ציון א.ב.ג (מד, ב), ציון א (מה, א).
משנה (מד, א). השותה מים לצמאו - מברך ׳שהכל נהיה בדברו׳, רבי טרפון אומר: ׳בורא נפשות רבות וחסרונן׳.
גמרא. אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני קופרא - בתחלה מברך ׳שהכל׳ ולבסוף ׳בורא נפשות רבות׳ וכו׳, אבל ירקא לא, ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא לא, ורב פפא אמר: אפילו מיא. מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק, וסימנך: חד כתרי ותרי כחד. אמר רב אשי: אנא זמנא דכי מדכרנא - עבידנא ככולהו. ...
רבי טרפון אומר: ׳בורא נפשות רבות וחסרונן׳. אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה לרב יוסף: הלכתא מאי? אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר.
...דברים שאין גידולן מן הארץ, כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן - בתחלה מברך ׳שהכל׳ ולבסוף ׳בורא נפשות רבות׳, וכו׳.
(רמב״ם ברכות ח, א)
על דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף, דגים, ביצים... - מברך ׳שהכל׳.
השותה מים לצמאו - מברך ׳שהכל׳ ולאחריו ׳בורא נפשות רבות׳, וכו׳.(שו״ע אורח חיים רד, א, ז)
פירות האילן, חוץ מחמשת המינים, וכל פירות האדמה וירקות, וכל דבר שאין גידולו מן הארץ - ברכה אחרונה שלהם ׳בורא נפשות רבות׳, ואם אכל מכל מינים אלו - מברך לאחר כולם ברכה אחת. ברכה זו חותם בה בלא שם, שיחתום כך: ׳ברוך חי העולמים׳.
(שו״ע אורח חיים רז)
א. במה נחלקו תנא קמא ורבי טרפון.
רש״י במסכת עירובין (יד, ב ד״ה שהכל וד״ה ר״ט) והמאירי בסוגייתנו מביאים פירוש שתנא קמא סובר שעל מים מברך שהכל לפני ששותה ולאחר השתיה אינו מברך כלל, ורבי טרפון מחייב לברך אחרי השתיה ברכת בורא נפשות. אולם רש״י (שם) דוחה פירוש זה כיון שלא מובן מדוע מקשה הגמרא דוקא על רב פפא מהמשנה במסכת נידה, הרי גם רבי טרפון סובר שמברכים אחרי שתיית מים, והשאלה היתה צריכה להשאל עליו.
גם התוספות (מה, א ד״ה רבי טרפון) כותבים שלא ניתן לפרש כך מפני שאין מקום להקשות על רב פפא מהמשנה בנידה כשרבי טרפון מסייע לו.
רש״י עצמו, התוספות, ר״י שירליאון, הרשב״א, הרא״ה והרמב״ם בפירוש המשניות מפרשים שרבי טרפון סובר שברכה ראשונה על מים היא ברכת בורא נפשות. נמצא שההלכה אינה כרבי טרפון, שהרי הגמרא אומרת ״פוק חזי מאי עמא דבר״, ומבאר רש״י שנהגו לברך בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות, וכן פוסקים הרמב״ם, הטור והשלחן ערוך.
הברכי יוסף (סי׳ רד, ז) כותב שמי שטעה ובירך בורא נפשות כברכה ראשונה על מים - אינו צריך לחזור ולברך שהכל, כיון שנהג כדין לפי רבי טרפון, ולא נפסקה בגמרא הלכה מפורשת כתנא קמא אלא מצד המנהג. אולם בעל אלפסי זוטא
(לעיל לז, א) כותב שלא יצא ידי חובתו, ובעל מאמר מרדכי (רד, ז) מסיק שכיון שנפסקה הלכה כתנא קמא - אין הלכה כרבי טרפון אף בדיעבד.
הגר״א (בשנות אליהו) כותב שיש לומר ׳מה שברא׳ ולא ׳שבראת׳, כמו כל ברכה שנאמרת בלשון נסתר. אולם המגן אברהם (סי׳ רז) כותב שהנוסח הוא ׳שבראת׳, ושכן מצינו בכתבים (שער המצוות פר׳ עקב מג, ב). גם במסכת עירובין
(יד, ב) הנוסח הוא ״על כל מה שבראת״, אולם הגר״א כותב שזו טעות סופר. מאידך גיסא בגמרא לעיל
(לז, א) מובא הנוסח ״מה שברא״, וכן גורסים שם התוספות בנוסח הברכה. גם בדברי הטור יש חילופי גרסאות, והבית יוסף כותב ״על כל מה שבראת״.
כמו כן יש מחלוקת האם יש לומר ׳ועל כל מה...׳ או ׳על כל...׳, וכך הוא הנוסח של הלבוש, הרש״ל, הב״ח והמגן אברהם.
לגבי סיום הברכה כותבים התוספות (לז, א ד״ה בורא נפשות) שאומר ׳ברוך חי העולמים׳ ללא אמירת שם, אך מביאים שבירושלמי הנוסח הוא ׳ברוך אתה ה׳ חי העולמים׳.
הרשב״א (שו״ת ח״א סי׳ קמט) ורבינו ירוחם (נתיב טז) כותבים שאין נוהגים לחתום בה, וכן דעת רבינו יונה (לב, א בדפי הרי״ף ד״ה ובירושלמי). הטור כותב שהרא״ש נהג לחתום בה, וכן משמע מדבריו בפסקים (סי׳ ח), אבל המחבר בשלחן ערוך פוסק שחותם בלא שם, והגר״א (רז סק״ד) כותב שהעיקר כדברי הרא״ש.
מרן הרב זצ״ל במצות ראיה (סי׳ רז) כותב שלכאורה מהנוסח ׳ברוך חי העולמים׳ משמע שצריך להזכיר את השם, שהרי לא מצינו ברכה בלא שם. מתוך כך הוא מחדש שדוקא בברכת בורא נפשות על ירק ומים, שעליהם לא כולם נהגו לברך ואנו נוהגים לברך משום מנהג העולם - יש לקבל גם את המנהג לברך בלא הזכרת השם, אבל על בשר וביצים שעליהם יש לברך מעיקר הדין - יש להזכיר בברכה גם את השם. מלבד זה הוא מפרש את דברי רב אשי, שהיה מחמיר לאכול עם ירק או עם מים בשר או ביצים כדי להתחייב בברכה ללא ספק, שכן אחרת לא מובן איך אמר שבירך רק כשנזכר, וכי לא היה מדקדק שלא לשכוח לברך על דבר שלדעתו טעון ברכה.
בעל תוספות יום טוב (סוף מסכת תמיד) כותב שמדברי הרמב״ם בהלכות יסודי התורה
(ב, י) משמע שיש לומר ׳חי העולמים׳ בצירי, וכן כותב המגן אברהם, אולם הברכי יוסף מביא שיש שנהגו לומר ׳חי העולמים׳ בפתח.
גמרא: תנן: כל שטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו... אלא לרב פפא לאפוקי מאי? לאפוקי מצות, ולבני מערבא דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי ׳אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמור חקיו׳ - לאפוקי מאי? לאפוקי ריחני.
א. על מה בירכו בני מערבא.
הראבי״ה (סי׳ קכב, קנה, קסח) כותב שאביו רבינו יואל היה מברך על כל המצוות לאחר קיומן, דהיינו לאחר הורדת התפילין ׳לשמור חוקיו׳, ולאחר שאר המצוות בנוסח אחר, לשמור את המצוה שאותה קיים. כך מוכח מהסוגיה שהסבירה לשיטת בני מערבא שכוונת המשנה כשאמרה שיש שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו לברכת הריח, ואם על שאר המצוות לא היו בני מערבא מברכים - היתה הגמרא יכולה להסביר שהמשנה מתכוונת לשאר המצוות. כן היא דעת הרמב״ן והרשב״א (במסכת נדה נא, ב), אלא שלדעתם לאחר שאר המצוות מברכים ׳לשמור מצוותיו׳. הם מבארים שמברכים כאשר מסלק את תפיליו או את הלולב וכדומה בלילה, שאז נגמרה מצותם, ולא כאשר מסלקם ביום כשלא הסתיימה המצוה.
גם מדברי הרוקח (סי׳ שסו) משמע שנהגו בני מערבא לברך על סיום כל המצוות, אלא שמדבריו עולה שאף על שאר המצוות מברך ׳לשמור חוקיו׳.
אולם דעת רבינו תם (מובא בתוספות סוכה לט, א ד״ה אבל ובנדה נא, ב ד״ה ולבני מערבא), התוספות (בסוגייתנו ד״ה ולבני) והרא״ש (בתוספותיו ד״ה דמברכי) היא שבני מערבא לא בירכו אלא על התפילין ולא על שאר המצוות.
ב. האם פוסקים כבני מערבא.
לפי רבינו יואל שהיה מברך אחרי כל מצוה ההלכה כמותם, וגם המאירי מביא שיש נוהגים כן.
מדברי הרוקח (שם) משמע שדוקא לענין תפילין נוהגים כמותם כיון שיש מצוה לסלקם, אבל בשאר מצוות אין לברך.
המרדכי, הרא״ש (בתוספותיו) והריטב״א (בנדה) מדייקים מלשון הגמרא ״ולבני מערבא״ שאין הלכה כמותם, ולכן אין לברך גם אחרי הורדת התפילין כיון שהפסוק ״ושמרת את החקה...״ מתפרש בנוגע לפסח ולא לתפילין.
דעת רב האי גאון (מובא באוצר הגאונים חלק התשובות עמ׳ 103, ברמב״ן, ברשב״א ובריטב״א במס׳ נדה) שאין נוהגים כבני מערבא, אך מי שרוצה לעשות כמותם - רשאי. כך כותב גם הריא״ז (הלכה ו, ה) שמי שרוצה לברך על סילוק התפילין - אין בכך משום ברכה לבטלה, אבל בשאר המצוות אין לברך כל עיקר.
בשלטי הגבורים (לב, ב אות ג) מובא שהמרדכי כותב בשם הראבי״ה שקבלה בידו שאין מברכים אחרי תפילין אלא דוקא אחרי שאר המצוות, אולם בעל עינים למשפט סבור שזו טעות, שהרי לא מצינו זאת במרדכי, ואין סברה לחילוק הזה.
הרמב״ם אינו מזכיר בהלכותיו שמברך אחרי סילוק התפילין או קיום המצוות.
הבית יוסף כותב לדעת הרמב״ם אינו מברך אף על פי שפוסק בהלכות תפילין
(ד, יא) שלילה אינו זמן תפילין, ואם כן ראוי לברך על סילוקן, מפני שמבין שדוקא להניח תחילה תפילין בלילה אסור, ואינו צריך להסירן כשהיו עליו מבעוד יום, ולכן אין צורך לברך.
הטור כותב שאין הלכה כבני מערבא, ואפילו כשמסירן בערב שבת בין השמשות - אינו מברך, מפני שחיוב ההסרה בשבת אינו מהפסוק ״ושמרת את החקה...״ אלא משום ששבת היא אות ואין צורך באות נוספת של תפילין.
הטור תמה על דברי רב האי גאון שאם רוצה לברך רשאי, שהרי כיון שאינו צריך לברך - הרי זו ברכה לבטלה.
הבית יוסף מיישב שרב האי מסופק אם לילה זמן תפילין, לכן ״דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד״. עוד הוא כותב שיתכן שרב האי דיבר על החולץ תפילין בערב שבת, וסובר שיש איסור בהנחת תפילין בשבת. מלבד זה הוא מסביר שכיון שבני מערבא היו מברכים - אין למחות ביד מי שנוהג כמותם.
בעל עינים למשפט מסביר על פי שיטת בעל חוות דעת שאת כל הברכות יכול לברך על דעת נדבה, אך לדעתו היינו דוקא בברכת השבח, ומחלוקת הטור ורב האי היא האם ברכה על סילוק תפילין היא ברכת המצוות, שיש מצוה לסלקן לפני הלילה ומברך כדרך שמברך על הנחתן, או ברכת השבח, שמודה על שזכה לסיים את המצוה.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שאין לברך על חליצת תפילין.
ברכה על שתיה שלא מחמת צמא
ציון ו.ז.
גמרא. והשותה מים לצמאו וכו׳ - לאפוקי מאי? אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא.
...והשותה מים שלא לרוות צמאו - אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
(רמב״ם ברכות ח, א)
השותה מים לצמאו - מברך ׳שהכל׳ ולאחריו ׳בורא נפשות רבות׳, אבל אם חנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא - אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו.
(שו״ע אורח חיים רד, ז)
התוספות (ד״ה דחנקתיה) כותבים שדוקא כששותה מים שלא מחמת צמא פטור מלברך, אבל כששותה שאר משקים - חייב לברך אף על פי ששתה מחמת שנחנק, שכן הגוף נהנה מהם, כמו שלמדנו לעיל
(לו, א) שמברך על שמן ששותה על ידי אניגרון לרפואה.
כמותם כותבים המרדכי (סי׳ מג), רבינו יונה (לב, ב בדפי הרי״ף), הרא״ש (סי׳ מג), הרשב״א, הריטב״א המאירי והטור.
רבינו מנוח (ספר המנוחה) מסתפק לגבי השותה יין כאשר נחנק, האם חייב לברך כיון שיש הנאה בשתיתו, ובפשטות מסתפק גם בשאר משקים, ולאו דוקא ביין.
הרמב״ם והשלחן ערוך אינם כותבים במפורש מה הדין בשותה שאר משקים, אולם המגן אברהם (סקי״ח) כותב שמברך עליהם, כמו שכותב המחבר בסעיף ח: ״כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם - מברך עליהם תחלה וסוף״.
התוספות (ד״ה דחנקתיה) מביאים את דעת רב עמרם גאון שדוקא לפני השתיה אינו מברך, ואת דעת הרמב״ם שאינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, כיון שלא נהנה. הרא״ש מסכים לדעה שאינו מברך כלל, מפני שאם מדובר על ברכה ראשונה - אין חידוש במה שאמרו שפטור, שהרי הוא אנוס, אלא בודאי מדובר על ברכה אחרונה.
כדעת הרמב״ם כותב רבינו יונה בשם רבני צרפת, וכן פוסק המחבר בשלחן ערוך. באמרי נעם מובא שהגר״א היה אומר שמי ששותה מים צריך להזהר בברכה אחרונה, שמא היה די לו בשתיה של פחות מרביעית, ומה ששתה כדי רביעית לא היה לצמאו ולא היתה לו הנאה בדבר, ואם כן אינו מתחייב בברכה אחרונה.
(סי׳ ב), רבינו יונה, בעל ספר המכתם, הרי״ד (בפסקיו), הריא״ז (הלכה א, טז) והראבי״ה (סי׳ צח).
לעומת זאת מבוארת דעת הרמב״ם בהלכה שלפנינו שמברך שהכל, וכבר תמהים עליו בעל ספר המאורות והטור שלא נראה כן מהסוגיה, והכסף משנה מסבירו שמפרש את לשון הגמרא ״אזוקי מזיק ליה״ שבאה רק לשלול את האפשרות שיברך בורא פרי העץ, אך כיון שנהנה - מברך שהכל, למרות שמזיקו. הב״ח כותב שיש לדמות שמן לחומץ, שלדעת הרמב״ם (הלכה ח) מברך עליו שהכל למרות שמזיק, וכמו שכותב רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה על החומץ). אמנם לגבי שמן דעת רבינו יונה שאינו מברך כלל, וצריך לומר שיש לדעתו חילוק בין חומץ, שנהנה כששותהו, לבין שמן שאינו נהנה כלל, ועיין בירור הלכה לקמן מ, ב ציון ז.
בדברי בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 102) יש לראות סתירה, שבמקום אחד כותב שאינו מברך עליו ולא כלום, ובמקום אחר כותב שמברך שהכל, ובעל עינים למשפט מתרץ שגם כשכותב ״ולא כלום״ כוונתו שאינו מברך ברכה פרטית אלא את הברכה הכוללת שיוצאים בה על הכל, שהיא ברכת שהכל. דומה הדבר למה שאמרו בגמרא לקמן
(לז, א) על האורז שלאחריו ״ולא כלום״, ומפרש רש״י שהכוונה שמברך בורא נפשות רבות.
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: אעַל הַבֵּיעָא וְעַל מִינֵי קוּפְרָא, בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ ״שֶׁהַכֹּל״, וּלְבַסּוֹף ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְכוּ׳ ״. אֲבָל יַרְקָא לָא.