×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ אָמַר לָהֶן לִכְשֶׁיִּבָּקַע.
The Gemara comments: That is no proof, as there, the reason for the opinion of Rabbi Yehuda is as is taught in the latter clause of the baraita: The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the wineskin will burst before he manages to separate the teruma, and this person will have been found retroactively to be drinking untithed produce? Rabbi Meir said to the Rabbis: The mere possibility that this may occur is not a concern. When it actually bursts, I will be concerned. Evidently, Rabbi Yehuda’s opinion is not due to his rejection of the principle of retroactive designation, but due to his concern that the wineskin will burst before the tithes are actually separated.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
התם – טעמא לאו משום דאין ברירה הוא אלא דחייש לשמא יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע.
לכשיבקע – נראה כלומר דלא חיישינן להכי.
התם כדקתני טעמא וכו׳ – קשיא לי דהכא אליבא דרב קיימינן ורב לית ליה דטעמא משום בקיעת הנוד בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף לו:) דקאמר ליתא למתניתין מקמי איו והלוקח יין ואית ליה דטעמא דרבי יהודה משום דאין ברירה ורבינו שמשון מקוצי הקשה דהיכי מייתי הכא ההוא דאיו אחר שדוחה ההיא דהלוקח הא בפ׳ בכל מערבין (עירובין דף לו:) משמע דאי לאו ההיא דהלוקח הוה אמינא דליתא לדאיו מקמי מתניתין דפריך התם לרב אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני׳ ומשני לא ס״ד דשמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין כו׳ ונ״ל דהכא דיחויא בעלמא הוא דקאמר התם כדקתני טעמא ועיקר סמיך אדאיו דאין להוכיח מההיא דהלוקח דלית ליה ברירה כל כמה דלא מייתי לדאיו דליתיה מקמי מתניתין דעירובין להכי מייתי לדאיו דהשתא ליתא מתניתין מקמי תרווייהו.
מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יום טוב בשתי רוחות אחד למערב ואחד למזרח ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבאו שני חכמים אחד למערב ואחד למזרח לאיזה שארצה אלך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב ואהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה ואחר שכן אין צריך לפרשה כר׳ יהודה שאינו מתיר שיתנה על שני חכמים דהיינו לכאן ולכאן אלא באחד שאם בא למזרח או למערב ואף זו לדעתו בשכבר בא חכם שאין שם צורך ברירה וגלויי מילתא בעלמא הוא אלא אף בשנים ואף בשלא בא בשעת העירוב וכן אף בשלא יבא עד למחר וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך במקומו במסכת עירובין פרק שלישי:
התם [שם] טעמו של ר׳ יהודה אינו משום שלדעתו אין ברירה, אלא כדקתני טעמא [כמו שהוא שונה את הטעם], אמרו לו ר׳ יהודה וחבריו לרבי מאיר: אי אתה מודה שיש לחשוש שמא קודם שהפריש את התרומה והמעשרות בפועל — יבקע הנוד ויישפך כל היין שבו, וכיון שלא נותר בחבית יין להפרשת תרומה ומעשרות נמצא שהוא שותה טבלים למפרע? אמר להן ר׳ מאיר: לכשיבקע תהיה זו שאלה, ואין אני חושש לכך!
The Gemara comments: That is no proof, as there, the reason for the opinion of Rabbi Yehuda is as is taught in the latter clause of the baraita: The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the wineskin will burst before he manages to separate the teruma, and this person will have been found retroactively to be drinking untithed produce? Rabbi Meir said to the Rabbis: The mere possibility that this may occur is not a concern. When it actually bursts, I will be concerned. Evidently, Rabbi Yehuda’s opinion is not due to his rejection of the principle of retroactive designation, but due to his concern that the wineskin will burst before the tithes are actually separated.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא מִדְּתָנֵי אַיּוֹ.

Rather, the fact that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation is learned from that which Ayo teaches with regard to the joining of Shabbat boundaries in a case where one knows that two Torah scholars are planning to deliver lectures on Shabbat outside the city limits, one east of the city and one west of the city, and on Shabbat eve one has not yet decided which of the lectures he wishes to attend. In that case, he may place the food for the joining of boundaries on both sides of the city and stipulate that he will be able to go beyond the city limits in whichever direction he chooses.
רמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דאמרינן אלא מדתני איו. איכא למידק והא מתני׳ פליגא עליה דאיו, ואע״ג דאמרינן בערוביןא ליתה למתני׳ מדתני איו, הא אקשינן עלה התם אדרבה ליתא לדאיו מדתני מתני׳, ואמרינן לא ס״ד, דשמעינן ליה לר׳ יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים וכו׳, והא כיון דההיא מדחיא משום דהתם כדקתני טעמא וכו׳, ממילא ליתא לדאיו. ואיכא למימר למאן קאמרינן לרב, רב הא איהו הוא דאמר התם ליתה למתני׳ מדתני איו וכו׳, דאלמאב הא דתני איו איתה, וההיא דהלוקח לאו כדקתני טעמא, אלא לדבריו דר׳ מאיר קאמרי ליה כדקא מסקינן בשאר דוכתאג.
א. לו, ב.
ב. כי״ל. בהוצ׳ הגרשז״ר: דילמ׳ [ותיקן בהערה כלפנינו].
ג. ראה תוס׳ ד״ה התם.
אלא למדים שאין לר׳ יהודה ברירה ממקום אחר, מדתני [ממה ששנה] החכם איו בשמו בענין עירובי תחומין, על מה ששנו חכמים, שאדם היודע ששני חכמים עומדים לדרוש בשבת חוץ לתחום העיר, אחד במזרח ואחד במערב, ובערב שבת עדיין לא החליט איזה מהם הוא רוצה לשמוע, יכול להניח בערב שבת שני עירובים בשני צידי העיר, ולהתנות שלאיזה צד שיבחר ללכת בסופו של דבר — שם הוא עירובו מעכשיו.
Rather, the fact that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation is learned from that which Ayo teaches with regard to the joining of Shabbat boundaries in a case where one knows that two Torah scholars are planning to deliver lectures on Shabbat outside the city limits, one east of the city and one west of the city, and on Shabbat eve one has not yet decided which of the lectures he wishes to attend. In that case, he may place the food for the joining of boundaries on both sides of the city and stipulate that he will be able to go beyond the city limits in whichever direction he chooses.
רמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דְּתָנֵי אַיּוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד אֶלָּא אִם בָּא חָכָם לַמִּזְרָח עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב וְאִילּוּ לְכָאן וּלְכָאן לָא.

