×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רָבָא אָמַר הָתָם תְּרֵי חֶזְקֵי לְקוּלָּא וְהָכָא חֲדָא חֲזָקָה לְקוּלָּא.
Rava said: That is not the way to resolve the apparent contradiction between the two rulings; rather, there is a difference between the cases with regard to the ritual impurity itself: There, with regard to touching a person who was later found dead, there are two presumptions supporting leniency, whereas here, with respect to the teruma being used for an eiruv, there is only one presumption supporting leniency. How so? With regard to one who touched another person who was later found to be dead, there are two presumptions of purity: Firstly, the person who was found dead was previously alive, and the presumption is that he remained in that state until we know with certainty that he was dead. Secondly, the one who touched that person was previously pure, and he remains in that presumptive state until we know with certainty that he became impure. Therefore, Rabbi Meir had adequate reason to be lenient. However, with regard to teruma, only one presumption exists, that the teruma was previously pure and presumably remained in that state until proven otherwise. Since there is no additional presumption, Rabbi Meir ruled stringently.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התם תרי חזקה לקולא חדא העמד חי על חזקתו ואימור לא היה מת באותה שעה שנגע בו. שניה העמד טהור על חזקתו ואימור לא נטמא [והכא] אמרינן ספיקו טמא דאדרבה העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב בסעודה הראויה.
רבא אמר – גבי נגע באחד נמי אפילו יש שני כיתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר״מ מטהר ואפילו הכי לא תיקשי.
התם תרי חזקי נינהו – לטהר ומשום הכי אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו ראשונה כל הלילה וחי הוה ועוד העמד נוגע על חזקתו ראשונה וטהור היה.
הכא – במתניתין חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא.
רבא אמר התם תרי חזקי לקונא הכא חזק לקולא – פי׳ דגבי נגע. באחד בלילה איכא תרי חזקה לקולא חזקת נגע וחזק׳ מת דקאי מעיקרא בחזקת חי דהא ודאי חי הוה אבל במשנתינו ליכא אלא חדא חזקה לקולא דקאי עירוב בחזקת טהור פרש״י ז״ל וכיון דכן התם גבי מת אפי׳ בשתי כתי עדים אלימי תרי חזקי לאפוקי מידי כת האומרת שהיה מת ולא אמרינן בהא תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל כמשנתינו דליכא אלא חדא חזקה לקולא לא אלימא ההיא חזקה לאפוקי מידי כת האומרת שנטמאת וכל. תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ותימא מי הזקיקו לרש״י ז״ל לפ׳ דברי רבא בדאיכא הכא׳ והתם שתי כתי עדים: תירצו בתוס׳ דס״ל לרש״י דכל היכא דליכא עדים הא וודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוה קאי בחזקת ביתיה וכדהוה ס״ד בסבר׳ דמקשה מעיקרא וכדפרש״י ז״ל לעיל אבל כשיש כת שמעידה כנגד׳ לא משגחי׳ בתר חדא חזקה דלקולא. והר״ם בר שניאור ז״ל נתן. טעם לדבר למה אלימא חזקת העירוב שבכל מקום אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרי׳ העמד אדם על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרו׳ על חזקתן ואני פירשנו במסכת נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקת טהרות משום דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקה מינייהו וכדאמרי׳ גבי שליא בבית.
שבת נמי יש לה עיקר דאורייתא – פרש״י ז״ל כרבו עקיבא דאמר תחומין דאורייתא וק״ל מנא ליה דרבי יוסי כרבי עקיבא ס״ל ודלא כרבנן. וי״ל דס״ד דכיון דאוקימנא לרבי מאיר כרבי עקיבא ה״ה נמי לרבי יוסי דאי בתחומין פליגי לפלוגי בעלמא. ופרקי׳ דודאי רבי יוסי תחומין דרבנן ס״ל ויש ללמוד מכאן דמ״ד תחומין דרבנן אין להם שום עיקר מן התורה ואפי׳ ביותר משנים עשר מיל כדברי הירוש׳ דאי יש להם עיקר מן התורה הדרא קושיין דר׳ יוסי אדר׳ יוסי אבל הראב״ד ז״ל תירץ דלא דמי שבת לטומאה דהני טמאו׳ דוקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכל ראשון והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין משום טומאה דאורייתא גזרו עליהם כדאי׳ בפ״ק דשבת דדילמא אכיל אוכלין טמאין אלו ושדי׳ משקין דתרומה לתוך פיו וכן בכלם לפי׳ עשאם רבי יוסי כשל תורה ממש אבל תחומי אלפים אמה לא גזרו בהם משום תחומין די״ב מיל דהא רחוקים הם זה מזה אלא דרבנן אסמכינהו לגמרי אתחומי ערי הלויים ואסמכינהו אג״ש כדאי׳ לקמן בפרק מי שהוציאו והילכך גזרה דרבנן גרידא חשיבא לקולא. ול״נ דכי פרכינן שבת נמי יש לה עיקר מן התורה בתחומי שנים עשר מיל ופרקי׳ דקסבר רבי יוסי תחומין דרבנן לגמרי ואפילו של שנים עשר מיל התם היינו טעמא דרבי יוסי קסבר העמד טמא על חזקתו פי׳ אבל במשנתינו העמד עירוב על חזקתו דקאי בחזקת טהור ובתר חזק׳ העירוב אית לן למיזל דעלה אתיא למידן ולא בתר חזק׳ גברא והיינו דפרכי׳ דא״כ התם נמי אדרבה העמד מקוה על חזקתו בחזקת שלם כי עכשיו עליו נולד לנו הספק והוא האחרון ופרקינן דמתני׳ במקוה שלא נמדד. פרש״י ז״ל שלא נמדדה. מתחלה ולא עמדה בחזקת כשרות ולי נראה פי׳ במקוה שלא נמדד מזמן מרובה דחסר ואתאי כדאמרי׳ בפ״ק דנדה.
בפרש״י בד״ה רבא אמר גבי נגע בא׳ נמי אפי׳ יש שני כיתי עדים חלוקות כו׳ עכ״ל לכאורה לא הוי צריך לפרש לרבא בב׳ כיתי עדים אלא לרבא בין מתני׳ דהכא בספק עירוב ובין מתני׳ דנגע בא׳ לא איירי כלל בב׳ כיתי עדים אלא דהכא בעירוב ליכא רק חדא חזקה לקולא ובנגע בא׳ כו׳ איכא תרי חזקה לקולא ויש ליישב לפי מה שכתבו התוספות לעיל דניחא ליה לשנויי אפי׳ סבר ר״מ תחומין דרבנן דאל״כ ודאי דלא קשיא דר״מ אדר״מ דהכא איכא חזקה אחרת כנגדה חזקה שלא עירב וניזיל לחומרא בדאורייתא וא״כ רבא נמי ע״כ בא לתרץ אפי׳ סבר ר״מ תחומין דרבנן וא״כ בחדא חזקה דהעמד תרומה על חזקתה נמי אית לן למיזל לקולא אע״ג דאיכא חזקה אחרת כנגדה אי לאו דעדים מרעי ליה לחזקה ודו״ק:
רבא אמר: לא כך יש להבין את ההבדל בשיטות, שכן יש הבדל מבחינת הטומאה עצמה: התם תרי חזקי לקולא [שם בנגע באדם ולאחר מכן נמצא מת יש שתי חזקות להקל ולטהר], והכא חדא חזקה לקולא [וכאן בתרומה יש רק חזקה אחת להקל]. כיצד: שבדיני מציאת טומאה היו שתי חזקות טהרה כנגד הטומאה הנמצאה, שהרי אותו אדם חי היה קודם לכן וחזקתו שנשאר חי עד שיוכח שמת, וחזקה אחרת — שהאיש שנגעה בו הטומאה טהור היה ויש לו חזקת טהרה עד שיוכח שנטמא. ולכן ראה ר׳ מאיר סיבה להקל. ואילו לגבי התרומה יש רק חזקה אחת — שהתרומה היתה טהורה. וכיון שאין חזקה נוספת, הרי הוא מחמיר על בסיס אותם שיקולים.
Rava said: That is not the way to resolve the apparent contradiction between the two rulings; rather, there is a difference between the cases with regard to the ritual impurity itself: There, with regard to touching a person who was later found dead, there are two presumptions supporting leniency, whereas here, with respect to the teruma being used for an eiruv, there is only one presumption supporting leniency. How so? With regard to one who touched another person who was later found to be dead, there are two presumptions of purity: Firstly, the person who was found dead was previously alive, and the presumption is that he remained in that state until we know with certainty that he was dead. Secondly, the one who touched that person was previously pure, and he remains in that presumptive state until we know with certainty that he became impure. Therefore, Rabbi Meir had adequate reason to be lenient. However, with regard to teruma, only one presumption exists, that the teruma was previously pure and presumably remained in that state until proven otherwise. Since there is no additional presumption, Rabbi Meir ruled stringently.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) קַשְׁיָא דר׳דְּרַבִּי יוֹסֵי אדר׳אַדְּרַבִּי יוֹסֵי.

All the difficulties raised above are based on the seemingly conflicting statements of Rabbi Meir. Yet it would appear that there is also a contradiction between one statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei, for he was stringent with regard to the doubts involving ritual baths but lenient with regard to doubts involving eiruv.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קשיא דר׳ יוסי אדר׳ יוסי הכא במתני׳ קתני ספק עירב [כשר] והתם בברייתא קתני ספק טומאה (כשר) [טמא] ופרקינן שאני טומאה דאפילו טומאה קלה יש לה עיקר מן התורה.
קשיא דר׳ יוסי – דברייתא דקתני בספק טבל ובספק לא טבל ובטומאה דרבנן אכל אוכלין כו׳ ורבי יוסי מטמא ומתני׳ קתני ספק עירוב כשר ואפילו תחומין דרבנן תיקשי.
הקושיות הללו ששאלנו היו כולן מדברי ר׳ מאיר על דבריו, ואולם לכאורה גם קשיא [קשה] מדברי ר׳ יוסי על דברי ר׳ יוסי, שהרי בספיקות שבמקוואות החמיר ובספק עירובין הקל!
All the difficulties raised above are based on the seemingly conflicting statements of Rabbi Meir. Yet it would appear that there is also a contradiction between one statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei, for he was stringent with regard to the doubts involving ritual baths but lenient with regard to doubts involving eiruv.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא שָׁאנֵי טוּמְאָה הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה שַׁבָּת נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא הִיא קָסָבַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי תְּחוּמִין דְּרַבָּנַן.

Rav Huna bar Ḥinnana said: The law with regard to ritual impurity is different, since it has a basis in the Torah. Therefore, Rabbi Yosei was stringent even with respect to immersion performed in order to remove impurity that is only of rabbinic origin. The Gemara asks: The prohibitions of Shabbat limits are also prohibited by Torah law; why isn’t Rabbi Yosei stringent about them as well? The Gemara answers: Rabbi Yosei holds: The laws of Shabbat limits are by rabbinic law, not by Torah law.
רש״ירשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הואיל ויש לה עיקר מן התורה – דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמור רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא.
שבת נמי דאורייתא היא – אתחומין פריך למימר דתחומין דאורייתא וכר׳ עקיבא במס׳ סוטה (דף ל:).
ומשני: קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן – ומשום דלא ליתו לזלזולי בשאר ספיקות דמלאכת שבת ליכא למיגזר דלא דמו מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי.
שבת נמי יש לה עיקר מן התורה. כלומר: דתחומין דאורייתא כר׳ עקיבא, ומשום דאוקימנא לר׳ מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר׳ יוסי נמי בהא כר״מ סבירא ליה, ופריק דר׳ יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר״מ ור׳ יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (י״ז: ד״ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר׳ יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא.
והראב״ד ז״ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (שבת יד.) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר׳ יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נא.). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא.
ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע״י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע״י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.
כבר ביארנו שהרבה מפרשים נחלקו בתחומין אם הם מן התורה או מדברי סופרים ונחלקו בה לשלש כתות מהם שאמרו שתחום אלפים אמה עד שנים עשר מיל מדרבנן ומשנים עשר למעלה דאורייתא וכן כתבוה גדולי הפוסקים בסוף פרק ראשון וכן נראית בתלמוד המערב שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ומה שאמרו בכל התלמוד בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא שמשמע שכל האחרים סוברים מדרבנן פירושו על אלפים אמה אבל שנים עשר מיל מדאורייתא ומה ששאלו בפרק מי שהוציאוהו (עירובין נ״א.) הני אלפים אמה היכא כתיבן אסמכתא בעלמא הוא והראיה שהרי בתחבולות הם באים עליה גמרינן מקום ממקום וניסה וניסה מניסה וגבול וגבול מגבול וחוץ מחוץ (וכו׳ עד) [דכתיב] ומדותם מחוץ לעיר [וכו׳] ר״ל אל יצא איש ממקומו מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה ואחר כך מניסה וגבול והוא מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ואח״כ מגבול וחוץ שבפסוק ומדותם וכן דעת גדולי המחברים אלא שבתשובת שאלה כתבו שאף שנים עשר מיל אינה מן התורה אלא במהלך ברה״ר כמחנה ישראל וזה תמה שכל שיצא מחוץ לתחום מה לי אם יצא דרך רה״ר או דרך כרמלית או רה״י כל שיצא חוץ מעבורה של עיר ואדרבה מחנה ישראל רה״י היה קרוי ומחנה לויה רה״ר כמו שהתבאר במסכת שבת ויש חולקין לומר שאף תחום אלפים אמה דאורייתא כר׳ עקיבא וממה ששאלו היכא כתיבן ואין זה כלום והדעת השלישי הוא שאף תחומי שלש פרסאות דרבנן וראיה גדולה להם מה שאמרו כאן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה והקשה שבת נמי יש לה עיקר מן התורה ותירץ קסבר תחומין דרבנן אלמא שתחומין אין להם עיקר מן התורה כלל שאילו היה להם עיקר מן התורה היינו גוזרין בו אף במה שאינו מן התורה כענין טומאה ומ״מ נראה לי לתרץ בה שכך הוא אומר שאני טומאה שיש לה עיקר מן התורה והדבר קרוב לטעות בו מה שאין כן בתחומין שאע״פ שיש להן עיקר מן התורה אין הטעות מצויה בין אלפים אמה לשלש פרסאות וכן מה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת ס״ט.) דידע בתחומין ואליבא דר׳ עקיבא ואם שלש פרסאות מן התורה היה לו לומר בהן ולדברי הכל ובאחרון של שבת (קנ״ג:) שאמרו לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר לא תחומין ואליבא דר׳ עקיבא הבערה ואליבא דר׳ יוסי וכן באחרון של יום טוב (ביצה ל״ו:) ואין רוכבין וכו׳ שמא יצא חוץ לתחום שמעת מינה תחומין דאורייתא וחזרו ופרשו שמא יחתוך זמורה ומ״מ כבר תירצנוה לדעתנו בראשון של יום טוב שלא היה לו לחוש ליציאת שלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבה לעסקים ביום טוב ליכא ואף באחרות אני מפרש שלא חשש בהזכרתן מפני שאין השגגה מצויה בהן ומ״מ לדעתם אתה צריך לשאול על יצא איש ממקומו היאך יפרשוהו אלא שהם מפרשים אל יצא איש עם משאו ולעיקר הוצאה ואף הם שואלים לעצמם בסוף פרק ראשון שאמרו במחנה פטורים מלערב ואמרו דבי ר׳ ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין כלומר אף לאלפים אמה ומדתני ר׳ חייא לוקין על תחומין דבר הורה אף באלפים אמה היאך פרשו משנתנו לדעת יחיד שלדעתנו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פירושו על שלש פרסאות ואמר שמאחר שתחום שלש פרסאות מן התורה בני מחנה חייבין בעירובי תחומין של אלפים אמה אלא לדעתם שתחום יתר מאלפים אמה ותחום שלש פרסאות הכל אחד ולוקין על עירובי תחומין פירושו כל שמאלפים ולמעלה ועל כרחך אליבא דר׳ עקיבא היאך העמידו משנתנו לדעת יחיד תירצו בה מפני שאף הם סוברים כמותו ובפרק מי שהוציאוהו אמרו שר׳ עקיבא ור׳ חייא ור׳ אלעזר בר׳ יוסי ור׳ מאיר כלם סוברים תחומין דאורייתא ואף ר׳ ינאי כדעתם ואע״פ שנתיחסה בכך התלמוד לר׳ עקיבא מפני שהוא אמרה תחלה והביאה מן המקרא במסכת סוטה (ל׳.) ואף בסברא לחוד דרך התלמוד הוא כמו שתראה בדין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שנתייחס בכל התלמוד לר׳ מאיר והרבה סוברים בו כמותו ואף ר׳ עקיבא כדאיתא ביבמות (צ״ג:) וכן מצינו בהרבה מקומות ואחת מהן בקדושין (ס״ב:) באם תלד אשתך נקבה הרי היא מקדשת לי לא אמר כלום ופירשה ר׳ חנינא בשאין אשתו מעוברת הא במעוברת דבריו קיימין וכר׳ אליעזר בן יעקב ואין הלכה כן וכן כמה בתלמוד וזה שאמר דתני ר׳ חייא לוקין וכו׳ ולא אמר דהא אמר ר׳ עקיבא תחומין דאורייתא מפני שר׳ חייא פרסמה יותר שאמר לוקין עליה ומדברי ר׳ עקיבא היינו יכולין לדחות ולפרש דאורייתא דרך סמך עד שבא הוא ופרשן למלקות ודעתם שמאחר שאין הלכה כר׳ חייא וכר׳ עקיבא אף בני מחנה פטורין בעירובי תחומין וקצת חכמי הדור ראיתי מפרשי׳ אף לשטתם שר׳ ינאי לדברי הכל אמרה ומשום דעירובי חצרות ענינם קל ביותר ואינו אלא היכר בעלמא שאלו היה טלטול מחצר לחצר אסור לגמרי לא היה ניתר בעירובי חצרות אבל עירובי תחומין שהם קנין בית לגמרי ושביתה גמורה ואף לדברי האומר דאורייתא עירוב מועיל בו לא פטרם לעקור שביתתם וזהו שהביאו זו של ר׳ חייא שתחומין דאורייתא אף ללקות עליהן ואעפ״כ עירוב מועיל בהן ואחר שהעירוב מועיל כל כך אין להקל בהם וסוף הדברים דעת ראשון עיקר וכבר פסקנוה כן בראשון של יום טוב:
כבר ביארנו במשנה שלא בכל ספק עירוב אמרו כשר וכיצד הוא הדין עירב בתרומה ובשעה שהניח את העירוב ודאי טהורה היתה ונטמאת אח״כ ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות המתוקנים ואח״כ נדמעו בעירוב טבל שאם בתרומה הרי ראוי לכהנים ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה הרי זה עירוב העמד תרומה על חזקתה העמד פירות על חזקתן אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אינו עירוב שלא היתה הסעודה ראויה בשעה שהניחה וכן הדין בשתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואחת טהורה שנתערבו ולא הוכר איזו טהורה ואיזו טמאה ואמר יתערב לי בטהורה איזו שהיא והניח את שתיהן אינו עירוב שמ״מ אין הסעודה ראויה מבעוד יום בשעת הנחה ומכאן למדו גדולי הדור שאם עירב בין השמשות אינו עירוב כמו שכתבנו למעלה:
מי שאמר ערב יום טוב או ערב שבת ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב לו בה עירובו עירוב שאע״פ שבין השמשות ספק לילה ושמא תאמר בשעת קניית הערוב קדש הוא הרי מ״מ ספק יום הוא ומספק אין מורידין לה קדושה וזה שאמרו שתחלת היום קונה עירוב ובתחלת היום כבר היה קדש פירושו סוף בין השמשות ועדיין אין זה עצומו של יום שתהא קדש ואע״פ שמ״מ אינה סעודה ראויה מ״מ העמידוה על חזקתה אבל אם אמר היום קדש ולמחר חול ר״ל שתתחלל על מעות שיש לי בביתי אינו עירוב שאע״פ שבין השמשות ספק לילה אף הוא ספק יום והעמידוה על חזקת היום שהוא קדש ואין רואין אותה יוצאת מקדושתה עד שיקדש היום בודאי והרי לסעודה הראויה מבעוד יום אנו צריכים:
לגין שנטמא והטבילוהו והוא צריך עדיין הערב השמש עד שלא יניחו תרומה בתוכו שהרי כל טבול יום פסול לתרומה והיה ללוי מעשר טבל ר״ל מעשר ראשון שלא נטלה תרומת מעשר שבו והיה ערב שבת ורוצה לשתות ממעשרו בשבת ומלא לגין זה מיין החבית ומצד שהיה הלגין טבול יום לא רצה לקרות לו שם תרומה עד שתחשך ולהמתין בהפרשה עד שתחשך אי אפשר שאין מתקנין טבל בשבת ומתוך כך מלאהו ערב שבת ואמר לגין זה יהא תרומת מעשר על החבית לכשתחשך דבריו קיימין שמאחר שהופרש מערב שבת אע״פ שלא נתקן עד השבת תקון מאליו הוא ומסתפק מאותה חבית בשבת ומ״מ אם עירב הלוי באותה חבית אינו עירוב ולא מפני שסוף היום קונה עירוב ועדיין אינו מתוקן אלא אע״פ שתחלת היום קונה עירוב וכבר נתקנה מ״מ סעודה הראויה בסוף היום אנו צריכים כמו שביארנו:
המשנה החמישית מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו גויים מן המזרח עירובי למערב ואם באו מן המערב עירובי למזרח באו מכאן ומכאן למקום שארצה אלך לא באו לא מכאן לא מכאן הרי אני כבן עירי בא חכם מן המזרח עירובי למזרח בא מן המערב עירובי למערב בא מכאן ומכאן למקום שארצה אלך לא בא לא מכאן ולא מכאן הרי אני כבני עירי ר׳ יהודה אומר אם היה אחד מהם רבו ילך אצל רבו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך. אמר הר״ם עירובי תחומין שיעדתי לך לבארם בכאן אבארם לך והוא כי יש רשות לכל אדם להלך אלפים אמה חוץ למדינה לכל רוח שירצה מארבע רוחות למזרח ולמערב לצפון ולדרום וזהו תחום שבת ואם ירצה שום אדם מבני המדינה ללכת לאחת הרוחות יותר מאלפים אמה אז יצטרך לעירוב וזהו עירובי תחומין הגע בעצמך על דרך משל אדם שהוא רוצה ללכת לצד המזרח שלשת אלפים אמה יקח עירוב מערב שבת ויתרחק מן המדינה אלף אמה ויניח העירוב שם ויהיה כמי ששבת באותו מקום ויש לו ללכת ממקום עירובו אלפים אמה וכשיהיה ממחרת ר״ל יום שבת או יום טוב ילך [עד מקום העירוב] ממקום העירוב אלפים אמה נמצא שהלך ברוח מזרח שלשת אלפים אמה ואסור לו ללכת בצד מערב אלא אלף אמה בלבד כי האלף שהוסיף בצד המזרח גרע אותם מצד המערב וכן אם הניח העירוב ברחוק אלפים אמה מן המדינה ברוח מזרח יש לו לילך בצד המזרח ד׳ אלפים אמה ולא ילך בצד המערב אפי׳ אמה אחת לפי שהוא הסיר האלפים שהיו לו ברוח מערב והוסיפן ברוח מזרח ועל דרך זה יוכל להוסיף עשר אמות או עשרים או מאה אי זה שיעור שירצה כמו שזכרנו וכל מה שיוסיף ברוח אחת יחסר אותו מן הרוח השני שכנגדה עד שיגיע לתת (השמנת) [הארבעת] אלפים כלם ברוח אחת ואתה שמור זה הענין ואל תצריכני להחזירו בכל מקום כי הענין הזה הנזכר בהרבה מקומות ואמר בכאן כי יוכל האדם להתנות בעירובו ולעשות מערב [שבת] שני עירובין ולהניח האחד ברחוק אלפים [אמה] מן המדינה במערב והאחר ברחוק אלפים אמה במזרח ויתנה ויאמר אם באו גוים מן המערב אלך ארבעה אלפים אמה במזרח ואסמוך על העירוב שבמזרח ואם באו גוים מן המזרח אסמוך על העירוב שבמערב לברוח מן הגוים וכן אם בא חכם מן המזרח אסמוך על העירוב שבמזרח עד שיגיע לאותו חכם ואם יתחדש החדוש משתי רוחות למקום שארצה אלך כלומר לסמוך על איזה עירוב שירצה ואם לא יתחדש [חדוש] הריני כבני עירי עד שילך אלפים אמה לכל רוח בלבד ולא יחוש לשני [ה]⁠עירובין ור׳ יהודה אומר עד שיגיע לרבו על כל פנים אע״פ שהאחר חכם ואין בידו הברירה שילך לאי זה מקום שירצה וחכמים אינם רואים כי אול⁠[י] יבחר אדם הקבלת פני רעהו על הקבלת פני רבו ואין הלכה כר׳ יהודה:
גמ׳ קסבר ר״י תחומין דרבנן. עיין הגהת אשר״י ספ״ק דעירובין:
אמר רב הונא בר חיננא: שאני [שונה] טומאה, הואיל ויש לה עיקר לדינה מן התורה, לפיכך החמיר ר׳ יוסי אף בטבילה לטומאה שמדברי חכמים. ומקשים: הרי תחומי שבת נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] היא ומדוע לא יחמיר ר׳ יוסי אף בהם? ומשיבים: קסבר [סבר] ר׳ יוסי: תחומין אינם מן התורה אלא דרבנן [מדברי חכמים] ואין להחמיר בהם יותר ממה שהחמירו הם.
Rav Huna bar Ḥinnana said: The law with regard to ritual impurity is different, since it has a basis in the Torah. Therefore, Rabbi Yosei was stringent even with respect to immersion performed in order to remove impurity that is only of rabbinic origin. The Gemara asks: The prohibitions of Shabbat limits are also prohibited by Torah law; why isn’t Rabbi Yosei stringent about them as well? The Gemara answers: Rabbi Yosei holds: The laws of Shabbat limits are by rabbinic law, not by Torah law.
רש״ירשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא דִּידֵיהּ הָא דְּרַבֵּיהּ דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַבְטוּלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים שֶׁסְּפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

And if you wish, say instead: This stringent ruling is his; that lenient ruling with regard to an eiruv is his teacher’s. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this explanation, as we learned in the mishna that Rabbi Yosei said: The Sage Avtolemos testified in the name of five Elders that an eiruv whose validity is in doubt is valid. This formulation indicates that Rabbi Yosei was merely reporting a ruling that he had heard from his teacher, although he may not have accepted it. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that this resolution of the contradiction is correct.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לפיכך א״ר יוסי אפילו ספיקו טמא. אבל בעירוב תחומין דרבנן נינהו. אי [בעית] תימא הא דידיה ומתני׳ דרביה ופשוטה היא. רבא א׳ בשלמא התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל שלא נתבררה טבילתו כהוגן. אבל הכא מאי אית לך למימר העמד גברא על חזקתו ואימור לא עירב הרי עירב. מאי איכא שמא משחשכה לא אתי שמא ודאי. מקוה נמי א״ת העמד מקוה על חזקתו ואימור לא חסר. איכא למימר הכי במקוה (שלא נמדדה) [שנמדדה] אבל במקוה (שנמדדה) [שלא נמדדה] ונמצאת חסרה היכי יכלת למימר הכי לפיכך קתני טמא.
דידיה – מחמיר אפילו בספק דרבנן ומתניתין דרביה אבטולמוס היא.
גמ׳ דקתני א״ר יוסי כו׳:
רש״י בד״ה קשיא דר׳ יוסי דברייתא. נ״ב ותימה הלא מתני׳ היא:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] למען יישוב הסתירה, בדרך זו: הא — דידיה, הא — דרביה [זו שהחמיר היא שיטת עצמו, זו שהקל בעירוב היא שיטתו של רבו] ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן], מלשון הדברים שכך יש להבין, דקתני כן שנינו במשנה]: אמר ר׳ יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שספק עירוב כשר — שמע מיניה [למד מכאן] שר׳ יוסי אמנם מסר דברי רבו אבל אין זו דעת עצמו.
And if you wish, say instead: This stringent ruling is his; that lenient ruling with regard to an eiruv is his teacher’s. The Gemara comments: The language of the mishna is also precise according to this explanation, as we learned in the mishna that Rabbi Yosei said: The Sage Avtolemos testified in the name of five Elders that an eiruv whose validity is in doubt is valid. This formulation indicates that Rabbi Yosei was merely reporting a ruling that he had heard from his teacher, although he may not have accepted it. The Gemara concludes: Indeed, conclude from this that this resolution of the contradiction is correct.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רָבָא אָמַר הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימָא לֹא טָבַל.

Rava said that a different resolution of the contradiction may be suggested: There, with regard to ritual baths, this is the reason for Rabbi Yosei’s opinion: Keep the impure person in his presumptive state of ritual impurity, and say that he did not properly immerse himself.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
העמד טמא על חזקתו – כוליה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואמר לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן.
רבא אמר הסבר אחר לסתירה: התם [שם בענין מקוואות] היינו טעמא [זהו הטעם] של ר׳ יוסי לפי הכלל: העמד טמא על חזקתו, ואימא [ואמור] לא טבל כראוי, ודוחים:
Rava said that a different resolution of the contradiction may be suggested: There, with regard to ritual baths, this is the reason for Rabbi Yosei’s opinion: Keep the impure person in his presumptive state of ritual impurity, and say that he did not properly immerse himself.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אַדְּרַבָּה הַעֲמֵד מִקְוֶה עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימָא לֹא חָסַר בְּמִקְוֶה שֶׁלֹּא נִמְדַּד.

The Gemara responds: On the contrary, keep the ritual bath in its presumptive state of validity and say that the ritual bath was not lacking the requisite measure of water. The Gemara answers: We are dealing here with a ritual bath that had not been previously measured to determine whether it contained forty se’a, and therefore it had no prior presumption of validity.
רש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלא נמדדה – מתחילתה ולא עמדה בחזקת כשרות.
אדרבה העמד מקוה על חזקתו – הוה מצי לשנויי הרי חסר לפניך כדאמר פר׳ קמא דנדה (דף ב.) אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר.
במקוה שלא נמדד – וא״ת והא רבי יוסי מטמא אפילו טהרות אם נגע בהן דלענין דאמרינן ליה זיל טבול אפילו ר״מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה ברשות הרבים וא״כ אדרבה נימא אוקי טהרות על חזקתן וי״ל דבספיקא דרבנן כי הכא לא אמרינן זיל טבול לרבי מאיר ופליגי אגברא אי בעי טבילה אבל טהרות מודה רבי יוסי דלא מטמאינן וכן איתא במסכת מקואות (פ״ב משנה ב) דקתני ורבי יוסי מטמא שספק ליטמא טמא לטמא אחרים טהור.
במקוה שלא נמדד – עיין בפרק עשרה יוחסין במהדורא תליתאה.
תוס׳ בד״ה במקוה שלא כו׳ דא״ל זיל טבול אפי׳ ר״מ מודה כדאמרי׳ גבי ספק טומאה ברה״ר כו׳ עכ״ל [ג] וקשה לעיל גבי נגע בא׳ דמטהר ר״מ משום שספק טומאה ברה״ר טהור כמ״ש התוס׳ וא״כ ר״מ מודה דא״ל זיל טבול ומאי קשיא ליה דר״מ אדר״מ הא איכא בנגע בא׳ חזקה דאוקי טהרות על חזקתן ויש ליישב ודו״ק:
בד״ה מ״ש וא״ת כו׳ [ד] וי״ל דרבא ע״כ אית ליה דתחילת היום קונה עירוב כו׳ עכ״ל יש לדקדק מה תקנו בזה תקשי להו להיפך מאי קמבעיא ליה לרבא כיון דתחילת היום קונה עירוב בהיום חול ולמחר קודש אין עירובו עירוב ובהיום קודש ולמחר חול עירובו עירוב ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
תוס׳ במקוה וכו׳ כדאמרינן גבי ספק טומאה ברה״ר. עי׳ ע״ז דף לז ע״ב:
בא״ד דקתני ור״י מטמא שספק ליטמא טמא לטמא וכו׳. שר״י אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בחזקתו עד שיודע שהוא טהור אבל ספק ליטמא ולטמא טהור כצ״ל:
אדרבה אמור העמד מקוה על חזקתו שכשר הוא, ואימא [אמור] לא חסר המקוה! ומתרצים ששם מדובר במקוה שלא נמדד מתחילתו אם יש בו ארבעים סאה, ולכן לא היתה לו חזקת כשרות מתחילה.
The Gemara responds: On the contrary, keep the ritual bath in its presumptive state of validity and say that the ritual bath was not lacking the requisite measure of water. The Gemara answers: We are dealing here with a ritual bath that had not been previously measured to determine whether it contained forty se’a, and therefore it had no prior presumption of validity.
רש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תַּנְיָא אכֵּיצַד אָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי סְפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר עֵירַב בִּתְרוּמָה סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִטְמֵאת סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה נִטְמֵאת וְכֵן בְּפֵירוֹת סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִתַּקְּנוּ סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה נִתַּקְּנוּ זֶה הוּא סָפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר.

It was taught in the Tosefta: In what case did Rabbi Yosei say that an eiruv whose validity is in doubt is nevertheless valid? For example, if one established an eiruv with teruma that had been ritually pure but later became impure, and there is doubt whether it became impure while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it became impure only after nightfall, and similarly, if one made an eiruv with untithed produce that was later tithed and thereby became permissible for eating, and there is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it was rendered fit only after nightfall, this is an eiruv whose validity is in doubt which Rabbi Yosei said is valid.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק רבה ורב יוסף משנתינו בב׳ כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת התרומה ואחת אומרת משחשיכ׳. ופירק רבא פירוק אחר.
תנו רבנן כיצד א״ר יוסי ספק עירוב כשר. עירב בתרומה ספק נטמאת ספק לא נטמאת וכן בפירות ספק נדמעו וספק לא נדמעו אבל עירב בתרומה ספק נטמאת מבעו״י ספק משחשכה נטמא. וכן בפירות ספק מבעו״י כו׳.
עירב בתרומה – טהורה ונטמאת משהניחה שם.
ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת – אמרינן אוקמיה בין השמשות אחזקת׳ קמייתא וטהורה הואי והשתא משחשיכה הוא דאיטמי.
וכן בפירות – של טבל.
ספק מבעוד יום נתקנו – לאחר שהניחן שם.
ספק משחשיכה נתקנו – ולא קנה עירוב כדתנן במתני׳ אבל לא בטבל ולקמן פריך בהאי מה חזקת כשרות איכא דמכשר רבי יוסי דהא איכא למימר העמד טבל על חזקתו.
אבל תרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר. ואם תאמר הכא נמי אמאי לא, דהא ספק בדרבנן הוא. יש לומר דשאני הכא דאיכא חזקה דגברא ואמרינן אוקי גברא אחזקת ביתיה.
תניא [שנינו בתוספתא]: כיצד אמר ר׳ יוסי ספק עירוב כשר? כגון שעירב בתרומה טהורה, ספק מבעוד יום נטמאת התרומה ולא היתה ראויה כלל לעירוב אפילו לרגע אחד, ספק משחשיכה נטמאת ובשעת עשייתה ראויה היתה לעירוב, וכן בפירות שהיו טבל, ספק מבעוד יום בזמן שמותר להפריש מהם מעשר נתקנו, ספק משחשיכה נתקנו — זה הוא ספק עירוב, שאמר ר׳ יוסי שכשר הוא.
It was taught in the Tosefta: In what case did Rabbi Yosei say that an eiruv whose validity is in doubt is nevertheless valid? For example, if one established an eiruv with teruma that had been ritually pure but later became impure, and there is doubt whether it became impure while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it became impure only after nightfall, and similarly, if one made an eiruv with untithed produce that was later tithed and thereby became permissible for eating, and there is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat, or whether it was rendered fit only after nightfall, this is an eiruv whose validity is in doubt which Rabbi Yosei said is valid.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲבָל עֵירַב בִּתְרוּמָה סָפֵק טְהוֹרָה סָפֵק טְמֵאָה וְכֵן בְּפֵירוֹת סָפֵק נִתַּקְּנוּ סָפֵק לֹא נִתַּקְּנוּ אֵין זֶה סְפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר.

However, if one established an eiruv with teruma about which there was doubt whether it was ritually pure or ritually impure from the outset; and similarly, if one established an eiruv with produce about which there was doubt from the outset whether it had been tithed and thereby rendered fit or whether it had not been tithed and thereby rendered fit, this is not a case of an eiruv whose validity is in doubt that Rabbi Yosei said is valid.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אין זה ספק עירוב כשר.
ספק טמאה ספק טהורה – דקודם שהניחה שם נולד לה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם.
אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה – כגון שהיו ב׳ ציבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל.
ספק נדמעו ספק לא נדמעו. יש מפרשים שנדמעו בתרומה שנפלו לתוך החולין, דלהאי הוא דקרינן דימוע בכל מקום. ולפי פי׳ זה אמרוה להא בשעירבו בה לישראל וכסומכוס (עירובין כו:) דאמר מידי דחזיא להו בעינן. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שנפל לתוכן, ואתיא ככולהו תנאי דאין מערבין בטבל (עירובין לא.).
בתוס׳ שם דהכא בתרומה דרבנן גם בתרי ותרי אוקמי אחזקה כדהוכיחו מסוגיא דשם ותירצו דמ״מ תחומין דאורייתא. ודבריהם דהכא דאפי׳ בדאורייתא אוקי אחזקה צ״ע גם הא מרא דשמעתא הכא רבה ור״י דס״ל ביבמות דף לא. תרי ותרי ספק דאורייתא דמדאורייתא לא אמרינן אוקי אחזקה וצ״ע:
אבל עירב בתרומה אשר מתחילה היתה ספק טהורה, ספק טמאה. וכן עירב בפירות, ספק נתקנו ספק לא נתקנו כל עיקר מדין טבל — אין זה ספק עירוב כשר, ואין לסמוך עליו.
However, if one established an eiruv with teruma about which there was doubt whether it was ritually pure or ritually impure from the outset; and similarly, if one established an eiruv with produce about which there was doubt from the outset whether it had been tithed and thereby rendered fit or whether it had not been tithed and thereby rendered fit, this is not a case of an eiruv whose validity is in doubt that Rabbi Yosei said is valid.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי שְׁנָא תְּרוּמָה דְּאָמַר הַעֲמֵד תְּרוּמָה עַל חֶזְקָתָהּ וְאֵימָא טְהוֹרָה הִיא פֵּירוֹת נָמֵי הַעֲמֵד טֶבֶל עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימָא לֹא נִתַּקְּנוּ.

The Gemara raises a question in order to clarify the Tosefta: What is different about teruma, with regard to which we say: Keep the teruma in its presumptive state of ritual purity, and say that it was still pure at the onset of Shabbat, since it had been previously pure and it is not known when it became impure? According to that reasoning, with regard to untithed produce [tevel] it should also be said: Keep the untithed produce in its presumptive state, as the produce had certainly been untithed originally, and say that it was not tithed and thereby rendered fit prior to the onset of Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי שנא תרומה – דרישא ספק מבעוד יום ניטמא ספק משחשיכה דמכשר ר׳ יוסי משום חזקה קמייתא.
פירות – ספק מבעוד יום נתקנו ספק משחשיכה נוקמינהו נמי אחזקה קמייתא דטבל הוו וליפסול.
מתחילה שואלים בבירור הדברים: מאי שנא [במה שונה] תרומה שספק מתי נטמאה — דאמר [שאומרים אנו בה] בהיתרה את הנימוק העמד תרומה על חזקתה, ואימא [ואמור] טהורה היא, כיון שהיתה לה חזקת טהרה, ואולם לפי שיקול זה פירות נמי [גם כן] שספק אם נתקנו — נאמר גם כן: העמד טבל על חזקתו שהרי ודאי שהיו הפירות מקודם טבל, ואימא [אמור] לא נתקנו!
The Gemara raises a question in order to clarify the Tosefta: What is different about teruma, with regard to which we say: Keep the teruma in its presumptive state of ritual purity, and say that it was still pure at the onset of Shabbat, since it had been previously pure and it is not known when it became impure? According to that reasoning, with regard to untithed produce [tevel] it should also be said: Keep the untithed produce in its presumptive state, as the produce had certainly been untithed originally, and say that it was not tithed and thereby rendered fit prior to the onset of Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לָא תֵּימָא סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִתַּקְּנוּ אֶלָּא אֵימָא סָפֵק מִבְּעוֹד יוֹם נִדְמְעוּ סָפֵק מִשֶּׁחָשֵׁיכָה נִדְמְעוּ.

Rather, emend the wording of the Tosefta: Do not say: There is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat. Rather, say: There is doubt whether regular produce became mixed with untithed produce while it was still day, or whether it became mixed only after nightfall. In other words, one used regular food to establish his eiruv, but then tevel was mixed with that food, prohibiting the entire mixture from being consumed until tithes are separated for the tevel. However, there is doubt whether the produce became mixed with the tevel while it was still day, in which case the eiruv is invalid, or whether it became mixed only after nightfall, in which case the eiruv is valid. In that case, we say: Keep the produce in its presumptive state and say that it was not mixed with tevel during the day, and therefore the eiruv is valid.
רש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נדמעו – חולין הוו מעיקרא מתוקנין ונפלה בהן תרומה ונדמעו והאי תנא סבר לה כסומכוס דאמר (לעיל דף כו:) אין מערבין לישראל בתרומה הלכך אם מבע״י נדמעו אע״ג דחזי לכהנים אין עירובו עירוב ל״א נדמעו שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפילו לכהן.
ספק נדמעו – נראה כפ״ה בלשון שני נדמעו טבל בחולין ולא כסתם דימוע שבהש״ס אבל לשון ראשון שפירש נדמעו תרומה בחולין ואתיא כסומכוס אין נראה דהא קתני בברייתא דמערבין בתרומה ודוחק לומר דמיירי בתרומה לכהן.
אימא ספק נדמעו – פי׳ דקאי עירוב מעיקרא בחזקת חולין ואיכא חזקת דכשרו׳ וא״ת וכי נדמעו ודאי מאי הוי דהא קי״ל דמערבין לישראל בתחומא. תירץ רש״י ז״ל דהא הא מתנייתא סומכוס היא דסבי׳ ליה שאין מערבין אי נמי דהכא שנדמעו בטבל קאמר וקי״ל שאין מערבין בטבל ואע״ג דלא אמרי׳ לשון דמוע אלא בטומאה הכא לא דייקי׳ בלישנא ובתוס׳ פירשו שנדמעו בתרומ׳ טמאה דאפי׳ לכהן לא חזי׳.
אלא יש לתקן את לשון הברייתא, ולא תימא [אל תאמר] שהיה ספק שמא מבעוד יום נתקנו, אלא אימא [אמור] שספק זה היה ספק מבעוד יום נדמעו. כלומר, חולין גמורים שכבר נתקנו ואחר כך נתערבו בטבל, והיתה להם תקנה על ידי הפרשת מעשר מאותו טבל, ספק משחשיכה נדמעו שנתערבו אחר כך בטבל, ולא היתה לאותו טבל תקנה. ומכל מקום היתה לפירות העירוב חזקה שנתקנו אלא שאין זה ברור אם חזקה זו עדיין נשארה במקומה.
Rather, emend the wording of the Tosefta: Do not say: There is doubt whether it was rendered fit while it was still day, before the onset of Shabbat. Rather, say: There is doubt whether regular produce became mixed with untithed produce while it was still day, or whether it became mixed only after nightfall. In other words, one used regular food to establish his eiruv, but then tevel was mixed with that food, prohibiting the entire mixture from being consumed until tithes are separated for the tevel. However, there is doubt whether the produce became mixed with the tevel while it was still day, in which case the eiruv is invalid, or whether it became mixed only after nightfall, in which case the eiruv is valid. In that case, we say: Keep the produce in its presumptive state and say that it was not mixed with tevel during the day, and therefore the eiruv is valid.
רש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בְּעָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מֵרַב הוּנָא הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כִכָּרוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה וְאָמַר עָירְבוּ לִי בַּטְּהוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהִיא מַהוּ.

Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak raised a dilemma to Rav Huna: If there were two loaves of teruma before someone, one that was ritually impure and one that was ritually pure, and he did not know which one was pure; and he said: Establish an eiruv teḥumin for me with the pure loaf, wherever it is, i.e., even though I do not know which it is, I wish to establish my Shabbat residence at the location of the pure loaf, and those present placed both loaves in the same place, what is the halakha? Is this a valid eiruv or not?
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היו לפניו ב׳ ככרות אחת טמאה ואחת טהורה. ואמ׳ עירובי בטהורה כ״מ שהיא אסיקנא בין לר׳ מאיר בין לר׳ יוסי אינו עירוב בעינן סעודה הראויה מבעו״י וליכא.
עירבו לי בטהורה בכל מקום שהיא – והניחום שתיהן יחד בסוף התחום ובככרות של תרומה עסקינן דאי בחולין חולין טמאין מותרין הן דלאו כל אדם אוכל חוליו בטהרה.
אחת טמאה ואחת טהורה – פי׳ ואינו ניכר איזו היא טמאה ואיזו היא טהורה. אמר עירבו לי בה פי׳ שיערבו בטהורה שבהן בכל מקום שיהיה ויניחו שתיהן לעירוב ונקט האי לישנא מפני שרוב המערבין בפת עושין ע״י שליח שאלו ע״י עצמן ברגליהם מערבין ומחשיכין שם תיבעי לרבי מאיר תבעי לר׳ יוסי פי׳ אף על פי שאין הספק הזה דומה לספק עירוב שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יוסי מ״מ כיון דאינהו איירי בשום ספק עירוב ומר מקל בעירוב ומר מחמיר דבעירוב תלי בעייה בדידהו.
א בעא [שאל] רב שמואל בר רב יצחק מרב הונא: היו לפניו שתי ככרות תרומה, אחת טמאה ואחת טהורה ואינו יודע איזו מהן הטהורה, ואמר: עירבו לי עירוב תחומים בטהורה בכל מקום שהיא כלומר אף שאיני יודע איזו היא אבל במקום שתהא הככר הטהורה שם רוצה אני לקנות שביתה בשבת זו. והניחו השומעים את שתי הככרות במקום אחד, מהו, הנחשב הדבר כעירוב או לא?
Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak raised a dilemma to Rav Huna: If there were two loaves of teruma before someone, one that was ritually impure and one that was ritually pure, and he did not know which one was pure; and he said: Establish an eiruv teḥumin for me with the pure loaf, wherever it is, i.e., even though I do not know which it is, I wish to establish my Shabbat residence at the location of the pure loaf, and those present placed both loaves in the same place, what is the halakha? Is this a valid eiruv or not?
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תִּיבְּעֵי לְרַבִּי מֵאִיר תִּיבְּעֵי לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי תִּיבְּעֵי לר״מלְרַבִּי מֵאִיר עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר״מרַבִּי מֵאִיר הָתָם דְּלֵיכָּא טְהוֹרָה הָכָא הָא אִיכָּא טְהוֹרָה אוֹ דִילְמָא אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹסֵי לָא קָאָמַר אֶלָּא הָתָם דְּאִם אִיתָא דְּהִיא טְהוֹרָה יָדַע לַהּ אֲבָל הָכָא הָא לָא יָדַע לַהּ.

The Gemara clarifies: The question may be asked according to the stringent opinion of Rabbi Meir, and it may be asked according to the lenient opinion of Rabbi Yosei. The question may be asked according to the opinion of Rabbi Meir in the following manner: Perhaps Rabbi Meir only stated his stringent opinion with regard to a questionable eiruv there, where there is no teruma that is definitely pure present, but only teruma whose purity is in doubt. Here, however, there definitely is a pure loaf, and therefore even Rabbi Meir may agree to rule leniently. Or perhaps it may be argued that even according to the opinion of Rabbi Yosei, he only said that we are lenient with regard to an eiruv whose validity is in doubt in the case dealt with there, where, if indeed the teruma is pure, he knows where it is; but here, he does not know how to identify it.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דליכא טהורה – ודאית דשמא מבעוד יום נטמאת.
או דילמא אפילו ר׳ יוסי – לא מכשר במתני׳ אלא משום דאי טהורה היא הא ידע לה היכא היא ואיזו היא סעודתו ומשום ספק טומאה לא מיפסלא דאמר אוקמא אחזקה.
אבל הכא לא ידע – הי ניהו סעודתו.
ומפרטים: כי תיבעי [תישאל השאלה] הן לדעת ר׳ מאיר המחמיר, תיבעי [תישאל השאלה] הן לדעת ר׳ יוסי המקל. ובאופן זה: תיבעי [תישאל השאלה] לשיטת ר׳ מאיר: עד כאן לא שמענו שאמר ר׳ מאיר להחמיר בספק עירוב, התם [שם] דליכא [שאין שם] תרומה טהורה באופן ודאי אלא ספק תרומה טמאה בלבד. אולם הכא — הא איכא [כאן, הרי יש] טהורה אחת. או דילמא [שמא]: אפילו לשיטת ר׳ יוסי לא אמר אלא התם [שם] להקל, שאם איתא [אכן] היא טהורה התרומה — ידע לה [יודע הוא אותה]. אבל הכא, הא לא ידע לה [כאן, הרי לא ידע ולא הכיר אותה]?
The Gemara clarifies: The question may be asked according to the stringent opinion of Rabbi Meir, and it may be asked according to the lenient opinion of Rabbi Yosei. The question may be asked according to the opinion of Rabbi Meir in the following manner: Perhaps Rabbi Meir only stated his stringent opinion with regard to a questionable eiruv there, where there is no teruma that is definitely pure present, but only teruma whose purity is in doubt. Here, however, there definitely is a pure loaf, and therefore even Rabbi Meir may agree to rule leniently. Or perhaps it may be argued that even according to the opinion of Rabbi Yosei, he only said that we are lenient with regard to an eiruv whose validity is in doubt in the case dealt with there, where, if indeed the teruma is pure, he knows where it is; but here, he does not know how to identify it.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֲמַר לֵיהּ בֵּין לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בבָּעִינַן סְעוּדָה הָרְאוּיָה מִבְּעוֹד יוֹם וְלֵיכָּא.

Rav Huna said to Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak: According to both the opinion of Rabbi Yosei and the opinion of Rabbi Meir, we require that an eiruv consist of a meal that is fit to be eaten while it is still day, prior to the onset of Shabbat, and in this case there is none. Due to the uncertainty as to which loaf is pure and which is impure, neither of the two loaves may be eaten, and an eiruv made with food that may not be eaten while it is still day is not a valid eiruv.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעינן סעודה הראויה מבע״י וליכא – ואין עירובו כלום דאפילו חמר גמל לא הוי דבשלמא מתני׳ סעודה הראויה הואי והשתא הוא דאיתיליד בה ספק.
אמר ליה מאי שנא. איכא למידק טובא מאי קאמר מאי שנא, הא ודאי שנא ושנא, דדילמא ר׳ נחמן סוף היום קונה עירוב ס״ל, והלכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ומחר חול אינו עירוב דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ורבא גופיה נמי משמע בסמוך דסוף היום קונה עירוב ס״ל, כדקאמר גבי טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב.
ויש לומר דרבא על כרחך לטעמיה דנפשיה תחילת היום קונה עירוב ודאי ס״ל, דהא איהו פסק בפרק קמא דביצה (ביצה ד:) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, ואנן מוקמינן טעמיה דרב לקמן משום דאית ליה הכנה דרבה, ומאן דאית ליה הכנה דרבה על כרחו אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב כדאיתא לקמן (עירובין לח:). והא דקאמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת קאמר ולא סבירא ליה, וסתמא דמילתא ר׳ נחמן נמי הכין סבירא ליה, דאי לאו דשמעה מרביה לא הוי אמר לה. והלכך קא מתמה הכא מאי שנא, דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב אף ע״ג דתחילת היום קונה עירוב, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, אלא היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב, דהא מכל מקום תחילת היום קונה עירוב וההיא שעתא קודש היה. ומכל מקום אכתי לא ניחא לי דלא ידענא עיקר בעיין דרבא מאי, וכיון דהכין הוי ס״ל מעיקרא ולא ידע להאי טעמא דר״נ ולא רמי ליה אנפשיה מאי קא גריס ליה למיבעי כי האי. וצריך לי עיון.
בעי׳ סעודה הראויה מבעוד יום וליכא – פי׳ דכיון דטהורה לא יביאה ואפי׳ למי שמערבין לו הא לא מצי אכיל עירובו והא דנקט מבעוד יום קושטא דמלתא נקט ולמפלג אפי׳ כשנתברר ספיקא בבין השמשות. ומ״ש פי׳ דהא בין בהא בין בהא לא הויא חולין כל בין השמשות הוא מן היום וסיפא הוא משל מחר. והקשו בתוספת היכי קאמר מ״ש דהא ודאי שנא דאשכחן ליה לרבא בסמוך דקאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב וא״כ היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב דהא בסוף היום הקדש היה ואין מערבין בהקדשות. ותרצו דמ״ד סוף היום קונה עירוב אינו אלא להחמיר דבעי׳ נמי סוף היום אבל ה״ה שלא יהא עירוב דכשאומר היום חול אין לנו תחלת היום בחולין וכשאומר היום קדש אין לנו סוף היום בחולין. ור״י ז״ל תירץ דהא דאמר רבא בסמוך זאת אומר׳ סוף היום קנה עירוב אליבא דההוא תנא קאמר אבל לדידיה ס״ל תחלת היום קונה עירוב דהא אשכחן ליה דפסק במסכת י״ט הלכה כרב דאמר נולדה בזה אסור׳ וטעמיה דרב משום הכנה דהא ס״ל דשתי קדושות הם פסק לקמן הלכה כד׳ זקנים דאמרי שתי קדושות הם.
וכל מאן דאית ליה הכנה דרבה אית ליה תחלת היום קונה עירוב כדאי׳ לקמן בפרקין. וא״ת מ״מ לא הוה ליה למימר. ומ״ש אלא דלימא דאדרבא איפכא מסתברא. י״ל דה״ק בשלמא היום קדש ולמחר חול לאקשיא לי למה אין עירובו עירוב. דאע״ג דסבי׳ לן דתחלת היום קונה עירוב אפשר דסבירא לן דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום אבל היום חול ולמחר קדש למה עירובו עירוב דהא תחלת היום קונה עירוב וא״כ בין בזו ובין בזו היה לך לומר שאין עירובו ערוב. ומ״ש וא״ת כיון דרבא הוה סבר דתחלת היום קונה עירוב ובעינן סעודה הראויה מבעוד יום מה הוצרך לזה כלום מרב נחמן רבו דהא מסתמא להכי אמר ליה ומ״ש משום דאיהו מרביה קבלה דתחלת היום קונה עירוב וי״ל דבעי למילף מרב נחמן רביה אי אית ליה בהני בעיי׳ שום טעמא אחרינא שיהא כדברי הכל ולהוציא זה מלבו בעה מיניה וא״ל נמי ומאי שנא. ורב נחמן א״ל דודאי שנא ושנא דהיום חול ולמחר קדש מספקא לא נחתה לה קדושה ולפי׳ אפי׳ למ״ד דתחלת היום קונה עירובו עירוב היום קדש ולמחר חול קדושה מספקא לא פקעה ולפיכך אין עירובו עירוב ואפי׳ למ״ד סוף היום קונה עירובו וס״ל נמי דלא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כנ״ל.
והא דאמרי׳ ולמחר חול – פרש״י ז״ל למחר יהיה מחולל על מעות שיש לי בביתי ולא דק דהא קי״ל במסכת נדרים גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי. הילכך בלא שום חלול יהא למחר חול כיון שהתנה. לגין טבול יום פי׳ לגין שהיה טמא והוא טבול יום ואינו פוסל במעשר אלא בתרומה שמלאהו מן החבית מעשר טבל. פי׳ שמלאהו מן החבית שהיה לו ממעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ואמר הרי לגין זה תרומת מעשר על שאר החבית לכשתחשך דבריו קיימין. ולכשתחשך יהא מה שבלגין תרומת מעשר והשאר חולין ואם אמר ערבו לי בו לא אמר כלום.
אמר רבא זאת אומר׳ סוף היום קונה עירוב דאי ס״ד תחלת היום קונה עירוב אמאי לא אמר כלום – פירש דבשלמא א״א סוף היום ק״ע לפי׳ לא אמר כלום דסוף היום היינו דתחלת בין השמשות ועד תחלת היום שהוא סוף בן השמשות לא הוה חשכה ולא נעשה תרומה ועדיין בסוף היום טבל הוא ואין מערבין במעשר הטבול לתרומה ולא עוד אלא דאפי׳ תימא דבתחלת בין השמשות נעשה תרומה מ״מ לא נטהר הלגין עד סוף בין השמשות והויא לה תרומה טמאה אבל אי אמרת דבתחלת היום קונה עירוב למה לא אמר כלום דהא בסוף בין השמשות כבר הוכנה וכבר נטהר הלגין ג״כ ותרומה טהורה היא שמערבין בה לכהן אפי׳ לסומכוס ולרבנן אפילו לישראל. והקשו בתוס׳ ודילמא לעולם אימא לך תחלת היום ק״ע. וא״ה לא אמר כלום דמספקא לא נחתא ליה ללגין קדושה תרומה ועד שיעבור כל בין השמשות עומדת בטבילה ואין מערבין בטבל. כדאמר רב נחמן לעיל ותירצו דשאני הכא דטבל איסורו מעצמו ואיהו בעי לתקוניה ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תקוניה ממהר ומתקן מה שאין כן בהקדש דמדעתיה מקדיש לה ולא ניח׳ ליה דתיחות ליה קדושה מספק וכי אמר היום קדש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושיה מספק. ואי נמי דהתם כיון דמצי למימר מעתה קדש אי נמי מכשתחשך קדש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור אבל מכאן מפני שקודם לא היה יכול להקדישו כדי שלא תטמא התרומה ע״י הלגין לפי׳ אמר כשתחשך ודעתו לומ׳ כי מיד שיטהר הלגין ולא יפסול בתרומה שיהא נעשה תרומה דהיינו בסוף בה״ש.
אמר ליה [לו]: בין לשיטת ר׳ יוסי בין לשיטת ר׳ מאיר בעינן [צריכים אנו] בעירוב סעודה הראויה מבעוד יום — וליכא [ואין כאן], שהרי אינו יכול לאכול אף אחת משתי הככרות משום הספק, וספק זה הרי תחילתו קודם לשעת בין השמשות שהרי אף מבעוד יום לא יכול לאכול ממנה — וסעודה שאינה ראויה לאכילה אין לערב בה.
Rav Huna said to Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak: According to both the opinion of Rabbi Yosei and the opinion of Rabbi Meir, we require that an eiruv consist of a meal that is fit to be eaten while it is still day, prior to the onset of Shabbat, and in this case there is none. Due to the uncertainty as to which loaf is pure and which is impure, neither of the two loaves may be eaten, and an eiruv made with food that may not be eaten while it is still day is not a valid eiruv.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ וְאָמַר עָירְבוּ לִי בָּזֶה מַהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ געֵירוּבוֹ עֵירוּב.

Rava raised another dilemma to Rav Naḥman: If one said: This loaf shall remain unconsecrated today, and tomorrow it shall be consecrated, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha? Do we say that since the twilight period’s status as part of the previous day or part of the day that follows is questionable, the consecration of the loaf may take effect before the eiruv establishes one’s Shabbat residence, and since an eiruv cannot be made with a consecrated object, the eiruv is not valid? Rav Naḥman said to Rava: In that case, his eiruv is a valid eiruv.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעא מיניה [רבא] מר״נ ככר זה היום חול ולמחר קודש וא׳ עירובי בהן מהו. ופשט ליה קנה עירוב מאי טעמא בתר יומא (שרירן) [שדינן] ליה. פי׳ הולכין אחר עת העירוב [היום קדש ולמחר חול לא קנה עירוב] מאי טעמא בעת שעירב קודש היתה ואמרינן מאי טעמא כל חדא וחדא בתר יומיא שרינן ליה. היום חול ולמחר קודש מספקא שמא ישאר למחר ותתקדש לא נחתא לה קדושה.
ככר זו כו׳ – אמר על ככר אחת בע״ש היום יהא חול ולמחר יהא קדש ועירב שלוחו בה.
מהו – הואיל ובין השמשות ספק הוא חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עליה הקדש ואין מערבין בהקדש או לא אמרינן הכי.
ב בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן שאלה אחרת: אמר אדם ככר זו היום חול ולמחר תהיה קדש, ואמר: עירבו לי בכיכר זה מהו, האם נאמר ששעת בין השמשות שבה נקנה העירוב היא ספק שני ימים, ושמא כבר חלה עליה הקדושה והרי אין מערבים בהקדש? אמר ליה [לו]: במקרה זה עירובו עירוב.
Rava raised another dilemma to Rav Naḥman: If one said: This loaf shall remain unconsecrated today, and tomorrow it shall be consecrated, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha? Do we say that since the twilight period’s status as part of the previous day or part of the day that follows is questionable, the consecration of the loaf may take effect before the eiruv establishes one’s Shabbat residence, and since an eiruv cannot be made with a consecrated object, the eiruv is not valid? Rav Naḥman said to Rava: In that case, his eiruv is a valid eiruv.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל וְאָמַר עָירְבוּ לִי בָּזֶה מַהוּ א״לאֲמַר לֵיהּ דאֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב מַאי שְׁנָא.

Rava then asked about one who made the opposite statement: This loaf shall be consecrated today, and tomorrow it shall be unconsecrated, i.e., it shall be redeemed with money that I have in my house, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: His eiruv is not a valid eiruv. Rava asked him: What is different between the two cases? If we are lenient with regard to the twilight period, we should be lenient in both cases.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היום קודש ולמחר חול מספיקא [לא] נפקא קדושתה.
היום תהא קודש ולמחר תהא חול – על מעות שיש לי בבית מהו מי אמרינן כי מטא בין השמשות נפק ליה מקדושתיה וקנה עירוב או לא.
ומאי שנא – הא בין השמשות ספיקא הוא מאי שנא הכא לקולא והכא לחומרא.
מאי שנא – ואם תאמר והא רבא גופיה קאמר בסמוך זאת אומרת סוף היום קונה עירוב ואם סוף היום קונה עירוב אתיא דרב נחמן שפיר ואמאי קמיבעיא ליה מאי שנא ויש לומר דע״כ דרבא אית ליה דתחלת היום קונה עירוב דהא פסיק בריש ביצה (דף ד:) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה וטעמא דרב משום הכנה ומאן דאית ליה הכנה סבר תחילת היום קונה עירוב כדמוכח בפירקין (עירובין לח:) ורבא דאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב אליבא דברייתא קאמר וליה לא ס״ל.
היום קודש ולמחר חול. פירש רש״י ז״ל: ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. ונראה שהזקיקו לרש״י ז״ל לפרש כן, משום דקדושה בכדי לא פקעה. ומסתברא לי שלא היה צריך לכך דהא משמע בפ״ג דנדרים (נדרים כט.) גבי קונם נטיעות הללו עד שיקצצו דלכולי עלמא קדושת דמים בכדי פקעה.
תוס׳ בד״ה מאי שנא כו׳ אליבא דברייתא קאמר. נ״ב ותימה הלא מתני׳ היא:
תוס׳ ד״ה הכא. אפי׳ בדאורייתא. ק״ל התם אמרינן כן לענין ממון דמדאורייתא באמת תרי ותרי אוקי אחזקה אבל באיסורי הא אמרינן תרי ותרי ספיקא דרבנן היינו דרבנן החמירו דלא ליזל בזה בתר חזקה. ועי׳ כתובות דף כו:
שאל: ואם אמר להיפך, שככר זו היום קדש ולמחר חול, ואמר: עירבו לי בזה, מהו? אמר ליה [לו]: אין עירובו עירוב. ושאלו רבא: מאי שנא [במה שונה הדבר]? הרי אם ספק בין השמשות להקל, יש להקל בין במקרה ראשון בין במקרה שני!
Rava then asked about one who made the opposite statement: This loaf shall be consecrated today, and tomorrow it shall be unconsecrated, i.e., it shall be redeemed with money that I have in my house, and he then said: Establish an eiruv for me with this loaf, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: His eiruv is not a valid eiruv. Rava asked him: What is different between the two cases? If we are lenient with regard to the twilight period, we should be lenient in both cases.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) א״לאֲמַר לֵיהּ לְכִי תֵּיכוּל עֲלֵיהּ כּוֹרָא דמלח׳דְמִלְחָא הַיּוֹם חוֹל וּלְמָחָר קֹדֶשׁ מִסְּפֵיקָא לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשָּׁה הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר חוֹל מִסְּפֵיקָא לָא פָּקְעָא לֵיהּ קְדוּשְׁתֵּיהּ מִינֵּיהּ.

Rav Naḥman said to Rava in jest: After you eat a kor of salt over it, and analyze the matter at length, you will be able to understand the difference. The difference is obvious: When one says that today the loaf shall remain unconsecrated, and tomorrow it shall be consecrated, we do not assume out of doubt that sanctity has descended upon the loaf. Therefore, the loaf remains in its presumptive state of being unconsecrated during the twilight period, and the eiruv is valid. With regard to the opposite case, however, when one says that today the loaf shall be consecrated, and tomorrow it shall be unconsecrated, we do not assume out of doubt that the loaf’s sanctity has departed from it. The loaf remains in its presumptive state of consecration for the duration of the twilight period, and therefore the eiruv is invalid.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לכי תיכול עלה כורא דמילחא – לכשתמדוד כור של מלח על דבר זה ותתנהו לי אומר לך טעמו.
היום חול ולמחר קודש – ובין השמשות דקניית עירוב ספיקא הוא ומספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא וכן סיפא.
אמר ליה [לו] בבדיחות הדעת: לכי תיכול עליה כורא דמלחא [כאשר תאכל עליו כור מלח] ותעיין בדבר זה זמן רב תוכל לדעת את ההבדל (רש״י שבת ד, א), והרי ההבדל פשוט הוא: כשאמר היום חול ולמחר קדש — מספיקא לא נחתא ליה [מתוך ספק אין אנו אומרים שירדה עליו] קדושה. שבאותה שעה של ספק, שעת בין השמשות, עדיין לא חלה הקדושה, ולכן נקנה העירוב. ואילו להיפך, כשאמר שהיום קדש ולמחר חול, מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה [מתוך ספק אין הקדושה פוקעת ממנו] ולפחות כל שעת בין השמשות ודאי קדושה עדיין ככר זו, ואסור לו לערב בה.
Rav Naḥman said to Rava in jest: After you eat a kor of salt over it, and analyze the matter at length, you will be able to understand the difference. The difference is obvious: When one says that today the loaf shall remain unconsecrated, and tomorrow it shall be consecrated, we do not assume out of doubt that sanctity has descended upon the loaf. Therefore, the loaf remains in its presumptive state of being unconsecrated during the twilight period, and the eiruv is valid. With regard to the opposite case, however, when one says that today the loaf shall be consecrated, and tomorrow it shall be unconsecrated, we do not assume out of doubt that the loaf’s sanctity has departed from it. The loaf remains in its presumptive state of consecration for the duration of the twilight period, and therefore the eiruv is invalid.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) תְּנַן הָתָם לָגִין טְבוּל יוֹם שֶׁמִּלְּאוֹ מִן הֶחָבִית שֶׁל מַעֲשֵׂר טֶבֶל וְאָמַר הֲרֵי זֶה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לִכְשֶׁתֶּחֱשַׁךְ דְּבָרָיו קַיָּימִין.

We learned in a mishna there: If one filled a flask that was immersed during the day [tevul yom] but does not become fully ritually pure until night from a barrel of tithe that was still tevel, meaning that the produce inside was first tithe from which teruma of the tithe had not yet been separated, and he said: Let the contents of this flask be teruma of the tithe for the contents of the barrel when night falls, his statement takes effect. If he were to say that the designated portion should immediately become teruma of the tithe, the teruma of the tithe would be defiled by the flask that is still a tevul yom. Once night falls, however, the flask is absolutely pure, and if the designation of the flask’s contents as teruma of the tithe takes effect at that time, the produce remains pure. The mishna teaches that teruma of the tithe can be separated in this manner.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנן התם לגין שהוא טבול יום שמילאו מחבית של מעשר טבל. פי׳ שלא הורם ממנו תרומת מעשר ואמר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימין ואם אמר עירובי בה לא אמר כלום. פי׳ טבול יום פוסלת התרומה וזה הלגין אף על פי שהוא טבול יום פוסל התרומה כיון שבעת שמילאו מן הטבל הטבול תרומת מעשר לא הזכיר עליו שם תרומה מעכשיו אלא לכשתחשך. משתחשך וערב השמש נטהר הלגין ותרומת מעשר שבו טהורה.
של מעשר – ראשון שהיה עדיין טבל שלא הפריש הלוי ממנה תרומת מעשר והרי הוא במיתה בעודו טבל ואפילו לכהנים ולא חזי לעירוב ולגבי לגין טבול יום בעודו טבל לא פסיל דטבול יום מותר בנגיעה לחולין ולמעשר ואע״ג דפתיכא ביה תרומה שלא הורמה ואמר הרי זו שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו שתהא כשרה לתרומה.
דבריו קיימין – והתרומה טהורה.
ג תנן התם [שנינו במשנה שם]: לגין (כעין כד קטן) שהיה טמא טומאת טבול יום, שמלאו מן החבית של מעשר טבל. כלומר, מעשר ראשון שעדיין לא הופרשה ממנו תרומת המעשר, ואמר: הרי זו מה ששאב בלגין תרומת מעשר לכשתחשך. כי אם יקדיש מיד את החלק המופרש לתרומת מעשר, הרי כיון שהכלי עדיין טמא טומאת טבול יום, תיטמא תרומת המעשר משום הכלי. אולם משחשך היום נטהר הכלי לגמרי, ואם חלה אז קדושת התרומה על המצוי בכלי, הריהי תרומה טהורה וראויה. ואמרו חכמים: דבריו קיימין, ויכול אדם להפריש ולהתנות כעין זה.
We learned in a mishna there: If one filled a flask that was immersed during the day [tevul yom] but does not become fully ritually pure until night from a barrel of tithe that was still tevel, meaning that the produce inside was first tithe from which teruma of the tithe had not yet been separated, and he said: Let the contents of this flask be teruma of the tithe for the contents of the barrel when night falls, his statement takes effect. If he were to say that the designated portion should immediately become teruma of the tithe, the teruma of the tithe would be defiled by the flask that is still a tevul yom. Once night falls, however, the flask is absolutely pure, and if the designation of the flask’s contents as teruma of the tithe takes effect at that time, the produce remains pure. The mishna teaches that teruma of the tithe can be separated in this manner.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וְאִם אָמַר עָירְבוּ לִי בָּזֶה הלֹא אָמַר כְּלוּם אָמַר רָבָא זֹאת אוֹמֶרֶת סוֹף הַיּוֹם קוֹנֶה עֵירוּב

The mishna continues: And if he said: Establish an eiruv for me with the contents of this flask, he has not said anything, as the contents of the flask are still tevel. Rava said: That is to say that the end of the day is when the eiruv acquires one’s Shabbat residence. The critical time with respect to an eiruv is the last moment of Shabbat eve, rather than the first moment of Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ר אבא זאת אומרת סוף היום הוא ערב שבת שקנה עירוב דייק מדקתני אם אמר עירובי בה לא אמר כלום שמע מינה סוף היום הוא דקונה עירוב והנה סוף היום טבל טבול לתרומת מעשר היה ואין מערבין בטבל לפיכך לא אמר כלום.
ואם אמר עירבו לי בלגין זה לא אמר כלום – הואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה.
סוף היום – תחילת בין השמשות שהוא סוף היום של ע״ש.
קונה עירוב – וסוף היום אכתי טבל הוא.
זאת אומרת סוף היום קונה עירוב. איכא למידק אמאי, לימא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה, וכדאמר ליה ר׳ נחמן לעיל בהיום חול ולמחר קודש. ותירצו בתוספות דהתם בקודש הוא דלא ניחא ליה דליחית ליה קדושה מספק, אבל הכא דבעי לתיקוני טבלים אנן סהדי דכל היכי דמצי לאקדומיה תיקוניה ממהר ומתקן. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, אלא מסתברא דר״נ גופיה לא קאמר אלא בלמחר, דמחר זמן ברור מחוור משמע, אבל כל כשתחשך מודה הוא.
ואם אמר: עירבו לי בזה — במה שמצוי בלגין זה — לא אמר כלום שבשעת בין השמשות המצוי בלגין עדיין טבל הוא. אמר רבא זאת אומרת: סוף היום קונה עירוב כלומר; שהרגע הקובע לתחילת העירוב הוא הרגע האחרון של ערב שבת, ולא הרגע הראשון של השבת,
The mishna continues: And if he said: Establish an eiruv for me with the contents of this flask, he has not said anything, as the contents of the flask are still tevel. Rava said: That is to say that the end of the day is when the eiruv acquires one’s Shabbat residence. The critical time with respect to an eiruv is the last moment of Shabbat eve, rather than the first moment of Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ערובין לו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ערובין לו., ר׳ חננאל ערובין לו., רש"י ערובין לו., תוספות ערובין לו., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה ערובין לו., רשב"א ערובין לו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ערובין לו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א ערובין לו., מהרש"ל חכמת שלמה ערובין לו., מהרש"א חידושי הלכות ערובין לו., גליון הש"ס לרע"א ערובין לו., פירוש הרב שטיינזלץ ערובין לו.

Eiruvin 36a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Eiruvin 36a, R. Chananel Eiruvin 36a, Rashi Eiruvin 36a, Tosafot Eiruvin 36a, Tosefot Rid Third Recension Eiruvin 36a, Rashba Eiruvin 36a, Meiri Eiruvin 36a, Ritva Eiruvin 36a, Maharshal Chokhmat Shelomo Eiruvin 36a, Maharsha Chidushei Halakhot Eiruvin 36a, Gilyon HaShas Eiruvin 36a, Steinsaltz Commentary Eiruvin 36a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144