בגמרא הא גופא קשיא אמרת בא ומצאן מקולקלין וכו׳ וכתב מהרש״א ז״ל בחידושיו דהך קושיא היינו דוקא אליבא דלוי דאי לרב לא קשיא דיוקי אהדדי דבספק אם ניצודו ביום טוב או מעי״ט אפשר דרשב״א סובר כר״ג דאסורין באכילה מדיוקא דרישא ומותרין בטילטול מדיוקא דסיפא אמנם לע״ד אין סברא לומר כן ומתחילה ראוי לבאר בעיקר טעמא דרב אליבא דר״ג דאמר מותרים לטילטול ואסורין באכילה מאי קסבר אי אית ליה ר״ג מוקצה כר״י או משום דבכה״ג אפילו ר״ש מודה כפירש״י וכדפרישית במשנתינו א״כ אפילו בטילטול ליתסר ואי לית ליה מוקצה כלל או עכ״פ בכה״ג ס״ל דליכא מוקצה א״כ אפילו באכילה לשתרו וליכא למימר דבמוקצה לאכילה ס״ל כר״י ובמוקצה לטילטול ס״ל כר״ש כדאשכחן לר״ה בפרק מפנין א״כ ליפלוג בכל מוקצה דעלמא ועוד מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי דהא אידי ואידי בין לאכילה ובין לטילטול הוי ספק דדבריהם וע״כ דמאן דאסר ספק מוכן לאכילה היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין כאוקימתא דרב אשי לעיל בפ״ק דף ד׳ א״כ אפי׳ טילטול נמי ליתסר מה״ט גופא וכבר עלה בלבי לומר דלענין טילטול לא שייך הך מילתא דדבר שיל״מ שיש קצת סברא לומר כן אלא דאי איפשר דהא רב אשי גופא דאיירי בספק ביצה שנולדה משמע דלענין טילטול איירי דבהך ברייתא גופא דעלה קאי קתני אין מטלטלין אותה וכו׳ ע״ש. אע״כ נראה לי דעיקר פלוגתא דרב ולוי אליבא דר״ג היינו משום דבאמת לא הוי מוקצה גמור בדגים שניצודו שהרי אפילו אם ניצודו בי״ט לא הוי מוקצה גמור אי משום דשל עכו״ם אין צריך הכנה או משום דלמאי דקי״ל כר״ש לא שייך מוקצה בכה״ג דליכא למימר דדחינהו בידים וכמו שאבאר בסמוך אלא דעיקר מוקצה האמור כאן היינו משום כיון דבלא״ה אסורין באכילה ביו״ט אי משום שלא יהנה ממלאכת יו״ט כפירש״י או משום גזירה שמא יאמר כפי׳ התוס׳ א״כ כיון דלא חזיא ביומיה למידי מש״ה הו״ל כצרורות בעלמא דאפילו ר״ש מודה כדפרישית בריש מכילתין בלשון התוס׳ במ״ש בפשיטות דביצה אסור בטילטול אפילו אי הוי טעמא משום משקין שזבו או משום פירות הנושרין עיין בחידושינו באריכות וכ״כ ביש״ש ובס׳ מג״א ולפ״ז ממילא דה״נ דכוותיה ובהך סברא גופא פליגי רב ולוי דלוי סבר דע״כ ר״ג מותרין באכילה קאמר דאי היו אסורין באכילה ממילא מילתא דפשיטא דהוו אסורין נמי בטילטול מטעמא דפרישית ורב לא משמע ליה שיתיר ר״ג באכילה דפשיטא דאסור משום שלא יהנה או שמא יאמר אע״כ דר״ג נמי לא שרי אלא בטילטול דלית ליה הך סברא דמאי דאסור באכילה ליומיה דינו כמוקצה כיון דאכתי שם אוכל עליה וכמ״ש התוס׳ בפ׳ כירה (שבת דף מ״ה ע״ב) גבי קינה של תרנגולין דאית בה ביצה ע״ש ובחידושינו. נמצא דלפ״ז כ״ש הכא במילתא דרשב״א דאיירי במצודות פרוסות מעי׳ט וא״כ אפילו אם ניצודו בי״ט אין איסור צידה בכך שהרי ניצודו מאליהן אע״כ כדפרישית במשנתינו במצודות חיה ועופות דאסורין משום נולד בשיטת רש״י או משום מוקצה לשיטת הרי׳ף והרמב״ם ז״ל וא״כ הדרינן לסברא קמייתא דאי סבר רשב״א דבודאי ניצודו אסורין אפילו בטילטול אם כן ספיקן נמי כמו ספק נולד וכדפרישית דהוי דבר שיל״מ ואי סובר דשרי בספיקן אפילו ודאי נמי ואם כן מקשה שפיר הא גופא קשיא כן נ״ל נכון ודו״ק. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דלמאי דפרישית דבמילתא דרשב״א הכא שהמצודות פרוסות מעי״ט לא שייך האי טעמא שיהנה ממלאכת י״ט ואין כאן איסור אלא משום מוקצה או נולד וא״כ אכתי מאי מקשה הש״ס היא גופא קשיא הא שפיר מצינן למימר דבניצודו ודאי מעי״ט מותר ואפילו בי״ט ראשון ואם בודאי ניצודו בי״ט אסור אפילו אם ניצודו בי״ט שני משא״כ בספק מוכן לא פסיקא לן דהא לא מיתסר אלא בי״ט ראשון אבל ספק אם ניצודו בי״ט שני או לא מותר דהא קי״ל כל ספק מוכן כה״ג מותר בי״ט שני משום דהוי ספק ספיקא כמ״ש הב״י והש״ע סימן תצ״ז והטעם מבואר בלשון הר״ן ז״ל וצ״ע:

שם אר״י אמר שמואל הלכה כרשב״א. הרי״ף והרמב״ם ז״ל השמיטו דין זה דמצא מצודות מקולקלין מעי״ט וכתב המ״מ דמה שהשמיטו היינו משום דסברי דמילתא דפשיטא היא דבא ומצאן מקולקלין מעי״ט דמותרים ורשב״א גופא לא קתני לה אלא אגב גררא דסיפא לאשמעינן דספק מוכן אסור וזה לא הוצרכו הרי״ף והרמב״ם ליכתוב כיון שהרי״ף ז״ל כבר כתב הנך תרי לישני קמאי דאמר שמואל הלכה ספק מוכן אסור אלו תמצית דברי המ״מ ולכאורה יש לתמוה דאדרבה משמע דעיקר מילתא דרשב״א היינו לרבותא דרישא דבמצאן מקולקלין מעי״ט מותרין דאי לרבותא דסיפא דספק מוכן אסור לת״ק נמי הכי הוא מדאסר מן הרשתות ומן המכמורות. וכבר הרגיש בזה מהרש״ל בס׳ יש״ש ותירץ דבודאי בסיפא נמי איכא רבותא דאפילו בספק מוכן כי האי דאיכא חזקה להיתירא דלאלתר ניצודו כיון שהמצודות פרושות מעי״ט והך מילתא לא הוי שמעינן ליה שפיר מדת״ק דרשב״א דהא דאסור מן הרשתות ומן המכמורות אפשר דהיינו משום דאיכא חזקה לאיסורא דמסתמא עכשיו שמצא החיה ברשת זו מסתמא לאלתר ניפרס הרשת וניצודו דאמרינן כאן נמצא וכאן היה וכו׳ ע״ש באריכות אלא דלע״ד לפ״ז א״כ אכתי הדרא קושיא לדוכתיה למה השמיטו הרי״ף והרמב״ם ז״ל דין זה לאשמעינן הך מילתא גופא כיון שהוא חידוש הדין ויש ליישב בדוחק מיהו לולי דבריהם לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו על הרי״ף והרמב״ם שהשמיטו הא דהלכה כרשב״א דבפשיטות מצינן למימר כיון דהנך תרי לישני קמאי דמתני למימרא דשמואל אספק מוכן גרידא ולא מתני לה אדרשב״א וליתא להך מימרא א״כ סמי חדא מקמי תרתי דלא אמר שמואל הלכה כרשב״א וא״כ הדרינן לכללן דהלכה כת״ק דרשב״א דיחיד ורבים הלכה כרבים ומכ״ש לחומרא ולדעתי לדינא צ״ע על הש״ע שפסק בפשיטות הלכה כרשב״א ויבואר בק״א:

