נ: ״ואע״פ, ואע״פ״.
56. בן: כ״י נ: ״בר׳⁠ ⁠״.
57. ממלא: כ״י נ, דפוסים: ״ממלאה״.
58. התנור: גג: ״תנור״.
59. נאפת: גג, גט, כ״י נ. כ״י א, כ״י ליהמן, כ״י קולומביה, דפוסים: ״נאפה״. חסר ב-גי, כפי שחסר בה״ג ובר״ח.
60. בשעה: גג, גט, גי, כ״י קולומביה, דפוסים. וכן בה״ג ור״ח. כ״י נ: ״בשעת״. כ״י א: ״בזמן״, וכן בעיטור- עשרת הדברות.
61. עירובי: דפוסים: עירוב.
62. וקמחו...או...ואין קמחו: וכן גג, גי, כ״י נ, כ״י ליהמן. כבר״ח. כ״י קולומביה, דפוסים: ואין קמחו...או...וקמחו. כבה״ג.
63. אלא: דפוסים: אבל.
64. אחריני: כ״י נ: ״אחרים״.
65. ואי: גי, כ״י קולומביה, כ״י נ: ״אלא אי״.
66. לו: חסר בכ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים.
67. הוא...ש״מ: כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. וכן בה״ג. חסר בכ״י א.
68. מי קנסוה: כ״י נ: ״קנסוהו״.
69. אכלו: כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. וכן בה״ג, ר״ח. גי: ״אכלה״. כ״י א: ״אכל״.
70. עד שלא אפה או: כ״י נ, כ״י קולומביה: ״עד שלא אפה״, כבה״ג, (ובר״ח: ״עד שלא אפה ו...״). חסר בדפוסים.
71. הטמין: כ״י נ: ״יטמין״, כבהמשך.
72. לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין: וכן כ״י נ, בה״ג, ר״ח. כ״י קולומביה, דפוסים: לא יבשל ולא יטמין ולא יאפה.
73. דאם: חסר בכ״י נ.
74. ודאחי: אינו מלשון הגמרא, אלא כפי שנמצא בר״ח.
75. רבנן: כ״י נ, כ״י קולומביה, דפוסים. וכן בר״ח. חסר בכ״י א, גי.
76. איפשיט: דפוסים: איפשיטא.
היינו קלקולא – אם היה מותר לערב אתמול והוא אסר.
בגמ׳ אמר רבא א״ר חסדא א״ר הונא הלכה כר׳ ולאיסור וקשיא לפי שיטת התוספות דשמעתין דמשמע דליכא שום טעם לאסור בחצרות אלא משום הכנה וכ״כ להדיא בפרק בכל מערבין וא״כ האיך פסיק ר״ח כר׳ לאיסור דהא ר״ח לית ליה כלל טעמא דהכנה בי״ט ואדרבא קאמר להדיא בפ׳ אלו עוברין (פסחים מ״ו ע״ב) מדאורייתא צורכי שבת נעשין בי״ט ורבנן הוא דגזרו שמא יאפה ויבשל מי״ט לחול וא״כ לענין עירובי תחומין וחצרות דלא שייך האי גזירה דמי״ט לחול ואמאי אסרוהו חכמים מיום טוב לשבת ובשלמא לענין עירובי תחומין איכא למימר דר״ח אוסר משום דקדושה א׳ הן ורבא קאמר משמיה דר״ח אע״ג דרבא אית ליה לעיל בפ״ק דהלכתא כוותיה דרב בהני תלת ומשמע דשבת וי״ט ב׳ קדושות הן מיהא רבא סבר כר״ח דהלכה כר׳ לאיסור ולאו מטעמיה אלא משום טעמא דהכנה משא״כ לר״ח גופא קשה מ״ט אוסר בחצרות דלפי סברת התוספת אין לאסור בחצרות מטעמא דקדושה א׳. ובשלמא לשיטת רש״י איכא למימר דהא דפסיק ר״ח כר׳ ולאיסור היינו משום דנראה כמתקן ואע״ג דצורכי שבת נעשין בי״ט היינו באוכל נפש גופא משא״כ במכשירין היכא דמחזי כמתקן אסור אפי׳ לצורך י״ט כההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות וכה״ג טובא בטבילת כלים דאוסר רבא משום דמיחזי כמתקן כמו שאפרש שם אבל לשיטת התוספת דלא משמע להו טעמא דמתקן לענין עירובין אלא משום הכנה א״כ קשה ודוחק לומר דר״ח משמיה דר״ה קאמר ולי׳ לא ס״ל ויש ליישב בדוחק ודוק. מיהו בל׳ הרא״ש מצאתי דגרסינן א״ר סחורא א״ר הונא וא״כ לק״מ מ״מ עיקר הסברא נכונה דאפי׳ לר״ח יש לאסור משום דלא אמרינן צורכי שבת נעשין בי״ט אלא לענין אוכל נפש ולא למכשירין וכ״ש דלפי סברא זו ליתא למ״ש האור זרוע דהיכא שהניח ע״ת מותר לערב אפי׳ לערובי תחומין מי״ט לשבת ולמאי דפרישית לא יתכן דע״ת נמי לא מהני אלא לענין אוכל נפש גופיה ולא לענין מכשירים וכ״כ הר״ן דליתא לדברי הא״ז וכן מסיק מהרש״ל. אמנם בירושלמי מצאתי להדיא דפלוגתא דאמוראי הוא בשמעתין:
בפרש״י בד״ה מי״ט לחבירו אם נזכר בי״ט ראשון וחלו שני י״ט וכו׳ ובאותו הפת עצמו דממ״נ הוי עירוב עכ״ל נראה מפירושו מבואר שמפרש מלתא דרב בתחומין נמי לענין י״ט הסמוך לשבת דומיא דע״ת ודלא כמ״ש מהרש״א ומהר״מ ז״ל בשיטת התוספות. אלא דלכאורה יש לתמוה על פרש״י חדא כיון דאליבא דרב קיימינן הכא ואיהו ס״ל דשבת וי״ט שתי קדושות הן וכ״ש שני י״ט של גליות וא״כ העירוב שיניח בי״ט ראשון לא מהני כלל לענין שבת ומה זה שכתב דמ״מ הוי עירוב ועוד דכיון שמניח בי״ט השני באותו הפת שהניח בי״ט ראשון א״כ למה הוצרך לפרש דממ״נ הוי עירוב וכונתו או של י״ט ראשון או של י״ט שני ותיפוק ליה דבלא״ה העירוב של י״ט שני שהוא בע״ש ודאי מהני לשבת ל״ש אם הוא חול ל״ש אם הוא קודש דהכי איתא להדיא הלכה פסוקה בעירובין ד׳ ל״ט דבאותו פת מותר להניח מי״ט לשבת ולא אשכחן מאן דפליג ולשיטת התוספות שם ברייתא היא ע״ש ומה״ט גופא קשה למאי דמסקינן דלרבא דאמר ע״ת אבל תחומין לא משמע דבאותו פת נמי אסור וא״כ תקשי סוגיא דעירובין. אמנם אחר העיון צדקו דברי רש״י דכיון דמשמע ליה דרב אשמעינן חדא דאית ביה תרתי דמותר להניח מי״ט ראשון עירובי תחומין לצורך י״ט שני ואשמעינן נמי דמניח ומתנה לצורך שבת דומיא דע״ת דקאמר רבא וקשיא ליה לרש״י קושית התוס׳ אמאי לא אסרינן משום הכנה וכ״ש דאליבא דרב קיימינן הכא ורב אית ליה הכנה בפ״ק גבי ביצה וקשיא דרב אדרב לכך הוצרך רש״י לפ׳ דאיירי באותו פת ואפ״ה הוצרך ג״כ לפ׳ דהוי עירוב ממ״נ דנהי דבפרק בכל מערבין משמע דבאותו פת מותר להניח מי״ט לשבת ולא מיקרי הכנה התם איירי שהניח מעי״ט שהוא ודאי חול לצורך י״ט ראשון וא״כ כשמניח אח״כ בי״ט ראשון שהוא ע״ש לצורך שבת לא מיקרי הכנה כיון שכבר נקרא שם עירוב ודאי על אותו הפת משא״כ בשמעתין דאיירי שלא הניח מעי״ט ולא נזכר עד י״ט ראשון שהוא יום ה׳ בשבת ואז מערב לצורך מחר שהוא י״ט שני ואם כן כשמניח אח״כ בע״ש שהוא י״ט שני לצורך שבת אפי׳ באותו פת לא הוי לן למישרי דשמא אתמול יום ה׳ קודש והיום ע״ש הוא חול ונמצא דלפ״ז לא נקרא עדיין שם עירוב מאתמול על אותו הפת כיון שי״ט שני חול והו״ל היום תחילת העירוב מי״ט לשבת לכך פרש״י דאפ״ה שרי ממ״נ אי אתמול קודש והיום חול שפיר מערב מיום חול לשבת ולא מיקרי הכנה ואי אתמול חול והיום קודש הרי נקרא שם עירוב כבר על אותו הפת שהעירוב היה לצורך י״ט שני שהוא קודש וא״כ כיון שמערב באותו פת לצורך שבת תו לא מיקרי הכנה כנ״ל ברור בכוונת רש״י אלא דאכתי קשה לי כאן דעיקר שריותא דאותו פת היינו משום שאינו צריך לקרות שם כמ״ש רש״י שם והכא ע״כ צריך לקרות שם מספק א״כ מאי ממ״נ דאמרינן ויש ליישב כיון דקורא שם על תנאי אכתי ממ״נ לא מיקרי הכנה ועדיין צ״ע ודו״ק:
היינו קלקולא [והרי זה הקלקול], בכך שאסר לערב מאתמול, ואין איפוא להוכיח מכאן. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי, ולאסור שאין מערבין לא לתחומים ולא לחצירות. שפסק הלכה בנושא זה כשיטת רב רבו וכגירסת ר׳ אליעזר.
this is the corruption that might result from a ruling that renders it prohibited to prepare an eiruv the day before. Therefore, this cannot serve as proof of the conclusive ruling. Rava said that Rav Ḥisda said that Rav Huna said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi to prohibit one from preparing either type of eiruv. One may not prepare an eiruv either for courtyards or for boundaries, as the halakha is in accordance with Rabbi Elazar’s version of the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תָּנוּ רַבָּנַן יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה [וְאוֹמֵר] שֶׁל שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְשֶׁל יו״טיוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָהּ וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע רַבִּי אוֹמֵר אַף חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

§ The Sages taught the following baraita: In the case of a Festival that occurs on Shabbat, Beit Shammai say: One must recite an Amida prayer that includes eight blessings, inserting two additional blessings between the standard opening three and concluding three. As for the two middle blessings, one recites one for Shabbat as an independent blessing and a second for the Festival as an independent blessing. And Beit Hillel say: One must pray an Amida comprising only seven blessings, i.e., the three opening ones, the three concluding ones, and one in between. One begins the middle blessing with Shabbat and concludes it with Shabbat, and he recites a passage referring to the sanctity of the day of the Festival in the middle. Rabbi Yehuda HaNasi says: He even concludes this blessing with mention of both Shabbat and the Festival, saying: Who sanctifies Shabbat, the Jewish people, and the seasons.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתחיל בשל שבת – ברכה אחת לשניהם ומתחיל להזכיר שבת תחילה ותתן לנו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה.