As Ayo teaches that Rabbi Yehuda says: A person may not stipulate that his joining of the boundaries will take effect on two matters as one. Rather, he may stipulate that if one Sage comes to the east, his joining of the boundaries takes effect to the east, and if he comes to the west, his joining takes effect to the west, while if he stipulates that it should take effect to here or to there and he will go in whichever direction he chooses, in that case, the joining does not take effect.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איו – שם חכם.
אין אדם מתנה – בעירובין (דף לו:) אמרינן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו ואחד בסוף אלפים למערב ואומר אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח ואהיה בשבת במקום עירובי ויש לי משם והלאה אלפים ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב בא לכאן ולכאן אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני בא לכאן ולכאן וקאמר רבי יהודה אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים.
אלא אם בא חכם כו׳ – על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה.
דתני על כך שנה] איו, רבי יהודה חולק על דעת חכמים ואומר: אין אדם מתנה שיקנה לו עירובו על שני דברים כאחד, כגון בשני חכמים, אלא רק בדבר אחד שיש בו שתי אפשרויות, וכגון על חכם אחד שאינו יודע לאיזה צד של העיר יבוא, שמתנה שאם בא החכם למזרחעירובו למזרח, ואם למערבעירובו למערב; ואילו שיתנה לכאן ולכאן לחכם זה או לחכם זה — לא.
As Ayo teaches that Rabbi Yehuda says: A person may not stipulate that his joining of the boundaries will take effect on two matters as one. Rather, he may stipulate that if one Sage comes to the east, his joining of the boundaries takes effect to the east, and if he comes to the west, his joining takes effect to the west, while if he stipulates that it should take effect to here or to there and he will go in whichever direction he chooses, in that case, the joining does not take effect.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי שְׁנָא לְכָאן וּלְכָאן דְּלָא דְּאֵין בְּרֵירָה מִזְרָח וּמַעֲרָב נָמֵי אֵין בְּרֵירָה.

And we discussed this baraita: What is different in a case where one stipulates that it should take effect to here or to there such that the joining does not take effect? It is because there is no retroactive designation. If so, stipulating that the joining will take effect to the east or west, depending upon where the Sage goes, should also not take effect because there is no retroactive designation.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והוינן בה מאי שנא כו׳ דאין ברירה – כשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי׳ פסיעה אחת.
מזרח ומערב נמי – כשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם נמי אין ברירה דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב.
והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: מאי שנא [במה שונה] כשמתנה לכאן ולכאן, שלא קונה לו העירוב — מפני שאין ברירה, שאין אומרים שבחירתו למחרת קובעת למפרע מהו המקום שבחר מתחילה, והרי מזרח ומערב באותו חכם נמי [גם כן] נאמר שאין ברירה, ולא יקנה העירוב על סמך מה שיתברר בשבת לאיזה צד יבוא החכם!
And we discussed this baraita: What is different in a case where one stipulates that it should take effect to here or to there such that the joining does not take effect? It is because there is no retroactive designation. If so, stipulating that the joining will take effect to the east or west, depending upon where the Sage goes, should also not take effect because there is no retroactive designation.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּכְבָר בָּא חָכָם.