שם פיסקא ואמר מותרים הם מותרין למאי רב אמר מותרין לקבל ולוי אמר מותרין באכילה. כבר כתבתי לעיל בשמעתין דרב ולוי פליגי בהך סברא שנסתפקו התוס׳ בפ׳ כירה (שבת ד׳ מ״ה) גבי קינה של תרנגולין דאית בה ביצה אי אסרינן מטעמא דמוקצה אפילו במידי דלא הוי מוקצה אלא כיון שאסור באכילה מאיזה טעם שיהיה ממילא הוי מוקצה לטילטול וכמו שהארכתי בריש מכילתין אלא דמלשון רש״י כאן בד״ה לקבל שכתב דכולי האי לא אחמרי רבנן בספק מוכן בטילטול אבל באכילה וכו׳ א״כ משמע דלא נחית להך סברא לאוקמי נמי פלוגתייהו אפילו היכא דודאי אסור באכילה אלא דוקא בספק מוכן לחוד ע׳ מה שכתבתי בזה לעיל בשמעתין. וכן נראה ג״כ מלשון רש״י בסמוך במימרא דר״פ וכמו שאבאר ומש״ה הוצרך רש״י ג״כ לפרש דרב ולוי דפליגי בהכי לאו משום דס״ל כר״ג אלא מילתיה הוא דמפרשי עכ״ל. ואף שאיני כדאי מ״מ נראה לי שזה דוחק גדול לאוקמי פלוגתא דרב ולוי וכל השקלא וטריא לא אליבא דהלכתא ואף שיש לדחוק ולומר דמדר״ג נשמע לרבנן דלרב אסרו אף בטילטול וללוי אפשר דמותר אלא דאי אפשר לומר כן דא״כ אדמיפלגי אליבא דר״ג ליפלגו אליבא דת״ק אע״כ משום דלת״ק לוי נמי מודה דאסור בטילטול מדקתני לא יטול וכמ״ש מהרש״א ז״ל וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה. תו קשיא לי אמילתא דרב דקאמר מותרין לקבל אבל באכילה אסור ולכאורה לישנא דמותרין לגמרי משמע ובשלמא בעיקר מימרא דרב אמתניתין שפיר מצינן למימר כיון דקתני רישא במילתא דת״ק לא יטול מהן דמשמע לשון טילטול א״כ אית לן למימר דלישנא דמותרין נמי אטילטול לחוד קאי אלא דאכתי בהך ברייתא דלעיל דפליגי ר״ג ור״י דקתני ספק מוכן ר״ג מתיר ור״י אוסר א״כ סתמא דלישנא ודאי משמע דאיירי בין בספק מוכן דאכילה ובין בספק מוכן דטילטול ואף שהתוס׳ כתבו בריש מכילתין דלשון מתירין אפשר דהיינו טילטול לחוד והביאו ראיה מסוגיא דהכא ולמאי דפרישית אין זה ראיה גמורה דודאי הכא דקאי אמתניתין דקתני ברישא לא יטול שפיר דמותרין דסיפא נמי היינו טילטול לחוד דארישא קאי משא״כ בביצה דריש מכילתין לא שייך לומר כן (ועיין בזה בחידושינו בריש מכילתין) ועוד דאף דבביצה בריש מכילתין שכתבו התוס׳ דיש לחלק בין אכילה לטילטול היינו מאותו הטעם והסברא עצמה שכתבתי כאן ובריש מכילתין דאפשר דמידי דלא מיתסר באכילה משום מוקצה אלא מטעמא אחרינא לא שייך ביה איסור טילטול כמ״ש התוס׳ בפרק כירה (שבת דף מ״ה) משא״כ בהך ברייתא דלעיל בשמעתין דקתני סתמא ספק מוכן אסור דמשמע להדיא דבדין מוקצה איירי א״כ אין טעם לומר דלשון מותרין היינו טילטול לחוד וא״כ מברייתא נשמע למתניתין דר״ג מתיר אפילו באכילה:

ונראה לע״ד ברור דמש״ה כתב הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות דר״ג במתניתין באותו מעשה דעכו״ם שהביא דגים לפניו סבר דמותרין הם אפילו בודאי שניצודו בי״ט מהטעמים שכתבתי לעיל אי הוי מוקצה בכה״ג אפי׳ אליבא דר״ש או אליבא דר״י לחוד א״כ שפיר אית לן למימר דלא שייך פלוגתא דרב ולוי אלא בהך מילתא לחוד באותו מעשה דר״ג משא״כ בספק מוכן דברייתא דלעיל דאיירי בסתם ענינא דספק מוכן שודאין הוי מוקצה גמור לכל חד כדאית ליה לא משמע לחלק בין מוקצה לאכילה למוקצה לטילטול לענין ספק כדפרישית לעיל דמאן דמתיר ספק מוקצה אפילו בדבר שיל״מ לא שני לן בין אכילה לטילטול כן נ״ל ודו״ק:

בתוס׳ בד״ה אלא בכוורי דאדימי וכו׳ ולא נהירא וכו׳ משמע דלא אתיא אלא כר״ג וכו׳ עכ״ל. ולא ידענא מהיכא משמע להו הכי דנהי דלסברת המקשה ע״כ לא מיתוקמא הך ברייתא אלא כר״ג מ״מ לסברת התרצן דלאו מבני יומן ממש איירי אלא כשניצודו מעי״ט א״כ אה״נ דאתיא ככ״ע דאית לן לאוקמי סתמא דברייתא אליבא דהלכתא וכ״כ מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש ע״ש ולשון התוס׳ יש ליישב:

בגמ׳ בשלמא למ״ד וכו׳ אלא למ״ד באכילה פירות בני יומן מי שרי באכילה. נראה דהא דשביק דגים ונקיט פירות היינו משום דאפשר דבני יומן לא קאי אלא אפירות לחוד ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא דגים המפולמין דשרי דהוי ספק מוכן דשמא סמוך לחשיכה ניצודו ועודן לחין אלא אפילו פירות דודאי בני יומן נמי שרי. מיהו לשיטת הרמב״ם בפי׳ המשניות א״ש טפי דמדגים לא פסיקא ליה לאקשויי דאפשר דאה״נ דר״ג סבר דאפילו ניצודו היום מותרין באכילה דאפשר דהמצודות פרושות מאתמול מש״ה שרי או מטעמים אחרים שכתבתי דאפשר דר״ג סובר דצידת דגים לא הוי מוקצה כלל אליבא דר״ש משא״כ מפירות מקשה שפיר וכמו שפירש״י בסמוך דבפירות מחוברין אפי׳ ר״ש מודה דאסור דהוי כגרוגרות וצמוקין כן נ״ל ויש ליישב עוד בדרך אחר מתוך מה שאבאר בסמוך:

בגמ׳ אמר ר״פ הלכתא עכו״ם שהביא דורון לישראל וכו׳ נראה דהא דנקיט לשון הלכתא דמשמע מכלל דפליגי ולכאורה לא אשכחן מאן דפליג ואי לאפוקי מדר״ג אמר הא שמואל נמי אמרה ורב ולוי נמי לא פליגי עלי׳ דשמואל כמו שפירש״י לעיל אפ״ה שייך שפיר לשון הלכתא והיינו למאי דפרישית לעיל דבעכו״ם שהביא דורון יש להקל טפי מבספק מוכן דישראל או משום דשל עכו״ם אין צריך הכן כלל כדפרישית לעיל מהאי ירושלמי או אפשר דאפילו למ״ד צריך הכן היינו דוקא בודאי מוקצה משא״כ הכא דאיכא ספק ספיקא ספק שמא מעי״ט נלקטו ואת״ל היום שמא עכו״ם בשביל עצמו לקטן או בשביל עכו״ם אחר וכ״ש בעיר שרובה עכו״ם ואח״כ נמלך ליתן לישראל כדאיתא בפוסקים דבכה״ג לכ״ע שרי אפי׳ למה שכתבתי לעיל בשם הר״ן דאף למאי דקי״ל דשל עכו״ם אין צריך הכנה אפ״ה יש לחוש כשעושה בשביל ישראל וא״כ מה״ט גופא אית לן למימר דשמואל נמי מודה וכ״ש במימרא דרב ולוי משמיה דרבי שפיר משמע דס״ל כהאי מעשה דר״ג דמש״ה קאמר רב דמותרין היינו לקבל כדאמר רבי בתר דהדר ביה דנהי דבאכילה סובר ר״ג דאסור משום דליכא אלא חד ספיקא שהרי אפילו אם נלקטו בי״ט בשביל עצמו אפילו הכי אסור לישראל באכילה כדי שלא יהנה ממלאכת י״ט משא״כ בטילטול איכא תרי ספיקי סובר ר״ג דמותר ואם כן מסתמא רבי כוותיה ס״ל כיון דהביא הך מעשה דר״ג במשנה וקי״ל מעשה רב מש״ה הוצרך ר״פ למימר דאפ״ה לית הלכתא כר״ג אפילו בטילטול והשתא א״ש מה שהוצרך רש״י לפרש טעמא דמוקצה והקשו עליו הרמב״ן והר״ן ז״ל אמאי לא מפרש בפשיטות משום שלא יהנה ממלאכת י״ט ולמאי דפרישית א״ש דעיקר הלכתא דקאמר ר״פ אפלוגתא דרב ולוי דלעיל מיניה קאי דאיירי לענין טילטול ומש״ה נקיט אסורין סתם דממילא שמעינן שפיר דהיינו אפילו בטילטול כן נראה לי ובעיקר הטעם דמחמרינן הכא אפילו בספק ספיקא נראה דהיינו משום דהוי דשיל״מ ועיין בזה בס׳ מג״א סי׳ תצ״ז ס״ד ועיין ג״כ בס׳ יש״ש בשמעתין ובק״א אבאר יותר:

בפרש״י בד״ה אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה אפילו לר״ש וכו׳ עכ״ל. כבר כתבתי בסמוך מה שהכריחו לרש״י ז״ל לפ׳ כן ולא מפרש בפשיטות משום טעמא שלא יהנה ממלאכת י״ט אלא שראיתי להרמב״ן והר״ן ז״ל שתירצו בענין אחר דהא דמפרש רש״י טעמא דמוקצה ושביק לעיקר טעמא דשלא יהנה ממלאכת איסור היינו משום דנפקא מיניה להיכא שידוע בודאי שהעכו״ם לקטן בשביל עצמו ובכה״ג ליכא מלאכת איסור משא״כ לטעמא דמוקצה אסור אפילו בכה״ג. אלא דלע״ד יש לתמוה על לשון הר״ן ז״ל דקשיא מדידיה אדידיה שהרי כתב בסוף מכילתין דכשעושה העכו״ם בשביל עצמו ליכא משום מוקצה משום דקי״ל דשל עכו״ם אין צריך הכן ומה שיש ליישב בזה יבואר בק״א. ועוד כתב הר״ן ז״ל דנפקא מיניה נמי לענין מצודות חיה ועופות שנפרסו מעי״ט דככה״ג לא שייך טעמא דשלא יהנה ממלאכת איסור דמה שניצודו מאליהן בי״ט ליכא איסורא כדמשמע ספ״ק דשבת אבל משום מוקצה איכא ועיין מה שכתבתי בזה בלשון המשנה. ועוד היה נראה לי לפרש בדרך אחר דהא דלא מפרש רש״י טעמא דשלא יהנה ממלאכת י״ט היינו משום הנך קושיות שהקשו התוס׳ על רש״י ז״ל מהאי דמבשל בשבת דבשוגג יאכל וכ״ש הכא כשהעכו״ם עושה המלאכה מעצמו ע״ש בלשון הרא״ש. ועוד כיון דהכא בי״ט איירי א״כ אפילו באמירה לעכו״ם דליכא אלא שבות בעלמא לא פסיקא ליה לרש״י דליתסר בי״ט כיון דשבות הוא באוכל נפש עצמו וכמה שבותין אשכחן שהתירו בי״ט אפילו במכשירי אוכל נפש כגון הפרשת חלה וכיוצא בה וכ״ש הכא דאפילו אמירה לעכו״ם ליכא מש״ה לא מסתבר להחמיר באיסור קל כי האי באוכל נפש ממש דאית ביה שמחת י״ט לכך הוצרך לפרש כאן טעמא דמוקצה לאכילה שעיקר האיסור הוא באוכל נפש עצמו אלמא דלא חיישי׳ באיסור זה להקל משום שמחת י״ט כמו שאבאר לקמן במכילתין אלא מ״ש רש״י בסמוך טעמא דשלא יהנה ממלאכת י״ט היינו במאי דמסיק ר״פ דלערב אסורין בכדי שיעשו דבהא לא שייך טעמא דמוקצה מש״ה הוצרך לפרש טעמא דשלא יהנה ממלאכת י״ט בחול דתו ליכא שמחת י״ט ואפילו טירחא בעלמא אסור לעשות בי״ט לצורך חול כן נ״ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ועיין מה שאכתוב בזה בל׳ התוספת בסמוך ודו״ק היטב:

בא״ד ואפילו לר״ש יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול וכו׳ עס״ה. כבר כתבתי לעיל דמה שהוצרך רש״י לפרש כן היינו משום שסובר דקי״ל הלכה כר״ש בין בשבת ובין בי״ט ודלא כרב נחמן דריש מכילתין וא״כ ע״כ אית לן לאוקמי מילתא דר״פ אליבא דהלכתא אלא דאיכא למידק דהא רש״י גופא מפרש בפרק כירה (שבת דף מ״ה ע״ב) בהא דאמר רבי אין מוקצה לר״ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד דהיינו משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזי וא״כ לפ״ז היאך כתב רש״י כאן דמחוברין כגרוגרות וצמוקים דמי דאפילו את״ל דפשיטא ליה כיון דלא לקטן מאתמול כדחינהו בידים דמי מ״מ ליכא אלא חדא לריעותא דהא סתם פירות שנלקטין בה״ש בשבת או בי״ט מאתמול בה״ש נמי הוי חזו לאכילה אלא דאיסור תלישה רכוב עליהן וא״כ בכה״ג לר״ש שרי תדע דהא ר״ש מתיר בנר שהדליקו בו באותו שבת אע״ג דדחינהו בידים ממש אע״כ דר״ש תרתי בעי ולכאורה היה נראה בזה דהא דמתיר ר״ש בנר שהדליקו היינו משום דאדם יושב ומצפה כדאיתא התם ומה״ט מודה ר״ש בכוס וקערה ועששית דאסור כיון דאינו יושב ומצפה ונראה שלזה נתכוין בעל המאור שכתב טפי הו״ל לרש״י לאתויי מכוס וקערה ועששית אלא דנראה לי דאפשר דניחא ליה לרש״י לאתויי מפירות אפירות ועוד דתרווייהו במוקצה לאכילה איירי אלא דאכתי קשה דהכא בעכו״ם שהביא דורון נמי שייך יושב ומצפה כמ״ש בפ״ק דחולין דף י״ד גבי השוחט בשבת ונסבין חברייא למימר ר״י היא וע״ש בתוס׳ שכתבו דלר״ש שרי משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש״ו וכה״ג כתבו התוס׳ בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות ע״ש ובחידושינו וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה ואף שיש לחלק ביושב ומצפה בין שלו לשל אחרים א״כ בהא דדחינהו בידים נמי איכא לאפלוגי בין שלו לשל אחרים. ועוד דבלא״ה לא צריך רש״י לפרש כן דאפילו אם נאמר דר״ש מתיר בכה״ג כיון דליכא תרתי לריעותא כדפרישית