ומסיים – הברכה בשל שבת מקדש השבת ותו לא.
ואומר קדושת היום באמצע – ותתן לנו ה׳ אלהינו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה.
אתנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית הילל אומרים מתפלל שבע שלש ראשונות ושלש אחרונות מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, אתה בחרתנו וכו׳ עד ותתן לנו י״י אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנו׳[ח]⁠ב הזה ואת יום חג פלוני הזה, הרי מתחיל בשל שבת ומזכיר שבת תחילה ליום טוב, וקדושת היום באמצע הוא הזכרת המועד, ומסיים בשל שבת בשמחה ובששון שבת ומועדי קדשךג. רבי אומר אף חותם בה מקדש השבתד וישראל והזמנים.
א. כל הדיבור בעקבות ר״ח.
ב. כך לקמן. בדפוס כאן ולקמן המנוחה.
ג. לא כרש״י שפירש מסיים חותם. אלא מסיים היינו קודם החתימה. וכמש״כ הכס״מ פ״ב מהל׳ תפלה הי״א שכ״פ הרמב״ם. וכ״מ מראבי״ה סי׳ תשנ. [ועי׳ בהע׳ לר״ח הנדמ״ח שתמהו מאי ׳ומועדי קדשך׳ דקאמר הא אין זה מסיים בשל שבת]. ולפי פירוש רבינו [שהוא פי׳ ר״ח] אף רבי ס״ל מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת אלא שמוסיף דחותם בשניהם. ואילו לרש״י רבי חולק על מסיים בשל שבת.
ד. בכתה״י: מקדש ישראל והזמנים. וטס״ה אבל נקוט מיהא דגרסינן ישראל בלי וא״ו. וכן לקמן בכתה״י. [עי׳ בגמ׳ שלרבי חותם מקדש ישראל והשבת והזמנים ורבינא הוא דתרציה מקדש השבת וישראל והזמנים. וכ״ה בר״ח שהוא מקור רבינו. ואולי כ״ז חסר כאן והשמטת ׳השבת׳ בכתה״י נותנת מקום לחשד].
של שבת בפני עצמה, היינו אתה קדשת.
ושל יום טוב, אתה בחרתנו.
מתחיל בשל שבת, ברכה אחת לשתיהן, ובאותה ברכה עצמה מתחיל להזכיר שבת תחלה ותתן לנו ה׳ אלהינו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה, וזהו קדשת היום באמצע, וחותם בשל שבת לבדה ברוך מקדש השבת.
תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל וכו׳ עד אטו שבת ישראל מקדשי לה שבת קדישא וקיימא היא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אמר רב יוסף הילכתא כרבי וכדמתרץ רבינא – איפשר דתרי רבינא הוו וחד מן קמאי והייני כדמתרץ ומדכר ליה רב יוסף א״נ איפשר דלישנא דתלמודא הוא.
תנו רבנן שבת שחל להיות בראש חדש ובחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה – פירוש: במקום שמזכיר בחול.
יו״ט שחל להיות בשבת מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות ומתפלל באמצע נוסח תפלת יו״ט ומזכיר בה של שבת תחלה כגון שבתות למנוחה ומועדים וכו׳ את יום השבת וכו׳ וחותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים וכן בקדוש היום אומרו בנסח יו״ט ומזכיר של שבת תחלה חותם מקדש השבת ישראל והזמנים:
יום טוב שחל להיות בשבת כו׳. מתחיל בשל שבת כו׳. לפי הפשט משמע שאומר תפלת השבת ממש אלא שאין המנהג כן. ורש״י ז״ל פירש מתחיל בשל שבת שאומר ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום המנוח הזה. הא דאמרינן ערבית שחרית מנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה דהיינו יעלה ויבא. אמרו רוב המפרשים ז״ל דאין אומרים ביעלה ויבא האמור בעבודה בשבת את יום המנוח הזה שכבר הזכיר מאורע של שבת. והוא הדין ביעלה ויבא דברכת המזון ועכשו לא בא להזכיר אלא מאורע של ראש חודש ושל חולו של מועד והוא הדין בברכת המזון שכבר הוא מזכיר נחמה של שבת ומנוחה של שבת. ואפילו ביום טוב שחל להיות בשבת. ואלא מיהו אם חזר והזכיר לא הפסיד כלום אלא דמברכותיו של אדם ניכר אם הוא חכם כדאיתא בברכות.
גמ׳ מתפלל שמונה ואומר של שבת כו׳ מפני שהפת נאפה יפה כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה ואומר קדושת היום באמצע ותתן לנו ה׳ אלהינו כו׳. נ״ב ול״נ יעלה ויבא והשיאנו:
בד״ה אטו ישראל כו׳ שבת בשלמא כו׳ הד״א:
א תנו רבנן [שנו חכמים]: יום טוב שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל שמנה ברכות בתפילת עמידה, שמוסיף שתי ברכות אמצעיות על שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ואותן שתי ברכות אמצעיות שאומר, הרי הן, ברכה אחת של שבת בפני עצמה, וברכה אחת נוספת של יום טוב בפני עצמה. ובית הלל אומרים: מתפלל שבע ברכות בלבד, שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ואחת באמצע, אשר בה הוא מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היום של אותו חג באמצע. רבי אומר: אף חותם בה בברכה זו מעין שבת ויום טוב יחד: ״מקדש השבת, ישראל והזמנים״.
§ The Sages taught the following baraita: In the case of a Festival that occurs on Shabbat, Beit Shammai say: One must recite an Amida prayer that includes eight blessings, inserting two additional blessings between the standard opening three and concluding three. As for the two middle blessings, one recites one for Shabbat as an independent blessing and a second for the Festival as an independent blessing. And Beit Hillel say: One must pray an Amida comprising only seven blessings, i.e., the three opening ones, the three concluding ones, and one in between. One begins the middle blessing with Shabbat and concludes it with Shabbat, and he recites a passage referring to the sanctity of the day of the Festival in the middle. Rabbi Yehuda HaNasi says: He even concludes this blessing with mention of both Shabbat and the Festival, saying: Who sanctifies Shabbat, the Jewish people, and the seasons.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַשַּׁבָּת וְהַזְּמַנִּים אֲמַר לֵיהּ אַטּוּ שַׁבָּת יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁי לֵיהּ וְהָא שַׁבָּת מִקַּדְּשָׁא וְקָיְימָא אֶלָּא אֵימָא מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים אָמַר רַב יוֹסֵף אהֲלָכָה כְּרַבִּי וְכִדְתָרֵיץ רָבִינָא.:

A tanna taught a baraita before Ravina with a slightly different reading: He concludes the blessing with: Who sanctifies the Jewish people, Shabbat, and the seasons. Ravina said to that tanna: Is that to say that the Jewish people sanctify Shabbat? Isn’t Shabbat already sanctified from the six days of Creation? Every seventh day is automatically Shabbat, without the need for any declaration on the part of the Jewish people. Rather, amend it and say as follows: Who sanctifies Shabbat, the Jewish people, and the seasons, as the Jewish people indeed sanctify the New Moon and the Festival days. Rav Yosef said: The halakha with regard to the conclusion of the blessing is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and as the difficulty was resolved by Ravina.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב יוסף הלכתא כרבי דחותם בה וכדמתרץ רבינא ברוך מקדש השבת וישראל והזמנים דישראל מקדשי להו לזמנים הלכך מקדמינן קדושתן דישראל דאינון מקדשי להו לזמנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני תנא קמיה דרבינא – במילתיה דרבי מקדש ישראל והשבת והזמנים.
אטו שבת ישראל מקדשי ליה – שקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראין מועדים בבית דין.
אלא שבת מקדשא וקיימא – מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות דראש חדש.
אטו שבת ישראל מקדשי לה, שהקדמת ישראל לשל שבת, בשלמא זמנים, צריך להקדים קדשת ישראל לקדושתם, שעל ידי ישראל נתקדשו, ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעין חדשים וקוראין מועדים בבית דין, וביד ב״ד לחסר ימי החדשים ההם ולמלא אותם ולעשות עבור לשנה, אלא שבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות החדש.
אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים, כלומר הקב״ה קדש השבת וקדש נמי ישראל ונתן להם רשות לקדש הזמנים, כדכתיב אשר תקראו אותם במועדם, ברצונכם לאחר אותם ולהקדימם.
אמר רב יוסף הלכתא כרבי וכדמתרץ רבינא. וא״ת והרי לא ראה רב יוסף רבינא. וי״ל דתרי רבינא הוו. אי נמי דלאו רב יוסף הוא דאמר כדמתרץ רבינא אלא תלמודא הוא דאמר הכי כדמתרץ רבינא לעיל.
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבינא נוסח זה: ״מקדש ישראל והשבת והזמנים״. אמר ליה [לו] רבינא לאותו תנא: אטו [וכי] את השבת ישראל מקדשי ליה [הם שמקדשים אותה]? והא [והרי] השבת מקדשא וקיימא [מקודשת ועומדת] מששת ימי בראשית, שכל יום שביעי הוא מעצמו שבת, ואין השבת מתקדשת על ידי החלטת ישראל. אלא אימא [אמור, תקן] בנוסח זה: ״מקדש השבת, ישראל והזמנים״, שאכן ישראל הם המקדשים את הזמנים — ראשי חדשים ומועדים. אמר רב יוסף: הלכה כרבי לענין סיום הברכה, וכדתריץ [וכפי שיישב, קבע] רבינא.
A tanna taught a baraita before Ravina with a slightly different reading: He concludes the blessing with: Who sanctifies the Jewish people, Shabbat, and the seasons. Ravina said to that tanna: Is that to say that the Jewish people sanctify Shabbat? Isn’t Shabbat already sanctified from the six days of Creation? Every seventh day is automatically Shabbat, without the need for any declaration on the part of the Jewish people. Rather, amend it and say as follows: Who sanctifies Shabbat, the Jewish people, and the seasons, as the Jewish people indeed sanctify the New Moon and the Festival days. Rav Yosef said: The halakha with regard to the conclusion of the blessing is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi and as the difficulty was resolved by Ravina.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן שַׁבָּת שֶׁחָל לִהְיוֹת בר״חבְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ אוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד בעַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה גוְאִם לֹא אָמַר מַחְזִירִין אוֹתוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בַּהוֹדָאָה דוּבַמּוּסָפִין מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.

The Sages taught the following baraita: In the case of Shabbat that occurs on a New Moon or on one of the intermediate days of a Festival, for the evening, morning, and afternoon prayers, one prays in his usual manner, reciting seven blessings in the Amida, and recites a passage pertaining to the event of the day, i.e.: May there rise and come [ya’aleh veyavo], during the blessing of the Temple service, known as retze; and if he did not recite it, he is required to return to the beginning of the Amida prayer and repeat it. Rabbi Eliezer disagrees and says: This passage is recited during the blessing of thanksgiving, known as modim. And in the additional prayer one begins the fourth blessing, the special blessing for the additional service, with Shabbat, and concludes it with Shabbat, and recites a passage pertaining to the sanctity of the day of the New Moon or the Festival in the middle.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן שבת שחלה להיות בר״ח או בחולו של מועד. ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא וגו׳ ומזכיר מעין המאורע אם הוא ר״ח אומר של ר״ח ואם חולו של מועד אם פסח אומר של פסח ואם סוכות של סוכות. בעבודה והיא רצה י״י אלהינו בעמך ישראל וכו׳. ואם לא אמר מחזירין אותו והכי הלכתא ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קידוש היום באמצע וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים והכי הלכתא רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר לא במוספין בלבד אלא כל מקום שזקוק לשבע בין ערב בין שחרית בין מנחה מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קידוש היום באמצע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתפלל שבע – כשאר שבתות כי היכי דבחול אין לו למועד ברכה קבועה בשלש תפלות הללו אף בשבת אין צריך לקבוע לו ברכה לבית שמאי ולא לכללו לבית הלל.
מעין המאורע – ראש חדש או מועד.
בעבודה – כגון יעלה ויבא בברכת עבודה.
בהודאה – כמו שאומר על הנסים בחנוכה ופורים.
ושבת שחלה להיות בחולו של מועד או בראש חדש ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר יעלה ויבא ומזכיר מעין המאורע אם ראש חדש אומר את יום המנוח הזהא ואת יום ראש החדש הזה ואם חולו של מועד הוא דפסח אומ׳ את יום חג המצות הזה ואם סוכות מזכיר סוכות בעבודה בברכת רצה י״י אלהינו. ואם לא אמר מחזירין אותו. ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומ׳ קדושת היום באמצע. [ובראש חודש חותם מקדש השבת ישראל וראשי חדשים. ובחולו של מועד]⁠ב חותם מקדש השבת וישראלג והזמנים.
א. הזכרת שבת ליתא בפי׳ רבינו חננאל והוספת רבינו היא. ושאר קדמונים ס״ל שאין מזכירים של שבת ביעו״י. עי׳ סדרש״י סי׳ תקלה ותקלו שכ״ה בתשו׳ הגאונים ושבה״ל סי׳ קעח בשם ר״ת ותשו׳ גאון וסרע״ג ח״ב סי׳ מז ואו״ז הל׳ ר״ח סי׳ תנח ורא״ש שבת פ״ב סי׳ טז וכ״ה בטושו״ע רס״י תכה. יש שכתבו הטעם שכיון שאומר רביעית בפני עצמה למה הוצרך להזכירה עוד בעבודה (סרע״ג שם). ויש שכתבו דטעמא כדאמרינן (שבת כד ע״א) גבי ברכות ההפטרה בשבת ר״ח שאין מזכירין בהן ר״ח שאלמלא שבת אין נביא בר״ח הכ״נ אם אין ר״ח אין הזכרת שבת בעבודה. (או״ז שם ונמצא גם בין תשו׳ מהר״ם ד״פ סי׳ תרלה ובמרדכי שבת ר׳ רפא). ויש שכתבו הטעם לפי שכבר סיים ברכת שבת ולא מצינו הזכרה אחר חתימה (רא״ש פ״ב דשבת סי׳ ט).
ב. כ״ה בכתה״י. ובפר״ח ליתא. וכן ליתא בד״פ.
ג. בכתה״י ישראל.
{שמעתא דחתימה בתפילת שבת, בר״ח ובחולו של מועד}
והא דתנו רבנן, שבת שחלה להיות בר״ח או בחולו של מועד וכו׳ – לכאורה נראה שאין צריך לומר, מקדש השבת וישראל והזמנים, אלא ביום טוב, אבל בחולו של מועד ובר״ח ליכא מ״ד הכי.
אלא מדאשכחן בפרק שלשה שאכלו (בבלי ברכות מ״ט.)1 דאיתיביה לוי לרבי, מקדש השבת וישראל וראשי חדשים, שמעינן מינה, כי היכי דפליג רבי ביום טוב הכי נמי פליג בשבת שחל להיות בראש חודש ובחולו של מועד. והא דתניא: יום טוב, משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דלמר אית ליה כולל ולמר לית כולל.
1. עיין בנר למאור
מתפלל שבע, כשאר שבתות.
ואומר מעין המאורע בעבודה, כיהיכי דבחול אין לו למועד ברכה קבועה בשלש תפלות הללו, אף בשבת אין צריך לקבוע לו ברכה בפני עצמה לבית שמאי, ולא לכוללו לבית הלל אלא אומר מעין המאורע ראש חדש או מועד בעבודה, אומר יעלה ויבא בברכת עבודה.
[ר״א אומר] בהודאה, כמו שאומר על הנסים בחנוכה ופורים.
[ובמוספין] מתחיל [בשל] שבת, ברכה אחת לשתיהן, ובאותה ברכה עצמה מתחיל להזכיר שבת תחלה,שאומר ותתן לנו ה׳ אלהינו שבתות למנוחה וראשי חדשים לכפרה.
ומסיים בשל שבת,לבדה, והוא הדין דהוה פליג רבי בהא לומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל וראשי חדשים, וכן הלכתא.
כל מקום שהוא זקוק לשבע, ואפילו בערבית ושחרית ומנחה.
ר׳ אליעזר אומר בהודאה – דקסבר דבחול נמי בהודאה מזכיר.
ואם לא אמר מחזירין אותו – פירוש: אכולהו לבר מערבית דראש חדש וכדפרישנא טעמא בברכות לפי שאין מקדשין החדש אלא ביום.
ובמוספין מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע – פירוש: שכן מוסף בראש חדש ובחולו של מועד ולפיכך ראוי לאומרה באמצע ומיהו לעולם כדמסיים בה ר׳ מקדש השבת וישראל והזמנים או ראשי חדשים והכי איתא בהדיא בברכות וכן הילכתא.
שבת שחלה להיות בראש חדש או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל שלש ראשונות ושלש אחרונות ושל שבת באמצע ואין מזכיר בה של ראש חדש או של חולו של מועד כלל אלא שיאמר יעלה ויבא בעבודה ואם לא אמר בכלן מחזירין אותו חוץ מערבית של ראש חדש לפי שאין מקדשין את החדש בלילה כמו שביארנו במקומו וכן בקדוש היום מקדש בנוסח שבת ואין מזכיר בו כלל ראש חדש או חול המועד ובמוספין אומר נסח יו״ט או ראש חדש באמצע ומזכיר של שבת תחלה וחותם שבת וישראל והזמנים:
ואם לא אמר מחזירין אותו. פירוש לא קאי אתפלת ערבית של ראש חודש דבההיא אין מחזירין אותו כדאיתא בפרק תפלת השחר.
ר׳ אליעזר אומר בהודאה. פירוש דקסבר אף בחול אומרו שם כמו על הנסים בהודאה ולא קיימא לן כותיה.
גמרא שבת שחל להיות בר״ח כו׳ גבי י״ט נקט איפכא י״ט שחל להיות בשבת משום דבי״ט מתפלל כסדר של י״ט אבל ר״ח מתפלל כסדר של שבת עכ״ל מתוספות ישנים:
ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שבת שחל להיות בראש חדש או בחולו של מועד, תפילות ערבית ושחרית ומנחה של שבת מתפלל כרגיל שבע ברכות, ואומר מעין המאורע (״יעלה ויבוא״) בברכת העבודה (״רצה״). ואם לא אמרמחזירין אותו ויתפלל שנית. רבי אליעזר אומר: מעין המאורע אומר בתפילת הודאה (״מודים״). ואילו בתפילת המוספין משנה את נוסח הברכה עצמה: מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת, ואומר קדושת היוםראש חודש או חול המועד
The Sages taught the following baraita: In the case of Shabbat that occurs on a New Moon or on one of the intermediate days of a Festival, for the evening, morning, and afternoon prayers, one prays in his usual manner, reciting seven blessings in the Amida, and recites a passage pertaining to the event of the day, i.e.: May there rise and come [ya’aleh veyavo], during the blessing of the Temple service, known as retze; and if he did not recite it, he is required to return to the beginning of the Amida prayer and repeat it. Rabbi Eliezer disagrees and says: This passage is recited during the blessing of thanksgiving, known as modim. And in the additional prayer one begins the fourth blessing, the special blessing for the additional service, with Shabbat, and concludes it with Shabbat, and recites a passage pertaining to the sanctity of the day of the New Moon or the Festival in the middle.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמְרִים כׇּל מָקוֹם שֶׁהוּזְקַק לְשֶׁבַע מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע אָמַר רַב הוּנָא אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.

Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, disagree and say: Wherever one is required to recite seven blessings, whether in the evening, morning, or afternoon prayers, he begins the fourth blessing with Shabbat and concludes it with Shabbat, and recites a passage referring to the sanctity of the day of the New Moon or the Festival in the middle. Rav Huna said: The halakha is not in accordance with the opinion of that pair of scholars; rather, it is in accordance with the opinion of the first tanna, that in the evening, morning, and afternoon prayers one recites the usual seven blessings and recites a passage pertaining to the event of the day during the blessing of the Temple service.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״המיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב הונא אין הלכה כאותו הזוג והן רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה הללו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל מקום שזקוק לשבע – ואפי׳ ערבית ושחרית ומנחה: אין הלכה כאותו הזוג גרסינן אלא כתנא קמא דאמר ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה מיהו לאו הלכתא כוותיה בהא דקאמר ובמוספין מתחיל כו׳ אלא בהא הלכתא כרבי דאמר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים או ראשי חדשים בראש חדש.
אין הלכה כאותו הזוג – וא״ת אמאי לא קאמר הלכה כתנא קמא וי״ל דאי הוה אמר הלכה כתנא קמא הוה משמע אכל דבריו אף ממה שאמר מסיים בשל שבת והא ליתא דהא קי״ל דהלכתא כרבי דאמר חותם ברוך מקדש השבת ישראל והזמנים.
אמר רב הונא אין הלכה, כאותו הזוג. ומיהו אף כתנא קמא אין הלכה דאיהו קאמר במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת כבית הלל ואנן קיימא לן כר׳ דאמר אף חותם ביה מקדש ישראל והזמנים.
רבן שמעון בן גמליאל כר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן ב״ב כל מקום וכו׳ אמר רב הונא אין הלכה באותו הזוג אמר רב חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחבירו ומתנה. ואמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. מאן דאמר עירובי תחומין כל שכן עירובי תבשילין ומאן דאמר עירובי תבשילין דוקא אבל לא עירובי תחומין מאי טעמא דלמיקנא ביתא1 ביום טוב2 לא קנינן – והילכתא כרבא. וכיון דקים לן כר׳ דלעיל לית לן הפרישא בין תחומין לחצירות דכולהו בלאו תנאי אסירי בתרוייהו איכא משום מיקנא ביתא וקים לן הכא כרבא בעירובי תחומין דאפילו בתנאי אסירי. ושמעינן מינה דהוא הדין לעירובי חצירות דליכא היפרישא ביניהו ותרויהו אסירי בין בתנאי בין שלא בתנאי ושלא כדברי הרי״ף ז״ל. ומיהו כי אסרינן עירובי תחומין הני מילי בפת אבל ברגליו לא כדאיתא התם בעירובין וכדכתיבנא התם בס״ד.
1. כן בכ״י בהמ״ל 8728, וכן בדפוס ואדי אלחגארה. ברוב עדי נוסח של הבבלי: ״שביתה״.
2. כן בכ״י בהמ״ל 8728, וכן בכמה כ״י של הבבלי. ברוב עדי נוסח של הבבלי: ״בשבתא״.
אין הלכה כאותו הזוג. פירוש אלא כתנא קמא ובלבד שיחתום בשל שבת וראש חודש כרבי. וכתב הריטב״א ז״ל וצריך שיאמר סמוך לחתימה מעין החתימה וחוקי ראשי חדשים להם קבעת ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ואם לא אמרן חוזר לראש.
בד״ה אין הלכה כו׳ מעין המאורע בהודאה נמחק בהודאה:
באמצע. רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומרים: כל מקום שהוזקק לשבע ברכות, לאו דווקא בתפלת המוספים, אלא בכל תפילות היום אף בשחרית מנחה וערבית, מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. אמר רב הונא: אין הלכה כאותו הזוג, אלא כשיטת התנא הראשון שבשחרית מנחה וערבית מתפלל שבע ברכות ואומר מעין המאורע בעבודה.
Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, disagree and say: Wherever one is required to recite seven blessings, whether in the evening, morning, or afternoon prayers, he begins the fourth blessing with Shabbat and concludes it with Shabbat, and recites a passage referring to the sanctity of the day of the New Moon or the Festival in the middle. Rav Huna said: The halakha is not in accordance with the opinion of that pair of scholars; rather, it is in accordance with the opinion of the first tanna, that in the evening, morning, and afternoon prayers one recites the usual seven blessings and recites a passage pertaining to the event of the day during the blessing of the Temple service.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״המיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תְחוּמִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ וּמַתְנֶה.

§ Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: If a person forgot to place an eiruv before a Festival occurring on Thursday and Friday in the Diaspora, he may act as follows: He may place an eiruv for the joining of Shabbat boundaries on the first Festival day for the next, i.e., on the first Festival day for the second Festival day kept in the Diaspora, based on a doubt as to which day is the real day of the Festival, and stipulate as follows: If today is in fact the Festival, then tomorrow is a weekday, on which I may walk as far as I wish in all directions; and if today is a weekday and tomorrow is the Festival, I hereby place an eiruv for the joining of Shabbat boundaries for tomorrow. On the following day he makes a similar stipulation with the same eiruv, so that he will have an eiruv for Shabbat.
רי״ףר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ומתנה, כדמפרש הגאון ז״ל ואזיל, ובעירובי תחומין צריך לכפול תנאו שאמר ביום הראשון, גם ביום טוב שני, דשמא יום ראשון הוא עיקר יום טוב, ומה שאמר אינו כלום, מה שאין כן בעירובי תבשילין אם יום ראשון הוא יום טוב, שני הוא חול גמור, ויכול לבשל בתחלה לשבת, לפיכך סגי ליה בתנאי שאמר ביום ראשון שהוא יום חמישי בשבת.
ג אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחברו ליום טוב שני של גלויות, ומתנה, ואומר כך: אם היום הוא אכן יום טוב אם כן למחר יום חול הוא, ומותר הרי ללכת בו כמה שארצה לכל צד. ואם היום חול הוא ומחר יום טוב — הרי אני מניח עירוב תחומין למחר. וכן יתנה למחרת על אותה פת.
§ Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: If a person forgot to place an eiruv before a Festival occurring on Thursday and Friday in the Diaspora, he may act as follows: He may place an eiruv for the joining of Shabbat boundaries on the first Festival day for the next, i.e., on the first Festival day for the second Festival day kept in the Diaspora, based on a doubt as to which day is the real day of the Festival, and stipulate as follows: If today is in fact the Festival, then tomorrow is a weekday, on which I may walk as far as I wish in all directions; and if today is a weekday and tomorrow is the Festival, I hereby place an eiruv for the joining of Shabbat boundaries for tomorrow. On the following day he makes a similar stipulation with the same eiruv, so that he will have an eiruv for Shabbat.
רי״ףר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רָבָא המַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ וּמַתְנֶה.

Rava said: A person may place an eiruv for the joining of cooked foods on the first Festival day for the next day and stipulate as follows: If today is a weekday and tomorrow is the Festival, this is my joining of cooked foods, so that I may rely on it to cook tomorrow for Shabbat; and if today is in fact the Festival and tomorrow is a weekday, I may cook tomorrow as on a regular weekday.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא מניח אדם עירובי תחומין מיום טוב לחבירו ומתנה וכל שכן עירובי תבשילין ומשמיה דרב אמר מניח עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה אבל עירובי תחומין לא דלמקנא שביתה ביום טוב לא והני מילי בשני ימים טובים של גליות שהן ב׳ קדושות שמתנה ואומר אם היום קדש ולמחר חול הוא אינו צריך לעירוב ואם מחר הוא יום טוב היום ערב יום טוב הנה אני מערב מערב יום טוב ליום טוב וקיימא לן כרבא דהוא בתראה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיום טוב לחבירו – אם נזכר ביו״ט ראשון וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת ומתנה אם היום חול ומחר קדש עירובי עירוב ואם חלוף איני צריך לערב לתבשילין ובתחומין יאמר אם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר כמו כן בשל תחומין ובאותה הפת עצמה דממה נפשך הוי עירוב אבל בשל תבשילין אין צריך לשנות ולחזור את תנאו למחר.
מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה. פירש רש״י דאין צריך להתנות אלא ביום ראשון אבל בשני אין צריך להתנות דאם הראשון חול כבר עירב ואם הוא קדש אינו צריך כלום. אבל בעירובי חצרות ועירובי תחומין צריך לחזור ולהתנות ביום שני שהרי אם הראשון קדש אין לו עירוב ובמה יטלטל ויוציא למחר או יצא חוץ לתחום. וכן פירשו הרי״ף והרמב״ם ז״ל.
בד״ה מי״ט לחבירו כו׳ וכן אינו צריך לערב לתבשילים כו׳. נ״ב אבל ברי״ף כתב שאף בעירוב תבשילין אומר תחלה אם היום קדש ולמחר חול איננו צריך לכלום ואם למחר קודש בהאי עירוב דקא מנחנא האידנא לישתרי לי כו׳:
אמר רבא: מניח אדם ערובי תבשילין מיום טוב לחבירו, ומתנה ואומר: אם היום חול ומחר קודש — עירובי עירוב ובשלו אהיה מותר לבשל למחר לצורך השבת, ואם היום קודש ולמחר חול — הרי מותר אני בבישול כבשאר ימות החול.
Rava said: A person may place an eiruv for the joining of cooked foods on the first Festival day for the next day and stipulate as follows: If today is a weekday and tomorrow is the Festival, this is my joining of cooked foods, so that I may rely on it to cook tomorrow for Shabbat; and if today is in fact the Festival and tomorrow is a weekday, I may cook tomorrow as on a regular weekday.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תְחוּמִין כׇּל שֶׁכֵּן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין וּמַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין ואֲבָל עֵירוּבֵי תְחוּמִין לָא מַאי טַעְמָא דִּלְמִקְנֵי שְׁבִיתָה בְּשַׁבְּתָא לָא.

The Gemara comments: With regard to the one who said this halakha concerning an eiruv for the joining of Shabbat boundaries, all the more so would he permit one to act in this manner concerning an eiruv for the joining of cooked foods. On the other hand, the one who said this halakha with regard to an eiruv for the joining of cooked foods spoke only with regard to the joining of cooked foods; however, as for an eiruv for the joining of Shabbat boundaries, this is not permitted. The Gemara asks: What is the reason for this difference? It is that they did not permit the acquisition of residence on a day of rest, even in a case of uncertainty. However, with regard to an eiruv for the joining of cooked foods, since it is merely symbolic, it is permitted for the sake of the honor of Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמקני שביתה בשבתא – לאו דוקא שבתא נקט אלא יו״ט קרי שבתא לא התירו לו לקנות שביתה ביום טוב ואפי׳ מספק ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו.
מאי טעמא למקני שביתה בשבתא לא – וא״ת למה לי האי טעמא האיכא טעמא דהכנה כדאמרי׳ בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף לח: ושם) מיו״ט לשבת מאי טעמא לא משום הכנה וי״ל דאי לאו ההיא טעמא דמקני שביתה בשבתא משום טעמא דקאמר משום הכנה לא אסרינן הואיל ויש שם ספק דשמא חול הוא לגמרי מכל מקום קשה דהתם בעירובין למה לי טעמא דהכנה תיפוק ליה משום דמקני שביתה בשבתא לא ויש לומר דהתם מיירי בעירובי חצרות ולא שייך למקני שביתה ומכל מקום קשה מההוא דגטין פרק הזורק (גיטין ע׳:) גבי שכיב מרע דקאמר איהי תזיל ותחוד ותפתח והתם מיירי בשבת דשרי לעשות קנין והכא אסר למקני שביתה אפי׳ ביו״ט וי״ל דשכיב מרע שאני דהתירו עליו שלא תטרף דעתו ותדע דיש חלוק בין שכיב מרע לאיש אחר דהא התירו לו לגרש בשבת ואין אנו מקדשין ואין מגרשין ואע״ג דלא קאמר לקמן אין מגרשין מכל מקום למה יש לחלק בין קדושין לגרושין ועוד דבתוספתא אמרינן בהדיא אין מקדשין ואין מגרשין ולי נראה מדקאמר התם אי אתה מודה משמע דלא פליג שום אדם עליה והא פליג רבי עליה לעיל דאמר מערבין עירובי חצרות לכך נראה לפרש דטעמא דהכא יש לומר משום הכנה וה״ק אסור למקני שביתה בשבתא משום דהיינו הכנה ואין מכינין מיום טוב לשבת וא״ת לרבי יוחנן דאמר לעיל (דף ד.) נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג רבי יוחנן אכל הני תנאי ואמוראי דהכא ויש לומר דהתם מיירי בהכנה שנעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי׳ רבי יוחנן מודה אבל מה שמתיר ר׳ יוחנן היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה.
אבל ערובי תחומין לא מאי טעמא דלמקנא שביתה ביומא טבא לא. תמיה לי והלא אינו קונה ביום טוב כלום דהא מתנה, יש לומר דאפילו ספק אסור מפני שנראה כקונה ביו״ט. ועוד קשה לי מאי קאמר דלמקנא ביתא ביומא טבא לא והא אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין לט.) עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולר׳ אליעזר מערב אפילו בפת ובפת ראשון מיהא כדאמר שמואל התם ולא חיישינן למקנא ביתא כי הכא, יש לומר דהתם כיון דלא מערב בפת חדש אלא בפת ראשון שכבר עירב בו לא מיחזי כקונה עכשיו אלא כקנין שקנה מערב יום טוב, ומערב ברגליו נמי כיון דלא בעי למימר ולא מידי אלא דקאים התם בלחוד לא מחזי כקונה עכשיו כלום, אבל בקונה בפת חדש ואפילו מתנה נראה כקונה ביומא טבא ואסור. ואכתי קשה לי כי אמרי ליה לר׳ אליעזר התם (לח.) אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת ואהדר להו אמאי לא אמר להו משום דלמקנא ביתא ביומא טבא לא, ומיהא לפי מה שפירשנו שם דאעירובי חצרות קא מקשי לאו מקנא איכא דעירובי רשותא בעלמא הוא, ואפילו למי שפירש ההיא בעירובי תחומין יש לומר דעדיפא מינה קאמר להו דהכנה ממש היא דאורייתא ומקנא ביתא ליתא אלא מדרבנן, ועוד דדילמא לית ליה האי טעמא כדלית ליה לרב⁠[א] הכא דרב חייא בר אשי.
אבל הא קשיא לי מאי טעמא לא אמר הכא משום הכנה דעדיפא וקא מודה ביה רבא, ועוד קשיא לי לרב חייא [בר אשי] דאמר משמיה דרב מניחין עירובי תחומין ותיפוק ליה מיהא משום הכנה, ועוד דרב נמי הא אית ליה הכנה כדאיתא בפרק קמא (ביצה ד.) בהדיא ובפרק בכל מערבין (עירובין לח.) גבי פלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן ואם כן היכי שרינן הכא בערובי תחומין. ויש לומר דקסבר דבמתנה ביום ראשון וביום שני ליכא משום הכנה, דהא אפילו ביצה דכותה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת בשבת והכא נמי כיון דמתנה ביו״ט ראשון לא מיחזי כמכין מיו״ט לשבת ואפילו במערב בפת, אבל בב׳ ימים טובים של ר״ה דכיומא אריכתא דמי אינו מניח עירובי תחומין אפילו [במתנה] ואפילו לרב דלית ליה אסור קנייה כי האי משום דהא איכא משום הכנה מיהא וכההיא דא״ר אליעזר התם [בפ׳] בכל מערבין ומשתתפין.
למקנא ביתא ביומא טבא לא. ואם תאמר והא אמרינן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז:) ההיא שכיב מרע [דכתב] גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי יומא דשבתא למחר תקף עליה עלמא טובא אתו לקמיה דרבא אמר להו תיזול ותיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ולקני גיטא אגב ביתא, אלמא קונים בשבת וכל שכן ביום טוב. יש לומר דגבי שכיב מרע הקילו, תדע דהא תנן לקמן בפרק משילין (ביצה לו:) לא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכו׳ כל אלו ביו״ט ואין צריך לומר בשבת והתם שרי לגרש, אלא (ל)⁠טעמא דמילתא דבשכיב מרע הקילו.
תוס׳ בד״ה מ״ט למיקני כו׳ ול״נ מדקאמר התם אי אתה מודה כו׳ כצ״ל ושייך בסה״ד מן ולי נראה עד בידי שמים שנעשית מאליה:
תוס׳ בד״ה מ״ט למקני שביתה בשבת כו׳ הואיל ויש שם ספק דשמח חול הוא לגמרי כו׳ עכ״ל פירוש הכא דמיירי במניח מי״ט לחבירו על תנאי מספק וממ״נ העירוב מניח ביום שהוא חול לגמרי ולא שייך כאן הכנה אבל בההיא דעירובין דמיירי במניח מי״ט לשבת וספק הוא שמא הוא קודש שייך שפיר הכנה וק״ל:
בא״ד וא״ת לר״י דאמר לעיל נולדה בזה כו׳ וכי פליג ר״י אכל הני תנאי ואמוראי כו׳ עכ״ל פי׳ דרב חייא בר אשי אמר רב לא פליג עליה דרבא אלא במניח מי״ט לחבירו אבל מי״ט לשבת מודה דאסור דהא רב פסק לעיל כת״ק דברייתא וטעמא דרבי ע״כ משום הכנה דרב אית ליה בהדיא בפרק בכל מערבין די״ט ושבת ב׳ קדושות הן מיהו רבי דאסר נמי לעיל מי״ט לשבת אפשר דלית ליה הכנה אלא דאסר לה משום קדושה א׳ כמ״ש התוס׳ לעיל ומ״מ כתבו התוס׳ שפיר וכי פליג ר״י אכל הני תנאי דהא ע״כ כיון דר״י מתיר בנולדה מי״ט לשבת ע״כ לא סבר כרב דמאן דאית ליה קדושה אחת אוסר בנולדה מי״ט לשבת ודו״ק:
בד״ה דלמיקני שביתה בשבתא וכו׳ ואם התירו בע״ת התם משום כבוד שבת עכ״ל. מכאן נראה מבואר שרש״י אינו מפרש טעמא דלמיקני שביתה משום הכנה דא״כ מאי קשיא ליה מע״ת. דלכאורה נראה ברור דבע״ת לא שייך כלל לומר דהוי הכנה מיו״ט לשבת שעיקרו בא להתיר אפייה ובישול בי״ט עצמו לצורך שבת וכיון דאפייה ובישול לא מיקרי הכנה כ״ש דהעירוב לא מיקרי הכנה ותדע מדהוצרך רש״י לפרש לעיל בשמעתין בערובי חצירות משום מתקן ולא ניחא ליה טעמא דהכנה אלמא דפשיטא ליה דאפילו בערובי חצירות לא שייך הכנה כיון שאין איסור טלטול חצירות נוהג בי״ט א״כ כ״ש בע״ת שאין איסור אפייה ובישול נוהג בי״ט לא מיקרי העירוב הכנה ואף אם נדחק לחלק מ״מ נלע״ד מוכרח דלא שייך הכנה בע״ת מדמקשה הש״ס לעיל בפשיטות בר״פ לרבא מאי איריא בעי״ט אפי׳ בי״ט נמי וע״כ איירי כגון שחל י״ט הראשון בע״ש דאי כשחלו שני י״ט ביום ה׳ וביום ו׳ מאי מקשה אין ה״נ דשרי רבא להניח בי״ט ולהתנות אע״כ דבי״ט ראשון שחל בע״ש מיירי ומאי מקשה אפי׳ בי״ט נמי דלמא בי״ט אסור משום הכנה והא דשרי רבא מי״ט לחבירו ולהתנות היינו משום דמספק הוא אע״כ דלא שייך הכנה בע״ת וממילא דטעמא דלמיקני שביתה בשבתא נמי לרש״י לאו משום הכנה הוא מדהוצרך להתיר בתבשילין משום כבוד י״ט. ומכ״ש דא״א לפרש בשיטת רש״י ההיא דלמקני שביתה כשיטת הרי״ף והרא״ש ז״ל דהיינו משום טעמא דקנין דעירובי תחומין מיחזי כקונה בית והרי״ף ז״ל גריס להדיא למיקני ביתא לא ומה״ט מחלקו הרי״ף והרא״ש בין תחומין לחצירות ע״ש דלרש״י א״א לפרש כן דא״כ מאי קשיא ליה מע״ת דהא בע״ת לא שייך כלל טעמא דקנין. אלא ע״כ דשיטת רש״י דאסור למיקני שביתה בשבתא היינו משום דמיחזי כמתקן דנהי דלא חיישינן לטעמא דהכנה כיון דממ״נ הוי עירוב ולא מיקרי הכנה כדפרישית אפ״ה אסור לרבא משום דמיחזי כמתקן בי״ט שני ואסור ואפילו מספק ומש״ה כתב דהא דלא אסרינן נמי בתבשילין משום דמיחזי כמתקן היינו משום כבוד שבת התירו ולא גרע מאפייה ובישול גופא שהתירו משום כבוד שבת כ״ש דלא חשו לומר דמיחזי כמתקן כיון שהוא לצורך אפייה ובישול דהיינו אוכל נפש עצמו משא״כ תחומין וחצירות מכשירין נינהו ומיחזי כמתקן והא דשרינן בפרק בכל מערבין לערב תחומין מי״ט לשבת באותו פת שהניח בעי״ט היינו משום דתו לא מיחזי כמתקן כיון שאין צורך לומר כלום משא״כ הכא שלא הניח בעי״ט וצריך לקרות שם מספק על אותו פת כדפרישית א״כ אכתי מיחזי כמתקן. ואי תקשי אם כן תקשי לרש״י קושית התוספות אמאי איצטריך בפרק בכל מערבין לטעמא דהכנה ולא קאמר מטעמא דלמיקני שביתה דהיינו לרש״י משום דמיחזי כמתקן י״ל דטעמא דהכנה עדיפא לתלמודא טפי שיש לו עיקר מן התורה ודוקא הכא דלא שייך טעמא דהכנה כדפרישית הוצרך לטעמא דמתקן:
ועוד נ״ל משום דהתם אליבא דר״א קיימינן ולדידיה לא שייך טעמא דמיחזי כמתקן כלי דלר״א אשכחן דשרי לתקן כלי בי״ט אפילו לצורך מכשירי אוכל נפש דאפשר לעשותו מעי״ט כדאיתא בשבת ר״פ תולין ואע״ג דמל׳ התוס׳ בפסחים דף ס״ח משמע דלא התיר ר״א בכל מכשירין אלא במשמרת דוקא מ״מ מוכח דהיינו מדרבנן כדמוכח מל׳ התוספות ר״פ תולין ובלא״ה דבריהם בפסחים אינם מוכרחים דאיכא למימר דהא דקאמר ר״א לר״י מה ראייה רשות למצוה היינו לדבריו דר״י וכ״כ בתי״ט שם. א״כ ה״נ לא שייך האי גזירה דנהי דלצורך שבת הוא הוי לן למישרי ע״י ע״ת וכדפרישית לעיל בשם הא״ז ונהי דהר״ן חולק עליו היינו לדידן דלא שרינן מכשירי אוכל נפש דאפשר מאתמול אפילו בי״ט עצמו מש״ה לא מהני להתיר ע״י ע״ת משא״כ אליבא דר״א דלא שייך ה״ט הוצרך לטעמא דהכנה כנ״ל ודו״ק:
ומתוך מה שכתבתי מיהו יש לתמוה על רבינו הב״י שכתב בהל׳ י״ט סימן תקכ״ח בשם רש״י דאין מערבין מי״ט לשבת לא עירובי תחומין ולא עירובי חצירות והיינו דבתחומין משום טעמא דלמיקני ביתא ובחצירות משום דמיחזי כמתקן ולמאי דפרישית א״א לומר כן דע״כ טעמא דלמיקני שביתה לרש״י היינו משום דמיחזי כמתקן או שנדחק לפ׳ טעמא דלמיקני משום הכנה כדפרישית אבל א״א לפ׳ כוונת רש״י מטעמא דלמיקני ביתא ממש משום קנין דא״כ מאי הוצרך לפרש שריותא דע״ת משום כבוד שבת ותיפוק ליה דלא שייך טעמא דקנין וצ״ע:
בתוס׳ בד״ה מ״ט למיקני שביתה וא״ת ל״ל האי טעמא האיכא טעמא דהכנה וכו׳ י״ל וכו׳ הואיל ויש שם ספק עכ״ל. אם נפרש כוונת התוספות דלא איירי הכא בעירובי תחומין מי״ט לשבת אלא מי״ט לחבירו א״כ יש לתמוה טובא מעיקרא מאי קשיא להו דמלתא דפשיטא היא דטעמא דהכנה לא שייך כלל כיון דממ״נ חד מיניהו חול הוא כדאשכחן לרב גופא דאית ליה הכנה בריש מכילתין מי״ט לשבת גבי ביצה ואפ״ה שרי בשני י״ט של גליות משום דממ״נ חד מינייהו חול אע״ג דהוי הכנה דאורייתא ואם כן כ״ש שיש לנו לומר כן לענין עירובי תחומין דלא הוי אלא הכנה מדרבנן דתחומין מדרבנן וכן יש להקשות לפי מאי דמסקו התוספות הכא דטעמא דלמיקני שביתה ה״ט דהכנה ואם כן תקשי מביצה. ועוד דמאי קשיא להו טפי אמסקנא דגמרא אליבא דרבא ויותר הו״מ לאקשויי אדרב גופא דמתיר בתחומין והא אית ליה הכנה. מיהו בהא מצינן למימר דאדרב לא פסיקא להו להקשות דשמא דוקא בביצה אית ליה הכנה מדאורייתא משא״כ ההיא דעירובי תחומין לא חשיב ליה הכנה כיון דתחומין דרבנן מש״ה פסיקא להו לאקשויי אסתמא דתלמודא דמסיק הכא מטעמא דלמיקני שביתה והתם מסיק סתמא דתלמודא אליבא דר״א טעמא דהכנה וקשיא להו סתמי דתלמודא אהדדי מ״מ קושיא קמייתא בדוכתי קאי. לכך היה נראה לפרש שיטת התוספות נמי מיו״ט לשבת וכדפרישית באריכות בשיטת רש״י וכן נראה קצת בשיטת מהר״ם מלובלין בחידושיו. אלא דלפי מה שפירשתי בשיטת רש״י אין מקום להעמיד ענין זה בסתימות לשון תוספות שלא הזכירו כלל מלתא דאותו פת שכתב רש״י לכך שיטת התוס׳ צ״ע:
בא״ד וא״ת לרבי יוחנן דאמר לעיל וכו׳ וכי פליג ר״י אכל הנך תנאי ואמוראי דהכא עכ״ל. ועיין במהרש״א ז״ל. מיהו לפמ״ש בשיטת רש״י א״ש דר״י סבר דמאן דאסר בתחומין ובחצירות היינו משום מתקן ומאן דשרי בחצירות היינו משום דערובי חצירות לא מיקרי תיקון מעליא כשיטת רש״י בפרק במה מדליקין שהבאתי לעיל ואין מקום לקושית התוספות וק״ל:
בא״ד וי״ל דהתם מיירי בהכנה שנעשית בידים כגון ערובי תחומין עכ״ל. אע״ג דמאן דאית לה הכנה יליף לה מקרא דוהכינו וא״א לאוקמי קרא לענין עירוב דהוא מדרבנן אלא דאפשר דהתוספות אזלי לפי תירוצם הראשון לעיל בפ״ק דבאפייה ובישול נמי שייך הכנה ואיכא לאוקמי קרא בהכי שעושה בידים ומה״ט אסור מדרבנן בכה״ג בהכנה דעירוב משא״כ לתירוץ הריצב״א בעירובין (דף ו׳) לא שייך הכנה באפייה ובישול אלא דומיא דביצה לפ״ז צ״ל דלר׳ יוחנן לית ליה הכנה דאורייתא כלל אלא מדרבנן דוקא היכא דעבד בידים ועיין בסמוך:
בא״ד ומ״מ קשה מההיא דגיטין וכו׳ עד סוף הדיבור וכתב מהר״מ בחידושיו שדברי התוספות מהופכים דקושיא זו מקומה לעיל דלפי מ״ש דטעמא דלמיקני היינו משום הכנה אין מקום לקושיא זו. ולענ״ד אין צריך להפך ולסרס וסורסי זו למה אלא נראה לפרש דבריהם דמעיקרא לק״מ דאיכא למימר דאיסורא דהכא היינו כיון דע״י הקנין מתיר האיסור הו״ל כמתקן אפילו לפי מאי דמסקו לעיל דע״כ טעמא דלמיקני שביתה היינו משום הכנה כדמוכח מסוגיא דעירובין ולפי מאי דמסקו דאין איסור הכנה אלא במה שעושה בידים ע״כ היינו בענין שמעשה זה אסור מיו״ט לחול ומש״ה כשעושה הכנה זו מיו״ט לשבת מקרי הכנה אבל כיון דמוכח מההיא דגיטין דקנין שרי אפילו מיו״ט לחול ע״כ דלא מיקרי מעשה כלל ותו לא שייך הכנה בזה ואי משום דמתיר האיסור זהו ממילא ולא גרע מביצה דשרי אע״כ דהאיסור הכנה היינו משום שעושה מעשה בידים כגון אפייה ובישול ומה״ט אסור בעירוב שהוא כמו קנין והו״ל מעשה בידים והיינו דנקט הש״ס ל׳ למיקני שביתה וא״כ מקשה שפיר מההיא דגיטין דקנין לא מיקרי מעשה דאם כן היה ראוי לאסור מיום טוב לחול משום עובדא דחול כנ״ל ברור ודו״ק:
ומעירים: מאן [מי] שאמר דין זה בענין עירובי תחומין כל שכן שהוא מתיר לעשות כן בעירובי תבשילין, ומאן [ומי] שאמר דין זה בענין עירובי תבשיליןאבל בעירובי תחומין לא הותר הדבר. מאי טעמא [מה טעם הדבר]דלמקני [שלקנות] שביתה בשבתא יום של שבתון] לא התירו אפילו במקום ספק. אבל בעירוב תבשילין שבעצם הוא רק לסימן בלבד — משום כבוד השבת התירוהו.
The Gemara comments: With regard to the one who said this halakha concerning an eiruv for the joining of Shabbat boundaries, all the more so would he permit one to act in this manner concerning an eiruv for the joining of cooked foods. On the other hand, the one who said this halakha with regard to an eiruv for the joining of cooked foods spoke only with regard to the joining of cooked foods; however, as for an eiruv for the joining of Shabbat boundaries, this is not permitted. The Gemara asks: What is the reason for this difference? It is that they did not permit the acquisition of residence on a day of rest, even in a case of uncertainty. However, with regard to an eiruv for the joining of cooked foods, since it is merely symbolic, it is permitted for the sake of the honor of Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תָּנוּ רַבָּנַן זאֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ בֶּאֱמֶת אָמְרוּ מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַקְּדֵרָה בָּשָׂר אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת חמְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד אֲבָל לֶאֱפוֹת אֵינוֹ אוֹפֶה אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ.

The Sages taught in a baraita: One may not bake bread on one Festival day for the next, i.e., on the first Festival day for the second Festival day kept in the Diaspora. Nevertheless, actually, they said the following established halakha: A woman may fill an entire pot with meat to cook on a Festival, although she requires only one piece for that day, and all the remainder will be for the following day. Similarly, a baker may fill an entire barrel with water in order to heat it up although he requires only a jug of hot water. But with regard to baking, he may bake only that which he requires for that day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״ארא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול. באמת אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אפילו שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן נחתום ממלא ומחמם קומקומוס מים אף על פי שא״צ אלא לקיתון אחד כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין אופין – פת.
ממלאה אשה כו׳ – דבחד טרחא סגי וכן בנחתום לגבי מלוי.
אבל לאפות – כל ככר וככר צריכה אפיה ורדיה לעצמה.
תנוא רבנן אין אופין מיום טוב לשבת בלא עירוב וכל שכן מיום טוב לחול באמת אמרו ממלא אשה קדירה בשר אע״פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.
א. כל הדיבור בעקבות ר״ח.
ממלאה אשה וכו׳, דבחד טירחא סגי, וכן בנחתום לגבי מלוי.
אבל לאפות,כל ככר וככר צריך עריבה ואפייה ורדייה לעצמו.
ממלא נחתום חבית של מים. כלומר: מחממה.
אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. וכן שרו אותה בירושלמי (פ״ב ה״א). ואם תאמר הכא משמע דלרבות בשיעורא במלאכה אחת ליכא איסורא, ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן (ביצה כא:) אין מזמנין את העכו״ם ביו״ט גזירה שמא ירבה בשבילו. יש לומר דשמא ירבה בשבילו בקדרה בפני עצמה, אבל לרבות בשבילו בקדירה [אחת] אחר שהניח על גבי האש נמי שרי לדידן דקיימא לן כרשב״א אפילו באפיה וכל שכן בקדרה שהבשר והתבשיל יפה בשעה שהקדרה מלאה בשר. והא דאמרינן בפרק קמא דחולין (חולין טו:) המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, התם נמי בקדרה אחרת קאמר, ואי נמי אפילו באותה קדרה לאחר שהניחוה על האש דלגבי שבת בין כך ובין כך אסור.
אלא הא קשיא דאמרינן בשמעתא קמייתא דפרק ר׳ ישמעאל במנחות (מנחות סד.) בעי רבא חולה [שאמדוהו] לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין וג׳ בעוקץ אחד הי מינייהו מייתינן שתים מייתינן דחזיא ליה או דילמא ג׳ מייתינן משום דקא ממעט (בבצירה) [בקצירה], ואסיקנא דג׳ מייתינן דב׳ לא מייתינן משום דכי קא ממעט באוכלה נפישא בצירה, ומשמע מהתם דבהכין הוא דאיבעיא ליה אבל היכא דאיכא שתים בעוקץ [אחד] ושלשה בעוקץ אחד דשתים מייתינן שלש לא מייתינן כי היכי דלא ניפוש באוכלא. ותירץ רבינו יצחק הזקן בעל התוס׳ (שם במנחות) דהתם בשבת דאיכא איסור סקילה אבל ביום טוב דאיסור לאו לא, ולפי זה [ב]⁠ההיא דחולין אפילו להוסיף באותה קדרה קודם הנחתה על גבי האש נמי גזרינן. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בעירובין פרק (בכל מערבין) [הדר] (סח.) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להן נשייליה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אימיה אלמא אפילו בשבת רבויי בשיעורא שרי יש לומר דההיא על ידי ארמאי קאמר אבל לא על ידי ישראל, וכן כתב שם רש״י ז״ל וכן פירשו בתוספות רבותינו בעלי הצרפתים. ובמקומה כתבתי כי מדברי בה״ג נראה שהוא גורס נחיימו ליה סתם כלומר אפילו על ידי ישראל, ולא קשה מידי אהא דהכא דכיון דלגבי יום טוב שרי אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומדרבנן בלחוד הוא דאסור במקום מצוה כגון גבי מילה שרו ליה רבנן, ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.
תנו רבנן אין אופין מיום טוב לשבת באמת אמרו ממלאה אשה קדרה אפילו שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת – פירוש: אף על פי שהן גופין מחולקין לפי שהתבשיל יפה כשיש בו בשר מרובה ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי לא וכדאמרינן המבשל לחולה אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו ואמרינן נמי בזבחים1 (בבלי מנחות ס״ד.) בתולש לחולה שאם כיון בחתיכה אחת והיו שתים בעוקץ אחד אינו רשאי לתלוש שתים אף על פי שהם בעוקץ אחד.
ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד – בהא ודאי פשיטא שהוא כגוף אחד ממש ועדיפא משתים בעוקץ אחד ומיהו אפילו הכי בחמין של חולה אסורין לבריא דלא פלוג רבנן. א״נ שמא ירבה בשבילו בשתי קדרות אבל לאפות אינו אופה אלא מה שהוא צריך.
1. כן כן בכ״י בהמ״ל 8728, וצ״ל: ״במנחות״.
ממלא נחתום חבית של מים כו׳. פירש הרא״ה דכיון שהכל גוף אחד ממש אף על פי שאין בו שבח למה שצריך לו מכל מקום לעין יפה מיכוין. אבל לאפות אינו אופה כיון דהוו גופין מוחלקין דהא עריכה ואפיה דכל ככר בפני עצמו הוא ואיכא טרחא יתירה ולא התירו מפני עין יפה כיון שאין שבח במה שצריך לו. וגם לא התירו רבוי דקדרה מפני עין יפה אלא בקדרה אחת. ור׳ שמעון בן אלעזר התיר מפני השבח והלכה כמותו. וכתב הריטב״א ז״ל דבפורניות שלנו שאין שבח בפת מפני רבוי ככרות לא יאפה אלא כדי הצריך בהעדפה אבל לא ירבה על הצריך לו כפי השעה.
ד תנו רבנן [שנו חכמים]: אין אופין פת מיום טוב לחבירו יום טוב שני של גלויות. אף על פי כן, באמת אמרו הלכה קבועה: ממלאה אשה את כל הקדרה בשר לבשל ביום טוב, אף על פי שאינה צריכה באותו יום אלא לחתיכה אחת, והשאר יהא למחר. וכן ממלא נחתום חבית של מים לחמם אותם אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון (כלי קטן) אחד של מים חמים. אבל לאפותאינו אופה אלא מה שצריך לו לאותו יום בלבד.
The Sages taught in a baraita: One may not bake bread on one Festival day for the next, i.e., on the first Festival day for the second Festival day kept in the Diaspora. Nevertheless, actually, they said the following established halakha: A woman may fill an entire pot with meat to cook on a Festival, although she requires only one piece for that day, and all the remainder will be for the following day. Similarly, a baker may fill an entire barrel with water in order to heat it up although he requires only a jug of hot water. But with regard to baking, he may bake only that which he requires for that day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרשב״ארא״המיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַתַּנּוּר פַּת מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת נֶאֱפֵת יָפֶה בִּזְמַן שֶׁהַתַּנּוּר מָלֵא אָמַר רָבָא טהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

The baraita continues: Rabbi Shimon ben Elazar says: A woman may fill the entire oven with bread, although she does not intend to use it all on that day, because bread bakes well when the oven is full. A full oven has less empty space and is therefore hotter; consequently, filling the oven with bread serves not only to provide bread for the next day but also to improve the bread to be eaten that same day. Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ שמעון בן אלעזר אומר אף ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת [נאפת] יפה בשעה שהתנור מלא. אמר רבא הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר וקיימא לן מרבותינו ובלבד שלא יערים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בזמן שהתנור מלא – שתנורים קטנים היו ומדביקין פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה.
ר׳ שמעון בר׳ אלעזר אומר אף ממלא אשה את התנור פת מפני שהפת יפהא בזמן שהתנור מלא. אמר רבא הילכתא כר׳ שמעון בן אלעזר. והכי קיימא לן ובלבד שלא יערים, בשלא יתכוין לאכול בחול.
אמר אביי (ביצה יז ע״ב) נקיטינן אם התחיל לאפות ולבשל ונאכל ערובו או אבדג גומר את בישולו.
א. כגירסת כמה כת״י של הגמ׳ דל״ג ״נאפת״.
ב. שלא וכו׳ בחול – לית בר״ח.
ג. כגי׳ ר״ח וכ״ה בראבי״ה סי׳ תשנב.
בזמן שהתנור מלא, שתנורים שלהם קטנים היו ומדביקים הפת בדפנותיהם, ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט, והפת נאפה יפה יפה.
ר׳ שמעון בן אלעזר אומר אף ממלאה אשה את התנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כר׳ שמעון – ומיהו מסתברא במתכוין בכך הא לאו הכי אסור.
גמ׳ רשב״א אומר מממלאה אשה תנור פת. עיין לקמן דף כב ע״ב ברש״י ד״ה וב״ה מתירין ובתוס׳ שם:
ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: ממלאה אשה את כל התנור פת אף על פי שאינה צריכה את כל הכמות לאותו היום, מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא, שכל כמה שהתנור מלא יותר, מתמעט חללו וחומו רב יותר. ונמצא שמילוי התנור משמש לא רק להוסיף פת למחר, אלא ליופיה של הפת לאותו יום. אמר רבא: הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר.
The baraita continues: Rabbi Shimon ben Elazar says: A woman may fill the entire oven with bread, although she does not intend to use it all on that day, because bread bakes well when the oven is full. A full oven has less empty space and is therefore hotter; consequently, filling the oven with bread serves not only to provide bread for the next day but also to improve the bread to be eaten that same day. Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילרא״הגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִיבַּעְיָא לְהוּ מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר אוֹ דִלְמָא הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר.

§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of one who did not prepare an eiruv for the joining of cooked foods, is he prohibited from cooking for Shabbat and his flour is likewise prohibited, meaning that none of his food may be prepared for Shabbat? Or perhaps only he is prohibited from performing this type of labor, but his flour is not prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעיא להו מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר וקמחו נאסר. ואין לו תקנה אלא אם כן יקנה קמחו לאחרים אלא הוא שנאסר דכמה דלא מקני ליה לא הוא אפי ליה ולא אחרים אפו ליה או דלמא הוא נאסר אבל קמחו לא נאסר ולא צריך לאקנויי קמחו לאחרים אלא הוא שנאסר לא אפי אחריני אפו ליה. ופשטנא הוא נאסר וקמחו נאסר ואין לו תקנה אלא אם יקנה קמחו לאחרים וימסרנו להן נעשה כשלהן ומותר להן לאפות ולהאכילו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוא נאסר – לאפות.
וקמחו נאסר – שלא יהו אחרים אופין קמחו בעודו שלו.
הוא נאסר, לאפות.
וקמחו נאסר, שגם האחרים, שעשו ערובי תבשילין, אסורין לאפות קמחו בעוד שהוא שלו.
או דילמא הוא נאסר, אבל קמחו אינו נאסר, ואחרים מבשלין לו אע״פ שהקמח שלו.
איבעיא להו מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר וקמחו גם כן אסור או דילמא הוא דוקא למאי נפקא מינה לאקנויי קמחו לאחרים ומיפא ליה אי אמרת הוא וקמחו נאסר צריך לאקנויי. ואי אמרת הוא דוקא נאסר לא צריך לאקנויי – ותימא אין קמחו נאסר ואחרים יכלי מיפא ליה ובשולי, אם כן מאי איסוריה. ואיכא למימר שבני ביתו אסורים וכן אחרים בשליחותו. ומיהו מחוורתא כגרסת רבינו בעל הלכות גאון ז״ל: אי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר מצי לאקנויי אי אמרת הוא נאסר וגם כן קמחו לא מצי לאקנויי שאי איפשר1 לאפות מקמחו לעולם ומיהו אפילו אין קימחו נאסר אי איפשר בלא הקנאה לעולם.
1. בכ״י בהמ״ל 8728 מופיע כאן (שלא במקומו ובאמצע משפט) קטע ארוך ״אמרינן לה גבי חבורה... לעולם שרי דרשאי איהו״ שהובא במקומו המתאים לעיל בדף י״ב.-:.
מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יו״ט והיה יום טוב בחמשי ובששי כבר ביארנו בפרק ראשון שמניחין בחמשי מיו״ט לחבירו ומתנה ואינו צריך לכפול תנאו למחר שהרי אם הוא חול אינו צריך ואם קדש הוא כבר עירב וכתבו גאוני ספרד שכל שמערב ומתנה דוקא במה שיש לו מבושל מאתמול או שלא היה לו מבושל מאתמל ונזכר ביו״ט ראשון אחר אכילה מערב במה שנשאר לו מן המבושל אבל לבשל לכתחלה לצורך עירובו לא והדברים נראין ומ״מ עירובי תחומין אינו רשאי להניח ביום טוב לא לצורך מחרתו ולא לצורך שבת שקניית בית הוא וקנין בית ביום טוב אסור ויש מי שמתיר להניח עירובי חצרות לשבת ביו״ט הראשון ומחרתו על ידי תנאי שאין זה קנין בית גמור אלא בטול רשות ולדעת זה אם עשה כן צריך לכפול תנאו ר״ל שיאמר בראשון אם היום חול בעירוב זה יהא מותר לי לטלטל מבית לחצר בטבת ואם היום יום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום קדש כבר ערבתי מאמש ואם היום וכו׳ ובשני ימים של ראש השנה הכל אסור כמו שביארנו בפרק ראשון:
ה איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים שאלה זו: מי שלא הניח עירובי תבשילין, האם הוא נאסר לבשל ליום השבת ואף קמחו נאסר, שכל המזונות שבידו אסור להשתמש בהם לצורך השבת. או דלמא [שמא] הוא נאסר לעשות מלאכה זו ואין קמחו נאסר?
§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of one who did not prepare an eiruv for the joining of cooked foods, is he prohibited from cooking for Shabbat and his flour is likewise prohibited, meaning that none of his food may be prepared for Shabbat? Or perhaps only he is prohibited from performing this type of labor, but his flour is not prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים אִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר צָרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וְאִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר לָא צְרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים מַאי.

The Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from this question? The Gemara explains: There is a difference with respect to whether or not he must transfer ownership of his flour to others. If you say that he is prohibited and his flour is also prohibited, he must transfer his flour to others so that they are able to bake for him if they so desire. But if you say that only he is prohibited but his flour is not prohibited, he need not transfer his flour to others, as they may bake for him even if the flour is not theirs. The Gemara asks: What, then, is the halakha?
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאקנויי קמחו – אם צריך לתת במתנה את קמחו שיהו אחרים מותרים לאפותו ולתת לו: בשלמא לא גרס.
אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים ואי אמרת אין קמחו נאסר אין צריך לאקנויי קמחו – ותימה הואיל וקמחו נאסר מה מועיל הקנייה לאחרים מי יכול לסלק האיסור שבו כדי שיאכל הוא עצמו אחר (כך) שנאסר ועוד קשה כיון שהוא נאסר מאיזה טעם יהא מותר שאחרים אופין (לשבת) בשבילו וכי אחרים יכולים לעשות בשבילו מה שהוא עצמו אינו יכול לעשות בשביל עצמו לכן נראה לי כגי׳ דה״ג אי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר מצי לאקנויי קמחו לאחרים ואז מועיל הקנין ואי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר לא מצי לאקנויי קמחו לאחרים דהא לא מועיל הקנין ובסמוך גרס ש״מ הוא נאסר ואין קמחו נאסר.
(12-13) גרסת הספרים כך היא: אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים תא שמע מי שלא הניח ערובו וגו׳ שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז״ל. ויש מקשים (בתוד״ה אי אמרת) לגרסא זו דאי אין קמחו נאסר היאך אפשר שיאפו ויבשלו לו אחרים דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן כל (ליערב) [אדם לא יערב] ויתן לאחרים שיעשו לו, ועוד כיון דהוא נאסר היאך יעשו לו אחרים שלוחו של אדם כמותו, ואין עיקר לקושיות אלו לפי דעתי דעירוב דרבנן הוא ואם איתא דלא אסרו קמחו יש ללמוד שלא החמירו בדבר אלא שלא יעשה הוא בעצמו אבל אחרים אופים (ומכלכלים) [ומבשלים], לו דמילתא דלא שכיחא הוא שלא יערב כדי שיאפו ויבשלו לו אחרים. אלא הא קשיא לי לכשתמצא לומר דהוא וקמחו נאסר כי מקנה קמחו לאחרים אמאי שרי הא כבר נאסר קמחו והרי הוא כמוהו, והיאך יהא מותר לחצי יום טוב, אדרבא הוה ליה [למימר] שיהא קמחו כבעליו וכענין שאמרו בעירובי תחומין (לז.) דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואפילו נתנן לאחר בשבת או ביום טוב. ויש לומר דלגבי הא נמי הקילו בעירוב תבשילין כיון שאינו אלא להיכרא בעלמא או לכבוד שבת או לכבוד יום טוב, וכיון שהחמירו עליו כל כך שאסרו הוא וקמחו בעודו שלו שפיר דמי. אבל בהלכות גדולות גרסינן כך, אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר אינו מקנה קמחו לאחרים שלא תועיל לו הקנאתו שכבר קמחו נאסר מערב יום טוב, ואי אין קמחו נאסר מקנה קמחו אבל בלא הקנאה לא דקמחו בעודו שלו אסור לאפות לו ממנו ששלוחו של אדם כמותו, [ובסמוך גרס] תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין וכו׳ שמע מינה הוא נאסר ואין קמחו נאסר שמע מינה.
שם בד״ה אי אמרת וכו׳ וכי אחרים יכול לעשות בשביל כו׳. נ״ב פי׳ היכא דאינו מקנה לאחרים ודו״ק:
בא״ד לכן נ״ל כגרסת הספרים דה״ג כו׳ הקנין ואי אמרת הוא כו׳ כצ״ל:
ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] הבדל, הלכה למעשה? ומסבירים: לאקנויי ענין הקניית] קמחו לאחרים. אי אמרת [אם אומר אתה] כי הוא נאסר וקמחו נאסר — צריך לאקנויי [להקנות] את קמחו לאחרים כדי שיוכלו אחרים לאפות לצורכו, אם ירצו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי הוא נאסר ואין קמחו נאסר — לא צריך לאקנויי [להקנות] קמחו לאחרים, אלא אחרים יכולים לאפות לצורכו אף בלא שייחשב הקמח כשלהם. ושואלים: מאי [מה אכן הדין]?
The Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from this question? The Gemara explains: There is a difference with respect to whether or not he must transfer ownership of his flour to others. If you say that he is prohibited and his flour is also prohibited, he must transfer his flour to others so that they are able to bake for him if they so desire. But if you say that only he is prohibited but his flour is not prohibited, he need not transfer his flour to others, as they may bake for him even if the flour is not theirs. The Gemara asks: What, then, is the halakha?
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תָּא שְׁמַע ימִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ ש״משְׁמַע מִינַּהּ הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

The Gemara answers: Come and hear a resolution from the following baraita: One who did not prepare an eiruv for the joining of cooked foods on a Festival eve may neither bake, nor cook, nor insulate food on the Festival for Shabbat that occurs on the following day, neither for himself nor for others, and others may neither bake nor cook for him. What should he do so that he will have food to eat on Shabbat? He must transfer his flour to others, and they may then bake and cook for him. Learn from here, from the fact that the baraita states that he must transfer his flour to others, that he is prohibited and his flour is also prohibited. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is the case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא יטמין – כדרך שמטמינין תבשיל שבת.
ומי שלא עירב כיצד תקנתו. יקנה קמחו ותבשילו לאחרים ואופין ומבשלין ומאכילין אותו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין לו ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים והם אופין ומבשלים לו שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר – ולגירסת גאון ז״ל הוא נאסר ואין קמחו נאסר וכו׳ שמע מינה.
אע״פ שעירב אדם והותר לו לבשל מיו״ט לשבת פרשו הגאונים שאינו אופה ומבשל מיום טוב הראשון לשבת אלא בערב שבת מפני שיו״ט הסמוך לשבת התירו יו״ט שאינו סמוך לשבת לא התירו:
אע״פ שאמרו אין אופין מיו״ט לשבת בלא עירוב ואין צריך לומר מיו״ט לחול מ״מ ממלאה אשה קדרה בשר לצורך יו״ט ואע״פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ואם הותיר הותיר שאע״פ שהוא מרבה בטורח מ״מ הרי התבשיל משובח ביותר כשיש שם בשר הרבה וכן נחתום ממלא חבית של מים אע״פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד שהרי אין כאן רבוי מלאכה וכן ממלאה את התנור בפת ואע״פ שאינו צריך אלא למקצתו ושיש כאן רבוי מלאכה מ״מ הפת יפה בשעה שהתנור מלא יש מי שכתב שלא נאמר כן אלא בתנורים שלהם שהיו מדביקין את הפת בדפני התנור וכשהוא מתמלא חללו מתמעט והפת נאפית יפה אבל בתנורים שלנו לא הותר אלא בכדי מה שצריך לו וכבר חקרנו בדבר ומצאנו שאף בשלנו הפת יפה יותר כשהתנור מלא ומתוך כך אנו מתירין אף בתנורין שלנו הן גדול הן קטן:
מי שלא הניח עירובי תבשילין וכן שלא הניחו לו אחרים הרי זה לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ואין אחרים שעירבו רשאין לאפות לו את קמחו אפילו לכדי חייו שאף קמחו נאסר כל זמן שהוא שלו אבל אם הקנה קמחו במתנה לאחר שעירב אותו המערב יכול לאפותה ולשלחה לו כמו שאפשר לו להאכילו את שלו ואפילו בשלו לעצמן מבשלין לו כדרך שמבשלין לאורחים ואין לחוש להקנאה כזו ביו״ט שהרי מתנה מיד ליד היא שלא כדרך קנין ואם לא מצא מי שיקנה לו קמחו ילך לו אצל אחרים ויאכל או יתענה ומ״מ גדולי הדורות שלפנינו פסקו שלא נאמרה הקנאת קמחו אלא להעדפה אבל בכדי חייו אופין לו אף בלא קנין ממה שאמרו למטה מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ר׳ יצחק אומר אף צולין לו דג קטן וגדולי הדור מוסיפין בה שאף הוא עצמו עושה כן אם לא מצא אחרים שמאחר שקמחו נאסר לגבי קמחו מיהא מה לי הוא מה לי אחר וכן יראה ממה שאמרו למטה בשלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי אין טומנין את החמין לכתחלה ושאלו בה אי דאנח עירובי תבשילין מאי טעמייהו דבית שמאי אי דלא אנח מאי טעמיהו דבית הלל ותירץ לעולם דלא אנח ומשום כדי חייו שרו ליה רבנן ואף בתלמוד המערב אמרו לא עירב ולא עירבו לו ר׳ יצחק אומר צולה לו דג קטן ר׳ חונא אומר מחמם לו חמין ולא אמר צולין לו ומחמין לו שכל כדי חייו בצמצום לא נכנסו בכלל איסור זה וכבר הזכירו שם בכיוצא בזה באחד שהדיר את בנו והתירוהו למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר כמו שאמרו בנדרים (ל״ח:) מחיותיה לא אדריה ומכל מקום יראה לי (להדליק) בזו שגדולי הפוסקים לא הביאו שמועה זו ר״ל אופין לו פת אחת וכו׳ והביאו זו של קמחו נאסר אלא שיש לסמוך בה למי שאינו מזיד:
שמע מינה הוא נאסר וקמחו נאסר שמע מינה. וכתב הריטב״א ז״ל לכולי עלמא לצורך האחרים יכולים אחרים לתקן לעצמן אפילו על ידי עירוב שלהם וגם הוא מותר במה שיתנו לו משלהם והם מותרים לתת לו משלהם ואפילו היה מזיד או פושע עד כאן. ואין הרב זרחיה הלוי ז״ל סובר כן כמו שכתבתי למעלה.
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שנאמר בברייתא: מי שלא הניח עירובי תבשילין בערב יום טוב — הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין ביום טוב לצורך השבת החלה למחרת, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו. כיצד הוא עושה שיוכל בכל זאת לאכול בשבת — מקנה קמחו לאחרים ואופין לו ומבשלין לו. ומלשון ״מקנה קמחו לאחרים״ שמע מינה [למד מכאן] כי הוא נאסר וקמחו נאסר ולכן צריך להקנותו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Gemara answers: Come and hear a resolution from the following baraita: One who did not prepare an eiruv for the joining of cooked foods on a Festival eve may neither bake, nor cook, nor insulate food on the Festival for Shabbat that occurs on the following day, neither for himself nor for others, and others may neither bake nor cook for him. What should he do so that he will have food to eat on Shabbat? He must transfer his flour to others, and they may then bake and cook for him. Learn from here, from the fact that the baraita states that he must transfer his flour to others, that he is prohibited and his flour is also prohibited. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is the case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִיבַּעְיָא לְהוּ כעָבַר וְאָפָה מַאי ת״שתָּא שְׁמַע מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים אוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ

Another dilemma was raised before the Sages: In the case of one who transgressed this prohibition and baked on a Festival for Shabbat without having placed an eiruv for the joining of cooked foods on the eve of the Festival, what is the halakha? Is it permitted to partake of his bread and his cooking? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this question from the following baraita: With regard to one who did not prepare an eiruv for the joining of cooked foods, what should he do so that he will have food to eat on Shabbat? He must transfer his flour to others, and they may then bake and cook for him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עבר ואפה מאי – מהו שיאכל בשבת.
ואם עבר ואפה ובישל מיבעיא לן אי קנסינן ליה שלא יאכל או לא ולא איפשיטא. וכיון דלא איפשיטא נראה לי דלא יאכל דלחומרא עבדינןא.
א. וסובר רבינו דגם בבעיא דלא איפשיטא נקטינן לחומרא (אף בדרבנן) כמו תיקו. וכ״ה בראבי״ה סס״י תשנב. והו״ד רבינו בקרבן נתנאל כאן. אבל שא״ר פסקו לקולא. עי׳ טוב״י סי׳ תקכז סעיף כג.
עבר ואפה מאי, מי שלא הניח ערובי תבשילין, מאי, מי קנסינן ליה ואסור כל מה שבשל.
עבר ואפה מאי. פירוש עבר במזיד ואפה או בשל מאי מי קנסוהו רבנן או לא.
איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] השאלה הבאה: עבר ואפה ביום טוב לשבת בלא שעשה עירוב תבשילין בערב יום טוב, מאי [מה דינו]? האם מותר או אסור לאכול מפתו ותבשילו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו בברייתא: מי שלא הניח עירובי תבשילין, כיצד הוא עושהמקנה קמחו לאחרים, ואחרים אופין לו ומבשלין לו.
Another dilemma was raised before the Sages: In the case of one who transgressed this prohibition and baked on a Festival for Shabbat without having placed an eiruv for the joining of cooked foods on the eve of the Festival, what is the halakha? Is it permitted to partake of his bread and his cooking? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this question from the following baraita: With regard to one who did not prepare an eiruv for the joining of cooked foods, what should he do so that he will have food to eat on Shabbat? He must transfer his flour to others, and they may then bake and cook for him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילמיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה יז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה יז., ר׳ חננאל ביצה יז., רי"ף ביצה יז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ביצה יז., ראב"ן ביצה יז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה יז., בעל המאור ביצה יז. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל ביצה יז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א ביצה יז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה יז. – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה יז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה יז., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה יז., מהרש"א חידושי הלכות ביצה יז., פני יהושע ביצה יז., גליון הש"ס לרע"א ביצה יז., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה יז., אסופת מאמרים ביצה יז.

Beitzah 17a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 17a, R. Chananel Beitzah 17a, Rif by Bavli Beitzah 17a, Rashi Beitzah 17a, Raavan Beitzah 17a, Tosafot Beitzah 17a, Baal HaMaor Beitzah 17a, Ri MiLunel Beitzah 17a, Rashba Beitzah 17a, Raah Beitzah 17a, Meiri Beitzah 17a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 17a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 17a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 17a, Penei Yehoshua Beitzah 17a, Gilyon HaShas Beitzah 17a, Steinsaltz Commentary Beitzah 17a, Collected Articles Beitzah 17a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144