And Rabbi Yoḥanan said: This is a case where when he makes the stipulation, the Sage has already come to either the east or the west, and the joining takes effect in that direction. He makes a stipulation because he does not know where the Sage came. The joining takes effect without the principle of retroactive designation. Nevertheless, since it is clear from the first case of Ayo that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation, the question remains: From where is it derived that an animal that is slaughtered on Shabbat or Yom Kippur is forbidden for the day that it was slaughtered?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם – מתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי.
ואמר רבי יוחנן: מדובר כאן שבשעה שהוא עושה את התנאי כבר בא (הגיע) החכם למזרח או למערב, אלא שהוא אינו יודע להיכן, ובמקרה זה אין אנו נזקקים לעקרון ה״ברירה״. ועל כל פנים, למדנו שלדעת ר׳ יהודה אין ברירה. אלא לשיטתו, בהמה לאכילה עומדת, ואם כן, מנין שאם נשחטה בשבת הריהי אסורה ליומה משום הכנה?
And Rabbi Yoḥanan said: This is a case where when he makes the stipulation, the Sage has already come to either the east or the west, and the joining takes effect in that direction. He makes a stipulation because he does not know where the Sage came. The joining takes effect without the principle of retroactive designation. Nevertheless, since it is clear from the first case of Ayo that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation, the question remains: From where is it derived that an animal that is slaughtered on Shabbat or Yom Kippur is forbidden for the day that it was slaughtered?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף רַבִּי יְהוּדָה דְּכֵלִים הִיא דִּתְנַן אכׇּל הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת שִׁבְרֵיהֶן נִיטָּלִין וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה לְכַסּוֹת בָּהֶן פִּי חָבִית שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסּוֹת בָּהֶן פִּי הַפַּךְ.

Rather, Rav Yosef said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to vessels, as we learned in a mishna (Shabbat 124b): With regard to all vessels that may be moved on Shabbat, their shards may be moved as well, provided that they are suited for some type of labor. Shards of a large bowl may be used to cover the mouth of a barrel. Shards of a glass vessel may be used to cover the mouth of a cruse.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שבריהן ניטלין – אפילו נשתברו היום בשבת.
שיהו עושין בהן מעין מלאכה – שתהא תורת כלי עליהם.
מעין מלאכה – כלומר אע״פ שאין ראויה למלאכה ממש אלא לכסוי בעלמא.
אלא ר׳ יהודה דכלים היא וכו׳. איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר״י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (שבת כ:), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)⁠בשבת (שבת קנו:), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר״י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.
כל הכלים הראויים לטלטל בשבת שנשברו בין שנשברו קודם השבת בין שנשברו בשבת אם היו השברים ראויים לשום מלאכה אע״פ שאינן ראויים למעין מלאכתן הראשונה מותר לטלטלם כגון שברי עריבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את פי הפך וכן כל כיוצא בזה ואם לא היו השברים ראויים לשום מלאכה אסור לטלטלם ויש בקצת דברים אלו חולקים וכבר ביררנו הענין במסכת שבת פרק כל הכלים במשנה הרביעית:
אלא אמר רב יוסף: מה שאמר רב שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, ואמרו שהוא כשיטת ר׳ יהודה — שיטת רבי יהודה של כלים היא, דתנן [ששנינו במשנה]: כל הכלים הניטלין (שמותר לטלטל אותם) בשבת, שאינם מוקצה — גם שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו אותם שברים עושין (ראויים שתיעשה בהם) מעין מלאכה, כגון שברי עריבה (מעין גיגית) — שנשברו ועדיין ראויים לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכיתלכסות בהן פי הפך.
Rather, Rav Yosef said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to vessels, as we learned in a mishna (Shabbat 124b): With regard to all vessels that may be moved on Shabbat, their shards may be moved as well, provided that they are suited for some type of labor. Shards of a large bowl may be used to cover the mouth of a barrel. Shards of a glass vessel may be used to cover the mouth of a cruse.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה לָצוּק לְתוֹכָן מִקְפָּה שִׁבְרֵי זְכוּכִית לָצוּק לְתוֹכָן שֶׁמֶן.

Rabbi Yehuda says: And it is permitted to use the shards provided that they are suited for a type of labor similar to their original use. In the case of shards of a large bowl, it must be possible to pour a thick broth into them, and in the case of shards of a glass vessel, it must be possible to pour oil into them.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לצוק לתוכן מקפה וכו׳ אלמא כיון דלא איכוון להאי מלאכה מע״ש וכו׳ והלכה זו דאמרי׳ אסורה באכילה ליומיה הלכה כמותו:
מעין מלאכתן – הראשונה.
מקפה – תבשיל עב דהיינו מעין עיסה.
רבי יהודה אומר: לא די שיהיו ראויים לעשות בהם מלאכה כלשהי, אלא ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה, כגון שברי עריבהלצוק לתוכן מקפה (תבשיל סמיך), שברי זכוכיתלצוק לתוכן שמן.
Rabbi Yehuda says: And it is permitted to use the shards provided that they are suited for a type of labor similar to their original use. In the case of shards of a large bowl, it must be possible to pour a thick broth into them, and in the case of shards of a glass vessel, it must be possible to pour oil into them.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מֵעֵין מְלַאכְתָּן אִין מֵעֵין מְלָאכָה אַחֶרֶת לָא אַלְמָא כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל לְהָךְ מְלָאכָה אֲסִירִי הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל אֲסוּרָה.

The Gemara infers: If they are suited for a type of labor similar to their original use, yes, they may be moved; but if they are suitable for another type of labor, they may not be moved. Apparently, since the shard was not prepared from yesterday for this type of labor, it is prohibited to move it. Here too, since the animal that was slaughtered was not prepared from yesterday, it is prohibited to eat it.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול – לאכילה.
מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו׳ הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (חולין י״ד.), ותירץ רבינו ז״ל נ״ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.
ונדייק: אם ראויים לעשות מעין מלאכתן הראשונה — אין [כן], מטלטלים אותם, מעין מלאכה אחרתלא, אלמא [מכאן] שכיון שלא איתכן [היו מוכנים, מיועדים] מאתמול להך מלאכה [למלאכה זו, האחרת]אסירי [אסורים הם] בטלטול לדעת ר׳ יהודה; הכא נמי [כאן גם כן], בבהמה שנשחטה בשבת, כיון דלא איתכן [שלא היתה מוכנה] מאתמול לאכילה — אסורה.
The Gemara infers: If they are suited for a type of labor similar to their original use, yes, they may be moved; but if they are suitable for another type of labor, they may not be moved. Apparently, since the shard was not prepared from yesterday for this type of labor, it is prohibited to move it. Here too, since the animal that was slaughtered was not prepared from yesterday, it is prohibited to eat it.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִי דָּמֵי הָתָם מֵעִיקָּרָא כְּלִי וְהַשְׁתָּא שֶׁבֶר כְּלִי וְהָוֵה לֵיהּ נוֹלָד וְאָסוּר הָכָא מֵעִיקָּרָא אוּכְלָא וּלְבַסּוֹף אוֹכֶל אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת הוּא.

Abaye said to Rav Yosef: Are the cases comparable? There, in the mishna with regard to vessels, initially it was a vessel and now it is the shard of a vessel, and it is a case of an item that came into being, and it is therefore prohibited to move it. Here, in the case of an animal slaughtered on Shabbat, initially, during its lifetime, it was designated as food, and ultimately, after slaughter, it is food, so it is merely food that was separated [de’ifrat].
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולבסוף אוכלא אוכלא דאיפרת הוא – כלומר כענין פרו ורבו ושמעינן לה לרבי יהודה דאוכלא דאיפרת שפיר דמי ומותר אע״פ שאינו מוכן מע״ש:
הכא מעיקרא אוכלא – דע״כ בהמה בחייה לאכילה עומדת כדאוקמינן לעיל דאי לגדל בהמה לרבי יהודה היכי שחטינן בי״ט.
דאיפרת – נשבר ונפרש וחבירו [בפרק בהמה המקשה] (לקמן דף עג.) חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו.
מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד. דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.
הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.
ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי. ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו׳, והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר״י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק״ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר״י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.
כבר ידעת שהסחיטה אב מלאכה ומתוך כך אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקה ואם יצאו מעצמן אסורין כל אותו היום גזירה שמא יסחוט ודבר זה אין כל הפירות שוים בו וכיצד הוא הדין זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצא מהן משקה מעצמן אסור לשהותו עד מוצאי שבת אפי׳ היו אותן זיתים וענבים עומדים לאכילה שאינו רוצה בכך הואיל ועיקרן של אלו לסחיטה הן עומדין גזירה שמא יסחוט תותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם היו עומדים לאכילה מותרין בשבת עצמו ואם הכניסן לצורך משקה אסורים עד מוצאי שבת שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות כגון תפוחים וכיוצא בהם מותר לסחטם לכתחלה בשבת שלא בכונת הוצאת משקה שאין זה אלא כמפרד אוכל מתוך אוכל ומותר אף לתוך קערה שאין בה אוכל ומ״מ בכונת הוצאת משקה אסור ויש מתירים וכבר ביארנו טעם מחלוקתם עם שאר דברים הצריכים בביאור השמועה בראשון של יום טוב ובמסכת שבת:
אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם מעיקרא [שם מתחילה] היה זה כלי והשתא [ועכשיו] נעשה שבר כלי, והוה ליה [והרי זה] כדבר חדש שנולד, ולכן הוא אסור. ואילו הכא [כאן], בבהמה שנשחטה בשבת, מעיקרא אוכלא [מתחילה היתה אוכל], שהרי כבר בחייה מיועדת היא לאכילה, וגם לבסוף כשנשחטה הריהי אוכל, ואם כן בגדר אוכלא דאיפרת [אוכל שנפרד ממקומו] הוא,
Abaye said to Rav Yosef: Are the cases comparable? There, in the mishna with regard to vessels, initially it was a vessel and now it is the shard of a vessel, and it is a case of an item that came into being, and it is therefore prohibited to move it. Here, in the case of an animal slaughtered on Shabbat, initially, during its lifetime, it was designated as food, and ultimately, after slaughter, it is food, so it is merely food that was separated [de’ifrat].
מיוחס לר׳ גרשוםרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת שַׁפִּיר דָּמֵי דִּתְנַן באֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן אֲסוּרִין.

And we heard that it is Rabbi Yehuda who says: Food that was separated is permitted, as we learned in a mishna (Shabbat 143b): One may not squeeze fruits on Shabbat in order to extract liquids from them. And if liquids seeped out on their own, it is prohibited to use them on Shabbat, lest one come to squeeze fruit on Shabbat.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דתנן אין סוחטין כו׳ רבי יהודה אומר אם לאוכל היוצא מהן מותר. כלומר מה דאמרת אם יצאו מעצמן אסורה אם לאוכלין היה רוצה הפירות היוצא מהן מותר כלומר דאוכלא דאיפרת היא אם למשקין היוצא מהן אסור דהוה ליה נולד ואסיר:
ש״ד – דלאו נולד חשבינן ליה.
סחיטה אב מלאכה היא.
אסורין – וטעמא דמשקין שזבו אסורין מפרשינן בשמעתא קמייתא דביצה (דף ג.) גזירה שמא יסחוט.
ושמעינן ליה הרי שמענו אותו] את רבי יהודה שאמר: אוכלא דאיפרת שפיר דמי [אוכל שנפרד ראוי הוא] לאכילה בשבת, ואינו אסור משום נולד. דתנן [ששנינו במשנה]: אין סוחטין את הפירות כדי להוציא מהן משקין בשבת, וגזרו חכמים שגם אם יצאו המשקים מעצמןאסורין.
And we heard that it is Rabbi Yehuda who says: Food that was separated is permitted, as we learned in a mishna (Shabbat 143b): One may not squeeze fruits on Shabbat in order to extract liquids from them. And if liquids seeped out on their own, it is prohibited to use them on Shabbat, lest one come to squeeze fruit on Shabbat.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם לָאוֹכָלִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר וְאִם לְמַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר.

Rabbi Yehuda says: If the fruits were designated for eating, the liquid that seeped from them on Shabbat is permitted. And if the fruits were designated for their liquids, the liquids that seeped from them on Shabbat are forbidden, lest he come to squeeze them on Shabbat. With regard to fruits that are designated for consumption, the liquid is considered food that was separated and is permitted. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was designated for consumption, its meat is food that was separated and should be permitted according to Rabbi Yehuda.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם לאוכלין היוצא מהם מותר – אם היו עומדין לאכילה ולא לסחוט היוצא מהם מותר דכיון דלא ניחא ליה ליכא למיגזר אי שרית להו בשתייה היום אתי לסחוט דהא לאו להכי קיימי.
ואם למשקין – הואיל ונתקיימה מחשבתו אי שרית להו כשזבו איכא למיגזר בהו שמא יסחוט דהא להכי קיימי. שמע מינה מיהא דמשום נולד לא אסר להו רבי יהודה.
רבי יהודה אומר: אם פירות אלה נועדו לאוכלין (לאכילה, ולא לשתיה) — היוצא מהן מעצמו מותר, ואם מיועדים למשקין (לסחיטה) — היוצא מהן אסור. הרי שבפירות המיועדים לאכילה, הוא רואה את המשקים הזבים מהם, כאוכל שנפרד ממקומו, ומותר. ואם כן, הוא הדין בבהמה שנשחטה בשבת, הואיל ומתחילה היתה מיועדת לאכילה — אין זה נחשב כנולד, ויש לומר שאין ר׳ יהודה אוסרה!
Rabbi Yehuda says: If the fruits were designated for eating, the liquid that seeped from them on Shabbat is permitted. And if the fruits were designated for their liquids, the liquids that seeped from them on Shabbat are forbidden, lest he come to squeeze them on Shabbat. With regard to fruits that are designated for consumption, the liquid is considered food that was separated and is permitted. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was designated for consumption, its meat is food that was separated and should be permitted according to Rabbi Yehuda.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים.

The Gemara rejects that interpretation and states that, on the contrary, there is proof that Rabbi Yehuda would prohibit eating an animal that was slaughtered on Shabbat. Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda conceded to the Rabbis in the case of baskets of olives and grapes that are typically designated for their liquids, even though one had planned to eat them, that liquid that seeps from them is forbidden?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאוררשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולאו איתמר עלה מודה היה ר׳ יהודה בסלי זיתים כיון דלסחיטה קיימי וכו׳ ואסור בהנאה הכא נמי כיון דלשחיטה וכו׳. והא אסורה לשחוט (בי״ט) [בשבת]. מידי הוא טעמא אלא לרב כלומר לדעת מי באה כולה הלכה אלא לרב והאמר רב חלוק היה ר׳ יהודה אפי׳ בסלי זיתים וענבים דלסחיטה קיימי שמותר:
מודה רבי יהודה בסלי זיתים וענבים – שאפילו הצניען לאכילה הואיל ורוב בני אדם סוחטין אותם האי נמי ממליך עלייהו ואי שרית למשקין שזבו מהן אתי למיסחט.
מודה רבי יהודה בסלי זתים וענבים – תימה בלאו הכי אמאי לא מדמה למשקים דגזרינן שמא יסחוט ה״נ גבי בהמה לגזור שמא ישחוט ועוד אמאי נסבין חבריא למימר דרבי יהודה היא כ״ש דאתיא כרבנן דגזרי שמא יסחוט אפי׳ בשאר פירות ועוד דהיכי מדמה שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט מלשחוט וי״ל דודאי לא דמי ולהכי לא מדמה לה למשקין אבל מדמה שמא ישחוט דבהמה העומדת לשחיטה לשמא יסחוט דפירות העומדות לאכילה אבל כרבנן לא אתיא דלא אשכחן דגזרינן שמא יסחוט אלא בעומדים למשקין והא דאסרי לכולהו משום דגזרינן עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין אבל לרבי יהודה דשרי בשאר פירות העומדין לאכילה ואסר בזיתים וענבים ואף על גב דעומדים לאכילה משום דמימלך וסחיט וה״ה בבהמה דגזרינן.
{שמעתא דאי דמי שחיטה לסחיטת פירות}
לאו איתמר עלה: אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה ר׳ יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים. כיון דלסחיטה קיימי, יהיב דעתיה [עלייהו וגזרינן שמא יסחוט, הכא נמי, כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה]⁠1 וגזרינן בה שמא ישחוט – ובדין הוא דמצי פריך ליה: אכתי מי דמי. עד כאן לא גזרו רבנן אלא במידי דאפשר דאתי ממילא, כגון משקין שזבו וכגון פירות הנושרין, דאי שרית ליה ממילא אתי למעבד בתחלה. אבל שחיטה, דלאו מידי דאפשר דאתי ממילא הוא, לא גזרינן בה בדיעבד דלמא אתי למעבד לכתחלה. אלא מדרב אדרב אלימא ליה לאקשויי. מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר, חלוק היה ר׳ יהודה אפי׳ בסלי זיתים וענבים.
ובדין הוא דמצי מהדר ליה: הא לא דמיא למכניסן לאוכלין, שהיוצא מהן מותר, אלא למכניסן למשקין, שהיוצא מהן אסור, דאית בהו גזירה שמא יסחוט. הכא2 נמי, בהמה,⁠3 דלשחיטה קיימא, איכא למיגזר שמא ישחוט. אלא משום דלא דמיא שחיטת בהמה לסחיטת זיתים וענבים, כדאמרי׳, משום דלאו מידי דאפשר דאתי ממילא הוא. ועוד, משום דאיכא לאקשויי עלה: בהא, ר׳ יהודה ולא רבנן. והא כ״ש רבנן, דמחמרי טפי. ואמאי נסבין חבריא למימר ר׳ יהודה היא. מש״ה שבקינן ליה לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטת בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר, למימרא דר׳ יהודה דנרות היא.
ומסקנא אסקה רב אשי: ר׳ יהודה דמבשל היא.
1. כ״ז חסר בכת״י.
2. נדצ״ל: דהכא
3. נדצ״ל: בבהמה
לאו איתמר עלה אמר ר״י אמר שמואל מודה ר״י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר״י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר״י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר״י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר״י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז״ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ביצה ג.) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב.) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור״מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר״י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר״י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר״י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג.
והרמב״ן ז״ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר״י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (שבת קמג:) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא.
וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר״י אמר שמואל דאמר מודה היה ר״י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר״י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר״י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל.
והרב בעל המאור ז״ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]⁠היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר״י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר״י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.
ודוחים: אדרבה, ממקור זה עצמו יש להוכיח שר׳ יהודה יאסור פרה שנשחטה בשבת, לאו אתמר עלה [וכי לא נאמר עליה], שאמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים, העומדים בדרך כלל למשקים, שלמרות שהניחם לצורך אכילה, המשקה שזב מהם בשבת אסור?
The Gemara rejects that interpretation and states that, on the contrary, there is proof that Rabbi Yehuda would prohibit eating an animal that was slaughtered on Shabbat. Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda conceded to the Rabbis in the case of baskets of olives and grapes that are typically designated for their liquids, even though one had planned to eat them, that liquid that seeps from them is forbidden?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאוררשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אַלְמָא כֵּיוָן דְּלִסְחִיטָה קָיְימִי יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דְּלִשְׁחִיטָה קָיְימָא יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ.

Apparently, since olives and grapes are typically designated for squeezing, one sets his mind to use them for their liquids, and were it permitted for him to use their liquids that seep out on Shabbat, the concern is that he will come to squeeze them on Shabbat. Therefore, the Sages decreed that the liquids are forbidden. Here too, since the animal is designated for slaughter, a person sets his mind to eat it. Therefore, were it permitted for him to eat the meat on Shabbat, the concern is that he will come to slaughter it on Shabbat. Consequently, the Sages decreed that the meat is prohibited.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיון דלהכי קיימי – סתם ענבים.
יהיב דעתיה – עלייהו למשקין וכי הוו משקין הוה ליה נתקיימה מחשבתו וגזרה שמא יסחוט ופלוגתייהו בתותים ורימונים.
ה״נ כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה – דאי משחטה אכיל לה וכיון דדעתיה בהכי גזרינן בה נמי אי שרית ליה באכילה אתי לכתחלה למישחט.
אלמא [מכאן] שגם לדעת ר׳ יהודה, כיון שזיתים וענבים בדרך כלל לסחיטה קיימי [הם עומדים]יהיב דעתיה [אדם נותן דעתו] עליהם למשקה, ויש חשש שיבוא לסוחטם, ולכן אסרו חכמים את המשקה היוצא מהם בשבת. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בבהמה יש לומר: כיון שלשחיטה קיימא [היא עומדת]יהיב דעתיה [אדם נותן דעתו] עליה לאכילה, ולכן כאשר שחטה בשבת ר׳ יהודה אוסרה באכילה, שמא יבוא לשחוט בשבת!
Apparently, since olives and grapes are typically designated for squeezing, one sets his mind to use them for their liquids, and were it permitted for him to use their liquids that seep out on Shabbat, the concern is that he will come to squeeze them on Shabbat. Therefore, the Sages decreed that the liquids are forbidden. Here too, since the animal is designated for slaughter, a person sets his mind to eat it. Therefore, were it permitted for him to eat the meat on Shabbat, the concern is that he will come to slaughter it on Shabbat. Consequently, the Sages decreed that the meat is prohibited.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב הָאָמַר רַב חָלוּק הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים.

The Gemara justifies Abaye’s interpretation of the mishna: This explanation is valid only according to Rav, who said that the ruling that it is prohibited to eat an animal slaughtered on Shabbat until after Shabbat is according to the opinion of Rabbi Yehuda. Didn’t Rav say: Rabbi Yehuda was in disagreement with the Rabbis even in the case of baskets of olives and grapes? According to Rav himself, just as Rabbi Yehuda deems permitted liquids that seeped from olives and grapes on their own, Rabbi Yehuda should have also deemed an animal that was slaughtered on Shabbat permitted for that day.
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מידי הוא טעמא אלא לרב – האי שנויא אליבא דרב משנינן לה דאיהו אמר לרבי יהודה אסורה באכילה ליומא.
חלוק היה – ומתיר והכא נמי אמאי אסורה ליומא.
מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב חלוק היה ר׳ יהודה אף בסלי זתים וענבים. איכא למידק במאי חלוק, בלאוכלין, והא למשקין דמיא, דאיכא למיגזר דילמא אתי למשחטא. איכא למימר כיון דבשבת לאו לשחיטה קימא ליכא למגזר שמא ישחוט, מה שאין כן במשקין, דאי שרית ליה יצאו מעצמן יהיב דעתיהב. ולי נראה דטעמא דלמשקין משום נולד הוא, מעיקרא אוכלא והשתא משקהג, אבל לשמא ישחוטד לא חייש רב לדעת ר׳ יהודה, ולאוכלין לא הוי נולד, דמשקה שלא לרצון לא הוי משקה כדאיתא פרק חביתה, הילכך אוכלא דאיפרת הוא, ולרבנן נמי משום שמא יסחוט גזרינן בדאתי ממילא, דאי שרית ליה הא אתי למעבד בידיםו, אבל לשמא ישחוט דלא אתי ממילא ולא עבדינן להו אנן היתרא במילתא מעיקרא, ודאי ליכא למגזר, וזה דבר נכוןז. ויש אומרים דסליק מקשה נפשיה מכל האי שקלא וטריאח, משום דאי מדמית לה למשקין שזבו, בהא ר׳ יהודה ולא רבנןט, כל שכן לרבנן דאסורה באכילה ליומיה.
א. כן הקשו תוס׳ ד״ה מודה.
ב. עי׳ תוס׳ שם.
ג. ראה מלחמות ה׳ שבת פכ״ב (ס, ב בדפי הרי״ף): ׳...ובתוך הקערה אסור דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה, וה״ל כזיתים וענבים שיצאו מהם משקין שאסורין משום נולד כדמוכח בפרק הכל שוחטין, וגזירה נמי שמא יסחוט כדאיתמר בפרק ביצה שנולדה (ביצה ג, א)׳. וכדברי רבינו נראה בפירוש קדמון (נדפס בגנזי קדם ח״ג עמ׳ 30): ׳הא אמ׳ רב חלוק היה ר׳ יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים, וכלומ׳ אפילו הני אוכלא דאיפרת הוא׳. ועי׳ מנורה הטהורה על הלכות שבת (לר״ע מייזליש, פרעמישלא, תרע״ו) סי׳ שכ ס״א.
ד. בחי׳ הרשב״א: יסחוט.
ה. שבת קמד, ב.
ו. בחי׳ הרשב״א ביתר ביאור: ׳ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא, אי שרית ליה ועבדת ליה היתירא במילתא מעיקרא, אתי למעבד בידים׳ וכו׳.
ז. ראה בחי׳ הרשב״א שהקשה על דברי רבינו, ובשטמ״ק בארוכה.
ח. עי׳ רא״ה, הובא בשטמ״ק.
ט. בתמיה. והגרר״ב הגיה: ׳למשקין שזבו איכא לאקשויי עלה בהא ר״י ולא לרבנן, והא כ״ש׳ וכו׳.
ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום הוא הטעם], כלומר, מה שאנו מביאים מקור לשיטת ר׳ יהודה, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, הרי אינו אלא לדעת רב, שאמר כן. ואולם האמר [הרי אמר] רב עצמו: חלוק היה רבי יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים, ולדעתו אם ייעד את הפירות לאכילה — המשקים שזבו מהם בשבת מותרים. ולדרך זו נמצא שיש להתיר גם בהמה שנשחטה בשבת!
The Gemara justifies Abaye’s interpretation of the mishna: This explanation is valid only according to Rav, who said that the ruling that it is prohibited to eat an animal slaughtered on Shabbat until after Shabbat is according to the opinion of Rabbi Yehuda. Didn’t Rav say: Rabbi Yehuda was in disagreement with the Rabbis even in the case of baskets of olives and grapes? According to Rav himself, just as Rabbi Yehuda deems permitted liquids that seeped from olives and grapes on their own, Rabbi Yehuda should have also deemed an animal that was slaughtered on Shabbat permitted for that day.
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי רַבִּי יְהוּדָה דְּנֵרוֹת הִיא דְּתַנְיָא מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ אֲבָל לֹא יָשָׁן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

Rather, Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: When Rav said that the halakha that it is prohibited to consume the animal that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to lamps, as it is taught in a baraita: One may move, for purposes other than lighting it, a new earthenware lamp that was never used. But one may not move an old lamp covered with residue of oil and soot, because a person sets it aside from use due to repugnance. Since it was set aside at the beginning of Shabbat, it is set aside for the entire Shabbat and it may not be moved even if a need to move it arises; this is the statement of Rabbi Yehuda. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was prohibited when Shabbat began as the limb of a living being, it remains prohibited for the entire Shabbat.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא רבי יהודה דנרות היא – כלומר כשם דאית ליה מוקצה לענין נרות כך אית ליה מוקצה לענין שחיטה. אין דהא תנן רבי יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין כו׳. והא הכא בנרות של מתכת של זהב ושל כסף ושל נחשת אין בו משום מיאוס וקאמר דמוקצה מחמת איסור שהדליקו בו באותה שבת:
נר חדש – שלא הדליקו בו מעולם. נר של חרס וכשהוא חדש חזי למרמי ביה פירי.
אבל לא ישן – דמוקצה הוא מחמת מיאוס שהדעת קצה בו. והך בהמה נמי כשקדש היום היא מוקצה מחמת אבר מן החי שלא נשחטה.
אלא אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: מה שאמר רב, שבהמה שנשחטה בשבת אסורה ליומה, ואמרו שהיא לשיטת ר׳ יהודה — שיטת רבי יהודה של נרות היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: מטלטלין בשבת נר חרס חדש, שלא השתמשו בו עדיין, שלא לצורך הדלקה, אבל לא מטלטלים נר ישן, שיש בו שאריות של שמן ופיח, מפני שאדם מקצה אותו משימוש מחמת מיאוסו, וכיון שהיה מוקצה בכניסת השבת — הוקצה לשבת כולה, ונאסר בטלטול גם אם יש בו צורך, אלו דברי רבי יהודה. ויש לומר כי לדעתו הוא הדין לבהמה שנשחטה בשבת, שהיא אסורה, מפני שכשנכנסה השבת היתה אסורה עליו משום אבר מן החי.
Rather, Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: When Rav said that the halakha that it is prohibited to consume the animal that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to lamps, as it is taught in a baraita: One may move, for purposes other than lighting it, a new earthenware lamp that was never used. But one may not move an old lamp covered with residue of oil and soot, because a person sets it aside from use due to repugnance. Since it was set aside at the beginning of Shabbat, it is set aside for the entire Shabbat and it may not be moved even if a need to move it arises; this is the statement of Rabbi Yehuda. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was prohibited when Shabbat began as the limb of a living being, it remains prohibited for the entire Shabbat.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס מוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ אִין דִּתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר

The Gemara rejects that analogy. Say that you heard Rabbi Yehuda rule that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to repugnance, like the old lamp. Did you hear that he said that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to a prohibition, like the animal? The Gemara answers: Yes, as we learned in a baraita that Rabbi Yehuda says:
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אימר דשמעת ליה כו׳ – דמידי דמאיס מקצה איניש מדעתיה לגמרי.
אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס כו׳ – דיחויא בעלמא הוא דמוקצה מחמת איסור יותר חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא ובהדיא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק כירה (שבת דף מד.) דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס דקאמר כל הנרות מטלטלין אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת ומוקי מתני׳ כרבי יהודה דמבשל משום דלא מיתוקמא מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיום הכפורים אפילו היה לו חולה והבריא כמו שאפרש בסמוך.
בד״ה אימר דשמעת כו׳ אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותו שבת עכ״ל ומהך דנר שהדליקו בה באותו שבת ליכא לאוכחי דר״מ אית ליה מוקצה מחמת איסור דאיכא למימר דאיירי בנר של חרס דתרתי אית ביה מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וכה״ג כתבו בתוספות פרק כירה ע״ש:
ודוחים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את רבי יהודה שהוא אוסר בדבר שהוא מוקצה מחמת מיאוס, כמו נר ישן, אבל בדבר שהוא מוקצה רק מחמת איסור מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שהוא אוסר אותו בשבת כולה? ומשיבים: אין [כן], שמענו שזו דעתו, דתנן [ששנינו במשנה], רבי יהודה אומר:
The Gemara rejects that analogy. Say that you heard Rabbi Yehuda rule that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to repugnance, like the old lamp. Did you hear that he said that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to a prohibition, like the animal? The Gemara answers: Yes, as we learned in a baraita that Rabbi Yehuda says:
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין יד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין יד: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין יד:, רש"י חולין יד:, תוספות חולין יד:, בעל המאור חולין יד: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן חולין יד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין יד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין יד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חולין יד:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין יד:, אסופת מאמרים חולין יד:

Chulin 14b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 14b, Attributed to R. Gershom Chulin 14b, Rashi Chulin 14b, Tosafot Chulin 14b, Baal HaMaor Chulin 14b, Ramban Chulin 14b, Rashba Chulin 14b, Meiri Chulin 14b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 14b, Steinsaltz Commentary Chulin 14b, Collected Articles Chulin 14b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144