מהאי דנר שהדליקו אפ״ה הוי א״ש כיון דאנן מיהא לא קי״ל בנר שהדליקו כר״ש אלא כר״י והטעם משום דדחינהו בידים כדאיפסק הלכתא בשילהי שבת ד׳ קנ״ז כמ״ש התוס׳ שם להדיא ע״ש. והנלע״ד בזה דודאי ניחא ליה לרש״י לאתויי מפירות אפירות כדפרישית ומשמע ליה נמי דלקושטא דמילתא מחובר דמי לגמרי לגרוגרות וצמוקים דמודה בהו ר״ש דנהי דגרוגרות וצמוקים מאתמול לא הוו חזי לאכילה והנך מחוברין מאתמול הוו חזו מ״מ כל פירות במחוברין אין שם אוכל עליהן כדאשכחן דאין מקבלין טומאת אוכלין ולא הכשר מה״ט גופא דלא מיקרי אוכל וכי היכי דלענין טומאה לא הוי אוכל לענין שבת נמי לא הוי אוכל כדאשכחן האי לישנא גופא בכמה דוכתי במסכת שבת דכי היכי דלענין טומאה לא הוי מנא לענין שבת נמי לא הוי מנא כדאיתא להדיא בר״פ כל הכלים לענין מוקצה דטילטול כלים ע״ש וא״כ ה״ה לענין אוכל. ומאי דהוי קשיא ליה נמי דהכא בשל עכו״ם לא שייך לומר מדלא לקטינהו מאתמול הוי כדחינהו בידים נראה שרש״י ז״ל בעצמו הרגיש בזה והיינו דמסיים ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל עכו״ם משום דלא פלוג רבנן כיון שליקטן לשם ישראל ולגבי ישראל בפירות שלו הוי מוקצה מחמת איסור דדחינהו בידים מש״ה החמירו אפילו בשל עכו״ם ואף למאי דפרישית לעיל בשם הירושלמי דשל עכו״ם אין צריך הכנה היינו בשאר מוקצה אבל במוקצה מחמת איסור אין לחלק וכן נראה באמת מל׳ הפוסקים כן נראה לי נכון וברור בעזה״י בכוונת לשון רש״י ז״ל:

מיהו כל זה היינו למאי דפרישית לעיל דרש״י לא נחית להך סברא דכל מידי דאסור באכילה בי״ט הוי מוקצה נמי לענין טילטול משא״כ לפי מה שכתבתי בריש מכילתין בלשון התוס׳ ובכמה דוכתי בפרק כירה דכל מידי דלא חזי ביומיה בשבת וי״ט כלל הוי מוקצה גמור כעצים ואבנים דמודה בהו ר״ש דמה״ט אסרינן לטלטל אפילו ביצה מתרנגולת עומדת לאכילה דהוי כאוכלא דאפרת אפ״ה אסור בטילטול כיון דאסור לאוכלו משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ואע״ג דלא שייך התם לומר דחינהו בידים א״כ לפ״ז לא הוי צריך רש״י לאתויי דדמיא לגרוגרות וצמוקים אלא בפשיטות הו״ל לפרש כיון דאסור באכילה כדי שלא יהנה ממלאכת י״ט לפי שיטתו בדיבור הסמוך או לפי׳ התוס׳ משום גזירה שמא יאמר לעכו״ם א״כ ממילא הוי מוקצה גמור לענין טילטול כעצים ואבנים. ובאמת מצאתי בלשון הרב אלפס ז״ל בשמעתין במימרא דר״פ גופא וכ״כ הרא״ש ז״ל דלא מבעיא באכילה הוא דאסור אלא אפי׳ לטלטל נמי אסור דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים תלי״ת במה שכתבתי בריש מכילתין מסברא דנפשאי (אלא דבל׳ הרא״ש ז״ל יש לי לתמוה דבתחילת מימרא דר״פ העתיק לשון רש״י דכיון דלא לקטינהו מאתמול כגרוגרות וצמוקים דמי ובסוף דבריו העתיק לשון הר׳ אלפס והוי כמאן דארכבי׳ אתרי רכשי וצ״ע ליישב) מיהו לפמ״ש בסמוך דלשיטת רש״י אפי׳ לענין אכילה בי״ט גופא לא אסר ר״פ משום שלא יהנה ממלאכת י״ט אלא משום מוקצה גרידא א״כ עולה שיטת רש״י ז״ל כהוגן וכהלכה ובזה יש ליישב ג״כ לשון הרא״ש ז״ל דלפי שבתחלת דבריו כתב לשון רש״י לענין איסורא דכדי שיעשו היינו משום שלא יהנה מש״ה העתיק ג״כ לשון רש״י דהא דאוסר ר״פ באכילה בי״ט היינו משום מוקצה דדמי לגרוגרות וצמוקים משא״כ בסוף דבריו שכתב דמסתברא כשיטת התוס׳ ובה״ג דהא דאוסר ר״פ באכילה היינו משום גזירה שמא יאמר אם כן מה״ט גופא כ״ש דאסור בי״ט עצמו ולא משום מוקצה דגרוגרות וצמוקים דאפשר דלא דמי וכמו שכתבתי שכן משמע מלשון התוס׳ בפ״ק דחולין גבי השוחט בשבת ע״ש וכדפרישית לעיל א״כ מש״ה הוצרך לפרש דאפ״ה אוסר ר״פ בטילטול כיון דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי כשיטת הר׳ אלפס כן נ״ל נכון בס״ד ודו״ק היטב:

בתוס׳ בד״ה לערב אסורין בכדי שיעשו פרש״י וכו׳ שלא יהנה ממלאכת י״ט וכו׳ והקשה ר״י לפירש״י וכו׳ א״כ המבשל בשבת וכו׳ עכ״ל. עיין בתוספות בפ״ק דחולין דף ט״ו ובלשון הרא״ש בשמעתין שתירצו קושיא זו לשיטת רש״י ועיין מ״ש מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש. מיהו למאי דפרישית בלשון רש״י דהאי טעמא שלא יהנה לא כתב רש״י אלא לענין שלא יהנה ממלאכת י״ט בחול דמש״ה בעינן בכדי שיעשו אבל בי״ט עצמו לא שייך טעמא דשלא יהנה אלא דאסור משום מוקצה א״כ אין מקום לקושית התוס׳ כלל כדפרישית מילתא בטעמא ובמה שלא כתב רש״י האי טעמא דשמא יאמר לעכו״ם שכתבו התוס׳ ובה״ג היה נראה לי דנהי דרש״י נמי אית ליה האי טעמא כדמשמע מלשונו בד״ה חוץ לתחום שכתב טעם אחר נ״ל וכו׳ לפי גירסת הספרים שלנו אלא שסובר דמשום האי טעמא היו מותרין לישראל אחר שלא הובא בשבילו כמ״ש רש״י להדיא לענין חוץ לתחום ולפ״ז בחנם מחק מהרש״ל האי טעם אחר מלשון רש״י. ועוד נראה לי דאפילו לפי האי טעמא דגזירה שמא יאמר סובר רש״י דמכ״ש דלא שייך לאסור מטעם זה בי״ט שני דמכיון שאנו אוסרין לו לאכול בי״ט עצמו מה שהביא ישראל בשבילו ולא שרינן ליה משום שמחת י״ט א״כ מידע ידעי דיותר יש איסור לומר לעכו״ם שיביא לו בי״ט ראשון לצורך י״ט שני דהוי חול לגבי י״ט ראשון. דבכה״ג גופא אמר רבי יוחנן לעיל בפ״ק דף ד׳ ע״ב לענין עצים שנשרו דקאמר ואל תשיבני ביצה ע״ש ואמרינן נמי לעיל בר״פ י״ט לענין עירוב תבשילין שתיקנו חכמים כדי שלא יאמרו אין אופין מי״ט לשבת ק״ו מי״ט לחול כן נראה לי נכון בשיטת רש״י. מיהו לשיטת התוס׳ ובה״ג אפשר דיש לחלק וצ״ע ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס׳ עס״ה אין כאן מקומו ויבואר בק״א אי״ה: