כבר ביארנו שהרבה מפרשים נחלקו בתחומין אם הם מן התורה או מדברי סופרים ונחלקו בה לשלש כתות מהם שאמרו שתחום אלפים אמה עד שנים עשר מיל מדרבנן ומשנים עשר למעלה דאורייתא וכן כתבוה גדולי הפוסקים בסוף פרק ראשון וכן נראית בתלמוד המערב שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ומה שאמרו בכל התלמוד בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא שמשמע שכל האחרים סוברים מדרבנן פירושו על אלפים אמה אבל שנים עשר מיל מדאורייתא ומה ששאלו בפרק מי שהוציאוהו
(עירובין נ״א.) הני אלפים אמה היכא כתיבן אסמכתא בעלמא הוא והראיה שהרי בתחבולות הם באים עליה גמרינן מקום ממקום וניסה וניסה מניסה וגבול וגבול מגבול וחוץ מחוץ (וכו׳ עד) [דכתיב] ומדותם מחוץ לעיר [וכו׳] ר״ל אל יצא איש ממקומו מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה ואחר כך מניסה וגבול והוא מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ואח״כ מגבול וחוץ שבפסוק ומדותם וכן דעת גדולי המחברים אלא שבתשובת שאלה כתבו שאף שנים עשר מיל אינה מן התורה אלא במהלך ברה״ר כמחנה ישראל וזה תמה שכל שיצא מחוץ לתחום מה לי אם יצא דרך רה״ר או דרך כרמלית או רה״י כל שיצא חוץ מעבורה של עיר ואדרבה מחנה ישראל רה״י היה קרוי ומחנה לויה רה״ר כמו שהתבאר במסכת שבת ויש חולקין לומר שאף תחום אלפים אמה דאורייתא כר׳ עקיבא וממה ששאלו היכא כתיבן ואין זה כלום והדעת השלישי הוא שאף תחומי שלש פרסאות דרבנן וראיה גדולה להם מה שאמרו כאן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה והקשה שבת נמי יש לה עיקר מן התורה ותירץ קסבר תחומין דרבנן אלמא שתחומין אין להם עיקר מן התורה כלל שאילו היה להם עיקר מן התורה היינו גוזרין בו אף במה שאינו מן התורה כענין טומאה ומ״מ נראה לי לתרץ בה שכך הוא אומר שאני טומאה שיש לה עיקר מן התורה והדבר קרוב לטעות בו מה שאין כן בתחומין שאע״פ שיש להן עיקר מן התורה אין הטעות מצויה בין אלפים אמה לשלש פרסאות וכן מה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק כלל גדול
(שבת ס״ט.) דידע בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא ואם שלש פרסאות מן התורה היה לו לומר בהן ולדברי הכל ובאחרון של שבת
(קנ״ג:) שאמרו לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר לא תחומין ואליבא דר׳ עקיבא הבערה ואליבא דר׳ יוסי וכן באחרון של יום טוב
(ביצה ל״ו:) ואין רוכבין וכו׳ שמא יצא חוץ לתחום שמעת מינה תחומין דאורייתא וחזרו ופרשו שמא יחתוך זמורה ומ״מ כבר תירצנוה לדעתנו בראשון של יום טוב שלא היה לו לחוש ליציאת שלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבה לעסקים ביום טוב ליכא ואף באחרות אני מפרש שלא חשש בהזכרתן מפני שאין השגגה מצויה בהן ומ״מ לדעתם אתה צריך לשאול על יצא איש ממקומו היאך יפרשוהו אלא שהם מפרשים אל יצא איש עם משאו ולעיקר הוצאה ואף הם שואלים לעצמם בסוף פרק ראשון שאמרו במחנה פטורים מלערב ואמרו דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין כלומר אף לאלפים אמה ומדתני ר׳ חייא לוקין על תחומין דבר הורה אף באלפים אמה היאך פרשו משנתנו לדעת יחיד שלדעתנו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פירושו על שלש פרסאות ואמר שמאחר שתחום שלש פרסאות מן התורה בני מחנה חייבין בעירובי תחומין של אלפים אמה אלא לדעתם שתחום יתר מאלפים אמה ותחום שלש פרסאות הכל אחד ולוקין על עירובי תחומין פירושו כל שמאלפים ולמעלה ועל כרחך אליבא דר׳ עקיבא היאך העמידו משנתנו לדעת יחיד תירצו בה מפני שאף הם סוברים כמותו ובפרק מי שהוציאוהו אמרו שר׳ עקיבא ור׳ חייא ור׳ אלעזר בר׳ יוסי ור׳ מאיר כלם סוברים תחומין דאורייתא ואף ר׳ ינאי כדעתם ואע״פ שנתיחסה בכך התלמוד לר׳ עקיבא מפני שהוא אמרה תחלה והביאה מן המקרא במסכת סוטה
(ל׳.) ואף בסברא לחוד דרך התלמוד הוא כמו שתראה בדין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שנתייחס בכל התלמוד לר׳ מאיר והרבה סוברים בו כמותו ואף ר׳ עקיבא כדאיתא ביבמות
(צ״ג:) וכן מצינו בהרבה מקומות ואחת מהן בקדושין
(ס״ב:) באם תלד אשתך נקבה הרי היא מקדשת לי לא אמר כלום ופירשה ר׳ חנינא בשאין אשתו מעוברת הא במעוברת דבריו קיימין וכר׳ אליעזר בן יעקב ואין הלכה כן וכן כמה בתלמוד וזה שאמר דתני ר׳ חייא לוקין וכו׳ ולא אמר דהא אמר ר׳ עקיבא תחומין דאורייתא מפני שר׳ חייא פרסמה יותר שאמר לוקין עליה ומדברי ר׳ עקיבא היינו יכולין לדחות ולפרש דאורייתא דרך סמך עד שבא הוא ופרשן למלקות ודעתם שמאחר שאין הלכה כר׳ חייא וכר׳ עקיבא אף בני מחנה פטורין בעירובי תחומין וקצת חכמי הדור ראיתי מפרשי׳ אף לשטתם שר׳ ינאי לדברי הכל אמרה ומשום דעירובי חצרות ענינם קל ביותר ואינו אלא היכר בעלמא שאלו היה טלטול מחצר לחצר אסור לגמרי לא היה ניתר בעירובי חצרות אבל עירובי תחומין שהם קנין בית לגמרי ושביתה גמורה ואף לדברי האומר דאורייתא עירוב מועיל בו לא פטרם לעקור שביתתם וזהו שהביאו זו של ר׳ חייא שתחומין דאורייתא אף ללקות עליהן ואעפ״כ עירוב מועיל בהן ואחר שהעירוב מועיל כל כך אין להקל בהם וסוף הדברים דעת ראשון עיקר וכבר פסקנוה כן בראשון של יום טוב:
כבר ביארנו במשנה שלא בכל ספק עירוב אמרו כשר וכיצד הוא הדין עירב בתרומה ובשעה שהניח את העירוב ודאי טהורה היתה ונטמאת אח״כ ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות המתוקנים ואח״כ נדמעו בעירוב טבל שאם בתרומה הרי ראוי לכהנים ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה הרי זה עירוב העמד תרומה על חזקתה העמד פירות על חזקתן אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אינו עירוב שלא היתה הסעודה ראויה בשעה שהניחה וכן הדין בשתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואחת טהורה שנתערבו ולא הוכר איזו טהורה ואיזו טמאה ואמר יתערב לי בטהורה איזו שהיא והניח את שתיהן אינו עירוב שמ״מ אין הסעודה ראויה מבעוד יום בשעת הנחה ומכאן למדו גדולי הדור שאם עירב בין השמשות אינו עירוב כמו שכתבנו למעלה:
מי שאמר ערב יום טוב או ערב שבת ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב לו בה עירובו עירוב שאע״פ שבין השמשות ספק לילה ושמא תאמר בשעת קניית הערוב קדש הוא הרי מ״מ ספק יום הוא ומספק אין מורידין לה קדושה וזה שאמרו שתחלת היום קונה עירוב ובתחלת היום כבר היה קדש פירושו סוף בין השמשות ועדיין אין זה עצומו של יום שתהא קדש ואע״פ שמ״מ אינה סעודה ראויה מ״מ העמידוה על חזקתה אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול ר״ל שתתחלל על מעות שיש לי בביתי אינו עירוב שאע״פ שבין השמשות ספק לילה אף הוא ספק יום והעמידוה על חזקת היום שהוא קדש ואין רואין אותה יוצאת מקדושתה עד שיקדש היום בודאי והרי לסעודה הראויה מבעוד יום אנו צריכים:
לגין שנטמא והטבילוהו והוא צריך עדיין הערב השמש עד שלא יניחו תרומה בתוכו שהרי כל טבול יום פסול לתרומה והיה ללוי מעשר טבל ר״ל מעשר ראשון שלא נטלה תרומת מעשר שבו והיה ערב שבת ורוצה לשתות ממעשרו בשבת ומלא לגין זה מיין החבית ומצד שהיה הלגין טבול יום לא רצה לקרות לו שם תרומה עד שתחשך ולהמתין בהפרשה עד שתחשך אי אפשר שאין מתקנין טבל בשבת ומתוך כך מלאהו ערב שבת ואמר לגין זה יהא תרומת מעשר על החבית לכשתחשך דבריו קיימין שמאחר שהופרש מערב שבת אע״פ שלא נתקן עד השבת תקון מאליו הוא ומסתפק מאותה חבית בשבת ומ״מ אם עירב הלוי באותה חבית אינו עירוב ולא מפני שסוף היום קונה עירוב ועדיין אינו מתוקן אלא אע״פ שתחלת היום קונה עירוב וכבר נתקנה מ״מ סעודה הראויה בסוף היום אנו צריכים כמו שביארנו:
המשנה החמישית מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גויים מן המזרח עירובי למערב ואם באו מן המערב עירובי למזרח באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך לא באו לא מכאן לא מכאן הרי אני כבן עירי בא חכם מן המזרח עירובי למזרח בא מן המערב עירובי למערב בא מכאן ומכאן למקום שארצה אלך לא בא לא מכאן ולא מכאן הרי אני כבני עירי ר׳ יהודה אומר אם היה אחד מהם רבו ילך אצל רבו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך. אמר הר״ם עירובי תחומין שיעדתי לך לבארם בכאן אבארם לך והוא כי יש רשות לכל אדם להלך אלפים אמה חוץ למדינה לכל רוח שירצה מארבע רוחות למזרח ולמערב לצפון ולדרום וזהו תחום שבת ואם ירצה שום אדם מבני המדינה ללכת לאחת הרוחות יותר מאלפים אמה אז יצטרך לעירוב וזהו עירובי תחומין הגע בעצמך על דרך משל אדם שהוא רוצה ללכת לצד המזרח שלשת אלפים אמה יקח עירוב מערב שבת ויתרחק מן המדינה אלף אמה ויניח העירוב שם ויהיה כמי ששבת באותו מקום ויש לו ללכת ממקום עירובו אלפים אמה וכשיהיה ממחרת ר״ל יום שבת או יום טוב ילך [עד מקום העירוב] ממקום העירוב אלפים אמה נמצא שהלך ברוח מזרח שלשת אלפים אמה ואסור לו ללכת בצד מערב אלא אלף אמה בלבד כי האלף שהוסיף בצד המזרח גרע אותם מצד המערב וכן אם הניח העירוב ברחוק אלפים אמה מן המדינה ברוח מזרח יש לו לילך בצד המזרח ד׳ אלפים אמה ולא ילך בצד המערב אפי׳ אמה אחת לפי שהוא הסיר האלפים שהיו לו ברוח מערב והוסיפן ברוח מזרח ועל דרך זה יוכל להוסיף עשר אמות או עשרים או מאה אי זה שיעור שירצה כמו שזכרנו וכל מה שיוסיף ברוח אחת יחסר אותו מן הרוח השני שכנגדה עד שיגיע לתת (השמנת) [הארבעת] אלפים כלם ברוח אחת ואתה שמור זה הענין ואל תצריכני להחזירו בכל מקום כי הענין הזה הנזכר בהרבה מקומות ואמר בכאן כי יוכל האדם להתנות בעירובו ולעשות מערב [שבת] שני עירובין ולהניח האחד ברחוק אלפים [אמה] מן המדינה במערב והאחר ברחוק אלפים אמה במזרח ויתנה ויאמר אם באו גוים מן המערב אלך ארבעה אלפים אמה במזרח ואסמוך על העירוב שבמזרח ואם באו גוים מן המזרח אסמוך על העירוב שבמערב לברוח מן הגוים וכן אם בא חכם מן המזרח אסמוך על העירוב שבמזרח עד שיגיע לאותו חכם ואם יתחדש החדוש משתי רוחות למקום שארצה אלך כלומר לסמוך על איזה עירוב שירצה ואם לא יתחדש [חדוש] הריני כבני עירי עד שילך אלפים אמה לכל רוח בלבד ולא יחוש לשני [ה]עירובין ור׳ יהודה אומר עד שיגיע לרבו על כל פנים אע״פ שהאחר חכם ואין בידו הברירה שילך לאי זה מקום שירצה וחכמים אינם רואים כי אול[י] יבחר אדם הקבלת פני רעהו על הקבלת פני רבו ואין הלכה כר׳ יהודה: